בין הכופרים והמורדים שבין אנשי העליות הראשונות נשמר החיפוש אחר “צדיקי הדור”. בחיפוש זה התגלמה הכמיהה לעיצוב מציאות בה עורערו היסודות. ההזדהות עם אנשי-מופת וההתבוננות בהליכותיהם החליפה את תחושת קבלת החוקים והמורשת. ההצטופפות בתנועות פוליטיות ובחבורות נוער, גרמו לצמאון זה להנהגה רוחנית של “צדיקים”.
גורדון “הזקן” נתפס בעיני בני תקופתו כאב המאחד את מהפכת העבודה עם רציפות חיי-הרוח. ברנר, החריף והעמוק במבטאי הצעקה, היה לנושא סבלו של הדור. הוא כתב על ביאליק: “אם לו אין העיקר – לנו יש בדמותו אחד מעיקרי העיקרים; אם אין בגזעו להטעימנו חיי-עולם, להוציאנו מאבדנו, הנה בו יש האון להגיה מחשכי-נפשנו, בני-גזעו, ולטהרנו בשירתו הנאמנה”1 – וביטוי זה יפה מאוד לתיאור יחסיו של ברנר עם בני תקופתו. הוא, המתלבט והמחפש, היה מורה לדורו. המבקר, החושף תהומות, הכופר – היה לאחרים למקור בלתי-נדלה של אמונה.
מה היה סוד השפעתו של ברנר? הוא צמח בסערת המפלה של תנועות המהפכה בתחילת המאה. כרבים מבני דורו נדד מעיר לעיר, אך לעולם נשאר בדרך. ברנר היה מאלה שעזבו את בית הוריהם ונותרו חשופים, ללא קורת-גג. כגיבוריו הוא התחנך בחדר, פסע אל אור ההשכלה, המהפכה והציונות – והיה המבקר הגדול של אלה. הוא הכיר את חיי האסירים ואת חיי הצבא, והבריח גבולות.
אינדיוידואליסט קיצוני היה, אך גם איש-העם המחפש להכיר את כל החלכאים והנדכאים, בני דורו. נביא אלה מול אלה: עדויות עליו כפי שנרשמו בספר הזכרונות על ברנר שפורסם על-ידי מרדכי קושניר מכאן ודברי ברנר מתוך כתביו מכאן.2
ברנר פעל בתנועה הציונית, הבונדיסטית והסוציאל-רבולוציונרית, אולם לא היה אופורטוניסט אלא ידע לצרפן בלהטו הגדול.
הלל צייטלין מתארו בעת היותו בהומל:
"ואם יש את נפשכם לראות את פרצופו הציבורי של י.ח. ברנר בתקופת הומל זו, הריני יכול למסור לכם פרט אחד קטן מעבודתו בין ‘צעירי ציון’.
מכיוָן שבשבת אחר-הצהרים היה בית-הכנסת הגדול סגור, מסרו לרשותם של ‘צעירי ציון’ את עזרת-הנשים. שם היו המורים המתנדבים מתחלפים: פעם היה האחד מלמד פרק בתנ“ך, פעם – השני. מחבר השורות הללו נתן אף הוא כמה פעמים שיעורים לבני-הנעורים במקום הזה. והנה הסביר פעם ברנר באחת השבתות הללו באזני הנוער את הפרק העשירי של ספר ירמיהו. הצעירים ישבו כולם לפני ספריהם הפתוחים וברנר ישב גם הוא לפני ספרו הפתוח. אבל לכשהגיע בפרק הנ”ל אל הפסוק: ‘וד’ אלוקים אמת' וגו' קפץ ברנר ממקומו: ‘וד’ אלוקים אמת – – – האלוהים הוא אמת! אמת הוא האלוהים! – – – אמת ורק אמת! אפילו שמץ הונאה אסור שיהיה! – – – אלוהים הוא אמת, אמת הוא האלוהים! – –.
וכאן סוחבים בני-אדם לבתי-הסוהר על שאינם רוצים לעבוד יותר משמונה שעות ביום!
וכאן מרקיבים בני-אדם בבתי-הכלא על הגידם את האמת, כי אסור לו לאיש האחד לנצל את חברו!
וכאן שמים באזיקים ומשלחים לסיבּיר אנשים הנלחמים לחירות העם: – ‘וד’ אלוקים אמת', האלוהים הוא אמת! ‘ומקצפו תרעש הארץ’".
[י. ח. ברנר – מבחר דברי זכרונות,
הקיבוץ המאוחד, תש"ד, עמ' 43.]
אולם הוא עצמו היה רגיש מאוד לשקר שדבק בתנועות המהפכניות, בירידה אל העם ובמַרכּסיזם המדוקלם; על כך מעידים כתביו. כך הוא מתאר זוג גולים “אינטליגנטיים” הנוסעים עם אסירים למקום גלותם:
“הזוג העדין הזה בכלל היה כעין אידיליה בעיפוש-העגלה, כעין אי של גן-דובדבניות בים של גסות ומחנק-נפש. הזוג הזה, כאמור, התעניין בכל מראות-עיניו, בא בדברים עם הכל, דרש לכל קו וקו בסביבתו, אך נראה היה, שכל זה בא לא מהשתתפות טבעית בצערם של כל אלה, אלא מהשתדלות מכוונה להעשיר את אוצר הסתגלויותיהם. אחרי כל שאלה – ותשובה קלה, אחרי כל שיחה ארעים עם ‘אחיהם הקטן מהם’ היה ההוא וההיא הלז ממהר להתבודד בפינתו ו’להתחלק ברשמים'”.
[“מא' עד מ'”, כל כתבי ברנר, כרך א' עמ' 165.]
וכך מתאר ברנר את עצמו מול אלה שדרכם הסוציאליסטית היה כה בהירה להם עד כי לא היו מסוגלים להבין את עושר התופעות ומורכבותן:
“לחיימוביץ היה הכל ברור ומחוּור. שתי המלות ‘בּוּרז’וּאזיה’ ו’פרולטריאט' בולעות אותו כולו. כל שאלות החיים נכללות אצלו בשאלת העבודה והרכוש, או, יותר נכון, לו אין שאלת-חיים אחרת… הכל נכלל בעיניו בשאלה זו, שבלעה את כל חייו. אני, אוי, איני יכול לבאר לי כך את הכל. אמנם, גם בחיי היו עתים, שנשתקעתי כולי בשאלה עולמית זו ונגררתי בזה אחר החיימוביצים, ואז חזיתי בה ובפתרונה חזות הכל: מלחמת היושר והצדק, עוז אידיאלי, תיקון העולם, מחאת האדם והתגלמות רוחו. ואולם יחד עם המתפעל שבי התקוממו בי גם המבקר והמנתח ומילאוני ספק כפירה, והראוני הרבה דון-קישוטיות, בלבול המושגים, המוניות, כיעור וגיחוך, שטחיות, סכלות, אי-אמונה מסתתרת, יחס בלתי יוצא מן הלב, הכנעה משונה ומוזרה לפני בני-החברה שאינם יהודים, יחס לא-טוב לכל בן חברה אחרת, איתכפיא, שבירת הרצון ושאר הדברים התלויים במלחמתה של מפלגה מוגבלת”.
[“בחורף”, כל כתבי ברנר, כרך א‘, עמ’ 32.]
בהגיע ברנר ללונדון, אחרי שהוברח על-ידי המהפכנים מהמאסר, הוא מוציא בטאון, “המעורר” – שהיה לנס המרד. ברנר היה אז כבר איש ידוע שביטא את עולם הנעורים, את להט המהפכה ואת התוהו שבה, את חלום הציונות ואת קשיי הגשמתה.
הוא היה הסַדָר, המדפיס, העורך, המביא לבית-הדפוס, הוא היה מנהל את חליפת המכתבים והגזבר של בטאון שלא האמין כי יהיה לו קהל של קוראים ואף-על-פי-כן לא נכנע לצו השכל.
א. ביילין מתארו:
“פעם באחד הערבים, פגשתיו בוייטשפּל כפוף תחת נטל שק כבד. הפנים אפלים והרגלים נגררות בכבדות. שמרתי את צעדיו בלכתי מאחוריו. הוא סר אל הפוסטה. בשק היו חוברות ‘המעורר’ והוא נשאן על שכמו להפיץ בישראל את המוטו ‘כי לעוררך, אחי, אני בא’ ולבשר בתפוצות יעקב, ‘כי לא כבו עוד כל הניצוצות’. הוא עשה עלי רושם כאילו נושא הוא על שכמו את נטל צרותינו ודלותנו. הוא היה אז כסמל. ליויתי בעיני את האח הגדול הזה נבלע בין העוברים והשבים. אדמת-קודש היתה אז וייטשפל המסואבה, שרגליו דרכו עליה”.
[י. ח. ברנר – מבחר דברי זכרונות, עמ' 90]
הפורטרט שמצייר אשר ביילין חושף אישיות עשירה, מורכבת, המצויה על סף ערעור נפשי:
"הוא לא הניח לחיים שירמוהו אפילו רגע, ולא ידע אשליות. לא יאוש היה זה. זה היה נורא מיאוש. ‘ככלות הכל’ אפשר לפעמים לחיות במנוחה ולעשות פימה עלי כסל. לא זעקת-יאוש היתה זעקתו – אזעקה היתה. הוא האמין שתועים אנו באפילה, רק מפני שאבדנו את המשעול המוביל לאורה. הננו כילדים באפילת יער-עד שאבדו את המשעול המוביל הביתה. יש פדות, יש! אבל אֵי הדרך אליה? מצער ומיגון היה חובט אגרופיו בראשו, חורק שיניו וצועק מרה:
–אי הדרך, אי?
היו ימים, שבהם היה מתרוצץ ומתלבט מרוב יסורים כאריה בסוגר. הוא היה אז כים נרגש בעבוֹר עליו סוּפה, יורק קצף ומפוצץ ראשי גליו בסלעים. הייתי פעם עֵד כשקרע מעל כתלי חדרו תמונות רמברנדט, שקיבלן במתנה וחיבבן מאוד. נורא היה במצב-רוחו זה. העינים שקעו בחוריהן והביטו כחרב שמורטה, צבע סמוק, לא בריא, נדלק בלחיים, והן נראו כתפוחות עוד יותר. הוא הטיל ממש פחד.
איש נזיר מימים קדמונים היה. מפה לא כיסתה את שולחנו, פרח לא נשם בחדרו וקול אשה לא שמעו כתליו. לא ראיתיו מעולם אוכל סעודה מספקת. בקצה השולחן היה יושב או עומד על-יד תיבת האותיות בדפוס ואוכל בחפזון, כאדם הבהול לצאת לדרך תיכף. מתוך נייר שמן היה מוציא דג מלוח, פת-לחם להשקיט בזה רעבון גופו. אפילו את התה שאהב החליף בכוס מים, מפני שהתה דרש הכנות ואיבוד זמן. התלבש כפועל פשוט עם צוארון רך ו“קפּ” לראשו. (ורק לכבוד שבת היה ‘מתהדר’ בלבושו.) מועטים היו צרכיו ומזמן לזמן המעיטם יותר ויותר".
[שם, עמ' 89–88.]
עד כמה היה רב צמאונו לחיים ועד כמה חש בקדושתם ניתן ללמוד מיחסו המיוחד לחיי הילדים.
א. ביילין מספר:
"בשעה שלבו היה טוב עליו, היה אוהב ביחוד להימצא בחברת ילדים. הוא התיחס לילדים בקדושה. הוא לא נשק מעולם לילד לפניו, ורק הרשה לעצמו לנשק רגלי ילד או רק שולי הכותונת. את בני ז’ק (יענק’לה – כמו שהיה קורא לו), שהיה אז עולל, אהב עד לכאב. הוא היה כועס מאוד על אלה שהיו נושקים אותו.
–ראו אנשים טובים, – היה צועק, – איך שמוּתר לנשק.
היה כורע אז לארץ, משתטח ונושק את קצות האצבעות של רגליו או את הרצפה שעליה היה הילד זוחל. בין נשיקה לנשיקה היה קורא: – אני חליפתך, אני תמורתך, אני כפרתך – – –
פעם – יום שבת היה – באתי לביתו לפנות ערב מבלי אשר חיכה לי כלל, ומצאתיו עסוק מאוד. הוא הוציא מחדרו את ה’רהיטים', העמיד כיסאות בפינות וקרשים שטוחים עליהם מקצהו האחד של החדר עד קצהו השני. על הקרשים ששימשו, כנראה במקום שולחנות, שם מנות-מנות של פירות, לחמניות וממתקים.
פניו הביעו בישנות בראותו אותי ומתחת לשפמו רחף צחוק קל.
–מחכה לאורחים? – שאלתיו.
–אין דבר, – ענני בגמגום. – שטויות!
כעבור רגעים אחדים התפרצו לתוך החדר כעשרים ילדים או יותר, מילדי-הרחוב, יחפי-רגל, לבושי-סחבות ומגואלי-פנים. אלה היו האורחים המזומנים לסעודה.
הוא התחנן לפנַי שאעזוב אותו, משום שמתבייש הוא בפנַי, יהיו נאומים מצד בעל-הבית ומצד האורחים – ואני, האורח הלא-קרוּא, אוכל להפריע חלילה את ה’אידיליה'.
אחר-כך נודע לי, שסעודות כאלו היה עורך לילדים מזמן לזמן – – –".
שם, עמ' 93–92.]
אכוּל ספקות וידוּעַ מכאובות הגיע ברנר לארץ-ישראל. בשבילו היה זה נסיון אישי חשוב. הוא ביקש להיגאל בארץ מיסוריו האישיים. הוא פנה לעבודה פיסית, קיוָה להקים משפחה, ניסה להתקשר לתנועות ציבוריות. אולם רוב הנסיונות הללו לא עלו יפה. יסוריו הישנים הוסיפו להטרידו.
הוא המשיך לעסוק בספרות. סופרים עברים רבים בהיותם בגולה יכלו לבקר אותה בזכות החלום החיובי שלהם על החברה החדשה בארץ-ישראל, אולם משהגיעו לארץ היו אסורים בכבלים רעיוניים: פחדו להתקיף את המציאות הארץ-ישראלית מתוך חשש שראייתם החדה תכה במפעל שהיה בראשית צמיחתו. ואילו ברנר היה מן הסופרים העבריים היחידים שהחלו ליצור בגולה והמשיכו בחיי היצירה שלהם בארץ-ישראל בלי לאבד את חיוניותם.
הוא לא היה מהמאמינים התמימים ברעיון הציוני: הוא שנא את התיאור האידילי של המציאות המתהווה בארץ וראה בציונות המתגשמת ביטוי לחוסר-ברירה אישי ולא תנועה של אידיאליסטים. הוא סירב לראות בעצמו אידיאליסט בחשבו שאדם הנתון ליסורים כמוהו איננו יכול להאמין אלא בהתנסות אישית עמוקה, שאיננה נובעת מתוך הכרעה אידיאית אלא מתוך רצון לפרוץ דרך.
“–תהום-הפחדים, אם לדבר בלשון נכונה, לא יתגשר גם בתפוחי-הזהב, אשר אקטוף ואנטל עלי בפרדסי הארץ המובטחה – –”.
[“עצבים”, כתבי י.ח. ברנר, כרך ב‘, עמ’ 284.].
בכמה מכתביו באה לידי ביטוי זהירותו הרבה ביחס למקומו בארץ-ישראל. את ידידו בארץ הוא שואל קודם עלייתו שאלות המעידות יותר מכל על ציפיותיו –
”לתקופת השנה אסע לפלשתינה, אבל לא בתור ציוני מאמין ומקווה אלא בתור אדם המתגעגע על השמש. רוצה אני לעבוד בתור פועל בשדה".
[כתבי י.ח. ברנר, כרך ג‘, עמ’ 307.]
בטרם יעלה הוא שואל את חברו כמה שאלות:
א. היש בית-דפוס? [מתוך שחיפש מקום-עבודה אם יִיכשל בעבודת-כפים – מ.צ.]
האם הצנזורה חזקה?
הרבים היסורים מהטורקים והערבים (על-דבר העברים אני יודע)?
היש ‘מנין’ של אנשים כמוך?
האם מתביישות בנות פלשתינה בשם יהודי?
האם מדברים עברית ובאיזו הברה?
אני שואל רק מסקרנות לאומית ולא בנוגע לנסיעתי לארץ-ישראל, כי איך שיהיה והדבר הזה הוחלט בתוכי – –
– – ויוכל היות, כי עוד נעשה חַיִל, אם רק יימצא חומר ולבנים, נהנה בנין גדול ורם וראשו יגיע השמימה. ועל דגלנו נחרות: והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אלוהי אומתנו".
[שם, עמ' 275.]
ברנר אפילו חשב ברגעים מסוימים לרדת מן הארץ משום שסבר כי יש בחברה היהודית הקוראת לעצמה חדשה הרבה מן החברה היהודית שממנה יצא ושאותה שלל. הוא גילה בארץ-ישראל את גיבוריו הישנים מן הגולה, על המרה השחורה והפחדים שלהם. אולם הוא היה קשור להוַיית ארץ-ישראל בקשר רגשי עמוק.
חבריו ראו עד כמה שאלת הארץ היתה לדידו שאלת חיים:
"הגיעה שעת חצות לילה, נשבה רוח קלה ממערב, וכולנו הלכנו ללווֹת את ברנר בדרכו אל בית ידידו, הסופר, מנהל החוה בעת ההיא, עלינו בשביל העולה אל חצר החוה, ברנר שינה את טעמו והחל לדבר רצינית על ארץ-ישראל ושאלותיה. כולנו סובבנו אותו ואזנינו קשובות לדבריו. כה הגענו אל השדה הרחב שבמעלה-הגבעה, שזה אך נחרש חרישה עמוקה ורגביו הגדולים החומים מזדקרים בעוז לאור הירח המלא. במקום הזה יינטע יער-הרצל. ברנר עצר בלכתו וכולנו עמדנו. השתררה דומיה ואיש לא פצה פּה. ופתאום התנפל ברנר על השדה החרוש, חיבק במלוא ידיו את רגבי האדמה, נשק להם ובהתיפחו קרא:
ארץ-ישראל, האם תהיי לנו!?
ארץ-ישראל, התהיי שלנו!?
הדממה מסביב העמיקה. הירח הבהיר שפך אור יקרוֹת על האיש הכורע ונושק לרגבים הקשים ועל קבוצת האנשים העומדים מסביב לו דוממים ונרגשים עד היסוד.
הקימונו אותו אחרי רגעים אחדים, דוממים ונרגשים צעדנו אחריו עד הביאנו אותו לפתח בית-החוה".
[א. מ. קולר, “שתי פגישות”, י.ח. ברנר – מבחר דברי זכרונות, עמ' 151.]
“מה שנגע תמיד עד דכדוכה של נפשו היה חוסר-הטעם שבחיים אלה; לדבר נורא עד מאוד נדמה לו להוסיף לחיות כך, חיי-תפל אלה, בתור ‘פועל חקלאי’ המחפש עבודה, וכשהוא מוצאה, הוא יוצא בבוקר ומתחרה כל היום בערביים המרובים, ה’זרים‘, מימין ומשמאל, ונלחם כל היום עם ה’משגיח’ ועם נימוסיו, ושב בערב אל ההוטל, ואוכל חמיצה מבעבעת ומבשרת-רעות לבטן, ובא אחר-כך לקלוב-הפועלים, ומפהק מעט וקורא עתון ישן וחוזר להוטל, וישן שנת רוָקים עם כל מיני שרצים עוקצים, ומשכים עם צלצול-הפעמון, ויוצא שוב לעבודתו עד ערב – – – והעבודה אינה נוגעת, אינה נוגעת, ומטרתה רחוקה, רחוקה מטושטשה, בלתי-נראית, בלתי-הויה – – וכך שנה, שנתים, עשר שנים, לעולם – – בלי שינוי, בלי חליפה, בלי תמורה, בלי תקוה – – מה? כל האנשים חיים כך, אומר מנחם? כן, ודאי, זה נכון, וההתאוננות ממין זה והשעמום הזה הנם בַּנַליים בלי ספק – – זה יודע הוא, חפץ, וידע גם אז – – אבל הוא סבל מזה – – אפאטיה תקפה אותו, התרשלות גמורה בנוגע לאכל, למלבוש ולמשכב– – הוא היה נכון לבלי החליף חלוקו חדשים שלמים – – הוא היה נכון לשכב על מיטה בלתי-מוצעת משבת לשבת ולשגות או לא לשגות בדמיונות – – הוא שנא את חבריו למעון, כשנתעוררו לכבד את החדר – – מחלה משונת-גוון חלה אז – - השם ‘מרה שחורה’ לא יספיק לה, כמדומה – – כמו איזה בעתה מפני החיים נפלה עליו, כמו איזה בחילה בכל אשר מסביב תקפה אותו – – נפשו תיעבה כל אוכל, הוא כחש ורזה משעה לשעה, וככל אשר המעיט לאכול כן הוסיף לחלום ולדבר, כאילו להימלט בזה מפני האימה הפנימית; והוא מקודם-לכן לא היה מן הדברנים – –”
[“שכול וכשלון”, שם, כרך א‘, עמ’ 378–377.]
בדברים אלה נתן תיאור נאמן לאותם התלושים – שנתיסרו בארץ וחיפשו בה את דרכם. לגבי השאלה אם נצליח להיאחז בארץ זו דרך העבודה היא שאלתו החמורה של הדור: זהו הסיכוי היחיד לאדם היהודי.
את המפעל הארץ-ישראלי ראה ברנר כהכרח אנושי, כקרש הצלה ליחידים השואפים לקיום אנושי. הוא לא גרס רגישותם של יהודים מבחוץ ששאפו תמיד לראות במציאות הארצישראלית סימני גאולה או סימני אסון. הוא ראה עצמו כפוסט-ציוני הנתון לעולם אישי מאוד ובד בבד עם זאת נושא תחושת קשר גורל עם רבים אחרים.
משבא ברנר לארץ-ישראל נתקל בבעיית מלחמת-הקיום של החברה היהודית בארץ. הוא חש כי גם כאן אנו עומדים מול גורלנו כיהודים, גם כאן אנו קרבנות לכוחות פוליטיים הפועלים נגדנו; אולם כאן חייבים לעמוד אחרת:
"קרבנות הרשע אנחנו, קרבנות השאיפה הזדונית להרבות שלטון ונכסים, קרבנות האימפריאליזם. לא שלנו. לנו לא היו שאיפות אימפריאליסטיות. אנחנו לא רצינו פה ממשלות. אנחנו רצינו להושיב אדמות-בור במהגרים יהודים, להקים ישוב יהודי עובד נוסף על הערבי. האדם הערבי העובד אח הוא לנו – – –
– – – ואשר למושלים, לנציבים, לפילטוסים – הם לעולם ישאלו אותנו בבוז ובלעג: מהי האמת? ואנחנו תמיד נדע אותה וניצלב. זוהי הפריבילגיה שלנו: לדעת את האמת ולהיצלב. אלוהי-אמת, תבוא מלכותך!"
[לעניננו", שם, חלק ב‘, עמ’ 177.]
כשנפל ברנר, בהירצחו בבית הבודד בפרדס ליד יפו, בפרעות 31921, יחד עם המשפחה עִמה התגורר, בוַדאי חש את חוסר-האונים בו פגש ונגדו התמרד כל ימי חייו.
אולם חייו ומותו בארץ-ישראל, פעילותו הציבורית, קשריו האישיים העמוקים, היותו מורה לדור הצעיר שצמח בארץ, היווּ מרד וגם המשך לדרכו כמהפכן, כאדם שהיה מוכן להציץ לתהום המוות ולהילחם לחיים.
ילדה שהכירה את ברנר מקרוב אולי ראתה אותו יותר מרבים אחרים:
“– – – הייתי ילדה בת י”ב, כשבא ברנר לשכּוֹר אצלנו חדר. גרנו בירושלים, בשכונה. הזר שנכנס לשאול על החדר לא מצא חן בעיני אחיותי. הנערות, ולא רצינו להשכיר לו חדר. אולם אחר-כך נודע לנו, כי זה היה ברנר. התחלנו לחפש אחריו ובערב בא ‘הדייר’. דלת חדרו נפתחה והוא נכנס, על ראשו כסא ובידיו שתי תיבות של ספרים. ‘זה הכל!’ אמר ונשאר אצלנו.
בימים הראשונים התהלך בינינו שקט, קצת זועף ומסתכל בכל אחד מאתנו, מסתכל שעות עד שהיה לנו למשא. ובעוד ימים אחדים היה כאחד מאתנו, בן למשפחה ויותר מזה.
לא היה ענין בחיי-המשפחה שלא נגע בו. כל דבר – מגדול ועד קטן – לא נעשה בביתנו בלי להתיעץ אתו. אמי היתה עוד אשה צעירה, שקועה ביגון געגועיה לבעלה שמת בדרך לארץ, ושופעת מרץ ומסירות חיים. הוא עקב אחרי חייה ולפניו היתה שופכת את לבה. גם אחיותי מצאו קן חם בלבו.
הייתי הקטנה במשפחה. חיינו בעוני ודוחק. דירתנו היתה צרה, אכלנו יחד וישַׁנוּ יחד. ולפעמים בלילה היה ברנר מסַפר לי על וייטשפל (הגיטו היהודי בלונדון), על נשים עניות, על מוראות החיים, על מרתפים. ספגתי את סיפוריו, אם כי טרם הבינותי אותם. הרגשתי, כי הוא נותן לי דבר ששום משחקי-ילדים לא יתנוהו לי. השפעתו עלי קרעה אותי מהילדים התחלתי להתבודד. תלמידה טובה לא הייתי, ללימודים שלי לא שם ברנר לב.
מאחורי בית-הספר שלמדתי בו, היתה כיכר-דשא; לשם הייתי הולכת כשהיו מגרשים אותי מהכיתה, ושם היה מוצא אותי ברנר ומספר לי את סיפוריו. אולם לא תמיד יכולתי לשאת את עולו. בביתנו שפך את מרותו על כולנו. אני הייתי היחידה שהיתה מורדת בו. הייתי עוזבת אותו, רצה לסלעים, צוחקת, נהנית. פעם שבתי מטיול כזה וזר-פרחים בידי. ואני רואה אותו עכשיו, איך הוא מושיט את שתי כפות-ידיו לפניו ואומר: (הוא דיבר אתי הרבה אידיש): ‘בלימעלעך, רחל’ע? – פירות, רחל’ע, פירות!’ כאילו הפירות הכבדים היו מונחים עליהן, על שתי כפות-ידיו.
בחצרנו הירושלמית, המלאה טיפוסי אנשים שונים, היה הוא כאילן שהיכה שרשים וינק מכולם ופרש את צלו על כולם. בחצר זו גר מיסיונר אנגלי, כשחלתה אשתו – מי טיפל בחולה? ברנר. גר בחצר בעל-תשובה, שהיה יושב ימים שלמים ולומד, וברנר היה יושב אתו שעות ומשוחח. היתה אשה חולה מחלת-מין, שאסור היה לה לבוא במגע עם אנשים – ברנר היה מביא לה צרכי-אוכל. היה בית-חרושת של טליתות – ברנר גילה שם פועל אחד, טיפל בו, קנה לו בגדים, הצטלם אתו וגם העלה אותו מעל לסביבתו. היתה אשה, שמנהגה היה להינשא כל שני וחמישי ולהתגרש. עם מי היתה מתיעצת? אתו. הוא אסף את כולם ללבו. ועל קרקע לבו המלא לשד, היה כל זה צומח וחי. הוא היה נצמד לכל אחד ודולה ממנו את הדרוש לו ומשלב לספריו, אולם לא היה דומה לסופרים אחרים, המשתחררים מגיבוריהם אחרי הכתיבה. הוא לא נפרד מעולם מגיבוריו והיה מוסיף לעקוב אחרי חייהם ולכאוב את כאבם.
היינו הולכים לטייל בדרך למוצא. אהבתי מאוד את הטיולים האלה. לפעמים היה פושט את מעילו, משתובב, רץ זורק אבנים. התגלה בו האדם החסון, מי שהיה איש-צבא. פעם, כשהייתי מתלהבת מיפי ההרים, אמר לי באידיש, כמו תמיד: ‘דו זעסט, רחל’ע, דאַרט, אויף די בערג, אַט קייקלט זיך אקליין. שווארץ פינטעלע, אמענטש, דאס איז מיר טייערער ווי אלע דיינע בערג’ (אַת רואה, שם רחוק בין ההרים, מתגלגלת לה נקודה קטנה שחורה, אדם, וזה יקר לי מכל ההרים שלך). ואם כי אהבתי את ההרים וכל עץ שבהם – שוב האמנתי לו בלב תמים, כי הנקודה הקטנה ההיא חשובה יותר משקיעת השמש בהרים.
– – – ויש שהיה שוקע פתאום במצב-רוח קשה וזועף. אז היה כותב. אז אכל בחטיפה ולא דיבר עם איש. ופחד שרר בביתנו שמא נפריע את מנוחתו. וכשהיה כותב היה חג בבית, ציפינו לזה שיוָלד. לעתים היה נותן לי להעתיק את כתביו. בערבים כשהיה מספר לי, לילדה, על המצבים הקשים שהיה נתון בהם, על הארצות הרבות שנדד בהן, הייתי שמה את ראשי על חזהו והיתה לי הרגשה כאילו אני מקשיבה לדופק של העולם.
אהבתי מאוד את צחוקו. האמנתי, כי יש טוב בעולם, אם הוא צוחק, כל-כך גדולה היתה אמונתי בו. הוא היה לי למשא כבד בחיי, הוא גם שלל הרבה ממני. אולם למדתי ממנו כי ערכים יקרים אינם נקנים בדרך הקלה."
תרצ"ו
[רחל קטינקא, “הוא חינך”, י. ח. ברנר – מבחר דברי זכרונות, עמ' 165–163.]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.