רקע
ישראל כהן
החוף הנעזב והחוף הנכסף

 

א    🔗

שתי בעיות דלוקות על ראש דורנו: בעית בנין המדינה ובעית בנין האומה כקטגוריה חברתית ורוחנית. בראשונה תלויה דמות־גופו של ישראל ובטחון קיומו הגשמי ובשניה דמות נפשו וטעם קיומו. ולפי שאין גוף בלי נפש ואין נפש בלי גוף, ישנה תנוּת־גומלים בין שתי הבעיות הנ"ל, ופתרונה הנכון של האחת מסייע לפתרונה הנכון של השניה. בלשון בית שמאי ובית הלל נהא אומרים, שהשמים והארץ נבראים בשביל האומה בעת ובעונה אחת, ואין אחד מקדים את חברו. עם־קרקע הוא גם עם־רקיע. גם בגולה היתה לנו, כפי שכבר נאמר ונשנה על ידי רבים, מולדת מטולטלת, כלומר, ניזונים היינו מן המדינה־שבעבר ומן המדינה־שבעתיד, אבל מעולם לא התקיימנו בלי מדינה.

אולם עובדה מכאיבה היא, שאין המאזניים מעויינים. בעוד שהבעיות הממלכתיות זכו לתשומת לב מרובה והכל עוסקים בהן וטורחים בפתרונן, לא זכו הבעיות הרוחניות ליעשות נחלת הרבים והן נדחו ונידחות לקרן־זוית. לפיכך אנו רואים בדאבון־לב, שהמסד הרוחני של מדינת ישראל איננו שרוי במזל בצרון כדרך ששרוי בו המסד ההמלכתי והמשקי. על עניני הבטחון בגבולות יש עין צופיה וצבא־מגן; על עניני הכלכלה, התחבורה והתעופה והצי ממונים שרים ומוסדות, הבוחנים את דרכי המדינה והמשק ושוקדים לספקם ולתקן את קלקלותיהם; ויש מי שאינו נותן מנוח לנוער ומזכיר לו את חובתו להיות חלוץ וליישב נשמות בנגב ובגליל; ויש מי ששוקד על תקנת היחסים עם מדינות אחרות קרובות ורחוקות. מעשים אלה הצעידו את המדינה לקראת התפתחות עצומה ורבת־ברכה, אף על פי שעדיין לא פתרו, כמובן, את כל השאלות החמורות ולא במהרה ייפתרו. מה שאין כן בתחום הרוחני. זה פרוץ ומוזנח. עניניו ובעיותיו הם בחינת “רכוש נטוש”. זעיר פה וזעיר שם מבקיע מאן־דהו את הדממה ומשמיע את קולו, אך אין הד ניכר לאותו קול, ושוב משתררת שתיקה מאויימת. ואף הקולות הבודדים אינם מצטרפים לכלל מקהלה, הואיל ואחד הוא ניגודו של חברו ואין תואם ביניהם, וזה עוד מרבה את המבוכה וגורם שהקולות אינם נקלטים ואובדים בחלל ריק.

רפיון רוחני זה מקורו בכמה וכמה סיבות, ויש צורך למנות מקצתן.

ראשית, קל יותר לעם ולמדינה לפתור שאלות חמריות מאשר שאלות רוחניות, הואיל והתנאים לפתרונן נתונים בעולם המוחשי ואפשר לדעת על בוריו את החסר ואת הדרך למלאותו. ואילוּ בתחום הרוחני הדברים הם בעולם המורגשות והמושכלות, שניסוחם קשה וסיפוקם קשה פי שבעים ושבעה. שכן לא כהרגשתו של האחד הרגשתו של האחר. הענינים דקים כמשי ורכים כדונג ונתונים לטעמו של כל איש, ולא תמיד יש הסכמה אפילו לפירוש משותף של מושגים ומונחים יסודיים, קל וחומר שיש מחלוקת הפוסקים בכל הכרעה רוחנית. רק השלבים התחתונים של חיי הרוח תיתכן בהם הסכמה מראש בין רוב בני האומה; מכאן ואילך נפלגות הדעות ונחלקים הלבבות. דרך משל: הקנית הלשון העברית, לימוד ראשית דעת, רכישת יסודות ההשכלה, ביעור האנלפביתיות וכו' – הם בחינת מוסכמות. אולם מהי השקפת־העולם שתתלבש באותיות העבריות ומה היא דרך־החיים הנובעת מן הדעת וההשכלה, בכגון אלה לא על נקלה תושג ההסכמה. ביחוד קשה הדבר בעם כעמנו, שרוחו וגופו היו מפוזרים, על פני ארצות תבל, והוא מתקבץ עכשיו על שבטיו ועדותיו השונים ונעשה שוב חטיבה אחת.

שנית, הערכה אחת מוטעית עשתה שמות בנו והיא טעונה עקירה. זו גורסת, שהעם היהודי מסורבל ברוחניות יתרה ומטופל בשמימיות, ולפיכך יש צורך למעט בו את היסוד הזה ולהרבות את היסוד החמרי. הנחה זו, חוץ ממה שהיא מוטעית למעשה, הואיל ו“הסרבול” הזה איננו אלא אגדה, ביחוד לאחר חורבנה של יהדות אירופה ועליתם של חלקי־עם מדולדלים, שמעיינות התרבות הישראלית היו כמעט חתומים בפניהם, – הריהי גם מופרכת מעיקרה. אין רוחניות “יתרה”. רוחניות יתרה, היא מעלה ולא חסרון. וכי מי שם קצב ומידה לרוחניות ומי קבע גבול לה? כל עם ורוחו. אפשר לדבר על חיים רוחניים שאינם בריאים, כשם ששכיחים חיים גופניים חולניים בהשפעת תנאי כלכלה ואקלים גרועים. ואמנם בגולה לא היו חיים רוחניים יתרים, אלא בלתי נורמאליים, שהזמן והמקום גרמום. ובבואנו ארצה לא להפחית את החיים אנו צריכים, אלא להוסיף עליהם, להעמיקם, לתת להם טעם חדש.

שלישית, הצורך החיוני בשידוד מערכות חיי העם ובשינוי מבנהו המעמדי לשם יצירת יסודות כלכליים בריאים לקיומו במולדתו העצמאית, שיבש את הכרתם של רבים והשריש בהם כעין אמונה תפלה, כי העיקר הוא המרכז הארצי, הבסיס ליצירה משקית ולעצמאות מדינית, ואילו היצירה הרוחנית תבוא מאליה, בעקבות הקוממיות הממלכתית במולדת. בענין זה כמעט שנתקבלה ההנחה המארכסיסטית הוולגארית בדבר עדיפותו של המסד הכלכלי, שעליו בנוי “המדור העליון” הרוחני. אם מצויה מידה מסוימת של הבנה לצרכי החינוך היסודי והתיכון, להנחלת הלשון העברית ולבידורים קלים, הרי נעדרת ההבנה לעניני תרבות ואמנות אמיתיים, שהם נשמת העם. ודאי הכל משלמים מס־שפתיים לתרבות ולאמנות וליוצרים בשדה הרוח; ובמעמדים חגיגיים ישמע השומע דברי שבח לעיקר הזה; אולם בהסתלק המעמד החגיגי, חוזר הכל לקדמותו והעיקר נעשה טפל.

נתעלמה ההלכה הפשוטה, שאין חיי עם נבנים בדרך מוכנית, באופן שתחילה מניחים יסוד כלכלי ובמידה שיסוד זה איתן, ניגשים לבנין־העל הרוחני. הדבר אינו כך. כל חוליות חיי העם נבראות במאמץ כולל וממושך, וכל ההווייה המגוונת מתרקמת בעת ובעונה אחת. המסד והטפחות מקופלים בכל בנין חברתי מתחילת ברייתו. חיי העם הם מדור תחתון חמרי ומדור עליון רוחני כאחד, ואין מוקדם ומאוחר חל עליהם. והמחשבה, שבגולה היתה לנו רוחניות עודפת וחמריות נגרעת, היא מוטעית. חיי הגלות ניוונו את חיי החומר ואת חיי הרוח כאחד. שניהם היו לקויים בחסר וחותם החולניות היה טבוע בהם. לפיכך, בחזרנו ארצה, אין צורך להפחית את חיי הרוח, אבל יש הכרח להבריאם ולהחלימם ולטבוע להם צורה חדשה, ההולמת את המציאות החדשה.

הבחנה זו חשובה מאד, שכן העדרה הצמיח קוצים בכרמנו, שלא נעקרו עד היום הזה. הסברא שנתפשטה, שאנו רוחניים יותר מדי, גרמה רעה גדולה. אף המחנה הגדול והיקר של מחדשי החברה, החוצבים צורת־חיים חדשה בעמקי ארצנו ובהריה, אלה שהציבו במסירות וביקוד נפש את עמודי הקבוצה והמושב והם מגלמים טיפוס חדש של עובד אדמה, החי חיי שויון וצדק – אפילו הם הגו במסתרי נפשם יחס שלילי ל“עודף” הרוחני, שהעם, כביכול, מטופל בו. הגעגועים לעבר והנסיונות להחיותו בהווי של שבת וחג, אינם סותרים הנחה זו, אלא מעידים על לבטי נפש, השוברים את ה“קו” ודוחפים אותם לעשות נסיונות למלא את “אוצר הרוח” שנתרוקן.


 

ב    🔗

תנועת העבודה בישראל, שחוללה את התמורה הגדולה בחיי העם, הבינה מראשית דרכה, שסיסמאות מהפכניות כגון עליה, כיבוש העבודה, הגנה, הגשמה עצמית, התישבות, חיים חדשים, עצמאות מדינית וכיוצא באלה, אינן דיין לעצמן; מקצתן עשויות להתגשם ולהתרוקן מתוכנן המהפכני ומקצתן עשויות להחרך בשלהבתה של המציאות הבוערת. הנה “נכבשה” העבודה ויש לנו מעמד עובדים והאידיאל הזה מתגשם והולך בשלמותו. עכשיו מבצבצת ועולה השאלה: כיצד חי אותו מעמד בעבודה שכבש לעצמו? מה הוא עושה בשעות הפנאי? אילו מושגים השתכנו בקרבו? במה הוא מאמין ולפי איזו “מנורה של אש” הוא רוצה לעצב את חייו ואת חיי בניו ובנותיו? גם החלוץ מכף רגלו ועד קדקדו, המעוטף כולו מצוות וחובות, יש לו שעות של חשבון נפש ושל חיים רוחניים. ולטיבם של חיים ושאיפות אלו ערך מכריע גם להמשך חייו כחלוץ בנגב או בגליל.

מכאן הרצון, שפעם בקרב הטובים שבתנועת־העבודה, לשלב את הסיסמאות והדיברות האלה כאבני־בנין בתוך היכל שלם. ולא מעטים נתנו חלקם להקמת היכל כזה. א. ד. גורדון היה אלוף הבנאים. הצד השווה בכל הנסיונות האלה, שהם נבעו מהרגשת הצורך להביא את הפרטים והעקרונות הנפרדים תחת כנפי האחדות והמזיגה, לגבש השקפת־עולם ישראלית ע“י בירור הניצוצות שביהדות וע”י זריקת קליפות ו“אכילת” התוך. אי אפשר לומר, שקווי־מחשבתו של גורדון פותחו כהלכה והיו להם ממשיכים הראויים להם. החלק ה“פיסי” הוכנס לתוך מחזור־החיים ונמצאו לו פופולאריזאטורים עיוניים ומגשימים מעשיים חשובים, אך החלק ה“מיתפיסי”, אלה היסודות הזנים ומפרנסים את החלק הראשון, הוזנח ולא זכה למשא ומתן אמיתי. ולא בפרשנותה של מחשבת גורדון המדובר כאן, אלא בהעדר חידוש מתמיד של נכסי המחשבה המשוקעים בה, ונכון יותר לומר: באי־החשבת אותה ספירה, שגורדון רמז עליה, ואף ביחס הביטול לעצם הצורך בה.

אולם השאלה הרוחנית אינה יורדת ולא תרד, מעל הפרק. אתה מסלקה דרך השער והריהי פולשת בעד החלון; כי אין מנוס מפּניה. היא בחינת שר־האומה, שעם ירידתה יורדת גם האומה. ומשום כך היא הבהבה ומהבהבת בסתר ובגלוי, לוחשת ואך מנסרת כגלגל ברקיע, ותובעת: טפלו בי. ואם אין מסתמנים עדיין פתרונים חשובים, הרי מסתמנות צורות עיסוק וטיפול חשובות. לא נהיה אשמים אם לא נפתרנה, אך אוי לנו אם נעלים עינינו ממנה. גם בדורות הראשונים לא היתה אחדות רוחנית, ונחלקו בית שמאי ובית הלל, הרמב"ם ויריביו, והיו תמיד מקילים ומחמירים והיו חסידים ומתנגדים; חטיבה אחת לא היתה היהדות ולא תורתה מעולם; אבל אלה ואלה היו דברי עם חי חיים רוחניים, והשקלא והטריא הכניסה התעוררות וזירזפה לתוך עורקיו דם חם. שאלת חכמי העם היא חצי תשובה. עצם העיסוק בהווית הרוחניות של האומה – ברכה בו. ביחוד אם התהייה היא בת הנפש הישראלית הנכאבת, השואלת לנתיבות עתידה, ואיננה פרי לחישות מן החוץ. אולם אין לך רעה גדולה לקיומו של עם ויחידיו מן הקפאון הרוחני, שבו נקרש, כביכול, כוח התהייה ומתעמעם כוח־הראייה וכל ספירת השאלות והתשובות שרויה במצב של “נים ולא נים, תיר ולא תיר”.

מלאכה בטלה היא להכנס בויכוח עם אנשי הדת האדוקים, הרשמיים; טוב להם, ואפילו ההוגים שביניהם מעמידים פנים שטוב להם. הם קיבלו שולחן־ערוך ויודעים בדיוק מה לעשות כל רגע מרגעי חייהם, על כל פנים להלכה. בחוץ סואנים החיים, נתחדש קיומה של מדינתנו, נשתנו מושגים, הטכניקה העלתה בעיות חדשות גם בתחומי הדת השמרנית. המושג “ספינה פורחת באויר”, שהיה בעיני הרמב“ם כשם נרדף ל”חלומות באספמיא" – איננו אלא זוטא אחת מן המציאות החדשה, שמחוקקי דת משה וישראל לא יכלו להביאה במנין. אולם שומרי החומות בשלהם. הם מוסיפים ללמד אבות־מלאכה ותולדותיהם כאילו לא אירע דבר וכאילו לא נתגלו סודות נוראי־הוד לאדם המתקדם בידיעותיו בחכמת הטבע. אדוקים אלה, עדיין לא הסכימו ביניהם אפילו על כך, אם מותר לכנס את מנהיגיה המוסמכים של היהדות החרדית העולמית כדי לדון באי־אילו שינויים בשדה ההלכה המתחייבים מן המציאות החדשה, שבה שרויים היהודים כעם וכבני אדם. וכל הסימנים מעידים, שעוד מים רבים יזרמו בתוך הירדן עד שתבוא הסכמה בנקודה זו. ובינתיים נוח להם שתהיה צביעות בתוך המחנה, הואיל וכל חציצה בין הדת והחיים, בין מושגי החרדים ובין ארחות־חייהם, מוכרחה להוליד צביעות. שכן אימת הראייה הנכוחה ואימת המסקנות גדולות עד כדי כך, שמוטב להם להתעלם מן הקרע הקיים למעשה בין הדת והחיים מאשר לסגל את ההלכה אל החיים.

עם החלק הדתי הרשמי – להוציא את הכת הקיצונית הגוועת ­– יש לנו שותפות לאומית ומעשית במדינה ובעולם היהודי, אך אין לנו שותפות שבעיון ושבהשקפה, שכן אין מצע עיוני משותף בין מי שרשאי ומחוייב לראות בעינים פקוחות, ולשמוע קולות ברורים, ולשאול שאלות גלויות ולבקש תשובות גלויות, ובין מי שמתירא מפני השאלה הגלויה ועוקף אותה וכופף אלייה לתוך אזנו, כדי שלא ישמע את קולה של המציאות המנסר ברקיע חיינו. הראשון מגבש את צער התהייה ואת ספקותיו ומבקש לעשותם כמין חומר לבראשית רוחנית חדשה, ואילו השני מבריח את הספקות כזבובים מטרידים, מוסיף להטיף לודאות מנוקבת ככברה ומליט את פניו באדרת־שיראין מהוהה, ונוהג כאילו הכל על מקומו בשלום ואין פרץ ואין צווחה.

לא נהא בין האיצטגנינין ולא ננחש מה יהא בסופו של פלג דתי זה בעם, שהוא אולי הנבוך ביותר, הואיל ועתידו מעורפל ויורשיו פוחתים והולכים ואמונתו נתמעטה ונפגמה עד מאד. וידוע שאין שום כת או מעמד או מפלגה יכולים להתקיים זמן רב, אם אין בהם אמונה זו. מכל מקום, לא ממנו תבוא התשובה לשאלות דורנו. הדת כבר אמרה את הכל אצל כל העמים. היא אף נכשלה לא פחות מם התורות ההומאניות החילוניות, ושום איש אינו מצפה לתיקון עולם זה בידי הדת או כוהניה. הדת הולכת וחוזרת למקורה: מן השמים היא באה ואל השמים היא הולכת. ובמידה שבני־אדם מאמינים ויאמינו באלוהים ובשכר ועונש בעולם הבא, תהא הדת קיימת. אך זה יהיה ענין פרטי, אינטימי, ורק מעטים, בודדים, יושפעו ממנה בארחות־חייהם, בענינים שבין אדם לחברו ושבין אדם לחברה. זהו הנתיב המתפלס בעולם, ואין להניח שאצלנו יהיה המהלך שונה, אף על פי שאנקת־התמורה תהיה אצלנו קולנית יותר ויסורי המשתנים יהיו חריפים יותר.

נמצאנו למדים, שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. וכשם שבנקודת־המפנה השל ההווייה הישראלית, בהנץ שחר הציונות, היה החלק “החילוני” הרוח החיה באופני ההיסטוריה החדשה והוא ראה באספקלריה המאירה מה שלא ראו שלומי אמוני הדת, ורק מנהיגי דת מעטים חשו את פעמי הגורל והתמורה וסייעו לתנועת התחיה – כך נטל על “החילונים” שבדורנו, לאחר שנתחוללה המהפכה בישראל, לחדש את יסודות הווייתנו הרוחניים בכוח עצמם. אין ספק, שיימצאו גם עכשיו הוגי־דעות דתיים, ישרי מצפון ובעלי־העזה, שיעדרו עמנו במערכה זו.


 

ג    🔗

ה“חילוניים”, שהשאלה הרוחנית מטרידה אותם והם מבקשים לה פתרונים, נחלקו בעיקרם לשני “בתים”. בית אחד של מעטים, הנושאים את עיניהם אל החוץ ורואים את המוצא הרוחני בתרגום הפתרון הלועזי של אומה זרה, בהציגם אותה למופת לכל דבר; ובית שני, והוא של הרוב, שגם ספקותיהם וגם ודאותם הם ילידי־בית, ואינם מאמינים בשום גאולה מן החוץ, לא ע“י תרגום והעתקה ולא ע”י הרכבה מאונס, אלא ע“י מיצוי המקורות הרוחניים העצמיים וע”י עיון ודיון עצמיים.

כת החיצוניים, שמגמתה המדינית ומגמתה הרוחנית הן שתים שהן אחת, שואפת למחוק את הצלם היהודי מעל פנינו ולהטביע עליהן צלם זר. החלק המובהק שבה, הקומוניסטים היהודיים, אומר זאת בפירוש מפורש. ובכל מקום שידו הגיעה, היה מגשים את תכניתו בעקביות מרובה. אולם גם אלה, שאינם אומרים זאת במפורש, עתידים להגיע לאותה תוצאה. הצד השווה שבהם, שבמעמקי לבם הם רואים את עם ישראל מבחינה תרבותית כ“תולעת יעקב”, שכוחו דל ומדולדל. ולפי שאין “אבטרקיה” רוחנית, מוטב לנו להשׂפיק בילדי נכרים חזקים. גם מה שחידש עמנו בעבר הוא ריאקציוני ומזיק ויש להתרחק ממנו בתכלית הריחוק. על כל פנים, כך כתוב באנציקלופדיות המוסמכות של אותה אומה, המשמשת מופת לכת החיצונים אשר בקרבנו. ההתבטלות מפני ברית־המועצות ומפני כל חזיון רוחני קלוקל שמופיע בה, הגיעה לידי כך, ששוב לא הבחינה ההגיונית יכולה להסבירה לנו, אלא הבחינה הרפואית. צא ובדוק, למשל, מבחינה הגיונית, כיצד קוראים חלוצים בישראל באנציקלופדיות רוסיות חירופים וגידופים על אבותיהם, דתם ותורתם, ממעמד הר סיני ועד ימינו, ולא זו בלבד שמחרישים אלא שהם מוסיפים להעריץ את המדע הסובייטי ולהורות עליו באצבע כעל סמל האובייקטיביות?! או צא והסבר בדרך ההגיון, על שום מה מתרגמים סופרים בעלי טעם סיפורים סובייטיים תפלים וחסרי־ערך, שאילו נתפרסמו כמותם אצלנו בעברית, היו עושים להם חופּה שחורה!

מן הכת הזאת לא תצא כל טובה. ולא הקומוניסטים בלבד איבדו את הקרקע הישראלית מתחת לרגליהם, אלא אף אלה שלכאורה מבדילים עצמם מהם. דינם אחד, ואם לא עכשיו, כאשר עדיין ישנם מעכבים פנימיים מסויימים, הרי לאחר זמן. אין רחמים בדין זה. כי אין עמידה באמצע הדרך. האהבה ללשון העברית, היא ערך נכבד, אך כשהיא לבדה איננה ערך מספיק. היא נהפכת לאהבת הקליפה. עינים, המגולגלות בכל עת ובכל שעה כלפי מדינה זרה, כמקור האמת, הטוב והיפה, שוב לא תהיינה מסוגלות לראות נכוחה ולהתכוון פנימה. הפזילה היא הרגל שנעשה טבע שני. באוירה זו של הוקרת תרבות זרה לכל גילוייה ושל זלזול גלוי או סמוי בכוח־היצירה הלאומי ופירותיו – לא תצמח מחשבה עברית ולא תיאטרון ולא נגינה ולא ציור ולא מחול עבריים. המחנך את עצמו ואת אחרים על המושכל הראשון, שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתחומי המחשבה כבר נאמר ונכתב במשנה המארכסיסטית־לנינסטית, כיצד יצפה לרעיון חדש? הלא אם חידוש בו ואינו מתיישב עם אותה משנה, הריהו פסול ואין לו תקנה אלא ביעור, ואם ישן הוא ועולה בקנה אחד עם אותה משנה הריהו מיותר ולא יעלה ולא יוריד!

באקלים רוחני כזה לא יגדלו שואלי שאלות ולא משיבי תשובות. בו יסתפק האדם, בין אם יגור בכפר שיתופי או בעיר הגדולה, במה שהכינו אחרים ויראה את עצמו כננס בפני הענק ואת חלקו הרוחני במנחת־עניים. ואם סדרי־עולם לא יתהפכו, ומשטר החירות לא יעורער, עתידה כת זו על כל שלוחותיה להיות ריקה מכל תוכן רוחני ישראלי.


 

ד    🔗

וקודם שנעסוק ב“בית השני”, מן הראוי לעמוד על כת אחרת, כת “הניאו־ריליגיוזיים”, שאף היא מבקשת פתרון לשאלה הרוחנית של דורנו, אך מתוך השערה, שהיא תיפגע אם תוכנס למסגרת ה“חילוניים”, ייוחד עליה הדיבור בנפרד.

“הרליגיוזיים המודרניים”, שאני מכנם כך מחמת חוסר שם־כולל אחר, אינם פנים חדשות בתוכנו. הללו אינם רק בעלי כוונות טובות, אלא גם בעלי יכולת אינטלקטואלית רבה, וכותב הטורים האלה מתיחס אליהם בכבוד מיוחד וקורא את דבריהם בעיון מדוקדק. אולם מה אעשה ועד היום לא ירדתי לסוף דעתם, ואני מעיז לומר, שלא מחמת קוצר המשיג בלבד.

הנעימה שלהם היא נעימה של הטפה. בראותם את המצוקה הרוחנית ואת המבוכה ואת התהייה של דורנו הישראלי, הריהם מציעים מוצא ע“י קיצור הדרך. כלומר: בעוד ש”החילוניים" נאמני האומה מפליגים בצר להם לאיזו דרך הרפתקנית ורוצים ליצור משהו חדש וסתום, הם מבשרים לנו את דרך התשובה. “שובו בנים שובבים” – זוהי קריאתם. “התרחקנו מן היהדות, ועלינו לשוב אליה, כמו ששבנו לארצנו מן הגולה”. הם יוצאים מתוך הנחה, שיחודה של היהדות בדתה. כך היה, כך הווה וכך יהיה. לדת, או לאלוהים, אין תחליפים. המולדת, החברה, העבודה, החלוציות לא יירשו את מקום הדת. אלה הם אלילים. ואם חפצי חיים אנו כיהודים, עלינו לשוב ולחיות לפי תורת היהדות, בין אם אנו דתיים ובין אם איננו דתיים. ואם תשאל איך עושים זאת, יענך אחד מנציגי השקפה זו, מר יוסף בנטוביץ. תא שמע:

“איך עושים זאת? קודם כל, ע”י תפילה יום יום. אם אינך רגיל להתפלל מן הסידור, קרא יום יום את התנ“ך. (כאן אני מייעץ, מן הנסיון, לא לעבור על כל התנ“ך באופן מיכני, כי אם ללקט את הפרקים המדברים ישר אל הלב, ומספר תהלים בפרט – הרי הוא ה”סידור" הראשון של עם ישראל – ולחזור עליהם תדיר). וכשתתרגל לכך, תשוב לסידור, ותמצא, שהתפילות הגדולות – שמונה עשרה, מעביר יום ומביא לילה, עלינו ועוד – הן גם קרובות ללבך. כן תעשה גם בשבת. אם לא תוכל לעמוד בביטול כל ל”ט המלאכות, בטל חלק מהן. העיקר – להתרחק מכל השייך, אפילו במחשבה, לעבודת ימי החול; מוטב גם להתרחק מהחברה של ימי חול ולהתיחד עם המשפּחה. וחשוב לא פחות ממצוות לא־תעשה, לקיים במידת יכולתך את מצוות עשה של “זכור את יום השבת לקדשו” – בתפילה ובזמירות, בנרות, בקידוש ובהבדלה, בקריאה בתורה ובהפטרה וכו' (“הדרך חזרה”, “הארץ”, אוקטובר 1954).

קראתי כמעט את כל הספרים והמאמרים, שנכתבו בידי אנשי קבוצה זו, ורובם ספרים ומאמרים עתירי־רוח, אך לאחר קריאתם הייתי נפטר מהם כשדעתי עלי קצרה: סוף סוף, איך עושים זאת? מאחר שלא כמר בנטוביץ עסקו אלה במדרשים עיוניים, באבחנת הליקויים ובבירור השקפות. אך הנה בא מר בנטוביץ והעיז להורות לנו את הדרך אשר נלך בה כדי ליעשות דתיים ולחזור בתשובה שלמה אל היהדות. בואו ונמטי אפריון למר בנטוביץ על העזה זו!

אולם במקום שאתה מוצא את העזתו, שם אתה מוצא את תמימותו ואת כשלונו. ואין זה כשלון אישי, אלא כשלון השיטה, התפיסה. שהרי אם נשמיט מדברי מר בנטוביץ, המובאים כאן, את ההקלה שהוא מקל עלינו בקיום קצת מן המצוות, ולא נפרש בשם מחברם ובשנת פרסומם, אז נחשוב אותם כציטאטה מספר־יראים עתיק. ואם כן, מדוע מיתמם מר בנטוביץ לחשוב, שדבריו אלה ב“הארץ” יפה כוחם להחזירנו בתשובה שלמה מכוחם של ספרי־יראים אחרים, יקרים ונפלאים ותמימים באמת?

אילו אפשר היה לרוב העם לשוב ולקיים את מצוות הדת או חלק מהן בפשטות כזאת ולא היינו צריכים אלא למעוררים מודרניים – לא היה המצב חמור כל עיקר. מסעי התעוררות ומאמרי התעוררות אינם חסרים. אולם הדבר אינו כן. וכשאתה קורא את דבריהם של הוגי־דעות רליגיוזיים אלה בישראל, המוכיחים את ה“חילוניים” על פניהם ואומרים להם: אין ברירה אלא לחזור בתשובה – אתה נרגש מן הקריאה, אך נפגע מן התמימות, שאינה הולמת כלל בעלי מחשבה מעמיקים. הלא כל חודה של השאלה נעוץ בכך שהדת ומצוותיה (ובכלל זה גם המצוות שהריליגיוזיים קוראים אותנו לקיימן) פג טעמן בעיני רוב העם, ואין כל סיכוי וסבר, שבבוקר לא־עבות אחד יקום עם רב זה ושוב יתחיל להרגיש טעם בהן. סיבות רבות ועמוקות לדבר, ולא נוכל בתחומי מאמר זה לעמוד עליהן. אולם כיצד יכול אדם לשמור שבת כהלכתה או להתפלל, או להקפיד במצות טבילה, או להיזהר ממאכלות אסורים, בשעה שאינו מרגיש כל צורך בכך ומצוות אלו הן ככבלים על גופו ונפשו? הלא תרי"ג מצוות הוא מעגל שלם, קו־חיים, שהיה רב־משמעות. אך הקו נשבר ואנו נמלטנו ממנו. יחידים עשויים לחזור את המסורת הישנה, אך רוב העם מתרחק הימנה, הלוך והתרחק.

ההטפה המודרנית לקיום מצוות מעשיות, לשמירת שבת, להינזרות ממאכלות אסורים, לתפילה ולאמונה תמה באלוהי ישראל, כשלעצמה, אין בה כל פגם; אבל היא חסרת טעם וסיכוי, שכן לא זו בלבד שאינה פותרת בתוכנה את השאלה החמורה, אלא היא אף סותמת אותה ומכסה את תהומיותה במליצות. איזהו פתרון גרוע? כל שאינו ממין הבעיה. שהרי מי שאינו שואל כענין, איך ישיב כהלכה? נברר את דברינו.

ההטפה לחזרה־בתשובה היתה בשעתה ובמקומה והיו לה סיכויים, כל זמן שתמונת־העולם והרגשת־העולם היו דתיות, אלא שמחמת היצר הרע לא יכלו הבריות לקיים את המצוות והחובות, המתחייבות מהרגשת־עולם זו. ולפי שסטו מן הדרך, קמו מגידי־מישרים שהוכיחו אותם על פניהם בדברי כיבושין והחזירו אותם למוטב. אולם כל המטיף לתשובה למסורת בדורנו, שרובו המכריע רואה מעשה־בראשית ומעשה־מרכבה אחרים וכל דמות־עולמו ותחושת־חייו נשתנו, הריהו מדבר אליו בלשון זרה. שניהם, המטיף והמוטף, עומדים על שני מישורים שונים ואין כמעט מגע ביניהם. והלא כלל ראשון ויסודי בידי הפדגוגיה, שיהא המחנך או המטיף מדבר בלשון חניכו ומבין אותה, ולא יתנכר לעולם רגשותיו וחוויותיו.

לשם המחשת האבסורד שבהטפה זו נביא דוגמה חיובית מספירה אחרת: ההטפה לחלוציות, כלומר, הדרישה המתמדת מהנוער בישראל שיעזוב את דרכו הקלה וילך בדרך־חיים קשה יותר למען עמו ומולדתו. בין אם הנוער נענה בשלמות לקריאה זו ובין אם הוא נענה לשליש ולרביע, ואפילו אינו נענה כלל, הריהו מודה בעמקי לבו, כי דרך החלוציות היא הנכונה. כלומר: ציורי השקפת־החיים החלוצית מעוגנים בנפשו והוא מוקירם, אלא שאין לו העוז לפרוש מהרגליו וליטול על עצמו עול חלוצי כבד. לפיכך יש תקווה להטפה זו, גם בשעה שהיא דורשת מסירות־נפש, כי שניהם, התובע והנתבע, הקורא והנקרא, עומדים על בסיס רוחני אחד והם עשויים להושיט יד זה לזה. מה שאין כן העצה לשוב למצוות היהדות המסורתית. הטפה זו, אפילו דרישותיה אינן חמורות ואין בקיומן משום מסירות־נפש אלא מצוות אנשים מלומדה, לא תתקבל, כי תוכנה חסר־שחר בעיני רוב הדור. כאן עומדים שני סוגי אנשים, כביכול, משני כוכבים רחוקים. רוב בני דורנו נוסעים בשבת ואוכלים כל מה שמותר לאדם לאכול ואינם מניחים תפילין ונשיהם אינן טובלות במקווה, לא כדי להרעים את הדתיים, או מפני שיש להם תענוג של ביטול מצוות, אלא מפני שאינם רואים כל צורך לנהוג אחרת ואינם מרגישים כל טעם בכבילת עצמם.

מר יוסף בנטוביץ חושש שמא יירתעו החוזרים־בתשובה מפני תרי“ג המצוות, והריהו מקדים ואומר: “אל תחשוב, שאסור לקיים רק חלק מן המצוות”. יורשה לנו לשאול: אל מי הוא פונה? לאלה שאינם “דתיים”. הם בטוחים שמותר לקיים חלק מן המצוות, אולם הם אינם מסכימים בשום אופן, שמר בנטוביץ או מישהו אחר יהיה הפוסק אילו מצוות חשובות ואילו אינן חשובות, וכנגד זה חושבים הדתיים בפירוש, שאסור לברור מצוות ואין לומר: דין הניין לי, דין לא הניין לי. הם רואים את כל תרי”ג מצוות כבנין שלם, שכל המזיז מצוה אחת מהן, מערער את כל הבנין כולו. וחוזרת השאלה למקומה: מהיכן קיבל מר בנטוביץ סמכות לבירור המצוות, ומי ייפה את כוחו לחבר שולחן־ערוך חדש, ועל פי איזה קנה־מידה הוא מקיל ומחמיר? ועל יסוד מה יטיל חובה על בתי הספר לחנך על פי שיטתו?

בצר לו, הוא מביא ראייה מן החינוך הציוני, שאף הוא חובה. מכאן שגם החינוך הדתי יכול להיות חובה. אולם תמיהני, אם מר בנטוביץ ירד לעומק הענין הזה. הרי הוא מביא דוגמה לסתור.

רוב תושבי ארצנו ציונים הם, ואף אלה, המתחמקים ממילוי חובותיהם הציוניות ואינם מוכנים להקריב כל קרבן למען הגשמת הציונות, השקפתם האינטימית היא ציונית. שכן רוב העם מאמין אמונה שלמה, שבתקופה זו רק הציונות תפתור את שאלת היהודים. לפיכך מותר לחברה, שרובה ציוני, להטיל חובות ציוניות על עצמה ואף על מיעוט קטן ויוצא־דופן. ההבדל בין הציוני, שאינו רוצה לקיים את מצוות הציונות, ובין הציוני המקיימן, הוא במידת הוויתור על הנוחות האישית, שכל אחד מהם מוכן לוותר. אבל שניהם עומדים על בסיס רוחני אחד. אולם המצוות הדתיות “המעטות”, שמר בנטוביץ רוצה להטיל, הן למורת רוחו של רוב הישוב, ואינו רוצה בהן, ואפשר להטילן עליו רק בכוח הכפייה. מה מקום יש כאן להשוואות אל חובת החינוך הציוני?

חוששני, שמר בנטוביץ בהעזתו המעשית רק הדגים את חולשתה של התפיסה “הריליגיוזית” שלו ושל חבריו, כשהיא אומרת לצאת מן המופשט ולהציג את כפות רגליה על קרקע המציאות. ע"י כך מתפוררות גם ההגדרות החריפות, שאנו שומעים מפי אנשים אלה. מר סימון שואל: “האם עדיין יהודים אנחנו”, ומפליג במסכתא עיונית, כדי להגיע לידי מסקנות קודרות. מר בנטוביץ גוזר: “כל יהודי מוכרח להיות דתי ביסודו”, ואינו טורח להוכיח זאת כהלכה. והוגה־דעות שלישי נכבד מאוד פוסק: “כל מי שאיננו מאמין באלוהים, איננו יהודי”. לצערי הרב, מרגיש אני קצת קלות־דעת בפסקי־דין כאלה, ויש בהם משום שירות־דוב לפתרון השאלה הרוחנית של הדור. כל מי שמטיל, למשל, ספק ביהדותו של דור פורק־דת זה, כלום עושה חסד עם היהדות או נותן לה חיזוק. אך הוא עושה לא רק עוול לאלה הרואים את עצמם כיהודים שלמים, אלא פוגם גם בספירת המחשבה. שהרי ניתנה רשות לשאול הוגה דעות זה: שיננא, היתכן שרוב העם הוא לא־יהודי ורק המגדיר או השואל “האם עדיין יהודים אנחנו” – הם השרידים־היחידים, שהותיר לנו הגורל לפליטה?

לשמחתנו, אין אלה אלא דברים בעלמא. אם שמעת דור אומר מתוך עומק נפשו: יהודי אני, הריהו יהודי, ואל תקשה קושיות ואל תפריך פירכות. ואם שמעת הוגי־דעות אומרים על דור: “הוא אינו יהודי”; אל תאמין להם. ההכרה היהודית, האישית והקיבוצית, היא הקובעת את יהדותו של דור ולא דברי פילוסופוס זה או זה.

הדור נתון במצוקה רוחנית גדולה. בעיותיו נכאבות מאד. הפרוץ מרובה בו על העומד. אולם תשועתו לא תבוא מן הפתרון הריליגיוזי של קבוצה זו, שאינו אפילו כאותה איספלנית על גבי המכה.


 

ה    🔗

ה“בית” השני, היושב על מדוכה זו ומבקש להעלות ארוכה לבעיות הרוחניות של הדור, שולל את הקפאון של היהדות השמרנית ואת סמיות־עיניה, פוסל את הניהיליזם הרוחני ואת ההתבטלות הלאומית של כת ה“חיצוניים”, ואך אינו שותף לנסיונותיה של קבוצת מחדשי הדת. יודעים אנחנו, שדרך התיקון אינה קלה ואינה קצרה, ואפשר שאין לכנותה מהפכנית.

אולם יתכן שראוי תחילה להציג את אלה, שגם כותב השורות הללו, נמנה עמהם. הם מאמינים בעתיד ישראל במולדתו. תרבות ישראל היא מקור חיותם ותמצית דמם. הם שואפים להקים חברה חדשה, המושתתת על אדני הצדק האישי והסוציאלי. תפיסת הצדק באה להם ממקורות שם ויפת כאחד, ממקור התנ"ך והסוציאליזם ההומאני. הם מוקירים את העבר של עמנו ואת אוצרות רוחו הגדולים, שהדורות הראשונים אצרו אותם ועיצבו אותם בהתאם לתנאי הזמן ולהשגותיהם של מורי הימים ההם. אולם לפי עומק הכרתם, נשחקו הרבה מטבעות באוצר הזה ונפסלו למחזור החיים בזמננו. הם צריכים חידוש וגם החלפה. והשאלה היא כיצד מחדשין וכיצד מחליפין. איך מוציאים מן המחזור מטבעות שחוקים ואיך מכניסים חדשים במקומם. והענין חמור, שכן המשל הוא מוחשי יותר מן הנמשל. החלפת מטבעות בחיים הכלכליים היא פרי החלטה מפוכחת ומעשה מנגנון מדוקדק. מה שאין כן בחיי הרוח. בית היציקה למטבעות החדשים הוא גופו בעיה קשה, ואין צריך לומר ענין הברירה והפסילה, שבשבילן יש צורך בסמכות, בתעריך, ואלה מאין יימצאו?

ואין כותב הטורים האלה מתיימר שמצא את הפתרון. מסופקני אם זה יימצא כולו בדורנו ואם יחידים ימצאוהו. אבל כיהודי נאמן, אעפ"י שאינו שומר מצוות דת (האמונה באלוהים אינה ענין לכאן, שכן הרבה טעמים והרבה פנים לה), הוא דוחה כל מי שבא ליטול ממנו נאמנות זו, אם בשם הפילוסופיה או בשם הדת. בין שאר בני דורו הוא רואה את עצמו כיורש היהדות וכאחראי לעתידה, ממש כפי שראה את עצמו אביו ואבי־אביו. הוא אינו מוכן להעניק שום זכויות יתרות בתחום זה, לא לדתיים הישנים ולא לדתיים החדשים. הם לא הצטיינו בדורות האחרונים בתחושת הגורל והעתיד, אין הם בעיניו יהודים יותר ממנו. וכל הנעימה הזאת של נאמנים המטיפים לאפיקורסים, היא לזרא לו. הוא נוטל רשות לעצמו להטיף גם למטיפיו, מפני שגם נשמתו עמדה על הר סיני.

המסד הרוחני החדש יתגבש תוך מאבק־בית ומאבק־חוץ. מבית יהיה צורך להבר את הבר מן הפסולת, לחדש את החיוני ולזרוק את הנדון לבלייה. אנו לא נכוף על שום יהודי השקפתנו ה“חילונית”, ילך לו כל אחד בדרכו, אך לא נתן רשות למישהו להיות דיין ושופט עלינו, אם אנחנו יהודים מהימנים אם לאו. החברה המתחדשת במדינה לא תחיה מפי אנשי הדת ולא תשאל לדעתם ולרשותם. היא תוקיר את כל הערכין החיוניים המשוקעים בדת ותברר את כל הניצוצות. אך מה שייראה בעיניה כמכשול וככבלים – לא תירתע מלפסלו.

דוקא ה“חילוניים”, המביטים על היהדות מנקודת השקפה היסטורית, ויודעים שהעבר, ההווה והעתיד יונקים זה מזה ואין האחד נכווה מחופתו של השני, דוקא הם מכירים בכך, שתרבות ישראל, אשר ספגה לתוכה את הדת, לא תתחדש אלא מתוך קשר ומתוך היאבקות עמה. לא התנכרות לעבר הדת ולא תלישות ממנו, קל וחומר שלא זלזול בו, אלא כריתת ברית עמו על יסוד בירור ערכין וזיכוך יסודות שבו. אין זה ענין מהיום למחר. בתהליך זה אין למנוע התדיינות רצינית ואף לא התנגשויות של עולמות וערכין. המשמרת היוצאת אינה מפנה בנקל מקום למשמרת הנכנסת. ערכי־הדת, שלפני כמה דורות היו עליונים על כל נכסי החיים, לא ימחלו בנקל על כבודם ולא ירדו למדרגת נשפטים ונבחנים. עוד תהיה מתיחות רבה בין המשמרות. אולם הקצוות יתחככו והזיזים ישתפשפו. ויהיה צורך בטאקט רב ובאורך־רוח, עד שמכור־ההיתוך הזה יצאו שוב ערכין צרופים ומזוקקים.

ואין לזלזל גם במאבק החיצוני. לא נימנע מן המאבק עם הפאשיזם, ולא עם הקאפיטליזם, ונצטרך להתנצח גם עם הקומוניזם. בזה לא יועילונו רק פרשת חומש ורש“י, ו”מודה אני“, כפי שמר בנטוביץ מציע בתום לבו. עם רעיונות ועם שיטות צריך להלחם בכוח הרעיון והשיטה. לתכלית זו יש לחשל כלי־זין רוחניים, שלא יהיו מבוססים על תרגילי תפילה בלבד. גם הרמב”ם לא הסתפק בשעתו ב“משנה תורה” וכתב גם “מורה נבוכים”, שבו התדיין עם רעיונות הזמן. היהדות החדשה תהיה מזיגה של יסודות רעיוניים הומאניים, בין שלידתם בבית ובין שהם מולדת־חוץ. וכן יהיה החינוך שלנו; הוא לא יהיה דתי בשום פנים ואופן. הדת, המסורתית או הריפורמית, לא תהיה חובה במדינת ישראל. היא תהיה ענינו הפרטי, האינטימי, של כל אזרח ישראלי.

ויורשה לי לשרטט כמה קוים:

בחברה הישראלית החדשה יהיה הפוסק העליון שכלו של אדם. על פיו יחליט כל אזרח במה להאמין ובמה לכפור.

החברה תגבש יסודות מוסמכים ומקובלים על הרוב, ואלה יהיו לה לעינים בקביעת תכנית חינוכית מתוך התחשבות ככל האפשר עם מיעוטים.

הדתיים, גם אם יהיו מיעוט שבמיעוט, הרשות בידם להיות מחוץ לחברת הרוב ולחיות לפי אמונתם.

מורשת ישראל כוללת בתוכה את כל התרבות, הדתית והחילונית, ההלכית וההגותית, הפילוסופית והפיוטית. היא כולה נכס לאומי, שהדור הבא יורשו מקודמו והוא רשאי לנפותו, לבררו ולצרפו, לשלבו בתוך תהליך היצירה וההנאה או לדחות יסודות מסויימים שבו כבלתי מתאימים.

החברה תחתור להלביש את הווי־חיינו צורות מקוריות, אם מתוך אוצר המנהגים של חיי ישראל בעבר ובהווה ואם מתוך החידושים שנתחדשו ושיתחדשו על קרקע ישראל בימינו.

במיוחד צריך לתת צורה לאומית ליום השבת, שלא יהיה דומה לכל ימות השבוע, אך גם לא יהא דומה לשבת המסורתית, המסורבלת איסורים וכבלים, שכוחם פקע עוד לפני עשרות שנים בגולה.

תעודה מיוחדת נועדה לספרות העברית ולאמנות העברית. הספרות הלכה, בדרך כלל, באורחא דמהימנותא. היא היתה הראשונה, שביררה ערכין, פסלה והכשירה. החברה החדשה שבמדינת ישראל שומה עליה להעמיק במעשה הזיכוך, לחשוף מקורות ולהעשיר את חיינו וביטוייהם.

יש צורך לא רק באהבת ישראל, אלא גם באהבת הכשרון הישראלי, בטיפוח הכוחות והסגולות המקוריים, בנטיעת כבוד ויקר ליוצר העברי ואמונה ביכלתו.

ועל הכל: הגיעה השעה להקדיש מחשבה לבעיות הרוחניות הללו, להנחילן לרבים ולקדם את פתרונן. אין לך רע משביתת־המחשבה, וגרועה ממנה מחשבה למראית־עין, בימי חג ומועד או במעמדים חגיגיים. זהו סימן לריקות. וכשמתהווה חלל ריק ושומם, נטווים כל מיני קורי־עכביש. נשנן לעצמנו: הבעיות הרוחניות של הדור הן עיקר כמו כיכר הלחם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48525 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!