א    🔗

הפילוסוף היהודי־אנגלי, שנ. סוקולוב קבע בזמנו את דמותו הרוחנית במסה מזהירה ממסותיו, ואשר ד“ר חיים וויצמן שרטט זה עתה, בפרקי זכרונותיו, כמה קוי־אופי ביוגרפיים מקסימים משלו, כתב בראש חוברתו “שפינוזה והזמן” שהופיעה בשנת 1921: “אלו נשאלתי על מנת לקבוע מהו התו האופיני ביותר אצל המחשבה בכ”ה השנים האחרונות, כי עתה הייתי עונה – גלוי הזמן; אין כונתי לומר כי חכינו עד היום דוקא כדי לעשות הכרוּת עם הזמן; כונתי היא, כי רק עכשיו התחלנו, בעולם המחשבה, להתיחס ברצינות אל הזמן, ולהמחיש כי בדרך זו או אחרת הרי הזמן הנו סממן תמציתי בהתהוות הדברים. ואכן, מר ברגסון קבע ואמר, כי הזמן הנו המציאות האחרונה. המתימטיקנים והפיסיקאים אינם מיחסים עוד שלושה צירים של המתאימות אלא ארבעה. והציר הלא הוא ציר הזמן. עוד נצרך להרבה מחשבה משותפת בין הפיסיקאים והפילוסופים עד שנקבע דעה על דבר המדה המדויקת של מציאות שיש ליחס לזמן” – – –

והאם לא מובן מאליו, כי הזמן, אם לפי מושגו הפיסיקאי ואם לפי מושגו הפילוסופי, יש לו חלק ונחלה, ובצורה זו או זו, אם מדעת ואם שלא מדעת, גם ביצירות אומנותיות בעלות משקל וחשיבות? והמבקר והוגה־הדעות המעונין בבעיה הנדונה במיוחד, אם יקום ויקדיש לה חקירה ונתונים, ודאי שיהיה בידו לכתוב פרק מענין על נושא זה; ואולם, כונתנו בזה אינה אלא ללכת בעקבותיה של קרן אחת נוספת, שנדמה לנו כי ראינוה נפרדת וסוטה אל נתיב מיוחד ונבדל משאר הקרנים שבעית הזמן מפציעה כהנ"ל; וליחוד נתיב זה היינו קוראים – ליד זמן־פיסיקאי וזמן־פילוסופי, – זמן־פיטני.

ב    🔗

לא כל המשוררים, ביחוד לא כל אלה שהם ליריקנים בלבד, שמים את־נפשם־בכפם כדי להתהלך ולחיות ביער עבות זה ששמו זמן וזמנים; כי הליכה זאת וחיים אלה אינם דבר שבמקרה, – אלא יסוד־מוסד שבאופי, זהו יצר גדול בין היצרים; ההפלגה אל תקופה קדומה או אל כמה תקופות יחד – מחיבת הרבה אומץ־רוח וכשרון נכּר של אורינטציה, שאם לא כן הרי זו הרפתקנות קלוקלת בלבד וסופה תעיה וטעיה ללא זמן בכלל, אפילו ללא ההוה, שהנו, כביכול, קנינו־ממילא של כל אדם; וההליכה הזאת – רק בתחלתה היא ביחידות, ואלו המשכה הוא בחברת אישים שונים, המתוספים והולכים, כמעט חברה שלמה שהם גם בחינת מורי־דרך וגם בחינת עושים אותו למורה־דרך; וסיומו של המעשה מי ישורנו? יש משורר שיצא אל העבר ונשתקע בו לעולמים וקולו בהוה כקול־קדומים הנו, או אפילו כקול־רפאים כבר; ויש מי שיצא וחזר עם פמליא שלמה ומגוונת, וכולם יחד כאלה מתחילים את חייהם מחדש, אם על סמך נסיונם הקודם ואם בלעדיו לחלוטין; יש מי שעושה אחת מן התקופות הקודמות כמין חותם, כדי לטבוע על ידו את מטבעות הזמן הזה, כלומר: ההוה כמוהו כמין לוח־חלק, ללא תוכן וללא צורה, ואין טוב בשבילו אלא ללמוד להיות כדוגמת אותה תקופה נבחרת; ויש מי שעושה תקופה מן התקופות הקודמות דוקא כמין לוח־חלק, כדי להטביע בו את טעמו של ההוה; נמצא, אפוא, שלא פשוטה כל־כך ולא מקרית היא החריגה מן ההוה וההליכה ביער הזמנים; ודבר זה טעמו נכון ויפה וגם לגבי הליכה אל העתיד, – אעפ"י שהסכּונים בדרך זו מעטים יותר, מה גם שאמצעי ההוכחה להסתכנות הזאת אינם בדוקים ומנוסים, ויש בידו של הנתון־בסכנה להכחיש זאת ולהשלות עצמו וזולתו, כי הקרקע שהוא עומד עליה – איתנה ובטוחה אצלו.

ג    🔗

הנה כי כן אפשר לומר, כי מושג הזמן בפי משוררים כמוהו כשם־נרדף למושג של אידיאל; אצל האחד האידיאל הוא עבר, קרוב או רחוק, ואצל השני – הווה בלבד, ועל פיו הוא מעצב מחדש את כל הזמנים שחלפו, ואצל השלישי – העתיד הוא היחידי הראוי לאהבה, לקנאה, לשאיפה; ויש, כמובן, גם הממזגים מזיגות מכל הזמנים יחד או מחלקים בודדים ומפורדים שלהם; ומיחס זה אל הזמן ומן הזיקה הזאת, אם אל עבר ואם אל הוה, נתן ללמוד הרבה על אפיו של משורר ואמן, על עולמו המוחשי כמו גם על דמיונותיו, על מרחקי שכלו, על הכוחות המושכים את לבו, על הסמלים שקנה ועל אלה שחצב מנפשו.

ד    🔗

בשירה העברית של זמננו רק שני משוררים הנם בחינת נוסעים גדולים אל יער הזמנים – הלא הם א. צ. גרינברג ונ. אלתרמן; והמענין בזה הוא, כמובן ההבדל שבתחושת הזמנים, השוני של יחס גם לעבר וגם להוה, וגם הבדל הלקח לעצמם ושוני ההתגלמות בשיריהם; א. צ. גרינברג סבור סברה חזקה־מצור, כי אפשר ואפשר לחזור אל תקופה מן התקופות, כי טוב אפילו נהדר לשוב ולהיות את שהיינו פעם ואיננו עוד היום; הוא דבוק בעבר אחד וחושש לשנות בו מאומה, כי שמא על־ידי כך הכל יתפורר ולא יהיה; גם אל העוגב הוא רוצה לחזור ולהחזיר ואף אל המזבח רצונו להעתיקנו:

גַּם הָאֵשׁ וְהַשֶׂה לַמַּעֲרֶכֶת הֶחָג

בַּמִּקְדָּש עַל הָהָר

שְׁכוּנִים בִּי.

הוא מרגיש בעליל כי כל שנוי שחל בנו מאז – נכריוּת הוא. כוח מהרס בו מבפנים, ועל כן אין מוצא ואין ברירה – אלא לחזור ולהיות עד קוצו־של־יוד מה שהיינו; א. צ. גרינברג לן לילות וימים באהליו של עברנו והוא עומד בתוכנו ומשכנו בכל עבותות שירתו אל אותו עבר שאינו זז עוד הימנו; מכאן גם עולם הסמלים, מכאן גם סגנון־הדברים, מכאן גם עצובן של דעות.

ואלו נ. אלתרמן – עד מה שונה תפיסת־העבר שלו: הוא בן־ברית בתקופה שהוא בחר לו למסעו, הוא יודע את אישיה, הידועים בשם וגם האלמונים, הוא חי אתם, הקשיב להם וגם שוחח אתם – ואולם בצאתו מהם לא הביא עמו געגועים אחריהם, ואין הוא רוצה להביאו לשם ואף לא להביא אותם אל זמננו; הוא כאלו אומר לנו לשאול שאלות אצל העבר, אלא שאין זו שום שאלה באוֹב! כי אצל נ. אלתרמן אין זכות־בכורה לזמן אחד בין הזמנים, אלא כולם, כל אחד בעתו, – שוים, לחיוב ולשלילה גם יחד; תקופה זו או אחרת, או מאורע זה או אחר – אינם בשום פנים מופת, שיש לחקותו או לעצבו מחדש; והנה מה דעתו של נ. אלתרמן על זמנים ומאורעותיהם (ב“שירי מכות מצרים”):

וּזְמִנִּים נִקְרָעִים כִּסְגוֹר

וְאֶפְרֵךְ מִתְעָרֵב בָּרוּחַ

עםִ אֶפְרָן שֶׁל בִּירוֹת כָּל דּוֹר.

העבר אינו, לפי נ. אלתרמן, כולו “קודש” כמו שגם ההוה אינו לפיו כולו “חולין”, אלא שגם פה וגם שם יש פנים לכאן ולכאן; האם לא משום כך משפיעים עלינו “שירי מכות מצרים” של נ. אלתרמן מעין הרגשה מופלאה – כי הננו עדי־ראיה־ושמיעה אל שיחה בין שני דורות רחוקים זה מזה! באמת־ובתמים – “דור לדור יביע אומר”! המשורר אינו “מיפה” את הדור הקודם והקדום, אינו מציגו בחינת “טלית שכולה תכלת”, ואפילו אינו מתכון להשלותנו שאותם ימים חיים־כמו והזמנים כאלו לא שלטו בהם; הדברים ברורים וגלויים: – המשורר רק מזכיר לנו עבר, ולא כדי לקדשו, אלא כדי ללמוד לקח:

נֹא־אָמוֹן אֲפוּפַת־צַלְמָוֶת

אֶת בִּכְיוֹ שֶׁל הָאָב הַמָּךְ

כְּאֵחָד מִפִּרְחֵי צַלְמָוֶת

בְּיָדַיִם מִמֵּךְ אֶקַּח

וְהַפֶּרַח נִחָר מִישֶׁן

אַךְ נוֹצֵץ הוּא וְלֹא יוּעָם.

הנה כי כן יש לפנינו בזה שתי פנים של זמן, שקראנוהו לעיל בשם זמן־פיטני; ומצאנו, לאחר תהיה ראשונה וקצרה לע"ע, כי א. צ. גרינברג הוא בעל זמן־פיטני קיצוני ואלו נ. אלתרמן בעל זמן־פיטני סינתטי.