א. כנסיות נוצריות ־ שטח פרטי    🔗

ארץ־ישראל של הכנסיות הנוצריות שבתוכה, על העולם המיוחד המתרקם בתוך חצרותיהן הנעולות, היא עד היום בבחינת ארץ־לא־נודעת למרבית תושבי המדינה, ונמצאת הרחק מטווח התעניינותם. רק כשקורה משהו דראסטי (רצח, שריפה, התנכלות, גניבה. סכסוך פנימי או חיצוני)¹, עולים מקומות אלה לכותרות, מעוררים התעניינות ציבורית רגעית, הגובלת בעיקר בסקרנות טהורה, בעולם הזר המתגלה לרגע ונחשף לציבור, ולאחר מכן, חוזרת ההתעלמות ההדדית להיות מנת חלקם של שני הצדדים.

הסיבה למערכת יחסים זו, היא מורכבת ומסובכת, ומעניינת ביותר על כל משקעי העבר שלה, הניזונים גם מן ההתרחשויות בהווה, והיא עניין לחוקריו המובהקים של פן זה במציאות הארץ־ישראלית רבת־הפנים וההפתעות.

גם בספרות העברית, לא זכה כמעט נושא זה של הנוצרים בארץ־ישראל ומוסדותיהם, המפולגים ומסוכסכים בינם לבין עצמם, ועם נציגי הדתות האחרות, להארה ספרותית, והוא כמעט בל־יראה ובל ימצא בה. אפשר להרחיק לכת ולומר, שאילו היה צורך לשחזר את המציאות בארץ, על פי הספרות, יתכן, והיו מגיעים למסקנה, שאין בה עולם נוצרי כלל, לכל היותר, מופיעות הכנסיות, מבחוץ, כחלק מתיאורי ירושלים, ופה ושם נזכרת מציאותם גם אגב תיאור הנוף של מקומות נוספים בארץ. אולם, גם חלקן בתפאורה חיצונית זו הוא נדיר מאוד. לעתים רחוקות, מושכים הנזירים והנזירות בלבושם המיוחד, השחור והבולט, את תשומת לבו של הסופר, והוא מנציח אותם בשרטוט קל כחלק מן התפאורה האנושית המגוונת של הארץ, ובמיוחד של ירושלים, כחלק מן הסוד של המקום שהוא מתאר, או כחלק מן האימה הרובצת על הארץ, והמלווה את גורל היהודי דרך קבע.

קיים פחד מתמיד, מן המיסיון והמיסיונרים, המנסים לצוד בחכתם נשמות תועות, ולהעבירן על דתם, וכל האמצעים כשרים לשם כך; ולכן, גם העזרה שמוסדות אלה מגישים לנצרכים, נדחית תמיד בכעס ובפחד, כולל הסיוע הרפואי. מגעים אלה היו רבים יותר בראשית המאה, עד מלחמת העולם הראשונה, אבל הם מתקיימים ברציפות עד ימינו. וכך נזכרים, פה ושם, המוסדות הנוצריים, בעיקר בספרות של ראשית המאה, כחלק מן ההווי שמצאו לפניהם העולים לארץ, כגון יצחק קומר ב׳תמול שלשום׳ (תש״ה) של עגנון, שמצא עבודה דווקא בשכונה הגרמנית ביפו ״והתחיל מתפחד שמא בעל מלאכתו הוא מן המסיתים, שמטיבים עם ישראל כדי לצוד את נפשם״ (עמ׳ 66); וכך חושש סלים, גיבור הסיפור ״לחם ומים״ (תרס״ט)² מאת יהושע אייזנשטדט־ברזילי, ליהנות מהמים שמחלקים האנגלים, ומפתקאות המזון שהאנגלי מוכן לתת לו, שמא יבוא לידי עבירה; וכך יכול גיבורו של אז״ר בסיפורו ״בטלה הגזרה״ (תרס״ז)³ לשכב בבית־החולים של המיסיון, ליהנות מהטיפול הרפואי המעולה, שבוודאי הציל את חייו, ולהרגיש, שהוא נמצא במקום טמא. אלה הן שלוש דוגמאות מקריות, אבל טיפוסיות, להרגשת החשד והאימה ביחס לתושביה הנוצריים של הארץ ולמוסדותיהם.⁴

יוצא דופן, ביחסו החם והאוהב, הוא גיבור סיפורו של אריה ליפשיץ ״האחות והנזירה״,⁵ המקבל טיפול רפואי בבית־החולים בנצרת השייך למסדר הנזירות הקאתוליות, שהקצו ״ארבע מיטות לחולים קשים של המחנה״, הוא מחנה החלוצים, סוללי הכביש, אנשי העלייה השלישית. כאן, נוצר מגע קרוב, אישי, בין הנזירה הצעירה, האחות, המטפלת בבחור הצעיר, החלוץ החולה, הנקרע בין האימה הטבועה בו מילדותו מול הצלב, הכנסיה ופסיליה, לבין הכרת התודה על הטיפול בו, המציל את חייו, ואצילות הליכותיה של הנזירה הצעירה, המעוררת בו התפעמות וסקרנות כאחת, אולם שעת הכושר ליצור מגע אישי לא נוצלה, והשניים נפרדו ללא אומר.

דומה שאת יחס הפחד העמוק לכל דבר נוצרי בארץ־ישראל, היטיב לבטא ג. שופמן, בשעה שהלך לבקר את המקום שבו נרצח ידידו י״ח ברנר, ותארו בתמציתיות ריאלית וסמלית כאחת: ״ומאחורי כל אלה — הכנסיה הרוסית על צליל פעמוניה. סמלי הדבר לגבי ברנר, שלכל מקום שהלך, עברו הרחוק הלך עמו״ (״מקום מגוריו האחרון של ברנר״).⁶

 

ב. ״אמת מארץ־ישראל״    🔗

על רקע יחס זה של התעלמות כמעט מוחלטת, באווירה כמעט קבועה של חשד ופחד, מפתיע הוא לגלות, רשימה סיפורית, מראשית המאה, המתארת את הנעשה בשלוש כנסיות שונות בארץ־ישראל, אגב הביקור בתוכן, מבפנים. מתוך יחס אוהד ואף מעריץ של העומדים בראשן, ולא זו בלבד, אלא שתיאור חם ומעריך זה, משמש אנטיתיזה לתיאור ביקורתי ומסתייג מן הקהילה היהודית בירושלים, ובמיוחד מן העומד בראשה.

המדובר, בסיפורו של מנחם אוסישקין, ״ארבעה שומרים״, שפורסם ב’לוח אחיאסף׳ לשנת תרס״ה.⁷ 'לוח אחיאסף׳ היה אחד הבמות המובהקות ביותר של תנועת חיבת־ציון, ומעל דפיו באו לידי ביטוי התמורות שהתרחשו בציבוריות היהודית של התקופה, שמצאו את ביטוין גם בתמורות שחלו בספרות העברית. במשך שתים־עשרה שנה, ברציפות ובקביעות הופיעו כרכי ‘הלוח’ בשנים תרנ״ד־תרס״ה, כשהעורכים מתחלפים ביניהם, וכל עורך מטביע את חותמו על הכרכים שערך: בן־אביגדור; דוד פרישמן; ראובן ברינין.⁸ טרם נערך מחקר מקיף שיתאר את כל הקשור בהוצאתו לאור של ‘לוח׳ זה, ובתוכו את חלקת הפרוזה שלו. מכיוון שהופעת ה’לוחות’ חלה בתקופות מכריעות ורבות שינויים בתולדות העם. והוא חופף בחלקו לתקופת העלייה הראשונה, ולניצניה של העלייה השנייה, הרי יש בו, כדי להוסיף עוד היבט על תקופת־בראשית מכרעת זו בתולדות ישראל ויישוב ארץ־ישראל. דרך קבע התפרסמו בו סיפורים מארץ־ישראל, הנותנים אולי את אחד הביטויים המוקדמים המרוכזים, השיטתיים והרצופים, מן המציאות בארץ, כפי שנתגלתה לעיני אלה שזה מקרוב עלו אליה, או לאלה שישבו בה זמן רב יותר מעל במה זו נתפרסמו סיפוריהם, רשימותיהם וציוריהם של זאב יעבץ, מיוצרי ״הז’אנר הא"י שברנר הירבה להילחם בו; יהושע ברזילי, ורבים אחרים.

על אף המגמה המוצהרת. של כתב־העת, “להיות לא רק בית עקד לנטיעי הלאום שכבר נתייבשו, כי אם גם כרם אשר בו יצמחו נטיעים חדשים”.⁹ נתנו העורכים השונים מקום לביטוי ה״אמת מארץ־ישראל״ ברוחו של אחד־העם, כלומר, גם בשעה שאמת זו היא מרה וכואבת, ולא רק ליצירות כאלה, המתארות את הרצוי כמצוי.

לאחר שפירסם אחד־העם את הראשון בסידרת ה״אמת מארץ־ישראל״ שלו (׳המליץ׳, כ״ד סיון תרנ״א), כתב כנגדו מנחם אוסישקין את מאמרו ״בלי מרה שחורה יתירה!״, מעל אותה במה עצמה (׳המליץ׳, י׳ תמוז תרנ״א; י״א תמוז תרנ״א).¹⁰ אוסישקין נלווה לאחד־העם בביקורו זה בארץ, אבל שלא כמותו הצליח, כפי שכתב א״ר מלאכי,¹¹ לראות ״לא רק את הצללים בישוב אלא גם את האורות״. וכן ב״רוחו״ האופטימית הוא מוכיח, שכל הליקויים שאחד־העם רואה ביישוב, לא נגעים הם, ״אלא דווקא יסוד חשוב לתקומת הישוב״. לדעתו, פיתח אחד־העם ציפיות מוגזמות מן ההוויה החדשה בא״י, ועל כן אכזבתו הייתה צפויה, ואילו הגישה צריכה להיות הפוכה: לצפות לגרוע מכל, ולכן לשמוח על כל הצלחה, שהיא בבחינת הפתעה נעימה. אולם, גם האופטימיות הרבה של אוסישקין, לא עמדה לו תמיד, וגם הוא, לא יכול היה להימנע מביקורת קשה, על מה שראה לנגד עיניו בארץ ישראל, ואולי, הרשה לעצמו ביקורת נוקבת זו, משום שעסקה ביישוב הישן הספרדי בירושלים, ולא ביישוב החדש.

דומה, ש״ארבעה שומרים״ הוא סיפורו היחיד של מנחם אוסישקין, ש״חטא״ בנעוריו גם בכתיבת שירים,¹² בבחינת סיפור־לעת־מצוא, של מי שהיה אחד מפעיליה־עסקניה המובהקים ביותר של תנועת חיבת ציון, ומאנשי המעשה השקודים ביותר של המציאות המתחדשת בארץ.

בשנת 903! ביקר אוסישקין בפעם השנייה בארץ־ישראל (ביקורו הראשון נערך, כאמור, בשנת 1891), לאחר שנבחר לחבר הוועד הפועל הציוני, תפקיד, שבו נשאר כל ימיו. בביקורו זה החל בארגון היישוב בארץ, הניח את היסוד להסתדרות המורים בא״י, וכינס בזכרון יעקב את ״הכנסת הגדולה של יהודי א״י״. אוסישקין עמד בראש המתנגדים לתכנית אוגנדה של הרצל, והזרם של הציונות המעשית, קשור בשמו. ובכך לא הוזכר אלא מקצת שבמקצת מכל פעילותו הענפה, המעוררת השתאות, שחותמה ניכר על מפת הארץ בכל שעל. אין ספק, כי תיאור המציאות העגום בארץ־ישראל, כשהוא יוצא מתחת לעטו של אדם כזה, יש לו הד רב, והשפעתו ניכרת.

 

ג. סיפור נוסחאי    🔗

הסיפור בנוי כסיפור־מסע הפותח ומסיים בירושלים. הוא מתרחש בערב תשעה באב, מועד ההולם חשבון נפש היסטורי־לאומי, קינה על החורבן וכיסופים לגאולה. כל תחנה במסע זה, נמצאת באחת הכנסיות הנוצריות: בירושלים, מול הר הזיתים; על ראש הר תבור; בטבחה שבצפון הכנרת, וחזרה בירושלים בסמטאות הרובע היהודי שבעיר העתיקה. ארבעה מקומות אלה, שבהם מתרחשת פגישה עם ארבעת אנשי הדת המופקדים עליהם, הם צורה נוסחאית, של המספר ארבע, לפי הכלל: שבשלושה מקרים יש חזרה על אותו תיאור ועל אותה מסקנה, ואילו במקרה הרביעי חל שינוי והוא מנוגד לשלושת המקרים הקודמים. באמצעות נוסחה זו, מובלט השוני בין המקרה הרביעי, האחרון, שבו מעוניינים, לבין שלושת קודמיו, המשמשים כרקע מנוגד לו. נוסחה זו היא במתכונת: שלושה וארבעה: כגון ״על שלושה פשעי […] ועל ארבעה לא אשיבנו״, החוזרת בפרקים הראשונים בספר עמוס.

וכאן בהיפוך הכיוון: שלושת הראשונים המוזכרים הם החיוביים, ורק הרביעי הוא שלילי; וכן: ״שלושה המה נפלאו ממני, וארבעה לא ידעתים״ (משלי פרק ל׳ 18); מקור, שגם בו חוזרת מתכונת זו של שלושה מול הרביעי בהרכבים שונים.

לא רק העיתוי, ערב תשעה באב, המִסְפָּר הנוסחאי, והמקום — ירושלים והקברים שליד הר הזיתים, עושים רושם של מתכונת סיפור־עם, אלא גם הופעתו של הדובר. הוא נגלה כשהוא רכוב על חמור, והאסוציאציה למשיח ולתחיית המתים, היא בלתי נמנעת.

הסיפור בנוי כהשוואה בין ארבעה אנשי דת, המייצגים, כל אחד, את אחת הכיתות הדתיות שלה נציגים ומוסדות בארץ־ישראל. בהשוואה זו, שלושת הראשונים, הנוצריים, מתוארים, כאנשי־מעלה, השומרים בנאמנות על המקום שהופקדו עליו, ותורמים, כל אחד בדרכו, את תרומתו גם לטיפוח מקומם, ולעתים גם לרווחת התושבים שבאזורו, ולמחקר ארץ־ישראל בכלל, ואילו הרביעי, איש הדת היהודי, מסתפק באנחות ואינו עושה דבר.

עין שבע, כנסיית מנסה דומיני

השוואה זו, בין אנשי הדת הנוצרים, הנאמנים והמסורים לתפקידם, לבין עמיתם היהודי, שהוא היפוכם הגמור בכל, יש בה לא רק ביקורת נוקבת כנגד תושבי ירושלים היהודים, ונציגיהם הבלתי־ראויים, אלא גם העזה רבה, בהעמדה כזו, של כמרים נוצרים מול רב יהודי, כשהאחרון הוא ניגודם המוחלט.

בתוך מסגרת זו, מקבלת הביקורת על איש הדת היהודי, החכם־באשי הספרדי, משמעות חריפה ונוקבת עוד יותר, כמי שמעכב את הגאולה.

כל תיאור מסתיים באותה נוסחה, שהיא סיכום ותמצית המתואר: ״לפני היה השומר הראשון — השומר הפרבוסלבי״; ״לפני היה השומר השני — השומר הקאתולי״; ״לפני היה השומר השלישי — השומר הפרוטסטנטי״: ״לפני היה השומר הרביעי — השומר היהודי״… כשההבדל בין שלושת השומרים לרביעי, מתבטא באותן שלוש נקודות, שקצר כוח המלים מלהביעו, והוא כה כואב, עד שלמספר אין כוח לנסחו במלים.

 

ד. סיפור המסע ולקחו    🔗

בפתיחת התיאור מודגש מראה הקברים, והחורבן הנורא מסביב, רושם קשה המתחזק לנוכח ההשוואה עם העבר המאושר, שבו היה המקום עליז ושוקק חיים. צורת תיאור זו, היא בנוסח שטבע ר׳ יהודה הלוי, כאשר ההשוואה בין ההווה העגום לבין העבר המפואר היא הכרחית בכל תיאור של ארץ־ישראל בהווה. הדובר רוכב על חמור מחוץ לעיר ירושלים בכיוון מזרח, ונמצא במקום שלפניו מתנשא הר הזיתים, וממנו הוא משקיף על העיר. בתוך מראות החורבן וההשוואה עם העבר המאושר, מתגלה לפניו פתאום, כעין גן־עדן מעין ״אואזיס — נוה־שאנן במקום ציה״. ההדגשה היא על הירק, העצים, הרעננות, הניקיון, ומסתבר שהמדובר ״בבית תפילה לנוצרים פרבוסלביים״ שעליו אחראי האב פרפנטי, הקרוב לשנת השמונים שלו. בפגישה עמו, ההדגשה היא בעובדה, שהוא עצמו יצר את גן־העדן בעבודה קשה במו ידיו, כיוון שהרגיש עצמו שומר המקום הקדוש לרוסים, ובדרך זו מילא את חובתו: ״הנני שומר פה במקום הזה את כבוד עמי ואמונתו״…

יש לשער שכוונתו של אוסישקין לכנסייה הרוסית שעל פסגת הר הצופים (ולא לכנסית גת שמנא, הנמצאת במורדותיו של ההר), כיוון שממנה אפשר לראות את ים־המלח.

בנייתה של כנסייה זו החלה בשנת 1870, נפסקה בגלל מלחמת רוסיה־תורכיה, שהתחדשה בשנת 1883 ונסתיימה בשנת 1887. בראש המשלחת הדתית הרוסית שבנתה את הכנסייה, עמד האב אנטונין קפוסטין, ויורשו הוא הכומר פרפני, הנזכר בשמו בסיפורו זה של מנחם אוסישקין. האב, אנטונין קפוסטין, ״אף נטע גן גדול. יורשו של קפוסטין, הכומר פרפני, ערך כאן חפירות ארכיאולוגיות וכן המשיך בנטיעות הגן״.¹³

יש להעיר, שתיאוריו של מנחם אוסישקין מדויקים להפליא, ומאפשרים זיהוי ברור של המקומות שאותם הוא מתאר. ושל האישים שעמם נפגש.¹⁴

הביקור הבא נערך כשהמספר רוכב על סוס, בחברת אחדים מחבריו, והפעם בכנסייה הקתולית שעל הר תבור. הנזיר הקתולי המקבל את פני הבאים הוא איש משכיל מאוד, מוצאו מגרמניה, ומדבר היטב צרפתית וגרמנית, וחוקר את הזואולוגיה, הבוטניקה והארכיאולוגיה של האזור. הוא אף הקים לו מוזיאון ״שעל פיו נקל לדעת את המקום הזה בעבר ובהווה", ולצידו ספרייה עשירה בנושאים אלה. נזיר זה היושב במקום שלושים שנה, הוא ״השומר השני״, וגם הוא “נותן כבוד על ידי עבודתו לעמו ולדתו”.

הכנסייה הקתולית שעל הר התבור, היא בבעלות הנזירים הפרנציסקנים. תחילת בניינה עם בוא הנזירים להר בשנת 1873, והיא נחנכה בשנת 1924, בסמוך לה נמצא גם מנזר יווני אורתודוקסי. השרידים הארכיאולוגיים הנזכרים בסיפור הם שרידי כנסיות קדומות מהתקופה הביזנטית והצלבנית, ואולי גם שרידי ביצורים יהודיים מימי המרד ברומאים. בחפירות שערכו הנזירים מתחת לבאסיליקה נתגלו גם שרידי מקומות־פולחן כנעניים. כל הממצאים שנאספו בעת החפירות ופעולות הבנייה השונות, מרוכזים במוזיאון הפרנציסקני הקטן, שמפתחותיו נמצאים בידי אב־הכנסייה.¹⁵

הביקור השלישי הוא בבית הכוהן הפרותסטנטי במושבה טפחה [טבחה] "שעל גדות ים הכנרת צפונה״. גם מוצאו של כוהן זה מגרמניה, שעזבה לפני שלושים שנה, גם הוא עשה ממקום מושבו השומם והחרב, שהקדחת הייתה בו, גן־עדן, ויחד עם בני ארצו וערבים מן הסביבה עובדים את אדמת המושב. כוהן פרותסטנטי זה, בעל ״הדרת פנים פטריארכלית… תמונה מימים קדומים״, חי עשרים שנה בקרב הבדואים, והוא “כערבי מלידה ומבטן” בתוכם. שמו נערץ בכל הסביבה, וגם הוא ״שומר על כבוד עמו ואמונתו…״.

אדמת בקעת טבע’ה, נקנתה בשנת 1887 על־ידי “האגודה הקתולית הגרמנית למען הארץ הקדושה”. הנזירים הגרמניים בני המסדר הלאזאריסטי השקיעו כאן מכוחם ומהונם, סיקלו והכשירו את אדמת הבקעה, ועיבדוה עיבוד אינטנסיבי. הנזירים הקימו אכסניה נאה ומרווחת לצליינים, מוקפת גינות־נוי, חורשות ומדשאות, בנו סביבה בנייני־משק ובתי־מלאכה, ולשם שאיבת־המים מהכינרת בנו טחנת רוח. משפחות ערביות ישבו מסביב למנזר ולאכסניה, ועסקו בשירותים, בעיבוד אדמות המנזר ובדיג. וזוהי, קרוב לוודאי ה״מושבה״ שבסיפור. כיום משמש הבניין כאכסניית הנוער “כרי דשא”.¹⁶

בביקור הרביעי והאחרון, חוזר המספר לירושלים, והולך בערב שבת לבקר את ״הראש וראשון ליהודי ירושלים, את החכם־באשי, את האיש שכוח ועוז לו ברשיון הממלכה לעמוד בראש העדה ושעל פי חוקי תוגרמה הוא בא־כח העם הישראלי, וכחו גדול, וזכיות לו כזכיות ראשי העדות הנוצריות״.

לאחר הקדמה כזו, ולאחר שלושת התיאורים הקודמים, מצפה הקורא, לתיאור, שיעלה על שלושת הקודמים מכל הבחינות: אישיותו של החכם־באשי, שלו סמכויות כה רבות; סביבתו ומעשיו. והנה, התיאור המתגלה הוא הניגוד הגמור לציפיות ולכל שלושת השומרים הקודמים.

סביבתו היא מלוכלכת ומעופשת, המספר צריך להרים את מכנסיו לבל יתלכלכו מן הרצפה, ש״השפחה״ רוחצת אותה בדיוק בשעת ביקורו; חכם־באשי עצמו, הוא זקן וחלש, מי שעבר את גיל התשעים וניכר שבעבר היה יפה, אולם כעת ידיו רועדות וקשה להבין את דיבורו. על שאלתו של המספר ״מדוע כה דל כבוד ישראל בארץ ישראל בעת אשר ממשלת תוגרמה לא תמנע מהם את הזכיות שמהן נהנים כל שאר גרי הארץ, בעת שכחו הוא גדול ככח ראשי הדתות האחרות ובעת שיושבי ירושלים היהודים המה שני שלישיות ממספר כל יושבי העיר?״ על שאלה זו, ועל אחרות, עונה הזקן בשתי מלים בלבד: ״אנחנו בגלות״. והמספר טורח להטעים, שתשובתו זו ניתנת ״בהברתו הספרדית״, וניכר, כי אינו מרוצה מחיתוך דיבורו זה. בין השאלות שאין הזקן עונה עליהן גם השאלה, מדוע אין הוא מפנה את מקומו לבנו או לאחרים.

המספר עוזב את חדרו מתוך הרגשה של חוסר־הישע של האיש שלפניו, שהוא הנושא באחריות למצבו הדל של היישוב היהודי בירושלים ובארץ־ישראל, כשתשובתו של הזקן מלווה אותו: ״אנחנו בגלות, אנחנו בגלות״.

החכם־באשי, שעמו נפגש מנחם אוסישקין, ושאת רושם הפגישה הקשה עמו, הנציח בסיפור זה, הוא הרב יעקב שאול אלישר, המכונה יש״א ברכה. הוא נולד בצפת בשנת 1817, ולפי גרסה אחרת, בשנת 1814, ונפטר בירושלים בשנת 1906. כיהן כראשון־לציון וחכם־באשי בשנים 1893 —.1906¹⁷

תיאורו של מנחם אוסישקין הוא תיאור עוין, שלפיו כל הפרטים חוברים יחד לעשיית הרושם הקשה, גם אם אותם פרטים עצמם, יכולים, מתוך עמדה אוהדת, לקבל פרשנות הפוכה לחלוטין: סמטאות הרובע היהודי הצפופות והמלוכלכות, נזקפות לחובתו של השוכן בתוכן; כמו החדר הצר שהוא גר בו.¹⁸ בראייה אוהדת, אפשר היה לראות בכך אות לענוותנותו, שאינו מנצל את מעמדו הרם, לשיפור תנאי מגוריו. גם העובדה שבדיוק בשעת הביקור, שוטפת ״השפחה״ את הרצפה, אינה נתפסת כעשיית ניקיון וטיהור הבית, אלא נידונה לשלילה, בשל אי הנוחות שנגרמת למבקר, הבא בדיוק בשעת שטיפת הרצפות:

הרב יעקב שאול אלישר [יש"א ברכה]

״עלי היה להרים את מכנסי לבל תטנף אותם״. זקנתו אינה מעוררת יראת כבוד והערצה אלא ביקורת, אם כי מאופקת: ״פניו מעידים כי לפנים היה יפה. אבל כעת ידיו רועדות…״ ואפילו הברתו הספרדית, מתוארת כחלק מן הביקורת עליו. אין צורך להוסיף, כי שאלתו הישירה של המבקר, מדוע לא יפנה את מקומו לבנו, כיוון שהוא זקן ואינו יכול למלא את תפקידו, היא שאלה עזת־פנים, שאינה במקומה במעמד כגון זה.

אולם בסיפור מגמתי־נוסחאי זה, אין מקום לדקדוקי־עניות כאלה. מטרתו היא, להבליט את הניגוד בין ראשי הכנסיות הנוצרים הפועלים לפאר את כבוד עמם ודתם, ולהציג כנגדם את מי שתולים בו את האחריות, למצבו הדל של היישוב היהודי בירושלים. ולשם מטרה זו מגויסת כל מערכת הניגודים הנוסחאית הפועלת בסיפור.

בצד הביקורת על איש הדת היהודי הספרדי. יש בסיפור הוכחה לכך, שבעבודת כפיים שקודה ומסורה, יש אפשרות להפוך מקומות שוממים וחרבים לגן פורח, ויש אפשרות להגיע להבנה עם הערבים והבדואים, אם מכירים את שפתם ומנהגיהם. ארץ־ישראל היא מקור חשוב ונכבד למחקר בוטני, זואולוגי וארכיאולוגי, וממנה יכולה לצאת תורה. הכל תלוי באנשים המוכנים להקדיש חייהם למטרות אלה.

זוהי האמת הציורית והמגמתית מארץ־ישראל, שמשמיע מנחם אוסישקין בסיפור היחיד שכתב. ואם כי, הסיפור בוודאי לא הועיל לקירוב הלבבות בין היישוב בירושלים, ובמיוחד החלק הספרדי שבו, לבין אנשי היישוב החדש, אולי הועיל לאלה שבאו ועתידים היו לבוא לארץ, לעבדה ולשמרה, ולגאלה משממונה בעבודת־כפיים מסורה.