¹

אנסה לנגוֹע אך בּנקוּדוֹת אחדוֹת של פּעוּלתנוּ התרבּוּתית. תנוּעתנוּ החלה את דרכּה כּתנוּעה תרבּוּתית. יחד עם כּבּוּשיה המשקיים היתה גם החלוּצה בּתפקידים התרבּוּתיים שלנוּ בּארץ. מפעלנוּ החלוּצי אי אפשר היה לוֹ שלא להיוֹת כּרוּך בּחיי תרבּוּת אינטנסיביים. כּל הזנחה אוֹ קיצוּץ בּפּעוּלה תרבּוּתית מתגלים מיד בּכל פּינוֹת עבוֹדתנוּ. וגם כּל הזנחה בּעניני הלשוֹן. “הַקניַת השׂפה העברית” היא בּעיני אלכּסנדר גוֹרם מעכּב. בּעינינוּ זהוּ גוֹרם המקַדם את תנוּעתנוּ, לא רק מבּחינת מילוּי תפקידה הלאוּמי, המלַכּד וּמקבּץ גָלוּיוֹת, כּי אם גם כּמַפתח לאוֹצרוֹת תרבּוּת וליצירה תרבּוּתית. בּשנים האחרוֹנוֹת לא הגבּרנוּ את הפּעוּלה התרבּוּתית לפי גידוּל התנוּעה. כּמה כּוֹחוֹת התנוּעה ה“שייכים” לעבוֹדת התרבּוּת רתמנוּ בּעבוֹדה המשקית והמדינית. היינוּ נאלצים לקחת מהתרבּוּת את הכּוֹחוֹת המגיעים לּה – ונענשנוּ. מי שיראה את המבוּכה, את קשי הקליטה הרוּחנית בּתנוּעתנוּ, בּאיזוֹ מידה בּלתי-מספּיקה נִטוֵית המסוֹרת של התנוּעה, בּיחוּד בּשעה קשה זוֹ – יבין כּי הגבּרת יסוֹד התרבּוּת בּתנוּעתנוּ הנָה אחד הצרכים החיוּניים שלנוּ כּיוֹם.

ליגלגוּ כּאן על זה, שבּמרכּז פּעוּלתנוּ התרבּוּתית עוֹמדת הַקניַת הלשוֹן. מי ליגלג? דוקא אלה המפחדים כּל כּך מפּני סכּנת הליקוידטוֹריוּת. והם שוֹכחים כּי אחד הגוֹרמים, המחזקים וּמרתקים את תנוּעתנוּ – זהוּ הקשר עם הלשוֹן ועם נכסי התרבּוּת שבּלשוֹן זוֹ. המצב בּתנוּעתנוּ הוּא זה כּי רק חלק בּא אליה מזוּין בּמכשירי תרבּוּת שלנוּ ויוֹנק ישר ממקוֹרוֹת הכּאב והיצירה של העם, וחלק בּא ממקוֹמוֹת שלא ניתנה לוֹ כּל אפשרוּת להכּיר את תרבּוּתנוּ. בּאים מרוּסיה, מגרמניה ואפילוּ מפּוֹלין בּחוֹסר השׂכּלה עברית, וכאן זהוּ אחד העיכּוּבים הגדוֹלים ליצירתנוּ וּלהתלַכּדוּתנוּ.

אסכּים לחבר ד. הוּרביץ, כּי בּשטח הפּרוֹבּלימוֹת החברתיוֹת נעשׂה אצלנוּ מעט מאד. יש שמשהוּ נעשׂה אצלנוּ בּזמן הרעש של מלחמת הבּחירוֹת. אוּלם פּעוּלה שיטתית, המבררת לפני ציבּוּרנוּ את שאלוֹתיו וּשאלות חיי העוֹלם וּמדבּרת אליו בּלשוֹנוֹ וּבדמוּיוֹתיו, אינה נעשׂית אלא בּמידה מוּעטה מאד. מה הסיבּה? השׂמאל פּוֹתר את השאלה על נקַלה: הכּל ניתן ונאמר מראש, ויש רק לחזוֹר על מה שנאמר אצל פּלוֹני אוֹ אלמוֹני. לזה הם קוֹראים חינוּך מעמדי. אוּלם בּתפיסתם זוֹ הם משרתים את תנוּעת הפּוֹעלים “שירוּת של דוֹב”. איני מזלזל בּמדעי החברה וּבחינוּך פּוֹליטי מעמדי, אבל אינני רוֹאה בּזה שוּם חינוּך רציני, כּשמהפּכים את מדע-החברה, את הכּרת עניני הכּלכּלה והמדינה, למצוַת אנשים מלוּמדה. דבר זה לא יעמיק את ההכּרה המעמדית ולא ישחיז את הנשק הנדרש לתנוּעתנוּ. שטחיוּת בּענף-פּעוּלה זה לא תכשיר את הלבבוֹת והמוֹחוֹת, אלא תטמטם אוֹתם. אצלנוּ מפוּתח מאד החוּש החברתי, ואם רבּים מתוֹכנוּ אינם מביאים אִתם השׂכּלה עברית ואנוֹשית, הרי בּלב כּוּלנוּ טבוּעה נטיה חברתית, ואין אנוּ זקוּקים לתעמוּלה שטחית וּלמילוּי המוֹחוֹת בּקש וּבגַבבה. טוֹב שלא נעשׂה פּעוּלה זוֹ משנעשׂה אוֹתה בּאוֹפן שטחי. היוּ ימים שתנוּעת הפּוֹעלים הפּרימיטיבית, ששלחה דברה להמוֹני אדם בּלתי-מפוּתחים, היתה מוּכרחה להתרכּז בּאַגיטַציה פּוֹליטית. אוּלם גם בּעוֹלם הגדוֹל, בּתנוּעוֹת הפּוֹעלים ההמוֹניוֹת, מתחילה העבוֹדה התרבּוּתית ללבּוֹש צוּרה אחרת. גם שם מכּירים, כּי הפּוֹעל אינוֹ אך אוֹטוֹמַט המצוּוה על מלחמת המעמדוֹת, אלא שיש לוֹ תביעוֹת אנוֹשיוֹת ונפש חיה. נוֹסדוֹת אגוּדוֹת נוֹער בּמטרוֹת תרבּוּתיוֹת וּמדעיוֹת, מחפּשׂים שיטוֹת לחינוּך היחיד, להכשרה פיסית וטכנית, ללימוּד הספרוּת הלאוּמית והעוֹלמית. את העבוֹדה התרבּוּתית בּין הגדוֹלים, מחוּץ להקניַת הלשוֹן, הייתי מכניס בּשלוֹשה ענפים עיקריים: א) החינוּך החברתי; ב) החינוּך הספרוּתי; מבּלעדיו לא נמצא את ידינוּ ורגלינוּ בּשאלוֹת האנוֹשיוֹת הכּרוּכוֹת בּחיינוּ המוּרכּבים. וגם “קשרינוּ עם העם” אשר “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים הרבּוּ לתבּוֹע אוֹתם, גם הם לא יתָכנוּ בּלעדי השתרשוּת נפשית בּספרוּתנוּ; ג) רציתי להפנוֹת את תשׂוּמת-הלב לענף חינוּך, אשר חשיבוּת מיוּחדת לוֹ לגבּי דידנוּ, שדוֹרוֹת על דוֹרוֹת חוּנכוּ על אַסכוֹלַסטיקה, בּין בּבתי-המדרש בּין בּמפלגוֹת. חינוּך חדש, אשר בּתנוּעת הצוֹפים נראים ראשוֹני ניצניו, ולתנוּעתנוּ אנוּ הוּא זר וּבלתי-מוּבן. חינוּך זה, אשר מרכּזוֹ הוּא בּחינוּך האוֹפי, בּפיתוּח החוּשים, בּהשרשת עיקרי הדייקנוּת, בּהקנית היחס לטבע, בּרכישת ידיעוֹת שימוּשיוֹת, בּהכשרת אדם לבל יהיה תוֹספת למכוֹנה אלא שוֹלט בּה וּמסוּגל לחַדש וּלהמציא, חינוּך זה הוּא הדרוּש בּיחוּד לנוּ, למען התפקידים של כּוֹבשי ארץ אשר קיבּלנוּ על עצמנוּ. איני יוֹדע מה שֵם לקרוֹא למגמה זוֹ בּחינוּך. בּרוּסיה קיימים חוּגים מיוּחדים אשר שׂמוּ להם למטרה את “האִרגוּן המדעי של העבוֹדה” (נא"ט). בּפעוּלתנוּ התרבּוּתית יש הכרח לטפּח מגמה זוֹ.

לא אוּכל לוֹמר, שהבּיקוֹרת על “דבר” הניחה את דעתי. אמנם, בּהשוַאה עם גוֹרל ועדת התרבּוּת והנוֹער העוֹבד בּויכּוּח זה – נהגוּ אִתנוּ בּחסד. שנַים מן הנוֹאמים, ד“ר וַינשל וד. שטוֹק, גם מצאוּ מלים אחדוֹת טוֹבוֹת ל”דבר" – חזיוֹן בּלתי-רגיל כּלל אצלנוּ, להוֹדוֹת בּיתרוֹנוֹתיו של המבוּקר. ואף על פּי כּן – לא זוֹ הבּיקוֹרת שהתכּוַנתי לשמוֹע. לא היתה כּאן בּיקוֹרת פּוֹליטית או ספרוּתית הנוֹגעת בּעיקרי השאלוֹת וההערכוֹת, היוּ רק טענוֹת ותרעוּמוֹת בּוֹדדוֹת. בּיקוֹרת זוֹ איננה נוֹתנת לי את ההזדמנוּת לברר את דרכי “דבר”. אסתפּק איפוֹא רק בּתשוּבה על הטענוֹת שנשמעוּ כּאן.

החבר ד. הוּרביץ הביא ג' עוּבדוֹת לגנאי מתוֹך הכרוֹניקה החיצוֹנית שלנוּ. ושׂמח אני שרק שלוֹש, וּמהן אחת שכּבר העיר עליה לפני שנה וחצי. הרי שטרח ויוֹתר מזה לא מצא. ובשביל עתוֹן יוֹמי על שטח של שנתים – אין זה כּל כּך הרבּה. העוּבדה הראשוֹנה: חיפּוּי על חטאי הס. ד. הבּוּלגרים. אוֹדה, רק היוֹם נוֹדע לי שהנני חסיד נלהב שלהם. את ההערה, שעליה דיבּר, אני חוֹשב לבלתי-נכוֹנה. אוּלם עתוֹן יוֹמי, העוֹבד בּתנאים כּמוֹ שלנוּ, לא ימָלט מפּעם לפעם מקליטת ידיעה שאיננה לפי רוּחוֹ דוקא. אין עתוֹן יוֹמי יכוֹל לחכּוֹת בּכל ידיעה עד שתתבּרר לוֹ בּהחלט. עוּבדה ב‘: החבר הוּרביץ קוֹבל שבּענין הנסיכים בּגרמניה¹ הערכנוּ לא כּדעתוֹ, ואפילוּ לא כּדעת ה“מַנשסטר גארדיֶן”, שגם הוּא ראה את הס. ד. לא כּאוֹסרי המלחמה אלא כּנגררים אחרי הקוֹמוּניסטים. אוּלם כּלוּם חייבים אנוּ להיזוֹן בּשאלוֹת אֵלוּ דוקא מפּי “מַנשסטר גארדין” הליבּרלי, אשר בּמקרה הוּא יכוֹל “להשׂמאיל” בּאיזוּ שאלוֹת? עוּבדה ג’: מנאוּם גדוֹל של זינוֹביֶב² הבאנוּ רק קטע קטן. אתם יוֹדעים שהמקוֹם אצלנוּ מצוּמצם, וּבקטעים הפּוֹליטיים שלנוּ איננוּ יכוֹלים להכניס את הנאוּמים עד תוּמם. ועל עצם האינפוֹרמציה מרוּסיה עוֹד אדבּר.

הבנה בּיקרתית מיוּחדת בּמינה הראה כּאן החבר שמעוֹני. הוּא אשר ידע לדרוֹש נאה דרך-ארץ מאת גלילי לארלוֹזוֹרוֹב, הראה בּעצמוֹ מידת דרך-ארץ והבנה יפה בּהעריכוֹ בּזלזוּלים גסים את עבוֹדתוֹ הפּוּבּליציסטית של מ. בּילינסון, הסוֹפר ישר-הלב וּרחב-הדעת. אוֹתוֹ מבקר גם גילה את בּקיאוּתוֹ הפּוֹליטית, בּטענוֹ כּי הפּרקים בּ“דבר” על עניני הפּוֹעלים בּאנגליה לקוּחים מ… “סוֹציאַליסטיצ’סקי וֶסטינק”. כּל המכּיר קצת את הרכּב מערכת “דבר” יוֹדע, כּי בּעניני איפוֹרמציה מאנגליה אין אנוּ תלוּיים לא ב“אינפְּרֶקוֹר”³ ולא בּ“סוֹציאַליסטיצ’סקי וסטניק”⁴, כּי אנוּ מקבּלים את החוֹמר ממקוֹרוֹת ראשוֹנים, וכי עוֹבדים בּמערכת אנשים המעריכים את הענינים מתוֹך בּקיאוּת ודעה עצמית.

טענוּ כּאן על יחסנוּ לרוּסיה. ונשמעוּ כּאן דברים שאינם אלא מַלשינוּת שלוּחה מהָכָא להָתָם. בּמלאכה זוֹ לא תחַדשוּ הרבּה, כּי רבּים העוֹשׂים אוֹתה גם מחוּץ ליוֹשבים כּאן. הייתי יכוֹל להשיב לכל המקטרגים בּהלצה: נשׂמח אם תתיחס מוֹסקבה אלינוּ בּאוֹתוֹ הרצוֹן לדעת את האמת הקיים אצלנוּ. אין אנוּ משלמים לה מידה כּנגד מידה. הקוֹרא שלנוּ מעוּנין קוֹדם כּל להכּיר את הדברים כּהוָיתם, מכּל הבּחינוֹת. ואנוּ חפצים לעזוֹר לוֹ בּזה, בּלי שוּם פּניה צדדית. עוֹד בּטרם היוָסד העתוֹן בּאנוּ בּדברים עם סוֹפרים שוֹנים בּרוּסיה, מהם גם קוֹמוּניסטים, אם כּי לא קוֹמיסַרים. ומכּל הקשרים שקשרנוּ לא העלינוּ הרבּה. נתבּרר כּי סוֹפרים רבּים חוֹששים לכתוֹב לארץ-ישׂראל (אפשר שיש גם סיבּוֹת חמריוֹת לדבר. עתוֹן פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל איננוּ כּל כּך עשיר). וכמה אנשים אשר חפצוּ בּלב שלם לעזוֹר לנוּ והם נאמנים למשטר הסוֹביטי – הוּגלוּ בּעווֹן ארץ-ישׂראליוּתם. חפצנוּ לקבּל תיאוּר הוָי מרוּסיה, ואם היוּ כּאלה שאינם לפי טעמכם, תדעוּ נא שהם נתקבּלוּ מאנשים הנאמנים גם על חבריכם שם. קבּלת ידיעוֹת מבוֹררוֹת וּמנוּפּוֹת מרוּסיה קשה יוֹתר מאשר מכּל ארץ אחרת. יש רק מקוֹרוֹת אוֹפיציוֹזיים וּמקוֹרוֹת אֶמיגרנטיים, וּבתנאים כּאלה אין כּל אפשרוּת להשׂיג אינפוֹרמַציה טוֹבה.

כּשהחבר אביבי פּוֹסל אוֹתנוּ – אין לי עליו כּל תרעוֹמת. אם כּי רק היוֹם נוֹדע לי שהוּא… חיכּה זמן רב להוֹפעת “דבר” ותלה בּוֹ תקווֹת רבּוֹת. ועתה הוּא שוֹאל למה מתנוֹסס שם ההסתדרוּת על “דבר”. על זה ישיב הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, ולא על ידי אביבי, המכריז כּי סבל הפּוֹעל אינוֹ משתקף בּ“דבר”. סימן, כּי אוֹתוֹ סבל המשתקף יוֹם יוֹם מעל עמוּדי “דבר” אינו סבלוֹ של אביבי. הוּא רוֹאה סתירה בּין “הטָפה לציוֹנוּת” וּבין האוֹפי המעמדי של העתוֹן. סתירה זוֹ קיימת אוּלי בּמוֹחוֹ של אביבי, אוּלם לא בּחייו של הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי. ועתוֹן הפּוֹעלים אינוֹ טוֹב מן הפּוֹעל.

החבר שמעוֹני מצא בּגידה מעמדית קשה בּזה, שניתנה האפשרוּת למשטרת תל-אביב להשיב על ההאשמוֹת שנשמעוּ בּעתוֹן כּנגדה. איני יוֹדע על פּי איזה שוּלחן-ערוּך של אֶתיקה סוֹציאליסטית אסוּר לתת לנאשם את האפשרוּת להשיב. גם מנהל “הדסה”, אשר ניהל פּוֹליטיקה של שׂטנה נגד הפּוֹעלים ונגד עתוֹנם, קיבּל את האפשרוּת להשיב מעל דפּי עתוֹננוּ. ואשר לשוֹטר, אינני רוֹאה אדם לבוּש מדים כּאוֹיב דוקא. בּמידה שהוּא ממלא את תפקידוֹ בּיוֹשר, הנהוּ אדם עוֹבד כּכל אחד מאִתנוּ. על כּל פּנים אין להתיחס לשוֹטר בּתל-אביב כּאל זַ’נדַרם צאריסטי. יש מעוּנינים להציגם בּפני העוֹלם כּנוֹשׂאי-כּידוֹן של האימפּריאַליזם. נגד מעשׂי חוּליגַניוּת נילָחם תמיד, אם יֵעָשׂוּ על ידי שוֹטרים אוֹ פּוֹעלים.

על האשמוֹת סתמיוֹת לא אשיב. אם יש עוּבדוֹת בּרוּרוֹת – אענה עליהן, ואם ידָרש – אבררן. שוּם זרם לא ימצא, כּי דחיתי איזוֹ תשוּבה שלוֹ, בּלתי אם היוּ בּה דברים “בּלתי-צנזוֹריים”. גם חברי מפלגה מתנגדת חייבים להוֹדוֹת בּזכוּתוֹ של עוֹרך לבחוֹן דבר אם ראוּי הוּא לדפוּס.

שוֹאלים אוֹתי מדוּע לא פּירסמתי גילוּי-דעת חתוּם על ידי “מאוֹת” פּוֹעלים על ההפגַנה בּירוּשלים. אוֹמַר לכם: גם לחוֹפש שבּ“דבר”, שאינוֹ שכיח בּעתוֹני פּוֹעלים אחרים, יש גבוּלוֹת. גבוּלוֹת של טעם וּגבוּלוֹת של שקילת הפסד הפּרסוּם. דבר שאת פּרסוּמוֹ אראה כּמַזיק לענינים החיוּניים של הפּוֹעלים – אגנוֹז, ולא אשׂים לב למֹה שיחשדוּ בּי.

טענוּ שלא פּירסמנוּ את דברי אנשי “איחוּד”. עשׂינוּ זאת בּהכּרה בּרוּרה: עתוֹן ההסתדרוּת יש לוֹ הרבּה חוֹבוֹת בּפני חברי ההסתדרוּת, אוּלם אין לוֹ חוֹבה לשמש מבטא לצוֹררי ההסתדרוּת. “דבר” רשאי לתת ידיעוֹת גם על חוּגים הנמצאים מחוּץ להסתדרוּת, ואפילוּ הידיעוֹת מעוֹלם החרדים שעליהן קָבלוּ פּה אינן פּוֹסלוֹת אוֹתוֹ, אם יש להן חשיבוּת כּל-שהיא, פּוֹליטית אוֹ עתוֹנאית. אוּלם לגבּי חוֹתרים תחת ההסתדרוּת אין לנהוֹג מידה זוֹ. בּהסתדרוּת יש החלטה בּרוּרה על ה“פרקציה”⁵ וגלגוּליה. וכשה“איחוּד” התחיל להמטיר עלינוּ מכתבים וקוֹמוּניקַטים, ולדרוֹש לפרסמם, בּיקשתי מהם רק שׂיחה פּרטית גלוּית-לב, למען בּרר לעצמי מה טיבם. לשׂיחה זוֹ לא זכיתי. וכל עוֹד לא זכיתי, איני רוֹאה זרם זה כּזרם הסתדרוּתי. הטענה שבּתוֹך “איחוּד” ישנם בּעלי כּרטיסי-חבר בּהסתדרוּת – אינה מספּיקה לי. לא הטיפּה הכּשרה “מכשירה” אלא הטיפּה ה“טריפה” מַטריפה.

בּזה אני מסיים את התשוּבוֹת על מה שנשאלתי, ולא הייתי מסתלק מבּירוּר ספרוּתי וּפּוֹליטי, אלא שהאפשרוּת אינה ניתנת לי. אוּלם אשיב על שאלה אחת, המעסיקה רבּים, שנשאלה מפּי יערי: הרכּב המערכת. קיימת דרישה ליחסיוּת בּהרכּב המערכת. על דרישה זוֹ יש לדוּן מבּחינה פּוֹליטית אוֹ מבּחינה ספרוּתית, מצד עצם העריכה. מבּחינה פּוֹליטית אוֹמרת דרישה זוֹ: העתוֹן הוּא של ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, ציבּוּר זה מוּרכּב מזרמים שוֹנים, ועליו לשקף אוֹתם, וּלשם זה צריך שהמערכת תהיה מוּרכּבת מבּאי-כּוֹח הזרמים. לפי זה צריכה המערכת להסתדר על פּי דוּגמת הוַעדה המַתמדת שלנוּ. זוֹהי לכל הפּחוֹת פּרוֹבּלימה אִרגוּנית קשה. אוּלם יש כּאן לא רק שאלה טכנית, אלא גם שאלת התוֹכן והעֶמדה. איני רוֹאה אפשרוּת להוֹציא עתוֹן אשר ישַקף גם את עמדתי וגם את עמדת אביבי, אשר יֵעָרך על ידי עברי ואידישיסט כּאחד. מכּאן אפשר להסיק, כּי אין מקוֹם לעתוֹן של הסתדרוּת. אני לא הסקתי מסקנה זוֹ. לדידי, זכּאית התנוּעה לעשׂוֹת את מעשׂיה, גם אם בִּפְנים יש מיעוּט המתנגד לה. שוּם תנוּעה מעמדית מַקיפה לא תוּכל להתנהל אם תרצה להשכּין בּהנהלה את כּל הכּיתוֹת המתרוֹצצוֹת בּתוֹכה. יכוֹלים בּחיק התנוּעה לטפּח מידה מרוּבּה של חוֹפש הדעוֹת, אוּלם מערכת אינה קדֵירה דבֵי שוּתפֵי. שוּם אוֹרגן ספרוּתי של תנוּעה אינוּ יכוֹל להתנהל על ידי הזרמים שבּתוֹכה, אף על פּי שהוּא יכוֹל לבטא אוֹתם. וּמסוּפּקני, אם ה“פּרַבדהּ”⁶ נוֹתנת אפשרוּת הבּיטוּי לטרוֹצקי⁷, בּמידה ש“דבר” נוֹתן אפשרוּת זוֹ לשׂמאל.

הדמוֹקרטיה, הנתבּעת פּה מפּי כּלּ חסידי החוֹפש, אינה יכוֹלה לוַתר על זכוּתוֹ של הרוֹב להדריך, ואינה מוֹדה בּזכוּתוֹ של כּל מיעוּט להשתתף בּהנהלה וּלהפריע מבִּפְנים. משטר כּזה אינוֹ דמוֹקרטיה אלא אנַרכיה, הדמוֹקרטיה מבטיחה את זכוּת המיעוּטים, אוּלם אינה מַשליטה אוֹתם על הפּעוּלה.

וּמבּחינת העריכה עצמה: לכל פּעוּלה יש תנאים טבעיים שלה, שבּלעדיהם לא תיכּוֹן. עריכה היא קוֹדם כּל ענין שבּטעם. ואיני סבוּר שלגבּי עריכה יש טעם משוּתף אפילוּ בּמפלגה אחת, ואיני מאמין שקוֹאוֹפּרציה של מפלגוֹת יכוֹלה לצווֹת על הטעם. יש מוֹסדוֹת שאוֹתם הוֹלמת אוּלי קוֹאוֹפּרציה. הנה בּנשׂיאוּת הועידה אפשר להתוַכּח כּכל אַוַת הנפש, אוּלם אם תכניסוּ יסוֹד זה בּעריכה של עתוֹן יוֹמי – לא יקוּם הדבר. כּאן אפשר לאַחר חצי שעה, ועתוֹן, אם תאַחר בּוֹ, ילך לאיבּוּד, ואיש לא יזכּוֹר לוֹ את חסד היחסוּת. אין לך ענין שיש בּוֹ מקוֹם לניגוּדים פּוֹליטיים, מוּסריים, אֶסתטיים ואפילוּ בּלשניים כּבּיטוּי. וכשם שאין להרכּיב קבוּצה על ידי מינוּיים של מפלגוֹת, כּי אם על ידי בּחירה עצמית, כּך הדין בּקוֹלֶגיוּם של מערכת.

ארלוֹזוֹרוֹב עירער על מנהגנוּ לנהל מוֹסדוֹת על ידי קוֹלגיוּם. הוּא נוֹטה להנהלת-יחיד. אני מסכּים אִתוֹ, שכּמה מוֹסדוֹת אצלנוּ היוּ מרויחים על ידי זה. וגם יש מוֹסד שמתנהל כּכה: בּנק הפּוֹעלים, ואין “הפּוֹעל הצעיר” מערער על זאת. וגם אני אין עיני צרה בּזה. עתוֹנוּת יוֹמית דוֹרשת, לדעתי, עריכה אינדיבידוּאַלית. יכוֹלתי להביא כּמה ראַיוֹת מדברי אנשים מנוּסים בּעריכה. גם בּקרב “הפּוֹעל הצעיר” ידוּעה הדרישה של עוֹרך יחיד. אין מצדי כּאן תאוַת דיקטטוּרה. בּ“דבר” קיים קוֹלגיוּם אידיאלי, קבוּצה. הלוַאי על כּל הקבוּצוֹת. אוּלם קוֹלגיוּם אין פּרוּשוֹ קוֹנפדֶרציה של מפלגוֹת. לא הייתי מסכּים בּשוּם אוֹפן למינוּי חברים גם מצד מפלגתי. אין קוֹלגיוּם כּזה קיים אלא על יסוֹד בּחירה עצמית. התנאי שבּלעדיו לא תוּכל העבוֹדה להיעשׂוֹת הוּא אֵמוּן הדדי מוּחלט.

רבּים לא האמינוּ בּאפשרוּת קיוּמוֹ של עתוֹן ההסתדרוּת. טרם שכחתם ודאי. אני האמנתי. אם כּי ידעתי, כּי נשקפת לעתוֹן מצוּקה חמרית, מיעוּט הדמוּת, אי-אֵמוּן והתנגדוּת. גם על זה אפשר להתגבּר, אם בּפנים שוֹלט האֵמוּן האישי. הסכּמתי פּעם אפילוּ לקוֹלגיוּם של מפלגוֹת, אוּלם בּרגע שהוּברר לי, כּי אין האֵמוּן האישי, כּי אין הגנה על כּבוֹד חבר, כּי יש דם סוּמק טְפֵי – הסתלקתי מזה. ידעתי כּי בּאוירה של חַשדנוּת לא אוּכל לעשׂוֹת דבר. בּמערכת הכרחית לא רק הבנה משוּתפת בּענינים העיקריים של ההסתדרוּת, ולא רק קרבת טעם, דרוּשים גם יחסי כּבוֹד מאדם לאדם, הידיעה לסלוֹח שגיאוֹת וּלבקש את תיקוּנן, ולא להטיל כּוַנוֹת זרוֹת, ולא לראוֹת שגגה כּזדוֹן. מידוֹת אֵלוּ אינן מן המצוּיוֹת בּיוֹתר אצלנוּ. בּאוֹתה הבּחירה העצמית שהוּנחה בּיסוֹד המערכת הקיימת כּיוֹם השׂגנוּ זאת, והיא שעמדה לנוּ להחזיק מעמד בּתנאים הקשים, שאיני מקוֹנן עליהם.

לי ולחברַי ההכּרה הגמוּרה, כּי עשׂינוּ את עבוֹדתנוּ בּאמוּנה, כּי משוּם זרם בּהסתדרוּת לא ניטלה האפשרוּת של בּיטוּי מלא ויש בּגדר יחסי כּבוֹד להסתדרוּת ולחברים.

¹

אילמלא היתה השעה כּה מאוּחרת – אוֹ מוּקדמת – הייתי בּוֹחר, בּמקוֹם לשׂאת נאוּם נעילה חגיגי, לקרוֹא הרצאת בּיקוֹרת על הועידה. היא ראוּיה לביקוֹרת גם מבּחינת אָרכּה וגם מבּחינת תכנה, אוּלם לא זוֹ השעה. חפצתי לדבּר על הרגשה עיקרית קשה שליוַתנוּ בּועידה זוֹ. הלכנוּ אליה לא כּאֶל ועידוֹתינוּ הקוֹדמוֹת. עוֹד מהשנים הראשוֹנוֹת שׂשׂנוּ אל ועידוֹתינוּ כּאֶל קרָב, רצנוּ כּאל יצִירה, צָפינוּ חידוּש. ואמנם, כּל ועידה היתה נוֹשׂאת בּקרבּה איזוֹ התחלה חדשה, דרך חדשה, והיתה הרגשה כּי ממחר יתחיל דבר-מה אחר. הנה מהועידה השניה יצאנוּ בּרעיוֹן חברת-עוֹבדים, “ניר”, משׂרד קבּלני, עתוֹן ההסתדרוּת.

לועידה זוֹ הלכנוּ בּרוּח אחרת. לא נצא ממנה בּמוֹסד חדש, אלא בּפירוּרים: הנהלה כּלכּלית וכדוֹמה. אוּלם יש זמנים כּשהמצוה היא החזקת מעמד ולא כּיבוּש עמדוֹת חדשוֹת. בּלב מכוּוַץ וּברוּח עמוּמה הלכנוּ לועידה זוֹ – והועידה עשׂתה דבר-מה, אשר אם כּי אינוֹ ניכּר אוּלי כּרגע, הנה כּעבוֹר זמן נדע בּודאי להעריכוֹ.

מי נביא ויאמר, מתי יבוֹא הקץ למצב מצוֹר זה, בּוֹ אנוּ נתוּנים. אוּלם מצב מצוֹר, הכּרוּך גם בּאכזבוֹת וּבעוֹזבי מערכה – חשיבוּת מַכרעת לוֹ בּגוֹרל העם. אלה הם הרגעים שבּהם נחשל העם, שבּהם נחשלת התנוּעה. אנוּ יוֹדעים מה נתנוּ לנוּ, לותיקים, שנוֹת המלחמה בּארץ² - בּרכוּש רב יצאנוּ מהן. וגם מהמצוֹר הזה מצוה עלינוּ לצאת בּרכוּש נפשי. הועידה עשׂתה צעדים עצוּמים לביצוּר ההסתדרוּת. היא סיכּמה ויכּוּחים וניגוּדים קשים. בּהתנהגוּתוֹ של כּל חוּג וחוּג בּועידה היתה בּרגעים ידוּעים התרוֹממוּת מעל למצבוֹ. ואני חוֹשב שועידתנוּ זוֹ הקשה, העצוּבה, הפּרוֹזאית, הממוּשכת – עשׂתה את שליחוּתה. היא נתנה לנוּ נשק, ציינה את הדרך המוּכרחה להוֹציאנוּ למרחב, למען נשוּב להיוֹת תנוּעה עממית חלוּצית ורבוֹלוּציוֹנית הצוֹעדת לקראת כּיבּוּשים חדשים.

תמוּז תרפ"ז.

¹

(מתוֹך שׂיחת חברים)

בּלכתנוּ אל מלחמת הבּחירוֹת לקראת הקוֹנגרס הציוֹני, עלינוּ לדעת קוֹדם כּל מה היה לנוּ. למדנוּ לדבּר בּטרמינוֹלוֹגיה צבאית: חזית, מערכה וכוּ'. לפי טרמינוֹלוֹגיה זוֹ מצבה של הציוֹנוּת כּיוֹם הוּא מצב של צבא ניגף. לא צבא שהפסיד, חלילה, את המלחמה כּוּלה, אבל תגרה הפסיד. ועכשיו עוֹמד טיבוֹ של הצבא למבחן: אם יהפוֹך עוֹרף אוֹ יחזיק מעמד ויתגבּר. וזוֹהי כּעת השאלה העיקרית של הציוֹנוּת: אם יש בּה יסוֹד אשר יעמוֹד ולא יברח. אין זוֹ אך שאלת יציאה בּלבד. היציאה אינה אלא פּרט אחד של חזיוֹן המנוּסה מן המערכה, שפּשט עתה בּתנוּעה הציוֹנית – בּרוּסיה, בּפּוֹלין, בּגרמניה. והכּל תלוּי בּשאלה – אם הציבּוּר כאן, שהנהוּ הלוּז שבּשדרת התנוּעה כּוּלה, אם הוּא יחזיק מעמד.

והחשבּוֹן – מדוּע ניגפנוּ – מר מאד. כּי הנֶגֶף התחיל לא מתמוֹל, מתבוּסת העליה הרביעית, אלא מיד לאחר הצהרת בּלפוּר. אין כּאן מפּלה אַרעית, אלא חזיוֹן יוֹתר עמוֹק. מהרגע שלארץ-ישׂראל בּאוּ המתנדבים מאמריקה, והתנוּעה הציוֹנית לא הבינה שזהוּ רכוּשה העיקרי בּרגע זה, וכי אין לתת לגל זה לחזוֹר – הנה מאז התחיל הנגף. והצעת היציאה, הנשמעת עתה בּתוֹר תרוּפה למצב, אינה אלא המשך של אוֹתה אי-ההבנה שגילתה התנוּעה הציוֹנית לגבּי הכּוֹח העיקרי של התנוּעה, אשר בּוֹ תלוּי הכּל.

וּמי אשם בּזה? טעוּת גדוֹלה תהיה להטיל את כּל האשמה על המפקדה. יש בּוַדאי גם בּה אשמוֹת, אוּלם לא זה העיקר. כּל תנוּעה יש לה ההנהגה שהיא ראוּיה לה, והרקבוֹן שאנוּ מגלים מפּעם לפעם בּמפקדה הוּא רקבוֹן התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. ואַל נטעה לחשוֹב, שאנוּ נקיים מרקבוֹן זה. חטאים רבּים שגרמוּ למצב הנוֹכחי בּארץ – אי-רגוּלַציה פּנימית של העליה, חוֹסר שימוּש נכוֹן בּהוֹן שהגיע לארץ ועוֹד – אלה הם בּמידה מרוּבּה חטאי תנוּעת הפּוֹעלים. מלבד ליקוּיים אוֹרגַניזציוֹניים וּמשקיים היתה כּאן מצדנוּ גם שגיאה פּוֹליטית. לכאוֹרה חשבנוּ את עצמנוּ לאנשים אחראיים אחריוּת-יֶתר לנוֹשׂאים בּעוֹל. אף על פּי כן, מתוֹך החינוּך שנתחנכנוּ על בּרכּי מפלגוֹת אי-לגליוֹת בּרוּסיה, היינוּ תמיד “צד” בּציוֹנוּת וּמעוֹלם לא חפצנוּ להיוֹת המרכּז, ולא היה בּנוּ האוֹמץ להגיד, כּי אנוּ רוֹצים להיוֹת אחראים לכּל. הסתפּקנוּ בּעמדה אוֹפּוֹזיציוֹנית, בּעבוֹדה חלקית. לא הגענוּ למַדרגת ההכּרה, שאנוּ הננוּ תנוּעה עממית רחבה. חזיוֹן זה של התבּגרוּת תנוּעת הפּוֹעלים והתפּתחוּת ההכּרה, כּי היא האחראית לגוֹרל האוּמה כּוּלה, מתחיל גם בּאירוֹפּה המרכּזית רק עכשיו, בּאיחוּר זמן. וגם לנוּ לא היה עד עכשיו רוֹחב התפיסה ולא היתה ההעזה להילָחם לא רק בּעד תקציב חקלאי, בּעד מפעל זה אוֹ אחר, אלא בּעד מהלך הענינים כּוּלוֹ, בּעד זכוּת ההכרעה בּאֶכּסקוּטיבה, בּקרן-היסוֹד וּבשאר המוֹסדוֹת. כּמוֹ שעשׂינוּ את הקבוּצה ואת המוֹשב להכרחיים לתנוּעה הציוֹנית, כּמוֹ שעשׂינוּ בּמידה ידוּעה את קפּלַנסקי להכרחי להנהלה הציוֹנית, כּך היה עלינוּ לחדוֹר לכל פּינוֹת העבוֹדה הציוֹנית ולעשׂוֹת את עצמנוּ הכרחיים בּהן, להילָחם בּעד זה שנהיה בּכל צוּרוֹת הפּעוּלה הציוֹנית המכריעים בּגוֹרל כּל התנוּעה.

כּמוּבן, דרך זוֹ כּרוּכה בּויתוּרים, בּפשרוֹת, בּקוֹאַליציה, בּשוּרת ענינים בּלתי-נעימים. אוּלם כּשרוֹאים בּחוּש את הכרחיוּת המעשׂה אינם מסתלקים ממנוּ. התנוּעה כּוּלה טרם חוּנכה על הכּרת ההכרח הזה ולכן היינוּ עדים למצב העליה הרביעית. עמדנוּ מן הצד, הגינוֹנוּ על עצמנוּ, ליגלגנוּ על העליה הרביעית וּביטלנוּ אוֹתה, אבל לא הבינוֹנוּ כּי חוֹבתנוּ היתה ללכת אל העליה הרביעית, לשׂאת בּעוֹל דאגוֹתיה ולכבּוֹש אוֹתה, להעמיד סוֹציאליסט בּראש סידוּר עניני התעשׂיה הפּרטית בּארץ, לקבּוֹע יחסים מסוּימים עם ההוֹן הפּרטי – לא להסתפּק בּהצהרוֹת בּלבד שאיננוּ מתנגדים לוֹ. המצב קשה ואין להבטיח כּי קוֹנגרס זה יהיה קוֹנגרס של הצלה. זהוּ מצב של מַשבּר ממוּשך וּמַמאיר, וקוֹנגרס אחד לא יוֹציאנוּ מתוֹכוֹ. בּתחילתוֹ אפשר היה בּקוֹשי לא כּל כּך גדוֹל לעכּב את עמידת הגלגל. אבל משעמד – דרוּש עכשיו כּוֹח עצוּם כּדי להניעוֹ. אוּלם כּדי שהקוֹנגרס הזה יצעידנוּ לפחוֹת לקראת מוֹצא מן המַשבּר – יֶשנוֹ תנאי אחד, כּי תנוּעת הפּוֹעלים תחליט שהיא נכנסת לציוֹנוּת בּכל כּוֹחוֹתיה, בּדאגה למפעל כּוּלוֹ בּשלימוּתוֹ וּברצוֹן בּרוּר לרכּוֹש בּכוֹח העבוֹדה והאחריוּת השפּעה מכריעה. בּמוּבן זה – החלטת “אחדוּת-העבוֹדה” בּועידתה האחרוֹנה על ההשתתפוּת בּאֶכּסקוּטיבה היא זיזה ראשוֹנה. אבל לא די בּזה. זהוּ כּרגע המוּשׂג הרבוֹלוּציוֹני שלנוּ: לשבּוֹר את מצב ה“אוֹפּוֹזיציה האחראית” וּלהילָחם על כּניסה פּעילה לכל ענפי העבוֹדה הציוֹנית.

בּדרשי זאת, איני מַשלה את נפשי שהענין תלוּי רק בּרצוֹננוּ וּבהכּרתנוּ. אם אמרתי שתנוּעת הפּוֹעלים בּכל העוֹלם עוֹלה בּשלב חדש של התפּתחוּת: הכּרת האחריוּת לגוֹרל האוּמה והסתגלוּת פּסיכוֹלוֹגית ואפילוּ טרמינוֹלוֹגית לכך – הרי אצלנוּ פּוֹגש הדבר מניעוֹת מיוּחדוֹת. הגענוּ למצב של דֶקלַסַציה, אין לנוּ אפילוּ בּוּרגנוּת בּריאה היוֹדעת את עניניה המעמדיים והמבינה מה טוֹב לה וּמה מַזיק לה. אנוּ עדים למעמדיוּת בּוּרגנית הפּוֹחדת מפּני… “אוֹצר הישוּב”, ואשר אין לה אפילוּ האַמבּיציה לקחת את “אוֹצר הישוּב” בּידיה ולעשׂוֹתוֹ למוֹסד קפּיטליסטי. כּל כּשרוֹנה הוּא בּפחדים, חששוֹת וחשדים. מצב זה מעיד למַדי על מידת האֵיתנוּת החָמרית ועל כּשרוֹן-היצירה המעמדי של הבּוּרגנוּת שלנוּ. מכּאן יש ללמוֹד מה ערכּה בּשביל המפעל הציוֹני.

והרפיוֹן החברתי הזה והדֶגרַדַציה של הבּוּרגנוּת הפּעוּטה שלנוּ מטילים על תנוּעת הפּוֹעלים חוֹבוֹת מיוּחדוֹת. היא מוּכרחה למלא מה שהחסירה הדמוֹקרטיה היהוּדית.

ההסתכּלוּת גוֹרמת להסתלקוּת מכּמה אילוּזיוֹת שעוֹדן נישׂאוֹת לפרקים על שׂפתי החברים. זה מחייב לחדוֹל מהשתעשע בּהאשמת ההנהגה הציוֹנית – שאגב, איני מלמד כּלל זכוּת עליה – וּלהתחיל להאשים גם את עצמנוּ. היה זמן שאנשים משלנוּ היוּ מציינים כּאילוּ בּשׂמחה את התגלוּת ליקוּיה של הציוֹנוּת הכּללית. עכשיו אפשר כּבר לראוֹת כּמה מסוּכּן יהיה מצבנוּ אם נישאר בּוֹדדים.

הנה עוֹד יש חברים המנסים לתלוֹת תקוה בּקוֹנגרס היהוּדי העוֹלמי וּלהתנחם בּוֹ על פּני הקוֹנגרס הציוֹני. זוֹהי טעוּת יסוֹדית. חברים אלה אינם מַבחינים, כּנראה, בּין בּימה לשם דמוֹנסטרציה וּבין מכשיר פּעוּלה הדרוּש לנוּ; ויש גם להבין שקוֹנגרס יהוּדי עוֹלמי אינוֹ מן הדברים הנוֹצָרים בּרזוֹלוּציה בּלבד. הקוֹנגרס הציוֹני נוֹצר על ידי התעוֹררוּת לאוּמית כּבּירה והיא שמזינה אוֹתוֹ עד היוֹם. וקוֹנגרס יהוּדי עוֹלמי לא יתכן כּיוֹם, בּאשר המציאוּת היהוּדית כּיוֹם סוֹתרת את הרעיוֹן הזה. היה רגע היסטוֹרי, מיד אחרי המלחמה, כּשהמפעל הזה נראָה אפשרי. אבל הרגע הזה עבר מבּלי שהעמיד זרע של קיָמא. הנה קיים קוֹנגרס יהוּדי בּאמריקה. מה הוּא נוֹתן? זהוּ מוֹסד מחוּסר כּשרוֹן פּעוּלה, נעדר כּל חיוּב, מוֹסד שאינוֹ אלא שלט לרזוֹלוּציה, אבל משוּלל כּל יכוֹלת כּלכּלית וכספּית. ואף על פּי כן, אילוּ היתה קיימת גם בּימה זוֹ של קוֹנגרס יהוּדי עוֹלמי, היינוּ מקיימים וּמטפּחים אוֹתה, אבל לתלוֹת תקווֹת בּקוֹנגרס אשר כּזה, שהוּא יפתוֹר את שאלת בּנין הארץ, הרי זה כּמוֹ לבטוֹח בּועד הלאוּמי, שהוּא ייַשב את ארץ-ישׂראל; הועד הלאוּמי הוּא מוֹסד דמוֹקרטי שכּוּלנוּ מחייבים אוֹתוֹ ואף על פּי כן לא נטיל עליו תפקידים שאינם לפי כּוֹחוֹ. משנה לשנה הוּברר, כּי אוֹתם הדברים שלא יצרנוּ בּשנים הראשוֹנוֹת אחרי המלחמה – אין לחלוֹם עליהם עוֹד עד בּוֹא מוֹעד, וחבל על האֶנרגיה שתוּצא לריק.

ועתה לעמדתנוּ בּשאלת הסוֹכנוּת. מעוֹלם לא היתה מצדנוּ חיבּה יתירה לסוֹכנוּת, אבל יחד עם זה מעוֹלם לא היתה מצדנוּ אוֹתה התנגדוּת פּרינציפּיוֹנית לסוֹכנוּת שבּה מצטיינים החוּגים הרדיקליים והרביזיוֹניסטיים. מדוּע? מטעמים פּשוּטים מאד. תשאלוּ קוֹמוּניסט רוּסי: הרוֹצה אתה בּנאֶ“פּ? יאמר לא. האם אתה מקבּלוֹ? יאמר כּן. הוּא הדין – עמדת פּ.פּ.ס. להלואה האמריקאית המשעבּדת את פּוֹלין. אוֹתוֹ חזיוֹן נראה בּאיטליה הנהפּכת לקוֹלוֹניה אמריקאית. חזיוֹן עוֹלמי הוּא זה, והסוֹכנוּת היא רק חלק ממנוּ. אוּמוֹת הרוּסוֹת שאינן יכוֹלוֹת לבנוֹת את משקן בּכוֹח עצמן – אין לפניהן דרך אחרת אלא לקרוֹא את הוַריאגים לעזרה. הדבר התחיל מאוֹסטריה, כּשנשלח צימרמן מטעם חֶבר הלאוּמים “להבריאהּ”.² יש שהבּרירה היא – אוֹ שלט של חירוּת להלכה ודלדוּל למעשׂה, אוֹ שעבּוּד עם סיכּוּיים להתבּצר ולעמוֹד על הרגלים. וזה פּשר החזיוֹן של הסוֹכנוּת. ואילוּ רק היה הבּטחוֹן שהסוֹכנוּת היא בּאמת דבר ריאַלי, ולא סתם נוֹשׂא לויכּוּח בּתוֹך הציוֹנוּת, אילוּ היתה לנוּ עֵדוּת מוּבהקת כּי יש לנוּ עסק כּאן עם חוּג של קפּיטליסטים אוֹ פילַנטרוֹפּים, אז היה הענין בּרוּר: העיקר לנוּ עליה והתישבוּת – ולוּ גם בּכל התנאים – ולא “דמוֹקרטיה טהוֹרה” בּלעדיהן. תנוּעה הרוֹצה בּהשׂגת מטרה – תשתעבּד ותשׂיג את מטרתה. הלוָאַת הממשלה לתל-אביב³ היא שוּב דוּגמה קטנה לאוֹתוֹ דבר. מבּחינה נפשית יכוֹלה תנוּעת הפּוֹעלים לקבּל את הסיטוּאַציה הזאת בּלב יוֹתר קל מאשר הדמוֹקרטיה הציוֹנית. כּי לנוּ יש משען, אשר איננוּ אצל אחרים. אנחנוּ מוַתרים על דמוֹקרטיה פוֹרמַלית, אבל מקיימים את הדמוֹקרטיה הריאַלית, את העמדוֹת הממשיוֹת בּארץ, את ההסתדרוּת. אפשרוּיוֹת כּאֵלוּ אין לז’בּוֹטינסקי ולגרינבּוֹים. אוּלם אם “סוֹכנוּת” זוֹ, הנדוֹנה עכשיו, היא הסוֹכנוּת הריאַלית, אם היא היא ה”הרחבה" המבוּקשת – זוֹהי שאלה אחרת. אבל לנוּ אין בּרירה. אנוּ חייבים לנסוֹת וּלבקש את ההרחבה. כּבר היה לנוּ נסיוֹן של סוֹכנוּת – ה“עזרה” הגרמנית לפני המלחמה; וּכשהיה צוֹרך למרוֹד בּה – מרדנוּ. איש לא יוּכל לנַבּא עכשיו, אם יהיוּ לסוֹכנוּת זוֹ אמצעים אוֹ לא. אבל בּרוּר, שאם לא נסיוֹן זה – יהיה נסיוֹן אחר. הנה ענין רוּטנבּרג, עם רידינג ואחרים, גם זהוּ נסיוֹן של “הרחבה”. כּל דרך כּזאת אינה נעדרת טרגיוּת, אבל מוּטב ללכת בּה מלעמוֹד בּמקוֹם אחד.

וּמשוּם זה עלינוּ להיזָהר בּקוֹנגרס זה מלעשׂוֹת את ענין הסוֹכנוּת לענין מרכּזי. אין דבר העלוּל להשפּיל וּלרוֹקן את הקוֹנגרס כּמוֹ הויכּוּח על הסוֹכנוּת: ויכּוּח לא חשוּב, בּלתי-ריאַלי. מתנגדי הסוֹכנוּת אינם מביאים אִתם שוּם דבר חיוּבי בּמקוֹמה: לא אִרגוּן כּוֹחוֹת עממיים ולא כּספּיים.

וכאן שאלת קשרינוּ עם האוֹפּוֹזיציה הציוֹנית. בּשבילנוּ אין היא גוּש אחד. עלינוּ לשאוֹף להפרידה. הרביזיוֹניזם לדידנוּ – כּוּלוֹ שלילה. הוּא מגלה חוֹסר כּל הבנה ליצירה המשקית בּארץ-ישׂראל, וּלעוּמת זה הוּא חדוּר איבה לתנוּעת הפּוֹעלים. הוּא מרים את דגל הרצל ועוֹשׂה אוֹתוֹ פּלסתר. אחרת יש להתיחס לאוֹפּוֹזיציה הרדיקלית. אמנם, גם להם חסר חוּש העבוֹדה הציוֹנית המעשׂית. אבל מכּל חוּגי הבּוּרז’וּאַזיה הציוֹנית אלה הם שנוֹח לעבוֹד אִתם יוֹתר מכּוּלם. ואם יעלה להפריד את האוֹפּוֹזיציה לשני חלקיה וּלהעביר את הקוֹנגרס על פּני סעיף הסוֹכנוּת אל סדר היוֹם – אז אוּלי יעלה להקים קוֹאַליציה של כּוֹחוֹת פּרוֹגרסיביים בּציוֹנוּת, מתוֹך צירוּף הפּוֹעלים עם ציוֹני המערב, הרדיקלים וחלק מאמריקה. בּנוֹגע לאמריקה – אין לנַחש מראש. הציוֹנוּת האמריקאית כּיוֹם היא גוּף חוֹלה, משׂחק בּידי מי שהוּא. אם המצב הזה לא ישוּנה לטוֹבה יהיה הכרח להפריד את הסתדרוּת ציוֹני אמריקה לחלקיה האידיאוֹלוֹגיים – וּבלבד שיִבָּרא בּציוֹנוּת גוּש בּר כּשרוֹן-פּעוּלה; וגוּש בּר-פּעוּלה לא יתכן מבּלי שקשריו עם הפּוֹעלים יהיוּ בּרוּרים וחיוּביים. הסתדרוּת הפּוֹעלים צריכה לחדוֹל מלהיוֹת חזיוֹן בּלתי-לגלי בּציוֹנוּת. בּקוֹאַליציה יציבה עם יחס בּרוּר לעליה, להתישבוּת, לשימוּש בּהוֹן הפּרטי – תקוה להחלמת הציוֹנוּת. ועל יסוֹד זה אפשר יהיה לגשת לעיבּוּד תכנית. לא תכנית מפוֹרשת של מספּרים, אלא קוים של פּעוּלה, לא תכנית של קביעת כּוֹח הקליטה של ארץ-ישׂראל בּמספּרים מסוּימים, אלא קביעת עמדה בּשאלוֹת בּיסוּס, הרחבה, עליה וכדוֹמה.

וכאן יש צרה גדוֹלה של זיוּף מוּשׂגים. הרעיוֹן הנכוֹן הכּלוּל בּמלה “בּיסוּס” מזדייף. אם נאַמץ ונמתח את כּל היכוֹלת של עליה והתישבוּת, אין זה אוֹמר שאנוּ חוֹשבים כּי לא צריך לבסס משק, ואם נוֹצר מצב משוּנה כּאילוּ אנוּ נלחמים נגד בּיסוּס, הרי זה משוּם שהכניסוּ כּל מיני כּוַנוֹת בּמלה זוֹ, כּוַנוֹת של מלחמה בּתנוּעת הפּוֹעלים. אם תקראוּ בּיסוּס להחלפת עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת בּהתישבוּת – נהיה הראשוֹנים להסכּים, שמוּטב בּאמצעים מסוּימים ליַשב אלף אנשים מלהעסיק בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת עשׂרת אלפים. כּל מאמצינוּ צריכים להיוֹת מכוּוָנים לבנין משק נוֹשׂא את עצמוֹ. מַכּסימוּם הכּספים הלאוּמיים והפּרטיים מוּכרח להיפָּנוֹת לזה.

לשאלת העליה. השאלה אינה – אי-התאָמַת עוֹלה זה אוֹ אחר, אלא אי-ניצוּל כּוֹחוֹת העליה בּכללה. צריך שיהא בּרוּר לנוּ, כּי אנוּ עוֹמדים שוּב לפני תקוּפה של עליה חלוּצית. יש הכרח מיוּחד לתנוּעה הנלחמת בּכּפירה הציוֹנית – שהנוֹער ילך לארץ. זוֹהי מלחמה לא פּוֹפּוּלרית. היא נתקלת בּטעמים חשוּבים מאד של התנגדוּת. אבל זוֹ צריכה להיוֹת כּעת מלחמתנוּ למרוֹת כּל אי-רציוֹנַליוּתה בּעיני אנשים מעשׂיים.

לשאלת התישבוּת המעמד הבּינוֹני. גם בּזה לא תפשׂנוּ עמדה נכוֹנה. מלבד לגבּי החסידים – לא הבינוֹנוּ את ערכּה של התישבוּת המעמד הבּינוֹני. אמנם, כּוֹחוֹ המיַשב הוּא זעוּם מאד, וצריך לנַפּוֹת הרבּה גרוּדוֹת עד שימָצא הגרעין הפּוֹרה. אבל אין לוַתר עליו. וכל הנטיה לראוֹת ניגוּד בּין התישבוּת עוֹבדת וּבין זוֹ של המעמד הבּינוֹני היא פּרי של אי-הבנה. לא צריכים היינוּ להיתפשׂ בּחַכּתם של האידיאוֹלוֹגים של המעמד הבּינוֹני, שהעלוּ את הניגוּד הזה. הן אנוּ רוֹצים בּפּרוֹדוּקטיביזציה עממית. היעשׂוּ זאת אחרים בּמקוֹמנוּ, אוֹ הנסתפּק אנוּ רק בּהתישבוּת החלוּצית בּלבד? נראה את התוֹכן האמיתי של התישבוּת המעמד הבּינוֹני, נגן עליה מפּני ניצוּל וּפּרזיטיוּת ונעשׂה אוֹתה ממילא לחלק של ההתישבוּת העוֹבדת, לכל הפּחוֹת בּקויה העיקריים. לשם זה צריכים אנוּ להיכּנס בּעבי הקוֹרה.

תמוז תרפ"ז.

¹

(בּזיל, אוֹגוּסט 1927)

אם לא אדבּר כּאן עברית, אין זה מרוֹב נחת. אנוּ כּאן “בּגלוּת אצל הציוֹנים”. אתם מכריחים אוֹתנוּ לכך, כּשם שאתם מכריחים אוֹתנוּ לנסוֹע מן הארץ לועידוֹת ציוֹניוֹת. ואתם מכריחים אוֹתנוּ ל“תרגוּם-לשוֹן” לא רק בּמוּבן הבּלשני אלא גם בּמוּבן הנפשי. אנוּ זקוּקים כּאן להסבּיר את ענינינוּ וּמכאוֹבינוּ בּאתמוֹספירה של אי-הבנה וזרוּת. רגש של נֶכֶר מלַווני בּמשך היוֹם שאני יוֹשב פּה, מרגע הפּתיחה. כּלוּם יכוֹלים וּצריכים אנוּ בּשעה זוֹ להתנהג וּלדבּר כּך, “צירליך מאנירליך”, האם מַרשים זאת מצב ישׂראל וארץ-ישׂראל וּמצב התנוּעה הציוֹנית? לא יתכן שבּקוֹנגרס זה לא תישָמע האמת על המצב הקשה, שבּוֹ אנוּ עוֹבדים בּשנים האחרוֹנוֹת.

אדבּר לראשוֹנה בּקצרה על המצב הפּוֹליטי, אף על פּי שלא הפּעוּלה הפּוֹליטית עוֹמדת בּמרכּז ענינינוּ כּיוֹם. אוּלם מיוֹם שהרצל עשׂה את תנוּעתנוּ לתנוּעה מדינית – היא לא חדלה ולא תחדל להיוֹת כּזאת. המצב הפּוֹליטי בּארץ כּיוֹם אינוֹ מזהיר כּלל. ראשית – הבּטחוֹן, המצב בּעמק, מצבנוּ לגבּי חיל-הסְפָר, המאוֹרע המחריד של התאַבּדוּת השוֹטר היהוּדי יעקב קימלדוֹרף². בּאַדמיניסטרציה הארץ-ישׂראלית עדיין מרוּבּים שׂוֹנאינוּ בּנפש, וענין מיל-בּוּסתאני³ יוֹכיח, וכן גם מינוּיוֹ של ריצ’מוֹנד.⁴ ואשר למצב התעשׂיה – די להזכּיר את ההסכּם בּין ארץ-ישׂראל וסוּריה, שיש בּוֹ סכּנה עצוּמה לתעשׂייתנוּ הרכּה. ויחסה של הממשלה אל דרישוֹתינוּ לקרקע ולעבוֹדה, שתמיד היא מבטיחה ואינה מקיימת. האוּמנם מחָכמה הוּא להחריש בּכל אלה? האוּמנם טוֹב לה לתנוּעה כּתנוּעתנוּ שלא תחנך את ההמוֹנים לקוֹממיוּת מדינית?

צריך שהציוֹנים ידעוּ, כּי המַשבּר הוּא פּחוֹת מכּל מַשבּרה של ארץ-ישׂראל ויוֹתר מכּל מַשבּר הציוֹנוּת. וּשני פּרקים בּמשבּר. ראשית, לא היוּ לנוּ כּוֹח, כּשרוֹן ואוֹמץ לעליה הרביעית. אין כּל צוֹרך לזלזל בּערכּה של עליה זוֹ, שהיתה הוֹפעה עממית גדוֹלה, פּרי צרת היהוּדים ותקוַת ישׂראל. אוּלם עליה זוֹ היתה למשׂחק בּידי ספּקוּלַנטים, ולא ספסרים פּרטיים בּלבד, כּי אם גם ציבּוּריים עם גוּשפּנקה של ההסתדרוּת הציוֹנית, שהשתמשוּ בּה לרעת התנוּעה. ושנית, משבּאוּ התוֹצאוֹת המרוֹת, שוּב לא היה לנוּ האוֹמץ לפגוֹש את המשבּר. כּבר עשׂרים חוֹדש ויוֹתר אוֹרך המשבּר בּארץ! לא בּאתי לעוֹרר רחמים בּקרבּכם לאלפי מחוּסרי-העבוֹדה. אילוּ היתה זוֹ שאלת קיוּם בּלבד, היה זה חשוּב מבּחינה אנוֹשית, אך לא מסוּכּן מבּחינה ציוֹנית, כּאשר הנהוּ כּיוֹם. וּמה עשׂינוּ לתיקוּן המצב? היתה שעה שיכוֹלנוּ למנוֹע על נקלָה בּעד כּל הפּניקה של ימינוּ, אך הפּיקחים שבּנוּ ידעוּ לעשׂוֹת את החשבּוֹן, “שלא כּדאי” להילָחם בּחוֹסר-העבוֹדה, משוּם – “מה יהיה אחר כּך”. הם חשבוּ את כּל הצעוֹתינוּ לאילוּזוֹריוֹת. וּמה היה הסוֹף? בּיזבּזנוּ חיי אלפי אנשים, דוֹר חלוּצי שלם, וּמי יוֹדע מה רב המחיר שאנוּ עתידים עוֹד לשלם בּעד זה.

בּנין ארץ-ישׂראל אפשרי רק בּדרך אחת – בּדרך של הערכה והבנה לאֶנרגיה החלוּצית המביאה את עצמה לארץ-ישׂראל וּלבנינה. כּוֹח כּזה שיש לנוּ בּחלוּצי ארץ-ישׂראל בּימינוּ – כּוֹח אשר דוֹרוֹת רבּים טיפּחוּהוּ – אם נַפסידנוּ ונוֹציאֶנוּ לבטלה, מי יוֹדע אם יהיה לנוּ גם בּדוֹר הבּא? קשר ישר ואמיץ צריך להיוֹת בּין הכּוֹח החלוּצי הזה והתנוּעה הציוֹנית כּוּלה. כּל הטוֹב אשר נוֹצר בּארץ נוֹצר הוֹדוֹת לקשר הזה, שהחל עוֹד מלפני עשׂרים שנה. אמנם לא תמיד נשמר הקשר. בּכאב לב נזכּר אני בּתשעת אלפי החלוּצים, שבּאוּ עטוּפים גלימוֹת-צבא אנגליוֹת – אלה מתנדבי הגדוּד העברי, שנידחוּ מן הארץ. היוֹדעים אתם איזוֹ דחיפה אחוֹרנית לתנוּעתנוּ נתן גירוּש זה?

וּבימים הקשים, בּהם אנוּ עוֹמדים עתה, נתגלתה חלוּקת עבוֹדה בּציוֹנוּת: מצד אחד עמדוּ אנשים על משמרתם בּחזית העבוֹדה ולא פּסקוּ גם תוֹך כּדי מצוּקה מיצירתם – החדירה למוֹשבוֹת, הקמת משקים וחבוּרוֹת של פּוֹעלוֹת, הרחבת הקוֹאוֹפּרציה בּעיר, ואפילוּ הליכה לתוֹך המשק הערבי. והמחנה השני אף הוּא בּחר לוֹ עבוֹדה נאה: אתם מצאתם שעת-כּוֹשר ללַמדנוּ פּרק בּ“בּריה’שקייט” וּב“אֶפישֶנסי”. לא חדלתם מהטיף לנוּ מוּסר וּזרעתם אי-אֵמוּן לבוֹני הארץ. עבוֹדתכם זוֹ נשׂאה פּרי, כּמוּבן. פּה ושם מתחילים כּבר להוֹריד את הדגל בּמחנה ודוֹרשים לצמצם את תקווֹתינוּ. כּן עוֹשׂה הציוֹני הפּרוֹגרסיבי בּגרמניה וכן עוֹשׂים בּאמריקה. בּזמן שהפּוֹעלים נמַקים בּיִסוּריהם ונקלעים בּין אמוּנה ויאוּש – מצאוּ שם לנכוֹן להוֹציא את דיבּת הארץ רעה וּלהפיץ שקרים עלינוּ. ולא עתוֹן סתם עשׂה זאת, אלא העתוֹן הרשמי של ההסתדרוּת הציוֹנית בּאמריקה![¹¹⁴] וּכשהוֹכחנוּם כּי שקר בּפיהם, לא חזרוּ בּהם וּסליחה לא בּיקשוּ על הכּזבים שהפיצוּ, כּי אם השתמטוּ מתשוּבה ישרה. לכאוֹרה, אם שבוּ תיירים מן הארץ וכמרגלים הפיצוּ עלינוּ דיבּוֹת שיסוֹדן בּשקרים וּברכילוּת, הלא היתה חוֹבתם של עתוֹנים ציוֹניים לעמוֹד בּפּרץ וּלהציל את העבוֹדה הציוֹנית מהרעלה זוֹ, אוּלם המנהיגים והעתוֹנאים נגררוּ אחרי המַשׂטינים.

ואתם, התדעוּ כּי השנה חטאנוּ ל“אֶפישנסי”? בּארץ-ישׂראל – הגשמנוּ את דבר ההתישבוּת החדשה! אתם הלכתם בּדרך הזוֹלה של סיוּע – דרך אשר עלתה לנוּ בּיוֹקר רב. ואַל תחשבוּ כּי המלחמה המתנהלת בּציוֹנוּת היא אך מלחמה בּין פּוֹעלים ושׂוֹנאיהם. זוֹהי מלחמה בּין עקָרוּת ויצירה. והדברים עתיקים. תמיד היה אֶלמנט בּציוֹנוּת שראה את המשקיוּת בּאי-פּעוּלה – מימי הסיסמה Echt kaufmännisch בּימי דויד ווֹלפסוֹן, דרך סימוֹן ודה-לימה ועד ימינוּ אלה. ואוּלם הבּיטוּ וּראוּ, מַהם הנכסים שנבנוּ בּארץ – הם נבנוּ דוקא על-ידי אלה שלא הצטיינוּ בּ“קאוּפמנישקייט” יתירה. אתם, חסידי ה“אֶפישנסי”, האם לא כּדאי היה שתנהיגוּ מקוֹדם “אֶפישנסי” בּפּעוּלה הציוֹנית בּארצוֹתיכם, בּטרם תבוֹאוּ ללמדנוּ פּרק בארץ-ישׂראל? אתם דוֹגלים בּשם ה“מוּמחיוּת” – אוּלם מדוּע הרחקתם את רוּפּין, האם מתוֹך כּבוֹד למוּמחיוּת? אוֹ שנתקיים בּכם: “כּל המֵצֵר לישׂראל נעשׂה מוּמחה”?

וההתנכּרוּת שלכם ליסוֹד היסוֹדוֹת של הציוֹנוּת החיה, לתנוּעה החלוּצית! מה יהא עתידוֹ של הנוֹער החלוּצי בּגוֹלה, אוֹתוֹ הנוֹער אשר חוּנך על ארץ-ישׂראל? יש בּארץ-ישׂראל קיבּוּצים רבּים הקשוּרים עם חבריהם בּגוֹלה, העוֹרגים לבוֹא בּכל זמן אל הארץ. אך אָזני המנהיגים הציוֹנים אטוּמוֹת לקריאוֹתיהם.

עוֹד מעט ויתחילוּ להאמין בּאמת, כּי “הנהלה טוֹבה” זהוּ ענין שלכם, וכי הפּוֹעלים רוֹצים בּהנהלה רעה. אך מוּבטחני שאבּיע דעת רבּים מבּני הישוּב בּארץ-ישׂראל, אם אוֹמַר, כּי בּשעה שאתם הרבּיתם כּל כּך ללמדנוּ הלכוֹת “קוֹנסוֹלידציה” וּמילאתם תפקיד של “בּעסער וייסער” – כּמבטאוֹ של הרצל – הלך והתהוָה בּארץ-ישׂראל למעשׂה פּרוֹצס חזק של קוֹנסוֹלידציה בּמשקים, בּקבוּצוֹת וּבמוֹשבים. השווּ נא את המוֹשבוֹת הישנוֹת עם המשקים החדשים ותיוָכחוּ כּמה למדנוּ בּמשך השנים. הלוַאי ולא היינוּ צריכים להילָחם אִתכם בּמשך שמוֹנה חדשים, שבּמקוֹם סיוּע תבוֹא השקעה, ולא היינוּ צריכים לבזבּז את כּוֹחוֹתינוּ ועצבינוּ בּשביל כּל תיקוּן מעשׂי.

הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל רוֹאים את עצמם כּנוֹשׂאי שליחוּת גדוֹלה – לא למעמדם בּלבד אלא לאוּמה כּוּלה. הדוֹגלים בּשם “מעמד בּינוֹני” ורוֹצים בּתוֹם לבּם להעביר את פּינסק ובּרדיצ’ב ונַליבקי לארץ-ישׂראל – אוּלי יבינוּ סוֹף-סוֹף, כּי לא בּגלל התנגדוּתנוּ מתעכּב הדבר, אלא שאין כּל אפשרוּת אוֹבּיֶקטיבית לכך, והיהוּדי הבּינוֹני הבּא לארץ אין לפניו אלא דרך העבוֹדה.

איזה טעם ואיזה יסוֹד יש למלחמה זוֹ בּפוֹעלים בּתוֹך הציוֹנוּת? הנה אמר לנוּ הנשׂיא היוֹם, שחוֹזה יש לעשׂוֹת אך עם יחידים, וחלילה עם ההסתדרוּת. אבל מדוּע לא? מדוּע מוּתר לה לחברה חשוּבה ורבּת-פּעלים כּזוֹ של סוֹסקין שתחתוֹם על חוֹזה המתישבים עם ההנהלה הציוֹנית וּלהסתדרוּת הפּוֹעלים אסוּר? גם האמריקאים שלנוּ מבינים מה גדוֹל הערך של Organized Labor (עבוֹדה מאוּרגנת), אשר בּלעדיה לא תיתכן התפּתחוּת שוּם ארץ, אבל דוקא בּנוֹגע לארץ-ישׂראל הם שוֹכחים את הדבר. ואלה שלמדוּ אצל אחד-העם שוֹכחים את מלחמתוֹ בּאפּוֹטרוֹפּסוּת. לאָשרנוּ – הפּעוּלה היסוֹדית של התנוּעה הציוֹנית משוּחררת מאפּוֹטרוֹפּסוּת זוֹ. הקוֹאוֹפּרציה של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּריפּוּי, בּצרכּנוּת וּבחקלאוּת חינכה את היחיד. היא אך הגבּירה את יכלתוֹ האישית ואת האיניציאַטיבה שלוֹ. השאיפה לצמצם עתה את כּוֹחה של ההסתדרוּת אינה חוֹטאת נגד הענינים הסוֹציאליים של הפּוֹעלים בּלבד, אלא היא שוֹכחת את כּל מה שנתן ארגוּן הפּוֹעלים למפעלנוּ הלאוּמי. צמצוּם זה פּירוּשוֹ צמצוּם האֶנרגיה הגדוֹלה של המוֹני הפּוֹעלים בּארץ.

הרציוֹנַליוּת איננה בּהבאת ועדוֹת רביזיה וּבהחלפת מוּמחים ממוּמחים שוֹנים מדי חצי שנה. נחוּצה יציבוּת בּעבוֹדה. צריך לחוּס על העצבים של האנשים העוֹבדים. נחוּצה לנוּ למשך שנים מספּר סטַבּיליוּת בּהנהלת הענינים. לכם הבּרירה: לבנוֹת את ארץ-ישׂראל בּשיתוּף אַקטיבי של הפּוֹעלים אוֹ לנסוֹת לעבוֹד בּלעדיהם. תקוָתי, כּי המַצפּוּן והשׂכל הציוֹני יוֹרוּ דרכּכם.

¹

עשׂר שנים להכרזת בּלפוּר. מה לא נַעשָׂה מאז היוֹם ההוּא להבזוֹתוֹ, להכפּישוֹ וּלהתקלס בּוֹ! עשׂוּ זאת לא רק אוֹיבים וּמַשׂטינים, לא רק פּקידים וּנציבים, אשר כּל רעיוֹן חברתי חדש הוּא להם למַעמסה, עשׂוּ זאת גם אוֹהבים וידידים. יש שגם לאלה וגם לאלה לא היה יוֹם זה אלא “זכיה בּגוֹרל”, “שלל-מלחמה”, התעשרוּת מפּסָלתם של לוּחוֹת שעבר זמנם (אוֹ שנחצבוּ מתחילה לשם הוֹנאת העולם וריסוּנוֹ) אוֹ מעשׂה-חריצוּת של יהוּדי עוֹשׂה-בּלהטים, אשר השעה שׂיחקה לוֹ, אוֹ מעשׂה-חסד של אחד מחסידי אוּמוֹת העוֹלם, כּלוֹמר, “פּילוֹסוֹף תלוּש מן המציאוּת”, כּשם התוֹאר שזכה בּוֹ בּלפוּר, חבר הקבּינט של בּלדוין, מפּי ה“ניר איסט” המקוּבּל כּשוֹפרוֹ של משׂרד המוֹשבוֹת. אוּלם לגבּי תנוּעה בּעלת ראִיה היסטוֹרית וּבעלת הסתכּלוּת פּנימית כּל השבחים ודברי הגנוּת הללוּ אינם מעלים ואינם מוֹרידים. לגבּי התנוּעה עצמה אין יוֹם זה אלא חוּליה בּשרשרת הדוֹרוֹת והמאמצים, וחשיבוּתה של חוּליה זוֹ היא בּמידה שהיא משמשת חיבּוּר לחוּליוֹת הקוֹדמוֹת ולַבּאוֹת אחריה. לגבּי התנוּעה עצמה אין כּאן משוּם התעשרוּת-פּתאוֹם. מן הרגע שחלוֹם הקוֹממיוּת היהוּדית התחיל מתגַלם בּמחשבה מגששת וּברצוֹן יוֹצר – כּבר ראוּהוּ נוֹשׂאיו לא כּענין “בּיתי” בּלבד. אלא כּענין עוֹלמי-כּללי, כּענין הכּרוּך בּלבטיו וּבנצחוֹנוֹתיו של המַצפּוּן והשחרוּר האנוֹשי, כּענין מדיני-בּין-לאוּמי, כּענין תרבּוּתי אוּניברסַלי. לא רק הפּרוֹגרמה הבּזילָאית, כּי אם מה שקָדם לה (וּמשה הֶס בּיחוּד!), לא רק הכרזת בּלפוּר, כּי אם מה שקדם לה (וּועידוֹת הפּוֹעלים הרבּוֹת בּיחוּד!), כּל אלה הוֹבילוּ למטרה הנכספת. והכרזת בּלפוּר אינה אלא תחנה בּדרך ההיסטוֹרית של מדיניוּתנוּ.

אף זהוּ כּשרוֹן של תנוּעה: לדעת לחוֹג את חַגיה. התנוּעה הציוֹנית לא ניחנה בּכשרוֹן זה, שיש בּוֹ מן ה“חן ושׂכל טוֹב”. מעוֹלם לא הצטיינה בּזכּרוֹן טוֹב לגבּי אישיה וּמאוֹרעוֹתיה, לא הצטיינה בּכשרוֹן יצירת החגים, אם אלה לא בּאוּ מאליהם ולא הציפוּ את הרחוֹב בּגלי השׂמחה העממית. אך זה עברה עלינוּ שנת השלוֹשים להוֹפעת “מדינת היהוּדים”, ואחר כּך לקוֹנגרס הראשוֹן, כּלוֹמר, ליצירת המדיניוּת העברית החדשה – עברוּ ללא כּל רישוּם ניכּר בּחיי התנוּעה. וצער מיוּחד היה לראוֹת כּיצד הפסיד הקוֹנגרס הט"ו בּמוֹ ידיו את הרגע היפה הזה, שהיה עלוּל להצמיח זרע. יוֹם העשׂירי להכרזת בּלפוּר אוּלי יוּחג. אוּלם עטוּף יגוֹן יוֹפיע היוֹם בּרחוֹבנוּ.

יוֹם נוּגה, לא משוּם שבּמשך עשׂר השנים לא פּסקוּ כּל מיני חתירוֹת תחת כּיבּוּשנוּ, הָחל מן השלטוֹן הצבאי², דרך “הספר הלבן”³ ועד הוֹפעתם של שקבּוּרי ומילס בּחבר הלאוּמים. לא משוּם זה. תקוּפה של ריאַקציה פּוֹליטית, בּה אנוּ חיים, יכוֹלה לעכּב את עבוֹדתנוּ, אבל לא להחזיר את הגלגל. נוּגה, לא משוּם שהוּא מוֹצא אוֹתנוּ לא בּשעה של התקדמוּת, אלא בּשעה של עמידה, וגם מסוּכּנת מעמידה. תנוּעה צריכה לדעת לשׂאת גם שעוֹת של עמידה בּמצוֹר. נוּגה, לא משוּם שאוֹיבינוּ כּוּלם, מבּית וּמחוּץ, נתנוּ עלינוּ בּקוֹלם, שׂמחים לכל אֵיד וּמוֹנים כּל כּשלוֹן. רגילים אנוּ בּזה ויוֹדעים כּי כּוֹחנוּ האמיתי רב משלהם. אוּלם נוּגה היוֹם, מפּני שהוּא מוֹצא את התנוּעה עצמה בּרפיוֹנה, בּמַעל וּבכחש. מפּני שכּל כּוֹחוֹת הרפיוֹן חָברוּ יחד להתגלוֹת בּשעת עקה ונסיוֹן. מפּני שכּל אלה שהוֹעלוּ בּראש הנַחשוֹל, עם “הגיאוּת הבּלפוּרית”, יוֹשבים עתה “מתפּכּחים” מן “התקווֹת המוּגזמוֹת” וּמיַדים אבני לגלוּג וזלזוּל בּאלה שלבּם לא נמס ואת המערכה לא עזבוּ. נוּגה היוֹם, מפּני שיחד עם החשבּוֹן העצוּם של כּוֹחוֹת היצירה ומפעלי היצירה שקמוּ לנוּ בּשנוֹת עשׂר אֵלוּ של חוּרבּן היהדוּת ודלדוּלה, יש גם חשבּוֹן אחר: פּרוֹצס-הלוַאי של דיכּוּי כּוֹחוֹת היצירה, פּרוֹצס זה המשׂתרר בּתנוּעה. נוּגה, כּי התנוּעה לא ידעה להוֹקיר את הכּוֹחוֹת אשר הוֹלידה וּלהשתמש בּהם, וּביזבּזה אוֹתם בּלי אהבה וּבלי חשבּוֹן.

וּביוֹם זה, יוֹם זכּרוֹן וחשבּוֹן-הנפש, יעמדוּ העוֹמדים על משמרתם ויִמנוּ את אשר נַעשׂה והוּשׂג, את אשר נזרע ונשתּל, ואת אשר אפשר היה לעשׂוֹת, להציל, לבצר ולא נַעשׂה. ויֵדעוּ כּי כּוֹחם אִתם, ואין כּוֹח מבּלעדיהם. וילמדוּ לקבּל את פּני הימים הבּאים, ואם קשים, בּתעצוּמוֹת ועוֹז. כּי עליהם לכבּוֹש את הגה התנוּעה, המתנוֹדד ונקלע, וּלכַוונוֹ בּידים אמיצוֹת למטרה.

חשון תרפ"ח.

¹ (הרצאה בּבית-העם בּתל-אביב, כ“ה בּתשרי תרפ”ח)

עדיין יֶשנה הרגשה, כּי מחוּץ לקיבּוּצים סגוּרים לא נשמעה הערכת הפּוֹעל על מה שהיה בּקוֹנגרס וּמה שעתיד להיוֹת אחריו. בּמצבנוּ אין דבר קשה כּמבוּכה, כּאי-ידיעת הדברים לאמיתם. גם אם נחַלנוּ מפּלה – מוּטב שידע הציבּוּר ויסיק את מַסקנוֹתיו, יצדיק את שליחיו אוֹ ירשיעם, אבל בּל תימשך המבוּכה הרצוּפה יאוּש ואכזבה.

ידעתי, כּי לעיני הקהל הרחב טוּשטש כּל תוֹכן הקוֹנגרס וכל העתיד לצמוֹח ממנוּ על ידי המקרה האחד, הקמת האֶכּסקוּטיבה החדשה בּארץ-ישׂראל, וענין זה מפריע לבירוּר כּל עניני הקוֹנגרס בּהיקפם המלא. קוֹדם כּל דרוּשה תשוּבה על שאלה זוֹ, צריך להסבּיר את המקרה מבּחינה פּסיכוֹלוֹגית. איך זה אפשר הדבר, שקוֹנגרס אשר בּרוּבּוֹ הגדוֹל, בּהכּרתוֹ וּבנטיוֹתיו הוּא נגד ההנהלה החדשה – נסתיים בּאוֹפן כּזה? לשם בּיאוּר החזיוֹן – אמסוֹר תמוּנה אחת קטנה, שיש בּה מעֵין סמל.

רוּפּין הרצה בּקוֹנגרס על שאלוֹת בּנין הארץ. זוֹ היתה הרצאת אדם שעבד שמוֹנה-עשׂרה שנה בּעבוֹדה הישוּבית, ואשר הפעם דיבּר כּאדם פּרטי העוֹמד מהצד – אוֹפן דיבּוּר המשַווה חשיבוּת מיוּחדת. הלא יש נטיה בּחוּגים ידוּעים לוֹמר: “מנהלי המוֹסדוֹת הציוֹניים מבססים את שלטוֹנם על תמיכת הפּוֹעלים ולכן הם מדבּרים אליהם חלָקוֹת”. הפּעם דיבּר איש שאינוֹ עוֹמד לקבּל שׂררה, דיבּר בּלשוֹן צוָאה כּמעט – כּאחד מאנשי המעלה בּציוֹנוּת העוֹשׂה את חשבּוֹן-הנפש שלוֹ ושל התנוּעה. איש שנתאַחדוּ בּוֹ הנסיוֹן המעשׂי עם השׂכּלה גבוֹהה ועם אוֹפי של אדם הוֹגה-דעוֹת, איש המבקש את התכלית העמוּקה של הדברים. וּבפּעם הראשוֹנה מזמן שהתנוּעה הציוֹנית קיימת ניסה האיש הזה לסַכּם בּביטוּיים מעטים את חכמת הציוֹנוּת. פּה היתה קוֹדם כּל הערכת ערך האדם העוֹבד ויצירתוֹ בּמוֹשבים וּבקבוּצוֹת. האֶקוֹנוֹמיסט העמיד בּמרכּז הדברים את נפשוֹ והתלהבוּתוֹ של העוֹבד. והקוֹנגרס קיבּל נאוּם זה בּמחיאוֹת כּפּים סוֹערוֹת – לא רק משׂמאל, אלא הכּל הרגישוּ את מַצפּוּן הציוֹנוּת המדבּר מפּי רוּפּין. וּבין אֵלה שמחאוּ לוֹ כּף דמוֹנסטרטיבית היה נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית חיים וייצמן. למחרתוֹ, בּישיבת הוַעדה המתמדת, בּא אוֹתוֹ וייצמן, אשר בּמחיאת הכּפּים שלוֹ הבּיע את הסכּמתוֹ הנפשית לתכניתוֹ של רוּפּין – בּא והציע את האֶכּסקוּטיבה החדשה. והסתירה הזאת בּין מחיאת הכּפּים לרוּפּין וּבין האֶכּסקוּטיבה שצריכה לקוּם על חוּרבּן מפעלוֹ של רוּפּין, שנתגלתה הפעם בּאישיוּת אחת, מעידה על ההתרוֹצצוּת הפּנימית השלטת בּציוֹנוּת ה“סתמית”.

איך נבאר את החזיוֹן הזה? אילוּ בּאה תנוּעת הפּוֹעלים אל הקוֹנגרס בּמיעוּט קטן, והיתה משפּיעה למרוֹת מיעוּטה על הנהלת הענינים, וּכנגדה היה קם כּל החלק של בּעלי-הבּתים להוֹציא את השלטוֹן מידי הפּוֹעלים; אילוּ ראינוּ שהציוֹנוּת הכּללית עוֹמדת בּמצב-רוּח מַעמדי נגד הפּוֹעל – היה הגמר הזה של הקוֹנגרס מוּבן. אך לא זה היה מצב-הרוּח של הקוֹנגרס. מי שינַתח את מצב-הרוּח הזה כּפי שהתבּטא בּועידוֹת שמסביב לקוֹנגרס וּבנאוּמים בּתוֹך הקוֹנגרס, יִוָכח כּי הנצחָנוּת האַנטי-פּוֹעלית היתה הפּעם לא בּפסגתה, אלא בּמוֹרד. עיפוּ משׂנאת הפּוֹעל. לא היה אוּלי קוֹנגרס שאמרוּ בּוֹ מַחמאוֹת כּה רבּוֹת לפּוֹעלים כּמוֹ בּקוֹנגרס הזה. וגם מפּי האנשים שהרעילוּ בּשׂטנת הפּוֹעל את בּארוֹת ההכּרה הציוֹנית נשמעוּ הפּעם דברי התנַצלוּת. ואפילוּ “המזרחי”, שניסה, כּדרכּוֹ בּקוֹדש, לעשׂוֹת קפּיטל מאֶפּיקוֹרסוּתם של פּוֹעלים, ראה צוֹרך לצאת ידי חוֹבת המַחמאוֹת לפּוֹעל-החלוּץ. מה איפוֹא גרם לכך, שהציוֹנוּת “הכּללית” לא תראה לפניה שוּם דרך אחרת, אלא “שינוּי המשטר”, בּיטוּל ה“קוֹאַליציה”, “אנשים חדשים”, ולא אנשים סתם, אלא “חזקים”?

אני מבאר זאת בּגוֹרם שאינוֹ פּשוּט כּל כּך, ואינוֹ ניתן לעין, וגם אינוֹ גוֹרם סוֹציוֹלוֹגי בּמוּבן המקוּבּל. שוֹרש הדבר נעוּץ, לדעתי, בּסיבּוֹת שאפשר לכנוֹתן בּיוֹלוֹגיוֹת. בּמאַת השנים האחרוֹנה נכנסה היהדוּת לתקוּפה של אִרגוּן פּוֹליטי עוֹלמי. היוּ כּמה התחלוֹת ונסיוֹנוֹת. הָחֵל מ“אַליאַנס”² ו“אַנגלוֹ-ג’וּאיש אסוֹסיאיישן”³, ועד חוֹבבי-ציוֹן והציוֹנוּת המדינית. כּל התחלה כּזוֹ ידעה את חסד נעוּריה, את בּגרוּתה וזקנתה. בּעיני הדוֹר של עכשיו קשוּר המוּשׂג של “אַליאַנס” בּהתבּוֹללוּת, בּכיווּנה של חברת “כּל ישׂראל חברים” בּדמשׂק ואַלג’יר, בּמלחמה בּעד התרבּוּת הצרפתית, בּבּיוּרוֹקרטיה זקֵנה ומעוּפּשת וכוּ'. אבל היוּ ל“אַליאַנס” גם ימים אחרים, ימי כּרֶמיֶה – נסיוֹן לאִרגוּן עוֹלמי של היהדוּת למלחמה על זכוּיוֹתיה, הֶס וקַלישר ראוּ בּה את ראשית ההגשמה הציוֹנית. היוּ לה קרל נֶטֶר⁴ וּמפעל מקוה-ישׂראל. אבל הגוֹרל גרם לכך, ש“אַליאַנס” היתה לסמל של “עבדוּת בּתוֹך חירוּת”. וּכשהקליפּה הזאת נתישנה בּיקש לוֹ רעיוֹן הגאוּלה לבוּש חדש. ואז בּאה עליית בּיל“וּ, קטוֹביץ⁵, הוַעד האוֹדיסאי⁶. ואף תנוּעה זוֹ שהיתה בּראשיתה, בּימי פּינסקר וּבּיל”וּ, בּעלת מעוּף גדוֹל הרבּה יוֹתר ממה שמקוּבּל לחשוֹב עליה, נזדקנה מהר. היא נהפּכה למבצר של הקלריקליזם היהוּדי. למפעל קצוּץ-כּנפים, הבּנוּי על גַבּאוּת פּרוֹבינציאַלית. החלוּ חיפּוּשׂים אחרי לבוּש חדש, שיהא מַתאים לזמן, ואז בּא הרצל עם בּשׂוֹרת הציוֹנוּת המדינית.

וּכשאנוּ רוֹאים עתה מצד הדוֹר השוֹלט בּציוֹנוּת – חוֹסר כּשרוֹן לבקש את האמת בּאוֹמץ-לב, מבוּכה ורפיוֹן ודֶפיטיזם, חוֹסר יכוֹלת לפגוֹש את המַשבּר בּציוֹנוּת על ידי מפעל של בּנין, הכנעה בּפני התפישׂה הטוּריסטית, בּפני כּל כּתב-דילַטוֹריה שיצא מאיזה משׂרד (גם ממשׂרדים ציוֹניים רשמיים בּארץ) – הרי שגם על ההסתדרוּת הציוֹנית עוֹברת מחלה של גיל ידוּע, אשר אם לא תתגבּר עליה, יהא צוֹרך למצוֹא כּלי היסטוֹרי חדש בּמקוֹמה.

וּכשאני רוֹאה את הקוֹנגרס הזה, שהיה הקוֹנגרס הנבחר הראשוֹן⁷, ואשר כּוֹח הפּוֹעלים בּלט בּוֹ בּמידה כּזוֹ הן מבּחינה מספּרית והן מבּחינה רוּחנית, ודוקא בּוֹ נתגלוּ הרפיוֹן והמבוּכה והכנעת הרוֹב הגדוֹל בּפני לחץ בּלתי-מוּבן, חסַר כּל פּרספּקטיבה; את היהדוּת הגרמנית שנתנה לנוּ את הרצל אז, וּבתקוּפת “הציוֹנוּת המעשׂית” וההתעוֹררוּת הלאוּמית בּמערב הבטיחה לנוּ גדוֹלוֹת, ועתה היא שבוּרה וּרצוּצה וכוֹשלת, בּוֹגדת בּאוֹתוֹ אדם שבּא מתוֹכה לארץ – בּרוּפּין, בּוֹגדת בּתנוּעת הפּוֹעלים, וחוֹזרת בּאיחוּר זמן על מעשׂה הבּרַנדייסיסטים⁸ (אשר גם הם נשבּעוּ בּפּיטסבּוּרג⁹ אמוּנים לכמה עיקרים רדיקליים ואחרי כן בּגדוּ בּהם), וציוֹנוּת גרמנית זוֹ נסוֹגה עתה אחוֹר מכּל הקנינים שבּזכוּתם תפשׂה עד עכשיו מקוֹם כּה חשוּב בּציוֹנוּת, ונכנעה לפחדנוּת פּוֹליטית, להוֹרדת הדגל, להסתפּקוּת בּמוּעט בּכל שטח הפּעוּלה הציוֹנית עד כּדי שׂמחה לכל הכרזה של הסתלקוּת מזכוּיוֹתינוּ – כּשאני רוֹאה את כּל אלה, איני רוֹאה כּאן דוקא שכבה של אינטרסים מעמדיים הדוֹחפים את האנשים לעֶמדתם זוֹ, אלא פּרוֹצס טרגי של הזדקנוּת התנוּעה. אנוּ רוֹאים עתה את אלה שהיוּ פּעם בּין מחַדשי כּוֹח הציוֹנוּת – בּזקנוּתם וּברפיוֹנם. אם חסד עשׂוּ עמנוּ החיים אוֹ לא – איני יוֹדע, אבל הם חילקוּ את המחנה הציוֹני לשנַים: את הנוֹער הציוֹני, צבא הציוֹנוּת המַגשים, העבירוּ לארץ. את מחנה הזקנים, נוֹשׂאי התנוּעה הרשמית, השאירוּ בּגוֹלה.

עצם חזיוֹן הציוֹנוּת לעוּמת היהדוּת החנוּטה, מתבּוֹללת-רפוֹרמית אוֹ אוֹרתוֹדוֹכּסית, היה בּוֹ לפני שלוֹשים שנה כּוֹח רבוֹלוּציוֹני עצוּם, ועתה הוֹלכת הציוֹנוּת וחדֵלה מלהיוֹת הכּוֹח הזה. תנוּעה שאינה מקיימת את הרבוֹלוּציוֹניוּת בּחייה, המַשלימה עם הגלוּת וההתבּוֹללוּת – מאַבּדת את סגוּלוֹתיה העיקריוֹת. והיוֹת שיש לתנוּעה מחנה אחד, מחנה העבוֹדה, שהרבוֹלוּציוֹניוּת היא תמצית חייו, – מוּכרחים הניגוּדים לגדוֹל. ואם נצא ונראה, מה היה סכוּם המוּשׂגים שבּעדם נלחם הקוֹנגרס, נוּכל לראוֹת בּרוּר, בּאיזוֹ מידה לא היה כּאן מהגָנת דרכי היצירה, אלא בּיטוּי לחוֹסר כּוֹח וּלחוֹסר אמוּנה.

היה כּאן, קוֹדם כּל, דבר פּסיכוֹלוֹגי מעַנין מאד, העוֹבר על חלקים חשוּבים של הציוֹנוּת, גם הפּרוֹגרסיבית. הייתי קוֹרא לזה: הפּחד מפּני אידיאַליזם. יש בּזה משוּם אִירוֹניה מיוּחדת. הציוֹנים הכּלליים – הלא הם לכאוֹרה בּכל ויכּוּחיהם וכוּ' נוֹשׂאי הדגל של הפּילוֹסוֹפיה האידיאַליסטית. אוּלם כּשהענין מגיע להגשמת הציוֹנוּת, מתגלה כּוֹחה של הפּיכּחוּת המַטריאַליסטית.

“אתם אמנם בּחוּרים מצוּינים, אוּלם אתם הלא אידיאַליסטים. כּלוּם אפשר למסוֹר מפעל משקי רציני בּידי חוֹלמי חלוֹמוֹת?” וכשרוֹן החלימה של הציוֹנוּת הלא היה הכּוֹח שבּוֹ נוֹסדוּ כּל המפעלים; אפילוּ אוֹצר ההתישבוּת¹⁰ נוֹצר דוקא על ידי אנשי-החלוֹם שלנוּ, והוּא מצליח, כּידוּע, כּל כּך יפה בּידי “אנשי-המעשׂה”… עתה בּא הפּחד מפּני הרצוֹן לכיבּוּש (הפחד שנשמע אמש מעל בּמה זוֹ מפּי נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית) בּשעה שלימדָנוּ, כּי יש שעמידה בּמקוֹם אחד מסַייעת לכיבּוּש. נכוֹן, אוּלם הוּא לא הוֹכיח כּי עמידה דלה וריקה מוֹבילה לכיבּוּשים חדשים. פּחד זה מפּני אידיאַליזם, הרגשת ההכרח למסוֹר את המפעל בּידי אנשים שאינם חוֹלים בּתאוַת הכּיבּוּש הציוֹני – תקף גם את אלה המוֹפיעים כּאנשי-הרוּח. כּאילוּ נוֹאשוּ מעצמם, מכּוֹחוֹתיהם. גם אנוּ לא נצלַח, משוּם שיש בּנוּ ניצוֹץ אידיאַליסטי. והקריטריוֹן הוּא – “אנשים הרחוֹקים מכּל אילוּזיוֹת”.

אם להבּיט על הקוֹנגרס מבּחינת הגלגוּלים השוֹנים של הציוֹנוּת – מגמה אחת בּוֹלטת בּוֹ: בּרנדייסיזם בּלי בּרנדייס. אוֹתוֹ הפּזמוֹן, אוּלם המחַצצרים הם אחרים. ורצה הגוֹרל, כּי את דגל הבּרנדייסיזם ירימוּ אלה שקנוּ את זכוּתם בּמלחמה בּוֹ. ודוקא אוֹתוֹ נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר בּועידת לוֹנדוֹן הרכּין רגע ראשוֹ בּפני בּרנדייס, אוּלם אחר כּך שב ונלחם בּוֹ, בּאשר הבין מתוֹך האינסטינקט הציוֹני שהוּא ניחן בּוֹ לאן תביא דרכּם המעשׂית והעקָרה של סימוֹן¹¹ ודה-לימה¹²; הבין שאין להעמיד בּמרכּז את איזוּן קוּפּת ההסתדרוּת הציוֹנית אלא את קוּפּת המפעל הציוֹני כּוּלוֹ – הוּא שסייע הפּעם לרוֹמם קרן הבּרנדייסיזם. אוֹתה מלחמה בּבּרנדייסיזם (כּבוֹדוֹ האישי של בּרנדייס בּמקוֹמוֹ מוּנח!) היא שנתנה לנוּ את העמק, העליה וכּל הקנינים שבּגללם עוֹד קיימת כּיוֹם תנוּעה ציוֹנית חשוּבה. ואילוּ אחרי שש שנים היוּ בּאים בּעלי-תשוּבה ואוֹמרים: בּרנדייס, דה-לימה וסימוֹן צדקוּ, נשׂים אוֹתם ראשים – היינוּ נפטרים לפחוֹת מן המצב המגוּחך של בּחירת אנשים חדשים לאֶכּסקוּטיבה בּלי ויכּוּח רציני על השיטה והדרכים. ולא צריך היה גם לחפּשׂ אנשים חדשים, כּי הלא סימוֹן ודה-לימה טרם הסתלקוּ מדעתם והם מחכּים ליוֹמם כּי יבוֹא. מדוּע צריך היה וייצמן, שלזכוּתוֹ זקוּפה יצירת קרן-היסוֹד והמלחמה בּבּרנדייסיזם – להיוֹת שליח ליצירת מצב זה?

מתוֹך חוּלשה זוֹ, שאינה יוֹדעת לקבּוֹע שוּם שיטה חיוּבית, בּאה בּקשת המפלט “בּאידיאה הגדוֹלה” של “האדם החזק”. זהוּ מוּשׂג לא חדש. כבר אמר בּרנדייס¹³, כּי כּדי להציל את הציוֹנוּת “צריך לכרוֹת ראשים”. וגם הפּעם הקריטריוֹן בּבחירת אנשים שיבוֹאוּ למלוֹך היה כּשרוֹנם לקצץ – אם תקציבים אוֹ ראשים, ואמוּנת בּוֹחריהם בּאוֹמץ-לבּם לקצץ. הלא חיים אנוּ בּתקוּפה של הערצת אנשים “חזקים”, של רחישת כּבוֹד מיוּחד למזלזלים בּ“דעת הקהל”. זוֹהי המוֹדה. שאלה היא אם בארצוֹת שהדבר נוֹהג שם למעשׂה, סימן הוּא לחוֹזק תנוּעה, אוֹ שמצב-רוּח זה של רדיפה אחרי “גַברוּת” מבּיע בּעצם את רכרוּכיתם הפּנימית של הרצים אחרי המרכּבה. על אחת כּמה וכמה מוּפרך הדבר אצלנוּ, בּתנוּעה הבּנוּיה כּוּלה על מסירוּת-נפש ורצוֹן טוֹב. וצריך היה להבין, כּי דוקא הקוֹשי בּהחזקת האנשים בּמערכה, ההכרח לתבּוֹע מאנשים שיעמדוּ על המשמר, מחַייב יחס אחר לציבּוּר זה; כּי צריך לאַפשר בּמוּבן הפּסיכוֹלוֹגי את החזקת המעמד, וזה לא יתכן בּלי החשבת הציבּוּר. מהוּ ערכּן של מחיאוֹת הכּפּים לרוּפּין ושל ההכרזוֹת, כּי צריך לשׂים קץ לעלילוֹת ולשׂטנוֹת על הפּוֹעלים, אם בּאוֹתה שעה, בּמקוֹם להגבּיר את אמוּנת הציבּוּר בּכוֹחוֹת היצירה העוֹמדים בּמערכה, רוֹאים, “הכרח”, כּביכוֹל, לדחוֹק את רגלי הפּוֹעלים מ“השלטוֹן” ונוֹתנים יד בּזה לכל הלָך-הרוּח של זלזוּל וּביטוּל וּכפירה שהשׂתרר בּעוֹלם הציוֹני? מחוֹסר אוֹמץ הרוּח לצאת לעוֹלם הציוֹני בּהכּרת כּוֹחה וערכּה של היצירה ולהדוֹף אחוֹר את המַשׂטינים, בּאה האידיאוֹלוֹגיה הכּוֹזבת והפּחדנית, המסתלקת מן הדרכים “הישנוֹת” והמוַתרת – בּשנת מַשבּר! – על “הקוֹאַליציה” ועל שיתוּף הכּוֹחוֹת הנוֹשׂאים בּעוֹל.

כּיצד קרה הדבר שקוֹנגרס זה, שבּרוּבּוֹ הגדוֹל לא רצה בּהרכּב זה של ההנהלה החדשה ולא רצה לַחלוֹק לה את הסַמכוּת שבּיקשה, הרכּין את ראשוֹ בּפני רצוֹן המיעוּט? ארבּעה גוֹרמים הם שהביאוּ לכך:

א) מצב הקוּפּה. בּחוּגים רבּים מבּיטים על כּל שאלוֹתינוּ – עליה, עבוֹדה, התישבוּת – מתוֹך השקפה זוֹ על מצב הקוּפּה הציוֹנית. אכן, מצב הקוּפּה מעיק וּמַטריד. אוּלם כּשתנוּעה מגיעה לכך שכּל שאלוֹתיה נדוֹנוֹת מתוֹך ההשקפה, אם הבּוּכהַלטריה של קוּפּתה המרכּזית היא בּסדר; אם מוּשׂג הקוֹנסוֹלידציה וההבראה חָל לא על המפעל ההתישבוּתי, כּי אם על הקוּפּה עצמה – אוֹת וּמוֹפת הוּא לא רק לאִי-הבנת מצב התנוּעה, כּי אם גם לחוֹסר כּל הבנה של מצב המשק. ידעתי, בּעד דברים כּאלוּ יכַנוּ אוֹתנוּ שוּב: בּטלנים. ואף על פּי כן, הריני אוֹמר כּי יתכן מצב רע בּקוּפּה וּמצב טוֹב בּהתישבוּת וּבתנוּעה. וּמאידך, אפשר שיכניסוּ “סדר גמוּר” בּקוּפּה – ויפקירוּ ויפסידוּ את כּל הרכוּש, החָמרי והאנוֹשי. אחרת היוּ נוֹהגים אילוּ היוּ מבינים אצלנוּ שיש לא רק הפסד-קוּפּה, אלא הפסד תנוּעה – אשר בּסוֹף הסוֹפוֹת יעלה אף הוּא לקוּפּה הציוֹנית בּהפסד גדוֹל.

ב) נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, חיים וייצמן. איני יוֹדע מה היה בּלבּוֹ של וייצמן כּשאָסר מלחמה על הרצל¹⁴, אם בּקלוּת-ראש אוֹ בּלב כּבד ניהל את האוֹפּוֹזיציה נגד יוֹצר ההסתדרוּת הציוֹנית. אוֹדה, לא מתוֹך תרוּעת-שׂמחה ניגש אני לבּיקוֹרת על נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית. בּתנוּעה הציוֹנית אין הנשׂיא דוֹמה לסתם-פרֶמיֶר של ממשלה. ההסתדרוּת הציוֹנית אינה אִרגוּן משקי ואַדמיניסטרטיבי בּלבד, אלא גם תנוּעה, הזקוּקה למנהיג, לאישיוּת עילָאית. מי שמוּכתר בּכתר נשׂיאוּת הנהוּ נכס התנוּעה כּוּלה. “ונשׂיא כּי יחטא” וסבלה התנוּעה כּוּלה, לרַבּוֹת גם האוֹפּוֹזיציה. לתנוּעה כּוּלה חשוּב מאד שלא להפסיד את האֵמוּן בּאדם שבּחרה בּוֹ, ואשר מחר יצטרך לצאת ולבוֹא בּשמה. ותפקידוֹ של וייצמן בּקוֹנגרס הט"ו אינוֹ עלוּל להגבּיר את האֵמוּן בּנשׂיא.

בּנאוּמוֹ הפּוֹליטי בּקוֹנגרס הסבּיר וייצמן את תפקידוֹ המדיני בּמלה “אינטֶרפּרֶטטוֹר”, לאמוֹר: מסבּיר כּלפּי חוּץ את רצוֹן התנוּעה וּמסבּיר כּלפּי פְּנים את מצב הענינים שבּין כּוֹחוֹת חוּץ. הגדרה צנוּעה זוֹ כּשהיא לעצמה אין בּה משוּם מיעוּט דמוּת התפקיד. אַדרבּא, כּש“ההסבּרה” הזאת בּאה להצעיד את מפעלנוּ, כּשהיא משׂכּילה להלבּיש את עמוּקי-מַאוַיֵינוּ בּכלים נאוֹתים ולעשׂוֹת את צרכינוּ מוּבנים וּמוּחשים כּלפּי חוּץ, כּשהיא מלַמדת אוֹתנוּ להכּיר את המציאוּת החיצוֹנית לשם פּעוּלה וכיבּוּשים חדשים – הרי זוֹהי העבוֹדה המדינית המחַנכת והיוֹצרת.

אוּלם יש ו“ההסבּרה” בּאה לאחר כּשלוֹן לשם “צידוּק-הדין”, לשם אמירת “גם זוֹ לטוֹבה” על כּל צרה. אם קרקעוֹת הממשלה מתחלקים לאחרים, המשאירים אוֹתם בּשממתם, ואוֹתנוּ, אכוּלי חוֹסר-העבוֹדה וּרעֵבי-הקרקע, דוֹחים בּלֵך ושוּב, ו“ההסבּרה” הציוֹנית בּאה להוֹכיח כּי הקרקעוֹת אינם מרוּבּים וכוּ', כּמשל “השוּעל והענבים”; אם חיל-הסְפָר, השוֹמר את גבוּלוֹתינוּ והמתכּלכּל על חשבּוֹננוּ, סגוּר וּמסוּגר בּפנינוּ – וּ“מסבּירים” לנוּ, שאין אנוּ צריכים לשאוֹף ל“מיליטריזם”; אם את סגירת העליה “מסבּירים” בּצוֹרך עליה חדשה; ואם על הסכּם המכס הסוּרי¹⁵ מלַמדים זכוּת בּשם “מוּמחים” – כּי אז אנוּ אוֹמרים: על דרך אינטֶרפּרטציה כּזאת לא תהיה תפארתה של הפּוֹליטיקה הציוֹנית.

ולא מתוֹך תפיסה פּוֹליטית כּזאת כּבש לוֹ נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית את מקוֹמוֹ.

אוּלם תפקיד “האינטרפּרטציה” אינוֹ חל רק על היחסים המדיניים. גם בּתוֹך ישׂראל, בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית גוּפא, יש צוֹרך גדוֹל “להסבּיר” וּלבאר וּלתרגם מלשוֹן ללשוֹן וּממציאוּת למציאוּת. ואוּלי אין בּימינוּ אדם כּוייצמן, אשר על פּי חינוּכוֹ וקוֹרוֹת חייו מפּינסק ועד מַנשסטר, ועל פּי סגוּלוֹתיו האישיוֹת וניצוֹצוֹת האינטוּאיציה שבּוֹ, יהא מסוּגל לתעוּדה החלוּצית של כּוֹבש היהדוּת למען ארץ-ישׂראל. וּבשעה שהוּא יוֹצא לעוֹלם וּ“מסבּיר את העמק”, את “סוֹלל-בּוֹנה”, את “החלוּץ”, הרי הוּא בּאמת ממלא בּכשרוֹן רב את תפקיד האינטרפּרטטוֹר, “המליץ” בּינינוּ וּבין הגוֹלה. וּבשעה שהוּא מסבּיר לנוּ את הקשיים שבּהם הוּא נתקל בּתפקידוֹ זה, את “המלחמה בגיאוֹגרפּיה”, את הצוֹרך בּהרחבת הסוֹכנוּת, את יסוּריו בּמשׂא-וּמתן עם הנוֹטבּלים היהוּדים – הרי אנוּ מבינים לוֹ. אוּלם גם בּאינטרפּרטציה זוֹ אנוּ רוֹאים עליוֹת וירידוֹת. יש שהוּא עצמוֹ נוֹפל לקרבּן של חוּלשה והכנעה והתבּטלוּת מפּני לחץ זר והוּא רוֹאה אז את תפקידוֹ לבוֹא ולאכוֹף על הישוּב, על ההסתדרוּת הציוֹנית ועל תנוּעת הפּוֹעלים, מצבים שאינם נוֹבעים מהכרח התנוּעה; הוּא בּא כּשליח של מישהוּ זר, המשתלט. וּבקוֹנגרס זה היה וייצמן קרבּן של “אינטרפּרטציה” זוֹ. כּבעלת אוֹב העלה רוּחוֹת מהקרקע ולא ידע לשלוֹט בּהם.

כּשהלכנוּ לקוֹנגרס ידענוּ היטב מה חשיבוּתוֹ. הקוֹנגרס עצמוֹ הוּא גוֹרם חשוּב בּמצב-הרוּח של היהדוּת, וּמלבד חשבּוֹן הקוּפּה יש גם חשבּוֹן זה. “קוֹנגרס רע” פּירוּשוֹ לא רק השחתת עצבים של ציריו, אלא גם עבוֹדה רעה של הקרנוֹת, וּממילא מצב רע בּקוּפּה, למרוֹת פּוּלחן הקוּפּה ו“היד החזקה”. אימתי היה הקוֹנגרס זקוּק להתנַערוּת וּלהתאַזרוּת כּמוֹ הפּעם?

אמרנוּ: אַל יתבּזבּז הקוֹנגרס לשוא. בּאנוּ על מנת להטוֹת שכם, בּכל היקף העבוֹדה והאחריוּת. ואם למלחמה – שתהא גלוּיה, מתוֹך בּירוּר הדברים לגוּפם. והתשוּבה הראשוֹנה שקיבּלנוּ היתה: בּלעדיכם אין הנהלה. אפשר היה להקים הנהלה בּלי אגפּים, אילוּ היוּ נמצאים האנשים הראוּיים לכך, בּני-סמך ממש, אוּלם כּאלה אינם. וּבמצב-רוּח כּזה התנהל הקוֹנגרס ימים אחדים. והנה בּאמצע הקוֹנגרס צפה מחָדש הצעה זוֹ של ה“שלישיה”¹⁶, ולא נתקבּלה על דעת הרוֹב. ניתנה לה הערכה שלילית גמוּרה. איני מתכּוון לפסילה אישית, אלא לתכנית, לתנאי כּניסתם לעבוֹדה, לאוֹפן בּחירתם. והיה בּרוּר שהנשׂיא עצמוֹ מפקפּק. הוּא אמר: “אין זוֹ אֶכּסקוּטיבה שלי, אך יש סיטוּאַציה מיוּחדת, ואין לי הצעוֹת אחרוֹת. זוֹהי הצעה לשעה”. נשׂיא בּמצב של קרבּן, נכנע ללחץ – אין זאת תמוּנה מַרנינה. ונשׂיא הנתוּן ללחץ, הריהוּ גם מוֹסיף בּכל כּבדוֹ על הלחץ. יש בּציוֹנוּת מצב המַקנה לנשׂיא כּוֹח שאיננוּ בּארצוֹת המשטר הפּרלמנטרי. הדבר הקוֹבע את ערכּה של האישיוּת המַנהיגה בּציוֹנוּת הוּא המתבּטא בּשטח: “לפני מלכים יתיצב”. ולא רק לפני מלכים, אלא גם לפני “גבירים”! אחד מחזיוֹנוֹת-הלוָאי הכי-טרגיים של תנוּעתנוּ.

ג) יוֹעצי הנשׂיא. חזיוֹן זה של השפּעה מאחוֹרי הקלעים, יחסי “חצר”, אף הוּא נתאַזרח בּתנוּעה. זה שנים אחדוֹת שחילוּפי גַברא אינם פּוֹסקים כּמעט בּכל שׂדוֹת הפּעוּלה, סימן שגם היוֹעצים אינם “מאריכים ימים”. כּהחליף כּסיוֹת-יד יחליפוּם.

והפּעם רצה הגוֹרל שיוֹעצים אלה אשר השתמשוּ בּכל כּוֹח הלחץ שהיה להם, בּאוּ מהחוּג הדפיטיסטי, אוֹבד-העצוֹת, החסר כּל דרך של פּעוּלה והעוֹין את כּל מה שאינוֹ מַשלים עם הרפיוֹן.

ד) בּעלי הכּסף. אם אתם סוֹברים, כּי אלה הם נוֹתני הכּסף, הרי אתם טוֹעים. אלה אינם אלא הגוֹבים, המתַווכים בּין הקרנוֹת והנוֹתנים, ואלה רוֹאים את עצמם חייבים להַתווֹת את הדרך. “אם תמשיכוּ לעשׂוֹת כּך וכך – לא יתן התוֹרם את כּספּוֹ!” התוֹרם הִפקיד, כּביכוֹל, בּידיהם את רצוֹנוֹ, וכל מה שהם דוֹרשים אין זה רצוֹנם הפּרטי, חלילה, אלא רצוֹנוֹ של נוֹתן הכּסף. היוּ ימים שבּשם נוֹתן הכּסף היה מדבּר, למשל, עמנוּאל ניוּמן¹⁷. עכשיו, כּשהוּא עבר לאוֹפּוֹזיציה, יוֹדע אחר את נפש תוֹרמוֹ. וּבכל מקוֹם יש חוּג כּזה המנַצל את עבוֹדתוֹ בציוֹנוּת ורוֹאה את עצמוֹ כּחוֹתך הגוֹרל.

בּתוֹך המַשבּר הכּלכּלי והפַּניקה הרוּחנית חָברוּ כּל הגוֹרמים האלה יחד. התוֹצאה אינה בּחירתה בּלבד של אֶכּסקוּטיבה זוֹ, אלא גם שינוּי רציני בּסדרי השלטוֹן הציוֹני. עד כּה היה נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית דוֹמה על פּי סמכוּתוֹ לנשׂיא ארצוֹת הבּרית יוֹתר מאשר לנשׂיאה של צרפת: נשׂיא נבחר ואֶכּסקוּטיבה מוּתאמת לוֹ. אוּלם עכשיו הציגה האֶכּסקוּטיבה תנאי לנשׂיא – שלא תהיה תלוּיה בּוֹ. זכוּת שלא ניתנה לאוּסישקין וּלרוּפּין ניתנה לסאקר¹⁸. מבּחינה קוֹנסטיטוּציוֹנית יש בּזה שינוּי עצוּם: הנשׂיא ויתר על כּמה מזכוּיוֹתיו וּזכוּיוֹת חבריו שבּחוּץ-לארץ; השאיר לעצמוֹ את התיק הדיפּלוֹמַטי וּמסר את כּל העבוֹדה הציוֹנית המעשׂית להנהלה החדשה.

מַהי התכנית הגלוּיה והבּרוּרה שבּשמה נבחרה האֶכּסקוּטיבה? חוֹבה לוֹמר ששוּם תכנית כּזאת לא שמענוּ – לא הקוֹנגרס, לא הוַעדה המַתמדת, לא החוּגים שניהלוּ את המשׂא-וּמתן. חברי האֶכּסקוּטיבה לא אמרוּ, מַהי תכניתם הישוּבית, מהי שיטתם הפינַנסית, מהי מערכת המפעלים הכּספּיים שהם אוֹמרים להקים, כּיצד הם פּוֹתרים את שאלוֹתינוּ הקשוֹת. מבּלי שיהיה לי רצוֹן כּל-שהוּא להתכּבּד בּקלוֹנם, צריך אני לוֹמר כּי את תכניתם אפשר לסַכּם בּשני פּסוּקים. א' – “אני ואַפסי עוֹד”. אין כוֹח ודעה בּציוֹנוּת מבּלעדינוּ (אף על פּי שדרישת הריכּוּז, שנשמעה כּלפּי קרן-היסוֹד והקרן הקימת, לא חלה, חלילה, על “הדסה”!); ב' – אין יוֹצרים בּקוּפּה יש מאַין. קוֹדם כּל – איזוּן הקוּפּה. יהיה כּסף – נעשׂה, לא יהיה – לא נעשׂה. אלה הם שני הקוים, וּמלבדם לא נשמעוּ שוּם רעיוֹנוֹת, לאוּמיים וסוֹציאליים, פּוֹעליים או בּוּרגניים – לא שמענוּ מפּיהם, כאשר שמענוּ, למשל, הצעת מלוה מפּי ניידיץ¹⁹ אוֹ מפּי יעקוֹבּסוֹן²⁰, הַתוָיַת דרך ההתישבוּת מפּי רוּפּין.

כּל הלַך-הרוּח הזה הנאחז בּאדם “חזק” ואוֹמר לוֹ: “קצין תהיה לנוּ, והמַכשלה הזאת תחת ידיך”, יש לוֹ סמוּכין בּעוֹלם הגדוֹל. הלא בּתקוּפת גדוּלתוֹ של מוֹסוֹליני אנוּ חיים. ושוֹכחים כּי ההיסטוֹריה אינה קצרת-שנים כּל כּך, והיא יוֹדעת גם את סוֹפה של “יד חזקה”. וגם בּהיסטוֹריה שלנוּ היה לפנים המלך רחַבעם, ולוֹ יוֹעצים אשר הראוּ “גבוּרה” בּ“ואני איַסר אֶתכם בּעקרבּים”. רוֹצה אני להאמין, שסאקר לא יבקש “גבוּרה” מעֵין זוֹ. הענין יהיה מגוּחך וגם כּל נסיוֹן לנהל את הישוּב בּארץ מבּלי לדבּר אתוֹ וּלהבין לוֹ – לא יִצלח.

ואשר לפּרוֹגרמה. ּבַועדה המַתמדת הגדרתי את השיטה הזאת כּ- receivership, ממוּנוּת על מפעל שפּשט את הרגל. לפני הקוֹנגרס הלבּישוּ אוֹתה בּמלים יפוֹת: מוּמחיוּת וקוֹנסוֹלידציה. צחקנוּ לכך. הלא האמריקאים היוּ פּוֹסלים את קפּלנסקי²¹ על שהיה “מוֹרה הגימנסיה”. אוּלם עכשיו, משעלה על כּסאם של רוּפּין, אֶטינגר וקפּלנסקי מוּמחה מוּפלג בּהתישבוּת כּמר בּבלי²² – נתחַוור לגמרי המוּשׂג “מוּמחיוּת”.

וקוֹנסוֹלידציה מַהי? הצגת דרישוֹת למשקים אוֹ הבטחת תנאי התפּתחוּתם? עכשיו, כּשראינוּ את התקציב – 106.000 לירוֹת להתישבוּת בּכלל, וּבתוֹך זה רק 8000 להתישבוּת חדשה, – כּלוֹמר, תקציב להספּקה – הבינוֹנוּ את פּירוּשה של “קוֹנסוֹלידציה”.

מכּל הפּרוֹגרמה המפוּרסמת של ולטש נתגשמוּ איפוֹא למעשׂה שני תנאים: א) הוּקמה הנהלה בּלי אגפּים (נוּסח אחר – בּלי כּנפים), וּ-ב) על מה שלא הרבּוּ לדבּר, אבל עשׂוּ בּחריצוּת – פּתרוֹן שאלת חוֹסר העבוֹדה על ידי יציאה.

אין כּאן שאלה של אוֹפּוֹזיציה פּרלַמנטרית. המצב הוּא הרבּה יוֹתר רציני. אנוּ – צבא העוֹמד בּמערכה בּלי זין מספּיק וּבלי מזוֹן מספּיק. כּשגבר המַשבּר והתנאים הוּרעוּ, והקוּפּה נתרוֹקנה וּמצב-הרוּח קשה וצריך היה להלהיב את הצבא למען יוּכל לעמוֹד, לבל תידחה שעת-הסגוּלה לדוֹרוֹת, וּדרוּשים היוּ שני דברים – מזוֹן ונשק – בּאוּ ואמרוּ: פחוֹת מזוֹן ושוּם כּדוּרים וּבמקוֹם מפַקדים משלכם – – –

השאלה: מדוּע נכנענוּ למצב זה? התשוּבה קצרה והיא כּלוּלה בּ“משפּט שלמה”. בּרגע האחרוֹן כּשהאשה הזרה צרחה: גזוֹרוּ, אמרה האם: יהי לה הולד וּבלבד שיחיה. בּתוֹך חוֹסר-האמוּנה, בּהרעלת האויר, כּשהקוֹאַליציה נפסלה כּערבה חבוּטה, כּשצירים לעשׂרוֹת נתפּזרוּ, כּשמנהיגים איימוּ כּי הקוֹנגרס יִמוֹג בּלי אֶכּסקוּטיבה, היה המצב כּזה שיכוֹלנוּ להפריע בּעד כּל הקמת הנהלה, אבל להקימה בּכוֹחוֹת עצמנוּ לא יכוֹלנוּ: כּי לא מצאנוּ בּכל הציבּוּר הבּעל-בּיתי חלק נאמן ואמיץ, המכּיר בּערך הפּוֹעלים ואינוֹ פּוֹחד מאִיוּמי גוֹבי-הכּספים. כּאלה לא היוּ. היתה אוֹ אוֹפּוֹזיציה לשמה, פּוֹליטית, שאין לה שוּם דרך פּעוּלה חיוּבית משוּתפת אִתנוּ, אוֹ “המזרחי”, שבּיקש להרויח זכוּיוֹת יתירוֹת וּלהטיל דתיוּת על ידי גזירוֹת, אוֹ האוֹפּוֹזיציה של איזמוֹז’יק²³ וסוּפּרסקי²⁴ – בּצירוּף עם כּל אלה לא יכוֹלנוּ להקים הנהלה אחרת, וּכשעמדנוּ בּמצב טרגי, שלא אנחנוּ יצרנוּהוּ, אמרנוּ: מוּטב שנתן לנסיוֹן זה להיעשׂוֹת משנתן מקוֹם לאַנַרכיה וּלהתפּוֹררוּת. החבר לוֹקר הכריז ּבשמנוּ: “לא חפצנוּ בּכם, אוּלם הסיטוּאַציה הציוֹנית הביאה לידי כּך. ועכשיו – מעשׂיכם ירַחקוּכם וּמעשׂיכם יקָרבוּכם”. אפשר שטעינוּ, אפשר שניוָכח כּי מוּטב בּלי הנהלה מאשר עם הנהלה כּזוֹ, אוּלם בּרגע המַכריע, בּמצב של אַחריוּת גדוֹלה מאד, בּאין חוּג רציני אשר עליו נוּכל להישען, לא ראינוּ כּל אפשרוּת להכניס את התנוּעה בּמשׂחק של שלטוֹן-פּוֹעלים אשר ימוּגר למחרתוֹ.

­­­­­­­­______

אם לדבּר על הקוֹנגרס מחוּץ לשאלוֹת ההנהלה וּשאלת התקציב – אשר הרכּבוֹ ידוּע – יש לציין בּוֹ כּמה וכמה חזיוֹנוֹת חיוּביים וחשוּבים. הקוֹנגרס היה נבחר, היה בּוֹ אגף עבוֹדה חזק, עם הרבּה אנשים היוֹדעים את הענינים. מבּחינות אֵלוּ עלה על כּל הועידוֹת הציוֹניוֹת שקדמוּ לוֹ, ותוֹצאוֹתיו יכלוּ להיוֹת אחרוֹת לגמרי. מסקנוֹת הועדוֹת הפּוֹליטית וההתישבוּתית מעידוֹת על כּך. ההחלטוֹת הפּוֹליטיוֹת אינן כּלל וכלל לפי הקוּרס הרשמי. אפשר, כּמוּבן, לאמוֹר, שאם אין תקציב אין לכל אלה ערך רב. אוּלם יש להחלטוֹת אֵלוּ ערך חינוּכי וּמוּסרי.

עבר הזמן ש“זרים” נחשבוּ למוּמחים בּשאלוֹת ההתישבוּת והישוּב הארץ-ישׂראלי היה אילם. אנשי העבוֹדה בּועדוֹת היוּ הפּעם האנשים הבּקיאים בּיוֹתר, וּלדבריהם הטוּ אוֹזן גם מתנגדיהם. בּהחלטוֹת ישנם כּמה דברים העוֹמדים בּניגוּד גמוּר לכּיווּן החדש בּהסתדרוּת הציוֹנית. ההחלטוֹת על ההתישבוּת הן כּוּלן בּרוּחנוּ. מקוֹצר הזמן לא אפרט אוֹתן. הכּרת ההסתדרוּת, הכּרת ההסתדרוּת החקלאית, הם כּיבּוּשים לא קטנים. ואם נבוֹא להעריך את פּעוּלתנוּ בּקוֹנגרס, נוּכל לוֹמר בּלי גוּזמה: בּאוּת-כּוֹח הפּוֹעלים בּקוֹנגרס היתה חזקה וּבעלת השפּעה, וגם אוֹיביה הכּירוּ בּמשקלה. לזכוּת גדוֹלה של אגף-העבוֹדה בּקוֹנגרס זה יש לחשוֹב את העבוֹדה ההרמוֹנית של הסיעוֹת בּרוֹב הדברים, מחוּץ למקרים בּוֹדדים. ואת התלכּדוּתוֹ הפּנימית ואת כּוֹחוֹ להדוֹף אחוֹר התקפוֹת משׂנאיו גילה בּענין “ניר”.

העתוֹנוֹת לא הבהירה את הענין. העתוֹנוּת האוֹפיציוֹזית סיפּרה על זה כּעל “מהוּמה”. אוּלם בּשוּם דבר בּקוֹנגרס לא נתגלה כּל כּך הניגוּד הפּנימי העמוֹק בּין המחנוֹת, לא נתגייסוּ כּל כּך הכּוֹחוֹת, לא פּירפּרה נשמת הקוֹנגרס, כּמוֹ בּ“מהוּמה” זוֹ. השאלה לא זכתה לויכּוּח עיוּני רציני. ואף על פּי כן ידע כּל ציר שעליו להצבּיע נגד. נגד מה? אפילוּ נגד זה שהשאלה תימסר לבירוּר רציני לועד הפּוֹעל הציוֹני. חפצוּ בּכוֹח רוֹב מסוּפּק אוֹ קטן “לחתוֹך” בּשאלה. כּתב השׂטנה של דה-לימה נגד “ניר”, המלא בּוּז לתנוּעת הפּוֹעלים וּבוּרוּת גמוּרה בּעצם השאלה, עשׂה את שלוֹ. והצירים ידעוּ שהם צריכים להציל את התנוּעה הציוֹנית מסכּנת “ניר”. ההצבּעה השֵמית הזאת בּשאלה הקטנה אם להצבּיע בּקוֹנגרס אוֹ למסוֹר את השאלה לעיוּן נוֹסף, היתה בּעצם שאלה זוֹ: בּעד עצמאוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים אוֹ נגד. והזכּירה הצבּעה זוֹ את ההצבּעה השמית בּועידת לוֹנדוֹן בּשאלת הקרקע²⁵. גם אז נוּצחנוּ. דרישתנוּ למנוֹע את הקנין הקרקעי הפּרטי בהתישבוּת הציוֹנית נראתה אז כפַנטַסטית. וציוֹנים טוֹבים ורדיקליים טענוּ אז כּנגד אי-מעשׂיוּתנוּ. אוּלם שבע השנים שעברוּ מאז הוֹכיחוּ למַדי, היכן היתה הראִיה ההיסטוֹרית הנכוֹנה. בּשתי ההתנַגשוּיוֹת הגדוֹלוֹת הללוּ – בּלוֹנדוֹן תר“פ ובבּזיל תרפ”ז – נלחמה תנוּעת העבוֹדה על נפשה ממש, וּבשני המאוֹרעוֹת הללוּ גילתה התנוּעה מה גדוֹל כּוֹחה המוּסרי, גם בּשעה שהיא בּמיעוּט. זוֹ היתה “טבילה בּאש” בּלשוֹן צבאית. הכּוֹחוֹת שמחוּצה לנוּ, הרגילים לראוֹתנוּ בּויתוּרים וּבקרבּנוֹת בּלתי-פּוֹסקים, ראוּ הפּעם מה כּוֹחה של הסערה הנפשית, מה כּוֹחוֹ של החשמל הגנוּז בּתנוּעת הפּוֹעלים בּעת שהיא מתפּרצת להגן על קניניה העיקריים. ואיזוֹ אחדוּת פּנימית של כּל אגף-העבוֹדה התגלתה בּמאוֹרע זה! לא לחינם נסוֹגוּ אחוֹר אוֹיבי “ניר” והבינוּ, כּי רק מתוֹך הבנה הדדית עם הפּוֹעלים יש לפתוֹר גם את שאלת “ניר” בּחוֹזים.

______

להערכה נכוֹנה של מצב הציוֹנוּת כּיוֹם וגם של מה שנתהווה בּקוֹנגרס אין די רק בּמַה שנראה לעין. יש שבּחזית הגדוֹלה והבּוֹלטת חלה תבוּסה, וּבאיזוֹ פּינה אחרת צמחה ישוּעה. כּך היה בּועידת לוֹנדוֹן. לכאוֹרה ניצח הבּרנדייסיזם, אוּלם בּאוֹתוֹ מעמד גם נתקבּלה החלטה קטנה על קרן-היסוֹד. הענין נדמה פּעוּט בּראשיתוֹ, אוּלם עמוֹ, ועם הגבּרת הקרן הקימת, בּא כּיבּוּש העמק. גם עכשיו, אם נראה את מצבה האמיתי של הציוֹנוּת, נביא בּחשבּוֹן לא רק את בּחירת ההנהלה וקיצוּץ התקציב, כּי אם גם את המפעלים החיוּביים, והם שנַים: מפעל העבוֹדה כּאן בּארץ²⁶, אשר שנה וחצי נלחמנוּ עליו, וכל המוּמחים הכּספּיים התנגדוּ לוֹ. והדבר השני – החשוּב מזה – מפעל קנדה למען הקרן הקימת²⁷. בּישיבת הדירקטוֹריוֹן של הקרן הקימת, ערב הקוֹנגרס, נעשׂה נסיוֹן הפוּך מזה שעשׂה הקוֹנגרס עצמוֹ – נסיוֹן של התאמצוּת לרכּוֹש 50.000 דוּנם להכנת בּסיס ל“עמק” חדש, לישוּב אינטנסיבי צפוּף! – מתוֹך מפעל זה של רכישת קרקע בּאיזוֹר המַטעים להתישבוּת צפוּפה צוֹפה לקראתנוּ מפעל ישוּבי גדוֹל לימים הקרוֹבים. ונוֹסף לזה יש בּוֹ כּדי דוּגמה של פּעוּלה ציוֹנית ואפשרוּת של התנַערוּת בּציוֹנוּת.

ועוֹד דבר אחד הוֹצאתי מהקוֹנגרס, ואיני יודע אם יעלה בּידי למסוֹר אמוּנה זוֹ לכם. ראיתי את ההסתדרוּת הציוֹנית בּכשלוֹנה. ראיתיה גם בּשפלוּתה. אוּלם כּך ראיתי רק את ההסתדרוּת הציוֹנית הקיימת, לא את התנוּעה הציוֹנית ולא את השאיפה הציוֹנית. בּדוֹר הזה התחוֹלל מַשבּר פּנימי. מלבד חלקים ממנוּ שימצאוּ בּקרבּם את הכּוֹח להתלכּד עם העבוֹדה – אוּלי אבוּד הוּא הדוֹר הזה. אוּלם התנוּעה הציוֹנית אינה נגמרת בּדוֹר זה וּבשכבה זוֹ. בּכל מקוֹם – בּמקוֹמוֹת רבּים – ראיתי דוֹר צעיר, הדוֹר הכי-צעיר אשר לציוֹנוּת: החלוּץ וּתנוּעת הנוֹער. כּמוֹ תמיד בּדברי ימי ישׂראל אנוּ נמצאים בּמצב של מלחמת כּוֹחוֹת היסטוֹריים עמוּקים. אוּלי לא היה עוֹד מצב של אַסימילַציה עממית כּה רחבה – מאוֹנס וּמרצוֹן, כּאשר בּימים אלה. לא היה כּוֹחן של התרבּוּיוֹת הזרוֹת כּה חזק, לא גברוּ בּמידה כּזוֹ הקריֶריזם והמַטריאַליזם, לא נשקפה סכּנה כּזוֹ של כּלָיה וּשמד, כּאשר בּדוֹר הזה. ונדמה שעוֹד לא קמוּ בּיהדוּת כּוֹחוֹת אַקטיביים, אשר יהיוּ כּה חדוּרים בּגעגוּעים וּבמסירוּת-נפש לארץ-ישׂראל לקשוֹר בּה את חייהם – כּאשר בּדוֹר הזה. בּדוֹר הזה של התנַוונוּת תרבּוּתית ראיתי אלפי ילדים בּגוֹלה המדבּרים עברית. זוֹהי היאָבקוּת כּוֹחוֹת היסטוֹריים בּגילוּיים חזקים מאד.

כּמה קשה עכשיו, בּמצב הקשה, בּסבל האישי, בּסיכּוּיים הזעוּמים – כּמה קשה להחזיק מעמד נפשי. בּכל עתוֹנוּת ה“בּוּנד” וּשאר אוֹיבי ציוֹן לוֹעגים למשבַּתּנוּ. אוּלם אנוּ רגילים להספּדים כּאלה עוֹד מהקוֹנגרס הראשוֹן. ואחת התכוּנוֹת הכי-נחוּצוּת לנוּ – לראוֹת את התנוּעה לא רק בּענפיה, כּי אם בּשרשיה, לא רק בּגילוּייה החיצוֹניים, אלא בּמקוֹרוֹת שמהם היא מפכּה. ואם כּי יש בּגידה בּרחוֹב היהוּדי וגם במחנה הציוֹני גוּפא – יש לי הכּרה גמוּרה, שהמקוֹרוֹת שמהם ינקנוּ ואשר הם הם שהביאוּנוּ עד הלוֹם – לא נידלדלוּ. ואם נחלנוּ מפּלה בּקוֹנגרס זה חוֹבתנוּ לראוֹת את הדברים נכוֹחה: לא כּשלוֹן אדם שנפל ושבר את ראשוֹ היה זה, אלא כּשלוֹן ילד שהחל ללכת ונפל. צריך להוֹסיף לכת! וּמכּאן: לכבּוֹש את התנוּעה הציוֹנית. אין דרך לציוֹנוּת מאשר להיכּבש על ידי תנוּעת הפּוֹעלים, ואין דרך אחרת לפּוֹעל מלכבּוֹש את התנוּעה הציוֹנית בּמאַת אחוּזיה וּלהשליט בּה את רוּחוֹ, בּמשק וּבתרבּוּת. ואם נחלנוּ מפּלה – הרי לא משוּם שלא ידענוּ לבנוֹת משק, אלא מפּני שהיינוּ צעירים יוֹתר מדי, ישבנוּ חבוּיים בּפינה, הסתפּקנוּ בּאִרגוּננוּ הפּנימי, בּחיי כּת, חיי קבוּצה קטנה, אפילוּ לא מעמד; וּכשהתחלנוּ להיוֹת מעמד – לא היה לנוּ האוֹמץ לאמוֹר: לא רק מעמד אנוּ אלא המוֹן בּית ישׂראל! אני מאמין שבּמידה שהפּוֹעל יתגבּר, יצא ויכבּוֹש את ההמוֹנים, יגלה עד כּמה עוֹלה הוּא על אחרים – לא רק בּמסירוּת-הנפש, בּמעוּף הציוֹני וּבראִיית העתיד, אלא גם בּחריצוּת המעשׂית.

יש צוֹרך בּדוֹר צעיר שיעלה על הבּמה ויכבּוֹש את הציוֹנוּת. אנוּ רוֹאים חוֹסר כּל כּשרוֹן של הציוֹנוּת הקיימת לחנך דוֹר צעיר. רק אנשים עם אידיאה סוֹציאליסטית ואֶתיקה סוֹציאליסטית מוּכשרים לתפקיד זה. דוקא עכשיו, כּשאנוּ משוּחררים מהקוֹאַליציה הכּוֹזבת, נוּכל להתמכּר לעבוֹדתנוּ החינוּכית. לעמוֹד בּמלחמה, בּאוֹפּוֹזיציה, אשר תדוּן את ההנהלה בּצדק ותהיה נכוֹנה למלחמה מאוּרגנת. והתנוּעה שלא כָּנפה את דגלה, היחידה בּציוֹנוּת הרוֹאה דרך להרחבה – עתה הגיעה שעתה לריכּוּז כּוֹחוֹת, לכיבּוּש פּנימי בּציוֹנוּת וּבארץ וּלכיבּוּש חיצוֹני בּכל רחבי הגוֹלה.

חשון תרפ"ח.

¹

(בּועידת הנוֹער העוֹבד, תל-אביב, תשרי תרפ"ז)

ישבתי בּועידתכם כּתלמיד לפני רבּוֹ. הקשבתי ולמדתי הרבּה בּועידה זוֹ, שהיתה למוֹעצה תרבּוּתית רצינית. אוּלם לא ארצה ולא אוּכל לפתוֹר שאלוֹת שנתעוֹררוּ מתוֹך העבוֹדה לאחר שלא נמצאתי בּה כּל השנה. אגע אך בּאוֹפי הכּללי של מפעלכם, של הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד. נדמה לי, כּי לא רק האדישים למפעלכם, אלא גם אתם בּעצמכם אינכם עוֹמדים על כּל רצינוּתוֹ של מפעל זה. אינני יוֹדע הסתדרוּת נוֹער אחרת בּעוֹלם וּבתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, אשר תִשוה להסתדרוּתכם בעוֹשר תפקידיה ותכני פעוּלתה. כּל תנוּעת נוֹער רוֹצה לעשוֹת בּעצמה על ידי פעוּלה עצמית, בּכּוֹחוֹת הטבוּעים בּנוֹער גוּפוֹ, את הפּעוּלה החינוּכית הנַעשֹית כּרגיל על ידי בּית-ספר, מפלגוֹת וכל מיני מוֹסדוֹת והסתדרוּיוֹת של בּוֹגרים. הקלוּבּים של הנוֹער בּאמריקה הציגוּ לעצמם בּראשוֹנה פּרוֹבּלימה זוֹ של יצירת הנהלה עצמית של נוֹער, והנה כּאן הגענוּ ל“רפּוּבּליקה של נוֹער” המַקיפה את כּל חייו, ולא רק את צרכי המשׂחק, הספּוֹרט והתרבּוּת; הגענוּ להנהלה עצמית של נוֹער, אשר הסתדרוּתוֹ היא לוֹ גם לשכּת עבוֹדה גם סקציה מקצוֹעית. להיקף המכשירים החינוּכיים של הסתדרוּתכם לא הגיעה עדיין שוּם הסתדרוּת אחרת. הסתדרוּתכם מכינה את הנַער להיוֹת אזרח בחברת העוֹבדים לכל ענפי הפעוּלה החברתית, היא יוֹצרת כּבר חברת עוֹבדים צעירה, ואין זוֹ רק דרך להקלת חייו של הנוֹער העוֹבד, אלא גם דרך לחינוּכוֹ. מבּחינה זוֹ כּל סעיפּי פּעוּלתכם הם סעיפים של הפּעוּלה התרבּוּתית, כּי התפיסה הנכוֹנה של עבוֹדה תרבּוּתית זוֹהי תפיסה רחבה של תרבּוּת החיים לכל גילוּייהם.

תנוּעתכם, כּמוֹ כּל יצירתנוּ בּארץ, נאלצה אף היא לא לקבּל שַבּלוֹנה מן החוּץ, אלא להיוֹת נשענת על כּוֹח הצמיחה של ארץ-ישׂראל ושל תנוּעתנוּ החלוּצית. וכוֹח צמיחה זה גדוֹל הוּא יוֹתר מאשר אנוּ נוֹטים לשער. הפּעוּלה הקטנה, שלפני שנתים בּדיוּק הוּנח לה יסוֹד בּחדר קטן בּבית-הספר לילדי העוֹבדים, כּבר נשׂאה פּרי, אוּלם אין אנוּ רוֹאים עוֹד את כל רוֹחב האוֹפק הנשקף לה.

על תנוּעתנוּ עברה שנה של משבּר, של צמצוּם העליה, של חוֹסר-עבוֹדה ושל חוֹסר-התישבוּת. לולא זאת היתה תנוּעת הפּוֹעלים, וגם תנוּעתכם, נמצאת בּמצב אחר של גידוּל כּוֹחוֹת מאשר כּיוֹם. אוּלם דוקא השנה עברתם אתם מחיפּוּשׂ עבוֹדה בּלבד להעברת החברים אל יצירתנוּ המשקית. התחלתם בּפעוּלה זוֹ בּהיקף קטן וּבעזרה לא מספּיקה מצד תנוּעתנוּ, אוּלם איני יוֹדע, אם יש דרכים כּה מקוֹריוֹת וחשוּבוֹת להעשרת חיי הנפש של הנוֹער כעבוֹדוֹת הקטנוֹת האֵלוּ שהתחלתם בּהן.

נתבּרכתם השנה גם בּהנחת יסוֹד לקשר בּין העיר והכּפר. לא כּל תנוּעת נוֹער בחוּץ-לארץ, וּמה גם בּין היהוּדים, הצליחה לגַשר בּין שתי סביבוֹת אלוּ. גם אצלנוּ דרוּש עדיין להשקיע בּזה מאמצים גדוֹלים, מחשבה רבּה ורצוֹן טוֹב. הנה ראינוּ כּאן זה עתה נסיוֹן של התנַכּרוּת מצד מקוֹם חקלאי אחד, ואני רוֹאה חוֹבה להזהירכם, שלא תפגשוּ התנכּרוּת זוֹ מתוֹך קוֹצר-רוּח וּדחיה. הסתדרוּתנוּ, וכן גם הסתדרוּת הנוֹער, הנָה קיבּוּץ גָלוּיוֹת של פּזוּרינוּ בּין כּל העמים והתרבּוּיוֹת; וטבעית היא הזרוּת שיֶשנה לעתים בּין חלקים שוֹנים בּתוֹכנוּ. אין לפגוֹש זרוּת זוֹ מתוֹך התרגזוּת, אלא להתיחס אליה בּסבלנוּת. לפני שנתים התיחסוּ רבּים מאד בּלגלוּג לכל ההתחלה הקטנה של הנוֹער העוֹבד, אוּלם אתמוֹל היוּ כּבר רבּים מהמלַגלגים כּאן, בּאסיפת הפּתיחה של ועידתכם, כּי המעשׂה כּבש את הלבבוֹת. ואם יש עדיין פּינוֹת, שטרם הכּירוּ בּקשר המוּסרי הקוֹשר כּל עוֹבד, בּקשר החלוּצי המיוּחד הקוֹשר את כּל הנוֹער העוֹבד בּארץ-ישׂראל, אל להתיחס אליהם כּאל עוֹמדים בּחוּץ.

דוּבּר כּאן על האוֹפי של עבוֹדתכם התרבּוּתית, אם היא צריכה להיוֹת המוֹנית או להתכּוון ליחידים, אם צריך להעדיף בּה את היחיד אוֹ את הכּלל. אתם הלכתם בּדרך הפּשוּטה, הטבעית והמוּסרית, אשר נאלצתם ללכת בּה, בּדרך הדאגה לאלה הנמצאים בּשפל המדרגה התרבּוּתית. על ידי זה שהתאַמתם את עבוֹדתכם התרבּוּתית לאלה, אשר במלכּוֹדת אחרת לא היינוּ מעלים אוֹתם לעוֹלם, עשׂיתם פּעוּלה הסתדרוּתית וחינוּכית גדוֹלה; אוּלם טעוּת היא לחשוֹב, כּי הסתדרוּת המתכּוונת לעבוֹדה רחבה ועממית יכוֹלה להזניח את חינוּך היחיד. טעוּת היא לחשוֹב שיש ניגוּד בּין שתי הדרכים של חינוּך הכּלל וחינוּך היחיד.

בּתוֹכנוּ טבוּעה לעתים הנטיה להביא מחשבה אחת לידי “אחדוּת” מוּחלטת ולחשוֹב אוֹתה לאמת היחידה. ישנה אצלנוּ הנטיה להפשיט רעיוֹן, להוֹציא מתוֹכוֹ את עוֹרקיו וגידיו וּלהשליט סכֵימה אחת בּחיינוּ. אוּלם נטיה זו היא מוּטעֵית. אין “אחדוּת” כּזוֹ בּחיים. האדם הוֹלך על שתי רגליים ולא על אחת. מזה וּמזה אַל תנַח ידיך – זהוּ כּלל גדוֹל שאנו צריכים לנקוֹט בּעבוֹדתנוּ.

תנוּעתכם שהיא בּעלת אוֹפי עממי רחב היא גם בּעלת אחריוּת עממית גדוֹלה. איני יוֹדע אם יעלה לי בּדברי אלה להגבּיר בּכם את הכּרת האחריוּת הגדוֹלה שלכם בּפני עתידה של תנוּעת הפּוֹעלים. אתם מוֹנים כּיוֹם 1200 חבר, אוּלם לא רחוֹק היוֹם שתמנוּ אלפים רבּים וּבידכם יהיה הגיל הזה, שבּוֹ ניתנים קבע וּדמוּת למוּשׂגי האדם. והעבוֹדה שתיעשׂה על ידכם תטבּיע חוֹתמה על כּל חיינוּ בּעתיד. השאלה בּאיזוֹ מידה יעלה בּידכם להבטיח את נאמנוּתוֹ של הנוֹער למסוֹרת של הפּוֹעל העברי, לפתוֹח את לבּוֹ למסכת החיים החדשים הנוצָרים בּארץ, שאלה זוֹ היא אחת השאלוֹת החשוּבוֹת לכל תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית.

וזה לא יתכן, אם תסתפּקוּ בּפּעוּלה הנעשׂית כּיוֹם בּנוֹער העוֹבד. דוקא מתוֹך הדאגה לפּעוּלה הרחבה, מתוֹך חרדה זוֹ שנשמעה כּאן לבל ישארוּ נערים עזוּבים לנפשם מחוּץ לכל דאגה, דוקא מתוֹך כּך יש גם לדאוֹג לטיפּוּח מחנוֹת נערים בּעלי הכּרה, מסירוּת וכשרוֹן, אשר ישׂאוּ על כּתפיהם את כּל העוֹל והאחריוּת של הפּעוּלה ההמוֹנית התרבּוּתית הרחבה.

ההצעוֹת שנשמעוּ כּאן הנן אמנם פּרי הדאגה הזאת. הצעת הסמינַריוֹן בּאה מתוֹך דאגה לחנוּך חוּג אשר יטיל על עצמוֹ את הפּעוּלה להרחבת אָפקי התנוּעה וּלהעשרת תכנה. כּן גם הרעיוֹן בּדבר הירחוֹן. ירחוֹן טוֹב שלכם יוּכל להיוֹת גוֹרם תרבּוּתי חשוּב לכל הנוֹער בּארץ, וההסתדרוּת תראה בּודאי חוֹבה לסייע לכם. אוּלם הירחוֹן שלכם אינוֹ צריך להסתפּק בּצוּרה הרגילה של חוֹברוֹת נוֹער. הנוֹער שלנוּ גדל בּתנאים מיוּחדים, וּשאלת חינוּכוֹ התרבּוּתי והמצאת הספרוּת הדרוּשה לוֹ היא שאלה קשה מאד. בּספרוּתנוּ יש אוֹצרוֹת-עוֹשר רבּים, אוּלם דלה היא בחוֹמר הדרוּש לקוֹרא הצעיר, וּבספרים המבררים את הפּרוֹבּלימוֹת העוֹמדוֹת לפנינוּ – הפרוֹבּלימוֹת של בּנין חברתנוּ. גם בּשׂפוֹת זרוֹת לא ימצא אף מי שיוֹדע לקרוֹא בּהן את המבוּקש לפתרוֹן שאלוֹת חיינוּ. הקמת ספרוּת זוֹ תדרוֹש מאִתנו מאמצים גדוֹלים, וחשוּב מאד יהיה אם יעלה בּידכם להוֹציא פּעם לחוֹדש קוּנטרסים, ודוקא מנוּקדים, עם דברי-ספרוּת מַתאימים ועם חוֹמר אשר יהיה בּוֹ כּדי להשרישכם בּתנוּעת העבוֹדה בּארץ, ולפתוֹח לכם פּתח לעוֹלם הספרוּת והמחשבה, לחיי תנוּעוֹת ואישים. שני מפעלים אלה עלוּלים להצעיד בּהרבּה את הכשרת הדוֹר הצעיר לקראת מפעלנוּ בּארץ.

יש מתרעמים על הפּיזור הרב שבּפעוּלתנוּ התרבּוּתית המַקיפה. אוֹמרים כּי אין עלינוּ לדאוֹג אלא לנטיעת הכּרה מעמדית בּלבד, והקריאוֹת ה“מעמדיוֹת” האֵלוּ מסוּגלוֹת גם למצוֹא אוֹזן קשבת, כּי יש בּהן כּאילוּ משוּם דחיקת הקץ וּמשוּם צמאוֹן למַהפּכנוּת. אוּלם קריאוֹת אלוּ המדבּרוֹת על שחרוּר וּגאוּלה, אינן מסוּגלוֹת לקָרב אף בּמשהוּ את הנוֹער העוֹבד, אוֹ את העוֹבד בּכלל, לגאוּלתוֹ, אבל יש בּהן כּדי להרחיק את הנוֹער העוֹבד ממטרתוֹ. המגמה הזאת, לטפח צד תרבּוּתי אחד בּלבד, עלוּלה לפגוֹם פּגָמים יסוֹדיים בּהתפּתחוּת הנוֹער. והחיים אינם ניתנים להפשטה. יש הכרח לפַתח את כּל צדדי החיים כּאחד, ואם תצמח רגל ארוּכּה אחת לאדם, הרי יהיה האדם צוֹלע.

בּשם הגאוֹן מוילנה מסַפּרים, כּי הוּא התנגד לצמצוּם הלימוּד בּימיו בּש“ס וּפוֹסקים בּלבד, ודרש גם לימוּד מדעים. הוּא היה אוֹמר: כּל כּמה שיחסר האדם בּ”שבע החכמוֹת" הכּלליוֹת, יחסרוּ לוֹ עשׂר ידוֹת בּידיעת התוֹרה. בּאוֹתה התקוּפה הדתית, כּשהרימוּ את הדת ואת הלימוּד הדתי מעל לכּל, הבין אז הגאוֹן כּי גם ההתפּתחוּת הדתית מחייבת להתפּתחוּת הַרמוֹנית של האדם בּכל ענפי החיים, ועל אחת כּמה וכמה אנחנוּ, השוֹאפים לגַדל אדם יוֹצר חברה חדשה וחיים חדשים.

כּשהייתי רוֹאה עוֹד בחוּץ-לארץ איך מפטמים את הנוֹער בּנוּסחאוֹת, איך משתדלים להדבּיק תו על מצחוֹ ועל ידי ההכרזה לעשוֹתוֹ כּביכוֹל ללוֹחם על העתיד, הייתי נזכּר בּאנשים נוֹשׂאי המוֹדעוֹת בּאירוֹפּה, המדוּבּקים מוֹדעוֹת מכּל צד והם משמשים שלט חי. כּך יש רוֹצים גם כּאן להדבּיק על הנוֹער שלטים של מלחמת המעמדוֹת אוֹ שחרוּר ארץ-ישׂראל העוֹבדת, אוֹ אפילוּ של שחרוּר היחיד. אין זאת דרך של חינוּך. הדרך התרבּוּתית של החינוּך היא: לימוּד ועבוֹדה והתאמצוּת לפַתח את החוּשים ואת השׂכל של הנוֹער, כּדי שיקלוֹט בּעצמוֹ את העוֹלם. הנער הפּוֹעל אשר מַדירים אוֹתוֹ מאוֹצרוֹת התרבּוּת וּמַשרישים בּתוֹכוֹ רק נאמנוּת מוּפשטת למספר ידוּע של נוּסחאוֹת, לא יהיה לא לוֹחם אמיץ ולא אזרח נאמן בּחברת העוֹבדים החדשה, אלא – קנאי מטוּמטם, ולוּ גם מסוּר ונכוֹן ליהרג על האמיתוֹת שהקנוּ לוֹ. מחינוּך כּזה צריך להתרחק כּמטחוי קשת.

הנוֹער העוֹבד כּיוֹם מחפּשׂ וּמגשש בּדרך הנכוֹנה. עוֹד הדרך רבּה, עוֹד לא נחשׂפוּ מקוֹרוֹת החינוּך של הנוֹער העוֹבד. עוֹד רבּוֹת התביעוֹת וצוֹדקוֹת. צוֹדקוֹת התביעוֹת שנשמעוּ מהעמק. שאלת הנוֹער בּקבוּצוֹת וּבמוֹשבים היא שאלה חשוּבה מאד, שצריכה להטריד את כּל ציבּוּר הפּוֹעלים. השאלה מה יהא על ילדי המשקים שלנוּ וּמה תהיה דרכּם – חמוּרה היא מאד ויש בּה כּדי להכריע בּכל חיינוּ. אין השאלה הזאת ניתנת להיפּתר בדרך המקוּבּלה בּעיר, והועידה צריכה לחפּשׂ את הדרכים המיוּחדוֹת לעבוֹדה בּקרב הנוֹער בּמשקים. ואם גם הועידה הזאת לא תצליח עוֹד למצוֹא את הדרך לפתרוֹן השאלוֹת החמוּרוֹת, הן תברא את הלָך-הרוּח הדרוּש לכך בּקרב הנוֹער וּבקרב עוֹבדי התרבּוּת שלוֹ.