א

שתי בעיות דלוקות על ראש דורנו: בעית בנין המדינה ובעית בנין האומה כקטגוריה חברתית ורוחנית. בראשונה תלויה דמות־גופו של ישראל ובטחון קיומו הגשמי ובשניה דמות נפשו וטעם קיומו. ולפי שאין גוף בלי נפש ואין נפש בלי גוף, ישנה תנוּת־גומלים בין שתי הבעיות הנ"ל, ופתרונה הנכון של האחת מסייע לפתרונה הנכון של השניה. בלשון בית שמאי ובית הלל נהא אומרים, שהשמים והארץ נבראים בשביל האומה בעת ובעונה אחת, ואין אחד מקדים את חברו. עם־קרקע הוא גם עם־רקיע. גם בגולה היתה לנו, כפי שכבר נאמר ונשנה על ידי רבים, מולדת מטולטלת, כלומר, ניזונים היינו מן המדינה־שבעבר ומן המדינה־שבעתיד, אבל מעולם לא התקיימנו בלי מדינה.

אולם עובדה מכאיבה היא, שאין המאזניים מעויינים. בעוד שהבעיות הממלכתיות זכו לתשומת לב מרובה והכל עוסקים בהן וטורחים בפתרונן, לא זכו הבעיות הרוחניות ליעשות נחלת הרבים והן נדחו ונידחות לקרן־זוית. לפיכך אנו רואים בדאבון־לב, שהמסד הרוחני של מדינת ישראל איננו שרוי במזל בצרון כדרך ששרוי בו המסד ההמלכתי והמשקי. על עניני הבטחון בגבולות יש עין צופיה וצבא־מגן; על עניני הכלכלה, התחבורה והתעופה והצי ממונים שרים ומוסדות, הבוחנים את דרכי המדינה והמשק ושוקדים לספקם ולתקן את קלקלותיהם; ויש מי שאינו נותן מנוח לנוער ומזכיר לו את חובתו להיות חלוץ וליישב נשמות בנגב ובגליל; ויש מי ששוקד על תקנת היחסים עם מדינות אחרות קרובות ורחוקות. מעשים אלה הצעידו את המדינה לקראת התפתחות עצומה ורבת־ברכה, אף על פי שעדיין לא פתרו, כמובן, את כל השאלות החמורות ולא במהרה ייפתרו. מה שאין כן בתחום הרוחני. זה פרוץ ומוזנח. עניניו ובעיותיו הם בחינת “רכוש נטוש”. זעיר פה וזעיר שם מבקיע מאן־דהו את הדממה ומשמיע את קולו, אך אין הד ניכר לאותו קול, ושוב משתררת שתיקה מאויימת. ואף הקולות הבודדים אינם מצטרפים לכלל מקהלה, הואיל ואחד הוא ניגודו של חברו ואין תואם ביניהם, וזה עוד מרבה את המבוכה וגורם שהקולות אינם נקלטים ואובדים בחלל ריק.

רפיון רוחני זה מקורו בכמה וכמה סיבות, ויש צורך למנות מקצתן.

ראשית, קל יותר לעם ולמדינה לפתור שאלות חמריות מאשר שאלות רוחניות, הואיל והתנאים לפתרונן נתונים בעולם המוחשי ואפשר לדעת על בוריו את החסר ואת הדרך למלאותו. ואילוּ בתחום הרוחני הדברים הם בעולם המורגשות והמושכלות, שניסוחם קשה וסיפוקם קשה פי שבעים ושבעה. שכן לא כהרגשתו של האחד הרגשתו של האחר. הענינים דקים כמשי ורכים כדונג ונתונים לטעמו של כל איש, ולא תמיד יש הסכמה אפילו לפירוש משותף של מושגים ומונחים יסודיים, קל וחומר שיש מחלוקת הפוסקים בכל הכרעה רוחנית. רק השלבים התחתונים של חיי הרוח תיתכן בהם הסכמה מראש בין רוב בני האומה; מכאן ואילך נפלגות הדעות ונחלקים הלבבות. דרך משל: הקנית הלשון העברית, לימוד ראשית דעת, רכישת יסודות ההשכלה, ביעור האנלפביתיות וכו' – הם בחינת מוסכמות. אולם מהי השקפת־העולם שתתלבש באותיות העבריות ומה היא דרך־החיים הנובעת מן הדעת וההשכלה, בכגון אלה לא על נקלה תושג ההסכמה. ביחוד קשה הדבר בעם כעמנו, שרוחו וגופו היו מפוזרים, על פני ארצות תבל, והוא מתקבץ עכשיו על שבטיו ועדותיו השונים ונעשה שוב חטיבה אחת.

שנית, הערכה אחת מוטעית עשתה שמות בנו והיא טעונה עקירה. זו גורסת, שהעם היהודי מסורבל ברוחניות יתרה ומטופל בשמימיות, ולפיכך יש צורך למעט בו את היסוד הזה ולהרבות את היסוד החמרי. הנחה זו, חוץ ממה שהיא מוטעית למעשה, הואיל ו“הסרבול” הזה איננו אלא אגדה, ביחוד לאחר חורבנה של יהדות אירופה ועליתם של חלקי־עם מדולדלים, שמעיינות התרבות הישראלית היו כמעט חתומים בפניהם, – הריהי גם מופרכת מעיקרה. אין רוחניות “יתרה”. רוחניות יתרה, היא מעלה ולא חסרון. וכי מי שם קצב ומידה לרוחניות ומי קבע גבול לה? כל עם ורוחו. אפשר לדבר על חיים רוחניים שאינם בריאים, כשם ששכיחים חיים גופניים חולניים בהשפעת תנאי כלכלה ואקלים גרועים. ואמנם בגולה לא היו חיים רוחניים יתרים, אלא בלתי נורמאליים, שהזמן והמקום גרמום. ובבואנו ארצה לא להפחית את החיים אנו צריכים, אלא להוסיף עליהם, להעמיקם, לתת להם טעם חדש.

שלישית, הצורך החיוני בשידוד מערכות חיי העם ובשינוי מבנהו המעמדי לשם יצירת יסודות כלכליים בריאים לקיומו במולדתו העצמאית, שיבש את הכרתם של רבים והשריש בהם כעין אמונה תפלה, כי העיקר הוא המרכז הארצי, הבסיס ליצירה משקית ולעצמאות מדינית, ואילו היצירה הרוחנית תבוא מאליה, בעקבות הקוממיות הממלכתית במולדת. בענין זה כמעט שנתקבלה ההנחה המארכסיסטית הוולגארית בדבר עדיפותו של המסד הכלכלי, שעליו בנוי “המדור העליון” הרוחני. אם מצויה מידה מסוימת של הבנה לצרכי החינוך היסודי והתיכון, להנחלת הלשון העברית ולבידורים קלים, הרי נעדרת ההבנה לעניני תרבות ואמנות אמיתיים, שהם נשמת העם. ודאי הכל משלמים מס־שפתיים לתרבות ולאמנות וליוצרים בשדה הרוח; ובמעמדים חגיגיים ישמע השומע דברי שבח לעיקר הזה; אולם בהסתלק המעמד החגיגי, חוזר הכל לקדמותו והעיקר נעשה טפל.

נתעלמה ההלכה הפשוטה, שאין חיי עם נבנים בדרך מוכנית, באופן שתחילה מניחים יסוד כלכלי ובמידה שיסוד זה איתן, ניגשים לבנין־העל הרוחני. הדבר אינו כך. כל חוליות חיי העם נבראות במאמץ כולל וממושך, וכל ההווייה המגוונת מתרקמת בעת ובעונה אחת. המסד והטפחות מקופלים בכל בנין חברתי מתחילת ברייתו. חיי העם הם מדור תחתון חמרי ומדור עליון רוחני כאחד, ואין מוקדם ומאוחר חל עליהם. והמחשבה, שבגולה היתה לנו רוחניות עודפת וחמריות נגרעת, היא מוטעית. חיי הגלות ניוונו את חיי החומר ואת חיי הרוח כאחד. שניהם היו לקויים בחסר וחותם החולניות היה טבוע בהם. לפיכך, בחזרנו ארצה, אין צורך להפחית את חיי הרוח, אבל יש הכרח להבריאם ולהחלימם ולטבוע להם צורה חדשה, ההולמת את המציאות החדשה.

הבחנה זו חשובה מאד, שכן העדרה הצמיח קוצים בכרמנו, שלא נעקרו עד היום הזה. הסברא שנתפשטה, שאנו רוחניים יותר מדי, גרמה רעה גדולה. אף המחנה הגדול והיקר של מחדשי החברה, החוצבים צורת־חיים חדשה בעמקי ארצנו ובהריה, אלה שהציבו במסירות וביקוד נפש את עמודי הקבוצה והמושב והם מגלמים טיפוס חדש של עובד אדמה, החי חיי שויון וצדק – אפילו הם הגו במסתרי נפשם יחס שלילי ל“עודף” הרוחני, שהעם, כביכול, מטופל בו. הגעגועים לעבר והנסיונות להחיותו בהווי של שבת וחג, אינם סותרים הנחה זו, אלא מעידים על לבטי נפש, השוברים את ה“קו” ודוחפים אותם לעשות נסיונות למלא את “אוצר הרוח” שנתרוקן.

ב

תנועת העבודה בישראל, שחוללה את התמורה הגדולה בחיי העם, הבינה מראשית דרכה, שסיסמאות מהפכניות כגון עליה, כיבוש העבודה, הגנה, הגשמה עצמית, התישבות, חיים חדשים, עצמאות מדינית וכיוצא באלה, אינן דיין לעצמן; מקצתן עשויות להתגשם ולהתרוקן מתוכנן המהפכני ומקצתן עשויות להחרך בשלהבתה של המציאות הבוערת. הנה “נכבשה” העבודה ויש לנו מעמד עובדים והאידיאל הזה מתגשם והולך בשלמותו. עכשיו מבצבצת ועולה השאלה: כיצד חי אותו מעמד בעבודה שכבש לעצמו? מה הוא עושה בשעות הפנאי? אילו מושגים השתכנו בקרבו? במה הוא מאמין ולפי איזו “מנורה של אש” הוא רוצה לעצב את חייו ואת חיי בניו ובנותיו? גם החלוץ מכף רגלו ועד קדקדו, המעוטף כולו מצוות וחובות, יש לו שעות של חשבון נפש ושל חיים רוחניים. ולטיבם של חיים ושאיפות אלו ערך מכריע גם להמשך חייו כחלוץ בנגב או בגליל.

מכאן הרצון, שפעם בקרב הטובים שבתנועת־העבודה, לשלב את הסיסמאות והדיברות האלה כאבני־בנין בתוך היכל שלם. ולא מעטים נתנו חלקם להקמת היכל כזה. א. ד. גורדון היה אלוף הבנאים. הצד השווה בכל הנסיונות האלה, שהם נבעו מהרגשת הצורך להביא את הפרטים והעקרונות הנפרדים תחת כנפי האחדות והמזיגה, לגבש השקפת־עולם ישראלית ע“י בירור הניצוצות שביהדות וע”י זריקת קליפות ו“אכילת” התוך. אי אפשר לומר, שקווי־מחשבתו של גורדון פותחו כהלכה והיו להם ממשיכים הראויים להם. החלק ה“פיסי” הוכנס לתוך מחזור־החיים ונמצאו לו פופולאריזאטורים עיוניים ומגשימים מעשיים חשובים, אך החלק ה“מיתפיסי”, אלה היסודות הזנים ומפרנסים את החלק הראשון, הוזנח ולא זכה למשא ומתן אמיתי. ולא בפרשנותה של מחשבת גורדון המדובר כאן, אלא בהעדר חידוש מתמיד של נכסי המחשבה המשוקעים בה, ונכון יותר לומר: באי־החשבת אותה ספירה, שגורדון רמז עליה, ואף ביחס הביטול לעצם הצורך בה.

אולם השאלה הרוחנית אינה יורדת ולא תרד, מעל הפרק. אתה מסלקה דרך השער והריהי פולשת בעד החלון; כי אין מנוס מפּניה. היא בחינת שר־האומה, שעם ירידתה יורדת גם האומה. ומשום כך היא הבהבה ומהבהבת בסתר ובגלוי, לוחשת ואך מנסרת כגלגל ברקיע, ותובעת: טפלו בי. ואם אין מסתמנים עדיין פתרונים חשובים, הרי מסתמנות צורות עיסוק וטיפול חשובות. לא נהיה אשמים אם לא נפתרנה, אך אוי לנו אם נעלים עינינו ממנה. גם בדורות הראשונים לא היתה אחדות רוחנית, ונחלקו בית שמאי ובית הלל, הרמב"ם ויריביו, והיו תמיד מקילים ומחמירים והיו חסידים ומתנגדים; חטיבה אחת לא היתה היהדות ולא תורתה מעולם; אבל אלה ואלה היו דברי עם חי חיים רוחניים, והשקלא והטריא הכניסה התעוררות וזירזפה לתוך עורקיו דם חם. שאלת חכמי העם היא חצי תשובה. עצם העיסוק בהווית הרוחניות של האומה – ברכה בו. ביחוד אם התהייה היא בת הנפש הישראלית הנכאבת, השואלת לנתיבות עתידה, ואיננה פרי לחישות מן החוץ. אולם אין לך רעה גדולה לקיומו של עם ויחידיו מן הקפאון הרוחני, שבו נקרש, כביכול, כוח התהייה ומתעמעם כוח־הראייה וכל ספירת השאלות והתשובות שרויה במצב של “נים ולא נים, תיר ולא תיר”.

מלאכה בטלה היא להכנס בויכוח עם אנשי הדת האדוקים, הרשמיים; טוב להם, ואפילו ההוגים שביניהם מעמידים פנים שטוב להם. הם קיבלו שולחן־ערוך ויודעים בדיוק מה לעשות כל רגע מרגעי חייהם, על כל פנים להלכה. בחוץ סואנים החיים, נתחדש קיומה של מדינתנו, נשתנו מושגים, הטכניקה העלתה בעיות חדשות גם בתחומי הדת השמרנית. המושג “ספינה פורחת באויר”, שהיה בעיני הרמב“ם כשם נרדף ל”חלומות באספמיא" – איננו אלא זוטא אחת מן המציאות החדשה, שמחוקקי דת משה וישראל לא יכלו להביאה במנין. אולם שומרי החומות בשלהם. הם מוסיפים ללמד אבות־מלאכה ותולדותיהם כאילו לא אירע דבר וכאילו לא נתגלו סודות נוראי־הוד לאדם המתקדם בידיעותיו בחכמת הטבע. אדוקים אלה, עדיין לא הסכימו ביניהם אפילו על כך, אם מותר לכנס את מנהיגיה המוסמכים של היהדות החרדית העולמית כדי לדון באי־אילו שינויים בשדה ההלכה המתחייבים מן המציאות החדשה, שבה שרויים היהודים כעם וכבני אדם. וכל הסימנים מעידים, שעוד מים רבים יזרמו בתוך הירדן עד שתבוא הסכמה בנקודה זו. ובינתיים נוח להם שתהיה צביעות בתוך המחנה, הואיל וכל חציצה בין הדת והחיים, בין מושגי החרדים ובין ארחות־חייהם, מוכרחה להוליד צביעות. שכן אימת הראייה הנכוחה ואימת המסקנות גדולות עד כדי כך, שמוטב להם להתעלם מן הקרע הקיים למעשה בין הדת והחיים מאשר לסגל את ההלכה אל החיים.

עם החלק הדתי הרשמי – להוציא את הכת הקיצונית הגוועת ­– יש לנו שותפות לאומית ומעשית במדינה ובעולם היהודי, אך אין לנו שותפות שבעיון ושבהשקפה, שכן אין מצע עיוני משותף בין מי שרשאי ומחוייב לראות בעינים פקוחות, ולשמוע קולות ברורים, ולשאול שאלות גלויות ולבקש תשובות גלויות, ובין מי שמתירא מפני השאלה הגלויה ועוקף אותה וכופף אלייה לתוך אזנו, כדי שלא ישמע את קולה של המציאות המנסר ברקיע חיינו. הראשון מגבש את צער התהייה ואת ספקותיו ומבקש לעשותם כמין חומר לבראשית רוחנית חדשה, ואילו השני מבריח את הספקות כזבובים מטרידים, מוסיף להטיף לודאות מנוקבת ככברה ומליט את פניו באדרת־שיראין מהוהה, ונוהג כאילו הכל על מקומו בשלום ואין פרץ ואין צווחה.

לא נהא בין האיצטגנינין ולא ננחש מה יהא בסופו של פלג דתי זה בעם, שהוא אולי הנבוך ביותר, הואיל ועתידו מעורפל ויורשיו פוחתים והולכים ואמונתו נתמעטה ונפגמה עד מאד. וידוע שאין שום כת או מעמד או מפלגה יכולים להתקיים זמן רב, אם אין בהם אמונה זו. מכל מקום, לא ממנו תבוא התשובה לשאלות דורנו. הדת כבר אמרה את הכל אצל כל העמים. היא אף נכשלה לא פחות מם התורות ההומאניות החילוניות, ושום איש אינו מצפה לתיקון עולם זה בידי הדת או כוהניה. הדת הולכת וחוזרת למקורה: מן השמים היא באה ואל השמים היא הולכת. ובמידה שבני־אדם מאמינים ויאמינו באלוהים ובשכר ועונש בעולם הבא, תהא הדת קיימת. אך זה יהיה ענין פרטי, אינטימי, ורק מעטים, בודדים, יושפעו ממנה בארחות־חייהם, בענינים שבין אדם לחברו ושבין אדם לחברה. זהו הנתיב המתפלס בעולם, ואין להניח שאצלנו יהיה המהלך שונה, אף על פי שאנקת־התמורה תהיה אצלנו קולנית יותר ויסורי המשתנים יהיו חריפים יותר.

נמצאנו למדים, שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. וכשם שבנקודת־המפנה השל ההווייה הישראלית, בהנץ שחר הציונות, היה החלק “החילוני” הרוח החיה באופני ההיסטוריה החדשה והוא ראה באספקלריה המאירה מה שלא ראו שלומי אמוני הדת, ורק מנהיגי דת מעטים חשו את פעמי הגורל והתמורה וסייעו לתנועת התחיה – כך נטל על “החילונים” שבדורנו, לאחר שנתחוללה המהפכה בישראל, לחדש את יסודות הווייתנו הרוחניים בכוח עצמם. אין ספק, שיימצאו גם עכשיו הוגי־דעות דתיים, ישרי מצפון ובעלי־העזה, שיעדרו עמנו במערכה זו.

ג

ה“חילוניים”, שהשאלה הרוחנית מטרידה אותם והם מבקשים לה פתרונים, נחלקו בעיקרם לשני “בתים”. בית אחד של מעטים, הנושאים את עיניהם אל החוץ ורואים את המוצא הרוחני בתרגום הפתרון הלועזי של אומה זרה, בהציגם אותה למופת לכל דבר; ובית שני, והוא של הרוב, שגם ספקותיהם וגם ודאותם הם ילידי־בית, ואינם מאמינים בשום גאולה מן החוץ, לא ע“י תרגום והעתקה ולא ע”י הרכבה מאונס, אלא ע“י מיצוי המקורות הרוחניים העצמיים וע”י עיון ודיון עצמיים.

כת החיצוניים, שמגמתה המדינית ומגמתה הרוחנית הן שתים שהן אחת, שואפת למחוק את הצלם היהודי מעל פנינו ולהטביע עליהן צלם זר. החלק המובהק שבה, הקומוניסטים היהודיים, אומר זאת בפירוש מפורש. ובכל מקום שידו הגיעה, היה מגשים את תכניתו בעקביות מרובה. אולם גם אלה, שאינם אומרים זאת במפורש, עתידים להגיע לאותה תוצאה. הצד השווה שבהם, שבמעמקי לבם הם רואים את עם ישראל מבחינה תרבותית כ“תולעת יעקב”, שכוחו דל ומדולדל. ולפי שאין “אבטרקיה” רוחנית, מוטב לנו להשׂפיק בילדי נכרים חזקים. גם מה שחידש עמנו בעבר הוא ריאקציוני ומזיק ויש להתרחק ממנו בתכלית הריחוק. על כל פנים, כך כתוב באנציקלופדיות המוסמכות של אותה אומה, המשמשת מופת לכת החיצונים אשר בקרבנו. ההתבטלות מפני ברית־המועצות ומפני כל חזיון רוחני קלוקל שמופיע בה, הגיעה לידי כך, ששוב לא הבחינה ההגיונית יכולה להסבירה לנו, אלא הבחינה הרפואית. צא ובדוק, למשל, מבחינה הגיונית, כיצד קוראים חלוצים בישראל באנציקלופדיות רוסיות חירופים וגידופים על אבותיהם, דתם ותורתם, ממעמד הר סיני ועד ימינו, ולא זו בלבד שמחרישים אלא שהם מוסיפים להעריץ את המדע הסובייטי ולהורות עליו באצבע כעל סמל האובייקטיביות?! או צא והסבר בדרך ההגיון, על שום מה מתרגמים סופרים בעלי טעם סיפורים סובייטיים תפלים וחסרי־ערך, שאילו נתפרסמו כמותם אצלנו בעברית, היו עושים להם חופּה שחורה!

מן הכת הזאת לא תצא כל טובה. ולא הקומוניסטים בלבד איבדו את הקרקע הישראלית מתחת לרגליהם, אלא אף אלה שלכאורה מבדילים עצמם מהם. דינם אחד, ואם לא עכשיו, כאשר עדיין ישנם מעכבים פנימיים מסויימים, הרי לאחר זמן. אין רחמים בדין זה. כי אין עמידה באמצע הדרך. האהבה ללשון העברית, היא ערך נכבד, אך כשהיא לבדה איננה ערך מספיק. היא נהפכת לאהבת הקליפה. עינים, המגולגלות בכל עת ובכל שעה כלפי מדינה זרה, כמקור האמת, הטוב והיפה, שוב לא תהיינה מסוגלות לראות נכוחה ולהתכוון פנימה. הפזילה היא הרגל שנעשה טבע שני. באוירה זו של הוקרת תרבות זרה לכל גילוייה ושל זלזול גלוי או סמוי בכוח־היצירה הלאומי ופירותיו – לא תצמח מחשבה עברית ולא תיאטרון ולא נגינה ולא ציור ולא מחול עבריים. המחנך את עצמו ואת אחרים על המושכל הראשון, שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתחומי המחשבה כבר נאמר ונכתב במשנה המארכסיסטית־לנינסטית, כיצד יצפה לרעיון חדש? הלא אם חידוש בו ואינו מתיישב עם אותה משנה, הריהו פסול ואין לו תקנה אלא ביעור, ואם ישן הוא ועולה בקנה אחד עם אותה משנה הריהו מיותר ולא יעלה ולא יוריד!

באקלים רוחני כזה לא יגדלו שואלי שאלות ולא משיבי תשובות. בו יסתפק האדם, בין אם יגור בכפר שיתופי או בעיר הגדולה, במה שהכינו אחרים ויראה את עצמו כננס בפני הענק ואת חלקו הרוחני במנחת־עניים. ואם סדרי־עולם לא יתהפכו, ומשטר החירות לא יעורער, עתידה כת זו על כל שלוחותיה להיות ריקה מכל תוכן רוחני ישראלי.

ד

וקודם שנעסוק ב“בית השני”, מן הראוי לעמוד על כת אחרת, כת “הניאו־ריליגיוזיים”, שאף היא מבקשת פתרון לשאלה הרוחנית של דורנו, אך מתוך השערה, שהיא תיפגע אם תוכנס למסגרת ה“חילוניים”, ייוחד עליה הדיבור בנפרד.

“הרליגיוזיים המודרניים”, שאני מכנם כך מחמת חוסר שם־כולל אחר, אינם פנים חדשות בתוכנו. הללו אינם רק בעלי כוונות טובות, אלא גם בעלי יכולת אינטלקטואלית רבה, וכותב הטורים האלה מתיחס אליהם בכבוד מיוחד וקורא את דבריהם בעיון מדוקדק. אולם מה אעשה ועד היום לא ירדתי לסוף דעתם, ואני מעיז לומר, שלא מחמת קוצר המשיג בלבד.

הנעימה שלהם היא נעימה של הטפה. בראותם את המצוקה הרוחנית ואת המבוכה ואת התהייה של דורנו הישראלי, הריהם מציעים מוצא ע“י קיצור הדרך. כלומר: בעוד ש”החילוניים" נאמני האומה מפליגים בצר להם לאיזו דרך הרפתקנית ורוצים ליצור משהו חדש וסתום, הם מבשרים לנו את דרך התשובה. “שובו בנים שובבים” – זוהי קריאתם. “התרחקנו מן היהדות, ועלינו לשוב אליה, כמו ששבנו לארצנו מן הגולה”. הם יוצאים מתוך הנחה, שיחודה של היהדות בדתה. כך היה, כך הווה וכך יהיה. לדת, או לאלוהים, אין תחליפים. המולדת, החברה, העבודה, החלוציות לא יירשו את מקום הדת. אלה הם אלילים. ואם חפצי חיים אנו כיהודים, עלינו לשוב ולחיות לפי תורת היהדות, בין אם אנו דתיים ובין אם איננו דתיים. ואם תשאל איך עושים זאת, יענך אחד מנציגי השקפה זו, מר יוסף בנטוביץ. תא שמע:

“איך עושים זאת? קודם כל, ע”י תפילה יום יום. אם אינך רגיל להתפלל מן הסידור, קרא יום יום את התנ“ך. (כאן אני מייעץ, מן הנסיון, לא לעבור על כל התנ“ך באופן מיכני, כי אם ללקט את הפרקים המדברים ישר אל הלב, ומספר תהלים בפרט – הרי הוא ה”סידור" הראשון של עם ישראל – ולחזור עליהם תדיר). וכשתתרגל לכך, תשוב לסידור, ותמצא, שהתפילות הגדולות – שמונה עשרה, מעביר יום ומביא לילה, עלינו ועוד – הן גם קרובות ללבך. כן תעשה גם בשבת. אם לא תוכל לעמוד בביטול כל ל”ט המלאכות, בטל חלק מהן. העיקר – להתרחק מכל השייך, אפילו במחשבה, לעבודת ימי החול; מוטב גם להתרחק מהחברה של ימי חול ולהתיחד עם המשפּחה. וחשוב לא פחות ממצוות לא־תעשה, לקיים במידת יכולתך את מצוות עשה של “זכור את יום השבת לקדשו” – בתפילה ובזמירות, בנרות, בקידוש ובהבדלה, בקריאה בתורה ובהפטרה וכו' (“הדרך חזרה”, “הארץ”, אוקטובר 1954).

קראתי כמעט את כל הספרים והמאמרים, שנכתבו בידי אנשי קבוצה זו, ורובם ספרים ומאמרים עתירי־רוח, אך לאחר קריאתם הייתי נפטר מהם כשדעתי עלי קצרה: סוף סוף, איך עושים זאת? מאחר שלא כמר בנטוביץ עסקו אלה במדרשים עיוניים, באבחנת הליקויים ובבירור השקפות. אך הנה בא מר בנטוביץ והעיז להורות לנו את הדרך אשר נלך בה כדי ליעשות דתיים ולחזור בתשובה שלמה אל היהדות. בואו ונמטי אפריון למר בנטוביץ על העזה זו!

אולם במקום שאתה מוצא את העזתו, שם אתה מוצא את תמימותו ואת כשלונו. ואין זה כשלון אישי, אלא כשלון השיטה, התפיסה. שהרי אם נשמיט מדברי מר בנטוביץ, המובאים כאן, את ההקלה שהוא מקל עלינו בקיום קצת מן המצוות, ולא נפרש בשם מחברם ובשנת פרסומם, אז נחשוב אותם כציטאטה מספר־יראים עתיק. ואם כן, מדוע מיתמם מר בנטוביץ לחשוב, שדבריו אלה ב“הארץ” יפה כוחם להחזירנו בתשובה שלמה מכוחם של ספרי־יראים אחרים, יקרים ונפלאים ותמימים באמת?

אילו אפשר היה לרוב העם לשוב ולקיים את מצוות הדת או חלק מהן בפשטות כזאת ולא היינו צריכים אלא למעוררים מודרניים – לא היה המצב חמור כל עיקר. מסעי התעוררות ומאמרי התעוררות אינם חסרים. אולם הדבר אינו כן. וכשאתה קורא את דבריהם של הוגי־דעות רליגיוזיים אלה בישראל, המוכיחים את ה“חילוניים” על פניהם ואומרים להם: אין ברירה אלא לחזור בתשובה – אתה נרגש מן הקריאה, אך נפגע מן התמימות, שאינה הולמת כלל בעלי מחשבה מעמיקים. הלא כל חודה של השאלה נעוץ בכך שהדת ומצוותיה (ובכלל זה גם המצוות שהריליגיוזיים קוראים אותנו לקיימן) פג טעמן בעיני רוב העם, ואין כל סיכוי וסבר, שבבוקר לא־עבות אחד יקום עם רב זה ושוב יתחיל להרגיש טעם בהן. סיבות רבות ועמוקות לדבר, ולא נוכל בתחומי מאמר זה לעמוד עליהן. אולם כיצד יכול אדם לשמור שבת כהלכתה או להתפלל, או להקפיד במצות טבילה, או להיזהר ממאכלות אסורים, בשעה שאינו מרגיש כל צורך בכך ומצוות אלו הן ככבלים על גופו ונפשו? הלא תרי"ג מצוות הוא מעגל שלם, קו־חיים, שהיה רב־משמעות. אך הקו נשבר ואנו נמלטנו ממנו. יחידים עשויים לחזור את המסורת הישנה, אך רוב העם מתרחק הימנה, הלוך והתרחק.

ההטפה המודרנית לקיום מצוות מעשיות, לשמירת שבת, להינזרות ממאכלות אסורים, לתפילה ולאמונה תמה באלוהי ישראל, כשלעצמה, אין בה כל פגם; אבל היא חסרת טעם וסיכוי, שכן לא זו בלבד שאינה פותרת בתוכנה את השאלה החמורה, אלא היא אף סותמת אותה ומכסה את תהומיותה במליצות. איזהו פתרון גרוע? כל שאינו ממין הבעיה. שהרי מי שאינו שואל כענין, איך ישיב כהלכה? נברר את דברינו.

ההטפה לחזרה־בתשובה היתה בשעתה ובמקומה והיו לה סיכויים, כל זמן שתמונת־העולם והרגשת־העולם היו דתיות, אלא שמחמת היצר הרע לא יכלו הבריות לקיים את המצוות והחובות, המתחייבות מהרגשת־עולם זו. ולפי שסטו מן הדרך, קמו מגידי־מישרים שהוכיחו אותם על פניהם בדברי כיבושין והחזירו אותם למוטב. אולם כל המטיף לתשובה למסורת בדורנו, שרובו המכריע רואה מעשה־בראשית ומעשה־מרכבה אחרים וכל דמות־עולמו ותחושת־חייו נשתנו, הריהו מדבר אליו בלשון זרה. שניהם, המטיף והמוטף, עומדים על שני מישורים שונים ואין כמעט מגע ביניהם. והלא כלל ראשון ויסודי בידי הפדגוגיה, שיהא המחנך או המטיף מדבר בלשון חניכו ומבין אותה, ולא יתנכר לעולם רגשותיו וחוויותיו.

לשם המחשת האבסורד שבהטפה זו נביא דוגמה חיובית מספירה אחרת: ההטפה לחלוציות, כלומר, הדרישה המתמדת מהנוער בישראל שיעזוב את דרכו הקלה וילך בדרך־חיים קשה יותר למען עמו ומולדתו. בין אם הנוער נענה בשלמות לקריאה זו ובין אם הוא נענה לשליש ולרביע, ואפילו אינו נענה כלל, הריהו מודה בעמקי לבו, כי דרך החלוציות היא הנכונה. כלומר: ציורי השקפת־החיים החלוצית מעוגנים בנפשו והוא מוקירם, אלא שאין לו העוז לפרוש מהרגליו וליטול על עצמו עול חלוצי כבד. לפיכך יש תקווה להטפה זו, גם בשעה שהיא דורשת מסירות־נפש, כי שניהם, התובע והנתבע, הקורא והנקרא, עומדים על בסיס רוחני אחד והם עשויים להושיט יד זה לזה. מה שאין כן העצה לשוב למצוות היהדות המסורתית. הטפה זו, אפילו דרישותיה אינן חמורות ואין בקיומן משום מסירות־נפש אלא מצוות אנשים מלומדה, לא תתקבל, כי תוכנה חסר־שחר בעיני רוב הדור. כאן עומדים שני סוגי אנשים, כביכול, משני כוכבים רחוקים. רוב בני דורנו נוסעים בשבת ואוכלים כל מה שמותר לאדם לאכול ואינם מניחים תפילין ונשיהם אינן טובלות במקווה, לא כדי להרעים את הדתיים, או מפני שיש להם תענוג של ביטול מצוות, אלא מפני שאינם רואים כל צורך לנהוג אחרת ואינם מרגישים כל טעם בכבילת עצמם.

מר יוסף בנטוביץ חושש שמא יירתעו החוזרים־בתשובה מפני תרי“ג המצוות, והריהו מקדים ואומר: “אל תחשוב, שאסור לקיים רק חלק מן המצוות”. יורשה לנו לשאול: אל מי הוא פונה? לאלה שאינם “דתיים”. הם בטוחים שמותר לקיים חלק מן המצוות, אולם הם אינם מסכימים בשום אופן, שמר בנטוביץ או מישהו אחר יהיה הפוסק אילו מצוות חשובות ואילו אינן חשובות, וכנגד זה חושבים הדתיים בפירוש, שאסור לברור מצוות ואין לומר: דין הניין לי, דין לא הניין לי. הם רואים את כל תרי”ג מצוות כבנין שלם, שכל המזיז מצוה אחת מהן, מערער את כל הבנין כולו. וחוזרת השאלה למקומה: מהיכן קיבל מר בנטוביץ סמכות לבירור המצוות, ומי ייפה את כוחו לחבר שולחן־ערוך חדש, ועל פי איזה קנה־מידה הוא מקיל ומחמיר? ועל יסוד מה יטיל חובה על בתי הספר לחנך על פי שיטתו?

בצר לו, הוא מביא ראייה מן החינוך הציוני, שאף הוא חובה. מכאן שגם החינוך הדתי יכול להיות חובה. אולם תמיהני, אם מר בנטוביץ ירד לעומק הענין הזה. הרי הוא מביא דוגמה לסתור.

רוב תושבי ארצנו ציונים הם, ואף אלה, המתחמקים ממילוי חובותיהם הציוניות ואינם מוכנים להקריב כל קרבן למען הגשמת הציונות, השקפתם האינטימית היא ציונית. שכן רוב העם מאמין אמונה שלמה, שבתקופה זו רק הציונות תפתור את שאלת היהודים. לפיכך מותר לחברה, שרובה ציוני, להטיל חובות ציוניות על עצמה ואף על מיעוט קטן ויוצא־דופן. ההבדל בין הציוני, שאינו רוצה לקיים את מצוות הציונות, ובין הציוני המקיימן, הוא במידת הוויתור על הנוחות האישית, שכל אחד מהם מוכן לוותר. אבל שניהם עומדים על בסיס רוחני אחד. אולם המצוות הדתיות “המעטות”, שמר בנטוביץ רוצה להטיל, הן למורת רוחו של רוב הישוב, ואינו רוצה בהן, ואפשר להטילן עליו רק בכוח הכפייה. מה מקום יש כאן להשוואות אל חובת החינוך הציוני?

חוששני, שמר בנטוביץ בהעזתו המעשית רק הדגים את חולשתה של התפיסה “הריליגיוזית” שלו ושל חבריו, כשהיא אומרת לצאת מן המופשט ולהציג את כפות רגליה על קרקע המציאות. ע"י כך מתפוררות גם ההגדרות החריפות, שאנו שומעים מפי אנשים אלה. מר סימון שואל: “האם עדיין יהודים אנחנו”, ומפליג במסכתא עיונית, כדי להגיע לידי מסקנות קודרות. מר בנטוביץ גוזר: “כל יהודי מוכרח להיות דתי ביסודו”, ואינו טורח להוכיח זאת כהלכה. והוגה־דעות שלישי נכבד מאוד פוסק: “כל מי שאיננו מאמין באלוהים, איננו יהודי”. לצערי הרב, מרגיש אני קצת קלות־דעת בפסקי־דין כאלה, ויש בהם משום שירות־דוב לפתרון השאלה הרוחנית של הדור. כל מי שמטיל, למשל, ספק ביהדותו של דור פורק־דת זה, כלום עושה חסד עם היהדות או נותן לה חיזוק. אך הוא עושה לא רק עוול לאלה הרואים את עצמם כיהודים שלמים, אלא פוגם גם בספירת המחשבה. שהרי ניתנה רשות לשאול הוגה דעות זה: שיננא, היתכן שרוב העם הוא לא־יהודי ורק המגדיר או השואל “האם עדיין יהודים אנחנו” – הם השרידים־היחידים, שהותיר לנו הגורל לפליטה?

לשמחתנו, אין אלה אלא דברים בעלמא. אם שמעת דור אומר מתוך עומק נפשו: יהודי אני, הריהו יהודי, ואל תקשה קושיות ואל תפריך פירכות. ואם שמעת הוגי־דעות אומרים על דור: “הוא אינו יהודי”; אל תאמין להם. ההכרה היהודית, האישית והקיבוצית, היא הקובעת את יהדותו של דור ולא דברי פילוסופוס זה או זה.

הדור נתון במצוקה רוחנית גדולה. בעיותיו נכאבות מאד. הפרוץ מרובה בו על העומד. אולם תשועתו לא תבוא מן הפתרון הריליגיוזי של קבוצה זו, שאינו אפילו כאותה איספלנית על גבי המכה.

ה

ה“בית” השני, היושב על מדוכה זו ומבקש להעלות ארוכה לבעיות הרוחניות של הדור, שולל את הקפאון של היהדות השמרנית ואת סמיות־עיניה, פוסל את הניהיליזם הרוחני ואת ההתבטלות הלאומית של כת ה“חיצוניים”, ואך אינו שותף לנסיונותיה של קבוצת מחדשי הדת. יודעים אנחנו, שדרך התיקון אינה קלה ואינה קצרה, ואפשר שאין לכנותה מהפכנית.

אולם יתכן שראוי תחילה להציג את אלה, שגם כותב השורות הללו, נמנה עמהם. הם מאמינים בעתיד ישראל במולדתו. תרבות ישראל היא מקור חיותם ותמצית דמם. הם שואפים להקים חברה חדשה, המושתתת על אדני הצדק האישי והסוציאלי. תפיסת הצדק באה להם ממקורות שם ויפת כאחד, ממקור התנ"ך והסוציאליזם ההומאני. הם מוקירים את העבר של עמנו ואת אוצרות רוחו הגדולים, שהדורות הראשונים אצרו אותם ועיצבו אותם בהתאם לתנאי הזמן ולהשגותיהם של מורי הימים ההם. אולם לפי עומק הכרתם, נשחקו הרבה מטבעות באוצר הזה ונפסלו למחזור החיים בזמננו. הם צריכים חידוש וגם החלפה. והשאלה היא כיצד מחדשין וכיצד מחליפין. איך מוציאים מן המחזור מטבעות שחוקים ואיך מכניסים חדשים במקומם. והענין חמור, שכן המשל הוא מוחשי יותר מן הנמשל. החלפת מטבעות בחיים הכלכליים היא פרי החלטה מפוכחת ומעשה מנגנון מדוקדק. מה שאין כן בחיי הרוח. בית היציקה למטבעות החדשים הוא גופו בעיה קשה, ואין צריך לומר ענין הברירה והפסילה, שבשבילן יש צורך בסמכות, בתעריך, ואלה מאין יימצאו?

ואין כותב הטורים האלה מתיימר שמצא את הפתרון. מסופקני אם זה יימצא כולו בדורנו ואם יחידים ימצאוהו. אבל כיהודי נאמן, אעפ"י שאינו שומר מצוות דת (האמונה באלוהים אינה ענין לכאן, שכן הרבה טעמים והרבה פנים לה), הוא דוחה כל מי שבא ליטול ממנו נאמנות זו, אם בשם הפילוסופיה או בשם הדת. בין שאר בני דורו הוא רואה את עצמו כיורש היהדות וכאחראי לעתידה, ממש כפי שראה את עצמו אביו ואבי־אביו. הוא אינו מוכן להעניק שום זכויות יתרות בתחום זה, לא לדתיים הישנים ולא לדתיים החדשים. הם לא הצטיינו בדורות האחרונים בתחושת הגורל והעתיד, אין הם בעיניו יהודים יותר ממנו. וכל הנעימה הזאת של נאמנים המטיפים לאפיקורסים, היא לזרא לו. הוא נוטל רשות לעצמו להטיף גם למטיפיו, מפני שגם נשמתו עמדה על הר סיני.

המסד הרוחני החדש יתגבש תוך מאבק־בית ומאבק־חוץ. מבית יהיה צורך להבר את הבר מן הפסולת, לחדש את החיוני ולזרוק את הנדון לבלייה. אנו לא נכוף על שום יהודי השקפתנו ה“חילונית”, ילך לו כל אחד בדרכו, אך לא נתן רשות למישהו להיות דיין ושופט עלינו, אם אנחנו יהודים מהימנים אם לאו. החברה המתחדשת במדינה לא תחיה מפי אנשי הדת ולא תשאל לדעתם ולרשותם. היא תוקיר את כל הערכין החיוניים המשוקעים בדת ותברר את כל הניצוצות. אך מה שייראה בעיניה כמכשול וככבלים – לא תירתע מלפסלו.

דוקא ה“חילוניים”, המביטים על היהדות מנקודת השקפה היסטורית, ויודעים שהעבר, ההווה והעתיד יונקים זה מזה ואין האחד נכווה מחופתו של השני, דוקא הם מכירים בכך, שתרבות ישראל, אשר ספגה לתוכה את הדת, לא תתחדש אלא מתוך קשר ומתוך היאבקות עמה. לא התנכרות לעבר הדת ולא תלישות ממנו, קל וחומר שלא זלזול בו, אלא כריתת ברית עמו על יסוד בירור ערכין וזיכוך יסודות שבו. אין זה ענין מהיום למחר. בתהליך זה אין למנוע התדיינות רצינית ואף לא התנגשויות של עולמות וערכין. המשמרת היוצאת אינה מפנה בנקל מקום למשמרת הנכנסת. ערכי־הדת, שלפני כמה דורות היו עליונים על כל נכסי החיים, לא ימחלו בנקל על כבודם ולא ירדו למדרגת נשפטים ונבחנים. עוד תהיה מתיחות רבה בין המשמרות. אולם הקצוות יתחככו והזיזים ישתפשפו. ויהיה צורך בטאקט רב ובאורך־רוח, עד שמכור־ההיתוך הזה יצאו שוב ערכין צרופים ומזוקקים.

ואין לזלזל גם במאבק החיצוני. לא נימנע מן המאבק עם הפאשיזם, ולא עם הקאפיטליזם, ונצטרך להתנצח גם עם הקומוניזם. בזה לא יועילונו רק פרשת חומש ורש“י, ו”מודה אני“, כפי שמר בנטוביץ מציע בתום לבו. עם רעיונות ועם שיטות צריך להלחם בכוח הרעיון והשיטה. לתכלית זו יש לחשל כלי־זין רוחניים, שלא יהיו מבוססים על תרגילי תפילה בלבד. גם הרמב”ם לא הסתפק בשעתו ב“משנה תורה” וכתב גם “מורה נבוכים”, שבו התדיין עם רעיונות הזמן. היהדות החדשה תהיה מזיגה של יסודות רעיוניים הומאניים, בין שלידתם בבית ובין שהם מולדת־חוץ. וכן יהיה החינוך שלנו; הוא לא יהיה דתי בשום פנים ואופן. הדת, המסורתית או הריפורמית, לא תהיה חובה במדינת ישראל. היא תהיה ענינו הפרטי, האינטימי, של כל אזרח ישראלי.

ויורשה לי לשרטט כמה קוים:

בחברה הישראלית החדשה יהיה הפוסק העליון שכלו של אדם. על פיו יחליט כל אזרח במה להאמין ובמה לכפור.

החברה תגבש יסודות מוסמכים ומקובלים על הרוב, ואלה יהיו לה לעינים בקביעת תכנית חינוכית מתוך התחשבות ככל האפשר עם מיעוטים.

הדתיים, גם אם יהיו מיעוט שבמיעוט, הרשות בידם להיות מחוץ לחברת הרוב ולחיות לפי אמונתם.

מורשת ישראל כוללת בתוכה את כל התרבות, הדתית והחילונית, ההלכית וההגותית, הפילוסופית והפיוטית. היא כולה נכס לאומי, שהדור הבא יורשו מקודמו והוא רשאי לנפותו, לבררו ולצרפו, לשלבו בתוך תהליך היצירה וההנאה או לדחות יסודות מסויימים שבו כבלתי מתאימים.

החברה תחתור להלביש את הווי־חיינו צורות מקוריות, אם מתוך אוצר המנהגים של חיי ישראל בעבר ובהווה ואם מתוך החידושים שנתחדשו ושיתחדשו על קרקע ישראל בימינו.

במיוחד צריך לתת צורה לאומית ליום השבת, שלא יהיה דומה לכל ימות השבוע, אך גם לא יהא דומה לשבת המסורתית, המסורבלת איסורים וכבלים, שכוחם פקע עוד לפני עשרות שנים בגולה.

תעודה מיוחדת נועדה לספרות העברית ולאמנות העברית. הספרות הלכה, בדרך כלל, באורחא דמהימנותא. היא היתה הראשונה, שביררה ערכין, פסלה והכשירה. החברה החדשה שבמדינת ישראל שומה עליה להעמיק במעשה הזיכוך, לחשוף מקורות ולהעשיר את חיינו וביטוייהם.

יש צורך לא רק באהבת ישראל, אלא גם באהבת הכשרון הישראלי, בטיפוח הכוחות והסגולות המקוריים, בנטיעת כבוד ויקר ליוצר העברי ואמונה ביכלתו.

ועל הכל: הגיעה השעה להקדיש מחשבה לבעיות הרוחניות הללו, להנחילן לרבים ולקדם את פתרונן. אין לך רע משביתת־המחשבה, וגרועה ממנה מחשבה למראית־עין, בימי חג ומועד או במעמדים חגיגיים. זהו סימן לריקות. וכשמתהווה חלל ריק ושומם, נטווים כל מיני קורי־עכביש. נשנן לעצמנו: הבעיות הרוחניות של הדור הן עיקר כמו כיכר הלחם.

“ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים”. – בית שמאי אומרים: מחשבה בלילה ומעשה ביום, ובית הלל אומרים: מחשבה ומעשה ביום. אמר ר' שמעון בן יוחאי: תמהני היאך נחלקו אבות־העולם, בית שמאי ובית הלל, על בריאת שמים וארץ; אלא מחשבה בין ביום ובין בלילה, ומעשה עם דמדומי חמה.

(ילקוט שמעוני, בראשית ב').

תנועת העבודה הארץ־ישראלית נולדה כמרידה נלהבת ביהדות־של־דרוּש. שנים על שנים ישבה כנסת ישראל בגולה ודרשה מדרשי גאולה וציפתה בחיבוק ידים ובגעגועי לב לאותה גאולה. את מיטב רוחה ואת עוז־שלהבתה שיקעה היהדות בדרושים אלה. הם נעשו לה עיקר. היא הסתפקה בקבלת שכר על הדרישה. היא דרשה במעשה־בראשית ובמעשה־מרכבה, דרשה מקראות ודרשה על כל קוץ ועל כל תג שבתורה. זה היה מזונה. הרגל הדרוש והפלפול נעשה לנו טבע שני. אך קמעא קמעא נתגבשה ההרגשה בתוך אותה יהדות עצמה, בתוך כנסת ישראל הצעירה, שכל יחיד מישראל והכלל כולו עתידים להמעך בין חריצי־הברזל של זמננו, אם היא תוסיף לטוות לעצמה בגדי־שיראין כאלה ותצפה לגלוסקאות של גאולה, שתבוא מאליה. לפיכך קמה ומרדה. לא ביום אחד נערכה המרידה. היא הוכנה בגלוי ובסתר, מדעת ושלא מדעת, ימים רבים, כמה דורות. מרידה זו קבלה ביטויים שונים, אך ביטויה המופתי, החותך והמכריע, בא לידי גילוי באותם העולים לא“י, שמהם נתרקמה תנועת־העבודה שלנו. ודרכם של מורדים לנסח את ה”אני־מאמין" שלהם בחריפות, בחד־צדדיות, בהבלטת העיקר והבלעת עיקרים אחרים. כך ניתנה אצלנו, – יותר נכון נתחדשה עלינו – הדיברה העזה והקונה לבבות: “לא המדרש הוא עיקר, אלא המעשה”. כנגד יהדות־של־קול ויהדות־של־דרוּש ביקשו ליצור יהדות־של־יד, יהדות־של־מעשה. באפס־עבודה לקינו ובעבודה נבוא לידי תיקון.

בדיברה זו, שניתנה לנו מתן שני מפי ההיסטוריה החדשה, החזיקו הראשונים באדיקות. ובני העליה המועטים פנו ביקוד ובשמחה־של־מצוה לכיבוש ענפי מלאכה ויצירה, לעבודת האדמה ולכל עמל־כפים. הקנאות לעשייה, להגשמה עצמית, שהיתה תולדה הגיונית ומוסרית של ההנחה, שיש צורך לשנות את הלך־רוחו ואת יחסו של העם ושל כל יחיד לעבודה וליצירה, קנאות זו הביאה לידי הפרזה. כל מי שאלוהים חנן אותו בכוח־החושב ובכוח־המדמה והרגיש צורך לדבר דברי־עיון, היו מציצים בו בעין חשדנית, שמא אין לבו שלם עם המעשה. דברי־עיון אם לא נחשבו לדברים בטלים הרי נחשבו לדברים טפלים. השנאה לתלמיד־חכם ולמחשבה שהיא גבוהה למעלה מעשרה טפחים הלא אינה חסרה בשום דור, ואם עוד מוסיפים עליה שמן “אידיאולוגי”, הריהי בוערת ושורפת. אפילו א. ד. גורדון, שנתן את כל עצמו לעבודה ובגיל שאין דרכם של הבריות לתבוע ממנו מאמצי־גוף יתרים, לא ניצול בשעתו מדינו של יחס מנוּכר מצד רבים לתורתו העיונית, כלומר לעצם העובדה שהוא מעיין עיונים. אם נשתיירו לנו מהימים ההם כמה מסות ומאמרים עיוניים מלבד אלה של גורדון, הרי זה על אף היחס הזה. אוירה קרירה מאוד ליפפתם. כל ההערכה החיובית ניתנה למחשבה האמפירית, למחשבה כבת־לויה, כבבואה, אך לא למחשבה לשמה, שהיא יסוד־בראשית לכל מעשה. אין בדעתי למתוח בקורת על הלך־רוח זה, שיצר לנו גדולות, כי אם לציין אותו ואת התולדה שנבעה ממנו: עד היום הזה אין עדיין ברחבי הצבור שלנו הכרה אמיתית בערכו של הרעיון, של העיון, של המדרש, אלא רואים אותם כתקשיטים או בפרפראות לחכמת המעשה. מבחינה זו היו ראשוני העולים מרכסיסטים אדוקים שלא בידיעתם.

ברם, כל זמן שתורת־העשייה וההגשמה העצמית היתה פרי מרד רוחני והתגעשות חלוצית שמילאו את הנפש של כל אחד והעסיקו אותה עד בלי שיור, לא היתה הסכנה שביחס זה בולטת לעין. אך משעה שהמפעלים נתרבו ונתבססו, וההגשמה העצמית נעשתה נחלת המונים, והשמחה של הנחת המסד אינה משותפת עוד לכולם – מן הדין היה שיתגלו תוצאות שליליות מסוכנות, שהורגשו לאחר זמן.

נפרוט כמה מן התוצאות הללו:

א) פולחן העשייה. ההגשמה, היא אבן־שתייה בשבילנו. בה החידוש שחידשנו. היא המשקל־שכנגד לויכוח המופשט על דבר מהות היהדות או הסוציאליזם. היא הביטוי המוחשי לציונות, שהיתה ערטילאית וחוורת מחמת חוסר דם וממשות. אך פולחן העשייה אינו שונה ממיני פולחן אחרים. סכנה צפויה לו למעשה אם הוא יוצא בגפּו, אם אין מתלוית לו שיירה של הלכות ודעות, אם אינו כפוף תמיד למשמעותה של השקפה מסויימת ומפורשת. גם הפעולה אינה גוף בלבד; גם לה יש נשמה. גם אותה צריך להדריך כוכב והיא זקוקה למצפּן. פולחן העשייה מביא עמו את המוסדותיות. המוסדות שהקימונו הם נכסים יקרי־ערך. הרבה חלומות גנוזים בהם. אך המוסדותיות, כלומר, ראית כל מוסד כמטרה בפני עצמו ואת ממשלת כל המוסדות כתכלית עליונה, אינה ברכה לתנועה. כל הנכסים שלנו מוכרחים להיות בחינת נכסי דניידי ולא נכסים קפואים. על העשייה שלנו מוכרחה לרחף רוח של מהפכה מתמדת. והיכא תימצי רוח כזאת אם לא בדמותן של אידיאות, המניעות את כנפי העושים!

ב) הצטמקות המחשבה והחזון. המלה “חזון” היא הפּופּולרית ביותר ורבים המשתמשים בה, אך משמעותה פוחתת בשיעור מקביל למידת השימוש בה. חלה בה אינפלציה גמורה. האומר: חזון העתיד, חייב להתעמק בהווה, לנתח את המשטר הקיים, להתנצח עם שיטות קיימות, ולאמץ את כוח דמיונו כדי להרים מעט את הלוט מעל פני העתיד. ודבר זה לא ייעשה בלי אהבת העיון ובלי טיפוח המחשבה לשמה. כל מעשה מסתיים לאחר שנעשה, לאחר גמר־מלאכה; אך המחשבה אינה נפסקת לעולם, היא נותנת טעם למעשה שנעשה ולמעשה העומד ליעשות. היא חורזת אותו במחרוזת לאומית או סוציאליסטית. אותו משק ואותו קואופרטיב, שמבחינה אובייקטיבית אין הבדל בינם ובין אחרים, עלולים להיות נכס מועיל לציונות ולסוציאליזם או נכס אדיש או אפילו נכס מנוגד. הכל לפי הכוונה הגנוזה בו בשעת בריאתו ואחר בריאתו. הגענו לידי כך, שיחידים הוגים דעות ורוקמים חזון העתיד, אך הרבים אינם עושים זאת ואף אינם ניזונים מפרי מחשבתם של היחידים, כי לא הורגלו לכך.

ג) עצמאותו של טכסיס. כל החיים הם מלאים טכסיסים. ולא בחיים הציבוריים והמדיניים בלבד הכתוב מדבר, אלא בכל התחומים והספירות. אולם אימתי הטכסיס הוא מוסרי וראוי לשמו? כשהוא מצומד לאידיאה. אותה שעה הוא מעין כוח מסייע או כוח יוצר תנאים להגשמת האידיאה. אך הטכסיס הוא בחזקת סכנה לבעליו בשעה שהוא נעשה, כביכול, עצמאי, בשעה שהוא ניתק ממקורו. אם “השומר הצעיר” דורש, למשל, דימוקרטיה מלאה בהסתדרות ובאותה שעה עצמה הוא מטיף לדיקטטורה של מפלגת־מיעוט ומחייב את כל התוצאות הכרוכות בכך, הרי זה טכסיס, שאין מאחוריו כל אידיאה, יתר על כן: הוא מנוגד לאידיאה. זהו טכסיס “עצמאי”. סכנת התעצמאותו של הטכסיס צפויה גם למפלגה, המקפלת בתוכה עשרות גוונים וסגנונים ושאיפות ונוסחאות, המצווה לגשר תדיר על כל ההבדלים האלה בגשר של פשרה מוצלחת. כוחות מוסריים גדולים ומסורת רבת־יצירה שמרו על מפלגת־פועלי־א"י לבל תהיה מפלגת טכסיס. אך היא לא ניצלה לגמרי מן הרוח הזאת. לא תמיד יכלה להאיר את טכסיסיה באור אידיאי, הנראה יפה לכל עין. פעמים שהיתה אנוסה להניח את דעותיה בלא מיצוי הלכות ואת בירוריה בצריך עיון, משום שלא כל חלקיה יכלו להסכים לנוסחה אחת. והתוצאה היתה לא רק ריבוי נוסחאות, אלא גם צורך בלתי פוסק לפשר בין הנוסחאות הללו. ובינתיים המוני החברים, החיים מפי המפלגה, לא נתחנכו על ברכי מחשבתה, ולא הורגלו בכלל להוקיר ערכי־מחשבה שאין עמהם מעשה לאלתר. מורגל היה לומר: המעשה מאחד, הויכוח בהלכות דעות מפריד, אך מימרה זו נתבדתה; הוברר, כי מעשה, שאין עמו גם בירורים עיוניים, אינו מודרך כהלכה ועשוי לשמש גורם לפירוד.

מן המצב הרוחני הזה סבל ביחוד הנוער, שזה דרכו לבקש נתיבות עולם ולתבוע תשובות ברורות על השאלות המנסרות בארץ ובעולם. אותו לא סיפקו לא נוסחאות־הפשרה שהן פרי מחלוקת באיזו ועדה משותפת, אף לא העקרונות הכלליים של הציונות הסוציאליסטית שנעשו סתמיים.

ד) יצר השלטון. לכבוש אדם או ציבור כיבוש רוחני קשה יותר מאשר לכבוש אותו בדרכים אחרות. הפילוג על יסוד ארגוני מתאפשר בכל מקום שהציבור לא חונך במידה מספיקה על ערכי־רעיון. יצר השלטון, שהוא גדול בלאו הכי, מפרכס לצאת ואינו מוצא כל מכשולים לפניו. דיה סיסמה קלילה או התנגדות לפרינציפ ארגוני כדי שחלק מן המפלגה יכריז על עצמו שהוא אופוזיציה, מה שאין כן בשעה שבציבור מושרש יחס של הוקרה לערכי־רוח ולהשקפת־עולם. הלה ישאל מיד: על שום מה הם נפלגים? במה הם חולקים? אותה שעה מתבושש יצר־השלטון להופיע בעירומו.

הצבענו על מקצת מן התוצאות, שנולדו בגלל התרשלותה של תנועתנו לטפח את העירוּת הרעיונית והעיונית, את המחשבה לשמה. אולם כל מי שיסיק מכאן, כי כוונתי לומר, שרק חבורה העשויה מעור אחד מסוגלת לחיי רעיון אמיתיים, אינו אלא טועה. גם מפלגה רחבה, מפלגת מעמד, מסוגלת להם. הטעות לא היתה בכך שהקימונו מפלגה מאוחדת, רחבה, בעלת גוונים וסגנונים שונים, אלא בכך, שהשלינו את עצמנו, כי אם נדחה את הבירור הרעיוני המקיף ונימנע מחילוקי דעות בשאלות שונות – נתחמק מאיזה גורל רע. אין הדבר כך: הויכוח בהלכות ודעות בארץ אינו דומה לזה שבחו"ל. הבסיס הלאומי, המדיני והחברתי שמתחת לרגלינו, ההויה הישובית השלמה, והאחריות הממלכתית להווה ולעתיד האומה – משרים רוח אחרת על כל ויכוח. המעשה היוצר שלנו, המשקי והחברתי, משמש כוח ריגולאטיבי למחשבה ויוצק בה נסיוב של ברזל, נסיוב של ממשות. המוץ והפלפול נידפים ברוח. אין כל יסוד לחשוב, שאילו נתועדו ועידות או כינוסים, שבהם היתה המפלגה מעמידה לדיון לא רק שאלות שוטפות, אלא גם דעות הנוגעות בספירת השקפת החיים והשקפת העולם, היתה המפלגה מפסידה מכוח־העשייה שלה ומכוח־שלטונה בציבור. להיפך: הדעת נותנת, שהיא היתה מוסיפה חוסן וערך חינוכי לעצמה. לא ״קולקטיביות רעיונית״, שאינה יכולה ואינה צריכה להתקיים בגוף ציבורי גדול, אלא שקלא וטריא רעיונית, מתיחות רוחנית, טיפוח ערכי אידיאה. אם אפשרית מסקנה משותפת – מה טוב, ואם לאו – אין כל רע בכך. המפלגה מושתתת על כמה הנחות ציוניות וסוציאליסטיות משותפות ואינה מטילה חובה, שכל האמונות והדעות בכל שטחי החיים יהיו משותפות לכל חבריה. אולם למעשה היה קיים מעין הסכם חשאי לבלתי נגוע בסעיפים מסויימים. והתוצאה לא היתה ליכוד ואחדות, אלא ריפוף קשרים וזלזול בערכי־רעיון.

המאורעות בעולם כולו והמאורעות בעולמו של ישראל זעזעו הרבה מושגים וערכין. ניבעו בקיעים בחומות הבצורות של השקפות ותיקות. האדם בן־דורנו צמא ועורג להבנת־עולם חדשה. הוא מבקש לחזור ולשאול, לחזור ולהשיב. מה שמוכן ועומד משכבר בשדה השאלות והתשובות – הכזיב. שמים וארץ נתרופפו, ועמודי רוח חדשים דרושים לאדם כדי לחזקם ולסעדם. המעשה בלבד, אם כי הוא יגדל ויעצם לאחר המלחמה, לא יוכל בשום פנים להיות הסעד היחיד. קנה־צופים חדש יהיה דרוש לאדם. שום גוף ציבורי לא יוכל להתחמק משאלות גדולות. החייל שישוב מן החזית, הצעיר שראה את הזעזוע העולמי הנורא, הילד שאימת ההפצצות עדיין בעיניו, היהודי שנשאר לפליטה, הפועל שעבד בהתלהבות בבתי־חרושת בכלי־משחית – כל אלה ישאלו שאלות בנעימה חדשה. המסד הישן, מסד הפעולה המעשית, לא יספיק עוד למפלגת המונים. גישה רוחנית משותפת, יחס משותף לאדם ולבעיותיו, דרכי בירור ודרכי פתרון משותפים – מכל אלה לא תוכל מפלגה להסיח את דעתה. אל יטעונו השאלות המעשיות הגדולות, העתידות לעמוד לפנינו, כגון שאלות עליה וקליטה, עבודה והתישבות; גם אותו פליט או נודד יהודי לאחר שישתקע בתוכנו ישוב להיות אדם בעל דעות וצרכים רוחניים, הטעונים טיפוח. חייבים אנו לראות זאת בעוד מועד. (תש"ג)

א

זה שנים מנסר בחלל עולמנו הרעיון בדבר הקמת בית־מדרש לתנועתנו, אשר שמות רבים אחרים לו בעולם: בית־ספר עממי עליון, אוניברסיטה של פועלים, מכון להשכלת ההמונים וכו'. עוד א. ד. גורדון הגה אותו על פי דרכו וביטא את תוכנו ביחוד בשני המאמרים הידועים על האוניברסיטה העברית ועל אגודת הסופרים. אף יעקב זנדבנק המנוח השתדל לקרב את הרעיון הזה ללבנו, והוא ביררו בסדרה של הרצאות ומאמרים. אך ביתר־יחוד טיפח אותו ב. כצנלסון, שחזר והסביר אותו לעתים מזומנות וביקש דרכים להגשימו. שני המפעלים האלה, הוצאת הספרים ״עם עובד״ ובית המדרש לתנועת־העבודה, היו היכין והבועז של מחשבת חייו האחרונים. הם צריכים היו להשלים איש עם רעהו וליתן לתנועת־העבודה, ועם זה לישוב כולו, כלי־זיין רוחניים למלחמת קיומו ולחינוך הדור.

מקורו של הרעיון הזה בהכרה הברורה, שתנועת העבודה שוב אינה יכולה ואינה רשאית להסתפק בכוחות הרוחניים הזורמים אליה מבחוץ, בדרך הטבע או בדרך נס, אלא עליה לעצבם מבפנים. מקורו של רעיון זה הוא גם בהרגשה, שאין כיום בעם ובציונות סביבה רוחנית וחינוכית אחרת, המוכשרת מבחינת כוח־הגשמתה, הלך־נפשה ותפיסתה ליטול על עצמה את התעודה החינוכית הנכבדת הזאת, שממנה תוצאות־חיים לעתידנו כעם החוזר ומשתרש במולדתו – מלבד תנועת העבודה. הרעיון הזה, שטרם נתלבש לבוש מוחשי, ניזון קודם כל מן הודאות שבלב, כי אין בעלים אחרים לחינוך הדור לא בארץ ולא בתפוצות הגולה, כשם שאין בעלים אחרים למימוש הציונות ע״י הגשמה עצמית, להשרשת העם בעבודה וביצירה, להתחדשות לאומית וחברתית. חוגים אחרים בעם יש בכוחם לסייע בכך, אך התפקיד של סוללי מסילה ראשונה הוטל מטעם שר־האומה על תנועת־העבודה. ואין זה מקרה כל עיקר, שבכל תחומי החיים והיצירה פעלה תנועת העבודה גדולות ונצורות, בעוד שבתחום זה עדיין מרובה הגישוש, והפרי מועט. יש, כנראה, דברים בגו.

המבקשים לכונן בית־מדרש זה אינם מתכוונים לקפח את ערכם של בתי הספר ובתי־האולפנה היהודיים, שהיו קיימים בפולין ושקיימים עד היום באמריקה ובארצות אחרות. אלה מילאו וממלאים שליחות עברית וציונית רבת־חשיבות. הם שוקדים להעמיד תלמידים הרבה, העוסקים בחכמת ישראל ובספרות העברית, ולהעמיק את ההכרה התרבותית הלאומית בנוער היהודי. רישומם ניכר לא רק בגולה, כי אם גם בקרב העולים לא״י. אסכולות עבריות אלו טעונות המשך וטיפוח, וברוכים כל העושים והמעשים למענן. הוא הדין, באוניברסיטה העברית בירושלים, שהיא חטיבה מהגשמת חזוננו הלאומי. ואם כי מצדדים שונים מבקרים את דרכיה וכמה חזיונות שבתוכה, אין רעיון בית־המדרש פרי אותה בקורת. רעיון בית־המדרש נעוץ במציאות חדשה ומיוחדת. תפקידו למלא צורך חדש ותביעות חדשות… שהמוסדות הקיימים לא נוצרו למלאותם, ואין לבוא עליהם בטענות וטרוניות. התביעות החדשות לא תבואנה על סיפוקן, אלא באמצעות מכשיר חדש. מה שמפלגת פועלי ארץ־ישראל אומרת לעשות ברשותה ולמען תנועת העבודה כולה צריך להיות יצירה מקורית, שיש בה מן הטוב והמיטב שבמוסדות כאלה בעולם, אך עם זה אינה חיקוי והעתק גרידא, אלא בבואה של המציאות הארץ־ישראלית הקיימת, וביותר של המציאות הנכספת.

אין אנו מבקשים מקוריות לשם מקוריות; המקוריות שביצירתנו הכלכלית והחברתית איננה ענין של ברירה, אלא של גזירה. אלה שיצרו את תנועת העבודה, את הקבוצה והמושב ואת דרכי ההתישבות שלנו לא נתכוונו לעשות את מעשיהם לשם יחוד המקוריות. הם רק היו נאמנים לעצמם ולצווים שבנפשם. הם חצבו את צורות חייהם מעמקי ההויה שלהם. המקוריות היתה תולדה שלא־מדעת ונתבלטה כסך־הכל של מפעלים שונים. כזאת היא הרגשתנו גם לגבי בית המדרש הזה: לא תוספת של מוסד להשכלה, כי אם בית־יוצר, שחותם תבניתו שונה מתחילת ברייתו.

ב

אין כוונת הדברים הבאים להתקין תכנית־לימודים לבית־המדרש או לקבוע את סדריו הפנימיים והחיצוניים. ענינים אלה חשובים מאד, אך לא בהם מסתמל הקושי המיוחד. בימינו אלה, ימי התיכנון הכלכלי, החברתי והמדיני, אין זה מן הנמנע לערוך תכניות כאלו במשך זמן קצר. וסוף־סוף הלא בתחום זה אפשר וצריך ללמוד מנסיונם העשיר של אחרים, שניתן לסגלו גם למוסד זה. במקצועות הלימודיים כשלעצמם אין לחדש הרבה, על כל פנים אין מחדשים בהם אגב עריכת תכנית. ואף על פי שגם השאלות הדידקטיות נכבדות, אין הן ראשונות במעלה. השאלה הראשונה והראשית היא: להיכן יוליך בית־מדרש זה את תלמידיו? איזה רוח תהא שורה עליו? מה מטרתו ובאילו דרכים יגיע אל מטרתו?

כורח הוא לקבוע הלכה אחת: אין המוסד הלימודי והחינוכי הזה יכול לספק את הצורך השוטף במדריכים, במזכירי אגודות מקצועיות, עסקני תרבות, תועמלני קרנות, פעילי הסתדרות ומפלגה וכיוצא בזה. רעה חולה היא, שסיבתה נעוצה בדוחק הגדול ובמחסור באנשים מוכשרים, שהתרגלנו לחשב חשבונות עראיים ומעשיים יתר־על־המידה. מכל מפעל של הסברה אנו תובעים מיד פירות. אולם סכנה גדולה תהיה צפויה ליצירה חדשה זו, אם נעביר את הלך־המחשבה הזה גם אל תוכו. מה שמותר לדרוש מסמינרים קצרי־מועד, מימי־עיון ומירחי־עיון אסור ואסור יהיה לתבוע מבית־המדרש. הוא חייב להיות כפוף לחוקים אחרים, לחוקי הצמיחה האורגאנית. צמיחה זו אינה נענית לשום לחשים והשבעות; היא אינה יודעת כל קפיצת־דרך. שלבי הגידול האיטי הם הכרחיים לו. הצפיה להבשלה מהירה של פירות לתצרוכת לאלתר, עשויה רק ליצור אוירה של עצבנות, שתקפח את עתידו ואת טיבו של בית המדרש. תנועתנו תהא צריכה להסיח את דעתה זמן ממושך מבית־המדרש כמקור לסיפוק צרכים דוחקים, כדי להקיפו בתנאים מתאימים. הצרכים הדחופים יסופקו לפי־שעה כמקודם.

בדרך כלל יש לומר, כי בשדה הרוח והחינוך אין התוצאה ניכרת מיד. כל מי שאין לו אורך־רוח, אל ייכנס לבית המדרש ואל יהיה שותף בבנינו. ולא זו בלבד, אלא שאין גם להכריז יום יום על הרצון שתהיינה תוצאות אלו או אלו. המורה עושה את שלו, התנועה עושה את שלה – והתוצאות באות בעקיפין, כמעט בבלי דעת. אך אוי לו למוסד לימודי או חינוכי שאפיטרופסיו דופקים על פתחו יום יום ושואלים: מה הבשלת? איזה פרי־הדר, כבר הוצאת מקרבך? מה הנאה נוכל ליהנות ממך? זוהי, אם לדבר בלשון הכלכלה, השקעה למועד ארוך, שהיא ניכרת יום יום, אך תולדותיה ופירותיה באים קמעא קמעא. וכל הדוחק את הקץ, כלייה הוא מביא על המוסד.

דבר שני: אין בית מדרש זה מתכוון להוציא מקרבו בעלי דיפלומים, כשם שעליו להישמר מפני רוח של קאריאריזם, העשויה לחדור לתוכו באיזו דרך שהיא. שני הסימנים האלה, אם כי הם מצויים ביותר בימינו, גורמים רעה גדולה לכל אוניברסיטה. הם מכלים את אש־הקודש של התלמיד. התורה נעשית קרדום לחפור בה והגורם התועלתי מושל בכיפה, ודאי ישנה מגמה מעשית לתנועה הבונה את בית־המדרש. בדעתה לגדל אנשי תרבות, יודעי דרך הרוח ורבי־פעלים, אשר יפוצו בתנועת העבודה ובעם וימשיכו עליהם אותה השפעה משכלת ומחנכת, שקלטו בבית מדרשם. אבל מגמה זו צריכה להיות מובלעת בכתלי בית המדרש, בתכנית העבודה, בארחות הנהגתם ובסדרי חייהם של התלמידים; אבל חס לה לטפח תכלית קארייריסטית.

לפיכך היטיב ב. כצנלסון שבחר בשם עתיק זה לאסכולה חדשה זו. בית־מדרש דוקא ולא בית־ספר גבוה, שריח של השתלמות מקצועית נודף הימנו. ודוק: גם בית המדרש או הישיבה לא היו משוללים כוונה מעשית ומקצועית. מתוכם יצאו רבנים ודיינים וראשי מתיבתא וחתנים לעשירי ישראל, שביקשו להתכבד בכבודה של תורה; הם קבעו דרך־חיים ודרך־פרנסה לרבים מן התלמידים. אף על פי כן לא זאת היתה הרוח הקובעת את דמותם. התלמידים והמתמידים למדו תורה לשמה ובכוחם זה הצליחו אחר כך לחנך דורות בישראל. לא הובא משל זה אלא כדי לסבר את האוזן, שמשהו מאותה רוח מן ההכרח שתשרה גם בבית מדרשנו. ודאי, התנאים נשתנו בתכלית. אין אנו רואים עוד את עולמנו ב״מולדת המטולטלת״, כפי שכינו את התלמוד ומפרשיו; אנו בונים כאן את מולדת־הקבע, ולשם בנינה וקיומה דרושות לנו הלכה חדשה ואגדה חדשה. מסכת זרעים ומסכת כלים קפצו וירדו מעל דפי המשניות ונכנסו שוב לתוך חיינו. כל המצוות שלנו הן מצוות התלויות בארץ. מה שאנו עושים קודש הוא למטרה אחת: לכונן עם עברי עובד החי חיי צדק בארצו. וזוהי גם תכליתו היחידה של בית המדרש. עם זאת יפה כוחה של ההנחה הנ״ל, שכל זה יושג מבחינה חינוכית ע״י תלמוד תורה לשמה, ע״י התמכרות שלמה של קהל התלמידים ופמלית המורים. וזה מרומז בשם המוסד העליון להשכלה ולחינוך: בית־מדרש.

ג

בחמש סוגיות יצטרך בית מדרש זה לעסוק ולהעסיק את תלמידיו:

א) הקניית השכלה כללית;

ב) פיתוח השקפת העולם הציונית־סוציאליסטית;

ג) השתלמות בידיעת היהדות לכל גילויי יצירתה;

ד) פיתוח הרוח הקיבוצית ביחיד;

ה) המחשת הדרך החינוכית ומטרתה.

חמש סוגיות אלו מחזיקות את המרובה ומן הראוי לעמוד במקצת על כל אחת מהן. אפשר שפירוט קטן זה יבליט אותה מגמה, שכותב הטורים האלה רואה אותה כמחוייבת המציאות בבית מדרש זה, אם אנו מבקשים להשיג את התכלית הנרצית על ידינו.

א) הקניית השכלה כללית. לא לציין את סעיפי הלימוד למקצועותיהם אני אומר – זהו מתפקידם של משרטטי התכנית המעשית – כי אם להגדיר את מהותה של סוגיה זו ושיעורה. מדע הטבע ומדעי הרוח והחברה הם בגדר יסודות, שכל מחשבה בימינו נשענת עליהם. בלעדיהם אין לרדת לעומקו של שום חזיון מחזיונות החיים. ובית המדרש, השואף לחנך אדם משכיל, הבקי בהוויות העולם וחושב את מחשבת תיקונו, אחד מראשי תפקידיו הוא להקנות לבאים אליו ידיעה ניכרת במדעים אלה ולהכשירם להבין את המתהווה, כדי להיות שותפים פעילים בחיי העם והארץ. בתחום זה יהיה צורך לנהוג כמתוקנים שבבתי הספר העליונים ולסגל את שיטות הלימוד וההוראה שלהם. במיוחד יושם לב לכך, שכוחות ההוראה יהיו אנשים מוסמכים במקצועותיהם ולא חובבים, כדי שהמדע הנלמד יהיה לפי מדרגת ההישגים של ימינו. אין ספק, שמקצוע זה או זה יודגש בבית מדרשנו הדגשה מיוחדת. לדוגמה, מדעי הכלכלה והחברה ותולדות ההתישבות וידיעת המזרח התיכון, צריכים לתפוס בו מקום מיוחד. גם ענין רכישת לשונות לועזיות טעון טיפוח מיוחד, שכן לנו כעם, שחלקיו העיקריים מפוזרים עדיין בארצות דוברות אנגלית וצרפתית וגרמנית, יש הכרח לא־יגונה לשלוח שליחים להתם, היודעים את שפת המדינות ההן. אולם החידוש המכריע לא יהיה בסעיף זה. ומה שיש להעיר עליו הוא, שבית המדרש לא יהיה בית־ספר מקצועי, המוציא מקרבו מומחים לענין אחד, אף על פי שייתכן שכתוצאה מן הלימוד המסודר והמוסמך יגיע תלמיד פלוני אלמוני לידי הכרה, שיש לו נטיה למקצוע מסויים ויחליט להשתלם בו במיוחד. אולם תעודתו של המוסד עצמו איננה, לדעתי, בזה. בימינו נתפצלו המדעים ונתפרטו ונסתעפו עד כדי כך, שאפילו מי שזוכה לאריכות ימים אינו יכול להשיג שלימות גמורה במקצוע אחד, כל שכן במקצועות רבים ובמשך שלוש ארבע שנים. מחובתו להקנות ידיעות יסודיות ומוסמכות בכמה וכמה מקצועות, אך לא מומחיות חד־צדדית באחד מהם. כי תעודתו העיקרית של המוסד הזה לחנך אדם שלם, רב־צדדי, שגם בתקופת המדעים המדוייקים והטכניקה הדקה־מן־הדקה, לא תועם עינו מלראות את העולם באחדותו ולא יטומטם לבו מלהרגיש את דופקם של החיים בכללותם. לא פולחן המדע ולא פולחן הטכניקה, כי אם פולחן האדם, ביצור רוחו ובנין עולמו, אשר המדעים עשויים לסייע לכך, אם משתמשים בהם שימוש לטובה. פולחן המדע הביא את האדם להאמין בכוחו להשתלט על הטבע ולרתמו לצרכיו, אך לא הביא אותו לידי הכרה, שאסור להשתלט על האדם ולהרע לו. דבר זה אין בכוחו של המדע לעשות, אף אין זה מתפקידו. עבודת ההשכלה, החשובה כשלעצמה, אף היא לא תעשה זאת. עצם המלה ״השכלה״ מורה על כך, שהכוונה לטפח את השכל, להעשיר את הדעת ולהרבות את הידיעה. אולם אף הידיעות עשויות להיות גולמיות באין להן מורה־דרך. מבחינה מוסרית המדע סומא הוא, ואפשר להסגירו ביד השטן וביד מלאך. רק האידיאה האנושית, המוסר או ממלכת־הערכים, הם שחוננים ונותנים כוח־ראיה לאדם.

בימינו אנו מרגישים, כי האנרגיה האטומית, למשל, בידי אנשי מדע או בידי מדינאים חסרי־מצפון היא כגרזן ביד הגולם. רק השם המפורש של המצפן האנושי יכול לכוונה לטובת חיי האדם. העולם יכול להחרב גם אם יהיה מלא חכמה ודעת כמים לים מכסים. קנה־המידה המוסרי והזיקה הממשית לערכים עליונים יכול להציל את האדם ואת העולם מחורבנם. אם כן, לא הידיעות הן העיקר, כי אם ההכרות, שהן מסייעות לטיפוחן ולהגשמתן.

ב) פיתוח השקפת־העולם הציונית הסוציאַליסטית. ובזה הגענו לגרעין השאלה. הציונות והסוציאליזם שלנו פתוכים זה בזה. הם נובעים ממקור אחד, וגורלם הוא גורל הדדי. ביסוד הציונות מונח, לפי דעתנו, אמונה באדם החפשי, בעם העובד, שהמשטר החברתי והבינלאומי הקיים עכר את חייהם וקיפח את צורתם והם טעונים גאולה לאומית ואנושית שלמה. הציונות נסתכלה בבבואתה של האומה הישראלית וראתה אותה רדופה ומושפלת וחסרת תוחלת בגויים, אך חפצת־חיים ומוכשרת להתנער לחיי יצירה מחודשים בארצה; היא בדקה ומצאה, שרשעת האדם ורשעת העמים כלפי עם ישראל מקורן במידה ניכרת בתנאי־החיים המסולפים של ימינו, שרק עם סילוקם וחילופם בטובים מהם ישוך גם ים הצרות של העם היהודי מזעפו. ומאידך רואה הסוציאליזם ההומאניסטי את האנושות לא כקטגוריה מופשטת, כבליל של עמים ולשונות, אלא כמקהלה של עמים, כסימפוניה של לשונות ותרבויות לאומיות, שכל אחת ראויה לטיפוח מיוחד. לכל אדם ולכל עם זכות־חיים שווה. אין לפני הסוציאליזם האמיתי משוא פנים. וכל זמן שהעם היהודי נרדף ונדכא ונרצח, אין מנוח לעמים ולא יכול להיות מנוח למצפונו של שום סוציאליסט, עד אם ישוחרר גם הוא משעבוד־עולם זה וישתרש בארצו. הסוציאליזם האמיתי מחייב עמים ומולדות. יתר על כן: הם לדידיה תנאי מוקדם לקיומה של אנושות תרבותית שלמה ורבת הוד. אין להשליט משטר של צדק באנושות כל עוד העמים לא ישליטוהו תחילה בחייהם, ואין תקומה למעשי עם אחד, אם יהא מוקף רשע וזדון של העמים השכנים. הציונות הסוציאליסטית שואפת – והיא מגשימה שאיפתה זו יום־יום – להחזיר לעם היהודי את כבודו הלאומי במולדתו ולכונן את חייו על אשיות הצדק והמוסר, כדי לעשותו חבר מועיל ושוה־זכויות במקהלת העמים.

בית המדרש חייב להקדיש את מיטב מאמציו לביסוסה של השקפה זו. לשם כך יקובץ הנסיון של תנועת העבודה בארץ ובשדה ההתישבות, הארגון והבנין וימסר בתמצית העובדות והמסקנות. ע״י כך תינתן אידיאה מרכזית חיה למוסד, קו מדריך, טעם ותבלין לכל עבודתו. משום שלא ידיעת המצוי היא עיקר, אלא הכרת הרצוי והנכסף. השקפת־עולם זו אינה מפלגתית ולא רילטיביסטית, אלא היא עומדת על יסודות ועל ערכים מוחלטים. נקודת־הראשית ומחוז־האחרית הם – האדם הממשי, היהודי בן־זמננו, על כל צרכיו וחפציו ושאיפותיו.

ג) השתלמות בידיעת היהדות לכל גילויי יצירתה הרוחנית. עמנו עם ותיק ותרבותו עתיקה. רבים מיורשיו נשמדו, ולא כל קיבוץ יהודי מוכשר וראוי להיות יורשו השלם. זכות גדולה נתונה לנו, לכנסת־ישראל הצעירה העובדת, שאנו יכולים בלבב שלם לרשת את נכסיה המרובים של תרבות ישראל. אין לעמנו יורשים נאמנים אחרים. וזכות זו מחייבת. שטות היא להתפרק מקנינים חיוניים ולהיראות כקלי־מטען, כמתחילים מבראשית. מקור ישראל מקור מבורך הוא ועלינו לדלות מתוכו מלוא חפניים. אין הוא פחות בערכו ובכוחו המפרה ממקורות אחרים, שאף מהם לא נדיר את עצמנו הנאה. לא נוותר על שום חוליה בשלשלת היצירה הרוחנית של עמנו. כבוד הוא להיות מרותק לשרשרת־זהב ארוכה, שראשיתה בערפל־הקדומים של דברי ימי האדם. קשת המחשבה הישראלית הפרושה ברקיע שלנו, קשתנו היא. מה שקנו אבותינו – קניננו הוא. ויש לומר במפורש: עלינו למצוא דרך חדשה ללמוד תורת ישראל. עד לדורות האחרונים היה דרך־הלימוד דתי. לאחר שפקע עלינו כוחה של הדת, התחלנו לסגל לעצמנו שיטות לימוד של עמים אחרים ורוחם של עמים אחרים עד כדי ביטול עצמנו. אולם כשם שבשדה היצירה החברתית והכלכלית, אם כי למדנו מפי אחרים, לא ויתרנו על חלקנו המיוחד ועל רוחנו המיוחדת, כך גם בלימוד התורה והספרות העברית החדשה. אפשר שעתיד בית המדרש למצוא אחרי נסיון ממושך מזיגה נכונה של דרכי הלימוד הכלליים ושל אורח ההוראה וההשכלה הישראלי. כדרך שהקבוצה היא מזיגה של שאיפה חברתית אוניברסאלית ושל רוח ומציאות ארץ־ישראלית, שאין להן עדיין הגדרה מתאימה. אולם נכון הוא, שכמה צורות נפסלו וכמה שיטות הפסידו ערכן, ואין אנו יכולים להתעלם מן התמורה שחלה בנו ובבנינו. כל הנסיונות שנעשו בתקופות האחרונות למצוא את הדרך הקצרה להקנות את ספרות ישראל הגדולה והרחבה לבני דורנו, לא נשאו פרי ישוה להם. אפילו רעיון ה״כינוס", שביאליק טיפחו ואף הגשימו במידה ניכרת, לא פתר את השאלה פתרון שלם. והשאלה: כיצד לקפל את כל גילויי התרבות הישראלית לתקופותיה וכיצד להושיט אותה בקנה לאדם בן־זמננו באופן כזה, שמצד אחד לא יקופחו תוכנה ורוחה, ומצד שני לא תורגש כרכוש דומם, שמטפלים בו ביראת־כבוד בלבד – שאלה זו עדיין לפתרון היא ממתינה. ורק בית מדרש כזה, שאינו מושבע ועומד לענות אמן אחרי כל מה שקודמינו העריכו והוא בן־חורין לנתח חזיונות ולהסבירם ברוח חפשית, יהיה מסוגל לעסוק גם בבעיה זו. כי יחוברו בו שתי סגולות־יקר: יחס של הוקרה ליהדות וליצירותיה וחופש ההערכה וההגדרה.

ד) פיתוח הרוח האישית והקיבוצית ביחיד. בדורנו נתקפח ערכו של היחיד. כל המלחמות והמהפכות העלו עמהן חשיבותם של המונים, של אנשים־הצועדים־בסך, של הקולקטיב ושל המדינה, והמעיטו את דמותה של האישיות כשלעצמה. גם המשטרים שצמחו בכמה ארצות לאחר המלחמה העולמית הראשונה, גזלו מן היחיד את זכויותיו להגדרה עצמית ולבחירה חפשית. הרוח הזאת, העושה את הפרט חדל־אישיות, חדרה כמעט לכל מקום מדעת ושלא מדעת. היא שגידלה את התנאים לדיקטטורה מדינית ורוחנית. אולם לא תהיה תקומה לאנושות ולא לשום עם ממנה, אם לא יחזירו את עטרת הרוח החפשית ליושנה. בית־המדרש יכול לעשות הרבה לחיזוקה של הכרה זו בקרבנו גם בדרך הלימוד וגם בדרך החינוך.

אולם טיפוח האישיות יכול ליהפך לאינדיבידואליזם קיצוני, למין סלסול עצמי ופולחן האני. וכשם שאין קיום לחברה תרבותית בלי יחיד ובלי חופש היחיד, כך אין היא מתקיימת בלי רוח קיבוצית ומסירות לכלל. כל עיקרו של התפקיד הוא להשיג הארמוניה בין שני הכוחות או שתי הנטיות שבאדם, כשם שיש למצוא שווי־משקל בחברה בין שתי כפות המאזניים שלה, שאחת נוטה כלפי היחיד וטובתו והשניה כלפי הכלל וטובתו. כמדומה, שדוקא בשדה זה נחרשה אדמה פוריה בארץ ישראל. צורת־החיים הקיבוצית ואף המושבית משמשת משתלה יפה לנסיון זה למצוא תואם ואיזון בין שני היסודות האלה. התהליך הזה עדיין איננו שלם, הוא שרוי אולי בתחילתו, אבל הוא מאלף מאד ויש בו משום תרומה מקורית ביותר לבעיה זו לא רק לנו. בית־המדרש יוכל לבחון את החזיון הזה להלכה ולמעשה, וחינוכו יהיה מבוסס על גופי־חיים וגופי־נסיון.

ה) המחשת הדרך החינוכית. הדיברה הראשונה של תנועתנו היא: הגשמה. חשיבותה המיוחדת לא ניתנה לה בזכות דבריה היפים: גם לפניה דרשו דרשות יפות. אלא בזכות מעשי ההגשמה שלה. היא קיימה מה שקיבלה על עצמה. גם בית־המדרש יצטרך לקיים בתוך סביבתו את הצווים, שעל פיהם יחנך. זה יצוייר בשתי דרכים: ראשית, בחיי בית המדרש, בסדר־יומם של התלמידים. החניכים יעבדו עבודה גופנית בשיעור מסויים תוך כדי לימודם. העבודה תשמור אותם לבל ייהפכו לתלמידים רוחניים בלבד, והיא תחברם אל האדמה ואל שאלותיה. ושנית, בית המדרש צריך להיות חטיבה של חיים משותפים בין המורים והתלמידים. לא מחנה של מורים ומחנכים ומרצים ומטיפים לחוד, ומחנה של תלמידים ומתמידים הוגים בתורה ושומעי־לקח – לחוד. מזה ייווצר הווי חינוכי מיוחד. עזרה הדדית, חיים של עמל רוחני וגופני, קשר של ידידות וכבוד בין המורים והתלמידים, חיבור אמיץ עם המתהווה והמתרחש בארץ ובעולם – זוהי האוירה שצריכה לשרור בבית המדרש.

יתכן שעדיין אין לנו מורים מתאימים לבית מדרש כזה. אבל הם יהיו. הם יבואו. הם יימשכו לכאן. הם יתחנכו יחד עם התלמידים. הדרכים ייפתחו לפניהם תוך כדי הליכה. האופקים יתרחבו תוך כדי ראייה. יש לכנס את כוחות־ההוראה והחינוך המעולים, בין אם הם כבר בארץ או בפיזורי גולה. כל מורה ילמד מחדש וישכיל מחדש בתוך כתלי המוסד הזה. ממש כדרך שהחקלאים ומדריכיהם למדו את העיקר לא באסכולות חוץ־לארץ, כי אם במגעם החי עם אדמת המולדת. לא שזלזלו במדע ובנסיונותיהם של אחרים, אבל הם הרגישו בחוש, כי אלה אינם מספיקים ויש צורך לעכלם מחדש ולסגלם לתנאים המיוחדים.

ד

השעה, שבה אנו עוסקים בשאלה זו, שעה קשה עד־מאד לעמנו ולישוב העברי. מלחמתנו היא הרת סכנות והרת תקוות. ולאחר שנשמד חלק כזה של העם היהודי, הרי אנו כאן בחינת עם מתהווה במולדת מתהווה. אנו זקוקים לבית־יוצר לרוחה של תנועת העבודה, שההיסטוריה העמידה אותה כחלוץ העם בנקודות המשמר והמצפה הראַשונות. בית־המדרש יהיה בן־הלוַי הרוחני להויה המתחדשת כאן. הוא יבקר אותה, יעלה אותה ויקבע לה תמרורי־דרך. הוא גם יציין את ההויה הנכספת, שעדיין לא באה לעולם. הוא לא יסתפק בהקניית השכלה ותפיסת עולם מופשטת, אלא ייחנך לצורת־חיים סוציאליסטית, לדרך של העפלה חלוצית, שהיא חובת הדור הזה. הוא יהיה בית־לימוד, בית־חינוך ובית־מחקר כאחד. בהיותו מעשה ידי תנועת העבודה אין לחשוש שמא תגבר בו ההפשטה הערטילאית, כדרך שבית המדרש מצדו יעמיד את חיי המעשה תחת מרות רוחנית עליונה וידגיש את הנצח שבחולף.

(תש״ו)

(דברים שנאמרו בישיבת ועד אגודת הסופרים עם אַש)

אני עוקב זה שנים אחרי פולמוס אַש באמריקה, שפשט גם בארץ. מעולם לא גרסתי את החריפות המיוחדת שנתלוותה לפולמוס זה, קל וחומר ששללתי את אוירת החרם והנידוי שאפפתו. ויורשה לי להעלות מאורע אחד מימי הבחרות שקבע את יחסי החשדני לכל חרם מסוג זה.

בשלהי מלחמת העולם הראשונה הביא פליט מאוקראינה לעירי את האנציקלופדיה ״אוצר ישראל״ מאת י. ד.אייזנשטיין ובה קראתי, לחרדתי, בערך ״מסית ומדיח״ את הדברים האלה:

״בתחילת המאה העשרים החלו ה״משכילים״ הצעירים ברוסיה, וביניהם ״צעירים״ זקנים, לעסוק בשאלות הלאום והציונות ומצאו לה פתרונים ע״י חנופה ותהילה לאלוהי הנוצרים ישו וירוממוהו על כל פנים בתור נביא ה׳. ש״י איש הורביץ הציע הדברים ב״השילוח״ חוברת ד' שנת 1904 במאמר ארוך ״לשאלת קיום היהדות״. אבל השם בא רק לסמא את העינים, ועיקר הפצו הוא בעזיבת הדת היהודית. וכן נמצא מאמר כזה בהמאסף ״הפועל הצעיר״, היוצא לאור ביפו ע״י הציונים הריבולוציונרים אשר עליהם נוכל לומר: ותבואו ותטמאו את ארצי, והם מסיתים ומדיחים את חבריהם הצעירים לעזוב את אמונת אבותם ולהשתחוות לאלוהי הנוצרים. ובאמת אין כדאי לטפל בהם, כי מספרם מעט מאד, וגם מספר קוראי עתיהם מעט מזעיר ונער יכתבם. ואם גם תמצא ידם להמיר איזה עשרות צעירים – מה בכך? הלא הצעירים האלה כבר נאבדו מתוך הקהל היהודי ברוחם, ומוטב שיידחו לחוץ מאשר ישארו מבפנים. ועל אלה וכיוצא בהם נאמר: ״שבקיה לרוויא דמנפשיה נפיל״.

עד כאן לשונו. ואני, שכבר היו לי קשרי רוח עם ״המסיתים והמדיחים״ של ״המאסף הפועל הצעיר״, כגון ויתקין, גורדון, אהרונוביץ, לופבן, וייבדל לחיים שפרינצק, זועזעתי עד היסוד מן ״האוצר״ הזה, שהיה עדיין מוסמך בעיני כמקור להשכלה ודעת. לאחר קריאה זו נשרש בי חשד חמור בחרמות ובנידויים על עסקי רוח, שאירעו ושיארעו באחד הימים, ואני בודק יפה את אוצרותיהם של המחרימים למינהם.

גם פולמוס אַש נבחן אצלי לפי חוויה זו.

ועוד דבר: סופרי ישראל כבר יש להם מסורת נכבדה של מלחמה לחופש היצירה. אירע שיוסף חיים ברנר, שהשתתף בקביעות ב״הפועל הצעיר״, כתב מאמר ובו אמר בין השאר, כי ״הברית החדשה היא ספר עברי וכי אין סכנה אם יתיחסו לבן עמנו הנצלב ברטט קודש״. מיד הגיב הועד האודיסאי ובראשו אחד־העם במכתב־גערה והפסיק את התמיכה ל״הפועל הצעיר״. סופרי הארץ נתכנסו לאסיפת־מחאה, ואלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, שהיה בין מכנסי האסיפה, אמר, שאם כי ״למותר להגיד, שאין אני מסכים לדעותיו של ברנר״, הרי הוא מוחה על התנהגות זו של הועד באודיסה. ואף שאר סופרי א״י הביעו את התמרמרותם על הנסיון לדכא את חירות המחשבה.

נמצא, שכבר היו דברים לעולמים, וסופרי א״י ענו על נסיונות להטלת חרם בכוח ובגאון. שכן הסופר בארץ, בניגוד לסופרים היהודיים בתפוצות, נגמל מן הפחד ״מה יאמרו הגויים״, כדרך שנגמל מיראת הנושא. כל נושא כשר בעיניו. הוא גורס חופש היצירה וחופש הביקורת, ונאבק על ערכים אלה תמיד. כי הסופרים בא״י רואים את עצמם כמבטאי רוח העם ומאשרי דרכו. אולם דוקא משום כך הם מטילים על עצמם הגבלות מדעת, ואולי הורשינו לומר: הגבלות מרגש. כי האחריות הרוחנית הגדולה לעיצוב דמות העם והאפשרות הממשית לבוא במגע עמו משפיעות ממילא עליו, ובהשפעה זו הוא מתגאה, מפני שהיא סודו ויסודו.

ומפני שהתנגדתי להתקפה זו על שלום אַש, ועדיין אני סבור, שמחובתו של כל סופר ליצור בהתאם לקולו הפנימי, ואף שלום אַש רשאי לטפל בכל נושא המפעם את לבו – דוקא משום כך, הריני נוטל רשות לעצמי לברר לפני אורחנו הנכבד על שום מה קמה על יצירתו התנגדות כזאת מבית.

שלושה גורמים בדבר: הנושא, המקום והזמן.

נושא יצירתו של אַש בשנים האחרונות הוא ישו הנוצרי ומרים וכל המסתעף מהם. זהו נושא רווי מכאובים, שכל נגיעה בו מוכרחה לעורר תשומת לבו של כל יהודי. אין זה נושא ספרותי גרידא, אלא יש לו שובל ארוך של רגשות וזכרונות־דמים, טינא ונקמה. ואין שום אדם יכול לבוא בטענות על מציאותם של רחשים כאלה בתוכנו מול פני הנושא הזה. ודאי מותר לראות את ישו גם באור אחר, שלא כפי שהשליחים הציגוהו, אולם גם אז יש צורך בטאַקט לאומי רב. אילו בא אַש והכריז על איזו אמת ארכיאולוגית שמצא ושעל פיה הוא משתדל לשנות את התמונה שהיתה לנו עד כה על ישו, לא היו מתרעמים עליו, אולם הוא יצר לו דמות סוביקטיבית, דמיונית ופיוטית של ישו, שהיא פרי מאוויים ומשאלות וגם פרי תכנית להשגת מטרה מסויימת – על כגון דא לא היה העם יכול לעבור בשתיקה.

נוטה אני לחשוב, שלא עצם הספרים הרגיזו את העם, אלא הרכבם ואופן הגשתם. שלום אַש לא היה בבחינה זו אמן־פדגוג ולא התחשב כל צרכו עם הצד החינוכי. יש מימרא בתלמוד: ״מגלגלים זכות ע״י זכאי וחובה ע״י חייב״; והעם חשב, והיה יסוד למחשבה זו, שאם חובה נוראה כזאת נתגלגלה ע״י ישו הנוצרי, שמילאה את עולמו של ישראל דם, שוד ושבר במשך אלפיים שנה, אפילו הוא עצמו כוונתו היתה לטובה, הריהו חייב. מי שגרם להיסטוריה הישראלית שתהא עקובה מדם, אי אפשר שיהיה זכאי. על כל פנים העם לא זיכה אותו. וכל הרוצה לזכותו ולהגיש לעם אמת אחרת, חדשה, חייב לשער תחילה את כוח־קיבולו של העם ואת מידת רגישותו. ומי שעושה זאת בצורה בלתי פדגוגית, בקולות וברקים, – אל יתאונן על התגובה.

מכל מקום, בטוחני, שאילו היה אַש אחד מסופרי ארץ־ישראל והיה יושב כאן וכותב את ספריו אלה, היה בלי ספק כותבם בנוסח אחר. ולא משום שהיה מוותר על חופש היצירה, אלא לעקרון זה היו מצטרפים גם אחריות לאומית וטאקט לאומי, שאין שום סופר בעם בן־חורין מהם. הפדגוגיה היא בתה של המציאות. ולפי שהמציאות היהודית האמיתית חסרה לו, אירע לו מה שאירע.

הוא הדין בגורם השני – המקום. אנחנו בארץ איננו חוששים מפני הנצרות ולא מפני התבוללות, כפי שחוששים בצדק היהודים בארצות הברית. והם חשו בספרי אַש סכנה לחיבוב הנצרות. הנוער שם, כך כתב אחד המקטרגים, המרגיש עצמו יהודי אך לא תמיד יהדותו לרצון לו, כשהוא קורא ספרים בעלי פרסום עולמי של סופר יהודי, הקושרים כתרים לישו ועושים אותו כאחד מבניה החוקיים והנאמנים של היהדות, נעשית לו היציאה מכלל ישראל קלה ונוחה ויותר. ואין ספק שזאת היתה כוונתם של חוגים נוצריים שונים, שבניגוד לטענת אַש, היו בטוחים כי ספרים אלה לא יעוררו תנועת שיבה ליהדות ולא תנועת התגיירות, אלא תנועת התנצרות או לפחות תנועת אהדה לנוצרי. סופר, הרואה רק את דחף היצירה שלו ואינו שועה לתנאי המקום, שבהם שרוי עמו, אל יתפלא לרוח הרעה שעורר כנגדו.

אולם גורם הזמן הוא שהקדיח את יצירתו של אַש. אַש רואה זכות לעצמו, שדווקא בימי השואה הטיף לאהבה ולאחווה נוצרית־יהודית. אך מיליוני היהודים, שהובלו לשריפות ולטבח, וביחוד שארי־בשרם שנשארו לפליטה, לא כן חשבו. הם ראו חובה לאַש. הם לא יכלו ולא רצו ואף לא היו צריכים לרצות בפיוס הנצרות. הם היו קרבנותיה. מספר הניצולים על ידי נוצרים כשרים, היה כאין וכאפס לעומת המוני המונים של נוצרים פסולים ומתועבים, שהמיתו מיליוני יהודים במיתות משונות ואכזריות. ואם נוסיף את המימרא המפורסמת של אַש, שישו מלוה את תהלוכת המעונים והמושמדים במחנות ההסגר, כי אז יתברר לכל בר־דעת על שום מה כה קצף העם ולא סלח לו. מימרה זו צרבה כמכוות־אש בבשר העם ועדיין היא צורבת. היא היתה מנוגדת לזכרון ההיסטורי וכן לנוהג היומיומי של כל יהודי. תהלוכות האיקונין והצלמים עם ישו בראשם, היו תמיד סיוט ליהודים בכל מקומות מושבותיהם. מעולם לא יצאה מליוויו של ישו איזו טובה, אלא תמיד היה כרוך בעלילות ובסכנת נפשות. האמנם נבון היה לתת תפקיד של מלווה ומנחם לישו בימי השואה והזוועה הגדולות ביותר בתולדות ישראל?

אין אני בא לשלול מאת שלום אַש את זכותו ליצור על פי גירסתו ולפי מצפונו שלו. אולם אין הוא צריך לשלול מקוראיו היהודיים את חופש הביקורת. כי למטבע שני צדדים. חופש היצירה הוא צד אחד, ומשלים אותו חופש הביקורת. וההרגשה היא, שאין אַש סובל בקורת, אלא רוצה לקבל הסכמות וכועס מאד אם אלה אינן ניתנות לו. אך ספק אם הן תינתנה לו. בימי שהותו בארץ חובה עליו להאזין יפה לא רק לדברי עצמו, אלא גם לדברי סופרים אחרים ולדברי העם, אולי ילמד ממשוגותיו. על כל פנים החזרה התמידית על כך, שהוא לא יחזור בו, עושה אמנם רושם אישי מסויים, אך הרושם הלאומי הוא שלילי. ואני מאחל לו שישיבתו בארץ הפתח לפניו אותם השערים, שהיו נעולים בפניו בחו״ל ויתחיל לראות מחזות אחרים, היורדים על איש־הרוח בארץ מן השמים הישראליים הטהורים. אם ייפתח לו אשנב חדש כזה, בטוחני, שיתחיל להתנבא בסגנון אחר אפילו לא ימוש מן הנושאים החביבים עליו.

(חשון, תשט״ו)