בזמן שבוִילנה, בירת ליטה, ישבו בני־החבורה של ה“משכילים” וביניהם הכּהן הגדול מאחיו, המשורר המתאונן, ונלחמו בשפת עבר, שהיתה להם “גברת הלשונות, נוַת בית אלהים, בחירת אלהי ישראל”, מלחמת “האמת והאמונה”, באותו זמן התחמק מדי פעם בפעם מביתו אחד מצעירי המלמדים שבעיר קובנה, לעת־עתה “רואה ואינו נראה”, סתם אברהם בן יקותיאל, והיה עובר בחרדה את הגשר שעל־פני הניֶמַן, ומשם התרומם על־פני ההר האלֶקסטי, וכשהגיע אל ראש ההר ואל הסֻכּה אשר שם, השקיף על־פני ארץ העברים, ארץ יהודה שבימי אחז, על שדותיה וכרמיה, הריה ועמקיה, נהריה ונחליה… זה היה חוזה חזיונות, שֶׁמַּה שראה מחוצה לו גדל ועלה ופרח ושגשג בקרבו פנימה כגן רוה, אדם אשר הבין רמזי כוכבים רחוקים וקרובים, כאשר הבין שפת נפשו.
כל ה“משכילים” שקדמו לאברהם בן יקותיאל מאפו, וגם אלה שהיו בימיו, כֻּלם כֻּלם חבבו את המקרא ועסקו בו, לכֻלם היה התנ“ך מעין לא־אכזב ומקור נאמן של שירה, אשר רִוו בו את צמאונם ליֹפי וחיים, לחדוה ורעננות, אשר ירדו אליו והתקדשו בו וטהרו מאבק הדורות; אולם לא היה ביניהם אף אחד, שהשיג את התנ”ך כאשר השיג אותו מאפו, כי לא היה אף אחד ביניהם שידע כמוהו להקשיב, לשמוע את הקול היוצא ובא גם מבעד לשערים סגורים על מסגר, לא היה אף אחד ביניהם שהחיים והיֹפי של הימים הראשונים לא היו לו דרישה ותביעה חיצונית בלבד, אלא שטפו ונזלו שם חרש, בלבו פנימה, וחיו שם את חייהם. הוא היה צריך רק לרֶמז רחוק, כדי להתקרב אליהם…
יש רגלַים לדבר, כי כשבא מאפו ליצור את “אהבת ציון”, היה בדעתו ליצור רק אֲלֵגורִיָּה ספרותית, ראי שממנו נשקפים פני הדור החדש עם המימינים שלו והמשמאילים, עם החרדים, “מורדי האור”, והמשכילים. במכתב, אשר כתב נעמן שב“עיט צבוע” אל אחיטוב רעו, הוא כותב אליו על־דבר “אהבת ציון”, ששלח לו אחיטוב, כי “מזג הסופר ולבבו, רוחו וטעמו והעת והמקום ישובוּ יהפכו בדברים להופיע עליהם אור חדש”, ו“כי ספר אהבת ציון חזה חזיונות ולו נתכנן עלילות”. וכן גם אלישבע ש“בעיט צבוע” מגדת אל נעמן משפט הספר הזה, “מה חזיונותיו ומה משפט הנפשות הנוצרות לשחק בו”, “כי את כֻּלן חזיתי בין החיים בעיר מגורתנו העתיקה”. אין זאת כי מאפו אמר גם הוא ליצור יצירה “שכלית” מעין זו שיצרו רבים מן המשכילים בימים ההם ומאלה שקדמו להם, שבחפצם לתת לדברי־השֵׂכל שלהם הוד קדומים ובחפצם להסתתר מתחת לגדר הגבוהה של המסורה, נתנו את הדברים בפי משה איש־אלהים – כן עשה ויזל ב“שירי תפארת” שלו – או גם בפי אברהם אבינו – כן עשה באיזו מדה שלום הכהן בשירו “הצלת אברהם מאור כשדים”1; אולם בני הזמן עברו מיד את גבול זמנם והם נעשו בידיו של מאפו לסמלים נצחיים, העצמות היבשות העלו בשר ועור וקמו ועמדו על רגליהם וחיו, חיו בזמן אחר ובמקום אחר, יותר קרוב לטבעם.
גם ב“אשמת שומרון”, אמר מאפו, כנראה, לקרֹא בעִקר כתב־אשמה נגד “משמרי הבלי שוא, שוגים ברוב אולתם”, כמו שהוא קורא לבני שֹׁמרון. הנה זמרי הנוכל והמתהפך בתחבולותיו יש בו מעין ר' צדוק שב“עיט צבוע”, ועמרי חברו יש בו קצת ממה שיש בּלֵוי, משמשו של ר' צדוק, התלמיד־החבר לו. גם עוזיאל, הבודד בהרים, ונתן חברים להם בנחמיה או בשאוּל, המאור והנאור שבּ“יושבי חשׁך”. גם הם מטיפים למוסר ומעירים אֹזן בני־אדם לעזוב דרך כֶּסל, גם הם מדברים על לבות בני־אדם אשר “בחשׁך באו מארץ מאפליה ובחשכה יתהלכו”, אלה שבחרו למו “אלהים חדשים לא שערום אבותינו”, כי יעזבו את “החֻקים והמשפטים החדשים”, אשר לא על אדמת ישראל נולדו, כי־אם הובאו מרחוק, מארצות שגדולה בהם ממלכת הכהנים והחרטֻמים, “המשכילים לדעת תקופת השמש והירח והכוכבים במסלותם, אך העלימו חכמתם זאת מעיני המון הבוערים בעם” (רמז לחכמת הקבלה ומוצאהּ, לפי דעת ה“משכילים”). כֹּהני בית־אל ונביאי־השקר שלה הרבים הם, כנראה, רק כהני החסידות וגדוליה, שמאפּו נלוה אליהם בימי־נעוריו ונלחם בהם אחר־כך (ביחוד בספרו “חוזי חזיונות”, שרק חלק קטן ממנו ראה אור), כמו שהשכּוֹרים הרבים והפוחזים והנוכלים שבאפרים, כפי שראם מאפּו, הם רק חסידים שוטים או תמימים קצת, השותים “לחיים”.
כנראה אמר מאפּו לתאר ב“אשמת שומרון” רק את אלה, אשר “חָלק לבם, ובני יעקב נפלגו על־ידם לפלגות אין־מספר, נגזרו נקרעו כשמלה החדדשה אשר לבש ירבעם ואשר קרע אחיה השילוני אותה שנים־עשר קרעים, וגם הקרעים האלה נקרעו חדשים לבקרים ויהיו לבלויי סחבות”. הדברים האלה, שמאפו נתן בפיו של גבורו החביב ונביאו אלידע־עוזיאל, הם בודאי יותר ענין לממלכת החסידים והרבּיים החדשים מאשר לממלכת אפרים העתיקה. ממלכת אפרים היתה ממלכה אחת בת שבטים רבים ולא ממלכה של שבטים ופלגות אין־מספר, קרעים אשר “נקרעו חדשים לבקרים ויהיו לבלויי סחבות”.
כן, מאפּו אמר בודאי לתת לנו בדמותם של בני־אפרים הקלים, הנמהרים ועליזי־החיים את תמונת החסידים, שמאפּו, ככל המשכילים, שנא אותם “שכם אחד” על המתנגדים. אמצעי טוב לתכלית זו היה לדרוש כמין חֹמר את המקרא שכתוב על המלך מבני־אפרים, שעשה עגלי זהב ושׂם אותם בבית־אל ובדן ועשה “כהנים מקצות העם”, ואת זה שנבּא עליו הנביא, כי על־ידו יקרע אלהים את ממלכת ישראל “שנים־עשר קרעים”. זאת היתה המטרה, אבל הוא עבר מן המטרה הזאת הלאה־הלאה. אותם בני־אפרים, שהוא אמר לתארם רק כבני־אדם אשר “ראמות להם חכמות,, הנה היו לבני־אפרים באמת, כפי שאנו רואים ומוצאים אותם במקרא, כפי שראו וחזו אותם חוזי המקרא וסופריו. הנה “עטרת הגֵּאות” שלהם, שנוצצת לנו מרחוק ומתגלה לפנינו מדי פעם בפעם, הנה “שכּורי אפרים” ו”הלומי יין“, שהננו נפגשים בהם על כל צעד ושעל, הנה “גיא השמנים” שלהם, העושה אותם למבקשי תענוגים ותפנוקים ומותרות ועושה אותם לעובדי האשֵׁרים והחמנים, הנה ה”יונה הפותה אין־לב", כמו שקרא להם הושע, הקלים לנוע על הגויים שמסביב ולהתקרב אליהם וקלים גם לריב…
כל אלה קמו ועמדו לפנינו את חייהם ומנהגיהם, מלחמותיהם וריב שפתותיהם, כמו שקמו לפנינו ב“אשמת שומרון”, ויותר מזה ב“אהבת ציון”, גם בני־יהודה, שמאפו ראה אותם, כאשר ראה אותם התנ"ך, נשאים מבני־אפרים ונעלים עליהם ושואפים ונוטים יותר מהם אל הַנִּשָּׂא והנעלה. להם נתן מאפּו חוזי־יה ונביאי האמת והצדק, אידיאליסטים ושואפים, משוררים ובודדים. גם כל אלה שאוהבים אהבה תמה ושלמה הם מבני־יהודה. להם הצניעות והטבעיות והחֵן השוקט והיֹפי הרך והגעגועים הטובים ורגש הצדק והישׁר והאמת והמוסר – ולהם גם הנצחון…
כי גם בזה היה מאפּו תנ“כי, בן המקרא, שראה תמיד את הנצחון על צד הצדק והיֹשר והאמת והמוסר. גם בספוריו של מאפּו אין “צדיק אובד בצדקו”. ישא אמנון היפה על שכמו משא רב של צרות ופגעים, יהיה מֻקדש מבטן ליסורים ופֻרעניות – הוא ישא לו לאשה את תמר הרַכּה, הטובה והנדיבה, ואִתּה יחד ישא מַשְׂאֵת, כבֻדּה רבה ורכוש גדול של אצילי בני־יהודה; ירחיק עוזיאל נדוד אל קצה הררי לבנון וישכון שנים רבות בודד בנקיק סלע ובין לבאים יבוא ובין אריות ובין אנשי־טרף – הוא ישוב אל נוֵהו ואל אשתו התמימה, אחרי שהיא מתגעגעת עליו והוא משתוקק אליה כל הימים. גם נעמן העדין ונדיב־הרוח אשר ב”עיט צבוע" ישא לו את בת עדן, אלישבע היפה, אם גם הרים ויערים רבים עומדים על דרכם ותהום עמֻקּה ורַבּה מפסקת ביניהם. הוא, ככל הנפשות היפות והעדינות של מאפו, ישא ויסבול וגם יִמָּלט… היסורים בספוריו וחזיונותיו של מאפו רק ממרקים ומטהרים והם רק מוסיפים לוית־חן ונעימה של עצב לפני הגבורים היפים.
אומרים, כי מאפּו נטה לתאר “תֻּמת ישרים” ו“נוה שלום”. אין בזה מן האמת. אדרבה, נטיה יתרה היתה למאפּו לתאר את אלה, שקוראים אותם בשם בני־בליעל, את “הריקים והפוחזים” ואת אלה שחייהם קרובים לחיי ריקים ופוחזים. הוא אהב את אלה המשתוללים ומשתובבים קצת ואחד התאורים הנחמדים ביותר אשר בספוריו הוא בּודאי זה (ב“אהבת ציון”), שהוא מתאר בו את השתובבותם והשתוללותם של הבוצרים והבוצרות, איך שבהגיע עת הצהרים עיפו ידיהם “וישטחו להם שטוח בכל פנות הכרם לצחק ולהחליף כֹּח בהתולים משמחי לב. הנה פה עלם עולה בתמר, ידיו אוחזו בסנסניו ורגליו כושלות באין מעמד, יפול לארץ והיה לשחוק; שם עלמה רודפת אחרי עלם אחד, אשר דִבּר דברים כמתלהמים באזניה ובידיה אשכול ליסרהו, תשיגהו, תסחט האשכול על לחייו והנה פניו מתולעים”. תאורים כאלה לא מעטים הם בספוריו של מאפּו, כמו שרבים הם התאורים שהוא מתאר בהם גם את ההוללים והשובבים, לא רק את אלה המתהוללים ומשתובבים, את בני־בליעל באמת, שהוא מוצא לא רק בשֹׁמרון, כי־אם זעיר־שם זעיר־שם גם בין בני־יהודה. הנה מתּן השופט, שמקומו בין שועי יהודה, והנה גם חֵפר ובוּקיה, הערומים והנוכלים והשכורים, שתופסים להם מקום ב“אהבת ציון”. והלא “אשמת שומרון”, כמו “עיט צבוע”, מלא כֻלו ערומים ונוכלים ושכורים כאלה, אבל הנצחון אינו אף פעם על צד אלה, כי־אם על צד התמימים והישרים. “הקמשונים על השושנים מונים”, אמרו ה“מליצים”, אבל השושנה עולה עליהם, מנצחת ופורחת…
מאפו אוהב לתאר תמונת אדם “הדור בלבושו רוכב על סוס מיוזן כגבור הודו במלחמה, חגור חרב, לבוש שריון וכובע ויושב בהָדר וגאון על גב סוסו המכוסה בעור האריה, ומראה סוסו כערוך לקרב, מנחיריו יצא עשן ומפיו יֵז קצף, ירעש בהוד נחרו, ירקע ברגליו, יגמא וישאף ארץ; אך רוכבו יבלום עדיו בעֹז ידו, יאחז ברסנו ויעצור בּו ויטהו” (“אהבת ציון”). נוטה הוא אל האדם, שֶׁיֵּצר חומד בלבו, בלבד שלא יתן ליצרו להיות הרודה בו והמכניע אותו כֻלו. גם האהבה הטהורה והתמימה של בנות־ציון ושל בני־ציון היא רבה ועזה, אבל היא כבושה ועדינה. היֹפי של מאפו, שהוא נותן לו את היתרון בּספוריו, איננו זה הפשוט מצד עצמו, אלא הצנוע, זה שהוא מעֻלף ומעֻטף ומכֻסה מן העין, ויש שהוא אוהב גם את המבריק, בלבד שהברק שלו לא יהיה רב עד כדי לעַוֵּר עינים. גם בית־לחם, המקום, “אשר רעו הרועים שם את עדריהם”, “בנויה על תלה על ראש גבנון הדר, סביבותיה בארות בארות ועינות מים טהורים כבדֹלח”; שם “יגדלו זיתים רעננים וגפני עסיס מתולעים באשכלות בכּוריהם; גבעותיה חוגרות גיל ועמקיה עדויי רקמת פרחים ושושנים”. גם ברֵכות יש שם, שפניהן “כנחפים בּכסף וסביבותיהן ערבים מרחיבי עין, ותורים ובני־יונה מתעלסים באהבים בין עפאיהם”. גם נאות הרועים הפשוטים אינן פשוטות, אלא מקֻשּׁטות ועדויות “רקמת פרחים ושונים”.
מקֻשט ועדוי עדיים הוא גם סגנונו של מאפו. הפנים האמתיים הטבעיים שלו נשקפים אלינו לרֹב מבעד משכית של אבני־חן. הכֹּל פה מעֻלף וגלוף וחבוש וארוז ונראה כמו מתוך רשת יפה של מעשה שׂבכה. ביחוד הכֹּל נוצץ פה בשעה שמאפו חפץ להיות צנוע ומסתּתּר, בשעה שהוא חפץ להחביא את הכֹּל אל הכלים. אז החיים העשירים והנהדרים פורצים להם דרך ועוברים דרך השֶּׂכר שהעמיד להם. הם משַׂקרים ברמזי חן ונוצצים מבעד לשבכה. ב“אהבת ציון” הצנועה השפה נוצצת יותר והיא פחות אמתית וטבעית מאשר ב“אשמת שומרון”, ספר שברבים מפרקיו יש מ“הוד פרא אימה”.
גם הדממה שבספוריו של מאפו יש שהקולות מתפרצים ממנה, ודוקא במקום שמאפו חפץ להיות כובש אותם. מתוך נוה־השקט של תמר הננו רואים כפעם בפעם את רחובות ציון ההומים מאדם רב והמלאים תשואות, בהם “יעברו שרי יהודה ואציליה, ברכב, בצַבּים ובכרכרות, בעלותם אל הר ה' ירעשון וישתקשקו אופניהם ויהמו גלגליהם ממרחק”. השאון עולה אלינו גם פה, אלא שהוא בא אלינו ממרחקים. הנה זה “השאון החרישי, השואן מקצות הארץ”, שמאפו אוהבו כל־כך ומתענג עליו כל־כך – החיים הנראים לנו מרחוק ונשקפים אלינו ממרחקי דורות… המרחק כאלו עוטה את הדברים ערפל דק והוא מַנעים ומַרגיע ומַשבּיח.
מאפו נותן את היתרון ל“אהבת ציון” על “אשמת שומרון”, הוא נותן את משפּט הבכורה לחיי הצניעות והשקט, שהוא מיחס אותם לבני־יהודה, על עליזות החיים ושכרונם, שהוא מיחסם לני־אפרים; אולם בני־אפרים מתגרים לרֹב בבני־יהודה ומתקוממים להם מדי פעם בפעם. החיים כמו מתפרצים כאן ועוברים על גדותיהם. גבוריו החביבים של מאפו שונאים את התפנוקים והמותרות ולבם מושך אותם לנוה־שקט של רועים, אולם חלק רב מספוריו מֻקדשים לתאר את התפנוקים והמותרות האלה – והוא נותן מקום רב גם למקרים ומאורעות, שיש בהם מן המותָר והַיֶתר…
דומה שהצורה העִקרית של מאפו היא תמימה ואידִילית, ולכאורה מסַפּרים לנו שני ספריו העִקריים – “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” – ובמדה ידועה גם השלישי, שאינו עִקרי כל־כך – “עיט צבוע” – מעשה בבן־נדיבים שנחלף בבן־עַולה, והוא, התם והישר, יושב בשפל ואין איש מכיר בו, עד שהאהבה תרוממהו ותושיב אותו בין נדיבים. זאת היא הפבּוּלָה העִקרית של מאפו, שעליה נוספו עוד געגועים על חיי רועים ונוסעים־בעדר או על חיי־הטבע ואנשי־הטבע – הכֹּל כמו שכתוב ב“פַסטורַלות” ידועות והכּל כמו שנתן לפנינו גם מחבר ה“פַּסטורלה” הידועה שלנו רבי משה חיים לוצַטו2, – אולם על הדברים הפשוטים האלה נוספו עוד דברים וסבכי דברים, מקרים ומאורעות רבים ושונים, מעשים ופעֻלות והתנגשיות של מעשים ופעֻלות – עד שהאידִיליות הפשוטות והתמימות נעשות לרומנים מסֻבּכים ומסֻכסכים – מסֻבּכים ומסֻכסכים עוד יותר מדי.
אמנם לרֹב יש הרבה מן התמים והאידִילי גם בסבכי המאורעות האלה. אין פה כלום מהמציאות הקשה ומקשִׁי ההגיון של המציאות. הכֹּל פה קל ונקל להעשות, נוצר כמו במאמר פיו של היוצר, כאלו בידו הן עתות גבּוריו וגבּורותיו. החיים פה הם שעשועים, חלום מלא ענין.
מה שמאפו היה מרחף תמיד בין התמים והאידילי ובין המסֻבּך והמסֻכסך, בין חיי השקט והתֹּם ואהבת הצניעות ובין עליזות החיים ושאונם ואהבת המותרות, הביא לידי־כך, שמאפו נתן מקום בספריו גם לחיי בני־העיר לפנים ביהודה ובשֹׁמרון וגם לחיי בני־הכפרים ויושבי־האהלים. הוא נתן לנו בספריו גם את דמות חייהם של השועים והאפרתים או, כמו שהוא קורא להם, “בני מרום עם הארץ”, וגם את עם־הארץ הננו מוצאים שם. הוא הוגה כבוד מיחד אל הספונים בהיכלי שן, וחבה יתרה נודעת ממנו גם ליושבי אֹהל ומִקנה או לַבּודדים והנודדים, לאלה הנחים בנקיקי סלעים והלנים במערות ובמדבריות.
אפיָני הוא למאפו, כי האנשים הפשוטים שלו, אלה שחיים חיי רועים פשוטים או חיי בודדים ונודדים, אינם אנשים פשוטים, אלא אנשים מבני מרום המעלה, מ“בני מרום עם הארץ”, שירדו ממעלתם וממדרגתם והשפילו לשבת זמן רב או מעט. הרועה אמנון הוא מאצילי יהודה ויקירי משפּחותיה, וכמוהו גם עוזיאל, הבודד בהרים. דומה, כאלו אמר מאפו למצֹא כאן את המזיגה שבין החיים המלאים שקט ותֹם ובין החיים רבי ההמֻלה והתשואות, בין “אהבת ציון” ובין “אשמת שומרון”…
כמזיגה ואחדות בין חיי התֹּם ובין החיים המלאים תשואות, בין חיי־הטבע הפשוטים ובין רקמת החיים, המרהיבה עינים ולב, יש לראות גם זה, שמאפו לא יתאר לרֹב את היפה, אלא את הנשגב. לא די לו ביפה, שהוא יפה בעלמא, אלא עליו להיות גם נשגב. עליו גם לעורר את הרגשות, להעלות אותם ולרוממם. על הרגש להיות רגש כביר, המביא את האדם לידי תמהון והשתוממות. הטבע, כמו שרואה אותו מאפו, לא זה בלבד שהוא שופע רֹב טובה וברכה, אלא שהוא גם שופע חיים; הוא לא רק משׂביע את עיניו ואת לבו של האדם, אלא גם מעורר אותו למחשבות ורגשות, מוציא אותו מעולמו הקטן והפשוט ומכניסו לעולם יותר גבוה ונעלה. לא תמונה של מישור יפה ורחב, רב האור והצל, מגולל לפנינו מאפו בספוריו, אלא הוא עולה אִתּנו הרים ויורד בקעות. בכל אשר אנו פונים הרים מסביב לנו או מראות ומחזות נשגבים אחרים, המביאים אותנו לידי השתוממות ולידי התפעלות. גם בני־האדם אשר בספוריו מביאים אותנו לידי השתוממות כזו. הרעים כמו הטובים. כי הרעים הם רעים מאד ומכֹערים מאד והטובים הם טובים מאד וגם יפים מאד (הטוב והיפה הם למאפו תארים נרדפים). בחרדת לב אנו מתבוננים לַמעשה הרב של אמנון הרועה, הנלחם עם הארי, למען הַצֵּל נפש יפה ונקיה, ולמעשי עוזיאל הבודד, הבא לשכון בין כפירים והררי־טרף. הכֹּל מעורר פה את לבנו ואת נפשנו ומביא אותנו לידי התעוררות.
התעוררות זו מלאים כל ספוריו של מאפּו. בני־האדם שבספוריו מתפללים הַרבּה, מַרבּים לשפוך את שיחם לאלהים. הם מודים ומשבחים לו על רֹב טובה ומפללים ומתחננים אליו בימי רעה. נפשם מלאה התרוממות והיא עולה ומתרוממת ומשתפכת למעלה. כל פֶּה מלא פֹה תפלה. מתפלל עוזיאל הבודד, מתפללת שולמית החמודה ונושאת כפיה למרום, מתפללת גם אלישבע היפה, מתפלל גם ירוחם, וכן רבים אחרים, כֻּלם מתפללים ותפלתם רחמים ותחנונים וגעגועים וּודויים… גם האהבה שבספוריו של מאפו יש בה מעין ודוי והשתפכות של נפש הדבֵקה וקשורה בנפש אחרת.
מאפו הוא אחד מיוצרי היפה הגדולים שבספרותנו החדשה. הוא יצר אותו בכל מקום. אולם לא רק יוצר היפה היה, כי־אם גם דורש אל היפה. הוא היה מלא את היפה כל־כך, עד שהיה דורשו בכמה פנים, בכל פנים שמצא לו. מלבד שהיה למליץ לו ולצַיָּר, היה גם לנביאו. הוא דרש אל היפה, כאשר דרשו אחרים בימיו אל הטוב והתושיה, כמו שיש וקראו להשכלה, והוא העמיד אותו למעלה מן “הטוב והתושיה” וקֹדם להם. הנה באחד ממכתביו של נעמן אל אחיטוב אשר ב“עיט צבוע” הוא מביא את דבריו של בּוּפוֹן, כי “הספרים הכתובים בטוב טעם ודעת, המה לבד יעמדו לעם נולד”, והוא מביא שם גם את באורו של בּוּפוּן, המבאר את הדברים, לאמר: “גם הספרים המלאים למודים נשגבים לא יערכו את הסופר ולא יתקעו לידו, לתת לו שֵׁם וזֵכר עד דור אחרון, כי אם לא כתובים הם בחן ובהדר ובטוּב טעם וניב שפתים, כי עתה יסופו הספרים ואבד מאנוש זכרם, והחכמה הצפונה בהם תהיה מורשה לסופר אחר אשר ילבישנה מחלצוֹת ויפארנה בלשון למודים ונקראה החכמה על שמו, כי טעם האיש הוא האדם”. עֵרך הטעם הוא רב וגדול למאפו מערך הממש, והוא גם העמיד בראש ספרו “אשמת שומרון” לקו ל“השכלה”, כי על סופריה לתת לעם “טוּב טעם ודעת”, “טוּב טעם ודעת אמרתי, להגיד כי חפץ העת לא יצלח בידי ההופכים משפט, אשר בדעת החלו, הילד יטעם ויבדיל בין נעים לתפל, וכאשר יגדל אז יבדיל בין אמת לשקר”. היּפי קֹדם לאמת, לפי מאפו, והוא אשר דרש אליו ויצר אותו ראשונה, בשעה שאחרים עוד נלחמו מלחמת “האמת והאמונה”.
והיֹפי הזה הוא המכריע בספוריו של מאפו והוא אשר נותן לו מאפו את משפט המעלה הראשונה. המעלה הראשונה לאדם להיות יפה בגופו ובנפשו – בין היֹפי הגופני והיֹפי הנפשי לא הבדיל מאפו די־צרכו, – וזה הקֹדם עוד במעלה גם להשכלה. אולם מי שהוא יפה ובעל טעם יפה נוטה ממילא אל היֹפי שבהשכלה, הוא מדבר צחות ומתהלך את בני־אדם בנעימות וברַכּות. ה“השכלה” של מאפו היא מטעם זה חיצונית קצת ושטחית (מה שהעירה עליה טענות נמרצות מצד משכיל קיצוני כלילינבלום בתקופת “עולם התֹּהו”). אף בָּרומן מהחיים החדשים, מחיי ה“השכלה”, – ב“עיט צבוע”, – אין משכילים הוגי דעות חדשות, אלא אנשים בני טעם חדש. גם פה לא הדעת החדשה היא העִקר, אלא החיים החדשים.
והחיים החדשים האלה יש שגם סתרו לגמרי את חיי ההשכלה. בני־אדם משכילים יש שאינם פה “משכילים” כלל, אינם אנשים פוזיטיביים, בעלי דעות פוזיטיביות. הנה כל עולם ספוריו של מאפו כאלו עומד, למשל, על חלומות. חולם חננאל שב“אהבת ציון” על־דבר עלם יפה־עינים, אשר יבוא לגאלו מארץ שבותו; והעלם הזה חולם גם הוא, וחולמת גם העלמה, גם העלמה המשכלת, אלישבע, שב“עיט צבוע”, ולבו של מאפו נמשך והולך אחרי החלומות היפים האלה והוא מקַיֵּם אותם ונותן להם קיום. בני־אדם מתהלכים פה כרוזנים, נסיכי חיים הם, ומנצחים כגבורים. השפה שבפיהם איננה שפת־החיים הפשוטה, אלא שפה עדינה, זַכּה ומטהרה, שפת נביאים ומלכים, חוזים ומשוררים. השפה העברית איננה פה ירֻשה קדמוניה, “שרידה יחידה”, אלא היא שפת יחש, שפה לנאמני ארץ ולמשכילי עם, המדַבּרים בה גם בהוה, ברומן מחיי ההוה – ב“עיט צבוע”, – והם הבזים לאותם המשכילים המזֻיפים, כעֶמיל העלם, שאינם יודעים ואינם שומעים אותה. משכילי־אמת אלה לבם לארץ הקֹדש ולהוד קדומים (עזריאל, “העלם המליץ הנחמד” שב“עיט צבוע”, יוצא, בהיות המלחמה את “מורדי האור” בתקפה, אל ארץ־ישראל, מנשק עפרות ציון ומחונן אבניה, והוא נפגש שם עם משכיל אחר, עם הימן מארץ איטליה, אשר “שיחתו נשגבה וניבו – מליצה וצחות” בשפת עבר). אף הרומן מחיי ההוה של מאפו כאִלו אין בו לפעמים מחיי ההוה, אלא מהעבר הרחוק או מהעתיד. חיי ההוה של בני־ישראל בליטה וזַמוט בימים ההם עם מלחמת ההשכלה שלהם ועם המשכילים היו, כנראה, צרים וקטנים למענו ולא היה בהם מרחב להלך־נפשו, לכן נמלט תמיד מהם אל עולם אחר, יותר יפה ומלא יותר רקמת צבעים, אל עולם רחב יותר וגדול יותר, גדול יותר גם בטוב שבו וגם ברע שלו. גם הצד הטוב והצד הרע שבחיי ההוה, אשר נִתּן להם מקום ב“עיט צבוע”, הם מגֻדלים הרבה ומֻגזמים, עד לבלי הכּנס כלל את המסגרת שלהם, אל זמנם ואל מקומם. החיים ברומַן זה, כמו בשני רומניו של מאפו מציון הקדמוניה ומשֹׁמרון, הם חלום, אמנם לרֹב חלום מבהיל ומבעית, אבל בכל־זאת חלום.
וכך חלם מאפו את חלום החיים, ארג את הרשת השזורה והדקה, שבה הוא צד את לבנו עד עתה…
תשרי, תרע"ח.
-
נדפס בספרו “מטע קדם על אדמת צפון”. ↩
-
הפַבּוּלה של “אהבת ציון” קרובה מאד אל הפַבּוּלה של “מגדל עֹז”. מלבד מה שפה, כמו שם, נחלף בן־נדיבים בבן־עולה, והוא, בן־הנדיבים התם וישר, אוהב אהבה תמה וישרה בת־נדיבים, הדומה אליו בתמתה ויָשרהּ ויעודה לו, והאהבה הזאת תרומם אותו לשבת בין נדיבים, הנה יש פה אהבת מעכה לאמנון, הדומה לאהבת עדה את שלום, ושתיהן אינן מונעות את עצמן מכל דבר שיש בו כדי להרחיק את האוהב באמת מן האהובה באמת ומשתמשות בתחבולה של שימת רעל בסיר. ההוצאה הראשונה של “מגדל עֹז” יצאה בשנת תקצ“ז, ט”ז שנה לפני צאת “אהבת ציון”, ואם גם מאפו התחיל בכתיבת “אהבת ציון” עוד שנים אחדות קֹדם־לכן, הנה המהדורה האחרונה שלו, זו שראתה אור, בודאי נכתבה שנים אחדות אחרי צאת “מגדל עֹז”. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות