שמשו של פיכמן וצלו / ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

הֲדַר הַהֲוָיָה לֹא יְכַזֵב

(צללים על שדות)

תקופה ארוכה אחרי “גבעולים” יצאו עכשיו שני ספרי שירה “ימי שמש” ו“צללים על שדות”. משום־מה פיכמן הוא כמעט האחרון בלהקת המשוררים, שהופיעו עם דרוך כוכבו של ביאליק בשמי השירה העברית, אשר לא זכה לקיבוץ מלא של שיריו עד כה. ובודאי שמותנה הדבר באופי הספרות העברית, קהל קוראיה ומוקיריה וגורל משורריה, שרק לאחר עשרות שנים של השפעת משורר וחינוך תלמידים, ולאחר שדמותו ומפעלו נשתזרו בתוך הרגשת העולם של דורנו – מוגשים לנו דברי יצירתו במקובץ, הנותנים סיפק בידנו לראות את שיעור קומתו, ולהרגיש שנית משב־רוח יצירתו. הוצאת שיריו, ההולכת עדיין ונמשכת, אינה תשורה למשורר בלבד, שכל ציבור חייב לתתה לו, אלא קודם כל לנו, לקהל הקוראים העברי, הקוראים ונהנים עפ"י הרוב בלא ברכת הנהנין.

א    🔗

בגלגל שירתו של פיכמן קבועה הספירה תפארת. ובהיפך לזו שבקבלה אין הספירה הזאת פסיבית, תולדה, אלא אב, עילת־ההפראה־הראשונה. שאר הספירות: בינה, יסוד, גבורה, דעת וכו', משתלשלות הימנה וניזונות מכוחה והיא נותנת להן טעם. היא אוצלת חיים לכל מראה ולכל בריה. כל הופעה בטבע ובחברה, בים וביבשה, כל ענין והיפוכו, נשקפים לו בעין התפארת. צדדים אחרים שבחזיונות אינם אלא כוכבי־לויה ואם אינם פוגמים, הרי אינם באים אלא להבליט את יסוד התפארת שבהם. בעולמו יש הכרעה בין שתי הרגשות־קוטב: יופי או כיעור. והיופי נתפס כאן במשמעו הרחב, האנושי־הכולל, שהטעם הטוב והמוסר ממוזגים בו:

אוֹצְרוֹת הַיֹּפִי לֹא רַק לַחוֹלֵם –

גְּלוּיִים וּפְזוּרִים וּנְתוּנִים לַכֹּל הֵם,

בֹּקֶר וָעֶרֶב פְּתוּחִים הַשְּׁעָרִים.

זהו סוד שירתו של פיכמן, שהיא רואה את האדם ואת הטבע, את העלילות ואת הנוף באספקלריה של זיום ויופים. מי שעמד על סוד זה והכשרה נפשית לו להרגיש פרק שירה גם בשעה שסערות ומהפכות מתחוללות ומעמיסות שאלות ונושאים אחרים – תובן לו שירת פיכמן. היא תעניק לו שעות רבות־רויה ותלטוש את חושיו הפנימיים. טעות גדולה היא לחשוב, שהשירות אשר השירה משרתת את החיים, ההשפעה שאנו מקבלים ממנה, מנת־חלקה במלחמת האדם לקיומו וליושר הסדרים, באים בדרכים פשוטות כל כך, ע“י שהיא מטיפה בלהטי גבורה ובדברים רמים וע”י שהיא משיבה על עצמה רוח של סערה. עיקר טעמה וחין־משמעה של השירה הוא קודם כל בחיוב החיים ע“י גלוי תפארתם וערכם, בהסרת המסכים והוילונות המוּרדים על פני הדברים, בחידוד התחושה, בחישוף הניגודים המשתעשעים בנפש היחיד והיקום ובהעלאת המרגליות שעל קרקע המצולה. השירה היא טייסנית ואמודאית כאחת. היא עולה על הררי־אל ויורדת לתהומות מחשכים. שירת אמת מטפטפת מרץ־חיים ועוז מלחמה ע”י מתן עצמה, שהוא גם מתן תמציתי של ההויה. ורבים דרכי המתן וההשפעה. ההגגבה של המשורר על מלחמת דמים עולמית תוכל לבוא גם ע“י פניה־קריאה אל השכל, אל היצר הטוב שבאדם, ע”י גניחות ותיאורים שחורים, אך גם ע“י יצירת אידיליה, ע”י ביראת חיים דמיוניים שלוים, ע"י ציור הים וחופיו המושכים. וגדולה ומשובחת הדרך האחרונה מן הראשונה, שכן הסובל גונח, מצעק, קורא לעזרה ולרחמים כמעט בדרך רפלקסיבית, אבל מידה גדולה היא להבליג על הצער ולגבש חיוב־חיים אדיר, אשר יעורר וילבּה את ניצוצות היפה באדם והתשוקה לחיים. האמנות מזרזפת לתוך נשמתנו לא אור ויופי בלבד, כי אם גם דרך התנהגות, תשובות לשאלות ואורח־חיים. היא נותנת בלבנו את העולם השלם, בעוד שדיון שכלי הוא בהכרח חלקי ומלא פניות. שירת פיכמן נושאת בקרבה את העולם המעודן, את התשובות התחושתיות; היא פונה אל הדם המזוקק בכוּר התרבות מסיגיו הפרימיטיביים. כל אמת־מידה רציונליסטית, תועלתית, מוסר־הַשְׂכֵּלִית לא תצלח עליה.

ערכה של שירה נקבע ע“י שתים שהן אחת: ע”י איכות החויה המשוקעת בה וע“י האיתוס של אישיות המשורר המציצה אלינו מתוכה. במלים אחרות: מידת האינטנסיביות של ההויה בנשמת המשורר, השלמות במתן הצורה האמנותית האובייקטיבית ושיעור כוחה הסוגסטיבי להוליד בקורא משנה־חיים מחד גיסא, וגודל האמת החיונית, יושר ההבעה, עומק נפשו של המשורר וחוסנה מאידך גיסא, הם הפוסקים לשלילה או לחיוב. העיקר תמיד: הרטטים והזעזועים, הרגשת־החיים המוגברת שאנו זוכים להם תוך הנאה מן השירה. ובנידון זה אין הבדל בנושאי השירה. הנושאיות חשובה בהרצאה, בחקירה, בדיני ממונות ובדיני נפשות, אך לא באמנות. – פיכמן, בין שהוא שר על זריחת השמש, ובין על החורף, הים, הנוף או המולדת – תמיד הוא מעורר אותנו לחיות שנית את החזיונות ואת הלך־הרוח המתוארים. וגם בשעה שהוא נתקף ע”י ספקות ביחד לְהֶתְמֵד החזוּת הנראית לו, וגם בשעה שהוא שר שיר החשד העצור אך המאיים:

רְוֵה, לְבָבִי, זִיו צָהֳרַיִם,

אַךְ אַל תַּאֲמִין בְּמַרְגּוֹעָם!

חֶרֶשׁ אוֹרְבִים בְּאוֹר הַתְּכֵלֶת

רוּחוֹת אֵבֶל וְאֵין רוֹאָם.

• גם אז חיים אנחנו עם המשורר, אמונתנו רפה וחשדו – חשדנו.

ב    🔗

הליריקה של פיכמן שתי פנים לה: זו שהוא מביע בה חוויותיו במישרים, בלא סיועם של דיוקנאות־ביניים וזו שהמשורר מגלם בה את חוויותיו בדמויות היסטוריות אובייקטיביות. בסוג הראשון הוא נותן לנו גבישי הרגשה והשתתפות בתנועת הבריאה, מראותיה וחליפותיה בלא כל עקיפין וחציצה, ובשני הוא בבחינת פַּסָל החוצב צורות של נפשות פועלות, המשמשות כמין נציגות של חייו הפנימיים וממלכת רוחו. באותה שעה דומה הוא גם לשחקן, המשחק, כביכול, תפקידים שונים בגלגולי נשמה שונים, אלא שכל תפקיד הוא חלק מהמצע הנפשי וההרגשתי, פלג מהסובסטנציה החיונית של איש אחד, המשורר, ואיש אחד משחק את כולם. האובייקטיבציות הללו, שבאמצעותן יכול הפייטן לבטא עצמו בשיעורים רחבים על כל קפליו וגווני־דרגותיו ובלא חשש שמא יעורר רושם של זחיחות הדעת, נעשו בפואימות של פיכמן בדקות גדולה ובאצילות מרובה. אך מיעוט העלילה שבהן מיעט גם את דמותן האֶפּית־דרמטית, יסוד, שניתן לנו בהצלחה מרובה כל כך ב“מגילת רות” או בסיפור על שמשון ודלילה בתנ"ך. לפיכך יש לפעמים רושם, שהדמויות עומדות מרותקות לגורלן שמוּנה להן: להרגיש, לעמוד ולהרגיש: אך הן אינן יכולות להתיר עצמן לשם עלילה. –

אין שירתו של פיכמן להוטה אחרי נושאים מהפכניים וחידושים מרעישים. אוהבת היא את המושרש, המחובר לקרקע, המבוצר והנצחי. אותם יסודות עולם, איתני הטבע, שהיניקו את המשוררים מדור דור והפעימו את רוחם, מניעים גם אותו. עליהם ישיר, אף כי בצורה ובתוכן חדשים. משולה שירתו לאותו ים, שכה הרבה לשיר עליו. מה ים זה, כוח איתן הוא, אשר עתים יקצוף ויתנחשל ועתים ישתטח כאגן מרגוע ענקי, אך תמיד הוא שרוי במסגרתו ואינו עובר את הגבול שהושם, לו, אף שירתו כך. גם געשה ורעשה וגם מנוחתה ושלותה, גם יסודותיה המשמרים וגם יסודותיה המהפכניים בתוך מסגרתם הם נתונים וגבול הושם להם בל יעבורון. הים הוא לא לבד נושא חביב של שירתו, שהוא חוזר אליו פעם בפעם ומעניק לו ברכה, אלא גם סמל. אעפ"י שהוא קולט את המתרחש והמתהווה תמיד ולבו פתוח לחדש, אין הם משמשים לו חומר יצירה, אף כי השפעתם נחרתת בעקיפין בצורה ובתוכן. יחס ספקני לו לעצמים ולמצבים שזה־עתה נוצקו בבית החרושת של הזמן ועדיין טבוע בהם סימן גלמיותם והיוליותם. הים והשמש, הנוף והמולדת, הרוח ועופות השמים לוקחים אותנו תמיד שבי. ביחוד הנוף, זו העריסה הרכה, שכל ילוד וכל חזיון התנדנד בה וספג בתוכה את צליליו וגווניו; הנוף נותן בלבו של כל אחד את העולם וצר לו צורה וחושים, ועל כן היה למין חוט הסיקרא של שירתו. ההצבעה המופרזת על חידושים, מהפכות ושינויים מעוררת בו חשד וטעם רע, יש בכך מן המלאכותי, התלוש וחסר התפארת:

כֵּן, בְּאָמְנָה מֵעוֹדִי לֹא אָהַבְתִּי

אֶת הַנּוֹשְׂאִים בְּקוֹל גָּדוֹל וּבְקֶצֶף

עַל שִׂפְתֵיהֶם אֶת קֹרֶט צִדְקָתָם,

וְלֹא אָהַבְתִּי אִצְטַלַת מוֹכִיחַ

מִגֹּעַל לִנְבִיאִים צַעֲקָנִים,

אַף כִּי חַלּוֹנוֹתַי תָּמִיד קָרַעְתִּי

לְסַעַר יַעֲקֹר רְקַב־קְדוּמִים,

וְאַנְשֵׁי בְרִיתִי מְשַׁלְחֵי אֵשׁ בַּכֹּמֶשׁ,

נוֹשְׂאֵי אָבְדָן לְפִגְרֵי דוֹר וָדוֹר.

ואעפ"י שיחס כזה עלול להביא לא פעם לכלל טעות וחשד בכשרים, שכן יש מעשי־חידוש והפיכה הבאים מתוך שפע טבעי, מתוך הרגשת הכלייה שבישן יש מעשי־חידוש והפיכה הבאים מתוך שפע טבעי, מתוך הרגשת הכלייה שבישן, אנו מאמינים למשורר, שאמת־מידה נכונה בידו והוא קורע חלונו לחידוש והפיכה אמיתיים.

הריתמוס בשירת פיכמן והניגוניות שבה, עולים באזנינו מאליהם עם קריאה ראשונה. עוד לפני שקלטנו הסבר תוכנו של פסוק שירי כבר מהדהד בקרבנות פשרו מצד תואם־קולותיו והרכב צבעיו. ושיר המשתמע כהלכה בזכות הקצב, המבנה והמשקל שלו – אין תכנו ופשרו טעונים בדיקה. חוש־השמע הוא אבר העיכול של השירה והוא גם אמת־מידתה. כל האמנות לסעיפיה נמסרת לנו בשירה בסיועו של חוש־השמע. היא משחילה בנו את הפיסול, הארדיכלות, הנגינה והציור דרך אפרכסת האוזן. המלים בידי המשורר הן חומר שממנו נקרצת האמנות לסוגיה. יש מלה בחולה ושחורה, מלה כאנדרטה גבוהה, מלה כיריעה מרוקמת ציורי־עונג וציורי־בלהות ומלה כלהקה של צלילים זכים.

פיכמן בורר לו מלים צלולות וצליליות, הוא אולי מן הבודדים שפסוקי שירתו אינם מולידים לויה של ציטטין ומראה־מקומות, זה העומס הממית לא פעם את יפי השיר וכושר השפעתו. ביטויו מזוקק ומעודן, אם כי אינו מפתיע בצירופים ובהמצאות. הוא שומר על כבודה של כל תיבה. הוא אינו רוצה, כביכול, לסכן חייהן של מלים בנסיונות צירוף נועזים. תרבות התפארת שהוא מטפח, מזהירתו שלא להלביש את החרוזים פרצופים חדשים. ואעפי"כ יש שגם הוא פורץ את גדרו.

תרצ"ה