רקע
ישראל זמורה
על "המוקד הרן" של א. המאירי

א

בשיריו של אביגדור המאירי אנו מוצאים איזו בריאות שאינה שכיחה בקהלנו; דבריו תמיד שלמים, אמורים עד הסוף; כל מה שבנפשו – והיא תמיד עוברת על גדותיה, כל מה שבדעתו – והיא תמיד גדושה, – הוא מפרסם ואומר בפה מלא; את כל כוחו הוא משקיע בכל שיר ושיר, ובכל זאת אין זה נוטל מאום מכוחו, והריהו נשאר ועומד תמיד בעינו; סוד אפיו של אביגדור המאירי הוא, שכוחו אחד לעולם, אינו נוסף ואינו נגרע משעורו שמלכתחלה; אין אצלו אף פעם “הוצאה” הגורעת, שיש לשוב ולמלאותה ב“הכנסה”; הוא ממין האנשים שההוצאה היא הכנסתם היחידה והמתמידה; משום־כך הוא מוציא מלא־חפנים, מלוא כל האסמים שעמו: שפע של נתינה היא, עושר של “בזבוז”; כי אין כאן לא חשש של התרוששות ולא סכנה של עמידה ככלי־ריק בסופו של דבר; אכן, עצם שירתו של א. המאירי היתה תמיד בחינת מלחמה בגרעון, בחוסר ובדלות; כעסו הנלהב על מעוט יופי בחיינו; זעמו משתפך על חוסר מבהיל של יושר; מחאתו נתכת בעוז על אפס מעשים טובים, אלא כיון שאין זה מדמו ומטבעו לראות את המועט, לתפוס את העוני – הוא הופך הכל לעושר, לתועפות ולעתרת; את מעוטי־היופי הוא רואה כשפע של כעור, את חוסר־היושר הוא רואה כים של שפלות, את אפס־המעשה הטוב – כעולם מלא רשעות; ואנו חוזרים ואומרים – לא חולניות, כרגיל, היא תופעה זאת שאצל א. המאירי; אדרבא, הוא כולו בריאות, שאינה שכיחה אצלנו.


ב

שירי־הימים הם השירים המכונסים תחת השם “מזמור לדם”, ונפלא הדבר, שאעפ"י שיש בהם זעקת־שבר וגם קול־בוכים, אין אנו שומעים מתוכם קול ענות חלושה, המקלקלת את שורת השירים אצל רבים וטובים בספרותנו: א. המאירי מיטיב לשיר בדבריו את שפל המדרגה של הרוצחים, ואת מעלת הרוח של הנרצחים; ברור מאד, כי “תאונה” מזועת היא, שאִנה הגורל לתמימים ולבלתי זהירים, ובשום אופן לא נצחון כוח חזק על כוח חלש! דרגה נחותה הפכה, בדרך מקרה רע, לדרגה “עליונה”; בשוט של סרקזם בוכה א. המאירי את גורלנו בשירו “מזמור לדם”, שבו הנו מדבר לרוצח־כחיה עצמו והוא “מלהיב” אותו:

הָרֵם אֶת סוּגַרְךָ, טִפְּשִׁים לְךָ סָגָרוּ,

וְשִׁירֵי תַּרְדֵּמָה בָּאֹזֶן לְךָ שָׁרוּ,

לַעֲשׂוֹתְךָ לְיֶלֶד יָפֶה, אוֹהֵב וְתָם,

הַשְׁחֵז אֶת צִפָּרְנֶיךָ,

וּפְתַח אֶת מִכְמַנֶּיךָ, אֶת גֵּיהִנֹּם הַדָּם.

דוקא כך צריך לשיר! – לומר לחיה שתוסיף ותשלים מעשה טרפה. עד בוא מִגורה; כי לגעור בה, לביש אותה, לבקש רחמים ממנה – רק הנבוך ורך־הדעת יעשה זאת; רק בדרך זו של “צדוק” – הרי עולה בידי המשורר לחשוף, כמו שחשפו “מקוננים” את פרצופו של קוף־האדם: – “דם ודם, דם ודם – אל תיעף הקשת, תשתפך החוצה החלאה המקודשת”, “יקומו לתחיה – ויתפגרו לנצח, יחנקו בדם נשפך צפעוני הרצח”; זהו הדבר, – לא בדכדוך נפש אנו מעוררים בחילה לחלאת־האדם, אלא בפתוס הומוריסטי דוקא; ממש כך, – כמעשה השירה של אביגדור המאירי.


ג

את שירי ציון שלו מכנה א. המאירי “בארץ הסנורים”; כי ח.נ. ביאליק זעם על דלות־הנפש ועניות־מעש, ואעפ"י שהיה ידוע־יאוש הרי הוא גוער בכך, ומכלל הגערה אנו למדים לדעת, שהוא אוהב ואמון עלי אמונה; א.צ. גרינברג נפשו שאטה מעניים־בהתלהבות ומדלים־בהקרבה־עצמית, והוא מגנה אותם, בז להם, מבזם ומגדפם, כדי לבדלם ולבודדם ממחנה המעטים, הקדושים והחלוצים הנאורים בישראל; אביגדור המאירי – אינו רואה סתם דלות (נפש) ועניות (מעש), אינו מבחין בדלים (בהקרבה עצמית) ובעניים (בהתלהבות), הוא מוצא שפע־שופע של שפלים ונבזים בארץ (“נאכל את בשר־עצמנו בתאבון חזירים”, “יחד עם כל מץ נמוץ דם עשוקים”); הוא מתבונן ופוגש שריצה של גסים ורשעים (כהנינו בשם אל שדי יזבחונו לשדים", “פשטו נא, נערים וחללו את הקברים”); התלהבות גדלה והולכת היא של השמצה, של הוקעת כל רקבון וכל שחיתות מדות ותכונות; סופרלטיב בקללות ובאלות; לא שירי זעם הם אלה כשל א.צ. גרינברג, אלא שירי־התעללות הם, של פּלוּש ברפש – בתאבון, בסערה, בהתפעלות אפילו (“כל גורילה מהול – בגלות השכינה בנו יתעלל”; “פה מוגלת השאת לחך כולם מגדנת”); נצר מרוחק משרשה של הנבואה העתיקה בישראל – היא, כנראה, שירה־תוכחה זאת אצלנו ובימינו, והרבה פנים כבר גלתה ועוד תגלה, בודאי; לא. המאירי נוסח משלו בחלקה זאת, בן־גון ברור ומפורש לעצמו, ואין להחליפו באחר, ואין לראות אותו כמין הולך בדרך זולתו. אם גדול או שוה לו בשעור קומה; יש לו אופי איש, ויש לו שירה אישית ואופינית; והלא הוא עצמו מפליא להגדיר את תכונתו:

לִבְחוֹל בָּאָדָם, גַּם בָּרַע גַּם בַּטּוֹב –

וְרַק לֹא לַעֲזֹב, לֹא לַעֲזֹב.


ד

וראו נא, מה נפלאה נאמנותו של המשורר לטבעו ולדמו; גם בשיריו למותו (“בבית מקדשה של השלוה הגדולה”) – אינו מנמיך קולו ואינו מרכין דברו; אין כאן כמעט כלום מן האֶלגיה ולא מאום מפיק־לשון; גם לגבי המות הוא נוהג בחינת “לכבוש את המלכה פנימה”:

הַכֹּל־אֲשֶׁר לַכֹּל אַשְׁאִיר פֹּה בִּשְׁאָט.

מֵאֱפֶס אֱלֵי אֶפֶס הִבְלַחְנוּ הֲלוֹם:

רִבֹּאוֹת שָׁנִים יָשַׁנּוּ אֵי־שָׁם,

וְרִבֹּאוֹת שָׁנִים נִישַׁן אֵין־חֲלוֹם,

לְלֹא כָּל־תַּכְלִית, מֵעֵבֶר לַכֹּל.

לא שבח למות, לא כניעה ולא פיוס; ואפילו הוא מרגיש איזו רגש של סליחה לזדים, הריהו מצהיר, כי למעשה תמיד סלח להם: “אלוהים עדי; – לכן סלחתי בלי הרף לכל זד”; מתברר לך פתאום, שמעולם, גם ברגע של זעם וכעס, ובשעה של התעללות ברשעים – לא היה השד נורא כל כך, כי “אלוהים עדי – תמיד צעקתי לשלוה הגדולה”; אכן, אמת ויציב הוא – לא מרוע לב, לא מרשעות דעת, אלא להפך – משפע־אהבה, מעודף רצון־טוב, היה אביגדור המאירי כועס־ברעש ומעפר בעפר; האזינו נא לוידויו:

הָעוֹלָם אֻמְלָל מְאֹד, –

וַאֲנִי מִצְטַנֵּף בְּחֵיק עֲתִיד־יָהּ,

עוֹצֵם אֶת עֵינַי עַד כְּדֵי עִוָּרוֹן

וּפוֹלֵט כָּל כְּאֵב, כָּל יֵאוּשׁ וְחָרוֹן,

וּמַאֲמִין עַד הַיְּסוֹד.


ה


קצב לשונו של א. המאירי – שקול, כמובן; כי הפתוס זקוק, יותר משזקוק הניב הלירי, – לקפיץ, לחוק של מעלות ומורדות; אבל דבריו של משורר זה, אעפ"י שהם מכוונים לפגוע, להצליף ולהכאיב, – אינם חדים ומושחזים, אלא מעוגלים, כי רצונו וטבעו הוא לא לפצוע, לא לחבל, אלא להמם כדי לנער, להכפיש כדי להביא לידי התנערות; כי זאת לדעת – א. המאירי תמים מאד, “מוכה” דמיון ממש, מאמין בלהטוטים, רואה רצון כמעשה, שאיפה כעובדה; יש והוא בטוח, שבדיה כיון שלבשו אותה בטוי – חדלה להיות בדיה, והיא ממומשת, מתגשמת; כוח הדמיון הזה מדהירו ומזרזו בלי הרף להגיע אל הסוף, אל האמירה, אל התבטאות בקשתו ומשאלתו, ואין לא אפשרות ואין לו נחיצות בשהיה, בהשהיה – לשם השחזת דברו, לשם לטוש מאמרו, לגוון חרוזו; עיקר דעתו – לקול ולא לצבע, לצליל התקיף ולא להדו, ולא כל שכן, שלא לרסיסי־ההד; ואפשר לומר, בלי כל חשש לטעות, ובלי כל כונה של פרכוס השלילה שבדבר – כל השתדלות לתת ברק לצורת הנאמר על ידי המשורר – לחסרון יחשב לו; מעלתו – ברשול המוסיקלי שלו, במשהו ראשוניות ומקריות של מלים, משפטים וחרוזים, כי הנה יש בספר זה כליל־סוניטות והוא בלי כל ספק – יוצא־דופן ממהותו העצמית, החזקה במינה, של א. המאירי; הוא גמיש יותר משמותר ואפשר בכבלי סונטה; ועל־כן הצטמצם יותר מדי וכבל עצמו, למעלה מן הדרוש, – במסגרתה של הסונטה; אם כי שבירת הקו במובן של תוכן־הדברים אינה מחיבת תמיד גם שבירת־הכלים, הרי בכל אופן לא יתכן לתקוע, להריע ולנשוף־שברים אלא בשופר, ובשום אופן לא בחליל־רועים; אכן גם כליל־הסונטות לא בא, אלא כדי להוכיח את אמתו של המשורר, את יציבות מהותו – זו המתמידה, השכיחה עמו, המקובלת עליו וגם עלינו, המוקירים אותו על כוחו העצמי, על אפיו המיוחד וטבעו החזק, שבא לידי גלוי חדש ומכובד ברוב ספרו “המוקד הרן”.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!