ספרים, חוברות ויומנים

מאת

שמשון מלצר

---

א' מזלם של ספרים

מאת

שמשון מלצר

כשפותח הממוּנה על המדור “נתקבל במערכת” את תיבת-הדואר שלו לפני העבודה, הוא פותחה בזהירוּת, שכן התיבה הזאת קבוּעה למעלה ויש לחשוש שמא ינשור מתוכה ספר כבד-משקל ויפול על ראשו. כי רוב הספרים יוצאים בכריכות קשות וכבדות, והנייר שלהם נייר טוב וכבד הוא.

הספרים הללו בני-אבות הם, וחותמת שעליהם מכריזה: “לביקורת, הוצאה פּלונית”. משוּלים הם לילדים בני טובים, ארבעים יום קודם ליציאת הוולד הזה מרחם הדפוס כבר דאגו לו שיהיה מוכן לו מיילד מומחה שישגיח על לידתו התקינה. ואחר-כך תינוק יחסני כזה מוצא מן המוכן אחות ומטפלת, שרוחצת אותו ברוב ידיעה וּזהירוּת, לא ברותחין, שלא ייכווה חס וחלילה, ולא בצוננין, שלא תאחזנוּ הצינה, חס ושלום, אלא בחמין שחמימותם מדודה וחמודה לגוף, ועד מהרה הרך הנולד נמצא רחוּץ ועטוּף בחיתולי רשימות ומעוּטר בעיטוּרי-רצנזיות, וטוב לו. כאמור, בן טובים. ובאמת אמרוּ, הכול יש לו מזלו שלו, ואפילוּ ספר המתקבל במערכת.

וישנם ספרים שהוצאה לא מן העשירות ולא מן המפורסמות נתבקשה לקרוא שמה עליהם, אם מתוך שהמחברים אינם יכולים לעשות כמעשי אבותיהם ולחזור על הפתחים עם חיבוריהם ולאסוף פרנומראנטי“ן, ואם מתוך שאינם רוצים לגלות קלונם ברבים, שאין מאסף לפרי-רוּחם ולבר-בטנם להביאו ביתה. משל לשאינם אמידים שמקום לידת בניהם לא ב”אסותא" אלא ב“הדסה”. אין כאן מן העשירות ומן הרחבות שבבתי-לידה מיוחדים, אבל לפחות יש בטחון שהמיילד המומחה יהיה גם כאן.

אך יש גם אחרים, שאפילוּ ל“הדסה” אינם זוכים והם פשוּט ילידי-בית, ב“הוצאת המחבר” או “בהוצאת חוּג ידידים”. לאמור, בהוצאת הגרוּשים האחרונים שהוציא המחבר. הללוּ אין להם אמה של בד-אנגלי לכסות מערומיהם ועטיפתם נייר בלבד, ואינם נשלחים בידי שליח עם פינקס לאשר בו את קבלתם, אלא המחבר בכבודו ובעצמו בא ומביאם ומבקש בצנעה או בטרוניה, הכול לפי המבקש: הבוּ ביקורת! תנו לו שכר-עמלו, הזכירוּהוּ ברבים, דונוהו לשבט או לחסד, ובלבד שיבוא עליו הדיבור ברבים! כלום לשם מה טרח ולשם מה חסך ולשם מה נתייגע כל אותן יגיעות מרובות, אם לא בשביל לזכות במעט נחת? שכן, ודבר זה ראוי לזכור, בזה לא נוכל להסתפק במשל הראשון של ספר-ולד שבא לעולם, אלא על כרחנו אנוּ מזדקקים למשל חדש, משל הבת: בת בוגרת היתה לו והכניסה לחופה! כמה שנים החזיקה הלה בחיקו ופירנסה מלחמו ושמר עליה מכל רע והיתה שעשועיו תמיד. ולבסוף הוא מוסרה לבעלה, לקורא. שמא אינו ראוי לקצת נחת? שמא אינו ראוי לשמוע את דרשתו של החתן ואת שיר-תהלתו של הבדחן? אפשר תאמרו שיהא מסתכל מן הצד הסתכלוּת של צניעות ויסמוך על אחרים? סבורים אתם שיהא נוטל את בתו וכופתה ומניחה לפני הארי? לא ולא! הבטיחו לו שתבוא רשימה, שתהיה ביקורת, הוא יהא ממתין לה כל יום ויום!

ויש סוג מיוחד במינו, מאלה שאינם נזקקים באמת להוצאה בעלת-שם ואף הם ילידי-בית, אלא שלא מחמת מסכנוּת הם עושים כך. אדרבה, עשירים וגבירים הם, הם עצמם עושים לעצמם, וביתם שלהם אינו פחות מבית-יולדות, ואת המומחה הם מזמינים אליהם לביתם, ואת הרוחץ-וחורץ-משפט גם כן הם קוראים אליהם. הספרים הללו ניירם משובח ומבריק, הדפוּס מיטב הדפוּסים והכריכה כשל ספר הזהב של הקרן הקימת. ובאמת, משוּם מה לא? הרי להם הזהב ולהם הכסף, והספר הזה אינו אפילוּ חלק של חלק מן הריבית. אלו ספרים שמוציאים מוסדות כספיים לכבוד מנהליהם ופירמות גדולות לכבוד יובליהן. הספרים הללו משוּפּעים בתמונות, דיוקנאות של אישים ואישי-אישים, שמות המחברים יש להם שורה תחתית נוספת של תארים, ואל תתפלא הרבה אם בראש המאמר תמצא זיו-איקונין של מחברו! הללוּ הפירמה שלהם היא ההוצאה שלהם, וההוצאה שלהם היא על חשבון הפירמה שלהם, וטובה יחידה שהם מביאים לעולם – שבוודאי עסק בעריכתם סופר מן הסופרים ונתפרנס בזה כמה חודשים.

כל זה דפוּסים שבדפוּס. ויש עוד דפוּסים שבסטנסיל, והם מרוּבים ביותר ומגוונים ביותר. למן ספרים עבים, שלא הוּצאו אלא במניין אכסמפלרים למומחים וליחידים, עד ליומנים של קיבוּצים וקבוצות ופלוגות-עבודה, ועד ליומניהם של חיילים יהודים בכל מקום שהם. הללוּ, ובייחוּד הצנועים שבהם, מתקבלים על-פי רוב בדואר, מקופלים כשפופרת וצרוּרים בנייר, והשולחם אינו מבקש לא אישוּר ולא “שני אכסמפלרים של העיתון שבו תידפס הביקורת”, אלא הם באים בלי כל תוספת של הערה או בקשה: “הנה יצאתי לאור העולם והריני לפניך. שמא תואיל בטובך להודיע עלי ברבים שורה-שורתיים? סוף סוף, כל מי שבא לעולם יש לו זכוּת להירשם בספרי-הלידה! אם תרצה גם לעיין בי, מה טוב, ותבוא עליך ברכה! אבל לדרוש איני יכול, יודע אני שהרבה גדולים וחשוּבים ממני מתקבלים אצלך, וכלוּם הכול אתה יכול לקרות?”

ובאמת נראה שהדברים כך, אבל אינם כך. כל אותם ספרים גדולים וחשוּבים, העוברים תחת ידו של הרושם, אינם אלא עוברים וחולפים ואינם משתהים אצלו כלוּם. פּעמים משביע בהם עינו ואינו משביע בהם נפשוֹ, ופעמים אפילוּ עינו אינו מזין בהם די הצורך, והם עוברים לקוראים. אבל הספרים בני-העניים, ובייחוּד החוברות הדקות והספרים והחוברות שהורתם ולידתם בסטנסיל, לא שולחם-המחבר ולא מקבלם-הספרן אינם בהוּלים עליהם, ולפיכך הרושם ממַצע עצמו ביניהם ונותן ספר מן הספרים או חוברות מן החוברות הללוּ במגירתו, ובשעה שאינה לא עבודה ולא מנוחה הוא מעיין בהם.

ורואה אתה, ידידי, הרבה דברים נאים הוא מוצא בהם, ופעמים הוא מצטער הרבה על דברים שבהם שלא פורסמו אלא בסטנסיל או בצניעות שהיא עניוּת, כנגד כמה וכמה דברים שיצאוּ בכלי מילת ושיראין, וספק אם היוּ ראוּיים לבד הגס. ובשביל לתקון קצת מן העוול הזה, ינסה הפעם בעל המדור “נתקבל במערכת” לספר לך קצת ממה שמצא בספרים העניים ובחוברות האלה. ומפני שאינו סבוּר שתוכל ותרצה לבקש ולמצוא את הדפוּסים והסטנסילים הצנועים הללו, לא יסתפק במראה-מקום ובהערת-אוזן בלבד, אלא יספר לך מה שיספר בפרוטרוט ועם קצת ציטאטין, עד כמה שירשה העורך ועד כמה שירשה המקום. והמקום יהיה בעזרו!

---

ב' החוברת בעטיפה הכחולה

מאת

שמשון מלצר

עטיפה שאין עליה שוּם צוּרת אות, אלא כוּלה חלקה ותכוּלה, כימה של טבריה או כשמים שמעליו. דבר זה נראה מוזר וחשוּד. שמא ספרוּת אסוּרה כאן, המבקשת להצטנע? והנה השער, בכתב של מכונת כתיבה: דפּים בתלמוּד, חומר הבחינה בתלמוּד בבלי, שנקבע לבתי-הספר התיכוניים מטעם מחלקת החינוך של הוועד הלאוּמי: בבא מציעא (כאן בא פירוּט הדפים והעמוּדים וּפירוּט המעלות והחידוּשים), ערכם וסידרם ד“ר מרדכי זר-כבוד, מורה בביה”ס התיכון “חוגים”, חיפה תש“ב, הוצאת ביה”ס התיכון “חוגים”.

ראה זה חדש! לא מו“ל ולא מחבר הוא המוציא, אלא בית-ספר בשביל תלמידיו. ומטעם הנהלת בית-הספר באה הקדמה: “חוברת זו, המוצאת ע”י לאור, המכילה את חומר הבחינה לתלמידי השמיניות שנקבע מטעם מחלקת החינוך, באה להקל על התלמיד והמורה כאחד” וגו‘. ואחר כך באה “תודה למורנו הד”ר" וכו’ “שנענה לבקשתנו לקבל עליו את הטרח הרב לעבד ולערך את החוברת” וגו‘. אתה רואה, סיגנוֹן ההקדמה אינו משוּבח והכתיב אינו כמקוּבל. אבל אני סולח, מפני שההקדמה ודאי נכתבה בשעה האחרונה, ובידי אדם מן ההנהלה, שאינו מורה לעברית, כך אני מקווה. ואחר-כך אני הופך דף וקורא קצת בהקדמת העורך-המחבר, על מגמת החוברת הזאת, שהיא עוד פעם: “לשמש עזר” וכו’. עוד דף נהפך, והנה הנה הגעתי: מת' אלוּ מציאות שלו ואלו חייב להכריז. האם זה קשה כל כך?

לא, זה לא היה קשה, לשעבר, לפני כעשרים שנה. הימים היו גם אז ימי אלול, הבוקר היה צונן והעלים נפלוּ כבדים ואדומים וקשקשו מתחת לרגליים. ורבי שמעון גבאי מאיסטיטשקי שעל נהר הדנייסטר כבר סופר את הימים, אימתי יחזור לביתו, אל הדגים הטובים ואל הגשר שעל פני הדז’וּרין הצהוב, הרועש לפני רדתו אל הדנייסיטר. אבל לפי שעה הלימודים מתנהלים עוד כסדרם. ועל הפּיט לראש-השנה יספיקו לעבור בכמה ימים, ולפי שעה לומדים יפה גמרא. מצא פירות מפוזרין, כגון אותם אגסי-אלוּל קטנים וקשים, שעורם כעוֹר ממש, ואף על פי כן יש בהם עסיס מתוק ייני… כן, הכל היה מוּבן. הגמרות היוּ גדולות, הטבלאות טבלאות של עץ עטופות בד לבן שהאפיר, או של כרטון ועטופות עור עם קישוטי זהב, והאותיות מאירות עיניים, דפוּס ראָם ודפוּס סלאַויטה, ואפילו דפוּס מדפּיס בלבוב יפה ומאיר. ור' שמעון פורש את המשנה כשמלה זוֹ, והדברים בהירים ונאמרים בניגוּן שלהם. אפילוּ אתה מבקש לטעות בתיבה שאין לה הכרע – הניגוּן אינו מניחך לטעות, הוא מוליכך על-פני העקוב ומביאך בשלום אל מטרתך. כל אותן בעיות שבעי שם ר' ירמיה, הקורא רץ בהן כאותו סייח המתרוצץ במגרש שלפני בית-המדרש, עד שפתאום הוא נעצר ועומד ומנער את רעמתו עם הגדילים: מאי?! תיקוּ! ואפילו הייאוּש שלא מדעת אינו מביא חלילה לידי ייאוּש, לא בשמים היא ואנוּ כבר בחוּרים הקרובים לבר-מצווה. לא, לשעבר לא היה קשה!

ואילוּ אחר כך, כחמש-עשרה שנה לאחר מכן, היה קשה ואפילו קשה מאוד. התלמיד תלמיד טוב בבית-ספר תיכון, והמורה שלו מן המשוּבחים שבמורים, אבל הגמרא נלמדת כמקצוע אחד טפל בין רבים וחשוּבים, בכיתה גדולה של בנים ובנות בעלי ידיעות שונות, ואינה נקלטת, לא, אינה נקלטת. והמורה-העוזר בבית יושב ומסתכל פעם בפניו המלאים והוורוּדים של תלמידו בן-בסראביה, שהוא טוב וחביב אבל נראה שלבו נעוּל בפני המקצוע הזה, ופעם בגמרא המרוּפטת – מהיכן היא באה, גמרא זו? הנייר שלה כנייר סופג, רך ורע, הרווחים שבין המלים מלאים סימני פיסוּק, והרווחים שבין השיטין גדושים תרגומים ופירושים בדיו ובעיפרון – מה פלא שההסברה אינה נקלטת והמלים אינן מובנות, והייאוש שלא מדעת מביא לידי ייאוּש מדעת גם את התלמיד וגם את המורה-העוזר?

מה עשה אותו מורה, נטל מחברת והעתיק את המשנה וכן כל פסקה ופסקה מן הגמרא, והוסיף סימני פיסוק וביאור מלים והסביר מונחים, וכך היה הולך ומכסח ונכנס ומכסח ומכניס תלמידו עמו, עד שנכנס דרך הכיסוח כשניים שלושה דפים מן הגמרא ונשאל ועמד בבחינה.

והנה, מה שעשה אותו מורה לפני כחמש שנים במיטב יכולתו בשביל תלמיד יחיד ובשנים שלושה דפים של גמרא, עשה עכשיו ד"ר מ. זר-כבוד ביתרון יכולת ובשביל תלמידים הרבה, אפשר כל תלמידי המוסד הזה ואפשר גם בשביל מוסדות אחרים.

אתה מבקש לדעת, ידידי, אם עשה את מלאכתו שלימה וטובה? המומחים ודאי ימצאו בה ליקויים וחסרונות הרבה, ואפילו אני מצאתי מקצתם. כגון שאפשר היה לוותר על מקצת הדקדוּק המובא שם, ובמקום זה להביא פירוש רש“י בשלימותו ולא בקיצוּר. מי חכם ויפסוק מה ראוי להשמיט ומה לא? ודאי שמעת מעשה בהגר”א שישב כמה שנים וחיבר פירוש קצר לגמרא, משוּם שפירושו של רש“י נראה לו ארוך מדי. משגמר חזר וקרא פירושו וראה שאף הוא ארוך, ישב כמה שנים וקיצרו יותר, עד שלבסוף ראה שקיצורו זה אינו אלא פירוש רש”י…

אפשר משום כך באמת לא ביקש המחבר ביקורת. הוא עצמו אינו רואה את עבודתו גמוּרה. בהקדמתו הוא מספר, שראה צורך להכניס בהעתקו סימנים שאינם מצוּיים בתחביר שלנו, אך לפי שעה נהג זהירות ונמנע מזה. הוא השתדל מאוד, ו“למרות טרדת התיקונים המרובה נשתרבבו טעויות דפוּס”. הן אינן מרובות, אבל דרך ההדפסה בסטנסיל אינה מניחה מקום לתיקונים הרבה. על כן תמצא שם תיקונים בכתב-יד, בדיו. ואתה, שאינך בקי בטיב ההדפסה הזאת, הווי יודע שהשגיאות מידהּ של הכתבנית הן באות, העורך-המחבר אינו אשם. הוא כתב: במכנשתא דבי דרי עסקינן, והיא, הכתבנית שלמדה בוודאי בבית-ספר למסחר, חשבה שהמחבר טעה ותיקנה לו: במשכנתא דבי דרי… אני רואה בעיני את פניו של המחבר, כמה הם מלאים צער וטרוניה! כן, טרוניה על כתבנית זו! כלום אין היא זוכרת, איך אבא שלה היה קורא שניים מקרא ואחד תרגום אונקלוס: ויקהל משה – ואכנש משה? כן, ואכנש, מאותו שורש! אבל לא, היא אינה זוכרת, כנראה, לא הקשיבה מעולם. ובכלל היא קצת מפוזרת. הנה למשל שכחה לכתוב את התיבה הגדולה הראשונה “אלוּ” מן אלוּ מציאות שלו, דוקא משוּם שהיתה מודפסת באותיות גדולות ויפות, והעורך-המחבר מוכרח לתקן כל אכסמפלר – בעט. אבל כלום אפשר לזכור הכול ולתקן הכול? הנה ברש"י, למטה, שם נשארה באמת המשכנתא…

האם אתה משער כמה טרחה טרח המעתיק עד שהעתיק כך כעשרים דף גמרא? ואחר-כך כל הנוספות, עד “רשימת התנאים והאמוראים שנזכרו בקבץ הזה!”! (סימן הקריאה האחרון שלי הוא, ואילו הראשון בא בטעות, שכן מכונת כתיבה אם אתה מקיש בה נקודה באותיות גדולות – יוצא לדאבונך סימן קריאה!). הרבה שמות נזכרים ברשימה זו, כל שם בציוּן תנא או אמורא והמקום, ולפעמים גם שנות חייו, ובסוף הרשימה: “ריש לקיש, אמורא, ארץ-ישראל, תלמידו של רבי יוחנן וחברו”.

וחבל! חבל מאד שלא הוסיף המחבר-והעורך עוד תיבה אחד לפחות של ד' אותיות ועם וָא"ו החיבור: וגיסו! אַת, אחותו של רבי יוחנן, בת-נפחא היפה יותר מאחיה היפה ביותר, אשת הפליאה, שידעת לעשות את רבם של ליסטים רבם של חכמים – איך לא הזכירוך אפילו ברמז של תיבה אחת!

וחבל, חבל מאוד, עד לידי דמעות ממש חבל, על מחלקת החינוך ועל כל מי שקבע את התוכנית הזאת, את “חומר הבחינה (!) בתלמוד”, שהגיעו כמעט עד סוף דף פ"ג עמוּד א' ועד סופו ממש לא הגיעו! הרי היו מוצאים שם משנה נאה מאוד:

“השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן, מקום שנהגו לזוּן יזוּן, לספק במתיקה יספק, הכּל כמנהג המדינה”.

אפשר פעל כאן הפחד מפני זכויותיהם של פועלים, ולא מצאו ראוי ללמד משנה זו בבתי-ספר תיכוניים של “אזרחים”? אם כן שפיל לסיפא דמתניתן, הרי מצויה שם גם דעה של מעביד פיקח:

“מעשה ברבי יוחנן בן מתיא, שאמר לבנו צא שכור לנו פועלין. הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילוּ אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהם בני אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם, על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקיטנית בלבד”.

אמת ואמת, שהמסגרת צרה והשעות מועטות ואין להכביד, ואמת שראשונים לבם היה כפתחו של אולם ואחרונים לבם היה כפתחו של היכל ואנחנו לבנו כחרירה של מחט, אבל אפילו מחט זו, כיון שכבר השחלת בה את החוּט – מי מעכב בידך להאריכו באמה-אמתיים?

והרי הוא חוּט של זהב, שזוּר אגדה באגדה ופליאה על פליאה… רבי אליעזר ברבי שמעון, זה שישב במערה ולמד רזי תורה וכשיצא מתוכה ונתן עיניו באדם מיד נעשה גל של עצמות – הוא נותן עצות לתופסי-גנבים והוא עצמו נעשה פרוונקא לאיגרתו ומכלה קוצים מן הכרם… עדיין לא ברוּר לי מי היוּ אותם קוצים, אבל אני משער, ואיני מאמין שהיה חו"ח חומץ בן יין… ואף על פי כן דעת חכמים עדיפה: יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו! ומפני מה מה שאירע לך, כרסתן קדוש, אירע אף לבעל-כרס אחר, לרבי ישמעאל ברבי יוסי, ולא מצא דרך אלא לערוק ללודקיא? והניחא שערק רבי ישמעאל, אביו רבי יוסי מפני מה ערק? ולמה זה לאסיא וזה ללודקיא, כלוּם אין מקום לשניהם במקום אחד? ומה היה גודלו של אותו צמד שוורים שעבר מתחת לכרסם של ר' אליעזר ור' ישמעאל ולא פגע בהם, ואם היו להם קרניים או עדיין היו בני-בקר צעירים? הוי הוי, השאלות התמימות האלה, שהיו מרחפות מסביב לראש הילדותי כיונים מסביב לשובך!

וחוזר חלילה אליך, הטברינית היפה, אשתו של ריש לקיש, שאפילו גרעיני הרימון הנתוּנים בכוֹס כסף מעוטרת שושנים של ורד ונתונים בין חמה וצל – אפילוּ הם לא יכלוּ להצל ולהאפיל אל יופיך ונויך, שהיה חי ברגש-הכוסף ובכוח-הדמיון של הנער!

השבעתיכם, ידידי ורבותי המורים, אל תבריחו את היונים הללוּ מסביב לראשיהם של ילדי ישראל! הוסיפו ל“חומר הבחינה” עוד כמה דפים, עוד כמה גפיים משיקות, כי בזה תיבחנו! ולמדוּם לא לתלמידי “השמיניות” דווקא, הקדימו בארבע שנים, למדוּם ל“שמיניות” של בית-הספר העממי! בשעה שהלב עוד פתוח כפתחו של אוּלם ולא כנקב של מחט סידקית!

מובן שתוציאו ספר חדש, בדפוּס, בכריכה, בהגהה מדוקדקת, כלום מה מפריע? הרי אין אלא להשמיט כמה שורות בדף פ"ד עמוד א' למעלה. ואולי גם זה לא. מה יש כאן להכחיש? הרי באמת האהבה דוחקת את הבשר!

---

ג' "יומן הגבעה"

מאת

שמשון מלצר

בול-דואר ירוק, ועליו תבנית קברה של רחל אמנו, הביא כמה דפים צרורים ומגוללים: יומן של אחת הנקודות בארץ. לשעבר היו היומנים הללו באים בשפע, ממקומות רבים, והיו שואבים מהם ומוזגים מהם אל דפי העיתון, שיהיו כל הקוראים קוראים ויודעים מה מתרחש ב“נקודות”. אחר-כך, משנצטמצמה מסגרת העיתון ואת המסגרת המצומצמת התחילו ממלאות ידיעות חשובות ודחופות, ובמקום הנקודות באו עמדות ובמקום היישוּבים באוּ חזיתות, ובמקום השמחה לכל כיבוש חדש בארץ באה החרדה מפני כל כיבוש בארצות הגולה – התחילו מגילות-היומנים הללו פוחתות והולכות. דומה, אף הידיים שטיפלוּ בהן קודם בחיבה ובמסירוּת מצאו להן עכשיו התמסרוּת לעניין חדש.

והנה, שישה דפים בצרור מודפסים מצד אחד, מיום ב‘, כ“ה באלול ה’תש”ב עד יום ב’, ג' בתשרי ה’תש“ג. והמספרים הסידוריים: מ-2002 עד 2007. אלפיים יומנים ויומן אחד מאלה הופיעו עד עכשיו במקום הזה, ואני ואפשר גם אתה, קוראי היקר, לא קראנו בהם! כמה ענייה ספרות זו שאנו קוראים, כמה אנֶמית היא, אם אין בה כלום מן ה”נקודות" הללו; מן “הכדורים האדומים” הללו, יוצרי-הדם בגופו של היישוב. והרי שם נעשית עבודה שאינה פוסקת, והיא נעשית מתוך חיבה יתירה ונודעת, והכול נרשם ונכתב במכונה ונכפל במכונה, שתהא כל יחידה ויחידה במקומה ובמכונה יודעת את תפקידה ועבודתה היא וגם את הנעשה והמתהווה בכל היקפה של ה“נקודה” והמשתזר בחוטים המקשרים אותה לנקודות אחרות שכמותה ושאינן שכמותה. הכול גלוי והפינקס פתוח ואין נסתר מנגד עיניך, קרא ודע והודע דעתך, שמא אינך מרוצה ושמא אתה דורש תיקון ושיפור; הכול מסופר בקיצור ובפשטות ומתוך שיגרה ונסיון של שנים בניסוח הודעות, אבל מתוך שיגרה המשגרת קרני אהבה ללב הקורא.

ולאחר הקדמה זו אביא לך קטעים קטעים מתוך היומן עצמו; ולא אפסיקו אלא בקצת הערות והוספות:

“יום ב' כ”א אלול התש“ב”. בראש: “מז”ט! לתכלת ולמרדכי נולדה שלשום בת".

הנה, רואה אתה, התחלה נאה, בת תחילה סימן לבנים. וכבר אני משתוקק לדעת, מה יהיה שמה של בת זו, ששם אמה תכלת? מה תכול מתכלת ומה נאה מתכלת? וידיעה זו באה לכל רוחב העמוד, אַנאַלוגית לכותרת מחזית רוסיה שבעיתון היומי, ונכון. מפּני שבאמת היא ידיעה פוליטית חשובה (ראה אברהם הלוי פרנקל: “העליה הפנימית בישוּב”, לוח “הארץ” (תש"ג).

למטה הימנה, בטור אחד, באוֹתיות רגילות, ידיעה יישוּבית חשובה: “באוּרווה. אחרי עבודת עשר שנים במשקנו נפח אתמול הסוס מודריק את נשמתו”. חבר לעבודה היה, עוזר נאמן, משך את עבותות העגלה והמחרשה, ומה פלא שנתמשכו אליו גם חוטי ידידוּת וריעוּת, ומי יודע, אולי גם חוטי אהבה. יודע צדיק נפש בהמתו ואוהב העובד את חברו לעמל. והנה קם והלך ושכב, סוס זקן זה, ונפח את נפשו. עשר שנות עבודה – כלום אינן מזכות אותו בידיעה של שתי שורות עם כותרת של שורה אחת?

למטה מכן: “שיעורי העברית יתחדשו בשבוע הבא”. ולמי יש לפנות לשם התייעצוּת וקביעת זמן הלימוד.

קו מבדיל וידיעה: מתוך “דבר” אתמול:

“מאסר עולם הוטל ביום ו' על-ידי בית הדין הצבאי בירושלים על דויד זקס, חייל מחיל האוויריה, שנאשם בהחזקת 12080 כדורי רובה. יחד אתו נאשמו עוד 7 אנשים… שמונת האנשים, ש-5 מהם הם מגבעת ברנר, נאסרו ב-12 באוגוסט. הם לא הודו באשמה. פסק הדין ניתן לאחר בירור שנמשך יומיים. הנאשם שזוּכה הוא אריה מאירוב. נתן רובין, טוביה חודנסקי ומשה קרופניק נידונו למאסר 7 שנים כל אחד, ואורי שטיינברג ל-5 שנים. פסקי הדין טעוּנים אישור מטעם המפקד הראשי של הצבא (בינתיים הומתק דינם)”.

וסמוך לזה מכתב:

“במערכה, 31 באוגוסט 1942. חברים יקרים, לרגל ראש-השנה אני שולח את ברכותי לכולכם. תהי השנה הבאה שנה מוצלחת לגבעתנו, שנת נצחון לחופש ולדרור, שנת גאולתה של ארצנו. זו הפעם השנייה שלא אוּכל להיות אצלכם בראש-השנה. מתגעגע אני להיות שוב יחד אתכם בחג הזה. אך חובתי היא להיות פה עד גמר מלחמתנו – – – מקווה אני, כי בקרוב אהיה בארץ, כחייל בצבא הרגלים שלנו. כל טוּב לכם וחג שמח. צבי”.

“יום ג', כ”ו באלול התש"ב.

גיוס למסיק הזיתים: לאחר שנסתיימה עונת האסיף של פירות עצי הנשירה הגיע תור מסיק הזיתים. יבול הזיתים רב. סידור העבודה לא יכול להיענות מיד לדרישה לגייס עובדים למסיק. בינתיים הבשילו הזיתים וכמחצית הטון כבר השחירה. לאחר שהשחירו אין הזיתים ראויים עוד לשימורים אלא לשמן בלבד. עכשיו כשכל זני הזיתים הולכים ומבשילים, החריפה שאלת המסיק. יש לחשוש להפסד ניכר אם לא יגוייסו מיד 10–12 איש לעבודה זו. סידור העבודה ראה חובה לעצמו להיענות לדרישת הענף, כי הסכנה אינה סכנת הפסד כספּי בלבד, אלא הפסד ערך תזונתי חשוב בימי מלחמה אלה, וגייס קבוצה בת 15 איש, בהוציאו אותה מתוך פעולות שהזמן גרמן לתפקיד זה ל-3–4 ימים. סידור העבודה לא יכול להיענות בצורה כזאת לדרישתם של ענפים אחרים, התובעים גם הם עובדים בשל עבודתם הדוחקת".

בישיבה של המזכירות “למען חברינוּ המגוייסים” דאגו “לשיכון החיילים הבאים אלינו לחופשה. דוּבר גם על צורת קשר המכתבים. יש רצון לשוות לחליפת המכתבים אופי חברי ואינטימי יותר, ושלא להסתפק במשלוח יומנים ומכתבים מודפסים ומשוכפלים. הוועדה תטפל בהמרצת הקשר בין החברים במקום ובין המגויסים. אשר לשי לחיילים לראש-השנה, הרינו שולחים היום את מרבית חבילותינו. רק חבילות מוּעטות נשארו הטעוּנוֹת השלמה. הן תישלחנה בימים הקרובים”.

“חזרת התזמורת לא נתקיימה אמש. היא תתקיים הערב. על המשתתפים לזכור, כי עד ראש-השנה לא נשארוּ אלא ימים מעטים”. התזמורת מתכוננת איפוא לקראת ראש-השנה? נוּ, כן, אבל מוזר קצת. ונראה, נראה מה יהיה.

“מגן-הילדים לבית-הספר: לרגל פסק-הדין על מאסר חברינו לא הוחג השנה חג מעבר ילדינו מגן-הילדים אל בית-הספר. מקווים, שהחגיגה תיערך בשמחת תורה, כשהילדים יעברו לביתם הקבוע. כיום מוסיפים הילדים לגור ולאכול בגן-הילדים. מספר הילדים העוברים – 23 (רק הצעירה שבמוסד הזה הועברה לגן-הילדים א'). קבוצת ילדים זו היתה 5 שנים בטיפולן ובהשגחתן של שתי עובדות קבועות: סבינה ובלהה” (שפרה, שפרה, את המשפרת את ילדי ישראל הנאים, למה תתחפשי בסבינה? שובי, שובי לשמך, שפרה!). “נסתיים שיפוץ הבית ששימש עד עתה גן-ילדים א' ואשר ייתפס בימים הקרובים על-ידי שני מוסדות גמוּלים. היום או מחר תסתיים צביעת הבית השלישי בשורת הבתים השנייה של גבעת הילדים”.

חבל שלא הייתי שם, הייתי יכול להועיל במלאכה זו. צבּע הייתי מימי, וכך רשום בתעודת-העלייה שלי: זגג וצבּע. ואין זה בדוי, חס וחלילה. ומפני שכל אותם החלונות והדלתות שצבעתים בבתי אחי שם, בטלוסטה, ספק עומדים וכמעט אין ספק נעקרו או נשרפו, על צבעם ושמנם, כמה טוב היה לצבּע במקצת כאן, בגבעת-הילדים!

“מדרגות בגבעה: לכבוד ראש-השנה מתקנים את המדרגות אשר במדרון הגבעה”. הנה, גם זה חדש, “לכבוד ראש-השנה”, אבל זה יפה. יש מקום לדרוּש ולסמל. תיקון מדרגות לעלייה – מה שאין כן התזמורת שמצאנו קודם. אבל נראה, נראה מה יהיה.

שוב מזכירים לחברים הרוצים להתחיל בלימודים (סתם לימוד – עברית ותנ"ך), שיזדרזו, כי בסוף השבוע תיקבענה השעות ולא יוכלו לשנותן. ורשימה גדולה על “המצב הסאניטרי בישובנו” מסיימת את הדף ועוברת ליום ד' כ"ז באלול. רופא מן החוץ ורופא מן המקום וחבר אחד ערכו חקירה סאַניטרית, והתוצאות נמסרות במכתב, מה בסדר ומה אינו בסדר, ומה הנדרש: א) לסדר בלי דיחוי וגו‘, ב) להתקין סידור וגו’, ג) להשגיח שכל הפרודוקטים וגו‘, ד) לסדר תיקונים וגו’. ה) להכניס בהקדם שיפור וגו‘, ו) להזרים את מי המכבסה וגו’, ז) להוסיף וגו‘, ח) להשגיח שכל בתי וגו’, יחד שמונה לשונות של תיקון ושיפור.

אותו יום ד', כ"ז באלול, באה למעלה ברכה כזאת: “שלום צאתה! לאה פלונית, אשר באה הנה לעזרה למשק, עבדה בישובנו יותר מאשר מתנדבות אחרות. לאחר עבודת שלושה חודשים, מרבית הזמן במטבח, עזבה היום את הגבעה. היא דורשת בשלום החברה”.

הנה, תשומת לב נאה, ובוודאי לא על חינם. עבדה יותר ממתנדבות אחרות. ורוב הזמן במטבח, אפשר עמדה ליד הדוודים הגדולים והוסיפה בהם תבלין מיוחד, שלא היה קודם, והנה הלכה – וברכה שלוחה אחריה. אף היא ברכתה שאוּרה לחברה כולה… ידידות בת העבודה.

ולאחר מכן: “דאגה לפליטים ברוסיה. על-ידי מזכירות הקיבוץ נעשית פעולה מאומצת כדי לאַפשר משלוח חבילות לפליטים ברוסיה. חברי ישובנו, שיש להם קרובים ברוסיה כפליטים, מתבקשים לסור עוד היום למזכירות ולמסור את כתובתם של קרוביהם”.

כמה אני מתקנא בכם, אחי לצרה, “חברים שיש להם קרובים ברוסיה כפליטים”. ודאי כבר התעניינתם וידוע לכם שחבילה קטנה עולה כשש לירות, וחבילה גדולה – כעשרים, ואך שלישיתה בערך מגיעה – כשהיא מגיעה – אל הקרובים. על המזכירוּת הזאת שלכם אני מתקנא בכם, העושה פעולה מאומצת, וודאי תעשה וגם תוכל. גם אני צריך לשלוח, לא חבילה אחת אלא שלוש, ומפני מה בעצם אין גם לנו, אנשי העיר, “מזכירוּת”? אולי מפני שאצלנו אנשי העיר, אין סמוך לזה, “הערב ישיבת ועדת המשק, ועל הפרק: חכירת שטח קרקע בסביבתנו”? אמנם כן, כנראה משום כך.

“מכתב מאת רפי (המכתב נכתב עברית ונשלח באיירוגרף ב-12 באוגוסט). קיבלנו היום את מכתבכם ממאי ושמחנו מאוד על הידיעות שמסרתם, אם כי כמה מהן אינן משמחות ביותר. – – מצער מאוד לקרוא על המחסור הקשה בידים עובדות, ויחד עם זה לדעת על מאות הבחורים והבחורות כאן בהכשרה, שחייהם עוברים לריק מפני שאינם יכולים להגיע לארץ. יפה עשיתם שצירפתם את רשימת החברים שנתגייסו. היינו שמחים מאוד לוּ יכולתם לשלוח גם את רשימת החברים שנתגייסו כבר מזמן. מסרו דרישות שלום מאתנו לכולם כשתכתבו להם. בוודאי מבינים אתם, כי יושבים אנו בהרגשה קשה של חוסר יכולת להשתתף במתהווה בארץ ומסביב לה. מדי פעם בפעם אנו מתכנים תוכניות חדשות איך לחזור הביתה, אך השעה עוד לא שיחקה לנו. הילדים מרבים לדבר על הגבעה ושואלים: מתי נסע? במחנה המתקיים כאן הרצה אורי על החיים בגן-הילדים. כל משפט בהרצאה זו התחיל: היה זה באחת השבתות, אחרי שאכלתי את בשר התרנגולת ואת מרק התרנגולת ורכבתי עם אבא על החמור… ונתקבל הרושם, כאילו החיים בארץ הם יום שבת אחד ארוך וכולו רכיבה ואכילת בשר התרנגולת… השיבו גם אתם על מכתבי באיירוגרף. ספּרו על כל המתהווה. דרישת שלום לבבית לכול”.

ודאי הבינות מעצמך שהכותב הוא חבר שיצא לשליחות, והואיל וחליפת המכתבים נעשית באיירוגרף, מסתבר שהוא נמצא באנגליה. ועמוֹ אוּרי, בנו כנראה, המספּר שם על מה שהוא מספּר, הרי ראית, אולי משוּם שהמרק, מרק התרנגולת, לא היה מאכל נפרץ לאורי, והשיגוֹ רק בשבת, וכן החמור לא היה מפונה בשבילו אלא בשבתות, ואוּלי משוּם שיש בלבו של אוּרי חטיבה גדולה של ארץ-ישראל והיא מקוּפלת יפה יפה, ואינו רוצה אף אינו יכול לגוללה שם, בארץ הערפל, והריהו נאחז בטפל: מרק, חמור. כלום לא נשתבחה ארצנו גם בתורה כארץ זבת חלב ודבש? כאילו זה עיקר שבחה ובלא זה לא היינו מחבבים אותה!

יום ה', כ“ח באלול, פותח בהודעה על התורנות בחגים: “החברים מתבקשים לעיין מיד ברשימת התורנים בימי החג ולהגיש את עצומותיהם, אם אינם מרוצים מהסידור. ערעורים המוגשים באיחור לא יתקבלו”. מהודעתה של הוועדה המסדרת את התורנות אתה למד, שעצם הגשת העצומות תופעה רגילה היא, היא מבקשת רק ומזהירה שיגישון במועדן. זה אחד מן הדברים השכיחים ב”נקודות", שבחג דווקא, כשבא אל חבר אורח או קרוב, נמצא שהמארח יש לו תורנות בעבודה מן העבודות לצרכי נפש, והוא ממהר אל “סידוּר העבודה” ומבקש ממנו שיחרוּר. וּמה יעשה אותה שעה הסידוּר הזה, את מי יבקש שיסיר מעליו את החולצה השבתית ואת הלך-הרוח החגיגי ויקבל עליו עול תורנות? על כן באה ידיעה זו בראש!

למטה הימנה “תוכנית גן החורף”, מה נעשה ומה יש לעשות; וידיעה על בית-החרושת לריבות ולשימורי ירקות. הייצוּר היה השנה כפליים מבאשתקד, אף על פי כן סגרוּ את בית-החרושת לשבוּעיים. ושני טעמים לדבר: אי אפשר ליתן חופש לעובדים בסירוגין, מפני שאין מי שימלא את מקומם, וגם הבניין והמכונות טעוּנים שיפּוּץ ותיקוּן, ובזמן שכוח הבשר-ודם ינוח גם מכונת הברזל תתוּקן. וטעם שלישי, שאינו מוּבא שם ואני בודאו מלבי: אפשר גם הרוּח, הרוּח שבאדם, ביקשה קצת לנוּח, ודווקא עכשיו, בשבועיים של החגים, היא רוצה לבוא על תיקונה. על כן באה הסגירה דווקא עכשיו, בחודש השביעי, תשרי.

הדף של יום ו' ערה“ש פותח בברכה הנושנה: “תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה!” ותוספת חדשה: “תהא השנה החדשה שנת דרור בארץ. שנת מפּלה לעריצים ותקומה לנדכאים, שנת שיבת בנים לגבולם, אל מפעל החיים והשלום!” אמן! גם הברכה החדשה יפה, וביסודותיה היא ישנה, רק הצירופים חדשים. והיא כתובה לכל הרוחב, בפיזור, אבל באותיות קטנות, רגילות. ומפני מה “דרור בארץ” בא באותיות גדולות? המתן רגע ואנסה – שמא יש כאן רמז? כמובן, דרור בארץ – בגימטריה תש”ג! אם כן, גם זה ישן-ישן וטוב!

עוד בשני טוּרים, לכל הרוחב: “תוכנית החג: הערב בחדר האכילה (כן, ונכון, ולא בחדר-האוֹכל) תוכנית חגיגית לראש-השנה: שירה, נגינה (לשם כך התכוננה התזמורת? ונראה, נראה מה יהיה) וּקריאה. מחר ב-4 אחר הצהרים בחוּג לתנ”ך – שיר השירים (?). מחר ב-9.30 על-יד המתבן (תחת כיפת השמים הגדולה) – הסרט “אדיסון האיש”." בוודאי זה יפה, אבל מדוע דווקא בראש-השנה? אדיסון רב-האמצאות וגאון-החידושים, מפני מה לא המצאת מנגנוֹן לייצוּר “הווי”, הווי חדש וטוב? והרי אנחנו זקוקים למנגנוֹן כזה!

וּלמטה שיר, מאוד מחוּק, אולם שקול ברוב דיוּק, אפשר לקרוא לפי הקצב; ויש בו עוז ויש בו קצף. חיברו יוסף אחאי:

לַלּוֹחֲמִים בְּעֹז לִשְׁבֹּר אֶגְרוֹף הָרֶשַׁע

לַמִּתְיַצְּבִים בְּכֹחַ מוּל אֵשׁ הַמַּעֲרָכָה,

לַסּוֹלְלִים נָתִיב לִפְדוּת, לְאוֹר, לְיֶשַׁע,

לִדְרוֹר וּלְנִצָּחוֹן – לָאֵלֶּה הַבְּרָכָה!

לְכָל הַנִּלְחָצִים בִּזְרוֹעַ מִתְעַלֶּלֶת,

לְכָל הַמִּתְעַנִּים בְּעֵמֶק הַבָּכָא,

לְכָל אֲשֶׁר עָיְפוּ מִשֵּׂבֶר וְתוֹחֶלֶת

לְיוֹם נָקָם בַּצָּר – לָאֵלֶּה הַבְּרָכָה!

לְכָל הַנְּדוֹנִים עַל לֹא חָמָס לַסֹּהַר,

כִּי צַר לְבַב הַדִּין וְעֵין מִשְׁפָּט טָחָה,

לַנִּגְזָלִים מֵרֹן וּמְחֶדְוַת הַנֹּעַר,

מִגִּיל הַמַּעֲשֶׂה – לָאֵלֶּה הַבְּרָכָה!

לַמַּשְׁכִּימִים עִם שַׁחַר לַחֲרשׁ, לִזִרֹעַ,

אֲשֶׁר יָדָם עוֹשָׂה בְּלִי הֶרֶף בַּמְּלָאכָה,

וְלֹא תֵדַע חָשָׂךְ, וְלֹא תֵדַע מַרְגּוֹעַ

עַד יֵעָקֵר הַצָּר – לָאֵלֶּה הַבְּרָכָה!

ואחר-כך באה ידיעה על האסיפה הכללית שהיתה במוצאי ראש-השנה, יומא אריכא זה, ועל ישיבת המזכירות ומה שהחליטה, וקריאה בעניין חדר הקריאה: “בזמן האחרון נעלמים מחדר הקריאה עיתונים וחוברות. מנהג נפסד זה מן הראוי שיופסק מיד. הממונים על חדר הקריאה נוהגים לאסוף את העיתונים והחוברות ולשולחם לחברינו המגויסים. כל המוציא עיתון או חוברות מחדר הקריאה ידע כי הוא מקפח בזה את חברינו המרוחקים מן הבית והכמהים לידיעות מן הבית ומן הארץ”. נכון מאוד. ועדות נכונה ואמיתית מאוד, כמה גדול הצמאון לאות הנדפסת, לעיתון ולחוברת.

והנה עוד ידיעה: “ביקור אסירינו. בראש-השנה ניתנה רשות לבקר את אסירינו. נסעוּ כשלושים איש, ביניהם נשי החברים ובניהם. המבקרים הביאו להם למעלה מעשרים ספר לעיון, לקריאה וללימוּד, מלבד מגדנות ומתנות אחרות. גם בימי החג הבאים יורשו ביקורים כאלה”.

ועוד כמה פרטים מתוכנית הלימוּדים בשיעורי הערב (הם מתחדשים מיד, למחרת ראש-השנה בערב): ראשונים (יהושע), דקדוק (עוד מלמדים לו לזה כאן, בארץ-ישראל, כמקצוע לעצמו?), ספרוּת (יהודה שטיינברג); ולמתקדמים: אחרונים (הושע), דקדוק (כאן – ניחה!) וספרוּת (שאול טשרניחובסקי), וישנם שיעוּרים למתחילים גמוּרים ולמתחילים-מתקדמים: קריאה בעיתון. ובשבת אחר הצוהריים שיר-השירים (עכשיו ברוּר מפני מה נכנס גם לתוכנית של ראש-השנה, שחל להיות בשבת).

ואלה כמעט כל המעשים שנעשו בששת ימי המעשה הללו בגבעה.

ומה היה על התוכנית בראש-השנה, ההצליחה? לא מסופר על כך ולא כלום, התזמורת ודאי ניגנה יפה והמקהלה שרה יפה מאוד. אבל במוצאי ראש-השנה, באסיפה הכללית, אירע משהו. ועל כך מסופר ברשימה: “כיצד נחוג את חגינו? זעקה-שאלה זו התפרצה אמש באסיפה הכללית מפי אחד החברים, אשר נכווה, כנראה, מצוּרת מסיבתנו בראש-השנה”.

חברים יקרים, זעקה זו פרצה גם כאן, בעיר, ולא במוצאי ראש-השנה בלבד. אלא שאין כאן אל מי לזעוק, מפני שאין כאן אסיפה כללית, היכולה להבטיח “כי שאלה זו תשמש נושא לדיון באסיפה, כאשר שימשה כבר לא פעם”.

____________

תם. עוד שתי שורות, אף הן באו בראש, באותיות גדולות, ולכל רוחב הדף הראשון של השנה החדשה: “לחנה וליעקב נולד בערב ראש השנה בן! לשושנה ולחיים נולדה בב' דראש-השנה בת!”

הוא שאמרתי: בת תחילה… סימן טוב ומזל טוב!

---

דברים כפשוטם

מאת

שמשון מלצר

(שיחה ב“קול ישראל”)

בדקתי בכל הבעיות הספרותיות שלנו הקבועות ועומדות, ולא מצאתי בהן ראויה להעסיק בה את קהל השומעים אלא אחת. אף היא מסוּכנת מאוד, ועלולה להרגיז עלי גדולים וטובים. אבל, בגללה ולמענה מוּכן אני להסתכן. ויותר ממה שהיא בעיה ועניין לדיוּן, היא משאלה ובקשה. הלא היא הבקשה למעט פשטוּת בלשון. ואת הבקשה הזאת אני שוטח לפני כל המחזיקים בעט-סופרים ומביאים את דבריהם אל קהל הקוראים, בין בשירה ובין בפרוזה, בין במקור ובין בתרגום, אם בספר ואם בעיתון.

מה מספר האוּכלוסין העברים בארצנו? כמיליון ומחצה. וּמה מספרם של דוברי עברית? אם הרבה – חצי המיליון. וּמה מספרם של קוראי ספר עברי? איני יודע בדיוק, אבל בידוע, סתם מהדוּרה של ספר עברי – אלפיים עד שלושה אלפים טפסים, ורק ספרים מוּעטים זוכים לשתיים ושלוש וארבע מהדוּרות. נמצא, תחום הקוראים העברים בהווה מצוּמצם מאליו, צימצוּם שבהכרח. ואנוּ מבקשים, כמובן, להרחיבו, לקלוט בו עוד אלפים ועוד רבבות מתוך המיליון הזה, שלפי שעה הוא בתורת קורא אוצר חתוּם, והספר העברי הוא לגביו כספר החתום. והלא אחינו הם, ואנו רוצים לקרב אותם אל התרבוּת העברית, להנות אותם מן הספרוּת העברית. ורבים מהם, אנשי השכלה ותרבוּת, לומדים עברית בשקידה, וכמו שאומרים בלשון העסקנית – הם הולכים לקראתנוּ. אך האם גם אנחנו הולכים לקראתם? האם אנו משתדלים להקל עליהם את הגישה אל הספרות העברית החדשה והחדישה? בלב מלא צער אני עונה לשאלה זו: לא! אדרבה, אנו מתרחקים מהם, אנו עושים הכול בשביל לייאש אותם. דומה, נדברוּ ביניהם הרבה מן הסופרים העברים לעשות יד אחת וּלהוכיח לו לקורא העברי החדש, הבא מרחוק, שלעולם-לעולם לא יוכל לחדור אל הספרוּת העברית, לעולם לא ידע עברית במידה מספקת בשביל לקרוא סיפּוּר עברי מודרני, ולא-כל-שכן – שיר עברי חדש. כי אנחנוּ הסופרים העברים – אנשים זריזים אנחנוּ, ואנוּ עוסקים בבת-אחת בשני עיסוקים: גם עושים ספרוּת, וגם עושים אגב-כך תחרויות-לשון, להראות ולהוכיח, שכל אחד מאתנו יודע לעשות מיני חכמות מופלאות בלשון, שאינן ידוּעות לשוּם אדם אחר…

וכאן אני מסתכן ושואל: חברים נכבדים מאוד, אמני-הלשון הגדולים והכמעט-גדולים, האם אינכם מרגישים, כי בשל העיסוּק הצדדי הזה, בשל האקרובאטיקה הלשונית, אתם מאבדים את העיקר, אתם מאבדים את הקורא?

ועוד רעה אחת אתם מביאים בזה לעולם: אתם משתעשעים בלשון, כי יש לכם רב, אוצרותיכם מלאים מזן אל זן, ואתם מבקשים לפזר, לתת ביד רחבה. אך הנה באים אחריכם אחרים, עניים ואביונים, ואף הם תופסים את לשונכם, לשון לימודים וחידודים, ולהם היא משמשת כסות, לכסות בה על הדלוּת הרעיונית, על אוזלת-היד בתיאור ובהבעה. אותו הערפל הלשוני, המשמש לכם ענני-כבוד, בא ומשמש להם ענני הסוואה…

מעשי-הקרקס הלשוניים הללו הוּנהגוּ קודם בשירה בלבד – הקורא העברי כבר הוּרגל, המסכן, שלשון השירה העברית היא מין לשון מיוּחדת בפני עצמה, המצריכה שני זוגות משקפיים. רבים מספרי השירה, הקורא בהם נדמה לו שהוא קורא בספר איוב, והוא חייב לגייס את כל זכרי-הלשון ולאמץ את כל כוחו הפרשני, בשביל לגלות תחילה את מובנה הפשוט של השורה. ואם הוא רוצה להעלות מן השורה הזאת מראה ותמוּנה – הוא חייב להשקיע בה כוח-דימוי רב כל-כך, שאין נשארת לו עוד שום הנאה מן הקריאה הזאת, אלא עייפות גדולה בלבד. מפני מה המשוררים הללו מעמיסים הכול על הקורא, ועל עצמם הם מקילים כל-כך? האוּמנם הם משלים את עצמם, שכל כתביהם הם כמין כתבי-קודש, שיקוּמוּ להם מפרשים כמו לאיוב? למה לא יעמידו את בתי-שיריהם על עמודי הפשטות? למה לא יגישו את דבריהם – אם אמנם דברים להם – כשוּלחן ערוך וכמפה פרושׂה, שיהיה השיר כמו לחם וכמו יין?

וה“מודה” הזאת, לומר במקום אמירה פשוטה ויפה אמירה מעוּרפּלת ומסוּרבלת, פשטה מן השירה ועברה אל הפרוזה, ופשטה מן הפרוזה המקורית ועברה אל התרגומים. לשם מה הלהיטוּת הזאת, להלביש כל משפט חילוני מחלצות-חג ובגדי-שבת? האם תחרוּיות-הלשון מחוּיבות גם בתרגוּמים, ולא רק בדברי מקור?

הנה, הנושא הזה הוא, לדעתי, החשוב והדחוף ביותר. וכבר הקדמתי ואמרתי – יותר ממה שהוא בעייה, הוא משאלה. אל נא תעשו את לשוננו לשונם של יחידים, תנו לה להיות לשונם של אלפים ורבבות רבות. זכרו את הקורא החדש, שמטענו הלשוני מוּעט, וזכרו את הקורא הישן, שגם הוא אדם עייף ואינו רוצה בטרחה יתירה ומיוּתרת. עשו נא למען הדור הזה, שהוא דור של קיבוּץ גלוּיות, ולמען ספרותנו, שלא תהיה ספרותם של בחירי-עם בלבד, אלא של העם כולו; ועשו למען עצמכם, שלא תהיו יגעים לריק!

---

מעשה בבן-מלך

מאת

שמשון מלצר

(שיחה ב“קול ישראל”)

אנצל את מעט הרגעים של השיחה הזאת בשביל לפנות בהצעה ובעצה אל חברי כותבי-השירים. זוהי כתובת רגישה ביותר, ואני מקדים ומודיע, שאינני פונה אלא אל בני-גילי ואל הצעירים ממני. הללו לא ייעלבו מכך שאני בא אליהם בעצה טובה – עצה שיעצתי קודם-כול לעצמי, ומצאתי אותה מועילה מאוד. ומה היא העצה? עשו את צורת הפרוזה מבחן לטיבם של שיריכם!

מן הדוּגמאות הגדולות של השירה העולמית, וכן משירתו של ביאליק וכמה מבני דורו, אנו למדים כי לשון-השיר יש בה קודם-כול מיטב התכונות של לשון-הפרוזה. המשפט משפט, יש בו חיתוך-איברים ברור. הרעיון רעיון, יש בו היגיון טוב ותוכן מסוּים. התיאור תיאור, אפשר לעצום את העיניים ולראות את המראות המתוארים בעין-הנפש הפנימית. שיר מן השירים של המשוררים הגדולים הללו, אם תדפיסוהו לא בשורות קצרות, המסתיימות עם החרוזים, אלא בשורות ארוּכות ורצוּפות – תמצאוהו כתוב פרוזה טובה ובריאה. הקורא התמים לא ירגיש כלל, שיש לפניו שיר. הוא יקרא ויאמר: פרוזה יפה מאוד, פיוטית. והקורא המנוּסה, הרגיש למשקל ולחרוז, יכיר ויאמר: הרי זה שיר מוּדפס בצורת פרוזה!

זהו מבחן פשוט מאוד, אבל כגודל פשטוּתו כן גודל אמיתותו.

משול השיר לבן-מלך. הוא יוצא לרחובה של העיר עם שיירה ארוכה של מלווים. והם הולכים בטורים ערוכים, בצעדים שקולים ומדודים, ביאמבים או בטרוכיאים, באמפיבראכים, באנאפסטים או בדאקטילים. והחרוז מכה לפניהם בתוף. מה פלא שהכול מכירים אותו, ואומרים: הנה, זהו בן-המלך! ובן-מלך, בידוע, נמצא תמיד מישהו מוכן להריע לכבודו, לצעוק: “יחי!”, להשתחוות לו, להחניף לו. ואפילו בן-המלך אינו, במחילה מכבודו, אלא שוטה גמוּר ובור גמור, ריק מחכמה וריק מרגש.

אבל בן-מלך חכם ונבון, בעל לב טוב, מה הוא עושה? הוא פושט את בגדי-המלכוּת ולובש בגדים פשוטים, או מתחפש כאחד העניים, מוותר על הפמליה ועל התופים ויוצא יחידי לדרך. וכך, בהסתר-פנים, הוא עובר על-פני המדינה ומשוחח עם הבריות. כי הוא רוצה לדעת מה דעתם עליו, ועל אביו המלך. והעיקר, רוצה הוא לדעת אם יכירוהו בני-האדם בקלסתר-פניו המלכוּתי, בחכמתו ובטוב-לבו ובגינוני המלכוּת שבהתנהגותו. או שמא אין בו מכל אלה ולא כלום? ורק בזכות בגדי-המלכוּת שלו, והמלווים שלו, ההולכים אחריו תמיד, מכירים בו שהוא בן-המלך? אם כן, כל מלכוּתו אינה בו ומתוכו, אלא מן החוץ ומן הטפל! ואם כן, מה זכות יש לו למלוך?

כך חושב וכך עושה בן-מלך חכם וטוב. וכך ראוּי שיחשוב ויעשה כל שיר ומשוררו. והואיל ויש להניח, שכל משורר מעתיק את שירו כמה פעמים עד שהוא מוסרו לדפוּס, מאוד-מאוד כדאי לו להעתיקו פעם אחת שלא בשורות קצרות, אלא בשורות רצופות, כמו פרוזה, ולנסות לקרוא אותו כמו פרוזה טובה ויפה.

ובטוח אני, רבים יוּפתעו ודאי למצוא, כי אין זאת פרוזה טובה ויפה. הם ימצאו, כי בפרוזה טובה אי-אפשר לבנות משפטים כאלה, מקוּטעים ומסורסים וקשים להבנה. וימצאו, כי תוכנו של כל פסוק עשוי שברים ושברירים, שקשה לקשור אותם קשרי-הגיון כלשהם. וימצאו שהמראות המתוארים אינם משלימים זה את זה לשלימוּת אחת, אלא כל אחד שרוי ב“רוגז” עם חברו, סותר את חברו ומבטלו. כללו של דבר, הם ימצאו כי שירם הטוב והיפה בתורת שיר, שירם שנראה להם ערב לאוזן ונעים לעין, כיוון שהעתיקוהו בצורת פרוזה – הרי הוא פרוזה גרועה, מוּזרה ומשוּנה, שאינה מתקבלת לא על הדעת ולא על הלב. הם ימצאו זאת – ויוּפתעו מן המציאה, אבל גם ילמדו ממנה, אם אך ירצו ללמוד. בטוח אני, הנסיון הפשטני הזה, שכל אחד יכול לעשותו בשעה קלה, עשוי להשפיע השפעה טובה לזמן ארוך.

כי זה הכלל: השירה הטובה היא ביסודה וקודם-כול פרוזה בריאה. בלי ויתור אף על אחת מסגוּלותיה הטובות של הפרוזה. אלא מה? השיר יש בו תוספת של נוי, המשקל והחרוז, שעשועי-הלשון, ההשאלות והדימויים, וכל שאר הסממנים היפים שמנו בשירה. אבל התוספות בלבד בלי העיקר – אינן עושות שיר! אינן אלא אחיזת עיניים, אונאה עצמית, ולגבי הקורא – רמאות. ורמאות שהיא עתידה להתגלות מיד עם קריאה ראשונה שיקראו את השיר באוזני הקהל מעל הבמה, או מתוך המיקרופון, בלי שיראה השומע את האותיות שמנוּקדות הן, ואת השורות שקצרות הן. ואפילו יקרא הקורא הרגיל מתוך הספר, הרי ממילא ראשית קריאתו ועיקר קריאתו – קריאה פרוזאית היא; ולא הצורה החיצונית יש בכוחה להטעימו טעם שירה, אלא התוכן השירי והעניין השירי. ואין תוכן ואין עניין, אלא כשהם מובנים ומגיעים למוחו וללבו של הקורא והשומע.

ולפי המשל שלנו: אין בן-המלך ראוי למלוּכה, אלא אם כן יצא תחילה בבגדים פשוטים וצנועים והתערב עם הבריות, עם בני העם הפשוטים. ואם אף-על-פי-כן הכירוהו, ואמרו לו: מכירים אנחנו בך, שבן-מלך אתה – לו נאה ולו יאה למלוך.

כי משול השיר לבן-מלך.

א. הגדרת הנושא ופירוש המלים

משנכנס תמוז, מרבה אני להגות בשיריו של ביאליק, שיום פטירתו חל בכ“א בחודש זה. שיריו של ביאליק, כידוע, “פשוטים” ו”מובנים", ומשום כך קל ונעים לקרוא בהם כל פעם מחדש. אך עם כל קריאה מתגלה לקורא הנאמן דבר חדש, שלא ראה אותו קודם-לכן. בדומה לכתבי הקודש, כך גם שירי ביאליק אינם מגלים לקורא את כל חמודותיהם בבת-אחת, אלא כמה וכמה גילוּיים, בזה אחר זה, הכול לפי בגרוּתו והכשרתו הנפשית של הקורא.

ויש אצל ביאליק שיר אחד כתוב בפרוזה פיוטית, מודפס בסוף ספר השירים שלו, והוא “מגילת האש”. רבים מכם בוודאי ניסו לקרוא ולהבין את השירה הזאת, ולא הצליחו להבינה הבנה מלאה. והמורה שלימדכם שירה זו ודאי היתנה אתכם מראש, שיסביר רק את לשונה ותמונותיה, ולא יסביר את תוכנה ורעיונה הראשי, מאחר שהמשורר עצמו הודה פעם בהרצאה פוּמבית לפני קהל גדול של מורים, שאין בידו להסביר הכול. דבריו אלה הלא הם כתוּבים בכרך ב' של “דברים שבעל-פה”, עמודים כ“ב–ל”ו, בשם “משהו על מגילת האש”. מי שיקרא את חמישה-עשר העמודים האלה של דברי ביאליק על יצירתו הנשגבה, יראה שיש בהם יותר מ“משהו”. הדברים ההם, כמו שנרשמו, בלשון דיבורית פשוטה וללא “עריכה”, הם עצמם יצירה נפלאה הם; עדוּת לענוותו הגדולה של המשורר, שהודה כי היצירה הזאת אין בה אחדוּת גמורה ואינו יודע להסבירה, ועדוּת להבדלה הגמוּרה שהבדיל הוא עצמו בין ביאליק האיש וה“מבין הספרותי”, המרצה את הדברים, ובין ביאליק המשורר, שדבריו נכתבו ב“רוח הקודש”.

תבינו, איפוא, שאין עולה חלילה בדעתי להכריז ולומר: ראה זה מצאתי פירוש והסבר! חלילה וחס! איני בא לפרש ולהסביר אלא פרק קטן אחד מאותה שירה, והוא הפרק א', בסך-הכל שלוש-עשרה שורות; והוא הקטע המתאר את השריפה אשר שרף אלוהים בבית-מקדשו, ועדיין אין בו שום דבר מן הסיפור, או האגדה, כפי שכינה המשורר את השירה הזאת, אלא תיאור בלבד.

אמרתי “לפרש ולהסביר” לא מתוך חיבה לכפל-לשון, אלא נתכוונתי באמת לשני דברים נפרדים. לפרש – את המילים והביטוּיים, ולהסביר – את הצורה. כי הפרק הראשון הזה יש בו צורה מיוּחדת ביופיה ומפליאה בשכלולה והיא מעין דוגמה עליונה ותמציתית של מה שקוראים “הקבלה” או תקבּולת" (פּאראלליזם), היא הצורה שבה כתובים כל פרקי השירה בתנ“ך; ולא פרקי השירה בלבד, אלא גם הרבה הרבה פרקי פרוזה; ולא רק בעברית, אלא גם בכל הלשונות שקיבלו השפעה מן העברית על-ידי תרגומי התנ”ך. והנה הצורה הזאת, שהיא לא צורה בלבד, אלא גם תכונה יסודית ביופיה של הלשון ומשפיעה גם על התוכן, אפשר ללמוד אותה כמעט כולה, על כלליה ופרטיה, מן הפרק הקטן הזה של “מגילת האש”; ולכך נקדיש את שיחתנו השנייה והשלישית. ואת שיחתנו הזאת נקדיש לפירוש כמה מן המלים והביטויים הטעונים פירוש בפרק הזה.

כָּל-הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת

וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבַּיִת. כּוֹכָבִים

נִתְּזוּ מִן-הַשָּׁמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים

אָרְצָה. הֲבָעַט בְּכִסִאוֹ אֱלֹהִים וַיְנַפֵּץ לִרְסִיסִים

כִּתְרוֹ?

וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים, טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ,

תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה. וַיְתַנּוּ בֵּין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים

אֶת-זַעַם אֵל נְקָמוֹת, וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ.

הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ

לָרוּחַ?

וַתְּהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶהָרִים הָרְחוֹקִים וְחִיל

אָחַז אֶת-צוּרֵי הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֲפִים: אֵל נְקָמוֹת יְיָ, אֵל

נְקָמוֹת הוֹפִיעַ!

הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.

שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה.

מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בּוֹעֲרוֹת.

כִּתְּרוּהוּ דַהֲרוֹת אִשִּׁים, מָחוֹל אַכְזָרִי קוֹדֵחַ סְבִיבוֹ. עַל

רֹאשׁוֹ תִּשָּׁאֶה לֶהָבָה, גּוֹמַעַת בַּצָּמָא חֲלַל הָעוֹלָם. וְהוּא

שָׁלֵו וְנוֹרָא יוֹשֵׁב וּזְרוֹעוֹתָיו נְתוּנוֹת עַל-לִבּוֹ. מַרְחִיב

לֶהָבוֹת בְּמַבַּט עֵינָיו וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו.

הָבוּ לַיְיָ, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים, הָבוּ לַיְיָ מְחוֹל לַהַט

וָאֵשׁ!

העתקתי כאן את הפרק בשביל שיהיה לנגד עינינו בשעה שנפרש.

“השתרבבו” – פועל שיש לו הרבה אחים: רב, רברב, שרבב, השתרבב. ומובנו: להיות רב וגדול יותר, להתמשך, להתארך. עיינו במילון, ותמצאו כמה דוּגמאות לשימוש בפועל הזה. אך דוּגמה נחמדה אחת ודאי חסרה שם. והיא: כשראתה בת פרעה את תיבת-הגומא עם משה בתוך הסוּף, מה עשתה? “ותשלח את אמתה ותקחה”. מפרש רש“י: “את אמתה – את שפחתה. ורבותינו דרשו לשון יד (אמה, החלק התחתון של הזרוע), שנשתרבבה אמתה אמות הרבה”. כלומר: ידה נתארכה ונשתלחה עד לתיבה, ובעצמה משתה את משה מן המים, כי השפחות פחדו לעשות כן, מחמת גזירתו של פרעה. ובשביל שנזכור כי אין זו אלא אגדה ודרוש, רש”י עצמו מעיר: “אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להינקד אמתה מ”ם דגוּשה".

“הר-הבית” – הוא ההר שעליו עמד בית-המקדש, ונקרא כך גם בזמן שהבית חרב.

“קלוּיים” – שרופים. ודאי זוכרים אתם, כשביקש בועז להראות חסדיו לרוּת המואביה, “ויצבוט לה קלי” – נתן לה מעט שיבולים קלוּיות, צלוּיות, שרוּפות, שהיו מאכל-תאווה.

“ויתכוּ” – ניתכוּ, נשפכוּ, כמו גשם הניתך מן השמים, אבל גם כמו מתכת הניתכת באש! וכאן בשני המובנים.

“רשפים” – גחלים לוהטות; וּודאי אתם זוכרים מה שנאמר בפרק האחרון של שיר השירים: “כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה”. ופירוש זה טוב לענייננו: הכוכבים נפלו כמו גחלים לוהטות. אך בן-רשף (“בני רשף יגביהו עוף”, איוב ה‘, ז’) פירושו ניצוץ, שביב. וייתכן שהביא כאן המשורר את האבות (רשפים) במקום הבנים (בני-רשף). ואם נפרש כך, תהיה התמונה חזקה יותר: כי הניצוצות מתמלטים מן האש רבים בבת-אחת ובתנועה מהירה יותר מן הרשפים-הגחלים.

“מאָדמים” – צבועים אדום, מן האש. במעשה המשכן נזכרים עורות אילים מאָדמים.

“וַיתַנוּ” – סיפרו. אבל לתנות אינו לסַפּר סתם, אלא ברוב רגש, של הפלאה (כמו “ונתנה תוקף”), או של צער (“לתנות לבת-יפתח”). וכן “הגידוּ” פירושו סיפרו (ולא רק “אמרו”!). ומכאן הגדה של פסח – הסיפור של פסח.

“פּרפּוּריה” – מלה זו אינה עברית אלא לקוּחה מן הרומית ועניינה: מעיל-הארגמן (פּוּרפּוּר) של מלך, ונמצאת במדרשים בצורות שונות.

“ויזר” – זירה, פיזר.

“חיל” – רעדה, פחד גדול.

“הדום” – שרפרף, כסא קטן לשים עליו את הרגלים; ויש בו סימן של אדנות, כאמור בראש הפרק האחרון של ספר ישעיהוּ: “כה אמר ה': השמים כסאי, והארץ הדום רגלי”. ואולם על יסוד המשכו של הפסוק הזה (“אי זה בית אשר תבנו לי?”) ופסוק אחר בדברי הימים ב' (כ"ח, ב'): “ויקם דויד המלך על רגליו ויאמר: שמעוני אחי ועמי, אני עם-לבבי לבנות בית-מנוחה לארון ברית ה' ולהדום רגלי אלהינו”, נתייחד הביטוי הדום ככינוי לבית-המקדש; והנביא המקונן על חוּרבן הבית אומר באיכה בראש פרק ב': “ולא זכר הדום רגליו ביום אפו”. וחשוב לנו מאוד לזכור את הפירוש הזה של הדום, כי הוא משנה את כל התמונה ומוסיף הוד קודר ונורא: זה הבית, שהיה תמיד הדום לרגלי האלוהים, עכשיו, משנשרף, הפך לו לגחלים בוערות תחת רגליו!

“כיתרוּהוּ” – הקיפוהו, ככתר המקיף את הראש.

“דהרוֹת אִשים” – להבות מתרוצצות. ואִשים בלי יו“ד הוא ריבוי מן אש. והפועל דהור מקוּבל לריצתו המהירה של סוס, כפי שמצאנו בתיאורו של הנביא נחוּם: “קול שוט וקול רעש אופן, וסוס דוהר ומרכבה מרקדה”. יש, אפוא, בדהירה לא רק תיאור של תנועה אילמת, אלא גם קול מסוּים, ו”דהרות אשים" בא במקום “אשים דוהרות”.

“מחוֹל אכזרי קוֹדח” – קודח פירושו בוער, לוהט; ובנבואת-זעם אחת אומר ירמיהו (ט“ו, י”ד) בשם אלהים: “כי אש קדחה באפי”. אולם קדוח פירושו גם נקוב וירוד למטה, כמו שאנו קודחים באר של מים או של נפט. וגם הפירוש הזה מצטרף לכאן, כי על-ידי כך מתקבלת רק לא תנועה אופקית של מחול-האש האכזרי, אלא גם תנועה אנכית.

“תישאה” – מן השורש שאה; להשמיע קול שאון והמיה; בישעיה (י“ז, י”ג) כתוב: “כשאון מים רבים ישאון”, והוא מקביל למחצית הקודמת של הפסוק: “כהמות ימים יהמיון”.

“ניד עפעפיו” – ניע, תנודה, תנועה קלה שהוא מניע עפעפיו.

“דוהרים דולקים” – מי שהפיוטים של “הימים הנוראים” עדיין זכורים לו, ודאי הוא יודע שהדוהרים והדולקים הם שמות של מלאכים הממוּנים על האש, או שהם עצמם אש, כמו השרפים. ואם כי אין בפירוש הזה הכרח, כי אפשר לומר שהכוונה היא ללהבות ולאשים שדוּבר עליהם קודם לכן, או שיש כאן האנשה (פרסוניפיקציה) של האש, נכון בכל זאת לומר, שהמשורר נתכוון למלאכים-שרפים; שהרי בפרק הבא הוא מתחיל לספר על המלאכים, וכן אנו מוצאים שכל הפסוק המסיים הזה דומה לפסוק הפותח במזמור אחד בתהילים, שנקבע גם בקבלת-השבת: “הבו לה' בני אלים, הבו לה' כבוד ועוז”. ובני-אלים הרי הם המלאכים.

עד כאן פירשנו קצת מן המלים שהיו צריכות פירוש, או הערה על כפל פירוש; והבאנו קצת אסוציאציות לשוניות, כלומר – אילו פסוקים או ביטויים שמלה מסוּימת מזכירה. לא עשינו את הדבר הזה בשלימוּת, כי לא זאת היתה המטרה. המטרה היתה שנהיה מוכנים מצד הבנת המלים ונוכל להתחיל בבאור הצוּרה שבה כתוב הפרק הזה, היא צוּרת ההקבלה המקראית שכבר הזכרנוה.

ב. המשקל וההקבלה

ודאי רבים מכּם יודעים מהו עניין המשקל וההקבלה בתנ"ך, אך לצורך שיחתנו נניח שאין אתם יודעים, ועלי להסביר את הדברים, כאילו חדשים הם לכם ולא שמעתם עליהם. ולשם הסברתם נביא כמה דוגמאות, מאלה שכל מורה רגיל להביאם לפני שומעיו בכיתה.

בפרק ד' בספר בראשית (פסוק כ"ג) נמצא השיר הראשון בתנ"ך, הוא שירו של למך בן מתושאל, ששר לשתי נשיו:

עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי,

נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי.

כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי

וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.

כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן

וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.

מה צוּרתו של השיר הזה? האם הוא כתוב ביאמבים, בטרוכיאים, באמפיברכים או במשקל אחר מן המשקלים שאנו רגילים בהם בשיר? לא ולא! אם כן, במה נכיר שהוא שיר, ובאיזו מידה נמדוד את שורותיו?

היאמבים והטרוכיאים ושאר מיני ה“רגליים” של “המשקל הטוֹני”, זה המקוּבל עכשיו בשירה של רוב עמי-התרבות, המשקל המיוּסד על סדר מסוּים של הברות מנוּגנות ובלתי-מנוגנות בכל שורה – אמנם אף הוא, הצעיר והחדש, יש לו ייחוס-אבות גדול, כי הוא לקוח מן השירה היוונית העתיקה, שהיו בלשונה הברות קצרות וארוּכות, מסוּדרות בסדר מסוּים. אבל המשורר העברי הקדמון לא ידע על כך ולא כלום, ואילו ידע – היה ודאי רואה פחיתות-הכבוד לעצמו לכתוב (או לשיר בעל-פה) את שירו לפי כללים מיכאניים כאלה, המפרקים לו את לשונו ורעיונו השירי לחלקיקים קטנים של הברות בודדות, שיש לשבצן בשורה כמין פסיפס של שברי-אבן קטנטנים. המשורר העברי, ואפילו למך הזקן והעיוור, היה רב-כוח ולא ראה את השירה כשעשוע קל. הוא לא צירף שברי-אבן לפסיפס, אלא הסיע אבנים שלימות ואפילו לא מסוּתתות ולא מהוּקצעות, והניחן זו על-יד זו, כמין חומה טבעית, בלי טיט ובלי טיח ביניהן להדביקן זו לזו. היחידה הקטנה ביותר היתה בשבילו לא ההברה, חלק מן המלה, אלא המלה השלימה, האבן השלימה, ואת המלים-האבנים האלה הניח בכל שורה במספר מסוּים; שתיים שתיים (“אמר אויב, ארדוף אשיג, אחלק שלל”, ואנו קוראים לכך “משקל שניי”, כלומר שתי מלים בכל שורה); או שלוש שלוש (“זה אלי ואנוהו, אלהי אבי וארוממנהו”, שלש מלים בכל שורה, ואנו קוראים לכך “משקל משולש”); או ארבע ארבע (“וברוב גאונך תהרוס קמיך, תשלח חרונך יאכלמו כקש”, והוא “משקל מרובע”); או חמש חמש (“מרכבות פרעה וחילו ירה בים, ומבחר שלישיו טוּבעו בים סוף”, והוא “משקל מחוּמש”). כל הדוּגמאות שהבאנו למשקל שניי ומשוּלש ומרוּבע ומחוּמש לקוחות כוּלן משירה אחת, היא “שירת הים”. ולא איכפת לו כלל למשורר, שבשירה אחת יהיו כמה משקלים שונים, מפני שהם מתחלפים ומשתנים לפי הצורך מצד התוכן או לפי הלך-הרוח. ה“בית” (סטרופה) בתנ"ך אין לו מספר קבוע של שורות; לפעמים שתיים, לפעמים שלוש, על-פי רוב ארבע, אבל גם חמש ושש. בדרך כלל נשמרת אחידותו של המשקל בתוך כל בית (בכל השורות מספר אחד של מלים), אבל תכופות משתנה המשקל גם בתחום הבית עצמו.

הסברנו אפוא בכמה דוּגמאות, מה עניינו של המשקל בשיר התנ"כי, היינו ההתאמה במספר המלים בשורות, ואמרנו שהתאמה זו אינה אלא “פחות או יותר”, הכול לפי הצורך, לפי התוכן ולפי הלך-הרוח של המשורר, בלי כפייה ומתוך חופש גמור.

ומה טיבה של ההקבלה?

ראיתם בדוּגמה הראשונה שלנו, בשתי השורות הראשונות, כי למך אומר בעצם דבר אחד שתי פעמים:

עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי,

נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי.

“עדה וצלה” הרי הן “נשי למך”. וּ“שמען קולי” הרי זה ממש “האזנה אמרתי”. וכן גם אמר משה רבינו בשירתו “דברים ל”ב, א'):

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה

וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי.

וגם ישעיהוּ הנביא, המליץ המפואר, פותח את נבוּאתו כמעט באותן המלים, אם כי במשקל קצר יותר ונמרץ יותר:

שִׁמְעוּ שָׁמַיִם

וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ.

המפרשים היהודים קראו לתופעה זו “כפל עניין במלים שונות”, והסבירו שהכפל הזה בא לשם חיזוק, לשם נוי. נמצא גם מפרש, שהשתדל להוכיח, ובצדק, שכל שורה נכפלת מוסיפה משהו, מחדשת משהו לגבי השורה הקודמת. בדוּגמה שלנו נאמר: ב“נשי למך” יש חיבה וקירבה יותר ממה שיש ב“עדה וצלה” סתם; וב“האזנה אמרתי” יש בקשה לתשומת-לב יותר משיש ב“שמען קולי”. ונחמדה גם ההסברה, שלגבי השמים השתמש משה בפועל “האזינוּ”, מפני שהם רחוקים, וצריכים, כביכול, להטות אוזן בשביל לשמוע, ואולם לגבי הארץ, שהיא קרובה, הסתפק בשמוע. אך הנה בא ישעיהו, שידע גם הוא את סודות הלשון העברית, והופך את הסדר: “שמעו שמים והאזיני ארץ”!… נמצא שההסברה הנחמדה פרחה לה! אין איפוא לומר, שההוספה והחידוש שבאמירה השנייה היא היא המחייבת תמיד את ה“כפל” הזה; אלא הכפל הזה הוא תכונה טבעית ויסודית של השירה העברית, ובמידה מסוּימת גם של הפרוזה בתנ“ך, ומן התנ”ך עברה בתרגומים הרבים והשונים וחדרה לכל הלשונות האחרות.

והנה לתכונה הזאת, להבעת רעיון אחד בשתי שורות מתאימות זו לזו במלותיהן הבודדות, בשתי תמונות מתאימות על-ידי דמיונן או ניגודן, קראו החכמים (והם חכמי העמים) בשם פּאראלליזם, ובעברית הקבלה, או תקבולת. כלומר: שורה כנגד שורה. השם הלועזי “פּאראלליזם” מזכיר לכם ודאי מיד את הכלל הידוע מן הגיאומטריה, כי שני קווים פּאראלליים, מקבילים, הם שני קווים שלעולם אינם נפגשים בנקוּדה אחת ואינם נחתכים. וזה דווקא חסרונו של המוּנח הלועזי הזה. כי שתי השורות של ההקבלה התנ"כית לא זו בלבד שהן נפגשות יחד בנקוּדה משוּתפת, אלא גם מוצאן בנקוּדה אחת, והן מתמזגות תמיד יחד ברעיון אחד ויחיד. בדוּגמאות שלנו נוכל לומר: עדה וצלה, נשי למך, שמען קולי והאזנה אמרתי! ובמקום “שמעו שמים והאזיני ארץ” של ישעיהו, היה משורר חדש אומר בוודאי: “הטבע, הקשיבה!”

ואפילו בשתי שורות של הקבלה “ניגוּדית”, שבה השורה השנייה אומרת את ההפך ממה שאמרה הראשונה, כגון הפסוק במשלי (י‘, א’):

בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח-אָב

וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ

הניגוד אינו אלא למראית-עין, והפּאראלליזם אינו מפריד בין השורות עד לבלתי נגוע זו בזו, כי השורות כאן נפגשות גם נפגשות ומשלימות זו את זו: הבן החכם משמח לא רק את אביו אלא גם את אמו, והבן הכסיל גורם תוגה לא רק לאֵם אלא גם לאב, ומבין שתי השורות גם יחד עולה רעיון אחד, שהיינו מנסחים אותו בלשוננו: אשרי ההורים שבניהם חכמים, ואבוי להם אם בניהם שוטים. אין איפוא לראות בשתי השורות המקבילות שבשיר התנ"כי כמין שני פסים של רכבת שהם מקבילים תמיד, אלא יש לראות בהן את הרכבת האחת המהלכת עליהם.

אך אם כן, אם הכוונה היא תמיד לרעיון האחד, למה חילקוהו משוררי התנ"ך לשתי שורות, שכל אחת מהן חסרה משהו ונשלמת רק עם חברתה, ולמה לא אמרו את הרעיון בשורה אחת מלאה ושלימה, כמו שאנחנו אומרים?

על כך השיב שאוּל טשרניחובסקי במשל יפה שהמשיל להקבלה התנ"כית: שתי השורות המביעות רעיון אחד בכפל-מלים הן כשתי כנפיים פרושות של עוף מעופף. אם תרצו – של יונה, ואם תרצו – של נשר, ואם תרצו – של זמיר קטן… אבל תמיד של עוף מעופף בתכלת הרקיע. גוף הרעיון – הוא גוף הציפור, הכוח המניע את הכנפיים; אבל הכנפיים הן הן המרימות ומגביהות את הגוף הזה למעלה-למעלה, לקראת השמש… הרעיון שהשור והחמור גם הם יש בהם הבנה כלשהי, והם אסירי-תודה לבעליהם המטפלים בהם, וכנגדם עם ישראל אינו יודע למי הוא חייב תודה ואינו נותן דעתו לחשוב על כך – רעיון חשוב ומכאיב הוא, אבל בצורתו זו, שבה הבאנוהו כאן, עדיין הוא משול לחימר שלא צרו בו צורה, והוא מוטל בערימה. אך אם נראה אותו בצורת ההקבלה שצר לו ישעיהו:

יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו,

יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן –

נראה אותו כמין חומה כפולה, שהקים אחד בנאי קדמון ענק משתים-עשרה אבנים גדולות, למען תעמוד לעד – אם נחזיק במשל הראשון שלנו. אבל אם נקבל את משלו של טשרניחובסקי, נראנו כנשר אדיר פרוש-כנפיים, המתרומם למעלה-למעלה ומשמיע את אזהרתו מגבהי-מרומים, בלי נשיאת-פנים ובלי פחד.

הנה, כך עלינו לראות ולהבין את ענין השורות המקבילות.

ג. דוגמה ומופת

בשביל לראות יפה את ההקבלות שבפרק אל"ף של “מגילת האש” נעתיקו שנית, והפעם שורות שורות, בצורת שיר, כי-על-כן באמת שיר הוא, ואחרי כל “בית” נפסיק ונעיר מה שיש להעיר בו:

כָּל-הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת

וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבַּיִת,

כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָּׁמַיִם הַקְּלוּיִים,

וַיִּתְכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אָרְצָה.

הֲבָעַט בְּכִסִאוֹ אֱלֹהִים

וַיְנַפֵּץ לִרְסִיסִים כִּתְרוֹ?

תחילה נקבע, שיש בבית הזה שש שורות, ארבע מהן במשקל מרוּבע (המלים הקטנות, המחוּברות במקף אל חברותיהן הגדולות מהן, אינן נחשבות במניין: כל-הלילה, הר-הבית. וכך גם לשונות אש, שאינן מחוּברות במקף, אבל הן מחוּברות בסמיכות דקדוקית ובעניין). ושתי השורות האחרונות משקלן משוּלש. כי ארבע השורות תיאוריות הן, והתיאור מצריך יותר רחבוּת, ואילו שתי השורות האחרונות, אם כי גם בהן ישנן שתי תמונות שלימות (הבעיטה בכיסא וניפוץ הכתר) הנה אינן באות על דרך התיאור, אלא על דרך ההזכרה בלבד, בצורת שאלה, ומפני שהשאלה הזאת יש בה רגש רב, תמיהה והשתוממות, יש בה גם קוצר-רוח מסוּים, ומתקצרת גם השורה.

אחר-כך נשים לב לכך, שהשורה הראשונה כולל תמונה אופקית: ימים נרחבים, והרתיחה עליהם אף היא אינה גורעת מרושם הרחבוּת, כמו שאין הגלים גורעים מן הרושם הזה בים; ואילו בשורה השניה כלולה תמונה אנכית: לשונות האש משתרבבות וקופצות כלפי מעלה וחוזרות ושוקעות כלפי מטה. ומן התיאור האופקי שמצטרף לו התיאור האנכי מתקבלת תמונה שלימה של החלל כוּלו.

אך החלל הזה עדיין הוא סמוך לאדמה, למקום הדליקה. בשתי השורות הבאות נישאת העין למעלה יותר, אל השמים הגבוהים הקלויים, וחוזרת כלפי מטה, עם הרשפים הנופלים ארצה.

בדומה לזה התיאור של מה שנעשה בשמים העליונים, הכלול בשאלה שבשתי השורות: תחילה הבעיטה בכיסא, שהוא בחינת מטה, ואחר-כך ניפוץ הכתר, שהוא עליון על-כול.

נמצא שהתיאור הזה יש בו שלוש מדרגות, הוא שולט בשלוש קומות: הארץ, השמים ושמי-השמים.

ועכשיו נשוב ונראה, מה הם ה“זוגות” המתאימים והמקבילים בין שורה לשורה: ימי להבות–לשונות אש; רתחו–השתרבבו; כל הלילה (תיאור הזמן)–מעל הר הבית (תיאור המקום). ונשים לב לכך, ששני אלה, תיאור המקום והזמן, באו בשתי קצותיהן של השורות-הכנפיים הללו. כוכבים–רשפים, והם כאן כדבר אחד, כי אין לדעת אם הניצוצות האלה מן השריפה הם או כוכבים הניתזים, מאחר שהרקמה התכוּלה, רקיע השמים, שבה הם משוּבצים, נשרפה ואין להם במה להיאחז; ניתזו–ויתכו; מן-השמים–ארצה; וכנגד התואר הנוסף לשמים (קלויים) באה בשורה המקבילה הכפלה של “רשפים”, שגם היא כמו תואר: “רשפים רשפים” פירושו רשפים רבים; הבעט–וינפץ; כיסאו–כתרו. וכנגד השם אלהים, שאין צורך לחזור עליו, כי הוא ממילא הנושא גם למשפט השני, נוספת בשורה המקבילה המלה “לרסיסים”, שהיא תיאור הניפוץ הגמוּר.

הנה כי כן באה התמונה מן הנעשה בשמי-השמים, שבירת הכיסא, שהוא אש, וניפוץ הכתר לרסיסים – להסביר את התמונה המתוארת בשמים ועל הארץ למטה.

"וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים,

טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ,

תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה.

וַיְתַנּוּ בֵּין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים אֶת-זַעַם אֵל-נְקָמוֹת,

וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ.

הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת הַפָּרְפּוּרִיָּה

וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ?

במקום שתי השורות המרוּבעות הראשונות שבבית הראשון באות כאן שלוש משוּלשות. ואין בהן הקבלה במלים ובתוכן, כל אחת אינה חוזרת על הקודמת לה במלים אחרות, אלא מוסיפה סיפור חדש ותיאור חדש. זו היא הקבלה “מוסיפה” מצד התוכן, והמקביל בה הוא במשקל בלבד, במספר המלים השקול והשווה (כאן: שלוש, שלוש, שלוש).

אך בשתי השורות הבאות חוזרת ההקבלה גם במלים ובתמונות: ויתנו–הגידו (נשים לב: הפעם הפעלים תופשים את הקצוות!); ההרים הרחוקים – צורי המדבר; זעם אל נקמות – חמתו.

גם אם נצרף את כל המלים הקטנות, בנות הברה אחת, אל הגדולות מהן, ולא נביאן בחשבון, נמצא גם כן בתי השורות הארוכות שאחת מהן מחוּמשת (“ויתנו בין-ההרים הרחוקים את-זעם אל-נקמות”) ואחת מרוּבעת (“וחמתו בין-צוקי המדבר הגידו”). וכבר אמרנו כי המשורר הקדמון, וגם המשורר הזה, שהיתה בו גדוּלת קדמונים, אינם סופרים את המלים לפי חשבון קבוע מראש, אלא הן מסתדרות מאליהן – אחת יתירה או אחת חסירה.

אך גם בבית הזה מתקצרות שתי השורות האחרונות, אם כי גם בהן כלולות שתי תמונות בפני עצמן (קריעת הפורפוּריה ופיזור קרעיה), מפני גודל הפּליאה והפּחד, המקצרים את הנשימה.

וַתְּהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶהָרִים הָרְחוֹקִים

וְחִיל אָחַז אֶת-צוּרֵי הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֲפִים:

אֵל נְקָמוֹת יְיָ,

אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ!

לא נפרט כאן מה הם ה“זוגות” המקבילים, כי הם נראים לעין. ומעצמכם אתם רואים, כי החלק התיאורי של הבית נצטמצם לשתי שורות בלבד, אם כי רחבות מאוד (משקל מחוּמש); כי עם המשך התיאור עולה המתח הרגשי וקשה להוסיף ולתאר תיאורים נרחבים, הדורשים יתר שלווה.

גם בשתי שורות-הסיום של הבית הזה בא שינוי: כנגד השאלות והתמיהות שבסיומם של שני הבתים הקודמים, באה כאן קריאה, שהיא כעין תשובה ופתרון לשאלות ולתמיהות ההן.

הפסוק “אל נקמות ה', אל נקמות הופיע” לקוּח, כפי שבוודאי הרגשתם מיד, מספר תהילים. וחכם אחד עברי, מר א. אביטל, שטרח לציין מה הם המקורות התנ“כיים בכל שיר משיריו של ביאליק, ואסף את פרי טרחתו זה בספר “שירת ביאליק והתנ”ך” (הוצאת “דביר”, תל-אביב תשי"ב), סימן, כמובן, גם את הפסוק הזה ומקורו (תהילים צ"ד, א'), והעיר: שאולה כצורתה ושלימותה. אך שכח להעיר כאן את העיקר: בתהילים המשפט הזה הוא משפט של בקשה ותפילה, משאלה, כפי שמסתבר מן ההמשך: “הינשא, שופט הארץ”, וגומר. ואילו כאן המשפט הזה הוא משפט-חיווי, פסוק המספר ומודיע על המראה הגדול והנורא שכבר נגלה! והרי ההבדל גדול ורב, וכוח גדול ורב דרוש היה לו למשורר בשביל לעקור את הפסוק השלם מן הספירה הלירית שלו ולהעבירו לספירה דרמטית כל-כך. ואולי בשביל להסב את תשומת-לבו של הקורא לשינוי שבא במשמעותו של הפסוק הזה, ריווח המשורר את אותיותיו, שתידפסנה בפיזור כלשהו, מה שאינו נוהג לעשות במקומות אחרים ולא עשה גם בשירה הזאת אלא פעם אחת נוספת.

הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת,

הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.

שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב

עַל כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה.

מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן

וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בּוֹעֲרוֹת.

כִּתְּרוּהוּ דַהֲרוֹת אִשִּׁים,

מָחוֹל אַכְזָרִי קוֹדֵחַ סְבִיבוֹ.

עַל רֹאשׁוֹ תִּשָּׁאֶה לֶהָבָה,

גּוֹמַעַת בַּצָּמָא חֲלַל הָעוֹלָם.

וְהוּא שָׁלֵו וְנוֹרָא יוֹשֵׁב

וּזְרוֹעוֹתָיו נְתוּנוֹת עַל-לִבּוֹ.

מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבַּט עֵינָיו

וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו.

הָבוּ לַיְיָ, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים,

הָבוּ לַיְיָ מְחוֹל לַהַט וָאֵשׁ!

בארבע השורות הראשונות נמצא שוב מה שקראנו הקבלה “מוסיפה”, כלומר, שכל שורה מוסיפה תוכן חדש ואינה חוזרת על הקודמת לה; והמשקל מתחלף: ארבע ושלוש וארבע וחמש מלים.

לאחר התדהמה הראשונה שבהתגלות, המוּבעת בארבע השורות הראשונות והשונות במשקלן, חוזר לאמן כוח התיאור והוא מצרף את הפרטים שבמחזה הגדול לתמונה אחת.

בשלושה זוגי שורות (כוּלם במשקל אחיד: משוּלש ומרוּבע לסירוגין) בא תיאורו של אלהים, כביכול – תיאור של כל מה שניתן להיתאר: מה שלמעלה ומה שלמטה ומה שמסביב. כבר הסברנו את המלים וכבר ראיתם איך צריך להקביל את זוגות הפעלים והשמות והתמונות השלמות זו כנגד זו. אך בדקו נא ותמצאו, כמה לשונות של אש ישנם כאן: להבה, שלהבת, גחלים, אשים, ועוד. וראו נא, כי לאחר “מעטהו” ו“הדום רגליו”, כשאנו מצפים לשמוע ולראות “מה למעלה”, מה במקום הכתר שנוּפץ? – אין אמוּר כלום על הכתר עצמו, אבל נאמר “כיתרוהו”: האִשים הדוהרות הן עכשיו הכתר!

“והוא שלו ונורא יושב” שבפעם השנייה נראה לנו כחזרה (רפריין) של “שלו ונורא הוא יושב”, אך יש הבדל רב – בסדר המלים שנשתנה: הוא“ו שנוסף ל”הוא" וא"ו-הניגוד הוא: בניגוד לכל האש הגדולה סביב, הרועשת וקודחת ומחוללת באכזריות, הוא, כביכול, שומר על שלוותו. ובעוד שבפעם הראשונה אנו רואים את המתואר כאילו ממרחק רב, “על כיסא אש בלב ים הלהבה”, הנה ראייתנו בפעם הזאת היא מקרוב יותר, והמשכו של תיאור השלווה נתון בתנועה אחת מפורטת ואנושית: “וזרועותיו נתונות על לבו”.

עד כאן ניתנה רשות לתאר, ולא יותר: “ופנַי לא ייראוּ”. אך מאחר ש“עיני ה'” נזכרות כמה וכמה פעמים גם בתנ“ך, לא נמנע המשורר גם הוא מלהביא את הפּרט הזה האחד והיחיד מפניו, כביכול, של יחידו של עולם. והעפעפיים אף הם בכלל העיניים, ופעם אחת בתנ”ך (תהילים י"א, ד') באו בפירוש ביחס לאלהים: ה' בהיכל קודשו, ה' בשמים כסאו; עיניו יחזו, עפעפיו יבחנו בני אדם". ואם נתבונן יפה, נראה שיש אפילו קשר מפורט בין הפסוק הזה שבתהילים ובין תיאורו של משוררנו: השמים, הכסא, עיני השם ועפעפיו.

אנו מגיעים לסיום ההסבר, ואני חושש שמא תאמרו: דברים שבדה מלבו הוא תולה באילן גדול. הנה, למשל, בשתי השורות הראשונות אמרת לנו: “רתחו ימי להבות” – זו תמונה אופקית; ואילו “השתרבבו לשונות אש” – זו תמונה אנכית. האם באמת יש כאן כוונה מכוּונת? האם נתן המשורר דעתו על כך בשעת כתיבה?

והנה לשתי השאלות האלה, שהן כשאלה אחת, אני משיב שתי תשובות שונות זו מזו.

לראשונה – חיובית: יש ויש כוונה! אילו לא היתה כאן כוונה ברורה, לא היה הדבר הזה חוזר פעמיים; כי הנה נשנית אותה חלוקה גם בשתי שורות התיאור האחרונות:

מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבַּט עֵינָיו

וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו.

בניע-עין ובניד-עפעף בלבד מרחיב ומעמיק אלוהים את המדוּרה. אולם ההרחבה נמסרה לעיניים, שדרכן להביט ימינה ושמאלה, ואילו ההעמקה נמסרה לעפעפיים, שאין תנועתם אלא למעלה ולמטה. האם אין כאן תמונה אחת אופקית ואחת אנכית? ובכן, אין כאן מקרה, אם הדבר הזה נשנה פעמיים, בראשית התיאור ובסופו, ויש כאן כוונה מכוּונת!

אף-על-פי-כן, לשאלה השנייה, אם נתן המשורר דעתו על כך בשעת כתיבה – התשובה היא, כמובן: לא. הוא לא נתן דעתו על כך. הרי הדבר הזה, וכל שאר הדברים הקטנים שהעירונו עליהם, הם “נוי” ו“קישוט” בלבד, ואיך נחשוד במשורר, כי בשעה שכתב את הפתיחה אל הנעלה והנעלמה שביצירותיו, נתן דעתו על “קטנות”?

בשעה שלקח הקדוש-ברוך-הוא צלע מצלעותיו של אדם ובנה את הצלע לאשה, ודאי נתכוון רק למלא חסרונו של אדם, שלא מצא עזר כנגדו בין כל הברואים, וה“תכלית” היתה, שתהיה חווה אֵם כל חי; וודאי “לא נתן דעתו” אף הוא על כך, כביכול, שיהיה ברק לשערותיה של חווה, שיהיו איבריה מעוּגלים, שיהיו עיניה תכוּלות או חוּמות או ירוּקות. ואף-על-פי-כן משתאים כל אמני העולם עד היום הזה ליופיה וליופיין של בנותיה.

כי זה כוחה של כל יצירה גדולה: יש בה תואם ושלימות, בלי שיתאימוה ובלי שיבקשו לשים בה את השלימות. יש בה כוונה בלי שיתכוונו לה. יש בה דעת וחכמה מבלי ש“יתנו עליה את הדעת”. יש בה משלימותו ומחכמתו של הבורא.

לכבוד העורך של “הגה”:

יפה עשית שהבאת את הרשימה בעניין ארבעת התרגומים לשירו הנודע של גיתה. הידיעות הפוליטיות שבעמוד הראשון ובעמוד האחרון של העיתון אינן מייתרות את השאלה, שעורר מחבר הרשימה ההיא. אפילו ביום שבו כל הצי הצרפתי עומד על פרשת הדרכים, ולא ידוע אם יהיה לנו או לצרינו, עוד יש חשיבות כלשהי למלה אחת בתרגום עברי משיר של גיתה.

קראתי את ארבעת התרגומים כמה פעמים, אף השוויתי אותם למקור, וניסיתי אפילו לשיר אותם במנגינה שהיא חביבה כל-כך על כל מי ששמע אותה בילדותו – והגעתי גם למסקנה. ועתה הרשני נא להביא את מסקנתי לפני קוראיך.

ומפני ששלושה מן המתרגמים משוררים מפורסמים הם, והרביעי סופר ומלומד נודע, תרשה לי, עורך נכבד, שלא אקרא את ארבעת הנוסחאות לפי שמות המתרגמים, שכל אחד מהם מכובד עלי ביותר, אלא אקרא להם "המתרגם א' ", "המתרגם ב' ", וגומר, שלא יהיה פחדם עלי ולא יפריע לי להביע את דעתי בגלוי.

השיר הזה יש בו שלושה בתים ובכל בית שבע שורות, אבל שתי שורות בכל בית חוזרות, הן פזמון-חוזר – והשורה השנייה של הפזמון החוזר היא גם השורה השנייה בבית הראשון. שתי השורות שבפזמון הן איפוא המוטיב העיקרי של השיר, וגם של המנגינה שחיבר שוּבּרט לשיר. לכן מי שהצליח בתרגום הפזמון-החוזר כבר חצי הצלחתו בידו. עכשיו נראה:

מתרגם א':

וַרְדִּינָה אֲדַמְדַּמָּה

וַרְדִּינַת הַחֶמֶד

מתרגם ב':

וֶרֶד, וֶרֶד, טוֹב מַרְאֶה

וֶרֶד-בָּר פּוֹרֵחַ

מתרגם ג':

וֶרֶד, וֶרֶד, וֶרֶד חֵן,

וַרְדִּינַת הָעֶרֶב

מתרגם ד':

שׁוֹשַׁנָּה, שׁוֹשָׁן אָדֹם

שׁוֹשַׁנָּה בָּאָחוּ

המקור: Röslein, Röslein, Röslein rot

Röslein auf der Heiden

בתחרות-ורדים זו יתן כל אדם את ורד הנצחון למתרגם ג‘. אצל המתרגם א’ חסר תרגומה של המלה Heiden, ואין המלה “חמד” יכולה למלא את מקומה. המתרגם ב' הביא במקום המלה הקטנטונת rot – טוב-מראה. ואל תצחק אם אומר לך, כי התרגום הזה קשה עלי משום שתי אסוציאציות שעורר בי: במגילת אסתר אנו קוראים, כי אסתר המלכה היתה טובת מראה, והאגדה אומרת, שהיתה ירקרקת, ולא ורודה; ובפרשת “מקץ” אנו קוראים על הפרות שבחלומו של פרעה, שהיו גם הן טובות-מראה, ותסכים אתי, כי זאת היא אסוציאציה כבדה מדי בשביל הפרח העדין… אף נראה לי, כי המלה “פורח” מיותרת. אם אני אומר: עץ פורח, גן פורח – יש בזה תמונה, תקופת שנה. אבל המלה “ורד” כבר כוללת בתוכה גם את המושג פורח. ואם אינני טועה, אין לראות כי במלה “בּר” יצא המתרגם ידי חובה למלה Heiden, שהיא לעצמה, כצלצול וכמושג, תמונה נחמדה. המתרגם ד' הביא במקום Röslein שושנה. ואמנם ידעתי תמיד, כי שושנה היא Rose, אבל בארץ-ישראל קיבלתי מפי מורַי, כי השושנה היא שמה של ה-Lilie או של הסוג כולו, וראָיה לדבר, שבמדרש כתוב: שושנה של ורד. אגב, גם המלה “באחו” מביאה אותה אסוציאציה כבדה של הפרות בחלום פרעה… מכל ארבעת המתרגמים רק השלישי מסר את החזרה המשולשת של המלה Röslein, ואם העמיד את המלה “חן” במקום rot – אין בכך כלום, כי שתיהן בנות הברה אחת ותוכן דומה, והצבע האדום כבר כלול בשם ורד – ורוֹד. כמה הצליח המתרגם ג' לשמור על המשקל המקורי ועל ההתאמה למנגינה, תראה מן הלוח הקטן הזה:

– ͜ \I– ͜ \I – ͜ \I –

וַרְדִּי- [ נָה אֲ- [ דַמְדַּ- [מָּה

וֶרֶד [ וֶרֶד [ טוֹב מַרְ- [ אֶה

וֶרֶד [ וֶרֶד [ וֶרֶד [ חֵן

שׁוֹשַׁ- [ נָּה שׁוֹ- [ שַׁן אָ- [ דֹם

Röslein [ [ Röslein Röslein [ rot

נסה נא לשיר את השורה היחידה הזאת, ומיד תראה כי רק הנוסח ג' הוא כלי שלם, היכול להחזיק את כל התוכן הרגשי, הריתמי והמוסיקאלי של המקור. אמנם, גם המתרגם ב' התייצב על הדרך הטובה, אבל לא הלך בה עד הסוף. אילו אמר “ורד” עוד פעם אחת, אולי היה מגיע למה שהגיע המתרגם ג'.

ועתה נעבור לבית השני, שבו כלול הדיאלוג הקטן, ונשווה את דרך תרגומו. וגם הפעם נביא לוח קטן:

נוסח א':

סָח הַנַּעַר: קוֹטְפֵךְ בָּא

עָנְתָה לוֹ הַוַּרְדִינָה:

נוסח ב':

נַעַר סָח: אֶקְטֹף אוֹתְךָ,

וֶרֶד: אוֹ אָז אֶדְקָרְךָ…

נוסח ג':

סָח הַנַּעַר: אֶקְטָפְךָ…

סָח הַוֶּרֶד: אֶדְקָרְךָ…

נוסח ד':

נַעַר סָח: אוֹתְךָ אֶקְצֹץ…

סָח שׁוֹשָׁן: אוֹתְךָ אֶעֱקֹץ…

המקור: Knabe sprach: Ich breche dich…

Röslein sprach: Ich steche dich…

בלוח הזה אנו רואים, כי המתרגם א' נהג חופש והרחיב את שתי המלים Röslein sprach לשורה שלימה, להדגשת האמירה והאמירה-שכנגד בין הנער והוורד. אבל בזה התרחק מן המקור. המתרגם ב' אף הוא נטל לעצמו חופש, אבל הכניס שלא לצורך את שתי המלים “או-אז” והחליש בזה את הניגוד שבין Knabe sprach ובין Röslein sprach, הבא להדגיש את הוויכוח שהיה שם קודם למעשה. המלים “או-אז” שאינן מצויות כלל במקור, וגם פירושן אינו ברור, גזלו מן הוורד את הפועל, תרגומו של sprach, ובמקומו באו נקודתיים, והשינוי הזה אינו לטובה, שהרי הנקודתיים הן סימן כתוב בלבד, שאין אדם שומעו בדיבור, אלא אם כן המדבר עושה הפסקה, ואילו כאן לא המנגינה ולא הדיבור הטבעי אינם מסכימים להפסקה. הצליח ביותר המתרגם ג‘, שנזהר ולא סירס את סדר המלים, השם והפועל, כמו המתרגם ד’ (נער סח – סח שושן), אלא הביא אותם כסדרם במקור: סח הנער, סח הוורד.

בנוגע לבית השלישי אעיר לשבחו של המתרגם ד‘, כי רק הוא בלבד הקפיד שהחרוזים יהיו מאותו הפועל שבבית הקודם. בבית השני: אקצוץ – אעקוץ; ובבית השלישי: קצץ – עקץ. הדבר הזה אינו מקרי במקור, ותרגום אידיאלי אסור לו להתעלם מפרט כזה. אם המשורר חורז תחילה Ich breche dich כנגד Ich steche dich, ובבית שלאחריו הוא חוזר על אותו חרוז בשינוי זמן: brach כנגד stach, הרי הוא רוצה לומר: איום כנגד איום, מעשה כנגד מעשה; כפי שאיימו כך עשו. ודבר זה חסר בתרגום ג’ והוא מודגש יפה רק בתרגום ד'.

ולבסוף נשווה עוד שורה אחת, את החמישית, בבית האחרון, שורה שהיא בעצם הסיום, המוסר-השכל, אם לא נביא במניין את הפזמון החוזר.

המקור: Musst' es eben leiden

נוסח א': וַרְדִּינָה מִסְכֶּנֶת

נוסח ב': אֶת חַיָּיו קִפֵּחַ

נוסח ג': אַךְ נִכְנַע בְּסֶרֶב

נוסח ד': הוֹי, לִסְבֹּל מֻכְרָח הוּא

המתרגם א' מרחם על הוורדינה, והדבר הזה איננו מורגש במקור. להיפך, בדברי המשורר נשמעת מעין שמחה-לאיד: לכך נוצרו ורדים יפים, שנערים שובבים יקצצו בהם – היתה מלחמה וניצח החזק! המתרגם ב' כתב: “את חייו קיפח”, והקורא מפקפק רגע, מי הוא כאן נושא המשפט, ואם לא הנער עצמו קיפח את חייו. המתרגם ד' נאמן יותר למקור, אבל הכניס בתרגום השורה הזאת יסוד פרוזאי: “אך לסבול מוכרח הוא”. נמצא כי גם בזה הצליח המתרגם ג' יותר מכולם.

עתה אנסה לסכם את הדברים. המתרגם א' לא היה נאמן למלים ולשורות שבשיר, אבל הוא מסר את נפש השיר, את רוחו וריחו. המתרגם ב' התרחק ביותר מן המקור, וגם לא הצליח למסור את תוכנו הרגשי והאמנותי של השיר. אין אני יודע אם היתה השפעת מתרגם אחד על חברו, אבל אילו ידעתי כי מותר לי לשער שהיתה השפעה כזאת, הייתי אומר כי המתרגם ג' למד מהישגיו של א' ומשגיאותיו של ב' ועשה מעשה אמנותי שלם. ולאחר שהוברר לי, כי ורדינת-הערב היא ורדינת-הערבה שבשם השיר, שוב לא היה לי כל קושי בהבנת השיר, ומצאתי את חינו כי רב הוא, והוא יכול למלא את מקומו של המקור כמעט בשלימות. התרגום ד‘, אף על פי שהוא נאמן יותר מן הבחינה המילולית, נופל מן התרגום ג’ ברוח השיר שבו.

ניקח עכשיו את גיליון “הגה” ההוא, שהיו בו ארבעת התרגומים, ונראה כי בעל התרגום ג' הוא שאול טשרניחובסקי. ונדמה לי, בתחרות הוורדים הזאת נאה זר הוורדים לראשו הנאה של המשורר המתרגם הזה.

ועתה הרשה נא לי, עורך יקר, להעתיק את השיר עוד פעם בשלימותו, למען הנאתם של הקוראים.

וַרְדִּינַת הָעֲרָבָה

רָאָה נַעַר וַרְדִּינָה,

וַרְדִּינַת הָעֶרֶב,

כֹּה צְעִירָה וַעֲדִינָה,

חָשׁ לִרְאוֹת בָּהּ בְּחִנָהּ,

שָׂשׂ מִלֵּב וָקֶרֶב.

וֶרֶד, וֶרֶד, וֶרֶד חֵן,

וַרְדִּינַת הָעֶרֶב.

סָח הַנַּעַר: אֶקְטָפְךָ,

וֶרֶד שֶׁבָּעֶרֶב!

סָח הַוֶּרֶד: אֶדְקָרְךָ

וְלֹא תִשְׁכַּח עַד קֵץ יוֹמְךָ,

אֲסָרֵב אַךְ סֶרֶב.

וֶרֶד, וֶרֶד, וֶרֶד חֵן,

וַרְדִּינַת הָעֶרֶב.

וְהַבֵּן הָרַע קָטַם

וַרְדִּינַת הָעֶרֶב;

שָׁוְא קָבַל הַוֶּרֶד גַּם

עֲקָצוֹ וּבוֹ נִלְחַם,

אַךְ נִכְנַע בְּסֶרֶב.

וֶרֶד, וֶרֶד, וֶרֶד חֵן,

וַרְדִּינַת הָעֶרֶב.

מאת חיים נחמן ביאליק

בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם, עֵת הַשֶּׁמֶשׁ מִמְּרוֹם

הָרָקִיעַ תְּלַהֵט כַּתַּנּוּר הַיּוֹם,

עֵת יְבַקֵּשׁ הַלֵּב פִּנַּת שֶׁקֶט לַחֲלוֹם –

בֹּא אֵלַי, בֹּא אֵלַי, רֵעַ עָיֵף!

לִי-יֶשׁ-גָּן, וּבַגָּן תַּחַת אוֹג כֶּבֶד צֵל,

הַרְחֵק הַרְחֵק מֵעִיר וּמִמְּתִים, נֶחְבָּא תֵל,

כֻּלּוֹ עָטוּף יְרַקְרַק, כֻּלּוֹ אֹמֵר סוֹד אֵל –

שָׁם נֵחָבֵא, נָנוּחַ, אָח נָעִים!

וּבְהִתְעַנֵּג וּבְרֹךְ שָׁם בַּמַּחֲבֵא הַלָּז

נַמְתִּיק יַחְדָּו בִּדְמִי צָהֳרַיִם הָרָז,

שֶׁיּוֹפִיעַ לִשְׁנֵינוּ מִקֶּרֶן הַפָּז,

הַבֹּקַעַת אֶת-שִׁפְעַת הַצְּלָלִים.

וּבְלֵיל חֹרֶף, לֵיל קֹר, עֵת מַחֲשַׁכִּים וּשְׁחוֹר

יְשׁוּפוּךָ בַּחוּץ, הוֹלֵךְ סוֹבֵב הַקֹּר,

וּבִבְשָׂרְךָ כִּי-יִתְקַע מַאַכְלוֹתָיו הַכְּפוֹר –

בֹּא אֵלַי, בֹּא אֵלַי, בְּרוּךְ אֲדֹנָי!

בֵּיתִי קָטָן וָדַל, בְּלִי מַכְלוּלִים וּפְאֵר,

אַךְ הוּא חָם, מָלֵא אוֹר וּפָתוּחַ לַגֵּר,

עַל-הָאָח בֹּעֵר אֵשׁ, עַל-הַשֻּׁלְחָן הַנֵּר –

אֶצְלִי שֵׁב וְהִתְחַמֵּם, אָח אֹבֵד!

וּבְהִשָּׁמַע מִילֵל סוּפַת לֵיל קוֹל כָּאוֹב,

זָכֹר נִזְכֹּר עֱנוּת רָשׁ גֹּוֵע בָּרְחוֹב,

וּלְחַצְתִּיךָ אֶל-לֵב, רֵעִי, אָחִי הַטּוֹב –

וּרְסִיס נֶאֱמָן אוֹרִידָה עָלֶיךָ.

אַךְ בְּבֹא תוֹר הַסְּתָו, בִּימֵי סַגְרִיר וָעָב;

עָמוּם שׁוֹמֵם הַיְקוּם, רֶפֶשׁ הוֹלֵךְ וָרָב,

דֶּלֶף טֹרֵד עַל-גָּג, עָשׁ בְּקֶרֶב לֵבָב –

בִּי, עָזְבֵנִי לְנַפְשִׁי, אָח חַנּוּן!

בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת;

וּבְהִתְעַטֵּף הַלֵּב וּבִהְיוֹתוֹ לִמְסוֹס

אַל-תִּרְאֵנִי עֵין זָר, זָר לֹא יָבִין אֶת-זֹאת –

וַעֲרִירִי אַחֲרִישָׁה בִיגוֹנִי.

לקראת כ"א בתמוז, יום פטירתו של חיים נחמן ביאליק, הסכים עמי העורך של “אומר”, שראוּי להביא בזה שיר אחד משיריו של המשורר ולהוסיף עליו ביאוּרים. אף הוא הסכים לדעתי, שראוּי לנהוג מנהג יוצא מן הכלל, ולהדפיס את גוּף השיר בניקוּד מלא, כפי שיצא מתחת ידו של הכותב ונדפס בספר שיריו.

ומפני שהימים ימי קיץ הם, וימי חום, מצאתי טוב ונאה לבחור בשיר “ביום קיץ, יום חום”, אף-על-פי שעיקר כוונתו של השיר, כפי שתראוּ, אינה לא לקיץ, ואף לא לחורף המתואר אחריו, אלא לסתיו, המתואר בסוף. ובזה נעשה אמנם שלא כדברי חכמינו, שאמרו “הכול הולך אחר העיקר” ו“הכול הולך אחר החיתוּם”, אבל נעשה גם כדבריהם, שהרי הם גם אמרו “הכול הולך אחר הראש” ו“הכול הולך אחר הנראה”, ו“הכול הולך אחר הנוף”.

אחרי ההקדמה האחת הזאת אקדים לכם עוד הקדמה שנייה קצרה, וכבר לגוּפו של הדבר. רבים נוהגים להסביר יצירה ספרוּתית בכך, שהם מדברים עליה וסביב-סביב לה, אך אם נמנעים מלדבר בה עצמה, במליה ובפסוקיה. הם פונים אל הכללים, ופוסחים על הפּרטים. וזה לא טוב! כי הדברים הנכתבים “על-אודות” היצירה ואינם מקושרים ודבוקים בה בעצמה, כל הכללים הנאמרים ואינם מיוּסדים על פּרטים ופרטי-פרטים, סופם שהם פּורחים כאבק הפּורח, והיצירה שנראתה לרגע כאילו היא מוּבנת – נשארת גם להבא לא-מוּבנת, או לא מוּבנת כל-צורכּה.

אני אין בדעתי לעשות כך. בשעה זו רואה אני עצמי כמורה העומד ומסביר את השיר הזה בכיתה למבוּגרים: על “רוּחו” של השיר, על יופיו, על “השקפת העולם” שבו – אין אני מעז לדבר. ויודעים אתם מפּני מה? נדמה לי (וטוב שכך יהיה נדמה לכל מורה ומסביר!) כי בא לשיעור לרגע המפקח. ויודעים אתם, מי המפקח הזה? נוּ, אל תיבהלו! הרי זה הוא, ביאליק בעצמו. הוא רוצה לשמוע כיצד אני, תלמידו הקטן ומעריצו הגדול, מסביר את שירו. את המלים, את הביטוּיים; את המשקל והחריזה, את מבנה הבית. “את הרעיון אין צורך להסביר. הוא יוּבן מאליו, אם יבינו הקוראים את ה”עברי“. לפירושים אינני זקוּק, שירי מתפּרשים מאליהם”. כך אני שומע את קולו בלחישה – ואני מציית לו באהבה.

*

הבית הראשון קל מבחינת הלשון. “פינת שקט” פּירוּשה פינה שקטה. ובאים כאן שני שמות בצורה של “סמיכוּת” במקום שם עם תואר. גם “יום קיץ, יום חום” אפשר, כמובן, להחליף ב“יום קיצי, יום חם”, אבל אלה יהיו חליפין לא-טובים. כי הלשון העברית אוהבת את הצוּרה הזאת של סמיכוּת, ומאהבה זו נובע אפילו ביטוּי “מוזר” כמו “אשת חן” במקום אשה חיננית. לא כן “ממרום הרקיע” שאין להחליפו ב“רקיע רם, גבוה”, מפני ש“מרום” אינו בא במקום תואר לרקיע, אלא בא במקום המלה הלועזית זֶניט. ובשורה השלישית אל תטעוּ חלילה לחשוב, שהלב מבקש לחלום פינת-שקט, לא! הלב מבקש לו פינה שקטה, בשביל שיוּכל לחלום בה, באותה פינה. ו“לחלום” כוונתו לשקוע בהרהורים, לשגות בדמיונות נעימים בהקיץ, ולא בחלום!

בבית השני אתם מוצאים מיד שלוש מלים, שבסדר אחר הן שמו והתחלתו של שיר אחר של משוררנו. עיינו יפה ותמצאו בעצמכם למה נאמר שם “יש לי גן” וכאן “לי יש גן”, שהרי לא מקרה-סתם הוא! ובשורה זו תמצאו מלה – אוג, שאין לה שום שייכות לעוג מלך הבשן, ושם עץ הוא. אמנם, ספק הוא, אם המשורר נתכוון באמת לעץ הזה, שאינו אלא שיח גדול, שהרי הוא מתארו כאילן הפּורש צל כבד ואפשר לחסות בו, ואפשר שנתכוון לעץ אחר, גדול יותר. שמות העצים והפּרחים, כידוע לכם, לא היו קבועים וברורים בימים ההם. וכבר ראיתם כאן, כי “כבד צל” פירוּשו בעל צל כבד, ואף זו סמיכוּת במקום שם עם תואר. הסמיכוּת הרגילה של כֶּבֶד היא אמנם כּבַד, ותבינו מעצמכם, שהמשורר הלך בזה אחר ישעיהו הנביא, שאמר “עם כֶּבֶד עוון”, וּ“שגיאותיו” של ישעיהו גם הן חוּקי דקדוּק… ומה זה “מעיר וממתים”? מעיר ומאנשים. “עיר ומתים” חוזר כמה פעמים בתנ“ך, וביחיד (מַת?) אין משתמשים. על ההבדל שבניקוּד בין מְתים, שהם חיים, ובין מתים, שאינם-חיים, אמר חכם אחד: מְתים עומדים (שתי הנקוּדות של השווא מתחת למ"ם), ומֵתים שוכבים (שתי הנקוּדות של הצירה מתחת למ"ם)… “עטוּף ירקרק” כמו “עטוּף עשב ירקרק”, וכגון זה קראו חכמינו “מקרא קצר”, שחסר בו משהו, והחסר מוּבן מאליו. אבל אפשר שיש להבין “ירקרק” כמו “ירק”, עשב. וסלחוּ נא, שאני מביא שני פּירוּשים, שתי אפשרוּיות. באמת, איני יודע איזו מהן נכונה יותר, איני יודע על איזו מוּתר לוותר. בשירה, כמו בעניינים רבים אחרים, ויותר מבעניינים אחרים, ייתכן ששתי האפשרוּיות נכונות. על התורה אמרו, שהיא “מתפרשת בעי”ן פּנים”! ולמה לא תתפּרש גם מלה בשיר בשתי פנים לפחות? וכן “סוד-אֵל”: סוד גדול. כידוע, כל “אל” ו“יה” ו“יהו” הם סימנים של כוח והגדלה והפלגה. אך למה לא נפרש כאן גם כ“פשוּטו”: סוד אלוהי?

בבית השלישי תמצאו “במחבא”, שהוא כמו “מחבוא” הידוע לכם. “הלז” מקוּצר מן “הלזה”, שהוא כמו “הזה”. צוּרה עתיקה היא, ופיוטית מאוד, ואתם אל תשתמשו בה, לא בדיבוּר ולא בכתב. ואפשר גם המשורר לא היה מוציא אותה מנרתיקה הישן, אלמלי לא הוּצרכה לו לשם החרוז: “הרז”. “נמתיק… הרז” – ביטוּי נחמד הוא. אם הקדמת פעם בילדוּתך לקום ל“סליחות” בסוף אלוּל, ודאי זכורה לך המתיקוּת בקולו של החזן, כשסילסל: “אשר יחדיו נמתיק סוד, בבית אלוהים נהלך ברגש”. והוא פסוק בתהילים. ובאמת, שניים שהם מסתודדים יש תמיד מתיקוּת בדבריהם, כידוע: “מים גנוּבים ימתקוּ”, ודיבוּרים גנוּבים על אחת כמה וכמה… והחליף המשורר “סוד” בשם-הנרדף (סינונים) “רז” לצורך החרוּז. “דמי צהריים” הוא כמו דממת צהריים, ודמי צוּרת סמיכוּת, והנפרד שלו “דומי”. “קרן הפּז” היא קרן הזהב, קרן השמש. וגם כאן הוּחלף הזהב בפּז, בשביל שהבית יהיה מחורז. אך נשוב נא למלה “שיופיע”. אתם רגילים לשמוע על אמן פּלוני שיופיע הערב ועל שחקנית פּלונית שהופעתה הוּבטחה ולבסוף לא הופיעה. ואל נא תחשבוּ, שכך בדיוּק יש להבין פועל זה גם כאן. בשמחת-תורה הייתם ודאי כוּלכם בבית-הכנסת. ושמעתם כמה וכמה פּעמים קריאתו של הבעל-קורא, החוזרת ונשנית אותו יום: “ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פּארן, ואתא מרבבות קודש”. אתם רואים איפוא, כי “הופיע” מקביל ומתאים כאן ל“בא” ול“אתא” (= בא), אבל גם ל“זרח” (= האיר). וגם כאן יש להבין את הפועל הזה בשתי הוראותיו: יחדיו נמתיק סוד, והוא חסוד שיופיע – שיבוא ויזרח. “שפעת הצללים” – המון הצללים. שפעה היא צוּרה מוּרחבת מן שפע, שפּירוּשו הרבה מאוד.

והנה, בכל שפע המלים לא הספקנוּ לבאר עד עכשיו אלא שלושה משמונת הבתים שבשיר. ובזה נסתפּק היום. אך השיר נתון לפניכם כוּלו. עד לשבוע הבא ודאי תספּיקו לעיין במילון, ולקרוא כמה פּעמים, שייכנס השיר אל האוזן ואל הלב. ובשיחתנוּ הבאה נוּכל לראות עצמנוּ לא כמתחילים אלא כמתקדמים.

*

בחלקה הראשון של שיחתנו פּירשנו את המלים וצירוּפי-המלים שבשלושת הבתים הראשונים בשיר, שהם החלק המדבר על הקיץ. בשלושת הבתים שלאחריהם מדוּבר על החורף, ובשניים האחרונים מדוּבר על הסתיו. ודאי ראוּי לנו להרהר בדבר, מפּני מה נשתנה הסדר, שהרי הסתיו קודם לחורף? והוא דבר שקל להסבירו, מתוכנו של השיר; ומפּני מה מדוּבר בו על שלוש מארבע תקוּפות השנה, והיפה שבהן, האביב, לא נזכרה כלל? ואף זה דבר, שאפשר לנחשו ולשערו. אך בניחוּשים ובהשערות נעסוק בסוף דברינוּ, בשיחה על מבנה השיר – והרי לפי שעה עדיין אין אנו יודעים היטב את “פּירוש המלות”. וידיעה ב“פירוש המלות” היא תמיד תנאי ראשון לכל ידיעה בעניין עצמו. נמשיך אפוא.

בבית הרביעי נמצא “ליל קור” במקום לילה קר, בדומה ל“יום חום” במקום יום חם שבבית הראשון. “מחשכים” הוא מלשון חושך, היחיד שלו הוא מחשך, והריבוּי מגביר את הרגשת החושך. “שחור” הוא השם המופשט מן התואר שחור, השחרוּריוּת; ואפשר לראות בו כמין בריאה אפילה ונוראה, המסמלת את הלילה השחור. ובייחוד שאחר-כך נאמר “ישופך”, שהוא ביטוּי הידוע לכם מן הסיפור על אדם וחוה והנחש: “הוא ישוּפך ראש ואתה תשוּפנוּ עקב”. ומה פירושם של ישופך ותשוּפנוּ שבבראשית וישוּפוך שבשיר הזה? מוטב שתשאלו: מה פירוּשיהם, כי רבים הם. ממעשה הנחש ברוּר, שהפּועל שוף מובנו להכות, לפגוע; ואמנם בדקו ומצאו, שבכמה מקומות תירגם אוּנקלוס את השורש העברי כתות (הכות ושבר לרסיסים) בשורש הארמי שוּף. ומצטרף לפסוק בבראשית גם “אשר בשׂערה ישוּפני” שבספר איוב – בסערה ישברני, יכתת אותי. אבל בספר תהילים כתוב “חושך ישוּפני” – וזה אינו מצטרף. הרי החושך אינו מכה, אינו מכתת. החושך מכסה. נמצא שיש גם פּירוש אחר ל“שוּף”: לכסות, לעטוף. למה איפוא בחר המשורר מלה קשה כל-כך? למה לא כתב “יכסוּך” וכתב “ישוּפוּך”, על יסוד מלה אחת בתהילים, שפּירושה מתבאר אך ורק משכנוּתה עם “חושך”? האם עזב את הפּשוּט והקרוב ורדף אחרי המוּזר והרחוק? חלילה! כי הנה, יקירי, הרבה מלים מוּזרות ורחוקות כאלה היו קרובות ופשוטות ומובנות לקוראים מן הימים ההם, ואפילוּ לילדים, שהיו רגילים בתפילות של כל השנה. זכוּר לכם הפיוט לראש-השנה “מלך עליון”? כמה וכמה בתים מוּדפּסים באותיות גדולות, מדברים בשבחו של “מלך עליון”, הוא האלהים שבשמים, ומסלסלים אותם בקול רב, וארון ספרי-התורה פּתוח; ופתאום הקולות מתנמכים, הארון נסגר לרגע, ובהשפּלת-קול ובלחישה מונים את סגוּלות-אפסוּתו של “מלך אביון”, הוא כל מלך בשר-ודם: “מלך אביון, בלה ורד שחת, בשאול ובתחת, בלאוּת ובלי נחת, עד מתי ימלוך? מלך אביון, תנוּמה תעופנו, תרדמה תעופפנו, תוהוּ ישוּפנו, עד מתי ימלוך?” והנה “תוהוּ ישוּפנוּ” זה, שאינו אלא גלגוּלו של “חושך ישוּפני” שבאיוב, היה קרוב וידוּע לילדים הרבה יותר מוּקדם מזה שבאיוב. ואיך פּירשוֹ הרבי? “ישוּפנוּ” – יביט בו. מה יסוד היה לו לפּירוש הזה? אינני יודע. אוּלי נתחלף לו שוּף בשזף – כמו “עין שזפתוּ” (גם הוא באיוב!), והרי העין מביטה. העיקר, כך פּירשוּ לי ולילדים רבים אחרים, ובוודאי גם למשורר בילדוּתו. נמצא שהמחשכים והשחור הם באמת מיני ברוּאים מאוּימים, שהם מביטים בעיניהם הגדולות והאפלות, ואוּלי גם נועצים שיניהם ונושכים בדומה לאותו נחש. שהרי באותו פסוק עצמו שבבראשית היו מפרשים לילדים את הפועל שוּף שני פּירושים. “הוא ישוּפך ראש” – האדם יכּה אותך בראשך, “ואתה תשוּפנוּ עקב” – ואתה תשוך אותו בעקב.

“הולך סובב הקור” – זה כמוּבן לפי הכתוב “סובב הולך הרוּח” שבפּרק הראשון של קוהלת. והחילוּף קל, שהרי גם הרוּח מביאה קור. ולמה שינה המשורר והקדים הולך לסובב? אינני יודע. ואם מי מכם ימצא טעם לדבר ויודיעני, ברוּך יהי טעמו!

אך מעין ראיה לדבר, שב“ישוּפוּך” מתכוון המשורר לכמה מוּבנים גם יחד, ובכלל זה לנשיכה ולנעיצת שיניים, אתם מוצאים בהמשך: “ובבשרך כי יתקע מאכלותיו הכפור”. ומאכלות הם הרבים מן המאכלת שלקח אברהם לשחוט את יצחק בנו. ונקראה כך על שוּם שהיא אוכלת את הבשר, וכן כתוּב: “חרבי תאכל בשר”; ועל חוד החרב אומרים פּה: “לפי חרב”, וחרב בעלת שני חוּדים, בעלת פה מזה ופה מזה, נקראת חרב פיפיות. גם המלה “כּפוֹר” יש להבחין בה שני מובנים: הכּפור הוא הטל היורד בליל-קור וקופא ברדתו ונראה בבוקר על הגגות כשכבה אפורה-לבנה של שלג; ועל זה נאמר בתהילים: “הנותן שלג כצמר, כפור כאפר יפזר, משליך קרחו כפיתים, לפני קרתו מי-יעמוד!” (הבאתי את כל הפסוק, כי התיאוּר יפה מאוד. מי שכתב שתים-עשרה מלים כאלה בלבד ולא יותר, ראוּי לתואר משורר- בחסד). וּ“כפור” מוּבנו היה בארצות הגולה הקרות, בפי יודעי עברית, גם קור חזק ודוקר, מה שהמשורר בתהילים קורא “קרה” (“לפני קרתו מי יעמוד”). לנו דרוּש המוּבן השני הזה, כדי שתהיה התמוּנה שלמה: הקור החזק דוקר, ולא כמו במחטים, אלא כמו בפגיונות, במאכלות.

בבית החמישי תמצאו “מכלוּלים”, שהיחיד ממנו הוא מכלוּל, והוא כמו מכלוֹל, ויותר הוא ידוע בצורה מכלל, ובצירוף לשם יופי, לפי הכתוב בתהילים: “מציון מכלל-יופי אלוהים הופיע”. וברור לכם, שהשורש הוא כלל, כלומר: דבר שכולו יופי, כליל היופי. ועל כן הוא נרדף ל“פאר”.

גם למלה הפשוטה “בוער” יש להעיר כאן שני דברים נחמדים: אל“ף, המשורר כתב בחולם חסר, כפי שכתוב ההווה בהרבה מקומות בתנ”ך. וכן תמצאו בסוף הבית השלישי “הבקעת” בלי וא“ו ובשוּרה הבאה “אח אבד”. ואנחנו נוהגים עכשיו לכתוב כל בינוני-פועל בוא”ו מלא. ובי“ת, האש נקבה היא, וצריך להיות בוערת. וכתב המשורר בוער לצורך המשקל, כי היה לו צר המקום להברה נוספת; וסמך בזה על כמה וכמה מקומות בתנ”ך, שבהם בא הפועל שלא בהתאמה למין או למספר, אלא הוא בא ביחיד, זכר; וקוראים לו “פועל סתמי”. “אח אובד” הוא אח מסכן, העלול ללכת לאיבוּד אם לא יימצא מי שיקרב אותו. והוא גם האדם הנודד, הנוסע ועובר ממקום למקום, כפירוש המלה הזאת בראש פרשת-הביכורים שבדברים (כ"ו, ה'): “ארמי אובד אבי”.

בבית השישי בשורה הראשונה נאמר: “ובהישמע מילל סופת ליל” – וּודאי אתם רואים, שהראשון בא בלי יו“ד בין הלמ”דין, והוא ילל, צורת-זכר מן יללה; והשני עם יו“ד בין הלמ”דין, והוא כמו לַיל, או לילה וגם הוא זכר, ונגינתו מלעיל; ולֵיל הוא גם סמיכות (כמו “ליל חורף” שלנו) וגם נפרד (“בלֵיל זה יבכיון”). קול כאוב הוא צירוף ידוע, ותשמעו אותו גם בימינו ביחס לאדם שמדבר בקול עמום “היוצא מתוך הבטן”, או בקול בכייני. בעלת-האוב זכורה לכם מלילו האחרון של שאול המלך, שבא אל בעלת-האוב בעין-דור וביקש ממנה שתקסום לו באוב. ובעלי-האוב היו מהגים ומצפצפים בקול עמום ומשונה, “לעשות רושם” שהמת מדבר מתוך בטנם… הצירוף “קול כאוב” לקוח מישעיה (כ"ט, ד'): “והיה כאוב מארץ קולך, ומעפר אמרתך תצפצף”, והרי גם הרוח שורקת ומצפצפת. מדוע ניקד המשורר כָּאוֹב בקמץ ולא כמו בישעיה כּאוֹב בשווא? אולי בא השינוי לצורכי המשקל, כי חשש המשורר שהשווא ייבלע בקריאה ותחסר הברה אחת. וגם בתנ“ך מצינו בשני מקומות “באוב”, בקמץ. ואולי… אמנם, זה ייראה לכם רחוק מן השכל, אך האם לא נראית גם לכם רגע אחד הכ”ף הזאת של “כאוֹב” לא כאות-השימוש, ככ“ף הדימוי, אלא כאות מן השורש “כאב”? “קול כאוֹב” יהיה לפי זה קול כאוּב. – מה, אינכם מסכימים? גם אני לא חשבתי ברצינות. אין זה “פשט”, אלא “דרש” קטן. אבל חכמינו לא נמנעו מלדרוש דרשות כאלה. ובשיר מספיק שלהרף-עין אחד נטעה ונבין “קול כאוֹב” – “קול כאוּב”, וכבר יתווסף גם הפירוש הזה, ויחזק ויעשיר את הפירוש הפשוט, העיקרי. והרי גם הלאה מדוּבר על “ענוּת רש” – לחצו וצערו וכאבו של העני, ה”גווע ברחוב".

“וּלחצתיך אל-לב” – הכוונה, כמובן: אל לבי. “ורסיס נאמן” הוא “דמעה נאמנה”, וכך שמו של שיר אחר של משוררנו. ענין הדמעה, וביותר הדמעה הנאמנה, אצל משוררנו זה, הוא עניין גדול מאוד, וכבר כתבו עליו כמה מאוהבי שיריו וחוקריהם, ובייחוד החכם והמבקר דוב סדן. ואנו נשוב אל פירושי המלים: רסיס יכול להיות פירוּר או בקיע מגוף מוצק שנשבר; וגם טיפה שניתזה מנוזל. לכל אחד משני אלה יש דוגמה גדולה אחת בתנ"ך: “והכּה הבית הגדול רסיסים” (עמס ו', י"א); “אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק: פתחי לי, אחותי רעיתי, יונתי תמתי, שראשי נמלא-טל, קווּצותי רסיסי לילה” (שיר השירים, ה' ב'; והבאתי את כל הפסוק, מפני שהוא יפה מאוד).

בבית השביעי מתחיל החלק השלישי של השיר (כולו שני בתים). ה“תור” כאן אינו כמובן התור שבו עומדים אנשים, ואינו התור הנזכר בברית בן-הבתרים אצל אברהם, שהוא מין יונה. אלא הוא כמו עת וזמן ותקופה; “תור הזהב של שירת ספרד”, למשל. אך נראה כי גם התור הזה וגם התור שבו עומדים אנשים שניהם מוצאם מ“תור אסתר” שבמגילת אסתר: מפני שהנשים היו באות לפני אחשורוש לפי סדר מסוים ובזמן מסוים. והמלה “סגריר”, שאנו משתמשים בה כמעט תמיד רק בצירוף יום-סגריר או ליל-סגריר, פירושה מזג-אויר גשום וקר ומטריד ולא-נעים. ותיכף תבינו זאת יפה, מן הפסוק היחיד שבו היא נמצאת: “דלף טורד ביום סגריר, ואשת מדנים נשתווה”… כלומר, אשה הנוהגת לעשות מדנים (מדון = מריבה) בבית, משוּלה ושווה לגשם טורד ודולף על הראש מבעד לתקרה – ומן הבית אין יכולים לברוח, שהרי בחוץ סגריר… מי יכול היה לומר דבר-חכמה כזה? מובן, מי שהיה בעל-נסיון גדול בנשים, שלמה המלך (משלי כ“ז, ט”ו. וראו שם, ותגלו אי-דיוק קטן במלה “מדנים” אצלנו). ומפני שסגריר אחד מספיק, אין ממנו רבים. העב (ענן) הוא גם זכר וגם נקבה, וריבויו גם עבים וגם עבות, ונקרא כך מפני שהוא עבה ומכיל הרבה גשם; “עמוּם” – לא ברור ולא צלול, וכמוהו מעומעם, ואומרים לעמם (להחליש) או לעמעם את הקול או את האור. “שוֹמם” יתבאר מיד יחד עם “שממון”. ואת “היקום” ידעתם ממעשה המבול: “ומחיתי את כל היקום” – כל הקיים. אבל שם הכוונה כנראה רק לבעלי-החיים, ואילוּ המשורר מרחיב את המובן לכל הקיים, לכל העולם.

“דלף טורד” כבר ראיתם מה מקורו; והואיל ולקח המשורר מן הפסוק ההוא את ה“סגריר”, נדחק ובא אחריו גם “הדלף הטורד”, והמשורר לא יכול לדחותו. וזה אחד מסודות היצירה של משוררנו, שהמליצות התנ"כיות היפות אינן באות אליו בודדות, אלא קבוצות-קבוצות, כסיעות של צפּרים עפות… “עש” הוא האוכל את הבגדים, ותמצאו תרגומו במילון. “בי” לשון בקשה היא (“בי, אדוני!”), כמו אנא, נא. “אח חנון” הוא אח אהוב (במהדורה החדשה של הספר צריך יהי אולי לנקד חנון, כמו אהוב, בקמץ, כי חנון הוא אחד מן התארים של אלוהים, החונן ונותן חנינה; ולא נמצא ביחס לאדם).

הבית השמיני והאחרון מתחיל “בשממון”, והוא שם הנמצא רק פעמיים בכל התנ“ך (בספר יחזקאל), ושם הוא קרוב יותר לפועל השתומם, שפירושו להתפלא מאוד, וגם לפחד; אבל פּה הוא בא במובן קרוב יותר לשממה, ריקנות, חוסר-עניין וחוסר-נחמה. וכך גם מובנו של “שומם” שלפני-כן. “ובהתעטף” הוא כמו ובהתעלף. שני אלה מתחלפים גם באותיות טי”ת ולמ"ד, וגם במובן. ידוע לכם הביטוי: הוא התעלף מחולשה. ובמובן זה אומר פה המשורר, שלבו מתעטף (בחילוף למ“ד בטי”ת); וידוע לכם מה זה להתעטף בטלית. ובמובן זה אומר המשורר (בשירו “גמדי ליל”): “ובסוּת (בכסות, בטלית) אור קפאון תתעלף החורשה” (בחילוף טי“ת בלמ”ד). וכך בתהילים: “תפלה לעני כי יעטוף” – כשהוא מדוכא ומדוכדך וקרוב להתעלפות מרוב צרה. “מסוס” – רקבון; והלב הופך לרקבון, מאחר שאוכל בו העש הנזכר בבית הקודם. “עין זר” – עינו של אדם זר. “זר לא יבין את זאת” – הוא כמעט פסוק בתהילים, בשינוי מלה אחת, כי שם (צ"ב, ז') כתוב: “וכסיל לא יבין את-זאת”. והזר עם הכסיל מתחלפים לפעמים, בגלל הצד המשותף שבהם, ששניהם אינם יודעים. והומירוס הזקן כתב גם הוא בשורה אחת בזה הלשון בערך: “ומי אתה, האיש, זר או כסיל?”. “ערירי” – יחיד ובודד, בלא בנים ובלא נחת. “אחרישה” – אשתוק, והוא משורש אחד עם החרש, שאינו שומע ואינו מדבר. “יגון” – צער גדול. וירמיהו אמר: “כי יסף ה' יגון על מכאובי”. והוא שם נרדף לאנחה. ולכן כשהיגון בורח גם האנחה בורחת עמו: “ונסו יגון ואנחה”.

גמרנו את פירושי המלים והניבים, ואם ירשו העורך והמקום העומד לרשותו, עוד נשוחח בקצרה על מבנה השיר: משקלו, חרוזיו, שורותיו ובתיו.

*

מה משקלו של השיר? משקלו הוא של אַנאַפּסטים, ובעברית – מוֹרידים, או משפילים, כלומר, השורות מורכבות מיחידות של שלוש הברות, שתיים בלתי-מנוגנות ואחת מנוגנת, כזה: ͜ ͜ –, ͜ ͜ –. ויש ארבעה אַנאַפּסטים בכל שורה, חוץ מכל שורה רביעית בכל בית, שיש בה רק שלושה אַנאַפּסטים ו“משהו”. ולמה כך, יתבאר לך מיד, כשנדבר על החרוזים. ובשביל שיהיה לך ברור, כיצד לחלק את השורות לאַנאַפּסטים, הריני מעתיק לך כאן בית אחד בלי ניקוד, אבל עם אלכסונים שיפרידו בין אַנאַפּסט לאַנאַפּסט:

ביום ק/יץ יום חום/ עת הש/מש ממרום//

הרקי/ע תל/הט כת/נור היום//

עת יב/קש הלב/ פינת ש/קט לחלום//

בוא אלי/ בו אלי/ ריע ע/יף.

ומן החלוקה הזאת אתה למד שני דברים. הדבר האחד – שחלוקת השורה לפי חלקיה המשקליים אינה דומה לחלוקתה לפי צירוף המלים שבה: האַנאַפּסט לפעמים הוא נגמר דווקא באמצע המלה, ולכן מובן שלא צריך לקרוא את השורה לפי חלוקתה ל“רגלים”, ליחידות משקל, לאַנאַפּסטים במקרה זה, אלא יש לקרוא אותה קריאה חופשית לפי צירוף מליה, והמשקל שבה כבר יתנגן מאליו. והדבר השני – שהמשקל יהיה באמת אַנאַפּסטי אך ורק אם תקרא את המלים “תלהט”, “כתנור” ו“יבקש” שבבית הראשון (וכן מלים אחרות בבתים האחרים) לא כנגינתן הדקדוקית הנכונה וכקריאתן היום, אלא מלעיל, כפי שהיו מנוגנות באוזן המשורר ונקראות בפי הקוראים בזמן כתיבת השיר, ב“הברה האשכנזית”, שהיתה מטעימה הרבה מלים מלרעיות הטעמה מלעילית.

ודע, כי המשקל הזה של ארבעה ארבעה מורידים בשורה אחת הוא משקל קל ופשוט מאוד בעברית שלנו, הספרדית המלרעית, אבל הוא היה משקל קשה ויפה ונדיר בעברית האשכנזית המלעילית, והוא הורכב לא מיחידות טבעיות, כלומר, ממלים שכל אחת מהן היא אַנאַפּסט מוכן, כגון: אנשים מהלכים בגנים הפורחים, אלא מיחידות מורכבות משתים או משלוש מלים (ביום ק/יץ יום חום/ עת הש/מש ממרום; לי-יש-גן), ובזה עוד היה גדול ורב יופיו וחינו של השיר.

ומה הם חרוזיו של השיר? עיניך הרואות, כי החריזה היא א א א, כלומר, כל שלוש שורות בבית יש להן חרוז אחד משותף (ממרום, היום, לחלום; הלז, הרז, הפז), ואילו השורה הרביעית נגמרת סתם, בלי חרוז, כביכול שורה יתומה. אבל אפשר שבקריאה ראשונה לא ראו עיניך פרט אחד נחמד: בבית הראשון, ובבית הרביעי וכן בבית השביעי, כלומר, בכל בית הפותח תקופה חדשה (קיץ, חורף, סתיו), יש עוד חרוז אחד נוסף, המסתתר בתוך השורה: ביום קיץ, יום חום, / עת השמש ממרום; ובליל חורף, ליל קור, / עת מחשכים ושחור; אך בבוא תור הסתיו, / בימי סגריר ועב. וחרוז כזה, הנחבא בתוך השורה, נקרא חרוז פנימי, והוא בא מצד המשורר כמתנת-חינם ושלא כחובה, בחינת יש לי רב והריני מפזר את פניני ביד נדיבה! ולמה לא עשה כן המשורר בכל הבתים? כאמור, מפני שהבתים הללו בלבד פותחים “פרקים” חדשים בשיר, ואת הפתיחות הללו ביקש המשורר לקשט ולציין יותר מכל ההתחלות האחרות. ואמנם, חרוז כפול כזה קראו משוררי ימי הביניים בשם “חרוז לתפארת הפתיחה”.

ומה בדבר השורה הרביעית בכל בית? האם היא באמת שורה בודדת ועזובה, לא נחשבת ולא חשובה, נשכחת ועלובה? לאו דווקא! אם תנסה לבדוק את משקלן של כל השורות האחרונות הללו, תמצא כי בכולן יש שלושה אַנאַפּסטים, וכמו שאמרתי, עם “משהו”. והמשהו הזה הוא הברה אחת נוספת, כך: בוא אלי, / בוא אלי, /ריע ע/יף; שם נח/בא ננו/ח אח נ/עים; הבוק/עת את שפ/עת הצל/לים; שכן כל המלים האחרונות הללו נחשבו גם למשורר וגם לקוראיו ה“אשכנזיים” מלים מלעיליות ונגינתן היתה בדיוק במקום שסימנתי באלכסונים. והראיה לכך – השורה המסיימת בבית השלישי: ורסיס נא/מן אורי/דה עלי/ך. והואיל וכל שורת-סיום מסתיימת במלה מלעילית, הרי יש בכל הסיומים המלעיליים האלה צד של שותפות, והסיומים המלעיליים האלה נחשבים כמין חצי חרוז.

ולמה לא הביא המשורר גם בשורות המסיימות ארבעה אַנאַפּסטים מלאים, אלא קיצר אותן לשלושה ומשהו? הוא קיצר אותן בשביל לעשות הפסקה ולתת ריווח בין בית לבית וליתן מקום ושהות לנשימה.

וחסרון החרוז בשורה האחרונה אינו חסרון לשיר, אלא אדרבה! לא מבלתי-יכולת החסיר כאן המשורר את החרוז. והרי כבר ראינו, יש לו רב, וכשרצה – השקיע חרוז נוסף בשורות הפתיחה; אבל טעמו והרגשתו אמרו לו, שיוותר בשורה הזאת על החריזה. ובזה ניתן לשיר הכבול בחרוז מעט חופש הדיבור, הלשון הפיוטית הנשגבת נעשית בסופי הבתים פשוטה יותר וקרובה יותר ללב: כאילו אמר המשורר: בשלוש השורות הראשונות אני מדבר אליך בלשון שקולה במשטר וחרוזה בעקשנות, אבל בשורה האחרונה הריני נגלה עליך בלשון דיבורית רגילה, לא מקושטת ולא מקושרת, כדי לקרב אותך וללבב אותך, ריע עיף, אח נעים, אח אובד, אח חנון! (ואין זה מקרה, שכל אלה הכינויים הנלבבים והמלאים רחמים הם הם המסיימים את הבתים).

*

והשאלה האחרונה שנשארה לנו היא שאלה שכבר שאלנו: למה הקדיש המשורר שלושה בתים לקיץ ושלושה בתים לחורף ורק שניים לסתיו? אך תשובה על כך לא אשיב לכם. אדרבה, במקום תשובה אזכיר לכם שאלה אחרת, שכבר שאלנו אותה: למה לא דיבר המשורר אלא על שלוש מתקופות השנה, ואת האביב לא הזכיר בשירו כלל? ומי שיענה לכם על השאלה האחרונה, הוא שיענה לכם על השאלה שלפני האחרונה. הלא הוא שכלכם הטוב. כי לאחר שכבר הסברנו את המלים והניבים, את המשקל ואת החרוזים, ואת מיבנה הבית – כבר כל סודותיו של השיר גלויים וידועים לכם, מעצמכם יכולים אתם לדון בתוכנו וברעיונו ושוב אין אתם זקוקים למורה ומדריך. והלא בזאת חפצתי.

א. החלוקה המקובלת בספרות

קבלה בידינו, שהקיסרות הגדולה של הספרות מחולקת לשתי מלכויות נפרדות, אחת הקרויה הספרות היפה, ואחת שממילא הכרח הוא לקרוא לה הספרות שאינה-יפה. הכול יודעים כי הספרות שאינה-יפה יש בה כמה וכמה תחומים וכמה וכמה נופים שהם יפים ביותר ומושכים את הלב וגורמים הנאה לעין. ואילו הספרות היפה אין חסרים בה מדברות שוממים וערבות צחיחות שהמלך בהם נפשו צמאה ועינו כהה מרוב שממון; ולא זו בלבד, אלא עצם הגבול בין שתי מלכויות נבדלות אלה אינו גבול מסומן ומגודר כל צרכו, ותחום-הביניים גדול ונרחב והעומד בו לא תמיד הוא יודע ברשותה של איזו משתי המלכויות הוא עומד, רוצה רואה את ראשו נתון בזו ורוצה רואה את לבו נתון בזו, אף על פי כן החלוקה חלוקה וההבדלה קיימת ועומדת ומקובלת. אמנם כל מלכות נוגעת בחברתה וכמה וכמה חוקים ונימוסים משותפים לשתיהן, אף על פי כן הן בדלות ונבדלות זו מזו בדברים שבעיקר, ולא יעלה על דעתו של אדם לומר ששתיהן אינן אלא מלכות אחת. ואם יימצא מי שיש לו שליטה בשתי המלכויות כאחת, יראה עצמו כמלך אחד המשתמש בשני כתרים, כתר הנוי וכתר החכמה, אך לא יבוא לומר, ששתי המלכויות אינן אלא מלכות אחת.

כיוצא בזה מקובלת עלינו מספסל הלימודים חלוקתה של מלכות הספרות היפה לשתי איפרכיות נבדלות: השירה והפרוזה. הכל יודעים שיש פרוזה מצוינת בכל סגולותיה הטובות והיפות של השירה, הלא הן הסגולות הפנימיות שהן עיקר, כגון נושא נשגב ורוח נעלה, דימויים מעוררים וריתמוס משובב, ואילו סיגלנו עוד השורות, והחרוזים, מיד היה כל קורא רואה שלא פרוזה הוא קורא כאן אלא שירה הוא קורא; והיפוכו של דבר, יש דברי שירה שאינם מצוינים בשום סגולה טובה ויפה מן הסגולות הפנימיות של השירה, לא נושא מרומם ולא רוח עולה למעלה, לא דימויים המעוררים את הדמיון ולא ריתמים הרותמים את כוחות הנפש אל מרכבת ההתעלות, ואילו חילצנו מעל דברי שירה אלה את המחלצות המכסות עליהם מבחוץ, את הניקוד ואת השורה הקצרה ואת החרוז, מיד היו כל הקוראים רואים שלא שירה הם קוראים כאן אלא פּרוֹזה פרוּזה, פרוצה בבניינה, לחוצה בהגיונה וקמוצה בדמיונה. אף על פי כן החלוקה קיימת ועומדת, ושליטיה של כל איפרכיה רואים עצמם שונים ונבדלים (ובודאי גם חשובים!) משליטיה של האחרת, ואם יש מי ששולט גם בשירה וגם בפרוזה, יראה עצמו כשליט בר-הצלחה המשכיל למשול בכל אחת משתי ידיו באיפרכיה אחרת ושלטונו פרוש על שתיהן, אך לא יאות לקבל את הדעה, ששתי האיפרכיות אינן אלא אחת.

והוא הדין בחלוקתה של השירה לשלושה סוגים נבדלים: הליריקה, האפיקה והדרמה. מי שלימד אותנו חלוקה זו בגיל הנערות והביא דוגמאות להסברתה, ידע גם להעיר ולהזהיר שהתחומים בין שלושה מחוזות אלה אינם תחומים של קבע, אינם חתומים ואטומים, אלא נושקים זה לזה ויונקים זה מזה ופעמים ברייה חדשה וגדולה נולדת ובאה לעולם והיא משתטחת לה מלוא-אורכה בשטח הגבול שבין שני מוחזות, כעוג מלך הבשן בשעתו, ראשו בהרים ובענני המחשבה הלירית הנשגבה ורגליו בים, בגלי האפיקה הנרחבים והשקטים; ולפעמים ברייה אחרת יורדת לעולם ועומדת לה דווקא בנקודת המיפגש של כל שלושת המחוזות, כגון הבּאלאדה הזאת, שיש בה מן המשב הלירי ומן המהלך האֶפּי ומן המתח הדראמטי גם יחד; אף-על-פי-כן החלוקה הפשטנית הישנה קיימת ועומדת ואי אפשר לנו בלעדיה, ואפילו להוכיח את פשטנותה ואת חסרונותיה ולתקן את הליקוי שבהכללותיה אין אנו יכולים אלא אם כן נקיים אותה תחילה כמות שהיא. שהרי לפי שעה אין לנו חלוקה אחרת פשוטה וטובה הימנה לכלול בה את כל הסוגים שבשירה.

ב. ליריקה הרבה ואפּיקה מעט

והנה, אם נסכים — ועל כורחנו חייבים אנו להסכים — לחלוקה המקובלת הזאת, ונבוא לסייג לפיה את כל שבא לעולם בשירה העברית בדורות האחרונים, ובייחוד בדור האחרון בארץ-ישראל, יתברר לנו מיד שאין שיעוריהם של שלושת הסוגים הללו שקולים אצלנו בהיקפם. השירה הלירית תשגה מאוד; היא פרה ורבה במהירות גדולה ובשיעור של שישה בכרס אחת; משוררים ליריים גדלים ועולים, בין שיש להם מלאך העומד עליהם ומכה על ראשם ובין שאין להם, והשירים הליריים צצים כציצי השדה וכפטריות וכמהין לאחר הגשם ביערות, או בבריכות-הגידול שבמרתפים גם בלא גשם כלל. הכול יודעים כי צמיחה זו ופשיטה זו גדולות הרבה מכפי כוח קיבולו של הקורא, שהרי אפילו הוא מתפנה מכל שאר הקריאות שבעולם הספרות ואינו עוסק אלא בקריאת שירים ליריים בלבד, אין הוא מספיק לקלוט הכול; אף על פי כן כוח היוצר וכוח היצר שבבעלי השיר הלירי מפתה אותם בוודאי להאמין עם כל שיר נוסף ועם כל ספר נוסף, שהנה הם מביאים באמת דבר חדש לעולם ואין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו החידוש הזה. שהרי בלי פיתוי זה אי אפשר כלל להבין, כיצד אדם מוציא ספר ליריקה שני ושלישי ורביעי וחמישי, בעוד הראשון והשני והשלישי והרביעי כבודם במקומם מונח ואין להם דורש וקורא.

כנגד זה שני הסוגים האחרים, האפּיקה והדראמה, שניהם מועט עם מועט; החזיון — חזון לא נפרץ, והשיר האפּי אפס קצהו נראה ופניו בתפארתם לא ייראו. ידועים הטעם והנימוק, שבהם מבקשים לתרץ את הדבר הזה: האפּיקה דורשת שלווה ושורשיות, ואנחנו היינו עם בלא שלווה ובלא שורשים; הדראמה צריכה גיבורים ומפעלות גבורה, ואנחנו חסרנו אלה; ואילו הליריקה נובטת וצומחת יפה ועולה כפורחת בקרקע הצער והיגון, ובשני אלה היינו משופעים ביותר. אך אילו היה טעם זה אמיתי, היינו צריכים לראות בשירה של הדור החדש בארץ-ישראל תיקון מתמיד של הדיספּרוֹפּוֹרציה הנזכרת, והדבר אינו כן. אדרבה, כל הרכוש המעט שיש לנו בדראמה ובאפּיקה נוצר דווקא בגולה, או בארץ-ישראל על-ידי משוררים מעולי הגולה, ובתקופה שבאמת לא היו בה לא גיבורים מובהקים ולא מפעלות גבורה, ואילו השירה שבארץ-ישראל, של משוררים שגידולם במחובר לקרקע המולדת, ואפילו של משוררים ילידי הארץ ממש, אלא שלא טעמו טעם גולה ועקירה ונטיעה במקום חדש, דווקא הללו כולם אומרים שירה לירית ובאפּיקה לא שלחו ידם; דווקא בני הדור החדש, שידעו מפעלות גבורה רבים והם עצמם שם להם בגיבורים — עד הדראמה לא הגיעו, עד האפּוס לא העפילו.

התיאטרון העברי בארץ-ישראל מצפה ליוצרי הדראמה ובמותיו מוכנות ומזומנות להקריבם לפני הקהל; הדרישה גדולה וגם השכר מרובה וידים נכונו להציג ולהעמיד חזיונות לעיני הצופים וסוף הכבוד לבוא במהרה — והדראמה השירית הגדולה או הקטנה מאחרת לבוא; אף על פי שמחכים לה כל יום וכל שנה היא עדיין מתמהמהת, ומה שבא אינו אלא כמין רפּורטאז’ה “מומחזת” מימי המלחמה.

בדומה לכך השירה האפּית. היא הלחם והיין בכל סעודה של ספרות, היא עיקר לימוד השירה לתלמידים בכל הלשונות, וילדינו בבתי-הספר העממיים והתיכונים אין להם כדי סעודה טעימה ומספקת. ואם יבוא אדם ויפרט כך וכך שמות גדולים וחשובים של יצירות ויוצרים ויאמר: הרי לכם שפע רב, נשיב לו: שפע רב יש כאן, שובע רב אין כאן. כל היצירות היקרות הללו נשתבשו מסילותיהן; התיקון שהתקינו עם המעבר ל“מבטא הספרדי”, כביכול, שתהיה הנגינה דקדוקית ומלרעית ונכונה — חיבל בשירה העברית הגדולה חבלה קשה ופגע במשקליה ובחרוזיה פגיעה שיש בה כדי להמיתה. על-ידי העברת הנגינה במלה ניטל המשקל מן השורה כולה, ניטל יופי של השיר כולו, כל שיר במשמע, והשיר האֶפּי במיוחד, כגון האידיליה, שאין בה חרוז ויש בה המשקל ההכּסאמטרי בלבד, ואם זה ניטל ממנה נשארת השורה הארוכה שלה שורה פרוזאית משובשת ודלה. נטילת הריתמוס מיצירה שירית הריהי כשבירת הכלי; ואם הכלי נשבר, איך יחזיק את היין שבו. ונשאר הלחם היבש של התוכן והרעיון, וסעודה שאין עמה גם מן השכרון שביין אלא הלעיסה היבשה בלבד — ודאי שאינה טעימה וממילא אינה מספקת, לא למורה העורך את השולחן ולא לתלמידיו המוזמנים להסב אל השולחן ולהזין את הרוח ולעדן את הנפש.

על כן גדול הרעב לדבר שירה סיפורי חדש, שמשקלו השירי המסוים, שיוחד לו בשעת יצירתו, קיים העומד בו ונשמע מתוך הקריאה הטבעית החופשית – שיבוא במקום או על-יד דברי השירה הקודמים, שהקריאה בהם בלא משקלם הקודם היא כקריאה פרוזאית גמורה, ואילו משקלם הקודם אפשר להסבירו רק בתורת ‘מה שהיה פעם משקל כזה וכזה’, והדגמתו לפני התלמיד מעוררת תמיהה ואפילו צחוק. גם הקורא המבוגר אוהב השירה מרגיש כי משום מה ניטל טעמם' של שירים רבים של משוררים שאהב והוקיר תמיד, אף על פי שלא תמיד ברור לו מה טיבו של הטעם הזה שניטל ולא תמיד הוא תופס שהטעם כאן פירושו כפשוטו, טעם המקרא, הנגינה שבמלה, שעזבה את מושבה המלעילי אצל אביריה-מאהביה משוררי הגולה ושבה אל מקומה הראשון, אל בעלה החוקי-הדקדוקי. ככל שהלשון נעשית חיה וטבעית יותר בדיבור והאוזן מתרגלת יותר לנגינה המלרעית – נעזבת יותר השירה המלעילית ודרכיה אבלות ומעלות עשבים; ויותר מורגש הצורך בדבר-שירה חדש בתוכנו אבל גם ובעיקר בצורתו, שלא יהיה בו קרי לחוד וכתיב לחוד, אלא קריאתו ככתיבתו, בנגינה הנכונה ובמשקל ערב לאוזן העברית החדשה.

על כן שמח לבו של כל קורא שירה למשמע הבשורה על פואימה חדשה גדולה שבאה לעולם והיא יוצאת לאור בצורת ספר; סוף סוף, לא עוד ספר של שירים ליריים נוסף, שמספר שיריו כמספר עמודיו, אלא ספר שהוא שירה אחת גדולה!

ג. הפּואימה “אחת”

בשורה טובה כזאת נתבשר הקורא משיצאה לאור הפּואימה “אחת” של אנדה פינקרפלד-עמיר. שירה אחת של מאתיים עמוד, שהם כארבעת אלפים שורה – הלא דבר הוא! הלא פּואימה היא, הלא אפּוס הוא! נוספים על כך שמונה עמודים הערות על אישים ומקומות ותאריכים ועניינים, ואפילו תעודה אחת מקורית בפאכּסימיליה.

העיטורים הללו וכיוצא באלו באים כנראה להעיד, שהמשוררת עצמה רואה בפּואימה שלה “אחת” את מחוז חפצה לאחר הליכה ארוכה (שישה ספרי שירה לגדולים ושישה לקטנים) בדרכי הפיוט. ואף הקורא שמח אלי גיל על גולת-הכותרת הזאת, והוא מתחיל קורא, והרומאן, כלומר – סיפור המעשה והמעשים שבפּואימה, מושכים את לבו, והוא מדלג על חיספוסים קטנים בלשון ובריתמוס ובחריזה ומפליג בקריאה. “מקום העלילה” – כפי שמעידה ההערה הראשונה – “בפלך הגבול בסרביה-רומניה, ותחילתה במאה 19–18”. והרקע רקע נאה מאוד וחדש אצל הספרות העברית, בית מוכסן יהודי שיש בו מלבד נחלאות וכבוד ומקום ב“מזרח”, העובר בירושה מבנים לנכדים, גם “חדרנים, משרתים, מחנכים ממדינות נאורות, / נימוסי טרקלינים צרפתים, גרמנים, פסנתרים (רבים!) כינורות”. ודבר זה בוודאי ובוודאי שהוא חידוש גדול בשבילנו. טוב לדעת, שיש גם לנו ייחוס אבות כזה, מקום ב“מזרח”, גדוּלה וכבוד ופסנתרים מבריקים במקום אחד!

לאחר עמוד ומחצה של פאר כפול זה ושלטון המוכסן בפריצים נשלח הקורא אל הערה השנייה, ושם הוא מוצא הודעה שכבר הוא עומד “בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של ה-20”. קפיצת-הדרך הזאת נראית לו לקורא חשודה במקצת, אך הוא אומר: וכי אין אנו מוצאים כיוצאת בה בספר חשוב אחר? הנה: “אדם שת אנוש, קינן מהללאל ירד, חנוך מתושלח למך, נוח שם חם ויפת!” ובכן, ההליכה נמהרת מאוד, כלל לא אפּית, כמסע הבזק; ולאחר שני עמודים נוספים אחת מבנות המוכסן האחרון כבר “ארזה מלתחתה ונסעה לציון”. מה קרה? תחילה נעשתה סוציאליסטית, “את לבה היא נשאה לצעירים מהפכנים”, אבל חבריה (הגויים) “עלבו את שלהבתה… והטיחו כלפי חוצפה זו יהודית”; “הנערה הגאה הלומת תדהמה טענה ודרשה / הסברים ודיני חברים, וסוף סוף לוותר נתבקשה / בשפת חלקות אך ברורה. המומה את נפשה לא ידעה; / אפס עוד בקידמת האדם מאמינה, השתקעה במדע. / בארץ שוויץ יפת נוף,אגמים והרים, סערה של שׂרה / נתרגע ושכך. היא למדה בשקידה עד אירע מאורע / שעירער בטחונה, חביוני נשמתה לא שיערה הערה: / כּנס עם גא-לאוֹם – הוא עמה – הפתיעה וסחפה ושיכנע^O…” וכאן הקורא מפסיק את הקריאה בשלישית והולך למקום שהאפס הקטן שולחו – אל ההערות. ומה הוא מוצא שם? פירוש למליצה “כּנס עם גא-לאום”: הקונגרס הציוני בבאזל… והוא נעלב, הקורא, והוא שואל את עצמו: מה כאן, עניין כבד ונכבד, או מין נשף מסכות? מפני מה “כּנס עם גא-לאום” כשר ופיוטי, ואילו הקונגרס הציוני בבאזל טרף ופסול מלבוא בקהל? והוא כועס על המשוררת: במקום להחפיש את הקונגרס הציוני תחפושת כזאת עם כובע של נוצות, כלום לא מוטב היה להודיע לאיזה מן הקונגרסים הבאזלאיים הכוונה: הרי היו שם עשרה. ואילו הודיעה לנו לאיזה מהם הכוונה, היינו לומדים מכך משהו על גילה של הגיבורה, ועל מצבו של העם היהודי בגולה בימים שבהם עלתה הגיבורה לארץ, ועל מצבו של היישוב היהודי שמצאה בבואה לארץ; הרי הטעות בזמן יכולה להיות בשלושים וחמש שנים בערך!

אבל, כאמור, סיפור המעשה מן הימים ההם מושך והקורא קורא הלאה, על בנו של המוכסן שחזר מן המלחמה נכה ו“יתנה את חלדו תמרורות”, ועל בת הזקונים עדה, “מסעירה בשחור העינים, עיני דובדבנים… מלומדת מדע וגם ספורט”. ועל רומאן-אהבים-ואכזבה שלה, הנמשך עמוד שלם ושתי שורות ומסתיים בבת ששמה רחל, הלא היא העתידה להיות הגיבורה, ואף היא יש לה “שתי עינים יוקדות ושחורות, שתי עינים דובדבנים”. אותן עיני הדובדבנים העתידות להיקבע גם להלן בכל מקום בעקיבות הוֹמירית ממש. לפי שעה הגיבורה תלמידה היא, ויום אחד היא חוזרת הביתה מבית-הספר הגויי עם לחי נפוחה. וראה זה פלא, אותה נוצת-משוררים, שנזהרה מפני הבאנאליות של הקונגרס הציוני בבאזל, אינה איסטניסית כלל כשהשעה צריכה לכך, ובזה הלשון חוזרת הילדה על דברי השקצים והשקצות בבית הספר:

עַד עַתָּה עֲבַדְנוּךְ עֲלוּקָה, בָּא עִתֵּךְ וְגַם אַתְּ תַּעַבְדִינוּ,

תְּנַקִּי מַחֲרָאוֹת, יְהוּדִיָּה, בַּשְּׂעָרוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת תְּנַגְּבִינוּ.

לאחר הדברים הנאטוּראליסטיים הללו הרומאנטיזם הקודם מתפוגג בבת אחת, ובייחוד שמכאן ואילך, בעמוד השביעי של הפואימה בת מאתיים העמודים, הקורא אינו קורא עוד על דברים רחוקים וקדומים, אלא על דברים שאירעו בימיו והוא מכיר אותם יפה מגופו או ממקורות רבים ונאמנים; והוא משווה את המתואר בספר אל הידוע לו מן המציאות ואל המחויב מן המציאות, ומוצא בכל דף ובכל עמוד ובכל שלוש וארבע שורות דברים מוקשים ומשונים, שעל-פי השכל הישר אי אפשר כלל שיתרחשו או שנתרחשו. כששמע המוכסן הזקן, המכיר יפה את עולם הגויים, את קובלונותיה של הנכדה –

פְּנֵי שְׁמוּאֵל הַמּוֹכְסָן הִתְעַוְּתוּ וְלָבְנוּ מִזְּקָנוֹ הַלָּבָן.

“הַשְּׁקָצִים, אָנוֹכִי אֲלַמְּדֵם! אוֹי לְמִי שֶׁיִּפֹּל לִי קָרְבָּן!”

וְנָטַל אֶת מַקְלוֹ וְהוּא רָץ לַמָּקוֹם בּוֹ עָלְבוּ נֶכְדָּתוֹ.

עַד הָעֶרֶב לֹא שָׁב. עִם הַלַּיְלָה הוּבָא, כְּמוֹ נָמְכָה קוֹמָתוֹ.

שְׁנֵי שׁוֹטְרִים הוֹבִילוּהוּ נוֹשֵׁם בִּכְבֵדוּת וְרָכוּן עַל מַקְלוֹ,

דָּם כִּסָּה אֶת פָּנָיו, אֶת הַדְרַת זְקָנוֹ, הוּא רוֹעֵד חִיל כֻּלּוֹ.

הֵם דּוֹחֲפִים אֶת שְׁמוּאֵל: "כַּאן תִּרְבַּץ, פֶּתֶן-יָהּ, יְהוּדִי מְצוֹרָע!

עוֹד לא רַב תִּתְנַשּׂא עַל עַמֵּנוּ, דָּמֵנוּ תָּמוֹץ, עוֹד לֹא רָב!"

והקורא קורא ואינו מאמין. המוכסן היהודי הזקן ודאי היה יודע יפה, שבמקלו לא יפעל כאן ולא כלום; ועם מי הוא נלחם עד הערב, עם השקצים התלמידים? והם לא חזרו אותו יום הביתה לארוחת הצהרים? והשוטרים, באי-כוח החוק, שהתערבו כביכול, בשביל להציל את הזקן ולהביאו לביתו, האומנם כך היו מדברים אל האזרח הנכבד בימים שעדיין נחשבו ימי שלום? אפילו במיטאמוֹרפוֹזה הפתאומית של המוכסן הזקן המתבולל, שלקח מיד קולמוסו “וכתב בו מכתב אל בתו בציון… התוודה על שגיון כל חייו וחיי אבותיו… ושאל בשולי הדברים: תימצא לכמותו, לזקן ולבת ולנכדה שם פינה, לו קטנה ליתאכסן” – גם בה ממאן הלב להאמין, כי הנסיון הרע והמר מלמד, שהזקנים העשירים הללו לא נתפכחו ולא נשתנו לפתע פתאום, והשכל אומר שכל המעשה הזה אינו אלא קישוט ונוי לתפארת השירה, שעשוע פיוטי, כביכול.

והדברים האלה, שהשכל חולק עליהם והקורא דולג עליהם, מתרבים והולכים מעמוד לעמוד. שלא להכלים את המשוררת הנלבבת והנאהבת של שירי האהבה ושירי הילדים, הקורא מחייך וסולח לכל ליקויי ההגיון הללו ומכנה אותם תמימות או ילדותיות, ושוב אינו מופתע אפילו מדברי-סתירה הסמוכים באמירה:

הַיְלָדִים שֶׁבֻּדְּדוּ מֵהוֹרִים מִשְׁתָּאִים, לֹא מְבִינִים כָּל מְאוּם

בַּמְּהוּמָה וּפוֹרְצִים בִּבְכִי מַר, לֹא מַכּוֹת לֹא נְשִׁיקוֹת יַרְגִּיעוּם.

מִיבָבוֹת וּצְרָחוֹת שֶׁל טֵרוּף בּוֹ שָׂטָן יְקֻלַּל וְגַם אֵל

יִתְבַּקַּע יִשְׁתָּאֵג פֶּרֶא-קוֹל-לֹא-מִזֶה: קְרִיאַת “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל”.

מי נשק לילדים, לאחר שמן ההורים כבר בודדו? שמא החיילים הנאציים, המוציאים אותם להורג? ואיזהו האל שקולל בשותפות עם השטן, שמא היה להם לאותם “ילדים וחולים וזקנים שהוסטו בין קברים והוקפו קלעים ורובים מאומנים”, אותם “זקנים, קבצנים ורוכלים” שבבית הקברות הבסרבאי, שמא היה להם איזה אל מן האלים האולימפיים, או ווֹטאן או פּאן, ואותו צירפו אל השטן בשביל לקללו? שהרי לא ייתכן לחשוב, חס וחלילה, שנתכוונה המשוררת לומר בשורה אחת, שאותם אומללים בירכו אותו אלוהים שלמען כבודו "יתבקע ישתאג פרא-קול-לא-מזה: קריאת “שמע ישראל!” בשורה השנייה!

וכן אין הקורא מתפעל עוד מן ההמצאה של המשוררת, שבשעה שהבית בגיטו כבר מוקף קלגסים ביום אקציה, ואין עוד מקלט ומפלט, עדה האֵם נוטלת את רחל הבת, “דוחפתה לפירצת עלייה אל הגג”, ולוחשת בפשטות כמורה: “לציון! אל שרה הדודה!” והוא מחייך חיוך עצוב ומהרהר: חבל! אם מעליית הגג ההיא הוליכה דרך ישרה לציון, מפני מה באמת לא שלחה המשוררת בדרך ההיא את שתיהן ורבים אחרים עמהן?

ד. גם אלה פרקי יער

בסוף עשרים העמודים הראשונים הקורא מתרגל לעובדה, כי פּואימה זו, אם כי מאוד היא מבקשת להיות מציאותית, ולשם חיזוק המציאות הורבצו בה רוב ביטויים “חזקים” וגסים עם חירופים וגידופים על שונאיהם של ישראל, פתוכים בה לרוב גם דברי אגדה ודמיון מן המין החביב על תינוקות של בית-גננתן, והוא מתחיל אפילו “ליהנות” מן התיאורים הווֹלטדיסניים המזדמנים לו כפעם בפעם. הנה למשל עניין היער. הבריחה אל היער, הישיבה ביער, הגיחה מן היער לשם שוד ומעשי חבלה באויב, התנפלות הצבא הגרמני על היער בטאנקים ובתותחים ומות הגבורים ביער – כל זה מתואר במין מתיקות של אגדה, שאפילו בארץ הפלאות של עליסה אי אתם מוצאים דוגמתה.

ניתנה האמת להיאמר, פרקי היער הללו, כעשרה עמודים המחולקים לפרקים קטנים (ביערות, בסוד חסדי היער, פליטים ביער, פעוטות ביער, השודדים הקטנים, רחל ביער, טיהורו של היער, לוחמי היערות), ניכרת בהם חיבתה של המשוררת אל היער, יער הילדות ויער אגדותיה של הילדות, והיא שיקעה בהם את מיטב כוחה התיאורי, ציידה את היער הזה במיטב האביזרים של הצגה לילדים ויישבה אותו בריות נחמדות ויפות. אתם מוצאים שם קודם כל את שר היער, מיודענו הישן מן האגדות:

שַׂר הַיַּעַר אַכְזָר, לְקוֹרְעֵי סוֹדוֹתָיו הוּא נַקָּם וְקַנָּא,

אַךְ מֵיטִיב עִם חוֹסֶה בְּצִלּוֹ, וְיַשְׁפַּע חֲסָדָיו לַנִּכְנָע (?).

הוּא מִסְתּוֹר יַעֲנִיק סְבַךְ קוֹצָיו, לָאַרְנָב וְלָעֹפֶר, לַשֶּה (!) –

סַכָּנָה אַךְ חָשִׁים בְּאִבָּהּ; לַחַלָּשׁ יֵשׁ מִפְלָט, מַחֲסֶה. (!)

הוּא גַם שָׁם מָגִנִּים לְדוֹרְשָׁיו, אֶת דֻּבָּיו זְאֵבָיו יַאְדִּיר,

לְהַחֲרִיד כָּל פּוֹרֵץ מִבְטָחוֹ; עוֹפוֹתָיו לְמִשְׁמֶרֶת-תָּדִיר (!)

הוּא מַזְעִיק (!) גַּם בַּיוֹם גַּם בַּלֵּיל לְמִשְׁמַע צַעֲדֵי קַלְגַּסִּים

הָאוֹמְרִים הִתְנַכֵּל לַסּוֹמְכִים בּוֹ, יְשִׂימֵם בְּפַחְדָם נַנָּסִים,

יְסַמֵּר שַׂעֲרָם בְּאֵימֵי-הַצְּוִיחוֹת שֶׁל יַנְשׁוּף, כּוֹס וָעַיט,

יְטָרֵף בִּטְחוֹנָם בְּנִשְׁקָם וְיָפֵר כִּלְיוֹנָם אֱלֵי-צַיִד.

וְיָשׁוּבוּ חֲפוּייִם מִדַּרְכָּם, קִלְלָתָם הַשּׁוֹצְפָה קִלְלַת שָׁוְא,

כִּי הַשַּׂר לֹא יִמְעַל בְּחוֹסָיו וְלָבֶטַח שׁוֹכְנִים מְבַקְּשָׁיו.

הוּא כְאָב יְרַחֲמֵם, יַרְגִּיעֵם, אַף יֵרַךְ אֶת אֵזוֹב מַצָּעָם,

כַּקְּטִיפָה יְשִׂימוֹ (?) כַּר-שְׁנָתָם, לְהַשְׁכִּיחַ אֶת שֶׁבֶת כִּלְאָם(?).

האם אין זה שיר-יער חמוד ורגיל? אילמלא קצת קשיים לשוניים וקצת ספיקות בתחביר, אפשר היה לפרסם קטע זה באחד מעתוני הילדים לקוראים מגיל כיתה גימ“ל ודל”ת. וביותר הוא חמוד, שר היער הזה, שהוא שונא את הקלגסים (הנאציים, כמובן) ושם אותם ננסים, אם כי בדרך כלל ובעיקר “הוא לגזע ללאום לא שואל”, כפי שנאמר בשורה הראשונה לאחר התיאור הנ"ל. ומה פלא שהבורחים הראשונים באו אל היער כמו אל מין פיקניק של ימות-החופשה:

וְהָיוּ מִשְׁפָּחוֹת מְאֻשָּׁרוֹת (!) שֶׁהִקְדִּימוּ לָנוּס עוֹד מוֹעֵד,

עִם הָאוֹת הָרִאשׁוֹן לַשּׁוֹאָה, צְרוֹר כָּל טוֹב (!) בְּיָדָם וְלָצֵאת

אֶל הַיַּעַר הַרְחֵק. כָּאן מָצְאוּ מַעְיָן לְרַגְלֵי עֲנָקִים

שֶׁל אֵלוֹת מְצִלוֹת הֲדוּרוֹת, סוֹכְכוֹת בַּעֲנָפִים מַשִּׁיקִים

עַל עִגּוּל-מַעֲרֶה, בְּשִׂיחֵי גַרְגְּרִים מְתוּקִים מְבֹרָךְ;

שָׁם חָפְרוּ מְחִלָּה רְווּחָה (!), וְצִפּוּהָ בַּדִּים, יֶרֶק סְכָךְ!..

נָוֶה נוֹחַ (!) לָאֵם, לַתִּינוֹק – מִשְׁפְּחוֹת רוֹבִּינְסוֹנִים לַכֹּל…

לאחר רוב המתיקות הזאת המשוררת בעצמה מרגישה, שלא זה היער ולא זה התיאור המתבקש כאן, אך היא אינה מוחקת ולא כלום, אלא מוסיפה על דיירי היער הראשונים דיירים אחרים:

כְּנֻפְיוֹת כְּנֻפְיוֹת הִצְטָרְפוּ כְּמוֹ שׁוֹדְדִים וְעוֹשְׁקִים, לְחָמָס,

מָחֲקוּ מִלִּבָּם רַחֲמִים כָּל הַבָּא לְיָדָם הוּא לְמַס (!)

וּלְשָׁלָל. אֵין מוֹרָא בְּלִבָּם: הֵם בָּתֵּי מַלְשִׁינִים, עֲמָדוֹת

מַפְתִּעִים, גַּם תּוֹקְפִים זְקִיפִים, אֶת נִשְׁקָם – תַּאֲוַת חֲמוּדוֹת –

מַחְרִימִים, בּוֹ פּוֹרְצִים מַחְסָנִים, מְפוֹצְצִים גְּשָׁרִים, רַכָּבוֹת.

חַיֵּיהֶם הֵם כְּדֶגֶל הֶפְקֵר (?) לְלַבּוֹת בּוֹ שִׂנְאַת שַׁלְהָבוֹת (?).

בלשון אחר, היו ביער גם פארטיזאנים ממש. והיו ילדים, כנראה מכל הגילים, שכן באותו עמוד המשוררת מדברת פעם על טף ופעם על “שודדים קטנים, על כפרים מפילים חתיתם… אף מבהיל, לא יועיל”. וזו היתה כנראה הדרך האפשרית האחת למשוררת: לאכלס את היער בריות של חיות ועופות ובריות בני אדם מכל הגילים, בשביל שיהיה אפשר ליתן גם יער אגדתי-דמיוני אידיאלי וגם לומר:

וְאִם גַּם אֲיֻמָּה חֶרְדַּת יַעַר, יֵשׁ תּוֹכוֹ לְבָעֵר מִשּׁוֹדְדִים,

כִּי גָבְרָה תְקִיפוּתָם, חֻצְפָּתָם; (בְּוַדַּאי מַרְבִּיתָם יְהוּדִים)!

ויש כנראה גם שאינם יהודים, אלא שאין אנו שומעים שום דבר על היחס שבינהם ובין היהודים. ומה פלא, הרי “שלוה וברכת זהרו של אור יום” משמשים כאן בעירבוביה עם “אימה וחרדה” ואינם נוגעים זה בזה; קיץ וחורף עולים יחד בתיאור ואינם מכחישים זה את זה; אדם וחיה טורפת יושבים בכפיפה אחת ואינם מרגישים זה בזה, וכשבא יום טיהור היער – הם בורחים יחדיו, האדם והחיה:

אָכֵן צַיִד הַיּוֹם אֵין כָּמוֹהוּ, בַּכֹּל, בָּאָדָם, בַּחַיָּה…

בְּלִיל אֶחָד שֶׁל חַיּוֹת וְאָדָם הַבּוֹרֵח כְּמוֹתָן אֶל הַסְּבָךְ…

הַיְלָדִים עַל עֵצִים מְטַפְּסִים, הֵם זְרִיזִים כְּמוֹ סְנָאִים, כְּמוֹ קוֹפִים

וְלֹא קַל גַּלּוֹתָם מְצִיצִים מֵעָלִים, נִלְפָּתִים בּעֲנָפִים;

בְּרם (!), חַדָּה עֵין צַיָּד מְנֻסֶּה, הִיא תִּבְחַן נוֹף עֵצִים וּבְרֹאשָׁם

גּוּף קָטָן מְלַפְּפָם; שְׁרִיק-יְרִי – וְנָשַׁל כְּמוֹ פְּרִי שֶׁבָּשַׁל.

ומה בא אחרי התיאור המדומה והמחריד הזה? תאמרו, שורה של קינה על ילד יהודי שנורה כציפור על עץ? ניד-ראש או זיע-לב כלשהו על הורים שכולים שבעולם הזה או בעולם הבא? לא! השורה הבאה, שורה עם ריווח לפניה ולאחריה, כמין פרק זוטא בפני עצמו, אומרת:

וְְרַבִּים הַיְלָדִים הַבּוֹרְחִים עִם שְׁפַנִּים, וְנוֹפְלִים יְרוּיִים.

מפני מה עם שפנים דווקא? כידוע, חיבה יתירה יש בלבה של אנדה לשפנים. כל שפן שבכל יער אפשר שהוא נכדו או שאר-בשרו של השפן הקדמון, שעליו יושר בכל גני הילדים בישראל. והיא לא תשכח את השפן, אף לא בשעה זו, אף לא במקום הזה, שורה אחת ממש קודם ש“משפחות שולחות יד בנפשן”, והקלגסים באים “ופולסים את דרכם רפודת הגופות ללב יער… ולוחמי יערות אחרונים… לקרב מיואש מתכוננים… ובולי עץ כמו נד נערמו מאדמי איברים רסוקים / וחוסמים מעבר אחרון של טרופי סיקריקים”. ואל נא תחשבו, שלשון סיקריקים הוא כאן מעין שיגרה. לא, לא. היער כולו אש, אש יריות ואש ממש, והתיאור עובר ללשון מגילת האש של ביאליק: “אש אחזה, שירבבה לשונות… ים של אש השתולל בלב יער… עוד עשנו האודים של עצים, של גוויות, בלילות, בימים…” אלא מה, מגילת האש לחוד ופרוות השפן הצחורה לחוד, כלומר, לא לחוד, אלא יחד…

ה. חומר הרבה וכוח מעט

לאחר המאמץ התיאורי הגדול של פרקי היער המשוררת מוותרת הרבה על הצד התיאורי, והיא עוברת לסיפור רהוט על דברים הידועים לנו יפה יפה ואי אפשר להרחיק בהם את העדות ולהפליג בהם בדמיון ולצרף להם שפנים, ואנו קוראים מה שכבר קראנו בספרי עדות נאמנים וטובים ובהרצאה ברורה: על “הבריחה” ועל מעשי השליחים, על קפריסין ועל ההעפלה, על הפרעות ועל מלחמת היישוב כנגד האנגלים, על ההגנה ועל הפלמ"ח ועל מלחמת העצמאות, ועל אהבה ועל חובה למולדת שהיא קודמת לאהבה, ועל מה שהוא נעלה מכל תיאור פיוטי – קרבנות בנים ובנות למען המדינה והעצמאות. ודאי, כל הנושאים האלה גדולים ונישאים, והם מספיקים ליצור מהם יצירה פיוטית גדולה, תרצו – פואימה, תרצו – אפוס, תרצו – אפילו אפופיה, שלאו כל אומה ולשון זוכים לה. יתר על כן, אפילו אחד או שנים מן הנושאים הללו מספיקים לכך. אך הנושאים אינם נושאים את עצמם, אלא מצפים למשורר שיבוא וישא וירים וירומם אותם למדרגה של שירה, לפי כוחו ולפי יכלתו.

כך מהרהר הקורא בצער חרישי בשעת הקריאה ב“אחת” והמשוררת הזאת לא עמד בה כוחה ליתן לנו אלא סיפור העובדות הידועות בתוספת קצת תבלין פיוטיים, כלומר – כרוניקה כתובה בדרך שיר. וחלילה לנו לזלזל בכרוניקה, שהיא אמה של ההיסטוריה, ובייחוד כשהיא טבועה בדפוס פיוטי, המוסיף לה חיזוק וכוח לעמוד ימים רבים. לפיכך הקורא מוסיף וקורא בדברים הידועים, לראות כיצד הם מנוסחים במשקל שירי ובחרוזים ואם יש בכוחו של הכלי לעמוד ימים רבים.

ו. הכלי המחוספס

הכלי הזה הוא הלשון. יש אומרים הלשון הוא יותר מכלי, על כל פנים לא פחות מזה. ובשביל שהחומר הנוזל של הכרוניקה לא יתחמק מתוך כליו, חייב הכלי להיות קודם כל שלם ובלא סדקים מבחינת ההגיון. כבר ראינו שהלשון ב“אחת” מחוספס, עכשיו נעביר עליו קצות אצבעותינו ונמשש בחיספוסים הללו אם חיצוניים הם, שאפשר להעבירם בקצת ליטוש וסופם שהזמן ילטש אותם ויעבירם, או שמא עמוקים ופנימיים הם, וסופם שהזמן יעמיק אותם וירחיבם ויעשה אותם סדקים, סדקים, ולא יכיל עוד הכלי את הנתון בו.

קצות האצבעות מרגישים דקירות דקירות, כל מקום שהם נוגעים בו קוץ ננעץ ומכאיב. כבר בי"ב השורות הראשונות של מה שנראה כמוטו לכל הספר ההגיון זועק עד לב השמים ואי אפשר כלל להפיס את דעתו וליישב לו את הדברים יישוב כלשהו, המתקבל על הדעת ועל העין:

בְּאִיֵּי הַבְּדִידוֹת, הַיָּגוֹן שֶׁל דּוֹרוֹת הַחַיִּים בִּתְחוּמָם

הַגָדוּר שֶׁיּוֹנְקִים חִיּוּתָם מִשָּׁרְשָׁם וּמִלֵּחַ-עַצְמָם,

הִתְנַשְּׂאוּ מִגְדָּלִים וּצְרִיחִים, מִזְדַּקְּרִים לְתִפְאֶרֶת, תְּמִירִים,

מַעֲשֶׂה מְצֻיָּץ שֶׁל סוֹרֵג וְרִקְמָה, תַּחֲרֵי עִטּוּרִים,

מִתְמַסְּרִים לְמַשַּׁק הָרוּחוֹת הַמְפַזְּזִים בְּזִיזֵי אֲמִירָם,

חֲלִילֵי עוּגָבִים, צֶלְצְלִים, כִּנּוֹרוֹת וְזִמְרָה מַשְׁכִּירָה.

וְנוֹשְׁקִים אֳפָקִים הַצְּרִיחִים, שְׁתוֹתָם בַּל יִמּוֹטוֹ בְּנוּיִים;

נִבָּטִים נִכְסָפִים מֶרְחַקִּים-לֹא-נִרְאוּ-מִכַּנָּם, פִּלְאִיִּים.

בְּהִמּוֹט סְדָן תֵּבֵל עָר הָאִי, ויִּמּוֹטוּ תְחִלָּה מִגְדָּלָיו,

וְהָיוּ לְעִיּי מַפָּלָה, חֳרָבוֹת, אַךְ תִּלִּים עַל תִּלָּיו.

הוֹ, הָיו עֲיָרוֹת. וְאֵינָן, גִדּוּלֵי בְחִירָה, וְאָבָדוּ,

אֲבַק-עָם וְרָמִים, נוֹשְאי אוֹר וַחֲלוֹם, – וְכֻלָּם נִכְחָדוּ.

מי שיישב לי את השורות הללו, הרינו מושיבו על כיסא-החכמה וקורא לפניו צפנת פענח!

וכבר בשורה הראשונה של הפואימה ההגיון צווח בקול, שעשו לו עוול גדול:

מֵאָבוֹת לְבָנִים הַמָּסֹרֶת: נְכָסִים, פַּרְנָסִים, נְגִידִים…

מה צירוף הוא זה? היה לה לומר: בעלי נכסים, פרנסים ונגידים, או נכסים, פרנסות נגידוּת. ובעמוד השני נוסעים אל מקומות מרפא “שמעבר לגבול, אל צחי-נימוסין-ותרבות: אשכנז”; צחי-נימוסין וצחי-תרבות – היכן מצינו כגון זה? ובעמוד השלישי כבר ראינו ש“עלבו שלהבתה” של הבת הסוציאליסטית, והיכן מצינו שלהבת נעלבת? ובעמוד הרביעי אנו מוצאים את “כנס עם גא-לאום” הנזכר, שמלבד תפקידו המשונה הוא עצמו ובפני עצמו הוא מין כּוֹי, שכּן מה עם ומה לאום? לאחר שנים-שלושה עמודים אנו מוצאים שורה שיש לה בסופה אפס קטן, המשלח את הקורא אל ההערות, לראות שם לאיזה מאורע פוליטי מרומז כאן, אבל עד שנפנה אל ההיסטוריה ואל הפוליטיקה אנו מבקשים להבין את השורה כפשוטה: כזריחה אחרונה של ברכת הפרידה מחיי בן אדם⁰…" מה כאן? כלום יש לה לברכת הפרידה מחיי בן אדם זריחה ראשונה וזריחה אחרונה? וכלום יש לה לברכת פרידה זריחה בכלל? אך נהפוך את הדף, נמצא כח “לרחל הספרות נהיתה (!) כמעיין, בה תשתה בצמא, כי עמוק תהומה, ומתוק טעמה, היא שוחה בימה” – רבונו של עולם, ספרותה של אותה גיבורה סוף סוף למה היא משולה: למעיין או לים? אם לים, איך תשתה מימיו המלוחים? ואם למעיין עמוק, כיצד תשחה? בעמוד שלאחר מכן אנו מוצאים “משואת-שבעתים” ו“פקודת המנשר” ואין אנו מבינים מה עניינם, ועוד פחות מזה מובן, לפי איזה סדר והדרגה או ניגוד מפרטת בעמוד זה המשוררת את ההולכים אל הגיטו: “יונקי שד וזקנים ישישים;/ בעלי-גוף, אברכים עדינים, סבלים, קבצנים תשושים / ונשים מסורבלות וכבדות התנועה וסביבן ילדים. / פעוטות ועוּלים, אפרוחים עם דוגרת, פניהם מעידים / לא פוטמו למכביר, אך גם לא רעבים, וגם לא מפגרים. / הם ערים ונבונים. ונשים אצילות, וגיבּנים וחיגרים, / יודעי ספר, אידיאות, שאיפות מעמד, עם בורים לא לוּמדו / צורות אות ונימוס. כולם כאן דחוקים ובעֵרב עמדו / צעירות, צעירים שעבדו את אדמת האיכר בכפרים / בערגה לציון, רבנים ורוכלים, וכבוּדי סוחרים”. בקריאה ראשונה רהוטה נראה כאילו אין כאן אלא “אי-סדר אמנותי”, אבל בעיון כלשהו מתגלה כאן רפיפות ורשלנות. למה הורחקו הפעוטות והעולים מיונקי השד, ולמה צורפו הנשים האצילות אל הגיבנים והחיגרים, ומה אומר או רוצה לומר תיאורם של הילדים, ש“פניהם מעידים, לא פוטמו למכביר, אך גם לא רעבים, וגם לא מפגרים, הם ערים ונבונים” – מה פשר הפושרין הללו? ומה פירוש “יודעי ספר, אידיאות”, ומדוע “הבורים שלא לומדו צורת אות” חייבים להיות גם חסרי נימוס, ומה קשר יש בין “רבנים ורוכלים”, ובמה חטאו החלוצים שבהכשרה בבּסראבּיה, שלא נקראו בשמם המפורש אלא במין “במקום” ממושך ומפויט: “צעירות, צעירים שעבדו את אדמת האיכר בכפרים בערגה לציון”?

ז. תאוות התיאור

בינתיים הפכנו עוד דף אחד, ואנו רואים אנדה אחרת, בקיאה ורגילה בענייני צבא. כנגד העֵרב הרב של ההולכים לגיטו, כנ"ל, עונג הוא לראות את הסדר המופתי של חילות הנאצים: “ממולם חיילים נערכו למפקד: “דום! הישירו שורות!” / והנשק הוכתף והורד והוכתף. הפקודות הן ספורות / (הרי מוכרח להיות חרוז לשורות!) וקטועות! “עמוד נוח!” – לבסוף”. הנה כך אנדה מתרגלת את החיילים הנאציים בעברית, ושוכחת שהללו לא היו עוד טירונים, אלא רוצחים מועדים, ועל כל פנים לא עסקו באימונים בשעה שדיחקו את היהודים לגיטו; אבל מה יעשה האמן שבה, והוא מתפעל בכל זאת מן הנוי בכל מקום שהוא מצוי? והחיילים הללו “חזיהם הובלטו… אין מניד העפעף והוא זע, ואין זז ממקומו בלי פקודה / (עכשיו כבר מובן, מפני מה החיילים ההם “אינם אשמים” כלל בכל מה שעשו!) כל תנועה של כתף, הטיה של עיניים שקולה ומדודה”.

כנגד זה אותם ישישים ותינוקות יהודים, האימהות היהודיות המסורבלות, הרבנים ו“הבורים לא לוּמדו צורת אות ונימוס”. כשהמפקד צועק אליהם: “ליסתדר, בני התופת, / בארבעות! הקתות של רובים יזרזוכם! מהר, הטינופת!” – מה עשו אותם יהודים עלובים? “בבהילות הסתדרו, הילדים, הישישים, הסומים, הנשים / (הסומים נשכחו קודם, ליד החיגרים והגיבנים, וניתן להם כאן פיצוי) בשורות נחשלות, עלובות, וכולם זועקים, רועשים”. באמת לא יפה, החוש הצבאי של המשוררת נפגע מזה: “שתי קבוצות, זו מול זו, של זקיפים חמושים, נוצצים בנשקם, / וארבעות מגוחכות…” וזה היה יכול להיות לא רק מגוחך, אלא גם מצחיק, אילו זה לא היה מעליב כל כך! כיצד לא שמעה אזנה של אנדה, מה פי-עטה סח?

ומה פחיתות כבוד יש בכך, אם לקראת המות הולכים ביחד “ר' שמואל בן יצחק, האציל מדור דור, המוכסן,/ עם זקנים, קבצנים, רבנים ורוכלים; כולם הם אחים כאן…” האומנם כל כך חיצונית וזרה לערכי היהדות נשארה אנדה עד היום הזה, שאינה מבינה כי מוכסן, ויהיה פירושו חוכר-המכס או חוכר-אחוזות ואפילו בעל-אחוזות, עדיין אינו “אציל” לגבי הרב, וכי “קבצנים, רבנים ורוכלים” אינם שמות נרדפים?

ומה פחיתות כבוד יש בכך, אם לקראת המוות הולכים ביחד של ההולכים אל הגיטו, תיאור שאפילו תינוק יראה ויכיר שהוא בדוי (“תיבות שמורקו, או במשי סודרו בקפידה”) – שהיא באה להבזות את העניות היהודית בנוסח אנטישמי מובהק: “ציפה מטונפת, בה בגד, צידה בליל אחד נבללו, נזרקו וחוברו”? וכיצד היא, הציירת שבכתב, רואה מבעד לציפה המטונפת מה יש בתוכה ואם הכול נבלל שם יחד או לא? “ואף יש מי ארז ולוּ גם בחפזה אך כל חפץ עטף, תוך ילקוט או ארגז” – מנין, מנין היא יודעת כל זאת, אם הילקוט והארגז אינם שקופים, ואילו הצייר-המשורר אין לו אלא מה שעיניו רואות בשעה שהוא מצייר? שמא היה עם כל אחד בביתו ועזרה לו לארוז? אם כן, מפני מה עזרה רק ל“אצילים” ולא ל“בורים לא-לומדו”?

הנה, כך צוֹוח ההגיון בכל עמוד ועמוד, וכל מה שהובא כאן אינו אלא מתוך י“ד העמודים הראשונים. אבל מלבד צעקתו של ההגיון שנפגע פגיעות מתלווה לקורא בכל שעת הקריאה מין זמזום מתמיד, כשל יתושים טרדנים בלילה. מה הוא אותו זמזום? מהיכן הוא בא? מן הנטיות הדקדוקיות הטורדניות! כל חלקה טובה הן מכאיבות; שורות שלימות, והן ארוכות למדי, מדרדרות מלותיהן בסיומת דקדוקית אחת, וכמעט אין אנדה מנסה לעכב ולעצור דירדור זה במלה מלעילית אחת: “מרתפים, / בם שורצים הכינים, פשפשים, מקקים, ילדים מטונפים. / הנשים הן כובסות, מיילדות-מפילות, והרות מכוערות”; ובאותו עמוד: “הם יוצאים המומים, ותמהים, וכושלים, סביבותם מביטים. המפקדים זועקים”; או: “והיער אימצם בקריאת קוקיה, הפתיעם…” הנה, אלה הם היתושים הזמזמנים! לא זו בלבד שאין אנדה משתדלת להקטין את הקאַקוֹפוֹניה המונוטונית הזאת, אלא – כך בפירוש מתרשם הקורא – היא רודפת אחרי ה”חרוזים הפנימיים" הללו, ואינה מרגישה שעל-ידי כך החרוז הרזה שבסופי השורות, שעל-פי הרוב הוא אסונאַנס בלבד, נבלי ומתבטל וכאילו לא היה ולא נברא!

אבל מלבד הזמזומים המרגיזים את האוזן יש עוד מיני עקיצות קטנות, לא מכאיבות ביותר, אך חוזרות ונשנות בתכיפות יתירה. הלא הן המלים הקטנות “אף” ו“לו” ו“רב-רב”, ויותר מכולן – “כמו”! הללו רבים מספור: “כמו איבדה השבילים”, “כמו שונו כל דרכי הגיון”, “כמו אילם וכבד פה”, (עמוד 10); “ולבה כמו נשבה”, “כמו קורי עכביש” (עמ' 12); “כמו שוקפו בשלה”, “כמו נמכה קומתו” (עמ' 13); “עולמם כמו חרב” (עמ' 14); “כמו אמה… כמו הושר… כמו קיים… כמו פרחו… כמו עוקרו… כמו נקרא…” כל אלה בעמוד אחד (16); או כמו עם כ' הדמיון בחליפין: כמיותם, כתוהה, כבחלום, כמו הקיצה, כרדוּפת, כאחרת, כנרדמת, כחוקר, כבולש, כמו חודר, כמו אש (עמוד 24). ואין המשוררת מרגישה, שהכמואיות הזאת עוקרת וקורעת את האשליה שכאן מתרחש משהו באמת, ומזכירה כל רגע לקורא שאין כאן אלא משל ודמיון, הכול רק “כמו, כמו”. נוסף לכך “כמו” זה נשמע לה למשוררת כהברה אחת, ואין השוא-הנע מתחת לכ"ף נחשב לה ולא כלום, – אך כאן אנו עוברים ממבחן ההגיון והשכל לבחינת המשקל והצליל, לאוזן מלים תבחן.

ח. המשקל הערב לאוזן

בידוע שכל לשון משקל וריתמוס סתם שמשתמשים בהם בימינו מכוונים למשקל הנקרא טוני, ועיקרו בזה, שהמלים בשורה השירית מצורפות כך, שיש סדר מסוים וקבוע בין ההברות בעלות הנגינה (הטעם) ובין ההברות שאינן מנוגנות.מוצאה של השיטה הזאת הוא מן השירה היוונית הקדומה, ויסודה בתנועות ארוכות וקצרות שבלשון ההיא, ודרכי הצירופים היו רבות ושונות, כפי שמעידים הבקיאים בחכמת השירה היוונית. המשקל הזה נתקבל כמעט בכל לשונות העמים, וגם בלשוננו נכרתה לו כל אוזן ונשבה לו כל לב מאז התחילה נישאת על שפתים “משאת נפשי” של המציי"ר מאנה:

שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָה

עַד לִקצוֹת שָׁמָיִם;

זִיו חַכְלִילִי הוּצַק שָׁמָּה

תַּאוָה לָעינָיִם.

גם בלשוננו יש צירופים שונים ומורכבים במשקל הטוֹני, אבל לענייננו די לנו שנדע את חמשת המשקלים העיקיים, והם: עוֹלה (טרוֹכֵי), יוֹרד (יאמבּ), מעלה (דאקטיל), מכריע (אמפיבּראך), מוריד (אנאפסט). עולים כבר ראינו בבית האחד משירו של מאנה, ואין צריך לומר שגם המלים אביב, חכלילי, הוצק ותאווה נשמעו למשורר ונקראו בפי קוראיו כמלים מלעיליות; ויורדים נראה מיד בבתיו המחוטבים של ביאליק:

בֵּין עָבֵי אֵשׁ וְעָבֵי דָם

הַשֶּׁמֶש רַד לִפְאַת הַיָּם…

וַיְצַף אֶת רֹאשׁ הַגִּבְעָה פָּז,

בַּקָּמָה זָרַק זִיו וַיַּז.

וַיֵּט וַיִּשַּׁק כְּנַף הַיּוֹם,

וַיֵּרֶד חַי אֶל פִּי הַתְּהוֹם – – –

וגם כאן כמובן המלים עבי, גבעה, קמה, נכתבו ונקראו ונשמעו בנגינה מלעיל. בשירו של מאנה אנו מוצאים ד' עוֹלים בדלתות וג' עולים בסוגרים, ואילו בשירו של ביאליק אנו מוצאים ד' יוֹרדים בדלת וד' גם בסוגר. על-ידי קביעות זו של הנגינה במקומותיה בשורה, ועל-ידי קביעות אורכה של השורה, של הדלת ושל הסוגר, הקורא הולך למישרים, צועד בבטחון ויודע שלא תארע לו תקלה בקריאה, ובטחון זה מעניק לו הרגשה של נעימות. השורה, שהיא סכום מסוים של מחשבות או תמונות, נעשית גם יחידה מוסיקלית מסוימת ופועלת על הרגש גם על-ידי חוש השמיעה בלבד, ואפילו משתלטת על האדם וכופה עליו הלכי-נפש ומצבי-רוח שונים. שני השירים שהבאנו דוגמה לשני משקלים נושאם אחד, שקיעת השמש, אבל רק בתחילתם הם דומים, בהמשכם הם שונים. שירו של מאנה יש בו תיאור שקט: “סביב תשלט שלוות השקט, / עלה בל יתעורר…” וסופו עצב רך וגעגועים על אדמת הקודש ועל “ימים טובים, חיי שקט, נגדי עוד יצהלו” – ועל-כן כתב המשורר את שירו בעולים, שיש בהם מן השקט, מן המרגיע; שירו של ביאליק מלא כוח מתפרץ בתחילתו וכאב וזעף ומרידה בהמשכו (“פה נאלח הכול, הכול סג… מדוע אתה זעף, סר…”) ואפילו החלום שבסופו בא כשם נרדף לכאב ( “כי מה הכאב ומה החלום”), ושיר סוער כזה, אם כי לכאורה אינו אלא שיר טבע, מן הדין שייכתב ביורדים, שיש בהם מן המסעיר והמרגש.

מפני מה טבעו של העולה שהוא מרגיע ומשקיט וטבעו של היורד שהוא מעורר ומרגש? שאלה גדולה היא, תשובה שלימה אין אני יודע, ואפילו מקצת תשובה היתה מרחיקה אותנו מן הנושא. אבל כל בעל-שמיעה שומע וכל בעל-לב יודע. האם בחרו מאנה וביאליק במשקלים שבחרו מתוך כוונה תחילה, או שרגשם בלבד ציווה להם כך? הלוואי והייתי יודע תשובה ברורה, אבל איני יודע. על כל פנים, לא היו הדברים מקרה, על כך מעידים שיריהם האחרים של המשוררים הללו, שאף הם משקליהם מתאימים בהם לנושאיהם, ואצל ביאליק מצינו שינוי המשקל והצורה בשיר אחד, והרי זה בוודאי נעשה בכוונה. שכן שיר אמיתי של משורר אמיתי בא לעולם עם משקלו ועם צורת-הבית הנאה לו ועם החרוז הראוי לו, ואם אין לידתו כך הריהו סנדל ואינו בר קיימא.

עכשיו נדבר בקצרה על שלושת המשקלים האחרים: המעלה, הנקרא גם המרים, יש בו שלוש הברות, ראשונה מנוגנת ושתים שלאחריה בלא נגינה. בלשוננו אין כמעט מלה אחת שתהיה מרים טבעי, שהרי הנגינה אצלנו היא על פי הרוב בהברה האחרונה ועל פי המעט בהברה שלפני האחרונה ולעולם לא בהברה שלפני לפני האחרונה; לפיכך המעלה מצטרף משתיים או שלוש מלים, כמו “קודש הוא”, “ארץ לי”, מים תן" “אין זה כך”, “לא זה הוא” (כשההדגשה היא על השלילה); או על-ידי צירופים אחרים, כגון שנקדים אות שימושית למלים מלרעיות: ובשדה לא היתה אז שום נפש… וכיוצא באלו.

שישה מרימים, כשהם באים בשורה אחת (והאחרון שבהם מוותר תמיד על הברתו האחרונה, בשביל להניח ריווח לנשימה), עושים את ההכסאמטר הנודע, שבו כתב הומירוס את האיליאדה והאודיסאה – ובמשקל הזה תרגם אותן שאול טשרניחובסקי:

עָנְתָה הָאֵלָה אֲתֵנָה תְּכוּלַת הָעַיִן וַתֹּאמֶר:

הִנֵּה זֶה בָּאתִי לְשַכֵּךְ חֲמָתְךָ כִּי-תִשְמַע בְּקוֹלִי…

ובמשקל זה כתבו טשרניחובסקי ודויד שמעוני את האידיליות שלהם, שהן נכסי הזהב של השירה האפית שלנו:

גּוזָל שֶׁנָּפַל מִקִּנּוֹ מַה נִּשְׂמַח אִם נוּכַל חַיּוֹתוֹ,

עַם הַמִּתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ וּבְדָמוֹ הוּא חַי וּמִתְעוֹרֵר –

אֵיךְ לֹא נָגִילָה נִשְׂמָחָה בְּרֶגַע הַיְקִיצָה הַנִּשְׂגָּב?

אמרנו שהעולה יש לו תכונה מרגיעה המעלה לא כל שכן. יש בו משלוות חכמים ומטעם זקנים, המספרים באזני נכדיהן ומוסרים להם מחכמת החיים שקנו, ומשלוותם של אמנים מנוסים, העמלים על מלאכתם לאט לאט וביישוב הדעת, אבל בידיעה ובבטחון שמלאכתם סופה עולה יפה. על כן יובן, משום מה נבחר המשקל הזה לכתוב בו יצירות גדולות, המצריכות תיאורים נרחבים ומפורטים, מעשה אמן שיעמוד לדורות, ואידיליות, שאחת מתכונותיהן העיקריות היא השלווה והנחת, ואפילו כשמתחת לשלווה זו מסתתרת סערת נפש גדולה (“לביבות מבושלות”). אך מה נעשה, והמעבר למבטא הספרדי עם תיקון הנגינה, שכבר דיברנו עליו, החריב גם את המשקל הזה ונטל הרבה מזוהרן של היצירות העבריות הכתובות בו, ואילו את המתורגמות כמעט פסל משימוש. מכל היצירות בעברית שמשקלן הכסאמטר לא היינו יכולים להביא בשעה זו אפילו דוגמה אחת בנגינה הנכונה, אילמלא היה לנו תרגומו של שלמה שפאן ל“הימנונות ההומריים”:

וּבְשָׁעָה אֲשֶר בָּהּ הָרוֹעִים לַמִּכְלָה יֶאֱסֹפוּ

אֵת הַבָּקָר וְהַצֹּאן הָאַדִּיר מִמִּרְעֶה הַפּוֹרֵחַ,

אָז עַל אַנְחִיסֵס נָסְכָה תַּרְדֵּמַת נְעִימוֹת וּמַרְגֹּעַ.

אַךְ בְּעַצְמָהּ לְעוֹרָהּ אֶת בִּגְדֵי הַתִּפְאֶרֶת לָבֵשָׁה,

וּבִהְיוֹתָהּ לְבוּשָׁה כְבָר, אֵלַת הָאֵלוֹת, בִּבְגָדֶיהָ,

אֵצֶל הַיְצוּעַ נִצָּבָה; וְעַד הַתִּקְרָה הַמְפֹאֶרֶת

ראשׁ הָאֵלָה הִתְנַשֵּׂא, וְקָרַן מִלְּחָיֶיהָ הַיֹּפִי…

היפוכו הגמור של המעלה הזה הוא המוריד, או המשפיל: שתי הברות שאינן מנוגנות והשלישית והאחרונה מנוגנת; וכאן המשלים מרובים כל כך, שאין כלל צורך להביא אותם מן השירה. כל עיקרה של לשוננו המדוברת עשויה מורידים מורידים שכאלה: “גם אנחנו וגם ילדינו מבוקר עד ערב אנחנו תמיד מדברים במשקל הלזה” – הנה שורה כתובה במורידים! אבל השורה הזאת נאה ונעימה למקרא: משום שהובאו בה כמה מלים מלעיליות, והן עוצרות את מירוץ המלים ומקהות את חודן של הסיומות הדקדוקיות ביחידה וברבים וברבות. ואם תקראו את השורה הנ“ל בלי המלה “גם” שבתחילתה, ואת המלה האחרונה “הלזה” תחליפו במלה “המכריע” – תוכל אותה שורה עצמה לשמש לכם משל ודוגמה למשקל המכריע; נסו לקרוא בקול, ותראו ותיווכחו, הנאמנו דברי אם לא! שכן בעניני משקל הכול הולך אחר הראש וההתחלה הטובה. אך השורה לא תהיה נכונה מצד האמת: אין אנו מדברים במשקל הזה, לא אנו ועל אחת כמה וכמה לא ילדינו. דיבורנו ה”ספרדי" נעשה כמין טירטור ודירדור. המילים המלעיליות על-פי טבען מועטות, וא"ו המהפך, המושך את הנגינה לאחוריה, אינו נהוג בדיבור, דיני נסוג-אחור בטלים בדיבור ומי מתחשב בהם בכתב? יש כותבי עברית שאפילו קיומם אינו ידוע להם! על כן דומה לפעמים לשוננו המדוברת וגם הנכתבת לסיעה של סוסים הדוהרים ואין עוצר בהם, או לעגלה בלא סוסים, המידרדרת במורד ואין מעכב.

אם אמרנו, שהיורד יש בו כדי לעורר ולרגש, הנה המוריד הזה, כשהוא בא בשפע ובלא מעצור, ובתוספת חרוזים תכופים, יש בו כדי להעיר ולעורר, לרגש ולהרגיש ולהרעיש ולהחריש את הלב ואת האוזן! ובשירה אינו נסבל אלא במיעוטו ובצירופו הזהיר. וכשהוא בא בשפע ובלא חשבון, בלא שינוי והפסקה ובלא גיוון במשך מאתיים עמודים רצופים, בארבעה אלפים שורות, עשרים וארבעה אלף רגל – – מי גיבור וישא זאת, מי חרש ולא תצילנה שתי אוזניו? איך עמד במשוררת הכוח לשאת זאת? איך עמד במגיה הכוח לקרוא זאת קריאה מדוקדקת (והרי הוא בלא ספק קרא מראש ועד סוף)? ואיך עמד לה למשוררת הכוח לקרוא פרקים משירה זו ברבים? ומה גדול כבוד המשוררת, שהקהל שמע והקשיב לה!

אילו למצער היו החרוזים שבסופי השורות הדוהרות הללו חרוזים עיליים, “נשיים”, כפי שנוהגים לקרוא להם, היינו על-ידי כך מובטחים לפחות, שאחרי כל חמש דהירות של הפגאזוס תבוא עצירה אחת קטנה, המאפשרת הפסקה ונשימה כלשהי; אך לא, אין מעצור גם בחרוז! הוא “גברי” דווקא, חד ועז, ואחרי שלושת-ארבעת העמודים הראשונים נמאס לה למשוררת לחפש גם את החרוז הגברי הזה, ונזכרה שיש בעולם מה שקוראים אסונאנסים, והתחילה לא רק חורזת שור וחמור, אלא אונסת גם את “הגיונו” שיתחרז עם “המדינה” ואת “ויקטור הוגו” שיזדווג ל“נוּגוֹת”. ולא הרגישה, שעיקר יופיו של האסונאנס הוא בחרוז המלעילי, ה“נשי”, הסומך על ההברה המנוגנת השווה בשני בני-הזוג ו“מוותר” מתוך רוחב-לב אמנותי על השוויון בהברה האחרונה הבלתי-מנוגנת. אך החרוז ה“גברי” הזה, שאין לו אלא השוויון או הדמיון של ההברה האחת, האחרונה, על מה יהיה מוותר ולא יישאר מעורטל ועני ואביון?

למען האמת, מפקידה לפקידה מזדמן לה לאנדה גם חרוז נשיי; אחד לעשרה, אחד לעשרים, אחד לשלושים, אחד לשניים ולשלושה עמודים; אך כמעט בכל מקום שהוא צץ ומופיע מוטב לו שלא יעשה כן: משום שהוא מבליט עוד יותר את גבריותם הנוקשה של כל עשרות החרוזים שלפניו ושלאחריו, ומשום שהוא עצמו מאיכות גרועה: או באנאלי, או לועזי. הנה כל שבעת הזוגות הנמצאים בחמישה-עשר העמודים הראשונים: אבָדוּ – נכחָדוּ, מוּכשרת – מאוּשרת, במלאכת – מחייכת, מתגברת – לגברת; הזוג האומלל שכבר נתקלנו בו תעבדינו – תנגבינו, והזוג הריאליסטי התופת – הטינופת, ולבסוף פילאנטרוֹפּיה – אוּטוֹפּיה; ועוד שני אסונאנסים נשיים: טבע – מתלהבת, דיאטה – גיטוֹ. אך מה יעשה ומה יפעל פרח קטן, יפה או לא יפה, הצץ בצידי הדרכים, הרחק הרחק מרעהו הקטן כמוהו, כנגד דהירתו המטורפת של סוס-השירה השוטף במרוצתו?

ט. השירה גם היא תורה ולימוד היא צריכה

פליאה ותמיהה היא, משום מה לא הלכה אנדה אצל משוררים קודמים, שכתבו גם הם פואימות גדולות, לראות כיצד עשו הם את המלאכה? לא אהיה לועג לרש לשאול, מפני מה לא הלכה בדרכו של הומירוס הזקן ולא כתבה בהכּסאמטרים, כבר אמרנו שאין לשוננו מסתגלת על נקלה אל המעלה ואל ההכּסאמטר (אגב, כדבר בדיחה נאה כדאי להביא כאן את לשונו של אדם אחד, שכתב ב“דבר” הערכה נלהבת על “אחת” ומצא טוב וראוי לומר כלום בשבחה של הפואימה גם מבחינת המשקל; הלא כה דברו: “הצליחה המשוררת לגמש את ההכּסאמטר הקפיד ולהתאימו לצרכי התיאור האפּי”… אביהם של משוררי יוון, מי יגלה עפר מעיניך העיוורות!). אבל מפני מה לא למדה מאדם אחר, קרוב לה וידוע לה, הלא הוא אדם מיצקביץ'? והיתה יכולה ללמוד ממנו לפחות דבר מועט זה, שאם אין אפשרות לעשות הכּסאמטרים ממש, מוטב לקצר את השורה! ומפני מה לא למדה מיוּליאן טוּבים, שלא טוב להתעקש ולחרוז כל הזמן זוגות זוגות, אא בב גג דד וכך בלא סוף, אלא מוטב להחליף ולהסריג את החרוזים ולגוונם ולרעננם, שלא יהיו כדישדוש מוכני, אלא כתנועה רקידה קלילה ומתחלפת, בדומה או בדומה לדומה למה שעשה הוא ב“פרחי פולין”? לא אשאל למה לא ראתה לעצמה דוגמה במנחם בוריישא, שהפליא לספר תולדות אדם ועדה באפּוס אדיר של עשרים וארבעה אלף שורה, והצליח עם זה להישמר מן החדגוניות, על-ידי חילופי צורות ומשקלים וחריזה לפי העניינים שמדובר בהם – אפשר שאינה מצויה אצל שירת יידיש; אבל את “בית אבא” של יחיאל לֶרר יכלה לקרוא בתרגומו העברי, ואף ממנו אפשר היה ללמוד משהו בענין הזה!

י. מכתב אל המשוררת

בסופה של הערכה מכאיבה זו, מכאיבה לכותבה לא פחות ממה שהיא עתידה להכאיב למחברת של “אחת”, ארשה לעצמי לפנות בכמה מלים אל המשוררת עצמה, שהיא שותפת לי למוצאי הגליצאי ועתידה אולי להיות שכנה שלי בכמה ספרי-לימוד בתולדות הספרות של ימינו:

אנדה יקרה, אל נא תתמהי שאני מקפיד עמך כל-כך. הנושא שדבקת בו נשגב כל-כך, ודמיו ניגרים כל-כך, שכל זיוף בו וכל סטייה מן האמת-לאמיתה לצד הצעצוע החינני-הילדותי הם כמחט בבשר החי. והלשון שבה כתבת את הפואימה, ועשית בה מעשים שלא יעשו, אינה לשונך ולשוני ולשונו של חברנו שלישי בלבד, אלא לשונה של התורה ולשונה של המשנה. והמליצה, שחידשת בה חידושים משונים ככל העולה על רוחך, משותפת לא רק לנו שנינו, לך ולי, אלא גם לישעיהו הנביא ולדוד נעים זמירות ישראל מספר התהילים, ובלשון זו כתבו את שיריהם רבי שלמה אבן גבירול ורבי יהודה הלוי. ואפילו השירה החדשה, וכל אנתולוגיה שאת ואני מופיעים בה, מתחילה לא במישהו מוכסן ואציל, אלא ברבי משה חיים לוצאטו. כן, עובדה היא, לשוננו יש לה מסורת עתיקה וארוכה, ייחוס-אבות גדול, משה מסיני ונביאי אלוהים, תנאים וחכמים וגאונים, פייטנים ופרשנים ופוסקים ו“רבנים”, הרבה מאוד רבנים!

והלשון העברית היא היכלם הגדול והמפואר של כל אלה. חיל ורעדה יאחזוני כל אימת שאני מעלה דבר זה על דעתי, ואני מאושר שזכיתי לעמוד בקרן-זווית צנועה של ההיכל הזה יחד “עם כל הנערים” בני גילי כאחד מן הלויים הקטנים, ולומר שירה יחד עמהם. ואני נרעש ונפחד, שמא אשמיע בהיכל הזה צליל שאינו צלול, שמא אנוע תנועה אחת קטנה שלא כנימוס. רואה אַת, ההיכל הזה באמת יש בו הרבה פסנתרים. כל מקום שאַת נוגעת – מנענע של פסנתר. לא, קליד של מגרפה עצומה שאין מספר לחליליה… ושמי אלוהים הם כיפת-התהודה שלה… וכל הדורות מקשיבים לך… הנה אַת נוגעת נגיעה קלילה בקליד, והחלילים עונים לך מכל צד, מלמעלה מלמטה… אין אַת משערת כלל, מי עלול שם לענות כנגדך מרחוק-מרחוק, מעמוק-מעמוק… על כן, יקירה, כשאַת ניגשת אל הקלאוויאטורה האלוהית הזאת – זהירות, זהירות בכל נגיעה ונגיעה! שיר לירי על האהבה, אדרבה. תענה כנגדך אבישג השונמית, שולמית משיר-השירים שלפני רבי עקיבא. שיר על אמהוּת – רצוי ומקובל. תענה לך בצקון-לחשה חנה אֵם שמואל, חנה משבעת בניה. ואם שיר על ציון – תענינה כנגדך שרה שפירא מטשורטקוב ורחל מכינרת. אבל שירה על אובדן עם הגולה, על תקומת ישראל בארצו, על הרוגים וטבוחים וחנוקים, על המתים העתידים להאיר באור חיי הנצח – איך תעזי? הלא יענו כנגדך כל חלילי המגרפה האדירה הזאת ברעש וברעם גדול, ומה תעשי, מה תעשי? הלא תעירי ותעוררי את כל המקהלה הגדולה מדור דור, האם לא תיבהל? ירמיהו המקונן ממגילת איכה, יחזקאל עם המתים שהחייה בבקעה, בעל ציון-ציון הנרמס תחת רגל סוסו של הפרש, וצבא גדול של סלחנים, פייטנים ו“רבנים”, כן, רבנים רבים עד מאוד – כיצד תרימי קולך כסוליסטית בכל המקהלה הזאת עם כל הליווי הזה? האם לא יפול עליך פחד?

אַת היית ונשארת הילדה החיננית והשובבה של הספרות העברית הצעירה. ילדה צחקנית, מתחנחנת, מזדמררת. אך משא כבד זה של השמדה, של מחנקות ומשרפות, והוד זה של מלחמת-ייאוש בגולה ומלחמת-גבורה בארץ – איך העזת לנסות להרימו במנגנון-הצעצועים של שירי-הילדים שלך?

שלך בידידות

שמשון