את הדברים הראשונים על ש. בן־ציון (שמחה אלטר גוּטמן) פירסמתי בצורת מסה קטנה ב’מעברות' ליובל החמישים שלו. משהו על ש. בן־ציון המחנך כתבתי בגליון ‘מאזנים’, שהוקדש לזכרו אחר פטירתו. הדברים נכללו בעיקרם במאמרי הגדול, שבא כמבוא לכתביו, ולכן לא נדפסו כאן שנית.

ראוי היה להקדיש פרק מיוחד לש. בן־ציון, איש הנובילה. כל כמה שהיה בעיקר מספּר, וכוחו בציור ריאליסטי, בשירה, גדול יותר מכוחו בדמיון וכושר ההמצאה, שהם סימניו הבולטים של הנובליסטן, – יבחין הקורא (בסיפור ‘כי יקח’ ועוד) גם קווים מובהקים לכשרונו הנובוליסטי.

הזכרונות נתפרסמו ראשונה ב’מאזנים' (השבועון), ואחר כך באו בשינויים קטנים בספרי ‘סופרים בחייהם’ (בספרית ‘רמון’, הוצאת מוסד ביאליק ו’מסדה').

 

פתיחה    🔗

חידוש הסגנון, שהוא כמעט חוק בהשתנות העתים, עם בוא דור חדש ועלית אנשים חדשים על במת היצירה, – אינו תמיד דבר הבא במפתיע כמפנה חד ובולט לעין. פעמים המעבר לקצב חדש משולב בהקפּדה על הישן במידה כזו שאתה מדמה, שאין כאן אלא המשך; ולא עוד אלא שגם יוצרי החדש רואים את תפקידם בקידוש המסורת ובשמירה עליה. סימן טוב הוא, כמובן, למסורת שמצמיחה גידולים חדשים, והם אינם מתכחשים לה; אבל בתופעות כאלה פעמים נופלת אי־הבנה בין היוצר לבין עצמו, והוא צפוי ללבטים, שימים רבים אינו יודע את פתרונם.

ברם, אם בעל החידוש אינו מכיר בחידושו – בני הדור, שהם שותפים לו בצמיחה והם גם הזקוקים לו ביותר – לבם נפתח לקראת הנעימה החדשה, הבוקעת עדיין ביישנית וטרם הגיעה למלוא קולה. הדוגלים ביצירה שהגיעה לגמר בישולה, אינם יודעים מה מרעיד את הלבבות הצעירים צליל כלשהו, שזה עתה נולד, ועמהם נולד, מתוכם צמח כאות לחיים המתהווים. זהו מה שמפרה את הלב, שמחזק אותו לקראת פריחתו ונסיונותיו.

בימים, שנצנץ כוכבו הרועד של פייארבּרג, כבר עמד שמשו של מנדלי איתן; ודוקא הוא שלבנו רעד לקראתו, את מנדלי למדנו על פה, הוא שימש דוּגמא, אבל פייארבּרג (שאמנם אין גם לנחש שיעור קומה שהיה מגיע אליו, לפי המעט שעשה, במיוחד לפי ‘הצללים’, אילו היה מאריך ימים!) היה כנור לבבנו. בו נתלבש האביב, אביב עצוב ומאיר ושקוי רננה. במנדלי נתגלם כוחו של ישראל. הוא ריכז את מה שהיה מפוזר ומפורד בלשון, חצב ממחצביה מטילי מתכת יקרה ויצק יציקה חדשה את ניבה המפורר. אבל הדור, שעמד לקראת הצמיחה הגדולה, לא התרפק עליו, כי אם על משורריו – על ביאליק וטשרניחובסקי, על פרץ וברדיצ’בסקי, שאף היו משוררים יותר משהיו אנשי־פרוזה. ובטרם קמו בראשית המאה ברנר ושופמן, ואחריהם ברקוביץ וגנסין, שבהם הושגה הסינתיזה הרצוּיה – היה אחד המעטים מאנשי־הפרוזה, שעיני הדור היו נשואות אליו בתקוה – המספר הצעיר מבסרביה, שהלך הלוך וחזק מיצירה ליצירה, – ש. בן־ציון. כולנו הרגשנו ביצירתו, שאף אם צמחה לכאורה מקרקעו של מנדלי, ניצנצו בה איבּי־שמש ענוגים, משהו שהרנין את הלב, שמשך בחדות צמיחה. והוא לא היה דומה לאלה שקדמו לו. הוא צמח מאדמה צעירה יותר, דשנה יותר, ולא מגעגועים על בית־המדרש. עלתה מתוכה המית־לב כבושה, יחד עם כליון־לב להגשמה, למציאות שאינה בטלה בקולות ובצלילים. חיבת־ציון המאוחרת, שהתחילה קוראת לשינוי־ערכין ולשינוי־החיים, קראה גם בשירה לכרוך חזון ומציאות. ומיצירת ש. בן־ציון, שהיתה קפדנית, רצינית ומשהו לא ממנדלי בלבד, כי אם גם מחומרתו של אחד־העם, הוצק בה מתחילתה, עלה בושם דק של אביב מוקדם, – הרנין כמשורר. יחד עם ‘משי’, שמתוכו עלתה יללת נעורים אובדים, הצהיל ‘יצר הרע של אביב’, – הצהילו במיוחד הפואימות הקטנות, ‘שליח ציבור לאילנות’, ‘שפת לא ידעתי אשמע’, שהיה בהן מחן הילדות הבּסרבּית, מנועם הכפר הבּסרבּי. חילחלה בו מתיקות קרקעית, מגע זה עם ‘פנת ארץ קטנה’, שחיבב עלינו כל כך את טשרניחובסקי.

היתה זאת פרוזה בעלת גוף, והיתה זאת גם שירה, שבלעדיה אין פרוזה גדולה – ובפרט פרוזה עברית. והשם ש. בן־ציון נעשה עד מהרה כוכב־ידידות לכולנו – נצטרף לשמות החביבים של מנדלי וביאליק, טשרניחובסקי וברדיצ’בסקי; ולנו, בחורי בסרביה, היה יקר ביותר, הואיל ועמו ועם יהודה שטיינברג, עלתה על במת השירה העברית בסרביה, אדמת תנובה, שהנה נקראה לתת את חלקה ביצירת ישראל.

 

פרק ראשון: דרך חייו ויצירתו    🔗

א

זאת העיירה טלנשטי, בה נולד ש. בן־ציון, בה הכיר את ‘איש הקהל’ ואת ה’זקנים‘, בה קלט את שירת השדה ואת שירת התודה, והיא גם גיא המראות של ‘נפש רצוצה’, ‘מעבר לחיים’, ו’חיים של פרנסה’ ועוד – היתה פּינה קטנה ורחוקה מן הישוב, מעוטת עשירים ומעוטת עניים. אבל כל כמה שהיתה מקום־מצער, היתה עיירה בעלת צורה. יהודים עסקו כאן בסחר יין, בשימור שזיפים, בחטים ותירס וצאן ובקר. וכיון שהפרנסה היתה מצויה, נתנו את דעתם על בניהם שיהיו יודעי תורה. ואף שלכאורה התנגדו להשכלה, היו בדיעבד מרוצים אם היה בהם גם ריח־השכלה, שצירוף תורה והשכלה יפה לשידוכים. מבחינה זו לא היתה טלנשטי צריכה להתבייש כלל לא כלפּי בלץ, היא עיר מולדתי, שהיתה מרובת אוכלוסין, אך במחילה, מעוטת תורה, ולא כלפי אורהיוב, שהיתה עיר המחוז שלה, והיא שהעמידה מורים למופת וציונים למופת, ואף־על־פי־כן לא היה רישומה ניכר כאותה נקודה פעוטה, שבה היו אז כוח המושך כמה טירונים לספרות: א.ד. רוזנטל, מ. פינקלמן, ובעיקר, כמובן – ש. בן־ציון. עיירה נדחת זו היתה גם בדור השני מגדלת אברכים נאים ופרחי סופרים, כזלמן רוזנטל, פינטשבסקי – פּייטן מפורסם עתה ברוסיה הסובייטית. ואנחנו, נערי בלץ, העיר הגדולה ורבת המסחר, היינו מתחממים לאורם של אברכי העיירה, שהובאו אלינו כחתנים לבנותיהם של בעלי־בתים אמידים.

בעיירה זו נולד ש. בן־ציון בי“ג כסלו שנת תרל”א. אביו היה, כפי שהוא בעצמו כותב ברשימותיו, ‘יהודי בסרבי פשוט, שסבל בילדותו מגזרת ‘החוטפים’ ונדכא בשכול ואלמון בבחרותו (אשתו הראשונה וחמשת ילדיה מתו עליו כולם) וחרד על הפרנסה כל ימיו’. בן עשרים וחמש היה האב בהביאו אל ביתו את אשתו השניה מינצה, היא אמו של הסופר, והיא בת חמש עשרה, נערה עדינה וטובת־לב, אך חרוצה, ‘בעלת אופי נמרץ’, ‘ראש סוחר’, שהיתה מכלכלת את עסקי החנות בעוד שבעלה עסק במסחר. ש. בן־ציון היה בנם הבכור (מלבדו נתקיימו להם שתי בנות), והם נשאו את נפשם לגדלו לתורה ולמסחר. לא הלכו בגדולות – ש’יהיה רב ופוסק שאלות', כי אם חפצו לראותו ‘סוחר יודע ספר’. מסרוהו למלמדים טובים, וכיון שגילה כשרונות מצוינים ביחד עם שויון־נפש גמור ללימודים, והיה שוגה בחלומות ובהרהורים בשעת השיעור, סבל לא מעט מן המלמדים.

בקטעיו האבטוביוגרפיים הוא מספר: ‘את השיעור הייתי יודע ביום ג’ בשבת. ובשעה שחברי לא תפסו עדיין מאי דקאמרי רבנן, אני אמרתי את השיעור כזקן ורגיל ומפרק בו קושיות שהרבי היה זקוק לעיין עליהן בכדי ליתן תשובה. אך ביום ד‘, יום ה’ ויום ו' – ימי אפלה היו לי, ימי פורענות, כי מיום ג' ואילך קשתה עלי החזרה וכאילו נשתכחה כל התורה ממני. והייתי סופג מכות יותר מכל חברי'.

רואים אנו, כי הסיפור ‘נפש רצוצה’ אינו פרי הדמיון. מבשרו חזה חזות קשה זאת על החדר ובלהותיו. ולמרבה הצרה היה תמיד הקטן שבחבורה בחדר. הוא מספר: ‘מעת לימוד החומש, זוכר אני את עצמי הקטן שבכתה. בן חמש הייתי לחומש, בן שבע לגמרא, בן שתים עשרה לפוסקים, בן שלש עשרה להשכלה במסתרים – וגם בין המשכילים זעירא דמן חבריא הייתי’…

זאת השאיפה, שפיעמה את נפשו כל ימי חייו, להאיר את חינוך הדור באור חדש, מקורה בעינויים שהתענה תחת ידי מלמדיו. ולא תחת ידיהם בלבד. משנתגלה כנער בעל כשרונות, התחילו כל בני המשפחה, שהיו מצד אמו מרובים, דואגים כולם לו, שיהיה ‘בן אדם’. נחשו, שמתרקם בו משהו, המתנגד להם ולכל השגות חייהם, וכל מה שהיה חביב עליהם יותר, יותר חשדו בו וגזלו ממנו את מנוחת הילדות ושעשועיה.

היתה זאת ילדוּת רבּת אושר ורבּת עינויים כאחת. ילד שעשועים להוריו, שכל חייהם היו תלויים בבנם היחיד, וגם לבני המשפחה וביחוד לבנותיה, שפינקו כולם את הנער היפה והחביב גם בנימוסיו, – היה גם מקופח, כילד נטוּל חירות ששבע עינים היו משגיחות עליו ולא עזבוהו שעה קלה לנפשו.

מובן, ש’נפש רצוצה' אינה תיאור ההולם בכל פרטיו את ילדותו של המשורר. באבי הנער טבע בלי ספק קוים זרים בהחלט ליהודי פשטן, כשם שצייר אותו ברשימותיו, אבל באם הנער מבחינים משהו מדמות אמו. וביחוד יש מן הדומה לו בנער עצמו ובזיקתו לחדר ולמלמדיו – זיקה עוינת זו שנשתמרה גם בסיפור על חיי עצמו, שנכתב כבר בערוב יומו.

ברם, הרקע של העיירה עצמה, כל כמה שהיה מעט בו מן המלבב, היה עשיר במראות, והנוף שמסביב לה – הגנים והכרמים שבפרבר־הגויים הקרוב, שפע הדגן והפירות, עדרי הצאן ושדי־המרעה הרחבים, – את כל הצבעים העליזים האלה ספגו עיני הנער, ספגו חושיו הבריאים כי נחלץ לשעה מן החדר ומבית־המדרש, – ותחי נפשו.

גם האוכלוסיה של העיירה, כל כמה שהיתה קטנה (כשלש מאות בעלי בתים) היתה מגוונת מאד ומי שהיה עתיד להיות ציירה, מצא ענין רב בהמוניה ובחסידיה, ויש שנפשו הצמאה ללחלוחית של אגדה ינקה מניגוניהם ומסיפוריהם. כי היה הנער תמים מאד ונתון לדמיונות ומשתוקק לשפע עליון בהשתוחח עליו נפשו.

אנשי העיירה שהיו נוסעים לקישינוב ולאודיסה לרגל מסחר; סוחרי היין והפירות, שהיו באים מפולין ומליטא; התנועה השנתית אל הירידים הגדולים בבלטא ובירמליניץ – שימשו חומר להסתכלותו. העיירה היתה גם כאן עולם מלא, ובכל פינה שפנה הנער נתקל באנשי צורה, שנחרתו בזכרונו ונתנו מדעת ושלא מדעת את העולם בלבבו.

ב

העיירה שהיתה רחוקה כל כך ממרכזי ההשכלה, הניחה בכל זאת פרצה לרוחות המנשבות. נמצאו בתים, שראו היתר לעצמם להכניס עתונים ו’ספרים חיצונים‘, ושנים־שלושה מהם שנזדמנו במקרה לידי הנער, שכבר עמד בשידוכים, התחילו מושכים את לבו לצד אחר. בימים ההם עוד היתה המלחמה בהשכלה נטוּשה במקומות נידחים אלה; אולי משום כך היה רב עוד הקסם המשוך עליה. לאחר שנתפס הבחור בהשכלתו, והתחילו הרדיפות והבזיונות מצד כל חסיד וירא שמים, שראו אותו כבר כאחד מהם, השתערו עליו גם אנשי ביתו, שהיה בעיניהם כ’יוצא לשמד’, במרירות רבה. הנער הרך, שטרם התחזק בחדש וחשב גם בעצמו, כי ‘נתפס לסטרא אחרא והוא עדי אובד’, התחרט בלב שלם על חטאו וחזר בו. וחזרו גם חייו למסלולם הקודם.

ברם, נפש הנער לא נכנעה אלא לשעה. לאחר ימי תשובה קצרים, השקיע את עצמו שוב, וביד רמה, בספרי ההשכלה. קריאה משכּרת זו, ללא סדר וללא תכלית ממשית, מרחיבה בכל זאת את דעתו, מעוררת בו מחשבות ורגשות לא ידעם מתמול שלשום, הגם שלא עקרו אותו לגמרי מעולמו הישן. משהתחיל מרגיש את ‘יקיצת האביב’ בדמו, הוא שופך את לבו בשירים; והיה זה הצעד הראשון לקראת הדבר, שנעשה אחר כך עיקר חייו ותכלית חייו. אותה שעה הוא לומד רוסית וגרמנית (באמצעות תרגומי התנ"ך עדיין) – ונעשה ‘משכיל’ בפועל ממש. וראה זה פלא, משעמד הפעם על דעתו, נכנעה הסביבה לו; ולא עוד אלא שרבים מחבריו עשו כמוהו, כרכו תורה והשכלה, ואיש לא עמד כנגדם. היפוכו של דבר, אנשי העיירה התחילו מתברכים בצעירים אלה, ומשנוספו עליהם גם חתנים משכילים ממקומות אחרים, היו אומרים: ‘מזל יש לה לטלנשטי לאברכים נאים’.

היתה זאת, כאמור, השכלה לשמה, ולא לשם תכלית, ולא היה נוח בבית אבא ש’היה חרד על הפרנסה כל ימיו', לשבת בשטל; ומשהתחילו השדכנים דופקים שוב על דלתי בית אביו, והוא לא ראה דרך אחרת לחיים של חירות, הסכים ברצון לאירושיו עם בתו של אחד מסוחרי הבקר האמידים שבעיירה, והוא אז בן חמש עשרה שנה.

בן שבע עשרה הוא נכנס לחופה. אשתו אהובה עליו, והיא טובה לו. טובים לו גם הוריה המתימרים בכבודו. במשך שנתים שהיה סמוך על שולחן חותנו, היה העולם כגן עדן לפניו. עיף מנדודי הרוח של הבחרות, הוא רואה את עצמו כמי שספינתו המיטלטלת עוגנת בחוף מבטחים. אבל ‘סוחר’ אינו עוד. הוא תלוי באביו ובחותנו, ‘העושים מסחר בשבילו, וגוררים אותו אחריהם’. מה יהיה עליו? הנה נולד הילד הראשון ואחריו השני, לא היתה עוד הרוחה שמקודם. ומשעבר לשבת בבית־אבא, נפגמה השלוה שהיתה חופפת בימי נשואיו הראשונים על חייו. דוקא בית אבא נעשה צר לו, וביחוד לאשתו, והוא מחליט לעשות מעשה, שיוציא אותו לחירות. אביו, שהיה שותפו למסחרו, דחוק, ובקושי הוא מוציא מידו את שארית הנדוניא ונעשה שותף לסוחרי בקר עניים. היה זה מעשה נואש, שהביא אותו מהר במצוקה גדולה, כי העסקים היו רעים ושותפיו היו צריכים לפרנסה אף הם. לא עברו ימים מועטים, ומעט הכסף שהיה לו הלך ואזל אגב בזיונות ויסוּרים. ואולם לבו לא היה עוד ממילא לעסקים, מאז קרא את ‘אהבת ציון’, התחיל מנסה את כוחו בספרות, והכתיבה הסיחה את דעתו מן העסקים הרעים. כל הפרקמטיה, אף שעוד גילגל בה זמן־מה, כבר היתה בבחינת ‘גרושת הלב’. הוא כבר נעקר מן החיים האלה בעודו שוקע בהם.

בינתים קרה דבר, שכיוון בבת אחת את דרך חייו לצד אחר לחלוטין. הוא ניסה את כוחו בסוגי ספרות. אבל הנסיונות לא הובאו עד סופם, הואיל והמחבר עצמו הרגיש, כי לא זהו הדבר שאליו נתכוון. רק שירים אחדים, מהם שנכתבו אידית, נשלחו לספּקטור ולשלום־עליכם, וציפה בכליון־עינים למשפטם. והנה מה שהשיבו שני השופטים: ‘ספקטור לא קימץ בתשבחות והכתירוֹ בשם ‘ניקרסוב היהודי’, ואילו שלום עליכם פסק קצרות: ‘איעצך: שירים אַל תכתוב, אל תכתוב שירים’. ואני אם לא חליתי אז – חזק אני מצור!’.

נראה, שבכל זאת שמע לעצת שלום עליכם, והכריע לצד הפרוזה. וסיפור אחר, שנראה כשר לפניו, נשלח לי.ל. פרץ, והסיפור נתקבל, – הוא הסיפור שנכתב לאחר זמן עברית בצורה מתוקנת, בשם ‘משי’, והוא מביע את כל הדכאון, שהכביד על לבו של המספר הצעיר, שעמד אובד עצות לפני החיים והוא שוקע עד הצואר ברפשה של טיטוביץ, – היא טלנשטי, מקום מולדתו.

על פירסומו של סיפור זה, שהיתה לו השפעה מכרעת על גורלו של ש. בן־ציון, היתה מתהלכת במקומותינו שמועה אחת שאף אם אין בה מן הדיוק, היא אפיינית לסביבה, שבתוכה חי הסופר בטרם יצא למרחב. סוּפּר לנו, שש. בן־ציון ומ. פינקלמן היו אז בעיירה הבחורים המתחרים שנשאו את נפשם לעטרת סופרים. שניהם היו כותבים סיפורים ושולחים אותם לי.ל. פרץ, שהיה אותה שעה הפטרון לטירונים. והנה קיבל פינקלמן יום אחד מכתב נלהב מפרץ, בו הוא מנבא לו עתידות, בעוד שש. בן־ציון לא נענה זמן רב. מובן, שמכתבו של פרץ נקרא בכל בית ועורר קנאה, וש. בן־ציון, שהיה ילד־שעשועים ליושבי המקום, כבש את פניו בקרקע מבושה ומכאב. אך לבסוף נתקבל מאספו של פרץ ובו נדפס דווקא סיפורו של ש. בן־ציון (‘מיין חבר’). התחיל פינקלמן להריץ מכתבים וסיפורים חדשים אל פרץ: היתכן? ואין קול ואין עונה. חששו, שדעתו של הבחור תיטרף עליו. לבסוף פירסם פרץ גם משהו של פינקלמן.

ברם, האמת היא, שגם ש. בן־ציון קיבל מענה מעודד מפּרץ, שכתב למחבּר הצעיר, כי סיפּוּרו הוא ‘מעשה ידי אמן’, ודברים מעטים אלה חתכו את גורלו. מאז ראה את עצמו סופר בישראל. ואמנם ראה, כי דבריו מתקבלים ברצון תמיד, מתפרסמים ב’הצפירה' וב’המליץ‘, ואפילו ב’לוח אחיאסף’, שהיה אז מעין ‘כותל המזרח’ בספרות.

משנתפּרסם שמו כסופר עברי, התחיל מתבייש במשלח ידו. ‘וכמה שדאב לבי’ – הוא כותב לבנו ליצחק – ‘שאיני יכול למסור את עצמי לעבודה ספרותית, אפשר עוד יותר נצטערתי שאיני כדאי לשם סופר על־פי עסקי ואיני יכול להשתלם ולהתקדש (העיקר להתקדש), שאהַיה כדאי והגון לאצטלא זו, שלאו כל אחד זוכה לה’. מתוך דברים מעטים אלה ניכרת הזיקה הגדולה למלאכת הסופר, שייחדה את כל חבריה של אסכולה זו – תלמידיהם של מנדלי ואחד־העם.

אבל מה יכול לעשות, והוא כבר מטופל בשלשה ילדים. חבּת־ציון שלרעיונותיה היתה השפעה מכרעת על חייו, קראה לעבודת האדמה. וחלום גדול אחד לקח את כל לבו: להיות אכר בארץ־ישראל. אבל כשעשה חשבון ראה, שאין בידו אלא לשלם את חובותיו ויום חג היה לו כשפּרע את התשלום האחרון למלוה, ויצא ריק מכל הנדוניה. עכשיו הוא מוכרח להיות מורה! אם לא אכּר בארץ־ישראל, יחרוש בשדה החינוך העברי ויכשיר את ילדי ישראל לארץ־ישראל. כלום לא נרמזה לו דרך זו בתורת אחד־העם?

ג

ההחלטה שגמלה בלבו להיות מורה בישראל, היתה תוצאה לא רק של עסקיו הרעים, כי אם של יחסו השלילי למסחר בכלל (‘מתוך חבת ציון זו שקראה לעבודת אדמה נעשיתי מתנגד פּרינציפּיוני למסחר’). לכאורה, היתה ההוראה המוצא היחידי לאדם שלא הכשיר את עצמו לשום מלאכה, ואולם שלא מדעת הרגיש, שזאת היא המלאכה האחת, מלבד הספרות, ההולמת אותו ביותר. ‘כמובל על־ידי היפנוזה – הוא כותב – התחלתי ללמד. לא ידעתי לאן אני הולך, אבל בטוח הייתי, שאני הולך בדרך זו שנצטויתי’. היה זה בלי ספק אותו החוש, שהביא אותו לידי יצירה. ואמנם היתה זאת, לפי תוצאותיה הפוריות, מלאכת יצירה רבת־ערך מאד.

אף־על־פי־כן, אין לומר, שהיה זה חוש סתום בלבד. ש. בן־ציון עצמו מדגיש וחוזר ומדגיש את ההשפעה המוסרית, ואפילו האסתטית, שהשפּיעה עליו משנתו של אחד־העם, אישיותו המופלאה וגם דרכו בסגנון, בהרצאה וכו‘. העובדה שזכה לכך, שאחד־העם פירסם סיפור משלו ב’השלח’, מביאה אותו לידי התפּעלוּת של שמחה מאין כמוה.

‘אחד־העם גופו מודה בכשרוני – זהו האחד והיחיד שבסופרים, שהייתי קורא אותו בהתפּעלוּת עצומה, ושהייתי מרגיש שהוא עומד ומסדר בי מחשבותי; גואל הרוח הזה, שאך בעזרתו ובדרך הגיונו אני הולך ומחשב חשבון עולמנו; זה שהיה לי סמל המוסריות הספרותית ושהייתי לומד מאמריו, ומבקש למצוא איך אפשר לכתוב באמת כזו, ובסדר נאה כזה ובטבעיוּת כזו סיפורים’. ברור, שאחד־העם שביסוד תורתו הונח הרעיון על דבר תיקון העם והכשרתו לגאולה, נתכוון לחינוך אנושי ברוח העם ובאמצעי המסורת המחודשת. גם אותו כוח מוסרי לעמוד ‘בכוּר הברזל של ההוראה’ ו’להשאר אדם', בא לו מתביעות הנפש הגדולות שתבע אחד־העם מדורו. ברם, חשובה כאן גם עדות עצמו, שמשנתו הסדורה שימשה לו דוגמא גם בכתבו את סיפוריו!

ואולם בתולדות עצמו הוא מציין עוד אחד, שהיה מורו ורבו בחיים וביצירה – והוא טולסטוי. ‘הרוסי הכביר הזה – הוא כותב, – גדול היה בעיני מכל האנשים. הגאוניות שבחושו הפּסיכולוגי, בקשו את האמת, פּשטותו, מוסרו בלעוני ואני שוֹחה בספריו כבים הגדול, ומרגיש שאני משביח, מתטהר על ידו מיום ליום. – – קשה היה לי רק דבר אחד, היאך להשלים בין טולסטוי והלאומיות המחייבת את חבת ציון’.

ופלא, שלא הכיר, כי גם בחבת־ציון היה לו ‘תנא דמסייע’, שהרי ההתדבקות באדמה ועבודתה היא מיסודי תורתו. ואולם אין ספק, שדוקא בהוראה למד הרבה ממנו – למד לא רק את תורת האדם, אהבת האדם, כי אם את הסגנון העממי של ספרי הלימוד שלו – אותה אמנות ההסברה לקטנים, שהיא אולי הקשה באמנויות.

ד

משהתחיל אחד־העם לפרסם את סיפוריו ב’השלח', צר המקום למורה־המשורר בעיירות הקטנות, ועיניו היו נשואות עתה לאודיסה – העיר בה ישב אחד־העם, האדם שהיה בעיניו לא סופר גדול בלבד, כי אם מאור חייו. ‘כמה כלתה נפשי לראותו’ – סיפר לאחר זמן, והוא אז כבר בעצמו סופר מהולל – ‘כחטא שאין לו כפרה חשבתי לי שאני שזכיתי לחיות בדורו של זה, לא אראהו! הדבר נעשה לי כדרישה חזקה, כנטיה עצומה לנסוע לאודיסה ולראותו’. הוא מוצא לו אמתלא, שיש לו תקוה למצוא שיעורים באודיסה, וזכה לבוא במגע עם אחד־העם, שהכיר מיד בצעיר התמים את מי שעתיד להטביע חותם עברי על החינוך, וממליץ עליו לפני ציוני ניקולאיוב. שם הוא עובד בהצלחה, הכרתו הפּדגוגית מתעמקת, ואולם מפּני תנאים פורמליים מצד ההנהלה, שחפצה להביאו בסד השיגרה, הוא עוזב במפּח־נפש את ניקולאיוב, ובא בשנת תרנ"ט לאודיסה, במקום שנוסדה חברת החינוך על ידי מנדלי, אחד־העם, דובנוב, בן־עמי ורבניצקי. שוב פּרספּקטיבה גדולה והתרוממות־רוח, אך מה לעשות ובית־ספר יש – ותלמידים אין… בקושי נתלקטו בחופש־הקיץ תלמידים מעטים מדלת־העם, וראה זה פלא – גם אותם משך המורה־האמן בקסמיו. תהלת המוסד מתפּשטת מהר, והתלמידים מתרבים. באים מורים, אפילו פּרופסורים לראות בפלא השיטה הטבעית (עברית בעברית) ואין כמעט שיעור בלי אורח הבא ומסתכל ומביע את התפּעלותו מאמנות פּדגוגית בלתי־רגילה זו.

מה שחיזק את רוחו במיוחד היתה ההרגשה, שהילדים כרוכים אחריו, מבינים לו ומעריכים את עבודתו על פי דרכם. ‘אהבת הקטנים – הוא כותב במכתבו האבטוביוגרפי – היא סמכתני. הרבה יש לי לספר על ימי עבודתי בהוראה, אבל את זה אפשר שאכתוב עוד בפרטות. כאן התחילו ימי הניעה והנידה הידועים לך, אבל הרבה, הרבה אינו ידוע לך. צרות ויסורי הנפש יש בכל ענין וענין, אבל יש הבדל בין ענין לענין. העיקר שבפרק זה הוא שבאתי ללמד ונמצאתי למד – ‘ומתלמידי יותר מכולם’, וכמה שעות של פּיוּט אמתי ניתנו לי… והילדים ילדי ישראל הנבונים, וכי אינם שוים בעבודה? זכורני שהיו שעות שעומד אני במחלקה ונפשי עלי כצפור, אני מתעופף ונושא את גוזלי, והקטנים לבם יפחד וירחב ויעלוז, שהם מרגישים את עצמם מתרוממים לגובה בלתי רגיל להם, עיניהם מתנוצצות, הם קופצים ממקומם – השיעור נפסק ע"י צליל הפּעמון והם אינם נותנים אותי לסיים ולצאת. סובבים אותי, רצים אחרי, – ובחצר – ואני ילד, ילד המשתעשע עם ילדים. משתעשע – הרי בילדותי אני לא ידעתי שעשועים, ועכשיו – איזו בושה! – אב לבנים אני, יהודי בעל זקן, ואני משתעשע כמעט בכל לב! כן, הרבה פעמים מצאתי בהוראה שלוּמים לימי ילדותי ונערותי… הרבה שגיתי אז וחטאתי כנגד הכללים היסודיים שבפּדגוגיה, אבל מובטחני עד היום, שלא קלקלתי…’

לשיא הצלחתו מגיע המוסד עם בואו של ביאליק, שהוזמן מסוסנוביצי להיות שותף לו בהוראה. ניתן לשער את האוירה הצוהלת שהשתלטה בכיתות, שהרביצו בהן תורה משוררים־מחנכים ואוהבי ילדים אלה. שניהם נתקשרו גם בידידות אישית, וכמעט שלא נפרדו זה מזה. משנגמרו השיעורים, היו מנפּים את החומר ל’בן־עמי', שנצטבר במחברותיו של ש. בן־ציון ושביאליק אָצל עליו מרוחו ומכוח הבקורת הכביר שניחן בו.

על תקופת חיים גדולה זו באודיסה מספר ש. בן־ציון באגרת לבנו:

‘לבי מלא על כל גדותיו – האידיאלים העיקריים שבחיי הפרטיים נמלאו כמעט בשלימות; חברת סופרים תאות נפשי, עבודה מוצלחת ונעימה, עיר גדולה ויפה, חברת צעירים נלהבים העוסקים ב’תחיה’ (עסקיהם של אלו אמנם לא השביעוני רצון, אך הצעירים עצמם היו טפּוּסים נחמדים), ולפרקים גם תיאטר, הכרת אנשים משדרות שונות. כל זה נצטבר ונקוה בשפע רב בלב ובמוח – וסוף סוף התחלתי לכתוב יותר. ונפלא הדבר – בחרתי לי תמיד טימות, שאינן מן החיים הסובבים אותי באודיסה. באלה כמו לא נועזתי ולא חפצתי לגעת. ולא עוד אלא שגם בכתבי הייתי צריך תמיד להתאפק ולעמוד על המשמר, והייתי נזהר כאדם הלוקח אגוז מן הגל ונשמר שלא ידרדרו גם אחרים אחריו. יראתי מגעת בתוך עצמי, שמא יפול עלי הכל בהמונו – ואז לא אני אהיה שולט בכתיבה אלא הכתיבה תהיה שולטת בי. גם החבּר ודאי נזהר כך בשעה שהוא משחק עם הארי… אבל נעימה היתה עלי ההכרה בכל פעם, שיותר משכתבתי וגליתי הייתי יכול לכתוב ולגלות… מין קדשי קדשים נשאר סגור אז, שלא נתתי לעצמי רשות להכנס בו – עד ליום הדין הגדול העתיד לבוא! ואילמלא דמסתפינא הייתי אומר, שזה היה בבחינת ‘סר לראות’ – ומיד ‘ויסתר משה פניו כי ירא מהביט’… כן, אם אין בי מן ‘החוצפּה היהודית’, הנראית דוקא בספרות, תחת זו יש בי מן ‘הפּחדנות היהודית’, שאנו רואים בחיים. ופחדנות זו לגבי ספרות, סבורני, שמידה היא ואינה מידה: אינה מידה מפני שבפחדנות לא תכבוש שום דבר ותהא תמיד רק כמתגנב, ומידה היא, מפני ש’יראת הקודש' תריס בפני חלול הקודש'…

מתוך זיקה נעלה זו נכתב כמעט כל מה שכתב, ולא בכשרונו הרב בלבד, כי אם גם במידה זו של קידוש המלאכה הוא מצטרף לאסכולה הגדולה של הכת האודיסאית. ואמנם באודיסה חזק כשרונו. ידידות ביאליק, ‘הרואה כל דבר בהפלגה פיוטית’, חיזקה אותו מצד אחד, כשם שמצד שני – הכשירתהו קרבת אחד־העם הקפדן לבקורת עצמו החמורה. והדברים שנכתבו באותה תקופה (‘נפש רצוצה’, ‘זקנים’, ‘מכתב גדול’ – גם הדברים לילדים, כ’שליח ציבור לאילנות' ו’שפת לא ידעתי') הם מן השלמים ביותר, שכתב עד עתה. בימים, שנתשחרר מבית־הספר, והיה פנוי יותר לעבודת ספרות, ניסה את כוחו גם בכתיבת סיפור רחב־יריעה (‘מעבר לחיים’) – רומן מערב העליה השניה. אמון על הספרות הרוסית, שמ’יבגני אונגין' עד ‘אבות ובנים’, הוּבא בן־הכרך לפינת־חיים רחוקה ושקטה, במקום שם טרם לקה לב האדם, לב האשה המצמיח חלומות, – הביא גם ש. בן־ציון את גבורו אכוּל שממונו של הכרך אל העיירה, ושם מתגלים לו נצני חיים חדשים, לא פילל כבר למציאותם. ואולם הגבור הראשי כאן לא הוא, השב מן הכרך ריק מרצונות חיים ומכושר חיים, כי אם אנשי־התום שלא התחכמו ושלחו את ידיהם הבריאות במלאכת החינוך של הנוער לתפקיד, שיוטל עליו בקרב הימים.

באודיסה הגיע למרום יכלתו כמחנך. ברם, אודיסה חינכה גם אותו, חיזקה את שרירי האמן, העמיקה את הכרתו האנושית־הציונית (אודיסה לא הפרידה בין שני המושגים האלה), והביאה אותו לידי הרעיון, שכמחנך אין לו מקום בעיר גדולה ואכולת התבוללות זו, – בארץ גדולה ומשכלת זו.

וכך גמלה בו ההחלטה לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ־ישראל, והוא אחד הראשונים, שקם בו רוח להעקר מן הגולה בעוד מועד, במובן ידוע, – גם בטרם מועד.

ה

בסוף הקיץ של שנת תרס"ה, בימי ‘פּוֹטיוֹמקין’ והמהומות והאכּספּרופּריאציות באודיסה עמד ש. בן־ציון, הוא ובני ביתו כולם, והלכו אל עיר מולדתו טלנשטי, על מנת להיפּרד ממנה ולחתום את מראותיה בלבו בטרם יעזוב אותם לעולם. בסתיו הקרוב עמד לעלות לארץ־ישראל – זה חלום ילדותו, שעמד להתקיים. שם אמר לחדש את חייו, לחדש את עבודת ההוראה שמילאה את נפשו שכרון בתחילתה בה במידה שרבו אכזבותיה מנסיון לנסיון. בית הספר העברי שנוסד באודיסה בהצלחה וקנה פרסום רב, ננעל זה כבר, והשיעורים הפרטיים ל’גימנזיסטים' בבתי העשירים השביעוהו תמרורים. לא היה טעם ולא היה יסוד להמשיך קיום רופף ועלוב זה. וכשהחליט ועד חובבי ציון למנותו מורה בבית־הספר לבנות ביפו, נאחז בהצעה זו בכל לב. את ההוראה אהב, כמחנך, כמשורר, ובטחונו גדל, כי שם, במקום חיוּתה של הלשון העברית, מזומן הוא לחיים של אושר ויצירה.

היתה זאת שעה של רוחה, מעין ‘בין הזמנים’ בחייו, שלא היו קלים כל־עיקר, אף שנשא אותם עד כה בחדות נעורים; ומשגמר את החלק השני של ‘בן־עמי’, ותלמידיו המעטים נתפּזרו במעונות הקיץ, עלה בדעתו הרעיון לקום ולראות עוד פעם אחת את שדות בּסרבּיה וכרמיה, לראות את אבא ואמא, שב’זקנים' העלה קוים מדמויותיהם, לראות גם את האנשים, בני עירו, שפסק להם חיים בסיפוריו.

הוא לא ראה את העיירה בעיניו המאוהבות של אַש. ריאליסטן היה, שיצא מבית מדרשו של מנדלי, אבל ליבב אותו הנוף שבתחוּם העיירה, ליבב תום הילדוּת, שכל כמה שהיא מקוּפּחת כאן, הרי רק בה מצוּיה שירה; ליבב אותו חן אהבה אביבית, לא־מוּכּרת, אותו אושר פּלאים שרק הנער יזכה בו – אף אם ימיו קצרים והוא נובל מהר כדשאֵי הערבה הבּסרבּית. לא צייר ההוי בלבד היה, כי אם – ככל מספר בעל־צוּרה – קודם כל משורר; ומשהו ‘לא פּרוֹזאי’ היה מנגן בדמו וביצירתו בעצם השתלטות הפּרוזה עליו ומתפּרץ לעת מצוא.

סמוך לדומברוביץ, בפאת־יער, ירד מן העגלה, כאילו חפץ להרגיש תחת רגליו אדמה זו, הזרועה כפרים, גנים, חורשות־כרם, עדרי צאן. עיניו אורו למראה. כאן, בדרכים אלה, היה משוטט אז בתקופת ה’סוחרות‘, כשחלם לעמוד ברשות עצמו, והפסיד בזמן קצר את דמי הנדוניה. ימים קשים עברו עליו אז, ואולם בנסיעות ההן, כשהיה מתנודד בעגלתו מכפר לכפר, קלט את נוף השדה, את צבעונות ה’קודרו’ (נוף הגנים והכרמים בבסרביה) – נעשה משורר. ובזכרו עתה את הימים ההם, המה לבו, ואולי נמשך רגע אחרי אדמת־ילדות זו, שמתוכה צמח, מתוכה צמחה שירתו. אבל ידוֹע ידע, כי לבו שם, בארץ חלומותיו, אף אם בהשתובבו ביער עם ילדיו הקטנים ידע גם זאת, כי את יקר חזיונותיו הנחילתהוּ ארץ זו שהציג את כף רגלו עליה בפעם האחרונה.

לא הוא, אך מזלו חזה, כי נעקר עתה לעולם מאדמה דשנה זו, שכלכלה את לבו, כלכלה את שירתו, וכי שם נכונו לו, יחד עם ימי אושר, לא ידע כמותם, גם לבטים רבים, לבטי חיים ולבטי יצירה, כמוהם ידעו רק מעטים מאנשי דורו, ברוּכי הכשרון כמוהוּ.

בעוד שבועות מספר חזר לאודיסה, והימים עברו עליו בהכנות לנסיעה, שנועדה לימים שלאחר חג האסיף. לא היה בינינו איש, שלא קינא בו. צעיר, ברוּך־חן, במלוא כוח נעוריו ובמלוא כוח יצירתו עמד ללכת לארץ, ששם עלול כשרונו לשגשג ולשאת פרי הילולים. מי עוד מאושר כמוהו?

ו

נאמן לשיטתו של אחד־העם, נתן את דעתו מראשית בואו אל הארץ לא רק לשפּר את החינוך, כי אם נשא את נפשו גם ליסד משהו דומה ל’מרכז רוחני' – התחיל להוציא בהשתתפותו של דוד ילין את מאספי ‘העומר’. ביסוד ‘העומר’ ראה תכלית כפולה: מצב הספרות והעתונות היה לאחר המהפכה ברוסיה ירוד מאד. בכרוז שנתפרסם אחר כך בראש ‘העומר’, הוא מדגיש, כי שם, עם היסודות שהתמוטטו, גם ‘אוהבי העם, המתיימרים בלאומיותם וגם בציונותם, התחילוּ מלעיבים בשפתנו הלאומית – מבצר רוחו של עמנו בכל הזמנים’. יש איפוא צורך לבצר מקום ליצירה העברית כאן (‘עכשיו הגיעה השעה להתחיל בנטיעת ספרותנו פה, בארץ מולדתה’). ואולם, עם זה היה ברור הרצון לכוון את מהלך הספרות לרוח הארץ, לקצב הישוב – לא לחזור על מה שצמח שם, תחת שמש אחרת. בכרוז נאמר: ‘ביחוד אנו מבקשים לזכּוֹת את קובצנו ביצירות נאות, שרוח א"י שוֹרה עליהן’ וכו'. וחלק זה של הכרוז נגמר בפסוק, שיש בו משום סיסמה: ‘להאיר את המזרח לישראל!’. המכוּון היה, איפוא, לקרב את הישוב לא לשכינת המקום בלבד, כי אם גם לרוח הסביבה, לקצב המזרח, שהוא שונה מזה של המערב, שהטביע את חותמו על יצירת ישראל החדשה.

היה זה חלום נועז, וכל כמה שהיה מוקדם ביותר, באשר טרם נמצאו הכוחות בישוב הצעיר כל כך, שיטביעו את חותמה של ארץ־ישראל על הספרות המתהוה, – היה בדבר משום רוח חלוצית, משום ראית הנולד. חוש היוצר לא הטעה אותו, ובכל מה שלא הצליח להקים במה מתמדת מעוטרת אור הצמיחה החדשה בצירוף הדברים שהביאה, היה במאספים האלה, שלא מצאו עדיין גם דפוס מתוקן, משום חרישה חדשה. ואין לזלזל בערכם בשום פנים: זאת היתה התחלה. מלבד זכות גדולה זו, שכאן נתפרסמו מכתביו אל העורך של אחד־העם, נתגלו בהם ראשונה עגנון, צמח, וילקנסקי. בהם נתפּרסמו סיפוריו, המיוחדים בחנם, של משה סמילנסקי. כל הדברים האלה צמחו מאדמת א“י. אפילו ה’עגונות' של עגנון, נתברכו מאורה ומקרקעה של א”י. יצירת הארץ אינה תלויה דוקא בנושאים, כי אם בריתמוס, ושירת עגנון היא שירת ירושלים וצפת, – ולא תצוּייר צמיחתה בלי רוח הקודש של ירושלים.

מה שנכשל העורך בעצמו, היה בלי הפרזה מאורע טרגי בחייו. ב’רחל' דרכה רגלו על אדמת יצירה, שלא ניסה עד עתה להציג כף רגלו עליה. והוא הן לא נכשל כמעט עד כה. רגלו היתה רגל בטוחה, והוא הלך מראשית דרכו כמספּר מחיל אל חיל. היה זה בלי ספק כשלון, אבל יש בו גם משום העזה, והוא כולו פרי שכרונה של ארץ־ישראל. בהגיע אליו השמועות מרוסיה על שחיטות אוקטובר (1905), התעטפה עליו נפשו, והדמעות העלוּ אד לנגד עיניו הצלולות, והאיש, שקלט את אורם של אחד־העם וטולסטוי, התנודד ונטה ממסלוּלו.

גם ל’מולדת' נגש מלא בטחון ואמונה. במכתביו הנלהבים עורר אותנו, היושבים בחוץ־לארץ, להשתתף במפעל החינוכי רב־החשיבוּת, אבל, לדאבון הלב, טרם ידענו אז לכוון את סגנוננו לנוער המתלמד בארץ. גם הנגינה הזרה לאזנם עמדה בינם ובינינו. ואפילו העורך עצמו שכתב אחר כך את ‘יקותיאל’, דבר קלסי בצורתו ובתכנו, הביא סיפור שאינו הולם אלא במעט את האכסניה: לא־הולם את סגנונו של אורגן לנוער, שהוא טעון שקיפוּת, מילוֹדיוּת – קצב נוח לקליטה, אם גם לא קלוש, כפי שסבורים ‘חכמי הפּדגוגיה’.

ודאי שחובתם של העסקנים היתה לסייע בידי העורך, שישפּר את הירחון, ולא להביאו לידי כך שימשוך את ידו מן העריכה לאחר הכרך הראשון (ששה חדשים). אבל הדברים נסתבכו ביותר, ולא היה מוצא. העריכה נמסרה זמנית לשלשה סופרים, וש. בן־ציון, שהסתלק מן ההוראה וגם השותפות ב’מוריה' נתבטלה, יצא ריק מכל חלומותיו. כל תקוותיו שתלה בישיבת א"י עלו בתוהו. בימים ההם מתה עליו אשת נעוריו, שנשאה עמו את סבל המשפּחה הגדולה, והוא, שהחיים שחקו לו באביב חייו, היה קרוב להתמוטטות גמורה.

בהיותו שרוי בבדידות, ומתוך הרגשה שהנה נגמרה התקופה הגדולה בחייו, בא לידי הרעיון לאסוף את כתביו ולהוציאם במהדורה שלמה – רעיון הצלה ממש באותם ימי יאוש. כמנהג מוריו, כמנדלי וכפרץ, לא הוציא את דבריו כצורתם הראשונה, כי אם ניסח אותם לפי השגותיו ויכלתו של האמן המבוגר. מלאכת ניסוח זו טעונה מחקר מיוחד. על הרוב הרחיב את היריעה; לדוגמא יכולה לשמש הרשימה ‘הטבּקנים’ (נתפּרסמה ראשונה ב’הדור' תרס"א), שעל יסודה נכתבה אחת מיצירותיו האפּיוֹת החשובות (‘חיים של פּרנסה’) – הוי ויותר מהוי. ל’נפש רצוצה' הוסיף פרקים חדשים.

מהדורה זו בת שני ספרים, שניתנה כהוספה ל’הפועל הצעיר', היתה לא פעולת כינוס בלבד, כי אם גם מפעל שיש עמו עליה ביצירה; והיא שריפאה את רוחו וחיזקה את ידיו בימים הקשים ההם, שעברו עליו.

ז

משהוציא את כתביו המקובצים בשני ספרים, שנתקבלו בשמחה על ידי מוקירי הכשרון החזק הזה, שנתגלה שוב בניסוחן של כמה מיצירותיו המחודשות – כאילוּ חלה הפסקה במלאכת יצירתו. נראה, ששוּב ציפה לשכינת הארץ – שאותו החומר הישן, שבו עשה כל ימי שבתו בנכר, לא הניח עוד את דעתו.

הוא פונה אל דבר זר לו לחלוטין – לתרגום שיריו של היינה. אין ספק, ששירת היינה כשהיא לעצמה היתה קרובה מאד לרוחו והיתה עשויה לשמש ביטוי לעולמו הפנימי, שאף בו חילחלו רוך וחריפוּת חליפות. הליריקה, שבהרקתה ללשון אחרת מתקשים גם פייטנים אמני־חרוז, לא עלתה לו אלא לשיעורין. לעומת זאת הצליח בבלדות וברומנצות ובפואימות הגדולות. ביחוד הצליח תרגום ‘אשכנז’ (יצא על־ידי ‘דבר’), וגם הסאטירה ‘אמא טרוֹל’ ניתנה על ידו בביטוי עברי הוגן לה. בסוף המלחמה תירגם (כמעט בעת אחת עם ביאליק) את ‘וילהלם טל’ לשילר (יצא בהוצאת ‘אמנות’). לעומת תרגומו של ביאליק, ששינה מן הקצב המקורי ושיוה לשירה צורה מקראית, היה ש. בן־ציון נאמן למקור ולמקצבו, ובזה גם ערכו המיוחד. הצליח ביותר, כמובן, בתרגום ‘האידיליה הגדולה’ של גיטה ‘הרמן ודורותיאה’. לתרגום זה נמצאו ברשותו כל האמצעים הלשוניים, וגם רוח האידיליה, שהיתה קרובה לו מאז, סייעה הרבה בידו. בתרגומים לשמם אין אדם מצליח אלא בדברים, שהיה מתאוה לכתבם בעצמו.

שנים רצופות של עבודת תרגום (וגם של חידוש נסיונותיו בשירה מקורית, שמימי בחרותו לא נזקק לה) בלי לשוב אל הסיפור, שבו עשה את הגדולות, יכלו להעלות על הדעת, שנעקר לגמרי מן הפּרוזה הספורית. אף־על־פי־כן, משנמצא נושא הוגן לו, כ’הגט‘, גילה בו כוח אמן רב, והיא אחת מיצירותיו המעטות, שכתב מחיי הארץ – ראשית הסיפור בתחומי ההוי הירושלמי, שהועלה בכשרון אפּי רב, בעוד שסופו במושבה עברית, בה נטע את הזוג שנמלט מכבלי מסורת נוקשה, המחייבת גירושין לאחר עשר שנים, שעברו בלי פרי בטן. כאן, במקום הצמיחה, נתברך הזוג גם בנטיעה, גם בבנים, ואָשרו היה מלא. היתה זאת אידיליה ארץ־ישראלית רבת־חן, שהוכשרה לצאת רק מתחת קולמוסו של ש. בן־ציון. נתפּרסמה ב’שי’, הוספה ל’חדשות הארץ', שיצא על ידי ממשלת המנדט זמנית לאחר כיבוש הארץ ושש. בן־ציון היה אחד מעורכיו.

בימי המלחמה, עם הגירוש מתל־אביב, גלה לפתח־תקוה וסבל, ככל הישוב, שהמשטר התורכי הרקוב עשה שמות בו. וגדולה היתה התעוררות לבו עם בוא האנגלים, שידעו להיטיב ביד אחת, בעוד שידם השניה התחילה חותרת תוך כדי בשורת הגאולה תחת תקות ישראל. אותה שעה נשתקע, בהתלהבות המיוחדת לו, בעריכת הירחון ‘האזרח’, בטאונם של הציונים הכלליים. עבד עבודה רבה, אבל האורגן נתקיים רק זמן קצר ונפסק.

כל העבודה המפלגתית והצבורית הזאת (הוא נבחר גם כחבר הועד של תל־אביב, ועמד בראש מחלקת התרבות), אף היא הרחיקה אותו מן הדבר ‘שהיה מעניינו’, מיצירת עצמו, אף שכאדם עובד לא הפסיק בכל מצב שהוא. שוב נשתקע בתרגום היינה, ועבודה זו בלעה את כוחו ואת זמנו כל התקופה שלאחר המלחמה.

באביב תרפ“ב הוא יוצא לגרמניה, במקום שם נמצאו ביאליק ורבניצקי, שיסדו את הוצאת ‘דביר’ בברלין, ושושנה פרסיץ, שקבעה את מקום ‘אמנות’ בפרנקפורט ע”נ מאין – שתיהן ארעית. בגרמניה ישב כשלש שנים והוציא על־ידי ‘דביר’ מבחר משירי היינה (‘צלילים’) ועל־ידי ‘אמנות’ – את ‘וילהלם טל’ ואת ששת הספרים הקטנים, שבהם נקבעו ונוּסחו סיפוּריו לילדים, מקושטים על־ידי בנו האמן נחום גוטמן בציורים מצוינים, ההולמים את ההוי השמשי, הכפרי של בסרביה, שש. בן־ציון היה ציירו ומשוררו. מעטים הם בספרותנו ספרים טובים כאלה הכתובים בידי אמן גדול – ומה מעטים בין בני הנעורים המכירים אותם!

עליה גדולה היתה לו בימים ההם עם פירסום הפּואימה בפרוזה ‘מגילת חנניה’. ביצירה זו, שיש בה משום אפּותיאוזה לרוח ישראל ולתורת ישראל, הוּאַר משהו מן הסוד שחופף על לבטיו של המספר בסגנון ובקצב למן ימי ‘רחל’ וכו'. הנסיון שלא הצליח הוכתר עתה, במצאו את הסגנון האפּי שאליו השתוקק, בהצלחה.

בקצב זה נכתב אחר כך עברית ‘מעשה הנזירה’, היא מסורת־האגדה על יהודית והולוֹפרנש, שנתפּרסמה בשנת תרס"א בעתון ‘דער יוד’ בשם ‘יהודית’. יצירה זו אף היא טבועה כולה בחותם של חתירה לגילוּי הקדושה הקדומה, והיא, כ’מגילת חנניה', מוּארת ומנוגנת מקראית ואגדית, – מקראית יותר. אל הריאליזם לא שב עוד, וגם המונוגרפיות שהקדיש לתולדות הישובים הראשונים (‘נס־ציונה’ ועוד) כתובים בקצב לירי־אפּי זה.

‘מעשה הנזירה’ היה הדבר החשוב האחרון שהוציא מתחת ידו. בנסיונות קשים נתנסה בערוב יומו, ולא היתה לו לא מנוחת־הנפש ולא תנאי־הקיום למלאכת יצירה מתונה, כרוחו. ולאחר שחלה במחלת אימים, שאין לה ארוכה, יצא מן העולם ביסוּרים קשים (כ“ז אייר תרצ”ב).

ביאליק הספיד את חברו החביב לא רק בדברי לב חמים, כי אם גילה את כל החן והעצמיות שביצירתו, – עמד על מה שמבדיל בינו ובין מנדלי; העריך ביחוד את המחנך ואת סיפורי הילדים, שמעטים כמותם בספרוּתנו; עמד גם על כל הטרגי שבמאבקו לסגנון עצמו, ש’השקה אותו בדמו ובעסיס חייו'. וסיים: ‘בתוך שורת השמות הראשונים של סופרי דורנו יזהיר בלי ספק גם שמו’.

* * * * *

חייו, כיצירתו, לא נמתחו בקו ישר אחד. דוקא בימים, שהשיג את שיא יצירתו, ארבו לו הנסיונות הקשים ביותר – גם בחייו, גם ביצירתו. הקו נטה הצדה. ובמקום עליה לא־פוסקת, שנמשכה מאז פירסם במאספו של פרץ את סיפורו הראשון ועד ‘מעבר לחיים’, באו עתה מעלות ומורדות חליפות – העינים תרו אחרי עולם שראהו בחזון. הקסם של הארץ הכה בחזקה על לבבו ויכל לשירה אחרת, שונה מזו שהעלתה אותו על מרומי הספרות החדשה; ימים רבים התנודד, שכור ממראות הארץ, נמשך אחרי ניב לא ידעהו בנעוריו, ויש שהבטנו במנוד־ראש על האדם רב־הכשרון שהתלבט וחיפּש ותעה בתוהו לא־דרך. ורק שתוך כדי התלבטות התחזק וכתב את ‘הגט’, את ‘חיים של פּרנסה’, שמעטים כמוהם לשלמוּת בפּרוזה העברית, והוא היה שוב האמן הגדול, שנשען על מסורת גדולה, בלי להיות כפוף ומשועבד לה.

אבל גם אז הרגיש, שאין להמשיך מסורת זו – כי הנה היה העולם אחר; כי הנה קם דור צמא־חזון, ויש לכוון את הקול אליו, יש למצוא מהלכים אליו. לא, ארץ־ישראל אינה עשויה לקלוט משהו שאינו יונק ממעמקיה, מנופה, מחן קדומיה.

משיסד את ‘העומר’ עמד על כך, ולא שיער עד כמה הקדים בתביעותיו מעצמו, בתביעותיו מאחרים. ואולם הוא אימץ את ראייתו, אימץ את קולו, וגם כי נכשל ב’רחל‘, ואפילו ב’שבט’, ידע לאן חותרים כלי־השיט של רוחו.

ימים רבים דפק על שערים חדשים ולא נענה. רק ב’מגילת חנניה' תמו נדודיו. בה יצא למרחב. אכן, הדרך אל החוף היתה דרך־עוצב, ורק הוא באומץ לבו הוכשר ללכת בדרך זרועת קוצים ארוכה זו.

 

פרק שני: הדמות    🔗

א

הדמות – מבחינה חיצונית – לא נתייחדו לה קוים חריפים, משהו בולט ומפתיע. לא כביאליק, חברו ובן גילו, שעם מגע ראשון עמו נראה פשוט ביותר, אפילוּ המוני כלשהו, ורק לאט־לאט התלקחה חכמתו, נדלק גם חנו. בש. בן־ציון נתגלה מיד איש־חמודות, אדם בעל מבנה הרמוני. עינים שחורות, קורנות, אף מחוטב, פה נאה. ושוב, בניגוד לביאליק, שבפרצופו היה טבוע הקו הצפוני, הסלבי, היה בדמותו של בעל ‘נפש רצוצה’, משהו דרומי, חינני. זקן־הסנטר הקטן היה עשוי תמיד בחן, בלוריתו השחורה מסולסלת. ברק עיניו הזהוב לא כהה עד ימי זקנה. היה בכלל נוהג עידונין בעצמו. אהב להתלבש בטעם, ושלא כמנהג רוב אנשינו, הקפיד על כל פרט בחיצוניוּתו. בעל קומה בינונית, היתה הליכתו קלה, טופפת, לא בלי שמץ הכרת עצמו. אבל בימים של מנוּחת־הדעת, שלא היו, לדאבון הלב, מרובים בחייו, היה סמל החביבות. אדם זה, שבתקופת חייו האחרונה התרחק מן הבריות, היה בטבעו איש־רעים, והיה נוח במחיצתו. במשך כמה שנים היה ביתו בתל־אביב בית ועד לסופרים, ובלילי שבתות, כשהיינו מתכנסים במעונו שברחוב ‘השחר’ לשיחה אגב שתית טה ופיצוח שקדים, היה מקדם אותנו באור חם זה, שהיה ביתי ביותר, מביע את קורת־הרוח של הכנסת־אורחים בּסרבּית, פשטות חביבה זו שהיתה מלבבת אותנו כל־כך בידידו ובן ארצו מ. דיזנגוף, אף אם לא היה פשטן ונוח כמוהו.

בלילי שבתות אלה היו השיחות על הספרות קולחות בנחת. והיה משונה, ולא הולם אותו כל עיקר, שהיה יוצא למסע של תעמולה פוליטית, מה שהכניס סבך מיותר בחייו שלא היו קלים גם בלאו־הכי. אף־על־פי־כן, ידע להשכין רוח טובה בביתו, ואנחנו שזכרנו לו את חסד ‘נפש רצוצה’, ‘יצר הרע של אביב’, ‘אצל הכלה’, ראינו בו קודם כל את המשורר, את זה שנתן את כוחו כולו, את נפשו כולה על יצירתו, שלא נהג מעולם, ככל בני־האסכולה, שעמהם נמנה, קלות במלאכתו. ‘רחל’ ו’שבט‘, נראו כ’שגגה’ שיצאה מלפני היוצר – כפרי שכרון של צער ואהבה. בעינינו נשאר אחד מעמודי הפּרוזה העברית הקרקעית, שעליו סמך הדור. וכל כמה שהיה קשה לנו לראותו נוטה מעצמו ותועה בלא דרך, היה סיפור אחד כ’יקותיאל' מכפר על כל פשעיו. וכשכתב את ‘הגט’, את ‘חיים של פרנסה’, היה שוב אחד מגדולי החבורה האודיסאית, שמתוך אדמתה הטובה צמח.

אכן עצב של בדידות גדולה פרוש על שקיעת יומו. בעניין רע אבד לו רכושו, אבדו לו אלה שהיו קרובים לו ביותר, והוא, שזה עתה יצא למרחב ופתח פרשה חדשה ביצירתו, חלה את מחלתו הקשה, אשר מת בה מתוך כאבים נוראים.

כה כלו באבל ימיו של משורר, שיצא לקראת שמש ונשא לעולם מלוא לבו אהבה, רחמים וצמאון ליופי – ומה מעטים וקצרים היו ימי אשרו ושלותו עלי אדמות!

ב

היה באופיו דבר והיפוכו: צלילוּת דרומית, תום בסרבי, ביחד עם משהו כבוש, מחטט ושואף צל. מבחינה זו דמה ליהודה שטיינברג, אף שביסודו היה שונה ממנו בתכלית – היה קרקעי יותר. איש הנוף יותר. משוש עטו היה הצבע, הצמאון למראות. לא היה לפניו איש, אשר הכיר את נשמת בסרביה כמוהוּ. ב’יקותיאל' הראה את התמימות הבסרבית, ישרותה של דלת־העם, שפע לבבה, מסירות פשטנית, ביישנית, אך שמורה בטהרתה ואינה יודעת חליפות. סיפור קטן זה הוא אולי הדבר השלם ביותר שכתב ש. בן־ציון על אהבת ארץ־ישראל. מבחוץ הכל נושם כאן ארציות, כובד תנועה, בעוד שמבפנים עולה אור יקרות של אמונת־תום, אהבת־תום לאדמת־אבות, לחיי ישרים. הכל כאן חבוי, כגרעין בקרקע ונובט במסתרים. זאת הצמיחה הבסרבית, שחופף עליה עצב אביבי, כאילו סוּמלה בנער העני ששמש טובה תלויה על כתפיו הבריאות.

דמוּת ענוה זאת שקויה לחלוּחית הכפר הבסרבּי, ואתה מוצא לחלוחיתה של אדמה שחורת־רגב זו ב’יצר הרע של אביב', ‘זקנים’, ‘אצל הכלה’ וברוב סיפורי הילדים של ש. בן־ציון. חן מלבלב זה הוא שלקח את לב הדור. לא, זה לא היה מנדלי, שגם בצאתו למרחב הוטל עוד בקולו משהוּ מר. כאן הקליטה ישרה, בלא חציצה, בלא התחכמוּת. וזה היה החדש: היכולת להסתכל ולפרוח, לברך על הפּריחה בלי עקיצת לואי, לראות את העולם בלי חשבונות רבים.

ואולם זה לא היה ש. בן־ציון כולו. ביצירת הפאר שלו ‘נפש רצוצה’ הוא מביא למרום ביטויה דוקא את קובלנת מנדלי על ילדוּת שקוּפחה, על חיים שדוּכאוּ בעודם באבם – זעקה גדולה ומרה על דור שנטלו ממנו את כושר החיים, את בטחון החיים. וכלום אין גילפן של ‘מעבר לחיים’ המשך אותו הילד שהתענה תחת ידי המלמד המטומטם של ‘נפש רצוצה’?

ש. בן־ציון כתב את ‘משי’, שאף בו היופי שהוּבטח הוטל ברפש; כתב את ‘החוּש הששי’, בו מחלחלת הכרת השקר שאין מפלט ממנו בעולם; כתב את ‘איש הקהל’, – אולי הדבר היותר מר שנכתב אצלנו בגנותם של ישראל. אתה רואה, כי האור והצל רודפים כאן זה את זה, מכסים זה את זה. ש. בן־ציון גדול מלהיות אידיליקן בלבד. הצמאון לאדמת־שמש עולה כאן בד בבד עם הראיה הנוקבת, שאינה מסתפּקת בהסתכלוּת לחצאין, בתפיסה לחצאין.

בסרבּיה היא מורכבת יותר משהיא נתפסת בסקירה כללית. מתחת לתום של ערוגת־שירה צעירה זו יש כאן עין בדקנית, אפילו חקרנית במקצת, כפי שנתגלתה ביצירת יהוּדה שטיינברג, זה שנראה אַנטיפוד של ש. בן־ציון, ואולם בכמה סגוּלות דומה לו, הואיל ושניהם במשותף מהוים את הפרצוף הבסרבּי.

ואמנם שניהם, עם כל מה שהיו שונים כל כך זה מזה, יצרו את ‘נוסח בסרביה’ זה שמושך חוּט מיוחד על חבורת הסופרים, שלידתם בחבל זה. לא קל להגדירו בפורמולה, שהיא תמיד מצמצמת. אבל ניתן לומר, שבעיקר הוא הרגשה ארצית, משהוּ כפרי, תמים ומורכב כאחד: מקום שתחומי מציאוּת ורומנטיקה יונקים. בני־כפר ביישנים אנו ברוּבנו, ופחד העיר על כוּלנו. יש מי בינינו, שה’כפריוּת' מלווה אותו ארוכות, ארוכות, ויש מי שאינו משתחרר ממנה עולמית…

אכן בני כפר אלה הביאו עמם לכל אשר באו חוּשים בריאים לטבע, להשכלה, לחופש, למולדת. משהו נשתמר כאן שטרם נפסד, טרם נאכל על־ידי עוני מנוול, על־ידי חבישת־ספסל ממושכת בבית המדרש. בתחום המושב היתה בסרביה ימים רבים איזור מופלא, אגדי כמעט לנודדי ליטא ואוקראינה. אדמת ברכה היתה, שמשכה יהוּדים מחוסרי־פרנסה, תלמידי חכמים עניים מליטא, בחוּרים עזי־נפש מפּודוליה שהיו באים כדורכי יין בעונת־הענבים, והיא קלטה אותם, השׂביעה אותם – הסבירה פנים במיוחד לבני תורה. ה’רינדאַר' הבסרבי נתבטל בפני תלמיד־חכם שבא ממרחקים. מובן שלא מעטים היו גם הרפּתקנים, לומדים מסופּקים, שהוליכו שולל כפריים תמימים אלה. אבל מיטב המלמדים היו אף־על־פי־כן בני ליטא. ורק שהיו רעבים תמיד והתפּעלותם מתרטימר בשר ולוג יין שהיו מגישים כאן לסעודה גם בימות החול לא פגה גם לאחר שישבו ימים רבים על אדמה שחורת־רגב זו.

ג

את גידוּלו המהיר של ש. בן־ציון בתקופה שעד ארץ־ישראל, אין לצייר בלי התחברוּתו לחוג האודיסאי. סכנות גדולות ארבו לו כשהיה לבדו, והאסכולה המחמירה, התובעת, היתה כחומה לו – לעצמו ומעצמו. הוא נעשה מהר אחת מחוּליותיה החזקות של שלשלת קלסית זו ואותה שעה היה גם זר לה במשהו, אף שבעצמו לא הכיר עדיין בזרות זו.

יחד עם מנדלי ואחד־העם ודובנוב יסד את המוסד לחינוך עברי אורגני; יחד עם ביאליק, לוינסקי ורבניצקי יצר, מתוך העבודה והנסיון במוסד זה, את הוצאת ‘מוריה’, שהניחה את היסודות העממיים לחנוך עברי עצמיי. כאן היה גורם ראשון – משום שיצר המורה היה מפותח בו ביותר – ומשום שהיה אמן בהוראה. ‘מוריה’ צמחה מתוך קרקע פוריה. נזדווגוּ כאן תורת אחד־העם וטולסטוי, עממיוּתו של מנדלי ומעוף שירתו של ביאליק – והמוסד הזה הפרה את החינוך העברי החדש, נתן לו – לאחר ספרי החינוך הקלושים נטולי־האופי שקדמו להוצאת ‘מוריה’ – אחיזה ראשונה.

ברם, לא היו ימים מועטים והחבילה נתפרדה. משעלה ש. בן־ציון ארצה ועמד לעבוד בפני עצמו, התחיל מתחבט בבעיות, שהעלתה, כנראה, ישיבתו בארץ. אך דרכו רגליו על אדמת המולדת, הכיר בחוּש האמן, שבארץ־ישראל יש לנקוט קו חדש. ‘רחל’ היתה אות המרד במנדלי. כאן נתבע הסופר, נתבע המורה לסגנון אחר, לתוכן אחר. כעורך ‘העומר’ הוא מבקש מסופריו שלא יכתבו אלא על נושאי המולדת. בבת אחת נתכוין להרים, כבטויו של ביאליק, את ה’אוֹקטבה' – לעטות מעטה אור קדמון את הלשון, שתהא הולמת את גבורת העולים, שהרנינה את החיים אחרת, שתבעה מן היצירה אחרת, בעוד שטרם הוכשרנו לכך – בעוד שכולנו היינוּ מושרשים עוד בעולם שוקע.

נתעורר הרומנטיקן, שנרדם בו, והשריון המנדלאי התחיל מגלה בקיעים. הוא בונה את המשפט העברי בקצב משלו; הוא משתוקק לנגינה; הוא נעשה לירי. אבל גם הריאליסטן תובע את שלו. וכך הוא מכוון את כנורו בבת אחת לכמה כיווּנים. דומה, שנשמטה הקרקע תחתיו, עד שלבסוף הוא זוכה בנצחון ויוצא ב’מגילת חנניה'.

פּואימה זו, שהיא המפתח לכל לבטיו.

ד

הפּרוזאיקן ש. בן־ציון – ואנחנו לא היינו כרוּכים בימים ההם אלא אחרי הפּרוזאיקן – לקח את לבנו בזה, שלא היה ‘רק פרוזאיקן’; שעם כל מה שהיה תלמידו המובהק של מנדלי, וחותם ריאליסטי היה טבוע בכל מה שכתב, ניכר בו המשורר, איש הנוף, שחנה של ילדוּת היה משוך על דבריו. משהו לירי הוצק בפרוזה זו, שידעה לא רק להביע, כי אם גם להטביע. השם ש. בן־ציון עורר מיד אסוציאציה של ירק שדה, של זוהר־כפר. כל כמה שהסיפור ‘נפש רצוצה’ התאכזר לסביבה ומתח על ההוי כולו קו של כיעור, עד כדי להשניא את טמטום הסביבה המתוארת – ליבּבונו שרטוטי הסתיו בשדותיו הקצורים, באודם כרמיו, וגילו בראשונה בצבעים שוקטים את הכפר הבסרבי, את הפרבר הנשכח – אדמה ירוקה זו, שעליה רבו געגועינו בימי הנדודים הממושכים שבנכר. לפי סופרי רוסיה הגדולים, שעליהם נתחנכנו, לפי כל המסורת הריאליסטית, שהיתה לנו בחינת קדושה, קנה־המידה לכל רמה ספרוּתית, לא היה עשוּי מספּר סתם, בלי קרקע מוצקה תחתיו, לכבוש את לבנו, ועם זה עוד היתה מפעמת את דמנו הנגינה של ההשכלה, ומספר בלי לואי של ניגון, בלי קצב של שירה, עוד פחות היה עשוי לכבוש את לבנו. היינו תלויים ‘בין שני המגניטין’ – מנדלי מצד זה וברדיצ’בסקי, פייארברג מצד זה.

בש. בן־ציון נצנצה ראשית הסינטיזה, זו שתבוא כולה עם שגשוגה של לשון הדבור, לשון החיים.

ה

מטבעו נלהב, קיצוני, ומצד שני – מתון, אידילי, היו לו לברכה רבותיו, – מנדלי, אחד־העם, טולסטוי, שחינכוּ את לבו ואת עטו לאמת והם שעשוהו לאמן; הם גם שטיפחו בו רעיונות־חושים, שהיו נטועים בטבעו, והיו זקוּקים לזיקוק, לעומק נוסף.

אם מנדלי היה רבו בסגנון, בהקפּדה על הדיוק שבמראה, נטע בו טולסטוי קרבת־אדם, הבנת־אדם. באחת מרשימותיו הוא כותב: ‘מטולסטוי למדתי לראות גם באדם אדם בכלל, ולא ‘כסלוני’ בלבד בטעמו של מנדלי’. טולסטוי גילה לו את חן האדם העממי, החי וחושב בהתאם לרגשותיו, בניגוּד למשכיל העירוני, שהספרים והיהירות אוכלים בו כל תום ואמת בנפש. כמעט בכל יצירותיו, מ’יקותיאל' ועד ‘מגילת חנניה’, מורגשת חתירה זו אל אור האדם, אל תפיסתו הטבעית והעצמית. מאחד־העם למד ישרות־אדם, למד להכיר תורת היהדות באורה הראשון. ממנו ומטולסטוי כאחד נחל את ההכרה, שאדם צריך תיקוּן – ושיש לו לאדם תקנה. לבסוף באה לידי גילוי הכרה זו של תורת ישראל, כיסוד מוסד לחינוך האדם, ב’מגילת חנניה', יצירה שהיא כולה שיר של שבח ליהדות, וניכרים בה סימנים לעקבות השפעתו של אחד־העם ודעותיו על ההומניות שבתורת ישראל.

* * * * *

האמונה בתיקוּן האדם, שבאה לו מטולסטוי ואחד־העם כאחד, טיפחה בו את החוּשים להוראה. מיום שההוראה נעשתה אומנותו לא הבדיל בינה ובין הספרות. במלאכה זו, שהיא לא קלה כמלאכת האמן, טעם טעם של יצירת אמן. ידוע ידע לקסום לתינוקות כמשורר, ואמנם יוצר היה בהוראה וספרי ‘בן עמי’ הראשונים נוצרו בתוך כתלי בית־הספר והם אחד מגילויי האמן הגדולים של יצירתו.

הקנאה לילד שנגזר עליו לקפּח את ילדותו בקדרות החדר באה לו גם ממנדלי. ופירוש קצר ל’נפש רצוצה' נמצא באחת מרשימותיו, שבה הוא מספר מה שהיה לו מוסד חינוכי זה: ‘החדר הצר – הוא כותב – בעולו הקשה, המדכא וּברוב מכותיו ובלימודיו חסרי ההבנה, שהיו נתפסים לי במיני ציוּרים משוּנים, יצורי דמיוני; החדר, שמעת דעתי אותו, שנאתיו שנאת מות, ויהי בעיני הרעה הגדולה מכל הרעות שבעולם, גיהינום זה, אם כי למעשה לא הראיתי שום התנגדות לו, בהביני כי גזרה היא – – – ועד היום מספרת אמי בשבחי, שמעולם לא נסחבתי בחוזק־יד ובבכי לחדר כשאר ילדים, אלא דום הלכתי כאילו מרצון טוב, אבל עדיין זוכר אני מכאובי לבי, צער המשמטה שהייתי נושא עמי בכל בוקר ובוקר בלכתי לחדר’…

מחדר זה חפץ המורה־הסופר לגאול את ילדי ישראל, וכדי להשאיר לו זכר לדורות, כתב את מגילת־השטנה עליו, ששמה ‘נפש רצוצה’.

ברם, הוא לא כתב כמעט דבר, שלא טבע בו כוונה חינוכית. לא היה זה מדרכה של אותה אסכולה לכתוב בלי כוונה לחנך, לתקן, לשנות את פּני חיינו.

ו

כוחו של ש. בן־ציון, ובזה נבדל גם ממנדלי, שאינו מוכיח, ועם זה – אינו גם ‘אמן אובייקטיבי’. הוא המתגעגע על הנוף הירוק, על שלום ההויה, הוא, במיטב יצירותיו, פּרוזאיקן עז־גרמים, ובשעה שהדברים מצליפים עליו באצבעות קרות־קרות, הוא צמא לראות יותר, להכיר יותר. במורד – המציאות מוחשת יותר, ממשית יותר; ואולי דוקא שם, בתחתית, מבשילה השמש.

את זה למד ממספּרי רוסיה הגדולים, שעם החובה לגלות את חן ההויה, יש להבקיע גם את הקדרוּת, כדי שתתגלה אחר כך האדמה ביתרון ירק, ביתרון שמש. זאת היתה הראיה הגדולה, ראיית משורר. רק אגב מעבר זה מאיזור הויה לחברו נשיג את ש. בן־ציון במלחמתו לאמת, ובמלחמתו לשירה.

אכן, את שירת הילדות שר במלוא פּיו. ב’יצר הרע של אביב' רואה אני את העיירה הבסרבית הנשכחה, זה קן הרפש אשר גנים וכרמים ושדי תרומות יקרים יסובבוה וברכת אלהים עליה גם במבואותיה הצרים וב’חדריה' המלוכלכים. בפואימה קטנה זו גילה לנו המשורר את יקיצת האביב המוצנעת דרך המילודיה העצובה־במתוקה של השיר העממי. בוקר ילדות חופף על עולם קטן זה. וכמו מזומנים לחג הפריחה הגדול, אשר לא יכזב, נשקפים לנו החיים.

ואף זה אינו אלא מה שמציל מן הבלהות רק משורר.

* * * * *

בעונג מיוחד אני מעלה את זכר יצירותיו השיריות של ש. בן־ציון. היה בהן מלבלובה של הפּרוזה החדשה שלנו, ואיזה תום הוצק בהן, שהיה יפה לנפש הדור. אנשים צעירים, שקראו את ‘אצל הכלה’, הרגישו שוב את זוהר העלומים, את בושם האהבה, אור זה שהיה בחיינו, באביביו של אותו עולם שנגזרה עליו כליה. וזוכר אני, כשנתקבלה אידיליה קטנה זו במערכת ‘הצופה’, הורגשה כבשורת־שדה, כריח־שדה בכרך המחניק. אפילו נומברג, שהביט בעין לא־טובה לצד אודיסה, הודה בה במלוא לבו. הכל הרגישו בה הרכב מוצלח של שני הסגנונים – ברק שירה זה של פרץ וברדיצ’בסקי בתוספת ארציות ממוזגת של מנדלי. היה זה סיפוּר של יום־טוב. זיווֹ של ליל שבועות וריח ‘ירק לשבועות’, ועם זה כל־כך שונה מ’סיפוּרי החג' שהיו משפיעים עלינו בימים ההם.

אולי זהו שחיבב את ש. בן־ציון עלינו כל־כך. היה בו משהו אביבי, משהו אינטימי־פּנימי של בית ישראל, עם הבליטה שבחוץ. לא היה זה הוי לשם חוקר ההיסטוריה הבא, כמו אצל מנדלי, כי אם החיים בפריחתם מזה, והחיים בדלדולם מזה – מה שהיה המוטיב הראשי בסיפורו ‘מסביב לחיים’. מצד אחד: העיירה בנוף שדותיה ובבריאות בחוריה ובתולותיה, שהביאו את נעוריהם הפורחים לחיים של יצירה. ומצד שני: האכּסטרן שהכרך הקיאו, זה שלא נשאר בו מתום, והוא מתלבט אין אונים בבואו לחסל את חיי ילדותו והוא עומד שבור ונטול כוח לפני נדודי נפש חדשים.

ש. בן־ציון, כמשורר, נגלה לנו ראשונה דוקא בקטעי השירה, שבהם הראה את הנער היהודי המהלך במשעולי כפר, מלא תמהון לקולות החדשים, לשפת הטבע שלא שמע אותה עד כה, המתפּלל בגן המושלג על פריחתו האביבית ושלא מדעת על פריחת עצמו (‘ראש השנה לאילנות’). קרוב נעשה לנו באותן הרשימות הקטנות שפּירסם באחד מגליונות ‘הדור’ (הראשון). איש לא פילל אז לכך. נתין הריאליזם הנאמן נמלך יום אחד והתחיל מתנבא בסמלים… היה חן של נוער בשרטוטי נוף עוטי ערפל אלה, ומתוך רשתות צל אלה נצנצו מעמקים, משהו שהמשיך על העולם מתק לא היה לו. והיה זה אות, שצר לו לש. בן־ציון בעולם המואר, המצומצם – שעינו השלוחה למרחק צמאה לקסמים אחרים.

האם לא כאן נעוצה כבר ראשית המשבר, שבא לאחר זמן ושאורו וצלו לופפים את חייו ויצירתו של ש. בן־ציון עד יומו האחרון?

אכן, רשימות אלו קרבונו אליו ראשונה. אותה שעה שמענו את קולו, ראינו את נוף נפשו – שבלעדיו אין להבחין בקלסתר פניו של משורר.

ז

רמזנו על קו לירי זה, שנתן בזמן מאוחר את אותותיו – ביחוּד בשתי יצירותיו ‘מגילת חנניה’ ו’מעשה הנזירה‘, שהן הישג מיוחד ופרשה מיוחדה ביצירת ש. בן־ציון. אכן הוא לא היה מספר לירי, זה שנותן את עצמו במקום העולם. הוא יצא מאותו בית מדרש חמור, שהיה כוּלו טבוע בחותם אחד – של כיבוש המציאות, של גבורה שבראיה, זו שאינה מוותרת על ה’לא־שירי’, ואינה נרתעת מפּני ההויה כמו־שהיא, בכל קדרותה, בכל צמצומה המדומה. כאותם עזי החרט שבאודיסה, רבותיו וחבריו, בז גם הוא לכל תפיסה שאין בה ממש, לכל גירוד קל במציאות, לכל המשתמשים ב’בת־קול'. כמוהם האמין שאין הזהב משתמר אלא בשבע קליפות של הויה שיש לה גוּף ודמות הגוּף. במתחו את שפריר התכלת של שירתו מעל לעיירה העלובה, הוא נחנק במבואותיה הצרים יחד עם גבוריו. את ‘עמק הבכא’ של החיים הוא עובר בפסיעות עזות, מדוּדות ובטוחות. לא יבכה ולא יקים קולו. אך כי יתאפק ולא יוריד את דמעתו, אין זה אלא משום שהוא שומר אותה לעת מצוא. הזוכרים אתם את העלם המתקומם בסופה של ‘נפש רצוצה’? ‘דמעה גדולה’ זו, ‘שניצוצות ניתזים ממנה’ ונופלים כמו על ברזל מלובּן?

זה כוחו של ש. בן־ציון המספּר, שלא הוריד את דמעתו קודם זמנה. אמנוּת אינה, כפי שסבורים רבים, מנוחה שבקפאון, המכשירה לראות, להחזיק את המכחול ביד נכונה, כי אם – היכולת לשמור את כוח הלב, שלא לבזבז אותו מתוך רגשנות ללא בלם.

ש. בן־ציון כמשורר־אמת, לא הרנין כבדוּתו של עולם. הוא שר על זיווֹ של עולם, שלב הילד פתוח לפניו; עורר את החן שבאהבה תמה (‘יצר הרע של אביב’, ‘אצל הכלה’), את טוהר האבל המשומר בבית ששכל את יחידו (‘מכתב גדול’), את החן שבהוי היהודי שטרם נתערער, טרם נשבת מטהרו. אבל על כתפי שירתו העמיד את כל כובד המציאות – לא הסתפק ברצי־הזהב בלבד, בעיטוּרי החן והליריזם. הרוח אשר תנחה את עטו היא רוח כבדה מאוד. מסקנה איומה אחת היא: נובלות־חיים אלה, ‘נפשות רצוצות’ אלה שהצמיחה אדמת הגלוּת, אין להן תקנה; ורק ה’יקותיאלים' המעטים, שלבם תם ועינם טהורה, הם את נפשם ואת חייהם יצילו.

אתה מכיר תיכף את שיתוף קולו למנדלי, לאחד־העם, לביאליק. כמוהם הוא שר ורואה, דבק בפרטים, וחוּט של זעם, של גזר־דין שאין אחריו כלום, משוך על תהום חיים זו, ששמה גלוּת, ומזומנים להצלה רק אותם המעטים, – הראויים להיות ניצולים.

ח

החזיון ש. בן־ציון היה מורכב ביותר – לפי מה שהיה ולפי מה ששאף להיות. תשוּקתו של ביאליק, המשורר בכל רמ"ח אבריו, היתה אל הפּרוזה, אל לחלוחית ההוי שבו ראה את הגרעין לכל שירה אמיתית, בעוד שש. בן־ציון הפּרוזאיקון מלידה, השתוקק בעומק לבו לחזון, נשא בקרבו ימים רבים את הגעגועים העצורים על שירה רומנטית גדולה, שרק היא תרוה את כל צמאון נפשו.

אנו רואים זאת אפילו לפי זיקתו אל ה’חדר‘. לכאורה, הוא כאן ריאַליסטן עד היסוד. בעוד שאנשים כזלמן אפּשטיין, שדגלו בשירה הרוסית הגדולה, קשרו כתרים ל’חדר’, ואפילו ביאליק צלול־הראיה (בכמה מנאומיו, וּבעיקר בשירו ‘פּרידה’) עטרהו הוד ושבח – הוא מוקיע את כיעורו בעט־נקם, מראהו כקן הצרעות, ולא זכר אף שעה אחת של קורת־רוח, שכל ילדוּת, גם העלוּבה ביותר, מפרישה לתינוקות של בית רבן.

ברם, המרירות הקיצונית, הזועה הקיצונית, אינן פרי ראיה פשטנית. היפוּכו של דבר: האיבה למוסד זה, ששיקץ, לפי דעתו, את נפש הילד היהודי וימלא אותה בלהות מפני החיים, מפני הטבע – אינה אלא ראיה שירית, רומנטית. כל רומנטיקה היא הפלגה – רתיעה מפני הכיעור שבמציאוּת. מה שהנער ירא להכנס אל הכפר, אל הכרם, מגלה לנו את התשוקה לאדמה, לכפר, שאינה באה על סיפוקה. התיאור הפּלאסטי של הבחורה הכפרית עם דליי המים על כתפיה, בריה מוצקת זו שהאדמה מזדעזעת תחתה, לא בא כאן בלי ספק אלא כדי להבליט את הילד מוּכה־הפּחד, מוּכה הרפיון, המתבייש מפּני דכדוּך נפשו, מפּני חוסר כוחו לקרוב אל מעינות החיים. מבחינת התיאור אין ריאליזם בולט יותר, והמספר מגלה כוח רב בכל פרט מצוּייר, אבל הניגוד החריף בין בת־הכפר, שכולה חדות טבע ובריאות גוף, ובין נער החדר המדוכא – הבלטתו היתירה של ניגוּד זה היא עצמה דרך רומנטית; כך גם התרסתו של הנער המתחצף כלפי רבּו האכזרי, בריחתו מן החדר, תעיתו בשדה־הערב, המצוּיר בחרט אמן דק ופיוּטי – כל זה הוא אותו ריאליזם מעמיק, שכפשׂע בינו ובין הכתב הרומנטי.

הרומנטיקה שלו צבע של ארץ־ישראל לה – ולא לחנם היה הוא מן הסופרים הראשונים שהקדימו לעלות לארץ. בעודו נער, היה, ככל ילד בסרבּי, משתוקק לאדמת שדה וכרם, ועזה היתה החלטתו שבעצם ידיו יעבוד אותה. על רעיון זה – להאחז בקרקע ולהיות אכר ממש, הוא חוזר ברשימותיו האבטוביוגרפיות (קטעי דברים, שנשארו בכ"י), ממתיק סוד עם אשתו הצעירה, בעודם שניהם ילדים כמעט, הוא ממתיק סוד על עליתו והתאכרותו, ואף היא בעצה אחת עמו.

במשאות נפש אלה נכנס אל החיים, ובעודו חוזר על הכפרים לרגל מסחרו, ולבו כבר מנבא לו, שעולמו זה עומד להתמוטט, הוא מתנחם ברעיון על החיים החדשים, חיי עמל וכבוד, שהוא מזומן להם שם, בארץ האבות. מתוך הרגשה של הקלה, כמעט של שמחה, הוא מביא למלוה את הפרעון האחרון, שהיה חייב לו. עכשיו, שהוא נקי מן הנדוניה, על כרחו יינצל מהויתם הבזויה של תגרנים ויתחיל בחיים של עבודה פוריה!

* * * * *

שנים היו רבותיו, שהביאו אותו להלך־רוח רומנטי זה, והם גם שריסנו את דמיונו וכיוונוּ את מחשבתו להכרת עולם רציונלית יותר, ממשית יותר: אחד־העם וטולסטוי. כל כמה שאנו מכירים בכתבוֹ את הריתמוס הטורגנייבי, אנו מאמינים לו, ששנים אלה נתנו את העולם הרציני, המוסרי, בלבבו. מה ששניהם ציננו הרבה את התלהבוּתו הרומנטית, הבריא את יצירתו, טבע בה חותם המציאות וחובת המציאות טביעה איתנה. יסוד רומנטי בלתי־מרוסן היה בלי ספק פוגע בו וביצירתו לרעה. זאת ראינו לפי ‘השירה בפרוזה’, שהיה נלהב לה ביותר, גם לאחר שכשלונו היה ברור.

רק הפשטות הגאונית, שספג מטולסטוי, שמרה על יצירתו מהסתחף במליצה, שבעומק לבו חילחלה תמיד איזו משיכה אליה. היא גם שקירבה אותו אל רעיון העבודה, שממנו הושפעו אנשי העליה השניה, ובראשם א.ד. גורדון. ועל אף נטיותיו הפּוליטיות, הרגישו בו, גם לאחר שעמד במחיצתם של אחרים, אדם קרוב וחבר לדעה. את קבוצת יצירותיו הראשונות נתן ‘הפּועל־הצעיר’, כידוע, שי לחותמיו. ואמנם מפעם את יצירתו תמיד משהו מאור האדמה, מריח האדמה. שנוא שנא את האוריריות הגלותית ואת שממת החיים העירוניים של הגילפנים (‘מעבר לחיים’), ככל מה שהוכשר לשנוא אותם תלמידו הנאמן של טולסטוי.

וכאשר יקרה כמעט תמיד: דוקא העמוסים רומנטיקה נסתרת, נעשים יוצרי הריאליזם המובהקים.

ט

המתבונן בחייו וביצירתו יבחין מיד משהו טרגי באופיו. היה זה גם קשה, גם מלבב שלא השלים עם עצמו, – שבהגיעו לגדולות ביצירה, בעט בהישגיו – חפץ אחרת. ובעוד שגדל מתוך מסורת ה’נוסח', ניסה ליצור סגנון אחר, קצב אחר – להבקיע איזו חומת־סתרים שמשכה אותו אמנם עוד מימי נעוריו ושאליה זינק, טיפס, עליה נאבק אחר כך בכל מחצית חייו השניה.

מאבק טרגי זה לשינוי נוסח, שאותו טיפח ושהיה אחד מיוצריו המצוּינים, מושך על אישיוּתו חוט של ליבוּב מיוחד. הוא, תלמידו המובהק של הריאליזם האודיסאי, הרגיש שדרך זו נסתיימה, שאין להוסיף וללכת בה. הדור תבע אחרת, ארץ־ישראל תבעה אחרת – גם נפשו, כמובן, תבעה אחרת. והוא נאבק נואשות. שאף להיות תנ"כי יותר, לירי יותר, מוסיקלי יותר. שקע בהיינה, תירגם את ‘וילהלם טל’, את ‘הרמן ודורותיאה’. כתב שירים מקוריים (על אף אזהרתו החמורה של שלום־עליכם: לא לכתוב שירים, לא לכתוב!…). נתקיים בו איזה סדר הפוך: דרכו היתה לא מן השירה אל הפרוזה, כמנהג העולם, כי אם להיפך: מן הפרוזה אל השירה… בעקשנות, לא ידענו דוגמתה, חתר אל איזה חוף מסתורי, שראהו בעיני רוחו, – חפץ להעקר מאותה מסורת, שעליה נשען כמעט כל חייו, לכבוש את הדרך אל הסגנון הרומנטי, אל הדמוּת הסמלית. סבור היה שהם הולמים את הארץ, את הבאות. חפץ להעלות את גבורת הקדומים ואת תום האגדה – את רוח ‘בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים‘. אמן גדול היה, כמו קודם, ב’הגט’, באפּוֹס הקטן ‘חיים של פרנסה’. אבל, בצמאונו לחזון, נזקק לאגדה, לדמויות קדומות – כתב על פי דרכו את ‘יהושע בן נון’ לאֶֶבֶּרס (וקרא לו בשם ‘בצאת ישראל ממצרים’) עד שהעלה לבסוף את דמות חנניה, את דמות יהודית, פרי מאמציו וחיפושיו ימים רבים, והן מגלות את סוד לבטיו ב’רחל‘, ב’הלבן’ ובדומה להם.

 

פרק שלישי: ‘נפש רצוצה’    🔗

א

הדבר שנחרת בזכרון הדור בראשונה היה הסיפור ‘משי’ – ניסוח ותרגום של ‘מיין חבר’, בכוֹר יצירתו. והיה זה, עם כל הקדרות, עם כל הריאַליזם המוצק, דבר אלגי מאד; קינה על נעורים שנתקפחו, על חיים ללא תקוה, ללא עתיד. חייו של המחבר הצעיר, חיים שהכזיבו, יאוש לאין מוצא. מאין תבוא הישועה, והמציאות המרה סחפה את הנפש הרכה והחולמת, נפש משורר אסורה אל ערש התינוק, והגלים העכורים עד צואר הגיעו.

הסיפור העלה הד גם בכוח האמן הרב שנתגלה בו, וגם משום שבו נשתקפו חיי כולנו – חיים ללא אחיזה, ציונות ללא ממשות – משהו שמצא את ביטויו בשירו הנפלא של ביאליק ‘שירה יתומה’. הכל כאן לא במקומו, לא בזמנו. ‘משי’ זה למי ולמה הוא ‘ברפשה של טיטוביץ’?

ככה משפּיע גם ‘איש הקהל’, אחד הדברים המחרידים של ש. בן־ציון. גם כאן מציצים אלינו מאחורי התיאורים הריאליים הגלויים, המקפּיאים את הדם ביאושם, לא המאורע האיום בלבד – מעשה ביהודי שהוציא ‘לכבוד שבת’ במרמה את פּרוטותיה של אלמנה עלובה, כי אם פני השממה הגדולה, קללת החיים היורדים, החיים שנתרוקנו – כל חוסר התקוה וחוסר הנחמה של חיים־לא־חיים, באין עין אלהים טובה עליהם. ביצירה זו, כמו ב’חיים של פרנסה', יסופּר לנו בכוח אמן רב כיצד יהודי חי ומתפרנס בעיירה – איך מתנוולים חייו, איך מתנוולת נפשו, איך הוא יורד לחיי עצמו, לקדשי עצמו, כדי לקיים חיי תולעת אלה. בסיפור לא גדול זה מרוכזת כל האימה שבנכר, כל הזועה של מלחמת החיים הקטנה, הדלה ומדלדלת, המשקיעה כוחות אין חקר בתהום ריקה זו של עמל האדם לפיהו. ביצירות אלו, כמו במיטב יצירותיו של מנדלי, מופיע האמן מזוין בכוחו האיום, בכוח האמת הממשית, האמת של חיי יום יום. אכן, רואים אנו שהעוז השירי גם ביצירות אלה אינו מתגלה אלא בהצצה זו מעל לנראה, ודוקא בשעה שהכל נתון כביכול רק לדברים הנראים. איש הקהל, בר מינן חי זה, המסתובב בצחוקו החיצוני ברחובות העיירה ונושא את המות בקרבו, את הנשמה המתה – הוא יותר מאדם ריאלי, הוא מעין סמל של דורות הולכים למות והצחוק העלוב קפוא על שפתיהם.

לא כשירת מנדלי שגילתה את הפצע מתוך אמונה, שיש לו ארוכה, ש. בן־ציון, כציוני, שתפס את המציאות דרך אספּקט של דורות, ראה את אי־המוצא, את ההכרחיות שבירידה, ראה את השקיעה בנכר, את הפּיזור, שעתיד למעט את דמותנו, למעט את כוחנו, ראה שמיום ליום תגדל הרעה ולא נועיל בזה שניעקר מן הבוץ הנראה לעין – שגם אז לא נוכל להיות אחרים. אפילו באידיליה ‘זקנים’ שהיא מוצקת בשלמותה (גם אם לא נתעלם מאיזה פגם שבהטעמה האידילית היתירה ומן הסוף, שאין בו מן הנעימה האידילית כל עיקר), אין זה אלא שקט שנמתח על גבי התהום. החן שביצירה נאה זו, שעם כל המנוחה האידילית אתה מרגיש גם חלחלה נסתרת. מהלכים כמו על ראשי האצבעות. משהו נעלם מרחף ועובר לפעמים בקן הזקנה, שמלאכי שלום ואהבה מרחפים בכל פנותיו. נזהרים כאן על כל פירור אושר, על כל מתנת גיל קטנה, שנשארה לפליטה. הקן נשאר ריק וחוששים שלא לבזבז את המעט, את שיורי החיים. עם כל החמימות הנוחה, הממלאה את משכן הישרים הזה, אנו רואים את שני הזקנים כזוג צפרים בודדות־נבדלות, שנמלטו מסער החיים. קן עזוב זה רפוד מסירות ודממה, אך צללים כבדים מתרקמים בו באין רואה. יגון עמוק, יגון עזובי החיים, כאן נחבא. לא כחולשה, כי אם ככוח ראיה שליט. נציין, שגם באידיליה זו, שהשלוה מותרת בה, לא התמכר האמן כולו לגלי החום, והעביר פה ושם את רוח המציאות הקשה. זהו מה שהציל יצירה מאירה זו מן התפל שבמתיקות יתירה, שהיה צפוי לה בקצב השלוה, שכאמור, הובלט בה ביותר.

ב

כך תפס את המציאות היהוּדית סופר צעיר זה: המוצא מ’עמק הבכא' אינו יכול להיות אלא עקירה מן הגלות, ועוד באחד מסיפּוּריו הראשונים ‘על קצה גבול הילדוּת’ אנו מוצאים את חשבון־הנפש הגדול, ראשית הכרת הנער בגורלו של עמו. וכאן גם נצנוּצי שמש ראשונים – שמשה של ארץ ישראל.

משהו סמלי בסיפור זה לילדי ישראל כולם באשר הם. בכל מקום זימן הגורל לכולנו את שליחה, מבשרה של ארץ ישראל – זה שבו נתגלמו געגועי האומה על בית חייה. ר' טוביה הזקן, שהיה אנוס, לאחר שנתעוור, לחזור מארץ ישראל אל קרוביו בגולה, זורע את הכיסוּפים אל הארץ בלב הנער בתיקוּני ‘חצות’, בנעימה זו של כליון־נפש לארץ המוּפלאה, שמחוץ לתחומיה לא ימצא עוד מנוחה בחייו. ‘הלא קראת, בני, הלא תדע מה היא גלות ישראל?… באין מקום מנוחה, נודדים ישראל, אהיה כפּרתם. אפשר שלא הייתי מרגיש כך בצרתם, אלמלי חבתי חובת גלות מארצנו הקדושה, לאחר שנלקח אור עיני ממני’… ושוב שופך הזקן את נפשו לפני הנער: ‘על משכבי בלילות, כאשר תדד שנתי, אז יש שאחשוב, כי לא כך היה צריך להיות… אין אנו מרגישים בגלוּת… מי שחננוֹ הקדוש־ברוך־הוא בפרנסה, דומה שטוב לו בכך’…

אותה שעה באה ההכרה הגדולה. פירוּשה של גלות הוא לא זה בלבד, שאנו שרוּיים בנכר, כי אם זה, ש’אין אנו מרגישים בגלוּת‘. וברגע זה, מודה הנער, ‘חשתי בראשונה בכל לבי, מה אומלל ושפל עמי – לא כאשר חזיתיו עד הנה ראש וטוב מכל העמים ובחיר כולם’… ו’כמה נזקנתי בשעה אחת זו’!..

ברם, כל כמה שמאחורי כל יצירתו של ש. בן־ציון מפציעה שמשה של ארץ ישראל, שמר, כמנהגם של יוצרים נאמנים, את ראש נושאיו לימים שיכשר לו, שיתבגר לו – אוּלי לימים שיראה בעיניו את הארץ, אשר לה כלתה נפשו מראשית ימי בחרוּתו. ועכשיו – טרם הגיעה השעה. צורך יצירה וחובת יצירה היו לו עתה ילדוּת ישראל, ילדוּתו שלו – ילדוּת חולה זו, הנוטלת את מאור נפשם, את אומץ נפשם של ילדי ישראל לחיים. פּדוּת הילד היהודי, רעיון גדול זה שמסר לו מנדלי (מבחינה זו ודאי שהיה תלמידו), – היא שתבעה את תיקוּנה מן המשורר־המחנך, הביאה אותו, משהרגיש שגמל ליצירה גדולה, אל הנושא של ‘נפש רצוצה’. בשם הסיפּוּר הובלטה מגמתו – להראות מה גידוּלים מגדל חינוך איום זה, בית־אב שומם זה. התאכזרוּת לאידיליה שבעיירה היתה זאת – והוא הלא כל כך צמא לאידיליה זו! ברם הכשרת הדור לחיי אדם מתוקנים קודמת לכל הכשרה אחרת, אפילו ציונית. וכלום לא ילדוּת בריאה היא ההכשרה הציונית המובהקה ביותר?

לא לפי השגת אחד־העם, שהיה תלמידו הנאמן, כי אם לפי השגת משורר, מה שהיה בעצמו, נכתבה ‘נפש רצוצה’, – יצירה זו שברדיצ’בסקי הכיר בה את הקרוב לו ודיבר עליה בהתפּעלוּת כזו. ואכן היה כאן מה שהיה קרוב לבעל ‘שינוּי ערכין’ לא פחות ממה שהיה קרוב לבעל ‘תורה שבלב’.

ג

יש בחיי כל סופר רגע אחד גדול, שבו ימצה ביצירה אחת, גדולה ואפילו קטנה, בבת אחת לא את תכנה בלבד, כי אם את נושא היסוד, מהוּת־היסוד של כל שאר יצירותיו. יצירה כזאת היא מעין מפתח, מעין אבוקה שנדלקה בלב יצירתו של אותו פּייטן ושולחת את אורה אל כל פנותיה, שהיו שרויות בצל.

יצירה טפוסית מאד לכשרונו, והיא גם כולה צמחה מתוך ההוי של אותם הימים, ימי הרומנטיקה של אברכים נבוכים, שכאילו נאחזו ברשת החיים ללא־ישע, ללא־מוצא, בעוד שבלבבות עדיין מפרפּרים קטעי חלומות של נעורים, של תקוות לחיים של יופי – היה הסיפור ‘משי’, חתיכת הוי נאמן, סמלי לדור כולו, שלא הוכשר לסבל ומלחמת החיים באה עליו כחתף והראתה אותו בכל רפיונו, – סיפור שרמז בריאליזם המר שלו, שכך אין להמשיך, שהגיע הסוף לחיי אברכים עלובים, ש’משי' זה אינו עוד דבר עובר לסוחר; שהחיים, הזמנים דורשים אחרת, מחייבים אחרת.

ברם, גם ‘משי’ לא היה עוד אלא הכנה ליצירה, שבה יראה האמן, כיצד צומחת הויה מקוּללה זו, כיצד גדלים אנשים לקויים אלה, בעלי חלומות, הסומכים על הנס, ללא חוש ממשות, ללא כושר עשיה. ש. בן־ציון זמם יצירה, שבה יראה הויה כושלת, מדולדלת זו מראשיתה – ובבשוֹל כשרונו עמד וכתב ‘נפש רצוצה’.

ד

ואין זאת ‘פואימה פּדגוגית’ בלבד מה שהוא מספר לנו במגילת הקדרות של ‘החדר’, של חיי בן הרב השוממים – בפואימה זו של יגון ילדותנו, אשר קרא לה בשם ‘נפש רצוצה’, ואשר תשאר תמיד קלאסית בין כל תיאורי החדר שבספרותנו. זה כוחו שהוא, בעל העין הטובה, הנדיבה, ככל אמן, ככל אפּיקן אמיתי, הדיר את עצמו ביצירה גדולה זו מאור השמש אשר אהב והוא מוליך אותנו, כאותו פּייטן קודר, דרך כל מדורי הגיהנום בהראותו את השממון של בית יהודי ירוד – בית אשר אלהיו יצאהו. עד היום לא הערכנו עוד את כל מה שהושקע בספר נהדר זה. כל אשר יסופר בו נחרת כסמל עולם שוקע. עד היום הזה אינני יכול לשכוח את הרושם המדכא שעשה עלי תיאור השבת בביתו של חנא בן הרב: בעינויי שבת אלה אנו כאילו מרגישים יד שטן נוקמת באמצע, יד ההופעת את מתנת השבת היקרה למארת־זועה וממיתה כל התעוררות של חדוה, של מנוחה, של נחמה. אנו רואים כיצד יהודי מחלל את שבתו מרוב קפדנות, מרוב חשכה שבנפש. כל זה מרומז לא רק בתיאורי השבת, ספר ריאלי אכזרי זה בהמון מראותיו הבולטים מפעפע כולו זעם כאש לא דועכה, הכל בו זועק חמס וקורא לשחרור. ב’נפש רצוצה' שם לפנינו אחד המורדים הראשונים בקללת חיים אלה, אחד מאותם האומללים, אשר ידי מפלצת שיקצו את בוקר חייהם, את תפארת הימים הראשונים, ותרוצץ את נפשם לאין מרפא.

ה

הותיקים זוכרים עוד את הרושם, שעשה סיפור זה בשעתו, כשהיה מתפרסם פרקים־פרקים ב’השלח' של אחד־העם. לכאורה היה זה נושא ישן – שוב ה’חדר' היהודי באכזריותו, בניווּלו, בכל חוסר החן שבו. ועם זה היה רעיון גדול גלום בנושא ישן זה. בכל פרקיו חילחלה החרדה לתורת ישראל המחוללת, לקדושת שבת, לשמחת שבת, המחוללת על ידי אלה, שנשמת המצוה פרחה מתוך נשמתם, והם אינם אלא מתיהרים ומתגדרים בה, עושים אותה פלסתר. ב’נפש רצוצה' לא הילד האומלל בלבד נרמס תחת מעניו – התורה עצמה נרמסת כאן, היופי של המצוה עוטה כיעור. הכל עומד בסימן של ירידה.

ב’נפש רצוצה' אנו רואים בית בישראל שסר חנוֹ, נוה־נכאים ללא שקט־חיים, ללא ענות־חיים – בית שכל שממתו נראית דרך אספקלריה של נער עברי אובד – אובד בחדר של מלמד מטומטם, ואובד בבית אבא נעוּר מחן, בית הרוס ונטול כל יסוד, ללא אחיזה חומרית וללא כוח שברוח. כמה יעצור כוח עוד בית מעורער זה של חנא בן הרב לעמוד? הן גם אהבת התורה, שהיא עדיין מהבהבת בחיים עלובים אלה, אף היא חיצונית ביותר, מחוסרת אור, חמימוּת – מה שביאליק קונן כבר בימים ההם:

אֵין תַּכְלִית לִנְדוּדַי, אֵין קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם,

סָר צֵל אֱלֹהִים, סָרָה רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה.

הכל בבית זה אינו אלא מעין פרוֹדיה, מעין חיקוּי. השבת שהיתה מקור גיל וטהרה ללב כל יהודי, נעשית כאן מקור שממון ועינויים. חנא בן הרב אינו נשמע ללבבו, כי אם מזייף מעשי אבותיו, מזייף את התורה ומזייף את השבת, כדי לשמור על ‘יחוס אבות’, כדי להעלות את ערכו של הירוד בעיני הגביר של העיירה.

לכאורה, הרי זאת חזרה על הקינה של מנדלי, של פרוג, של כל אותו הדור, שאין ילדות לישראל. אבל – כאן גם קינה על התורה, שפנה זיוה, על התום שאיננו. זה הנער, שנפשו שוקקת לחיים, שדוד מכאן ומכאן. הרי זאת בת־קול של תביעת אחד־העם לתורה שבלב, לערכין קיימים. זה היה בניגוד לחן הרומנטי של החדר של בעלי תשובה כזלמן אפּשטיין, שהוא והדומים לו אמנם עוד טעמו טעם של שירה בחדר (והרי גם ביאליק – בשירו ‘פרידה’ – בהתרפקו על מראות ילדותו, יזכור בגעגועים את החדר, ו’גל האשפה, רבוץ ירכתו‘, יהפך ל’גבעת חמד צופנת מטמונים בחובה’, ואפילו רצועת הרבי תהיה לו כ’שרביט בכף מושל'). זה היה כוחו של ש. בן־ציון, שביהדות ירודה זו, ‘שפּרחה נשמתה מתוכה’, ראה את כל הזועה של חיינו. על אור תורה (ב’מכתב גדול') שר ברוֹך־לב כאשר שרו רק הגדולים במשוררי ישראל בכל הדורות, אבל התגדרות ריקה בתלמוד־תורה, בבית־מדרש ש’אלהים עזבו' – את כל השממון הזה הוקיע ב’נפש רצוצה' בכוח אמן, ומיצה את הזועה בפרקי פרוזה, אשר העידוּ על מספּר גדול, שקם אחר מנדלי.

 

פרק רביעי: ‘מעבר לחיים’    🔗

א

אותה שנה, שנת תרס"ד, שבית הספר של חברת ‘חינוך’ ננעל, וגם הוא, גם ביאליק נשארו בלי מעמד פרנסה, החליט, משהלך ביאליק לוורשה כדי לערוך שם את מדור הספרות היפה ב’השלח‘, לגשת לעבודה ספרותית קבועה, שתהא מספקת לו לפחות חלק מצרכי ביתו – החליט לכתוב רומן עברי. הרומן נדפס קונטרסים־קונטרסים כהוספה ל’הצופה’, אשר קיוה לחזק בו את קיומו, שנעשה דחוק משנסערה המדינה על־ידי המלחמה עם יאפּאן ועל־ידי המהפכה שמשכה בכוח־איתנים גם חלק גדול של הנוער העברי־הציוני אל צדה.

כתיבת רומן, דבר שלא ניסה בו מעודו (‘נפש רצוצה’ לא היתה אלא יריעה מורחבה של תיאורי ילדות), ועם זה – כתיבה לשיעורין, – פרקים־פרקים, שלא היתה ברוחם של סופרי אודיסה הנוהגים זהירות מופלגת במלאכתם, – היו, כנראה, גם תוצאה של מחסור חמרי וגם של בטחון בכוחות עצמו, לאחר ביסוס מעמדו בספרות על־ידי הצלחה לא־פוסקת של שנות יצירה רצופות, שהקנו לו שם של אחד המספּרים העברים המצוּינים, שהעמיד הדור.

מובן, שלא רק זה, כי אם גם פרי רצון להעלות את דמויות הדור, את בעיות הדור, ולא העלאה סכימתית כפי שעשו זאת ברשדסקי, חושי הארכי ואחרים, כי אם לפי המסורת של מספּרי רוסיה הגדולים, שאין להבליט מגמה ציבורית אלא על־ידי מראות חיים נאמנים, שיש בהם עצמם כדי להאיר את המציאות. כדוגמת טורגנייב, שהיה קרוב לו ביותר בעדינוּת מכחולו, וכדוּגמת טולסטוי, שחתירתו לאמת הוּנחה כיסוד מוסד ביצירתו – מה שנותן את אותותיו כבר ב’נפש רצוצה', החושפת את לבטיו הפּנימיים של הנער, הנאבק לחיים ובועט ביצריו חליפות. ואם רומן – הרי זה יכול להיות רק רומן ציוני. לש. בן־ציון, כלביאליק, לא היה פתרון אחר – לא היתה בעית חיים אחרת מחוּץ לתחומיה של שיבת־ציון. אבל, כאמן, לא השיג גם את הציונות כתהליך חיצוני, כעקירה מן הגלות בלבד. פּירושה של ציונות היה לו, כלמיטב משורריו והוגיו של הדור, חידושו של הדור, של כושר חייו שניטל הימנו בנכר.

גלות היתה לו קודם כל לא־חיים, – זה היה מקור כל עקמימות שבאדם היהודי – חיים בלי צמיחה, – גם בלי אמת שבלב.

כך תפס ש. בן־ציון את תורת אחד־העם, שהועמקה בו על־ידי שירת ביאליק, על־ידי תפיסת עצמו.

‘משי’, ‘איש הקהל’, דבריו המבוגרים הראשונים, היו שני גילוּיים של תופעה אחת, של חיים שנפגמו מאין הגשמה, של אבק־פורח. שיבת ציון היא קודם כל, מה שהובלט אחר כך על־ידי א.ד. גורדון: שיבה אל העולם, אל הטבע, אל העבודה, – אל חיים של ממש.

לפיכך קרא את שם הרומן ‘מעבר לחיים’. בו נתכוון להוקיע את גבורו הראשי, את גילפן, בראש וראשונה כמרחף בעולמות של תוהו, ללא יסוד, ללא מטרה, ללא התרכזות למעשים.

משהו היה כאן מעולמם של אנשי ברדיצ’בסקי, אם גם במסגרת ריאלית יותר, אכזרית יותר. לברדיצ’בסקי קרובים האנשים האלה – הם חלק מחיי עצמו, מתוּגת עצמו, בעוד שש. בן־ציון אינו אוהב את גילפן – מטעים את חוסר האהדה הגמור אליו; ולא תמיד טוב לאמן (לזה שאינו איש־הסאטירה) כשאין בלבו קרבה כלשהי אל יציר כפיו – קרבה זו שהיא מתגלה מתוך חיבה גלויה לנפשות האחרות העושות ביצירה זו.

ואמנם, אלה האנשים החדשים, העולים על במת החיים, הם, לאמתו של דבר, העיקר כאן. גילפן הוצג מלכתחילה ריק מנכסי חיים, מנכסי נפשו. בו, העני ממעש, העני מרצון, נרמז ‘הדור היורד’.

ב

גילפן מתגלה לפנינו בכל עלבון חייו מתוך היכרות ראשונה – ‘קצר רואי, כחוש, מדולדל וממורט כולו’, הוא חי ואינו יודע לשם מה. בו הוגשמה, בלי רחמים, שקיעת דור, ללא־חיים, ללא רעיון־חיים – שקיעה ללא תקנה. מה שמדכדך בדמות זו אינו עצב גדול, שהוא גם כן בכלל ‘יש’, כי אם ההתרוקנות ללא פרפורי נפש, ללא כאב חי זה, שעמו עוד פורח מה. ריקות אחרונה, התפרקות אחרונה כאן מכל געגועים, מכל קשר ואהבה. את כל הלבלוב שבלב אכלה קריאת ספרים תפלה, שיעורי־הוראה תפלים. ניטל ממנו כושר ראיה – את כל העולם הוא רואה מתוך ערפל קלוש וחמים זה של הקריאה. פּעולה ציונית זו מלשעבר, עסקנוּת נטוּלת שמחה, נטוּלת שכרון – זה כבר משך את ידו ממנה. עם גילפן זה, בן השו"ב משרשתא, שגלה למקום תורה ומאס את תורתו, ואינו עושה כלום, כי אם בולע ספרים, מחליף דעה בחברתה, נעקר מתורת חיים אחת ואינו נשתל בשניה, – מתגלה לפנינו אותו דור של בין־השמשות, דור עני, שאחריו מוכרח היה לקום דור, שהכיר בהתנוונוּת זו ונתן את דעתו להיעקר ממנה.

במוחו העיף של אקסטרן־לשעבר זה מנצנץ יום אחד רעיון הצלה: לצאת מן השממון, שהוא שקוע בו כולו, ולנדוד לאמריקה, במקום שם יטביע את ריקות חייו, את ריקות נפשו בעבודה, בעמל־כפים. אבל גם עמו אינו באה התעוררות אמיתית. גילפן אינו נמלט מלא־תקוה לעולם חדש, כי אם בורח מעצמו, בורח מעולם מחוּסר־עניין, מחוּסר־תקוה. שבע שנים של לא־חיים המיתו בו כל אמונה בהתחדשות, כל כושר להתחדשות. והוא קם מעם הספרים רק מפני הצורך להשיג כסף להוצאות הדרך על־ידי מכירת הבית, שנשאר לו בירושה מהוריו בשרשתא. מכתב מדודו, האפיטרופוס לדירתו, המזמין אותו לעיירה לאכילת ענבים ושולח לו פריסת השלום מב“ב, 'בפרט מבתו הבתולה מרת רייזיל שתחיה הקוראת ביכלעך בין בלה”ק ובין בשאר לשונות' – מביא אותו לידי הרהורים של נועם על עצם הנסיעה לעיר־המולדת, אל בני המשפּחה, – מחזירים לו את ההכרה, ש’אדם הוא, מין יש, שיש לו ערך ומקום בתבל'… והוא מחסל את ענייניו בכרך בלא היסוס. ומתוך התעוררות זו הוא קם ללכת אל המקום, שהוסח זה כבר מלבו ועתה מפרפרת בו הרגשה עמומה, שמי יודע, אולי הוא צפוי עוד שם למשהו.

ג

הנסיעה לעיר־המולדת, מראות משכבר הימים, ריחות משכבר הימים – כל זה משיב על השב רוח אחרת. חייו שוב עוברים לפניו במרוכז, ולא לשם ‘חשבון הנפש’, כי אם אגב מגע רך עם האפרים עוטי שמש־אלול, עם היער ההודשני, ששם נראו כבר רחוקים־נשכחים, והרי הם ישנם עוד ומדברים ללבבו.

הנה היא אדמת הילדות! אפילו העגלון, הרבנית הנוסעת עמו – נראים חלק לא־נפרד מאותה ילדות שאינה עוד. הניגון שנשכח מציף את הלב שנשתומם, בעוד שבעומק ההכרה אין גם עתה הקרבה השלמה, שרק בכוחה להחיות עולם שנתערער.

כל שהוא קרב יותר לעיירה, המית הלב מתגברת, ויש שהוא נוטה להאמין, כי שבע השנים שעברו עליו שם, בכרך המקולל והשומם, לא היו אלא חלום רע. אפשר חייו לא שקעו עדיין כולם בתוהו, אפשר החוט טרם ניתק כולו; אפשר נעוריו טרם עברו ובטלו, והוא מחייך רכות להרהוריו: ‘אוירה של שרשתא מועיל לדמיון ולחלום’…

ואמנם כאן, במחיצתה של רוזה, בת דודו היפה, הוא ראה, שכאן ממשיכים במקום שהפסיק. לא היא בלבד פורחת בחמדת נעוריה, כי אם העולם, שנעקר מתוכו, נתלבלב כאן, והוא יפה משהיה, יציב משהיה. הנה צמח כאן התום, צמחה האמונה בחיי עם חדשים. רוח אחרת נושבת מחוברת ‘השלח’ החדשה, מ’על פרשת דרכים‘, שהוא מוצא בחדרה של רוזה. לאותם החלומות היתה עדנה, ואיזה נקיון נוסף להם, איזה בטחון של מציאות הולכת ומתגשמת. לא אותה ‘פעולה ציונית’, שעסק בה לשעבר בכרך הגדול, עסק כחובב בלא אש גדולה, בלא זיקה גדולה. הוא פסח על תקופת־מפנה זו, ואינו מבין כיצד נשתנה כל זה בעוד הוא שקוע בלעיסת ספרים ללא־טעם. סימן יפה הוא לרעיון־התחיה, שמשך לבבות פורחים כזה של רוזה; אבל הוא – הוא כבר מחוץ לתחום מבורך זה. הוא מרצה מתוך בטחון של חריף ובקי לפני רוזה על כל הרעיונות החדשים והשיטות החדשות שבעולם האמנוּת והדעות. אבל חושש כל הזמן, שמא תשאל: מהו רעיון חייו הוא, – דרך חייו מהי? הן לא יוכל להשיב: נוסע אני לאמריקה, כדי להטביע שם ב’שאַפּ’ את כל הרעיונות המופלאים הללו!

ברם, אין לו שהות גם לשקוע במנוחה צלולה זו, שמשרה עליו קרבת רוזה, הטוהר שבפניה והגיגיה. יהודים רעשנים, חציים סרסורים וחציים שדכנים, משתערים עליו מיד, ומכירת הבית, בית־אבא, ניתוּק הקשר האחרון מעולם הילדות נתפסת על־ידי אחרים וגם על־ידי עצמו כחטא, כהרס אחרון. והאבק, אבק הקטנוֹת, בולע אותו גם בפינה זו, שבה, נדמה, ציוה אֵל את המנוחה. לשוא הוא מבקש מפלט בקרבת רוזה. היא מרחמת עליו כאשה, כבת משפּחתו, אבל היא יודעת שכאן אין משען. היא נתונה לשוורצמן, לזה שהוא חריף פחות מבן דודה, אבל הוא יודע את הדרך אשר ילך בה, את המעשה אשר יעשה. דוקא לעומת שוורצמן, בן הסנדלר, המצומצם קמעא, אך בריא המחשבה, הוא מרגיש עד כמה הוא, בן השוחט, עם כל חריפות מחשבתו, בטל, ערטילאי, חסר־אונים כולו.

אהה! את שבע השנים העקרות שעשה ‘מעבר לחיים’ שם, באודיסה, אין עוד למחות לעולם!

ד

כוחו של אמן מתגלה לפעמים דוקא בקטעי דמויות, בשרטוטים חטופים, הבאים במקום ההיקף ושהם לפעמים עדיפים מן המרכז. עוברים כאן לפנינו בני המשפּחה, עוברים אנשי־העיירה, פשוטי אדם, שבפליטת פּה – פעמים גם בתנועת יד שתקנית – הם מגלים את מהותם כולה. כך הזקן יקותיאל, סבא של רוזה, דמות אלמה, שגילפן מרגיש בו עין מבחינה ומעריכה את כל ישותו העלובה, את כל זרותו כאן, מיד בהושיט לו הזקן את אצבעותיו הקרות, שקמצוץ טבק הדוק ביניהן. כמה זלזול וכמה הבחנה בברכת שלום זו. ועם זה כמה הזקן מניח את דעתו בשוּבו מסוער ומאובק מן העיר בערב שבת ובראותו אותו יושב אצל החלון הפּתוח לגן; והוא טהור ושוקט, כאילוּ כל אבק העולם אין לו שליטה עליו בשעה טובה זו של קבלת־שבת. הנה הוא מעביר את הסדרה בהטעמה, ‘בעוד קולו הרפה מזוקן רועד ומסלסל בתמימות של תינוק’:

‘וְנָס אֶל־אַחַת מִן־הֶעָרִים הָאֵל וָחָי’…

ולגילפן נדמה, שהנה אף הוא ‘נס אל אחת הערים האל’ – למען יקום וחי. והנה שבת, מנוחת עולם – הכל כבימים ההם. – דבר לא נפגם כאן. והנה רוזה, המזמינה אותו לרדת אל הגן ולקטוף פירות לשבת. זאת הנערה טובת־החן עם ‘שני גלי שערותיה הערמוניות על גבי אזניה הקטנות’, הנושמת כולה רעננות נעורים – רק היא מסוגלת עדיין לחדש עליו את עולמו; ואולם דוקא במגע עמה הוא מרגיש כמה הוא יוצא דופן בעולם, כמה לא הוכשר שוב להתחבר אל החיים!

רוזה, רוזה! כמה תום נעורים וחכמת נעורים בילדת חן זו. מלאה אמונה ומלאה פחד היא עומדת לפני החיים. את כל האושר שהיא נושאת עמה היא מוכנה להביא לאדם, שיראה לפניה את הדרך, בה תלך, בה מרומז מה לעתידה, לעתידות עמה. והוא, גילפן – מה יש לו לתת לה חלף אהבתה, חלף נעוריה?

אהה, על כל עוני ניתן לכסות, רק לא על העוני שבלב, וביחוד אין לכסות נגע זה מעיני אשה. דוקא נערות טהורות־לב כרוזה מכירות באדם, אשר בלבו שמור כוח לכיבוש עולם, להפרחת עולם. והיא יודעת תיכף, כי לא גילפן האיש אשר תלך ותשא עמו, ואף הוא יודע שלא הביא עמו דבר ממרחבו של עולם, וכשהיא מציגה לפניו את שאלותיה, הוא משתמט, יוצא ידי חובת תשובה ב’פתגם שאינו ברור‘. עומד הוא לפניה כתלמיד נבחן, מלא חששות, ש’סוף סוף הרי תפצע את קליפתו ותראה שאינו אלא אגוז אכול תולעה, בן־אדם שנשרף מתוכו’…

זה כוחה של קרבת השלם, שבמגע עמו בלבד מגלה את השבור, מעמיד אותו בפני עצמו בכל מערומיו. גם רוזה עצמה מרגישה, לאחר שהוקסמה שעה קלה מגילפן, עד כמה דל העולם במחיצתו. ‘כניסת הזקן מן התפלה וברכתו ב’שבת שלום’ עוררו אותה מן החלום, ונחה דעתה שחזרה אל המציאות; מציאות זו שבתוך ביתם, שהכל שם כל כך פשוט ומובן'…

ומאוכזב ואומלל כפליים שב גילפן מ’אחת הערים האל', במקום שם נראו ראשי דשאים של חיים חדשים – ולא חי.

ה

לא היתה זאת בשום פנים נטיה לעטות את העיירה מעטה רומנטי, – לעשותה, כמו שעשה שלום אש בימים ההם וכמו שעשה זאת בראשיתה של חיבת־ציון ראובן אשר ברודס (ב’שתי הקצוות') מקור געגועים או נקודת משען ל’חוזרים בתשובה'. אכן, לאחר השממון שבכרך לא יכלה העיירה שלא להשקות את הלב, את הלב העיף – לוּ גם לשעה – טל ילדוּת – ילדות זו, שצמחה כאן וכאן נפסקה צמיחתה. ויש שהלב בהתרפּקו על קדשי נעוריו, והוא פתאום יודע מה היה לו. הוא בוכה ומתחנן ושואל: ‘הגידי לי עיירתי, עיירתי מכורתי, הגידי… אַים קדשי, איפה חטאותי, אנה באו יסורי, איכה נעלמו תענוגי, דללו תקווֹתי, נגרו עתידותי?’… ‘הביטי, עיירתי, ראי נא, אוֹמנתי, כי עמדתי יתום… ראי כי שרוף הלב וכמוש, ומיוגע ואמל נופל הראש, חדל כל כוח – ואין כתף לתמיכה ואין קרקע למעמד ואין גם מקום לנפילה… דלל, אפס גם כוח הנפילה’…

זה כוחה של ילדוּת, של אדמת מכוֹרה. ואולם גם בה פגעה הכמישה. ויודע הוא, עד מה דולדלה נשמת ישראל גם כאן, יודע כי גם לא תשוב לקלוט אותו אל חיקה, כאם רחמניה – כי אכן נעקר ממנה לנצח.

אחר שב אליה שוורצמן, זה שנושא לה כוח נעורים, צמאון חיים וכושר חיים. גם הוא יודע, כי סר צל אלהים מעיירה זו שגידלתהו, וכי חוץ מדאגת פרנסה ועם־ארצות ושפלות־ידים לא ימצא בה דבר. אבל הוא רואה תינוקות עזובים, ילדי ישראל, הגדלים ללא תורה, ללא עתיד, – ‘ילדים תמימים וחביבים המתנוונים בתוך סחי ומאוס’, ‘אינם מתכשרים לא בגופם ולא בנפשם אל החיים’, והוא נותן את כתפיו החזקות להצילם. מושך לעבודת חינוך זו את רוזה, את כל מי מן הנוער, שלבו טרם שוּתק.

הנה שוורצמן זה, האַנטיפּוד של גילפן, הוא ‘הצד שכנגד’, זה שבניגוד לבולע הספרים, שנפשו מתה, עומד בתוך החיים.

ו

אף שפניו של גילפן הם ההולכים ברומן, מראשיתו ועד סופו, ועליו גם מרמז שמו, אין גילפן הדמות הבולטת היחידה ביצירה זו. בגילפנים טפּלו כמעט כל מספּרי התקופה, בהם – ברפיונם, בתלישותם, הבליטו את פני הדור לא רק ברדיצ’בסקי, כי אם גם נומברג, שופמן, גנסין. זאת היתה בעצם דמות היסוד של הסיפור העברי, וש. בן־ציון לא יכול אלא להבליט את מהדורתו האודיסאית, הבסרבאית, במידה מסוימת.

לעומת זאת ניכרת טביעת עינו, טביעת עטו, בשתי הדמויות שכנגד – ברוזה ובשוורצמן, האנשים של הדור העולה. גילפן בקלישותו לא בא בעצם אלא להבליט את אלה, שאמנם לא נסתמן בהם החדש אלא בראשי קוים, והם משום כך פחות ניכרים בצביונם, בעצמיותם מגילפן, אך כל פעם שהם נראים על הבמה, מורגשת נשימת חיים, צמיחת חיים, וגילפן מתקלשׂ והולך עוד יותר בקרבתם.

במגע ראשון עמהם גילפן עוד מקוה בכוח יתרונותיו של איש־התרבות להטיל צל על שוורצמן, זה הבחור, שהוא כולו תקוע בבעיות החינוך ואינו נוטה לצדדין משבילו הצנוע. הנטיה הקלה, שמגלה רוזה ביחסה אליו, בן הכרך שקנה חכמה, והתקוה לכבוש את לבה, עושות לו כנפים והוא כאילו מתנער שעה קלה משממונו, ומאמין, שרוזה תשיב מה שאבד לו. אבל הוא נוכח מיד, שהוא חסר דוקא מה שעשוי לכבוש את הלב הזך והתמים הזה: דרך לחיים חדשים, כשרון לחיים חדשים – סגולות שנתייחדו לשוורצמן.

הוא קצת בז לשוורצמן ומקנא בו כאחד. מכיר הוא, שאין להגות כזה מן הדרך בכוחה של בקיאות בספרים וגינונים מודרניים. ואף שהמספר לא אצל לדמות זו, החביבה עליו, חן מיוחד, אף שהוא מכריע תמיד לזכותו, – אנו מרגישים בשוורצמן אדם פועל זה, שאינו מתחכם ואינו הולך בגדולות, כי אם עושה בעקשנות, מגשים מה שהוטל עליו. גילפן ושוורצמן משורטטים שניהם בקוים שלמים, בלי אותן סתירות פנימיות קלות, הפוסקות חיוּת נוספת לקלסתר פּניהן של דמוּיות־אמן. ברם, טוב שעל שוורצמן ידובר רק מעט והוא ניכר רק במעשיו. עם כל החיבה הגלויה מצד המספר למורה העממי, מחנך הדור, שבו תלה, כאחד־העם, את כל תקוותיו להקים דור שיהיה מוכשר לגאולה ו’ראוי לגאולה‘, לא היה לו מה להוסיף על מעשיו של גבורו החיובי ולחבבו עלינו; ובזה עצמו, שצימצם את דבריו עליו והעבירו לפנינו כ’חי ופועל’ בלבד, נחרתה דמותו, לא־עשירה, לא־מזהירה, אבל בריאה ואיתנה, בהכרתנו.

הנה כאלה יהיו הבאים לסול דרך – לא אנשים דיקורטיביים, אבל ידים אמונות, העושות בעצמן וכוח בהן למשוך לעשיה את האחרים.

ז

בגילפן הובטלה תלישותו של דור הבינים, היאוש האחרון של הנוער ללא־קרקע, ללא מחסה, של סוף־המאה, – של אותה תקופה מתה, שקדמה לעליה השניה. נס זה שאירע בימים ההם הציל את בני הנעורים, שעמדו בין הציונות המילולית ובין הסוציאליזם המילולי – ושצירוף שניהם רומז לבסוף על דרך ההגשמה, שהכשירה לקרבן והכשירה לחיים. דווקא רוזה, בת העיירה, ואותו בחור ‘מוגבל’, שהנערה המלבלבת כרוכה אחריו, – מבשרים את האנשים שהוכשרו ‘לחיים של ממש, לעבודה של ממש’, שגילפן לא הוכשר למצוא את הדרך אליהם.

מבחינה זו אפשר לראות ב’מעבר לחיים' לא רומן ציוני סתם, כי אם את סיפורה המבשר של העליה השניה בלידתה. גילפן הגיע בהתלבטותו, בדכדוכו אל קצה הדרך – אל הנקודה ששם מתחילים חיים חדשים או כליון חרוץ.

גילפן נראה אולי דרך אספקלריה שלילית יותר מדי, והאמן כאילוּ מכלה בו את כל חמתו, בעוד שרוזה מצוירת במכחול רוה, בחיבת־העין של משורר. היא הדמות המושלמת ביותר שבסיפור. בה נרמזה בת ישראל החדשה בשפעת אהבתה ואמונתה – זו שהלכה לימיננו, שהוכשרה לסבל והוכשרה לאושר. גילפן מרגיש, שהיא המשענת והיא שיכלה לחדש את נפשו, לחדש את חייו. אך הוא, ששב אליה דל וירוד כל כך, אינו מעורר בה אלא רחמים. לו אין דבר בשבילה. והיא, המתכוננת לדרך גדולה וקשה, מכירה בכל תום לבה וחכמת לבה, שאין זה בן־לויה הוגן לה.

 

פרק חמישי: לאור החזון    🔗

א

הרעיון להעקֵר מקרקע הגלות בבת אחת בחיים וביצירה, כל כמה שהיה בו מן התמימות, הראה על השלימות שבאפיו – היה במידה גדולה גם ‘פועל יוצא’ מכל חייו הקודמים, מכל יצירתו הקודמת. בכל סיפוריו מפעפעת שנאה זו לחיים רצוצים שבגיטו ושמחוץ לגיטו כאחד. זה האיש שהוחזק איש־האידיליה ראה עד התהום את ‘עמק הבכא’ – ואם לא העמיק לראות כמנדלי – הרחיק לראות ממנו. ארץ­־ישראל היתה לש. בן־ציון מימי ילדותו מקום המקלט ומקום המרפא היחידי, ואך הציג את כף רגלו עליה, חפץ לשנות, להבריא, לצלול כוּלו בשמשהּ, במראותיהּ.

זהו פירושה של שירה זו, שאור וצל משמשים בה בערבוביה. ‘רחל’, ‘שבט’, ‘לויים’ היו פרץ־ענן ופרץ־שמש יחד. ויותר מכל היו מזמורי ההודיה, ‘ברכות הגומל’ על ההצלה – תעודות טרגיות, שאינן נטולות גם רוממות. זאת לא היתה בשום פנים השתפכות של כתבן כי אם קול שלקה, גרון שנצרד, תפילה שנתבקשה ונפגמה לא מזיוף הרגש כי אם מאיזה גודש שלא מצא את הביטוי ההולם, את הבּלם, שבלעדיו לא תצוּייר שירה גם כי תפרוץ את גדרותיה.

טוניו קריגר (של תומס מאן) קובל על התסיסה האביבית שהיא מערפלת, מבלבלת את קצב היצירה. מעין ‘מחלה אביבית’ כזאת חלה אז ש. בן־ציון. משהו מטעמה של מחלה זו טעמנו כוּלנו בהשפּיע עלינו הארץ את מתנותיה הראשונות. רק מבורכים מעטים זכו ומצאו להם תיכף את הקצב הנכון, ואולם ש. בן־ציון שזכה לעלות קודם, גם נענש בזה שהיה מן הראשונים – שרצפת האש נגעה על פיו, כי נפתה לשיר את שירת היגון והפדות בהעלם אחד.

כי על כן היה גם מן הראשונים הנשרפים.

ב

‘רחל’ (אני נזקק לניסוחה האחרון) נכתבה בשנת תרס’ו, שנת עליתו של ש. בן־ציון לארץ ושנת ההריגות הגדולות, שעשו שליחיו השחורים של שלטון הדמים ברוסיה בסתיו של אותה שנה. התקומה כאן והכליון שם הרעישו את נפש העולה שהוצפה אושר והוצפה תוגה בבת אחת, ושניהם ביקשו מבע להם – מבע של קינה ותרועה, שזווגן עולה יפה למשורר רק בדרך נס. הוא, הפרוזאיקן, נזקק לצורה, שלא הסכין בה. אבל בצורה אחרת לא יכול להביע את מלוא לבבו.

קסמה לו דמוּת רחל, אמן של ישראל, המתאבלת עמם, המתפללת בעדם. בעצם הרעיון, בקומפוזיציה, היה מן הגדלות. בדמות זו, לפי המקרא, לפי האגדה, נסתמלה מימי עולם הטרגיות הישראלית, הנחמה הישראלית. והוא, שראה ראשונה את קבר רחל, את ההרים העוטים הוד, חזון ושממה, וראה את ראשית הפריחה במולדת, חפץ לשיר, הוכרח לשיר. הוא שהשתוקק תמיד לאור של קדושה ביצירה, ‘לדבר שהלב תלוי בו’ כולו – האמין, כי הנה מצא את הנושא הגדול שהתפלל לו, את סמל האומה וחזונה. באגרת לבנו הוא כותב: ‘איני סובל את הסגנון הנבואי ואפילו אצל ביאליק. ולפני שנתיים כשכתבתי את ‘רחל’ (שלא לכתוב את זו לא יכולתי) התאפקתי עד מאד שלא אהיה מיחזי כנביא מן הנביאים החדשים’. אף־על־פי־כן לא תצוייר ‘רחל’ בלי השפעתה העצומה של ‘מגילת האש’ שהטילה שכרון כמעט בכולנו. אתה מוצא גם כאן לא בלבד סמוכין לריתמוס, ל’אוקטבה' של ‘מגילת האש’, כי אם כמה סממנים מן האגדה, שנשתלבו ב’מגילת האש' (‘גם אני אשוב, אלכה לי אבואה במסתרים’; או: ‘הלא היא הקינה חוללוה אבות העולם’ וכו'). מבחינת הקצב יש גם משהו, שאתה מוצא לו סמוּכין ל’בעיר ההרגה' (‘וספרת לך ירח ימים ויצאת בצאת הירח והלכת אל בין ההרים בדרך אפרתה והלכת – ופגשת אי אלו נפשות’ וכו'). שירת חזון כמעט שנמנע ממנה בדורנו שלא תסתמך על ביאליק, ומה רבים היו חלליה. וגם הוא נפל גלוי עינים (‘הנני אפולה, אך אפלה נא על ארץ חלומותי וגעגועי נעורי’).

ואולם עם כל מה שנפגם בשירה זו על ידי הסגנון המליצי, על ידי קולות־לואי – היה בה משום קריאה לחזון, היה בה משום צמאון לחזון; חלחלה בה אמונה, ‘כי לא תם עוד החזון’… כי ‘עוד חזון לישראל בארץ, עוד חזון לו בתבל כולה’ – – –

ועם כל הקולות המעורבבים, שנסתחפה בהם שירה זו, יש בה מן ‘הסימפוניה שלא נגמרה’, מיללת הלב שהוכה וקורא להצלה ומבקש ישועה. זאת האבן שעל קבר האם, מלבינה עד למרחוק, לנודדי עולם, – ‘אבן אמונה, משמרת עם עני, אבל שאספה את דמעות האומה, דמעות כל הדורות’ –

‘אבן, אבן, אבן! את פקודת הדורות, קדושת התוגה! בך כבשנו את פנינו העלובים, ומכאובי כלימתנו, כלימת העולם, באנחתנו לך לחשנו – – – מה תעני, אבל, ומה תגידי?’

הקריאה לנקם (‘אם נקמות’) היא כאן סימן לימים יבואו, לאנשים יבואו. ואם הצורה לא נכבשה כאן אלא במקומות בודדים, בפסוקים בודדים, היה בעצם הזעקה מן הכאב של לב שהורעש עד היסוד, – מעין ‘שופר שנסדק וקולו מתפרץ כמו דרך פצעים פתוחים…’

* * * * *

ברוח האגדה ובסגנונה נכתבה גם ה’שלישייה' ‘הלויים’. שירה מקורית, שהתפרצה מן הלב כ’רחל', בשפעת רננה, וכמוה – בגודש ביטוי, בגודש רננה; ואף על פי כן, מה שמחלחל בתוכה מלא רחש עליון, וגם בפגימותיה שירה היא, גוש דם שנעקר מן הלב, והריהו מכאיב ומתריס קובל ותובע:

שירה זו, שירת זיווֹ של עולם, יפיוֹ של עולם, שנתחדש עם שמש אביב, – מה תהא עליה?

‘בודד משמים היה לוי זה כל אותה השנה שלאחר החורבן… דומה היה, כי לבּו־מבּוּעוֹ – חיק סלע אפל שחרב מעינו…אך באותו בוקר הושיטה לו החמה את שרביט־הזהב – והכל הבהיק לו באור חדש’. מחר חג, חג האביב, וקול קורא מקרבו לשיר עם העולם שנתחדש:

‘בער גם אתה את החמץ שבלבך!’ והוא שואל את עצמו: ‘למה ולמי? – הרי אסור לנגן. אז ביום הנורא ההוא, באותו יום שהיה בוער בחרון אף ה’ – בשעת החורבן נדר על עצמו איסור שירה'…

ותביעת הלב להענות לשפע שנתחדש, על אף היגון, – זאת המלחמה לשירה, שהיא אסורה עלינו והיא צורך נפש לנו – מי יעמוד בה, ולבו לא יתפקע, כאשר פקע לב הלוי, באשר נבצר ממנו להשמע לו ונבצר ממנו לעמוד בנדרו – ולא לשיר.

ומי עוד מן ‘הלויים’ אינו נקרע בין השׂק ובין הכנור גם כיום?

ב’שבט' זינקה החדוה, חדות הפריחה של ארץ־ישראל, חדות האושר שהציפה את הלב, הציפה את העולם. כאן הכנור לא נתקל במעצור עוד; כאן היה ב’סטיכיה' שלו; כאן היה ברשותו מכחולו העשיר, שהתיז זוהר אידילי על נוף המולדת שנגלה עליו עם לבלוב האהבה. אך גם כאן גודש האור פעמים מציף את האור עצמו. האמן שבפרוזה הוא שליט במכחולו, והוא מציירי הנוף המעולים שלנו, כאן חורג מתחומי עצמו, נסחף עם הרגש ומידרדר אחריו.

ואמן חייב להחזיק את לבו בשתי ידיו, למען – למען יראה כן, למען ירגיש כן!

שלוש הפואימות בפרוזה מצטרפות, אף על פי כן, למשהו, שיש בו מן הרעיון, מן הרצון, ויש בו גם מן ההתרסה כנגד שירת־חוץ, תפיסת־חוץ; ואף שאין כאן משלמות האמן, המציינת את שאר יצירותיו, הרי נחתם בו רגע גדול בחייו, רגע שכרונה של ארץ־ישראל – רגע שהאמין כי שירתו תהיה הקריאה הגדולה על אבל­־ישראל, על פּדוּת ישראל, שתזעזע את האומה שקפאה בנכר.

ג

‘הגט’ היה הסיפור, שבו נתחדש כשרונו האפי של ש. בן־ציון לאחר ימי משבר ארוכים. אגב תיאור ההוי הירושלמי וטיפוסיו הבולטים, הוא מספר על גילגולי אהבה ולבטיה של זוג צעיר, שהורי הבעל זממו להפריד בין הנאהבים בשל מניעת פרי בטן במשך עשר שנים. ילידי ‘בין החומות’, הם כבר הריחו את ריח הפריחה החדשה, ונמלטים מן הסכנה האורבת לאושרם אל הכפר, אל ‘היהודים שבין האילנות’. וראה זה פלא – מה שנדרש מהם מתוך איומים ימים רבים בירושלים, בא כאן, בכפר, מאליו. כאן נתברכו בבנים, שיהיו נמנים אף הם עם היהודים ש’בין האילנות'… הרי זה סיפור־אהבים ישראלי, עם סוף שכולו טוב. עולם של ממש, עומד על תלו, בצירוף נס – והיא מכאן ואילך דרכו הקבועה של המספּר.

* * * * *

הדבר שבו נתגלמה ביצירתו אמנוּת סיפּורית ישראלית, מזיגת המקרא והאגדה בסגנון ותוכן – היתה ‘מגילת חנניה’. דומה, שלכך חתר בכל נסיונותיו לביטוי חדש עד כה; והנה השיג את חפצו ביצירה זו, שעקר את עצמו כולו מן הסגנון הישן – כולו ולא כולו: לא בא ריק מנכסיו אל החוף החדש, חן ניבו נתחדש והוא מלא עוד יין ה’קנקן הישן'.

על ‘מגילת חנניה’ כולה חופף אור קדומים – משהו טבוע כולו בצביונם של סיפורי האגדה, שצמיחתם מן המקרא. מעשה בבן־טובים, שאביו שלח אותו לארצות הגויים ונתן בידו אלפי זוזים, לשם משא־ומתן. והבחור התמים, ישר וירא שמים, לא סחורה קונה בכסף, כי אם מעשים טובים: מוציא את כל הכסף לפדיון שבויים. ברם, הנערה היונית שחפץ לשחרר אותה לאחר שפדאה, מסרבת לצאת לחפשי והולכת אחריו לרצונה. כך הם מתקשרים שניהם זה בזה שלא מדעת. אך כשנודע לאביו העשיר על מה הוציא בנו את כספו והביא נערה זרה שאינו מכיר אותה אל ביתו, הוא מדיר אותו מנכסיו ומגרש את שניהם. רק כשהם מהלכים בודדים וחסרי־ישע בשדות, באה האהבה ופלאיה עמה. נס בא אחר נס, ואין זאת בעצם אלא צמיחת חיים, שלוּמת ישרים, הצלחה הגוררת הצלחה, עד שהנאהבים והנעימים זוכים לבסוף לברכת האב, לאחר שאביה היוני של האשה הצנוּעה, איפרכוס ופילוסופוס, הקדים וסמך את ידיו על הזוּג הצעיר ובא לשבת עמהם, כגר צדק שהכיר באלהי ישראל ובתורת ישראל. זהו התוכן. ואולם את ‘מגילת חנניה’ אין לראות כסיפור רחב־יריעה, המתאר את הוי ישראל בימי הלל הנשיא, רקמת אגדה ומציאות, שמלכוּת האחת אינה נוגעת בחברתה, כי אם כהימנון ליהדוּת, לתורתה ולנימוסיה. על כל הסיפור הזה, המעלה שתי דמויות־יסוד – את חנניה, בנו של התגר העשיר מיפו, וברוריה, בת דוכס יוני, שבאה לחסות תחת כנפי השכינה, והן גם כנפי האהבה, פרוש אורה המאוחר של היהדות בסוף בית שני, השקוי ענות־חן זו, אור פנימי, בניגוד ליופי האלילי, שהוא חיצוני כולו – ביחוד זה של האלילות ההליניסטית שבארצות הגויים שבגבולה של ארץ־ישראל, שלא נטלו אלא את הלבוש של תרבות יון, בלי המאור שבה.

תקופה זו, שבה אולי הגיעה למרום פריחתה היהדות, זאת התורה שבלב, הבגרוּת שבלב, שכנגדה נתבטלו ערכי השוא של העולם העתיק – מצאה ב’אידיליה גדולה' זו את משוררה ומפארה. לא חנניה החסיד בלבד, כי אם כל מראות ההוי – הקציר, הלקט, נישואי הזוג המאושר, מצות הכנסת כלה שמקיימין אותה בחדות־לב כזו אנשי לוד – כל זה הוא צירוף נפלא של דברי אגדה מלאים זיו של ‘אהבת הגר’, של השבת לב בנים על אבותם, של אהבת הבריות, המזוּקקה באור אמונה.

תורתו של הלל – ההומניוּת ההללית, היא הרוח המרחפת על כל הסיפּוּר. ונרמז גם משהו ממשנתו של אחד־העם, על ‘המרכז הרוחני’ (הפצת ה’מגילות'). ודוקא בפי פרוקלוס, גר צדק זה, שבא לחסות תחת כנפי השכינה, שם את הדברים הנלהבים ביותר לתורת ישראל:

…'כלום שררה אני מבקש עוד וזה כבר נקעה נפשי ממנה… לאו– לא שררה… אני זה כמה שנים אך אלוהים, אלוהי אמת הייתי מבקש… בספרי פילוסופים ביקשתים – ולא מצאתי אלא רוב דברים בלבד… דברים מסורגים ומחורזים מעשה אמן חושב, אלא – אך דברי פה ולא יותר… עכשיו ‘לוגוס’ הם ממללים… לוגוס, לוגוס! מאמר, דבר־פה שרק בעלי אמרות, הסופיסטין במלאכתם, – אפשר הם יכולים להסתפק בו; אבל אֵל לעם, אל שכל אדם יכירו וירגישו, אל ודתו וחוקתו לאדם – אֵין, אָין! ולא נשארה לו לאדם אלא שרירות לבו בלבד…

וראיתי אני: מתים האלים… לא כּרוֹנוֹס יבלעם, אלא מאליהם הם כלים ומתים לעינינו… ומתמוטט העולם, הולך ומתמוטט באין עוד מנהיג לו… כי לא בני־אלים, אך עריצי בני־אדם מנהיגים כאן, איש כשרירות לבבו.

'ונואשתי אני מן העולם ומן השררה על האדם, ובתוך יאושי – מנוחתי מצאתי…עד שאבדת ממני את, בתי, – ואבדה גם מנוחתי זו…

'ועכשיו, משנמצאת לי, אבידתי, – דומני שגם אותה מציאה, שהסחתי דעתי הימנה – אף היא מאליה נמצאת לי הפּעם…

'את האל מצאתי! – כך ברי לי: אַת, בתי, לא ניטלת ממני אלא כדי שבדרך חיפּוּשי ושחרי אחריך – את האחד אמצא… ועל ידך, חנניה בני, תורתו של האחד נגלתה לי!

‘נפקחו עיני – ובך, היהודי, במעשה צדקתך למת שלא ידעתוֹ, ובחסדך שעשית לנכריה שבוּיה שלא הכרתה – ראיתי דוגמא של אדם תמים החי בתורתו ודתו של אחד… ואת לעזר, את זה הקטן ראיתי – ומצלם תבניתו נגלתה לי מעין דוגמא של ממש מאותה ההרמוניה שהייתי חוזה בחלומות בעודי מושל, תקיף ועריץ ככל אדם השורר באדם… מה שחלמתי, – יציר קטן נאה זה הראה לי בתארו השלם; כי כלום אין הוא מעיד, שהאחד אינו מבדיל בין הילני ליהודי, וידו פשוטה למזג אלו באלו, בכדי שבריות נאות וטובות יתאחדו באל אחד ובתורת חיים אחת?…’

הימנון ליהדות זה נעשה מאליו הימנון לאהבה, לאהבה ישראלית זו, שצמיחת אדם עמה. כל השירה שקויה ברכת האהבה, ואפילו התמימות מדברי השבח לתורת ישראל אינה פוגמת, עד כדי כך הם נובעים נביעת לב, אהבה שבלב.

כה מתגלה כאן הגניוס של ישראל, שאורו גבר דוקא בימים שהעולם האויב זמם להטביעו בטומאתו.

ד

גם ב’מעשה הנזירה‘, שבניסוּחו העברי חלו שינוּיים יסודיים לעומת המקור האידי, מורגשת אותה מתיחות ואותה נטיה לעטר את הטהור טוהר נוסף, להרגיש שאין העולם כדאי אלא בזכות הקדושה והגבורה (הוא שוב אינו מבדיל ביניהם) שב’מגילת חנניה’. ורק שבמקום הנועם ההומני, – האידילי כמעט, של האגדה על גרי־הצדק, הנושאים עם אור האמונה שזרח להם כפלא לא צפוּי, איזה שקט־עולם בלב, – כאן, יחד עם ענות הנפש, מתחולל סער חבוּי, קרב שאינו פוסק לטוהר, לקרבן, נוכח המצולה הנסתרת, המושכת ומאיימת כאחת.

אין זאת האספקלריה השקופה של ‘מגילת חנניה’. ב’מעשה הנזירה' לא יסופר על יסורים, שסופם פיוס ונחמה. חנניה וברוריה ואפילו פרוקלוס היוני, הם דמויות שצמחו מתוך האגדה, בעוד שיהודית והולופרנש הם אנשי אפּוֹס. שם האנלוגיה המתבקשת מאליה היא האידיליה ‘מגילת רות’, שהיא עצמה שירת מעבר מן המקרא אל האגדה, בעוד שכאן נזכרים מאליהם יעל וסיסרא, לפי תפיסת המקרא, בצירופה של שירת מיכ"ל.

אין פלא, שכאן קצב המקרא הוא השליט; ואמנם הגיע כאן ש. בן־ציון לאמנות גדולה של סגנון המקרא. נשתחרר מן העודף התנ’כי שב’רחל וּ’לויים', – עודף זה שדווקא הוא העושה תמיד את הביטוי לא־תנכ“י, פסיבדו־תנכ”י. השלימות הוּשגה, בעיקר משום שכאן מתגלם עולם אפּי, שיר גבורים, ובכל מקום שיד האפּיקן על העליונה, גם יד האמן על העליונה.

ברם, הסיפור על יהודית שתחילתו מתפּתח בקצב קדמון מתון, נעשה מהר דרמטי ביותר; על־ידי היסוד האפל, התוסס באין יודע בדמה של יהודית. באמנוּת גדולה מראה האמן לאט־לאט את הנערה החסודה כאשת־חידות, שיצר אירוטי מופלא מסכסך את טוהר רגשותיה, והיא נאבקת על נפשה, ואינה נכנעת. משהו פרוידיסטי כאן בזכרונות הילדות על הגבור הנכרי, שתשוקתו אליה בעודנה ילדה, והמזדמן לה כאויב מחריב ארצה, שיש להכריעוֹ בכל מחיר ולהציל את עמה מידוֹ.

היסוד הפסיכולוגי מתעבה והולך, למן הרגע שיהודית באה אל המחנה. כל מה שהמפקד רוחש לה אמון, תכבד עליה השליחוּת הגדולה. וכשעשתה אשר הוכרחה לעשות להצלת עמה, אין עוד מקום לשמחה בלבה, והיא מצטרפת אל האסיים, ומקבלת על עצמה את חייהם, חיי פרישות וטהרה. ואמנם נזירה היתה גם בכל הימים שגל אפל עכר את דמה, ומלחמת גבורים זו שנלחמה עם הדימוניוּת שהטילה בה ארסה – על נפשה נלחמה, שלידתה היתה בטהרה.

* * * * *

‘מעשה הנזירה’ – שיר גבורים הוא בה במידה ש’מגילת חנניה' שייכת לסוג האידיליה או ל’סיפורי צדיקים'. שם העולם שרוי בשמש, גם בשעה שיסורים מתרגשים ובאים. כאן מתיחות נפשית טרגית שאינה פוסקת גם ברגעים של נצחון. מצור בתוּל, עינויי הצמאון בעיר הנצורה, התקוה לגשם והאכזבה, – כל זה מצויר בכוח רב, והמספר מגיע לעתים קרובות לרמה של פייטן; ואולם גם רגעי השלוה חן המקרא עליהם. בלי משים אתה נזכר בסיפּוּר על אליעזר עבד אברהם, את החרדה שלא מדעת של האב לבתוֹ הכשרה בנכר, ולבסוף של הבעל – משהו חרישי־מקראי חופף עליהן: כך מתים אנשי התנ’ך בבוא חליפתם – ‘נאספים אל עמם’.

והרי השירה כולה בנויה, כאמור, על מאורע דומה לזה של יעל וסיסרא, בהבדל זה, ששם אין לפנינו אלא עובדה, בעוד שכאן העולם מצפּה לנס, ונס אינו מתרחש אלא לזכאים לו.

 

פרק שישי: בין שני הרים    🔗

א

במחצית חייו השניה של ש. בן־ציון, לאחר שסגנונו וצביונו קנו לכאורה קביעוּת, וביצירותיו הגדולות, כ’נפש רצוצה‘, הגיעו לידי בליטה מיוחדה, התחיל האמן מהרהר אחרי עצמו ומבקש דרכים לא ניסה בהן. משדרכה רגלו על אדמת המולדת ונדמה היה, שכל משאלות חייו נתקיימו, התחיל משבר קשה ביצירתו, – משבר שנמשך, בהפסקות קטנות, עד יומו האחרון– מ’רחל’, ‘לויים’, ו’שבט‘, שנתפרסמו ב’העומר’ ונבעו כפירצה בחומת יצירתו העזה, עד ‘מגילת חנניה’, שנכתבה לאחר מאבק פנימי ממושך ועוררה התפעלות והיא שפתרה את חידת ‘רחל’. ברם, פרשה זו נשארה סתומה עד היום, וכדאי עכשיו, עם סקירת היצירה, המכונסת בפעם הראשונה כינוס שלם (מה שלא זכה לו המחבר בחייו) – להאיר אותה הארה מלאה יותר.

* * * * *

עלינו לקבוע מראש, כי אין מקריות ביצירה. ואולם יש תהייה לאחר זמן. יש חזרה על הראשונות, שלא באו לידי ביטוי. ויש גם דברים התלוּיים בשינוי מקום ובשינוי זמן.

אין ספק, שלמשבר זה שביצירת ש. בן־ציון גרם הרבה שינוי מקום. משנשתקע בארץ, נחה עליו רוח אחרת והיה לו צורך נפש לצורך יצירה להעלות את קצב ניגונו. אנחנו כולנו נולדנו כאן מחדש, ולידה מחדש זו תבעה, חייבה גם שינוי קול, ומי שלא נשמע לתביעה זו ואמר להמשיך, לא הכיר את עצמו, – לא השיג את עצמו. משהו לקה בו ללא־תקנה.

ש. בן־ציון היה יוצר קרקעי. מאלה שאינם יונקים את יניקתם המלאה אלא מארץ מכורתם, ממקור ילדותם. לו היתה העקירה קשה ביותר. ואולם משהרגיש את מכות המולדת, לא יכול עוד אחרת. עמדתי על כך לפני כמה שנים¹. ראיתי את החזיון המוזר הזה כשכרון מולדת, כ’מכת שמש', שהדהימה אותו עד לעקרו בבת אחת מן העולם שבו נשם קודם כמשורר, בו חזק והצמיח פירות נאים כל־כך.

ואולם משבר זה לא היה, כאמור, חזיון פּתאומי, כפי שנתפס מתוך עיון בלתי מספיק ביצירתו. אין בו בחדש, שאנו מגלים באמן, אלא מה שיש בו מטבע יצירתו מתחילתה, ורק לא בא לידי בליטה, או גם דוכא בו. על ידי הצטלבות ריתמים מנוגדים הובלטה עצמיותו המיוחדה של ש. בן־ציון, ורק כשהשתלט אחד מהם עליו – אבד לו שיווּי משקלו האמנותי, וכמעט שכרע תחתיו.

אנומליה כזו פגעה בש. בן־ציון. אנחנו רגילים, – ובדין! – לראותו כאחד מבני האסכולה המובהקים של מנדלי. כל־כך הוא מחובר בטבוּר סגנונו כאמן וכמחנך לאסכולה זו, שאין להפריד בינו ובין מנדלי, אחד־העם, ביאליק, זה ה’חוט המשוּלש' המהווה חטיבה גדולה, לא נפרדת ביצירת התקופה. אבל לא נתַנו את דעתנו על כך, שעל ש. בן־ציון השפיעה בראשית דרכו השפעה עצומה שירת פרץ. במאספו של פרץ (‘די אידישע ביבליאטהעק’) גם פירסם את ציורו הראשון (‘מיין חבר’ שעוּבּד אחר־כך, לאחר שהמחבר הצעיר נתבגר יותר, בעברית ויצא הסיפוּר החזק ‘משי’). מדרך הטבע הוא שאותה שעה ספג הטירון את סגנונו של פרץ, ומשהו מניגוּנו, כפי שנראה להלן, היה קרוב לנפשו כל ימי חייו, ולא נתנדף גם כשנראה לנו דוגל כולו בריאליזם, שהיה סגנונה של שירת רוסיה, מפּוּשקין ועד בוּנין, ונעשה אצלנו ‘סגנון הזמן’ בימים ההם.

ב

ההיה ש. בן־ציון משורר ההוי, כפי שמונים אותו גם מבקרים, שאינם נתפסים לשיגרה? במידה שהדור התחיל סולד מפני עקיפת הטבע, עקיפת המציאות – מפני כל אותה השתפּכות ללא גוּף, שהציפה את כל הספרות של חיבת־ציון בתקופתה הראשונה – גדלה השפעת מנדלי, וגם השפעת שלום עליכם, שלא יצאו ידי חובת ראייה בסממנים ליריים בלבד. אבל אותה שעה גברה גם השפעת פרץ, שהיתה מקבלת לזו של מנדלי בה במידה שחתרה תחתיה. מנדלי חיזק בצמצומו בה במידה שפרץ נטה קוי מחשבה ושירה לרוחב, לעומק, ואף שכוחו היה ברמז ולא ב’צורה בולטת', אין ספק שהוכשר להעמיד תלמידים יותר ממנדלי. פרץ דמה לאותם הציירים הגדולים שלפי שרטוטיהם הגאוניים השלימו תלמידיהם מה שנרמז על ידי רבותיהם. פּרץ היה הרשם בעוד שאלה שמילאו אחריו, בעלי המכחול, הביאו בשפופרותיהם עתרת הצבעים, שהרב היה עני בהם כל־כך.

הדור גדל בחסותם ובהדרכתם של שניהם: של המעורר ושל המקיים. אש וּוייסנברג היו חניכיו של פרץ, ולא פחות מזה – יוצאי ירכם של מנדלי, של שלום עליכם. ואם פרץ הדליק את האש, – אלה ששמרו עליה, שהתמידו להאיר, היו מתנגדיו המרים. ונומברג, שבעט ב’אודיסה' ולא ידע מרוב איסתניסוּת להעריך את השפע העממי של שלום עליכם, – היה, בכל חריפות תפיסתו, דל־הגשמה, וימים רבים לפני מותו מת כאמן, – הוטלה בו כמישה בלא עת, אולי משום שהיה נושא־הדגל הנאמן של פרץ, ולא ביקש מעמד לרגליו. את פרץ עצמו הצילה זיקתו למקורות עם עמוקים: לחסידות, למסורת שבהוי, לאפּיקה העממית, שנטל מאורן והחזיר להן מאורו, בעוד שלנומברג לא היתה זיקה אלא לשיר העממי.

את ש. בן־ציון אין להשיג בלי מאבק זה לכיבושם של שני סגנונות מנוגדים אלה (שהיה בהם גם הרבה מן המשותף – כמו החתירה לקצב העממי) וגם לשחרורו מהם. אפשר, שהעמידה ‘בין שני הרים’ אלה, שלכתחילה היתה מקור כוחו, נעשתה אחר כך מקור מבוכתו הגדולה. הנטיה לרומנטיקה שחזקה בו משעזב את החוג האודיסאי, לא מצאה לה אלא לאחר ימים רבים את לבושה ההולם – ומה רב היה המחיר ששילם במאבק זה לשירה, שאמר להפרידה מן החומר, בעוד שכוחו כאמן, כפרוזאיקן גדוֹל, היה דוקא בטיפוחים של שניהם!

ג

ש. בן־ציון חתר, ככל בני הדור, לראיה נכונה, מכוונת למציאות, אבל ביקש בתוך המציאות את מה שלמעלה מן המציאות. את זה למד מפרץ. אבל בעל ה’חסידות' דבק בעולם האצילוּת, נבדל מן הספירה הנמוכה: היה גם בעצמו אחד מאותה כת של ‘יהודי שבת ויום טוב’, שעליהם שר את שירתו הנאצלת. תפקידו היה להוציא את ה’ניצוצות' מן העולם העכור. ש. בן־ציון שצמא בסתר לשירה, היה פרוזאיקן; ואולם גם לפרוזאיקן מובהק אין הפרוזה אלא נרתיק לשירה, מין בית גנזים לנשמת הדברים, שתשתמר יפה. בהרכב היסודות, ב’דיסטאנץ' שבין פרוזה לשירה, ניכר המספר־האמן: כל מה שהוא מיטיב להקיף את השירה חומה חזקה יותר, הריהו מתגלה כאפּיקן אמיתי יותר. אין דבר שמכשיל אותו כעירטול הפּואזיה הנפרז – זהו מה שאוכל את הפּרוזה ואת השירה יחד.

קרבתו של ש. בן־ציון לפרץ בולטת לא רק בדברים הראשונים כ’משי‘, כ’איש הקהל’, כ’חוש הששי' (כמה מגלה השם בלבד את הנטיה לפסיכולוגיזם נפרז, ‘מטפיסי’!), כי אם גם בדברים מאוחרים יותר, כ’אצל הכלה‘, כ’מכתב גדול’. ברומנטיקה של אהבה יהודית, ביישנית, פייטנית זו של ‘אצל הכלה’, נתינת התורה והאבל על בן־יחיד שב’מכתב גדול’– בכל זה יש מן היסוד הפרצי והנעלה, בה במידה שהמוסיקליות המופשטת של פרץ לובשת עור ובשר – לא בדומה למנדלי אבל קרובה לו.

האם לא במזיגה דקה זו של מנדלי ופרץ היה קסמו של ש. בן־ציון בימים ההם?

כל מה שבגר יותר והשפיעה על כך גם ישיבתו של ש. בן־ציון באודיסה– ניכרת יותר האסכולה של מנדלי. בתקופה זו נכתבה ‘נפש רצוצה’, הטובה שביצירותיו. חטיבה של פרוזה ריאליסטית, ואולם גם בה מחלחלת נגינה של נשמה קובלת, ילל צפצופה של צפור שבויה.

ודוקא כאן יקר לנו היסוד הרומנטי. השירה המתפרצת מ’נרתיק הפרוזה'.

 * * * * *

בהספדו הלבבי על ש. בן־ציון, הגן ביאליק על חברו – וגם על עצמו – מפני הביקורת, שראתה את שניהם כפופים למנדלי ביותר, ואמר בצדק: 'מנדלי הגיע למדרגתו בימי זקנה, ובכל מה שכתב יש מבינת זקנה, אפילו חמשת החושים שלו עשו את מעשיהם מתוך בינה. הוא האמן הגדול של הפרטים הקטנים. אבל דבר אחד אין למנדלי: אין מן הכוהל בכתיבה שלו, אין בה מחדות ההויה ושכרונה, מה שאין כן בש. בן־ציון וחבריו כיוצא בו, שברוב יצירותיהם יש שיעור מסוים מאותו הכוהל, מאותה חדות ההויה, בחינת ‘לבי ובשרי ירננו’.

‘אותו כוהל’, שביאליק לא מצא ברבו הנערץ, נוזל בשפע רב בעורקי שירתו של פרץ. והוא שהמריד את ש. בן־ציון על רבו והמריד אותו גם על עצמו; ומרד זה הוא אולי היקר לנו ביותר באישיותו הרצונית של ש. בן־ציון,– בכל משורר, השואל לנפשו, שואל לאלוהיו, ואינו קופא על עצמו; אפילו על הישגי עצמו.

 

קטעי זכרונות    🔗

א. בֶּלץ וטלנשט    🔗

בין בּלץ מולדתי, ובין טלנשט, ערש מולדתו של ש. בן־ציון, מרחק של חמישים קילומטרים – מרחק רב לפי מצב הדרכים, המשובשות תמיד ברפש, בימים ההם. הרים, עמקים וערבות־דשא רחבות ידים, מרעה דשן לרבבות צאן, שעל ‘פרין’ פרנסתם של הגבּנים מבני עירי, מפרידים בין שני המקומות. אף־על־פי־כן הם קשורים בקשר אמיץ וקבוע, ובעלי־עגלה אדירי־גוף ומשולהבי זקן העומדים על יד כל אכסניה בדרך ולוגמים בלגימה אחת כוס יי’ש בקנוח בצל בולגרי המדמיע את העינים, מעבירים יום­־יום נוסעים מכל המינים מעיר ה’קימפ' (שדה המישור) שלנו אל נוף ה’קודרי' (מקום הכרמים) וחזרה.

בימי ילדותי היתה טלנשט הקטנה מספקת לא רק יין אדום ולבן ושזיפים מיובשים ואגוזים שאין כמותם לגרגרני בלץ, כי־אם מוציאה כל שנה גם מספר אברכים עדיני־פנים, שיש בהם ריח־תורה וריח־השכלה, לבנותיהם אדומות־הלחיים של חנונים וסוחרים משלנו, שעשו עושר מעט. בלץ זו של הימים ההם, עיר ערבה רחוקה ממסילת־הברזל וממרכז־תורה, היתה מפורסמת אפילו בבסרביה בבוריה, וכל אברך חדש שעלה כאן פעם לתורה בבית הכנסת וקרא ‘מפטיר’ בנעימה ולא נוקש בשינונו, – מיד יצאו לו מוניטין של תלמיד־חכם, וכל בני העיר היו מתברכים בו.

בנערותי כשחשקה נפשי בהשכלה, וספר עברי כמעט שלא נמצא בתחומנו, הייתי מתפלל לאלוהים, שירבו אברכי טלנשט אצלנו, שכן הם שהמציאו לי את ‘המליץ’ ואת ‘הצפירה’, ובבתיהם נגלו לי ראשונה ‘על פרשת דרכים’ ו’לוחות אחיאסף' וחוברות ‘השלח’ הראשונות. אין פלא, שטלנשט נקבעה בלבי לימים רבים כעיר מגדלת אברכים משכילים ופרחי סופרים ופייטנים ואקסטרנים, והייתי חולם תמיד לבא פעם למקום תורה זה ולראותו מקרוב בזיוו והדרו.

ב. בחנות הספרים של פינקלמן    🔗

לאחר שנבנתה מסלת‏־הברזל על־יד בלץ, ונתרבה בה ה’שפע', נתרבו גם האברכים המשכילים מטלנשט, שבאו אלינו לבקש פרנסה. גל זה סחף אלינו גם אנשי ספרות אחדים, בני טלנשט, שלאורם התחממתי בנערותי ומפיהם נודעו לי כמה פרטים מחייו של ש. בן־ציון. אם איני טועה, כבר יצא מטלנשט בימים ההם.

השנים, ש’שלחו את ידם בספרות‘, היו א.ד. רוזנטל ומ. פינקלמן – שניהם כבר עכשיו בעולם האמת. הראשון היה יהודי פקח, בן־תורה ומשכיל, סוחר ומורה ומוכר־ספרים, נודד כל ימיו לבקש לחם, שעמל וטרח הרבה בחייו ולא ראה ברכה במעשיו לעולם. ידענו, שפרסם משהו ב’המליץ’ ומשהו ב’יודישעס פאלקסבלאט' ושזכה ל’הדפיס' סקיצה קטנה אפילו ב’לוח אחיאסף' ולקבל הזמנה להשתתף ב’השלח' מאחד־העם בעצמו, והיינו נוהגים בו כבוד ומביאים לו בחרדת־לב את נסיונותינו הספרותיים הראשונים, והוא, שהיה מחמיר גדול וריאליסטן אדוק, היה מצנן אותנו תמיד בחיוכו הפכח, כשהוא טוען את טענתו הנצחית:

– חרוזים, מליצות, מעשי־נערות – אף לא סימן לדבר ממשי, לריאליזם…

‘ריאליזם’ – זה היה משוש וכוחיהם של המורים והמשכילים בחנות־הספרים של פינקלמן, שהיה גם־כן איש טלנשט ומפרסם ‘סקיצה’ ב,יוד' פעם בשמיטה, וגם־כן דוגל בזולא ובריאליזם מאין כמוהו. יוצאי טלנשט אלו היו בלי ספק חסידי הריאליזם הקיצוניים ביותר שבעולם. קצנו ממש בחיינו מפני הריאליזם שלהם.

לא התפלאתי עוד שדברי ש. בן־ציון היו כולם פרי ריאליזם גמור. כבר אז היה ברור, שהוא היחידי משלושת החברים, שהשעה משחקת לו – שהלך וקנה פרסום והיה כבר אותה שעה סמוך ל’מזרח' בהיכל הספרות העברית. כנהוג בחברים, שאת האחד מהם הבדיל מזלו לטובה, היו חבריו מטילים בו מרה וגם מתכבדים בו. רוזנטל היה בן עשירים וקרא את הספרות הגרמנית והצרפתית במקורן, היה מדבר על קרתנותו של ש. בן־ציון בביטול קצת. אבל כשנתקבלה חוברת ‘השלח’ עם ספורו ‘לכבוד שבת’ (בכתביו – ‘איש הקהל’) לא יכול עוד לכבוש את התפעלותו. בו מצא סוף־סוף אותו ‘ריאליזם’, שאליו כלתה נפשו כל הימים.

ג. רשמים ראשונים    🔗

דבריו הראשונים של ש. בן־ציון לא הלהיבו אותי ביותר. במדת־מה גם דחוני. דוקא מעלותיו הגדולות, שבגללן זכה להצטרף אל השמות המצוינים ביותר שבספרותנו, – החתירה החמורה אל נוסח עצמי, תפיסת ההויה העממית, כחטיבה מיוחדה, שיש להבדילה, להבליטה, לעשותה יסוד לאמנות האפּית המקורית (מה שהיה המשך של מנדלי בצירוף משהו לירי, נפשי, ואפילו סמלי, שפרץ אחר־כך את ההוי המנדלאי על כרחו, כל זה נראה לי, שטעמתי כבר משהו משירת הסימבוליסטים הרוסים והצרפתים, ומצד שני לא פג עדיין בקרבי ריחו של מאפו, קודר ומיותם, ולא נתנני לגשת אליו, לדבוק אחריו. ידעתי, כי ‘משי’, הספור האבטוביוגרפי, הוא דבר הבא לא רק ללמד על הפרט ושמשהו נרמז בו כבר לדור כולו. גם ב’לכבוד שבת' כבר הכרתי יצירת־אמת, היונקת מתוגת החיים, הצומחת כולה מן הקרקע – אבל נפשי צמאה לאגדה, לשירה. חפצתי לצאת מן המיצר של החיים האלה. הייתי נער חרד וחולם, ומכאן הציץ העוני, העוני היהודי ללא מוצא בכל שבט מוראיו.

כשאני מעלה את כל זה על זכרוני, אני מבין עד כמה חמורות הן תביעותינו מן הנוער לשקוע בעולם עגום זה, שרק האדם המבוגר עשוי לגלות בו משהו קרוב ויקר ומלא שירה. הוי, לא על נקלה נפתח הלב הצעיר לרוחות זעף אלה!

ד. בעיר מולדתו    🔗

סוף־סוף נזדמן לי לראות את עיר מולדתו של ש. בן־ציון. אותה שעה הייתי כבר בעצמי ב’ראשית הדרך'. כמה מכתבים מגדולי אודיסה ווארשה כבר היו מונחים בכיסי, והיו מחזקים את רוחי בשעות היאוש, התכופות כל־כך בתקופת ההתחלה. ובטרם אשליך את עצמי לתוך ים סוער זה ששמו אודיסה, סרתי אל העיירה הקטנה שבנוף­־הכרמים לימים מעטים. ברם, ש. בן־ציון כבר היה אז מורה בניקולייב, ובעיירה התהלכו צעירים דוברי רוסית, שהיו רחוקים מן הספרות העברית.

בבוקר אביב, עם גשם שוטף, נפלתי לתוך הרחוב הארוך היחידי של העיירה – רחוב שומם, בלי עץ צומח, בלי צבע עליז, שמשני צדיו נטועות חנויות ישראל, ונפשי עגמה עלי. האסקטרן הצעיר עם הכותונת השחורה, ‘עקומת־הצוארון’, שהביא אותי לבית הרופא, כדי לשעשע מעט את נפשי מן השממון הפרובינציאלי, שדל אותי בדברים, יחס את כל העצב למזג האויר המקולל, אבל מראה היהודים שנקרו לפני היה עגום יותר מ’מזג האויר המקולל'. כולם היו דומים בעיני לאותו ‘איש הקהל’ העלוב, שניתן בדמות חיה כל־כך בספור ‘לכבוד שבת’, וכשקראתי אחר־כך את ‘נפש רצוצה’, היה מובן לי כל־כך, מרה שחורה זו שבספר מהיכן היא יונקת…

ברם, רוח אחרת היתה עמי בשעת השקיעה, כשהגשם חדל ומשעולים רכים התחילו מלבינים ברפש ואפשר היה לצאת לפרוור למקום הגנים המלבלבים והכרמים המאירים שבמעלה העיירה. בבת אחת התנדפה כל המרה־השחורה ונחשף מקור השפע הבסרבי. הדשא הצפוף והרוה נדחק לתוך תחומה של העיירה ומצלות עדרים וחליל רועים הוצקו לתוך דמדומים ענוגים אלה, שביטלו את העיירה, השכיחוה. ונעשה מובן מהיכן היא יונקת האידיליה של ש. בן־ציון.

ה. התקרבות ראשונה    🔗

רבים סבורים, שסופר קונה את עולמו רק ביצירה גדולה, שרישומה ניכר בתקופה. אבל לעתים קרובות מאד אנו נקשרים במשורר לכל ימי חיינו בשל קו אחד הקרוב ללבנו, בשל נגון רך שהפרה את לבנו – אולי משום שאנחנו זקוקים לו ביותר באותה שעה. מנסיון עצמי אני יודע, שעד היום יקרים לי כמה משוררים רק בזכות שיר אחד, אפילו בזכות שרטוט אחד, שגלה לי בשעתו עולם מלא.

המשורר ש. בן־ציון נגלה לי ראשונה ברשימותיו הפייטניות הקטנות, שפרסם באחד מגליונות ‘הדור’ (הראשון). איש לא פלל לזה. נתין הריאליזם הנאמן נמלך יום אחד והתחיל מתנבא בסמלים… היה רטט של נוער בשרטוט־נוף עוטי־ערפל אלה, ומתוך צל נצנצו מעמקים, משכו קסמי־עולם אחרים.

האם לא כאן נעוצה כבר ראשית המשבר, שבא לאחר זמן ושכולו היה לופף את חייו ויצירתו של ש. בן־ציון עד יומו האחרון? אכן רשימות אלה קרבוני אליו ראשונה. מאז נעשה לי יקר ביותר. אותה שעה שמעתי את קולו, ראיתי את נוף נפשו – ובלעדי זה הרי אין להכיר משורר.

ו. באודיסה    🔗

אותה שעה ישב כבר ש. בן־ציון באודיסה. גם ביאליק כפי שנודע לי בחנות הספרים של פינקלמן, בא לשבת באודיסה. עיר הים גדולה, מקום תורה ומקום שירה, התחילה מושכת בחזקה.

בחורף ההוא גמלה החלטתי לצאת. מגליונות ‘הדור’ נשבה עלינו רוח של התחדשות. הם קראו, עוררו, גרו. האויר נמלא בטחון, והמולדת הפרובינציאלית עם רוזנטל ופינקלמן יחד התחילו מדכאים. באביב של אותה שנה בא סוף־סוף חלומי הגדול: עברתי לשבת באודיסה, בעיר של חכמים וסופרים.

אודיסה, ולא ורשה, משכה אותי, משך החוג של ה’פרדס', שבו בא לידי בטוי בפעם הראשונה סגנון עברי מלא – סינתיזה של מזרח ומערב. כאן, ולא בורשה, שהיתה ערה יותר לרוח הזמן, שהיתה קלה יותר ונוחה לתנועה יותר. ורשה, עם פרץ ופרישמן, היתה צבעונית יותר, מהפכנית יותר. וגם היא, כמובן, קסמה לנו מרחוק. אבל אודיסה ירתה את אבני־הפנה. היא בנתה, בצרה את תרבות העתיד. לנוער הקובל נדמה, שהיא חסרה מעוף, שהיא קופאת בשמרנותה. אבל דוקא כאן בגרה ספרותנו, כאן באה המהפכה לידי בטוי.

גם ש. בן־ציון, שישב באודיסה שנים מועטות, הלך וחזק, הלך ובגר מיום ליום. כאמן וכמחנך, קלט מראשית יצירתו קליטה אורגנית את רוח האסכולה האודיסאית, שביסודה הונח הרעיון של טביעת מטבעות ויצירת כלים עצמיים לתרבות העברית המחודשת, רעיון פורה זה שצמצם לא מעט והכביד לא מעט על היצירה העברית הצעירה, ששאפה למרחב העולם, גם סוכך עליה, הציל אותה מקלישות זו, שהיא הכרחית בשעבוד לצורות זרות. אודיסה הגשימה את המחאה נגד תרבות קלה.

ברם, ש. בן־ציון היה עוד צעיר, ולצדם של מנדלי ואחד־העם המחמירים, היה לו גם ביאליק, שידע עם ההידוק של ה’נוסח', לקרוע חלונות גם אל ‘מרחקים רחבי־ידים’. ובאטמוספירה טובה זו חזק עם הזהירות גם בטחונו של האמן. בימים ההם נכתבה כבר ‘נפש רצוצה’, שהרוח העזה המתהלכת בה היתה רחוקה מאד משמרנות מסרתית.

ז. רוח טובה    🔗

כמנהגי תמיד, הייתי זהיר באנשים הקרובים לי, וגם בשבתי באודיסה הייתי נמנע ימים רבים מלבקר את ש. בן־ציון בביתו. כבר נזדמנתי עמו פעם ופעמים הזדמנות ארעית בחברת ביאליק ורבניצקי והוא הראה לי פנים שוחקות, קדמני בחמימות הכפרית הטובה המיוחדה לאנשי בסרביה, והזמינני לביתו; ואף־על־פי־כן דחיתי את בקורי מיום ליום במשך כמה שבועות.

יום אחד אני קורא את ספורו ‘שפת לא ידעתי אשמע’ באחד מגליונות ‘עולם קטן’ הראשונים, שהביא, כמדומה, גם דבר קטן משלי. מן השורות האלה נשבה בבת אחת אלי שוב רעננות כפרית, בסרבית כזו, שדמעות עמדו בעיני. געגועים התעוררו בלב על בית־אבא, על אותה הויה שאננה, בוטחת, שעזבתי מאחורי לעולם, והחלטתי תיכף ללכת אל ש. בן־ציון, שמא יפוג בקרבתו העצב.

באתי אליו בערב שבועות, בשעה שהיה פנוי מעבודתו בבית־הספר. היה סמוך לשקיעה. בית־הספר היה ריק, ובבית הורגש רוח של חג. נדמה היה לי, שבעל־הבית שמח על בואי, שמח על שירי הראשונים, שירי־נוף ואלגיות קטנות, שהקראתי לפניו. הביע תיכף את רצונו להמליץ עלי לפני פרישמן ב’הדור', – מה שדחיתי בתודה. בקיצור – נעשינו ידידים.

אותה רוח אידילית טובה, שמלאה את הויתו של ש. בן־ציון, לא נמחתה ימים רבים מהרגשתי. הוא עמד אז בעצם נעוריו, בעצם לבלובו. איש חמודות היה. העינים האירו משמחה, מצמאון חיים ויצירה. דבר לא עמד לשטן בדרכו. הוא היה בריא, אוהב עבודה. היה מוקף רעים ודורשי טוב, והבית היה מלא חבריא עליזה של ילדים רעננים. כל משא לא הכביד עדיין עליו. כל צל לא נפל על עולמו. הבאות הבטיחו מתנות־חיים ומתנות־יצירה בלי שיעור.

היה באמת – ‘כיונה טובלת באור ובתכלת השמים’.

ח. שמשה של ארץ ישראל    🔗

בקיץ של שנת 1905, כשנתערער עלי עולמי ולא האמנתי עוד שאצא פעם למרחב, הרנין את לבי כל מגע עמו. בסוף הקיץ נתברר שהוא עוזב את רוסיה לעולם ועולה לארץ־ישראל. נגמרה תקופת חיים קשה, תקופת מאבק ליצירה, ל’חיים של פרנסה'. בבת אחת נשאר כל הכיעור מאחוריו. בשלושים וחמש שנות חייו עמד כאדם, כמשורר, במלוא פריחתו, ודומה היה שגידולו לא יחדל לעולם.

כשנסע לבסרביה עם משפחתו על מנת להפרד מקן ילדותו, ישבתי בביתו ונקדתי את ‘בן־ עמי’ השני, ולאחר שנגמרה מלאכתי, שבתי אל עירי, ולא ראיתיו מאז עד בואי מקץ שבע שנים לארץ.

ושבע שנים אלה היו שנות גורל בחייו. גורל שלא נתנסה בו בדורנו אולי שום סופר עברי משיעור קומתו של ש. בן־ציון.

לארץ־ישראל עלה בלא נדנוד, בלא היסוס כלשהו. באנשים מסוגו הדברים מבשילים לאט, אך מוכרעים בבת אחת. כל זמן שראה טעם בחייו ובעבודתו בחו"ל, עבר מעיר לעיר, מנסיון לנסיון. אך יום אחד הכיר, שהשיעורים העברים התפלים בכרך המתבולל עשויים להחריב את נפשו עד לבלי השאיר מתום בה, ואין אף קורטוב הפרזה בפסוק זה שבאבטוביאוגרפיה שלו: ‘לארץ ישראל! – פתרון אחר לא מצאתי לחיי רוחי’. את הנסיונות בגולה השלים, וארץ ישראל היתה אדמת ההצלה האחת.

ימים עברו, והנה קבלתי את מכתבו הראשון, בו הזמינני להשתתף ב’העומר', אבל בתנאי שהנושא יהיה קשור בארץ־ישראל. תנאי זה לא היה מובן לי. לפי טבעי, גם לא יכולתי לכתוב על ארץ־ישראל כל עוד לא דרכו רגלי על אדמתה, כל עוד לא חייתי את חייה. הרגשתי תיכף, שבהחלטה זו יש משהו פטלי ביחוד לו, למספר, שהוא קולט את העולם לאט ומבשיל את פירותיו לאט. איך הגיע להשגה מוטעית זו – לקצור בטרם חרש, לשיר על ארץ־ישראל בטרם נבלעה בנפשו, בדמו?

והנה הגיעני יום אחד ‘העומר’, בו נתפרסמה הפואימה שלו ‘רחל’, ועמדתי מיד על כל התסביך הטרגי של חברי. הבינותי שקרה אסון – שבצמח בריא זה פגעה שמשה של ארץ־ישראל.

הוא נכשל, כרבים מבני הדור, שהאמינו כי חויה בלבד, אם היא עזה ונאמנה, מגדלת גידולים של שירה – בלי אותו הפרוצס של שהיה, של צמיחה, של הפיכת החויה למצב אורגני. ודאי שחוית ארץ־ישראל היתה עצומה. היא מלאה את כל נפשו, את כל חייו. אבל בשכרון אביבי זה סכנה לאמן, – ביחוד לזה שכוחו ברקמה אפּית. הוא פרפר כולו בחויתו הגדולה, באשרו הגדול – אשרה של ארץ־ישראל; אך קורטוב הליריזם שנתברך בו, זה שהרנין את הפרוזה שלו, נהפך לו לרועץ כשבלע את כל היריעה.

גם בטרם נקראתי לערוך את ‘מולדת’ הגיתי הרבה בחברי, שישיבתו בארץ הנחילתו מרורים² רבים. שכל מאמציו עלו בתוהו, ולבסוף – כשלון זה של ‘מולדת’, שהיה אנוס להסתלק מעריכתו לאחר הכרך הראשון! אבל רק בהכירי את הדברים מקרוב, עמדתי על שברון זה שנשבר המשורר ברוּך הכשרונות מחוסר הכושר להסתגל, להכיר את מקומו ואת סביבתו, ששניהם כאחד לא היו נוחים לאמן מסוגו, והעיקר לאופי מסוגו, שלעומת שפע הרוך שהיה בו דבקו בו גם הרבה מן העקשנות ומן היהירות, שהכבידו על מגעו עם הבריות.

ברם, יחד עם זה הופלאתי לראות את החיוניות שבו, את סגולות נפשו לעמוד בכל הנסיונות האלה, להוסיף כוח בכל התקלות שנגרמו לו ושגרם לעצמו. כשרון עבודתו לא פחת. לא פחתה גם יכולתו האמנותית – ביחוד כשנזקק להוי הישן, – מה שהוכיח ספורו המצוין ‘חיים של פרנסה’, שפרסם אז ב’הפועל הצעיר' על יסוד של רשימה קטנה (‘הטבקנים’) שנכתבה לפני כמה שנים. ניכר מיד שיעור גידולו של האמן, כשם שניכרה הבגרות הגדולה בספור ‘איש הקהל’ – אף הוא ניסוחו של סיפור ישן (‘לכבוד שבת’), שהגיע בצורתו החדשה לשלמות מפליאה. בשני הספורים האלה, עלה בכוח הבטוי, בכוח התפיסה. והרי הוא היה גם קודם אחד המעטים בפרוזה העברית, ששמשו דוגמא לשלמות, לצורה, לסגנון קלסי מוצק!

זוכר אני את הערבים הטובים בביתו כשהיה קורא לפנינו את הפרקים המתוקנים האלה. אותה שעה נדמה, ששכח כל עלבון, כל מרירות, – שמלאכת הבנין של הוצאת כתביו שבה וחיסנה אותו לימים רבים. אבל הוא לא שכח כל עלבון. זה האדם, שהוצק בו חן ונוער רב, לא הוכשר לפיוס.

אך תקופה קצרה זו שלפני המלחמה הקודמת, כשיצאו שני הכרכים כבדי־הלשד של יצירתו על ידי ‘הפועל הצעיר’, היתה שוב תקופת פריחה. תקופת אושר – היו אולי ימי השמש האחרונים בחייו.