א    🔗

באר’ל כצנלסון היה כידוע. איש-מפלגה מושבע, ושמו נעשה סמל ודגל למעמד חברתי מסויים, מראשית בואו לארץ – בשנת תרס"ט – ועד יומו האחרון. הוא היה ממניחי היסוד לתנועת הפועלים בארץ. אך בראש וראשונה היה יהודי מושרש בקניני עמו, ותחית העם וביסוסו קדמו אצלו לכל השאיפות האידיאליות להן הקדיש את מיטב חייו ושנותיו, מיטב מרצו וכושר פעולתו.

ברל (ששמו העברי היה “בארי”, כשם אביו של הושע הנביא, והשם “באר’ל” בא לו ככנוי־של־חבה) גדל ונתחנך בתוך קהלה יהודית חשובה ברוסיה הלבנה – בוברויסק. בעצם ימי עלומיו, בהיותו בן 22, עזב את עיר־מגוריו ואת בית הוריו ועלה לארץ. והימים ימי העליה השניה. בשנים הראשונות בארץ, היה פועל חקלאי בפתח־תקוה, עין-גנים, חדרה, דגניה, כנרת, בן־שמן ועטרות. באחד מאותם הימים, בשנת תרע"א. פגשתיו לראשונה בביתו של מנחם שיינקין, ברחוב השחר בתל־אביב.

בימים ההם היתה בעית העבודה העברית השאלה הבוערת בישוב, וטובי הישוב התחבטו בפתרונה ימים על ימים, מתוך רצון להכשיר את התנאים לקליטת המוני פועלים עברים. בראש תנועת “העבודה העברית” עמדו אז: א. ד. גורדון, י. ויתקין, י. אהרונוביץ, זאב סמילנסקי, י. שפרינצק ועוד. שיינקין, שלפי השקפותיו השתייך למעמד האזרחי, אך לאחר בקורו הראשון בארץ־ישראל בשנת תר"ס, עמד מקרוב על כל הבעיה הזאת, בעית העבודה העברית, ששרשה היה כלכלי: העדפת עבודה זולה של הפועל הנכרי, הבלתי־מאורגן, לשם הוזלת התוצרת, מתוך ותור על “וחי אחיך עמך” – עשה תעמולה גדולה ברוסיה, לשם יצירת קרן מיוחדת לתמיכת הפועלים העברים בארץ־ישראל, כדי לאפשר להם להחזיק מעמד ולהתבסס בכל התנאים הקשים ששררו אז. וברל כצנלסון מצא לו תמיד לשון משותפת עם מ. שיינקין.

מצאתי את שניהם, את שיינקין וברל, מסובים יחד על כוס תה, ומשוחחים שיחה חמה וערה במשך שעה ארוכה, ושניהם לדבר אחד נתכוונו: למצוא את הדרכים להקלת מצב העובד העברי בא"י. ואני, “השומע החפשי”, עשיתי אזני כאפרכסת והקשבתי קשב רב לדבריהם. שכר העבודה בימים ההם היה נמוך מאד: פועל עברי היה מקבל 3–4 בשליקים ליום (60–80 פרוטות), ופועל ערבי עוד פחות מזה. מעונות זולים ובתי־מטבח עממיים לפועלים עוד טרם יהיו אז בארץ. בשורות הפועלים העברים עדיין לא נמנו אלפים ורבבות, כי־אם כמה מאות בלבד, אשר עלו כחלוצים לארץ, ברצון חזק להתקיים בכל מחיר־שהוא ובכל התנאים הקשים בכל ענפי העבודה בעיר ובכפר. ברל כצנלסון, שעבד שנים מספר במושבות העבריות, ראה והכיר מקרוב את מצב העבודה הזולה, ושם לו למטרה ליצור תנאים יותר נוחים, אשר יאפשרו לפועל העברי לכבוש את העבודה לכל סוגיה.

איש צעיר, בן 24, היה ברל בימים ההם, רענן, חי ותוסס, וכולו אומר מרץ, עוז, בטחון ואמונה. דבורו היה ברגש ובהתלהבות, ומתוך שיצאו מן הלב נכנסו ללב השומע ועשו רושם עליו.

התרשמתי מדברי הצעיר בעל העינים הפקחיות והפנים השזופים, לבוש היה בגד זול של פועל חקלאי, וגם דרך הילוכו והתנהגותו היו בפשטות ובענווה, לא כשליח־צבור העומד במערכה, אלא כאחד מן השורה. זמן רב נשאתי בחובי את הרושם אשר עשה עלי חלוץ זה, שהקדיש עצמו לתנועת הפועלים, ובמרוצת הזמן נהיה לאחד מדבריה וממנהיגיה הראשיים, למורה התנועה.

בשנת תרע“ח, עם התחלת ההתנדבות לגדוד העברי בארץ, היה ברל כצנלסון מראשוני המתנדבים וממארגני ההתנדבות. ואף־על־פי שתפס כבר עמדת־כבוד בתנועת הפועלים, לא פיקפק ולא היסס מלשרת את “הגדוד הראשון ליהודה” משנת תרע”ח ועד תר"פ, כחייל פשוט, ברמה ובגאון לאומי נשא את דגל הגדוד העברי. הוא היה מן היחידים (היו כידוע רבים, ודוקא מותיקי המנהיגים, שהתנגדו לגדודים עברים, מחששות שונים) שהבינו את ערכו הרב של גדוד עברי לגבי תביעותינו על עתיד הארץ, ולכן תבע מאנשי מפלגתו (“פועלי ציון”) שיכנסו לגדוד העברי, הלוחם שכם אחד עם צבא בנות הברית.

ב    🔗

עם היבחר מועצת־העיר הראשונה בתל־אביב, בראשית מאי 1922, נבחר ברל כצנלסון מטעם סיעת הפועלים למועצה, והיה חבר במועצה הראשונה, השניה והרביעית.

הוא היה מדבר במועצה רק לעתים נדירות. בדרך־כלל היה יושב ומאזין לדברי נבחרים אחרים מכל הגושים, אבל כשהיה נוטל את רשות הדבור בשאלות החשובות ביותר, היו כולם מטים אוזן ומקשיבים לדבריו המחושבים והשקולים.

נזכר אני בישיבת־הפתיחה של המועצה השניה, שנתקיימה ביום ה־12 למאי 1925. מאיר דיזנגוף אמר בפתיחת הישיבה: “בתור זקן הנבחרים הוטל עלי התפקיד לפתוח את הישיבה הראשונה של המועצה החדשה, הנני מברך את כל הנבחרים, החדשים והישנים, בעבודה פוריה ומוצלחת. הבחירות נגמרו מתוך מלחמה בשלום. כבשנו את המבצר, ותפקידנו להגן על מבצר זה, ואין עכשיו לשמור כל־כך על הדגל שתחתיו השתתף כל אחד בכבוש המבצר, ראשית חובתנו לשמור על כבוד העיריה ולדאוג לעניני הכלל כולו. לפנינו עומדות שאלות רבות וחשובות. עיני כל ישראל נשואות לעיריה זו, ובשביל זה כדאי אולי לוותר על ענינים פרטיים. תנאי ראשון להבנה הדדית ועבודה משותפת הוא שכל חבר ידע לשמור על כבוד רעהו, וברגשות אלה נצליח בעבודתנו”…

אחריו קם ברל כצנלסון ואמר: “בשם חברי סיעת הפועלים בעיריה, ברצוני לאמור מלים אחדות. אין אנו קבוצה מקרית כאן, כי אם באי־כח צבור שאנו חיים את חייו; הננו קבוצה, אשר קשריה עם בוחריה גדולים וקיימים ויש עליה חובה לתת דו”ח. פירסמנו לפני הבחירות פרוגרמה לא לשם מצוה כי אם לשם הגשמתה. אין אנו כאן לשם אופוזיציה, כי אם לשם עבודת בנין. עניני הפועלים הם שיתווּ את עבודתנו בעיריה – מלחמה בעד ערכה המדיני של המדינה העברית, בעד שנוי נמרץ של חיי העיר, הוזלת שכר דירה, מלחמה מעשית בסרסרות הקרקעות, פיתוח התעשיה והמסחר וכו', ומקווים אנו שנצליח לאסוף עוד כוחות מבין חברי הסיעות האחרות. דבר זה תלוי לא רק בנו, אולם אנו מעמדתנו לא נזוז, גם אם נצטרך להשאר בתור מיעוט, בתור אופוזיציה, לא נעזוב את העיריה. מבינים אנו את האחריות והננו מוכנים ודורשים למשוך בעול ובאחריות. דרכנו היא ברורה. בהגנה על ההמונים הרחבים אנו רוצים להקים את תל־אביב בתור עיר פרודוקטיבית"… דבריו עשו רושם עמוק על כל הנבחרים, שמספרם היה אז 41.

בישיבה אחרת של אותה מועצה מיום ה־2 ליוני 1925, נבחרה, בין יתר הועדות, גם ועדת חנוך ותרבות, שחבריה היו: אחד־העם, ח. נ. ביאליק, מ. ביילינסון, י. אהרונוביץ, ב. כצנלסון, ד"ר ח. בוגרשוב, ר. סופרמן, גב' ט. חסקינה וא. ליואי. את ברל כצנלסון עניינה ועדה זו יותר מכל הועדות, והוא הרגיש והבין שעל רקע החנוך והתרבות בעיר בעברית הראשונה יש בשבילו כר נרחב לעבודה חברתית וצבורית.

ג    🔗

ב. כצנלסון עמד, כידוע, בראש כמה וכמה מפעלים ישוביים, והיה מעורה בעשרות מוסדות חנוך, תרבות, ספרות וכו'. על זיקתו המיוחדת לעתונות יעיד בין השאר ענינו באוסף העתונות הישראלית של האספן ז. פבזנר (“בית הלבנון”), ובתערוכת העתונות שנערכה בשעתה, בניסן תרצ"ה, באולמי התערוכה ויריד המזרח. ברל היה מן המבקרים התמידיים בתערוכות העתונות וגם בבית־אוספה הקבוע, והתפעל מאד מהישגי העתונות העברית והתפתחותה העצומה. באחת התערוכות אמר: “קירות התערוכה ומוצגיה אומרים לנו, כי יש ויש ללמוד, לחקור, לדעת ולא רק על עתונותנו, אלא גם על ישובנו וקורותיו. מה שהושקע בשטח אדמה זה ראוי שיחקר. ועדיין אין לנו שום ספר רציני, אשר יספר את תולדות ישובנו”…

ועוד אמר: “מאידך גיסא עלי להודות, שכל הטכניקה המשוכללת של עתונותנו אינה מניחה את דעתי, יודע אני את הישגיה, אך ידעתי גם את תפקידיה. ומלבד תפקידיה המדיניים, ישוביים, צבוריים־ספרותיים יש לה עוד תפקיד אחד, אשר שום עתון בעולם לא ידעו, לשאוף לחיי הארץ ולבנינה ברבבות עולים חדשים, להנחיל להם את הלשון העברית וספרותה. בימינו, ימי עליה עממית, הרי זה תפקיד כבוד וכבד מאין כמוהו, וזה מטיל על העתון העברי חובות שעדיין איננו יודעים למלא אותן”…

ד    🔗

בט“ו בטבת תש”ד פגשתיו ברחובות בלוייתו של אחי זאב סמילנסקי ז"ל, שהיה ממיסדי תנועת “הפועל הצעיר” וסופר קבוע בעתונות הפועלים. הוא בא בלויית כמה מחברי מערכת “דבר” וראשי תנועת הפועלים, לחלק את הכבוד האחרון לאחד מותיקי התנועה. זמן רב קודם לכן לא ראיתיו, והנה עמד לפני ברל אחר מכפי שהכרתיו בשעתו בראשית ימיו בארץ: פנים חוורים ומביעי סבל, שערותיו המתולתלות הפכו שיבה, ועיניו שהיו מאירות תמיד הפיקו תוגה רבה, אף תנועותיו הזריזות הואטו. הזקין האיש קודם זמנו.

נזכרתי אותה שעה בברל כצנלסון הצעיר, שהיה כולו שופע מרץ, עוז וגבורה, אמונה ובטחון. תוך עשרות שנים עבר תחנות רבות על אדמת המולדת, והוא זכה לחזות במו עיניו הגשמת כמה וכמה משאיפותיו הנעלות, אשר בעיצובן לקח חלק ראשון במעלה..

לא ידעתי אז, בהיותנו בבית־העלמין ברחובות, שלאחר שבעה חדשים יסתלק אף הוא מאתנו. הרי במשך שלשים וחמש שנה רצופות היינו רגילים לראותו על במת הצבור, יוצר מפעלים וערכים חדשים ומגן בחרדה על הערכים הקיימים.

שם ב. בצנלסון יישאר חרות עמוק בלב כל חוגי הישוב ללא הבדל חוג ומפלגה, אשר יזכרוהו כאחד מטובי הבנים־הבונים והיוצרים בתקופת התחיה וההגשמה.