1.11.37

בקפה “כסית” ו"אררט" משחקים בלי הרף בשח־מט. אין לבוא לידי שיחה כמעט, לא עם שלונסקי ולא עם הורוביץ. ושלונסקי מדבר תמיד על “שעמום” – אין לו מה לעשות. כשיהיו ‘טורים’ יתעסק בזה במקום השחמט – אמר לי. מה שמעסיק אותו מאד היא ה"רכילות" מאונס של ה"קליקה" שנוצרה ב’הארץ' מאז עבר העיתון לידי ז. שוקן [שלונסקי עבד שם]. נוצר מצב שהוא חרפה בכלל והוא מוסיף דכאון על הדכאון ב"קרית הספרות".

21.11.37

[…] במקרה התפתחה שיחה בענין האפשרות להוצאת העיתון [‘טורים’] מנקודת־ראות ה"חומר האנושי"; שלונסקי רואה שחורות: כל אחד מן החבורה רוצה להיבּנות ולא לבנות במה; יוצאים מן הכלל: הוא, אני ואולי לאה גולדברג. הורוביץ אישר את ההנחה, אבל הוסיף שאילו היתה דעה אחת בענין תוכנית העיתון, לוּ רצינו למַעֵט בתרגומים ולהרבות במקור, להוציא גליונות מוקדשים לנושאים מיוחדים וכולם יהיו מחוייבים לכתוב על נושא זה (ולא לתרגם) כי אז היה רותם את עצמו לכך; רגע קט היה נלהב מדבריו שהפתיעו את עצמו, כנראה, והפליג באפשרויות ובתוכניות: גליון המזרח, האשה, הארצות ועוד; מנשה לוין טוען שהעיתון צריך להיות “חי”, צריך לעשות “ויתורים” (שלונסקי אומר: אני רוצה ‘טורים’ ולא “ויתורים”) – כדי שיתקבל על הקהל ואפשר יהיה להתפרנס ממנו.

23.11.37

[…] אמש היתה ישיבת ה"ארבעה" להשגת כספים ל’טורים', עבודה שתתחיל סו"ס בימים הקרובים עם שלונסקי ונורמן; בינתיים שוב דיברו על תוכניות; שלונסקי מפחד להוציא את העיתון מפני שוקן, כנראה; נראה לי שיש עוד איזו סיבה שקשה לדעתה בדיוק: אפאטיה או סתם איזה חשבון נגד ה"חברים" כולם או מקצתם; הורוביץ אינו רוצה וגם רוצה – פשוט מעשה הפכפכות.

26.12.37

[…] בינתיים סיפר שלונסקי על הויכוח שהיה בליל שבת בהסתדרות הפקידים בין הציירים והסופרים; הרצה מ. לוין […]; דיבר זריצקי עברית רצוצה, דברים ללא טעם. שלונסקי התריס נגד הציירים, שהם מחוסרי תרבות וע"כ אי־אפשר להם להיות אמנים; מי שהוא מן הציירים ענה בגסות, לאה גולדברג הגזימה ואמרה שאין כלל ציירים עברים בעלי־כישרון; היה ויכוח ער, ריב־דברים וכו'; לפני בואו של שלונסקי סיפר על כך ש. גנס ומדבריו יצא ששלונסקי ולאה גולדברג לא נהגו בנימוס וגם לא צדקו בדבריהם; אלתרמן תמך בדעתו זאת ואמר, שצייר אינו מוכרח לקרוא שירים וכו'; – אמרתי לו שזוהי דעה טוֹעה – אין אמן שאין עימו תרבות והכרת האמנות, מעשה יצירה מתוך ברירה; כשבא שלונסקי, הרחיב את דיבורו על הויכוח, בהדגימו, ששאגאל צייר גדול משום שספג תרבות יהודית, תרבות עיירה – היא שעשאתו לאמן בעל תרבות מסויימת, אם כי הוא גר בפאריס, יודע צרפתית ומושפע וכו'; מתוך ההיסוס, החשש וה"פחד" להתווכח – הסכים אלתרמן גם לדעה זאת.

משעברו מן הויכוח לסתם הערות, היה אלתרמן מזהיר; יש בו הרבה חכמה, הבנה בדברים של טעם אמנותי; הוא עמד על המושג העברי היפה “דרך המלך”, נהנה מן ההגדרה של “נושך נשך” על מלוה בריבית, מן האימאג' שבמושגים אלה; שלונסקי אמר אז שכל מודרניות היא פרימיטיבית, משום שהיא מתחילה, וע"כ לשונה תמיד לשון אימאג’ים; אלתרמן נזכר בשיר אחד של מַרקוֹבסקי, שבו הוא אומר שהמלחים נלאו מחיפושיו של קולומבוס ואמרו לו, ש"מעשיו – מעללי ז’ידים, המגלים אמריקות ומסתירים אותן", הוא נהנה וצחק מאד; מזה נתפתחה שיחה קצרה על פסטרנק; על דאל [בלשן רוסי, מחבר מילון מקיף]. שלונסקי מצפה למילון שכזה, כי אז יהיה חג לעברית.

[…] לפני ימים סיפר לי שלונסקי, מתוך איזה שנאה שקטה לש.י. עגנון, כי במות ביאליק הודיע הלה לאשתו: “מת הקורא הטוב ביותר שלי”. –

משונה לראות את שלונסקי בסעודתו, אוכל בידיו, טובל אצבעותיו במיץ, במרק, משאיר זנבות לחם בלתי יפים וציפורניו לא עשויות – חשבתי על התהום הזאת בין שירה, בין דבקות נפשית ביופי, ובין כיעור הליכות כאלה, על חוסר טעם מיוחד בבגדים, בחיצוניותו, מלבד בלוריתו – כל מלבושיו הם מקרה, כי אשתו היא הקונה, המלבישה, הקובעת את מסגרתו.

20.1.38

אמש הרצה שלונסקי “בבית־העם” על “משורר עברי, לאן?” את הרצאתו זו הוא מרצה זה 10 שנים, וגם כתב עליה, אבל הפעם העמיק את השאלה, לתוכן דבריו ניתן משקל יותר, אין הוא מרפרף עוד, אין הדברים קלים, ניכר שהרים משא של תרבות, של חויות עמוקות; המלים מלאות וממולאות יותר; אין הוא מאשים את הגולה שנתנה צורה ותוכן משלה לספרות העברית, שכן היה הכרח גורלי בכך; בגולה חסרנו צורות, חיצוניות, מנהגים, היתה סכנה של טשטוש – משום כך חנטה האמנות את הנ"ל ביצירותיה; שר האומה ציווה לשר האמנות לעשות כך; כאן מתהוות צורות וכו', ספציפיוּת יהודית ממילא – וע"כ האמנות צריכה להשתחרר ולהיות אמנות של אדם בעולם.

7.2.38

שלונסקי ישב כשעה שלימה וקרא באוזנינו את חלבניקוב – הוא נתפעל מאד, ציין והטעים בקריאות התפעלות, שלא כדרכו, דברים יפים מאד; בישיבה השתתפו: א. שלונסקי, לאה גולדברג, מנשה לוין, ש. גנס, נורמן ואנוכי; פתחתי את הישיבה בסקירה על מצב הדברים: הצעתי לקבוע את מועד צאת ה’טורים' לחג הפסח, למנות את א. שלונסקי לעורך יחידי של העיתון לשנה; במשך שנה זאת – יש לו “קארט בלאנש” מאתנו ועלינו לנהוג “פיר־פליי” כלפיו; לעומת זה אני מציע שיבחרו בשביל הספריה של “יחדיו” מערכת בת שלושה אנשים; הצעתי לבחור בלאה ג. כיושבת־ראש של הישיבה ולהתחיל בויכוח לפי הקווים הנ"ל; שלונסקי מציע לפני קביעת עמדה בעניין עריכת העיתון – לשוחח ולבחון מהו רצונה של החבורה בעיתונה בשנה הבאה; נורמן מציע לקבוע בפרינציפ ששלונסקי הוא העורך, להחליט על ישיבה בשבת הבאה לשם בירור כוונות החבורה בעיתונה, שלונסקי יביא לישיבה זאת הצעה משלו ואח"כ נשוחח ונחליט.

7.2.38

אמש נתקיימה ישיבת המערכת של הספריה, שעברה בהרמוניה מלאה ונקבע:

(א) הספריה תהיה בת 10 ספרים לפי התור: נ. אלתרמן, ‘כוכבים בחוץ’; מ. לוין, ‘100 לילות ביפו העתיקה’ (רומאן); ר. אליעז, ‘השמש אשמה’ (שירים); י. נורמן, ‘כנור הכלבים’ (סיפור); לאה גולדברג, ‘פעמונים בין חולות’ (שירים); א. שלונסקי, ‘בשער הפחד והפיוס’ (שירים); י. זמורה, ‘בטרם’ (א. קובנר; א. נ. גנסין); ש. גנס, ‘החזק והחלש’ (סיפור); א. ד. שפירא [שפיר], – לא ידוע השם: קובץ או אנתולוגיה; כל ספר יכיל 10 גליונות דפוס; צורת הספרים תהיה אחידה; הספרים יודפסו ב־750 טפסים; כל הספרים ערבים זה לזה; בסוף השנה, במקרה של רווח – מחלקים שווה בשווה ומטילים חובה על כל חבר להשקיע כסף זה בשנה השניה, כחלקו בשותפות; שלונסקי הציע לקבוע – לשם הרגעתו של מ. לוין – “זכויות התרגומים ללועזית שמורות למחברים”; כשמסרו את הדבר ללוין דרש שייכתב, שגם זכות הבימוי שמורה למחבר; אגב, ביקש תשלום כדי שיוכל להכין את ספרו (לפי החלטתנו עליו לצאת לחג הפסח) וכשסירבו, ובכלל התלוצצו במקצת – נפגם מצב רוחו, ישב רוגז ונעלב.

13.2.38

ביום ה' בערב ערך שלונסקי מסיבה בביתו לכבוד ‘כוכבים בחוץ’ לנ. אלתרמן; הוזמנו מלבד חברי “יחדיו” – הורי אלתרמן וי. קלונוב; היה זה נשף נוסח א"י: סנדביצ’ים, יין, בירה, פירות, הצורה – קרתנית, כרגיל. ואם כי אלתרמן לא רצה בנאומים – פתח שלונסקי בדברי הערכה כללים וחיוביים על הספר, שהוא ספר טוב ויפה, שלא רק אביו של אלתרמן אינו בין מביניו, כהודאתו הערב, אלא גם הוא עצמו יש לו כמה שירים שאינם מובנים לו – וזה סימן טוב, סימן שאלתרמן הבן לאביו, היה גם לבן כלפיו, והוא האב – גם הוא אינו מבין את בנו. הוא ציין בשמחה את העובדה, שנתן אלתרמן הלך בהכרה ברורה מראש אל “יחדיו”; דבריו של שלונסקי היו לבביים, אבל עין יפה יכולה היתה להבחין גם איזו מבוכה ואיזו חרדה – משהו מהתרגשות מיוחדת במינה, שהוא התאמץ להתגבר עליה, להיות אבא, שמח להתקדמות; הוא שתה הרבה לעצמו, עם אחרים ועם נתן אלתרמן לבסוף תקפתו עווית בחילה והוא מוכרח היה לשכב, ונרדם; נתן אלתרמן היה נרגש מדברי שלונסקי ורצה לענות לו, אך משום שזה ישן – לא דיבר. דיברה גם לאה גולדברג, דברים ללא כל יחוד ולא נשארה בזכרוני כל אחיזה. דבר מנשה לוין – טיפוס על הקירות, בלבול מושגים על ספרות צרפתית, תנ"ך, חירף וגידף את הספרות העברית בימינו; נ. אלתרמן קרא שיר משלו – “שלושה אחים”. גם לאה קראה שיר שלו; ב־2 בלילה נפרדו מתוך צווחות, ריקודים פראיים ומחמאות הדדיות.

אמש היתה ישיבה שניה של “יחדיו” בענין העיתון; שלונסקי הרצה על תבנית העיתון: העיתון קטן יהיה בכמותו ועל כן מן ההכרח לקבוע, שאין העיתון משמש את החברים, אלא החברים משמשים את העיתון; צריך לצמצם ולגבש את הדברים ולא להרחיבם; נדמה לו, שבסטדיה זו של חבורתנו לא נצא ל"מלחמה" בזולת ברעש ותופים כמו ב’כתובים', דבר שהיה הכרחי בזמנו: עלינו לתת ערכים ממש בכל המובנים; צריך להחליט אם צריכים אנו למשוך כוחות חדשים או להסתפק בשלנו; יש לקבוע מדוֹרוֹת ואחראים למדורות אלה; מנשה לוין רוצה לחלק את העיתון שווה בשווה בין כל החברים – 2 טורים לאיש בשבוע; הוא מסכים לשמש את העיתון, אבל צריך שהעיתון לא יהיה משעמם; נורמן מסכים לדעתו של שלונסקי; אני עמדתי על הצורך במשיכת כוחות חדשים, כי אין עוד חשש לשרשים של עבודתנו; שלונסקי הסכים לכך גם מפני הטעם, שלא ניתן לכוחות ספרותיים, שאנו מכירים בהם, שיתפוררו וילכו לחבורות שונות, יביאו טישטוש במוחות ע"י זה שהם מצטרפים למחוסרי־כשרונות ומחזקים את עמדתם של אלה.

בדרך כלל קיבלו את יסודות הרצאתו של שלונסקי והטילו עליו להביא לישיבה שלישית את תוכנית המדורות והצעה לאחראים למדורות אלה.

20.2.38

אתמול היתה ישיבת “יחדיו”, שבה קבעו את מדורות העיתון והאחראים לכל מדור: ספרות יפה – א. שלונסקי; במות (תיאטרון, ריקוד) – י. נורמן; ביקורת ספרותית – אני; ציור – מ. לוין; כרוניקה אמנותית בארץ ובעולם – נ. אלתרמן; תרגומים – לאה גולדברג; קולנוע – ש. גנס; מוסיקה – ורדינה שלונסקי. הישיבה הבאה תדון על הגליון הראשון; שלונסקי ביקש ליפות את כוחו להזמין את ע. זוסמן ואת י. בת־מרים.

8.4.38

יום שלם התרוצצתי עם שלונסקי לרכישת מודעות בשביל ‘טורים’; ושוב כעס על שהעיתון מבוסס על ניצול שני אנשים בלבד.

חזרתי הביתה שמח על ההישג ומצאתי את נורמן מחכה לי; גם הוא נרגש; הוא הודיע לשלונסקי, שאם ישתף את מ. ליפשיץ בעיתון – הוא יוצא את החבורה. הוא היה נרגש מאד וגם נבוך וקשה היה להבין מהי הסיבה לכל זה; הנימוק, לפי דבריו: מ. ליפשיץ היה קומוניסט, ויותר מזה… ולא לפי כבודו וכוחו להשתתף אתו ב’טורים'; הבטחתי לו לדבר עם שלונסקי והוא הלך.

14.4.38

שוחחתי ארוכות עם שפירא ונתברר לי, שהולכת ומתגבשת אופוזיציה לשלונסקי, להליכותיו עם החברים, לטעמו ולדרך עריכתו; האופוזיציה הזאת: א. ד. שפירא, ש. גנס, י. נורמן ונ. אלתרמן סבורים שלאה גולדברג, מ. לוין ואני – מסורים לשלונסקי בלי כל ביקורת; הוא הופתע מאוד מיחסי הכמוס לשלונסקי ונתעודד מאוד.

שלשום יצא הגליון; שלונסקי שמר בדפוס, שאיש לא יקח לעצמו גליון – הוא יביא לכל אחד ל"אררט". בערב ישב ב"אררט" – הגליונות בתיקו, אך אינו נותן, כי “לא יוכל לראות בהצטופפות הקהל לראות בעיתון” ורק משהלכתי¹ – חילק את הגליונות בין החברים; הוא שמח; גודל שמחתו כבושה בכוונה, כאדם המכיר בערך עבודתו ובז ל"המון" מסביבו; מגוחך במקצת.

בבית בת־מרים מצאנו גם את ש. הלקין; בת־מרים זוהרת משמחה על השתתפותה; הלקין מהלל גם כן; שירי רטוש הוקראו על־ידי שלונסקי; הוא התלהב משבחיהם, והפליג בסיפור קורות הגליון: הוא “דיקטטור דמוקראטי”, עורך כל־יכול, הוא מוחק, מקצץ, מסגנן, משנה כותרות וכו' – הכל בנוכחותי ובנוכחות הלקין, שהוא מתכוון להזמינו להשתתף בעיתון; דיבר בנעימה של מנצח־ארצות עד שהגיע לאמור: “גם המודעות כולן על ידי נאספו” ולא חש שאני שומע ויודע, שלא כולן נאספו על ידו ואף לא רובן – מחלה איומה ומטופשת היא תאוות התהילה – גם ליוצר מכוחו של שלונסקי.

11.10.38

אתמול היתה בביתי כעין מסיבה לכבודו של המשורר אברהם בן־יצחק (ד"ר סונה).

היתה זו מסיבת שתיקה משונה מאוד. האורח שתקן, עצוב (בעל טיק עצבני מאוד, כנראה), מכונס לתוכו, בעל גאווה מיוחדת, או מפחד מפני חברה? לאחר שעתיים נתפזרו בלי כל שיחה שהיא כמעט, אם כללית ואם פרטית – אישית; היתה מבוכה, אם כי כל אחד מאתנו השתדל לא להבליטה; שלונסקי שתה כוס “לחיי האורח”, ניסה לפתוח בשיחה ולא הצליח; רק בדרך מקרה התווכחו רגעים מעטים בשאלה פילולוגית: למה המלה “בעיה”? האורח אין לו צורך בה, כי גם “שאלה” יכולה לשאת עליה משא זה של גוון מיוחד שרוצים לקבל ע"י “בעיה”; היתה זו שיחה בלחש, במקוטע ובמאוחר – נראה בכל זאת שזה אדם מעניין מאוד ובעל תרבות עשירה.

6.12.38

שוחחתי עם ח. הזז. על ידינו ישב יעקב כהן והתגלגלה שיחה בין שניהם […] השיחה היתה כבדה בטעמה, נבובה. […] לבסוף יצאנו ושאלתיו שיענה לי בקיצור ובלי עקיפין: האם משורר הוא י. כהן? הוא ענני תיכף: לא! אבל העבר; הוא השפיע, אם כי אינו חשוב ונשכח, ויישכח; כך הוא עם מנדלי, עם טורגנייב ועם שילר; וכך, אולי יהיה עם… שלונסקי; דיבר סחור־סחור ולבסוף היכה אותי; קשה להבין מה שנאתם לשלונסקי – מה חטא כלפיהם? טיילנו שנינו שעה ארוכה – […] אגב שיחה אמר, שעגנון הוא הסופר בלי זמן ומקום – באירוניה וביטול, כמובן.

7.12.38

ישבתי עם שפירא ב"שניר" ושוחחנו על היחסים הבלתי נעימים שבינינו והוא מציע לי שאוציא על אחריות עצמי ובעריכתי היחידה ירחון, והוא בטוח כי יהיה ירחון טוב ומעניין; אמרתי לו שאני רוצה בזה ומכין לי את התנאים המתאימים, אלא שבמצב זה בא"י – קשה לקוות שבקרוב ייתכן דבר כזה.

12.12.38

שוב הצעתי לשלונסקי פציפיקציה והוא דוחה אותה; הוא רוצה כנראה להיות דן־יחידי; האם הוא רואה בעיניו שהגיע לקיר אטוּם, או שאינו רואה? הנה הילל גם את הגליון האחרון של ‘טורים’.

30.1.39

נשף שלונסקי במקווה־ישראל; פתח ד"ר י. רבקאי, שהילל את שלונסקי; אמר לתלמידים כי זכו לראות את המשורר, הרציתי על שירת שלונסקי, מין אכסקורס “ביוגראפי” של ספריו, המוטיבים הבולטים שבשירתו; רק ¼ שעה; שלונסקי “הרצה” – דבריו הרגילים – על שירה וא"י. לא שמעתי אף משפט אחד, כי שקוע הייתי באיזה מחשבה שלי; מחט שרה משירי שלונסקי; הנשף “הצליח”; בלילה בשכבנו פתחנו בשיחה על ‘טורים’; אמרתי לשלונסקי, שיש אופוזיציה והצעה על מערכת; הוא לא היה מופתע, אבל “מזועזע”; דיבר הרבה מאוד, יותר משעה, רצה להסביר לי שאין טעם לתיקון זה: גם מערכת וגם עורך; או עורך יחיד או מערכת בהסרת שם יחיד; גם לזה יסכים, אם כי דעתו היא, שהדרך היום היא הטובה ביותר וכי העיתון הצליח.

27.2.39

נ. גרינבלאט התאונן שוב, שהוא מקבל מכות משני הצדדים, אצלנו – כסופר שאינו שייך לנו, “אצלם” – על כי הוא ידיד ‘טורים’; שלונסקי ענה לו: אתה מל"ו “נסטרים”.

א. קריב פירסם ב’דבר' מאמר הדיוט על השירה החדשה; כל דבריו דברי בוּר תמים הם; אינו יודע מימינו ושמאלו; שלונסקי קיבל את דבריו בקרירות בהתחלה, לאחר כעס; הצעתי לענות על מאמר זה וממילא גם על מאמרו של י.ל. ברוך.

ביום הולדתו של שלונסקי שתינו יין ב"אררט" – בשקט, בשתיקה כמעט, רק נגיעת כוס בכוס.

שלונסקי דיבר בהתלהבות רבה על חידושיו היפים של ביאליק בחריזה, על מהפכה בשטח זה בעברית; ציטט עשרות דוגמאות על־פה.

14.4.39

בישיבת “יחדיו” השתתפו: א. שלונסקי, נ. אלתרמן, י. הורוביץ, ל. גולדברג, ר. אליעז, א. ד. שפירא, ש. גנס ואני; הציעו כיושב ראש את א. שלונסקי וסירב, נ. אלתרמן קיבל עליו; א. שלונסקי מציע שידונו בתקציב ‘טורים’, ולאחר הדיון יש לו הודעה בשמו הפרטי. ברור הדבר שזהו “טריק” של שלונסקי, מין עורמה: תדונו לכם ואני אח"כ אודיע משהו חשוב, אבל הרשות בידכם לא לקבל דעתי! אלתרמן מתנגד, הכל מסכימים לדעתו; שלונסקי עומד עוד על הצעתו, אבל לבסוף “נעתר” ומדבר: היו ‘כתובים’, היה משהו חשוב, אבל היה גם שקר בינינו – בא הפילוג, היה נסיון ‘טורים’ א', עם מערכת קולקטיבית – השקר לא הורחק; העיתון נפסק; נעשה נסיון ג' – ‘טורים’ ב' – לא הסכימו, כנראה, לדעתו. התפטרתי לא רק מעייפות; לפני זמן רב, עוד בהוציאי גליון ל"ז או ל"ח החלטתי לפרוש לאט לאט; עכשיו אני רואה שאין אפשרות להמשיך, ואני פורש מתוך רצון שתעשו כמו שאני הייתי עושה לו פרש מישהו מכם, אפילו אדם שאני מחשיב מאד – הייתי ממשיך ועושה.

דבריו נאמרו בפאתוס מעושה, בצער מלאכותי; פשוט – עייף, נדחף על ידי ליפשיץ, בלי כוח החלטה עצמי; גם מפני שראה, כנראה, שהיתה מהפכה אמיתית וכי ייתכן שלא יחזור לעריכה, כעס על אלתרמן שנכנס ראשו ורובו לעבודת העיתון.

אלתרמן ענה לו מתוך מחאה על מכתבו הבלתי אדיב אלי, המעליב לא רק אותי, כל הניתוח שניתח את מצב הדברים ב"יחדיו" – אינו נכון; דווקא לאחר בחירת העורך החדש [זמורה], היתה התעוררות רבה, ניגשו לעבודה מתוך כובד ראש ואין ספק שהיה בכך משום חידוש נעורי החבורה; אולי נעשו גם שגיאות בענין ליפשיץ – הרי אפשר לתקן את הדבר, אפשר לבקש את סליחתו, אפשר להזמינו לעבודה; שלונסקי אומר, שהיחס אליו בענין ליפשיץ, שעזר לו שנה שלימה במסירות – הראה לו שאין אמון אליו, אם כי עשה דבר טוב לדעתו, או שבאמת עשה דבר לא טוב ומפני זה מתנגדים; בשני המקרים הרי זו התנגדות החבורה למעשיו והוא מסיק מסקנה מכך; הורוביץ שאל את שלונסקי במה זכה ליפשיץ, שהוא מגן עליו באמצעים כאלה, אם כי לא עשה דבר בשעה שיצא נורמן שהיה מיודד עמו עשר שנים, בשעה שפרש מנשה לוין ובשעה שפרש הוא; הורוביץ דיבר בטעם רב, בשקט, מתוך רצון שלא לפוצץ את הישיבה. שלונסקי הגן שוב על ליפשיץ, הציע להמשיך בלעדיו – אני שתקתי כל הזמן ורק לבסוף אמרתי שנעשה כמו שעשינו לשטיינמן: ‘טורים’ רק עם שלונסקי בלעדינו, אבל אנו לא נקח ‘טורים’ בלי שלונסקי, שלא יגידו “רבם דקרו”, והצעתי שכולנו נישא באחריות הפירוק של החברה וחיסול העסקים.

יצאנו כולנו נרגשים מאד; לאה ג., אליעזר ושלונסקי הלכו יחד ל"אררט", והשאר – הלכנו, בדרך אחרת, ל"אררט"; אני ישבתי עם אלתרמן הורוביץ ושלונסקי לשולחן אחד; שתקו שתיקה מלאה, הורוביץ פתח פתאום: אולי נתפייס? – שלונסקי ענה לו: “אל תבלבל את המוח”. לאחר רגעים שאל הורוביץ: מה יהיה עם ספרי? הלכתי והשארתים.

בערב הלכתי עם החברה לה"המוזג", אלתרמן שמח לבואי; באופן פתאומי העתיק בשבילי, על מפית דקה, את שירו “הבאר”, ונתן לי. השיר מצויין ועצם העובדה הזאת היתה יפה, בלתי שכיחה אצל אלתרמן. עד שעה אחת בלילה ישבנו, ולבסוף הזמיננו לביתו, לקרוא את הפואמה החדשה שלו, “עשרה אחים”; שירים טובים, אבל לא יכולתי לעמוד על כל טיבם בנוכחות אנשים זרים.

18.4.39

בערב נשף לכבוד א. ברש, הלכתי בכוונה לדבר, לברך ולשבח את הסופר – היושב בביתו, המשקה את גינתו, ואינו יושב בבית קפה, כי אינו להוט לראות את קוראיו, לקצור את יבול התהילה והשבחים מפי הקוראים והסופרים; סברתי שא. שלונסקי יבוא גם הוא, ולא בא; היו י. נורמן, א. ד. שפירא, ש. גנס, י. הורוביץ; מדברי הבינו הסופרים כי קרה משהו; ד. שטוק [סדן] הריץ פיתקה להורוביץ ושאל לפשר הנעשה; שטיינמן שישב על־ידי – שמח; י. כהן ניגש אלי ושאלני, האם פרשתי מ"יחדיו", עניתי בחיוב; הוא לחץ את ידי בשמחה רבה.

20.4.39

הדברים שדיברתי בנשף ברש הרגיזו את שלונסקי; א. ד. שפירא ונ. אלתרמן אמרו שלא צריך הייתי לומר מה שאמרתי; עניתים, כי בהכרה מלאה דיברתי, כי מכיר אני את שלונסקי, הכרח הוא לאיים עליו במלחמה, כדי שיחדל מלהפיץ שמועות כוזבות עלי ועל יחסינו.

יום יפה בירושלים, לאחר ימים מרוגשים כאלה, לאחר לילות של נדודי שינה, טוב לנסוע קצת ולצאת מגבולות תל־אביב ו"אררט"; בקפה “אירופה” מצאתי את ח. הזז ושוחחתי עמו שעה ארוכה; אמרתי לו, שאני מתכוון לכתוב עליו והייתי רוצה ממנו כמה ידיעות על יצירותיו; שיחתו הפעם היתה מאומצת יותר, פנימית ולבבית יותר, מעניינת יותר; אין מוציאים את ספריו, והוא מתאונן; טוב כשיש לסופר “גביר” ורע כשיש לו “גביר”; ובינתיים התחיל לקבול על טעמם של הגרמנים, על השווֹתם את ש. י. עגנון לקלייסט, לסרוונטס; מה הדמיון ביניהם? לבסוף הילל את הספרות העברית, שיש בה כשרונות חשובים אלא שאין קוראים בימינו; האידיאל הוא לא הספר והסופר, אלא המנהיג והנואם; שנים רבות נחכה לשינוי האקלים הרוחני, ובכל זאת – אם דיהאמל וז’יד הם סופרים חשובים בצרפת, הרי א. קבק וי. בורלא ודאי שהם סופרים חשובים; בהערה של אגב אמר, כי בנערותו קינא בא. נ. גנסין, החשיב אותו – עכשיו יודע הוא כי הכל בו זיעה. על עצמו אמר שאינו להוט אחרי הדפסה – למה זה? מי יקרא? התענוג הגדול הוא – לכתוב, לגנוז במגירה ולדעת, הנה יש לי ואין קורא; נזדמן לו להתעסק עם מנהל בנק של ההסתדרות המקבל זה עשר שנים את ה’דבר' אלא שלא קרא בו את המוסף לספרות, כי על כן בהצטרכו לכתוב את השם ח. הזז שנדפס עשרות פעמים בעיתון, כתב: עזאז! דיברנו גם על ‘טורים’, והוא שמח לאפשרות של התרסה נגד א. שלונסקי כעורך. הוא מן העורכים בעלי ה"חזקה" אצלנו: ש. פרלמן, צ. ויסלבסקי א. סמיטיצקי ועוד – כי יודעים הם “לשון־קודש” או פשוט: בקיאים בסימני ההפסק.

24.4.39

חמסין קשה מאד, הלכתי עם שלונסקי למכור קומפלטים של ‘טורים’. דיברנו רק על פוליטיקה ו"ביזנס";

באו א. ד. שפירא, ש. גנס וא. טסלר – הלכנו לקבל את התמונות שלנו, אלתרמן אמר שצריך להסתירן מא. שלונסקי – הוא יבכה. כל הזמן התלוצצו על חשבון שלונסקי, לאה ג. ועוד.

28.4.39

ב’הארץ שירו של שלונסקי, שרצה לתיתו לי בשביל גליון א', שיר מעושה, קשה, מיותר; א. שטיינמן במאמרו “מיכל דמעה” ב’דבר', מנסה לפגוע בשלונסקי בעקיפין, הרגיש שהשעה כשרה לכך.

29.4.39

אמרתי לא. המאירי ב"אררט" שרשימתו ב’דבר' טובה, ענני: פלא גדול הוא – הפלא יהיה אם אתה תכתוב על כך; אמרתי שיגיד לי מה כוונתו – ענני: אתה כותב רק על אנשי “יחדיו”. תכתוב פעם גם על שאינו ב"יחדיו". עניתי לו: נעזוב את הדבר, העיקר איך מתעשרים? ענני: כל זמן שאתה כותב על שלונסקי לא תתעשר.