בין הנשיאים הראשונים של לשכת בני־ברית “שער־ציון” ביפו–תל־אביב, אנו מוצאים את הד“ר מנחם שטיין, מבני הביל”ויים, שהעפילו לעלות לארץ בשנים תרמ“ב–תרמ”ג.

נולד בתרט“ו–1855 בביאליסטוק. לאחר שהוסמך כרופא בגרמניה, הצטרף לתנועת ביל”ו, ובחורף תרמ“ג עלה לארץ. כאדם שתעודת רופא בכיסו יכול היה ודאי להסתדר יפה בימים ההם, ולחיות חיים טובים בארץ מפותחת ובסביבה תרבותית. אך הקריאה החלוצית של הסטודנטים הצעירים בחארקוב, אשר הרימו בתרמ”א־תרמ“ב את הדגל של “בית יעקב לכו ונלכה”, משכה את הרופא הצעיר ללכת אחרי נושאי הדגל. בלי חשבונות רבים, עזב את אירופה ועלה לארץ והצטרף לחבריו הביל”ויים אשר עבדו אז כפועלים יומיים פשוטים במקוה־ישראל, בשכר פראנק אחד בעד עבודה של 10–12 שעות ליום, מזריחת השמש ועד שקיעתה.

כל הפועלים הביל“ויים, וד”ר שטיין בתוכם, התגוררו בבית קטן של פרדס אנטון איוב, בית פרימיטיבי מאד בלא כל נוחיות שהן. העבודה היתה קשה ומפרכת את הגוף. עדיין השתמשו אז בארץ בכלי־עבודה חקלאיים פרימיטיביים, ולא היו עדיין מכונות אלא בהמות־עבודה, והמזון – נוסח המזרח: פיתות אפויות־למחצה, זיתים עם מלפפונים ועגבניות.

כשנודע למנהל מקוה־ישראל, הירש, שהפועל הפשוט מנחם שטיין הוא רופא מוסמך מאירופה, הציע לו להיות רופא בבית־הספר. אך ד"ר מנחם שטיין סירב להפרד מחבריו הפועלים, אשר עסקו בעבודת האדמה, בלול וברפת, באמרו כי עלה לארץ לעבוד אדמה ולהחיות את הציה והשממה.

לאחר שהביל“ויים עזבו את מקוה־ישראל וירדו אל ראשון־לציון עם החלוצים הראשונים, התיישב הד”ר מ. שטיין ביפו והחל עוסק במקצועו הרפואי, נתפרסם עד מהרה כרופא ואדם מצויין, לא רק בין יהודים נתפרסם, אלא גם בין המוסלימים והנוצרים, שהיו פונים לעזרתו הרפואית.

בתרמ“ד (1884) נתמנה מטעם פקידות הבארון רוטשילד לרופא בראשון־לציון, ומתוך שכבישים לא היו עדיין ואמצעי־תחבורה חסרו לגמרי, היה הד”ר מ. שטיין מבקר אצל חוליו במושבות יהודה ויפו ברכיבה על סוסו.

לאחר זמן־מה נסע לרוסיה, נשא שם אשה וחזר מיד לארץ עם אשתו, ואף חזר לעבודתו הרפואית.

עם יסוד השכונה “נוה־צדק” בצפונה של יפו, היה הד"ר מנחם שטיין מן הבונים הראשונים של השכונה והקים לו בית קטן בשכונה זו.

בימים ההם היה מספר הרופאים בכל הארץ מצער מאד, והרופאים המעטים – בהם הד"ר מ. שטיין – היו עמוסים עבודה מן הבוקר ועד הערב, לרבות מקרים דחופים בלילות.

באחד הימים הוזמן להיות רופא עירוני וממשלתי בחברון וסביבתה. הוא נענה לבקשת עדת היהודים בחברון, ועבד שם כרופא שלש שנים ונתחבב על כל התושבים.

ומחברון חזר ליפו ולמושבות יהודה. הכל שמחו לחזירתו והתיחסו אליו מתוך אמון רב.

לאחר זמן קצר הביא מצרפת את אחיו הטכנאי, ליאון שטיין, ועזר לו להקים ביפו מסגריה, אשר התפתחה במרוצת הזמן לבית חרושת גדול ליציקה, לבנין מכונות ומשאבות. היה זה בשעתו בית־החרושת היהודי הראשון, שהעסיק 100–120 פועלים יהודים מכל המקצועות.

יום־יום היה הד"ר מ. שטיין מקבל בביתו עשרות חולים, ורבים מהם בלא כל תשלום. לא זה בלבד: לעתים היה עוזר לחולים עניים בכספו הפרטי לרכישת רפואות ומזון מבריא.

הד"ר מנחם שטיין לא הסתגר במקצועו הרפואי בלבד, אלא התעניין גם בעניני צבור בהיקף רחב לפי תנאי הזמן.

הוא היה מן החברים הראשונים של לשכת “שער ציון” ביפו, ואף הבין את הערך הרב שיש למיסדר “בני ברית” בשביל בני הישוב הישן ובני הישוב החדש בעיר ובמושבה. בשנות תרנ“ח–תרנ”ט היה נשיא הלשכה והקדיש לה את מיטב זמנו ומרצו.

ביזמתו ובעזרתו נוסד ביפו בית־החולים היהודי הראשון “שער ציון”. האמצעים הכספיים היו מוּגבלים מאד, והביל“ואי ד”ר מ. שטיין נענה לבקשת ידידו וחברו שמעון רוקח והתנדב לרפא את החולים בלא כל תשלום. בעת ובעונה אחת המשיך לקבל חולים גם בביתו.

ד"ר שטיין היה מחברי אגודת “בני משה” מיסודו של אחד־העם, וזמן־מה שימש גם כנשיא האגודה.

בתקופת זאב טיומקין – ראש הועד הפועל של הלשכה הראשונה, אשר נפתחה ביפו בשנת תרנ“א מטעם ועד חובבי־ציון מאודיסה, – גדלה העליה ורבתה גם עבודתו של הד”ר מנחם שטיין, בשטח הרפואי ובשטח הצבורי. על־פיו נוסדו אז בתי־הספר העבריים לבנים ולבנות, והוא השיג להם תמיכה מיהודים בחו"ל. הוא גם עמד בראש הסניף של חברת “כל־ישראל־חברים” ביפו. ביזמתו נוסד עתון עברי לילדים “עולם קטן”, שיצא כהוספה לעתון “הצבי”. הוא גם דאג לחנוך הילדים הפעוּטים, ולפי הצעתו יסדה אחותו את גן־הילדים העברי הראשון ביפו. כן יסד ועד להוצאת המילון הגדול של אליעזר בן־יהודה, עמד בראשו והשקיע עבודה רבה בהוצאת החוברות הראשונות.

כעשר שנים עבד בבית־החולים ביפו, ואחר כך נענה לבקשת פתח־תקוה ושימש רופא המושבה שלש שנים. ובאותו זמן היה מבקר גם ביפו פעמיים בשבוע, ברכיבה על סוס, והיה מטפל בחולים שצבאו על דלתות ביתו.

בתקופת שרותו בפתח־תקוה הוזמן פעם אל חולה בכפר ערבי, וגילה שם את מגיפת החולי־רע. מיד הודיע לשלטונות הבריאות ביפו ולועד המושבה בפתח־תקוה, אשר נקטו אמצעים דחופים לפי הוראותיו הישרות, וכך נעשה הסגר, והמגפה פסחה על יפו, פתח־תקוה והסביבה. במרוצת הזמן חזר ד"ר מ. שטיין ליפו והשתקע בשכונת “נוה־שלום” והמשיך את עבודתו הרפואית כרופא פרטי.

כשנוסדה תל־אביב הוצע לו להתיישב בשכונה החדשה, אך הוא לא רצה להתרחק מחוליו העניים, שאין להם אפשרות כספית לנסוע אליו לתל־אביב, והוא נשאר לגור ב“נוה־שלום”.

בטבעו היה איש צנוע וער לכל פעולה צבורית וישובית.

עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה גוייס כרופא צבאי בירושלים, שם פגעה בו מחלת טיפוס־הבהרות, והוא נפטר בירושלים ביום ט“ז ניסן תרע”ז.

בשכונת “נוה־צדק” נקרא רחוב על שמו של הד"ר מנחם שטיין.