ק"ל סילמן

 

א. מסכת־הליצן    🔗

ההתחלה היתה מבטיחה. בתחרות הספרותית הראשונה בתולדות הספרות העברית, שהכריז העיתון היומי ‘הצופה’ בשנה הראשונה לקיומו (תרס"ג, 1903), זכה סיפורו של ק“ל סילמן “אביגדור” להכרה, בין שנים־עשר הסיפורים החשובים, מתוך שלושים ושניים סיפורים שהשתתפו בתחרות.¹ אמנם הוא לא היה בין מקבלי הפרסים² הראשון והשלישי (השני לא חולק) – אלה היו י”ד ברקוביץ ושלמה הלל’ס – אבל הכרה זו מצד שלושת השופטים הנכבדים, י“ל פרץ, א”ל לוינסקי ויוסף קלוזנר, הייתה בעלת חשיבות רבה, למספר עצמו, ובעיקר למעמדו ספרותי בדעת הקהל. זה היה “”משפט השופטים" על הסיפור:

ראויים לדפוס, אך לא ראויים לפרס. הם גם שני הסיפורים: “אביגדור” (סימן: “והיה ביום ההוא אשפוך רוחי על כל בשר”) ו“על הסדן” (סימן: “מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה”). הראשון הוא אגדה עממית מלאה שירה. התוכן הוא מקורי ועמוק. זהו עוד נסיון אחד לצייר את חולמי־הגיטו הגדולים. שנפשם הכבירה מסיגה את גבול המציאות הדלת ומתרוממת עד לגובה הקדושה. ואולם דרך הרצאתו של תוכן עמוק זה לא עלתה בידי המחבר. אין בה התרכזות, קליעה אל מטרה ידועה, אל נקודה מרכזית. יש בה אריכות באילו מקומות, ובשאר מקומות אין בה הדרגה. סגנונו של ציור זה לא רע הוא והוא עשיר למדי; אך אין הוא פיוטי כל־צרכו בשביל אגדה ואין הוא ריאלי כל־צרכו בשביל סיפור מחיי־המציאות. בכל־אופן יש להעיר, שב“אביגדור” יש הרבה ניצוצות של כשרון על־כן הוא ראוי להידפס ב“הצופה”.

באותו זמן היה סילמן כבן עשרים ושלוש, ומכיוון שאת סיפורו הראשון “מעשה באיש מופת” כתב בהיותו בן ארבע־עשרה,³ היה מאחוריו בעת ההתחרות הספרותית. “עבר ספרותי” של תשע שנות כתיבה. מראשיתו היה סילמן יוצר פורה ומגוון, שהשתתף הרבה ובקביעות במרבית העיתונים של זמנו בסוגי כתיבה רבים ומגוונים: סיפורים, סיפורים לילדים, שירים, שירים לילדים, מסות, ביקורת, מחזות, פולמוסים, כתבות עיתונאיות, סאטירה, פארודיה והומור.

שפע זה לא עמד לו לבעליו. וכבר בחייו, במחצית השנייה של שנות העשרים, הרגיש עצמו זנוח ונשכח, הרגשה שנתגברה במיוחד בראשית שנות השלושים, ובאה לידי ביטוי ב“רשימות לעצמי” הכואבות, שבהן הספיד את עצמו בחייו.⁴

לפני זמן חלמתי על מותי ושבאו לקבל פני שלמה שילר, יוסף חיים ברנר ועוד. הם היו כל כך מטוהרים ומזוקקים ופניהם הביעו עליזות ושמחה, כאילו אמרו: הבל הבלים כל העולם התחתון לעומת מנעמי השמים!

אשריהם!?

ספר סיפוריו ‘סנסנים’ שהופיע בירושלים בשנת תרפ“ט, כמעט שלא זכה לתהודה, ואת הרגשתו הקשה בעקבות התעלמות זו, ביטא סילמן בחרוזי הקדשה שרשם על ספרו זה בשביל דוד שמעונוביץ (שמעוני) בג' בחשוון תרצ”ח: פְּרִי רוּחִי / מַדּוּחִי / הֶעָזוּב / הֶעָלוּב, / אֲשֶׁר אִישׁ לֹא קָרָא / לְךָ שִׁמְעוֹנוֹבִיץ, מַתָּנָה. / בִּידִידוּת נֶאֱמָנָה, / וּבְנֶפֶשׁ מָרָה⁵

דומה, שלפנינו דוגמה קלאסית של איש־ההומור העצוב, של האדם הרציני המתייסר, העוטף את כאבו במעטה של ליצנות ובדיחות־דעת. המוליכה לרגע שולל את המתבונן הנחפז. מספרם הגדול של עיתוני־הומור שערך סילמן, מספרם העצום של מאמריו ההומוריסטיים, הפארודיים והסאטיריים, שכתב בהתמדה ובקביעות במשך עשרות שנים, ולצדם, שיריו ופזמוניו המושרים ברבים כשירי־עם – כל אלה הם רק פַּן אחד של אישיותו. זהו הפַּן המואר, שחיוך נצחי, כביכול, נסוך על פניו. ואילו הפן האחר, האפל, הכואב, נמצא בעקרו בשנים־עשר סיפוריו, שכונסו כ’סנסנים'. אלה ואלה הם שני הצדדים של אותו מטבע. אלה ואלה יחד מבטאים, כל אחד בדרכו, את יוצרם המתייסר. אלא, שיש שכאב זה מתבטא באמצעות היפוכו: הצחוק, ויש שהוא מתבטא בפשטותו, ללא חציצה, בדרך ישירה וגלויה.

הריבוי המופלג של שמות העט שבהם חתם סילמן⁶ גם הוא חלק מאותה תופעה של מסכת־לצון. המסתירה דרך־קבע את הפנים המיוסרים שמאחוריה.

 

ב. מסכת השמות הבדויים.    🔗

בתשובה על שאלון שנשלח לסילמן על ידי הנהלת בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, בעניין רשימת כינוייו הספרותיים, השיב סילמן (אדר תרצ"ד):

קשה לי יותר למלא את בקשתכם השניה בדבר הפסיבדונים שלי, כי לא אחד לי. כי אם כחמשים. את סוד החמשים האלה גילה לי פעם המנוח זכריה פישמן, ובארכיונו רשומים הם כמעט כולם. מטעם זה כמובן, קצר מצע הגלויה שלכם מהכיל, את שמותי, ואני עונה לכם במכתב מיוחד. ורק לפי זכרוני בשעה זו.

בהמשך מתגלה שמץ מהרגשתו הקשה של הכותב, על היותו נשכח בחייו. והסברו בדבר הקשר בין שיכחה זו לבין השימוש המרובה בשמות־עט:

בזמן האחרון, כמעט שאני נמנע מהשתמש בפסיבדונימים, מפני שאינני רואה בהם שום תועלת של הסתרה. אלה שאתה רוצה להסתיר מהם את שמך דווקא הם ידעוהו. ונמצא שאתה רק מחסיר את הפופולריות שלך מעיני הרבים

סילמן מעריך: “אין אני יודע, אם יש עוד סופר בספרותנו העברית, המשתמש בפסיבדונימים רבים כל כך, כמוני, במשך שלושים וחמש שנות כתיבתי בעתונות ובספרות”

התופעה המורכבת של עצם השימוש בשמות־עט והקשר בין אופי השם שאדם בוחר לחתום בו, לבין אופיו של האדם ואישיותו, וכן הקשר בין השמות הבדויים לבין אופי התקופה ואווירתה – טרם נחקרו ביסודיות. יש לשער, שמסקנותיו של מחקר זה, יצביעו על מידת ההתאמה הגבוהה בין האופי של הבוחר לבין השם או השמות שבחר לו להסתתר מאחוריהם, וכן על התאמה מסוימת בין אופי השם שנבחר לבין רוח התקופה או החברה שבתוכה פועל הכותב. אבל כל מחקר כזה, שבוודאי יפתיע במסקנותיו ביחס לאנשים ולתקופות מסוימים, צריך להיות מבוסס, בראש ובראשונה, על עבודת־שדה מדויקת, שתהיה המשך לאוספי השמות הבדויים שכבר קיימים, אבל גם תנתח אינפורמציה זו ותמיין אותה.

בהקשר כאן, אפשר רק להצביע על כמה מגמות המסתמנות מבחירת שמות־העט של סילמן, כפי שהן עולות מהרשימה שהמציא לבית הספרים הלאומי. א) שמות מורכבים מאותיות שמותיו הפרטיים ושם משפחתו. כגון: ס–ן; ק.ל. –מן; ק.ס.; קדיש; ר' יהודה; ס; ק.י.ס. ב) שמות מבוססים על שמות בני־משפחתו. כגון: “נכד שלמה” – על שם זקנו, אבי אביו; בן אש – על שם אביו אברהם שמעון; אשנב – משחק אותיות של בן אש; א. שמעוני – על שם אביו אברהם שמעון; אבו שולמית – על שם אמו שולה־שולמית ובתו שנקראה על שמה שולמית. ג) שמות המבטאים עמדה ומעמד, כגון: צדדי; קל מסובין; סימן קל; אחד העברים; מקשיב; אחד; אשנב; מאן דהו; סולימן אפנדי. ד) שמות שיש בהם איפיון־עצמי מתוך אירוניה עצמית. כגון: ק. מרניני; ק. לבבתיני; ק. מקסימי; מקסים; דגש קל; ומרבית השמות שנזכרו בסעיף הקודם. ה) שמות שצלילם ו/או משמעותם יש בהם אלמנטים קומיים. כגון: ר' קלונימוס; סמנבלוף; קל מסובין.

למותר להוסיף, שבמקרים רבים, מגמות אלה אינן נפרדות זו מזו, ולעתים קרובות הן מתאחדות. כגון, בשעה שבשם־העט יש מרכיבים מן השמות האמיתיים של החותם ו/או של בני משפחתו, אבל הצירוף הוא קומי. ומתאים למעמד, לתוכן, לזמן ולבמה כגון: קל מְסֻבִּין; סימן קל; ק.ל. סולמאי.

במקרים רבים קיימת התאמה בין צורת החתימה לבמה, לתוכן ולזמן שבו נדפס הדבר. כגון החתימה: ד.י. אברבנאל, תחת המאמרים כתב־העת הדתי “התור”. כשהאותיות ד' וי' הן אותיות השניות של קדיש וליב. או החתימה: הדוד, ב’הארץ לילדים'.

המגמה הבולטת העולה מן השמות המבטאים עמדה ומעמד היא של מי שרואה את מקומו כאדם צדדי, מקשיב, אחד מני רבים, ואינו לוקח את עצמו ברצינות יתר. אבל גם אין ספק, שלא פעם עמדה מוצהרת כזו היא ביטוי מהופך של העמדה המנוגדת, הרואה דווקא במעמד צדדי זה של מקשיב מן הצד מי שרואה את האמת לאמיתה.

 

ג. מסכַת ־היתול    🔗

להיתול צורות רבות, ולכולן נזקק סילמן: הפארודיה, הסאטירה, הקריקטורה, ההומור, בשירה ובפרוזה. זוהי תרומתו המרכזית והחשובה ביותר של סילמן לספרות העברית. בתחום זה שבו פעל רבות, כמייסד, כמבסס, כמחדש וכיוצר מרכזי, יש לרכז את המחקר עליו. במסגרת זו, אין אפשרות אלא להביא כמה דוגמאות, שהן במידה רבה מקריות. לפעילותו העשירה והמגוונת במשך שנים רבות כ“מצליף” הקבוע של הציבור בארץ־ישראל.

1. נאמן השפה העברית. ”ב’מלחמת השפות" שהתחוללה בארץ, ושנסתיימה בניצחונה המוחלט של השפה העברית בשנים תרע“ג – תרע”ד⁷ לקח סילמן חלק פעיל ביותר⁸ רגישותו לשפה העברית ליוותה אותו כל חייו. והוא נתן לה ביטוי ישיר ועקיף, בכתבי־העת שערך וברשימות שפירסם לסוגיהן השונים.

בכתב־העת ההומוריסטי הראשון בארץ ‘ליהודים’ שהופיע בעריכתו כמעט בקביעות, החל בפורים תרס"ט, בדרך כלל אחת לשנה בפורים. אבל מדי פעם גם לקראת חג הפסח, ניתן ביטוי נרחב לאהבתו את הלשון העברית שהיה בעצמו אחד ממחדשיה. הוא משתמש בחידושי־לשון של אליעזר בן־יהודה אבל אינו נמנע גם מללגלג עליהם.⁹ סילמן היה “אמן מופלא” בחיקויי לשון מכל שכבות הלשון ותקופותיה, ושל כל הסופרים בעלי הסגנון המובהק (שופמן, ברדיצ’בסקי; ר' בנינמין; יעקב רבינוביץ; י"ח ברנר; ש. בן־ציון ורבים אחרים). ב’ליהודים' ובכתבי־עת רבים שערך והשתתף בהם, כתב פארודיות רבות המחקות את סגנונות הכתיבה השונים. מתוך מטרה להבליט את הליקויים בדרכי השימוש בשפה העברית.

ר' בנימין [יהושע רדלר פלדמן]

חידושי הלשון של בן־יהודה וכתבותיהם של חמדה בן־יהודה ואיתמר בן אב“י שימשו מטרה קבועה לחציהם של כותבי הפארודיות והסאטירות. אבל דומה, שאלה של סילמן הן מוצלחות, חריפות ושנונות במיוחד. כך, למשל, ב’ליהודים' מס' 2 (י“ד אדר ב' תר”ע). שהמוטו שלו הוא פארודיה על המוטו של ‘המעורר’ של ברנר: “כי לדגדגך אני בא!”. מובאת פארודיה על “נאום של האדון בן־יהודה בטוזיק, שערך לכבוד הדף השמונה מאות של המלון” (עמ' 6). פארודיה זו מורכבת מן המספר הרב ביותר האפשרי של מילים שהן מחידושיו של בן־יהודה. בנטיות דיקדוקיות שונות, כדי עשיית ההבנה של הנאמר לבלתי אפשרית. ל”נאום" זה צורף “מילון” המסביר את פירוש המילים. ובכך מביא הכותב את חידושיו לידי אבסורד. לצדו של “נאום” זה, מובא ”מכתב גלוי" שנכתב כביכול, על ידי “הגננות המדופלמות אשר בארץ” המכוון לבא כחה של החברה “עזרה” בירושלים ולמרקז [כך!] אגודת המורים ביפו", המבטא את הצד השני של המטבע: את הבורות של הגננות בלשון העברית. הבאה לדי ביטוי בשגיאות הכתיב המרובות שלהן, ואת הדאגה העמוקה לדור הצעיר, שמחנכות כאלה מופקדות על חינוכו בצעדיו הראשונים.

2. אירוניה עצמת. אחד התנאים של איש הומור הוא היכולת שלו ללגלג על עצמו. לראות גם את מעשיו מן הצד, בהומור, באירוניה עצמית ובביקורת. על יכולת זו יעידו הכינויים השונים שכינה סילמן את עצמו. כחתימות למאמריו הרבים ומגוונים. כך, למשל, כשנכשל העיתון ‘חיינו’, שחשב להוציא דרך־קבע בירושלים, בראשית תרע“א,¹⁰ הספיד אותנו ב’ליהודים' (מס' 3, י“ד אדר תרע”א). ברמזו לשלושת הגליונות היחידים שהופיעו: “חיינו” – “עתון משולש שבק חיים לחנוטי ירושלים”. וכך גם בחוברת הראשונה של ‘העתון השבועי’ ‘אספקלריה’, שערך סילמן בירושלים (כ“ו חשוון תרפ”ג) הוא מתלוצץ בעצב על הגורל העגום הצפוי לעיתונו זה: “מה יהיה לעתיד לבוא? – מה יהיה לעתיד לבוא? – כל יהודי שבא”י יוציא עתון ויקרא בו בעצמו ולבדו, מראש ועד סוף”. ועל השער של ‘אספקלריה’ שבו נדפס שם העיתון בצבע אדום הוא פוסק את פסוקו: “אספקלריה. – רמז לחוברת א' של האספקלריה? – ויצא הראשון אדמוני…” (שנה א' חוב' ב‘, ד בכסלו תרפ"ג. עמ’ ראשון). על המכירה הדלה של ‘אספקלריה’: “למבקשים הרבים מן הארץ ומחו”ל לשלוח להם את ה’אספקלריה' חנם – תשובה אחת: אי אפשרי“. ‘אספקלריה’, שנה א‘, חוב’ ט”ז, כ“ח באדר תרפ”ג, עמ' יב').

3. על סופרים וספרות. סניף של האירוניה העצמית, אפשר לראות בפארודיות על ספרות וסופרים. עיתוני ההומור שבעריכתו של סילמן משופעים בהם. כך, למשל, מלגלג סילמן על יחסו של אחד־העם כעורך ‘השילוח’ לספרות היפה, ומזכיר את הוויכוח הסוער שפרץ סביב סיפורו של י"ח ברנר “בין מים למים”¹¹.

במדור “תלגרמים אחרונים”: “אודיסה־לונדון – אחד־העם גזר גזרה על הספרות היפה שב’השלח' והתיר רק את הספור של ברנר: “בין מים למים”. שאינו נכנס לסוג זה. ר' בנימין מעורר השתדלות לפני אחר־העם להשיג את הסכמתו גם עליו”. (‘ליהודים’, חוב' 2, י“ד אדר”ש עת“ר [”ד באדר ב' תר"ע]. עמ' 11). סילמן כואב על הירידה מן הארץ. ועל השליחים הרבים היוצאים מן הארץ לכל תפוצות הגולה ובמיוחד לארצות־הברית, לגייס כספים. חלקם אף נשארים שם. והוא שולח את חצי ביקורתו בתופעה זו על כל אגפיה, ולא נעדרים ממנה גם הסופרים העברים באמריקה:

[ – – ־] לכן גמרה הממשלה [האמריקנית] להגביל בכלל את הכניסה של יהודים לארצות הברית. ואולם לא עוד בנקל יצלח הדבר בידי הממשלה האמריקנית. לה תהיה מלחמה גם עם מר ראובין בריינין. אשר בא לאמריקה ויסד שמה עתון ‘הדרור’, והסופר הלוחם הזה ביחד עם המון עוזריו, אשר ביניהם נמנו כמובן, גם רוזבילט וטפט ויתר בעלי השפעה, ילחמו נגד כל הגבלות בנוגע להגירת היהודים לאמריקא. ראובן בריינין יוכיח, כי עתונו יתן פרנסה לכמה מיני יהודים, יהודים סופרים ויהודים בעלי־מלאכה. וע"כ לא יפלו למשא על האזרח האמריקני (‘ליהודים’ מס' 3, י“ד אדר תרע”א, עמ' 6).

4. המנדאט הבריטי. הרבה תקוות תלה היישוב העברי, וסילמן בתוכו, בממשלת אנגליה אחר הצהרת בלפור, שתסייע לו להתבסס בארץ־ישראל. סילמן בכלל היה מטבעו “אופטימיסט ללא־תקנה”. ומאוד “פרו בריטי” בהשקפותיו. לא פעם עוררו רשימותיו וסקירותיו, שפורסמו כמעט מדי שבוע בשבוע. ביקורת על האופטימיות היתרה שבהן.

על תקוות אלה יעיד שירו “אם יעזור לנו אלהינו” שנתפרסם לראשונה ביום אשור המנדט על א“י”:

לִקְרַאת מַנְדַט. גִּיל בֵּן, שִׁיר בַּת, וְעֹז יֵעור: /

בָּא גַד! מַזָּל טוֹב לָעַד! / תְקוּפַת זִיו הָאָבִיב וחַיֵּי אוֹר

וּדְרוֹר / בּוֹא תָבוֹא – בַּעֲבוֹדַת כָּל אֶחָד.

(‘לכו נרננה’, עמ' סא – סג).

העמוד הראשון לעתון השבועי "אספקלריה

משנכזבו חלק גדול מן התקוות הללו בגלל מדיניות “הספר הלבן” של ממשלת המנדאט ביטא גם סילמן את אכזבתו וכאבו על דרך הסאטירה וההומור, כמו גם באמצעות המאמר הפובליציסקי.

גם כאן, תיבחר דוגמא אחת, מקרית, להדגמת ביקורת מאוכזבת וכואבת זו: בחוברת ‘אספקלריה’, שהופיעה לחג הפסח (י“ד בניסן תרפ”ג), פירסם סילמן פארודיה סאטירית על ההגדה של פסח, לפי מיטב המסורת של ז’אנר זה, ובו שיבץ את העניינים האקטואליים העומדים על הפרק. בתכניות המוכרות היטב של ההגדה. את האכזבה של היישוב העברי ממדיניותה של אנגליה בארץ־ישראל, ומהתנהגותו של הנציב הבריטי. הוא מבטא במתכונת זו בלשון סגי־נהור:

ברוך המיניסטריון הבריטי שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא. שחשב את הקץ לעשות, לפעול דבר מה, כמו שאמר לוויצמנא בברית בין הבריטים. שנאמר ויאמר וויצמנא ידוע תדע כי בית לאומי יהיה לישראל בארץ להם תחת אשר ענו אותם אלפי שנה וגם את זכויות הגוי אשר בארץ שומר אנכי ואחרי כן יביאו רכוש גדול. (חוב' י"ז, עמ' ז).

על אכזבה גדולה זו תעיד גם אחת הקריקאטורות שפורסמו ב’אספקלריה' (שנה א‘, חוב’ ג‘, י“א בכסלו תרפ”ג, עמ’ י'). אבל, בדרך כלל, עדיין מנסה העורך בעיתונו זה ללמד זכות על אנגליה, לתת לה הזדמנות להגשים את הצהרת בלפור, למרות הכל.

מעמ' בעתון ‘אספקלריה’

 

ד. מסכת־הפזמון    🔗

הפזמון העממי, גם הוא אחת הצורות המקובלות של התמודדות עם מצב קיים קשה, בדרכי הומור והאירוניה העצמית. סילמן היה אכן, אמן מסוג ספרותי זה. שיריו ופזמוניו נפוצו ברבים, הושרו לפי מנגינות קיימות או שחוברו להם מנגינות מיוחדות. נעשו שירי־עם לכל דבר. לעתים קרובות, לא נודע כי סילמן הוא מחברם. ודומה שיש להם קיום עצמאי. בקובץ ‘לכו נרננה’ שהופיע בשנת תפר"ח, כינס סילמן “שבעים שירי־עם משירת הגולה וארץ־ישראל” בלוויית מנגינות. וכפי שהוא מעיד בדברי הקדמתו “בפעם הראשונה בעברית”.

סילמן מעיד על שירים אלה ש“הם נעשו עד מהרה לקנין העם, שרוּם בני אשכנז ובנות ספרד וילדי תימן, גם בימי מנוחה וגם בשעות העבודה, ומן הארץ עברה רנת השירים האלה גם לפאתי הגולה, שהביאו לשם הֵדי חיים עבריים חדשים”. ספר זה הוא תשובתו של מחבר ”על האמירה: ‘אין מה לשיר בלשון העברית’ ".

אך צפוי הוא, שבראש הקובץ, הציב סילמן את השיר “רק עברית”, החוזר כהשבעה פולחנית על הצווי: “רק עברית” בלווית מנגינה מותאמת.

תמונת הספר לכו נרננה

אחד המאפיינים המובהקים של שירי “מזמרת הארץ”, הוא ה“אמת מארץ־ישראל” המרה העולה מהם, מבלי להסתיר ולהעלים, מבלי ייפוי וקישוט. מי שעולה לארץ, יודע היטב מראש את הקשיים העומדים לפניו. ואת התנאים הקשים שמחכים לו שם. ואם הוא בכל זאת מחליט לעלות, הרי זה מתוך אמונה ותקווה שאפשר להתגבר עליהם ומוכרחים להתגבר עליהם. הקשיים הם ממשיים. נגדם ניצבת האהבה העזה לארץ. כך, בשיר: “נא הגידי ילדתי” הבנוי כדיאלוג בין אם לבתה, שבו האם שואלת: “איך תסעי לארץ־ישראל” ומפרטת פירוט קטלוגי את כל סדרת הקשיים המצופים לבתה בארץ: מידי אדם ומידי שמים, והבת עונה לה. בתשובות מתוך “,ציון הלא תשאלי” של ר' יהודה הלוי.

לדוגמא:

נָא הַגִּידִי, יַלְדָּתִיֻ / נָא הַגִּידִי, חֶמְדָּתִי,/ אֵיךְ תִּסְּעִי

לְאֶרֶץֹ יִשְׂרָאֵל? / אֵין שָׁם בַּיִת, רַק מִרְפֶּסֶת. / הִתְפַּלֵל –

אֵין שָׁם בֵּית כְּנֶסֶת. / אֵיךְ תִּסְעִי לְאֶרֶץֹ־יִשְׂרָאֵל? / – כָּל עוֹבֵד עוֹבֵד אֱלֹהִים הוּא. / שַׁחַק שָׁם בֵּית אֵל נָעִים הּוּא.

/ רַק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

(עמ' מה – מו)

או השיר המפורסם “עֲשָׂרָה ציוֹנִים” (עמ' מז). השם ללעג בכאב רב, את הפער הגדול בין הציונים הרבים שרק נאה דורשים ונשארים בגולה, לבין המעטים, שנאה דורשים וגם נאה מקיימים.

בלשון הומור שהוא עצוב מאוד; מתאר שיר המפורסם לא פחות “מִקוּסְטִינָה עַד רּאשׁ פִּנָּה” (עמ' נב) את המציאות הקשה בארץֹ־ישראל, שבה שליט חוסר־העבודה, חיי עבודה קשים מאוד במחצבהְ; אוכל דל; “מְעַט עֲנָבִים וּפַת לֶחֶם”; המגורים עלובים “יֵשׁ בַּלַּיְלָה מַצַּע תֶּבֶן”; המחלה היא אורחת מצויה. את מקום “היש” החסר, ממלאים חלום והתקווה.

 

ה. ‘סַנְסַנִּים’ – מאבק יסודות מנוגדים    🔗

שנים־עשר סיפורים כונסו ב’סנסנים', שהופיע מטעם “בית־מסחר והוצאת ספרים ‘תרבות’” בשנת תרפ“ט בירושלים ובתל־אביב. חמישה מהם נכתבו על רקע מזרח־אירופה ושבעה על רקע ארץ־ישראל. הסיפורים פורסמו בין השנים תרס”ד – תרפ"ז.¹²

אלה הם סיפורים עצובים שאווירה של דיכדוך שלטת בהם. מתוארת בהם מציאות יורדת ושוקעת; הגיבורים סובלים יסורים ומתגעגעים אל עולמות אבודים, שאין כל אפשרות לחזור אליהם. הגיבורים נמצאים במצב של משבר, או קרובים אליו. כתוצאה מן הפגישה הקשה בין מחוז־הכיסופים וקרקע המציאות. במרבית הסיפורים מתנגשים ביניהם שני יסודות מנוגדים בנפשו של אדם אחד, או בפיצולם לשתי דמויות מנוגדות.

“אביגדור” – הסיפור המוקדם ביותר שכונס בקובץ זה (כסלו תרס"ד), והוא גם שזכה להכרה בהתחרות הספרותית מטעם העיתון “הצופה”, מתאר את המאבק בין השטן לטהור, באמצעות התפצלות כוחות אלה לשתי דמויות מנוגדות. בסופו של המאבק. הם מתמזגים לדמות אחת ונשמתם יוצאת יחד: “ואולם נחמן אחוז היה בזרועות אביגדור, כמחובר אליו. פנים אל פנים, זרועות בזרועות, ורוח לא היתה בשניהם”.

תוכן הענינים של ‘סנסנים’

“איסטניס” – גם בסיפור זה שפורסם באותו זמן (סיון תרס"ד), עומד במרכז הפיצול בין שני יסודות: היפה והמכוער, הפעם הם מתחרים בדמות אחת של אישה מכוערת בעלת קול אלוהי. הגיבור האיסטניס, נמשך לקול וסולד מן הגוף,. ובמאבק המתחולל בתוכו מנצחת תחילה המשיכה אבל הסלידה גוברת עליה בסופו של הסיפור.¹³

המאבק בין יסודות מנוגדים המתנגשים ביניהם נמשך גם בסיפור “פרנקה” (תרס"ה), שגיבורו הוא בן לאב יהודי ולאם גויה. הוא נידחה על ידי הגויים ועל ידי היהודים כאחד, אבל נפשו יוצאת להיות יהודי.

הסיפור “נַגְנִי” (תרס"ח) הוא סיפור ציוני שנכתב על רקע פרעות ביהודים, כפי שהוא משתקף בחייה של אישה יהודייה עשירה, שבחרה לחיות הרחק מן הרחוב היהודי. בקרב הגויים, מתוך אשליה של אפשרות יצירת אי של שלווה ויופי, היא מגלה בדרך הקשה, שאין אפשרות לברוח מן הגורל היהודי. והנגינה בפסנתר של הבת, אין בכוחה לעצור את הפורעים.

הסיפור הוקדש “לזכר ידיד בלתי נשכח, יוסף חיים ברנר”. הקדשה זו, שלא הייתה ב’השילוח' נוספה בספר לאחר רצח ברנר.¹⁴

“דין תורה” (תרס"ז), הוא מסוג האנקדוטות החסידיות על כוחו של הצדיק – הסבא משפולה – להתערב בעולמות עליונים ולסייע בתחתונים.

הסיפורים הארץ־ישראליים. ברובם מעניינים ומורכבים יותר. אך גם ביניהם קיימים הבדלי רמה.

“Risa Grund” – הסיפור המסיים את הספר, הוא מעין מקבילו של “דין תורה” המסיים את סיפורי חו"ל, וגם הוא מעין אנקדוטה, שהייתה רווחת הרבה באותן שנים. על צעיר מארץ־ישראל הנוסע ברכבת עם נערה גרמניה יפהפייה, והם משוחחים על מאבקיהם של עמים לעצמאותם, למעט היהודים. הצעיר מלמד אותה עברית במסווה של ליטאית. ורק בסופו של הסיפור הם מתוודים זה באוזני זו על יהדותם. גם זה סיפור ציוני על “האנוסים” בדור החדש, והרקע הארץ־ישראלי שלו הוא עקיף.

“ציָלָנים” – הוא סיפור מהווי הנוצרים־הרוסים בירושלים. בנוסח שהיה שכיח למדי בכתיבה של אורח־מבחוץ על הווי זר זה. הוא מתאר את הכוהן שניסה לברוח מיצריו ממולדתו ברוסיה, אל מגרש־הרוסים בארץ־ישראל, אך הם רודפים ומשיגים אותו גם בה. ואותה עולת־רגל מתגלית כריבה שפיתה ביער לפני שנים. השניים חוזרים ומתאחדים בסערת יצרים, ונפרדים שוב. כנראה, לתמיד.¹⁵

" ‘והוא רחום’…" (תר"ף). אווירה אירוטית מצויה גם בסיפור זה המתרחש על רקע מאה־שערים, כשעל אהבתו של ר' וילוילי, הלמדן המופלג, מתחרים אשתו הצעירה והאבן ב“כותל” שבתוכה שקוע ראשו תמיד בשעת תפילתו:

ולר' וילוילי אבן קבועה ב“כותל” שעל ידה הוא מתפלל תמיד ואינו מחליפה באחרת. שחורה וסדוקה היא האבן והשקערורית גדולה בה עד כדי הכנסת ראשו של ר' וילוילי – וכשמתקרב ר' וילוילי בדרכו אל ה“כותל” – מיד נעשות פסיעותיו יותר מהירות וחטופות. שקערורית האבן כאילו קוראת לו בדממה מרחוק, והוא ממהר ומטיל עצמו אל תוך אותה אבן ומוסר לה את נשמתו. רגעים רבים עומד הוא דומם. ראשו שקוע בתוך האבן הגדולה ופיו מודבק אליה, כהצמד אוהב אל שפתי אהובתו. וקירות לבו הומים. בלי הגה אחר – מתחילות אנחותיו וגניחותיו. שמשתפכות זו אחר זו מתוך לבו אל תוך לב־האבן באין שומע…

כך דרכו. אלה הן החביקה והנשיקה היחידות, שר' וילוילי יודע.

האישה, שנחלה תבוסה במאבקה עם האבן, על לבו וחושיו של בעלה, נמשכת לתלמידו של בעלה, ובין השניים נוצרת אווירה דחוסה של קירבה ומשיכה. והסיום נשאר פתוח ונתון לפרשתנותו של הקורא.

שלושת הסיפורים הארצישראליים, המרכזיים – “חנניה”, “הגברת פינקל” ו”שעות" – פורסמו בשנת תרע“ג, בשלושה קבצים ספרותיים שונים: ‘יזרעאל’ בעריכתו של אז”ר, “בינתיים' בעריכתו של ר' בנימין שניהם בירושלים, ו”שעות" ב’רביבים' בעריכתו של י"ח ברנר ביפו. מביניהם, החשובים ביותר הם שני האחרונים. ולהם יוקדש פרק מיוחד.

“חנניה” – ניסיון של התחלה חדשה. על רקע הנוף והטבע הליליים במושבה בארץ־ישראל, שזיכרונות העבר מעיקים ומכבידים, הגיבור מתבונן בעולם ומנסה להתמזג עם הטבע, כתנאי ללידה מחודשת: “כאילו היה אחד הסלעים המונחים דוממים באדמת ההר”. ה“מעין־התגלות” שהוא זוכה לה. מוטבעת בחותם הנוף הטיפוסי המזרחי של ארץ־ישראל:

לאחר שעה קלה פקד אלהים את השמים וירעד המזרח ופניו הכסיפו. נולד השחר. מדרך הכרמים נשמע קול צלצול זוגיהם של הגמלים ההולכים באורחה כאילו באו לבשר את עלות היום.

באותה שנה, פורסמו יצירות נוספות של סילמן בכתבי־העת הא"י. ברנרף שהגיב דרך־קבע, על ספרות זו, עבר בדרך־כלל בשתיקה על סיפוריו של סילמן, אולי משום שלא רצה לפגוע, במי שהעריץ אותו מאוד. אבל הערת ביקורת קשה אחת, בכל זאת כתב (‘האחדות’ תרע"ד). בשעה שסקר את הקובץ ‘ירושלים’ בנעימת זלזול ולעג:¹⁶

ולא רק אגדות והגדות – גם פואימה שלמה בקובץ מאת ק.ל. סילמאן בשם “על הר המוריה”, שהכל טוב בה: גם שפה יפה ומדוקדקת (ברצינות אני אומר!). גם ניקוד מתוקן ואותיות בהירות. רעיונות הגונים ומידה ידועה של עצב ציוני אמיתי. ורק דבר אחד, אהה, חסר לה: קצת פואיזיה.

 

ו. “עצב אמיתי” (ברנר על סילמן)    🔗

משפט הקשה של ברנר על הפואמה של סילמן, כוחו יפה גם לסיפוריו האחרים, המשתלבים ברמה הכללית המקובלת של הסיפורים שהתפרסמו באותן שנים בארץ־ישראל, ש“הכל בהם בינוניות”, כהגדרתו של בררנר (ראה להלן).

סיפוריו של סילמן, במיוחד “הגברת פינקל” ו“שעות”. הם חלק מאותה אווירה ארץ־ישראלית. מלנכולית, גרוית־עצבים. רווית כיסופים חסרי־פשר, שגיבוריה בודדים ועצובים מהלכים ותועים בה ומחפשים רֵעות ואהבה.

במרכז הסיפור “שעות” עומד נפתלי, ששלוש נשים מחזרות אחריו, והוא אינו מסוגל להיענות אף לאחת מהן: “משפעת הכרה של ‘החיים’ לא יכול נפתלי לעמוד על רגליו”, את מקום הנשים הדופקות על דלת לבבו" תופסת תמונת אמו " הפנים הפטריארכליים, הצנועים, הקמוטים, החביבים" כשהיא “עטופה בתכריכין ונשאת על כתפי אנשים” אל קברה. זהו גיבור מבני־משפחתם של גיבורי ברדיצ’בסקי, ברנר, שופמן וגנסין, שאינו מסוגל לטעום משפע “החיים” המפכים סביבו, כיוון שהחולשה והרפיון טבועים בו כגורל. זהו גיבור שהוא עייף תמיד, עצביו מגורים. המחפש את “השלווה האמתית”,“שלווה זו, שאין בתוך תוכה כלום.”.

המיוחד בסיפור הוא הרקע הארץ־ישראלי והירושלמי, שעליו מתרחש הסיפור, שמסקנתו הולמת את זו העולה מסיפורי ברנר, אין ארץ־ישראל משמשת פתרון אוטומאטי לבעיית היחיד וגורלו, שכן, אין היא אלא החלפת מקום במקום. הגיבור שמאחוריו עבר חלוצי טיפוסי, אינו מצליח להיאחז בחיים. ולמצוא תיקון לנפשו השבורה ואף לא מוצא מבדידותו המוחלטת וניחומים לעצבותו התמידית. גיבור זה כבר עבד כפועל בחווה חקלאית בגליל, טיפל בסוסים ובזבל, עסק במלאכת הדיש והזרייה, התנגש עם ערבים, והיה נתון במרכזם של חיי היצירה. אבל, “הלב כל כך ריקן” וכל ההמולה הזו כאילו לא נגעה בו, אין בכוח התנאים החיצוניים – ואפילו הם חיי יצירה בארץ־ישראל המתחדשת – לשנות את הוויית התלישות שעמה נולד, והיא טבועה בו ללא אפשרות להשתחרר ממנה.

שלוש הנשים המקיפות את נפתלי ומחזרות אחריו מתוך כמיהת־בשרים מתפרצת. מייצגות שלושה טיפוסים שונים משלושה תחומים חברתיים שונים, שלכאורה אין ביניהם קשר ומגע, אבל המשותף להם הוא הרגשת ההחמצה של החיים, הרצון להשביע את היצרים המודחקים שלא באו על סיפוקם, לפני שיהיה מאוחר. כולן נאחזות נואשות במי, שנדמה לרגע, שהוא יכול להעניק את האהבה הנכספת, את המגע האנושי החם. את האהבה. האישה הראשונה, היא ערבייה, אשת בעל־הבית שבו שכר הגיבור חדר. היא, מתכסה רק בנוכחות בעלה. אולם כשהוא נעדר, היא מגלה את “פניה הצעירים, הרעננים והצחקניים…” והשלום העברי שלה, נשמע לגיבור כהזמנה מפתה של בנות ערב" שכולן “כל כך גמישות, כל כך מחוננות ומזוינות בנשיות, וחומן כל כך טבעי ובריא ה – – – –”

האישה השנייה היא אשת־הדיין, שבדירתו שכר נפתלי חדר, ובביתו מתדיינים בענייני אישות שונים, והבית הומה מדיבורים על הנעשה “בינו לבינה”. לכאורה חיי משפחה צנועים וחסודים, ברוח המסורת והאמונה. אבל הדיינית, הצעירה מבעלה, היא חסרת מנוחה, ושקט, עורגת על חיי נעוריה החולפים. מתרפקת עליהם, בשעה שהיא חוזרת ופותחת את ארגז העץ שלה, שבו טמונים אוצרותיה מן הנדוניה הראשונה שלה. היא מנסה לשתף בהם את נפתלי מאכילה אותו קציצות טעימות, כמטונימיה מרומזת לאוצרות נפשה וגופה שהיא מוכנה להעניקם לו. מבלי שיאמֵר דבר מפורש ביניהם. רק האווירה מחושמלת וטעונה מתחים אירוטיים. האישה השלישית, גם היא דיירת באותו בית, גרושה צעירה וחדשה. שאין עליה המגבלות של שתי הנשים האחרות. ולכאורה, אין מה שימנע את התרקמות היחסים בינה לבין נפלתי הרווק הצעיר. היא גם שייכת לדור החדש והמשכיל כמותו. השתלמה באוניברסיטאות באירופה, הייתה חברה במפלגות ציוניות, ולא־ציוניות, ועברה את המסלול המקובל של הצעירים שהגיעו לארץ־ישראל. גם יחסה לגברים ולמין הוא לכאורה טבעי ופשוט, אבל היא מכוערת. וכיעורה דוחה את נפתלי. יחד עם שפע הדיבורים הנרגשים שהיא מעתירה עליו. גם עצביה הגרויים, וקולה הצפצפני פועליו עליו לרעה, עד שהוא מגרש אותה מחדרו, בתקיפות חשודה.

בשיא הקירבה עם האישה הגרושה, הגברת זק, בשעה שהיא נשענת ומתרפקת עליו בלילה לאור הירח, והדיין עם הדיינית ישנים יחד “שנת צדיקים” בחדר־השינה שלהם; והבעל הערבי נמצא בביתו ומשגיח על אשתו. וכל התנאים לכאורה, בשלים להתקרבותם, חלה ההתרחקות הסופית ביניהם. כיוון שלא התנאים החיצוניים הם המעכבים מנפתלי לדבוק בזולתו, באישה הכמהה לקרבתו, אלא חוסר־היכולת טבוע עמוק באופיו, ואין אפשרות לשנותו. בעוד שהלילה בא אל “החבצלת הסמוכה לגדר שנפתח לבה” “ומזריע בה את סודו העמום” “חרש־חרש” ועושה את החבצת ל“מאושרת”. הפוכה ההתרחשות בין נפתלי לגברת זק. הוא מתוודה ש“אינני בגדר אוהב” ונשאר גבר אלם. נציב קרח" וגם היא מודה: “ואני לא אוכל להיות אהובה” היא מכירה בכך “שלא אדע אהבה לעולם” ויודעת “שאינה יכולה לעשות אחרת”. נגזר עליה לרדוף אחר האהבה ולא להשיגה לעולם. נפתלי אינו יודע איך לנהוג לנוכח וידוי זה. לרגע הוא מרחם עליה, ולרגע הוא מתרחק ממנה באדישות. בסופו של מאבק פנימי זה, הוא מנשק אותה ובכך ממית את עצמו כבן־דמותו בסיפור המוקדם “איסטניס”:

ורגע נבעה פרץ של רחמים בלב של נפתלי. הוא כבש את עצמו, ואת סערת הגועל דחה, ושפתיו – אלו השקרניות – כמעט בלי משים נפלו ונדבקו אל צמותיה. ונשקו נשיקות קרות, עזובות – נדבות.

ואז הרגיש כי המית את עצמו – בנשיקה.

בסופו של דבר הוא גורם לכך, שהיא תעזוב את הבית, אבל בכך “לא נִתַּרְצוּ ענייני החיים בכלל לפני נפתלי” עברוֹ בגולה בארץ־ישראל עובר לפניו בסיכום עגום. ההווה בבית־העם בירושלים, תפל וריקני עוד יותר. הסיום הוא במין פארודיה על “התחייה” ועל הצמיחה מבראשית, באמצעות שירו של ביאליק:

תֶּחְזַקְנָה רַגְלֵי אַחְיוֹתֵינו הַמְחוֹלְלוֹת…

בעוד שבסיפור “שעות” עומד במרכז הגיבור הגבר, ושלוש־הנשים, הסובבות אותו, על התייסרותן, מוצגת בזיקה אליו בלבד. הרי בסיפור “הגברת פינקל” הגיבורה, האישה, היא במרכז. וכל הדמויות האחרות סובבות סביבה ומוצגות, כשהן צמודות לתודעתה ולזווית־הראיה שלה. “זהו סיפור מהוויי הגננות בנווה־צדק בראשית המאה, הקרוב ברוחו לסיפורי יפו של עגנון. ראובני וקמחי”. כפי שמתארו אהוד בן־עזר, הגברת פינקל קרובה לדמותה של גברת זק. הצעירה הגרושה מן הסיפור “שעות”. הידידות בינה לבין זרחי, מחזרה הקבוע, איננה מתפתחת, והיא, מתוך סיבה בלתי־מוסברת ובלתי־הגיונית, אינה מעודדת את חיזוריו אחריה, אפילו דוחה אותו, בקבעה מפורשות: “אבל לאהוב אותך לא הייתי יכולה מעולם. לי יש דרישות אחרות מאיש”. וגם שזרחי חוזר ומציג לה את השאלה בצורה מפורשת, כהזדמנות אחרונה לשניהם, תשובתה היא שלילית. ובכך היא מנתקת במו ידיה את הקשר ביניהם. מחריבה את סיכוייה להינשא אולי לתמיד, ומאפשרת לו להתקשר עם אשה אחרת:

בכל אופן, גברתי – פנה זרחי והביט ישר אל עיני פינקל – את אינך יכולה לאהוב אותי? גם אין הדבר עולה על דעתך?

לא! – אמרה פינקל וצחקה בהבינה שאין זרחי שואל שאלה זו ברצינות.

לא – לא! – אמר זרחי בצאתו.

אין הגברת פינקל יכולה שלא לנהוג אחרת. כיוון שאינה מוכנה לחיות חיים בינוניים, הכרוכים אצלה במוסד הנישואין. כל חייה חיה למען הגשמת האידיאלים שעליהם חונכה. שימוש אישיותה והפוטנציאל החבוי בה. ונישואים לשם נישואים, רק כדי להימלט מן הבדידות, יהרסו את אישיותה ויסיטו אותה מן המטרה שלשמה עלתה לארץ־ישראל:

נישואין – היא נואשה מהם! זהו סוף סוף ענינם של בינונים, של אנשים מוגבלים. נישואים יוצרים רק ד' אמות. מעוף אידיאלי זר להם.

מן הצד האחר, היא נאבקת עם הכמיהה הטבעית להקים משפחה. לחיות עם גבר, לא להיות לבדה. ועם הלחץ החברתי להיות ככולם ולא להישאר רווקה.

במאבק זה, בין הרצון לשמור על אישיותה העצמאית, לבין הכמיהה לאהבה ולנישואים, נוצר איזון. כשבכל פעם גובר צד אחד על חברו. כמו בסיפוריו הקודמים, כן גם כאן. מתנגשים בנפשו של אדם אחד, שני יסודות מנוגדים, כשהמתח ביניהם נשאר ללא הכרעה. כשגובר הרצון לעצמאות, מצליחה הגברת פינקל לגייס את כל כוחות נפשה וכושר המעשה שלה, מנהלת את גן־הילדים במרץ רב, מתנהגת עם יריבתה־צרתה, הגננת הצעירה והמושכת, בחביבות רבה, ושולטת ברמה בעניינים. היא אף מוצאת את הכוח הנפשי להזמין לחדרה את מחזרה לשעבר וחברתו־מתחרתה, למעין מסיבת אירוסין כשהיא בתפקיד של מעין “מחותנת” במקום התפקיד של כלה שהועידה לעצמה קודם. אבל בכך היא ממצה את כוחותיה. וכשהם עוזבים, משתלטים עליה הייאוש והבדידות, וכובשת אותה ההרגשה שאין לה עתיד אלא עבר בלבד. הרגשה זו מומחשת בסיפור באמצעות שלושת החלונות בחדרה של הגברת פינקל: חלון העתיד – שממנו רואים את “בתי התימנים העניים, כל רפש השכונה ‘משכן שלום’, החנויות, הערבים, הדלות והדחקות היהודית”; וחלון העבר – שממנו “נראים שרידי עתיקות העיר, זכרונות מבצרים קדומים שלנו. [ – – – ] אילנות זקנים מרובי שרשים”. תמונת הסיום היא:

פינקל עמדה כך לפני חלון זה ודבּרה. ופתאום הרגישה, כי היא עומדת לבדה מוסבה אל חלון העבר, ושורץ וזרחי עומדים כלפי חלון העתיד. הוא נשען עליה כמעט וידו על כתפה.

סיבלה של האישה, הרווקה המזדקנת, ללא סיכוי למצוא בעל, בתקופת העלייה השנייה. היה מן הנושאים המקובלים של הסיפורת בעלייה השנייה. נושא זה איכלס את סיפורי ההווי של הסופרים לעת מצוא (אריה יפה) ואת סיפוריהם של הסופרים המובהקים (עגנון, ברנר) בדרך־כלל זוהי אישה בעלת הכרה מעמדית וציונית, שעלתה לארץ־ישראל מתוך אידיאולוגיה ציונית. יא בעלת מקצוע חפשי (גננת, מורה) או מקצוע אחר המפרנס את בעליו (מיילדת, תופרת), איננה יפה, בשערה נזרקת שיבה וקמטים מתחילים להופיע בפניה. אבל יותר משזוהי בדידות חברתית, בכורח הנסיבות החיצוניות, זוהי בדידות פנימית, מהותית, הטבועה עמוק בתוכה ובאופיה, כגזירת גורל, שאין אפשרות להפירה. בדידותה וכישלונה להתקשר אל זולתה, מבטאים גם את המציאות הארץ־ישראלית. שבתוכה מתהלכים האנשים כזרים מיואשים. ואינם מצליחים לקשור עמה קשרי מולדת. חלום המולדת וההתחברות אל החיים. שטופח בגולה, מתממש בהיפוכו במציאות של זרות, בדידות והרגשת ניכר המתעצמת על רקע “השְבָט הארצישראלי” עונה שבה הכל פורח בארץ ועל רקע גן־הילדים, שבו כולם “נקיים, עליזים ככרובם”, “צוחקים והוללים”.

הגברת פינקל וחברותיה, כמו גם נפתלי ובני מינו, לא מצאו את תיקונם בארץ־ישראל, אבל נרמז, שאולי הדור החדש, לה המתחנכים בגן־הילדים העברי, יהיה שונה.

 

ז. “עובדים צנועים, פוריים”    🔗

א"א קבק, אחד המבקרים הנחשבים של התקופה, בביקורתו על “רביבים”, דוקא האיר פנים לסיפורו “שעות”:¹⁷

יותר טוב [מסיפורו של א' ראובני “כוחות”] הוא סיפורו של מר ק"ל סילמן: “שעות”. סיפור כתוב בסגנון חי ומלא חן. בשפה גמישה ובטמפו שוטף ומהיר. מעשה בפועל ארצישראלי, בריא וחזק בטבעו, בגופו וכנראה בנשמתו שנתקשתה. הסביבה שלו: ערביה יפה שרק דרך גניבה זורקת לו מבטי־חן משום שבעל קנאי עויין אותה:

לאחר מסירת תוכנו של הסיפור מעיר המבקר;

לסיפור בכללו יש הרבה מומנטים מעניינים, יפים וריאליים. המספר עובר עליהם כלאחר־יד. ולמרות זה או משום זה הם עושים רושם על הקורא. יש לו למר סילמן כשרון הסתכלות.

וסיכומו:

יש להעיר על הרבה שגיאות סינטאקסיסיות וסתם לשוניות המצויות אצל המחבר, אולם הסיפור בכללו נקרא ברוב עניין ועשיר במומנטים מצויירים במכחול כאמן.

דברים מעודדים אלה, לא היה בהם כדי לשנות את התמונה הכללית העגומה.

הביקורת לא האירה פניה לסילמן. בדרך כלל עברה בשתיקה על סיפוריו. ולא התייחסה ברצינות לתחומי פעילותו האחרים כפובליציסט, כעורך, כהומוריסטן וכפזמונאי. בכל התחומים הללו, היה בעל־שפע גדול, משתתף קבוע ופורה בעיתונות הארצישראלית במשך שנים רבות. השפעתו בתחומים אלה, של הנחת היסודות לבניין המרכז הספרותי בארץ באגפיו השונים, ניכרת ומורגשת ביותר. ואף־על־פי־כן, טרם נחקרה במלואה תרומתו זו, לענפיה השונים. ולשורשה האחד. רבים עוברים בשתיקה, או מסתפקים בהזכרה חטופה של שמו.

חשיבותה של פעילותו הענפה והמגוונת של סילמן, היא, בין השאר, ביצירת אותה אטמוספירה, שרק בתוכה יכולה להתהוות העשייה התרבותית הממשית. ביצירת הקרקע הפורייה, שעליה ומתוכה יכולים לצמוח מפעלים ספרותיים ותרבותיים למערכותיהם השונות והמגוונות, שיהיה בהן כדי לספק את צרכיו של עם, וגם לעניין זה, יפים דבריו של ברנר, בביקורתו על הקבצים הארץ־ישראליים הספרותיים ‘יזרעאל’ ו’בינתים (רביבים‘. תרע"ג. ב’ עמ' 319). שעל סיפוריו של סילמן שנתפרסמו בהם. הוא עובר בשתיקה: “הכל בהן בינוניוּת – קובע ברנר ואף ''יש גם למטה” אבל:

יצירות גדולות לא בכל זמן נכתבות, ובטיפוח גידולי־הספרות צריך לעסוק תמיד, גם כשאין כאלה בעין; שאם לא כן, שאם לא תהיה הסביבה הספרותית הבינונית מוכנה מיד, מי יודע אם תיוצרנה היצירות הגדולות בזמן מן הזמנים. עכשיו אנו מבינים, שלכל דברי־הספרות הראויים למקרא, גם אם אינם עולים על הבינוניות, יש ערך תרבותי־אנושי הגון. בעוד שמהתפנקות של ‘מבינים’ מובהקים, שהכל הוא לא לפי טעמם, ומתורת 'שב ואל תעשה ' לא יצא כלום. [– – –] ובכדי להלך בגדולות – אל נא נבוז לקטנות. ליצירת אטמוספירה ספרותית עברית נחוץ, קודם כל, דעת־המצב, בריחה ממעשי־להטים ועובדים צנועים פוריים. יהיו בינוניים, אבל פועלים חרוצים ואוהבים עבודתם.

דומה, שלמותר הוא לומר, שעובד צנוע, פורה, חרוץ ואוהב־עבודתו כזה, היה ק“ל סילמן, והוא שאחראי, יחד עם אחרים כמותו, “ליצירת אטמוספירה ספרותית עברית”, שהיא תנאי הכרחי, ליצירת היצירות הגדולות”.

דוגמא צנועה אך מאלפת, לדרכו של סילמן בעידוד כישרונות צעירים, הביא תלמידו אורי קיסרי בספרו ‘זכרונות ליום מחר.’¹⁸ הוא מספר, כיצד הביא לסילמן לקריאה סיפורים, ו“הניתוחים שלו היו של מבקר שנון וחריף”. אך סילמן לא הסתפק בחוות־דעתו בלבד, אלא שלח אותם ליעקב פיכמן שנחשב “כמורם ורבם של סופרים לרוב”. ושניהם יחד חברו “לאמץ ולעודד את ידיו של הצעיר”.

בחשיבותו של ק"ל סילמן, כחלק מן המציאות הארצישראלית המתהוה, הרגיש גם עגנון, ובבואו לתאר ב’תמול שלשום' את הוויית היישוב החדש ביפו. שילב בתוכה גם את דמותו.¹⁹ עגנון הרגיש בַּייחוד שבדמותו והבליט אותו בתוך מערכות הניגודים הפועלות ברומאן, בתפקיד של דמות המנוגדת לדמותו של אהרנוביץ ושל הסופרים האחרים. בכך שבשעה שהם בוכים הוא צוחק, אבל בה בשעה מקורן של שתי התגובות אחד הוא.

הכאב:

ראה אותו [את יוסף אהרונוביץ] סילמן וסיפר לו שהוא מכין עתון לפורים. הביט בו אהרנוביץ בקצה עיניו וחייך בו. פתאום נעקר הלעג מעיניו וקמטי מצחו נתמלאו עצבות גדולה. אמר לו אהרנוביץ לסילמן, עיתון פורימי מבקש אתה להוציא. לעורר צחוק ולצון על ידי מהתלות שאתה בודה מלבך. אולם אם לעצתי תשמע, קח מן הנעשה בארץ, דברים כמות שהם, בלא תוספת נופך, ואני ערב לך, שאתה מביא בהם לידי צחוק יותר מכל הומוריסטן שבעולם. אם כי אוי לנו מצחוק זה. מיד הזכיר לו אהרונוביץ מעשים שנעשו ומעשים שעומדים ליעשות, וכל מעשה מגוחך מחברו. מגוחך מן המעשים עושיהם. שמשתבחים כאילו כל הישוב עומד עליהם.ואפילו כל הימים פורים ואתה מוציא כל יום עתון של ליצנות . אין אתה מספיק לספר כל הדברים, אולי אין כדאי לעתון של פורים ליטול מן המצוי, שהרי דברים שמגוחכים בעינינו עד לכאב, וכל בר־דעת בוכה עליהם. משמשים בגולה חומר לתעמולה. הביט סילמן על אהרונוביץ שפניו מלאות צער והתחיל צוחק, שהצחוק יפה מן הצער. הביט אליו אהרונוביץ והיה משתומם, שהרי מעשים הללו יפים לבכייה ולא לצחוק. (עמ' 110)

המחקר המקיף על כתיבתו הענפה והמגוונת של סילמן על סוגיה השונים, תהיה בו הארה רב־זוויתית של המציאות הארצישראלית על מאורעותיה הגדולים ופכיה הקטנים. מראשית המאה (תרס"ז) ובמשך עשות שנים (תרצ"ז).

 

נספח    🔗

מראי מקומות ראשונים לסיפורי ק"ל סילמן שכונסו ב’סנסנים' (לפי סדר הופעתם בספר).

א. “איסטניס” ‘הדור’ ב‘, גל’ י“ז, עמ' 24 – 27. כ”ד סיוון תרס"ד (7.6.1904).

ב. “אביגדור”. ‘הצופה’ (וארשה). שנה א‘. גל’ 263, י“א בכסלו תרס”ד; גל' 264, י“ב בכסלו תרס”ד. [זכה להכרה בתחרות הספרותית של העיתון].

ג. “פרנקה” ‘לוח אחיאסף’, י“ב תרס”ה. עמ' 11 – 12.

ד. “דין תורה”. ‘העולם’, כרך ט"ו, 1927, עמ' 162 –

1. וכן: ‘נתיבות’ (קובנה), שנה ב‘. חוב’ 4. 1.3.1927. עמ' 7. תחת הכותרת: “דין תורה הכביכול. (מסיפורי חסידים)”.

ה. “נגני”. ‘השילוח’, י“ח, תרס”ח. עמ' 33 – 39.

ו. “חנניה”. ‘יזרעאל, קובץ ספרותי’. בעריכת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. ירושלים תרע"ג, עמ' 37 – 40.

ז. “הגברת פינקל”. ‘בינתיים, קובץ ספרותי’, בעריכת יהושע פלדמן (ר' בנימין), ירושלים, תרע"ג. עמ' 30 – 47.

ח. “שעות”. ‘רביבים’, בעריכת י“ח ברנר. ג – ד. יפו, תרע”ג. עמ' 125 –136.

ט. “בין שתי אמהות”. (?).

י. “והוא רחום”… ‘השילוח’. כרך ל“ז, תר”ף, עמ' 51 – 55.

יא. “צַילָנִים”.(?)

RISA GRUNDhc/ [?] [סיפורו האחרון. נכתב בשנותיו האחרונות].