א    🔗

זה שנים מנסר בחלל עולמנו הרעיון בדבר הקמת בית־מדרש לתנועתנו, אשר שמות רבים אחרים לו בעולם: בית־ספר עממי עליון, אוניברסיטה של פועלים, מכון להשכלת ההמונים וכו'. עוד א. ד. גורדון הגה אותו על פי דרכו וביטא את תוכנו ביחוד בשני המאמרים הידועים על האוניברסיטה העברית ועל אגודת הסופרים. אף יעקב זנדבנק המנוח השתדל לקרב את הרעיון הזה ללבנו, והוא ביררו בסדרה של הרצאות ומאמרים. אך ביתר־יחוד טיפח אותו ב. כצנלסון, שחזר והסביר אותו לעתים מזומנות וביקש דרכים להגשימו. שני המפעלים האלה, הוצאת הספרים ״עם עובד״ ובית המדרש לתנועת־העבודה, היו היכין והבועז של מחשבת חייו האחרונים. הם צריכים היו להשלים איש עם רעהו וליתן לתנועת־העבודה, ועם זה לישוב כולו, כלי־זיין רוחניים למלחמת קיומו ולחינוך הדור.

מקורו של הרעיון הזה בהכרה הברורה, שתנועת העבודה שוב אינה יכולה ואינה רשאית להסתפק בכוחות הרוחניים הזורמים אליה מבחוץ, בדרך הטבע או בדרך נס, אלא עליה לעצבם מבפנים. מקורו של רעיון זה הוא גם בהרגשה, שאין כיום בעם ובציונות סביבה רוחנית וחינוכית אחרת, המוכשרת מבחינת כוח־הגשמתה, הלך־נפשה ותפיסתה ליטול על עצמה את התעודה החינוכית הנכבדת הזאת, שממנה תוצאות־חיים לעתידנו כעם החוזר ומשתרש במולדתו – מלבד תנועת העבודה. הרעיון הזה, שטרם נתלבש לבוש מוחשי, ניזון קודם כל מן הודאות שבלב, כי אין בעלים אחרים לחינוך הדור לא בארץ ולא בתפוצות הגולה, כשם שאין בעלים אחרים למימוש הציונות ע״י הגשמה עצמית, להשרשת העם בעבודה וביצירה, להתחדשות לאומית וחברתית. חוגים אחרים בעם יש בכוחם לסייע בכך, אך התפקיד של סוללי מסילה ראשונה הוטל מטעם שר־האומה על תנועת־העבודה. ואין זה מקרה כל עיקר, שבכל תחומי החיים והיצירה פעלה תנועת העבודה גדולות ונצורות, בעוד שבתחום זה עדיין מרובה הגישוש, והפרי מועט. יש, כנראה, דברים בגו.

המבקשים לכונן בית־מדרש זה אינם מתכוונים לקפח את ערכם של בתי הספר ובתי־האולפנה היהודיים, שהיו קיימים בפולין ושקיימים עד היום באמריקה ובארצות אחרות. אלה מילאו וממלאים שליחות עברית וציונית רבת־חשיבות. הם שוקדים להעמיד תלמידים הרבה, העוסקים בחכמת ישראל ובספרות העברית, ולהעמיק את ההכרה התרבותית הלאומית בנוער היהודי. רישומם ניכר לא רק בגולה, כי אם גם בקרב העולים לא״י. אסכולות עבריות אלו טעונות המשך וטיפוח, וברוכים כל העושים והמעשים למענן. הוא הדין, באוניברסיטה העברית בירושלים, שהיא חטיבה מהגשמת חזוננו הלאומי. ואם כי מצדדים שונים מבקרים את דרכיה וכמה חזיונות שבתוכה, אין רעיון בית־המדרש פרי אותה בקורת. רעיון בית־המדרש נעוץ במציאות חדשה ומיוחדת. תפקידו למלא צורך חדש ותביעות חדשות… שהמוסדות הקיימים לא נוצרו למלאותם, ואין לבוא עליהם בטענות וטרוניות. התביעות החדשות לא תבואנה על סיפוקן, אלא באמצעות מכשיר חדש. מה שמפלגת פועלי ארץ־ישראל אומרת לעשות ברשותה ולמען תנועת העבודה כולה צריך להיות יצירה מקורית, שיש בה מן הטוב והמיטב שבמוסדות כאלה בעולם, אך עם זה אינה חיקוי והעתק גרידא, אלא בבואה של המציאות הארץ־ישראלית הקיימת, וביותר של המציאות הנכספת.

אין אנו מבקשים מקוריות לשם מקוריות; המקוריות שביצירתנו הכלכלית והחברתית איננה ענין של ברירה, אלא של גזירה. אלה שיצרו את תנועת העבודה, את הקבוצה והמושב ואת דרכי ההתישבות שלנו לא נתכוונו לעשות את מעשיהם לשם יחוד המקוריות. הם רק היו נאמנים לעצמם ולצווים שבנפשם. הם חצבו את צורות חייהם מעמקי ההויה שלהם. המקוריות היתה תולדה שלא־מדעת ונתבלטה כסך־הכל של מפעלים שונים. כזאת היא הרגשתנו גם לגבי בית המדרש הזה: לא תוספת של מוסד להשכלה, כי אם בית־יוצר, שחותם תבניתו שונה מתחילת ברייתו.

ב    🔗

אין כוונת הדברים הבאים להתקין תכנית־לימודים לבית־המדרש או לקבוע את סדריו הפנימיים והחיצוניים. ענינים אלה חשובים מאד, אך לא בהם מסתמל הקושי המיוחד. בימינו אלה, ימי התיכנון הכלכלי, החברתי והמדיני, אין זה מן הנמנע לערוך תכניות כאלו במשך זמן קצר. וסוף־סוף הלא בתחום זה אפשר וצריך ללמוד מנסיונם העשיר של אחרים, שניתן לסגלו גם למוסד זה. במקצועות הלימודיים כשלעצמם אין לחדש הרבה, על כל פנים אין מחדשים בהם אגב עריכת תכנית. ואף על פי שגם השאלות הדידקטיות נכבדות, אין הן ראשונות במעלה. השאלה הראשונה והראשית היא: להיכן יוליך בית־מדרש זה את תלמידיו? איזה רוח תהא שורה עליו? מה מטרתו ובאילו דרכים יגיע אל מטרתו?

כורח הוא לקבוע הלכה אחת: אין המוסד הלימודי והחינוכי הזה יכול לספק את הצורך השוטף במדריכים, במזכירי אגודות מקצועיות, עסקני תרבות, תועמלני קרנות, פעילי הסתדרות ומפלגה וכיוצא בזה. רעה חולה היא, שסיבתה נעוצה בדוחק הגדול ובמחסור באנשים מוכשרים, שהתרגלנו לחשב חשבונות עראיים ומעשיים יתר־על־המידה. מכל מפעל של הסברה אנו תובעים מיד פירות. אולם סכנה גדולה תהיה צפויה ליצירה חדשה זו, אם נעביר את הלך־המחשבה הזה גם אל תוכו. מה שמותר לדרוש מסמינרים קצרי־מועד, מימי־עיון ומירחי־עיון אסור ואסור יהיה לתבוע מבית־המדרש. הוא חייב להיות כפוף לחוקים אחרים, לחוקי הצמיחה האורגאנית. צמיחה זו אינה נענית לשום לחשים והשבעות; היא אינה יודעת כל קפיצת־דרך. שלבי הגידול האיטי הם הכרחיים לו. הצפיה להבשלה מהירה של פירות לתצרוכת לאלתר, עשויה רק ליצור אוירה של עצבנות, שתקפח את עתידו ואת טיבו של בית המדרש. תנועתנו תהא צריכה להסיח את דעתה זמן ממושך מבית־המדרש כמקור לסיפוק צרכים דוחקים, כדי להקיפו בתנאים מתאימים. הצרכים הדחופים יסופקו לפי־שעה כמקודם.

בדרך כלל יש לומר, כי בשדה הרוח והחינוך אין התוצאה ניכרת מיד. כל מי שאין לו אורך־רוח, אל ייכנס לבית המדרש ואל יהיה שותף בבנינו. ולא זו בלבד, אלא שאין גם להכריז יום יום על הרצון שתהיינה תוצאות אלו או אלו. המורה עושה את שלו, התנועה עושה את שלה – והתוצאות באות בעקיפין, כמעט בבלי דעת. אך אוי לו למוסד לימודי או חינוכי שאפיטרופסיו דופקים על פתחו יום יום ושואלים: מה הבשלת? איזה פרי־הדר, כבר הוצאת מקרבך? מה הנאה נוכל ליהנות ממך? זוהי, אם לדבר בלשון הכלכלה, השקעה למועד ארוך, שהיא ניכרת יום יום, אך תולדותיה ופירותיה באים קמעא קמעא. וכל הדוחק את הקץ, כלייה הוא מביא על המוסד.

דבר שני: אין בית מדרש זה מתכוון להוציא מקרבו בעלי דיפלומים, כשם שעליו להישמר מפני רוח של קאריאריזם, העשויה לחדור לתוכו באיזו דרך שהיא. שני הסימנים האלה, אם כי הם מצויים ביותר בימינו, גורמים רעה גדולה לכל אוניברסיטה. הם מכלים את אש־הקודש של התלמיד. התורה נעשית קרדום לחפור בה והגורם התועלתי מושל בכיפה, ודאי ישנה מגמה מעשית לתנועה הבונה את בית־המדרש. בדעתה לגדל אנשי תרבות, יודעי דרך הרוח ורבי־פעלים, אשר יפוצו בתנועת העבודה ובעם וימשיכו עליהם אותה השפעה משכלת ומחנכת, שקלטו בבית מדרשם. אבל מגמה זו צריכה להיות מובלעת בכתלי בית המדרש, בתכנית העבודה, בארחות הנהגתם ובסדרי חייהם של התלמידים; אבל חס לה לטפח תכלית קארייריסטית.

לפיכך היטיב ב. כצנלסון שבחר בשם עתיק זה לאסכולה חדשה זו. בית־מדרש דוקא ולא בית־ספר גבוה, שריח של השתלמות מקצועית נודף הימנו. ודוק: גם בית המדרש או הישיבה לא היו משוללים כוונה מעשית ומקצועית. מתוכם יצאו רבנים ודיינים וראשי מתיבתא וחתנים לעשירי ישראל, שביקשו להתכבד בכבודה של תורה; הם קבעו דרך־חיים ודרך־פרנסה לרבים מן התלמידים. אף על פי כן לא זאת היתה הרוח הקובעת את דמותם. התלמידים והמתמידים למדו תורה לשמה ובכוחם זה הצליחו אחר כך לחנך דורות בישראל. לא הובא משל זה אלא כדי לסבר את האוזן, שמשהו מאותה רוח מן ההכרח שתשרה גם בבית מדרשנו. ודאי, התנאים נשתנו בתכלית. אין אנו רואים עוד את עולמנו ב״מולדת המטולטלת״, כפי שכינו את התלמוד ומפרשיו; אנו בונים כאן את מולדת־הקבע, ולשם בנינה וקיומה דרושות לנו הלכה חדשה ואגדה חדשה. מסכת זרעים ומסכת כלים קפצו וירדו מעל דפי המשניות ונכנסו שוב לתוך חיינו. כל המצוות שלנו הן מצוות התלויות בארץ. מה שאנו עושים קודש הוא למטרה אחת: לכונן עם עברי עובד החי חיי צדק בארצו. וזוהי גם תכליתו היחידה של בית המדרש. עם זאת יפה כוחה של ההנחה הנ״ל, שכל זה יושג מבחינה חינוכית ע״י תלמוד תורה לשמה, ע״י התמכרות שלמה של קהל התלמידים ופמלית המורים. וזה מרומז בשם המוסד העליון להשכלה ולחינוך: בית־מדרש.

ג    🔗

בחמש סוגיות יצטרך בית מדרש זה לעסוק ולהעסיק את תלמידיו:

א) הקניית השכלה כללית;

ב) פיתוח השקפת העולם הציונית־סוציאליסטית;

ג) השתלמות בידיעת היהדות לכל גילויי יצירתה;

ד) פיתוח הרוח הקיבוצית ביחיד;

ה) המחשת הדרך החינוכית ומטרתה.

חמש סוגיות אלו מחזיקות את המרובה ומן הראוי לעמוד במקצת על כל אחת מהן. אפשר שפירוט קטן זה יבליט אותה מגמה, שכותב הטורים האלה רואה אותה כמחוייבת המציאות בבית מדרש זה, אם אנו מבקשים להשיג את התכלית הנרצית על ידינו.

א) הקניית השכלה כללית. לא לציין את סעיפי הלימוד למקצועותיהם אני אומר – זהו מתפקידם של משרטטי התכנית המעשית – כי אם להגדיר את מהותה של סוגיה זו ושיעורה. מדע הטבע ומדעי הרוח והחברה הם בגדר יסודות, שכל מחשבה בימינו נשענת עליהם. בלעדיהם אין לרדת לעומקו של שום חזיון מחזיונות החיים. ובית המדרש, השואף לחנך אדם משכיל, הבקי בהוויות העולם וחושב את מחשבת תיקונו, אחד מראשי תפקידיו הוא להקנות לבאים אליו ידיעה ניכרת במדעים אלה ולהכשירם להבין את המתהווה, כדי להיות שותפים פעילים בחיי העם והארץ. בתחום זה יהיה צורך לנהוג כמתוקנים שבבתי הספר העליונים ולסגל את שיטות הלימוד וההוראה שלהם. במיוחד יושם לב לכך, שכוחות ההוראה יהיו אנשים מוסמכים במקצועותיהם ולא חובבים, כדי שהמדע הנלמד יהיה לפי מדרגת ההישגים של ימינו. אין ספק, שמקצוע זה או זה יודגש בבית מדרשנו הדגשה מיוחדת. לדוגמה, מדעי הכלכלה והחברה ותולדות ההתישבות וידיעת המזרח התיכון, צריכים לתפוס בו מקום מיוחד. גם ענין רכישת לשונות לועזיות טעון טיפוח מיוחד, שכן לנו כעם, שחלקיו העיקריים מפוזרים עדיין בארצות דוברות אנגלית וצרפתית וגרמנית, יש הכרח לא־יגונה לשלוח שליחים להתם, היודעים את שפת המדינות ההן. אולם החידוש המכריע לא יהיה בסעיף זה. ומה שיש להעיר עליו הוא, שבית המדרש לא יהיה בית־ספר מקצועי, המוציא מקרבו מומחים לענין אחד, אף על פי שייתכן שכתוצאה מן הלימוד המסודר והמוסמך יגיע תלמיד פלוני אלמוני לידי הכרה, שיש לו נטיה למקצוע מסויים ויחליט להשתלם בו במיוחד. אולם תעודתו של המוסד עצמו איננה, לדעתי, בזה. בימינו נתפצלו המדעים ונתפרטו ונסתעפו עד כדי כך, שאפילו מי שזוכה לאריכות ימים אינו יכול להשיג שלימות גמורה במקצוע אחד, כל שכן במקצועות רבים ובמשך שלוש ארבע שנים. מחובתו להקנות ידיעות יסודיות ומוסמכות בכמה וכמה מקצועות, אך לא מומחיות חד־צדדית באחד מהם. כי תעודתו העיקרית של המוסד הזה לחנך אדם שלם, רב־צדדי, שגם בתקופת המדעים המדוייקים והטכניקה הדקה־מן־הדקה, לא תועם עינו מלראות את העולם באחדותו ולא יטומטם לבו מלהרגיש את דופקם של החיים בכללותם. לא פולחן המדע ולא פולחן הטכניקה, כי אם פולחן האדם, ביצור רוחו ובנין עולמו, אשר המדעים עשויים לסייע לכך, אם משתמשים בהם שימוש לטובה. פולחן המדע הביא את האדם להאמין בכוחו להשתלט על הטבע ולרתמו לצרכיו, אך לא הביא אותו לידי הכרה, שאסור להשתלט על האדם ולהרע לו. דבר זה אין בכוחו של המדע לעשות, אף אין זה מתפקידו. עבודת ההשכלה, החשובה כשלעצמה, אף היא לא תעשה זאת. עצם המלה ״השכלה״ מורה על כך, שהכוונה לטפח את השכל, להעשיר את הדעת ולהרבות את הידיעה. אולם אף הידיעות עשויות להיות גולמיות באין להן מורה־דרך. מבחינה מוסרית המדע סומא הוא, ואפשר להסגירו ביד השטן וביד מלאך. רק האידיאה האנושית, המוסר או ממלכת־הערכים, הם שחוננים ונותנים כוח־ראיה לאדם.

בימינו אנו מרגישים, כי האנרגיה האטומית, למשל, בידי אנשי מדע או בידי מדינאים חסרי־מצפון היא כגרזן ביד הגולם. רק השם המפורש של המצפן האנושי יכול לכוונה לטובת חיי האדם. העולם יכול להחרב גם אם יהיה מלא חכמה ודעת כמים לים מכסים. קנה־המידה המוסרי והזיקה הממשית לערכים עליונים יכול להציל את האדם ואת העולם מחורבנם. אם כן, לא הידיעות הן העיקר, כי אם ההכרות, שהן מסייעות לטיפוחן ולהגשמתן.

ב) פיתוח השקפת־העולם הציונית הסוציאַליסטית. ובזה הגענו לגרעין השאלה. הציונות והסוציאליזם שלנו פתוכים זה בזה. הם נובעים ממקור אחד, וגורלם הוא גורל הדדי. ביסוד הציונות מונח, לפי דעתנו, אמונה באדם החפשי, בעם העובד, שהמשטר החברתי והבינלאומי הקיים עכר את חייהם וקיפח את צורתם והם טעונים גאולה לאומית ואנושית שלמה. הציונות נסתכלה בבבואתה של האומה הישראלית וראתה אותה רדופה ומושפלת וחסרת תוחלת בגויים, אך חפצת־חיים ומוכשרת להתנער לחיי יצירה מחודשים בארצה; היא בדקה ומצאה, שרשעת האדם ורשעת העמים כלפי עם ישראל מקורן במידה ניכרת בתנאי־החיים המסולפים של ימינו, שרק עם סילוקם וחילופם בטובים מהם ישוך גם ים הצרות של העם היהודי מזעפו. ומאידך רואה הסוציאליזם ההומאניסטי את האנושות לא כקטגוריה מופשטת, כבליל של עמים ולשונות, אלא כמקהלה של עמים, כסימפוניה של לשונות ותרבויות לאומיות, שכל אחת ראויה לטיפוח מיוחד. לכל אדם ולכל עם זכות־חיים שווה. אין לפני הסוציאליזם האמיתי משוא פנים. וכל זמן שהעם היהודי נרדף ונדכא ונרצח, אין מנוח לעמים ולא יכול להיות מנוח למצפונו של שום סוציאליסט, עד אם ישוחרר גם הוא משעבוד־עולם זה וישתרש בארצו. הסוציאליזם האמיתי מחייב עמים ומולדות. יתר על כן: הם לדידיה תנאי מוקדם לקיומה של אנושות תרבותית שלמה ורבת הוד. אין להשליט משטר של צדק באנושות כל עוד העמים לא ישליטוהו תחילה בחייהם, ואין תקומה למעשי עם אחד, אם יהא מוקף רשע וזדון של העמים השכנים. הציונות הסוציאליסטית שואפת – והיא מגשימה שאיפתה זו יום־יום – להחזיר לעם היהודי את כבודו הלאומי במולדתו ולכונן את חייו על אשיות הצדק והמוסר, כדי לעשותו חבר מועיל ושוה־זכויות במקהלת העמים.

בית המדרש חייב להקדיש את מיטב מאמציו לביסוסה של השקפה זו. לשם כך יקובץ הנסיון של תנועת העבודה בארץ ובשדה ההתישבות, הארגון והבנין וימסר בתמצית העובדות והמסקנות. ע״י כך תינתן אידיאה מרכזית חיה למוסד, קו מדריך, טעם ותבלין לכל עבודתו. משום שלא ידיעת המצוי היא עיקר, אלא הכרת הרצוי והנכסף. השקפת־עולם זו אינה מפלגתית ולא רילטיביסטית, אלא היא עומדת על יסודות ועל ערכים מוחלטים. נקודת־הראשית ומחוז־האחרית הם – האדם הממשי, היהודי בן־זמננו, על כל צרכיו וחפציו ושאיפותיו.

ג) השתלמות בידיעת היהדות לכל גילויי יצירתה הרוחנית. עמנו עם ותיק ותרבותו עתיקה. רבים מיורשיו נשמדו, ולא כל קיבוץ יהודי מוכשר וראוי להיות יורשו השלם. זכות גדולה נתונה לנו, לכנסת־ישראל הצעירה העובדת, שאנו יכולים בלבב שלם לרשת את נכסיה המרובים של תרבות ישראל. אין לעמנו יורשים נאמנים אחרים. וזכות זו מחייבת. שטות היא להתפרק מקנינים חיוניים ולהיראות כקלי־מטען, כמתחילים מבראשית. מקור ישראל מקור מבורך הוא ועלינו לדלות מתוכו מלוא חפניים. אין הוא פחות בערכו ובכוחו המפרה ממקורות אחרים, שאף מהם לא נדיר את עצמנו הנאה. לא נוותר על שום חוליה בשלשלת היצירה הרוחנית של עמנו. כבוד הוא להיות מרותק לשרשרת־זהב ארוכה, שראשיתה בערפל־הקדומים של דברי ימי האדם. קשת המחשבה הישראלית הפרושה ברקיע שלנו, קשתנו היא. מה שקנו אבותינו – קניננו הוא. ויש לומר במפורש: עלינו למצוא דרך חדשה ללמוד תורת ישראל. עד לדורות האחרונים היה דרך־הלימוד דתי. לאחר שפקע עלינו כוחה של הדת, התחלנו לסגל לעצמנו שיטות לימוד של עמים אחרים ורוחם של עמים אחרים עד כדי ביטול עצמנו. אולם כשם שבשדה היצירה החברתית והכלכלית, אם כי למדנו מפי אחרים, לא ויתרנו על חלקנו המיוחד ועל רוחנו המיוחדת, כך גם בלימוד התורה והספרות העברית החדשה. אפשר שעתיד בית המדרש למצוא אחרי נסיון ממושך מזיגה נכונה של דרכי הלימוד הכלליים ושל אורח ההוראה וההשכלה הישראלי. כדרך שהקבוצה היא מזיגה של שאיפה חברתית אוניברסאלית ושל רוח ומציאות ארץ־ישראלית, שאין להן עדיין הגדרה מתאימה. אולם נכון הוא, שכמה צורות נפסלו וכמה שיטות הפסידו ערכן, ואין אנו יכולים להתעלם מן התמורה שחלה בנו ובבנינו. כל הנסיונות שנעשו בתקופות האחרונות למצוא את הדרך הקצרה להקנות את ספרות ישראל הגדולה והרחבה לבני דורנו, לא נשאו פרי ישוה להם. אפילו רעיון ה״כינוס", שביאליק טיפחו ואף הגשימו במידה ניכרת, לא פתר את השאלה פתרון שלם. והשאלה: כיצד לקפל את כל גילויי התרבות הישראלית לתקופותיה וכיצד להושיט אותה בקנה לאדם בן־זמננו באופן כזה, שמצד אחד לא יקופחו תוכנה ורוחה, ומצד שני לא תורגש כרכוש דומם, שמטפלים בו ביראת־כבוד בלבד – שאלה זו עדיין לפתרון היא ממתינה. ורק בית מדרש כזה, שאינו מושבע ועומד לענות אמן אחרי כל מה שקודמינו העריכו והוא בן־חורין לנתח חזיונות ולהסבירם ברוח חפשית, יהיה מסוגל לעסוק גם בבעיה זו. כי יחוברו בו שתי סגולות־יקר: יחס של הוקרה ליהדות וליצירותיה וחופש ההערכה וההגדרה.

ד) פיתוח הרוח האישית והקיבוצית ביחיד. בדורנו נתקפח ערכו של היחיד. כל המלחמות והמהפכות העלו עמהן חשיבותם של המונים, של אנשים־הצועדים־בסך, של הקולקטיב ושל המדינה, והמעיטו את דמותה של האישיות כשלעצמה. גם המשטרים שצמחו בכמה ארצות לאחר המלחמה העולמית הראשונה, גזלו מן היחיד את זכויותיו להגדרה עצמית ולבחירה חפשית. הרוח הזאת, העושה את הפרט חדל־אישיות, חדרה כמעט לכל מקום מדעת ושלא מדעת. היא שגידלה את התנאים לדיקטטורה מדינית ורוחנית. אולם לא תהיה תקומה לאנושות ולא לשום עם ממנה, אם לא יחזירו את עטרת הרוח החפשית ליושנה. בית־המדרש יכול לעשות הרבה לחיזוקה של הכרה זו בקרבנו גם בדרך הלימוד וגם בדרך החינוך.

אולם טיפוח האישיות יכול ליהפך לאינדיבידואליזם קיצוני, למין סלסול עצמי ופולחן האני. וכשם שאין קיום לחברה תרבותית בלי יחיד ובלי חופש היחיד, כך אין היא מתקיימת בלי רוח קיבוצית ומסירות לכלל. כל עיקרו של התפקיד הוא להשיג הארמוניה בין שני הכוחות או שתי הנטיות שבאדם, כשם שיש למצוא שווי־משקל בחברה בין שתי כפות המאזניים שלה, שאחת נוטה כלפי היחיד וטובתו והשניה כלפי הכלל וטובתו. כמדומה, שדוקא בשדה זה נחרשה אדמה פוריה בארץ ישראל. צורת־החיים הקיבוצית ואף המושבית משמשת משתלה יפה לנסיון זה למצוא תואם ואיזון בין שני היסודות האלה. התהליך הזה עדיין איננו שלם, הוא שרוי אולי בתחילתו, אבל הוא מאלף מאד ויש בו משום תרומה מקורית ביותר לבעיה זו לא רק לנו. בית־המדרש יוכל לבחון את החזיון הזה להלכה ולמעשה, וחינוכו יהיה מבוסס על גופי־חיים וגופי־נסיון.

ה) המחשת הדרך החינוכית. הדיברה הראשונה של תנועתנו היא: הגשמה. חשיבותה המיוחדת לא ניתנה לה בזכות דבריה היפים: גם לפניה דרשו דרשות יפות. אלא בזכות מעשי ההגשמה שלה. היא קיימה מה שקיבלה על עצמה. גם בית־המדרש יצטרך לקיים בתוך סביבתו את הצווים, שעל פיהם יחנך. זה יצוייר בשתי דרכים: ראשית, בחיי בית המדרש, בסדר־יומם של התלמידים. החניכים יעבדו עבודה גופנית בשיעור מסויים תוך כדי לימודם. העבודה תשמור אותם לבל ייהפכו לתלמידים רוחניים בלבד, והיא תחברם אל האדמה ואל שאלותיה. ושנית, בית המדרש צריך להיות חטיבה של חיים משותפים בין המורים והתלמידים. לא מחנה של מורים ומחנכים ומרצים ומטיפים לחוד, ומחנה של תלמידים ומתמידים הוגים בתורה ושומעי־לקח – לחוד. מזה ייווצר הווי חינוכי מיוחד. עזרה הדדית, חיים של עמל רוחני וגופני, קשר של ידידות וכבוד בין המורים והתלמידים, חיבור אמיץ עם המתהווה והמתרחש בארץ ובעולם – זוהי האוירה שצריכה לשרור בבית המדרש.

יתכן שעדיין אין לנו מורים מתאימים לבית מדרש כזה. אבל הם יהיו. הם יבואו. הם יימשכו לכאן. הם יתחנכו יחד עם התלמידים. הדרכים ייפתחו לפניהם תוך כדי הליכה. האופקים יתרחבו תוך כדי ראייה. יש לכנס את כוחות־ההוראה והחינוך המעולים, בין אם הם כבר בארץ או בפיזורי גולה. כל מורה ילמד מחדש וישכיל מחדש בתוך כתלי המוסד הזה. ממש כדרך שהחקלאים ומדריכיהם למדו את העיקר לא באסכולות חוץ־לארץ, כי אם במגעם החי עם אדמת המולדת. לא שזלזלו במדע ובנסיונותיהם של אחרים, אבל הם הרגישו בחוש, כי אלה אינם מספיקים ויש צורך לעכלם מחדש ולסגלם לתנאים המיוחדים.

ד    🔗

השעה, שבה אנו עוסקים בשאלה זו, שעה קשה עד־מאד לעמנו ולישוב העברי. מלחמתנו היא הרת סכנות והרת תקוות. ולאחר שנשמד חלק כזה של העם היהודי, הרי אנו כאן בחינת עם מתהווה במולדת מתהווה. אנו זקוקים לבית־יוצר לרוחה של תנועת העבודה, שההיסטוריה העמידה אותה כחלוץ העם בנקודות המשמר והמצפה הראַשונות. בית־המדרש יהיה בן־הלוַי הרוחני להויה המתחדשת כאן. הוא יבקר אותה, יעלה אותה ויקבע לה תמרורי־דרך. הוא גם יציין את ההויה הנכספת, שעדיין לא באה לעולם. הוא לא יסתפק בהקניית השכלה ותפיסת עולם מופשטת, אלא ייחנך לצורת־חיים סוציאליסטית, לדרך של העפלה חלוצית, שהיא חובת הדור הזה. הוא יהיה בית־לימוד, בית־חינוך ובית־מחקר כאחד. בהיותו מעשה ידי תנועת העבודה אין לחשוש שמא תגבר בו ההפשטה הערטילאית, כדרך שבית המדרש מצדו יעמיד את חיי המעשה תחת מרות רוחנית עליונה וידגיש את הנצח שבחולף.

(תש״ו)