“ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים”. – בית שמאי אומרים: מחשבה בלילה ומעשה ביום, ובית הלל אומרים: מחשבה ומעשה ביום. אמר ר' שמעון בן יוחאי: תמהני היאך נחלקו אבות־העולם, בית שמאי ובית הלל, על בריאת שמים וארץ; אלא מחשבה בין ביום ובין בלילה, ומעשה עם דמדומי חמה.
(ילקוט שמעוני, בראשית ב').
תנועת העבודה הארץ־ישראלית נולדה כמרידה נלהבת ביהדות־של־דרוּש. שנים על שנים ישבה כנסת ישראל בגולה ודרשה מדרשי גאולה וציפתה בחיבוק ידים ובגעגועי לב לאותה גאולה. את מיטב רוחה ואת עוז־שלהבתה שיקעה היהדות בדרושים אלה. הם נעשו לה עיקר. היא הסתפקה בקבלת שכר על הדרישה. היא דרשה במעשה־בראשית ובמעשה־מרכבה, דרשה מקראות ודרשה על כל קוץ ועל כל תג שבתורה. זה היה מזונה. הרגל הדרוש והפלפול נעשה לנו טבע שני. אך קמעא קמעא נתגבשה ההרגשה בתוך אותה יהדות עצמה, בתוך כנסת ישראל הצעירה, שכל יחיד מישראל והכלל כולו עתידים להמעך בין חריצי־הברזל של זמננו, אם היא תוסיף לטוות לעצמה בגדי־שיראין כאלה ותצפה לגלוסקאות של גאולה, שתבוא מאליה. לפיכך קמה ומרדה. לא ביום אחד נערכה המרידה. היא הוכנה בגלוי ובסתר, מדעת ושלא מדעת, ימים רבים, כמה דורות. מרידה זו קבלה ביטויים שונים, אך ביטויה המופתי, החותך והמכריע, בא לידי גילוי באותם העולים לא“י, שמהם נתרקמה תנועת־העבודה שלנו. ודרכם של מורדים לנסח את ה”אני־מאמין" שלהם בחריפות, בחד־צדדיות, בהבלטת העיקר והבלעת עיקרים אחרים. כך ניתנה אצלנו, – יותר נכון נתחדשה עלינו – הדיברה העזה והקונה לבבות: “לא המדרש הוא עיקר, אלא המעשה”. כנגד יהדות־של־קול ויהדות־של־דרוּש ביקשו ליצור יהדות־של־יד, יהדות־של־מעשה. באפס־עבודה לקינו ובעבודה נבוא לידי תיקון.
בדיברה זו, שניתנה לנו מתן שני מפי ההיסטוריה החדשה, החזיקו הראשונים באדיקות. ובני העליה המועטים פנו ביקוד ובשמחה־של־מצוה לכיבוש ענפי מלאכה ויצירה, לעבודת האדמה ולכל עמל־כפים. הקנאות לעשייה, להגשמה עצמית, שהיתה תולדה הגיונית ומוסרית של ההנחה, שיש צורך לשנות את הלך־רוחו ואת יחסו של העם ושל כל יחיד לעבודה וליצירה, קנאות זו הביאה לידי הפרזה. כל מי שאלוהים חנן אותו בכוח־החושב ובכוח־המדמה והרגיש צורך לדבר דברי־עיון, היו מציצים בו בעין חשדנית, שמא אין לבו שלם עם המעשה. דברי־עיון אם לא נחשבו לדברים בטלים הרי נחשבו לדברים טפלים. השנאה לתלמיד־חכם ולמחשבה שהיא גבוהה למעלה מעשרה טפחים הלא אינה חסרה בשום דור, ואם עוד מוסיפים עליה שמן “אידיאולוגי”, הריהי בוערת ושורפת. אפילו א. ד. גורדון, שנתן את כל עצמו לעבודה ובגיל שאין דרכם של הבריות לתבוע ממנו מאמצי־גוף יתרים, לא ניצול בשעתו מדינו של יחס מנוּכר מצד רבים לתורתו העיונית, כלומר לעצם העובדה שהוא מעיין עיונים. אם נשתיירו לנו מהימים ההם כמה מסות ומאמרים עיוניים מלבד אלה של גורדון, הרי זה על אף היחס הזה. אוירה קרירה מאוד ליפפתם. כל ההערכה החיובית ניתנה למחשבה האמפירית, למחשבה כבת־לויה, כבבואה, אך לא למחשבה לשמה, שהיא יסוד־בראשית לכל מעשה. אין בדעתי למתוח בקורת על הלך־רוח זה, שיצר לנו גדולות, כי אם לציין אותו ואת התולדה שנבעה ממנו: עד היום הזה אין עדיין ברחבי הצבור שלנו הכרה אמיתית בערכו של הרעיון, של העיון, של המדרש, אלא רואים אותם כתקשיטים או בפרפראות לחכמת המעשה. מבחינה זו היו ראשוני העולים מרכסיסטים אדוקים שלא בידיעתם.
ברם, כל זמן שתורת־העשייה וההגשמה העצמית היתה פרי מרד רוחני והתגעשות חלוצית שמילאו את הנפש של כל אחד והעסיקו אותה עד בלי שיור, לא היתה הסכנה שביחס זה בולטת לעין. אך משעה שהמפעלים נתרבו ונתבססו, וההגשמה העצמית נעשתה נחלת המונים, והשמחה של הנחת המסד אינה משותפת עוד לכולם – מן הדין היה שיתגלו תוצאות שליליות מסוכנות, שהורגשו לאחר זמן.
נפרוט כמה מן התוצאות הללו:
א) פולחן העשייה. ההגשמה, היא אבן־שתייה בשבילנו. בה החידוש שחידשנו. היא המשקל־שכנגד לויכוח המופשט על דבר מהות היהדות או הסוציאליזם. היא הביטוי המוחשי לציונות, שהיתה ערטילאית וחוורת מחמת חוסר דם וממשות. אך פולחן העשייה אינו שונה ממיני פולחן אחרים. סכנה צפויה לו למעשה אם הוא יוצא בגפּו, אם אין מתלוית לו שיירה של הלכות ודעות, אם אינו כפוף תמיד למשמעותה של השקפה מסויימת ומפורשת. גם הפעולה אינה גוף בלבד; גם לה יש נשמה. גם אותה צריך להדריך כוכב והיא זקוקה למצפּן. פולחן העשייה מביא עמו את המוסדותיות. המוסדות שהקימונו הם נכסים יקרי־ערך. הרבה חלומות גנוזים בהם. אך המוסדותיות, כלומר, ראית כל מוסד כמטרה בפני עצמו ואת ממשלת כל המוסדות כתכלית עליונה, אינה ברכה לתנועה. כל הנכסים שלנו מוכרחים להיות בחינת נכסי דניידי ולא נכסים קפואים. על העשייה שלנו מוכרחה לרחף רוח של מהפכה מתמדת. והיכא תימצי רוח כזאת אם לא בדמותן של אידיאות, המניעות את כנפי העושים!
ב) הצטמקות המחשבה והחזון. המלה “חזון” היא הפּופּולרית ביותר ורבים המשתמשים בה, אך משמעותה פוחתת בשיעור מקביל למידת השימוש בה. חלה בה אינפלציה גמורה. האומר: חזון העתיד, חייב להתעמק בהווה, לנתח את המשטר הקיים, להתנצח עם שיטות קיימות, ולאמץ את כוח דמיונו כדי להרים מעט את הלוט מעל פני העתיד. ודבר זה לא ייעשה בלי אהבת העיון ובלי טיפוח המחשבה לשמה. כל מעשה מסתיים לאחר שנעשה, לאחר גמר־מלאכה; אך המחשבה אינה נפסקת לעולם, היא נותנת טעם למעשה שנעשה ולמעשה העומד ליעשות. היא חורזת אותו במחרוזת לאומית או סוציאליסטית. אותו משק ואותו קואופרטיב, שמבחינה אובייקטיבית אין הבדל בינם ובין אחרים, עלולים להיות נכס מועיל לציונות ולסוציאליזם או נכס אדיש או אפילו נכס מנוגד. הכל לפי הכוונה הגנוזה בו בשעת בריאתו ואחר בריאתו. הגענו לידי כך, שיחידים הוגים דעות ורוקמים חזון העתיד, אך הרבים אינם עושים זאת ואף אינם ניזונים מפרי מחשבתם של היחידים, כי לא הורגלו לכך.
ג) עצמאותו של טכסיס. כל החיים הם מלאים טכסיסים. ולא בחיים הציבוריים והמדיניים בלבד הכתוב מדבר, אלא בכל התחומים והספירות. אולם אימתי הטכסיס הוא מוסרי וראוי לשמו? כשהוא מצומד לאידיאה. אותה שעה הוא מעין כוח מסייע או כוח יוצר תנאים להגשמת האידיאה. אך הטכסיס הוא בחזקת סכנה לבעליו בשעה שהוא נעשה, כביכול, עצמאי, בשעה שהוא ניתק ממקורו. אם “השומר הצעיר” דורש, למשל, דימוקרטיה מלאה בהסתדרות ובאותה שעה עצמה הוא מטיף לדיקטטורה של מפלגת־מיעוט ומחייב את כל התוצאות הכרוכות בכך, הרי זה טכסיס, שאין מאחוריו כל אידיאה, יתר על כן: הוא מנוגד לאידיאה. זהו טכסיס “עצמאי”. סכנת התעצמאותו של הטכסיס צפויה גם למפלגה, המקפלת בתוכה עשרות גוונים וסגנונים ושאיפות ונוסחאות, המצווה לגשר תדיר על כל ההבדלים האלה בגשר של פשרה מוצלחת. כוחות מוסריים גדולים ומסורת רבת־יצירה שמרו על מפלגת־פועלי־א"י לבל תהיה מפלגת טכסיס. אך היא לא ניצלה לגמרי מן הרוח הזאת. לא תמיד יכלה להאיר את טכסיסיה באור אידיאי, הנראה יפה לכל עין. פעמים שהיתה אנוסה להניח את דעותיה בלא מיצוי הלכות ואת בירוריה בצריך עיון, משום שלא כל חלקיה יכלו להסכים לנוסחה אחת. והתוצאה היתה לא רק ריבוי נוסחאות, אלא גם צורך בלתי פוסק לפשר בין הנוסחאות הללו. ובינתיים המוני החברים, החיים מפי המפלגה, לא נתחנכו על ברכי מחשבתה, ולא הורגלו בכלל להוקיר ערכי־מחשבה שאין עמהם מעשה לאלתר. מורגל היה לומר: המעשה מאחד, הויכוח בהלכות דעות מפריד, אך מימרה זו נתבדתה; הוברר, כי מעשה, שאין עמו גם בירורים עיוניים, אינו מודרך כהלכה ועשוי לשמש גורם לפירוד.
מן המצב הרוחני הזה סבל ביחוד הנוער, שזה דרכו לבקש נתיבות עולם ולתבוע תשובות ברורות על השאלות המנסרות בארץ ובעולם. אותו לא סיפקו לא נוסחאות־הפשרה שהן פרי מחלוקת באיזו ועדה משותפת, אף לא העקרונות הכלליים של הציונות הסוציאליסטית שנעשו סתמיים.
ד) יצר השלטון. לכבוש אדם או ציבור כיבוש רוחני קשה יותר מאשר לכבוש אותו בדרכים אחרות. הפילוג על יסוד ארגוני מתאפשר בכל מקום שהציבור לא חונך במידה מספיקה על ערכי־רעיון. יצר השלטון, שהוא גדול בלאו הכי, מפרכס לצאת ואינו מוצא כל מכשולים לפניו. דיה סיסמה קלילה או התנגדות לפרינציפ ארגוני כדי שחלק מן המפלגה יכריז על עצמו שהוא אופוזיציה, מה שאין כן בשעה שבציבור מושרש יחס של הוקרה לערכי־רוח ולהשקפת־עולם. הלה ישאל מיד: על שום מה הם נפלגים? במה הם חולקים? אותה שעה מתבושש יצר־השלטון להופיע בעירומו.
הצבענו על מקצת מן התוצאות, שנולדו בגלל התרשלותה של תנועתנו לטפח את העירוּת הרעיונית והעיונית, את המחשבה לשמה. אולם כל מי שיסיק מכאן, כי כוונתי לומר, שרק חבורה העשויה מעור אחד מסוגלת לחיי רעיון אמיתיים, אינו אלא טועה. גם מפלגה רחבה, מפלגת מעמד, מסוגלת להם. הטעות לא היתה בכך שהקימונו מפלגה מאוחדת, רחבה, בעלת גוונים וסגנונים שונים, אלא בכך, שהשלינו את עצמנו, כי אם נדחה את הבירור הרעיוני המקיף ונימנע מחילוקי דעות בשאלות שונות – נתחמק מאיזה גורל רע. אין הדבר כך: הויכוח בהלכות ודעות בארץ אינו דומה לזה שבחו"ל. הבסיס הלאומי, המדיני והחברתי שמתחת לרגלינו, ההויה הישובית השלמה, והאחריות הממלכתית להווה ולעתיד האומה – משרים רוח אחרת על כל ויכוח. המעשה היוצר שלנו, המשקי והחברתי, משמש כוח ריגולאטיבי למחשבה ויוצק בה נסיוב של ברזל, נסיוב של ממשות. המוץ והפלפול נידפים ברוח. אין כל יסוד לחשוב, שאילו נתועדו ועידות או כינוסים, שבהם היתה המפלגה מעמידה לדיון לא רק שאלות שוטפות, אלא גם דעות הנוגעות בספירת השקפת החיים והשקפת העולם, היתה המפלגה מפסידה מכוח־העשייה שלה ומכוח־שלטונה בציבור. להיפך: הדעת נותנת, שהיא היתה מוסיפה חוסן וערך חינוכי לעצמה. לא ״קולקטיביות רעיונית״, שאינה יכולה ואינה צריכה להתקיים בגוף ציבורי גדול, אלא שקלא וטריא רעיונית, מתיחות רוחנית, טיפוח ערכי אידיאה. אם אפשרית מסקנה משותפת – מה טוב, ואם לאו – אין כל רע בכך. המפלגה מושתתת על כמה הנחות ציוניות וסוציאליסטיות משותפות ואינה מטילה חובה, שכל האמונות והדעות בכל שטחי החיים יהיו משותפות לכל חבריה. אולם למעשה היה קיים מעין הסכם חשאי לבלתי נגוע בסעיפים מסויימים. והתוצאה לא היתה ליכוד ואחדות, אלא ריפוף קשרים וזלזול בערכי־רעיון.
המאורעות בעולם כולו והמאורעות בעולמו של ישראל זעזעו הרבה מושגים וערכין. ניבעו בקיעים בחומות הבצורות של השקפות ותיקות. האדם בן־דורנו צמא ועורג להבנת־עולם חדשה. הוא מבקש לחזור ולשאול, לחזור ולהשיב. מה שמוכן ועומד משכבר בשדה השאלות והתשובות – הכזיב. שמים וארץ נתרופפו, ועמודי רוח חדשים דרושים לאדם כדי לחזקם ולסעדם. המעשה בלבד, אם כי הוא יגדל ויעצם לאחר המלחמה, לא יוכל בשום פנים להיות הסעד היחיד. קנה־צופים חדש יהיה דרוש לאדם. שום גוף ציבורי לא יוכל להתחמק משאלות גדולות. החייל שישוב מן החזית, הצעיר שראה את הזעזוע העולמי הנורא, הילד שאימת ההפצצות עדיין בעיניו, היהודי שנשאר לפליטה, הפועל שעבד בהתלהבות בבתי־חרושת בכלי־משחית – כל אלה ישאלו שאלות בנעימה חדשה. המסד הישן, מסד הפעולה המעשית, לא יספיק עוד למפלגת המונים. גישה רוחנית משותפת, יחס משותף לאדם ולבעיותיו, דרכי בירור ודרכי פתרון משותפים – מכל אלה לא תוכל מפלגה להסיח את דעתה. אל יטעונו השאלות המעשיות הגדולות, העתידות לעמוד לפנינו, כגון שאלות עליה וקליטה, עבודה והתישבות; גם אותו פליט או נודד יהודי לאחר שישתקע בתוכנו ישוב להיות אדם בעל דעות וצרכים רוחניים, הטעונים טיפוח. חייבים אנו לראות זאת בעוד מועד. (תש"ג)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.