לדמותה    🔗

“כאלה באביב ימותו”.    🔗

בחלקת השדה בה תזרענה את יגונן וששונן המשוררות העבריות שקמו לנו בשירתנו בשנים האחרונות היתה היא הפרח הלבן ביותר והעצוב ביותר.

הגה לא־הגוי מרחף על כל שיריה, גניחת אילם של רחל המחכה לגוזזה.

היא היתה בשירתנו מעין גנסין נשיי, בגלגול יותר פשוט ובהיר.

ככלה לבנה ועצובה התהלכה בין ערוגות ספרותנו רוויות המרי והגעש, שקטה ונכנעת, “שקטה כמימי אגם” עם הלב ה“מפויס למפרע”.

כי כבר מראשית צאתה לשדה השירה ארושה היתה לצער ולסבל. אמנם כל מה שגברו ייסוריה הגופניים כל כמה שהתקרבה יותר אל קיצה כן רבו שיריה וכן יפו. כאותו ברבור לבן השר לפני מותו.

היא לא היתה מן הזריזים המקדימים בשירה. כל זמן שחייה היו בעצמם שירת הגוף הבריא, הצעיר, העמל, היו מעשיה אומרים שירה, אולם משנעשה גופה קן לייסורים התחיל לבה אומר שירה. כשושנה זו הנפתחת במלוא זיווה לפני גוועה. –

היא ידעה כי שירתה

אחרה לבוא ובבואה לא העזה,

לא העזה לקרוא: הנני – –

אך גם בלי הודעה זו הפנו המבטים אליה, מבטי האהדה והחיבה. כי נכונים דבריה:

צריחות שצרחתי נואשת כואבת,

בשעות מצוקה ואבדן

היו למחרזת מלים מלבבת. – –

המגע במחרוזת זו היה לרבים להסח צער ולמפלט יאוש. כל כאוב נפש ואחוז יגון, כל יחיד בהתעטף עליו יחידתו, זו שכולה “שבו ואחלמה”, כי יקח את ספרי רחל הקטנים והלבנים, שהוצאו באהבה ובענווה כה רבה, בשעת בין השמשות, ברגעי שקיעה של אור החיים, ימצא בהם צורי ומזור לענותו, כי לא רק תוגה אנושית חרישית נוטפות אצבעותיה, אלא גם תנחומים, תנחומי אשה גדושת סליחה ורחמים.

משוררת זו, שהיתה תמיד “שחה ורועדת”, שכל שירתה היא שירת “לב כורע” הראתה בעליל, כי –

“יש לכאב חלונות צחים”.

והוכחה זו ערך חיוני לה רב, יש בה מחיוב החיים השקול כנגד כל הצער שבהם.

דרך “החלונות הצחים” שקרעה רחל לכאב נראית לנו לא רק נפש אשה מעונה, המתחבטת בבדידותה, “בדידות חיה פצועה”, אלא גם נפש האדם המחוסר “כנף מחסה” והבורא לעצמו בכל־זאת מתוך האבנים שידה בו גורלו מבצר־עוז.

ערכם האנושי והתרבותי של חרוזי רחל הספורים, הקצרים והפשוטים הוא בזה, שהם נוסכים בנו את ההכרה החשובה לאין ערוך, כי

"הכל יסכון

לחרוז על חוטיו אלמוגי המלים הנאות".

תורת הצדקה זו תורת חיים היא, אף־על־פי שהמכריזה עליה היתה מן ה“מוריטורי”, זאת אומרת: מן ההולכים למות. היא גם עדות לגיבורת־רוח, כי לא כל הכנעה ולא כל קבלת־דין היא סימן חולשה, להיפך, עוז נפשי מיוחד במינו דרוש לו לאדם כדי לאמר קדיש על עצמו בפשטות, בכנות וביופי פנימי עצור.

"לבי לניב התמים כתינוק

ועניו כעפר"

כזאת היא כל שירתה של רחל. עדי־עדים לא ידעה לשונה אף פעם. עירום ועריה, והדם החם מכוסה.

היא הגיעה לאותה מדרגה עליונה של שירה, החדלה להראות כדברי זמר והמשיכה לפעול ביופי שבאמתה. היא שידעה, כי “גן נעול – אדם” הרגישה גם בחוש האנושי שבה, כי לגן נעול זה יש מפתח ושמו כנות.

קו ישר הולך ונמתח בינה ובין העולם הרחוק. על־כן כה מלטפת הנעימה העולה ומצלצלת בכינוי “רחוקי שלי”. את התהום האיומה הפעורה בין פרט לזולתו מלאו עד בלי די רחמיה הרבים של המשוררת.

הרחמים! יסוד נפשי ואנושי זה הלא כולו נשיי הוא. רק האשה המרחיבה תחומי גופה והנפלגת לגופות־חיים חדשות עלולה לתת ביטוי מלא לרגש נפלא זה. כי הרחמים היא הדרך לאין סוף, לעולם, לנצח, רחמים – רחם.

ברחמים עולה היין על גדות הכלי, בדם יפרוץ פרץ בקירות האני.

נפשה של רחל שאפה לצאת מתוך צבת המציאות אל חוסר הגבולים של העולם. כצידה לדרך לקחה אתה בטנאה את הרחמים ואת הסליחה.

סירה קטנה זו של שירתה שבורת המפרשים ויתרה על גלי הצורות המקובלות בספרות וידעה לשוט במי השילוח של חוף הפרט כבמים אדירים של ים הכלל.

מכאן החן המיוחד של שיריה על המולדת ועל בוניה העמלים. כמו במשעולה הפרטי כן גם פה הוא רואה ומראה. אך גם פה כמו שם אין היא קובלת, אינה מורדת. רק – “בכי במסתרים”.

“קוצי צבר חיורים לאורך כל הנתיב”.

אך אם על המולדת היתה מרשה לעצמה לפעמים להביע מחשבות נוגות – לעמלים ולעובדים במולדת ובעדה היו בפיה רק דברי עידוד.

ונפלא עד כמה הצליחה משוררת אינדיבידואליסטית זו להתחבב על הצבא הציבורי שלנו שבמחנה העובדים! אמנם מתוך מחנה זה יצאה ואליו היתה תשוקתה כל חייה, ואם גורלה כלאה בין ד' האמות של מחלתה, רוחה ידע מזמן לזמן להמריא מעל לחומות הכאב הפרטי. סוף־סוף היה דרכה של רחל מכנרת – לכנרת. שם נולד יחסה הישר והפשוט לחיים, שם קיבלה עול מלכות העבודה ולשם שבה משוחררת מסיבלה ומכאבה. לא טלטלת הגבר שבה טולטלה אשה זו השפיעה על יצירתה, אלא חיוב החיים התמים של אנשי דגניה וכנרת. הנטיה לדממה דקה שהיתה טבועה בנשמתה מלידה קיבלה אישור ותוקף חיוני באותן הפינות הצנועות שבארצנו.

פעם אמרה:

"אמונים נשבעתי

למלים פשוטות כצעקה".

את שבועתה לא הפרה. עד רגעה האחרון היו בשיריה כל חרוז כציור יפני, דק ועדין, כל בית כאוהל הנמתח על יתדות האמת, והמלים – כפניני דמעות שקפאו.

בהעלותי על לבי את יניקתה ממקור היסורים הגופניים יראו לי ספריה הקטנים והלבנים כאותן קעריות־הבחן, שבהן יזרע לשם הגדרת המחלה זרע המתגים של השחפת ושעל שטחן יעלה ויצמח כמרגליות קטנות. המחזה יפה ומלבב לעיני הרופא שאין לו אלא מה שעיניו רואות, אבל מתוך דמי צמיחתן של פניני יופי אלה ישמע האיש שאוזניים לו לשמוע את בכי האדם הכורע תחת נטל סיבלו, הקובל בחשאי ומכריח לקבל עליו את הדין.

אותו “אושר שלו” שעליו שרה לפעמים רחל שייך לסוג ה“איפוריה”, שבה יצטיינו השחפנים בתקופות ידועות של מחלה זו. על שירתה שפוך גם אותו חן מיוחד המציין והמשתף את יצירתם של מוכי־הגורל מסוג זה שבשירתנו העברית.

“כאלה באביב ימותו” – באביב ימיהם, באביב יצירתם.