א

יש משורר מקורי־בכוח שאינו מגיע להיות מקורי־בפועל אלא אם הוא שרוי בתוך קהל גדול של יוצרים, וכל שתוקפות ההשפעות וכל שמרובות הדוגמאות – כן גדולה יותר מקוריותו; ויש משורר שאין מקוריותו מתגלית אלא במדה שהוא מדיר עצמו מכל השפעה, מטיל על כשרונו שבעה מדורי בדידות, וכל שהוא מצמצם והולך את אפקיו; לסוג אחרון זה שיך היה, בלי ספק, גם המשורר המנוח יעקב שטינברג, – כי כל שנסוג מן הפומביות והפחית את עניניו, כן הרחיק לראות וכן הגבירה השגתו את העולם; ודברים אלה מוסבים גם על הדרך שבה קלט את החיים ותפסם על גלוייהם החשובים לדידו, וגם על האופן שבו בטא את תפיסתו; כי זאת לדעת: – לא הבטוי המצומצם והמגובש, ולא הבטוי הנרחב והמפורט הוא מעלה־תמיד או חסרון־תמיד, אלא הכל לפי אפיו של היוצר המבטא ולפי טבעו בו; יש בעל מחשבות, שכל שהוא מרחיב את הדבור כן חזק יותר דבור זה, כן מלא ומחושל הנו, וכל שבטוי זה בהיר וצלול יותר, ואף הפשוט באדם יבינו וישיגו, – כן בולט והולך המורכב שבו; ויש שני – אשר רק בצמצום המוחלט מחשבתו מחשבה, ורק בגבושה הסופי גלויה נאמן.

ב

אף על פי ששיריו הראשונים של יעקב שטינברג היו בדרך הכלל רגילים מאד ואפילו שגורים אצל רוב המשוררים באותם הימים, לפי תכנם ולפי צורתם, – לא קשה היה לבעל החך הטועם להבחין ולעמוד על קוי יחוד שלו, יותר נכון יהיה להגדיר ולומר – על עוקץ אישי שבדבריו; כי אותו דבר שמקובל לכנותו בשם “אקורד אחרון” או “פואֶנטה” או “האֶפי אֶנד” לא היה אצל י. שטינברג אלא בחינת “עוקץ” או “סִכּה”; כשהיה צעיר ולא למד עוד את עצמו וגלוי עצמו, היה עיקר דברו זה מתגלה כאלו בדרך־אגב, אבל כל שבגר ובמדה שנער ממחשבתו, מהרגשתו ומבטויו הפיוטי כל מה שאינו שלו, – היו כל שיר שלו וכל מסה שלו – חריפות אחת, מן הפתיחה ועד הסיום; כן, מלבד מה ששירו או מסתו היו להם כמין עוקץ כללי, הרי כל משפט לעצמו לא בא על צדוקו בעיני המשורר אלא אם היה בעל כוח פגיעה ומחץ; אכן, פלא הוא הדבר, כי יעקב שטינברג, זה שהיה כאלו נואש מכל תקוה – עשה את כתיבתו כמין נשק־מלחמה דוקא, וכל דבריו כמין צחצוח־חרבות; חד, יותר חד, קולע, יותר קולע – בקש לעשות את ניבו; לגלות את החנופה, לחשוף את הרמיה, להראות את הכסילות, להוקיע את הריקנות, להצביע על הרשעות – לא עיף ולא יגע, כי לא עשה זאת מתוך זעם ובקשת התקון, אלא מתוך רצון להוכיח שכל אלה לא יתחמקו מעיניו ולא יצלחו להשלותו; ודאי, ככל משורר אמת, לא בקש גם יעקב שטיברג אלא את ההרמוניה בתכלית כל חייו, אולם הוא לא יכול היה להשתחרר אף לרגע מראית המכשולים לכך, ומגלוי המניעות האכזריות, ועל־כן אפשר לומר, כי את דרכו זו עשה במו־שירו לדרך־חתחתים איומה; כמה אפיני הוא ששיר אהבה עמוקה מני־ים, שיר של רחמים גדולים לא בא על בטויו אלא על ידי הטלת מרה בחיים בכלל, בדרך של חשוף כעורה של תבל וכדו':

כִּפְשָׁעִים לֹא־יְכֻפְּרוּ גַּם פִּשְׁעֵי אָב לִילָדָיו,

לֹא תִּמְחֵם עוֹד בְּחָפְזָה זוֹ אַהֲבַת־נֹחַם קְרוֹבָה;

לֹא יוֹעִיל הוֹן הַלֵּב עִם חַסְדּוֹ אֲשֶׁר נָדָב,

וְעָרְמַת גְּמוּל לָרֹב וּזְמַן, אָבִי כָּל־טוֹבָה.

כַּחֲצַר אֶבְיוֹנִים נִרְפִּים כֵּן תֵּבֵל זוֹ נִדָּחָהּ,

וּבוֹר הַחַיִּים נֶאֱלָח בִּקְרוּם חֲנֻפָּה שְׁמֵנָה;

רַק יַלְדוּת אַחַת יֵשׁ לְזֵכֶר וְלִבְרָכָה,

בְּלִבָּהּ עֶרְגַּת־כֹּל וְקִנְאַת־תֹּם בְּעֵינָהּ.

מִי פֶּתִי יֵרְדְּ בְּחֻקָּיו וּבָא בַּהֲמוֹן תְּאוּנָה

עַל חֶמְדָּה זוֹ הַטְּלוּלָה בְּאֵימוֹת־חֵן וּדְמָעוֹת?

לַנִּגְלוֹת לָנוּ רִיב; אֶל תְּלוּנַת יֶלֶד שְׁפוּנָה

כְּאִלְּמִים רַק נְגַשֵּׁשׁ לְרַחֵם וּלְהִשְׁתָּאוֹת.

האין זה גורל־שירה טרגי ביותר – להתכון אל טוב־שבטוב, לשאוף אל זוהר רקיעים, אולם ללכת בנתיב־הקוצים דוקא, לרפד את הדרך ביסורים קשים? אלא שיש כאן ענין נוסף: – יעקב שטינברג היה חותך־גבישים מובהק ועל כך הוא חי ונהנה; עוד חתך ועוד חתך – לא על מנת לעגל את הגביש, אלא בפרוש כדי להרבות את זויותיו, וכל שזוית חדה יותר, אפילו כלהבה של סכין, כן בוזק אורה יותר, כן נהנה יותר המשורר הלוטש והצורף; כי בואו נא וקראו את ה“חרוזים מבית הצורף” וידעתם מה גדולה השמחה בבית־המלאכה של הפיטן העצוב והמיואש; ממש הלולא־וחינגא אתה מוצא פה, גיל־ברעדה יקיפך כאן מכל עבר.

ג

דוקא מי שקורא את מסותיו הקצרות של יעקב שטינברג, שהוא קרא להן בשם צנוע “רשימות”, ילמד לדעת כי ההגות, המחשבה כשלעצמה והמחשבה שיש עמה תכלית, – היו אצלו עיקר גדול, לא פחות במאום מערכו של העיקר האחר – הבטוי הפיוטי; אי־אפשר, כמובן, שכוחו של משורר וסגולותיו הלשוניות, לא יתגלו גם בדברי פרוזה, ואפילו אלה שכונתן כמעט פובליציסטית, אולם אף פעם כמעט לא תמצא משפט בנוי על טהרת הפואסיה ועל חשבונה של מחשבה או כונה ממחשבותיו וכונותיו; מסות אלו מגובשות מאד, מלוטשות תכלית לטוש, אבל בשום אופן אין בהן כל סלסול שבבטוי או תפאורת־לשון לשמה; קודם־כל בהירות החפץ, הבלטת המטרה שאליה קולע בעל־המסה, ורק לשם־כך גם בחירת המלה המדויקת וצרוף קולע של המשפט; ואם נחזור מכן אל השירים, ביחוד שיריו האחרונים, ומה גם האחרונים־שבאחרונים, נמצא ונשמח על הללו, כי כל אחד מהם יש להם מגמה קבועה, מחשבה שהמשורר הרה אותה עד הסוף, נושא מסוים מאד, אם מן החי או הדומם או הצומח, ולשם גלופו השלם, למען מוחשיותו כמות־שהוא – הגה ובנה יעקב שטינברג את הבתים וחרז את החרוזים; ויש לצין: לסוף ימיו הגיע משורר זה לדרגה גבוהה מאד של אמנות־השיר, לכוח הבעה מושלם ביותר, למעלת שלמות של תוכן וצורה שהם הנאה לכל קורא־מבין ומופת ודוגמא לכל הבא ורוצה לשיר עברית.