ד"ר יצחק אפשטיין היה מחנך בחסד עליון. מקור של השראה מוסרית, אמונה עמוקה, אהבה ללא־גבול לכל הנברא בצלם אלהים ומסירות יוצאת־מגדר־הרגיל ליעודו – לווהו כל ימי חייו. אצילות היתה שפוכה על פניו, הבלורית היפה והזקן המגודל הוסיפו לו הדרת כבוד. הוא היה אמן המבטא העברי, היה מקפיד על הטעמת כל מלה ומלה כהלכתה, ובדברו היתה הלשון העברית כאילו מתנגנת בפיו.

מוצאו מבוברויסק, פלך מינסק (רוסיה הלבנה). נולד בכסלו תרכ"ג (1862). אביו, ר' נחום עפשטיין, היה תלמיד חכם ומורה עברי. בילדותו קיבל יצחק אפשטיין חנוך מסורתי בחדר ובבית־מדרש.

בהגיעו לגיל ארבע־עשרה שנה עבר עם הוריו לאודיסה, אשר שימשה אז מרכז חשוב לתרבות ולספרות עברית. שם נכנס לבית־הספר הריאלי באודיסה וגמר את בית־הספר התיכוני בגיל 21. תחילה רצה להשתלם בבית־ספר גבוה לחקלאות, אולם שערי בתי־הספר הגבוהים ברוסיה היו נעולים בפני תלמידים יהודים.

עוד בימי למודו בבית־הספר הריאלי הכיר מקרוב את משה־ליב לילינבלום, מראשי תנועת “חובבי־ציון” באודיסה. בהשתדלות לילינבלום, הוכנס יצחק אפשטיין לרשימת ששת הצעירים מרוסיה, שעליהם המליץ ועד חובבי־ציון לפני הבארון אדמונד רוטשילד, לשלחם על חשבון הבארון לארץ־ישראל לשם הכשרתם בעבודה חקלאית בארץ.

באלול תרמ"ו (1885) הגיע לארץ־ישראל עם חמשת חבריו, ותחנתם הראשונה היתה – המושבה זכרון־יעקב. משם עבר לראש־פינה והתמסר בעיקר לגננות, לגידול ירקות, צמחי נוי ומטעים. מן החקלאות עבר, לאחר ארבע שנים, לשדה החנוך והתחיל עוסק בהוראה, שבה הצליח ורכש לו שם טוב.

באביב תרנ"א (1891) נפתח בצפת בית־ספר בן שתי מחלקות, ויצחק אפשטיין נתמנה למנהלו. בימים ההם לא היו עדיין ספרי־הלימוד הדרושים בעברית, ואף שיטת ההוראה לא היתה ברורה ומגובשת, וכל מורה היה חייב ליצור כמעט יש מאין.

יצחק אפשטיין היה מחונן בסגולות הפדגוגיות והאישיות הדרושות, ובמשך עשר שנות הוראה עיבד שיטת הוראה חדשה, “עברית בעברית”, אשר נתפרסמה עד מהרה בחוגי המורים, ובהוצאת “אחיאסף” הוציא בתרס"א את ספרו “עברית בעברית”. הוא נחן בסגולות הדרושות למצוא דרך אל נפש הילד.

בתרס“ב יצא יצחק אפשטיין לשם השתלמות בפדגוגיה, ללוזאן (שווייץ), ושם נכנס להאוניברסיטה ולמד בה שלש שנים. בגמר חוק למודיו, בשנת 1905 הוסמך באוניברסיטה של לוזאן. במשך ארבע שנות שבתו בלוזאן עסק שם בהוראה, וגם היה מפרסם בעתונות העברית והלועזית מאמרים בבעיות חנוך, שהיו בהם הרבה חידושים ועשו רושם על קוראיהם. בשנת 1908 הוזמן מטעם חברת “כל ישראל חברים” (אליאנס) לנהל את ה”תלמוד־תורה" הגדול בסאלוניקי. בהנהלתו נעשה המוסד, במשך שנתים, לבית־ספר חדיש ועברי. שם נתחבב על מכריו והרצאותיו בעברית ובצרפתית היו מקסימות את שומעיהן בתכנן העמוק ורב־הענין ובסגנונן המלוטש והמבריק. בימי שהותו בסאלוניקי היה מפרסם מכתבים בעתונות העברית.

בשנת 1915, זמן מלהמת־העמים הראשונה, יצא אפשטיין לשווייץ, אל משפחתו, ושוב הוסיף להשתלם שם באוניברסיטה, וכן התרכז במחקרים בעניני בלשנות והוכתר בתואר “דוקטור לפדגוגיה ולספרות”, והוא אז כבר בן 51.

בגמר המלחמה חזר עם משפחתו לארץ־ישראל, ומיד נתמנה למנהל בית־המדרש למורות ולגננות על־שם לוינסקי בתל־אניב, במקומו של הד"ר ניסן טורוב, שיצא לארצות־הברית.

לאחר זמן־מה עזב אפשטיין את תל־אביב ועבר לירושלים. מטעם ההנהלה הציונית נתמנה כמפקח על רשת בתי־הספר שלה. והוא לא הסתפק בפיקוח בלבד, אלא נתן למורים “שעורים לדוגמה” והתווה להם דרכים חדשות בשדה ההוראה. החינוך – לדעת הד"ר אפשטיין – צריך להיות חינוך אנושי־יהודי־מוסרי־אסתטי,

וברוח זו הורה למורים. שיחות־המופת שלו, יחסו הידידותי, החן וההומור שלו, ורצונו העז לעזור ולא להכשיל – כל אלה עשו את בקורי־הפיקוח שלו למאורעות־חג בבתי־הספר.

לאחר הסתלקותו מן הפיקוח, חזר שוב להוראה. במרוצת הזמן הניח את ידו מעבודת המחקר שלו בעניני חינוך והוראה, והצטמצם בעניני לשון וסגנון עברי בלבד. אהב אהבת נפש את הלשון העברית, הקפיד הקפדה רבה על טוהר ניבה, שמר על זכות צלילה ויצר לעצמו סגנון מיוחד במינו, הן בדבור והן בכתב. הוא גם חידש הרבה מלים בפרט בשטח הפדגוגיה והפסיכולוגיה, שהתאזרחו בלשון. בין חדושיו שנקלטו בלשון ובספרות ואין זוכר עוד את שם המחדש: בעיה, תופעה, תודעה, תורשה, תבליט, תצפית, פעילות, רגישות ועוד ועוד. מזמן לזמן היה מפרסם בעתונות היומית מאמרים בעניני לשון ושפורה, מדגים סגנון לקוי כנגד סגנון משופר. הוא היה מרצה ומדריך בשפור הלשון לחברי להקות תיאטרוניות, שהם מפיצים מעל הבימה גם לשון מנופה וגם לשון פגומה. מטעם שרות הראדיו בירושלים הוזמן לקרוא בליל שבת את פרשת השבוע וההפטרה, ובמשך כמה שנים היו רבבות מאזינים בארץ־ישראל וגם בארצות הגולה הסמוכות שומעים בעונג ובצפיה לקולו של יצחק אפשטיין, שבפיו היו פסוקי התנ"ך מתנגנים כפרקי שירה.

בשנותיו האחרונות היה מתגורר בצניעות יתירה במעונות־עובדים בקצה רחביה שבירושלים. למעונו היו משכימים לשמוע תורה מפיו – סופרים ואנשי־בימה, מורים ובלשנים.

בשנת תש"ז נתפרסם בהוצאת “עם עובד” קובץ מאמריו הבלשניים בשם “הגיוני לשון”, ומאמריו הפדגוגיים קובצו בספר “מחקרים בפסיכולוגיה – של הלשון והחינוך העברי” (בצירוף תולדותיו ומבוא למשנתו), שיצא לאור – בהוצאת “קוהלת”, מיסודה של הסתדרות המורים בארץ־ישראל.

בגיל שמונים נפטר, בכ“ג אדר א' תש”ג, ד"ר יצחק אפשטיין – המחנך והפדגוג הגדול, איש המופת טהר־המידות ובעל המוסר הגבוה, אחד מיחידי הסגולה של דור התחיה העברית.