¹

שמעתי על אהרן אהרונסון בפעם הראשונה בשנת 1907, כאשר הגעתי לכפר הדרוזי ארני הקרוב לראש החרמון. בלווית יהושע חנקין יח' סיירתי את הארץ ואת עבר־הירדן ברכיבה על סוס. אמרו לנו בארני, כי לפני ימים מספר היה שם ”אותו יהודי”. חנקין פירש לי כי הכוונה היא לאהרונסון, שאסף ”עשבים רעים מחוסרי ערך” והוביל מהם עגלה מלאה הביתה. בהרצאתו הנפלאה של: Chodet propose d’un grain de blé: שתורגמה לאנגלית בשם ) A grain of Wheatגב' סאָלד ואנכי טיפלנו בתרגום זה ובהוצאתו האנגלית), תמצא את דבריו:

“לאחר שעלה אהרונסון לראש החרמון, ירד מהצד השני, ומול הכפר ארני ראה את חיטת־הבר והיא שכיחה שם מאוד”.

את הבעיה הנצחית הזאת למד אהרונסון מידי אלה שקדמו לו. הבעיה המדעית היתה קיימת למעלה ממאה שנה: חיטה זו שממנה עשו הקדמונים את הלחם — ”המוציא לחם מן הארץ” — מנין היא באה?

זוהי בעיה כפולה: בעיה בתולדות התרבות ובעיה מעשית חשובה מאד. בתולדות התרבות עמדה השאלה, אם האדם הפרימיטיבי יצר על ידי הכלאה את החיטה שאפשר היה להשתמש בה ללחם; או אם מצא את החיטה הזאת מן המוכן, וחיטה זו גרמה לכך שהוא, האדם הפרימיטיבי, נהפך לאדם תרבותי. תגליתו של אהרן אהרונסון את חיטת־הבר הוכיחה, כי לא האדם הפרימיטיבי הוא שיצר את החיטה, אלא החיטה הזאת היא שיצרה את הציביליזציה.

הבעיה המעשית מהי? אם מוצאים באמת את חיטת־הבר, האב־טיפוס של החיטה, בקרבת השלגים של החרמון, בנקיקי הסלעים של ראש־פנה ובכל טמפרטורה, גם בקרבת ים־המלח וגם בהרים, אפשר להניח שעל ידי הכלאה של מין זה עם מינים או זנים תרבותיים שונים יספיקו לגדל את החיטה לצרכי בני־אדם בכל מקום שהוא. והחיטה הלא הוא לחמו של האדם, שבמקומות שונים בעולם עודנו רעב ללחם.

בשנת 1909 עבר אהרונסון לאמריקה ונתקבל בהתלהבות על־ידי המומחים של המחלקה לחקלאות של ממשלת ארצות־הברית. תגליתו היתה לסנסציה מדעית. דיברו עליה בכל מקום, וכשהופיע אהרון לפנינו, לפני קומץ יהודים שהוא שמע עליהם אף־על־פי שהם ברובם לא שמעו עליו, שמחו כולם לראות איש כמוהו, צעיר לימים, ער, אדם הוגה דעות, שהוא מומחה לחקלאות, לבוטניקה, לגיאולוגיה, וגם פרובלימות בתולדות התרבות האנושית מעסיקות אותו, ובלשון בני־אדם ידבר. בבילינגס־מונטנה במערב ארצות־הברית נתקיים אז קונגרס שהיה מוקדש לבעיה של "דריי־פרמינג”, הפלחה החרבה, ואהרונסון הוזמן אף הוא להשתתף באותו קונגרס.

כשהגיע לאמריקה לא דיבר אנגלית. היו שגורות בפיו צרפתית, גרמנית, עברית, ערבית, ודאי גם תורכית ואולי שפות אחרות, אבל אנגלית — אף מלה לא דיבר. לאחר שסייר במערב־אמריקה רק שלושה חדשים דיבר רק אנגלית, ובשטף, ובלשון עממית, לא בלשון מדעית שאפשר ללמוד אותה מהספר אלא בלשון החיים, עד כדי כך שלא היססו לסדר בשבילו הרצאה באנגלית ב־American Musuum of National History בניו־יורק, זה המוזיאון לתולדות־הטבע הגדול ביותר בארצות־הברית. ההרצאה היתה על תגליתו, על חיטת־הבר.

כתוצאה מפעולות אלו אפשר היה ליצור את התחנה בעתלית, שקראו לה Jewish Agricultural Expermimental Station. היו"ר היה יוליוס רוזנוולד משיקגו, איש די ידוע בגלל פעולותיו היפות בכמה שטחים, ולתוך הועדה נכנסו גם אנשים שלא היו ציונים אלא שהתענינו באיש הזה ובבעיה היסודית שהעמיד לפניהם. היו ביניהם יעקב שיף, לואי מרשל, פאול וורבורג — אחיו של פליקס ורבורג, השופט מק, ותיבדל לחיים גב' סולד וגם אני.

ברצוני לגולל קצת מזכרונותי. אשתי ואנוכי הגענו לחיפה שנתיים אחר כך, בשנת 1912, וראשית דרכנו היתה לחפש את אהרון אהרונסון. מעל הגזוזטרה של המלון ראינו את ד”ר הלל יפה, כשהוא עובר ברחוב בדרכו לזכרון־יעקב, והוא שהביא את ברכתנו לאהרן אהרונסון. מיד בא אהרן וחזרנו יחד אתו לתחנת הנסיונות שבעתלית. שבועות מספר לפני כן נפטרה אמו. ועלי לומר, שאיש זה שהיה חסון כארז, Fortiter in re, suaviter in modo שלא נרתע משום דבר, איש זה כשהיה בימים הללו ובכל השנים אחר־כך מדבר על אמו או מזכיר את שתי אחיותיו, נעשה רך כילד.

בעתלית זכינו לנטוע את שני התמרים הראשונים, שרואים אותם כיום בשתי השורות שבצדי הדרך המובילה לאדמות התחנה. נטענו את התמר הראשון על שמו של בננו הבכור; ואהרן קרא לעץ הזה וושינגטוניה רובוסטה דוידי. ילד זה קרא לאהרונסון תמיד בבואו אלינו. ”דוד שלום”. שלום — בברכה זו קידמנו תמיד איש את פני רעהו.

בימים הללו, כשנמצאנו בעתלית ודיברנו על תכניות מרחיקות לכת, הופיע בחור שקראו לו אבשלום; זה היה אבשלום פיינברג. כשראינו אותו בפעם הראשונה היה רכוב על סוס בלי אוכף, הסוס דוהר והבחור אשר עליו — עליז ושמח בחלקו. ואפשר היה מן הרגע הראשון לתת אמון בבחור הזה, כי בעל נפש נקיה היה כמו רבו ומורו, ידיד־נפשו ושאר־בשרו — אהרן אהרונסון.

אותה שנה ביקרנו בארץ יחד עם נתן שטראוס ואשתו, זה הזוג הנפלא שהתענין ביותר בבעיות הבריאות של הארץ. בעתלית שוחחנו עם אהרונסון על התכנית של המוסד שנקרא אחר־כך ”משרד הבריאות שבירושלים”, שבטיפול במלריה ובגרענת ראו את תפקידו הראשון. אהרן הציע למנות כמנהל את ד”ר ברין מחדרה, רופא אשר התענין אף הוא באיזו חלקת־נסיון בחדרה בשביל אהרן. בזמן ההוא היתה לי הזכות לדבר עם אהרן גם על שתי פקולטאות של האוניברסיטה העתידה לבוא, על הפקולטה לחקלאות — הלא התחנה שלו היא יסוד לכך; והפקולטה הרפואית — הלא אותו משרד־הבריאות הוא היסוד לה. שוחחנו אחר־כך עם שמריהו לוין, שטיפל אז בהקמת התכניון — ראינו שם את הסתתים התימנים הראשונים — על הקמת הפקולטה להנדסה, ועם פרופ' קלוזנר ועם רב־צעיר על הפקולטה למדעי היהדות במובן רחב של המושג הזה.

בשנת 1913 בא אהרונסון שוב לאמריקה. התחנה היתה במצוקה כספית. יוליוס רוזנוולד, היו”ר, היה איש קפדן מאד, בעל תכניות משלו וקשה היה להביאו לידי שינוי תכניותיו. על המצאת עוד כסף לתחנה לא רצה לשמוע. ביקשנו דרכים למצוא את הסכום הנדרש על־ידי אהרן, אשר טעה בחשבונו הראשון וביקש תחילה פחות מדי. אחרי שיחה ארוכה עם אהרן שהשתתפו בה השופט מק, גב' סולד, אשתי יחד אתי, הוטל עלי התפקיד לפנות לרוזנוולד. נסעתי לשיקגו והוצאתי ממר רוזנוולד בעל כרחו את הסכום הדרוש — סכום נוסף של חמשים אלף דולר. כשאני מהרהר עכשיו על מה שעשיתי בחיי ומה שלא עשיתי, הריני חושב את הצעד הזה מצדי כמוטעה, כי מאז לא רצה רוזנוולד לטפל עוד בתחנה. כשיצאתי ממנו לאחר שניצחתי אותו, אמר לי: ”אתה תצטער על כך”. על כל פנים היתה קצת רווחה בשביל ידידנו, והוא חזר ארצה.

כעבור שנה פרצה מלחמת־העולם הראשונה, והלא ידוע שאהרן טיפל בכמה וכמה דברים. אחד מידידי, מוריס וורטהיים, נשלח לכאן בשם הג’ונט, שהייתי חבר הועד שלו,. ולפני נסעו שאל אותי מי הם האנשים שצריך למסור להם את הכסף ואת החיטה שהג’וינט עמד לשלוח לארץ. אמרתי: “תמצא בארץ שני אנשים מתאימים; אמנם אין אני יודע אם יעבדו יחד, אך עליך להראות שאתה מבין את המצב, ואם אתה תבין גם הם יבינו”. שני האנשים שהזכרתי לפניו את שמותיהם היו אהרונסון ורופין. אני חושב שעד אז לא עבדו יחד. כשסיפר וורטהיים אחר כך על הצלחתו. אמר:..הכנסתי אותם לחדר, יצאתי ונעלתי את הדלת. כעבור כמה שעות קראו לי לבוא פנימה".

אמריקה נכנסה למלחמה ההיא בשנת 1917. בסוף 1916 יצאתי לאירופה בשם הג’וינט, כדי להסתכל קצת בעבודת הסיוע בפולניה וברוסיה. הגעתי לפולניה דרך ברלין. פרופ' אוטו ווארבורג אמר לי ביום בהיר אחד: “באורינט אכספרס יגיע היום לכאן אהרונסון”. כשנכנסה הרכבת לתחנה אפשר היה להבחין בעד החלונות כמה ראשים של קצינים תורכים חבושים קולפקים אפורים. רק ראש אחד היה בלי קולפק, ואני הכרתי אותו בלי קושי — זה היה אהרונסון. נגשתי לחלון וראיתיו כשהוא מסתובב אנה ואנה ומחפש “געפּעק טרעגער”. קראתי בשמו, ומבלי הביט עלי קפץ מן הקרון וחיבק אותי. אחר כך שאלתי אותו: "הן לא הבטת בפני, מנין היה לך שאני העומד כאן?”. הוא השיב: "הכרתיך בקולך”. זה מראה מה מאד היו החושים של האיש הזה מפותחים וטבעיים. הוא חי את חיי־הטבע ומכיר היה את האדם באופן ישיר, כבן־אדם, בלי כל פילוסופיה.

אני זוכר שב־19 באוקטובר, בדרכי חזרה לאמריקה, הגעתי לקופנהגן כשרגלי שבורה. זוכר אני את היום, משום שקבלתי אז מברק מאשתי — זהו יום־הנשואין שלנו. בעמדי לעלות על האניה לשם הפלגה לאמריקה, ראיתי ואהרונסון נצב לפני. שאלתי אותו: "האם חזרת כבר משוודיה?” — הלא יצא מן הארץ כדי לבקר, כביכול, בתחנת הנסיונות בשוודיה, במקום שעשה נילסון את הנסיונות המפורסמים בזני חיטה. — “כן, חזרתי משוודיה”, השיב. “ומתי תחזור ארצה?”. ”לא אחזור עכשיו”. "ולמה?”. “אספר לך כשנהיה באניה”. “האם יש לך כרטיס־אניה?” שאלתי. "לא, אין לי כרטיס”. “אם כן, אין תסע?”. "אתה תעזור לי”. "ואיך?”. “אתה תעלה ותרד (זה היה קצת קשה לי בשל המיחושים ברגל) ונמצא את הדרך”.

הוא נסע בתא שלי בלי כרטיס. הבאתי לו את האוכל ונעלתי את הדלת, ובעד המשרת עצרתי מלהכנס פנימה. מקופנהגן עד כריסטיניה — זו אוסלו של היום — ישב וכתב. למחרת היום אמרתי לו:"עתה אפשר לך לצאת”. הוא השיב: “אמנם כן, ברצוני שיראוני”. כשישבנו יחד מסר לי מה שכתב. על כך אספר אולי פעם אחרת. לא הייתי תמים דעים אתו, והוא ידע זאת מראש. אמרתי לו: "רצונך לשים את נפשך בכף — טוב, אבל מה יהא על האחרים?”. הוא ביקש ממני להמציא אותו מסמך לשלושה אנשים: לפליכס פרנקפורטר, שאתו נתידד בנפש — עכשיו הוא שופט בבית־המשפט העליון בוושינגטון — לי’וליאן מק ולגברת סולד. ועל אחריותם, אם יראו את הדבר לנחוץ, יוכלו להראות את המסמך גם לרוזנוולד.

אולי ידוע שאהרן נלקח מהאניה ההיא בקורקוואל, קבוצת איים צפונה מסקוטלנד. הוא נאסר והובא ללונדון, וזה היה חפצו.

בימים ההם — אני צריך לספר יותר מדי על אודותי, משום שכל זה קשור אתו — התנגדתי למלחמה ההיא כשם שעכשיו אני בעד המלחמה הזאת, ואסרו על הבריות לבקר אותי. בכל זאת כשבא לאמריקה — אני חושב שזה היה כעבור חצי שנה — ביקר אותי, ואמר: "אותי לא רחיקו”. וכשחזר לאמריקה בפעם האחרונה, הספיק רק לצלצל אלי טלפונית כמה רגעים לפני נסיעתו חזרה לאירופה לועידת־השלום. שמעתי את קולו בפעם האחרונה דרך הטלפון. בקראו בשמו שאלתיו מיד: "העוד אביך חי?”. הוא השיב: “ברוך השם, ואנו נתראה בארץ”. אלו היו המלים האחרונות ששמעתי מפיו.

בועידת חבר־הנאמנים של האוניברסיטה, שנתקיימה ב־1935, הציע השופט מק, בהסכם עם הגב' סולד ועמי, להקציב 8000 לא”י לשם הקמת בנין זה ברחובות, בתנאי שהבית ייקרא על שם אהרן אהרונסון. וזו פרשת הסכום הזה. אהרן קנה מגרש בחיפה, ואף קניה זו הרגיזה את רוזנוולד, ששאל: באיזו רשות קנה אהרונסון מגרש בחיפה? המגרש היה למטה, תחת ההר, ובימים ההם לא היו שם בתים. אהרן רצה להשתמש גם במגרש זה לנסיונותיו. זה לא כבר ראיתי בקרבת יערות־הכרמל חלקת־מטעים שקוראים לה "גן־עדן”; על שום מה? משום שיש שם עצים שאהרן נטע וטיפח אותם, ועד היום הזה — אחרי עבור שנים — הם פאר הסביבה כולה. מה שעשה בהרים רצה לעשות גם למטה, בסביבת חיפה. על כל פנים, מר מוהל, שלידיו נמסר הענין, מכר את המגרש בעד 8000 לי”ש, ובזכות אותו מגרש שהרגיז את יו”ר תחנת הנסיון של אהרונסון, הוקם בנין זה על שמו כאן ברחובות.

תכופות אני שואל את עצמי את שאלת־השוא של ”אילו”, ולא רק בקשר עם אהרונסון. אילו היה אהרונסון נשאר בארץ והיה מטפל בתתנת־הנסיון שלו. מכליא זן בזן ומין במין, וחוקר את ארץ עד היסוד בה — הלא היה מביא ברכה שאין כמוה? הטרגדיה של מותו היא לא רק טרגדיה של האיש היקר, הנאמן והישר, העליז ומלא־ההומור, אלא זוהי גם טרגדיה של הרעיון שלו, של בעית חיטת־הבר. ד”ר אופנהיימר הנוכח כאן יסלח לי אם אומר דבר־מה שאין לי רשות לומר. אינני יודע עד היכן הוא, או אחרים, הגיעו במחקרם בבעית חיטת־הבר, אבל הטרגדיה של אותה סנסציה מדעית היא בהעדרו של אותו איש שהראה, כי בארץ הזאת על מורד הלבנון התחילה תרבות האדם. מקום הימצאה של חיטת־הבר הוא מקום התהוותה של התרבות האנושית, הוא ולא מקום אחר. בארץ זו נוצר גם התנ”ך, נוצר עם־ישראל, גם האדם הפרימיטיבי היה לאדם בן־תרבות כשהשתמש בחיטת־הבר ההיא שמצא לפניו, ושנתנה לו לפתח את לחמו ואת תרבותו. בעיה זו נעלמה מעל האופק, ואין זו סנסציה יותר. אולי אין זו המלה המתאימה. החיים אינם דורשים סנסציה, המדע מכל שכן. אשתמש בביטוי אחר: דבר חיוני, חיים, גיוון, צבע, שיר, חזון שנעלם — כל זה נמצא באבנים הללו, בגיאולוגיה ובחיטת־הבר שבמדבריות ובשלגים. והאיש איננו. קשה לאדם לבחור אותה שעה שהוא עומד לפני בחירה. ודאי יש בחיי־האדם בחירה חפשית, למרות כל חילוקי הדעות התיאולוגיות־פילוסופיות. איש זה עמד לפני בחירה: לצאת את הארץ עם התכנית האחרת ההיא, או להשאר בארץ עם תכנית זאת. אז אמרתי לו: “אהרן, השאר, חזור לארץ, וטפל בענינים האלה, הם יותר יסודיים ויותר חשובים, אף־על־פי שעכשיו אתה חושב את ההיפך”. אבל הוא בחר מתוך נשמתו הטהורה. זוהי טרגדיה במלוא מובן המלה, שאדם בוחר, ובוחר במותו הוא ובמות בעייתו המדעית.

בשנת 1923, בחודש מאי, שנה ויותר אחרי צאתנו את אמריקה להשתקע בארץ, כתבתי מכתב למר רוזנוולד. מכתב זה נמצא בביוגרפיה שלו שנכתבה על ידי וורנר, סופר די ידוע באמריקה. המחבר ביקש ממני רשות בזמנו להשתמש במכתב, שלא היה לי העתק ממנו, ואמר, שאחרי מותו של רוזנוולד מצאו את מכתבי בארנק קטן שלו, שלתוכו הכניס מכתבים מעטים, שהוקיר אותם באופן יוצא מן הכלל. בין היתר נמצא מכתב מנשיא ארצות־הברית תיאודור רוזוולט, וגם מכתבי זה. ופלא, אלי לא הגיע אפילו אישור מרוזנוולד על קבלת מכתבי זה. ברצוני לקרוא קטע ממנו בתרגום:

"הנה שתי שושנים מקברו של אהרן אהרונסון. לפני ימים מספר נסענו אשתי ואנכי לשם. התמרים המפוארים עומדים בשתי שורות משני צדי הדרך המובילה לאדמות תחנת־הנסיון, אך הדרך עצמה מכוסה כולה פרגים, דרדרים, חרציות ועשבים אחרים, כאילו אף אחד לא היה כה עני לטרוח ולהכנס לבית־עלמין זה של תקוות כה נעלות. גמלים וחמורים סעדו את לבם בשדות־הנסיון והגמלים כירסמו כמעט את כל העלים הצעירים של התאנים. טחנת־הרוח עודנה עומדת על מקומה, וגם הבנינים. בקומה התחתונה של אחד מהם גרות נשים ערביות אחדות. מרוב שמחה על בואו של מישהו לשם, אספו לנו פרחים מלוא החפנים; במחסן מונחות ערמות של ציוד חקלאי אמריקאי, בלי סדר, ללא שימוש, מכוסי חלודה. עלינו במדרגות ההולכות ונרקבות. הצצנו בעד חלון סתום בקרשים לתוך החדר אשר בו ישבנו לפני י”א שנים על כוס תה, שמחים, מאושרים, מלאי תכניות. והנה זכוכיות הנסיון תלויות לאורך הקיר, ובקצה השני דוגמאות של זני־חיטה בחלקם מפוזרים על הרצפה. מאחורי הבית קטפנו לוונדר ושושנים משיחים נפלאים. וכשקטפנו אותם הרגשנו שאהרן כה קרוב וכה מת.

"ידידי, האם לא תוכלו לעשות דבר כדי לעזור? הוא הקריב את הכל. אינני דורש שתעזרו לנו להקים את המפעל מחדש, אף־על־פי שראוי ונאה היה שיהיה לו גם במותו חלק־מה בחיים הפורחים כאן בארץ שאותה אהב כל כך. עשו כן, לכל הפחות למען הימים ההם, לפני שהמלחמה הנוראה מלאה את לבות בני־האדם מרירות ואכזבה. אולי לא אני הייתי צריך לבקש את זאת מכם ואולי אין אתם מעונינים בארץ־ישראל, אבל אל תתנו לא לזה ולא לדבר אחר לעמוד ביניכם ובין חיבתכם הישנה והעמוקה לאהרן אהרונסון”.