כמה וכמה דרכים עומדות בפני מחבר ביוגראפיה בבואו לכתוב על דמות היסטורית. יש שהוא מעמיד את הדמות בהשוואה למנהיגים אחרים בעלי חזון ועשייה דומים, לפעמים מתארה מתוך מגמה דידאקטית – בבחינת טלית שכולה תכלת, ופעמים הדימיוני או הרדיפה אחר הסנסציוני והמופלא הוא העיקר בכתיבת ביוגראפיה.
פנחס בלומנטל, בבואו לתאר את חייו של הרצל בספרו “…אין זו אגדה” (הוצאת עם עובד, תל־אביב, תורגם מכתב־יד בידי חיים איזק, תשכ"ג), עומד אף הוא בפני דילמה של בחירת כיוון הכתיבה: האם לשים את הדגש על דרכו המדינית של הרצל, על חזונו מרחיק־הראות, ולהתרכז בעשייתו הגלוייה, או להדגיש בביוגראפיה את האדם שבהרצל, האדם שהגה רעיונות אלה, אדם בשר־ודם שנשא בתוכו גדולה רוחנית. ועם זאת תהא הארת אישיותו בזיקה לא רק לפעילותו המדינית, כי אם גם למוצאו היהודי, לבית־אביו, למשפחתו ולילדיו, לסביבתו ולידידיו.
ואכן, בלומנטל בחר בדרך השנייה, בהעמידו במרכז את הרצל היהודי והאדם. מכאן ניסיונו של המחבר לתאר את מהלך חייו של הרצל בד־בבד עם התפתחותו הרוחנית. לאחר שבלומנטל מתאר את מהלך חייו עד לתקופה בה החליט על דרכו היהודית־ציונית, הוא מסכם: “ראינו לפנינו אדם, אשר במשלח־היד שבחר בו – ביעודו הספרותי, לא מצא פורקן ליצר המעשים הכביר שבו, ולכן שבע מפח־נפש על כל התולדות הפסיכולוגיות הכאובות המתלוות לחזיון כזה של חוסר התגשמות ייעודו האמיתי של האדם. בפוליטיקה שבהיכל בורבון מצא את תחום האינטרסים הנאות לו ולאחר זמן מועט הציקתהו רוחו לנסות ידו בשדה פעולה אחר. העובדה שעשה זאת תחילה על־ידי חיבור מחזה מגמתי (“הגטו החדש” – ש.ג.) מתבארת מתוך עברו הספרותי, וגם משום שנבצר ממנו בתורת אוסטרי בצרפת ובתורת יהודי לקחת חלק בחיים הפוליטיים הממשיים. שפעת מרץ פוליטי זה, שנבלמה, יכלה להשתפך בשני כיוונים – בכיוון היהודי או הסוציאלי”.
להלן מביא המחבר שלושה נימוקים בגללם פנה הרצל אל הכיוון היהודי:
א. השאלה היהודית הייתה לו ולבני חוגו דוחקת יותר.
ב. הרצל לא היה מסוגל לבחור לעצמו את הדרך של המחזה המגמתי, כי זר היה לו ז’אנר זה, הוא אף לא הכיר את חיי הפועלים־הפרוליטריאט, ואילו היהודים היו בעיניו רק המעמד השלישי.
ג. פעם כבר ניסה ללכת בכיוון הסוציאלי ונכשל בו. והמחבר מסיים פרשה זו: “משכתב הרצל את ‘הגטו החדש’ נחרץ המשך דרכו”.
קטע זה מדגים לפנינו את דרכו של בלומנטל: עובדות המשתחזרות במכלול חייו של המנהיג, כשהן מתבארות מתוך הארה פסיכולוגית, עיקוב מתמיד, וניתוח הנסיבות שהביאו להחלטות הגורליות בחייו של הרצל.
בתיאור מהלך חייו של הרצל נוקט המחבר בדרך סלקטיבית ובוחר באותם פרטים, שעשויים היו להשפיע במישרין ובעקיפין על הגיבור, בדרכו הלא־מודעת אל תפקידו בקרב התנועה הציונית, ובקרב העם היהודי בכללו. לפיכך נכונה היא הזכרתו את הרב שלמה חי אלקלעי, אותו רב מופלא בן עירה של משפחת הרצל – זמלין, שהיה “ציוני לפני הציונות”. הוא שהגה את הרעיון של מדינת־היהודים, על מוסדותיה האירגוניים המקבילים לאלו של ימי הרצל ולאחריהם, כגון: ההסתדרות הציונית העולמית, הקרן הקיימת לרכישת קרקעות, ואף ההטפה למשא־ומתן דיפלומטי עם המעצמות. עם זאת נזהר בלומנטל, כחוקרים רבים אחרים, מלקבוע מסמרות בקשר להשפעת רעיונותיו של הרב על הרצל עצמו.
בלומנטל מדגיש בדמותו של הרצל את היותו שונה מבני סביבתו כבר משחר ילדותו, תחילה מתוך ציות לדרישותיה המחמירות של אימו, אשר מהשפעתה לא השתחרר עד סוף ימיו, ולאחר מכן בזכות עצמיותו. “עוד בשחר ימיהם חשו הילדים, אף קיבלו עליהם את האווירה שנוצרה בידי האם, האווירה של חובת הייחוד המוטלת עליהם”. ז’אנט האם הייתה מחדירה בבנה את התודעה, כי משפחתם היא משבט בנימין, כלומר מזרע המלוכה. אף הדרישה לטוהר מידות פוריטני, לאהבת האמת המוחלטת, לנדיבות לב ולרחמים, ניטעו בו על ידי אימו והפכו לחלק מהווייתו.
אם אימו ניסתה להדגיש את הערכים הללו כערכים כלל־אנושיים, הגם שמקור יניקתם – היהדות, הרי נתקל הרצל כבר בהיותו כבן עשר בבעייה היהודית. אף כינוי אותו לגנאי “נער יהודים שחור”, עד כי נאלץ לעזוב את בית־הספר הריאלי בו למד בעיר פשט.
בהיותו בן שתים־עשרה, כשהוא קרא בספר, בגרמנית, על המשיח שעתיד לגאול את ישראל, הוא חולם כי המשיח אומר למשה בהצביעו על הרצל: “אל הנער הזה התפללתי”. והרי להרצל תמיד היתה משיכה עזה אל דמותו של משה רבנו, אף היה בדעתו לכתוב עליו פואימה.
בשנת 1883 מתפטר הרצל מאגודת הסטודנטים “אלביה” בשם נטיית החברים בה לאנטישמיות. ואילו פרשת דרייפוס משפיעה עליו השפעה עמוקה, לדעת בלומנטל, לא רק בגלל עצם המשפט והתגלותה של השינאה כלפי היהדות, כי אם גם משום שהיה זה לאחר כתיבת חיבורו “הגטו החדש”. אותם ימים היה נפעם מחיבורו ומחיפושיו אחר דרכים להקלת מצוקתם של היהודים.
תחושות חריפות של ייעוד כרוכים אצל המנהיג בשמירה על כבוד עצמי ובהקפדה לבל יראוהו בהשפלתו, או בתבוסתו. משנפטר הברון הירש כותב הוא: “היהודים שיכלו את הירש, אבל הרי אני להם”. – “אהיה קר, שליו, איתן, עניו, אבל נחרץ. וכן אדבר”, רושם הוא ביומנו לפני פגישתו עם הנסיך הגדול מבדן. בשוכבו על ערש דווי, כשאימו נכנסת לחדרו כדי להיפרד ממנו לנצח, הוא אומר: “אני פניי אינם טובים כל־כך, אבל יוטב לי בקרוב”, והמחבר מוסיף: “אחר כך הוא שולח אותה מלפניו, כדי שלא תראה בגסיסתו”.
המחבר מדגיש את משיכתו של הרצל אל הפעילות הציבורית, ואל הספרות, הכרוכים אצלו זה בזה. כבר בהיותו בן ארבע־עשרה ייסד הרצל את “האגודה הבלטריסטית ‘אנחנו’”, שבה נבחר לנשיאה “ברוב גדול”, ואף חיבר את כללי היסוד של האגודה. נטייתו לספרות, חיפושיו המתמידים אחרי סגנונו האישי, השפעות ספרותיות – אף כל אלה מעצבים את דמותו של הרצל. השפעה רבה לדרכו הציבורית מייחס בלומנטל אף לנישואיו האומללים של הרצל, עם יוליה, אישה “שתלטנית, תובענית ונטולת־טאקט, יהירה ומלאה ביטחון עצמי”. אולם עם זאת, כפי שמציין המחבר מנקודת ראות פסיכולוגית, הנישואין היו הכרחיים, כדי להשתחרר מהשפעת אימו, אליה היה קשור עד כדי תסביך־אם.
המלחמה על השליטה על הבן־הבעל, הניטשת בין האם לרעייה, משפיעה אף היא על חייו. יתר על כן, אשתו התנגדה לפעילות הציונית, והמחבר מעלה השערה נועזת, כי ייתכן שחיזוריו של הרצל אחרי חסדי שרים ורוזנים, באו להוכיח לאשתו הבורגנית, המפונקת והעשירה, כי גם בעניין היהודים “אדם יכול לעשות חיל בחברה”.
מעניינים ומרתקים תיאוריו של בלומנטל את הקונגרסים הציוניים מנקודת ראותו של הרצל, באיזו מידה ייחס להם חשיבות, מה הייתה פעילותו מאחורי הקלעים. אף נאומיו מוארים מזווית ראיה פסיכולוגית, תוך נסיון לחדור להלך־נפשו של המנהיג בעת חיבורם ואחריהם.
עבודת נמלים השקיע המחבר בכתיבת הספר “…אין זו אגדה”, וראויה היא לציון גם בזכות הגישה הביקורתית אל התעודות אותן אסף לצורך עבודתו. בלומנטל מנתח ניתוח מדוקדק כל מה שכתב והגה הרצל – הן בתקופתו הטרום־ציונית והן לאחריה. יומניו של הרצל, מכתביו, כתביו הבלטריסטיים, תעודות שנתגלו באקראי, ביוגראפיות שכבר נכתבו על הרצל (כגון זו של ראובן ברינין), מכתבי ידידים (קאנה, וולפסון), עדויות – כל אלה זוכים לעיון מעמיק וביקורתי. כך זוכים אנו להערתו השנונה על חלום ילדותו של הרצל בדבר המשיח, החלום שמספר הרצל לבריינין כמחצית השנה לפני פטירתו. לפנינו ספק זיכרון־ילדות של אמת, ניסיון של הקרנת מפעל־חיים לתוך חלום ילדות. ואילו על הדף “לזיכרון”, שהרצל בן העשרים ושתיים כותב לזכר אחותו שנפטרה, ובו חזק מאוד הקיטרוג העצמי, מעיר המחבר, כי לקיטרוגים אלה אין להתייחס ברצינות יתירה, שהרי יש להביא בחשבון את הלך רוחו המדוכדך של הרצל, בעקבות הידיעה שלא זכה בתחרות הפילטונים של העיתון “וינר אלגמיינע צייטונג”.
יומניו של הרצל זוכים להבלטה מיוחדת, כי הם הם המקור הראשוני להכרת חייו, אך כהיסטוריון וכביוגרף מודרני אין בלומנטל מסתפק בקטעים כפי שהתפרסמו, אלא הולך אצל המקור ומעיין אף בקטעים שהושמטו על־ידי הצנזורה (בעיקר המו"לים והעורכים). אולם גם אל דבריו של הרצל, שנכתבו בעצם ידו ביומנים, מתייחס הוא בביקורת: “מקורות היסטוריים הם ולא היסטוריה אובייקטיבית”, כי “כל יומן מכיל פוזה”.
לעומת היחס הביקורתי אל מקורות אלו, מנתח המחבר את מכתב ההתפטרות של הרצל מ“אלביה” לא רק מבחינת התוכן, אלא גם מבחינה סיגנונית, ועל פיו הוא מגלה את עוז־עמידתו של המנהיג לעתיד, אשר ידבר אל גדולי העולם.
למרות ההסתייגויות שמסתייג לפעמים הקורא מפני “חיטוטים” פסיכולוגיים מופרזים, הרי גישתו הבלתי אמצעית והמקורית של המחבר אל אישיותו של הרצל, היא שהופכת את הספר למאלף ומרתק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.