הוצאת עם עובד / ספריה לעם, 2001, 212 עמ'.

יש קסם מיוחד לעלילה המגלה עובדות חדשות על דמות שהכרנו בעלילת ספר קודם. הקסם מוכפל כאשר מתברר, שהעובדות החדשות הן מהסוג האפל, שהדמות הסתירה אותן והיתה מעדיפה אילו נשארו חסויות. מכל הדמויות שהשתתפו בעלילת “רביעיית רוזנדורף” (1987) נותר אֶגון לוונטל היחיד שהביוגרפיה שלו לא הושלמה וממש תבעה המשך טיפול בו בספר המשך.

סביב “רביעיית רוזנדורף” התעוררה בזמנו מחלוקת ביני ובין נתן שחם. אף שבעלילת הרומאן הצטייר לוונטל כדמות מישנית, שהצטרפה לארבעת הנגנים של הרביעייה וצפתה במתחים שהתעוררו ביניהם בחזרות ואחריהן, היתה לי הרגשה שדווקא הוא הדמות החשובה ביותר בספר. במסה שפירסמתי על הרומאן “רביעיית רוזנדורף” סמוך להופעתו (ראה בספרי “זהויות בסיפורת הישראלית”, 1994) טענתי שלוונטל אחראי לא רק ליומנו, שהוצב בסוף הרומאן (231—303), אלא כתב גם את יומניהם של חברי הרביעייה, תוך שהוא משתעשע באפשרות לתאר את עצמו כפי שיכול היה להצטייר בעיני כל אחד מהם.

זמן קצר אחרי פירסום המסה במוסף לספרות של “ידיעות אחרונות”, קיימתי ראיון עם נתן שחם בעירי, ראשון לציון, והוא שלל השערה פרשנית זו. טענתו היתה שכמו שאר חברי הרביעייה, שכתבו כל אחד את יומנו, גם לוונטל כתב רק את היומן שלו ומהדיר בדוי, שכינס את חמשת היומנים, הציב אותו בסוף הספר בזכות העובדה, שלוונטל הוסיף ליומן, שרשם בין פברואר 1937 לאוגוסט 1939 , פרק בינואר 1955, שבו השלים מידע על קורות נגני הרביעייה.

גם אם מקבלים את קביעתו זו של הסופר על הדרך שבה רקם את התגלגלותם של היומנים לידיו של המהדיר הבדוי, אין ספק שלוונטל זרע ביומנו מספיק רמזים לרצונו לכתוב רומאן על שלוש השנים, שבהן מצא מקלט מאימת הנאצים בפלשתינה־א"י יחד עם נגני רביעיית רוזנדורף, כדי שתהיה אחיזה לפירוש, שאכן כתב את הרומאן אחרי שחזר וביקר בארץ בשנת 1955, והעניק לו את צורת היומנים המאפיינת את הרומאן “רביעיית רוזנדורף”. הוא התמסר לכתיבת הרומאן אחרי שנוכח בביקורו בארץ כעבור למעלה מחמש־עשרה שנים, שאכן מימשה הציונות את חזונה והקימה את מדינת היהודים במזרח־התיכון הערבי, ואחרי שקרא את רשימותיו ביומן שכתב בארץ בשנות המלחמה. מכל הדמויות בעלילת “רביעיית רוזנדורף” לוונטל הוא היחיד שמתאים לו מעשה ערמומי ואירוני כזה: לכתוב את היומנים של חברי הרביעייה בגוף ראשון, כאילו הם כתבו אותם, ובה־בעת גם לתאר את עצמו בכתביהם הבדויים מנקודת־המבט שלהם.

ברומאן ההמשך הנוכחי ל“רביעיית רוזנדורף” ביסס נתן שחם סופית את טענתו, שלוונטל לא כתב את היומנים של חברי הרביעייה (30). הוא גִלגל בעלילת “צלו של רוזנדורף” את המשך קורות־חייו של לוונטל משנת ביקורו בארץ בתחילת 1995 ועד התאבדותו ביולי 1955. ונאמן לטענתו, לא כלל בעשרים השנים האלה אפילו רמז לאפשרות, שלוונטל כתב במהלכן את הרומאן שתיכנן בעבר על תקופת שהותו כפליט בארץ ועל חברי הרביעייה, שבחברתם העביר בבטלה את ימיו כאן.

נגד היתרון הזה שהעניק לעצמו נתן שחם בכתיבת ספר המשך לרומאן הקודם יכול המבקר רק להרים ידיו ולהיכנע. במשך שלוש־עשרה השנים שחלפו בין פירסום “רביעיית רוזנדורף” לפירסום “צלו של רוזנדורף” רשאי היה המבקר להחזיק בפירוש שכה הלם את אופיו של לוונטל, את אהבתו לאירוניה ואת היסוד הלוסיפרי־שטני שבאישיותו, כי הרומאן “רביעיית רוזנדורף” ממש הדריך לייחס ללוונטל מעשה הונאה ספרותי, ולוא רק כשעשוע אינטלקטואלי, שיספק בה בעת גם את תאוותו להתחזות ולהעטות על עצמו זהויות של אחרים. אך מרגע שהסופר החליט לשלול אפשרות זו בספר חדש שכתב כהמשך לספר שהיה נשוא המחלוקת בינו ובין המבקר, צריך המבקר לוותר על הניסיון להעניק תוספת תיחכום לרומאן “רביעיית רוזנדורף” ולאמץ את פירושו של המחבר שהחליט להסתפק בפחות מכך.

אך המבקר איננו יכול שלא להרהר בסיפוק־מה, שבאופן אירוני מוכיח ספר ההמשך את צדקת הנחתו ביחס לספר הראשון: תעלומת האח שבדה לוונטל, שמתפענחת ב“צלו של רוזנדורף”, אכן מוכיחה שהמבקר לא שגה ולא הפליג מן האמת בהשערותיו. אדם כמו לוונטל, שבדה לעצמו אח-תְאום, היה מסוגל לבדות גם את יומניהם של קורט רוזנדורף, קונרד פרידמן, ברנרד ליטובסקי ואווה שטאובנפלד - הגיבורים הבלתי־נשכחים של הרומאן “רביעיית רוזנדורף”.

 

הקשר בין הרומאנים    🔗

כרכי־המשך לרומאן מצליח מעלים שתי שאלות. הראשונה: האם קיימת הצדקה לכרך ההמשך, או שמדובר כאן בניצול ההצלחה שהיתה לרומאן הראשון? התשובה על השאלה הזו היא חד־משמעית: קיימת הצדקה מלאה לכרך ההמשך, כי הוא מטפל בשני נושאים שלא טופלו ברומאן הראשון. הכרך “רביעיית רוזנדורף” נכתב כמֶמוּאָרים של חמש דמויות, כולם יוצרים מהדרגה הראשונה שנמלטו לפלשתינה־א"י מאימת הנאצים. דרך יומניהם הצליח שחם להבליט את קוצר־הראות של אמנים ואנשי־רוח להעריך כראוי את אירועי ההיסטוריה. החמישה האמינו שעננת הנאציזם תחלוף בקרוב ובמהרה יוכלו לחזור לגרמניה ולחדש בה את הקריירה שלהם מהמקום שנקטעה. לעומת זאת פקפקו בסיכוייה של הציונות להגשים את חזונה בהצלחה. כידוע ארכה מלחמת העולם יותר שנים מכפי שקיוו, והאסון שהמיטו הנאצים על האנושות היה גדול וחמור מכפי שיכלו להעלות על דעתם.

ואשר לציונות - רק פרידמן החל להאמין בחשיבותה ובסיכוייה ואף נהרג במלחמה על עצמאותה של המדינה. גם רוזנדורף קשר לבסוף את גורלו עם המדינה, הקים בה את משפחתו השנייה והמשיך לפעול בה. כל האחרים עזבו בהזדמנות הראשונה. אווה נישאה לקצין הבריטי שהכירה בארץ ועברה להתגורר באנגליה. ליטובסקי היגר בסיום המלחמה לאמריקה. ואשר ללוונטל, הוא כידוע הוחזר לגרמניה בעיצומה של המלחמה כדי לחקור שבויים, אך בתום המלחמה ניסה את מזלו במקומות שונים בעולם וחזר לבסוף לגרמניה. רק בביקורו בארץ בשנת 1955 הבין שהוא וחברי הרביעייה לא התעלו מעל אחרים, שאינם אנשי־רוח, כאשר לעגו לאמונתם של הציונים כי מהשתילים שנטעו במדבר יצמחו עצים ומהצריפים ביישובים המבודדים תקום המדינה של היהודים (סיכומה של אדית בעמ' 144).

כאמור, מעורר כרך־המשך שאלה נוספת: האם הוא מסוגל לעמוד בנפרד ככרך סיפורת עצמאי, או שקיומו מותנה בהכרת תוכנו של הכרך הראשון? התשובה על השאלה הזו היא יותר מורכבת מזו שניתנה על השאלה הקודמת. הרומאן “צלו של רוזנדורף” איננו כתוב כקודמו, שהורכב מחמישה יומנים, אלא כתוב כסיפור רצוף, שעליו מופקד מספר־עֵד, ארנון רוזן, בנו הבכור של רוזנדורף, שהוא היסטוריון במקצועו. אך לא רק הצורה השונה מבדילה אותו מ“רביעיית רוזנדורף”, אלא גם תוכנו העוסק בשני נושאים שלא טופלו בכרך הקודם. אשר לנושא הראשון - הוא מתברר אגב פיענוח תעלומת ההיחלצות של לוונטל ממאסרו בדכאו: האם מותר אחרי שנים לשפוט אינטלקטואל שההיסטוריה אילצה אותו לבגוד באמונתו? כדי להתמודד עם הנושא הזה אפשר להסתפק בקריאת הרומאן “צלו של רוזנדורף”, המספק את כל המידע על תעלומת היחלצותו של לוונטל מדכאו. אך קיים נושא שני, המתעורר מפרשת דכאו בחייו של לוונטל: איזו תועלת מפיקה האנושות מחשיפת הבגידה של האינטלקטואל באמונתו? וביחס אליו אין להסתפק רק במידע שבכרך־ההמשך, כי רק קריאה רצופה בשני הרומאנים פורשת את סיפור־חייו המלא של לוונטל ומאפשרת להשיב תשובה מבוססת על שאלה זו.

סיפורו המלא של לוונטל כאינטלקטואל בולט של גרמניה במחצית הראשונה של המאה העשרים אכן נפרש רק כאשר קוראים את שני הרומאנים בזה אחר זה. ואז ניתן להבחין, שקיימות שלוש תקופות בביוגרפיה שלו. שתי התקופות הראשונות נחשפו ברומאן “רביעיית רוזנדורף”. הראשונה נמשכה עד תום מלחמת העולם השנייה. לוונטל, שהיה סופר מצליח וקומוניסט פעיל התבלט בגרמניה כאויב מר של המפלגה הנאצית המתחזקת. הוא קידם את עליית כוחה ברשימות ארסיות שפירסם בעיתונות. זו היתה הסיבה מדוע היה בין הראשונים שנאסר ונשלח לדכאו כאשר הנאצים עלו לשלטון. בדרך כלשהי הצליח להשתחרר מדכאו ולהימלט מגרמניה. כך הגיע כפליט לפלשתינה־א"י. בארץ התגורר עם הילדה מוזס, רווקה ילידת גרמניה שהעריצה אותו, ובהעדר עיסוק אחר הצטרף כצופה לחזרות ולהופעות הרביעייה הקאמרית, שהקים קורט רוזנדורף בתל־אביב. באמצעות קשריה של אוה שטאובנפלד, נגנית הוויולה של הרביעייה, עם קצין בריטי ששירת בארץ, גייסה אותו הבולשת ב־1939 כאזרח לעזרת הצבא הבריטי. את תפקיד המתורגמן הוא מילא תחילה בארץ ואחר־כך על אדמת גרמניה. זוהי בתמצית ההיכרות עם לוונטל כשהיה בשנות השלושים לחייו.

ביומן של לוונטל, שחתם את הכרך “רביעיית רוזנדורף”, חזר הקורא ופגש את לוונטל כעבור כחמש־עשרה שנים, בהיותו בשנות החמישים לחייו. שם סופר שלוונטל חזר וביקר בארץ בשנת 1995 כדי לממש את הירושה שהורישה לו הילדה מוזס. בדירתה מצא את היומן ובו הרשימות, שכתב בתקופת שהותו בארץ בין השנים 1939–1836, כהכנה לרומאן שתיכנן לכתוב על־פיהן בעתיד ושהרביעייה ונגניה היו צריכים להיות נושאו. אחרי שלוונטל עיין ביומן, החליט לפרסם אותו ללא שינויים. את הנימוק להחלטה זו כלל בקטע שבו סיים את היומן: “אחרי שהתמוטטו כליל ערכיה של החברה המערבית, אין טעם לפרסם רומאנים מגובשים, בעלי מבנה ארכיטקטוני מושלם, שהוא הביטוי המובהק ביותר של האמונה בערכים אלה”. ואכן, בשובו לגרמניה הדפיס שם את היומן ללא־שינויים תחת הכותרת “יומנו של גולה”.

הכרך “צלו של רוזנדורף” מקפיץ את הקורא כחמש־עשרה שנים נוספות - אל התקופה השלישית בחייו של לוונטל, שהוא כעת בשנות השבעים לחייו. רומאן ההמשך משלים פרטים על הביוגרפיה של לוונטל בשתי התקופות הקודמות, אך הוא מתאר גם את שנותיו האחרונות בין השנים 1975–1973. בדרך זו מתקבלת הפרישה המלאה של הביוגרפיה שלו כאדם וכסופר לאורך המאה העשרים, ובלעדיה אי־אפשר להבין את סוגיית הבגידה של האינטלקטואל באמונתו ואי־אפשר להשיב על שתי השאלות שמתבררות ברומאן ההמשך בהקשר לסוגיה זו.

 

פרשת ההיחלצות מדכאו    🔗

המידע ב“רביעיית רוזנדורף” על פרשת דכאו בביוגרפיה של לוונטל הוא מועט ביותר. חברי הרביעייה ידעו שלוונטל “היה אחד העצירים הראשונים בדכאו” (12). פרידמן מוסיף שלוונטל “נמנע בדרך־כלל מלספר על ניסיונו האישי בדכאו ומדבר על זה רק לעיתים רחוקות מאוד” ולכן הופתע מאוד כאשר פעם הסתמך לוונטל על ניסיונו בדכאו כדי להסביר את הקסם שמהלכת המלחמה על אנשים חלשים, “שאינם מסוגלים לממש את מאווייהם האפלים אלא ברשות”. ולפיכך, הסביר, דווקא “הסקרנות האינטלקטואלית עלולה להוליד רשע מושלם” ודווקא אנשים צעירים וחסרי־ניסיון, שהסקרנות מאפיינת אותם, מועדים להיות קורבנותיו הראשונים של רשע כזה (109).

התיאור היחיד מקורותיו של לוונטל בדכאו מופיע ביומנו, המוצב כאחרון ברומאן “רביעיית רוזנדורף”. אחרי שרשמו בדכאו את פרטיו האישיים, הסיר “קצין חייכני, מנומס” את המשקפיים מעל חוטמו וניפץ אותם תחת עקב מגפו. ומאז הפך לוונטל במשך כל זמן שהותו בדכאו קורבן להשפלות. התעללות אחת מזכיר לוונטל מבין כולן בגלל סמליותה: על תשובה בגרמנית עשירה לשאלת הבל של אחד משומריו, זכה מידיו למכה על הפה “כאילו כדי להבהיר: ניבול־הפה שלהם גרמני יותר מן הלשון הספרותית שבפי. אני הוכיתי כדי שאשתוק ולא כדי שאדבר” (251).

לוונטל לא חשף ביומן שום פרט על הנסיבות שחילצו אותו מדכאו. אולם מוזר יותר שאיש מהנגנים, ובכללם רוזנדורף עצמו, שהיה מיודד עם לוונטל יותר מהאחרים, לא העלה ביומנו אפילו תמיהה על הנושא הזה. ההתחמקות מבירור פרט זה על־ידי כולם, כה סמוך לאירוע, היתה יכולה להיות מוסברת - אלמלא שלל אותה שחם עצמו - על־ידי העובדה שלוונטל חיבר את כל היומנים בכרך “רביעיית רוזנדורף”, גם את אלה של הנגנים, והיה לו עניין להצניע פרט מביש זה בתולדות חייו.

כאמור, הכרך “צלו של רוזנדורף” עוסק בפיענוח פרשת היחלצותו של לוונטל מדכאו. ארנון, הבן הבכור של קורט רוזנדורף, הגיע במקרה אל פתרון התעלומה הזו. בגלל שיבוש בסדר הכרונולוגי של המאורעות (ראה הפיסקה בעמ' 81–80 על השיחה עם סר אדמונד) יסופרו המאורעות להלן בסדר הנכון שלהם. אחרי שארנון העדיף את לימודי ההיסטוריה על הנגינה בכינור וסיים ב־1965 את התואר הראשון בירושלים, איפשר לו פרופ' טלמון לדלג על התואר השני ועודדו להשלים את הדוקטורט ב“אוניברסיטה הפתוחה” בגרמניה (70). שם הכיר והתיידד עם הלמוט הופמייסטר (78). ב־1966 גילה הלמוט באקראי חליפת מכתבים שמצא בארכיון הגסטפו. את המכתבים שלחו זה לזה איש מנגנון הביטחון של הנאצים, שזיהה את עצמו בכינוי “פאולוס”, ואדם בתל־אביב, שכינויו היה “לוסיפר” (75). הלמוט סיפר לו שבארכיון מצויים גם מכתבים קודמים שנשלחו מ“פאולוס” אל “לוסיפר” לערים שונות בגרמניה (79) ו“רישום של תכתובת עם אותו אדם בפריס ובמרסיי” (80). הלמוט היפנה במיוחד את תשומת־לבו של ארנון אל שני המכתבים האחרונים ששלח “לוסיפר” מתל־אביב אל “פאולוס” (84–82), ערב פרוץ המלחמה בשנת 1939, שכללו רמזים המפלילים אלמוני, המכונה בהם בכינוי “אותו האיש”, בשיתוף־פעולה עם המשטר הנאצי.

הלמוט חקר את המבנה הארגוני של הגסטפו (77), ולא היה לו עניין מיוחד במכתבים אלה משנת 1939. הוא סיפר עליהם לארנון רק בגלל הקוריוז, שהם נשלחו אל עיר־מגוריו, תל־אביב, וממנה. הלמוט זיהה את “פאולוס” כקצין שהפך מאוחר יותר לאישיות בכירה בשירות הריגול הנגדי של גרמניה הנאצית (80). מארנון ביקש לנסות לזהות בישראל את זהותו של “לוסיפר”. אף שארנון שמע תמיד מפי אביו שלוונטל היה “המר באויבי המשטר הנאצי” (80), ניחש לבו, בגלל השפה הספרותית הגבוהה שבה נוסחו מכתביו של “לוסיפר”, שמדובר בסופר, ושיער שכתב אותם אגון לוונטל, הסופר שעליו דיבר אביו בהערכה רבה והגדיר אותו תמיד כידידו הטוב.

ב־1967 חזר ארנון לארץ כדי להשתתף במלחמת ששת־הימים. אך פרט לעובדה ששמע כבר מאביו בעבר, שלוונטל היה אסיר בדכאו, הוא לא הצליח לקבל מאביו הסבר על האופן שבו הצליח לוונטל להיחלץ מדכאו. אביו האריך בסיפור תלאותיו של לוונטל שאיבד לאחרונה את אשתו השוודית, “אלמנתו של גיבור מלחמה גרמני”, שהעניקה לו בית קבוע אחרי שבסיום המלחמה “נדד מארץ לארץ, ניסה להגר לאמריקה, אבל שם הציקו לו בגלל ההשקפות השמאלניות שלו, ואז חזר לגרמניה המזרחית, אך גם משם, משום־מה, נמלט כעבור זמן קצר. לבסוף השתקע בגרמניה המערבית, שאף היא לא קיבלה אותו בזרועות פתוחות” (80).

התעלומה גדלה כאשר בדרכו לחידוש לימודי הדוקטורט בגרמניה, התארח בשנת 1968 בביתה של אוה שטאובנפלד בלונדון, ושמע מפי בעלה, הקולונל בדימוס סר אדמונד גרנטלי, מידע סותר על לוונטל מזה ששמע מפי אביו. סר אדמונד סיפר שהוא גייס את לוונטל לעבוד כמתורגמן בשירות הצבא הבריטי ואחר־כך גם העביר אותו לגרמניה כדי שיסייע שם בחקירת שבויים. על תמיהת ארנון, שהסכים לגייס לתפקיד רגיש כזה אדם שהיה עצור בדכאו, השיב סר אדמונד, שתשובת לוונטל היתה שלא הוא, אלא אחיו התאום, אריך, חבר המפלגה הקומוניסטית, היה זה שנכלא בדכאו. סר אדמונד לא קיבל מלוונטל מענה על השאלה, כיצד הצליח אריך להיחלץ מדכאו, וגם לא תשובה על מקום הימצאו מאז נחלץ משם.

העובדות ששמע ארנון מפי סר אדמונד חיזקו את הנחתו, שלוונטל הוא אכן אותו “לוסיפר” החתום על המכתבים שנשלחו מתל־אביב בשנת 1939 אל הגסטפו בברלין, וש“אותו האיש”, המוזכר בהם כמי ששיתף פעולה עם הגסטפו, היה אריך, אחיו התאום. ארנון חזר לארץ אחרי שהשלים את הדוקטורט שלו על מעמד האשה בגרמניה הנאצית, ונושא המכתבים הללו לא היה חוזר להעסיקו אלמלא הכיר את לוונטל כאשר זה הגיע לביקור אבלים בשנת 1973, אחרי שנודע לו על פטירתו של רוזנדורף (28). הפגישה הקצרה עם לוונטל עוררה אצל ארנון מחדש את תעלומת זהותו של “לוסיפר” במכתבים שגילה הלמוט בארכיון הגסטפו בברלין. רק כעת, אחרי הפטירה של אביו, שמע ארנון מפי אמו את המידע שהיה ברשותה על לוונטל.

אמו הגדירה את לוונטל כידיד קרוב של רוזנדורף: “לוונטל היה הולך אחרי רוזנדורף לכל מקום, היה ממש כמו הצל שלו” (25). הידידות הזו היתה תמוהה בעיניה, כי רוזנדורף היה אופטימי ולוונטל היה “תמיד פסימי כזה, קודר, מריר קצר־רוח ולא ידידותי” (24). הם הכירו על סיפון האונייה בדרכם לארץ (25). ידידותם התחזקה בתל־אביב, אחרי שלוונטל הצטרף לחזרות של הרביעייה. ועוד סיפרה אמו, שאת הארץ עזב לוונטל עוד לפני סיום המלחמה, וחזר לביקור קצר בשנת 1995 כדי לממש את הירושה שהורישה לו הילדה מוזס, שפירנסה אותו משכר־עבודתה בסוכנות היהודית ושבביתה התגורר בתקופת היותו פליט וסופר גולה בארץ.

לוונטל חזר מהארץ עם כתב־יד שחשב שאבד ושהילדה שמרה עליו בעיזבונה. כך זכה “יומנו של גולה” לראות אור. לוונטל נהג לטלפן פעמיים בשנה אל רוזנדורף והקפיד לשלוח אליו כרטיס ברכה ליום הולדתו (24). היא הניחה ששניהם נפגשו בגרמניה בכל פעם שהרביעייה הגיעה לגרמניה והופיעה שם. באחת משתי הכספות של אביו גילה ארנון מכתבים שכתב לוונטל אל אביו בשנת 1940, שהשלימו את המידע ששמע מפי אמו. במכתבים האלה ניסה לוונטל לשכנע את רוזנדורף שלא לשאת לאשה את אמו של ארנון (35). המעשה שהיה יכול להיחשב לתגובה נאותה מצד ידיד אמיתי אלמלא ניסה לוונטל במקביל - כך גילתה לו אמו כעבור זמן - לחזר אחריה, אהובתו של רוזנדורף, מאחורי גבו (138).

 

מדוע התעלף לוונטל?    🔗

אחרי שקם מ“השבעה”, ניסה ארנון למצוא את לוונטל כדי לפתור בעזרתו את חידת “לוסיפר”, אך עקבותיו נעלמו. וייתכן שהתעלומה לא היתה נפתרת אלמלא הכיר את גדעון אשל, אחרי שהרכבים שלהם התנגשו בתאונת דרכים קלה. הידידות ביניהם התהדקה אחרי שגילו ששניהם שירתו בצנחנים וש“שניהם בנים להורים יוצאי גרמניה” שביקשו להנחיל לבניהם את אהבתם לתרבות של מולדתם הקודמת (41). רק בפגישתם השלישית הגיעו בדרך המקרה לדבר על לוונטל. כך התברר לארנון שאביו של גדעון, המו"ל הקשיש אשלבכר, העריך את לוונטל, כי ראה בו “מצבה חיה לכל הלבטים שהתלבט הוא בנעוריו בין יהדותו לגרמניותו” (102).

אשלבכר גם חשב “שנעשה ללוונטל עוול, ושהוא ראוי למקום מכובד יותר בפנתיאון הגרמני” (44). לכן ביקש להדפיס בתרגום לעברית, את “יומנו של גולה”, היומן שכתב לוונטל בשנות שהותו כסופר גולה בארץ־ישראל, ואחריו גם את ספרו האוטוביוגרפי האחר על אותן שנים - “מכתבים אל אחי”. שיחתם של ארנון וגדעון הגיעה עד מהרה לביוגרפיה של לוונטל. גדעון זכר את התמצית שנרשמה על עטיפת “יומנו של גולה”: “היה פעיל בחוגי האמנים בברלין, מתח ביקורת חריפה על המשטר הנאצי, נכלא בדכאו, ברח לצרפת, חי בישראל בין השנים… חזר לגרמניה”. גדעון נדהם לשמוע מפי ארנון את העובדה שנודעה לו מפי בעלה של אוה, שלא לוונטל היה בדכאו, כי אם אריך, אחיו התאום, ש“לוונטל הצליח איכשהו לשחרר אותו משם” (45). ולכן יזם גדעון את שתי הפגישות בין ארנון ולוונטל.

הפגישה הראשונה התקיימה בביתו של אשלבכר (60–50), שמורת־טבע יֶקית בתל־אביב, והשנייה במסעדה על חוף הים (74–60). לפיענוח חידת “לוסיפר” חשובה הפגישה ביחידות של ארנון עם לוונטל במסעדה. במהלכה ניסה ארנון מספר פעמים להעביר את השיחה מהנושאים שלוונטל התלהב לשוחח עליהם (כתיבתו וזרותם של יהודי גרמניה בהוויה הישראלית) לתעלומת אריך, אחיו התאום והמיסתורי (65), אך לא הצליח לעשות זאת. פגישתם כמעט הסתיימה כאשר שאל את לוונטל ישירות על אחיו. תגובת לוונטל היתה בלתי־צפויה: “פניו חוורו ושפתו התחתונה החלה רועדת. הוא תפס את חזהו בשתי כפות ידיו, ואט־אט צנח מכסאו, רגליו פשוטות לפנים, ונשכב פרקדן על הרצפה” (47).

אחרי שלוונטל השתחרר מבית־החולים, התאמץ דווקא הוא לקיים פגישה עם ארנון, אך הדבר לא צלח בידי שניהם. מלחמת יום־כיפור ביטלה את המועד האחרון שקבעו לפגישתם. ארנון נפצע בידו במלחמה זו וגדעון, כך התברר לו אחרי שהחלים מפציעתו, נהרג בחווה הסינית. אירועים אלו הרחיקו את ארנון מפרשת לוונטל ואחיו (99). “יומנו של גולה” הופיע בעיתוי שגרם להתעלמות כמעט מוחלטת ממנו. אלמנתו של גדעון, אדית השלימה את הפקתו, אך אחרי מלחמת יום־כיפור לא היה לאיש עניין בזיכרונות סופר יהודי־גרמני משנות השלושים המאוחרות שבהן היה פליט בארץ, אף שסיפר בהם גם פרטים על היחסים ששררו בין חברי הרביעייה הקאמרית שהקים קורט רוזנדורף בתל־אביב. ההתעלמות מספרו הראשון שתורגם לשפה העברית הניעה את לוונטל לעזוב את הארץ בפחי־נפש ולדברי אדית, בעיקר משום שלא עלה בידו להיפגש עם ארנון (100).

ארנון חזר להתעניין בפרשת לוונטל, כאשר הוזמן ב־1974 לכנס מדעי בגרמניה והחליט לנצל את שהותו בה כדי להיפגש עם לוונטל ולפענח בעזרתו אחת ולתמיד את התעלומה של פרשת “לוסיפר”. אך אשתו של לוונטל הדפה את פניותיו בטלפון והודיעה לו שוב ושוב שלוונטל נעדר מהבית. לעומת זאת פגש ארנון בברלין את הלמוט הופמייסטר, שבישר לו על גילוי שני מכתבים נוספים בארכיון הגסטפו השייכים לפרשת “פאולוס” ו“לוסיפר”. הכתובות שאליהן שלח “פאולוס” את המכתבים (הראשון משנת 1945 נשלח למחנה צבאי בגרמניה, והשני משנת 1950 נשלח אל כתובתה של אשה אלמונית בלוס אנג’לס) תאמו מקומות שבהם התגורר אז לוונטל (104). עובדה זו חיזקה אצל ארנון את השערתו הישנה, שלוונטל הוא “לוסיפר”. נדחף על־ידי המידע החדש, ניסה ארנון לאתר את כתובתו של לוונטל באגודת הסופרים הגרמנית ואצל אישים שהיו אמורים לדעת פרטים עליו, אך גם באופן זה לא הצליח למצוא את עקבותיו. לכן הופתע כאשר לוונטל התייצב מיוזמתו במלון שבו התאכסן.

רק בפגישתם זו, השלישית, התמקדה שיחתם בתעלומת היחלצותו של לוונטל מדכאו ובחידת גורלו של אחיו התאום, אריך. למעשה יזם לוונטל את הפגישה כדי לברר מה ידוע לארנון על קורותיו וקורות אריך בשנות המלחמה ואחריה (108). כעת רמז ארנון לראשונה ללוונטל על חשדו, ש“לוסיפר” הוא סופר יהודי מגרמניה, שמצא מקלט בתל־אביב ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכן “שמדובר באדם ששוחרר מדכאו על תנאי שיביא תועלת כלשהי למשטרת הביטחון הגרמנית”. ארנון גם סיפר ללוונטל על הדברים ששמע מפי בעלה של אוה, סר אדמונד גרנטלי, שעל־פיהם הוא משער, שלא לוונטל, אלא אריך “הוא שכנראה קיבל עליו לשרת את השטן כגמול על שחרורו” (109). אחרי שהאזין, לא סיפק לוונטל לארנון הסבר על הנסיבות שבעזרתן הצליח להשתחרר מדכאו, אך טען, שהמכתבים שהעתקיהם נמצאו בארכיון הגסטפו “זויפו בידי סוכני מודיעין אמריקנים כדי להוכיח שהקומוניסטים סייעו לנאצים” (112), מאחר שמפעיל אינטליגנטי מסוגו של “פאולוס” לא היה אפשרי בין הבריונים אטומי־השכל ששירתו בשורות הגסטפו ב־1937.

ממש לפני שנפרדו, סיפק לוונטל הסבר להשתחררות אחיו מדכאו: “אחיו שוחרר כנראה על תנאי: חייו תמורת מידע על המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. אבל אין לדעת אם מילא את התנאי הזה”. הוא פגש את אחיו בצרפת קודם שבעצמו נמלט לארץ־ישראל, ואריך התפאר באוזניו, שהצליח אחרי שחרורו מדכאו להתל בגסטפו, אחרי שהחשיד במידע שסיפק לאירגון הכל־יכול בכירים של המפלגה הנאצית ופקידים של משרד החוץ (115). עקבותיו של אריך אבדו אי־שם בברית־המועצות כשם שנעלמו עקבות בנו ועקבות האשה, שממנה התגרש קודם שבעצמו ירד למחתרת מפחד רודפיו. התועלת היחידה שהפיק ארנון מהשיחה הזו עם לוונטל היתה האישור שקיבל מפיו - בניגוד להכחשה בתחילת שיחתם - שמכתביו של “פאולוס” אכן הופנו אליו וש“זה היה ניסיון סחיטה ברור” שנעשה על־ידי “קצין נאצי חובב ספרות נאור למדי” כדי שיתגלה באמצעותו מקום המיסתור של אריך (117).

 

הסיוע של אנה    🔗

פגישתם זו, השלישית ביניהם, עמדה להסתיים בלי שלוונטל הצליח לשכנע את ארנון (114) ואת הלמוט (117) לזנוח את המשך החיטוט בפרשת אחיו. רק בדיעבד הבין ארנון, שלוונטל ניסה להסיטו מהמשך הבילוש בפרשת המכתבים שהחליפו ביניהם “פאולוס” ו“לוסיפר” בכך שגילה לו את סודו של אביו: הקשר החשאי שקיים עם אנה, בתו מנישואיו הראשונים. סיפור נישואיו הראשונים של רוזנדורף מוזכר ברומאן הראשון (12–11). גרטה הארית לא הצטרפה לרוזנדורף, כשנמלט מגרמניה לפלשתינה, בנימוק שאין לקטוע את פיתוח כישרונה המוסיקלי של אנה. בשנות המלחמה היה רוזנדורף בטוח ששתיהן לא שרדו אחרי שהוכשל על־ידי ניסוח מטעה במכתבו של ולטר, אחיו התאום, שממנו הבין כי אשתו ובתו שנותרו בגרמניה אינן עוד בחיים (231).

ארנון ידע, כמובן, פרטים אלה על משפחתו הקודמת של אביו, אך היה בטוח שאביו הקים משפחה חדשה בארץ רק אחרי שנודע לו, שגרטה ואנה “ניספו בשואה” (56). לכן נדהם מהגילויים ששמע מפי לוונטל, שגורל משפחתו הקודמת של אביו היה שונה. גרטה, אשתו הראשונה, לא שמרה אמונים לרוזנדורף אחרי שנמלט מגרמניה וקידמה את הקריירה שלה כזמרת באמצעות מאהבה, פקיד בכיר במיניסטריון ההסברה הנאצי (133). היא נהרגה באחת ההפצצות על ברלין (173), אך אנה, שהורחקה אל ידידים בכפר, נותרה בחיים והיא מתגוררת כיום בפרנקפורט (123).

פגישתו של ארנון עם אנה לא הרחיקה אותו מפענוח תעלומת המכתבים, כפי שקיווה לוונטל, אלא דווקא קירבה אותו אל האמת. לוונטל התעשת מאוחר מדי, ואף שניסה, לפני פגישתם השנייה של ארנון ואנה, להמעיט במהימנות העובדות שתספר אודותיו, באמצעות תיאור קורותיה בימיה האחרונים של המלחמה (173–172), זכה ארנון לשמוע מפיה לא רק תיקון על גורלה בסיום המלחמה (187–186), אלא לראשונה את האמת על לוונטל (188). לוונטל בדה אח־תאום וייחס לו את סיפור הכליאה בדכאו ואת ההיחלצות משם תמורת ההתחייבות, שנתן למשחרריו הנאצים להסגיר לידיהם את חבריו הקומוניסטים. במשך שלושים וחמש שנים הצליח לגונן על עצמו באמצעות סיפור־כיסוי זה שהמציא ואשר לא היה מתפענח אלמלא אהבת הסדר הקפדנית של הגרמנים, לגנוז בארכיונים כל פיסת נייר על פעולותיהם.

ואכן, אחרי שאנה חשפה באוזני ארנון את סודו של לוונטל, פיענח אותו גם הלמוט. כשנה אחרי ששמע את הדברים מפי אנה, חזר ארנון במאי 1975 לגרמניה לרגל הופעת ספרו על “מעמד האשה בגרמניה הנאצית”. קודם צאתו להרצאה הפתיע אותו הלמוט בביקור שבו גילה לו שפיענח סופית את זהותם של “פאולוס” ו“לוסיפר”. כעת, אחרי שהתברר לו בוודאות, שלוונטל היה “לוסיפר”, החליט לכלול את סיפורו במחקר שלו על הגסטפו שיראה אור בקרוב ויקיף שלושה כרכים (199–198).

שתי דמויות מעניינות ביותר עיצב שחם ברומאן הנוכחי: לוונטל ואנה. שתיהן נדירות בסיפורת הנכתבת כיום, שנוטה בדרך כלל לאיפיונים פשטניים ולעיצוב גיבורים שקל לאהוב או לתעב אותם ואין שום קושי להגדיר את ערכם האינטלקטואלי ואת רמתם המוסרית. לוונטל הוא חמקמק, ושום שיפוט אינו ממצה את אישיותו המגוונת. אנה היא מסתורית וכלל לא פשוט לתמצת בפרופיל פסיכולוגי את נפשה המסוכסכת. את ההגדרה הקולעת ביותר לטרגדיה של אנה ניסח ארנון: אביו, רוזנדורף, “הוליד ארית טהורה ממוצא יהודי” (169). אנה אישרה באוזניו את הסתירה הזו בזהותה העצמית: “לפני שנתנו לי להבין שאני לא שייכת, נסחפתי כמו כולם אחרי ההדר הנאצי… במדים, בנסים ובדגלים המתנפנפים, בשאגות ההמון המריע, מצאתי אפילו איזה קסם ארוטי” (168).

לוונטל הצליח לנסח באופן ברור יותר את השסע הזהותי הזה, שאיפיין את כל יהודי גרמניה: “עד היום אנחנו מתקשים להחליט אם אנחנו גרמנים בני דת משה או יהודים חסרי דת המדברים גרמנית” (111). אצל הסופרים היהודים בגרמניה בלטה הסתירה יותר מאשר אצל אחרים, כי הם התאמצו “להיות סופרים גרמנים ולא יהודים. אבל, בעצם, אנחנו היינו לא גרמנים ולא יהודים” (120). הביוגרפיות של אווה שטאובנפלד (112–111) ושל אנה רוזנדורף (129–127) הדגימו היטב את המצב הטרגי שאליו נקלעו יהודי גרמניה בתקופת השואה.

את היחסים ביניהם תארו לוונטל ואנה באופן סותר באוזניו של ארנון. לוונטל הדגיש את מאמציו לקרב את אנה אל אביה, שאתו סירבה להיפגש (170). אנה הציגה גירסה שונה. תחילה “היתה סבורה שבאמת ובתמים הוא בא אליה מפעם לפעם כדי להשיבה אל אביה”, אך עד מהרה הבינה שהוא מנסה לחזר אחריה, שבאותם ימים, מיד אחרי סיום המלחמה, היתה “אשה בודדה, מטופלת בתינוקת, חרדה מכל עלה נידף”, ולכן “ביקשה ממנו שיחדל להציק לה” (184). אולם לוונטל מצא מכנה משותף לשניהם: “גם אצלה, לא רק אצלי, ההיסטוריה התערבה” (175).

על־פי הגדרה זו, שניהם היו קורבנות לדורסנותה של ההיסטוריה, שבתהפוכותיה שמטה את האדמה מתחתם והפכה אותם מהנערצים המוכשרים של הדור לבני־אדם נפחדים שהמוצא היהודי, ששניהם התכחשו אליו, העמיד לפתע את חייהם בסכנה. בשנות המלחמה איבדו שניהם את תומתם ואת תמימותם. שניהם חוו במהלכה אינוס שרושמו בהמשך חייהם היה בלתי־נימחה. את אנה אנסו עשרה גברים מקרב חיילי הצבא האדום. לא רק את גופה אנסו, אלא גם את אמונתה שהיא גרמנייה טהורת גזע. בין האנסים היה חייל רוסי שדיבר גרמנית, ולראשונה ניסתה להציל את עצמה באמצעות המחצית היהודית בזהותה, כשפנתה אל החייל ואמרה לו שהיא יהודייה. אך בגלל המראה הארי שלה, הוא לא האמין לה ולא מנע את אינוסה על־ידי חבריו.

לוונטל נאנס אונס מטפורי על־ידי הנאצים בדכאו. גם לו עמד המראה שלו למכשול. אפו הסגיר את המוצא שלו (21). ב“רביעיית רוזנדורף” הוא אפילו מפרט את האתגר שהמראה שלו הציב בפני כל בריון בדכאו: “אני גוץ, עגלגל, קצר־זרועות, עב־אצבעות, שחור שיער ועין, מאונקל חוטם, וחסר־מנוחה. טיפוס יהודי מובהק, שנטפלה לו קפדנותו הרגזנית והאווילית של הגרמני” (250). לכן זכה שם לטיפול מיידי של הקצין הצעיר, שניער ממנו את כל אשליותיו. ברגע שהוסרו המשקפיים מעל חוטמו “כבר היה ברור לו כי רק במדינה של אפלטון, שעומד בראשה משורר, אפשר לכונן משטר קומוניסטי” (203). הדמיון הזה מסביר את היחסים המורכבים ביניהם. כל אחד מהם הסגיר את סודו של הזולת לארנון, חשף על־ידי כך את פגיעוּתו ואחר־כך גם נחלץ לגונן עליו.

 

בגידת האינטלקטואל    🔗

ההבדל הבולט בין אנה ולוונטל הוא בתגובתם על פגיעת ההיסטוריה בהם. אנה פרשה מהציבור כבר בתחילת הדרך והפסיקה להופיע כסולנית באולמות הקונצרטים. לוונטל ניסה ללחום בפגיעת ההיסטוריה בו והשקיע שלושים וחמש שנים ואת כל כישרונו כדי לשרוד כסופר בספרות הגרמנית. במהלך השנים האלה התאמץ להעלים את כתם שיתוף הפעולה עם הגסטפו ואת חרפת בגידתו באידיאל הקומוניסטי ובחבריו מהמפלגה הקומוניסטית על־ידי המצאת אח־תאום והטלת חטאים מבישים אלה עליו. הוא הצליח במשך שנים לשכנע באמיתות הסיפור הבדוי הזה על אריך, אך שילם על כך מחיר כבד.

לפני שנאסר בדכאו ולפני שהמוצא היהודי הפך לאשמה חמורה גם עבור איש מסוגו, שכמעט התנתק מהיהדות, התפרסם לוונטל כלוחם בולט ביותר בהתחזקות הטבטוניות במולדתו ופירסם מאמרים מצליפים, ששמו ללעג את היטלר ואת בריוניו (102). הוא לא היה יכול להתמיד בכך אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. מרגע שנאלץ לבחור בדכאו בין חייו ובין שיתוף־הפעולה עם הנאצים ובחר לשרוד בחיים, נאלץ מיוזמתו לחסום את פיו אחרי סיום המלחמה, מחשש שבגידתו בחבריו ובו עצמו תיחשף ותתפרסם. אנה ציירה לארנון את מצבו מעורר הרחמים של סופר שההיסטוריה הביאה אותו לשפל כזה: “הוא סופר משתכח והולך”, כי הדור הצעיר “אינו מוצא עניין בסופר בן זמננו העוסק בעברה של גרמניה ואינו מחפש מישהו להטיל עליו את האשם. הוא פשרני מדי בעיניהם” (185–184).

הלמוט השלים לארנון את התיאור של אנה על מצבו הרגיש של לוונטל בספרות הגרמנית שלאחר המלחמה: סופריה הצעירים של גרמניה היו סולחים ללוונטל על הזהירות והפשרנות שבה התייחס בספרים שפירסם מסיום המלחמה ואילך על עברה הנאצי של ארצם, “ואולי היו אומרים: תראו איך משטר טוטליטרי רוצח בני־אדם אפילו בלי לגעת בהם”. אך הם לא היו מוכנים לסלוח לו, ליהודי, את הדימוי שבחר לעצמו בגרמניה החדשה: “להיות דבר והיפוכו - ‘אזרח העולם, שנשבע אמונים לאנושיותו’ - - - ובה־בשעה גם המצפון של גרמניה”. את סלידתו מלוונטל כסופר ביטא הלמוט בנימה אנטישמית מפורשת למדי: “כל אחד, אם ירצה להיות המצפון של גרמניה כשבארון שלו משקשקים השלדים, יקבל אצלנו אותו הטיפול. - - - וזה חל על כל אדם, גם על גרמני אמיתי” (200).

הלמוט לא נענה להצעתו של ארנון להשמיט מכרכי המחקר שלו את העמוד וארבע השורות, שעתידים היו לחשוף את הגילוי על שיתוף הפעולה בין לוונטל והגסטפו ב־1939, או לפחות להשמיט מהסיפור רק את שמו של לוונטל (199). אחרי שהלמוט חשף את הפן האנטישמי בדעותיו, חתם ארנון את ידידותם שנמשכה כעשר שנים. כעבור זמן קצר פירסם הלמוט את כרכי ספרו ובכך שם קץ גם למאבק ההישרדות של לוונטל. אחרי שלושים וחמש שנים שבהן הצליח לוונטל להעלים את חרפת־חייו, לא עמד בפירסום שגילה את סודו והוא שם קץ לחייו.

לפני ההתאבדות זכה ארנון פעמיים להסברים מפיו של לוונטל על הנסיבות שבהן אולץ לשתף פעולה עם הנאצים ועל מניעיו לבדות את הסיפור על אח־תאום ולהטיל עליו את המעשה המביש. בהזדמנות הראשונה, במהלך ארוחת בוקר במלון, עדיין ביקש לוונטל הבנה למעשיו מארנון: “וכי יש לדון אדם למאסר עולם על ששיקר כדי לשרוד?”. את הסגרת חבריו לגסטפו הסביר בהתפכחות אמיתית מהקומוניזם שהתרחשה אצלו בדכאו, שלא היה סיכוי שיאמינו לה: “יאמרו: הכל תירוצים, להצדיק את נבזותך. ואתה לך וספר לכל העולם, שקודם חשבת כך ורק אחר־כך הבנת שחייך חשובים אף מהנאמנות לחברים, שמחר יתקעו לך סכין בגב, אם מפני שאתה יהודי ואם מפני שהחזקת בדעה משלך ואם משום שסירבת ללכת עימם עד שפת התהום. - - - לא יחוסו על אדם שמכר את נפשו כדי להציל את עורו” (204–203).

בהזדמנות השנייה, במענה למכתב ששלח אליו ארנון מהארץ, כבר ביטא לוונטל את יאושו מהאפשרות שיזכה להבנה מצד ארנון: “הלא אפשר שגם הוא עצמו לא היה מאמין לאדם האומר, כי בגלל ליקוי המאורות קיבל עליו לעשות דבר שמצפונו לא היה מרשה לו לעשותו לאור השמש. - - - אני יודע מה אדוני יחשוב כשיקרא את השורה הזאת: לאיש הזה כבר מזמן אין כבוד. אדוני טועה. כל אדם ישר שעולם אלים עדיין לא השחית את נשמתו יודע שהכניעה לאלימות אינה גוזלת מאדם את אנושיותו, אף לא את כבודו. אולי זה מעיד על חולשה. אבל כשהבחירה היא בין חיים למוות, כולנו חלשים באותה מידה עצמה, חוץ ממטורפים מעטים. - - - ההישרדות היא דבר שבקדושה. הגם שמעט מאוד קדושה יש בחייו של אדם שחי כל ימיו בפחד המרעיל את חייו. פחד מפני ההיסטוריון שיחטט במסמכים, ובגבהות־לב, כמוצא שלל רב, יעוט עליו וישלול ממנו ביד גסה אף את הזכות האנושית הבסיסית: להיות חלש” (210–209).

לוונטל הוכרע, אך קודם שנחשף, נלכד והתאבד, הציב לפני ארנון - ובאמצעותו לפני קוראי הרומאן - סידרה של שאלות: האם מוצדק לשפוט איש־רוח ויוצר, שבשנים שהעולם היה עדיין שפוי נהג לנסח רעיונות נעלים וקבע אמות־מידה מוסריות לאחרים, כאשר בנסיבות היסטוריות מיוחדות וקיצוניות, שכפו עליו לבחור בין הנאמנות לכתיבתו ובין עצם החיים, העדיף את החיים על הנאמנות לרעיונות שהפיץ? האם הנאמנות לרעיונות חשובה מהחיים וראוי לתבוע מסופר להקריב את חייו למענם? האם זכאים בני דור מאוחר, כגון: ההיסטוריונים, שמעולם לא הועמדו בבחירה קשה כזו, להיות הקטגורים ושופטיו של אינטלקטואל שההיסטוריה אילצה אותו בפועל לבחור בין חייו לדעותיו?

אין זו הפעם הראשונה שנתן שחם דן בסוגיה מרתקת זו. בכל אחד מספריו טיפל במסירות מיוחדת בדמויות אינטלקטואלים והעמיד אותם במבחן הזה. ההצלחה הגדולה של הרומאן “צלו של רוזנדורף” היא בעיצוב דמותו של לוונטל ובכך שהשאלות שהעלה יאלצו את בני הדורות הבאים, ילידי המאה העשרים ואחת לצפות על בני דורו, דור המלחמה העולמית השנייה שהתרחשה במאה העשרים, אחרת מכפי שיתאוו לעשות: בגבהות־לב דעתנית ובנחרצות שאין בה אפילו קורטוב של חסד אנושי.