(שופמן הניאוֹרוֹמאנטיקן — כיסופים ומפח־נפש)

א    🔗

בשני הפרקים הקודמים עמדנו על בעיות חברתיות ועל סוגיות אמנותיות ביצירתו של שופמן. בפרק הראשון הארנו את גלגולי גיבורו הניצב מול מצבים חברתיים משתנים ומגיב עליהם בצורות מצורות שונות. הניגודים יחיד—המון; טוהר—רפש התבלטו כאן, והמחבר ארגן את החומרים החברתיים על־פי עקרונות מנוגדים אלה. הפרק האמנותי תיאר את דיוקנו של שופמן כמספר “דידקטי”, הנזקק לאירוניה סיפורית, לפוֹאֵנטה ולאֶקסֶמפלָה כדי להראות התפתחותן של עלילות לקראת מפח־נפש. חוד הסיפור תיאר בדרך כלל את “הנפילה”, הירידה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

התופעות שנתגלו בתיאור ה“חומרים” ובהצגת התבנית האמנותית מסתכמות ב“השקפת עולם” כוללת של היוצר, הקרובה ברוחה לניאורומנטיקה האוסטרית ששופמן היה סמוך לשולחנה בהלכה ובמעשה.¹ מהו אָפיה של “ניאורומנטיקה” זו ביצירתו, יתברר להלן.

ב    🔗

הגדרת ה“ניאורומאנטיקה” כרוכה בקשיים רבים. לעיננו ניזקק למערכת המושגים של פ. שטריך,² שהבחין בין הקלאסיקה לרומאנטיקה באמצעות יחסן של שתי האסכולות אל מושג הנצח. האסכולה הראשונה סבורה, אליבא דשטריך, שנצח — פירושו שלמות שאינה עשויה להשתנות על־ידי הזמן ואילו השניה טוענת שהנצח הוא גילוי של האינסופי, שאינו עשוי להגיע לעולם אל השלמות, משום שהוא בחינת מתהווה נצחי. הקלאסיקן ישיג את הנצח משיביא את יצירתו או את עצמו לכלל “השלמה” אחרונה; ואילו הרומאנטיקן נמצא במצב של כיסופים מתמידים אל אידיאלים אינסופיים, שלא יגשימם לעולם, משום שכל הגשמה פירושה היא הגבלתם; הם נעשים סופיים ולפי מושגי הרומאנטיקה לבלתי־נצחיים. האם הרומאנטי מצוי במתח מתמיד בין כיסופיו אל אידיאלים אינסופיים לבין תודעת הסופיות שלו עצמו ושל הערכים שיצר בחייו, מתיחות פנימית שאינה אָפיינית רק לרומאנטיקה אלא חוזרת ומתגלה בניאורומנטיקה, כזו של פ. אלטנברג, ר. בֶּר־הופמן ואחרים. הניאורומאנטיקה מופיעה אחרי הריאליזם והנטוראליזם בספרות ומשום כך העמידה את המתיחות כחלק של היומיום הפרוזאי במקום הקיום ההירואי ברומאנטיקה (כגון יצירותיו של קלייסט, האוֹדוֹת הדיוניסיות של הלדרלין או הכיסופים הליריים־ההיסטוריים של ברנטאנו או נוֹבָליס).³

ביצירותיה של הרומאנטיקה מתממש המתח בנפש הגיבורים והמספר מאמין בכוחם של אלה להיות קרבנות הֶרוֹאִיים על מזבח האידיאלים הנצחיים שהם נכספים אליהם. ביצירתם של הניאורומאנטיקאים הווינאיים (ואין להוציא מכלל זה, למשל, את ארתור שניצלר) אין הדראמה מתנהלת בדרך־כלל בנפש הגיבורים. הללו שפלים מכדי שיהיו מסוגלים לחיות במתח מעין זה. המתח קיים, כביכול, בנפש המחבר בלבד, ואילו לגיבוריו מגיע רק הדו העמום.

ג    🔗

גיבורי שופמן — רפאל, עזרא לינטון, אליהו בדלון, נתניה, יונה, הלל סנפיר, אבוהב, הררי, אובסקורוב, שמיד, הסטודנט ליהרונג והנוודים היהודים בווינה של ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה — נפעלים לעתים על־ידי כיסופיהם האינסופיים ליופי. ברם, אימה פרוזאית מן העולם מעכבת את פעילותם. דרכם דומה לדרכו של יונה, שעליו אומר המספר: “מתוך הקמה מתבלטות ונשקפות מטפחות לבנות־מבהיקות, מזדקרים ראשי־נערות שעין־פשתה להם, ובלי שידע את נפשו מכונן יונה את צעדיו אל תוך אחד השבילים הצרים, הולך ומשתקע שם לאט־לאט. אך עוד מעט ועיניו מתערפלות, שפולי־גווֹ הולכים וכבדים עליו, והוא שב על עקביו” (“יונה”, א עמ' 57).

יחס דו־ערכי זה אל המציאות: הכיסופים למגע עמה שבעקבותיהם באה מיד הרתיעה ממנה, אָפייני לגיבורי שופמן ביחסם אל נשים, שיופיָן ועצמן האמהית־אדמתית, מסמלים לגיבורים אלה את הגשמת שאיפותיהם האינסופיות. הם משתקפים: “מעיני הנערות אל שבולת הנהר”. ושואלים: “כי מה יש עוד בעולם זה?” (“עיניים ונהרות”, ג, עמ' 33), אך אינם עושים דבר כדי להגשים ערגונות אלה. הם אינם לוחמים אלא חולמים נצחיים, המתרפקים על חלומם, כאילו נוח להם בכך. ואם אמנם החלום מתממש, הריהו מתפוגג במהרה והמציאות האפורה חוזרת ומשתלטת. לפיכך אין עולם החלומות של שופמן מתגשם לעולם.

ד    🔗

דוגמה מובהקת לאירוניה הרומאנטית, שאינה מאפשרת מימושם של דברים, מתגלה ביחסו של המחבר אל עולם האשה. זו לעולם אינה אשה בשר ודם של כל ימות השנה אלא חזון אידיאלי מן באטריצָ’ה מכושפת ורחוקה. ההנחה בעיצובן של דמויות אלה היא “כי היופי האמיתי — החליט הנער — אינו סובל את האהבה!” (“המשורר והנערה המתוקה”, א, עמ' 243). גיבורת הסיפור “אהבה” היא, למשל, מן הדמויות ההזויות שעליה ועל שכמותה מפליג המחבר בדברי שבח רומאנטיים, המרחיקים את הדמות ממציאות כל שהיא. ודוק: “טיפוס זה אני מכיר בעצם, הרי זו אותה הנערה, שעליה אנו חולמים כל ימינו, מבלי להשיגה לעולם; שאינה נכבשת על־ידי שום איש, אלא מופיעה כמיטיאור” (“ביותר מזה לא חפצתי”, ב, עמ' 217). ודברים דומים: “חוטר מגזע בנות בראשית היא אשר נתנו את דודיהן רק לבני האלוהים” (“בת בראשית”, ג, עמ' 323). לשיא מסוים מגיעים הדברים בניסוח הבא: “מתהלכת נערה יפה עלי אדמות, אוצלת מהודה על ימין ועל שמאל כפרח, ככוכב” (“נפרדו”, ב, עמ' 223).

אידיאל היופי קיים ועומד רק באיגרא רמא אך כשהוא מגיע לבירא עמיקתא, מעולם האידיאות לעולם המעשים — הריהו מסתאב והולך משום שדרכם של יחסי אנוש בעולם הזה להרוס את היפה ולסאבו.⁴לפיכך אין שופמן מכיר דמויות־בינים ולעומת הקדושה הנערצת עומדת הקדֵשה המסואבת. זו האחרונה אינה אלא גלגולה של הראשונה לאחר שנתקלה במציאות ונטמאת על־ידה. כבר תיארנו גורלה של הניה, בת הכפר היפהפיה שנרפשה על־ידי סביבתה. כמוה כאותן זונות בסיפורים “בקצווי הכרך” ו“תלוי” — הגורל מתאנה להן ומגלה בהן פנים בלתי־אנושיות.

כשם שהזונה היא ניגודה של האידיאה הבאטריצ’ית, כך ההמון הוא אנטיתיזה של היחיד האנושי. הזנות נוטלת מן האשה את יחודה הנשי, ההמון נוטל מן האדם את חד־פעמיותו האנושית. ההמון הוא גוש האדיש לערכי־יסוד ולדיוקנו האנושי של האדם, והוא מבטל לפיכך בחיוך ציני מותה של נערה צעירה (“מאידך גיסא”) או מותו של נער מתבגר שטרף נפשו בכפו ("תלוי). הניגוד שבין יופיו של היחיד השוקע, לבין כיעורם של הרבים, שאינם רגישים לייחודו של היחיד, הוא מהותי ליצירתו של שופמן. “צער העולם” ניאורומנטי שלו נובע מניגוד זה. “ההמון” ממלא כאן תפקידה של ה“אירוניה” הדראמטית המחסלת את תקוות־הקיום ואת כיסופי־היופי של הגיבורים הצעירים.

ה    🔗

ככל שהנושא הנדון זוכה לעיצוב ספרותי רב־צדדי, עולה ומתבהרת מתוכו נקודת הסתכלות מורכבת יותר: אם ביטולו של האידיאל פירושו הגשמתו במציאות, הרי הגשמה פירושה תמיד שבירת ייחודו האנושי של הפרט עם המציאות בגלל טעם זה עצמו, שעל־פיו תתבטל ישותם העצמית, אבל בד בבד הם גם נכספים אליו. באורח אירוני יודעים הם, שההגשמה העצמית אפשרית הלכה למעשה רק מתוך מגע עם מציאות חברתית כלשהיא. נמצא, שהם מיטלטלים בכף הקלע של בדידות מזה והמוניות מזה. יש ביניהם כאלה הנאמנים לבדידותם — ואת אלה מבכר שופמן על אלה הנשחקים והולכים בהגשימם את עצמם במעגל החברתי. גיבורים “חיוביים” המעדיפים עצמיותם על “הצלחה” חברתית, הם נאטאשה, גיבורת הסיפור “הפליט” או אסתר, גיבורת הסיפור “סוף סוף” ובעיקר הילדים השומרים על תמימותם בעולם מחוסר תום.⁵ בניגוד לכך סולד המחבר מן “המצליחים” למיניהם המופיעים בסיפורי הצבא ובאותם סיפורים המתארים את התנועה הנאצית האנטישמית, שהיא בעיקרה תנועת המונים. לעומת תנועת המונים זו, נתפס היהודי כקרבן־יחיד ותם, המוקרב לאֵל ההמון המכוער. מה שנתברר כבר בפרק קודם לובש כאן צורה חדשה: הניגודים החברתיים בסיפוריו של שופמן אינם משקפים רק את “המציאות” אלא הם ביטוי להשקפת עולמו הניאורומאנטית של המחבר.

ו    🔗

הקרע הפנימי בין אידיאל למציאות הטביע חותמו על כל יצירתו של שופמן, וסימניו מורגשים אפילו ברשימות מתקופת “בטרם ארגעה”.

גיבורי שופמן אינם, כאמור, גיבורים רומאנטיים מובהקים. אין הם מסוגלים להתמודד עם סביבתם וזו חזקה מהם ומכשילה אותם על כל צעד ושעל. המחבר המעמיד קונפליקט זה הוא “גיבור” רומאנטי, המנסה לשאת את נס היופי בעולם, נסיון המזכה אותו ב“מפח־נפש” בלבד. זוהי יצירה של הוזה מאוכזב המתאר את אכזבותיו ההולכות ונשנות. סגולתה של יצירה זו, שהיא יוצרת אצל הקורא זיקה חיובית אל אותו “מחבר” (גיבור תמים, המנסה לשמור על הזיותיו הניאורומאנטיות בעולם מעורער.