א 🔗
מראשית הופעתו בספרות הצטיין יהושע חנא רבניצקי בסגנונו היפה והבהיר. הוא לא רדף אחרי המליצה, שהיתה שגורה בימים ההם. לשונו היתה קלה ומובנת לכל. הוא קנה את עולמו לא בשעה אחת, כי אם בעבודה מתמדת ובלתי-פוסקת במשך ששים וחמש שנה רצופות. לא רק בשדה הספרות יצאו לו מוניטין. גם בשדה החנוך העברי רכש לו שם טוֹב כמורה מן המעולים, אשר הרביץ תורתו לאלפי ולרבבות. ספרי הלימוד שהוציא (יחד עם ח. נ. ביאליק ומהם גם עם ש. בן-ציון) וספורי-המקרא לבני הנעורים, דברי הנביאים ודברי-אגדה שלו נפוצו ברבבות טפסים.
זכות גדולה נתגלגלה לי. ח. רבניצקי, שהשיר הראשון של גדול השירה העברית בדורנו – חיים נחמן ביאליק – “אל הצפור”, נדפס (בשנת תרנ"ב) במאסף “פרדס”, שיצא אז בעריכת רבניצקי באודיסה. ביאליק, בבואו לראשונה לאודיסה בשנת תרנ“א, הגיש ברטט נפשי את שירו הראשון לבעל בית הדפוס והמו”ל י. ח. רבניצקי. הלה קרא את השיר ובאותו מעמד שאל את ביאליק, אם יש באמתחתו עוד שירים אחדים מפרי עטו, והוא יהיה מוכן להדפיסם. רבניצקי הרגיש מיד, שלפניו עומד משורר אמת בעל שעור קומה, העתיד להעשיר את אוצר השירה העברית. מאז קשר את כל חייו עם המשורר הצעיר. במשך ארבעים ושלש שנה היה בן-לויתו וידידו הקרוב עד יומו האחרון.
בשנת תרס"א יסד י. ח. רבניצקי יחד עם ח. נ. ביאליק, ש. בן־ציון וא. ל. לוינסקי, הוצאת-ספרים “מוריה”, שנתפרסמה מהר בכל תפוצות הגולה. במשך זמן קיומה באודיסה, שמונה-עשרה שנה, – הספיקה “מוריה” להוציא לאור “ספורי-המקרא”, “ספר-האגדה”, ספרים לנוער, קובצי שירי ח. נ. ביאליק, ש. טשרניחובסקי, ז. שניאור ויעקב כהן, כתבי א. ל. לוינסקי, מנדלי מוכר ספרים, כמה ספרים בחכמת ישראל וכו'.
לאחר מלחמת-העולם הראשונה העברה “מוריה” לברלין, אך לא “נתאקלמה” שם, ולאחר זמן קצר הפסיקה את קיומה. את מקומה ירשה חברת “דביר”, אשר נוסדה באותה שנה (תרפ"ב) בברלין על-ידי ח. נ. ביאליק, ד“ר שמריהו לוין וי. ח. רבניצקי. לאחר 2–3 שנים העבירו את “דביר” מברלין לתל-אביב, וכאן החלה החברה לפתח פעולה ענפה. במשך שנות קיומה בתל-אביב, הצליחה להוציא לאור את מבחר ספרותנו החדשה, וגם סייעה הרבה לגידולה של היצירה הספרותית ההולכת ומתהווה על אדמת המולדת. הרוח החיה ב”מוריה" וב“דביר” היה תמיד י. ח. רבניצקי. מטבעו היה איש צנוע, לא התרברב ולא הבליט את ישותו בשום מקום צבורי, וכאילו היה נחבא אל הכלים. הוא העדיף את הכתיבה על הדיבור והנאומים. הוא פירסם פיליטונים, מאמרי-בקורת וגם מאמרים פובליציסטיים בשאלות היום, שנחתמו ברובם הגדול בשמות מדומים, כגון: רב קצין, בק“י, ב”ק, י. ירחי, ר. בת-קול, מידד, צפנת-פענח, שופר, ברך בן-צפור ועוד.
ב 🔗
זוכר אני את בקורו הראשון של י. ח. רבניצקי בארץ־ישראל, בתרס"ט, יחד עם ח. נ. ביאליק, זה היה עוד לפני הבנות תל־אביב. והעולים החדשים ברובם הגדול התישבו אז ביפו – “שער ציון”. הסופרים, המורים והעסקנים בישוב העברי ביפו ערכו אסיפה חגיגית תחת כיפת השמים בחצר מלון פיינגולד (“בללה־ויסטה”) שעל שפת הים בשכונת נוה-שלום. האסיפה היתה רבת־עם, השתתפו בה כמעט כל יפו, מנער ועד זקן, טף ונשים. הכל באו לראות את משוררנו הלאומי ולקבל את פניו בברכת “ברוך הבא”. נאמו בשם הישוב היהודי ביפו מ. דיזנגוף, ש. בן-ציון, ואחרים. על-פי הפצרת הקהל הרב, שהצטופף בחצר המלון, עלה ביאליק על חבית, ששימשה במת הנואמים, נאם שעה ארוכה בהתרגשות רבה ואגב התרעם על שאחד הנואמים ק. סילמן, כינהו: “נביא אלהים”. עם גמר האסיפה לוו המונים בשירה את ח. נ. ביאליק לאכסניתו בדירת ש. בן-ציון, שהתגורר אז בבית המשותף של “אחוה” בנוה שלום. עד שעה מאוחרת לא התפזר הקהל הרב. ואז יצא על הגזוזטרה ש. בן־ציון והודיע שבביתו מתארח עוד אורח חשוב – הסופר והמחנך י. ח. רבניצקי (שנחבא אל הכלים, ואיש לא הרגיש בו כמעט).
הקהל הריע לשמועה זו, ודרש מרבניצקי שיצא על הגזוזטרה וישמיע את דבריו. לאחר תרועות ממושכות ובלתי־פוסקות הופיע רבניצקי לרגע קט, הניע בראשו, ומיד הסתתר בחדרי־חדרים, ולמרות ההפצרות המרובות לא הוציא אף הגה מפיו.
המעשה הזה הוא אופייני מאד לרבניצקי, שמעולם לא הבליט את עצמו והסתפק להיות רק בן-לויתו ונושא-כליו של מישהו גדול, אם אחד-העם ואם מנדלי ואם ביאליק וכו'.
ג 🔗
כעבור שתים-עשרה שנה מאז בקורו הראשון בארץ, עלה רבניצקי לארץ – בשנת תרפ"א, על מנת להשתקע. הוא ביקר בירושלים, בחיפה ובמושבות, ואחר כך בחר לו למקום־מושבו את תל-אביב, שהיתה אז שכונה עברית קטנה, בת שלשת אלפים נפש. הוא רכש מגרש ברחוב אחד־העם והקים לו בית לא־גדול, אשר בו חי כעשרים ושתים שנה עד יומו האחרון. בית זה שימש בית ועד לחכמים, סופרים ומורים עברים. וחלק גדול מעבודת הכנוס, שנעשתה יחד עם ביאליק, נעשתה בבית רבניצקי, שביאליק היה בא אליו יום־יום לכמה שעות לשם עבודה משותפת.
בשנת תרצ“א נבחרה, בנשיאותו של מאיר דיזנגוף, ועדת עריכה לשם הוצאת “ספר תל־אביב”, למלאת עשרים וחמש שנה לבנין העיר העברית הראשונה. חברי הועדה היו ח. נ. ביאליק, ש. בן־ציון, א. דרויאנוב, י. ח. רבניצקי וד”ר יהודה קויפמן (אבן שמואל). האחרון פרש ממנה כעבור זמן קצר. ישיבות רבות של הועדה, שגם כותב הטורים האלה השתתף בהן, נתקיימו בבית דיזנגוף. רבניצקי לא פסח אף על ישיבה אחת. בשעת ההפסקות היה מוציא מכיסו גליונות הגהה של “ספר-האגדה” אשר עובד מחדש בשנים האחרונות, כדי לתקן אותם (גם ביאליק הנה נוהג כך, ובמאמרי על ביאליק בספר זה ציינתי את הדבר). דיזנגוף היה “גוער” ברבניצקי ומעיר, שאין לערבב את הפרשיות על “ספר האגדה” בפרשת תל־אביב, על כך היה רבניצקי עונה בשקט: אלה ואלה דברי ימי ישראל – מתקופת העבר ומהתקופה החדשה.
ד 🔗
בשנים האחרונות, לאחר שעיניו כהו מראות וגם שמיעתו לקתה, לא חדל להתעניין בעסקי “דביר” – ילד שעשועיו, ועקב בהתמדה אחרי כל המתרחש ביהדות שבגולה ובארצנו.
יום־יום היה בנו אליהו קורא לפניו את העתונים ומוסר לו ידיעות מקוטעות מן העולם הספרותי. ועד נשימתו האחרונה היה ער לכל דבר צבורי וישובי. גם בשבועות האחרונים לפני מותו היה מבקר בשבתות במסיבות “עונג שבת” באולם “אוהל שם” ומסב שעות אחדות בחברת ידידיו ומרעיו. נתקיימה בו המימרה: “תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתם מתישבת עליהם”. עד ימיו האחרונים היה מעורב בין הבריות, וגם רגעיו האחרונים עברו במחיצתם של סופרים. בשיבה טובה הלך לעולמו ומצא את מנוחתו האחרונה ליד קברו של ח. נ. ביאליק. בחייהם ובמותם לא נפרדו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.