הד“ר י.ל. קצנלסון היה בימי נעוריו, כאשר העיד על עצמו, שנים אחדות סופר סת”ם, ומני אז היתה התייחסותו אל מלאכת הסופרים כאל מלאכת הקוד. ד“ר י. ל. קצנלסון החל את עבודתו העברית בספרותנו בשנת תרמ”ו ב“היום” של הד“ר י.ל. קנטור (העתון היומי הראשון בשפה העברית). המאמרים הראשונים, שכתב הד”ר קצנלסון בעברית, היו פרקים מדעיים, אשר קרא להם בשם כלָלי “משנת יצירה”. זו היתה הפעם הראשונה, שניתּנו לקורא העברי פרקי מדע בהסברה נוחה ומצוינה במינה ובשפה כל-כך נאה. כמדומה לי, שלא אפריז על המידה, אם אומר: הפרקים האמורים פתחו תקופה חדשה בספרותנו המדעית במה שנוגע לשפה, לסגנון ולדרך ההרצאה. משנתו של רבי יהודה זה היתה ברורה וקצרה. ספרו “רמ”ח אברים" (מהדורה מיוחדה מהפרקים הנזכרים) היה לעיניים לכל אלה, אשר כתבו אחריו עברית במקצוע חכמת הרפואה, וגם לאלה, אשר כתבו במקצוע חכמת הטבע. פרקיו ומאמריו של קצנלסון בתורת ה“נגעים” וב“יסודי טומאה וטהרה” הם של חקר דורש אמת, אשר סלל לו דרך מיוחדת בהבנת תורת משה.
שפתו המדעית מצוינה בפשטותה ויופיה, בצמצומה ובדיוקה. דר. קצנלסון חידש הרבה מלים מלאכותיות (או כמו שאומרים בארץ-ישראל של היום “מונַחים”) בשדה המדע, ביחוד בחכמת הרפואה.
קצנלסון היה לא רק סופר מדעי, לא רק חוקר מעמיק בחכמת היהדות, בדברי ימינו ובהתפתחותה של תרבותנו העתיקה, כי-אם גם, ואולי עוד הרבה יותר, סופר בעל טעם יפה ובעל הרגשה חדה. הוא ניסה את כוחו גם בסיפורים ואגדות, שכתבם בעברית טהורה וברוחם של כתבי-הקודש. סיפורו “שירת הזמיר” מלא אהבה תמימה לטבע, והוא מעורר בלב קוראיו, שנתרחקו מעל חיי הטבע, תשוקה לעבודת האדמה והשדה. כשרונו הפיוטי והחידודי מתגלה ביחוד באגדותיו היפות, שרובן מעשה ידי אמן. כל מאמר ומאמר, מדעי או ספרותי, כל אגדה ואגדה, וגם כל עלון קטן, אשר כתב קצנלסון, היה לו למאורע חשוב ורב-הערך בחייו, יען כי בכל אשר כתב צרר חלק מנשמת נשמתו, יען כי בכל אשר כתב, עיבּד, ליטש, הגיה ותיקן, סַפר ומנה את המלים ובדק היטב כל ניב וניב, אם מתאים הוא לרעיון הצפון בו. ובצדק יכולים אנו למנות את הד"ר יהודה ליב קצנלסון, שנפטר לפני שנה, בין סופרי-המופת שלנו; הוא היה לפני דור אחד חביב הקהל העברי ואחד השליטים על המחשבה העברית. באגדותיו המצוינות והמקוריות, שבכלל לא רבות כמוהן בספרותנו העברית, כמו בכל עלוניו, המיוחדים עד היום במינם וסגנונם, שכתב אותם לפני דור אחד, משך את לבות הקוראים ויחבב עליהם את האידיאַלים הלאומיים, את השפה העברית, בספרותה העתיקה והחדשה. רבים מהחזיונות והרעיונות בעלוניו של קצנלסון, שהיו בעתם חדשים ומפליאים, היו עתה לקניין הקהל. האגדה “קבורת נשמות” נכתבה לרגל מאורע מעציב: אחד היהודים בפטרבורג, פרידלנדר, נדב את הספרייה העברית העשירה שלו למוזיאום האִסַיי, ששָׁם קברוּה קבורת עולמים. אגדה זו עשתה בזמנה רושם חזק על הקהל העברי, וגם היום לא נגרע מערכה האמנותי ומיופיה.
השפה העברית כשהיא לעצמה היתה לקצנלסון (שמו הספרותי הבּדוי היה “בוּקי בן יגלי”) תמיד למין “פולחן אלהים”. הוא ראה בשפתנו ובסגולותיה המיוחדות את נשמת אומתנו וסגולותיה היא. הוא שמר על שפתנו מכל משמר לבל ישחיתו את הוֹדה המזרחי ובל יכניסו בה יסודות, מלים וביטויים, הזרים לרוחה הקדמון. הוא אמנם הודה, ביחוד בחמש-עשרה השנים האחרונות לימי חייו, כי יש צורך להרחיב את גבולות שפתנו, למען תת לה היכולת לדבר בדיוק על כל ענייני מדע וענייני יום-יום; אך הוא דרש, כי הרחבת הגבולים של שפתנו תיעשה על-פי רוחה וטבעה, המיוחדות לה לבדה, ועל כן – רק על-ידי מומחים לאותו דבר. לתכלית זו יסד בשנות חייו אחרונות את הירחון “השפה”, שיצאו ממנו רק ארבע חוברות.
מצוינים הם דברי קצנלסון, שרבים חשבוהו לאחד ה“מטהרים” היותר קיצוניים, בנוגע להתפתחותה של השפה העברית (“השפה והסגנון”, המאמר הראשון בחוברת א' של “השפה”):
"כגורל הנשמה של האדם הפרטי, כן גם גורל השפה של העם כולו. כשם שנשמת האדם הפרטי הולכת ומשתנה, הולכת ומתרחבת מיום אל יום על-ידי המושגים החדשים, שהיא קולטת אל תוכה בלי הרף מכל אשר מסביב לה, כך גם השפה של העם כולו הולכת ומשתנה, הולכת ומתרחבת מדור אל דור; מפני שהיא צריכה למצוא מלים חדשות ליצירי הקולטורה, ההולכים ומתרבים משנה אל שעה, ומפני שהיא צריכה למצוא ציורים חדשים להלביש בהם את “מחשבת האדם”, שגם היא הולכת ומתעמקת, הולכת ומתדייקת, משנה אל שנה ומדור אל דור.
"וכשם שנשמת האדם הפרטי בכל השנויים העוברים עליה לא תשנה את עצמותה, את תכונתה הפנימית, את האינדיווידואליות שבה, ועד זקנה ושיבה תשאר היא אשר היתה, כך היא השפה: כל-זמן שהיא חיה וקימת בין בפי העם, בין בספרותו, היא תוכל רק להתרחב ולהתעשר, וגם לשנות את תמונתה החיצונה, אבל לא תחליף ולא תסיר את רוחה ואת גבולותיה המיוחדים לה. בעצם תכונתה היא צריכה להיות את אשר היתה: אחת היא בין בילדותה ובין בזקנותה.
“ילד משכיל, המפליא את כל רואיו בחכמתו, אם תחדל נשמתו להתפתח, ותעמוד ימים רבים על עמדה – – אז תקוה ל”אידיוט" ממנו: מחלה אנושה היא, אשר לא תוכל להרפא.
"כי ישנה איש את טעמו ואת רוחו, וכל מכיריו יאמרו עליו, כי הוא איננו אשר היה, – אות הוא, כי נטרפה עליו דעתו. הרופאים יראו בזה סימניה המחלה הנוראה – פלצת המוח.
"ושפת עם, כי תחדל להתפתח, או כי תשנה את טעמה ואת רוחה, – גם שתי אלה סימני מחלה הן, חזיונות פתּולוגיים.
“שמירת התוּוך וחליפת הקליפה – שתי אלה כי תצטרפנה יחד, – הן הנה תנאי החיים הבריאים והשלמים בנשמת האדם ושפת העם”.
זוהי צוואתו הרוחנית, צוואתו הלשונית של איש-המדע ושל הסופר בעל הטעם הטוב, קצנלסון, לאחיו הסופרים הצעירים, אשר הרחיקו ללכת עד הקצה האחרון בחידושיהם המלאכותיים בשפה ובסגנון, לכל אלה הסופרים, המתרחקים בכוָנה, או מחֶסרון ידיעה, מהמקורות הראשונים של השפה העברית למען שַׁנות את פניה היפים והבריאים למפלצת בלָהות. זוהי גם אזהרה נמרצה לכל אלה סופרים, הקופאים על סגנונם הישן והנושן, מבלי שים לב להתפתחותה הארוכה והטבעית של שפתנו העתיקה, מימי כתבי-הקודש עד היום הזה, בהתאם והסכם לצרכי המחשבה האנושית והעברית גם יחד, בהתאם והסכם לחוקיה הפנימיים של שפתנו העתיקה, הנוחה לגידול ולשגשוג. – – –
באגדתו “עם היובלים” הננו רואים את בוקי בן יגלי בכל עוז כשרונו הפיוטי וגם הסאטירי, בכל הדר שפתו התנכי"ת, בכל נועם הרצאתו ובכל קסמה של אמנותו המיוחדה לקחת את הלב ואת הנפש בתמימותם של ציוריו הנפלאים, בכל חריפות שכלו, צלילות דעתו ולעגו הדק והמר. ועל כל אלה שפוך רוח חן, שאין דומה לו ב ין האגדות העבריות, שנתחברו בדור האחרון.
“עם היובלים” – זוהי פנינת הפנינים בספרותנו היפה.
ניו-יורק, תרע"ח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.