א    🔗

יחודו החשוב של יעקב הורוביץ בפרוזה העברית הוא, שלא האנשים, הקרויים בשמות ועומדים במרכזו של ספור מספריו, אוֹ בפריפֵריה שלו, הם ה“גבורים”, אלא — התכוּנות של אנשים אלה; האנשים אינם פועלים, אלא נפעלים עלידי תכונותיהם; התכונות (ולא האנשים) מתוארות מתוך הקפדה, מתוך דבקות, העוקבת בענין אחרי כל פרט קטן שלהן ואינה נותנת להם אפשרות של התחמקות מהבחנה; יש ונדמה לך, כי אור עקשני־מרוכז למספר זה בהסתכלו (באָרבו?) לתכונה מן התכונות על כל נפתוליה השונים; יש בו איזו גמישות־רדיפה אחרי תכונה, כי הלא כמוה כחיה ממש, המנסה להתכוץ ולהעמיד פנים: — הנה קפאה וחלפה מן העולם. יעוד זה של מתן דמות (אמנותית) לתכונות דוקא — הוא המביא, לפעמים, את יעקב הורוביץ לעשות את איש־התכונה בספרו לא לבעל־תכונה, אלא לנושאה, ואם כי התכונה בספורים אלה היא, לפי הנ"ל, כעין בריה לעצמה, אין היא נתנת בכל־זאת להנתק מעל נושאה, אלא דבוקה בו דבק של קימא, כי על־כן מסַפּר הוא יעקב הורוביץ, שכל ספור וספור שלו בנוי על פבולה, שיש לה מסד ושאר חלקי הבנין, עד הטפחוֹת.

מובן מאליו הוא, כי כל מספר חשוב מקנה ל“נפשות” ספוריו תכונות, אלא שמדת היחס בינן לבין נושאיהן שונה אצל כל אחד מהם ושנוי זה וממשותו קובעים את מדת מקוריותו ואפיו; תכונתו של פישקה החגר למנדלי־מוכר־ספרים, ה“נפש” המרכזית ב“ספר הקבצנים”, או של נפש אחרת מן הנפשות בספור זה — נתנת, כמובן, להגדרה, קצרה או רחבה, אבל לא תכונה זאת או אחרת היא בחינת “חוט השני”, כי דוקא השתלשלות של המעשים והמקרים עושה את הספור; בתוך המעשים שנעשו והמקרים שקרו — נתגלו גם תכונות העושים והנעשים ולא תאמר לעולם, שתכונותיהם של העושים האלה גרמה למעשים האלה דוקא; ויתכן מאד שמעשים אחרים ומסבות אחרות היו משנים שנוי לא קל דוקא את תכונותיהם של הנפשות האלה ואף־על־פי־כן לא היה נגרע כמעט מאום מחשיבותו של הספור הזה, שלא היה משתנה בעיקרו, כי על־כן אמן היה מנדלי־מוכר־ספרים וידע לרתק חוליה אל חוליה, לפתח השתלשלות מעשים, להקנות תכונות ואופיים לאנשיו וליצור ספור לפי טעמו הטוב, ספור מפספסי־שיחות, פספסי־טפוסים, לשלבם שלוּב ססגוניי־גרוטסקי זה בזה ולהנוֹתנו בחכמת הסתכלותו, הסתכלות־ממש והסתכלות־דמיון (כי גם דמיונו לא היה דמיון “דוהר”, אלא מסתכל לאט־לאט ואפילו משוחח על־פי דרך ההגיון, הייתי אומר “ראֶזונירט”, בלע"ז). ש“י עגנון בספרו “הכנסת כלה” שוה לר' יודיל בן־בראד תכונות תרומיות, שהן תכונות לא של אדם יחיד, אלא של קבוץ שלם; עם שלם משתקף באדם אחד ועל־כן “עממי” הוא; גם שם ה”גבור" סמלי הוא: ר' יודיל; וכאלה הן כמעט כל נפשות ספוריו המשוכללים של ש“י עגנון; כי לכך התכון: — לעצב דמות יהודים במדינה ידועה. גם התכונות ל”גבורי" ספוריו של ח. הזז, השונים תכלית השנוי מגבוריהם של מנדלי־מו“ס וש”י עגנון, אינן לעולם תכונות כיצרים; גבורים אלה, אם־כי אנשי־אופי הם ובעלי־פרצוף, הריהם תמיד כמעט אנשי־חברה; ר' פנחס, אפילו בודניק ושמואל פרנקפורטר, גם כשהם עצובים מאד וטרגיים — אינך מוצא אצלם כל דינמיקה, שתהא מופעלת על־ידי תכונותיהם דוקא; המאורעות החיצוניים, כביכול, מאורעות הכלל, הם הדוחפים ומפעילים.

ואלו “גבורי” יעקב הורוביץ בספוריו — עיקרם הוא, שהם נושאי תכונות כיצרים וכגורל; בקו־אופי זה יש דמיון רב בינו לבין ג. שופמן, שהוא אמן היצרים, אלא שהקף האופי הזה שונה מאד בכמות ובאיכות אצל שני המסַפּרים האלה; ג. שופמן דן מגלוי־האופי על האופי ואלו יעקב הורוביץ יודע את האופי והריהו מגלה אותו על־ידי מעשה או דבור של בעל־האופי; משום כן אנו רואים את ג. שופמן, כציר־מתאר, גלויי־אופי שונים ואלו את י. הורוביץ גם כציר־מתאר, אבל בעיקר כבנאי־מספר. בספורי ג. שופמן אין כמעט כל פריפריה, אלא “מרכז” בלבד; קשרי ה“נפשות” שבספורו עם ה“סביבה”, עם הזולת, הם תמיד קשרים של אפיזודה ושל כונה או הכרח־ההגיון ולא קשרי־חיים שכיחים־נורמליים; בספורי יעקב הורוביץ יש פבולה כמעט נטורליסטית ובתוך תוכו של הנטורליזם הכללי הזה בדרך ההרצאה, של תאור־טבע או תאור־מקום — בעל־תכונה או נושא־תכונה, או לאמתו של דבר — תכונה לעצמה כמעט, הנראית מעצם אופן הבנין הזה, ולא רק מפני־כך, כתכונה “אכסוטית”. האם לא משום־כן אין אנו זוכרים כמעט את שמות “גבוריו” כשם שאנו זוכרים אותם, למשל, אצל מנדלי־מו“ס או ח. הזז, פחות מזה אצל ש”י עגנון, ואנו זוכרים רק את תכונותיהם של הגבורים? האם לא סמליים הם שמות הספורים והמספרים: “שערי־טומאה”, “ריסי ידידות”, “גבר־לא־יצלח”, “מזמור הנקמה” וכו' ואם יש שם־פרטי הרי זה בצרוף של תואר — “שלושה עלופי איציק”, “גלגולו של אֶשן התלין” ולא “שמואל פרנקפורטר”, “דרבקין” וכו', כמו אצל ח. הזז או “פולין”, “הכנסת כלה” ועוד לעגנון, שכמוהם כשמות פרטיים. יעקב הורוביץ, כג. שופמן, הם בספרותנו ממשפחת המספרים־האמנים של מ. פ. דוסטויבסקי ואדגר אלן פו, שיסודם הוא, — (כהגדרתו המצוינת של ג. שופמן בהערה קצרה על יעקב הורוביץ) “החומר העכור”, אלא שג. שופמן צמצם וכוץ מאד את יריעתו של ספור וספור ועשהו כמין חלק מכלל יצירתו, שרק היא, על כל עשרות ספוריה, יש בה איזו אימפוזנטיות והקף של יצירה ובנין, ואלו יעקב הורוביץ יודע לתת לספורים בודדים, לגדולים וגם לקטנים, לכל אחד לעצמו, מדה של יצירה והקף.

ב    🔗

רוב ספוריו של יעקב הורוביץ, המשובחים שבהם, מספרים בעיקר, על הידידות; על הצורך בידידות, על החשיבות החיונית שבה, על הרצון והשאיפה אליה ועל־הכל — על הידידות הנפגמת, המרומה, על ההעדר שלה. על האמונה בידידות, על אורה וחומה אין יעקב הורוביץ מספר בדרך הפתטיקה, המצויה, למשל, בספורי מ. גורקי או פנאיט איסטרטי; נראה הדבר, שהיא אצלו כדבר המובן מאליו, — פשוט והכרחי כלחם, ואין מדברים עליו במליצות של “אודה”; משהו מן הפתטיקה, אבל במדה השומרת על מעמקיהם של הדבורים, יש דוקא בסַפּרו על העדרה של הידידות, כי העדר זה (כהעדר הלחם) אינו רק חסרון מצער, מענה, ממית, — הוא פשע, הוא גורם לפשע; אמנם, המונע את הידידות מחברו אינו צובר אותה כעושר לעצמו, אדרבא — הוא, אולי הראשון הנפגע מכך, ואף־על־פי־כן הריהו לא פחות פושע מן האיש המונע לחם מחברו.

מ“סוליקה”, ספורו הראשון של יעקב הורורביץ, ועד ל“אל נשי תל־אביב החמודות”, — מספר הוא על בעלי־ידידות ועל מחוסריה, כספר על איתני־טבע; האור והחושך, היופי והכעור, הטוב והרע — הכל־הכל ממנה בא והולך, מן הידידות הקימת, או החסרה. מרדכי ואיציק ב“סוליקה” הם ידידי־אמת, אם כי ידידותם כפגישתם מקרה היא, — הם זקוקים זה לזה, הם מנחמים איש את חברו, אבל… סוליקה אהובה על שניהם, ועל־כן — האחד מרומה; אין י. הורוביץ מבקש פתרונות, כמובן, ואינו גורס, חלילה, ששניהם צריכים לותר על אהבה כדי לשמור על ידידותם; הוא מספר רק, כי החיים האלה, הזקוקים לידידות, מזקיקים את הבגידה בה, לא מרצון אלא מהכרח; ועל־כן באה גם ההפרדה בין איציק וזיגפריד, הידידים ב“שלושה עלופי איציק”: — מפני אהבת שניהם ללולינה; ובקרינה אשר ב“גבר לא יצלח” מתאהב דוקא לזר זה, חברו, בן־ביתו של בן־חיים איש־שדה; הספור “צואת מרגל” מתחיל: “אחד מידידי, הרוצה בעלום־שם”; הספור “מזמור הנקמה” מתחיל: — “אמרו עליו, שהיה ידידי”; הספור האוטופי “מערכת הבהט” מקורו: — “פלוני בן פלוני ואלמוני בן אלמוני התקשרו זה בזה קשר שריר וקים: אהבה, רעות, ידידות… קם להם שטן בצורת המין השונה, הגיל השונה, החנוך השונה, השגרה השונה — כל זה מבדיל ומפריע”; בספור הקטן “מברזל אנחנו”, ששמות ה“גבורים” בו מסומנים רק באותיות בודדות, משולבים בנעימה של הומור דק הדברים הבאים: “מעולם היה בעיני לפלא הפיל. כל כך הרבה פקחות בעינים וכל כך הרבה הרס ברגלים. אמנם כאלה הם בעצם חיינו. ואולי זהו היסוד שעליו בנוי העולם. שתוף רוחני, הרמוניה נפשית, ידידות עד כלות הנשימה, אהבה עד אפס הכרה — ופתאום אותן הרגלים הכבדות מתופפות על ההרמוניה והידידות והאהבה. לא בכדי האמינו הקדמונים שמהפיל הושתת העולם. ואעפ”כ אני מאמין, עוד היום, בכל מאדי, כי אפשר לחיות אפילו בעולם פילי זה. אני מאמין בידידות ובאהבה ובאדם. ואם תראי עוד את החבר ד. הואילי נא למסור לו את האני מאמין האחרון של ידידו וידידך ק.“; ב”בין זיק לאשתו" מדובר על ידידות ולא־כל־שכן ב“ריסי ידידות”.

הספור “מזמור הנקמה”, המצוין בדרך הרצאה אמנותית־שקטה, הרצאה מנוגדת בכונה אל התוכן המזעזע, — ספור שכולו פחדים ומוראות, הרצוף תאורי שחיתות־המעשה והתנונות־הרוח, הנושם זועות־נקמה, לא נקמה, אלא נקמות, שרשרת ארוכה של נקמות השטן באדם (הגרוע מן השטן עצמו) — יסודו בזה, שה“גבור” נעזב מילדותו מאב־ואם, מידיד ורע, מלבד הכלב אלפונסו. רמאות, אֶתננים, זנות, התעללות איש ברעהו, שוד, בגידה בעם, נקמה בעם ותורתו, מסירת מנות למולך, אבוד לדעת — יסורי איוב, בעותי־גיהינום, שיר מזמור נהדר לנקמה, לא שיר־מזמור אלא שירי־מזמור, משולבים, שלוב אמנותי מופלא, עם פסוקי חרפות וקללות ואיומי־נקמה מן התנ“ך — כל התוכחה האיומה הזאת ב”מזמור הנקמה" של יעקב הורוביץ מקורה ויסודה, בהכרה ושלא בהכרה, בהעדרה של מתנת הידידות מאדם אחד!

ולעומת זה, לאחר זמן, נדמה לי, — הספור ההרמוני הזה, בצורתו ובתכנו, ספור של שווי־המשקל האנושי, של הליכות רוגעות, של זקיפות־רוח ושל אצילות־נפש — הספור “ריסי הידידות”. מה רחבים האופקים בספור הזה, מה בהירות העינים, — והיריעה הזאת, מקפלת בתוכה עולמות שלמים, נוגעת בשאלות כלכליות, חברתיות; — הגישה היא גישה של מחקר, של מסה, של מאמר, של רפורטז’ה, של שירה והכל־הכל מתמזג לספור, לספור עם פבולה “פשוטה”, עם צורה מקורית, בת יסודות רבים ושונים, מעורבים, ערוב של שתי־וערב, ממש פרק־חיים מגוון ותוסס. כמה כבד־ראש, כמה שאלות טרגיות, כמה סבוכים אנושיים — מסופרים בהומור ובאירוניה, במאמרים המוסגרים, הרבים כל־כך בספור, והם כחלק אורגני מרקמתו האמנותית המוצלחה. כשם שב“מזמור הנקמה” מושחזות העין, האוזן והנפש בהקשבה לכל הד ובן־הד של גסות, של כעור, של רשע, כן הן מושחזות, ואולי יותר מזה, ב“ריסי ידידות” לכל רמז ובן־רמז של אצילות, של לבביות, של חסד. מזמור ההרמוניה הגדולה הוא הספור הזה; דקוּת אחרי דקות מתגלית, מפתיעה, מנעימה. כי על־כן קשר ידידות בין הנפשות הפועלות בספור. היא ראשית והיא אחרית, היא אב־החסד והיא אב־הרשע. הידידות, הידידות.

החל מן הספור “בין זיק לאשתו” ואילך אנו מוצאים בכל ספוריו של יעקב הורוביץ את זיק, המלוה את שאר נפשות הספור, כמין נפש אגדית; זיק זה הוא הידיד המתמיד, לאחד מן הגבורים בספורים החדשים או של כולם; הוא ידידו המתמיד של המחבר והוא המשרה רוח של הומור ואירוניה על הרצאת הדברים, על המקרים הטרגיים, על הרשעות ועל הנבלה; בבוא מצר — מופיע זיק ומתיר, מופיע זיק וגואל. זיק זה הוא יסוד אמנותי חדש ומענין במסכת יצירתו של יעקב הורוביץ, הוא בן־דמיון שכמוהו כמציאות, והוא מחסן ומחשמל את הספורים החדשים ושומר על הגון של בגרות, המתבטאת בהומור יפה, שאליה הגיע המספר.

ובספורו “אל נשי תל־אביב החמודות” — הגיע י. הורוביץ, באמצעותו של זיק, למדרגת הרצאה ספורית משוכללת מאד, שבה ההומור והאירוניה לובשים את הלבוּש החגיגי ביותר, — את לבוּש הפילוסופיה הספורית. אכן, ספור זה מצוין בסגולות מיוחדות של פרוזה גדולה, המעטה כל־כך אצלנו; אלה הן סגולות המזיגה של יסודות השירה הלירית, העדינה ביותר, עם דברי מחשבה, העמוקה ביותר. תום ותמימות, ילדותיים כמעט, עם סקפטיות מבוגרת. גם ספור זה מקורו ויסודו בשאלות הידידות, שאינה מַרפה מי. ברקוביץ, אבל ההארה, המַסקנה — כל־כך אחרות; לא מזמור של נקמה ולא מזמור של הרמוניה; ההרמוניה היא עכשיו בהכנעה הנבונה, בהליכה ב“שביל הזהב”, לאחר ההתלבטות בשני הקצוות:

“ידידותי החמודות, חתולותי הלבנות, לא אַכחיד מכן, לעצמי על מנת לשדל את לבי כי אמנם לא פסו עדין ידידות ואמונים ויש, יש אפשרות של חיים בעולם הזה”.

“הסקרנות היא שקרבתני אל זואָה, חבצלת העצבון, ובחריצי עיניה דמיתי לראות את הערבה הלבנה שסוף אין לה ואת הזאבים שבה יהלכו. וכל־כך הרבה קור היה בערבה זו, כל כך הרבה שלג וקרח הבשילה סופה בלתי־פוסקת, עד כי נשברו חותמות ספקותי ואוצרות הרחמים התחילו שופעים, על מנת להחם ארץ גזירה זו, על מנת להפשיר שלגיה ולפדות את כוחות ברכתה הנרדמים”.

כאן נגמרו התעיות, ההכרחיות אצל כל יוצר; חדל המסַפר יעקב הורוביץ לספּר (לספּר יפה!) דברים מתוך נגיעה ישרה בדבר, — אין עוד ההתמרמרות (המרוסנת, אמנם, ברסן של טעם אמנותי טוב), כמו ב“מזמור נקמה”, אין עוד הסרקזם המעוּטף פילוסופיה, כמו ב“שלש מיתות של נעור הרוח”, אין עוד אור־החסד הגדול (אמנם, במדה יפה של לגלנות נבונה ובכל־זאת מופרזת משהו), כמו ב“ריסי ידידות”, — כאן מדברת ומספרת הבגרות הצלולה, כאן השכל הגדול אומר שירה ולא הלב; הלב הוא עכשיו השוקל ומודד במאזני־חכמה. הידידות אינה תלוּיה עכשיו באישים, — העולם כמות־שהוּא ידיד הוא, — ממילא יש ידידות רבה; לא עמי מתידדים, אני מתידד, אני מידד אֵלי ועמי. משום־כן כה צלול הספור הזה, כה רונן וגם כה מבטיח, — כי הוא הבגרות, ראשית הבגרות, שגם היא, בבוא תורה, תתבגר, תתעלה.

ג    🔗

אין ספק בדבר, כי את הספור האוּטוֹפי, בעולם וגם אצלנו, כותבים לא רק אנשי־הדמיון, היודעים להשתעשע בבדיה שאין־לה־חקר ובשגיונות מרהיבים; את האוּטוֹפיה מחבבים גם המיוּאשים מאד והמשתמשים בדרך־ספור זו, כדי להוכיח, כי אין תקנה לאנושיות גם בעתיד הרחוק כבקרוב, — לעולם לא תשנה את תכונותיה ואת טעמיה; האוטופיה הזאת באה כעין עדוּת העתיד על ההוה, הוכחה לדעתו של המחבר, המיוּסדת על ידיעת האדם בכל גלגולי הזמן, המקום והמסבות; מקורה הוא ברצון להוכיח, שאין לותר, חס וחלילה, ותוּר כל־שהוא לאשליה, לתקוה; הכונה היא לשתות את “רעל” המציאות עד תוּמוֹ. מסוג זה הם ספוריו האוּפוֹפיים של יעקב הורוביץ: “מערפת הבהט”, “שערוריה משפטית בשנת 2032”, “נסיעה לעזאזל”; משום־כך ספוגים דוקא ספורים אלה לעג עוקצני כזה, אפילו קורטוב של קיניות, העוברת את גבול הסרקזם, ויש בה משהו מהתעללות בתקוות, באשליות כמו ב“מערפת הבהט”: “הכל הרגישו בצורך ההתחדשות. הנה יתערפו, יתנערו ויתמרקו מהקלפות הדבקות בהם, כעור בשרם, יתבהטו ויתבהרו ויהיו כבאי המלכות העתידה: בעל ואשה שנתעפשו במעגלם הצר ומצמדם הטפל וקוו להתסיס אהבתם כקדם; רע ורע שנתאדשו עם שנות ההתבגרות וראו לחרדתם, כי אין אף הדק אחד מחברם יחדו”; ואולם גם במלכוּת העתידה בגדו התלמידים ברבם והתכונו בעיקר לרשת את מקומו, וגם המלכות העתידה, כמוה כמלכות הוה, וסוף־דבר הוא שהכל נחרב: “כך נחרב העולם גם בלי שרות המערפת. ואני הרושם הרשמי של כבוד־רום־מעלת הסנהדרין הסתתרתי בשעת הזעם בתיבה מוּגנת, הוספתי וחייתי אף רשמתי את הרשומות האלה — מעין תחבולה נגד פחד הבדידוּת והכליון…” ואלו ב“שערוריה משפטית בשנת 2032” נתבע אדם לדין על שמנע את הברוטליות מאשה ומנע ממנה, על־ידי־כך, את האושר הנשיי; ה“נסיעה לעזאזל” כתובה בפחות סרקזם ויותר בהומור, כי על־כן זיק הוא השליח שיצא לנסיעה זאת, זיק ידידו של המחבר, ובחברת ידיד אין הרוגז קטלני כל־כך; ואף־על־פי־כן רצוּף ספור זה דברי־סטירה מצוינים על כמה־וכמה תופעות בחיינו אלה ומתבלטות יפה תכונות אנושיות, שאין מנוס מהן, כי גורל הן, כי פסק־דין מהותי ואלוהי הן: “הותקנו כמה וכמה אסכולות הנבדלות זו מזו בשנויים קלים — כי האדם אוהב את השנויים הקלים, זה מרבה את ענינו ומושך את לבו. ואלו שנויים יסודיים הוא שונא מחמת עצלות המחשבה שלו”; או הסטירה הנפלאה בתוך ספור זה על הדבה הפוליטית: “מטבע הדבה הוא — אמר — שהיא למעלה מהאמת או השקר. כי בכל דבה יש משהו משניהם גם יחד. יש דבה המכילה 99% שקר ו־ 1% אמת, או להפך או ביחס ממוזג אחרת. מכל מקום מתפקידה של הדבה אינו לברר את האמת ולהוקיע את השקר. הדבה היא המגפה הרוחנית. באדם מצטברים סו”ס על אף כל התחבולות של ההתעמלות, העבודה, האהבה, המוסר וכו' כל מיני אדי רעל רוחני המחפשים מוצא לעצמם. הדבה היא המוצא לפרץ המרץ. הנה יצא האומר כך וכך. פלוני מתלהב ומתלהט בעד אלמוני הוא באותה מדת החום נגד… מצב הדבה משביע עכשיו רצון בגרמניה. הגיעה השעה להעבירה לאמריקה“. וכו' וכו'; הנה הוא כוח התאור, החקירה והחדירה ללב הדברים, שי. הורוביץ מנצלם כדי לגלות את תכונות האדם, התכונות שהן בבחינת “חומר עכור” ברובן ואין תקנה להן. ולהוכחת מצב־דברים זה (גם להוכחת אפיו שלו עצמו) — אין לך אמצעי טוב, לאחר הספורים ה”רגילים“, כספורים ה”אוטופיים". מה שעשה, וצריך היה שיעשה, המספר יעקב הורוביץ.

ד    🔗

קרובים לספורים ה“אוטופיים” של יעקב הורוביץ, קרובים בטעמו של המקור, כהנ“ל, אבל לעין־ערוך מוצלחים יותר בבצועם האמנותי הספוריי, הם שני הספורים ה”היסטוריים“־דמיוניים שלו — “אור זרוע” ו”שלש מיתות של נעור הרוח“; שניהם עוסקים לא רק באנשים, אלא גם בזמן ובמקום ש”החומר העכור" מרובה מאד אצלם.

הספור “שלש מיתות של נעור־הרוח” מקום “המעשה” שלו הוא — סין; היסודות ה“עכורים” שבאדם, כיון שהם קימים ועומדים דורות על דורות רבים — הרי עכירותם “בהירה” כבר, כמעט שקופה ויפה להסתכלות; על־כן הצליח יעקב הורוביץ לספר על עריצות ואכזריות, על טמטום־רגשות וקהות־מחשבה — בסגנון צלול כזה, סגנון של אֶפּיקה מצוינת; ההומור והאירוניה הם דקים, שקופים ומאירים; נזירים, נביאים (“נערי־רוח”), תורות נשגבות, סגופים, התפשטות הגשמיות, כביכול, ובכל אלה — כר נרחב להתגלות אותן התכונות באדם, שיעקב הורוביץ מוצאן תמיד־תמיד, כי לעולם, — מעולם ולעולם, — לא ישתנו תכונות אלה; מפני נצחיותן והתמדתן הפעילה ראויות תכונות אלה דוקא שישירו עליהן, שיספרו עליהן בלשון פיוטית־אֶפית כזאת, להעלותן לכדי מדרגת דברים שבעיוּן ופילוסופיה.

אולם למעלה מזה הפליג יעקוב הורוביץ לעשות בספור הגדול “אור זרוע”, שעל־פי בנין תכנו ורקמת צורתו הריהו מלאכת־מחשבת עדינה מאד ומקומו בפרוזה העברית מקום־כבוד־וחשיבות; הצורה היא, לכאורה, צורה אַרכאית, סגנון של כתבי־יד עתיקים מימי־הבינים, שי. הורוביץ ידע למצוא בו את העיקר, זה העיקר הנשמר כיין עתיק, ולמזגו מזיגה חדשה בכלים נאים מאד, נאים בנוֹי ישן שחוּדש; הברק הוא פנימה, ברק עומד באורו, אבל אינו מתרברב, לא לעצמו ולא לזולתו, כי על־כן אציל הוא בעצם מהותו; החדוש של היושן הזה נעשה מתוך זהירות רבה, לא לגרוע, חלילה, מעיקרו, אבל גם לא לקבלו כמות־שהוא ולהתפאר בו כהתפאר במעשה־ידים של עצמו; החדוש הזה בא כחדוש שיש בהתוסף בן למשפחה גדולה ואצילה וענפה — נוספה רק פארה לאילן גדול וענף; ובחדוש הזה אין גם הרצון של הטשטשות, — הוא נראה לעין כפי מדת עצמותו, לא יותר, אבל גם לא פחות מזה. בינה וחכמה רבה בזמנים ובאנשים רחוקים — מוכיח כל אחד מעשרת הפרקים בספור “או זרוע”; אכן, מי שלא יתפוש את הריח הדק של החדוש, המצורף לישן שבדברים האלה — יכול לטעות על נקלה ולקבלם כקבל תעודות ישנות ומובהקות. וביושן ובעתיקות הזאת אין כל עוֹבש, חלילה; אבל הרעננות היא רעננות לא של הימים האלה, אלא הרעננות של הימים שעברו, שבהם, כביכול, נכתבו הדברים; ברעננות הזאת נגנזו וברעננותם זאת נתנו לנו בספור. אנשים בעלי־תאוות גדולים, אנשי־מקצוע מוּבהקים, מוּמחים, אנשי־נמוסים, בעלי־הדר־ומלכות, מורשת אבות, אשה שיפיה ותוּמה גדולים כעולם, שומרי מסורת ויודעי חשיבות של דת ואמונה, שכדאי לסבול ענויים ולפול קרבן עליהן, הרפתקנים רציניים, בעלי מנוף, אישים שאופי להם כהררי־עולם — אכזריות בלתי רתיעה, אם כי חרטתם גדולה ממש כגודל האכזריות והכרחית כמוה; כל הטפוסים האלה נתנו לא רק על־ידי תאורי אופי, אלא גם במסגרת ההולמת מעמד שלם, שלו הם שיכים — מעמד הנזירים, למשל, על הניוּאַנסים הדקים שבתוכו, על ההבדלים באמונות ובמנהגים; ריבות בין עמים ומדינות, מצב היהודים, נוהגם במצב זה ועוד ועוד; וכל הספר הזה מצומצם בהקפו הכמותי ביחס לשפע הענינים וגודל האיכות, השקועים בו; כי כולו מעשה ארדיכלות מחושבת יפה מראש ועל־כן נראית כל המוּרכבוּת הזאת שבספור כפשוטה וכמובנת מאליה; ההתחלה היא בפרק העשירי — “מאת המחבר” — ובפרק ט' — “אור זרוע” — ואולם המחבר חבר את הספור בצורת הליכה מחדר אל חדר, וכל חדר מגלה טפח חדש מסוד־אוצר גדול ונהדר, הטמוּן בחדר האחרון, והוא כמו פרוש־פענוח לכל החדרים הקודמים. אכן, פרק י' הוא פרוש פיוטי נעלה, פיוט ודברי־מחשבה משולבים זה בזה. לכל המקרים, המעשים והדבורים המתפתחים ומתגלמים מפרק לפרק, כל פרק לעצמו, בספור הזה, הוא כמו לבּירינת משעשע־מרהיב, מעורר שאלות, הוא עצמו כחידה, וכשאתה עומד בסופו ורואה את המפתח לבנינו — אתה נהנה הנאה גדולה שבעתים. והרי כל המקרים והמעשים הגדולים בספור, — מלחמות, פרעות, מסעות, קשרי מדינות ומלכים, בגידות במלכות וכו' וכו' — כל אלה סובבים על ציר אהבה גדולה אחת, שמכשולים על דרכה; להסרת המכשולים האלה, להשגת המטרה הנצחית־הגדולה, ההדבקות בנפש האהובה — נחרבים עולמות, מזוּעזעים מוסדות עמים ומדינות, נופלים ויורדים אנשים. — ואם כי הכל נורא ואיום באמת, משבר את לבבנו, מסַמר את שערות ראשנו — אין האהבה נפגמת בטהרה הגדול, ולעולם אין זהרה מוּעם, כי למענה, למענה אנו חיים ומתים. ספור־אהבה, כהרבה ספורי־אהבה אחרים, הוא הספור “אור זרוע”, אבל כמה מקורי, כמה ראשוני הוא בספרותנו, כמה רענן וכמה מיוּחד; יש בו פרקים הראויים לבוא באנתולוגיות־למופת של פרוזה טובה, והם ראויים לקריאה אמנותית ביחידות ובפומבי.

ה    🔗

אכן, מקומה של האשה בספוריו של יעקב הורוביץ אינו מקום שבהדגשה מיוחדת, — כי על־כן רק ספור אחד הוא (“כתב־היד האבוד או חתונה בלתי־צפויה”) בין כל ספוריו, שהאשה היא ה“נפש” הראשונה שבו; בכל שאר הספורים הריהי כמעט תמיד בחינת “מלוה” או “עזר כנגדו”, במובן הטבעי־פשוט וטוב; גם מקומה של פאמולה בספור “אור זרוע”, שהיא בו ציר ועיקר מן העיקרים — אינו מקום מודגש בכונה ובתכלית; עיקרה הוא, כביכול, בזה, שהיא עיקר אצל מי־שהוא; האשה אצל יעקב הורוביץ היא כעין נחמה לאיש, היא באה “על מנת לתת לנו כוח לחיות, לחיות ולהמשיך”; היא במדה רבה, דומה לאשה האידיאלית במשטר הפטריארכלי־יהודי: — היא אשה טובה, היא אם מעיקרה; משום כן אנו מוצאים, שרוב הנשים בספורי י. הורוביץ שואפות להנשא וללדת; האשה בעיני י. הורוביץ היא עדינה ורכה, יש בה משהו מן המוסיקה המנחמת, — האם לא משום־כן כל־כך מוסיקליים שמותיהן של הנשים בספוריו? — לולינה, אינה, רנה, הנריטה, מרינלה, מכתילדה, ריכרדה וכו'. — ועל־כן שופעים הספורים רחמים גדולים כל־כך על מצבה של האשה העובדת ובונה בארץ־ישראל; כמה טרגיות ואצילות בורדיה, זו הלובשת תמיד כסיות שחורות על ידיה, שנפצעו מנפוץ האבנים לכבישים (“נשף־מסכות אחד”); התאור של הידים, של הכסיות, של הכאב — כתאור של תכשיט יקר והדברים נוגעים בצפור נפשנו! מובן מאליו, שהמספר יודע, — מן השמיעה והמקובל, ובודאי גם מן הנסיון על אשה־“עלוקה”, על האשה המושחתת, על האשה בעלת התכונות הרעות, הגורמת לצער ויסורים, אבל על אלו הוא מדבר רק ברמז חולף בדרך־אגב, בהערת־לואי המכוונת להוכיח, שאין המספר תמים, חס־וחלילה; ובעיקר מספר הוא על האשה הטובה, על האשה, שהיא כאשה, שלה הקדיש ספור שלם על כותרתו, פתיחתו וסיומו — “אל נשי תל־אביב החמודות”; כי בספור זה סכם סכום פרוזאי־פיוטי מצוין את יחסו, את ראיתו, את הרגשתו לאשה: “הנני מלא ריחותיכן הנישאים סביב, מרעננים אף בימי שרב וזיעה, משכרים יותר מפגי עצי ההדר בעונת הפריחה, מושכים יותר מימי הסגריר הקודרים מני סוד”; “יודע אני לספר על שיחות בושם עליצות, על עוקץ לשונכן המלוטשת, על קוצר בשתכן המחושבת ועל עוצר אביונתכן הלוהטת. הנני מונה חיוך לחיוך וצליל אל צליל אחבר, כשומר אוצר עתיק־יומין בלילות קיץ משעממים — לעודדני. הה, נשי תל־אביב החמודות, ידעתי אף את טפין־טפין של הבכי הנגר כגשמי זעף קצרים, ואף את כוח החיים השופע מכן שטף מתגבר והולך. והנני מרכין ראשי לפניכן, אתן שלמדתן להפריח כל יאוש על מנת לתת לנו כוח לחיות. לחיות ולהמשיך”.

מובן מאליו, שאלה הם רק רמזים קלים לנתוח אפיה של האשה ומקומה בספורי י. הורוביץ, כי שאלה זאת ככל שאלה חשובה אינה סובלת את המסגרת הכללית, — היא זקוקה להקף משלה, לרחבות־גישה, לחריפות של השואות מקומה של האשה בפרוזה העברית בכלל, לאשה של מספר פלוני או אלמוני — וטוב־טוב, על־כן, לא להאריך כאן. בדומה לכך יש לעשות גם עם שאלת עצובה של ארץ־ישראל (נופה, אקלימה ואישיה־בניה) המשתקפת שקוף רב בספורי י. הורוביץ, שקוף שיש לו טעם וגון מיוחדים, העושים אותו למספר הראוי להגדרה החדשה (שאינה מוגדרת, אמנם, עוד כל צרכה) — “מספר ארצישראלי”; גם שאלה זו אינה נתנת, על חשיבותה והקפה, לנגיעה של רפרוף ושטחיות ויש להקדיש לה כונה מפורשת ומיוחדת.

ו    🔗

בהשואה עם השירה העברית — הרי הספור העברי, כסוג ספרותי־אמנותי, לפי מושגינו המודרניים, כמובן, הוא “צעיר” מאד; מחוץ לאֶפיגונים או מחוסרי־הכשרון בכלל, — נמצא שכל מספר עברי הוא בבחינת ראשון בדרכו, גם אם אין כונתו בכך, — כי אין מסורת לספור העברי, ואינה יכולה להיות, — הכמות של הספורים מצומצמת והאיכות, או ביתר דיוק: — הקפה של האיכות, מצומצם עוד יותר; מסורת משהו יש, אולי, רק לספור העברי מסוגו ואפיו של מנדלי־מוכר־ספרים, שאם־כי הוא חדש בספרותנו, ואפילו מודרני, לפי ממַדי־הזמן אצלנו, — הרי הוא בכל־זאת אַרכאי; ולא רק משום שלשוננו באותם הימים הכריחה את מנדלי־מו“ס ללכת בדרך שיש בה משהו מן הבטחון ואפשרות של בדיקה ובקורת לקורא המקורות העברים הישנים, אלא משום שטעמו וטבעו של מנדלי־מוכר־ספרים היו “ארכאיים”; ההולכים בדרכיו, בעלי הכשרון הספוריי שבאו אחריו, הרחיקו ממנו, שנו מן המטבע שלו והעשירו את הפרוזה העברית, הוסיפו נכסים מובהקים לנכסיו, אבל מעטים הם המספרים, שידעו להשתחרר ממנו ולפתוח בדרך חדשה; מסַפּרים כאלה הם א. נ. גנסין, ג. שופמן, אשר ברש, — איש מהם לא הלך בדרכים הקימות בפרוזה העברית, כל אחד ואחד מהם חִדש סוג ואופי של ספוּר, אם כי כל אחד מן השלושה רחוק מחברו ת”ק על ת"ק; משום־כן, נדמה לי, אפשר לקבוע ולומר עליהם — “מספרים מודרניים” , אם כי מושג זה אין לו כל הצדקה הגיונית בספרות אחרת; בכל ספרות בת־גיל מכובד אין כל מעלה וחשיבות בהגדרה של “מודרניות”, שהיא הגדרה כללית ומטשטשת; אם הכונה היא לומר, שספור זה הוא טוב ויש בו מעלות אלה או אחרות אין ההגדרה “מודרניות” קובעת דבר, כי ספורים וגם שירים, “מודרניים” (במובן הנ"ל) יש גם בספרות שהיתה לפני מאה, מאתים ויותר שנים; ואלו בספרות העברית יש ויש הצדקה להגדרה זו ויש בה משום מעלה וחשיבות, ביחוד לגבי הפרוזה, — משום צעירותה, כאמוּר; כל ספור חדש ושונה מן הקודמים המעטים — אין דומה לו בעברנו ועל־כן “מודרני” הוא, — כלומר: חדש, אחר, חשוב ללא ספק.

לפי מדה זאת אם נמוד — נמצא שיעקב הורוביץ הוא מספר עברי מודרני, כי דרך הספור שלו דרך חדשה היא; אם כי יודע הוא מהי מלאכת־מחשבת הסטיליזציה, כמו שהוכיח בכמה מספוריו, ובעיקר ב“אור זרוע”, ויכול היה לסגל לעצמו את אחד הסגנונות הארכאיים, ולא עשה כן, אלא בחר, ברוב ספוריו, את הסגנון השוה לכל קורא, אמנם לא כל קורא מן ה“המון”, אבל כל קורא משכיל; לשמור במסגרתו של סגנון זה על עצמיות, לרקום בתוכו כווני־חן, הנובעים מאופי הרגשתו ומחשבתו של המספר הזה דוקא, — לעשות את הלשון הזאת ללשון קולטת ומוסרת הדים, בנות־גון, לרמז רמזים, לערום בערמה, לנפתל נפתולים — אמנות היא בכל ספרות בעולם, לא־כל־שכן בספרות העברית, ששוב אין לשכוח את גילה ואת גלגולי הגיל של לשונה; לכתוב בלשון של פשטות עשירה, אצילית, המסתתרת, אבל לא מתענות כדי להתפאר ב“ענוה” — לכתוב ספור ככתוב אותו הרמן הסה, למשל, בשפה הגרמנית — זוהי מדרגה, שאליה צריכה לשאוף הפרוזה העברית, לדעתי. הספור “אל נשי תל־אביב החמודות” ליעקב הורוביץ מבטיח לנו את הפרוזה הזאת, — כל פסוק, שאינו מורכב, כביכול, בלשונו ובצרופו, מקפל תחתיו ובתוכו כמה וכמה דקוּיות, שטעמן ומראיהן כמראה היין העתיק וטעמו; אכן, זוהי דרגתו החדשה של המספר יעקב הורוביץ, אבל גם בספוריו הקודמים והשונים מזה — אנו מוצאים אפני הרצאה וטעמי תאור (כגון ב“שלש מיתות של נעור־רוח” ו“ריסי ידידות”), המעידים על מספר מודרני חשוב בספרותנו; אם אוסיף לכך, ודוקא עם סיום דברי, שי. הורוביץ צריך לספר רק ספורים בגוף שלישי או בדרך של מונולוג, ובשום אופן לא בזו של דיאַלוג, שאינה לפי אפיו, לדעתי (כמוּכח ב“שערי טומאה” ו“כבשוני במה”), כשם שאינו לפי אפים של רוב המספרים העברים (וראוי הוא נושא זה לנתוח מקיף מיוחד), — הרי שהגעתי לסוף נתוחי הכללי של יצירת מספר עברי מודרני בעל ערך, בעל שעור קומה ומשקל אמנותי קים ועומד.