נולד בי“א באדר ב' תרכ”ד בירושלים. למד בת“ת ובישיבת “עץ חיים” ובבית הספר של כי”ח. בתרמ“ה נשא לאשה את בתו של ר' יחיאל מיכל פינס. בתרמ”ט פרסם את הספר “מקרא לילדי בני ישראל”, שחיבר יחד עם אליעזר בן־יהודה. באותה שנה פרסם ספר “מקרא לנערי בני ישראל”. וספר גיאוגרפיה על ארץ־ישראל בשם “ארץ אבותינו”. בתרס“א פירסם על־ידי הוצאת “תושיה” בוורשא ספר “מקרא לפי הטף” (ספר התלמיד) וספר “לפי הטף” (ספר המורה). ב”ביבליותיקה עברית" של תושיה פירסם ספר “רמב”ם" שתורגם אחרי כן לאנגלית ולאיטלקית, וספר “הגיטות1 העתיקות” של ד. פיליפסון שתירגם מאנגלית. מתרנ“ו פירסם ב”המליץ“, במשך שש שנים, “מכתבים מירושלים” וספורי מסעות בארץ־ישראל (מבחר גדול מהם נתפרסם בספר “כתבים נבחרים”, שהוצא בתרצ"ד, במלאת לילין 70 שנה). בתרפ”ז ובתרצ“ט פירסם את ספרו בשני חלקים “חקרי מקרא” למליצת התנ”ך. בת"ש פירסם את ספרו האחרון “תורת שירת ספרד”.
את התואר “דוקטור” קיבל במכון הישראלי לדת בניו־יורק, והתואר “פרופיסור” על־ידי האוניברסיטה בירושלים. נפטר בכ' כסלו תש"ב ונקבר בהר הזיתים.
דוד ילין, שנאסף אל עמיו בכ' כסלו תש"ב, היה מיקירי קרתא דירושלים, חטיבה בלתי נפרדת מירושלים, פרק היסטוריה חשוב של הישוב העברי בארץ ישראל בשני הדורות האחרונים.
הוא היה אמנם יותר “ספרא” מ“סייפא” – בלשן, חוקר, מחנך ומורה, אשר הקדיש את מיטב שנותיו למדע, לחנוך ולתרבות והקים אלפי תלמידים. אבל לא מנע ידו גם מעסקי צבור, מנשיאות וממנהיגות, וגם ממלחמה לדעותיו בשעת הצורך, אף על פי שבטבעו היה מספירת השלום והפשרה והויתור.
“איש ירושלים” – בתואר כבוד זה, אשר בו היו רגילים להכתירו בכל הזדמנות, לא היה מי שישוה לו.
נולד בירושלים ובה נתחנך ואת כל שנות חייו עשה בעיר מולדתו (פרט לשנה אחת, 1925, בה כיהן כמורה במכון הישראלי לדת בניו־יורק והרצה באותה שנה בעברית ובערבית באוניברסיטה “קולומביה” בניו־יורק).
בן ארבע־עשרה ערך והוציא לאור בירושלים דו־שבועון בשם “הר ציון”, שנפוץ בכמה טפסים בכתב־יד. בדפוס ממש נתפרסמה הקורספונדנציה הראשונה שלו, על המצב בירושלים ועל השלג הגדול שירד באותה שנה ב“הלבנון” שיצא במיינץ בשנת 1878. מאמריו של דוד ילין מלפני יובל שנים ערך היסטורי להם לתולדות ירושלים, וראויים להקבץ יחד.
בהיותו בן שבע־עשרה (בתרמ"ב) הוזמן דוד ילין למורה בבית הספר של כי“ח בירושלים ושימש בהוראה בבית אולפנה זה עד תרמ”ט. הוא לא הצטמצם בכתלי בית הספר בלבד, אלא התמסר גם לעבודה צבורית ולהחיאת הלשון העברית ולהשלטתה גם מחוץ לתחומי בית הספר. לשם כך יסד בירושלים – בתרמ“ח – את “ועד הלשון”, שבראשו עמד שנים רבות. באותה שנה יסד בירושלים את הלשכה הראשונה של “בני ברית” בארץ ישראל, ומתרמ”ח ועד יומו האחרון היה פעיל בה, ולבסוף שימש נשיאה הראשי של הלשכה הגדולה בירושלים, אשר תחת חסותה עומדות לשכות בני ברית שבתל־אביב ובחיפה. זמן־מה לפני פטירתו הספיק עוד לחנך שתי לשכות חדשות בפתח־תקוה וברמת־גן.
בין פעולותיו הרבות בשדה החנוך והתרבות יש לציין את בית הספרים “מדרש אברבנאל”, שיסד בתרנ"ב, אשר שימש גרעין לספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים.
דוד ילין, שהיה כאמור בעיקר איש הספר, הפסיק מפעם לפעם את משנתו ודאג לישוב הארץ ולהרחבת תחומי הישוב העברי בירושלים. היה מן המיסדים הראשונים (בתרס"א) של שכונות מזכרת משה מונטיפיורי וקרית־משה, שתי שכונות מפוארות המאכלסות כיום מאות משפחות, רובן מותיקי ירושלים.
ובכל שאתה מוצא את גדולתו, אתה מוצא את ענותנותו. איש העם, חביב ונוח לבריות.
מראשית הופעתו על הבמה הצבורית רכש לו אהדה רבה בקרב כל תושבי הארץ. גם בין הערבים והנוצרים רבים היו ידידיו ומעריציו.
הוא היה שקדן ומתמיד, וידיעה רחבה לו בלשונות המזרח והמערב: ערבית, אנגלית, צרפתית, ספרדית, גרמנית ועוד. בחקירת הלשון העברית וחקירת שירתה השקיע כשרון ומרץ רב.
שמו הטוב הלך לפניו ויצאו לו מוניטין בכל רחבי העולם, ובעת שנוצרה באמריקה קרן הסיוע ליהודי ארץ־ישראל בתקופת המלחמה הקודמת, נבחר דוד ילין לנשיא הועד.
בזמן מלחמת 18–1914 הוגלה על־ידי המושל התורכי לדמשק ונשא בדומיה את סבלו יחד עם כל אחיו הגולים. בחשון תרע"ט חזר לירושלים, וחידש ביתר מרץ את עבודתו הצבורית. אותה שנה נבחר לראש ועד העיר ליהודי ירושלים.
עם הוסד ארגון “האזרח” מיסודו של דיזנגוף, היה דוד ילין מן הראשונים שנענו לקריאתו ושנים אחדות היה חבר הועד המרכזי ומראשי סניף “האזרח” בירושלים.
ממשלת ארץ־ישראל בחרה בילין לחבר המועצה המיעצת שלה. במועצה זו כיהן יותר משלש שנים עד תרפ"ג, ובזמן כהונתו זו תבע בעוז ובגאוה לאומית את זכויות הלשון העברית כאחת הלשונות הרשמיות המתהלכות בארצנו. באותם הימים עסק בשאלת חוק ההתאזרחות ועוד בכמה בעיות חשובות הנוגעות לעניני הארץ כולה.
בתר“פ יסד את החברה לחקירת ארץ־ישראל והיה נשיאה עד תרצ”א, ובשנים תר“פ–תרפ”ה היה סגן ראש עירית ירושלים. משנת תר“פ עד תרפ”ט היה נשיא אספת הנבחרים הראשונה, ובשנת תרפ"ד נבחר לראש הועד הלאומי.
מתלמידיו של אהרון הכהן היה – רודף שלום ומוחל על כבודו. אולם ברגע שהעיז מישהו לפגוע בקדשי האומה הישראלית ובנכסי התרבות העברית, התאזר עוז וגבורה והרים את דגל המלחמה והקריב את עניניו הפרטיים לשם כבוד ישראל ועם ישראל.
סופר וחוקר רבגוני: עסק בחקירת התנ"ך ומפרשיו המרובים, בחקירת תורת השירה הספרדית והדקדוק העברי2, בחבור ספרי למוד ושמוש (מלונים), בכתיבת זכרונות ופרקי הואי, וגם מצא לו שהות לתרגום האגדות הערביות “אלף לילה ולילה” בסגנון עברי קלסי.
משנת 1926 ועד יום פטירתו הרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, וחשף את אוצרות השירה העברית בתקופת ספרד.
סגנונו בספריו ובנאומיו3 היה מנופה וצלול, בלי סלסולי מליצה, פשוט ובהיר כמוהו. ניב שפתיו הצטיין במבטא מיוחד משלו שלא רבים יכלו לחקותו. בתוך דבורו קל היה להבחין בין האותיות א' ע' ס' וש' שמאלית, כ' וק' וכו'. כל הברה וכל אות יצאו מפיו מתוך הטעמה מזרחית ערבה לאוזן.
ליצני הדור אמרו עליו ש“ישב על תריסר כסאות”, אולם באמת ידע את סוד הקמוץ והעבודה שהם נחלת מעטים.
נזכר אני במומנט חשוב מאד שאירע באחד הערבים, חדשים מספר לפני פטירתו, בעת שהבונים החופשים התאספו במערת צדקיהו בירושלים לשם סדור טכס בחירות הנשיא הגדול של הלשכה הלאומית הגדולה בא"י – את ר' דוד ילין.
לאספה זו התכנסו כמה מאות בונים חופשים יהודים, נוצרים וערבים, בהם כמאה קצינים של הצבא הבריטי בעלי דרגות שונות.
הנשיא הגדול ר' דוד ילין עמד על רגליו שעה ארוכה ונשא את נאומו על ירושלים, על מערת צדקיהו ועל הבונים החפשים. מתחלה דיבר עברית, אחר כך עבר לאנגלית ולערבית. דבורו בכל שלש הלשונות היה שוטף ומסוגנן בצורה ספרותית מלוטשת.
כל הקהל הרב עמד על רגליו והקשיב מתוך חרדת קודש ויראת הכבוד לדברי הנואם הנערץ, שדיבר בבת אחת בשלש לשונות אשר שלט בהן שליטה גמורה כבשפת אמו. זה היה מחזה מרהיב עין, נדמה היה כי כהן גדול עומד על הדוכן ומברך את צאן־קדשו.
למרות גילו וחולשתו הגופנית לא פסק מלהרצות עד יומו האחרון את הרצאותיו באוניברסיטה. פרסם שורות מאמרים, עסק במחקר, השתתף בעבודה צבורית מסועפת והיה ער ופעיל כבימי עלומיו. אצילות רוחו וסגולותיו הנפשיות עמדו לימינו בכל דרכו הארוכה עד הסתלקותו מעולם החיים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.