בּשנַים גדלת לעיני כּוּלנוּ מכּוּלנוּ: בּזעם דברך אשר הטחת אוֹתוֹ מדי בּוֹקר בּבוֹקר בחדשי אסוֹננוּ הגדוֹל כּנגד נכליהן של הלאוּמיוּת הרוֹצחנית והמדיניוּת המתעתעת וּבניבך העז, אשר נתת בּימינוּ הנוֹראים בּיוֹתר בּ“דבר היוֹם” למצוּקת ישוּבנוּ וּלשוועת המוֹני עמנוּ, הנאנקים בּארצוֹת העוֹלם לגאוּלה ולתקוּמה.
כּוּלנוּ כּאבנוּ את מוֹראוֹתיה של השוֹאה הגדוֹלה, אשר התחוֹללה בּשנה ההיא על ראשינוּ, אוּלם אתה היחיד פּתחת לפניהם את כּל לבּך הגדוֹל ושׂמת אוֹתם שם עמוֹק־עמוֹק, עד מסד ישוּתך, עד נקוּדה זוֹ בּה מקוֹר החיוּת, דרכּה נפש שוֹתתת דם.
אתה כּוּלך עם נפשך נכנסת לתוֹך הצרה הזאת וּבה לנת; בּקרבּה ישנת את לילוֹתיך הטרוּפים; עמה קמת לבּקרים על דפּי “דבר” ועוֹררת אוֹתנוּ את קוֹראיך עם שחר בּשׂפת העוּבדוֹת והחרדוֹת אשר בּקוּלמוֹסך הישר והמזהיר.
יוֹם יוֹם בּמשך מאתים יוֹם היוּ טוּריך הראשוֹנים, אשר בּלענוּ אוֹתם סמוּך ליקיצה עוֹד לפני ששׂמנוּ עין על חדשוֹת היוֹם ועל המברקים מקצוי תבל. כּוּלנוּ היינוּ עדי ראיה וּשמיעה נדהמים לזוָעוֹת בּארץ הקדוֹשה, אוּלם אתה נתחלחלת מהן. שוֹמרים היינוּ לבּוֹקר לשמוֹע את זעקוֹת משפּטך על חזוֹנוֹת האימים. כּי אתה ולא אחר כּתבת את מגילת ימינוּ אלה. אסוֹננוּ הכּללי נהפּך, מן הרגע הראשוֹן להתפּרצוּתוֹ, לאסוֹנך הפּרטי.
דרך לבּך הכּוֹאב והחוֹמל שרקוּ כּדוּרי המרצחים, אשר הפּילוּ חללים נקיים מאחינוּ וּבתוֹכוֹ עלו שלהבוֹת הדליקוֹת, אשר נשתלחוּ בּידים פּוֹשעוֹת בּקמוֹת עמלינוּ. אתה כּמוֹ הקרבת אחד לאחד אל תוֹך נפשך את הרוּגינוּ וּפצוּעינוּ, אלמנוֹתינוּ ויתוֹמינוּ ואימצת אוֹתם חזק־חזק. כּשם שפּתחת לרוָחה את כּוֹשר בּינתך להשׂיג את עוֹמק הזוָעה של המאוֹרעוֹת וּלהגדיר את מהוּתה. לתוּמך נתגייסת כּוּלך עם דעתך הרחבה, ידיעוֹתיך הרבּוֹת וכוֹח ההסבּרה שלך המפליא ויצאת לערוֹך דין תוֹרה עם פּוֹעלי הזדוֹן הגלוּיים והנסתרים, עם הרוֹצחים בּפוֹעל, עם יוֹזמי הרציחוֹת, המסוֹבבים את הגלגלים מאחוֹרי הקלעים ועם כּל המסייעים על ידיהם בּפרהסיה וּבחשאי.
אתה היחידי פּתחת בּשם כּוּלנוּ את החשבּוֹן הגדוֹל: חשבּוֹן הגוּלגלוֹת שנערפוּ, העצים שנגדעוּ, הנשמוֹת שנתרסקוּ והתקווֹת שנתמוֹטטוּ בּגיא החזיוֹן של תקוּמת עמנוּ, על דפּי פּנקס הימים העלית מדי בּוֹקר בּבוֹקר ללא ליאוּת את העוּבדוֹת המשוועוֹת, הגשת עצוּמוֹת, הרצית טענוֹת וחרזת מענוֹת, קרעת מסכוֹת, גילית צבוּעים וזייפנים, שאלת: “היתכן?” היית המקשן הנמרץ. הערמת צרוֹרי־צרוֹרוֹת של עוּבדוֹת משוועות, של עיווּלים מנקרי עינים, של שקרים חוֹגגים על גבּי דוּכנים בּין־לאוּמיים.
ידעת: הנהגתה של המדיניוּת נתוּנה בּרוּבּה בּידי רמאים וערמוּמים כּנחשים. ידעת כּי מימין וּמשׂמאל מתהלכים צבוּעים בּמחתרת, שוֹאפי דמים, מבעירי בּערוֹת, מסכסכי מוּשׂגים וּמוֹכרי אידיאלים, רוֹדפי בּצע, המתעטפים בּאיצטלא של “יתגדל” לאוּמה קדוֹשה. ראית בּעיניך כּיצד שוֹפכי דמים עוֹלים לגדוּלה ומרצחים מקבּלים פּרסים ועל ידיהם מסייעים תקיפים המשתמשים בּרמיסת נדכּאים בּידי חלכּאים לשם הגבּרת תוֹקף עצמם ועשרם. ואתה, איש יחיד, ניצבת לדבּר בּשער עתוֹן פּוֹעלי עם עני וּמשוּלל נחלה משפּטים עם השקר העצוּם הזה, העצוּם מכּוֹח אנוֹש לבטאוֹ, העצוּם מכּוֹח עמים לשׂאתוֹ. נתקיים בּך בּמיצוּי גוֹרלוֹ של איש המאמר העברי מקדמוּת הימים, העוֹמד מוּל עוֹלם, המחוּמש מכּף רגל ועד ראש, וּמטיף את דברוֹ צדק. שׂפת אנוֹש מוּל בּרזל, יוֹשר הגיוֹן כּנגד אגרוֹף וּפגיוֹן.
הה, להיוֹת צוֹפה לעתים מעל בּמה עברית בּתקוּפתנוּ, שבּה כּל דבר שׂכל הוּא לשנינה, שבּה יש מקל רק להסגר, לדיכּוּי, להפחדה וּבכל זאת לעמוֹד על הבּמה יוֹם יוֹם, כּלוּם אין זוֹ עמידה בּשוּרה הראשוֹנה של החזית, בּמלוֹא המערוּמים מול האש?
ואתה נעמדת, לוֹחם יקר! את נפשך העדינה שׂמת בּכּף בּעמידה זוֹ. וּכשם שאנוּ מוֹסרים לילד התמים בּיוֹתר את שאלת ארבּע הקוּשיוֹת כּן אתה עמדת בּתוֹך אגדת הדמים האכזריה ושאלת מדי יוֹם ביוֹמוֹ את הקוּשיוֹת, אשר ניקרו בּמוֹחוֹת כּוּלנוּ: מה טעם היה בּקרבּן זה? וּמה תכלית בּהרס חיים אלה? וּמה פּשר לעיווּת משפּט פּלוֹני? וּמה טיבה של הצהרה מסוּלפת אלמוֹנית, שיצאה מפּיה של הרשמיוּת? הה, מה שׂכל? והה, מה הגיוֹן? לב מוֹשלים על ילידים אין חקר – ואתה חקרת. אתה הוֹרית בּמפוֹרש: זה שקר! וזוֹ צביעוּת! וכאן זיוּף המציאוּת! ושם העלמַת מעשׂים שהיוּ. והנה הדגשה מתוּממת ספוּגת רעל. ושוּב השתקה והערמה והטית דין והסחת דעת בּשוֹגג כּביכוֹל ורשעוּת מלכתחילה והתעללוּת בּתקווֹת עם עני. אתה דיבּרת וטענת ותבעת בּשם עם, אדם ומעמד: ורק בּתוֹקף השׂכל, ההגיוֹן, ההסבּרה. בּקי גדוֹל נעשׂית בּמגילת הפּוּרענוּיוֹת שלנוּ, זכרת כּל מאוֹרע, כּל תאוּנה, כּל פּרט של התנקשוּת. את כּל חללינוּ רשמת אחד לאחד, אוֹתם ואת תאריכי רציחתם. שוּם מעשׂה מראשית הזוָעה ועד סוֹפה, שאיננוּ כּלל סוֹף, לא נעלם מזכרוֹנך המפליא. ממשפּחת אוּנגר בּצפת ועד הילד שהסמכוּת המשפּטית דנה אוֹתוֹ למלקוֹת על תוֹם כּוונתוֹ לשרת את שלוֹם הכּלל בּאוֹסף המסמרים שפּוּזרוּ על ידי אלה, שיצאוּ זכּאים בּדינם בּפני אותוֹ שוֹפט עצמוֹ. מפּרט של הגנה מטעם הנתקפים ועד העלילה הנתעבה בּפי שסאים וּמרצחים על העדה הנרדפת, שעשׂתה פּרעוֹת בּעצמה. והנה את כּל המציאוּת הקוֹדרת הזאת על אלפי התרחשוּיוֹתיה המתוֹעבוֹת, עם פּצצוֹתיה המרסקוֹת גוּפים ודליקוֹתיה ההוֹפכוֹת ישוּב למדבּר, אתה הטענת על זכרוֹנך, על גבּך, הו, על לבּך, כּן על לבּך, שהכּה גלי רגש תחת מטוה השקט והמתינוּת, אשר בּוֹ הוֹפעת לעיני העוֹלם החיצוֹני.
אנוּ חשבנוּך תמיד לאיש השׂכל ביסוֹדוֻ. לפי שראינוּך דן על כּל חזיוֹן בּכוֹבד־ראש, מתוֹך בּינה שקטה, מתוּן־מתוּן, מבאר ומסבּיר, שוֹאף לצלילוּת, הוֹצאנוּ מסקנה מוּטעה כּדרכּנוּ לשפּוֹט למראית־עין: הנה לפנינוּ איש בּעל שלטוֹן השׂכל בּתפארתוֹ. ואנוּ גם הפּעם לא השׂכּלנוּ, כּמנהגנוּ, להבין, שאלה שלבּוֹתיהם חמים בּיוֹתר מדקדקים להמשיך על פּניהם שׂמיכה של קוֹר וישוּב הדעת, בּשביל שלא יהיוּ נתפּסים לרגשנוּת וּמחמת פּחד להוֹציא את הלב בּמערוּמיו החמים לתוֹך עוֹלם, שבּוֹ שוֹלטים צנים וּפחים.
נאמן היית לעצמך, בּילינסוֹן, עד הרגע האחרוֹן, עד מאמרך האחרוֹן, שרשמת בּידיך בּ“דבר־היוֹם” מיוֹם ד' כּסלו. דבּרת בשׂכל מליך. ורק בּלבּך פּנימה צברת את הזוָעוֹת. שם, בּתוֹך הלב הרך והענוֹג, אִכסנת גם את קדוֹשינוּ־חללינוּ. כּכה תקפוּ הימים ותקפוּ הפּוּרענוּיוֹת, דברך גדל עם גוֹדל האסוֹן; אוּלם כּוֹחוֹתיך הגוּפניים נחלשוּ. אתה הרבּית עירנוּת, הגבּרת את קוֹלך, שׂגשׂגת מאד לאוֹמץ וּלתפארה בּמאתים הימים האלה. נתעלית על בּמת עמנוּ כּאחד התוֹבעים הגדוֹלים למשפּט צדקוֹ. לגדוֹלי המקוֹננים בּשנוֹת ת"ח נדמית. אהה חוֹמר ההריגה הזה, שאתה צברת בּשקידה כּה מרוּבּה וּבקנאוּת אש, גבר עליך, הלוֹחם. ערימת החללים, אשר לה יִחדת את לבּך, משכה אוֹתך לתוֹכה. הרוּגינוּ, אשר אתה הספּדת אוֹתם בּשׂפת נפשך היקרה, משכוּך לתוֹך קהלם והלכת אחריהם.
בּכה אבכּה עליך, יקר, כי לא אשמע עוֹד את קוֹלך לבּקרים בּהקיצי משנתי, כּי לא תתהלך עוֹד בּקרבּנוּ, נוֹאמנוּ הנמרץ בּשער. כּי לא עוֹד תבּיע לנו תביעת וחזוֹן. וּבכה אבכּה גם על שוּם שאלוֹהים יצר אוֹתנוּ עיורים לבלי לראוֹת איש את קלסתר רעהוּ האמיתי, וּבהיוֹתך בּין החיים נתעיתי גם אני לחשוֹב, כּי כּוֹחך הגדוֹל בּשׂכל יסוֹדוֹ. ואתה היית החכם בּלב. אתה ממעוּדני הנפש היית.
כּארלוֹזוֹרוֹב היית לנו בּילינסוֹן בּלתי נשכּח וכמוֹהוּ
לא הנחת לנוּ יוֹרש לך. אוּלם שניכם הוֹרשתם לנוּ את חזוֹן האדם היפה, הלוֹחם וּשׂפת אצילים בּפיו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.