הון מעמדי והון לאומי

מאת

ברל כצנלסון

---

בּמה נקדם את ההתישבוּת העוֹבדת

מאת

ברל כצנלסון

(בועידה השניה של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. תל־אביב, ב׳ בּחשון תרצ"ג)¹

אין אני מתכּוון להשמיע בּשאלוֹת ההתישבוּת “מלים חדשוֹת”, כּי אם לתבּוֹע מעשׂים חדשים. יוֹתר נכוֹן: עשׂיה חדשה. לאָשרנוּ אַנוּ שייכים לתנוּעה שאינה רוֹאה את תפקידה בּהכרזת “מלים חדשוֹת” דוקא ויוֹדעת לשמוֹר אמוּנים לכמה מלים ישנוֹת. תפקידנוּ להפוֹך את המלים למעשׂים. זוֹ תהיה זכוּתנוּ ההיסטוֹרית הגדוֹלה, אם כּמה מאוֹתם המוּשׂגים והרעיוֹנוֹת, שעליהם גדלה תנוּעתנוּ ושבּהם שקוּע ממיטב המחשבה של דוֹרנוּ וּממיטב הירוּשה של דוֹרוֹת שקדמוּ לנוּ – אם המוּשׂגים והרעיוֹנוֹת האלה יתגלמוּ בּימינוּ וּבמוֹ ידינוּ בּבנינים, בּנטיעוֹת, בּישוּבים חיים.

מלים אחדוֹת לאֳפי ההרצאה. לפני שש שנים עמדנוּ בּמקוֹם זה כּשבּקרבּנוּ 6000 מחוּסרי־עבוֹדה. אָז ראיתי צוֹרך לסקוֹר את מצבנוּ הכּלכּלי וּלהוֹכיח לעצמנוּ כּי גם בּתוֹך השפל האָיוֹם הזה יש עדיין בּקרבּנוּ, בּתוֹך משקנוּ, די ניצנים בּריאים העלוּלים להתגבּר, אם רק אנחנוּ בּעצמנוּ לא ניסחף בּשפל ולא נעשׂה אוֹתוֹ בּכיה לדוֹרוֹת.

לפני שלוֹש שנים, כּשלאחר השפל הכּלכּלי הוּכּינו בּשפל פּוֹליטי אָיוֹם, ראיתי צוֹרך להזהיר את חברינוּ מפּני ההיגָרפוּת בּשפל, מפּני הרכּנת ראש בּפניו, וטרחתי להוֹכיח לעצמנוּ כּי הקרקע עדיין לא נשמט מתחת לרגלינוּ, כּל עוֹד אנחנוּ נאמנים לעצמנוּ.

עכשיו אנו עוֹמדים בּתקוּפה שרבּים רוֹאים אוֹתה כּתקוּפת גיאוּת. ויש בּה אָמנם סימנים של גיאוּת, אם אמיתית ואם מדוּמה. וחוֹבה היא לתנוּעתנוּ, חוֹבה חמוּרה בּיוֹתר, לא פּחוֹת חמוּרה מאשר בּשנוֹת שפל, שתזהיר מפּני השפל האוֹרב לנוּ בּתוֹך הגיאוּת.

תנוּעתנוּ – תנוּעה התישבוּתית

תנוּעתנוּ היא בּיסוֹדה תנוּעה התישבוּתית, וזהוּ הדבר המיַחד אוֹתנוּ בּתוֹך שלל הצבעים של המפלגוֹת הסוֹציאליסטיוֹת בּעוֹלם, שמפעל ההתישבוּת של עם חסר־קרקע, חסר־עבוֹדה, חסר־מוֹלדת – היה לעצם מעצמנוּ וּלרוּח מרוּחנוּ. כּל עליה אמיתית בּתנוּעת הפּוֹעלים פּירוּשה – הגבּרת הכּוֹחוֹת ההתישבוּתיים בּתוֹך התנוּעה. כּל תקוּפה אוֹ כּל עוֹנה חוֹלפת שבּה היצר ההתישבוּתי נחלש היא היא שפל אמיתי לתנוּעת הפּוֹעלים.

תכוּנה התישבוּתית זוֹ אינה רק נחלת מפלגתנוּ בּלבד, אלא נחלתה של תנוּעת הפּוֹעלים בּאָרץ כּוּלה. אוֹתם הזרמים הזעוּמים בּציבּוּר הפּוֹעלים אשר התיחסוּ בּביטוּל לרעיוֹן ההתישבוּת והעמידוּ את עצמם מחוּצה לוֹ, העמידוּ את עצמם מחוּץ לחיי האָרץ, מחוּץ ליצירתה של תנוּעת הפּוֹעלים. וּבמידה שבּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל היוּ גוּפים אשר השתתפוּ בּמעשׂה ההתישבוּת, מהם שנתנוּ את חייהם על ההתישבוּת, אבל התוֹלעת של התפיסה האנטי־התישבוּתית חדרה אליהם וכירסמה בּהם, הרי נדוֹנוּ להסתאבוּת אידיאוֹלוֹגית, אשר עשׂתה בּהם שַמוֹת, וסוֹפוֹ של דבר שהביאָה עליהם כּליה בּמוּבן הישוּבי והציוֹני.

הקוֹניוּנקטוּרה והאידיאוֹלוֹגיה שלה

מלים אחדוֹת על דבר הקוֹניוּנקטוּרה, אשר בּה אנחנוּ חיים עכשיו. סיפּרוּ לי כּי בּמסיבּה אחת של אנשים נשׂוּאי־פּנים בּאָרץ, שדנה בּאחת השאלוֹת הכּלכּליוֹת־הפּוֹליטיוֹת של השעה, הפליט אחד מאֵילי הזהב אוֹ מאֵילי תפּוּחי־הזהב בּאָרץ: “וכי יש ציוֹנוּת מחוּץ לתפּוּחי־הזהב?” מימרה זוֹ מַגדירה למדי את הפּילוֹסוֹפיה הציוֹנית המשתלטת עתה על סביבוֹתינוּ.

וּתקוּפה שבּה מתקפּלת כּל הציוֹנוּת, כּל שאלוֹתיה ועתידה, לתוֹך תפּוּח־הזהב, האם אפשר לחשוּב אוֹתה לתקוּפה בּריאה, לתקוּפה נוֹחה, לתקוּפת יצירה אמיתית בּציוֹנוּת?

אין בּינינוּ, חלילה, אוֹיב לתפּוּח־הזהב. ואין איש מאִתנוּ אשר לא ישׂמח לכל הגילוּיים החיוּביים של עוֹנה זוֹ. די להזכיר שארץ־ישׂראל היא עתה אחת הארצוֹת היחידוֹת בּעוֹלם, המוּצלת מחוֹסר־עבוֹדה, שיש לנוּ עליה, התבּצרוּת משקית, פּריחה כּלכּלית, ושהגוֹלה מתרגלת למוּשׂג החדש: יש שבר בּארץ־ישׂראל! החיוּבים רבּים וּגדוֹלים. אך אין אָנוּ יכוֹלים להסתפּק בּשׂמחה למראה הפּריחה והפּירוֹת אשר טרם הבשילוּ, עלינוּ להתבּוֹנן גם למצב הגזע והשרשים, אם לא דבקוּ בּהם נגעים העשׂוּיים להמיט אָסוֹן.

ראשית, אין להתעלם מזה שהתפיסה “התפּוּ”זית" של הציוֹנוּת קשוּרה בּנגע־ספסרוּת אָיוֹם, נגע זה המלַווה כּמעט כּל תקוּפה של גיאוּת בּציוֹנוּת. עוֹד לפני ארבּעים וּשתים שנה, בּשנת תרנ“ב, בּ”ימי טיוֹמקין“², כּשבּגוֹלה התחילוּ להתארגן אגוּדוֹת להתישבוּת, והאָרץ הוּצפה שליחים, ונרכּשוּ חלקוֹת־אדמה גדוֹלוֹת בּמחוֹזוֹת שוֹנים בּארץ – נחרבוּ כּל התקווֹת היפוֹת בּגלל מכּת־הספסרוּת. מרדכי בּן הלל הכּהן, שהשאיר לנוּ תמוּנה יפה מאוֹתם הימים, בּ”נחלה מבוֹהלת“, מעיד כּי עוֹד לא היתה תקוּפה של כּמיהה והשתוֹקקוּת המוֹנית לארץ־ישׂראל כּמוֹ בּשנה ההיא, שנת תרנ”ב, שנת גירוּש מוֹסקבה וראשית חוּרבּנה של היהדוּת הרוּסית, אך נחשוֹל הספסרוּת הוּא ששׂם לאַל את מאמציהם של טיוֹמקין, חַנקין וּברזלי, הוֹריד את כּספּי המוֹני ישׂראל לטמיוֹן ודחה את המשך המפעל לשנים רבּוֹת.

אין לך תקוּפה של התעוֹררוּת ארץ־ישׂראלית בּהמוֹנים לשם הצלת שארית הפּליטה, ההוֹן והנפש, אשר מן המארב לא יגיח האוֹיב הזה, כּשהוּא נתמך מטעם ראשי הקהל וּפרנסי הציבּוּר, האוֹמרים בּטוּב לבּם: “מה יש? ירויח עוד יהוּדי!” אבל רדיפת הרוַח הזאת הוֹפכת את הפּרוּטה האחרוֹנה של היהוּדי לא למשען בּשבילוֹ בּארץ, כּי אם לחבל על צוארוֹ. שוּב אָנוּ עוֹמדים בּתקוּפה של פּריחת ספסרוּת. וּשארית הפּליטה של ההוֹן היהוּדי, בּמקוֹם להיכּנס לבנין המוֹלדת, נחמסת ונשדדת. והכּל בּאָרץ מסוּדר כּכה – מצב חברוֹת הקרקע, חוֹסר כּל יד מדריכה וּמנהלת, חוֹסר כּל אוֹטוֹריטה, חוֹסר כּל כּוֹח בּידי הנהלת הסוֹכנוּת, – שהנגע ילך ויִפשׂה ויתחצף, שיעשׂה כָּלָה בּכל המאמצים והכּוָנוֹת הטוֹבוֹת של החוּגים המתפּרצים עכשיו לאָרץ.

הזלזוּל בּחלוּץ וּבהוֹן הלאוּמי

חזיוֹן־הלוַאי השלילי השני הוּא: דלדוּל הקרנוֹת הלאוּמיוֹת. המשבּר העוֹלמי עוֹשׂה את שלוֹ, חוּרבּן המוֹני ישׂראל עוֹשׂה את שלוֹ. ולזה יש להוֹסיף את האידיאוֹלוֹגיה המעמדית החוֹתרת תחת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת. יש שנים שהאידיאוֹלוֹגיה הזאת חוֹתרת בּמחבוֹאים, נאלצת להתחפּשׂ וּלדבּר בּלשוֹן אחרת. אחרי המאוֹרעוֹת בּשנת תרפּ"ט, כּשבּעל ההוֹן פּחד עדיין לבוא לארץ־ישׂראל, וּבליבֶרפּוּל היוּ מחירי תפּוּחי־הזהב לא טוֹבים, וההצלה היחידה היתה בּקרנוֹת הלאוּמיוֹת – אָז לא דיבּרוּ בּראש חוּצוֹת הוֹמיוֹת על האידיאוֹלוֹגיה הזאת. גם לא פּסלוּ את החלוּץ ואת ההסתדרוּת. אבל אך מנצנצת איזוֹ תקוה של הוֹן פּרטי בּאָרץ, בּא שוֹברוֹ בּצדוֹ – הזלזוּל בּהוֹן הלאוּמי. הזלזוּל בּהוֹן הלאוּמי איננוּ פּוֹסל, כּמוּבן, את ההוֹן שבּוֹ, כּי אם את המגמה הלאוּמית שבּוֹ, את התפקידים שהוּא משמש, היוֹת וקיימת בּרית בּין ההוֹן הלאוּמי והפּוֹעל, היוֹת וההוֹן הלאוּמי מסייע להקמת משק עבוֹדה בּארץ. וכן כּל פּעם שנדמה כּי יש התחלה של עליה המוֹנית, מחוּץ לעליה חלוּצית, נשנה הפּזמוֹן המפוּרסם: “נגמרה התקוּפה החלוּצית”. אין הבדל אם הפּזמוֹן נשמע מימין אוֹ משׂמאל. הוּא מלַווה את עבוֹדתנוּ כּל השנים.

אזכּיר שתי עוּבדוֹת היסטוֹריוֹת אָפייניוֹת למַדי. בּאותה השנה, בּאוֹתם החדשים אשר בּהם הלכה קבוּצת הבּיל"וּיים בּחוֹסר כּל לארץ, נעשׂוּ גם נסיוֹנוֹת שוֹנים בּקרֶמֶנצ׳וּג וּבערים אחרוֹת להקים חברוֹת בּעלי רכוּש להתישבוּת. כּאשר נוֹצר על ידי זלמן־דויד ליבוֹנטין בּיפוֹ “ועד יסוֹד־המעלה”, זה שיסד את ראשוֹן־לציוֹן, הוּא דָגַל בּהוֹן הפּרטי. אבל אוֹתה ההכרזה הגאה על דבר ההתישבוּת של בּעלי אמצעים בּראשוֹן־לציוֹן נגמרה אַחרי חדשַיִם בּשליחת יוֹסף פּיינבּרג לבּרוֹן לבקש אצלוֹ עזרה.

ועוֹד דוּגמה קטנה. חיים חיסין, אחד מטוֹבי החלוּצים והפּוֹעלים הראשוֹנים, שנפטר לפני כּחוֹדש ימים, הגיע לאחר חמש שנוֹת עבוֹדה חלוּצית בּמקוה־ישׂראל, בּראשוֹן־לציוֹן וּבגדרה, ליאוּש והחלטה לעזוֹב את הארץ. בּמה נימק את יאוּשוֹ? לא, חלילה, בּאכזבה מארץ־ישׂראל, לא בּחרטה על חמש שנוֹת עבוֹדתוֹ. הוּא הגיע אז לידי הכּרה שתפקידוֹ של החלוּץ, החלוּץ האינטליגנטי בּעל ההכּרה, כּבר נגמר והגיע זמנוֹ של המתישב הפּשוּט, וּכשם שמתישבי ראשוֹן־לציוֹן היוּ נאלצים כּעבוֹר זמן קצר לפנוֹת אל ההוֹן הלאוּמי, כּכה גם חיים חיסין בּשעה שבא בּפּעם השלישית לארץ, לא כּפוֹעל בּמקוה־ישׂראל וסוֹלל כּביש בּראשוֹן־לציוֹן ועגלוֹן בּדרך ירוּשלים, אלא כּעסקן של חוֹבבי־ציוֹן, היה צריך לפנוֹת לא לבעלי ההוֹן הפּרטי, לא “למתישב הפּשוּט”, כּי אם לחלוּצים, לבני העליה השניה, לאנשי עין־גנים.

אבל השאלה על מקוֹמם של ההוֹן הלאוּמי וההוֹן הפּרטי בּבנין האָרץ ועל השפּעתם ההדדית משמשת אצלנוּ מעין כּדוּר־מחנים הנזרק בּין המחנוֹת, והנוֹ כּחוֹמר בּיד היוֹצר בּפי כּל נוֹאם וכל מתוַכּח. אילוּ היתה האוּניברסיטה שלנוּ עוֹסקת לא רק בּדברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם, כּי אם בּחקר הישוּב וּבאוֹתה הפּעוּלה התרבּוּתית והציביליזטוֹרית הדרוּשה לישוּב, ההוֹלך ונבנה, היה אפשר לדרוֹש ממנה שתוֹציא את השאלה מתחוּמי הפּוּלמוֹס הנַצחני ותתן לנוּ מחקר רציני בּתוֹלדוֹת הישוּב, על פּעוּלת ההוֹן הלאוּמי. סבוּרני שהיינוּ בּאים לתוֹצאוֹת אחרות לגמרי מאלה המקוּבּלוֹת עכשיו.

מה פּעל בּארץ ההוֹן הלאוּמי

מסביב לשאלה זוֹ רק הערוֹת קטנוֹת. מה כּמוּת ההוֹן העברי? הדעוֹת מחוּלקוֹת. שמעתי שבּחוּגי הסוֹכנוּת היהוּדית מעריכים את ההוֹן היהוּדי שנכנס לאחר המלחמה בּ־18 מיליוֹן לירוֹת. אין לי כּל אפשרוּת לבדוֹק מספּר זה. אוּלם ההוֹן של שתי הקרנוֹת הלאוּמיוֹת בּלבד הוּא כּ־8 מיליוֹן לירוֹת. קרן־היסוֹד השקיעה עד עכשיו בּארץ 4.800.000 לירוֹת. הקרן הקימת אספה שלוֹשה מיליוֹן וּמאתים אלף לירוֹת. אבל לא רק שתי הקרנוֹת הלאוּמיוֹת מהווֹת את ההוֹן הלאוּמי. חלק גדוֹל מן ההוֹן הפּוֹעל בּארץ בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, אם פילנטרוֹפּיוֹת למחצה אוֹ בּיוּרוֹקרטיוֹת למחצה אוֹ קפּיטליסטיוֹת למחצה, הנהוּ לאוּמי על פּי מקוֹרוֹ ועל פּי יעוּדוֹ. הוּא בּא ממקוֹרוֹת לאוּמיים וּלשם תפקידים לאוּמיים. הנה החברה הכּלכּלית האמריקאית³ נוֹסדה על ידי ציוֹנים שפּרשוּ מקרן־היסוֹד וּפוֹעלת בּכספּי הג׳וֹינט וכוּ'. ושמא קרן העזרה⁴, שאין לישוּב שוּם שליטה עליה, בּאה ממקוֹרוֹת קפּיטליסטיים? והבּנקים, הָחֵל בּאפּ“ק והבּנק האיפּוֹתיקאי, וכַלֵה בּ”בּנק למלאכה" אוֹ “בּני־בּרק”, השוֹלח שד"רים לאמריקה וּמוֹשיט שם יד אל הנהלת המַגבּית הארץ־ישׂראלית, הבּנקים האלה נוֹסדוּ לא על ידי בּנקאים, כּי אם בּעזרת הכּסף של כּלל ישׂראל. ואפילוּ החברוֹת הגדוֹלוֹת שלנוּ, בּעלוֹת הקוֹנצסיוֹת, כּמוֹ חברת החשמל וחברת האַשלג – כּלוּם אין מקוֹרן, גם האיניציאַטיבה הראשוֹנה וגם ההשקעוֹת הראשוֹנוֹת, בּהוֹן הלאוּמי? וגם בּביסוּסן הפינַנסי לקח ההוֹן הלאוּמי וגם ההוֹן היהוּדי הפּרטי, שבּא בּתפקיד לאוּמי, חלק גדוֹל מאד.

תסלחוּ לי אם אוֹמר כּמה מלים על מקוֹמוֹ של ההוֹן הלאוּמי בּבנין תל־אביב. זוֹ העיר המפוּרסמת בּזה שהיא כּוּלה קיימת, כּביכוֹל, בּזכוּת “האיניציאטיבה הפּרטית”, על טהרת הרכוּש הפּרטי. רשמתי לי איזה מספּרים. בּשביל בּנין השכוּנה הראשוֹנה של תל־אביב (ששים הבּתים הראשוֹנים) הלותה בּזמנה הקרן הקימת 300 אלף פרנקים. אחר כּך נתנה את המגרש של הגימנַסיה, והגימנסיה כּוּלה הוּקמה בּכסף ציוֹני. הגימנסיה הציוֹנית שימשה מקוֹר פּרנסה חשוּב בּשביל תל־אביב. וּכשתל־אביב היתה זקוּקה לבנין בּית־כּנסת, קיבּלה בּמתנה אדמה מאת הקרן הקימת. השכוּנה הראשוֹנה הגדוֹלה, שהפכה את תל־אביב משכוּנה לעיר, הוּקמה אחרי הפּרעוֹת של 1921 על אַדמת הקרן הקימת בּכספּי קרן־היסוֹד. מאתים הבּתים של “מחוּסרי־דירוֹת”⁵ – “נוֹרדיה” כּיוֹם – וכמה שכוּנוֹת של פּוֹעלים, מוֹרים וּפקידים, נבנוּ ועוֹד הוֹלכוֹת ונבנוֹת על אדמת הקרן הקימת וּבהלואוֹת של הוֹן לאוּמי. הבּנק האיפּוֹתיקאי בּתל־אביב, שהשקיע את החלק המכריע מכּספּוֹ בּבנין תל־אביב, נוֹסד ופּוֹעל בּהוֹן ציוֹני. בּתעשׂיה של תל־אביב, הָחֵל מסיליקט, הוּשקעוּ כּספים לא מעטים של הבּנקים הציוֹניים ושל מקוֹרוֹת לאוּמיים אחרים. אף על פּי כן נוֹהגים תדיר להזכּיר מה שלא קיבּלוּ ועוֹברים בּשתיקה על מה שקיבּלוּ. וכמה השקיעה קרן־היסוֹד בּהלוָאוֹת לעיריית תל־אביב לסלילת כּבישים ולעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת? חוֹב גדוֹל זה כּוּלוֹ נמחק, כּלוֹמר, ניתן בּמתנה לעיריה. בּמשך כּל השנים השתתפוּ הקרנוֹת הלאוּמיוֹת בּעבוֹדת החינוּך והבּריאוּת בּתל־אביב בּסכוּמים הגוּנים עד מאד. והעיריה לא מצאה אפילוּ לנחוּץ להקים בּעיר בּאיזה מקוֹם מרכּזי טבלה, שבּה תוֹדיע לכל עוֹבר בּאיזוֹ מידה השתתף עם ישׂראל כּוּלוֹ בּהקמת תל־ אביב. אַדרבּא, ראש עיריית תל־אביב מוֹצא לנחוּץ להתפּאר בּכל מיני חגיגוֹת לפני מוֹשלים ונכבּדים: כּוֹחנוּ ועוֹצם ידנוּ עשׂה לנוּ את החַיִל הזה. היש עוֹד עיר אחת בּעוֹלם אשר בּפיתוּחה הוּשקע, לפי ערך, הוֹן ציבּוּרי מן החוּץ בּשיעוּר כּזה? צרוּת־הלב וּכפיית־הטוֹבה המעמדית של בּעלי־הבּתים שלנוּ מתירוֹת להם את התפיסה האידיאוֹלוֹגית, המזלזלת בּהוֹן הלאוּמי ואוֹמרת: אני ואַפסי עוֹד!

לא ההוֹן הלאוּמי שנוּא, אלא מטרתוֹ

ארשה לעצמי לוֹמר, שהזלזוּל הזה בּהוֹן הלאוּמי נוֹבע לא כּל כּך מתוֹך שׂנאָה להוֹן הלאוּמי עצמוֹ. לא ראינוּ עדיין שהאידיאוֹלוֹגים של ההוֹן הפּרטי יזלזלוּ בּהוֹן הלאוּמי וידחוּ אוֹתוֹ בּזמן שיש להם איזוֹ תקוה להיבּנוֹת ממנוּ. ראינוּ שהתאחדוֹת בּעלי־התעשׂיה תוֹבעת בּלי הרף – וּבצדק – שההוֹן הלאוּמי ישתתף בּהקמת הבּנק שלה. והתאחדוֹת האכּרים – מי עוֹד כּמוֹה תקיפה וּבלתי־תלוּיה בּכלל ישׂראל, – אף היא, בּבוֹאָה ליצוֹר את הבּנק שלה, שלחה את שליחיה, לא לפינַנסיסטים סתם, אלא ליהוּדים שיש להם קצת שייכוּת לסוֹכנוּת ולציוֹנוּת, ושבּידיהם קרנוֹת למטרוֹת ארץ־ישׂראליוֹת.

הניגוּד להוֹן הלאוּמי הוּא איפוֹא רק בּגלל המטרוֹת שהוֹן זה הציג לוֹ. כּל מדינה יש לה הוֹן לאוּמי משלה. וּבכל מקוֹם יש מלחמה סביב ההוֹן הלאוּמי. המלחמה היא למַה ישמש ואת מי ישמש ההוֹן הלאוּמי. אם יסחט את כּספי ההמוֹנים כּדי למסוֹר אוֹתם לשכבה העליוֹנה של אַגררים וּפיאוֹדלים וּמַלוי בּריבּית, אוֹ שכּספּי ההוֹן הלאוּמי יוּצאוּ להטבת מצב ההמוֹנים, להשׂכּלה עממית וליצירת משק לאוּמי. והיוֹת שמנהיגי הציוֹנוּת בּאוּ (לא מתוֹך הכּרה סוֹציאַליסטית אוֹ רדיקלית, אלא מתוֹך הכרח ציוֹני עמוֹק) לידי הכּרה שאין להקים מדינה עברית בּלי משק עברי, וההוֹן הלאוּמי, שהיה מוּזרם בּימי פּקידוּת הבּרוֹן לאפיקי עבוֹדה ערבית, הוּפנה עתה ליצירת משק־עבוֹדה עברי, לפיכך בּא הקטרוּג על ההוֹן הלאוּמי.

עכשיו, כּשהזלזוּל בּקרנוֹת נעשׂה מַטבּע עוֹבר לסוֹחר, חוֹבה כּפוּלה וּמכוּפּלת עלינוּ לשקוֹד על תקנתן.

מי הכזיב?

האוּמנם הקרנוֹת הן שהכזיבוּ אוֹ מי שהוּא אחר הכזיב? עם מפוּזר וּמפוֹרד, הנמצא בּמצב של משבּר כּרוֹני (המשבּר הגדוֹל שלנוּ התחיל מראשית המלחמה), עם שאין בּוֹ שום כּוֹח מצַווה וּמכריח, עם הניתן לפרעוֹת ולמשיסה, נתן לשתי הקרנוֹת הלאוּמיוֹת (מחוּץ לכל השאר) כּמה מיליוֹנים. האם רבּוֹת הן תנוּעוֹת השחרוּר בּעוֹלם אשר דרשוּ מהמוֹני נוֹשׂאיהן קרבּנוֹת כּסף כּאלה, וגם קיבּלוּ אוֹתן? המוּצדקת, לאחר כּל אלה, הכּפירה בּהוֹן הלאוּמי?

שאלה אחרת היא אם אנחנוּ הבינוֹנוּ להשתמש בּקרנוֹת כּהוֹגן. זוֹהי השאלה שהמַצפּוּן הציוֹני של כּל אחד מאִתנוּ איננוּ חפשי ממנה. כּל אחד מאתנוּ חייב לראוֹת עצמוֹ אַחראי לאוֹתן הפּרוּטוֹת אשר העם היהוּדי מַזיל לארץ לשם הצלתוֹ. ולא על הפסדים וגישוּשים וטעוּיוֹת אני מדבּר. לא מחכמה הוּא להיוֹת חכם לאַחר מעשׂה. מתוֹך הגישוּשים והטעוּיוֹת הגענוּ עד הלוֹם. השאלה הטוֹרדת היא: “התכלית”. נניח שהקרנוֹת תצלחנה יוֹתר, כּלום יתכן שבּנין מדינה, התישבוּת המוֹנית – והלא זוֹ הכּוָנה המחַיה את מעשׂינוּ, – יֵעָשׂוּ בּתרוּמוֹת שנתיוֹת, ולוּ גם גדוֹלוֹת? התרוּמוֹת זה דרכּן לבוֹא טיפּין טיפּין. כּלוּם התישבוּת המוֹנית יכוֹלה להיעשׂוֹת טיפּין טיפּין? כּלוּם אפשר לנהל את גאוּלת הקרקע לפי הפּרוּטוֹת המצטבּרוֹת בּקוּפּה? אָכן, הקרן הקימת הכּתה שרשים בּעם, ילדים מתחנכים לאוֹרה, וכל עוֹד לא תשלים את מלאכתה לא יחדלוּ הדוֹרוֹת הבּאים להביא את תרוּמוֹתיהם. הריני מאמין כּי 300־200 אלף לירוֹת בּשנה ימָסרוּ לקרן הקימת בּמשך דוֹרוֹת רבּים. אוּלם, היתכן שגם התאחזוּתנוּ בּקרקע תיגרר קמעה קמעה בּמשך דוֹרוֹת רבּים, הכּל לפי שתעלה הקוּפסה, ואנחנוּ, רעֵבֵי הקרקע, נשב וּנחכּה? הדבר היה בּרוּר לאנשים “בּלתי־מעשׂיים” מן הרגע הראשוֹן לאַחר המלחמה; אז נאמרה המלה, שעדיין היא מלה יתוֹמה, על המלוה הלאוּמי. דיבּרוּ: נחמן סירקין, יבנאלי. ארלוֹזוֹרוֹב כּתב על זה ספר. ו“אחדוֹת־העבוֹדה” ניסחה זאת בּמצע האיחוּד הראשוֹן. ואף על פּי כן נשארה זוֹ מלה יתוֹמה. איני חוֹשש לוֹמר כּי זוֹהי אַשמתנוּ. הנַאשים אחרים? פּעם נבחרה ועדה מטעם ההסתדרוּת הציוֹנית לשאלה זוֹ. השתתף גם הרבּרט סמוּאל. כּל הציוֹנוּת חיכּתה למוֹצא פּיה. וּלבסוֹף זיכּוּ אוֹתנוּ למזל שוּב בּידיעה שהשעה עוֹד לא הגיעה. “אַנשי־המעשׂה” הגדוֹלים, אשר לא חדלוּ ללמד אוֹתנוּ ממרוֹם שבתם פּרק בּמעשׂיוּת, ידעוּ לגבּי ארץ־ישׂראל רק השקפה אחת, מרוֹם חכמת הכּלכּלה: אל תוֹציא יוֹתר ממה שאתה מכניס. חכמת־מיקוֹביר, הגיבּוֹר הדיקנסי הידוּע. והחכמה המעשׂית הזאת היא שהביאה לידי כּך שאת חלק הארי מהוֹן העם הוֹצאנוּ לא ליצירת ענפי מחיה חדשים להמוֹנים עוֹלים, כּי אם להחזקת הישוּב הקיים, לשם בּריאוֹתוֹ, חינוּכוֹ וּצרכיו האחרים, ורק את המעט שהוֹתרנוּ לאַחר כּל אלה – הקדשנוּ לבנין חדש. והדבר היה טבעי: בּאין עליה גדוֹלה וּבאין התישבוּת המוֹנית – אין תקוה גם לישוּב הקיים שיקוּם ויעמוֹד על רגליו. רק הגדלת הישוּב ויצירת ענפי פּרנסה חדשים בּתוֹכוֹ עשׂוּיות להקדים את ירידתוֹ מעל שוּלחן הקרנוֹת. אוּלם השיטה הבּוֹנה את הארץ מן השארית המצוּיה בּקוּפּה דנה את התקציב הציוֹני עוֹד לשנים רבּוֹת שיעסוֹק לא בּעליה וּבהתישבוּת, אלא בּהחזקת הקיים. אם אין עוֹשׂים התישבוּת אלא בּכּסף המזוּמן שבּקוּפה, דוֹחים ממילא כּל תקוה להתישבוּת רצינית. הנשמע בּעוֹלם שמדינה אוֹ עיריה הניגָשים למפעלי השקעה רחבי־מידוֹת, יבצעוּ את הדברים הללוּ מתוֹך התקציב השוֹטף? לשם הקמת מפעלים קוֹלוֹניזציוֹניים, אוֹ תעשׂייתיים, אוֹ צבאיים לוֹוים כּספים וּממַשכּנים את עמל הדוֹרוֹת הבּאים, והדוֹרוֹת הבּאים יֵהנוּ והם גם ישלמוּ. אך חכמי הכּלכּלה בּציוֹנוּת לא הוֹדוּ בּכך. הם בּאוּ והאשימוּ אוֹתנוּ קשוֹת, מדוּע קנינוּ קרקע בּזמן שלא היה לנוּ כּסף מזוּמן? מדוּע עשׂינוּ התישבוּת בּטרם אָספנוּ את הדרוּש לגמר ההתישבוּת? הם הכריזוּ על “קוֹנסוֹלידיציה”. וּכמוֹ בּכמה מקרים אחרים הסתפּקוּ בּהכרזה, וּבתוֹצאוֹת הפּוֹליטיוֹת של הכרזה. קוֹנסוֹלידיציה הלא פּירוּשה לתת למשק את החסר לוֹ. לבל יצטרך להוֹציא כּסף להספּקה, לבל יצטרך להיוֹת סמוּך על שוּלחנם של אחרים. אוּלם קוֹנסוֹלידיציה כּזאת אינה נעשׂית בּידים ריקוֹת, וגם לא טיפּין טיפּין. חכמי הכּלכּלה שלנוּ דאגוּ רק להטפת מוּסר. מאז עברוּ שש שנים. היכן אנחנוּ עוֹמדים בּביסוּס המשקים כּיוֹם הזה?

ושוּב לעניני הקרקע. כּל הגוּשים הגדוֹלים שרכשנוּ עד עכשיו בּארץ (העמק, מפרץ־חיפה, וָדי־חוארת וגם אדמוֹת שנרכּשוּ בּזמן האחרוֹן בּשרוֹן) נתאַפשרה רכישתם רק מפּני שהקרן הקימת לא נשמעה לתוֹרוֹת הכּלכּליוֹת והעיזה לפעוֹל בּעזרת אשראי. אילוּ היתה הקרן הקימת נשמעת לאוֹתן התוֹרוֹת ספק אם אוֹתם הגוּשים הרחבים, המהַווים את רכוּשנוּ הקרקעי בּאָרץ, היוּ בּידינוּ כּיום. ויוֹתר מזה: ספק אם בּכלל היתה לנוּ תקוה שבּיוֹם מן הימים נרכּוֹש אוֹתם. לגבּי קרקע קיימים לא רק חוּקים מסחריים רגילים, כּי אם גם חוּקים אחרים. וּתנוּעה שאינה מבינה להתאים את מעשׂיה לחוּקים העליוֹנים האלה אינה רשאית להתימר בּרצוֹן וּביכוֹלת לפתוֹר שאלוֹת לאוּמיוֹת והתישבוּתיוֹת.

אשמים גם אנחנוּ

אַשמתנוּ היא שלא נמצאוּ בּקרבּנוּ “משוּגעים” לענין המלוה, אשר יהפכוּ אוֹתוֹ למעשׂה קיים. לא בּשמים הוּא, ולא מחוּץ לחוּקי הכּלכּלה. ה“משוּגעים” היוּ “שוֹברים את מוֹחם”, מנסים וחוֹזרים וּמנסים, מנסים וכוֹשלים וּמשׂיגים את שלהם. את מי נַאשים? כּלוּם את הרבּרט סמוּאל?

אשמה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל, שדָגלה לכאוֹרה בּסיסמת המלוה, אוּלם לא הכּירה כּי אין לה זכוּת קיוּם בּתוֹרת תנוּעה המבקשת להביא גאוּלה להמוֹנים, אם לא תָכוֹף על הציוֹנוּת את המאמצים להגשמתה.

וּמה שלא עשׂינוּ עד כּה עלינוּ לתקן מעתה. אַל נחמיץ. וּמי יוֹדע אם עוֹד תהיה לנוּ שעה כּזוֹ. אם תנוּעתנוּ תחשוּב שמהיוֹם נעשׂה דבר המלוה ענין אַקטוּאַלי בּציוֹנוּת, יחדל הדבר להיוֹת מלה ויתחיל להיוֹת מעשׂה.

אוּלם תנוּעה כּתנוּעתנוּ אינה רשאית להסתפּק בּמה שתכתיב פּרוֹגרמה למוֹסדוֹת הלאוּמיים, חייבת היא להקדיש אוֹ להפקיר אנשים לדבר, בּציווּי מפוֹרש, כּי הם חייבים להרוֹס את כּל המחיצוֹת. עלינוּ לפרוֹץ דרכים גם להוֹן לאוּמי וגם להתישבוּת חדשה. עלינוּ למלא את החסר כּרגע בּארץ. את פּגימת ההתנחלוּת הפּרדסית עלינוּ למלא בּהתישבוּת עממית, חוֹבתנוּ לעשׂוֹת את העוֹלה לארץ לא לבַּטרַק חקלאי, כּי אם לאיש מעוֹרה בּקרקע ורוֹאה בּה את עתידוֹ הלאוּמי ועתידוֹ הפּרטי. אם אנחנוּ לא נעשׂה זאת, אחרים לא יעשׂוּ. ואזי מי יוֹדע אם העליה הבּרוּכה הדוֹפקת על שערי הארץ לא תיהפך לנוּ לרוֹעץ? ראינוּ כּבר גלים בּאים וחוֹזרים כּלעוּמת שבּאוּ. ספק הוּא אם אוֹתוֹ המשק הפּרטי הקוֹלט עליה, תחת הלחץ שיצר הפּוֹעל העברי בּארץ, יש בּוֹ לבדו כּוֹח גם לאַזרח את העליה וּלפרנס אוֹתה.

ההוֹן הפּרטי

יש מפלצת אחת שבּה מנפנפים עלינוּ, כּמדוּמני, מיוֹם היוֹתנוּ בּארץ, כּל מיני אידיאוֹלוֹגים, לא רק מצד אוֹיבינוּ מבּחוּץ, כּי אם גם מצד מנַדינוּ מבּפנים – המפלצת של ההוֹן הפּרטי: ההוֹן הפּרטי הוֹלך וּבא! הוּא יבלע אתכם, ישׂים קץ לאוּטוֹפּיוֹת שלכם, אתם המנסים לשוא לבנות אִיים סוֹציאַליסטיים בּתוֹך המשק הקפּיטליסטי. הלכה ההגמוֹניה שלכם. יתכן שהעוֹלים החדשים בּקרבּנוּ רוֹאים בּהכרזוֹת אלה משוּם מלה חדשה, תפיסה חדשה, “מדעית” וּ“מַרכּסיסטית”. אוּלם את הפּזמוֹן הזה שמענוּ מיוֹם בּוֹאנוּ לארץ. וּכדאי לבדוֹק אם ההוֹן הפּרטי, העוֹלה עכשיו, הוּא בּאמת לרוֹעץ לפּוֹעל, אם הוּא עלוּל להחליש אוֹתנוּ, לפוֹרר אוֹתנוּ. יתכן כּי ימצאוּ פּיקחים אשר יראוּ סתירה בּזה, שבּאסיפה סוֹציאַליסטית ישָמעוּ דברים כּאלה. אוּלם אַגיד גלוּי, כּי מבּיט אני על כּל פּרוּטה יהוּדית ההוֹלכת לארץ כּמוֹ על אוּד מוּצל מאש. ההוֹן הנשאר בּגוֹלה לעוֹלם לא יהיה שייך לעם ישׂראל. אם בּאטאטיזם הפּוֹלני ואם בּהיטלריזם הגרמני ואם בּמהפּכה הסוֹביטית – להם ולא לנוּ יהיה.

ההוֹן שלא יוּעבר הנה – לא יכּנס לעוֹלם לרשוּת העם העברי, ועבוֹדה לעוֹבד העברי לא תינתן על ידוֹ.

אָכן, היוּ ימים שהזהרנוּ מאד מפּני הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּהוֹן זה. הדברים הללוּ היוּ מוּצדקים בּשעתם. כּל עוֹד לא היתה בּארץ יד עוֹבדת עברית ויד כּוֹבשת עברית אָרבה לנוּ סכּנה שההוֹן העברי יבנה משק לא לנוּ ויעקוֹר את תקותנוּ גם מבּחינה מוּסרית וּמדינית וגם מבּחינת האוכלוֹסים. היתה סכּנה שההוֹן הזה יעקוֹר לעוֹלם ועד כּל תקוה של התרכּזוּת המוֹני ישׂראל בּארץ. אוּלם בּינתים קרה דבר־מה. ההיסטוֹריה אינה מתנהלת רק על פּי סכֵימוֹת. בּתוֹרה אין מוּקדם ואין מאוּחר, אבל בּהיסטוֹריה יש מוּקדם וּמאוּחר. ההיסטוֹריה היא גם שׂדה איסטרטגי של כּוֹחוֹת שוֹנים. וּמי שקדם ותקע יתד ותפס עמדה וגם יוֹדע להחזיק בּה – הרי הוּא משפּיע וּמחייב גם את הכּוֹחוֹת שבּאים אחריו וּמכריח אוֹתם להכּיר בּמציאוֹתוֹ. קוֹמץ אנשי העליה השניה והשלישית עשׂוּ אוֹתה פּעוּלה כיבּוּשית ויצרוּ את העוֹבד העברי, את הכּוֹח הארגוּני, המדיני והציבּוּרי של העוֹבד. וכל מה שעלה אחריו לארץ, לא רק הוֹן יהוּדי כּי אם גם הוֹן זר, מוּכרח להתחשב בּעוּבדוֹת שנוֹצרוּ על ידי הפּוֹעל העברי, ההוֹן הלאוּמי וההתישבוּת הלאוּמית. אוּלי יראוּ בּזה בּעלי־הבּתים עוֹד תוֹספת גנאי להוֹן הלאוּמי שגרם לביצוּר עמדוֹת העבוֹדה העברית. אבל הפּוֹעל העברי בּארץ וגם ההמוֹנים היהוּדים הנמצאים אוּלי כּרגע בּמחנה בּעלי בּתים, אלא שבּבוֹאם לארץ יהיוּ לאנשי עבוֹדה – בּשבילם חשוּב לדעת וּלהכּיר שההוֹן הלאוּמי היה בּן־בּרית לפּוֹעל העברי ועזר לוֹ בּיצירת עמדוֹת חשוּבוֹת, המשמשוֹת בּסיס איסטרטגי בּמלחמתוֹ על זכוּת עבוֹדתוֹ וּתנאי עבוֹדתוֹ.

וּבכן, גם זוֹהי דיאַלקטיקה של תנוּעתנוּ: בּראשית קיוּמנוּ, בּעוֹד היינוּ מעטים וחלשים, פּחדנוּ מפּני ההוֹן הפּרטי אשר עיניו רק לבצעוֹ. לאַחר חצי יוֹבל שנים הגענוּ למדרגה שאנוּ יכוֹלים להביא בּחשבּוֹן ההתישבוּת העוֹבדת גם את ההוֹן הפּרטי, בּין כּנוֹתן עבוֹדה וּבין כּהוֹן המחפּשׂ לעצמוֹ השקעה וּמוּכן למצוֹא אוֹתה גם אצל הפּוֹעל. הגענוּ לידי כּך שההוֹן הפּרטי מתחיל כּבר להבּיט על הפּוֹעל כּעל לקוֹח רציני והוּא מוּכן להשקיע כּספים בּמפעלים ישוּביים שלנוּ.

העבוֹדה השׂכירה

מאימתי התחילה העבוֹדה השׂכירה לבוא בּחשבּוֹן כּאמצעי עזר להתישבוּת? למעשׂה רק בּחמש השנים הללוּ. אוּלם כּדאי לדעת שזוֹ היתה נקוּדת־מוֹצא בּמחשבוֹת הראשוֹנוֹת על התישבוּת הפּוֹעלים. יקראוּ נא החברים את הויכּוּח המענין בּין ויתקין ואהרוֹנוֹביץבּדבר כיבּוּש הקרקע וכיבּוּש העבוֹדה (“הפּוֹעל הצעיר׳', תרס”ח). ויתקין חלם כּבר אז את חלוֹם ההתישבוּת העוֹבדת⁶. עדיין לא היוּ קרנוֹת לאוּמיוֹת. ויתקין תיאר לעצמוֹ שהפּוֹעלים יעבדוּ כּאריסים וּמחסכוֹנוֹתיהם יקימוּ את משקם. גם בּיסוּד חַוַת כּנרת התכַּוונוּ לכך שהפּוֹעלים יתישבוּ מחסכוֹנוֹת שׂכר עבוֹדתם. בּאוֹתם הימים הבּיטוּ הפּוֹעלים בּשלילה על התישבוּת בּעזרת כּספים מן החוּץ. פּחדוּ מפּני שנוֹררוּת וּכניעה לכסף זר. החלוֹמוֹת לא נתקיימוּ. והנה עברה תקוּפה וחזרנוּ לאוֹתה נקוּדת־המוֹצא: להשתמש בּעבוֹדה שׂכירה לשם מפעל ההתישבוּת העוֹבדת.

עוֹד לפני זמן לא רב היתה מחשבה זוֹ זרה לנוּ. דוּגמה אחת: כּשבּאה ועדת דה־לימה וסימוֹן⁷ (בּשנת 1920) וטענה לנוּ שמבּחינה מסחרית אָסוּר לתת למתישב “ציוּד מלא”, טענוּ אנחנוּ: אפשר צִדקתם מבּחינת המדע והעסקיוּת, אבל מנַין ישׂא הפּוֹעל את חלקוֹ בּ“ציוּד”, אם אין לוֹ שוּם אמצעים משלוֹ וּכשהוּא ניגש להתישב עוֹד נגרר אחריו איזה דפיציט? נלחמנוּ בּכל כּוֹחנוּ נגד דרישת הוַעדה. אָז אפשר היינוּ צוֹדקים. בּשנת 1920, בּמצב העבוֹדה בּימי המלחמה וּמיד לאחר המלחמה, לא היתה לפּוֹעל בּאמת כּל אפשרוּת שהיא להשתתף בּהתישבוּת בּאמצעיו.

אבל טענה צוֹדקת לשעתה אינה צוֹדקת לעוֹלמים. בּאוּ ימים אחרים. בּאה תקוּפת הכּבישים, נכבּשה מלאכת הבּנין בּערים, התחיל ריכּוּז המוֹנים בּארץ. אילוּ היתה לנוּ אז אידיאה ישוּבית רדיקלית, אילוּ ידענוּ אז שצריך לרתוֹם את הכנסוֹת העבוֹדה בּיצירת משק והוֹן לתנוּעה, היינוּ אוּלי פּטוּרים אחר כּך מכּמה פּוּרענוּיוֹת. גם אז היוּ בּינינוּ אנשים “מטוֹרפים”. רמז דרש ותבע עוֹד בּימי המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת: לאן הכּספים הללוּ הוֹלכים? גם אז דיבּר על “מַשפּך”: הכּלכּלה שלנוּ משוּלה למַשפּך המכנים בּזוֹ וּמוֹציא בּזוֹ. אין אנחנוּ יוֹצרים שוּם נכסים. אז צף הרעיוֹן של שכוּנוֹת עוֹבדים בּהיקף גדוֹל. אך, כּנראה, “לא איכשר דָרא”. אוּלם מה שלא למדנוּ בּעוֹד מוֹעד מתוֹך אינטוּאיציה, מתוֹך ראיית הנוֹלד, למדנוּ לאחר זמן מתוֹך מצוּקה, ואוּלי לא רק מתוֹך מצוּקה בּלבד. יש עוֹד כּמה גוֹרמים: הזמן וההמוֹניוּת, אוֹ העליה. גם ההתמַחוּת המעשׂית, ההסתכּלוּת בּפני החיים, התפּתחוּת החוּשים עשׂוּ את שלהם.

התאחזוּת

עכשיו לפנינוּ תמוּנה אחרת לגמרי: כּמה קיבּוּצים, החיים על עבוֹדה שׂכירה בּמוֹשבוֹת, משׂכר עבוֹדה זעוּם, היוּ לבעלי רכוּש וּמשק. הם עוֹד רחוֹקים מאד מהיוֹת “בּעלי־גוּף”, אוּלם מבּחינת ההוֹן העצמי שלהם אפשר שהם עוֹלים על כּמה גוּפים התישבוּתיים מהעליוֹת הקוֹדמוֹת. לא קל היה לתנוּעתנוּ לסגל לעצמה מוּשׂגים חדשים. היוּ מחשוּבי חברינוּ החקלאים שהבּיטוּ בּעין רעה על “משקי־עזר בּמוֹשבוֹת”.⁸ הם “השלימוּ” עם שכוּנוֹת עוֹבדים בּשביל העיר, אוּלם בּשביל הכּפר אמרוּ: “אוֹ התישבוּת מלאה אוֹ לא־כלוּם”. עברנוּ בּכוּר מַצרף, עד שהגענוּ לכמה מוּשׂגים התישבוּתיים וּמשקיים. לפני חמש שנים דיבּרנוּ על התישבוּת “כּבדה” ו“קלה”⁹. עכשיו אוּלי לא נשתמש בּמוּנחים אלה. הגענוּ לכך שצריך להשתמש בּחסכוֹן הדל של הפּוֹעל משׂכר עבוֹדתוֹ בּשביל השקעה משקית. לפנים היה הפּוֹעל עוֹבד בּארץ עשׂר עד חמש־עשׂרה שנה עד שהגיע תוֹרוֹ להתישב, ואז צריך היה על פּי “דין” לקבּל התישבוּת מלאה, בּמשך שנתים־שלוֹש, והתישבוּת זוֹ אָרכה כּעשר שנים, ויש שהיא עוֹד לא נסתיימה. עכשיו הגענוּ לידי שינוּי סדר. אין מתישב צריך לחכּוֹת עד שילבּינוּ שׂערוֹתיו. המפעל ההתישבוּתי מתחיל עם העוֹלה החדש בּכניסתוֹ לעבוֹדה ונמשך. יתכן שעכשיו יהיה ה“תוֹר” מוּקדם יוֹתר מאשר בּימי ההתישבוּת המלאה עם ה“ציוּד המלא”. למען הזהירוּת, כּדי להימנע מויכּוּחים וּמטענוֹת של מוּמחים שיוֹכיחוּ לנוּ כּי מה שיש בּנַענה וּבגבעת־בּרנר וּבארגוּן ג׳ידרוֹ אין זה התישבוּת, הייתי מציע לקרוֹא לזה התאחזוּת.¹⁰ אנחנוּ נוֹתנים לפּוֹעל את הדחיפה הראשוֹנה: את הקרקע. יֵאחז בּה ו“יחרוֹש בּחטמוֹ את הקרקע”, כּמוֹ שאמר אוֹתוֹ היהוּדי ללילינבּלוּם בּנסעוֹ לארץ (לילינבּלוּם הוּא ששאל אוֹתוֹ: וכמה יכוֹל אדם לחרוֹש בּחטמוֹ? ואכן, לפיכך חלקוֹתינוּ קטנוֹת).

לא נצמצם את התישבוּתנוּ בּאֵזוֹר אחד דוקא, בּאוֹתוֹ האֵזוֹר היחיד שהכּל רצים עכשיו אליו¹¹. גם בּאֵזוֹר זה נגַוון את המשק כּכל אשר נוּכל, להספּקה עצמית ולשוּק הפּנימי. וגם לא נזניח את האזוֹרים אשר הנוֹטעים מאסוּ בּהם, וההוֹן הפּרטי איננוּ פּוֹנה אליהם. הכּוָנה: לגלילים – התחתוֹן והעליוֹן.

וּתקוּפה ארוּכּה נהיה צריכים להסתגל לטיפּוּס כּזה של ההתישבוּת, שההוֹן הלאוּמי יהיה רק אחד המשתתפים בּיצירתוֹ, וּבחלקוֹ הניכּר יהא בּנוּי על ניצוּל של עבוֹדה שׂכירה ועל אַשראי צדדי ועל הכנסוֹת צדדיוֹת. אַל נבוּז גם לאפשרוּת של עזרת קרוֹבים, וגם לאפשרוּיוֹת אשראי הניתן בּדרכים מסחריוֹת. בּתנאים אלה, גם ההוֹן הקטן שלנוּ, של המתישב ושל הסתדרוּתוֹ, וגם ההוֹן הלאוּמי יתחלקוּ ליחידוֹת הרבּה יוֹתר גדוֹלוֹת ויקיפוּ המוֹנים. זה לא יתן לנוּ, כּמוּבן, ישוּבים משוּכללים בּבת אחת, העוֹמדים לתפארה וּלנס, כּבאר־טוֹביה החדשה, אבל תחת זה נראה אלפי משפּחוֹת יוֹשבוֹת על הקרקע ונלחמוֹת על קיוּמן וחוֹתרוֹת אל המטרה בּמשך שנים רבּוֹת מתוֹך תקוה וּבטחוֹן. עלינוּ להכּיר בּאפשרוּיוֹת הללוּ, הקשוֹת והמרוּבּוֹת כּאחת, להיכּנס מבּלי מוֹרך לתקוּפה של חתירה להתאַחזוּת המוֹנית.

וגם כּאן עלינוּ להוֹדוֹת על חטאינוּ. מה עשׂתה תנוּעתנוּ בּתקוּפה האחרוֹנה, כּאשר גבר כּל כּך יצר ההתישבוּת של הפּוֹעל? מה עשׂתה התנוּעה כּדי להדריך אוֹתוֹ, לנהלוֹ ולעזוֹר לוֹ? לא נקפּח את שׂכרם של המעטים שעבדוּ בּזה. זכוּרה הפּעוּלה שהרצפלד עשׂה בּהקימוֹ את תנוּעת ה“ארגוּנים”¹². אך פּעוּלה זוֹ לא נתמכה בּשעתה על ידי עזרה ציבּוּרית רחבה ועל ידי הדרכה הסתדרוּתית. נתנוּ להמוֹני פּוֹעלים לרעוֹת בּאשר יִרעוּ וּלחפּשׂ את התישבוּתם בּאשר יחפּשׂוּ. והתוֹצאה בּרוּרה: מאוֹת אנשים עוֹבדים לא חיכּוּ להתעוֹררוּת האיניציאַטיבה של ההסתדרוּת ויצאוּ לחַפּשׂ. ואם לא מצאוּ בּקרב כּלל העוֹבדים, הלכוּ לרעוֹת בּשׂדוֹת אחרים. יכוֹלתי למסוֹר עֵדוּיוֹת. אנשים בּגדוּ בּהשקפוֹתיהם וּבעבָרם לשם התישבוּת. אנשים ראוּ כּי יש שֶבר אצל “בּני בּנימין”¹³ – הלכוּ והטמינוּ את ה“פּספּוֹרטים” של ההסתדרוּת. יוֹתר ממה שיש לקבּוֹל על האדם אשר למען סַפּק את יצר ההתישבוּת נגזר מעל חבריו וּתעוּדתוֹ, יש לקבּוֹל על הכּלל שלנוּ, שלא פּתח את האוֹפק ליצר החזק והיקר הזה של ההתישבוּת, אשר עליו אנחנוּ בּוֹנים את עתידנוּ בּארץ. הפקרנוּ את הפּרט והפּרט הפקיר את הסתדרוּתוֹ.

דוּגמה מחרידה בּשבילי: נַהֲרַיִם. עבדוּ שם מאוֹת פּוֹעלים בּשׂכר עבוֹדה אשר לא רבּים כּמוֹהוּ בּארץ. עבדוּ שעוֹת מרוּבּוֹת. הוּקם מפעל כּביר. אבל מה עשׂה הפּוֹעל בּשׂכרוֹ? אין הצדקה לכך שכּל הכּסף הזה לא שימש מנוֹף להתישבוּת. בּמידה שחברי קבוּצת גשר ו“השוֹמר הצעיר” מססס"ר הבינוּ את הענין¹⁴ – הוּקמוּ יצירוֹת חשוּבוֹת ויקרוֹת. כּמה בּוֹדדים השקיעוּ את שארית שׂכרם בּארגוּנים שבּשרוֹן, אבל גם הם מעטים. והשאר?

מהתישבוּת לאוּמית לפילנטרוֹפּיה

אַשמתנוּ היא לא רק שלא המרצנוּ בּכל כּוֹח את הפּוֹעל להשקעת כּל חסכוֹנוֹתיו בּמפעלי התישבוּת, כּי אם גם בּזה שעד היוֹם הזה אין אנחנוּ מוֹפיעים בּפני ציבּוּר הפּוֹעלים, וגם בּפני העוֹלם החיצוני, כּהסתדרוּת המיַשבת את חבריה, כּקוֹאוֹפּרציה של מתישבים, שאינה רק “דוֹאגת” לחבריה, אלא קוֹבעת את התישבוּתם. עדיין אנחנוּ מוֹפיעים כּמתַווכים בּין המתישב וּבין מי שרעב להתישבוּת. היתה תקוּפה שהדבר נעשׂה בּצוּרה נאה, בּזמן שהפּעוּלה התנהלה בּעזרת ההוֹן הלאוּמי וּבראשה עמדוּ אנשים כּרוּפּין, אֶטינגר וקפּלַנסקי. זה היה תיווּך מכוּבּד בּין בּאי־כּוֹח כּלל המתישבים וּבין בּאי־כּוֹח התנוּעה הלאוּמית, המכּירה את תפקידיה, שאינה שוֹאפת לשלטוֹן, שאין לה פּרטנזיוֹת של אפּוֹטרוֹפּסוּת. אבל עכשיו אנוּ עוֹמדים בּפני תיווּך מסוּג אחר. תיווּך מכוֹער וּמשפּיל, שהוֹפך אוֹתנוּ למַקישים על דלתוֹת נעוּלוֹת. אנוּ מטיפים להתישבוּת עוֹבדת וּ“משתדלים” בּפני חברוֹת, שלא הכּירוּ עדיין בּפּרינציפּים הראשוֹנים של התישבוּת חפשית עוֹבדת. זכוּתוֹ של הפּוֹעל להגדרה עצמית, ערך יצירתוֹ, הכּוֹחוֹת המוּסריים שלוֹ ושל הסתדרוּתוֹ, אשר בּהם בּעיקר תלוּיה הבּטיחוּת שלוֹ – כּל אלה זרים הם לאדוֹנים החדשים. כּל עבוֹדתנוּ בּהסתדרוּת החקלאית נהפּכה בּזמן האחרוֹן לעבוֹדת שתדלנוּת כּזוֹ, הכּרוּכה בּעמידה על המיקח בּענינים שהם עיקרי ערכים לנוּ. מצב זה יצרנוּ בּמוֹ ידינוּ. ואם נוֹכח מצב זה אנוּ בּוֹחרים עכשיו לבוֹא אל שליחינוּ בּטרוּניוֹת וּבטענוֹת על פּגעים ועל הרכּנת ראש ותוֹלים בּהם את הקוֹלר – הרי אפשר יש בּכך משוּם סיפּוּק עצמי, אוּלם אין בּזה מן הצדק. אנחנוּ אשמנוּ: הציבּוּר וההסתדרוּת. לא יצרנוּ כּוֹח אשר יוּכל למרוֹד בּ“תנאים אוֹבּיקטיביים” אשר מסביב, וּשליחינוּ העוֹבדים בּתוֹך התנאים האלה בּמיטב כּוֹחוֹתיהם וּבמבחר לשדם, לא הם – על כּל פּנים, לא הם בּלבד – ישׂאוּ את עווֹננוּ.

בּשעה שאני שוֹמע את הבּיקוֹרת על המשׂא־וּמתן בּענין התישבוּת האלף¹⁵, הריני רוֹאה בּעינַי את כּל אוֹתה המרטירוֹלוֹגיה האיוּמה שעברה בּמשך שלוֹש שנים על המפעל הקטן הזה, שהיה עשׂוּי להיוֹת מפעל גדוֹל, אילמלא ההשתדלוּת המרוּבּה לצַמקוֹ וּלהוֹציא את נשמתוֹ. זאת הפּעם הראשוֹנה השקיעוּ פּוֹעלים עשׂרוֹת אלפים פוּנטים בּהתישבוּת והלווּ כּסף לקרן הקימת לרכישת קרקע. עוֹד לא היה אוּלי בּארץ מפעל כּזה, אשר המתישבים בּעצמם ישקיעוּ בּוֹ כּל כּך הרבּה אמצעים. פּה היתה בּאמת “איניציאַטיבה פּרטית”! והגמוּל – יסוּרים שאין כּמוֹתם, יסוּרי המתישבים בּציפּייתם וּבהידָחוּתם, ויסוֹרי שליחינוּ בּמשׂאם־וּמַתּנם. ושוּב אני חוֹזר: אין שוּם רשוּת להטיל את האשמה על המצב שהתהווה על החברים שהיוּ שליחי הציבּוּר. אוֹמרים: הם לא נלחמוּ די. כּאילוּ בּאמת לא נלחמוּ די, וּכאילוּ להילָחם “די” פּירוּשוֹ: לאמוֹר עוֹד כּמה מלים חריפוֹת. כּשיש לנוּ עסק עם התישבוּת לאוּמית הבּנוּיה על יסוֹדוֹת דמוֹקרטיים, הרי הצדדים שוים, יש תנאים טבעיים למלחמה ציבּוּרית: יש פּרינציפּים משוּתפים וּמוּכּרים, יש אינסטנציוֹת חוּקיוֹת פּתוּחוֹת להסבּרה ולהגנת דעוֹת. לא “כך אני רוֹצה” הוּא המכריע. אבל כּשיש לנוּ עסק עם פילַנטרוֹפּים, עם אנשים המקבּלים פּקוּדוֹת מ“בּעליהם” הנמצאים בּמרחק של 6000 מיל – מה תעשׂוּ להם אם הם נוֹעלים את הדלת? רציתי לשאוֹל את החברים שיש להם חלק בּגשר, בּאַיֶלת־השחר וּבכפר־גלעדי, – האם המשׂא־וּמתן שם מלא כּבוֹד, האם גם שם ההסבּרה ההגיוֹנית תמיד מכריעה? האם שם הדברים נעשׂים לפי הצרכים החיוּניים של המתישבים? יש הבדל בּין המשׂרד הארץ־ישׂראלי בּהנהלתוֹ של רוּפּין והמחלקה להתישבוּת בּהנהלתוֹ של אֶטינגר אוֹ קפּלנסקי וּבין המוֹסדוֹת אשר אִתם עוֹמד המרכּז החקלאי בּמשׂא־וּמתן היוֹם. מסוֹרת אַחרת, תרבּוּת אַחרת.

אוֹ – אוֹ. אוֹ שאנוּ אוֹמרים לעצמנוּ: כּבוֹד התנוּעה יקר לנוּ ואנוּ מוַתרים על משׂא־וּמתן עם מי שכּוֹפר בּעיקרי התישבוּתנוּ ועם מי שאינוֹ יוֹדע לנהוֹג כּבוֹד בּמתישב וּבהסתדרוּתוֹ; אוֹ– אם אין אוֹמץ־לב לכך– אין רשוּת לטעוֹן נגד שליחינוּ מדוּע ניהלוּ את המשׂא־וּמתן בּתנאים כּאלה.

ישנה דוּגמה לכך בּתוֹלדוֹת תנוּעתנוּ. הפּוֹעלים הראשוֹנים בּגליל בּיקשוּ התישבוּת עוֹבדת. עדיין לא היתה ההתישבוּת של קרן־היסוֹד וקרן הקימת. היתה התישבוּת של יק“א. החברים הלכוּ כּאריסים לסֶג׳רה, יבנאל, מצפּה וּמקוֹמוֹת אחרים. הם האמינוּ כּי מסירוּתם וּמאמציהם יביאו מהפּכה בּהתישבוּת יק”א. עבר זמן והרגשנוּ כּי בּאַתמוֹספירה וּביחסים השׂוֹררים בּפּקידוּת אין מקוֹם לעוֹבדים בּני־חוֹרין, וניטל הרצוֹן להמשיך את הקו הישן של התישבוּת יק“א. אינני יוֹדע אם נתקבּלוּ אז החלטוֹת בּענין זה, אבל הגענוּ למצב כּזה שפּוֹעל שוֹמר נפשוֹ לא הלך לקבּל התישבוּת מיק”א (גם כּשזוֹ הציעה לוֹ). למרוֹת הקסם של הגליל ולמרוֹת הרעב לקרקע ויתרנוּ על ההתישבוּת ההיא. יתכן שנהיה נאלצים לחזוֹר לאוֹתה ההשקפה. אפשר צריכים אנוּ גם כּיוֹם לאמוֹר לסוּג ידוּע של בּעלי־טוֹבוֹת: שקילוּ טיבוּתכם. אבל אם לתנוּעה וגם למתישב לא היה כּוֹח לאמוֹר את הדבר הזה, לא מוּצדק הוּא לתלוֹת אחר כּך את האשמה בּמי שמנהל את המשׂא־וּמתן. נגד כּוֹח צריך להעמיד כּוֹח אחר. כּוֹח של עוּבדוֹת. נגד עוּבדוֹת של הוֹן משתלט צריך להעמיד עוּבדוֹת אחרוֹת: של הוֹן משחרר.

הקרקע הלאוּמי הציל

גם בּהצלת התישבוּת האלף נעזרנוּ בּעוּבדוֹת המעטוֹת שיצרנוּ. למרוֹת כּל ההרפּתקאוֹת וההשפּלוֹת אין לזלזל בּהישׂגים. הרי מנהלי החברה התכּוונוּ להטיל עלינוּ נקוּדוֹת־ישוּב מעוֹרבוֹת, של עֵרב־רב מחברי ההסתדרוּת וחברי הקוֹאוֹפּרציה של הארגוּן וגם מתישבים שאינם חברי ההסתדרוּת. נקוּדוֹתינוּ החדשוֹת היוּ נהפּכוֹת למין “שכוּנת־מוֹהל” אוֹ רמתים¹⁶. הלא אמרוּ להכריח את חברי הארגוּנים שלא נשׂאוּ חן בּעיני החברה שיעזבוּ את המקוֹם. והתוֹצאה היא בּכל זאת, שהפּוֹעל המאוּרגן בּהסתדרוּתוֹ כּבש את מקוֹמוֹ בּמפעל זה. וגם בּזה נעזרנוּ בּמידה מרוּבּה על ידי עוּבדה אחת: לפי האיניציאַטיבה של המתישב והסתדרוּתוֹ היה לוֹ קרקע משלוֹ, קרקע של הקרן הקימת. עוּבדה זוֹ היא שהצילה את התישבוּת האלף ועשׂתה ממנה – למרוֹת כּל החתירוֹת – מפעל הנמצא בּתחוּמי ההתישבוּת העוֹבדת. וּלמי מבּין חברינוּ אנחנוּ חייבים להחזיק טוֹבה על שכּל הארגוּנים הללוּ היוּ מצוּידים בּקרקע אוֹ בּהבטחה לקרקע משלהם? לאוֹתוֹ הרצפלד, אשר עליו מטילים את האַחריוּת לכל צרוֹתינוּ בּמשׂא־וּמתן שלוֹ על התישבוּת האלף. מה שעלה בּידינוּ בּמשך השנים הללוּ לצייד כּמה קיבּוּצים וארגוּנים בּקרקע – זהוּ מפעל הסתדרוּתי גדוֹל. בּזכוּת זוֹ הצלנוּ הרבּה מאד.

מכּל הענין המר הזה צריכה ההסתדרוּת להוֹציא את הלקח שלה. אחת משתים: אוֹ שההסתדרוּת בּעצמה תהיה מישבת ותוכל להוֹפיע מטעם המתישבים כּבעל־כּוֹח, היכוֹל ללכת גם בּדרכים אחרוֹת, היכוֹל להתקשר גם עם אחרים, עם הוֹן לאוּמי אוֹ הוֹן פּרטי, ואז תוּכל להגן על כּבוֹד חבריה, ותעקוֹר מן הארץ את נגע האפּוֹטרוֹפּסוּת, אשר אחד־העם נלחם בּה בּשעתוֹ ולא יכוֹל לה, אשר בּתקוּפה ידוּעה הצליחה תנוּעת הפּוֹעלים להתגבּר עליה ועכשיו היא מרימה שוּב את ראשה; אוֹ – אם אחרי שנים רבּוֹת של קיוּמה לא תוּכל ההסתדרוּת להיהפך למוֹסד מישב, אז גם היא, וגם כּל חבר בּתוֹכה, יהיו כּפוּתים לכל מי שיתנשׂא לרדוֹת בּהם.

קרקע!

בכל פּעם שאני שוֹמע מדבּרים גבוֹהה על עליה והתישבוּת – אני משנן לעצמי את הפּסוּק: “לא דבר שׂפתים – עצה וּגבוּרה לעליה וּלהתישבוּת”. אכן, עצה וגם גבוּרת רוּח. ועלינוּ קוֹדם כּל לבקש את הנקוּדה המרכּזית כּרגע בּשביל עתיד הפּוֹעל בּכלל, אשר בּלי עזרתה יהיה למרמס. וגם חלוֹם ההתישבוּת ינָטל ממנוּ. יתכן ששנים רבּוֹת עוֹד לא תהיה התישבוּת בּארץ, אבל אַל נגזוֹל מעצמנוּ את תקות ההתישבוּת. אם תהיה לפּוֹעל אדמה תחת רגליו הרי הוּא אזרח בּארץ, הרי יש לוֹ תקוה שיצליח לבנוֹת לוֹ בּיוֹם מן הימים משק ולראוֹת לכל הפּחוֹת את ילדוֹ “בּן־חוֹרין על אדמת מטעוֹ”. אבל אם לקרן הקימת אין אמצעים ולעוֹבד אין קרקע, ואם בּקרבת המוֹשבוֹת הקרקע נחטף מן הידים, ואין תקוה לפּוֹעל להצילוֹ, והלַטיפוּנדיה אשר תיוָצר בּארץ תעשׂה גם כּן את שלה, והחיים הפּוֹליטיים יעשׂוּ אף הם את שלהם, – מה תקוָתוֹ וּמה עתידוֹ של הפּוֹעל? הייתי רוֹצה שתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה תהיה חדוּרה בּהרגשת כּל חוּמרת הענין. שכּל פּוֹעל ידע ויכּיר כּי קרקע לאוּמי הוּא הקוֹבע את האוֹפי של ההתישבוּת הלאוּמית בּכלל, הקוֹבע את האפשרוּת של התישבוּת הפּוֹעל על אדמתוֹ. מוּבן מאליו שהדבר הזה מחייב אוֹתנוּ לחזוֹר לאוֹתה הנקוּדה, שעליה דיבּרתי לגבי הוֹן לאוּמי בּכלל. כּל זמן שנצטרך לקנוֹת קרקע רק מהכנסוֹת של קוּפסאוֹת אין לנוּ תקוה לפתרוֹנוֹת גדוֹלים בּהתישבוּת. דרוּשים מאמצים מוּגבּרים מצד הקרן הקימת, וּדרוּשה הבנה אחרת לכך בּרחבי הציוֹנוּת ועזרה מוּגבּרת מצד ההסתדרוּת ואנשיה. יֵדע כּל אחד בּסביבתוֹ, בּמשקוֹ, כּל מי שדוֹאג לעתידוֹ ולעתיד חבריו, כּי אם לא יכניס את עצמוֹ בּעוּלה של הקרן הקימת, אם לא יחשוֹב כּיצד לעזוֹר לקרן הקימת למַשכּן את הכנסוֹתיה בּמשך הרבּה שנים, וּבלבד שלא להחמיץ את עיקר העיקרים, – אזי לחינם נדבּר דברים רדיקליים נגד ההשתלטוּת ונגד האפּוֹטרוֹפּסוּת. כּפשׂע בּין רדיקליזציה כּזאת וּבין סטריליזציה. פּשטוּת יוֹצרת וחוּש נכוֹן למשק ולאדמה – אלה מבטיחים יוֹתר מכּל את עצמאוּתוֹ וחירוּתוֹ של הפּוֹעל.

“ניר”

ואחרי הקרקע? לאחר שההסתדרוּת תעזוֹר לקרן הקימת לצייד כּל יהוּדי עוֹבד בּארץ בּשטח קטן של קרקע, בּ“ד׳ אמות”, אזי יתגלה לעינינוּ התפקיד הישוּבי המאַרגן של ציבּוּר הפּוֹעלים. פּה אני חוֹזר לענין, שאני מדבּר עליו זה עשׂר שנים, לצערי הרב, בּלי הצלחה יתירה. אני מתכּוון ל“ניר”. בּמזל קשה בּא “ניר” לעוֹלם. אינני רוֹצה להיוֹת כּמזכּיר עווֹן למי שהוּא. כּי לאמיתוֹ של דבר לא רק מי ששלל את “ניר” בּשעתוֹ חָטא לנוּ, גם מחַייבי “ניר” חטאוּ לא פּחוֹת. החטא הוּא בּפּסיביוּת וּברפיוֹן שאיננוּ נוֹתן לדברים להתגַשם. מי שיסיר את הלבוּש האידילי מעל תוֹלדוֹת מוֹסדוֹתינוּ ויזכּוֹר כּיצד נוֹסדוּ כּל מוֹסדוֹתינוּ: “המשבּיר”, בּנק הפּוֹעלים, “יכין” ואחרים, יוֹדה ששוּם יצירה לא בּאה אלינוּ בּלי חבלי לידה, אוּלם חבלי הלידה של “ניר” גדוֹלים מכל אלה. נקַוה שגם עתידוֹ של “ניר” יגדל. רק בּימים אלה נזדמן לי להיוֹת בּמסיבּה חקלאית אחת חשוּבה, וּבה נוֹכחתי שאוֹתם המעצוֹרים והמוּשׂגים המוּטעים, שלהלכה כּאילוּ התגבּרנוּ עליהם מזמן, התוַכּחנוּ עליהם, בּיררנוּ אוֹתם והגענוּ לעמק השוה, – לא הוּסרוּ עדיין. צחוֹק הגוֹרל, שׂחוֹק רע הוּא שדוקא אוֹֹתוֹֹ המוֹֹסד העצמי של המתישב, שבּו ההצלה לישוּב העוֹבד, הוּצג לעיני הקהל הרחב כּדחליל, כּמשגיח על הכּשרוּת, הכּוֹפה עלינוּ על כּרחנוּ את כּל סעיפי השוּלחן־ערוּך ההסתדרוּתי. רבּים הם הקוּריוֹזים בּשטח זה. אגב, בּשׂרטוּטים הראשוֹנים של “ניר”, כּמוֹ שהוּתווּ לפני יוֹתר מעשׂר שנים על ידי אֶטינגר, וּבתכניוֹת הראשוֹנוֹת שאני וחברים אחרים הגינוֹנוּ עליהן, הרי התחיל העניו קוֹדם כּל מן הצוֹרך בּמילוּי תפקיד ישוּבי עצמאי ולא מפּיקוּח וּמשמירה על כּשרוּת. לשם שמירת עיקרים בּלבד יש די כּוֹח בּהסתדרוּת גם מבּלעדי “ניר”. אם בּאנוּ להוֹסיף להסתדרוּת בּצוּרת “ניר” תוֹקף משפּטי, הרי זה משוּם שרצינוּ להפוֹך את ההסתדרוּת לכּוֹח משקי וכספּי, למשוֹך אליה כּספים, לעשׂוֹתה למקוֹר אשראי ישוּבי. האלמנט של קביעת עיקרים, של פּיקוּח והשגחה, הקיים בּהסתדרוּת מיוֹמה הראשוֹן והוּא הוּא נשמת ההסתדרוּת, הנהוּ בּן־לואי טבעי לכל מפעלנו, וּכשניגשנוּ לארגוּן משפּטי של ההסתדרוּת היה צוֹרך למצוֹא גם לכך נוּסחאוֹת משפּטיוֹת. ואני מוֹדה, לא קל הדבר לנסח דברים אלסטיים ושוֹטפים כּל כּך בּנוּסחאוֹת קבוּעוֹת. וּמזה אוּלי בּא הקוֹשי הגדוֹל בּקביעת התכנית והתקנוֹת של “ניר”. אבל על ידי זה נסתר מעיני החבר התפקיד המיוּחד של “ניר”: לעשׂוֹת את ההסתדרוּת לכוֹח מיַשב עצמאי.

יש רוֹאים בּדרישה זוֹ פּגימה בּתביעתנוּ לקרנוֹת הלאוּמיוֹת. מוּזר הדבר. לא יעלה על הדעת לראוֹת שוּם מפעל קפּיטליסטי בּארץ כּחתירה נגד ההוֹן הלאוּמי, זוֹהי זכוּתוֹ של הקפּיטליסט להקים מפעל. אבל שאנחנוּ, הפּוֹעלים, נקים מפעל – הרי זוֹ פּגיעה בּעניני האוּמה, הרי זוֹ “התבּדלוּת”. כּשעמדנוּ להקים את בּנק הפּוֹעלים אמרוּ לנוּ: מה אתה עוֹשׂים, אתם מקימים איזה דבר שהוּא מחוּץ למסגרת של המוֹסדוֹת הלאוּמיים. על אחת כּמה וכמה הקפּא“י. עוֹד כּיוֹם רבּים הציוֹנים המבּיטים על בּנק הפּוֹעלים כּעל דבר לא כּשר. בּנק הפּוֹעלים זוֹהי “התבּדלוּת”. בּנק אכּרים, בּנק בּעלי־מלאכה, בּנק בּעלי־תעשׂיה – אינם התבּדלוּת, הפּחד מפּני “התבּדלוּת” חל רק על יצירה של פּוֹעלים. אילוּ היוּ חברי הנהלת הסוֹכנוּת רוֹצים לספּר לנוּ בּאיזוֹ מידה נעזרוֹ מוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים בּשנים האחרוֹנוֹת על ידי ההוֹן המעמדי שלנוּ, מה עשׂה בּנק הפּוֹעלים בּשביל חיזוּקם, היה מתבּרר עד כּמה ההוֹן המעמדי שלנוּ הנהוּ משען חשוּב גם בּשביל ההוֹן הלאוּמי, כּמוֹ שקפּא”י שימשה בּשעת־חירוּם תמיכה להוֹן הלאוּמי¹⁷.

ויש אוֹמרים, מה כּוֹחנוּ? אנחנוּ חסרי כּל, כּיצד נטיל על עצמנוּ מפעל התישבוּתי רציני גדוֹל? רצוֹני לעקוֹר מלב חברינוּ הרגשה זוֹ של נחיתוּת. כּל פּרט בּקרבּנוּ הוּא אביוֹן, וגם אוֹתה התאחזוּת אשר דיבּרנוּ עליה אפשר לקרוֹא לה התישבוּת אֶביוֹנית (לא “קלה” ולא “כּבדה”, אל נתבּייש בּאֶביוֹנוּת שלנוּ), אבל הכּלל שלנוּ איננוּ אביוֹן כּלל וּכלל. עיינתי בּמצב המשק ההסתדרוּתי ומצאתי שבּמוֹסדוֹת המשקיים של ההסתדרוּת שקוּע הוֹן עצמי עצוּם. איני מדבּר על ההוֹן של מוֹסדוֹתינוּ האִרגוּניים, כּמו קוּפּת־חוֹלים, שהוֹנה עוֹלה לששים אלף לא“י, אוֹ מוֹעצוֹת הפּוֹעלים בּערים ובכּפרים. אינני מדבּר על רכוּש משקינוּ החקלאיים ולא על רכוּש הקוֹאוֹפּרטיבים היצרניים. אני מתכּוון רק לאוֹתוֹ הרכוּש השייך למוֹסדוֹת המשקיים המרכּזיים של ההסתדרוּת. הוֹן זה מצטרף למאתים אלף לא”י. לא רחוֹק מן האמת יהיה שלמוֹסדוֹת הארגוּניים של ההסתדרוּת יש בּנכסים שוֹנים לא פּחוֹת ממאה אלף לא“י. את הוֹנם העצמי של הקיבּוּצים והארגוּנים השוֹנים שבּמוֹשבוֹת אפשר להעריך בּ־70 אלף לא”י. תוֹסיפוּ לכך את הקוֹאוֹפּרטיבים ותראוּ שציבּוּרנוּ מהווה גוּף בּעל יכוֹלת כּלכּלית הרבּה יוֹתר גדוֹלה ממה שחוֹשב בּעל־הבּית הקטן, ואפילוּ ממה שרגיל לחשוֹב הפּוֹעל עצמוֹ. ההסתדרוּת גילתה אפשרוּת של אקוּמוּלצית הוֹן, אוּלם לא גילתה את הכּשרוֹן להשתמש בּה בּמידה הדרוּשה. את בּנק הפּוֹעלים, המפעל הכּספּי הגדוֹל של תנוּעתנוּ, הקימוֹנוּ כּמעט בּבת אחת, בּשנים הראשוֹנות של ההסתדרוּת, וּבמשך שנים רבּוֹת לא השתדלנוּ להכפּיל וּלשלש את רכוּשוֹ. כּל שאר המוֹסדוֹת הם עדיין צעירים. כּשהתנערנוּ מימי המשבּר והכּשלוֹן של 1927־1926, התחלנוּ לבנות מחָדש את מערכת המוֹסדוֹת המשקיים. גם קוּפּוֹת־מלוה הקטנוֹת שלנוּ, שיש להן כּבר משלהן 15 אלף לא“י, הנן יצירוֹת השנים האחרוֹנוֹת בּיוֹתר. תוֹסיפוּ לרכוּש הכּספּי גם את הנסיוֹן המשקי הארגוּני שנתוַסף לנוּ, ואת התפּתחוּת החקלאוּת המקצוֹעית, ותביאוּ בּחשבּוֹן את תפקידם של בּנק הפּוֹעלים וּ”תנוּבה" ו“יכין” בּחיי המתישב, ואת התפקיד ש“הסנה” עשׂוּי למלא – ותבינוּ כּי הוֹנה ואוֹנה של ההסתדרוּת איננוּ מצטמצם בּ־200 אלף הלירוֹת. הקימוֹנוּ בּינתים מכשירים מסייעים להתישבוּת, המעמידים מיד את המתישב החדש בּמצב שוֹנה בּהרבּה לטוֹבה משל קוֹדמיו.

זהוּ השינוּי הגדוֹל האחד שבּא בּמצבנוּ. שינוּי שני – מידת בּטיחוּתוֹ של המתישב. עוֹד לפני זמן קצר היה מקוּבּל כּי ההתישבוּת החקלאית בּארץ יכוֹלה לקבל כּספים רק על מנת שלא להחזיר, וכי המתישב שלנוּ אינוֹ יכוֹל לשמש נוֹשׂא לאַשראי. גם בּענין זה חל שינוּי. מצב החקלאוּת, על ענפיה השוֹנים, על האינטנסיפיקציה והמכניזציה, שוּנה לטוֹבה והמתישב שלנוּ נעשׂה מהימן. עכשיו אינוֹ צריך לקבּל “ציוּד מלא” מאת ההוֹן הלאוּמי, הוּא מתפּרנס על עבוֹדת חוּץ, ויש לוֹ חסכוֹנוֹת משלוֹ. ערך הבּטיחוּת שלוֹ עלה בּמידה מרוּבּה. לפנַי כּמה רשימוֹת רכוּש אשר לקבוּצוֹת וארגוּנים צעירים. ההוֹן העצמי של גבעת־השלוֹשה עולה ל־5000 לא“י, רכוּשוֹ של ארגוּן ויתקין עוֹלה ל־4 אלפים לא”י. ואין אלה חזיוֹנוֹת יוֹצאים מן הכּלל. גידוּל השוּק הפּנימי בּארץ, התבּצרוּת המשק החקלאי שלנוּ לענפיו, מציאוּת עבוֹדה בּשכר וּפחיתת מידת האשראי הנדרשת – כּל אלה מוֹסיפים בּטיחוּת. מצד שני, מערכת הכּלים המשקיים והכּספּיים שלנוּ יוֹצרת כּמה וכמה תנאי עבוֹדה וגוֹרמת להפחתת הריזיקוֹ.

דוּגמה. רק לפני זמן קצר נעשׂה המפעל ההתישבוּתי הראשוֹן של תנוּעת הפּוֹעלים בּכּוֹחותיה עצמה. זה המפעל המשוּתף של “ניר” וּבּנק הפּוֹעלים, אשר איפשר אַשראי חקלאי לזמנים ארוּכּים לעשׂרה גוּפים התישבוּתיים צעירים¹⁸. נדמה לי שמחוּץ למעשׂה הקפּא"י בּשעתה, הרי זה המעשׂה הראשוֹן הניכּר של ההתישבוּת העצמאית שלנוּ. הפּקדוֹן לזמנים ארוּכּים שהכניס “ניר” לבּנק הפּוֹעלים, על מנת שזה יכפּיל את סכוּם האשראי, שימש דחיפה למפעל. הסכּמת הבּנק לתנאי הפּקדוֹן מעידה על מידת הבּטיחוּת של המתישב. בּין “ניר” וּבין המתישב עוֹמד הבּנק. התחלה צעירה זוֹ של אַשראי בּנקאי טהוֹר לשם התישבוּת עוֹבדת משמשת לנוּ דוּגמה מאַלפת.

וכן בּנין בּתים קטנים בּשכוּנוֹת העוֹבדים. מפעלים אלה מסתדרים לא ישר על ידי בּעל ההוֹן המַלוה, כּי אם על ידי קוּפּוֹת מלוה בּמקוֹמוֹת, שכּל אחת מהן קרוֹבה אל הפּוֹעל. כּך נוֹצר עוֹד קן של בּטיחוּת גם לאשראי זה.

הוֹן פּוֹעלי

לאחר שראינוּ את ההתבּצרוּת הזאת של יכוֹלת, רכוּש, כּלים וּבטיחוּת, נשאל: האם אין אנוּ יכוֹלים להשתמש בּכל הכּוֹח הזה בּשביל תנוּפה ישוּבית רצינית יוֹתר גדוֹלה? גם ענק אם איננוּ משתמש בּאבריו מביא אוֹתם לידי אַטרוֹפיה. ואם תנוּעה בּעלת יכוֹלת גדוֹלה וּצרכים גדוֹלים מתרגלת להבּיט על עצמה כּעל דַלת־כּוֹחוֹת, היא מתחילה להיעשׂוֹת דלת־כּוֹחות. נוֹרא בּיוֹתר אם החבר עצמוֹ מתחיל לראוֹת את עצמוֹ ואת הסתדרוּתוֹ חסרי־אוֹנים. והרי יוֹדעים אנוּ שיחס זה איננוּ מוּצדק. ועוֹד הפּעם אזכּיר את מפעל הקפּא“י בּגליל העליוֹן בּימי המלחמה. זה היה אחד המפעלים הגדוֹלים שלנוּ, אם לא מבחינה משקית הרי מבּחינה מדינית־ציוֹנית. אכן, לא בּכוֹחנו בּלבד נעשׂה הדבר. ההבנה שמצאנוּ אצל מר קַלוָריסקי, בּא־כּוֹח הבּרוֹן, לא תישָכח לוֹ. כּאן אפשר לראוֹת בּחוּש כּיצד מפעל מעמדי נעשׂה חלוּץ פּעוּלה לאוּמית. ולוּלא המפעל ההוּא של ההסתדרוּת החקלאית, שנעשׂה בּעזרת הקפּא”י, מי יוֹדע אם היה בּידינוּ כּיוֹם הגבוּל הצפוֹני של ארץ־ישׂראל, ואם היינוּ זוכים בּתוֹלדוֹתינוּ לדף של תל־חי. כּזאת עשה פּעם מוֹסד של פּוֹעלים בּשעת־חירוּם. וּכשם שאני מזכּיר זאת לזכוּת כּכה אני מזכּיר גם לגנאי שתנוּעת הפּוֹעלים לא הבינה כּי הזכוּיוֹת הגדוֹלוֹת שיש לנוּ בּגליל העליוֹן מטילוֹת גם חוֹבוֹת גדוֹלוֹת, ולא מצאה בּה את הכּוֹח לשמש משען נאמן להתישבוּת בּגליל. בּשבילנו אין הארץ מצטמצמת רק בּאזוֹר תפּוּחי־הזהב. ואם יש תקווֹת להתישבוּת עממית גדוֹלה, הרי אחד האזוֹרים העיקריים לכך הוּא אזוֹר הצפוֹן של ארץ־ישׂראל, וחוֹבת התנוּעה היא לא רק לבוֹא לעזרה לעוֹמדים על המשמר שם, כּי אם גם לחַזק את העמדוֹת וּלנסוֹת אפילוּ בּדלוּתנוּ אנוּ להרבּוֹת את אוּכלוֹסינוּ בּסביבה ההיא. יתכן כּי פּעוּלה זוֹ איננה כּל כּך מרהיבה בּרגע זה, אבל כּכה פּעלנוּ בּמקרים אחרים וזכינוּ למה שזכינוּ. ואם יקוּם “ניר”, הרי ודאי שיוּכל לא רק לעזוֹר לקיוּם הקשה של הנקוּדוֹת הקיימוֹת עכשיו, כּי אם גם ימצא דרכים לניצוּל האפשרוּיוֹת הישוּביוֹת המחכּוֹת לנוּ בּאֵזוֹר ההוּא.

אגב אוּרחא, כּשמדבּרים על ההוֹן הפּרטי אין לשכּוֹח שההוֹן הזה – כּשהוּא לבדוֹ – מצמצם את הישוּב העברי גם בּמקוֹם וגם בּזמן. בּאים ימי פּורענוּיוֹת – ההוֹן הפּרטי איננוּ; המחירים בּליברפּוּל אינם טוֹבים – ההוֹן הפּרטי איננוּ; האֵזוֹר איננוּ נוֹתן את הרוָחים שיש לצפּוֹת להם בּאֵזוֹר תפּוּח־הזהב – ההוֹן הפּרטי איננוּ. אם ההוֹן שלנוּ, ההוֹן הפּוֹעלי, לא ישקוֹד להיוֹת החלוּץ בּאזוֹרים ההם, “הנידחים” והמוּפקרים, ולסחוֹב אחריו את ההוֹן הלאוּמי, הרי ההוֹן הלאוּמי לא ילך לשם.

וגם להוֹן הפּוֹעלי חטאנוּ חטא אשר אין לוֹ כּפּרה. כּשם שהזנחנוּ את “יצר ההתישבוּת” של הפּרט ולא הפנינוּ אוֹתוֹ לתוֹך האפיק של ישוּב עוֹבד מאוּרגן ועצמאי, כּך גם לא ניצלנוּ בּמידה הראוּיה את “יצר ההוֹן”. ליצר זה אַל נבוֹז. גם בּוֹ גנוּז כּוֹח יצירה. אינני שוֹלל את יצר ההוֹן, רצוֹני לרתוֹם אוֹתוֹ, כּמוֹ שיש לרתוֹם כּל יצר, לצוֹרך הכּלל, לשירוּת הכּלל, לצרכי התרבּוּת האנוֹשית. ואנחנוּ את יצר ההוֹן לא רתמנוּ. מי ימנה את הכּספים הגדוֹלים שהוּצאוּ לבטלה לחוּץ־לארץ, את הרבבוֹת וּמאוֹת האלפים שהוּצאוּ להגרלוֹת, להשקעוֹת, לניירוֹת אמיתיים או מזוּיפים, אוֹ הוּשקעוּ בּארץ בּדברים מפוּקפּקים. בּכל חברה ספסרית תמצאוּ כּסף של פּוֹעלים. בּשעה שנתפּרסמוּ הידיעוֹת על המעילוֹת בּהלואה וחסכוֹן בּפתח־תקוה, שמענוּ כּי שם הלכוּ לאיבּוּד שלוֹשת אלפים לירוֹת של פּוֹעלים. היה זה, לדעתי, יוֹם שחוֹר להסתדרוּת. “דמי” הפּוֹעלים שהלכוּ לאיבּוּד (דמים תַרתי מַשמע, כּי כּמה תקווֹת ישוּביוֹת קשרוּ ודאי אוֹתם הפּוֹעלים בּחסכוֹנוֹתיהם!) מעידים על החינוּך ההסתדרוּתי הלקוּי, על ההסתדרוּת שלא דאגה לחנך את העוֹבד שיֵדע להשתמש בּחסכוֹנוֹתיו לטוֹבתוֹ וּלטוֹבת כּלל הפּוֹעלים. הן זהוּ אחד התפקידים של הקוֹאוֹפּרציה, של בּנק פּוֹעלים בּעוֹלם – להפנוֹת את זרם ההוֹן העממי (זה שמתפּתה לכל מיני מפעלים ספּקוּלטיביים, המשמשים לניצוּל הפּוֹעל בּכספּוֹ של הפּוֹעל עצמוֹ) למוֹסדוֹת של פּוֹעלים. הבּנקים “הכּלליים” שהתפּוֹצצוּ בּאמריקה החריבוּ בּמפּלתם מיליוֹני פּוֹעלים, שהאמינוּ להם את כּספם. אחד התפקידים העיקריים של הקוֹאוֹפּרציה ושל בּנקי הפּוֹעלים הוּא – להפנוֹת את הוֹן הפּוֹעל לחיזוּק עצמוֹ, לביצוּר נכסיו הציבּוּריים וקניניו התרבּוּתיים.

בזה עשׂינוּ מעט מאד. אפילוּ קרן לחוֹסר־עבוֹדה, “העוֹמדת על סדר יוֹמנוּ” קרוֹב לשנתים ועדיין לא הוּקמה, מעידה לחוֹבתנוּ. קראנוּ בּימים אלה בּ“דבר” מכתבי חברים, המביאים בּעצמם, מבּלי שנדרשוּ, את פּרוּטוֹתיהם להקמת הקרן. יִישר כּוֹחם. אך תכּירוּ כּי יש בּזה גם משוּם מחאה והתפּרצוּת נגד התנוּעה, שמתוֹך ויכּוּחים ודיוּנים רבּים לא מצאה עדיין את הכּוֹח לבצע את הענין. אילוּ הקימוֹנוּ את הקרן הזאת לפני שלוֹש שנים היתה אף היא משמשת כּבר כּיוֹם הזה גוֹרם חשוּב בּמשק הפּוֹעל בּארץ. כּל יום שאנוּ מאחרים בּהקמתה אנוּ מפסידים הרבּה. אבל מי יוֹדע מה נפסיד בּרגע שיבוֹא המשבּר. בּבוֹא המשבּר של 1926 אמרנוּ: בּ־70־60 אלף פוּנטים אפשר לדחוֹת לזמן־מה את המשבּר, וּמה שנדחה פּעם יתכן שידָחה שוּב ואוּלי ידחה לגמרי. גם מר הלפּרין, המקטרג הגדוֹל שלנוּ בּתקוּפת שלטוֹנוֹ, הוֹדיע בּאחת הישיבוֹת של הועד הפּוֹעל הציוֹני כּי בּמאתים אלף לירה היינוּ יכוֹלים לדחוֹת את המשבּר. יתכן שאוֹתן הפּרוּטוֹת שיכוֹלנוּ לאגוֹר עד עכשיו היה בּכוֹחן לעמוֹד לנוּ בּשעת מצוּקה לשם דחיית המשבּר העתיד לבוֹא לחוֹדש אוֹ לחדשַים. דחיית משבּר יכוֹלה לגרוֹר גם מניעת משבּר.

בּהזניחנוּ את הצד הכּספּי הזה, מבּלי התחשב עם הפּסיכוֹלוֹגיה של החבר, גרמנוּ לוֹ שיבזבּז את כּספּוֹ, גם הפסדנוּ את אמוּנוֹ בּהסתדרוּתוֹ וגם הפקרנוּ אוֹתוֹ לחוּגים אחרים. הוּא היה אבר חי בּחברה מוּצקה, והנה נהפּך שוּב לאבק־אָדם הנשמע לעצוֹת של ספּקוּלנטים וּמתפּתה על ידי כּל מיני בּעלי־הבטחוֹת פּרוֹפסיוֹנליים.

נקים את “ניר”

התיקוּן הנמרץ שאיננוּ סוֹבל כּל דיחוּי הוּא – שההסתדרוּת תתנער ותשתמש בּרגע של גיאוּת בּשביל תנוּפה אחת גדוֹלה. דיבּר היוֹם רמז על “לוּחוֹת־קפיצה”. הלוּח ישנוֹ, דרוּשה הקפיצה. יש לנוּ החלטוֹת של כּל מיני מוֹעצוֹת, החוֹזרוֹת מפּעם לפעם, על חוֹבתנוּ ל“ניר”, אבל ההחלטוֹת הן על גבּי הנייר. אילוּ אפשר היה לבנוֹת בּרזוֹלוּציוֹת בּלבד היה כּבר “ניר” חי וקיים וּפוֹעל מזמן. אך אילוּ קמנוּ יוֹם אחד וקיימנוּ את החלטוֹתינוּ הישנוֹת והיינוּ מַנחילים לפחוֹת לכל אחד מאִתנוּ מניה של “ניר”, היינוּ עוֹמדים כּבר לא בּחמשת אלפים לא"י, כּמוֹ שאנוּ עוֹמדים, אלא בּ־30־25 אלף. זוֹ היתה יכוֹלת התחלה הגוּנה לתכניוֹתינוּ הישוּביוֹת.

את ההתחלה הזאת אני תוֹבע עכשיו מאת ההסתדרוּת כּוּלה, וּמאת חברי מפלגתנוּ בּראש וראשוֹנה.

ואוֹדה: לא נוּכל להסתפּק בּפּעוּלה הזאת בּלבד, בּהתנדבוּת החבר החוֹתם על המניה כּדי לחזק את המוֹסד של הכּלל, בּתקוה שגם הוּא יֵעזר על ידי כּך. זהוּ אחד הדברים האלמנטריים בּתנוּעת הפּוֹעלים. אבל אם אנחנוּ רוֹצים לעשׂוֹת דברים גדוֹלים יוֹתר, אין אנחנוּ יכוֹלים לדבּר רק אל היצר האידיאַליסטי של החבר, כּי אם צריך לפנוֹת גם אל יצרים אחרים. מלבד מפעל המניוֹת אנחנוּ צריכים להעיז וּלארגן גם מלוה עממי ל“ניר”. אנחנוּ רוֹצים לגייס סכוּם גדוֹל לא רק מחברי “ניר” מחברים נאמנים בּהסתדרוּת, כּי אם גם לפנוֹת לכל איש ואיש בּארץ וגם בּחוּץ־לארץ ולתת להם חלק בּ“ניר”, לא “חלק לעוֹלם הבּא” דוקא, כּמוֹ שכּל מניה נוֹתנת לנוּ, כי אם גם חלק בּעוֹלם הזה. כּוָנתי לתכנית של מלוה עממי, שכּל המשתתף תהא לוֹ גם הזכוּת והתקוה להנאָה מסוּימת מהמפעל. הדבר הזה הוֹלך וּמתברר בּזמן האחרוֹן בּמנהלה של “ניר” וּבועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. אנוּ עוֹמדים בּמשׂא־וּמתן עם כּוֹחוֹת חוּץ. בּמשך ימי הועידה אוּלי תהיה לי האפשרוּת למסוֹר פּרטים, ואוּלי לא. כּל התכנית יכוֹלה, כּמוּבן, להיתקל בּמכשוֹלים, אוּלי תדרוֹש תיקוּנים וּמילוּאים. אבל גוֹרלה תלוּי בּדבר אחד: אם תהיה תנוּעתנוּ מוּכנה לתנוּפה גדוֹלה.

“המעמד הבּינוֹני”

אפשר להיוֹת סבוּר שהפּרוֹגרמה הזאת בּשביל פּוֹעלי ארץ־ישׂראל: התמסרוּת לרעיוֹן המלוה הלאוּמי, דאגה לקרקע בּשביל הקרן הקימת, הקמת “ניר” – זוֹהי אוּלי פּרוֹגרמה מספּיקה. אבל יהא בּזה משוּם התחמקוּת מחוֹבת השעה אם לא נאמר דברים בּרוּרים וּגלוּיים בּשאלת יחסנוּ למה שקוֹראים אצלנוּ “המעמד הבּינוֹני” וּבשאלת עזרת הפּוֹעל להתישבוּתוֹ של מעמד זה. מפּני איחוּר השעה אנסח את דברי בּקיצוּר נמרץ, בּהניחי שהדברים יעוֹררוּ ויכּוּח ויביאוּ לידי בּירוּר רציני ומקיף. בּחוּגים פּוֹליטיים מסוּימים נעשׂתה המלה “מעמד בּינוֹני” למין קוֹץ וּברקן, אשר בּוֹ אפשר לדקוֹר אוֹתנוּ. אמנם שם זה, “מעמד בּינוֹני”, אין לוֹ שחר מבּחינה כּלכּלית וסוֹציוֹלוֹגית. בּשוּם מקוֹם בּעוֹלם לא יקראוּ לסוּג אוּמלל זה “מעמד בּינוֹני”. לא מידת רכוּשוֹ של אדם קוֹבעת אצלנוּ את שייכוּתוֹ ל“מעמד הבּינוֹני”, אלא התיאבוֹן לרכוּש. ולפעמים ־ הגיל הבּינוֹני, הזקָן, הטלית וּתפילין. המעמד הבּינוֹני שלנוּ, אלה הם אבוֹתינוּ ואחינוּ, אוֹתה הדלוּת היהוּדית שאין לה כּבר כּמעט כּלוּם, ואוּלי, אוּלי עוֹדנה יכוֹלה להציל מה שהוּא. השאלה היא אם תנוּעת הפּוֹעלים צריכה להצטמצם בּתוֹך התחוּמים שלה ולוֹמר: דיינוּ, יש לנוּ תנוּעה חלוּצית, פּוֹעלים בּארץ, והלוַאי שנספּיק לישב אוֹתם, מה לנוּ עוֹד להעמיס על עצמנוּ אלמנטים מפוּקפּקים, צוּרוֹת־התישבוּת לא בּרוּרוֹת. נניח זאת לאחרים. ואז, כּמוּבן, נוּכל להיוֹת בּטוּחים שהדברים לא יעשׂוּ. הענין אינוֹ חדש עמנוּ. מהמעמד הבּינוֹני עוֹשׂים כּבר קרנים נגדנוּ זה 10־8 שנים, הָחֵל מ“קהילית ציוֹן” וּמ“משק”, ואנחנוּ יוֹדעים את התוֹצאוֹת “החשוּבוֹת” של המפעלים הללוּ, יוֹדעים בּכמה עלוּ הם לקרנוֹת, ואנחנוּ רוֹאים גם את “המפעל הגדוֹל” של סוּפּרסקי־פרבּשטיין¹⁹. זה שנים שהקרן הקימת הקציבה לכך שטחים מסוּימים, שליחים יצאוּ לוַרשה לארגן את ההמוֹנים, התרוּעה וההתפּארוּת נשמעה בּכל העתוֹנים. והאדמה עדיין מחכּה. זוֹהי עזרתם של רוֹעי המעמד הבּינוֹני לצאן מרעיתם. אבל אין תקוה להצלת הדלוּת היהוּדית, להכנסתה לתוֹך מעגל החיים הפּרוֹדוּקטיביים בּארץ, אם לא יקוּם אדם מעין הרצפלד שלנוּ, אוֹ הרצפלד קוֹלקטיבי, עוֹזר נאמן וגוֹאל. לא נדוּן בּארץ־ישׂראל שוּם מתישב על פּי מוֹצאוֹ הסוֹציוֹלוֹגי, כּמוֹ שמבכּרים בּרוּסיה את “המוֹצא הפּרוֹליטרי”. לא נשאל אם הוּא בּן רב אוֹ בּן בּטלן, וגם אוֹתנוּ לא צריכים לשאוֹל בּני מי אנחנוּ…

נציל מן המפּוֹלת

מי חכם ויאמר כּמה אפשר עוֹד היוֹם להציל מהדלוּת היהוּדית בּעוֹלם, אם הרבּה ואם מעט. אתם יוֹדעים, שהיה זמן שהיהדוּת הרוּסית היה בּכּוֹחה לעשׂוֹת גדוֹלוֹת, וכמה היוּ בּתוֹכה ציוֹנים משׂכּילים ונאמני התרבּוּת העברית, והם לא עשׂוּ. חיכּוּ לשנת 1919־1918, וכאשר הגיעוּ השנים האלה בּחר המעמד הבּינוֹני שבּהם (כּלוֹמר, מי שעוֹד נשאר לוֹ קצת כּסף) בּבּרלין, בּפּריס וּבלוֹנדוֹן, ולא בּתל־אביב. וחוֹששני שגם בּאמריקה וגם בּגרמניה הוֹלך המצב וּמתקרב לכך. שאלתי בּימים אלה ציוֹני אחד שבּא מפּוֹלין מתוֹך הקלחת הגדוֹלה: היש תקוה לעליית בּעלי אמצעים מפּוֹלין? אמר לי: אין כּבר מהמין הזה. אוּלם עלינוּ לעשׂוֹת את הכּל בּשביל להציל מה שניתן עוֹד להציל, הן בּרכוּש והן בּנפש. ואם לא נציל אוֹתוֹ נציל את בּנוֹ.

יאמרוּ: כּל מיני סכּנוֹת חברתיוֹת ואחרוֹת כּרוּכוֹת בּזה. אוּלם סכּנוֹת אוֹרבוֹת לנוּ בּכלל, וכוֹחות יוֹתר מסוּכּנים מאשר הדלפוֹן היהוּדי, הבּא מחוּץ־לארץ. יש סכּנוֹת גדוֹלוֹת, יש הוֹן אימפּריאַליסטי ויש כּוֹחוֹת אחרים שמפּניהם צריך לשַריֵן את מפעלנוּ. ואשר לאֳפי העתיד של ההתישבוּת יש ערוּבּוֹת יוֹתר ממשיוֹת אפילוּ מאשר כּרטיס חבר. אם הקרקע למתישב יהא לאוּמי, וּביחידת הקרקע לא נהיה נוֹהגים בּזבּוּז, כּי אין לנוּ ממה לבזבּז, וחטא כּבד הוּא לבזבּז את אדמת האוּמה, והיא תינתן למתישב כּנוֹרמה קבוּעה לעבוֹדת משפּחתוֹ, ואם לנוּ יהיוּ מוֹסדוֹת עזרה והדרכה בּשביל המתישבים, – כּי אז אינני חוֹשש לפריצת־הגדר.

יתכן שיש בּין שוֹמעַי מי שבּשׂרוֹ נעשׂה חידוּדים חידוּדים בּשמעוֹ את הדברים האלה. אוּלם הרי אנחנוּ עושים כּבר זאת למעשׂה. הרי בּיסוּדוֹ של “יכין” התכּוַנוּ לא רק להמציא עבוֹדה לפּוֹעלים, אלא לעזוֹר לכל מתנחל, הרוֹצה להיקלט בּקרבּנוּ, להשתמש בּעבוֹדה מאוּרגנת. וזוֹהי בּעצם גם הפּעוּלה שעוֹשׂה “יכין” עד עכשיו בּשביל חירוּת א׳ וחירוּת ב׳²⁰. חברי האִרגוּנים האלה קיבּלוּ אוּלי חינוּך רדיקלי, אבל על פּי מצבם הסוֹציאַלי הם אוֹתה הדלוּת היהוּדית הרוֹצה להיאָחז בּארץ. זוֹהי זכוּתוֹ של “יכין”. לא הציוֹנים הכּלליים, לא “המזרחי” ולא חברי האֶכּסקוּטיבה הם שפּרצוּ פּירצה אמיתית לדלוּת היהוּדית בּשנים האלה, כּי אם “יכין”. בּחירוּת א׳ וּב׳ הוּקם משק בּשביל קרוֹב למאה משפּחוֹת והפּעוּלה הזאת עתידה להתרחב. שמעתי, לשׂמחתי, מפּי חברים שחזרוּ מאמריקה, בּהם גם מאת החבר צבי יהוּדה, על תכנית של “חירוּת לעם”, שתהיה אוּלי עוֹד יוֹתר רחבה ויוֹתר עממית. כּמוֹ כּל תכנית היא טעוּנה בּירוּר וּבדיקה מעוּלה. אוּלם מבּחינה עקרוֹנית, אני חוֹשב, שמחוֹבתה של ועידתנוּ לאמץ את ידי מטפּחי המפעל הזה ולתת לוֹ את העזרה האִרגוּנית והתמיכה המוּסרית.

מחשבוֹת נוּגוֹת

אני מדפדף לפעמים קרוֹבוֹת בּדפּים בּלים של ספרוּת העבוֹדה וּמוֹצא שם לפעמים דברים מענינים מאד. יש שהדברים מעוֹררים מחשבוֹת נוּגוֹת. יש שאני מוֹצא החלטה ישנה, איזה מכתב־חבר, ואני מהרהר: כּמה הרבּינוּ להבין וכמה המעטנוּ להגשים. יש ותמצאוּ בּתנוּעתנוּ אינטוּאיציה עמוּקה וּראיה מרחיקה. אבל היכן תוֹצאוֹתיה? מדוּע זה נשארוּ דברים יפים אלה טמוּנים בּניירוֹת וּבמוֹעצוֹת? חוֹשבני כּי כּאן שמוּר לנוּ פּסק־דין קשה מאד. אנחנוּ רגילים לראוֹת את עצמנוּ כּבעלי תפקיד גדוֹל בּציוֹנוּת. לא רק זכוּת היא לנוּ, כּי גם חוֹבה. היתכן שציבּוּר שכּמוֹתנוּ, אשר עפרוֹ נצבּר מכּל קצוי ארץ ושספג את לשד הדוֹרוֹת והארצוֹת, יוָצר פּעם אחת בּעוֹלם מבּלי שיהא נוֹעד למעשׂה גדוֹל? אם אנחנוּ לא נוּכל לעשׂוֹת את הדבר הזה מה זכוּתנוּ לבקר את האחרים? לנוּ ניתן הרבּה וּמאִתנוּ ידָרש הרבּה. שמעתי פּעם מרוּבּשוֹב בּיטוּי ציוּרי וּטרגי, הוּא המשיל את התנוּעה הציוֹנית לדגל של גאוּלה וּפדוּת, הנישׂא בּיד רצוּצה. היש לך דבר יוֹתר מחריד מאשר דגל של גאוּלה בּיד רצוּצה? אבל חוֹששני שפּעם יקוּם מי שהוּא ויאמר לנוּ: אתם היד הרצוּצה! אם פּעם יקראוּ אוֹתנוּ לבית־דין צדק של ההיסטוֹריה וישאלוּ אוֹתנוּ: חלוּצי עם עני! לכם ניתנוּ הרבּה כּוֹחוֹת רוּחניים, לכם ניתנה עזרת האוּמה הכּספּית והרוּחנית, מה עשׂיתם? האם די לכם בּמה שעשׂיתם? מה נענה אז? כּלוּם נתנצל בּזה שהתנוּעה לא בּגרה עדיין, שמי שהוּא הפריע, שמי שהוּא דחה? האם תשוּבה אשר כּזאת תצדיק את פּוֹעלי ארץ־ישׂראל? יש שאנוּ מתלהבים ואוֹמרים דברים יפים מַרחיקי־ראוֹת. מסוּפּקני אם כּיוֹם זהוּ לזכוּתה של תנוּעתנוּ. מה שהיה מוּתר למשה הֶס וּלנחמן סירקין לא הוּתר לנוּ. תקוּפת המבשׂרים לחוּד וּתקוּפת המגשימים לחוּד. אם כּל אחד ירצה להיוֹת מבשׂר וישאיר את ההגשמה לדוֹרוֹת הבּאים, הרי לא יתגשם כּלוּם. הרי יתבּדה הכּל.

כּוֹח לבצע

אסיים: ויליאם מוֹריס, סוֹציאליסט וּמשוֹרר אנגלי, הבּיע לפני כּחמישים שנה את דרישתוֹ מתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית. אנסח זאת בּעברית: תבוּנה לראוֹת, אוֹמץ לרצוֹת, כּוֹח לבצע. – שלוֹשה אלה נדרשים היוֹם מאת תנוּעת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל.

---

המפעל המרכּזי בּשעה זוֹ

מאת

ברל כצנלסון

(בּועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, תשוּבה לויכּוּח)¹

הייתי בּוֹחר לשמוע דברי־בּיקוֹרת קשים כּנגד השקפוֹתי והצעוֹתי, מאשר דברי־הסכּמה פּוֹשרים. כּדי להגשים את מה שתבעתי יש להתגבּר על כּמה וכמה מכשוֹלים וּמעצוֹרים, חיצוֹניים וּפנימיים. לשם כּך דרוּש היה הויכּוּח והבּירוּר. בּנוּסח של “אפשר לקבּל את הדברים הללוּ”, “מי יתנגד לכך” – אין לבצע את הדבר.

כּל מי שניסה להכניס איזה חידוּש בּחיי הציבּוּר, בּחיי הסביבה, יוֹדע בּאיזוֹ מידה הדברים נתקלים בּאינרציה, בּחוּלשה, בּפּסיביוּת וּבמוֹרך־לב. לפיכך אין כּל בּטחוֹן שהחלטה חיוּבית תמלא מה שחסר לנוּ. לפיכך חפצתי שכּל הקשיים שבּדבר יצוּפוּ למעלה, שכּל הניגוּדים האפשריים בּינינוּ בּשטח זה יתגלוּ בּמלוֹאם, שניאָחז בּקרני הניגוּדים, נתנגש, ואין דבר אם לשעה קלה נסתער זה על זה בּחמת־רוּח; העיקר שהדברים יתפּרשוּ והחוֹם הגנוּז הדרוּש להגשמה יתפּרץ. בּהסכּמה בּלבד לא סגי. הבּירוּר בּועידה צריך להביא את הציבּוּר לחשוֹב על הענינים בּמוּשׂגים החדשים שהוּבררוּ. רק אז נגבּר על המפריעים.

בראשוֹנה אשיב על טענוֹת שנשמעוּ נגד דברים שלא דיבּרתי. יש דברים שבּאמת לא התעכּבתי עליהם בּמתכּוון. ש. דיין טען, מדוּע לא הבלטתי את הישׂגינו בּהתישבוּת. הנה ניצחנוּ – אוֹמר הוּא – את כּל מתנגדינוּ וּמבקרינוּ, מדה־לימה ועד סאקר², וּכשהתאספנוּ פּעם בּכמה שנים לועידה אין המַרצה רוֹאה צוֹרך לספּר על הישׂגינו. נכוֹן. לא ראיתי צוֹרך לדבר כּאן על הישׂגינוּ. עת היינוּ “תשע אַמוֹת בּאדמה”³ היה צוֹרך לנחם את עצמנוּ וּלהראוֹת לעצמנוּ את הישׂגינוּ. אבל להתכּנס עכשיו כּדי לאמוֹר: שׂישׂוּ בּני מעינוּ, החקלאוּת התבּצרה, המשק התגבּר, הקבוּצה ניצחה את מבקריה – איני רוֹאה בּזה תפקיד לועידתנוּ. זאת עלינוּ לספּר בּצאתנוּ, ולא בּאהלינוּ. על זאת ודאי מדבּרים הרצפלד, בַּרץ וּמֶרמינסקי בּגוֹלה. תפקידי היה לדבּר על מה שלא השׂגנוּ.

טענוּ נגדי על שלא נכנסתי בּעצם הפּרוֹבּלימוֹת ההתישבוּתיוֹת: לאיזה אֵזוֹר עלינוּ לפנוֹת עכשיו, אֵזוֹר החוֹף או אֵזוֹר אחר? מַאי עדיף: משק תפּוּחי־זהב אוֹ משק מעוֹרב? גם בּטענה זוֹ יש משוּם אי־הבנה של אפי ועידתנוּ והפּרוֹבּלימוֹת העוֹמדוֹת לפניה. אכן מכּיר אני חברים שאין להם תענוּג יוֹתר גדוֹל מאשר חישׂוּף ניגוּדים אוֹ יצירת ניגוּדים בּקרבּנוּ, נפשם לא תדע שׂבעה בּויכּוּחים נצחיים על קבוּצה אוֹ על מוֹשב, על “משק פּתוּח” אוֹ “סגור”, על חקלאוּת של אֶכּספּוֹרט אוֹ חקלאוּת מעוֹרבת. זוֹהי נשמת חייהם. אי אפשר להם להתכּנס לועידה מבּלי שיֵהָנוּ בּעצמם מדיבּוּרים אלה ויהַנוּ את האחרים, בּכל מסיבּה, בּין מסיבּה קיבּוּצית וּבין ועידת המפלגה אוֹ ועידת ההסתדרוּת. אין מבדילים אצלנוּ בּין פוֹרוּם אחד לשני וּמעלים בּועידת מפלגה ויכּוּחים טכניים שלא כּאן מקוֹמם. הויכּוּח המענין מַאי עדיף – אם גן־שמוּאל אוֹ נהלל, איננוּ ענין שועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל רשאית לטפּל בּוֹ. מה שלא תהא מוּמחיוּתם של הצירים לדוּן בּשאלוֹת כּאלה, אין זה מהענינים התלוּיים בּהצבּעה. סוֹף סוֹף חייבים אנוּ ללמוֹד כּי לועידוֹת אנחנוּ בּאים כּדי לעשׂוֹת איזה דבר ולא כּדי לספּק את תאוַת הויכּוּח. יש הרבּה ויכּוּחים מענינים, יש הרבּה דברים מענינים, שאפשר להעלוֹת אוֹתם על הבּמה ולאחוֹז בּגללם איש בּשׂערוֹת רעהוּ וּלזעזע את האויר מסביב. אבל גם ויכּוּח נפלא מסביב לשאלוֹת אלוּ לא יוֹציא אוֹתנוּ מן המיצר ולא ישנה את המציאוּת. דוֹמה שכּבר התבּגרנוּ עד כּדי כּך שנבקש בּויכּוּחינוּ לא מטרה דיאַלקטית, כּי אם מטרה תכליתית.

גם אדמת חוֹל איננה אדמת חוּלין

שלא בּרצוֹן אני נכנס כּאן לאחד מהויכּוּחים הללוּ, שיצא לגמרי מתחוּמי הרצאתי. אני מתכּוון לאוֹתוֹ סגנוֹן דיבּוּר המקדש גלילוֹת מסוּימים בּארצנוּ ורוֹאה בּאזוֹרים אחרים חוּלי־חוּלין. היוּ ימים שההבדלים בּין אֵזוֹר אחד לשני בּארץ־ישׂראל היוּ לא רק גיאוֹגרפיים בּלבד. בּראשית העליה השניה ידענוּ כּי בּין יהוּדה וּבין הגליל יש הבדלים עמוּקים, לא רק רוֹמַנטיים, כּי אם גם מבּחינת האוֹפי הישוּבי. משך אוֹתנוּ הגליל, משוּם שמשק האִכּר הגלילי היה לא משק קפּיטליסטי, אלא משק של משפּחה עוֹבדת. יוֹתר ממה שמשכוּ המעדר והמַזמרה והאלוּנקה משכוּ המחרשה והפּרדוֹת והסוּסה. ההליכה גלילה היה בּה משוּם מרד נגד המציאוּת החברתית של יהוּדה. הקסם של הגליל היה קוֹדם כּל קסם של כּיבּוּש פּינה יוֹתר נידחת, יוֹתר פּראית, יוֹתר קרוּעה מן הישוּב, כּמוֹ שאנחנוּ נמשכים בּלבּנוּ היוֹם אל עבר־הירדן והחוֹרן. היה בּזה גם חלוֹם של ישוּב יוֹתר קרקעי, של ישוּב שיש בּו פּחוֹת ניגוּדים בּין האִכּר וּבין הפּוֹעל, שיש בּו יוֹתר תקווֹת לעוֹבד העברי. וּבמידה שהיינוּ עדיין מוּעטים, וּבמידה שלא היתה עדיין עלינוּ האחריוּת למצב הארץ כּוּלה וּלכל ההמוֹנים הדוֹפקים על שערי הארץ, בּמידה שכּוֹחוֹתינוּ לא הספּיקוּ אלא לכבּוֹש פּינוֹת בּוֹדדוֹת בּארץ, הרי כּל מה שקרא לעמדה יוֹתר קשה, יוֹתר מסוּכּנת ויוֹתר רחוֹקה מן הישוּב, היה בּוֹ לא רק מן הקסם אלא גם מן התוֹעלת מבּחינת חינוּך התנוּעה וליכּוּדה וּמבּחינת בּנין הישוּב. אבל מה טעם וּמה מוּסר, מה לאוּמיוֹת וּמה הגיוֹן וּמה חקלאוּת יש כּרגע בּהבחנה זוֹ בּין אֵזוֹר יוֹתר חשוּב ואֵזוֹר פּחוֹת חשוּב, בּין אֵזוֹר שחוֹפפת עליו קדוּשת מעמד הפּוֹעלים וּבין אֵזוֹר שהוּא זר למעמד הפּוֹעלים? על פּי מה נמדוֹד את הדבר הזה? האם נשוּב לאוֹתם הימים התמימים שבּהם הבּיטוּ על הפּוֹעל העוֹבד בּתפּוּחי־זהב, אוֹ על הפּוֹעל הרוֹצה להכניס עצי־פּרי לעמק הירדן, כּעל פּוֹעל ממדרגה שניה? לימים כּשפּוֹעל “שַאטר”⁴, פּוֹעל הגוּן בּיהוּדה, לא ידע ולא בּיקש לעבוֹד אלא בּמעדר, והפּוֹעל ההגוּן בּגליל גם בּמעדר לא רצה, אלא בּפרדה דוקא – סמל החקלאוּת “האמיתית” בּימים ההם? עתה, בּזמן שהמשק שלנוּ בּכל ענפיו החשוּבים פּוֹנה לאֶכּספּוֹרט, בּזמן שאין משק־עבוֹדה בּארץ־ישׂראל שאיננוּ רוֹאה את עתידוֹ בּמים, בּזמן שאין משק אחד בּקרבּנוּ המוַתר על אפשרוּת של נטיעת אֶשכּוֹליוֹת, – מה טעם לאוֹתה התגדרוּת אַנַכרוֹניסטית בּמשק אחד וּלאוֹתוֹ זלזוּל יהיר בּמשק שני?

השאלה עוֹמדת מבּחינת הציוֹנוּת ולא מבּחינת הרוֹמנטיקה. הרוֹמנטיקה הפּלחית מקוֹמה הוֹלך וּמצטמצם בּחקלאוּת חדשה. עם הקוֹמבּיין והטרקטוֹר הוֹלכים וגזים כּמה דברים. וּמאידך גיסא, יהוּדה שלנוּ עם משקי־העבוֹדה הזרוּעים על פּניה היא כּבר כּלל וּכלל לא יהוּדה זוֹ שבּה היה הפּוֹעל נחנק, שלפּוֹעל לא היתה שוּם סביבה שלוֹ, שאחרי כּמה שנים של מוּמחיוּת לא היתה לפּוֹעל דרך אחרת מאשר ליהפך למשגיח על עבוֹדה ערבית ולנשוֹם את ריח החצר בּבית אדוֹנוֹ, עם הנשים והטף מבּני ערב. יש כּבר, בּרוּך השם, יהוּדה אחרת: תעברוּ נא על פּני נקוּדוֹתינוּ הפּזוּרוֹת בּכל יהוּדה והשרוֹן, מבּאר־טוֹביה ועד גן־שמוּאל. וּמבּחינת אֳפי המשק ואֳפי החברה, כּלוּם יש הבדל יסוֹדי בּין בּית־חנן לבין מוֹשב בּעמק?

והשאלה היא יוֹתר חשוּבה מאשר שאלת העילָאוּת של יהוּדה והגליל. לרבּים מאתנוּ יש זיקה נפשית עמוּקה להרי הגליל, לכנרת, לקִני הקנאים, אבל מה שאנחנוּ עוֹשׂים בּארץ איננוּ עוֹשׂים להנאתנוּ בּלבד. אפילוּ לא רק להנאתנוּ הרוּחנית העילָאית. אינני גוֹרס כּמי שאמר שכּל מה שאנוּ עוֹשׂים איננוּ עוֹשׂים אלא לשם העליה בּלבד. החיים שבּחרנוּ בּהם יש בּהם גם תכלית לעצמם, הנאה נפשית והנאה חברתית, אידיאה וטעם. ואת הטעם אנוּ מבקשים בּגדוֹלוֹת וּבקטנוֹת, וגם בּבחירת קרקע לרגלינוּ. אבל כּשאנוּ מדברים בּדרכי ההסתדרוּת והתנוּעה קיימת לפנינו שאלה אחת: מה מחיש וּמה מעכּב את פּתרוֹן שאלת היהוּדים? האם מה שאנוּ עוֹשׂים עוֹזר לגאוֹל את המוֹני ישׂראל מגלוּתם? ואם כּן, בּאיזוֹ מידה? נעלה יחד על העצמוֹן אוֹ על החרמוֹן, אבל כּמה שלא יגדל הכּוֹח המוֹשך שבּהם, אם לא נוּכל לאמוֹר לעצמנוּ: כּאן עתידים להתערוֹת המוֹני ישׂראל – לא נרכּז בּזה את מאמצינוּ הישוּביים. וּכנגד זה – חוֹלוֹת עלוּבים, אם רק אפשר לבנוֹת עליהם בּתים וּלהחיוֹת בּעיבּוּדם אנשים, וּלהציל בּהם המוֹנים מן הגוֹלה – החוֹלוֹת האלה יעמדוּ אצלנוּ בּמרכּז ענינינוּ.

והענין הזה של הצלת האוּמה גם בּוֹ חל חשבּוֹן של הכנסה והוֹצאה. ואם בּמקוֹם אחד בּארץ יש לך האפשרוּת להתפּרנס בּקוֹשי וּבדוֹחק משׂכר העבוֹדה וּדרוּשים לך רק מאה פוּנטים כּדי שתשתרש בּקרקע ותתחיל בּמוֹ ידיך לבנוֹת את משקך, וּבמקוֹם אחר דרוּשים לשם כּך ארבּע מאוֹת פוּנטים, הרי אני עוֹשׂה את החשבּוֹן. אפשר שאמצא נימוּקים שוֹנים, פּוֹליטיים, איסטרטגיים, נימוּקי גבוּלוֹת, נימוּקי עתידוֹת, לטוֹבת המשק בּן ארבּע המאוֹת, אוּלם בּרגע זה, בּתנאים שלנוּ כּאן, בּציווּי העליוֹן להרבּוֹת את אוּכלוֹסינוּ בּארץ וּלהציל מכּלָיה בּגוֹלה כּל מה שניתן להציל בּהקדם, – לא אזלזל בּאפשרוּת לישב ארבּע משפּחוֹת תחת האחת. וחשבּוֹן זה שליט כּל עוֹד אמצעינוּ יהיוּ דלים וּצרכינוּ יהיוּ מרוּבּים, אם לא מסיבּוֹת מיוּחדוֹת ויוֹצאוֹת מהכּלל יצווּ עלינוּ פּתאוֹם להתרכּז בּאחד האזוֹרים בּכל מחיר. יוֹם יוֹם מגיעוֹת אלינוּ שמוּעוֹת מחרידוֹת מן הגוֹלה, וּכלוּם יתכן הדבר שאנשים אשר חייהם קשוּרים בּעמם וּבמפעל גאוּלתוֹ יגשוּ לפּרוֹבּלימוֹת התישבוּתיוֹת לא מבּחינה זוֹ, בּאיזוֹ מידה זה מחיש להציל את היהוּדים מן האש, כּי אם מבּחינה אֶסתטית אוֹ גם מבּחינת הנבוּאה לעתיד לבוֹא, שטיפּוּס פּלוֹני של משק יהיה מחוּסן יוֹתר בּפני פּוּרענוּת עוֹלמית? יכוֹלים לדעת את כּל דברי הבּיקוֹרת האלה וּלעיין בּהם וגם למנוֹת בּהם נקוּדוֹת אמת, אבל לא יתכן מצדנוּ זלזוּל כּל־שהוּא בּאיזוֹ אפשרוּת התישבוּתית שהיא, בּכפר אוֹ בּעיר, העלוּלה כּרגע להרבּוֹת את אוּכלוֹסינוּ ולפּתוּח אפילוּ לא שערים, אלא סדקים נוֹספים לעליה. וּלפיכך, כּל כּמה שכּל אחד מאתנוּ קשוּר בּלבּוֹ לגבוּל המזרחי של ארץ־ישׂראל של היוֹם, וכמה שכּל אחד ידאג לגבוּלנוּ הצפוֹני וידע שבּגלילים וּבעמקים צפוּנוֹת לנוּ אפשרוּיוֹת גדוֹלוֹת, – לא יעלה על דעתנוּ להזניח את אֵזוֹר החוֹף, אשר לוֹ – יוֹתר מלאזוֹרים אחרים – אוֹרבת הסכּנה שישָמט מידינוּ (לא רק מידי התישבוּת עוֹבדת, אלא גם מידי עבוֹדה עברית), אם לא נקים שם ישוּבי עוֹבדים, מבצרים חזקים לעוֹבד העברי, אשר בּעצם קיוּמוֹ וּבכוֹבד משׂאוֹ יציל את האדמה הזאת בּשביל ההמוֹנים העברים. לא יתכן שלא נבין את הערך הציוֹני הכּבּיר של הפּעוּלה עתה בּאֵזוֹר החוֹף, בּאוֹפן מַקבּיל לזרימת ההוֹן הפּרטי בּאֵזוֹר הזה, שבּוֹ יתרכּזוּ התעשׂיה והמסחר היהוּדי וּבוֹ כּבר נמצא הרוֹב המכריע של האוּכלוֹסים היהוּדים בּארץ. בּשתי הערים בּלבד ישנם כּשמוֹנים אלף יהוּדים. כּמה יש לקרן הקימת אדמה בּאזוֹרים אחרים וכמה בּאדמת החוֹף? הלא עד שרכשה הקרן הקימת את וָדי־חוארת היה רכוּשנוּ בּאזוֹר החוֹף דל וזעוּם. יש מקוֹמוֹת שצריך להציל אוֹתם כּרגע מן הדליקה. מקוֹם כּזה הוּא אֵזוֹר החוֹף.

היכן המכשיר ההתישבוּתי של ההסתדרוּת?

אנחנוּ מדבּרים בּזה כּעל אחד החזיוֹנוֹת הטרגיים בּתנוּעתנוּ. הבלגתי בּהרצאתי על רגשי המרירוּת נגד עצמנוּ על חוּלשוֹתינוּ וּזניחוֹתינוּ. אוּלם הדברים שנאמרוּ היוֹם בּויכּוּח גילוּ טפח. אנחנוּ עוֹמדים כּעניים בּפּתח בּפני כּל תכנית התישבוּת. בּזמן האחרוֹן גברה החוּצפּה, המדבּרת אל המתישב שלנוּ כּמוֹ שדיבּרוּ בּימים הטוֹבים של פּקידוּת הבָּרוֹן. וזה בּשעה שהמשקים שלנוּ עלוּ מעלה מעלה, בּזמן שהפּוֹעל גילה את הכּשרוֹן ליצוֹר משׂכר־עבוֹדה של 17־20 גרוּש ליוֹם אמצעים לרכישת קרקעוֹת, להלווֹת עשׂרוֹת אלפים לירוֹת לקרן הקימת לשם רכישת קרקעוֹת. הרי זה היה מתקבּל קוֹדם כּדבר־טירוּף לוּ אמרוּ שהפּוֹעל יַלוה כּסף לקרן הקימת על מנת שהיא תקנה קרקע בּשבילוֹ. כּ־1500 משפּחה, מחנה רב של קיבּוּצים וארגוּנים, עלוּ על האדמה⁵, מבּלי שהדברים יתפּרסמוּ כּדבעי בּרבּים! לפנים היתה כּל עוּבדה של יצירת נקוּדה חדשה מעסיקה את הדמיוֹן הציוֹני בּמשך שנים. כּמה כּתבוּ וחזרוּ וכתבוּ ודיבּרוּ בּימי חוֹבבי־ציוֹן על גן־שמוּאל, שהכיל אז שבעים דוּנם פּרדס? ⁶ כּמה כּתבוּ בּשעתם על “בּנוֹת זכרוֹן־יעקב”, על בּת־שלמה וּשפיה, שהכילוּ משפּחוֹת בּוֹדדוֹת. והנה בּשנים הללוּ נוֹצרוּ על אדמת הקרן הקימת, בּאיניציאַטיבה של תנוּעתנוּ, בּמאמצים וּבכּספים של המתישבים, נקוּדוֹת גדוֹלוֹת רבּוֹת אוּכלוֹסין.

וּבשעה זוֹ עוֹמדים אנחנוּ, לחרפּתנוּ וּלבשתנוּ, בּתוֹר כּלל, בּלתי מצוּידים לפעוּלה זוֹ, חסרי כּלים להתישבוּת. בּמשך הזמן הזה עשׂה הפּרט שלנוּ גדוֹלוֹת. בּאמרי פּרט אינני מתכּוון ליחיד בּלבד. גם הקיבּוּץ והאִרגוּן אינם יוֹתר מפּרט כּל זמן שהקיבּוּץ הוּא קיבּוּץ לעצמוֹ, בּין אם הוּא “פּתוּח” אוֹ “סגוּר”. אני רוֹצה שגם הכּלל עצמוֹ יהיה חזק ועשיר, שיהיוּ לוֹ כּלי־עבוֹדה. אם יש אצלנוּ חברים הקוֹלטים עליה תבוֹא עליהם בּרכה. אם הקבוּצוֹת בּעמק הירדן הפרישוּ מאדמתן בּשביל התישבוּת קיבּוּץ “השוֹמר הצעיר” מכּנרת – יבוֹרך פּעלן. ואם כּפר־מל"ל הסכּים להפרשת קרקע בּשביל אִרגוּן חדש, ואם המוֹשב הקטן בּכרכּוּר, לאחר שנמצאוּ שם מים, הסכּים להפריש קרקע לשם קליטת חברים חדשים, הרי זה חשוּב מאד, הרי זה מעיד על כּוֹחה המוּסרי של ההסתדרוּת. אוּלם גם אם כּל “פּרט” בּהסתדרוּת יהיה עשיר וחזק ונענה לתביעת הכּלל, אלא שהכּלל עצמוֹ יהיה מחוּסר אמצעים, הרי גם הפּרט עני. אין הכּלל יכוֹל לעמוד לוֹ בּשעת דחקוֹ, אין כּוֹח בּידי הכּלל להרבּוֹת בּתוֹכוֹ פּרטים (משקים) נוֹספים. אין כּוֹח בּידי הכּלל לכיבּוּשים חדשים בּשבילוֹ וּבשביל חבריו המתוספים. מניתי אמנם בּהרצאתי את ההוֹן העצמי של ההסתדרוּת, אבל הוּא שקוּע כּוּלוֹ בּידי כּלים־מסייעים להתישבוּת. גם הכּלים האלה, לצערנוּ הרב, אין מַדלים אוֹתם בּמידה הדרוּשה למען יוּכלוּ לקיים את התקווֹת שתלינוּ בּהם. אבל אם איננוּ רוֹצים ליהפך לקבוּצת איים בּוֹדדים על מַפּת הארץ וגם על מפּת הישוּב העברי, כּי אז עלינוּ למצוֹא את היכוֹלת לגשת לשאלוֹת הקרקע, המים וההתאַחזוּת כּכלל בּעל־אמצעים. מוּנצ׳יק תבע יד מרכּזת של ההסתדרוּת לגבּי מוֹסדוֹתינוּ המשקיים. טבּנקין מצא בּדברַי שעשיתי את תפקיד הפּיקוּח של “ניר” טפל לתפקיד המישב. חיפּשׂתי בּדברי ולא מצאתי כּזאת. אוּלם הגעתי לידי הכּרה, כּי רק היכוֹלת הישוּבית והמשקית היא היא שתוּכל לעשׂוֹת את הפּיקוּח ההסתדרוּתי לדבר שיש בּוֹ ממש. אַל יראה החבר בּהסתדרוּת את הרב הקפּדן והמחמיר, התוֹבע עם השוֹט בּידוֹ את קיוּם כּל המצווֹת של השוּלחן־ערוּך, אלא יד־אחים, יוֹעצת, תוֹמכת, מסייעת וּמצילה בּעת צרה. תוֹרת החיים של ההסתדרוּת כּלוּלה בּעזרה זוֹ.

אם חברינוּ אינם מסתפקים בּזכוּיות העבר, ואם יש להם עינים לראוֹת את המתרחש וּמשתוֹלל סביבנוּ, כּי אז היוּ צריכים להוֹציא לקח אפילוּ ממה שראינוּ בּימי תיירות האביב. לכאוֹרה היתה לנוּ יד כּל־שהיא בּהתנַערוּת זוֹ שבּארץ וּבציוֹנוּת. לא נתַנוּ לציוֹנוּת ליפּוֹל עם המַשבּר של העליה הרביעית. בּניגוּד לכל מה שלימדוּ אוֹתנוּ מלוֹנדוֹן וּמניוּ־יוֹרק וּמבּרלין החזקנוּ את ציבּוּר הפּוֹעלים לבל יתפּזר לכל רוּח. בּתקוּפת המַשבּר הפּוֹליטי לא נתנוּ לציוֹנוּת שתברח מן המערכה, נלחמנוּ נגד הכּפירה בּציוֹנוּת שהתפּשטה מכּל עבר. גם ה“רביזיה” היא אחד מגילוּיי הכּפירה הזאת. גרמנוּ לכך שהציוֹנוּת תחזיק מעמד ותגיע לימים יוֹתר טוֹבים. והנה בּאו עוֹלים חדשים. כּלוּם הרגישוּ בּכך שקיימת הסתדרוּת עם עשׂרוֹת אלפי חברים, עם משקים וּמוֹסדוֹת, עם עבר חשוּב, עם כּוָנוֹת טוֹבוֹת לעתיד? היכן היינוּ? מה הגשנוּ להם? מזימוֹת אוֹיבים אינן מפחידות אוֹתי. איני חוֹשש להתנכּלוּת של פרוּמין, לארגוּן של מפירי־השביתה ואף לא לחרם מצד התאחדוּת האכּרים. הם לא יוּכלוּ לנוּ. בּנוּ כּשלוֹננוּ. הסתדרוּת שלא תוּכל לישב את חברה החלוּץ, שלא תדע להוֹשיט יד־עזרה לעוֹלה הקרוּי “מעמד בּינוֹני”, שתעכּב את כּל פּעוּלוֹת הכּיבּוּש הישוּבי והמשקי בּארץ מפּני שהיא תלוּיה בּדעתם של אחרים, – הסתדרוּת כּזאת תידחק לקרן־זוית עלוּבה, ואוּלי גם תימחק מתחת שמי הארץ. היא תיהפך אוּלי לכת חסידית, המקיימת כּמה מצווֹת נאוֹת בּמשקיה, אוֹ לקבוּצת פּוֹעלים מסוּדרים הגאים בּהישׂגיהם המקצוֹעיים לעצמם וּבאמוּנתם הסוֹציאַליסטית הקפוּאה. אבל לא תתקיים כּתנוּעה בּעלת יעוּד היסטוֹרי, כּכוֹח השוֹאף למלא שליחוּת וּלהטבּיע את חוֹתמוֹ על ההיסטוֹריה העברית החדשה.

מה שמצער אוֹתי הרבּה בּמצב תנוּעתנוּ כּיוֹם הזה הוּא שחסרה בּה הדאגה הגדוֹלה לכיבּוּש עמדוֹת חדשוֹת להגשמת הציוֹנוּת וּלהבטחת מקוֹמוֹ של העוֹבד בּן־החוֹרין בּהגשמה זוֹ. חוֹששני כּי חסרה ההכּרה שעלינוּ מוּטלת הדאגה לכך שיקוּם בּארץ כּוֹח אשר יְיַשב המוֹנים, לא כּעבדים לפּלוֹני־אלמוֹני הבּנקאים, לא כּנתינים הנתוּנים לחסדי מיטיביהם, לא כּבני השכוּנוֹת המפוּרסמוֹת (“שכוּנת־מוֹהל”, “שכוּנת־יעקב”⁷ וכיוֹצא בּאלוּ), המתיסדוֹת בּלי פּרספּקטיבה משקית, בּלי חיי חברה, בּלי כּוֹח יצירה. למצב זה יגיע החלוּץ, המתישב, אם לא יהיה בּידי ההסתדרוּת המכשיר שלה להתישבוּת. להכּרה זוֹ אני מַטיף זה עשׂר שנים. זהוּ עיקר הרעיוֹן של “ניר”. ואידך – פּירוּש. כּל השאר יש לוֹ ערך רק אם יקוּם לנוּ הכּוֹח הזה. כּל עוֹד ההסתדרוּת לא תקח בּידה את גוֹרלוֹ של המתישב אין תוֹעלת בּויכּוּחים שמסביב, כּי לא אנחנוּ ננהל את הענינים, אלא הסטיכיה תגרוֹף אוֹתנוּ.

ההוֹן הלאוּמי וההוֹן הפּוֹעלי

החבר אליעזר שוֹחט, שקיבּל בּרצוֹן את הצעוֹתי, ראה צוֹרך להוֹסיף וּלהזהיר לבל נזניח את הקרנוֹת. אני מקבּל בּרצוֹן כּל תביעה נוֹספת לחיזוּק הקרנוֹת. ואם אני תוֹבע מעשׂים להגשמת המלוה הלאוּמי, הרי בּזה בּלבד אני מחייב את הגבּרת הקרנוֹת. בּלי חיזוּק הקרנוֹת לא יהא לנוּ מלוה לאוּמי: וּמאידך, המלוה הלאוּמי הוּא הוּא שירים את קרן הקרנוֹת. רק בּרגע שההוֹן הלאוּמי יוּכל להתמסר להתישבוּת המוֹנית ולא יצטמצם בּאֵזוֹר אחד, אלא יפעל בּכל האזוֹרים, רק אז ישתנה מצב הקרנוֹת. הן תהיינה פּטוּרוּת מלשׂאת בּעוֹל הצרכים התקציביים של הישוּב ותהיינה קוֹדש לצרכי עליה והתישבוּת.

מאידך, שמעתי היוֹם בּנאוּם אחד נימה אחרת, מעין דברי נבוּאה שחוֹרה על עתידן של הקרנוֹת. נשאיר את הנבוּאוֹת השחוֹרוֹת הללוּ לאחרים. האוֹריֶנטציה שלנוּ לא היתה מעוֹלם אוֹרינטציה על ירידה של הציוֹנוּת. כּשאמרוּ לנוּ לפני כּמה שנים: למה לכם לקנוֹת עכשיו קרקע, תחכּוּ בּחכמה עד שהמחירים ירדוּ, – היינוּ עוֹנים: פּניכם כּלפי ירידת הציוֹנוּת, לפיכך אתם מקַוים שהמחירים ירדוּ, פּנינוּ כּלפּי עליית הציוֹנוּת ואנוּ רוֹאים את המכשוֹלים שיצמחוּ מתוֹך העליה. לפיכך אנוּ מאיצים. ואם, חלילה וחס, נגזרה גזירה על הקרנוֹת שירדוּ, כּי אז אין לתאר שהגזירה תצוּמצם בּקרנוֹת בּלבד. אַל יאמר אדם: “המבּוּל יעשׂה את שלוֹ ואני וּביתי נינצל, אמנם הקרנוֹת תרדנה, המעמדיוּת הבּעל־בּיתית העקָרה תשתלט בּציוֹנוּת, אבל בּנוּ יקוּים הפּסוּק: ואעשׂה אוֹתך לגוֹי גדוֹל, אנחנוּ נמצא מפלט בּמוֹסדוֹתינו החדשים ונעשׂה בּהם גדוֹלוֹת”. מי שמתבּוֹנן למצב הציוֹנוּת בּתקוּפוֹת העליה והירידה שלה יכּיר שכּל מפעלי הציוֹנוּת, הכּלליים, הפּוֹעליים והבּעלי־בּתיים, שייכים בּכל זאת למערכה אחת של “צינוֹרוֹת שלוּבים”, בּלשוֹן הפיזיקה. כּשהמים יוֹרדים הרי הם יוֹרדים לגוֹבה אחד בּכל הצינוֹרוֹת.

“פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל והיצירה המעמדית

מי לנוּ עוֹד חפשי מכּל קשר, חלילה, עם מוֹסדוֹת לאוּמיים כּ“פוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל? הרי הם אינם תלוּיים, חלילה, בּבּוּרז׳וּאַזיה היהוּדית, הם מתפּללים בּמנין מיוּחד ואינם מתערבים עם בּני מעמד אחר, כּל האידיאוֹלוֹגיה שלהם קיימת על שלילת כּוֹח היצירה של תנוּעה לאוּמית בּימינוּ. בּיחס של בּיטול לקרנוֹת הלאוּמיוֹת הם קדמוּ לכל האידיאוֹלוֹגים של “היזמה הפּרטית”. והנה, תתבּוֹננוּ מתי נשמעוֹת מצהלוֹת־חג בּרחוֹבם של “פּוֹעלי־ציוֹן”? מתי מתגבּרת אצלם תשוּקת העליה? האם תלוּי הדבר בּכּוֹחוֹת הפּנימיים המתגלים בּתוֹכם, כּהתפּרצוּת־פּתאוֹם של כּוֹחוֹת מעמדיים איתנים, אוֹ שזה בּא כּתוֹפעת־לוָאי, בּשעה שבּרחוֹב הציוֹנוּת כּוּלה “נעשׂה יוֹתר שׂמח”? תבדקוּ את הכרוֹנוֹלוֹגיה ותיוָכחוּ כּיצד כּל עליה של מניוֹת הציוֹנוּת משפּיעה בּקלוּבּ “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל בּוַרשה. כּל עליה בּמצב הציוֹנוּת וּבכּוֹח המוֹשך של ארץ־ישׂראל מגיעה גם לפּינוֹת הנידחוֹת. וכל ירידה יסוֹדית, אם בּמצב הארץ ואם בּמצב המוֹני ישׂראל בּגוֹלה (מַשבּר וכוּ׳), לא תנַקה גם את החוּגים הסרים להשפּעתנוּ.

אין חלקי עם הממַעטים את דמוּתה ואת כּוֹחה ואת סיכּוּייה של ארץ־ישׂראל העוֹבדת, אבל אזהיר ואזהיר מפּני ההשקפה הכּוֹזבת האוֹמרת להעמיד חלק מן העם בּמקוֹם העם כּוּלוֹ. אמנם יש בּכוֹחוֹ של חלק אחד להיחָלץ, להסתער, להתנדב, אבל אין בּכוֹחוֹ של חלק אחד לבוֹא בּמקוֹם העם, למלא את כּל תפקידי העם. וכל מי שאינוֹ מסתפּק בּציוֹנוּת קצוּצה וּבמרכּז רוּחני – ולוֹ גם סוֹציאליסטי – וּמי שסבוּר כּמוֹנוּ, שאין כּל טעם לפעוּלתנוּ אם כּאן לא יתרכּזוּ המוֹני ישׂראל, זה לא יסכּים בּשוּם אוֹפן להחליש בּמידה כּל־שהיא אוֹתם השרשים, אשר מבּלי היוֹתם לא תגדלנה גם ההרכּבוֹת הצעירוֹת שאנוּ מרכּיבים על הגזע הכּללי.

אני מאמין שעוֹד נעשׂה גדוֹלוֹת. אבל איני מאמין שנעמיד את עצמנוּ בּמקוֹם כּנסת ישׂראל, בּמקוֹם האוּמה, בּמקוֹם ההסתדרוּת הציוֹנית. הפּוֹרש מכּלל האוּמה מאבּד מה שיש לוֹ. עוּבדה אחת: מיד לאחר המלחמה, כּשמשלחת “פּוֹעלי־ציוֹן” ישבה על המדוּכה בּשאלת ההוֹן הלאוּמי (הדבר היה עוֹד בּטרם נוֹצרה קרן־היסוֹד, והקרן הקימת לא היתה עדיין אלא קוּפה קטנה), נשמעוּ בּקרבּנוּ הקוֹלוֹת הראשוֹנים של “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל. כּנגדנוּ, שקבענוּ אז את ההוֹן הלאוּמי – העתיד להיוָצר – כּיסוֹד עיקרי בּהגשמת הציוֹנוּת, העמידוּ הם את חזוֹן ההוֹן המעמדי. בּעמדתנוּ ראוּ הם בּגידה בּעניני המעמד: “הלא יש כּוֹח למעמד־הפּוֹעלים היהוּדי. ואתם, בּמקוֹם שתעוֹררוּ אוֹתוֹ לפּעוּלה עצמית, הנכם מסגירים את עצמכם לידי הבּוּרז׳וּאַזיה”. סיסמתם היתה: היבּדלוּ מעל חלוֹם הפּעוּלה המשוּתפת עם שאר המעמדוֹת בּעם. הקימוּ את ההוֹן הפּרוֹליטרי של מעמד־הפּוֹעלים היהוּדי.

מאז הויכּוּח ההוּא עברוּ שתים־עשׂרה שנה. עכשיו אנחנוּ יכוֹלים לעשׂוֹת את החשבּוֹן, מה פּעלוּ אלה שהעמידוּ את ההוֹן הפּרוֹליטרי בּמקוֹם ההוֹן הלאוּמי, ומה פּעלוּ אלה שראוּ בּהוֹן הפּוֹעלים מילוּאים להוֹן הלאוּמי? אוּלי תראוּ לי על הנכסים המעמדיים ועל הכּוֹח האִרגוּני הפּוֹעלי שיצרוּ אלה הנשבּעים שבע בּיוֹם בּשם מעמד הפּוֹעלים. מה העזרה לבנין המשק הפּוֹעלי שניתנה על ידי הזרם הזה, מה הגיוּס של כּוֹחות המוֹני הפּוֹעלים היהוּדים בּעוֹלם שנעשׂה על ידי אלה? על טיב השתתפוּתם בּמכשירי ההוֹן המעמדי, שיצרנוּ אנחנוּ, נאמני הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, יעידוּ עוּבדוֹת אחדוֹת: כּשהתחלנוּ לעבוֹד בּאמריקה בּשביל בּנק־הפּוֹעלים ראוּ צוֹרך להריץ אחרינוּ מכתבים וּמאמרים לבל יעזרוּ לנוּ, ראשית, מפּני שאנחנוּ “הֶבּרַאיסטים”, ושנית, מפּני שאיננוּ מוּכנים לקבּל בּמוֹסדוֹתינוּ את מרוּתם של החברים בּגוֹלה. בּפּוֹלין זכינוּ לכך שהוּכרזה קפּא"י “מיוּחדת” של “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל. אספוּ אפילוּ כּספים בּשביל הקרן הזאת, עד שאבד זכרה. אתם ודאי מכּירים את היצירוֹת הפּרוֹליטריוֹת אשר הוּקמוּ על ידי הקרן הזאת? מטעמי אידיאוֹלוֹגיה פּרוֹליטרית פּסלוּ “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל את מגבּית הגֶוֶרקשפטן שאינה די כּשרה בּמוּבן המעמדי. כּזאת היא העזרה שניתנה על ידי “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל ליצירת ההוֹן המעמדי של הפּוֹעל העברי בּארץ. מכּאן אתה לָמד על כּוֹח היוֹצר של אוֹתה אידיאוֹלוֹגיה מעמדית התלוּשה מכּל מציאוּת, שמעמידה את המעמי לא בּתוֹך העם, אלא בּניגוּד לעם, בּזרוּת לכּוֹחוֹת היצירה הצפוּנים בּשכבוֹת שוֹנוֹת שבּעם.

אני מוּכן גם להוֹדוֹת על חטאים, אבל חטא אחד אין בּי – אינני “שׂוֹנא־בּצע”. נלחמתי על הוֹן פּוֹעלים לפני שנים רבּוֹת. נזכּר אני בּשׂיחה אחת בּיני וּבין בּרנר, בּשנה הראשוֹנה לעלוֹתי. זה היה בּחוֹרף הראשוֹן לקיוּם קלוּבּ הפּוֹעלים בּפתח־תקוה. בּפּרוּטוֹת המעטוֹת שאספנוּ בּינינוּ קיימנוּ אוֹתוֹ. היתה זאת בּשבילנוּ נקוּדת־אוֹר. אמרתי אז לבּרנר: אם יעלה בּידינוּ לאסוֹף את שלוֹש מאוֹת (רוּבּלים אוֹ פרנקים – איני זוֹכר) הראשוֹנים – תראה מה נעשׂה. זה היה אז סכוּם פַנטַסטי. בּרנר צחק ולא האמין, כּמוּבן, ש“אפילוּ” בּסכוּם הזה אפשר להתגבּר על העגמה והקדרוּת שבּחיי הפּוֹעל בּמוֹשבה. מזכּירים לי כּי בּיני וּבין מיסדי קפּא"י התנהלה מלחמה. אבל המחלוֹקת בּיני וּבינם היתה לא בּשאלת הצוֹרך בּהוֹן פּוֹעלים, כּי אם למי תהיה הבּעלוּת על ההוֹן הזה: לגלוּת או לארץ־ישׂראל, למפלגה אוֹ להסתדרוּת. גם אז, בּשעה שהיינוּ רק איזה מאוֹת פּוֹעלים, העזתי לחשוֹב שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל אינה צריכה לקבּל מרוּת מן החוּץ ושההגמוֹניה מגיעה לארץ־ישׂראל.

החבר בּרוֹמבּרג שמע משוּם מה בּדברַי את המימרה: “התעשרוּ!” מעֵין: איש לאוֹהליך, חברי ההסתדרוּת! רשאי אני לתמוֹה, כּיצד מזדהה תביעתי להקים מיד וּלאַלתר את המוֹסד המישב העצמאי וליצוֹר הוֹן של כּלל הפּוֹעלים – עם קריאת ההפקר. אך יתכן שיש בּאמת איזה הבדל בּזה בּיני וּבין כּמה חברים. ואני מעמיד איפוֹא את הדגש בּמקוֹמוֹ. דיבּרתי בּכבוֹד רב על יצר ההתישבוּת. אמרתי כּי בּמידה שאין ההסתדרוּת עוֹזרת לחבר לסַפּק יצר זה בּתחוּמיה, היא מביאה אוֹתוֹ לידי עבירה, שיחפּשׂ את סיפּוּקוֹ בּכל מיני דרכים כּשרוֹת וּבלתי־כּשרוֹת. אמרתי כּי יוֹתר ממה שחייב אוֹתוֹ חבר הפּוֹנה לדרכים פּסוּלוֹת, המוּכן להשליך מאחוֹרי גווֹ את כּרטיס־ההסתדרוּת שלוֹ כּדי שיזכּה להתישבוּת אצל “בּני בּנימין” וכוּ׳, חייבים אנחנוּ שלא עשׂינוּ דיינוּ כּדי שימצא את התישבוּתוֹ בּתוֹכנוּ. אפשר ימצאוּ חברים שדברַי אלה עלוּלים להביא לידי מטמוּט המוּסר ההסתדרוּתי. אוּלם הלא קראתי לא להשלמה עם המצב אלא להפכוֹ. משנקים את מוֹסדוֹתינוּ כּהוֹגן, בּרגע שכּל חבר השוֹאף להתישבוּת ימצא בּהסתדרוּת את החרדה הגדוֹלה, את הדאגה וּתשׂוּמת־הלב הדרוּשה ואת הכּוֹח להדריכוֹ ולעזוֹר לוֹ, אזי נמצא בּקרבּנוּ את הכּוֹח לחדש בּציבּוּרנוּ מוּסר חמוּר לגבּי ההתישבוּת כּמו בּימי העליה השניה, שרבּים מטוֹבי חברינוּ היוּ דוֹחים את הצעוֹת ההתישבוּת שבּאוּ מצד הפּקידוּת הבּרוֹנית. עכשיו יצרנוּ בּעצמנוּ אתמוֹספירה מרוֹפפת המאַיימת להביא את ההסתדרוּת כּוּלה לידי מַיִט.

חוֹבתנוּ לעקוֹב וּללַווֹת את צרכיו ההתישבוּתיים של החבר, והם שוֹנים, וּמחשבתוֹ של העסקן היא לא תמיד גמישה למדי. התזכּרוּ את הויכּוּחים בּדבר שכוּנוֹת פּוֹעלים⁸? אוֹ את סַרבּנוּתוֹ של הרצפלד למשקי־עזר בּמוֹשבוֹת? מתוֹך רצוֹנוֹ העז להתישבוּת מלאה בּאֵזוֹר המטעים התנגד לכל מיני דברים, שאינם “לא דא ולא הא”. בּכל המערכוֹת הפּנימיוֹת הללוּ אינני גוֹרס כּלשוֹן הפּיוּט “אַל תפֶן ליצר”. אַדרבּא, אל נתעלם מן היצר. מחוֹבתה של התנוּעה לכבּוֹש את היצרים שבּתוֹכה וּלכוון אוֹתם לתוֹך אפיק יצירה. יצר ויצירה הם, כּידוּע, בּני שוֹרש אחד. אלא שרבּים הכּוֹחוֹת היוֹצאים לחוּרבּן, אם אין עליהם כּוֹח עליוֹן המַפנה אוֹתם ליצירה.

הענין המרכּזי

זהוּ, לדעתי, הענין המרכּזי בּשעה זוֹ בּתנוּעת הפּוֹעלים. אם הועידה תבין שזהוּ הענין המרכּזי, ואם למחרת הועידה בּאסיפוֹתינוּ וּבמשקינוּ יבינוּ שזהוּ הענין המרכּזי, אזי יבוֹא המעשׂה. אזי יקוּם “ניר”. שתים הן הפּעוּלוֹת להקמת “ניר”. ראשית: הגדלת ההוֹן היסוֹדי של “ניר”. בּרכישת מניוֹת חברים של “ניר” חייבים עד עכשיו רק חברי ההסתדרוּת החקלאית. את שאר חברי ההסתדרוּת לא חייבנוּ בּזה. וגם צימצמנוּ את “ניר” בּתוֹר ענין התישבוּתי. לכל הענין של שכוּנוֹת־עוֹבדים וּמשקי־עזר לא קם עדיין גוֹאל. אנחנוּ מחזיקים טוֹבה לכל מי שטרח בּזה, אם בּמרכּז החקלאי ואם בּמרכּז שכוּנוֹת־העוֹבדים. אוּלם הענין עשׂוּי לחרוֹג מהמסגרת הצרה. השאיפה החקלאית גדוֹלה עתה מאד בּין פּוֹעלי העיר. אני רוֹאה דבר גדוֹל בּזה שהרבּה מאנשי העיר משתתפים בּחסכוֹנוֹתיהם בּאִרגוּני ההתישבוּת, בּיניהם מוֹרים, פּקידים וּפּוֹעלים. זהוּ חזיוֹן חיוּבי, אם גם לא תמיד יעלה בּידינוּ להכניסוֹ בּמסגרת השוּלחן־ערוּך שלנוּ. הם הסתגלוּ, אנחנוּ נסתגל – וּבלבד שנכניס יוֹתר ויוֹתר המוֹנים לתוֹך המשק הארץ־ישׂראלי.

את המניוֹת של “ניר” נפיץ לא רק בּין החקלאים, מניוֹת־בּכוֹרה יקח גם מי שאיננוּ חבר להסתדרוּת החקלאית. כּיוֹם הזה עוֹמד “ניר” בּרכוּש של חמשת אלפים לא"י דמי מניוֹת (נוֹסף לזה תרוּמוֹת הליגוֹת⁹, בּערך 15 אלף לא"י). אילוּ היינוּ עוֹמדים בּהוֹן מניוֹת עצמי לפי מספּר חברי ההסתדרוּת היינוּ יוֹצרים בּזה בּסיס של ממש למשׂא־וּמתן עם מוֹסדוֹת אשראי לצרכינוּ ההתישבוּתיים.

על החלק השני של הפּעוּלה המוּצעת, על תכנית המלוה העממי ל“ניר”, לא אַרבּה עכשיו דברים. בּשעה זוֹ יש צוֹרך להסיר מכשוֹלים חיצוֹניים. אליעזר שוֹחט אמר כּי טוֹב שלא התחלנוּ קוֹדם בּ“ניר”, שמא לא היינוּ עדיין מוּכנים לכך. אינני סבוּר כּמוֹהוּ. צריך להימנע משגיאוֹת תוך כּדי עשיה, אבל לא מתוֹך דחיית המעשׂה לעידן ועידנים. על כּמה דברים אנוּ אוֹמרים: חבל שלא נעשׂוּ קוֹדם. גם על האיחוּד אני מצטער שהתמהמה, ואני גם מצטער שלא הקימוֹנוּ את “ניר” לפני הרבּה שנים. אוּלי החמצנוּ אפשרוּיוֹת רבּוֹת. החמצנוּ כּספּי פּוֹעלים. רבבוֹת לירוֹת, שהיוּ עשׂוּיוֹת להיכּנס בּבנין משקנוּ, הוּצאוּ לדברים אחרים. בּינתים נערמוּ כּמה מעצוֹרים על דרכּנוּ.

מלוה עממי ל“ניר” פּירוּשוֹ שנפנה, למשל, לאוֹתם “חמישים אלף עניים בּישׂראל” אשר עליהם דיבּר לביא. נפנה אליהם לא בּדרישת השקעה גדוֹלה, ולא בּהטלת התחייבוּיוֹת לחמש־עשׂרה שנה, כּי אם בּדבר מוּעט בּערך וּבתשלוּמים לשנה או לשנתים. כּל הכּסף יוּתן לנוּ על מנת להחזיר. וההשתתפוּת בּמלוה תקנה לבעליה זכוּת הנאה בּמפעל, הנאה לא לעתיד לבוֹא, אלא בּשנים הקרוֹבוֹת בּיוֹתר. דוֹמה שזהוּ מאוֹתוֹת זמננוּ, שאין אנשים מבקשים נכסי צאן בּרזל לאחר זמן. לא מקרה הוּא שבּימינוּ פּוֹרחוֹת הגרלוֹת. פּסה אמוּנה בּניירוֹת־ערך. תבטיח לאדם דברים סוֹלידיים והגוּנים לאחר כּמה שנים, למען הוֹריש לצאצאיו, ספק אם ילך אחרי הדבר הזה. וגם בּיצר זה צריך להשתמש בּצוּרה רציוֹנלית וּבריאה.

ואשר לשאלת המלוה הלאוּמי – אַל נא נשׂים אנחנוּ, לפחוֹת אנחנוּ, אבני־נגף על דרכּוֹ. אַל נא יבוֹאוּ אלינוּ בּשאלוֹת־חיינוּ החמוּרוֹת בּיוֹתר בּנימוּקים מוּסריים ואֶסתטיים, כּביכוֹל, שאינם אלא נחלת פּיליסטריוּת שעבר עליה כּלח. אנשים רציניים בּתקוּפוֹת רציניוֹת לא ינַמקוּ את התנגדוּתם לכך בּזה שאין הדבר לפי טעמם הטוֹב, אוֹ שהם לא הביאוּ מעוֹלם לביתם פּיגוּל אשר כּזה. השאלתם את עצמכם, כּמה כּספּי יהוּדים וכמה כּספּי פּוֹעלים יהוּדים מוּזלים להחזקת הגרלוֹת של חברוֹת קפּיטליסטיוֹת ושל ממשלוֹת זרוֹת? מדוּע לא יהא נאה לנוּ מה שנאה לרפּוּבּליקה הרדיקלית של אירלָנד כּדי להחזיק בּתי־חוֹלים שלה, מה שעוֹשׂה הממשלה הפּוֹלנית, מה שמציעה עכשיו תנוּעת הפּוֹעלים בּגרמניה, כּדי להציל את הפּוֹעל הגרמני מחוֹסר־עבוֹדה, מה שעוֹשׂה הממשלה הסוֹביטית כּדי להקים את משקה? הלא תבינוּ שכּל זה איננוּ דבר שבּמקרה, סימן שיש דבר־מה בּמציאוּתה של תקוּפה זוֹ המכריחה ממשלוֹת ועמים לעשׂוֹת את הדברים האלה. לפני זמן־מה נתכּנסה מוֹעצה של פינַנסיסטים גדוֹלים בּאנגליה. אנגליה היא, כּידוּע, ארץ שכּוּלה “מוּסרית”. ואף הגרלוֹת אסוּרוֹת בּה מטעמים מוּסריים (וּלפיכך אסר הרבּרט סמוּאל אצלנוּ הגרלוֹת לטוֹבת מוֹסדוֹת־חסד, וּלפיכך… נמכּרים בּארץ לרבבוֹת ניירוֹת ההגרלה האירית וּקרדיט פוֹנסיֶה). והנה מוֹעצה זוֹ של הפיננסיסטים האנגלים החליטה שבּשביל החזקת בּתי־החוֹלים בּאנגליה יש צוֹרך לסדר הגרלה בּחוּץ־לארץ. ואנחנוּ, עם עשיר וּמאוּשר, הלהוּט בּכל מקוֹם אחרי הזכיה בּגוֹרל, אצלנוּ פּוֹסלים כּל צוּרת מלוה, לבנין המשק, להצלת בּתי־ספרנוּ, אם רק ריח של הגרלה נוֹדף ממנה. כּל כּך חזקים אצלנוּ עיקרי המוּסר והאֶסתטיקה כּשהדברים נוֹגעים להצלת הכּלל.

אַל יסיקוּ מדברי שאני מתיר להשתמש בּאמצעים פּסוּלים. אני פּשוּט אינני מבין מה הפּסוּל בּאמצעי זה. תשלוּם ריבּית זהוּ דבר העוֹמד ודאי בּסתירה למוּסר הסוֹציאליסטי, ואף על פּי כן לא קם אצלנוּ אדם שיאסוֹר עלינוּ להקים את בּנק הפּוֹעלים, על יסוֹד של תשלוּמי ריבּית. ההתנגדוּת לריבּית יש בּה יסוֹד יוֹתר עמוֹק מאשר המלחמה בּהגרלה. הגרלה אינה בּעצם אלא הסכּם: האחד מוַתר על חלקוֹ (ולפעמים רק על חלקוֹ בּריבּית) בּשביל שהשני יזכּה. מה העוול שבּדבר? אלא שיש בּעוֹלם מוֹנאקוֹ, ויש מעשׂי תרמית והאזארד, ואנשים מבזבּזים את כּל הוֹנם מתוֹך גירוּי יצר הזכיה? אין זה ענין לכך.

תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת נתקלוֹת לעתים קרוֹבוֹת בּמשפּטים קדוּמים. והיוֹת וּבציוֹנוּת יש נוֹטַבּלים מחַוי־דעה, “היכוֹלים לחיוֹת גם בּלי זה”, יש חשש שלקראת כּל הצעה רצינית יקוּם איזה נוֹטבּל בּבּרלין, בּלוֹנדוֹן אוֹ בּניוּ־יוֹרק, ויגיד: אינני מסכּים! אוּלם תנוּעת הפּוֹעלים אינה רשאית לטבּוֹע בּיון של כּל מיני מוּשׂגים שעבר זמנם. נהיה שוּתפים למעשׂה פּשע אם המוּשׂגים הללוּ יעכּבוּ את תנוּעתנוּ מללחוֹץ על הנהלוֹת הקרנוֹת שיכשירוּ את הקרקע ויעשׂוּ את פּעוּלוֹת ההכנה הדרוּשוֹת.

ועוֹד שתי מלים לענין “ניר”: הרבּה דברים החמצנוּ, אבל כּמה דברים גם עשׂינוּ. כּפשׂע בּין עשׂיה ולא־עשׂיה. יש שפּסיעה אחת היתה מכריעה לחיוּב אוֹ לשלילה. היוּ רגעים שעמדנוּ ערב המעשׂה והיינוּ עוֹמדים כּבר כּמעט מעבר לגבוּל, אבל לא עשׂינוּ את הצעד האחד הזה, וּמה שנעשׂה נעשׂה בּנס: מישהוּ הכריע את הכּף לצד העשׂיה. תהיה איפוֹא ועידת מפלגתנוּ המכריעה את הכּף לצד העשׂיה.

---

"נִיר", חברת התישבוּת העוֹבדים

מאת

ברל כצנלסון

(בּועידת המוֹשבים והאִרגוּנים, בּי“ח בּטבת תרצ”ג)¹

אני רוֹצה להשתמש בּהזדמנוּת זוֹ, שאני מדבּר בּפני אנשים הנתוּנים כּל אחד בּעצם המפעל ההתישבוּתי וּבתוֹך הדאגוֹת ההתישבוּתיוֹת הגדוֹלוֹת ואשר החרדה לכוֹחנוּ בּהתישבוּת וליכוֹלת הציבּוּר שלנוּ אינה בּשבילם שאלה אידיאוֹלוֹגית, מפלגתית או פּרוֹגרמַתית, כּי אם שאלת חיים, ואַרשה לעצמי לדבּר בּהתגלוּת הלב, לא רק כּדי לסַכּם ויכּוּח ישן, שהתנהל בּתנוּעה יוֹתר מעשׂר שנים – אין לבּי נתוּן עתה לעצם הויכּוּח – כּי אם כּדי לגמוֹר פּרשה ידוּעה. ואי אפשר לגמוֹר את הפּרשה הזאת מבּלי להיוֹת גלוּיי־לב על עצם הענינים שלנוּ.

תנוּעתנוּ אפשר לראוֹתה בּשתי פּנים. אתם יוֹדעים ודאי את הסיפּוּּר הידוּע בּדבר ר׳ לוי־יצחק מבּרדיצ׳ב, שהיה מלמד זכוּת על ישׂראל, וּכשראה פּעם יהוּדי עוֹמד בּבּוֹקר בּטלית וּבתפילין וּמוֹשח את סַרני העגלה בּזפת, לא התרעם על אשר גם בּשעת התפילה הוּא מוֹשח את הסרנים בּזפת ועל עשׂוֹתוֹ תפילתוֹ חוּלין, אלא אמר: ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אֵילוּ בּנים יש לך, שגם בּשעה שהם מוֹשחים את העגלה בּזפת עוֹמדים הם בּתפילה… לפעמים קרוֹבוֹת אנחנוּ נהנים מהישׂגינוּ. אוֹמרים: ראוּ נא והבּיטוּ, אלה מי גידל לנוּ! יש כּיבּוּשי קרקע, יש אִרגוּנים, יש הישׂגים. אינני שייך לסוּג זה של חברים. אינני נוֹטה ללַמד זכוּת על תנוּעתנוּ ועל מצב הענינים שלה. מי שמסתפּק בּמה שיש לנוּ, מי שחוֹשב שניתן לציוֹנוּת עדיין זמן רב להגשמתה, והענין של הגשמת הציוֹנוּת לצוּרוֹתיה – הקבוּצה והמוֹשב – זהוּ יוֹתר עניו של סיפּוּק פּרטי משקי, אוֹ מוּסרי־חברתי־פּרטי, ויש לקדוֹש־בּרוּך־הוּא פּנאי הרבּה, לפי “הטחנוֹת ההיסטוֹריות טוֹחנוֹת לאט לאט” ־ אדם כּזה יוּכל לציין משנה לשנה רכישת עוֹד מאוֹת דוּנמים, עוֹד נקוּדוֹת אחדוֹת, עוֹד אִרגוּנים מספּר וכדוֹמה. אוּלם זה מכּבר אינני חי בּהרגשוֹת כּאלה. גם אני חשבתי בּשנוֹתי הראשוֹנוֹת בּארץ להישׂג מכריע כּל התקדמוּת משקית קטנה בּאיזה ענף, השבּחת־גזע שהוּכנסה אצלנוּ וכדוֹמה. כּיוֹם ההרגשה הזאת היא ממני והלאה. הי אני בּהרגשה מרה של עם הוֹלך וכלה, שאיננוּ יוֹדע מה פּוּרענוּת יביא לוֹ יוֹם מחר, אין הוּא יוֹדע מה יהיה גוֹרל הפּרטים שבּוֹ, ולא רק הפּרטים, כּי אם גם מה יהיה לכלל העם.

מדינוֹת שלמוֹת נחתכוּ ונקרעוּ מאִתנוּ, ואין יוֹדע מה יהיה סוֹף סוֹף חלקן של תפוּצוֹתינוּ בּאוּמה. המלים היפוֹת על “נצח ישׂראל לא ישקר” חדלוּ לעוֹרר בּנוּ אוֹתה שׂביעת־הרצוֹן, שהיא שכיחה בּאסיפוֹת ציוֹניוֹת. גוֹרל יהוּדי רוּסיה יכוֹל להיוֹת מחר גם ליהוּדי פּוֹלין. הוּא יכוֹל להיוֹת בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, לָאו דוקא בּצוּרה של מהפּכה סוֹציאלית. יש אֶטַטיזם בּעוֹלם, השתלטוּת המדינה, הלוֹקחת בּידה כּמעט את כּל משק הארץ, גם בּמדינה הפאשיסטית והקפּיטליסטית. גם המדינוֹת האלה מוֹצאוֹת צוּרוֹת לאֶכּספּרוֹפּריאַציה של ההוֹן. יש להן שיטוֹת משלהן המכַוונוֹת וּמוֹבילוֹת להעלאת האוּמה השוֹלטת, להעברת כּל מכשירי התוֹצרת לידה של זוֹ וּלהוֹרדת האוּמה הקטנה עד דכּא. בּמצב כּזה של עוֹלם מתמוֹטט אי אפשר להשלים עם הישׂגינוּ ועם תנאי עבוֹדתנוּ בּארץ, גם אילוּ היה הכּל כּשוּרה. כּי כּל ההישׂגים האלה אין בּהם כּמעט משוּם תשוּבה וסיפּוּק לצרת ישׂראל בּעוֹלם. אבל שׂביעת־הרצוֹן אינה הוֹלמת גם את מצב הענינים בּארץ. מצד אחד אתה בּא, לכאוֹרה, לנקוּדה זוֹ אוֹ אחרת ומוֹצא שבּן לילה צמחוּ כּיבּוּשים גדוֹלים, בּן לילה הוּקמוּ מטעים וּבנינים. וּמי שרוֹצה להסתפּק בּהרגשה האידילית, שלפנים חיוּ בּה “חובבי־ציוֹן”, שהנה יש עֵז ויש אִכּר אידיאַלי בּארץ־ישׂראל – הרי כּבר מצא את שלוֹ. יש, בּרוּך השם, הרבּה עזים וּפרדסים בּארץ־ישׂראל. מי שמרוּצה מזה שיהוּדים בּונים וּמתעשרים – יבוֹא לתל־אביב; וּמי שנהנה מיהוּדים הבּאים ונוּטעים – יבוֹא לשרוֹן. יש יכוֹלת ליהוּדים לרווֹת נחת. אבל בּין ה“נחת” לבין מה שנעשׂה בּאמת בּארץ אין כּל התאמה שהיא, בּזמן שאנחנוּ רוֹאים איך הדוּנמים. ההוֹלכים ונקנים, מוֹנעים אפשרוּת קניית דוּנמים חדשים. וקניית דוּנם בּארץ קשורה בּמשך השנתים האחרוֹנוֹת בּמין ריקוד מטורף של ספסרות, ומשלמים בּעדו מחיר כּזה שאין אפשרוּת ליהוּדי שני לקנות אחר, זה דוּנם אחר. כּן הדבר בּכפר וכן הדבר בּעיר.

אנחנוּ נמצאים בּארץ, לכאוֹרה, בּמצב של שקט. אין נביא ויגיד כּמה זמן ימשך שקט זה, כּמה תימשך תקופת ההקלה הפוליטית. יש כּל מיני יסוֹדות להניח שיחד עם ההתקדמויות השונות והקטנוֹת, שאנחנוּ כּל כּך נהנים מהן – עם ה“יריד”, התערוכה, התיירות, עם קצת הסרטיפיקטים, אילו רכישות־קרקע קטנוֹת בּתקוּפה האחרוֹנה – יושב אי־בזה מי שהוּא המותח את החבל ומהדק אוֹתוֹ על צוארנו, ואין איש יוֹדע מתי תפרוץ הרעה. לא יתכן איפוא שכל התקדמות בּמידת־מה בּתעשיה. בּנטיעה, בּכיבּוּש־ העבוֹדה בּמוֹשבוֹת, וההתחלות העצמיות של הפּוֹעל – שהדברים הללוּ יוכלו להניח את דעתנו.

וכאן אני בּא לגלות הרגשה אחת, המלווה אותי הרבה שנים בּארץ, הרגשה מרה, שאפשר אינה משותפת לי ולאחרים זוהי ההרגשה שאנו מאחרים הרבה. אין אני מתכוון בּזה למלה השגורה, שכל ציוֹני הדורש שיתרמו לקרן־היסוֹד ולקרן הקימת משתמש בּה כּדי להפחיד. יש הבדל, אם משתמשים בּמלה זו בּתעמולה או שאדם חי בּהרגשה הזאת. למה הדבר דומה ז להרגשה של אכר היוֹדע כּי גשם עומד לרדת והוּא מוכרח לזרוע ולהכין את השדה, שאם לא כּן יאחר, ואת הגשם לא יוכל לעכב. כּך מלווה אותי ההרגשה שאנחנוּ מאחרים – לא רק היהדוּת והציוֹנוּת מאחרות, כּי אם אפילוּ אנחנוּ, העושים כּאן, אינני עושים מה שיש בּיכלתנו לעשׂוֹת בּזמן הזה.

יש בּענין זה חילוקי־תפיסה בּינינו. הנה הזכיר. למשל, אורי, “שהיו בּינינו חברים שחשבו כּי האיחוּד יביא הצלה גמורה לכל דבר ודבר, רפואה שלמה לכל, וככה חשבו גם בּנוגע לדברים אחרים. והיו חביים אחרים שאמרו לנו: הדברים יבואו בּזמנם”, אמנם צדקו בּאמרם שהדברים הצריכים לבוא יבואו, אבל – לא בּזמנם. השאלה היא: מה מספּיקים לעשׂוֹת ומה איו מספּיקים לעשׂוֹת. יש גם שמאחרים עונה היסטוֹרית. היתה לנו תקוּפה קצרה בּתוֹלדוֹת תנוּעת הפּוֹעלים, שבה כּאילו הרגשנו את הולם התקיפה. אינני יוֹדע אם נמשכה שנה, שנתים או שלוש שנים. זה היה בּשעה שישבו בּוינה ואירגנו את העלית, בּשעה שהקימו את ההסתדרוּת ואת בּנק הפּוֹעלים, אותה תקוּפה שבה דאגו כּיצד לקלוט את העליה השלישית, התקוּפה של כיבּוּש העמק, נהלל ובורים. זוהי התקוּפה שבה הונחו היסוֹדות החשוּבים של תנוּעתנוּ, היא שכיונה את מחשבת הפּוֹעל לקראת עליה המונית.

התקוּפה הקצרה הזאת נפסקה מהר מאד, בּשנת 1922 או 1923 מדוּע נפסקה? כּאן מקוֹם למחקר גדוֹל ועמוק. אינני יוֹדע אם מישהו רשאי כּבר לפסוק בּענין זה. המכה הגדוֹלה שהוכינו היתה לא בּזה שהרקענו שחקים והקימונו מפעלים כּלכליים גדוֹלים ולא יכוֹלנו לקיים אוֹתם. אמת מרה היא שד,עליה השניה, אשר פּגשה את ר,עליה השלישית של “השומר הצעיר” ושל הגדוד וה“קרימאים”², לא הצליחה לבולל, להטמיע ולעכל בּקרבה את ד,עליה השלישית, ומשום זה בּאו הכשלונות הנפשיים הרבים והגדוֹלים. כּ שלונות אלה, שנתגלו בּיחידים ובציבּוּרים, הנם אולי הדפים המחרידים בּיוֹתר בּתוֹלדוֹת תנוּעתנוּ. מצב זה השפיע לא רק על פּלוני או אלמוני שעזב את המערכה, ועל גוף פּלוני או אלמוני שנהרס, כּי אם גם כּוֹח־היצירה הגדוֹל של תנוּעת הפּוֹעלים, שהתרקם בּעליה השניה בּזמן המלחמה, רגש האחריות לגוֹרל האומה, ההכרה שכל דבר קטן שאנחנוּ עושׂים תוֹצאוֹת ממנו לגוֹרל האומה – כּל זה נחלש אצלנוּ. אפשר אולי למצוֹא גם כּאן נקוּדוֹת נחמה: צרות רבות עברו עלינוּ ובכל זאת לא התפזרנו. בּאו עלינוּ אסונות פּוֹליטיים גדוֹלים ובכל זאת החזקנו מעמד. אבל אין זאת אלא חצי נחמה. וכל הרעיוֹנוֹת הטובים, אשר התגלו בּתנוּעתנוּ עוד מזמן, אוּלם לא הספיקו להתגשם בּתקוּפה של יסוֹד ההסתדרוּת ושל יצירת המוֹסדוֹת הראשוֹנים של ההסתדרוּת, ואשר דרשו קצת זמן להתגשמותם – נדונו לוגטציה עלובה מאד, ועד עכשיו לא מצאו את ההד הדרוש כּראוי לתנוּעה גדוֹלה, הרוֹאה את עצמה אחראית לגוֹרל העם.

אילו היינוּ בּתקופת המלחמה³, או בּתקוּפה הקצרה שלאתר המלחמה, מוכנים מבחינה נפשית וארגוּנית לקלוט את העליה השלישית, היינוּ מצילים הרבה! ואם תכין את עצמה התנוּעה שלנוּ עתה לקליטת עליה המונית, המוכרחה להתפרץ לארץ, אולי לא מתוך התנאים הפּוֹליטיים שיהיו לנו – הם אולי יפריעו – כּי אם מתוך שישנו עתה בּעם העברי הכרח בּהסתערות על ארץ־ישׂראל – הרי תוּכל לעשׂוֹת הרבּה. והשאלה היא, אם תנוּעתנוּ אנוּ מוּכנה להכשיר את עצמה מבּחינה נפשית ואִרגוּנית, מבּחינת הכּלים הדרוּשים לקליטת עליה גדוֹלה, שלא נחמיץ לכל הפּחוֹת את מה שניתן להיעשׂוֹת עכשיו..

אני בּא לדבּר בּשאלה אחת, שאני כּוֹאב עליה זה עשׂר שנים, וּלצערי הרב בּלי הצלחה. אמנם יכוֹל אני לוֹמר שהרבּה דברים שהשתתפתי בּעשׂייתם נפגשוּ גם הם תחילה בּאי־אֵמוּן, בּחשד וּקצת בּלגלוּג. זה עכשיו סיפּר לי חבר איך פּגש הוּא וחבריו לפני שלוֹש־עשׂרה שנה את דברַי על ההסתדרוּת ועל בּנק הפּוֹעלים. אבל מכּה גדוֹלה בּיוֹתר הוּכּיתי בּיחס לרעיוֹן אחד, שלא נתן לי מנוּחה, רעיוֹן הפּעוּלה העצמית של תנוּעת הפּוֹעלים בּעניני התישבוּת. לאחר כּל ההחלטוֹת החיוּביוֹת שנתקבּלוּ בּענין זה וּלאחר מה שעוֹשׂים עכשיו בּשביל זה, לא נקלט עדיין משוּם מה הרעיוֹן הזה בּציבּוּרנוּ. כּנראה, שמחוּץ לויכּוּחים הצדדיים בּענין זה יש דבר־מה יוֹתר עמוֹק, המוֹנע עדיין את תנוּעתנוּ לאַרגן את עצמה לא רק בּתוֹר חוֹמר להתישבוּת, המקיים את ההתישבוּת בּגוּפוֹ, והמשתדל בּעניני התישבוּת, אלא גם בּתוֹר נוֹשׂא היוֹצר את ההתישבוּת הארץ־ישׂראלית.

כּדי למנוֹע כּל מיני טענוֹת ואי־הבנוֹת עלי לוֹמר קוֹדם כּל כּי עם כּל מה שאדבּר עכשיו על “ניר”, אוֹ על מה שיש בּידי תנוּעת הפּוֹעלים לעשׂוֹת בּעניני התישבוּת – אין אני מתאר לי הגשמת הציוֹנוּת והגשמת ההתישבוּת העוֹבדת בּלי הוֹן לאוּמי. כּדאי יהיה פּעם גם לספּר על תוֹלדוֹת המחשבה של הפּוֹעלים בּארץ בּנדוֹן זה. ספק אם חברים צעירים יוֹדעים שהעליה השניה התחילה בּלי מחשבה על הוֹן לאוּמי. זה לא היה כּלל בּאוֹפק שלה בּמשך תקוּפה ארוּכּה. היוּ רק אֶפּיזוֹדים קטנים, כּמוֹ ענין עין־גנים וּבאר־יעקב⁴. אוּלם גם האֶפּיזוֹדים האלה לא היוּ מוּנחים על דרך המחשבה של תנוּעת הפּוֹעלים. הרוֹב הגדוֹל הבּיט על נסיוֹנוֹת אלה כּעל סטיה מדרך המחשבה המקוּבּלת. בּידי חוֹבבי־ציוֹן היו סכוּמים מיוחדים, שהצטבּרוּ בּמשך שנים רבּוֹת, ואוּסישקין הוֹציא אוֹתם על מפעלים אלה. רעיוֹן הקרנוֹת התגבּש רק אחרי המלחמה. קרן־היסוֹד נוֹסדה רק אחרי המלחמה. בּמשך שנים רבּוֹת לא יחסוּ אפילוּ הפּוֹעלים חשיבוּת יתירה לקרן הקימת. ראוּ בּה לא יוֹתר מאשר קוּפּה ציוֹנית. ולא גוֹרם מישב. אבל מהרגע שהגשמת הציוֹנוּת נעשׂתה בּשבילנוּ ענין של מפעל עממי גדוֹל, קמה וניצבה לפנינוּ השאלה של הוֹן לאוּמי כּשאלה רצינית, וּמאז קשוּרה תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה בּאמוּנה בּהוֹן לאוּמי וּבהכּרת ההכרח בּהוֹן לאוּמי. יהיה נא הדבר בּרוּר כּי יעשׂה הפּוֹעל את כּל אשר יעשׂה ־ בּלי הוֹן לאוּמי גדוֹל לא תיבּנה מדינתנוּ.

אוּלם מי שיחשוֹב כּי בּזה שנקבּל עוֹד פּעם החלטה לטוֹבת הקרנוֹת ונמצא מלים יוֹתר חזקות לשבּחן נצא כּבר ידי חוֹבתנוּ – אינוֹ מציל את הקרנוֹת הלאוּמיוֹת. אנחנוּ יוֹצרים אוּלי על ידי כּך שגרה ציוֹנית רגילה, העלוּלה להרגיע את המַצפּוּן הציוֹני הרגיל, אבל היא אינה הוֹלמת את מצב ההוֹן הלאוּמי ואינה מחייבת אוֹתנוּ לעשׂוֹת איזה דבר רציני. אין זאת רק שאלה אם חברינוּ תוֹרמים לקרנוֹת. כּל ציבּוּר טעוּן חינוּך לתשלוּם וּלהתנדבוּת. אוּלי חברינוּ עוֹלים בּזה על אחרים, ואוּלי לא. אוּלם מי שחוֹשב בּרצינוּת על הקרנוֹת אינוֹ צריך לצאת ידי חוֹבה אך ורק על ידי אזהרוֹת כּגוֹן: “אַל תחשבוּ שעל ידי בּנק הפּוֹעלים אוֹ על ידי “ניר” תעשׂוּ גדוֹלוֹת”, כּי אם צריך הוּא להתעמק בּעצם הגוֹרל של ההוֹן הלאוּמי. והגוֹרל הזה איננוּ קל. ההוֹן הלאוּמי לא מצא עד עכשיו לעצמוֹ את הנוֹשׂאים הרציניים. הקרן הקימת אספה אמנם על ידי פּרוּטוֹת סכוּמים הגוּנים, עוֹררה מאוֹת אלפי יהוּדים, וּבהשוָאה עם כּל מוֹסד ועם כּל פּעוּלה של אוּמוֹת העוֹלם, המבוּססת על תרוּמוֹת של פּרוּטוֹת, עשׂתה ודאי גדוֹלוֹת. אבל אם אנחנוּ מדבּרים מבּחינת מצבנוּ, ואם אנחנוּ חוֹשבים בּאמת שההוֹן הלאוּמי יעשׂה גדוֹלוֹת, ולא נראה אוֹתוֹ רק כּמשהוּ מסייע – הרי יש להגיד כּי בּלי מפעל של מלוה לאוּמי רציני, אשר ימַשכּן את ההכנסוֹת של ההוֹן הלאוּמי ואשר יבנה את הארץ, לא נעשׂה כּלוּם. ההתנַוונוּת של הקרנוֹת זהוּ פּרוֹצס חוֹלני הגוֹבר מחוֹדש לחוֹדש. ודאי יש לוֹ גם יסוֹד בּמצב החמוּר של העוֹלם וּבדלוּת של ההמוֹנים. יחד עם זה יש לוֹ גם יסוֹדות פּנימיים – בּירידה הפּנימית של הציוֹנוּת וּבמיעוּט הפּרוֹדוּקטיביוּת של הקרנוֹת. לוּ היתה עליה גדוֹלה ולוּ היוּ המוֹנים גדוֹלים עוֹלים – היה העוֹלם היהוּדי מתחזק בּאמוּנתוֹ. אוּלם כּשמתקיימים שנים אחדוֹת קיוּם עלוּב פּגה גם ההתלהבוּת הקטנה לקרנוֹת. החוֹשב להרים את קרן הקרנוֹת עליו לא רק לעבוֹד בּשביל הקרנוֹת – את זה חייב כּל אחד לעשׂוֹת – כּי אם גם לאַמץ את כּל כּוֹחוֹתיו בּשביל מציאת הדרך להגשמת מלוה לאוּמי. דרך זוֹ איננה מעבר להרי־חוֹשך. למרוֹת הזמן הרע בּעוֹלם וּבציוֹנוּת – הגשמת רעיוֹן כּזה קרוֹבה כּיוֹם יוֹתר מאשר לפני שנים רבּוֹת. אמנם אפשר היה להגשים זאת גם לפני עשׂר שנים. אז היוּ מפריעים של הזמן ההוּא ואפשרוּיוֹת של הזמן ההוּא, כּעת יש מפריעים של עכשיו ואפשרוּיוֹת של עכשיו. כּל החוֹשב בּרצינוּת על הדבר הזה מחוֹבתוֹ לאַמץ את ההסתדרוּת, את המפלגה ואת האֶכּסקוּטיבה, את שליחינוּ בּכל המוֹסדוֹת – לא לנוּח ולחתוֹר לקראת המלוה הלאוּמי, אשר הרבּה פּעמים היה כּפשׂע בּינוֹ וּבינינוּ. היה רגע אחד, אשר הקרן הקימת עמדה לחתוֹם על מלוה של מיליוֹנים, והדבר הוּזנח, כּי האַתמוֹספירה הציוֹנית היתה כּל כּך רחוֹקה מזה, ודחתה והכבּידה, עד שהענין נדחה סוֹף סוֹף וּבטל. ודוקא בּימים האלה היתה לי הזדמנוּת לשׂוֹחח עם אחד האנשים התוֹפסים מקוֹם חשוּב בּפינַנסים האנגליים, וּמה ששמעתי מפּיו אישר לי את הדבר שאמרתי בּועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, כּי על הפּרק ־ הגשמת המלוה הלאוּמי. הוּא אמר: עתה הזמן שהקפּיטל האנגלי הגדוֹל יהא מוּכן לפנוֹת למקוֹמוֹת השקעה כּאלה.

יש דבר אחד שאתוֹ אי אפשר בּשוּם אוֹפן להשלים, והוּא שבּתנוּעתנוּ אנוּ יתפּוֹס מקוֹם רב הויכּוּח, מה קוֹדם וּמה עדיף, למַה צריך לשמוֹר נאמנוּת. ויכּוּח זה אינוֹ יכוֹל לקדם אוֹתנוּ. יש סוּגים בּציבּוּרנוּ המוּכנים להעמיד סעיף אחד של פּעוּלת התנוּעה נגד סעיף אחר. הדוּגמה הטוֹבה בּיוֹתר לכך הם “פּוֹעלי ציוֹן” שׂמאל. הם אמרוּ לנוּ: מה תקוַתכם לגייס כּספים של הפּוֹעלים בּשביל פּוֹעלים, אם אתם עסוּקים בּקרנוֹת לאוּמיוֹת? אתם לא תגייסו קרנוֹת של פּוֹעלים אם לבּכם נתוּן תמיד להוֹן הלאוּמי. ודוקא אלה שהרימוּ את ההוֹן המעמדי על נס – לא עשׂוּ דבר למענוֹ. בּשעה שהתחלנוּ בּפעוּלה בּשביל בּנק הפּוֹעלים נתעוֹררוּ ויכּוּחים גם בּארץ וגם בּחוּץ־לארץ מצדדים. טענוּ כּנגדנוּ: איך אפשר לכם, שהייתם צריכים להיוֹת מעוּנינים בּקרן הקימת וּבקרן־היסוֹד, לעסוֹק בּפעוּלה זוֹ למען בּנק הפּוֹעלים? אתם בּאים לגזוֹל את הפּרוּטה של הציוֹנים למטרה זוֹ. לא הסכּמנוּ לטענוֹת אלה. יצרנוּ מכשירים בּעלי ערך לאוּמי גדוֹל, העוֹזרים למוֹסדוֹת הלאוּמיים. מוּזר הדבר: איש לא יבוֹא בּטענוֹת כּאלה כּלפּי שוּם מוֹסד אחר – כּלפּי כּל הבּנקים הגדוֹלים והקטנים של בּעלי־הבּתים בּארץ־ישׂראל. איש לא ראה בּהם איזוֹ סתירה להוֹן הלאוּמי. אבל אצלנוּ לעתים קרוֹבוֹת אין המַצפּוּן שקט. כּל מה שיש לעשׂוֹת בּשביל חינוּך תנוּעתנוּ וחינוּך התנוּעה הציוֹנית כּוּלה, לשם קליטת מוּשׂגים של הוֹן לאוּמי, יש לעשׂוֹת. אבל זה לא יֵעשׂה בּמחיר הזנחת האפשרוּיוֹת הטמוּנוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים. אם נתאר לנוּ שיש שׂר האוּמה, שהוּא בּוֹדק וּבוֹחן כּלָיוֹת ולב וּמעשׂים ־ הוּא לא ישאל תחת איזה דגל נכנסה כּל פּרוּטה, אם עליו כּתוּב: אפּ"ק, אוֹצר התישבוּת היהוּדים, קרן־היסוֹד אוֹ בּנק הפּוֹעלים. הוּא ישאל: מה יוֹצרת כּל פּרוּטה ואם היא עוֹמדת לרשוּת האוּמה. וּמבּחינה זאת, חוֹשב אני, כּל מה שאנחנוּ עוֹשׂים בּארץ, אם כּי יש עליו תו מעמדי, הנהוּ עם זה לאוּמי בּתכלית הלאוּמיוּת. הפּוֹעלים אשר בּאוּ לארץ בּעליה השניה ושהיתה להם ודאי אידיאוֹלוֹגיה לאוּמית צרוּפה, וּוַדאי היוּ מוּכנים לקבּל את המרוּת של הועד האוֹדיסאי אוֹ של הועד הפּוֹעל הציוֹני (הם ראוּ את המוֹסדוֹת הללוּ מתוֹך אידיאַליזציה מוּחלטת) היוּ מוּכרחים בּכל זאת ליצוֹר את המפלגה הלאוּמית בּצוּרת “הפּוֹעל הצעיר” וליצוֹר לעצמם כּלים משלהם, כּלים קטנים ועלוּבים מאד, אבל דוקא הכּלים הקטנים האלה היוּ שליחי התעוּדה ההיסטוֹרית. כּי יש שאין אתה יכוֹל להשתמש בּכּלים הגדוֹלים, בּאשר אינם רוֹצים למלא את התעוּדה הזאת, ובכוֹח הכּלים הקטנים תגיע גם את הכּלים הגדוֹלים. בּמוּבן ידוּע נמצאים אנחנוּ גם עכשיו בּמצב כּזה. הציוֹנוּת לא רק שאינה מגייסת אפילוּ חלק מהאֶנרגיה שלה בּשביל מפעלים עממיים בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, אלא אינה עוֹשה זאת גם בּצוּרה של קפּיטלים פּרטיים. מתגייסים בּעיקר כּל מיני מפעלים ספּקוּלַטיביים. יש קוֹרטוֹב אמת בּצעקה על המעמד הבּינוֹני, שלא דאגנוּ די להמוֹנים שמחוּצה לנוּ, שאנחנוּ דאגנוּ לעצמנוּ, אם בּצוּרה אידיאַליסטית כּיתתית אוֹ בּצוּרה מַטריאַליסטית מעמדית. עצם הדבר הזה שאצלנוּ מדוּבּר על קבוּצה כּעל צוּרה בּשביל יחידי־סגוּלה ועל מוֹשב כּעל צוּרה בּשביל יחידי־סגוּלה מעיד שלא יצאנוּ עוֹד מתחוּם הדאגה לעצמנוּ. אבל הצעקה הזאת נהפּכת לשקר גדוֹל בּפי מתנגדינוּ. אין זה אלא קרנים בּראשם כּדי לנַגח אוֹתנוּ. כּי מלבד צעקה סתם אין אתה רוֹאה מצדם שוּם מעשׂה ממשי. אך אנוּ אַל נלך בּדרכּם. בּמקוֹם להאשים אחרים נפעל בּעצמנוּ. ואם אשאל: האם אנחנוּ, ההסתדרוּת, וּבפרט הפּוֹעל החקלאי בּהסתדרוּת, גייסנוּ את הכּוֹחוֹת הגנוּזים בּנוּ לצוֹרך ההתישבוּת – הרי עלי לענוֹת: לא. וּפה אפשר וַדאי שוּב להתנחם בּארגוּנים שקמוּ, וּבכּספים שגוּיסו, וּבזה שעזרנוּ לגאוֹל קרקעוֹת. אבל כּל מי שאיננוּ זר לחיים בּארץ, כּל מי שרוֹאה איך חי הפּוֹעל בּארץ, בּמה הוּא משקיע את כּספיו, איך הוּא מסדר את עצמוֹ בּכל מיני אפנים – זה מוֹדה שמבּחינה משקית פּשוּטה נתַנוּ בּמשך שנים רבּוֹת לכספּי הפּוֹעל שיִזלוּ בּמידה מרוּבּה לאפיקים אשר בּאֵיהם לא ישוּבוּ, נתנוּ לחלקים גדוֹלים של הפּוֹעלים שיעזבוּ אוֹתנוּ, שיבקשוּ את התישבוּתם ואת התנחלוּתם בּצוּרוֹת המרחיקוֹת אוֹתם מאִתנוּ.

כּל זה מבּחינת המרץ של ציבּוּר הפּוֹעלים אשר איננוּ מנוּצל, אשר יכוֹל היה ליהפך לכוֹח חשוּב בּשביל הפּוֹעל הפּרט וּבשביל הציוֹנוּת בּכלל, ואנחנוּ לא הבינוֹנוּ להשתמש בּוֹ. אם תעשׂוּ את החשבּוֹן לא רק של שתי השנים האחרוֹנוֹת, כּי אם של כּל הזמן שהיה כּסף בּידי הפּוֹעלים וּבוּזבּז, מן הכּביש הראשוֹן של טבריה־צמח (היוּ אמנם גם תקופות של משבּרים, אבל היו גם תקופות של שכר־עבוֹדה גבוֹה, תקופות של שובע בּעבוֹדה), תקבּלוּ סך־הכּל עגוּם. בּתקוּפוֹת של המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת⁵, של בּנין תל־אביב וירוּשלים, של מפעלי נַהרים וים־המלח, היה שבר בּארץ, ואנחנוּ לא הבינוֹנוּ לחנך את הפּוֹעל לקראת חוֹבתוֹ לעצמוֹ ולקראת חוֹבתוֹ לציוֹנוּת.

אנחנוּ נתקלים בּשגיאוֹת, הבּאוֹת אוּלי מתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת. אך אנוּ מוּכרחים לסַגל לעצמנוּ גמישוּת מַחשבתית. יש דברים שבּשנת 1919 למשל, היוּ הכרח, אבל בּשנת 1920־1921 היינוּ צריכים לקבּוֹע לנוּ כּללים אחרים. הפּוֹעל שבּא לארץ לפני המלחמה לא ראה לפניו שוּם צוּרוֹת של חסכוֹן. הפּוֹעל שבּא אחרי המלחמה ניגש להתישבוּת רק בּדפיציטים. בּמשך זמן רב ראינוּ אוֹיב בּכל מי שדרש מאתנוּ השקעת כּספים עצמיים בּהתישבוּת. ראינוּ בּזה פּגיעה מוּסרית בּנוּ. ראינוּ רק את ערך האיש, משקלוֹ החברתי, המשקי וכדוֹמה. אבל בּתביעה לאמצעים פּרטיים ראינוּ פּגימה. ואילוּ היה עם ישׂראל עשיר, והכּל היה מתנהל בּצוּרה אידיאַלית, אוּלי היה זה נמשך. אבל עם ישׂראל לא יכוֹל היה לתת לנוּ את ההתישבוּת הזאת בּיד רחבה לאוֹרך ימים; ואם לתת – יכוֹל היה לתת רק לחלק קטן של נבחרים. וּמחוֹבתנוּ היה לסוּר מהמוּשׂגים הללוּ מלפני עשׂר שנים ולוֹמר: יש כּבר מעט עבוֹדה בּארץ־ישׂראל, לא רק אותה העבוֹדה הקוֹדמת שאי אפשר לחסוֹך ממנה אפילוּ פּרוּטה אחת. יש כּבר עבוֹדה שאפשר ואפשר לחסוֹך ממנה, וחוֹבתנוּ היא לחסוֹך וּלהשקיע את החסכוֹנוֹת בּיצירת נכסים ישוּביים. לוּ נהגנוּ כּכה היינוּ אוּלי חוֹטאים נגד פּלוֹני אוֹ אלמוֹני בּתביעת עשׂרים לירה⁶ (ואמנם צריך היה לתקן בּמקרים כּאלה), אבל אם תשאלוּ אוֹתי מה החטא הגדוֹל יוֹתר אוֹמַר: זה שהעמסנו את הכּל על כּלל ישׂראל, ולנוּ מוּתר היה להוֹציא את הכּספים בּארץ בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, ולשלוֹח לעזרת קרוֹבים בּגוֹלה – דברים חשוּבים וגם לא חשוּבים – וּלהסתפּק בּתרוּמוֹת פּעוּטוֹת שנתנוּ לקרנוֹת.

אבל אין זוֹ רק שאלה של הפּרטים. זאת היא גם שאלת גוֹרל לכלל הפּוֹעלים, שאלת יכלתוֹ הישוּבית של כּלל הפּוֹעלים ושל מכשיריו. לנוּ קרה בּשעתוֹ נס. בּאמת, הרבּה דברים אפשר לראוֹת עכשיו כּנס. יצירתה של דגניה והיחסים אשר נתקשרוּ בּין קיבּוּץ הפּוֹעלים הקטן לבין הד"ר רוּפּין והמשׂרד הארץ־ישׂראלי, שקיבּלנוּ אחר כּך כּעוּבדה פּשוּטה וּמוּבנת מאד – למעשׂה היה זה אוּלי מקרה יוֹצא מן הכּלל. לא היה רחוֹק הדבר שגם הציוֹנוּת תמשיך בּדרך של ההתישבוּת הבּרוֹנית ושל חוֹבבי־ציוֹן, שכּל מלחמתוֹ של אחד־העם נגד האפּוֹטרוֹפּסוּת שלהם לא הוֹעילה. אלא שהיה צירוּף־מקרים טוֹב, אשר יצר את ההבנה הדרוּשה: ציבּוּר פּוֹעלים בּעל הכּרה עצמית עמוּקה וּמתעב כּל אפּוֹטרוֹפּסוּת וּמנהיגים נעלים של תנוּעה לאוּמית דמוֹקרטית, הרחוֹקים מפניוֹת אישיוֹת וּמיצר השתלטוּת. וכך נקשרוּ הקשרים בּין קיבּוּץ הפּוֹעלים וּבין בּאוּת־הכּוֹח של הציוֹנוּת לפני המלחמה, וּבמידה ידוּעה גם לאחר המלחמה. וככה הוּכּרנוּ בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית. בּשוּם החלטוֹת של הקוֹנגרס לא היה כּתוּב על הכּרה זוֹ. קראנוּ לזה: הכּרת האוֹטוֹנוֹמיה של ההסתדרוּת החקלאית. הוּכּרנוּ למעשׂה בּתוֹר גוֹרם חשוּב מאד לגבי כּל גוֹרם מיַשב. אבל חיינוּ בּהרבּה מוּבנים בּעוֹלם של טעוּיוֹת. כּל זמן שמסביבנוּ היה מדבּר ריק, שלא היוּ כּוֹחוֹת ציבּוּריים, ואנחנוּ היינוּ הכּוֹח היחידי האַקטיבי והיוֹצר – לא היה בּזה פּלא שאנשים נתקלוּ בּנוּ והכּירוּ בּנוּ. מה חיפּשׂ רוּפּין? הוּא ידע שלישוּב נחוּץ דם חדש, והוּא מצא את האנשים החדשים שרצוּ לתת לישוּב מדמם. אוּלם בּינתים העוֹלם איננוּ עוֹמד, וכוֹח שאיננוּ יוֹדע – בּמקוֹם שיש עוֹד כּוֹחוֹת אחרים – לתפּוֹס לעצמוֹ את מלוֹא השטח שבכוֹחוֹ לעבּד, נדחק על ידי אחרים. בּחיי הכּלכּלה של ארץ־ישׂראל פּוֹעלים כּיוֹם לא רק אנחנוּ. לפני הרבּה שנים לא היה איש הוֹלך לדגניה אוֹ למרחביה. כּיוֹם הוֹלכים כּבר לנתניה וגם למקוֹמוֹת אחרים. אם אנחנוּ רוֹצים שהרעיוֹנוֹת שעליהם חיינוּ ונלחמנוּ לא יהָפכוּ פּינה צדדית בּציוֹנוּת, כּי אם יהיו כּוֹח משפּיע, – עלינוּ לתפּוֹס מקוֹם חלוּצי בּציוֹנוּת. אנחנוּ לא היווינוּ את הכּוֹח הזה. בּתקוּפה קוֹדמת יצרנוּ את בּנק הפּוֹעלים. הוּא ממלא תפקיד גדוֹל בּחיי הפּוֹעלים וגם בּחיי הארץ בּכלל. אבל עברוּ עלינוּ מאז שנים רבּוֹת ללא יצירה. נוֹצרוּ כּמה דברים חדשים, אבל כּל אלה הם דברים פּעוּטים ביחס. נוֹצרוּ “יכין” ועוֹד מוֹסדוֹת, דברים חשוּבים כּשלעצמם, אבל לגבּי המשקל היחסי של הפּוֹעל בּציוֹנוּת – הדברים הללוּ עוֹדם פּעוּטים.

והנה למַה הגענוּ בּמשך הזמן הזה? בּשנים שלפני המלחמה, וגם בּשנים הראשוֹנוֹת אחרי המלחמה, היתה ההסתדרוּת החקלאית כּמעט הנציג היחידי של כּוֹח המתישבים בּארץ, אשר ממנוּ לא דרשוּ כּלום, לא כּסף וגם לא מוּמחיוּת גדוֹלה, כּי ידעוּ שמאחוֹרי ההסתדרוּת הזאת עוֹמד החלוּץ המתישב, העוֹלה לנהלל וּלנוּריס. זה היה מספּיק בּזמן ההוּא. לגבּי החוֹמר האנוֹשי היה להסתדרוּת תפקיד חשוּב. היא אִירגנה אוֹתוֹ, היא הציגה אוֹתוֹ בּפני המוֹסדוֹת הלאוּמיים, היא היתה המתַווכת בּינינוּ וּבינם. וכל זמן שאלה היוּ מוֹסדוֹת לאוּמיים ממש, ודמוֹקרטיים, וּקרוֹבים בּרוּחם אלינוּ – היה זה תיווּך של כּבוֹד. בּינתים גדלה הארץ, המוֹסדוֹת משתנים, כּוֹחוֹת חדשים עוֹלים לארץ. התיווּך נעשׂה כּבר לתיווּך ממדרגה אחרת. ואם הוּא ישאר עם התפּתחוּת הענינים רק תיווּך בּלבד – מוּכרח הוּא לרדת וליהפך לתיווּך של שתדלנוּת. אם יהיה בּנוּ הכּוֹח, בּכל דרישה שאנחנוּ מציגים, לא רק להוֹפיע כּבעלי פּרוֹיֶקט טוֹב, אלא שנוּכל להגיד: אנוּ עוֹשׂים את ההתחלה בּתנאי שאתם, המוֹסדוֹת הלאוּמיים והלאוּמיים למחצה, תמשיכוּ את הפּעוּלה – אז יתכן שיהיה בּידינוּ להביא אנשים לידי פּעוּלה. אבל אם בּכל מקרה וּמקרה יכוֹלים אנחנוּ לבוֹא רק בּתוֹר בּעלי הצעה טוֹבה, אוֹ גם לא טוֹבה, שכּל חכם היוֹשב שם, בּהנהלת הסוֹכנוּת אוֹ בּמוֹסד אחר, ימצא את הצדדים החלשים בּהצעה שלנוּ, ויוּכל להגיד לנוּ: הנה פּה ושם יש כּבר עוֹד פּרֶטֶנדנטים, וּמחר וּמחרתים ירבּוּ עוֹד הפּרטנדנטים האלה – הרי דמנו בּראשנוּ, ולא נוּכל בּשוּם אוֹפן לתפּוֹס שוּב אוֹתה העמדה המיוּחדת והמוֹנוֹפּוֹליסטית־כּמעט שהיתה לנוּ בּמשך שנים רבּוֹת. האוּמנם הדבר הזה הכרחי? האם זה הכרחי שנהיה תמיד הפּוֹשט יד, ה“אָרעם־בּחוּר”⁷? האם לא יתכן שנקים לנוּ אוֹתוֹ המפעל שהוּא אוּלי בּעצם קטן, אבל שהוּא ישמש כּוֹח דינַמי חשוּב, שגם הממשלה תכּיר בּוֹ וגם הוֹן חיצוני ימָשך אליו? אם יכוֹלנוּ להביא לידי כּך, שמתחשבים בּמוֹסדוֹת הקטנים שלנוּ, וּבעוֹֹלם הכּספים הגדוֹֹל מתחשבים בּהם בּרצינוּת – מדוּע לא נוּכל ליצוֹר עוֹד? והרי כּל אלה היוּ רק פּירוּרים של האֶנרגיה שלנוּ, אשר בּשעת־כּוֹשר נוֹצרוּ. ואילוּ החמצנוּ את הרגעים ההם הרי גם אלה לא היוּ נוֹצָרים לנוּ. האם בּאמת לא היתה תנוּעתנוּ יכוֹלה בּמשך שנים להַווֹת כּוֹח קוֹאוֹפּרטיבי וּמשקי כּזה אשר יוּכל גם לשמש כּוֹח מוֹשך לכספּי חוּץ וגם כּוֹח אִרגוּני רציני? אני חוֹשב כּי הדבר הזה היה אפשרי. אבל לא הגענוּ לכך, כּי סמכנוּ על נסים. נוֹח היה לנוּ להמשיך את המצב הקיים. השלינוּ את עצמנוּ שהמצב הנוֹכחי יתקיים גם להבּא. לא דאגנוּ לכך שהפּוֹעל בּארץ יגייס את כּוֹחוֹ. יש יהוּדים חרדים האוֹמרים: למה נחוּץ רוֹפא לחוֹלה? הרי אם הקדוֹש־ בּרוּך־הוּא ירצה יבריא החוֹלה בּין כּך וּבין כּך! ויהוּדים עוֹנים: אמנם הכּל תלוּי בּקדוֹש־בּרוּך־הוּא, אבל הרוֹפא הוּא השליח שלוֹ… אמנם, ההוֹֹן הלאוּמי והפּוֹעל ינַצחוּ, אבל אין אנוּ פּטוּרים מלחפּש ולמצוֹא את השליח וּמלהטיל עלינוּ את עוֹל השליחוּת הזאת.

הרעיוֹן של “ניר” איננוּ רק רעיוֹֹן של “כּסף הרבּה”. אילוּ זה היה הרעיוֹן שלהסתדרוּת יהיה כּסף הרבּה, אוּלי היה נקלט מכּבר. אבל אין לי כּל נטיה, כּדי לאַפשר את הפּעוּלה של “ניר” – שאני חוֹשב אוֹתה להכרחית ובוֹערת ולשאלת־חיים בּשביל התישבוּתנוּ – לסלף וּלטשטש משהוּ לשם כּך. הפּעוּלה הכּלכּלית הגדוֹלה של ההסתדרוּת קשוּרה גם בּכּוֹח המרוּת של ההסתדרוּת, בּתקפּה של ההסתדרוּת. וכאן קרה דבר מוּזר מאד. מן הרגע הראשוֹן שקמה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, בּכל צוּרוֹתיה, גם בּצוּרוֹת המפלַגתיוֹת, אחר כּך בּצוּרת ההסתדרוּת החקלאית וּבצוּרת ההסתדרוּת הכּללית – תמיד חי בּנוּ הרעיוֹן של מרוּת הכּלל על חלקיו. זה היה כּמעט חלק אוֹרגני של תנוּעת הפּוֹעלים. לא “איש לאוֹהליך ישׂראל”, כּי אם אמוּנה רבּה בּכוֹח הכּלל. עם כּל הכּבוֹד שרחשנוּ ליחיד, עם ההתנגדוּת לכל דיקטטוּרה וּלכל השתלטוּת, – היינוּ שוֹנים מציוֹנים בּעלי־בּתיים. בּכּל, בּלשכּת העבוֹדה, בּקוּפּת־חוֹלים, בּמוֹסדוֹת האחרים – ראינוּ גם כּוֹח המלַכּד את ציבּוּר הפּוֹעלים והיוֹצר חוּקים וּסייגים בּשביל הפּרט. ועוֹד לפני שבּיאליק יצר את “ההלכה והאגדה” הלכנוּּ בּדרך של יצירת הלכה קשה מאד. ואם כּי אנחנוּ, בּני העליה השניה, היינוּ מתפּארים שאין לנוּ שוּם דבר כּתוּב על גבּי הנייר, הרי האמת היא שהיינוּ עשירים בּהלכה, אלא שלא היתה מנוּסחת. חשבנוּ את זה לשבח גדוֹל מאד, לאוֹֹת של חיים פּנימיים חזקים, המפכּים בּלי כּל מסגרוֹת. אבל כּל זמן שדיבּרנוּ פּרוֹזה, מבלי שקראנוּ לזה פּרוֹזה, כּל זמן שיצרנוּ הסתדרוּת עם מרוּת, עם כּוֹח ועם “לחץ על הפּרט”, מבּלי לקרוֹא לזה בּשמוֹ, הלך הדבר ונמשך. למן האִרגוּנים הרוֹפפים של הועדים הראשוֹנים, וַעד פּוֹעלי יהוּדה, וּוַעד פּוֹעלי הגליל, שהיתה להם רק אוֹטוֹריטה מוּסרית, – היתה כּל ההתפּתחוּת של המוֹסדוֹת שלנוּ גיבּוּש נוֹרמוֹת וגיבּוּש כּללים, שאוּלי הם לא תמיד נוֹחים כּל כּך, ושיש לשמוֹר שיהיוּ צוֹדקים. אבל בּרגע שצמח הרעיוֹן על המפעל המַקיף של ההסתדרוּת הרי היינוּ מוּכרחים לקשוֹר את הדבר עם ניסוּח המרוּת של ההסתדרוּת. וכאן בּא הפּחד הגדוֹל.

הפּחד מפּני הניסוּח, הרצוֹן להבּיע את הליכוֹת חיינוּ ואת שלטוֹננוֹ העצמי בּצוּרת הלכה קבוּעה – הטיל אימים. וטבעי אוּלי גם הדבר הזה שהרצוֹן להבּיע את חיי ההסתדרוּת בּנוּסחאוֹת קבוּעוֹת, וּבּפרט בּצוּרה משפּטית מאוּשרת, נתקל בּהתנגדוּת נפשית. ואין בּלבּי כּמעט רגש של מרירוּת כּנגד זה. אוּלם בּינתים קרוּ כּמה דברים מענינים. תזכּרוּ נא איך התנגדוּ בּתנוּעה הקבוּצתית בּשעתה לקביעת חוּקת הקבוּצה, והנה אלה שליגלגוּ אז לחוּקת הקבוּצוֹת קיבּלוּ אוֹתה בּועידת הקבוּצוֹת, לפני כּמה חדשים, אישרוּ אוֹתה וּמצאוּ הכרח בּה. כּכה היה גם עם רעיוֹן האישוּר הרשמי של המשקים, שהיה אחד הנימוּקים אשר הרימוּ החברים כּנגד “ניר”. אמרוּ לנוּ: מה אתם רוֹצים? אתם תקשרוּ אוֹתנוּ אל הממשלה? בּינתים – ההתפּתחוּת הטבעית של המשק הארץ־ישׂראלי, התפּתחוּת הקוֹאוֹפּרציה, היחסים עם הבּנקים, הביאוּ ממילא לקשרים אלה. כּשהתנוּעה הפּנימית רצתה להתקשר וּלהתאַשר אצל הממשלה – ראינוּ בּזה פּגם, אבל כּאשר ויטליס מ“הבּנק המרכּזי” בּא והכריח את המשקים להתאַשר אצל הממשלה⁸ – הרכּינוּ את ראשם.

החלק האחד של הרעיוֹן – המחשבה על כּוֹחנוּ אנוּ כּמיַשב עצמי – היה זר לרבּים לפני כּמה שנים, ראוּ בּזה כּמעט סתירה להוֹן הלאוּמי. והחלק השני – ההכּרה בּהכרח שהחיים ההסתדרוּתיים ילבּשוּ דפוּסים וצוּרוֹת משפּטיוֹת לא על נקלה נתקבּל בּקרב ציבּוּרנוּ. טבעי הדבר שבּביטוּי מחשבוֹת כּאלה, גם אם הרעיוֹן הוּא צוֹדק, יכוֹלוֹת להיוֹת צוּרוֹת שאינן קוֹלעוֹת למטרה. אין אנכי רוֹצה לדוּן עכשיו בּזה. זה יהיה פּעם ענין להיסטוֹריה. מן הועידה החקלאית השניה בּפתח־תקוה בּתרפ“ג, שבּה דיבּרנוּ על חברת התישבוּת העוֹבדים ונבחרה שם ועדה: אוּרי, וילקנסקי ואני, ועד הצוּרוֹת השוֹנוֹת של אישוּר “ניר” ותיקוּני “ניר” וכדוֹמה, עבר זמן רב. על זה אינני קוֹבל. אני מבין שבּדבר כּה אחראי כּמוֹ קביעת צוּרוֹת לדוֹרוֹת לגוּף צעיר, רוֹצה כּל אחד להגן מפּני סילוּפים שוֹנים וּמפּני השתלטוּיוֹת שוֹנוֹת. זה היה טבעי. וּמי שהשתתף בּדבר הזה יוֹדע שאלה שבּאוּ והציעוּ את “ניר” היוּ מוּכנים להרבּה מאד ויתוּרים, אוּלי ויתוּרים על דברים שהיוּ יקרים להם וּבלבד שהדבר יוָצר, כּי חשבנוּ: בּתוֹך החיים יתוּקנוּ הדברים, בּמקוֹמוֹת שצריך יהיה למתוֹח יוֹתר ימתחוּ יוֹתר, בּמקוֹם שיצטרכוּ לרוֹפף ירוֹפפוּ. לא על הויכּוּח אני קוֹבל. מה שמצער אוֹתי בּיוֹתר הוּא זה שלאחר שעברנוּ בּמשך שלוֹש–ארבּע שנים את כּל המדוֹרוֹת של ויכּוּחים, התנַגשוּיוֹת שוֹנוֹת וּפוּלמוֹסים, וּבועידה השלישית בּחיפה בּשנת תרפ”ז וּבמוֹעצוֹת הקרוֹבוֹת לאחר ועידת חיפה גמרנוּ את כּל הענינים האלה – עברוּ על תנוּעתנוּ עוֹד חמש–שש שנים בּלי כּל מפעל ממשי, כּדי לקיים את הדבר הזה, שעליו כּבר הוּסכּם, על ידי חלק מאתנוּ בּאֵמוּן מוּחלט ועל ידי חלק בּפקפּוּקים. סוֹף סוֹף הכּירוּ כּוּלם בּצוֹרך הדבר הזה, וּבכל זאת הדבר לא זז. הפּסיביוּת הזאת היא המציינת את תקוּפת השפל שעברה על התנוּעה.

אין לי כּל נטיה לתת הפּעם לבּירוּר הזה צוּרה של ויכּוּח, מפּני שכּרגע הצד הזה אינוֹ מענין אוֹתנוּ. כּל אחד יכוֹל בּשעה ידוּעה לא לקבּל דבר אחד אוֹ לא להבין דבר שני, וּלהגיע אליו בּתקוּפה יוֹתר מאוּחרת. אבל אם רוֹאים את הדברים שהחמצנוּ ואוֹמרים כּי ההחמצה בּאה לא מפּני שהתנוּעה לא הגיעה לכך בּשעתה, כּי אם מפּני שמישהוּ לא הבין איך להגיש את הדבר בּצוּרה הנכוֹנה – הרי זה אינוֹ עוֹזר לבּירוּר. הראשוֹן עשׂה כּכה אליעזר יפה. הוּא אמר: “ניר” זהוּ דבר מצוּין, אבל אשמים הראשוֹנים שניסחוּ את “ניר” בּצוּרה לא נאה. כּאילוּ הפריעוּ את מישהוּ לתת לדבר נוּסחה יוֹתר נאה. אוּרי, למשל, דיבּר בּרוּח זוֹ בּיחס לענין שכוּנוֹת־עוֹבדים. הוּא מצא לנחוּץ לוֹמר כּי ענין לא נתגשם מפּני שאמרוּ להקציב לכל אחד עשׂרה דוּנם, וזה היה בּלתי־ריאַלי וּבדוּנם אחד לא רצוּ להסתפּק. איננוּ עוֹסקים כּאן בּהיסטוֹריה, אך רצוֹננוּ להבין את אֳפי תנוּעתנוּ. היה אמנם ויכּוּח על עשׂרה דוּנם ועל דוּנם אחד. אוּלם אם תפתחוּ את ה“פּנקס” של ההסתדרוּת מהימים ההם הרי תמצאוּ שהויכּוּח הזה על עשׂרה דוּנם ועל דוּנם אחד היה רק אחד הפּרטים הקטנים בּענין הזה. לא טיב הנימוּקים שבּויכּוּח הוּא החשוּב בּשאלה זוֹ כּמוֹ בּשאלוֹת אחרוֹת – בּעד איחוּד אוֹ נגד איחוּד, בּעד שיתוּף אוֹ נגד שיתוּף יכוֹלים האַרגוּמנטים להיוֹת מוּצלחים מאד וּבכל זאת לא זה החשוּב. חשוּבה נקוּדת היצירה, מתי אנוּ קוֹלעים לנקוּדת היצירה. בּאוֹתוֹ הזמן שהיה ויכּוּח על עשׂרה דוּנם כּשטח היחידה בּשכוּנוֹת־עוֹבדים נוֹצרה גם שכוּנת־בּרוּכוֹב. היה מי שהאמין בּ־1/2 2 דוּנם היחידה, והויכּוּח לא הפריע אוֹתוֹ מהקים את השכוּנה הזאת. נניח שצדק מי שדיבּר על דוּנם אחד. השאלה היא, מדוּע אלה שחשבוּ מחשבה מעשׂית יוֹתר, לדידם, לא הגשימוּ אוֹתה? איפה היה הכּוֹח היוֹצר שלהם? אילוּ היוּ יוֹצרים דבר על יחידה של 10 דוּנם היה טוֹב, ואילוּ היוּ יוֹצרים דבר על דוּנם אחד – היה טוֹב. אבל הצרה היא שלא יצרנוּ לגמרי. ינַצח מי שינצח וּבלבד שינַצח העוֹשׂה. לי היוּ כּלפּי התישבוּת האלף הרבּה ספיקות. אבל למרוֹת זה בּירכתי את האנשים העוֹסקים בּדבר הזה, ואם בּצוּרה לקוּיה. ההזנחה של ענין שכוּנוֹת־עוֹבדים אין לה כּל כּפרה. ואשם לא רק מי שהתנגד לכך. זוֹהי זכוּתוֹ של חבר להילחם וּלהגן על דעוֹתיו, אוּלם חוֹסר־הפּעוּלה אין לוֹ כּפּרה, וּבפרט למי שהיה בּעד זה. מה אנחנוּ עוֹשׂים עכשיו בּשביל שכוּנוֹת הפּוֹעלים בּערים? אנחנוּ משקיעים רבבוֹת לירוֹת – וּמה יש לנוּ בּמחיר זה? ואיזה כּספים צריכים אנחנוּ להוֹציא לשם כּך מן הפּוֹעלים וּמן הקרן הקימת? ויכּוּח היה אז בּיני וּבין אחד מחברי, מפּני שכּתבתי והצעתי שנתן לקרן הקימת תרוּמה מיוּחדת כּדי שהיא תקנה 5000 דוּנם לפּוֹעלי העיר. הצעתי אז שנעשׂה אוֹסף מיוּחד של 3000 לירוֹת בּשביל הקרן הקימת בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים. על זה טענוּ נגדי טענה חזקה: שוּם יהוּדי בּדרך כּלל אינוֹ נוֹתן כּסף לקרן הקימת לקניית האדמה שהוּא מקבּל ממנה. בּעלי־הבּתים בּעיר, המתישבים על אדמת הקרן הקימת, אינם משלמים לה כּסף, ואנחנוּ, הפּוֹעלים, נתן כּסף? אנחנוּ עוֹשׂים בּזה את הפּוֹעל לנחוּת־דרגה; אסוּר לנוּ לעשׂוֹת את הדבר הזה. כּך טענוּ. שמרנוּ על הפּרינציפּ, שמרנוּ על המחשבה הטוֹבה שלא תיפּגם על ידי הגשמה.

אין לי שוּם נטיה, בּכל מיני ויכּוּחים שהיוּ לנוּ בּתנוּעה, להקטין את ערך האַרגוּמנטים של מתנגדי. בּאַרגוּמנטים יש ודאי משהוּ מתוֹך נסיון חיים, אוֹ יש להם סיבּוֹת רציניוֹת. אבל לא זאת היא השאלה. השאלה היא רק – מה יכריע. יש תמיד שיקוּל־דעת לכאן וּלכאן. השאלה היא, אם מכריעה ההשלמה עם הרפיוֹן אוֹ אם מכריע הכּוֹח הדוֹחף את התנוּעה. לצערי הגדוֹל, בּענין “ניר” היתה השפּעה של כּמה גוֹרמים לשיתוּק הפּעוּלה. היתה השפּעה של מה שאירע בּגדוּד העבוֹדה⁹ – זה נתן מכּה גדוֹלה לעצם הרעיוֹן. היה פּה ענין “סוֹלל־בּוֹנה”, “המַשבּיר”. כּל הכּשלוֹנוֹת שהיוּ קשוּרים בּמפעלים אלה השפּיעוּ לרעה. אבל מלבד הגוֹרמים החיצוֹניים האלה היה גם דבר כּללי אחד בּתנוּעה: התנוּעה איבּדה אוֹתוֹ הכּוֹח החלוּצי שהיה לה בּמשך שנים אחדוֹת. עכשיו, כּשאנוּ נמצאים כּבר שנתים לאחר הספר הלבן¹⁰, ושנה וחצי בּערך בּמצב של “פּרוֹספּריטי”, של פּריחה ושׂגשׂוּג בּארץ – אנחנוּ מתחילים לחשוּב שתנוּעתנוּ חייבת לדאוֹג גם ליוֹם מחר. בּנוּ תלוּי עכשיו, אם הדבר הזה יסתיים בּשה“י פּה”י¹¹, בּקוֹמץ טבּק, שאפשר להרגיע בּוֹ את המַצפּוּן שלנוּ, אוֹ שזה יביא לידי פּעוּלה מכריעה, גם לגבּי אָפיה של תנוּעת העבוֹדה וגם לגבּי הציוֹנוּת כּוּלה. אתם רוֹאים לפניכם אדם המאמין כּי אם הפּעוּלה שלנוּ לגבּי “ניר” לא תצטמק בּראשיתה, הרי היא תשמש מנוֹף לשינוּי מצב ההתישבוּת בּכלל.

מה הוּא הדבר שיש בּידינוּ לעשׂוֹת? הדבר הראשוֹן הוּא להפוֹך את “ניר” מפּיסת נייר עם תקנוֹת כּתוּבוֹת לדבר חי. וּפירוּשוֹ, שכּל חבר בּהסתדרוּת החקלאית חייב להיוֹת חבר בּ“ניר”. זהוּ כּיוֹם מספּר של 12,000. והדבר השני, שכּל פּוֹעל בּארץ יחתוֹם על מניה של “ניר”. אם ניצוֹר אַתמוֹספירה של התישבוּת עממית ואם נבּיט גם על הפּוֹעל בּעיר כּעל מוּעמד להתישבוּת (ולמרוֹת כּל מיני היסוּסים אני מבּיט בּחיוּב על זה, שמאוֹת חברים שלנוּ, וּבהם מוֹרים וּפקידים, יעברוּ בּעצמם אוֹ על ידי ילדיהם להתישבוּת), הרי נוּכל על ידי השפּעה זוֹ, וגם על ידי לחץ גדוֹל של ההסתדרוּת, להפוֹך בּמשך תקוּפה מסוּימת כּל חבר בּהסתדרוּת לחבר בּ“ניר”. החבר בּהסתדרוּת החקלאית יהיה בּעל מניה פּשוּטה בּ“ניר”, והעירוֹ­ני יהיה בּעל מנית־בכוֹ­רה, שודאי יחליף אוֹתה למנית־חבר פּשוּטה בּרגע שיעבוֹר לחקלאוּת. אילו היתה הפּעוּלה הזאת נעשׂית בּאוֹ­פן הדרוּש, אילוּ היתה ההכּרה הזאת לפּוֹעל החקלאי, שאיו לוֹ כּל תקרה להזיז את המכוֹנה של ההתישבוּת בּכלל, ושאין לוֹ כּל תקוה להביא לידי גמר את כּל תכניוֹת ההתישבוּת, מבּלי שיגַייס קוֹדם כּל כּספים בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, כּי אז היינוּ יכוֹלים בּלי כּל הגזמה לגייס 25,000־20,000 לירוֹת. הדבר יכוֹל להיראות כּפנטסטי, אם לגשת לדבר מנקוּדת־מבּט “מעשׂית”. אוּלם אנחנוּ כּיום ציבּוּר של 30,000 איש, ואנחנוּ עוֹמדים לפני עליה גדוֹלה. ואם לא נוּכל להחתים את הציבּוּר שלנוּ על 25.000 מניות, הרי זה סימן שתנוּעתנוּ אינה יכוֹלה להטיל חוֹבוֹתיה על חבריה.

אני מדבּר על מפעל זה לא כּעל פּתרוֹן ישוּבי, כּי אם כּעל בּסיס לפעוּלתנוּ אנוּ. ואף על פּי שזה רק בּסיס, חוֹשבני שאילוּ יכלה “ניר” לגייס בּצוּרה זוֹ 25,000 לירוֹת מכּספּי חברים, היה מצב־הרוּח משתנה בּהרבּה, ולא רק מצב־הרוּח, אלא גם יכוֹלת הפּעוּלה.

זה הוּא, לדעתי, רק הסעיף הראשוֹן בּפעוּלת “ניר”. הפּעוּלה השניה, שעליה פּוּרסם משהוּ, זהוּ המפעל של “אדמה בּחסכוֹן”¹², העוֹמד להסתכּם בּימים הקרוֹבים בּהסכּם עם הקרן הקימת, המכוּון להכניס למעגל ההתישבוּת וההתאַחזוּת כּמה אלפי פּוֹעלים. אין בּנוּ נביא שיֵדע כּמה פּוֹעלים בּינינוּ יוּכלוּ לחסוֹך. אוּלם אם הגענוּ לכך שבהתישבוּת האלף, שהתחילוּ לאַרגן אוֹתה עוֹד בּימי הרעב, יכוֹלנוּ לרכּוֹש אדמה ל־1500 איש, מדוּע לא נוּכל בּתקוּפת־שפע זוֹ, שציבּוּר הפּוֹעלים בּה הוֹלך וגדל יוֹם יוֹם – אמנם גם העיכּוּבים לרכישת קרקע גדלוּ, אבל גם האפשרוּיוֹת של הציבּוּר גדלוּ – מדוּע לא נוּכל להכניס לתנוּעה זוֹ כּמה אלפי פּוֹעלים? לדעתי, הגענוּ כּבר למצב כּזה שעלינוּ לחשוֹב איד להבטיח לכל פּוֹעל אפשרוּת להיאָחז בּקרקע. הדאגה להתישבוּת תבוֹא אחר כּך. אם המפעל הזה של “ניר”, הנסיוֹן של אִרגוּן חסכוֹן כּזה, יצליח להקיף 5000 פּוֹעלים, הרי פּירוּש הדבר שהוּא יגייס בּשביל פּעוּלת רכישת הקרקע בּמשך חמש שנים כּ־300,000 לירוֹת, סכוּם שבּפּעוּלוֹתינוּ הישוּביוֹת עד עכשיו לא היינוּ רגילים לוֹ. וצריך להביא בּחשבּוֹן שהסכוּם הזה שיגוּיס עתה בּשביל פּעוּלוֹת קרקע, ישוּב אחר כּך בּשביל פּעוּלוֹת התישבוּת.

איני יוֹדע אם עלי גם להרחיב את הדיבּוּר על האפשרוּיוֹת האחרוֹת של “ניר”. בּועידת מפּא"י נמנעתי מלדבּר על זה, כּי מוּטב לא לפרסם תכניוֹת בּטרם שעוֹשׂים את כּל הצעדים המבטיחים את הגשמתם. אוּלם כּאן מסיבּה מצוּמצמת ואני מַרשה לעצמי לדבּר גם על המפעלים האחרים. על פּעוּלה אחת תצטרך ההסתדרוּת לדוּן בּימים הקרוֹבים. אנחנוּ עוֹמדים עכשיו בּסימן עליה. דיבּרוּ כּאן על אִכסוּן עליה. אבל אִכסוּן עליה אין פּירוּשוֹ שחבר ישכּין בּחדרוֹ עוֹלה בּמשך כּמה חדשים, כּי אם זוֹהי שאלה של דירוֹת. אין בּארץ־ישׂראל כּרגע דירוֹת לפּוֹעל. חזרנוּ למצב שהיה לפני שנים רבּוֹת, שלפּוֹעל לא היה מקוֹם לגוּר בּוֹ. והקיבּוּצים הגיעוּ כּבר למידה כּזוֹ של צפיפוּת שאין להעלוֹת על הדעת דחיית הפּתרוֹן אף ליוֹם אחד. ההסתדרוּת תצטרך לעשׂוֹת את הפּעוּלה הזאת, אם על ידי “ניר” אוֹ על ידי מפעל מיוּחד, לגייס כּספים לבניית 2000־3000 חדרים. עברוּ הימים שאפשר היה לעשׂוֹת את זה על ידי תרוּמוֹת. תרוּמוֹת אינן. אם ישנן – הן בּאוֹת בּמידה מוּעטה. הפּרוֹבּלימוֹת שלנוּ חמוּרוֹת ואין לפתו­­­ֹר אוֹתן בּדרך של פילַנטרוֹפּיה, ואין לנוּ דרך אחרת אלא לעשׂוֹת התאמצוּת גדוֹלה. בּימים הקרוֹבים נצטרך לדוּן על זה בּהסתדרוּת בּאוֹפן רציני. השאלה היא איך לגייס, קצת בּעזרת “ניר” וּקצת בּעזרת מוֹסדוֹת אחרים שלנוּ, הלואוֹת לזמנים ארוּכּים, של מוֹסדוֹת אוֹ של יחידים, כּדי לאַפשר בּניית דירוֹת בּמקוֹמוֹת החשוּבים מבּחינת העליה וּמבּחינת הכּיבּוּש. עלינוּ ליצוֹר מכשירים שיאַפשרוּ לנוּ לחדוֹל להשתדל אצל אחרים, אלא להיוֹת בּעצמנוּ המתחילים בּדברים.

בּכל זה אין אנוּ ממַצים כּלל את כּל האפשרוּיוֹת של “ניר” בּארץ. בּשנים האחרוֹנוֹת נעשׂוּ בּארץ פּעוּלוֹת כּספּיוֹת גדוֹלוֹת על ידי מוֹסדוֹת יוֹתר קטנים משלנוּ. הנה “הלואה וחסכוֹן” בּירוּשלים וּבתל־אביב, שאינם מוֹסדוֹת יוֹתר גדוֹלים מבּנק הפּוֹעלים, אספוּ בּארץ מכּספּי המוֹנים מאה אלף לירוֹת. וגם כּמה בּנקים קטנים אחרים הספּיקוּ לאסוֹף בּמשך הזמן האחרוֹן סכוּמים גדוֹלים מאד. מעריכים את הרשיוֹנוֹת השוֹנים, שהוּצאוּ על ידי הממשלה בּמשך 2־3 השנים האחרוֹנוֹת בּשביל הוֹצאת האוֹבּליגַציוֹת, לסכוּם של 9000,000 לירוֹת. הגוּף הציבּוּרי היחידי, אשר מרוֹב זהירוּת, מתוֹך שיטוֹת מוּסריוֹת אוֹ מעשׂיוֹת, לא השתמש בּאפשרוּיוֹת האלה של גיוּס ההוֹן המעמדי, היתה הסתדרוּת הפּוֹעלים. זהירוּת זוֹ לא שמרה את ציבּוּר הפּוֹעלים מהשקיע כּספים בּהגרלוֹת לא־הגוּנוֹת.

לא אשוּב עכשיו לויכּוּח הזה. חשבתי כּל הזמן למשגה כּבד מאד נגד הפּרט, שלא הצלנוּ אוֹתוֹ מבּזבּוּז גדוֹל של כּספּוֹ, ונגד הכּלל, שלא הפכנוּ את הכּספים האלה למנוֹף ישוּבי גדוֹל. עלינוּ להתאמץ למצוֹא את הדרך לפעוּלת־חסכוֹן כּזו. אוּלי הגיעוּ אליכם שמוּעוֹת שהיה משׂא־וּמתן בּין “ניר” וּממשלת ארץ־ישׂראל והנציב הגה סימפּטיה לדבר הזה. אוּלם כּמו להכעיס התחלנוּ בּדבר הזה דוקא בּשעה שמכּל צד התחילוּ להחניק מפעלים כּאלה. ואף על פּי כן יש גם בּרגע הזה סיכּוּיים שזכוּתנוּ תעמוֹד לנוּ וּנקבּל את האפשרוּת לפעוּלה כּספית כּזוֹ שנוּכל לבצע אוֹתה לא רק בּארץ, כּי אם גם בּחוּץ־לארץ. זה יהיה מעין ארגוּן מלוה עממי ל“ניר”, לא המלוה הלאוּמי הגדוֹל, אבל סכוּם של 200,000־100,000 לירוֹת, שיעמדוּ לנוּ לאַשראי לזמנים ארוּכּים. מכּמה עוּבדוֹת אפשר לראות עד כּמה עלתה קרנוֹ של “ניר” בּחוּגים אחרים. בּחוּגי הממשלה חוֹשבים שאם יש מוֹסדוֹת שיש להם הרשוּת לתבּוֹע את הוֹצאת האוֹבּליגַציוֹת, הרי אחד מאלה הוּא “ניר”. אוּלם כּדי שנוּכל בּאמת לקבּל את הזכוּת הזאת בּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת, כּדי שנוּכל ליהפך בּארץ למוֹסד הרשאי להוֹציא שטרוֹת־פּקדוֹן בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, כּדי שיהיה לנוּ כּוֹח אַפֶּלַציה ואמוּן גם בּארץ וגם בּחוּץ־לארץ – צריך שיוּרגש שאנחנוּ קיימים. עלינוּ לדאוֹג שהחוֹרף המבוֹרך הזה העוֹבר עלינוּ, חוֹרף של עבוֹדה ושל עליה, יהיה גם חוֹרף של הנחת היסוֹד.

אינני ממַצה בּזה את כּל האפשרוּיוֹת של “ניר”. בּעצם מפוּזרוֹת בּוֹ כּל מיני אפשרוּיוֹת. החסידים היוּ אוֹמרים: “בחצר הרבּי מתגוֹללת רוּח־הקוֹדש על הרצפּה, אלא שאין מי שירים אוֹתה”. יכוֹלת כּספּית וּמשקית עצוּמה זרוּעה בּציבּוּרנוּ, ואין אנוּ מנַצלים אוֹתה. עד עכשיו לא יצרנו לעצמנוּ את הלָך־הרוּח, את התכוּנוֹת הנפשיוֹת שיאַפשרוּ לנוּ לגשת לכל שאלה לא מבּחינה ציבּוּרית פּוֹליטית בּלבד, אלא מבּחינה כּלכּלית. לפני זמן־מה מת יהוּדי אחד – קוֹאוֹפּרטוֹר גדוֹל לגוֹיים¹³. הוּא היה חבר למפלגה סוֹציאליסטית בּרוּסיה ועמל ללמד את המפלגה שתחשוֹב על כּל השאלוֹת מבּחינה כּלכּלית. אוּלם הדבר הזה לא עלה בּידוֹ. אנחנוּ בּארץ־ישׂראל – וזה אוּלי הדבר המבדיל אוֹתנוּ מן הרביזיוֹניסטים ומאחרים – תירגמנוּ כּל מוּשׂג תרבּוּתי וּפּוֹליטי לשׂפת המשק העברי. בּזה כּוֹחנוּ. ואת כּוֹחנוּ זה אל נוֹציא לבטלה. בּוֹ נבנה גם את המשק, וגם את התרבּוּת ואת החירוּת המדינית, את הפּוֹעל ואת האוּמה.

---

עם התכּנס הועידה הרביעית של ההסתדרוּת

מאת

ברל כצנלסון

(הועידה הרביעית של ההסתדרוּת)¹

בסימן אניוֹת בּאוֹת מתכּנסת ועידתנוּ הרביעית, בּסימן של שפע. מכּל עברים פּוֹרצת שירת העמל הבּוֹנה, שירת ערבּל־הבּטוֹן וכף־הסַיידים, שירת המַקטפה והמעדר, שירת הפּטיש והמַקדח, שירת אַמת־המים ועמוּד החשמל. ועַל כּוּלם – שירת סמדר־האָדם, רינת הפּנים החדשוֹת, הצעירוֹת, הסַקרניוֹת, המגַששוֹת, המתחילוֹת, הממלאוֹת את עוֹלמנוּ המית־עלוּמים.

אכן, שאפנוּ רוּח. שאפנו רוּח כּל־שהוּא. מאָז הועידה השלישית, בּתמוּז תרפ"ז, שעמדה בּסימן רעב וּבטלה מאוֹנס ואפס־מוֹצא, היינו פּעמַיִם על פּי התהוֹם. אך עלה “לַגוֹל את האבן מעל פּי הבּאר”, להוֹציא את הפּוֹעל ואת המפעל הציוֹני מנקוּדת־המות של “הסיוּע²”, אך נגלתה ראשית־התנערוּת והתחדשוּת־פּעוּלה והנה קפצוּ עלינוּ ימי־דמים³ לעקוֹר אוֹתנוּ וּלהשמידנוּ. לעזרת אנשי־הדמים בּאוּ חוֹקרים וּמחוֹקקים. וּכבת־לוָיה – הכּפירה האוֹרבת פּרשׂה את רשתה. חוֹזי נכוֹחוֹת ויוֹדעי עתידוֹת נדוּ לנוּ. הם, “היוֹדעים”, ידעוּ כּי כּלָיה נגזרה עלינוּ, וכי לשוא אנוּ מבקשים לעמוֹד בּפני תקיפים מאִתנוּ.

ואם לא היינוּ טרף לתהוֹם שפּערה את פּיה לבלענוּ, ואם אנוּ בּאים לועידה בּעצם כּוֹחנוּ וגידוּלנוּ, והישׂגינוּ אִתנוּ, לא נהיה כּפוּיי־טוֹבה לכל הגוֹרמים שסייעוּ לכך, אבל רשאים אנוּ להתבּרך בּגוֹרם הראשוֹני והקוֹדם לַכּל: צבא העבוֹדה לא הוּכּה בּבהלה, לא נתפּזר בּמנוּסה, לא נסתחף בּנַחשוֹלי ההתבּטלות והיאוּש, לא נלכּד בּתרוּעת הכּפירה.

ואם לאחר כּל המכּוֹת שהוּכּינוּ, וּלאחר כּל אשר התנקשוּ בּנוּ והתנכּלוּ לנוּ, וּבטרם חלפה כּליל אימת ההתנקשוּיוֹת והנכלים, זכינוּ לכך שנשמש כּיוֹם הזה עוֹגן־לא־אַכזב לאלפים המבקשים הצלה וּפדוּת (אלפים מבּין רבבוֹת!), מקלט־עבוֹדה וּסדן־יצירה לנמלטים ואִי־תקוה לשארית ישׂראל, – נזכּוֹר ואַל נשכּח, גם בּימי נסיוֹן העתידים לבוֹא ולחזוֹר עלינוּ, כּי רק עמידה איתנה וּמוּשרשת בּקרקע המפעל היא היא שהצילה אוֹתנוּ מאָבדן, וכי כּוֹחה הראשוֹני של תנוּעתנוּ הוּא בּ“לא יברח איש כּמוֹני”⁴.

מה טוֹב כּי ליל הפּתיחה, ליל התקדש הועידה, מוּקדש לא לנאוּמי בּרכה וּלצֶרֶמוֹניוֹת של חוֹבה, אלא לסיפּוּר המעשׂה מה פּעל הפּוֹעל בּארץ בּתקוּפה זוֹ רבּת המַכאוֹבים והנַפתוּלים והאבידוֹת, וגם רבּת מאמצי גבוּרה חשאיים מַתמידים והמוֹניים. זכוּת היא להסתדרוּת וחוֹבת־כּבוֹד לספּר לחבריה, מתוֹך תחוּשת־כּבוֹד והכּרת־ערך, על הישׂגיה־הישׂגיהם. יֵדע כּל פּוֹעל, ממתוּלה ועד בּאר־טוֹביה וּמכּפר־ויתקין ועד ים המלח, עד מה התקדם מחנה העבוֹדה, מה הקים, מה בּיצע, מה בּיצר. ישמע אוֹהב ויוֹסיף בּטחוֹן, ישמע אוֹיב ויֵצר. ידע ויחוּש כּל שוֹמע כּי הכַּוֶרת הקטנה (עדיין!) והחרוּצה, הקרוּיה הסתדרוּת העוֹבדים, לא תדע ליאוּת. בּעניוּת, בּמחסוֹר, בּצפיפוּת, בּעמל מפרך – אנוּ הוֹלכים ועוֹלים. אנו מוֹסיפים חוּליה אל חוּליה.

אך לא די לה לועידת ההסתדרוּת שתשמש מפקד כּוֹחוֹת והישׂגי העָבר בּלבד. וגם בּהיוֹתה בּמת בּירוּר וּויכּוּח והשפּעה הדדית והכרזוֹת פּרלמנטריוֹת לזרמים השוֹנים בּהסתדרוּת, הגדוֹלים והקטנים, הנפגשים כּאן בּצל קוֹרה אחת, לא תמַצה את תפקידה. לא הרי ועידת הסתדרוּת כּועידוֹת אחרוֹת, המתכּנסוֹת כּתיקוּנן, למוֹעדים תכוּפים, לשם פּעוּלוֹתיהן השוֹטפוֹת. את הפּעוּלה השוֹטפת אצלנוּ עוֹשׂים מוֹסדוֹתינוּ וּמוֹעצוֹתינוּ השוֹנים הרבּים. ועידוֹתינוּ הן תמיד מעֵין “ועידוֹת שלא מן המנין”. הן מתכּנסוֹת לאחר אגירה רבּה, לאחר שגמלוּ כּמה צרכים, לאחר שנצטבּרוּ כּמה כּוֹחוֹת גנוּזים בּקרב התנוּעה. לפיכך רשאים אנוּ לדרוֹש מאת הועידה שתהיה בּת־זמנה, שתתן מבּע להלמוּת־הזמן, שתרגיש ותכּיר בּכוֹחוֹת הצמיחה והגידוּל, שתפתח אפיקים לכּוֹחוֹת הגנוּזים בּקרב התנוּעה, שתַתוה קוים ליצירה הבּאה.

סדר יוֹמה של הועידה, בּמוֹשב ראשוֹן זה, עוֹמד כּוּלוֹ בּסימן אחד: עליה וּקליטתה. לא רק ההרצאוֹת על עליה, חלוּץ ואָפקי העבוֹדה הן הרצאוֹת של עליה. גם הסעיפים העוֹסקים בּפּוֹליטיקה הכּלכּלית של ההסתדרוּת בּתחוּמי העבוֹדה השׂכירה וגם הסעיפים על היצירה המשקית של ההסתדרוּת – עוֹסקים לאמיתוֹ של דבר בּענין אחד: עליה.

מלחמת ההסתדרוּת המַתמדת בּשטח העבוֹדה השׂכירה, המלחמה אשר מתוֹכה הוּקם אִרגוּנוֹ של הפּוֹעל, ואשר בּשֶלָה לנוּ כּל כּיבּוּשי הפּוֹעל, הָחל מכִּיבּוּש הכּרת זכוּתוֹ לעבוֹדה ועד הבטחת תנאי עבוֹדה אנוֹשיים, מלחמה זוֹ היא תנאי עיקרי לעליה, ליצירת יחסים וסדרי חיים בּארץ, אשר לא יפלטוּ את העוֹלה העברי אלא יקלטוּ אוֹתוֹ. הפּרקטיקה ההסתדרוּתית הנחילה לנוּ בּשטח זה לא רק כּוֹחוֹת אִרגוּניים עצוּמים ונאמנוּת אִרגוּנית רבּה, אלא גם נסיוֹן רב־ערך. אַל נבוֹש ונוֹדה כּי לא בּבת אחת הגיעה ההסתדרוּת למַה שהגיעה עכשיו בּדרך הגנתה על עניני העוֹבד. דרך מלחמתוֹ וכיבּוּשיו של הפּוֹעל היתה זרוּעה לא רק קוֹצים, כּי אם גם שגיאוֹת. והלקח הרב אשר נצבּר בּדרך זוֹ טרם סוּכּם, ואפשר טרם הוּסכּם. ועל אחת כּמה וכמה שלקח זה טרם היה לנחלת העוֹלה החדש, הבּא מתוֹך מציאוּת כּלכּלית הרוּסה וּטרוּפה, ועל פּי רוֹב איננוּ מביא אתוֹ שוּם נסיוֹן של ממש בּמלחמתוֹ הכּלכּלית של הפּוֹעל, אלא מוּשׂגים מבוֹהלים וּשמוּעוֹת חטוּפוֹת. לקראת סיכּוּיי הצמיחה הכּלכּלית בּארץ, לקראת עלייתם של המוֹני עוֹבדים נוֹספים, לקראת הצוֹרך להתכּוֹנן יפה יפה להגנת עניני חייהם של העוֹבדים בּפני כּל התנַקשוּיוֹת ונסיוֹנוֹת “שבירה”, יש צוֹרך רב שהועידה תביא את הנסיוֹן המקצוֹעי של ההסתדרוּת לידי בּירוּר וסיכּוּם. צריך שעיקרי הפּוֹליטיקה הכּלכּלית־המקצוֹעית של ההסתדרוּת לא יהיוּ נתוּנים להכרעתוֹ של כּל עוֹבד מקוֹמי, אלא יקָבעוּ על ידי המוֹסד העליוֹן של ציבּוּר הפּוֹעלים. הצלחת מלחמתנוּ המקצוֹעית דוֹרשת שכּל פּוֹעל, בּכל מקוֹם עבוֹדה, יתחנך לא רק לנאמנוּת הסתדרוּתית ולהגנה נמרצה על זכוּיוֹת העוֹבד, כּי אם גם להכּרת חוֹבוֹת הפּוֹעל למשק שהוּא עוֹבד בּוֹ. מלחמת ההסתדרוּת על זכוּת העבוֹדה המאוּרגנת ועל יחסים מסוּדרים לפי חוֹזי־עבוֹדה מחייבת לא רק את חינוּכם של המעבידים, לבל ילכוּ אחרי מגמוֹת הפקרוּת ואנַרכיה ותאות “שבירה” מעמדית, כּי אם גם את חינוּכם של הפּוֹעלים שידעוּ להכּיר מה הם עניניו האמיתיים של הפּוֹעל המאוּרגן, ולא יגָררוּ אחרי מעשׂי־גבוּרה פּסֵידֹוֹ־מעמדיים, אשר אין אתם להגבּיר את כּוֹחוֹ של הפּוֹעל, אלא להרוֹס את מעמדוֹ.

ואם שאלוֹת הפּוֹליטיקה המקצוֹעית של ההסתדרוּת הן שאלוֹת העליה, שאלוֹת היצירה המשקית של ההסתדרוּת – לא כּל שכּן. מפעלוֹת המשק וההתישבוּת של הפּוֹעל בּארץ, עם כּל העזתם הסוֹציאלית הצוֹפה למרחק, לא היוּ מעוֹלם ענין של הזיה, מדוּשנת העוֹנג, המצוּמצמת בּתוֹך עצמה. מתוֹך העליה צמח משק העבוֹדה, מתוֹך יסוּרי עם מוּרדף וחָרב, הנאבק עם הכּלָיה והשפלוּת והסיאוּב. מתוֹך העליה צמח ולעליה הוּא מכוּון. הרחבת האוֹפק של משק־העבודה פּוֹתח אפקים לעליה.

התקוּפה שבּין הועידה השלישית לרביעית היתה תקוּפת התבּצרוּת נהדרה למשק־העבוֹדה לענפיו וּלתאָיו השוֹנים. נגמל ממוּשׂגי בּוֹסר, נרפּא מתחלוּאי הילדוּת. תוֹפעת ההתבּצרות וההתחזקוּת לא פּסחה על שוּם משק הסתדרוּתי. הקבוּצה והמוֹשב, הקיבּוּץ הקיים בּעבוֹדה שׂכירה והקוֹאוֹפרטיב השירוּתי, האגוּדה הצרכּנית והאַשראית, המוֹסדוֹת המשקיים המרכּזיים –כּוּלם כּאחד (ללא לחץ וּללא סעד של “קוֹנסוֹלידַווֹרים” וּבעלי עצוֹת) עלוּ בּשלַבּי ההתבּצרוּת המשקית. ההסתדרוּת כּוּלה קיבלה וקיימה את המגמה שקבעה הועידה השלישית: “הגבּרת משקיוּתם של כּל מפעלי הסתדרוּת העוֹבדים וּשאיפתם להתבּססוּת מהירה עד כּדי נשׂיאתם את עצמם”. עכשיו הגיעה השעה לקיים גם את הסיפא של אוֹתה פּיסקה: “ושמשם בּסיס לפעוּלה משקית מחוּדשת וּמוּגבּרת של תנוּעת הפּוֹעלים”.

אָכן, תנוּעתנוּ כּוּלה משַוועת ל“פעוּלה משקית מחוּדשת וּמוּגבּרת”, אשר תציל את הפּוֹעל משלטוֹן האפּוֹטרוֹפּסוּת וּמשיני הספסרוּת, מתלישוּת וּמהתכּחשוּת למעמד, מאפס־חזוֹן וּמהוַי תרבּוּתי “נעלה” ונקלה; פּעוּלה אשר לא תתן ליצר ההתאַחזוּת של הפּוֹעל שיוּצא לריק ויסתאב, אלא תקים מכשירי משק וּדפוּסי התישבוּת אשר בּכוֹחם יכּנסוּ אלפי פּוֹעלים למעגל היצירה המשקית.

זאת הפּעוּלה המידפּקת על שערי הועידה. בּידי הועידה לעשׂוֹתה לנקוּדת־המוֹקד של התנוּעה, למעשׂה רב, לענין המרכּזי של ההסתדרוּת.

שבט תרצ"ג.

---

בּועידה הרביעית של ההסתדרוּת: בּויכּוּח הכּללי

מאת

ברל כצנלסון

(תל־אביב, ט“ז בּשבט תרצ”ג)¹

ללא חמדה אני לוֹקח את רשוּת הדיבּוּר בּויכּוּח זה. הקשבתי בּמשך היוֹם לכמה דברים והירהרתי בּערכּוֹ של “הויכּוּח הכּללי” אצלנוּ וּבתפקידה של האוֹפּוֹזיציה בּועידה. זה כּמה שאני מפקפק בּכך, אם ועידת־פּוֹעלים צריכה לחַקוֹת חיקוּי עיור את כּל הצֶרֶמוֹניאַל הפּרלמנטרי. האין הדמוֹקרטיה שלנוּ זקוּקה לסידוּרים משלה? אני מרשה לי לפקפּק, אם ועידת־פּוֹעלים רצינית, שיש לה רצוֹן מרוּכּז ויש לה יחס רציני למַה שמדבּרת, צריכה להקדיש יוֹם לויכּוּח “כּללי” זה, שלעוֹלם אין יוֹדעים מהוּ הציר שלוֹ, אם לא לחשוֹב לעיקר מה שמפלגה אחת מיַדה משהוּ בּשניה. כּלוּם לא מוּטב שמַה שיש לאמוֹר, גם לרוֹב וגם למיעוּטים, יֵאָמר לענין, בּסעיפים העוֹמדים על סדר יוֹמנוּ. אילוּ, חס ושלוֹם, היה הועד הפּוֹעל מעיז להציע שהועידה תגש ישר לענינים, היוּ רוֹאים בּזה גיליוֹטינה, וכל ההרגשוֹת הדמוֹקרטיוֹת ושׂנאת־הדיקטטוּרה של נִיר ואֶרם היוּ פּוֹרצוֹת כּנחל שוֹטף. לפיכך חייבים אנוּ לשלם גם את המס הזה: לשמוֹע בּמשך יוֹם שלם דיבּוּרים לא על הסתדרוּת אלא… על מפּא“י. החבר יצחקי, שבּידח את דעת האוּלם בּראשית הויכּוּח, ראה, למשל, צוֹרך להעסיק את צירי ועידת ההסתדרוּת בּפּרֹובּלימה המסוּבּכת: מדוּע ולמה שלחה מפּא”י לתפקיד פּוֹליטי בּסוֹכנוּת היהוּדית “ד”ר לכלכּלה“. החבר יצחקי יוֹדע, שלאחר המהפּכה הסוֹציאַלית, כּש”פּוֹעלי־ציוֹן" יוּזמנוּ לשלוֹח חבר שלהם למחלקה מדינית, לא ישלחוּ את מי שלמד כּלכּלה. יתכן שגישה רבוֹלוּציוֹנית למציאוּת של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל מחַייבת ויכּוּח מעין זה דוקא. אבל מה חפצה האוֹפּוֹזיציה להשׂיג על ידי ויכּוּח זה? החבר חַזן סיים את נאוּמוֹ בּמשפּט “מלחמה על נפש מעמד הפּוֹעלים”, והאוּמנם כּך נלחמים על נפש מעמד הפּוֹעלים? האם זאת היא ההתעוֹררוּת הנפשית למלחמה על נפש מעמד הפּוֹעלים? האם אוֹפּוֹזיציה שיש לה מה לאמוֹר, שיש אִתה דבר מסוּים, אשר אינה מַשלימה בּאמת עם הדרך בּה הוֹלכת התנוּעה הריאַלית, אוֹפּוֹזיציה שיש עמה דרך אחרת בּאמת, לעבוֹדה מקצוֹעית אוֹ ישוּבית, – היתה גם היא זקוּקה להיאָחז בּטלגרמה האחרוֹנה על נוֹסקה² וּבדיבּוּרים על ההפסד שבּקוֹניוּנקטוּרה הטוֹבה בּגרמניה לפני המלחמה³, וּבעניני סין? האם אלה הם הענינים הבּוֹערים המפרידים בּינינוּ? וּבמקוֹם הקינוֹת על הסכּנוֹת שבּקוֹניונקטוּרה, על סכּנת הבּריחה ממעמד הפּוֹעלים – האם לא היוּ נוֹאמי האוֹפּוֹזיציה מיטיבים לעשׂוֹת אילוּ אָמרו לנוּ כּיצד הצילוּ הם את מעמד הפּוֹעלים מהבּריחה. מההוָי הבּוּרגני?

מדוּע אין ענין בּויכּוּח זה? הסיבה היא פּשוּטה. ענין יכוֹל להיוֹת בּויכּוּח שיש בּוֹ תקוה, ולוּ גם צל של תקוה, “לכיבּוּש נשמת מעמד הפּוֹעלים”. אך האם למיעוּט היוֹשב בּאסיפה זוֹ יש תקוה כּלשהי בּעוֹמק לבּוֹ לכיבּוּש מעמד הפּוֹעלים? וּמאידך גיסא, גם הרוֹב “השוֹלט” עשׂוּי להתרגש כּשאוֹרבת לוֹ סכּנה שמישהוּ יגזוֹל ממנוּ את נשמת מעמד הפּוֹעלים. אך סכּנה כּזאת איננה אוֹרבת לנוּ. איש מכּם לא יכבּוֹש מאִתנוּ את נשמת מעמד הפּוֹעלים. החבר יצחקי ליגלג הרבּה על מוּמחיוּתנוּ הישוּבית, על מוּמחיוּתינוּ הפּוֹליטית. אינני מעוּנין בּשוּם תגא של מוּמחיוּת. יהא שאיננוּ אלא פּרוֹפַנים. יתכן שתנוּעתנוּ כּוּלה משוּלה לאוֹתוֹ “ליטוַק” שנוֹטל על עצמוֹ כּל מיני תפקידים, ממלמד עד אוֹמנת. איננוּ תנוּעה של מוּמחים, ועסקנינוּ אינם מוּמחים, אלא אנוּ עוֹשׂים מה שנחוּץ. אך על מוּמחיוּת אחת איני מוּכן לוַתר. אני וחברַי הננוּ מוּמחים לדבר אחד, ליצר היצירה של הפּוֹעל בּארץ־ישׂראל. אילמלא יצר־יצירה זה לא היתה קיימת בּמה זוֹ, שעליה עוֹמד החבר יצחקי ונוֹאם, לאחר שהספּיד אוֹתה כּמה פּעמים. רק על יסוֹד היצירה שלנוּ, היצירה הישוּבית החברתית, יש אפשרוּת לאלה שמעוֹלם לא גילוּ שוּם כּשרוֹן יצירה, שמעוֹלם לא נתנוּ שוּם מענה לדבר־מה כּוֹאב בּחיי הפּוֹעל בּארץ – רק על יסוֹד זה אפשר לבוֹא וּלבדח את דעתנוּ מעל בּמה זוֹ. האין בּזה דבר־מה פַּרַזיטי? הויכּוּח עם “פּוֹעלי־ציוֹן” חוֹזר כּמעט בּדיוּק מבּמה לבמה. שמענוּ היוֹם מאֶרם על “התחלת רקבוֹן” בּאַפּרט ההסתדרוּתי. אוֹתם הדברים שמענוּ לפני הרבּה שנים מאלה שקדמוּ לאֶרם. וּמה שדיבּר יצחקי על חטאי המפלגה שמענוּ ממנוּ עוֹד לפני י"א שנים. אָז עוֹד היתה תקוה ממנו, עכשיו כּבתה גם התקוה.

לעצם הדין־וחשבּוֹן של הועד הפּוֹעל לא דוּבּר כּאן. על שאלוֹת מסוּימוֹת, על דרכים, על מעשׂים שנעשׂוּ בּארץ, על התישבוּת, על הרמת שׂכר העוֹבד בּארץ, על פּעוּלה אִרגוּנית – על אלה לא דוּבּר. אך שמענוּ מפּי אֶרם, כּי את ההישׂגים לא צריך לזקוֹף על חשבּוֹן מפּא"י. ואמנם, אין למפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל שוּם אַמבּיציה להתגדר בּזכוּת הקוֹניוּנקטוּרה הטוֹבה, אך יש לה זכוּת יוֹתר גדוֹלה: היא ניהלה את מלחמתוֹ של מעמד הפּוֹעלים עד שהגיעוּ הימים הטוֹבים. וצר לי שאני נאלץ בּויכּוּח לדבּר על דברים מעין אלה, שאינם אלא תגוּבה על מה שדוּבּר בּאוּלם הזה בּינינוּ. אילוּ היה כּאן יחס רציני לבמה זוֹ, אילוּ בּיקשוּ מועידה זוֹ שתחַדש משהוּ, אילוּ בּיקשוּ לכבּוֹש משהוּ, לא היוּ עוֹשׂים את הועידה חזרה חיורת על מה שכּתוּב בּכל ימוֹת השנה בּחוֹברוֹת של “פּוֹעלי־ציוֹן” וּבקוּנטרסים של “השוֹמר הצעיר”. כּלוּם אין תפקיד יוֹתר חשוּב למסיבּה זוֹ, המתכּנסת פּעם בּכמה שנים? אם יש ויכּוּח בּינינוּ וּבין “השוֹמר הצעיר”⁴ – ואני חוֹשב שיש ויכּוּח כּזה – כּלוּם לא מוּטב שויכּוּח זה יתרכּז בּעצם הענינים, ולא בּטענוֹת נגד הס. ד. בּגרמניה? איש מאִתנוּ לא יתיחס בּביטוּל לכך שאנשים מקשרים את שאלוֹת חיינוּ עם שאלוֹת עוֹלם, אבל אין למנוֹע את הגיחוּך, אם בּמקוֹם ויכּוּח על שאלוֹת חיים, ששׂוּמה עלינוּ לפתוֹר אוֹתן, משתדלים להפוֹך את פּגישתנוּ זוֹ לשׂיחת יוֹשבי “קלייזלעך”. יש בּינינוּ ויכּוּחים של ממש, וראוּי לטוֹבת הענין, וגם למען יוֹשר המחשבה, וגם למען הנוֹער המתחנך על ידנוּ ועל ידכם, שהדברים האלה יתבּררוּ בּצוּרה גלוּיה. אם יש לכם דרך אחרת נשמע ונדע את הדרך האחרת. חזן אמר שאין להכחיש, כּי הדין־וחשבּוֹן עוֹשׂה רוֹשם שהועד הפּוֹעל הביא כּמה הישׂגים. הוּא לא אָמר כּאֶרם שאין כּאן אלא ענין של קוֹניוּקטוּרה, אבל אָמר שאפשר להניח שאילוּ היתה הנהלה אחרת היוּ ההישׂגים יוֹתר גדוֹלים. למען קלוּת הויכּוּח יכוֹלתי להציג זה מוּל זה שני “גרניטוּרים” אישיים ולשאוֹל – מתוֹך אוֹתוֹ המַרכּסיזם והסוֹציאליזם המַהפּכני שבּהם דוֹגל חזן – בּאיזוֹ מידה היה המצב משתנה לטוֹבה אילוּ היוּ עניני ההסתדרוּת נמסרים לידים אחרוֹת.

אני מוּכן להצטרף לדעתוֹ של החבר אוֹרנשטין, כּי הסקירה של בּן־גוּריוֹן, רבּת־הענין, אינה ממַצה את הכּל. זאת לא היתה סקירה אַנַליטית. את ניתוּח שאלוֹתינוּ צריכים לתת המַרצים והויכּוּח. אבל מוּתר לתנוּעה שמתוֹך הרגשת הכּוֹח תכריז נוֹכח כּל העוֹלם הסוֹבב אוֹתנוּ: כּוֹחנוּ אתנוּ! הכרזה זוֹ יש בּה צוֹרך גם מבּחינת הגבּרת ההכּרה המעמדית. ואת זאת עשׂה בּן־גוּריוֹן. אך יש עוֹד צדדים למַטבּע. איש מאתנוּ, וגם לא בּן־גוּריוֹן, אינוֹ נוֹטה לתאר את חיינוּ כּאילוּ הכּל אצלנוּ נוֹצץ וּמזהיר. אילוּ היה כּך הלא חיינוּ כּמעט בּגן עדן. יצחקי הכּה אוֹתנוּ בּשוֹטים ועקרבּים, בּצַטטוֹ את דברי הבּיקוֹרת של בּן־גוּריוֹן ורמז בּועידת מפלגתנוּ. וּ“פוֹעלי־ציוֹן” לא אמרוּ, כּנראה, מעוֹלם דברי בּיקוֹרת על התנוּעה שלהם. רק בּמפּא“י מעיזים אנשים לדבּר בּגלוּי על ליקוּיי המפלגה וההסתדרוּת. ולא רק בּועידת מפלגתנוּ עלינוּ לדבּר על הפּגיעוֹת ותיקוּנן, כּי אם גם בּועידה זוֹ, שאנוּ יוֹשבים בּה בּ־82 אחוּזיה. אלא שזהוּ תפקידה המוּצלח של האוֹפּוֹזיציה שהיא מהפּכת אוֹתנוּ לסַניגוֹרים. יתכן שיש מישהוּ שמחכּה שש שנים לכך כּדי לאמוֹר כּאן מה שלא הספּיק לאמוֹר בּמשך מלחמת הבּחירוֹת. יתכן שיש איזה הגיוֹן בּזה שהימים האחדים שאנוּ יוֹשבים יחד מוּקדשים לא לבירוּר שאלוֹת אלא ל”חשבּוֹן צדק". יהי כּן. חשבּוֹן צדק זה עם “פּוֹעלי־ציוֹן” איננוּ מוּרכּב בּיוֹתר. והוּא נעשׂה לא רק בּועידה, אלא יוֹם יוֹם. כּל קיבּוּץ חדש של הכשרה, כּל אִרגוּן חדש של עליה, כּל משק חדש בּארץ, כּל מעשׂה נוֹסף לגאוּלת קרקע בּארץ, בּתקוה לעוֹלים שיעלוּ, כּל זה מוֹסיף לחשבּוֹן. זהוּ חשבּוֹן צדק ששוּם דיאַלקטיקה לא תִּשוה אליו.

עם “השוֹמר הצעיר” חשבּוֹננוּ מוּרכּב יוֹתר, יש להבחין גם בּין חשבּוֹן של תוֹכן וּבין חשבּוֹן של סגנוֹן. הניגוּדים שבּינינוּ – מתי הם ניגוּדים שבּענין וּמתי ניגוּדים שבּסגנוֹן? וכיצד להבחין, היכן הוּא “השוֹמר הצעיר” בּאמת, אם בּמעשׂיו שהוּא עוֹשׂה אוֹ בּדברים שהוּא מדבּר? הייתי בּנס־ציוֹנה וראיתי את חברי “השוֹמר הצעיר” שהשתתפוּ בּמשמרת על יד פּרדס וקסלר, ואינני יוֹדע אם משמרת זוֹ היא מוּתרת לפי כּל חוּקי האידיאוֹלוֹגיה של “השוֹמר הצעיר”, אם בּדקוּ קוֹדם מי הוּא “הפּוֹעל הקבוּע”. ראיתים מוּכּים וּנדוֹנים כּמוֹ חברינוּ אנוּ. כּשאני רוֹאה זאת בּמוֹ עיני קשה לי לקבּל בּרצינוּת את כּל הבּיקוֹרת המרירה המוּמטרת עלינוּ מכּל חוֹברת חדשה של “השוֹמר הצעיר”. למה נחטא איש לאָחיו? יאמר כּל אחד מאִתנוּ את דבריו בּלשוֹן שאינה משתמעת לכמה פּנים. וידע כּל אחד מה מאַחד וּמה מפריד. “השוֹמר הצעיר” רוֹאה צוֹרך להזהיר את פּוֹעלי ארץ־ישׂראל מפּני “קוּרס של עממיוּת”, שעליה דיבּרוּ בּועידת מפלגתנוּ. בּמה התגלתה העממיוּת הזאת, האם בּזה שהכנסנוּ את בּני העדוֹת המזרחיוֹת להסתדרוּת, אוֹ שקירבנוּ סוּג אחר של עוֹבדים שהיוּ רחוֹקים מאתנוּ? המתנגד לכך “השומר הצעיר”? לצערי, אין לנוּ עדיין להתבּרך בּהישׂגים עממיים נוֹספים. אך “השוֹמר הצעיר”, רוֹאה צוֹרך להפחיד את חבריו הצעירים: עממיוּת עליכם מאת מפּא"י!

מעמדיוּתוֹ העקבית של “השוֹמר הצעיר” אינה יכוֹלה, כּנראה, להשלים עם קוּרס עממי של מפלגתנוּ. אוּלם מעמדיוּת עקבית זוֹ חיה בּשלוֹם עם התוֹרה המסבּירה את ענין ההסתדרוּת הציוֹנית כּ“קוֹאוֹפּרציה הבּין־מעמדית”, שאין בּה כּל מלחמת מעמדוֹת. אני וחברי, שמעמדיוּתנוּ פּסוּלה כּל כּך בּעיני יערי וחבריו, אין לנוּ הכּשרוֹן לחתוֹך חתך כּזה בּהוָיה היהודית ולוֹמר: כּאן, בּארץ־ישׂראל, יש רביזיוֹניזם, יש התאחדוּת האִכּרים – יש “מלחמת מעמדוֹת עקבית”. שם, מעבר לים, בּמשׂרדים הארץ־ישׂראליים, בּקוֹנגרס הציוֹני, עם “מוּמחי” הסוֹכנוּת, עם אוֹתוֹ הרביזיוֹניזם, עם אוֹתם האֶכּספּוֹננטים של התאחדוּת האִכּרים – שם אין מלחמת מעמדוֹת, שם “קוֹאוֹפּרציה בּין־מעמדית”. ודאי יש נימוּקים היסטוֹריים לפַּרַלֶליזם תיאוֹרטי זה של “השוֹמר הצעיר”. לא נוֹח לעבוֹד בּנוֹער היהוּדי בּגוֹלה, להסתייע בּעזרת ציוֹנים כּלליים, עם דגל המעמדיוּת העקבית, לפיכך היה צוֹרך בּתיאוֹריה נוֹחה, נוֹחה מאד, של “שני שטחים”: כּאן, בּגוֹלה, אנוּ על כּרחנוּ שוּתפים לקוֹאוֹפּרציה בּין־מעמדית, מקיימים את ההרמוֹניה האידילית, אבל בּרגע שאנוּ חוֹצים בּאניה את ים התיכוֹן אנוּ פּוֹתחים בּמעמדיוּת עקבית וּבסוֹציאַליזם מַהפּכני. הרביזיוֹניזם בּוַרשה אינוֹ מעמדי. פּרבּשטין בּוַרשה אינוֹ מעמדי. פּרבּשטין בּירוּשׁלים – מעמדי. תוֹרה סוֹציוֹלוֹגית מקוֹרית למדי!

אוּלם חברי “השוֹמר הצעיר”, שהמציאוּ שיטה מקוֹרית זאת, אינם מזניחים שוּם הזדמנוּת ללגלג בּפני תלמידיהם עלינוּ המִסכּנים, המבליטים את מקוֹריוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית. הם מציגים אוֹתנוּ לפני תלמידיהם הקטנים כּאנשים אשר כּל הנסיוֹן הסוֹציוֹלוֹגי העוֹלמי איננוּ קיים בּשבילם, אשר שוּם חוֹק חברתי איננוּ כּתוּב בּשבילם. פּרוֹבינציאַלים עלוּבים, אנשי “אתה בּחרתנוּ”, הרוֹצים דוקא לחדש ולהיוֹת “מקוֹריים”. נפלא הדבר, שנוֹאמי “השוֹמר הצעיר”, המכריזים השַכּם והַערב כּי אינם רוֹצים להיוֹת ווּלגריים, לא מצאוּ להם דרך אחרת לגלות את “מדעיוּתם”. אבל מי שבּוֹרח כּל כּך מ“מַרכּסיזם ווּלגרי”, כּמוֹ חזן, חייב לדעת שהשתמשוּת נכוֹנה בּמתוֹדים של האַסכּוֹלה המַרכּסיסטית אין פּירוּשה – להשאיל בּכל מקוֹם וּבכל זמן וּבכל התנאים את המסגרת והדפוּסים החברתיים מארץ לארץ, מתנוּעה לתנוּעה. את הדברים הללוּ ידעה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ עוֹד בּאוֹתם הימים ש“השוֹמר הצעיר” פּחד כּל כּך מפּני המַרכּסיזם של “אחדוּת־העבוֹדה”. אוּלם טוֹב שידע “השוֹמר הצעיר”, שתנוּעת הפּוֹעלים לוֹמדת לָאו דוקא מתוֹך חוֹברוֹת וּויכּוּחים בּחוּגים, אלא מתוֹך התנסוּת, מתוֹך מלחמת־קיוּם, מתוֹך התבּצרוּת מעמדית. וּתנוּעה אשר כּזאת, מוּשרשת בּיצירה וּבקרבוֹת, יש לה גם התוֹקף הפּנימי לא לחזוֹר כּתוּכּי על דברי אחרים, אלא לוֹמר: כּאן אני עוֹמדת, זאת אני מקבּלת, פּה אני מחדשת! האוּמנם חוֹשב “השוֹמר הצעיר”, המלגלג כּל כּך על המקוֹריוּת של מפלגתנוּ, כּי תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ היתה חיבת להמתין בּשאלוֹת ההתישבוּת ואִרגוּן הפּוֹעל והתרבּוּת, עד שמוּסמכי המַרכּסיזם יסללוּ לפניה את הדרך? – וּמה עוֹשׂה “השוֹמר הצעיר” כּשהוּא מתוַכּח עם הקוֹמוּניסטים בּפּוֹלין, האין הוּא מדבּר על מציאוּת כּלכּלית יהוּדית מיוּחדת? וּבאיזוֹ אַרגוּמנטציה מרכּסיסטית עוֹנה “השוֹמר הצעיר” לטענוֹת האידישאים בּענין העברית ו“תרבּוּת”? הרי לא תמיד מזמין לוֹ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא דבר־מה ממוּצע בּין סטאלין לוַנדֶרוֶלדה, ולא תמיד אפשר להישען על מרכּס, אַדלר וּבּוֹיאֶר.

כּן, אנחנוּ חטאנוּ וּפשענוּ. בּצאתנוּ מן הגוֹלה וּבהקימוֹנוּ את התנוּעה החלוּצית העזנוּ לא ללכת בּדרכים הסלוּלוֹת של תנוּעת־הפּוֹעלים המקוּבּלת. לא חיכּינוּ להכשר מן האינטרנציוֹנל. וּבהקמת הקבוּצה לא חיכּינוּ אפילוּ עד ש“פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל יתנוּ סוֹף סוֹף את הכשרם לכך בּבּחירוֹת לועידה זוֹ. אבל הנקי “השוֹמר הצעיר” בּחייו מחטא זה? חוֹשבני שבּכל צדדי פּעוּלתוֹ, שבּהם קנה לוֹ את עוֹלמוֹ – בּהעברת הנוֹער היהוּדי לעבוֹדה, בּהפצת הדיבּוּר העברי, בּיצירה משקית־קיבּוּצית – לא הלך אף הוּא בּמסלוּל סללוּהוּ לפניו מרכּסיסטים כּשרים, אלא בּדרכים לא ידעוּם פּוֹסקים מַהפּכנים־מדעיים, בּנתיבוֹת המקוֹריוֹת המלוּגלגוֹת, בּהן צעדוּ אנשי העליה השניה, “הפּרוֹבינציאַליים”. כּך הוּא “השוֹמר הצעיר” בּאוֹתם הדברים שבּהם הוּא חי, שבּהם הוּא שקוּע, שבּתוֹכם התגבּש. היכן מתגלה מַהפּכניוּתוֹ העקבית? לגבּי סין, לגבּי הס“ד הגרמנית, וּלגבּי המלחמה המקצוֹעית בּארץ, אשר טעם אוֹתה לפי שעה רק בּקצה המטה. בּחוּץ־לארץ לא היתה לוֹ ל”השוֹמר הצעיר" ההזדמנוּת להתנסוֹת בּמלחמה מקצוֹעית, וּבארץ כּמה שביתוֹת ניהל? הנה בּענין המשמרוֹת בּמוֹשבוֹת כּבר הספּיק “השוֹמר הצעיר” משהוּ, והוּא רוֹכש לוֹ משקל בּזה. אבל כּש“השוֹמר הצעיר” אוֹמר: אי אפשי בּבוֹררוּת־חוֹבה, גם לא בּתחוּמי חוֹזה קוֹלקטיבי, והוּא סבוּר שהוּא אוֹמר בּזה דבר רדיקלי מאד, הרי הוּא מעיד בּזה שיש לוֹ מוּשׂג קלוּש מאד בּענינים אלה.

“השוֹמר הצעיר” מפחיד כּל תינוֹק בּישׂראל בּ“בוֹררוּת־חוֹבה” שמפּא"י כּוֹפה על מעמד הפּוֹעלים. אחד הנוֹאמים מצא אפילוּ רמז לבוֹררוּת־חוֹבה בּמאמרי ערב הועידה. אמנם הוּא קרא זאת שם לא בּתוֹך השיטין ולא בּין השיטין, אלא מעבר לשיטין. האין משהוּ מן הזרוּת בּדבר, שלאחר שביתת פרוּמין, לאחר הפּעוּלוֹת המקצוֹעיוֹת שהתנהלוּ בּזמן האחרוֹן בּין פּוֹעלי הבּנין, הדפוּס, האפיה, אתם מצרפים למפלגה שניהלה את כּל הפּעוּלוֹת הללוּ את בּוֹררוּת־החוֹבה? אילוּ היה לבּכם נתוּן לעצם הכּיבּוּשים המקצוֹעיים, ואילוּ חפצתם להבחין משהוּ בּחזיוֹנוֹת המלחמה המעמדית ולא בּיקשתם תוֹאנה להשליך שיקוּצים וּלהשׂניא את המפלגה בּעיני תלמידיכם – לא הייתם עוֹשׂים כּזאת. אוּלם מתוֹך זרוּת לעצם השאלוֹת החיוּניוֹת בּפּעוּלה המקצוֹעית נאחזתם בּפּטפּוּט הרביזיוֹניסטי, אשר אין לוֹ שחר. מי יכוֹל להטיל בּוֹררוּת־חוֹבה? שלטוֹן־מדינה. כּן עוֹשׂה שלטוֹן פאשיסטי אוֹ שלטוֹן פּוֹעלים. מי השלטוֹן המדיני בּארץ, אשר לבוֹררוּת־החוֹבה שלוֹ יהיוּ הצדדים אנוּסים לציית? בּידי מי יפקידוּ הרביזיוֹניסטים את השלטוֹן? בּידי הסוֹכנוּת היהוּדית אשר הם פּוֹסלים אוֹתה? בּידי בּית־הדין העליוֹן של ההסתדרוּת הציוֹנית אשר הם משקצים אוֹתוֹ? לבוֹררוּת־חוֹבה של מי יצייתוּ האִכּרים, לזוֹ של הועד הלאוּמי שהם יצאוּהוּ?

במקום לגלוֹת את השקר והתרמית שבּסיסמה זוֹ מצד נוֹשאי המַמלכתיוּת היהוּדית הפּוֹסלים וּמשקצים כּל התחלה של שלטוֹן עצמי יהוּדי, אתם נאחזים בּה וּמערבּבים בּוֹררוּת־חוֹבה כּללית חסרת כּל שחר עם בּוֹררוּת־חוֹבה כּאחד האלמנטים של חוֹזה קוֹלקטיבי.

“השוֹמר הצעיר” אוֹמר: גם אנחנוּ בּעד חוֹזה קוֹלקטיבי, אוּלם בּלי בּוֹררוּת־חוֹבה. חוֹזה נפלא! חוֹזה אשר כּל צד יכוֹל בּכל סכסוּך לעשׂוֹתוֹ לאַל על ידי הכרזת שביתה אוֹ השבּתה. מעין חוֹזה־שלוֹם אשר כּל צד רשאי בּשעה שהוּא רוֹצה להכריז מלחמה!

---

לקראת פּעוּלה משקית־תכניתית

מאת

ברל כצנלסון

(הרצאה בּועידה הרביעית)¹

ה“יש” וה“צריך להיוֹת”

מעוֹלם השירה אשר בּוֹ הייתם שרוּיים לפני רגעים אחדים בּדַבּר רוּבַּשוֹב על בּיאליק, עלי להעביר אתכם לדברי פּרוֹזה. בּידכם הדבר להפוֹך את מעשׂה הפּרוֹזה לשירה נאדרה.

עד עכשיו עסקה ועידה זוֹ, יוֹתר מאשר איזוֹ ועידה אחרת, בּחשבּוֹן ה“יש”. רצוֹני לדבּר על האַיִן, על מה שעוֹד אַיִן, על מה שצריך להיוֹת. דוֹמה שזאת היא הועידה הראשוֹנה המתאספת לא בּשעת מצוּקה גדוֹלה – אוּלי הועידה המיסדת של ההסתדרוּת התקיימה גם היא בּתקוּפה בּהירה בּמקצת – וּלפיכך זכּאית הועידה להגבּיר בּנוּ את הכּרת הכּוֹח, הכּרת התוֹקף והכּרת ההישׂגים המרוּבּים של תנוּעתנוּ.

אוּלם דבר־מה משוּנה מרחף בּאויר הימים האלה בּארץ. בּרוֹב ימינוּ בּארץ היוּ לנוּ רק הפסקוֹת קצרוֹת של רוָחה. אך גם בּימים הקשים ידענוּ דבר טוֹב: חיינוּ בּציפּיה ליוֹם מחר, שיִיטב מהיוֹם. עכשיו הוּקל לנוּ. יש אוֹמרים: בּאוּ ימים טוֹבים. אבל הימים הטוֹבים האלה פּגוּמים משהוּ. אנוּ מבקשים רק שיארכוּ הימים ולא יעלה עליהם הכּוֹרת, אך אין להרגיש בּהם ציפּיה ליוֹם מחר, אין רוֹאים התכּוֹננוּת ליוֹם מחר. אַל נהיה מסתפּקים בּמוּעט. נכּיר כּי שעה נוֹחה מחייבת להתכּוֹנן לימים קשים. אלה ודאי עוֹד לא יחסרוּ בּתוֹלדוֹת הארץ הזאת.

אוֹמרים שאנחנוּ נמצאים עכשיו בּ“קוֹניוּנקטוּרה” טוֹבה. אינני מקבּל את המלה “קוֹניוּנקטוּרה”. כּלוּם זכינוּ פּתאוֹם ל“רוָחים של מלחמה”, כּלוּם אירע איזה בּוּלמוֹס שהציף אוֹתנוּ בּרוָחים טוֹבים? לא נכוֹן הדבר. אין אנוּ אלא קוֹצרים מה שזרענוּ בּעמל שנים רבּוֹת. עשׂרוֹת שנים שיקעוּ ושיקעוּ בּקרקע זה מאמצים חלוּציים, הוֹן לאוּמי, מפעלי חקלאוּת ותעשׂיה. לפרקים נדמה היה שכּל זה שקע בּתחתיוֹת, והנה סוֹף סוֹף מתחילוֹת ההשקעוֹת הללוּ להביא מעט פּרי.

אחד־העם אמר: “ההוֹוה צריך תמיד לשלם מחיר העתיד. בּלי הפסד אין שׂכר”. אכן, בּ“הוֹוה” שלנוּ, הנמשך עשׂרוֹת שנים, שילמנוּ מחיר־מה, והמחיר הזה צריך סוֹף סוֹף להתחיל להשתלם. כּל הוֹוה יש לוֹ עתיד שלוֹ. יש וּתנוּעה טוֹרפת את העתיד שלה, ויש תנוּעה שאוֹגרת את העתיד. פּעם היתה לנוּ קוֹניוּנקטוּרה בּארץ, בּשנוֹת 1925־1924. מה עשׂינוּ אז? אכלנוּ אוֹתה. חשבוּ וּמצאו כּי שכר עבוֹדה וּמלאכה של שתי השנים ההן בּתל־אביב בּלבד הצטרף למיליוֹן לירוֹת. וּמה היתה התמוּרה הישוּבית? בּמה נתעשר אז מעגל הכּלכּלה הלאוּמית? מה הנטיעוֹת המשקיוֹת אשר ניטעוּ אז, אשר מהן יצמח עתיד? רק פּירוּרים מוּעטים משוּלחן הקוֹניוּנקטוּרה היוּ לנו לפליטה. אחר כּך בּא המַשבּר. וּבמשבּר המר ההוּא היינוּ כּבר מלוּמדי־נסיוֹן. דוקא בּימי המשבּר אַגרנוּ לנוּ עתיד. אם נעשׂה חשבּוֹן נמצא כּי בּימי המשבּר התחילה החדירה למוֹשבה שאינה פּוֹסקת. והיא אוּלי הנכס החשוּב בּיוֹתר שתנוּעת הפּוֹעלים אגרה בּזמן הזה. מאז התחילוּ גישוּשי ראשית התישבוּת ללא תקציב, ראשית חסכוֹן תכליתי בּתוֹך התנוּעה. בּתקוּפת המשבּר רכשה הקרן הקימת את שני הגוּשים הגדוֹלים, את וַדי־חוארת ואת מפרץ חיפה, אשר להם עוֹד צפוּנים עתידוֹת בּהתישבוּת.

וּמה יהיה עכשיו, הניסָחף בּנחשוֹל־הגיאוּת הזה העוֹבר עלינוּ אוֹ נכבּוֹש אוֹתוֹ? כּמה פּנים להיגָררוּת אחרי הנחשוֹל. אפשר להילכּד בּמצוּדת הספסרוּת הפּרוּשׂה. יש בּריחה מן המעמד מתוֹך רדיפת נוֹחוּת. יש גם היגָררוּת בּצוּרה אוּלטרא־מַעמדית, זוֹ המַעמדיוּת השׂמחה בּחלקה וּשׂמחה בּדיבּוּריה ואין לה צוֹרך לכבּוֹש וליצוֹר. יש גם היגָררוּת תרבּוּתית, יציאה בּעקבוֹת המעמדוֹת העליוֹנים, כּביכוֹל, הינהוּת אחרי “הוָי תרבּוּתי”, בּוּרגני וּבּוּרגני למחצה, הבּטה “אֶל על”. מה עלינוּ לעשׂוֹת בּימי גיאוּת?

בּחוּגי חכמי כּלכּלה בּארץ־ישׂראל יוֹשבים על המדוּכה, אם תאריך הקוֹניוּנקטוּרה ימים. וּכבר נשמעה העצה: היוֹת ויש סכּנה כּי עוֹד מעט יִרוה השוּק העוֹלמי פּירוֹת הדר, יש לדרוֹש מהממשלה שתגזוֹר “הפסקה” על הנטיעה בּארץ. בּימי המַשבּר דרשוּ חכמים יציאה מן הארץ. בּימי שפע דוֹרשים: הפסקה. אין מחסוֹר בּרצפּטים על כּל פּוּרענוּת ועל כּל שעת־רוָחה. והרצפּט הוּא תמיד רדיקלי. המחשבה המוּפשטת, חסרת השרשים בּמציאוּתנוּ, אינה נרתעת משוּם קוֹשי. מהירה היא לגזוֹר גזירוֹת. היא גם אינה חייבת להעלוֹת על הדעת כּי לא עשׂרים אלף אוֹ שלוֹשים אלף הדוּנמים הנוֹספים שינָטעוּ אצלנוּ יקבּעוּ את מצב הפּרי בּשוּק העוֹלמי, כּי עוֹד יש עוֹלם גדוֹל עם תנאים משלוֹ, וכי גם מצרים מתחילה לנטוֹע, וגם קפריסין. העיקר שנמצא רצפּט.

סבוּרני שלנוּ אין צוֹרך לטפּל בּנבוּאוֹת על אוֹרך תקוּפת הגיאוּת. אין כּל הכרח שנחיה, מתוֹך גזירוֹת שווֹת, בּפחד של קיצוּר ימים. יש בּמשק הארץ־ישׂראלי די כּוֹחוֹת צמיחה פּנימיים. יש כּוֹחוֹת צמיחה של המשק עצמוֹ ויש כּוֹחוֹת צמיחה של העליה. העליה מביאה אִתה הוֹן, כּוֹחוֹת יצרניים ושוּק פּנימי לתוֹצרתנוּ (בּהבדל מעליה אחרת, שאינה זקוּקה לסרטיפיקטים וגם אינה זקוּקה לתוֹצרת שלנוּ).

ויש גם כּוֹח צמיחה בּמשק עצמוֹ. משק הנטיעה הוּא משק של אַכּספּוֹרט. ריבּוּיוֹ אינוֹ מרבּה את ההתחרוּת בּשוּק הארץ. אדרבּא, ריבּוּיוֹ מרחיב את השוּק הפּנימי. התעשׂיה הצעירה שלנוּ נמצאת בּמצב של כּיבּוּשים מַתמידים, מגלה מאמצים חלוּציים הראוּיים להכּרה, מבקשת לדחוֹק את רגלי האימפּוֹרט וּמסתגלת לשוּק הפּנימי וגם לשוּקי חוּץ. גידוּל המשק בּארץ הוּא איפוֹא יוֹתר אוֹרגני מאשר מקרי, פּחוֹת תָלוּי בּמצב הלירה בּעוֹלם מאשר בּגידוּל הכּוֹחוֹת הפּנימיים של הישוּב וּבלחץ העם העברי הנוֹתן את העליה.

גידוּל שטח המטעים שלנוּ אין בּוֹ כּדי להעמיס נטל־יֶתר על השוּק העוֹלמי. אבל דוקא הגידוּל יכוֹל לעזוֹר בּמלחמת־הקיוּם: העלָאַת הטכניקה של האריזה, הרחבת הקוֹאוֹפּרציה בּמשלוֹח, מלחמה מדעית בּמזיקים, ניצוּל הפּסוֹלת, החדירה לשוָקים – כּל אלה רק נעזרים על ידי הגידוּל. מוּבן שקיימים גוֹרמי חוּץ שאין אנחנוּ אדוֹנים להם, וּצפוּיוֹת לנוּ הפרעוֹת כּלכּליוֹת עוֹלמיוֹת אוֹ הפרעוֹת מדיניוֹת קשוֹת. אלה אינם בּרשוּתנוּ. אין אנוּ בּעלים אלא לעצמנוּ. בּידינוּ להוֹסיף בּיצוּר, בּיצוּר משקי וּביצוּר של אוּכלוֹסין, וּביצוּר משאר בּחינוֹת, כּדי שבּכל מקרה של פּוּרענוּיוֹת נדע להחזיק מעמד וּלהגיע לימים אחרים – לכך אנחנוּ בּעלים לעצמנוּ. ההכּרה הזאת, כּי יש ויש בּנוּ כּוֹחוֹת גידוּל ויחד עם זה אין אנוּ בּטוּחים מסכּנוֹת בּחוּץ, מחייבת אוֹתנוּ למאמצים מיוּחדים. אם אנוּ נוֹתנים לשעה אחת של גיאוּת שתצא לבטלה הרינוּ מתחייבים בּנפשנוּ.

הרצאתי תצטמצם רק בּאוֹתה הפּעוּלה הניתנת להיעשׂוֹת בּתחוּמי הסתדרוּתנוּ. ואסתפּק כּאן רק בּמלים אחדוֹת על אוֹתה הפּעוּלה הישוּבית הציוֹנית, אשר בּלעדיה מצטמצם כּל אָפקנוּ. אין ספק שקרנה של ארץ־ישׂראל עוֹלה. ודוקא בּזמן זה הקרנוֹת הלאוּמיוֹת יוֹרדוֹת. שנים רבּוֹת שלט בּציוֹנוּת הסגנוֹן של ציוֹנוּת קצוּצה. הארץ מתגבּרת על סגנוֹן זה. המצב של היהדוּת והעליה, אף על פּי שזוֹ עוֹדנה רחוֹקה מהיוֹת המוֹנית, מכניס שינוּיים עצוּמים בּהלָך הרוּחוֹת. ערכּה של הארץ בּחיי העם עוֹלה, ועוּבדה זאת עלוּלה להביא פּירוֹת, אם הציוֹנוּת לא תימָצא שבוּרה וּכבוּלה ותעיז להשתמש בּעליה זוֹ כּמנוֹף לאִרגוּן העם וּלחיזוּק המפעל. יש סימנים לכך שארץ־ישׂראל מתחילה להתקבּל על הדעת כּגוֹרם ממשי. וההחלטה של יק"א תוֹכיח².

והנה בּשעה זוֹ נמצאת ההסתדרוּת הציוֹנית, להוָתנוּ, בּמצב של חוֹסר־אוֹנים איוֹם. יש ודאי מי שמוּכן להפוך תוֹפעה זוֹ לאידיאוֹלוֹגיה וּלהסיק מסקנוֹת. סבוּרני שאין לנוּ להיכּנע לשפל הזה בּתנוּעה הציוֹנית. תנוּעת הפּוֹעלים, שהתגבּרה על מַשבּרים בּארץ, צריכה להתגבּר גם על השפל בּהסתדרוּת הציוֹנית. יש להניח שדוקא תקוּפה זוֹ, עת שלמשק הארץ־ישׂראלי יוֹצא שם טוֹב והעוֹלם מבקש מקוֹמוֹת להשקעה, נוֹחה למאמצים מחוּדשים לשם אוֹתוֹ המעשׂה הגדוֹל אשר רק בּעזרתוֹ נגיע לעליה עממית גדוֹלה ונוֹציא את המפעל הציוֹני למרחב. כּוַנתי למלוה לאוּמי. פּעוּלה רצינית, לא דיבּוּרים בּעלמא, למען המלוה הלאוּמי, יכוֹלה וּצריכה ללכת יד בּיד עם פּעוּלה מחוּדשת למען הקרנוֹת.

ראיתי את הצוֹרך להקדים הקדמה זוֹ, שלא לתת מקוֹם לטוֹעים העלוּלים לקבּל את דברַי על תכנית פּעוּלה הסתדרוּתית כּדבר־מה הבּא בּמקוֹם הפּעוּלה הציוֹנית הגדוֹלה. תשעים וּשנים וחצי אחוּזים של ציבּוּר הפּוֹעלים מאוּחדים בּיחסם להוֹן הלאוּמי, אוּלם אין זה נוֹשׂא הרצאתי, העוֹסקת רק בּשטח הפּעוּלה בּתחוּמי הסתדרוּתנוּ.

העבירוּ לפנינוּ בּועידה תמוּנה של הישׂגים נאים. מוּתר לוֹמר, הישׂגים נהדרים. נזכּוֹר, אגב, שההישׂגים הללוּ אינם פּרי של “קוֹניוּנקטוּרה”, פּרי השנה האחרוֹנה. מי שהוּא רצה להציג את כּל הדין־וחשבּוֹן של הועד הפּוֹעל כּמעשׂה־נסים של השנה האחרוֹנה. לא כּך הוּא הדבר. ההישׂגים הללוּ הם פּרי עבוֹדה מאוּמצת בּמשך כּל השנים, בּכללן גם שנוֹת המַשבּר הכּלכּלי והפּוֹליטי: התבּצרוּת בּמשק המקוֹמי, בּמוֹשב, בּקבוּצה, בּקיבּוּץ, בּקוּפּת־מלוה הקטנה, וגם בּכל שטח הגוּפים ההסתדרוּתיים. בּרוּדני ציין בּהרצאתוֹ שהחלטוֹת הועידה השלישית בּעניני כּלכּלה נתקיימוּ בּמלוֹאן. בּאוֹתן ההחלטוֹת שהכילוּ חוּקים חמוּרים, חוּקי רציוֹנַליות משקית, נדרשנוּ להתאים את “היקף הפּעוּלה ליכוֹלת הכּספּית, המשקית והאִרגוּנית”. החבר בּרוּדני מוֹסיף לכך, שאילוּ היה צריך עכשיו להכניס לועידה החלטוֹת בּעניני כּלכּלה, היה מביא אוֹתן החלטוֹת עצמן. וכאן אני רוֹצה להעיר: אנחנוּ מצוּוים על מידת ענוָה. אַל נתגאה ואַל נזקוֹף את כּל ההתבּצרוּת של חמש השנים האחרוֹנוֹת על חשבּוֹננוּ אנוּ דוקא, אנוּ שזכינוּ לפעוּלה בּשנים אלה. הייתי אוֹמר: אַל יתגאה נער בּן שלוֹש־עשׂרה שנעשׂה בּר־מצוה. אין בּזה שוּם מעשׂה־פּלא. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת הוֹצאנוּ לפּוֹעל את עבוֹדוֹת נַהרַיִם ואת עבוֹדוֹת עתלית³, מפעלים נהדרים לא פּחוֹת מכּל משק מצליח בּהסתדרוּת. אך יהא בּזה משוּם יהירוּת אם אוֹתם הפּוֹעלים שעבדוּ בּנַהרים וּבעתלית ישכּחוּ שחריצוּתם היא פּרי הרבּה נסיוֹנוֹת וכשלוֹנוֹת וּשׂכר־לימוּד יקר מאד ששילמנוּ לפני זה. אוֹתוֹ דבר חל גם על מוֹסדוֹתינוּ המשקיים. משל למה הדבר דוֹמה? לאוֹתוֹ אִכּר רעב, בּמעשׂיה העממית, אשר בּלע כּכּר לחם וחַלה ועוֹד כּכּר לחם ועוֹד עוּגה, ועדיין היה רעב, עד שהפטיר בּכעך, וּמצא שהכּעך הוּא המשׂבּיע. אנחנוּ בּלענוּ הרבּה כּכּרוֹת, גם כּכּרוֹת מרוֹת מאד. חוֹבתנוּ להכּיר שיש הבדל בּין מצבם של מפעלי־עליה, מפעלים הבּנוּיים על ידי עוֹלים וּלשם עליה, למצב מפעלים המתבּססים על הנסיוֹן הרב, אשר נצטבּר לפניהם.

פּחוֹת ממי שהוּא מוּכן אני להקל ראש בּערך אוֹתם המאמצים החמוּרים הנדרשים אצלנוּ מאת מי שעוֹמד על איזה משמר משקי שהוּא. ואף על פּי כן אין להסתפּק בּדרישה להתאמת היקף הפּעוּלה ליכוֹלת המשקית, הכּספּית והאִרגוּנית של המוֹסד. זוֹהי אַלפא־בּיתא. אַלפא־בּיתא אין לשכּוֹח ואין לזנוֹח. אבל אחרי האלפא־בּיתא יש עוֹד תוֹרה. והתוֹרה אוֹמרת כּי בּתחוּמי היכוֹלת של המוֹסד יש לעבוֹד בּמלוֹא היכוֹלת. ויש למַצוֹת את היכוֹלת. וּמלבד יכוֹלת המוֹסד יש עוֹד יכוֹלת ההסתדרוּת: ציבּוּר גדוֹל, בּעל צרכים מרוּבּים ויכוֹלת מרוּבּה. וצריך למַצוֹת את היכוֹלת של הציבּוּר. לא נעשׂה זאת – נקיים אוּלי את האַלפא־בּיתא המשקית שלנוּ, אבל לא נמלא את התפקידים הנדרשים מאת התנוּעה.

אוֹתה ועידה שלישית, אשר ציותה עלינוּ את הגישה החמוּרה לעניני המשק, היא היא אשר ציותה עלינוּ – בּעצם המשבּר, בּעצם הכּשלוֹנוֹת המרוּבּים שלנוּ, בּעצם התביעה מכּל צד לקוֹנסוֹלידציה וּלהצטמצמוּת – את הקמת “יכין”, את הקמת המרכּז לשכוּנוֹת־עובדים ואת הקמת המרכּז לקוֹאוֹפּרציה, שלוֹשה דברים אלה אשר קיימנוּ. ועוֹד שני דברים אשר קיימנוּ רק לחצאין, אוֹ גם פּחוֹת מזה: הקמת “ניר” וּמִנהלה כּלכּלית עליוֹנה. ויחד עם חוֹבת המשקיוּת קבענוּ שהמשקיוּת צריכה לשמש “בּסיס לפעוּלה משקית מחוּדשת וּמוּגבּרת בּתנוּעת הפּוֹעלים”.

משטר של עליה והתישבוּת

אין כּוָנתי לדוּן כּאן על הדרישוֹת שיש להציג לכל מוֹסד וּמוֹסד בּפני עצמוֹ. אינני רוֹאה את עצמי מוּסמך לכך. רציתי לדוּן בּאוֹפן כּוֹלל על פּעוּלתנוּ המשקית להבּא מבּחינה אחת, מבּחינת המשטר המשקי הדרוּש להסתדרוּת. ויש לקבּוֹע שני שלבּים בּפעוּלתנוּ המשקית: שלב ראשוֹן – משקיוּת בּריאה בּתחוּמי מלוֹא היכוֹלת של המוֹסד. שלב שני – התאמת פּעוּלת המוֹסדוֹת, התאמת הפּעוּלה של ההסתדרוּת כּולה, למטרת התנוּעה. הייתי קוֹרא לזה: קביעת משטר של עליה והתישבוּת בּתוֹך ההסתדרוּת. דבר זה דוֹרש לא רק הנהגה מעשׂית וחרוּצה של הקיים, כּי אם גם מאמצי כּיבּוּש נוֹספים.

כּדי להסבּיר את מחשבוֹתי אצטרך לאחוֹז בּשיטה בּיקרתית. לא בּיקוֹרת של מוֹסד פּלוֹני, כּי אם בּיקוֹרת של שיטת פּעוּלתנוּ בּהסתדרוּת, בּיקוֹרת פּעוּלתנוּ לאוֹר הצרכים.

דוּגמה אחת: שאלת הפּוֹעל העירוֹני ושיכּוּנוּ. לא אציג עכשיו את השאלה של שכוּנת־עוֹבדים עירוֹנית. עדיין לא נכתבה המרטירוֹלוֹגיה של מה שקוֹראים שכוּנת־עוֹבדים בּתל־אביב. גם הדין־וחשבּוֹן של הועד הפּוֹעל אינוֹ מספּר עליה. “שכוּנת־עוֹבדים תל־אביב”, זוֹ שאיננה קיימת עדיין, יש לה היסטוֹריה ארוּכּה וּמסוּבּכת וּטרגית למדי. טרגית לא רק בּשביל אוֹתם אלפי הפּוֹעלים שבּיקשוּ בּשעתם להיאָחז על ידה בּאדמה וּבמשק, ולא עלה בּידם, ולא ניצלוּ מהמַשבּר. טרגית לא רק בּשבִיל אוֹתם מאוֹת החברים אשר שיקעוּ בּמשך שנים מרץ, תקווֹת וגם חסכוֹנוֹת, וכל זה לשוא. טרגית לכוּלנוּ, כּי אין כּאן הפסד של עָבר בּלבד, אלא מעוּוָת שאין לתקנוֹ. אוֹתן האפשרוּיוֹת הקרקעיוֹת שהיוּ לנוּ לפני שמוֹנה־תשע שנים, ואפילוּ אלה שהיוּ לנוּ לפני חמש שנים, כּבר אינן. אין ערוֹך למה שהפסידה התנוּעה על ידי כּך שבּמשך שנים רבּוֹת, עד השנה האחרוֹנה, לא ניגשה כּלל גישה כּל־שהיא לשאלת שיכּוּן הפּוֹעל העירוֹני. זהוּ הפסד עצוּם לעתיד לבוֹא. העיר הוֹלכת וּגדלה, קוֹלטת עליה, והעיר נתוּנה בּצבת בּתוֹך גבוּלוֹתיה. חכמי בּעלי־בּתים מצאוּ כּי לעיר ישנה רזרבה של מגרשים ודי לה. ואנחנוּ החמצנוּ פּעם. לא הבטחנוּ לנוּ דבר קטן אחד: קרקע לבנין. עכשיו, כּשיש כּבר הכּרה גמוּרה בּחוֹמר הצוֹרך בּבתים וּבשכוּנוֹת לפּוֹעלי העיר, יתכן שיהיוּ גם אמצעים וּמוֹסדוֹת הסתדרוּת מתאימים לכך, אבל – איחַרנוּ, ואין אנוּ עוֹסקים אלא בּפירוּרים.

המרכּז לשכוּנוֹת־עוֹבדים הספּיק בּמשך תקוּפה קצרה לפעוֹל פּעוּלה ניכּרת. ואין אני רוֹצה, חלילה וחס, להקל בּפּעוּלה הנאמנה שנעשׂתה על ידוֹ. אך קראוּ נא עוּבדה קטנה אחת. כּיצד הקימוּ על מגרש אחד “מעוֹנוֹת עוֹבדים” ושילמוּ בּעד האַמה 200 מיל, ואחרי חוֹדש ימים בּנוּ בּהמשכוֹ עוֹד בּית ושילמוּ 400 מיל האַמה. כּפלַים! קפיצה משלוֹש מאוֹת ועשׂרים לירוֹת הדוּנם לשש מאוֹת וארבּעים לירוֹת. בּעוּבדה קטנה זאת רוֹאה אני סמל לעבוֹדתנוּ: חוֹסר יכוֹלת להקיף מה שהוּא מעבר לשעה הדוֹחקת ולראוֹת מה יהיה מחר וּמחרתים, כּמה נשלם בּעד החמצה, חוֹסר תכניתיוּת בּעבוֹדתנוּ, קוֹצר־ראִיה שיטתי. אין הכּוָנה לאמוֹר בּזה שהחברים העוֹשׂים זאת אינם יוֹדעים מה יהיה מחר. יתכן שהחבר יוֹדע יפה מאד, והוּא חוֹטף וּמציל מן הדליקה מה שהוּא יכוֹל. אבל אין זאת השאלה אם החבר הבּוֹדד עוֹשׂה מה שבּידוֹ לעשׂוֹת. התנוּעה חייבת לראוֹת את הנוֹלד, וּכדי שלא להפסיד את המחר צריך להתאמץ. התנוּעה צריכה לעשׂוֹת היוֹם דברים מעל לכוֹחה בּכדי שלא תהא אנוּסה מחר לבזבּז את פּרוטוֹת הפּוֹעל. לא רק הספסרוּת הגלוּיה והמחוּצפת היא היא המבזבּזת את כּספי העם, כּי אם גם מוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים, וגם מוֹסדוֹת הפּוֹעלים, מתוֹך חוֹסר יכוֹלת להקדים את שעת הפקעת המחירים. כּוּלנוּ משמשים לא רק טרף לספסרים, כּי אם גם גוֹרם לספסרוּת. היה עלינוּ לדעת כּי אין פּוֹתרים את שאלת שיכּוּן פּוֹעלי העיר בּלי יצירת רזרבה קרקעית גדוֹלה. ואם בּאשמת הקרן הקימת בּשעתה, אוֹ בּאשמתנוּ אנוּ, אוֹ בּעקב הפרעוֹת שוֹנוֹת, לא הכינוֹנוּ רזרבה קרקעית, הרי מנענוּ מעצמנוּ אפשרוּת של פּעוּלת בּניה שיטתית ושל מניעת ספסרוּת. ועכשיו אנחנוּ עוֹמדים בּפני שאלה מרה מאד – תל־אביב העוֹבדת מה יהא עליה? ואין זוֹ שאלה של עוֹד כּמה מאוֹת בּתים. מהי הפּרספּקטיבה? שׂכר־הדירה יקפּוֹץ לא רק בּמוּחרם זה. הוּא יעלה ויקפּוֹץ בּלי הרף. חיי הפּוֹעל יתיקרוּ. ואם נראה בּדמיוֹננוּ את העליה מוֹסיפה והוֹלכת ואת תל־אביב לא כּעיר של 50.000 תוֹשבים, אלא מכוּפּלת וּמשוּלשת, נבין לאיזוֹ מצוּקת דירה ויוֹקר חיים צפוּי הפּוֹעל בּתל־אביב.

מה טעם לכך שבּמשך שנים קיבּלנוּ בּועידוֹתינוּ החלטוֹת מחאה נגד ספסרוּת? העוֹד יש לנוּ פּתוֹס לשַחֵת מלים לריק בּענין זה? בּדברים לא יוּסר הנגע. ישנוֹ רק אמצעי אחד של מלחמה בּספסרוּת: אילוּ היינוּ יוֹצרים בּעזרת הקרן הקימת רזרבה קרקעית הגוּנה. עד עכשיו לא עשׂינוּ זאת, ואם לא יעלה בּידינוּ להגיע לכך עכשיו, בּשעה המאוּחרת – נאַבּד אוּלי גם את ההזדמנוּת הקצוּצה האחרוֹנה. ואזי גם הפּוֹעל, מתוֹך צמאוֹנוֹ לטפּח אדמה, יתוסף אף הוּא על מגבּירי הספסרוּת בּארץ. המפעל הציוֹני איננוּ חסר סתירוֹת. הציוֹנוּת מצמיחה לא רק כּוֹחוֹת בּניה, כּי אם גם כּוֹחוֹת הרס: בּעקב העליה פּוֹרחת ספסרוּת המשמיטה את הקרקע מתחת העליה.

וּמה בּמוֹשבה? בּודאי קראתם בּימים האחרוֹנים על שכוּנוֹת הפּוֹעלים שנוֹסדוּ בּימים האחרוֹנים בּפתח־תקוה וּבכפר־סבא. הידעתם איזה מחירים עירוֹניים שילמוּ בּעד הדוּנם? וההסתדרוּת – לא פּלוֹני העסקן, אלא ההסתדרוּת כּוּלה – האם ראתה את הדבר בּאיזה מצב ימָצאוּ בּעוֹד זמן־מה אלפי הפּוֹעלים בּמוֹשבוֹת? ולא די שלא הכינוֹנוּ בּקרבת המוֹשבוֹת רזרבה קרקעית לפּוֹעלים השׂכירים הקשוּרים בּמוֹשבה, אלא שגם כּמה שטחים יקרים בּמוֹשבוֹת שהיוּ בּידי הקרן בּוּזבּזוּ. היה לקרן הקימת על יד שכוּנת מרמוֹרק שטח של מאוֹת דוּנמים, מיוּעד לשכוּנת פּוֹעלים, אבל יצר האפּוֹטרוֹפּסוּת של מנהלי התישבוּת האלף גזר לקחת אוֹתוֹ בּשביל ליצוֹר עליו מוֹשב בּעל־מוּם⁴, שחלק מאדמתוֹ בּתוֹך המוֹשבה וחלק בּמרחק. כּן הוּזנח שטח בּתחוּמי כּפר־סבא, וחדשים אחדים אחרי זה אנחנוּ הוֹלכים וקוֹנים דוּנמים בּמחירים עירוֹניים. מי ימנה את אלפי הלירוֹת של מוֹסדוֹת לאוּמיים ושל פּוֹעלים המתבּזבּזים בּגלל חוֹסר תכניתיוּת בּפעוּלתנוּ הקרקעית בּמוֹשבה? מציינים בּשׂמחה שקוּפּת מלוה שלנוּ בּחדרה עזרה לבנוֹת כּמה עשׂרוֹת בּתים. יש אוֹמרים: כּמה התבּצרנוּ! ואני אוֹמר: כּמה פּוֹררנוּ את כּוֹחנוּ. בּמקוֹם ליצוֹר חטיבוֹת שלמוֹת וניכּרוֹת, בּעלוֹת היקף משקי ותרבּוּתי, פּוֹררנוּ את הפּעוּלה. ועל זה אנוּ עתידים לתת את הדין, לא לפני איזה בּית־דין, כּי אם יוֹם יוֹם בּחיי הפּוֹעל.

הנה עוֹמדים עכשיו בּמזל עליה. נגוֹלה לפניכם שאלת הבּניה לעוֹלה החדש בּכל הצוּרוֹת, לקיבּוּץ, לבּוֹדד, למחנוֹת. אם לא נדע לפתוֹר אוֹתה בּהקדם עלוּל הדבר להיגמר בּקטסטרוֹפה, פּשוּטה כּמַשמעה, בּקטסטרוֹפה גוּפנית ונפשית. כּלוּם אין דוֹאגים לכך? יש דוֹאג, אבל אין נוֹשׂא. אין בּכל ההסתדרוּת נוֹשׂא לפעוּלה זוֹ.

והנה דוּגמה מפּרשה אחרת. בּשטח הקוֹאוֹפּרציה השירוּתית יש לנוּ הישׂג יוֹצא מן הכּלל: הקוֹאוֹפּרציה של ההוֹבלה. מי שזוֹכר את מצב הנהגוּת בּארץ לפני זמן־מה, ואפילוּ את הקוֹאוֹפּרטיבים־כּביכוֹל הראשוֹנים של הנהגים (מה היה בּהם מן העקרוֹנוֹת הקוֹאוֹפּרטיביים, מה היתה האַתמוֹספירה התרבּוּתית שלהם וּלשוֹן הדיבּוּר!), ויראה עכשיו מה השׂגנוּ וּלמה הגענוּ, ישׂמח על יצירה זאת, שהיא כּמעט מיוּחדת בּמינה בּכל תנוּעת הפּוֹעלים, לא רק בּארץ. אין לי כּל ספק שהיצירה הזאת עוֹדנה זקוּקה וגם ראוּיה לטיפּוּל רב, ויש לה ערך מחוּץ לערך המשקי הקוֹאוֹפּרטיבי הרגיל. אוּלם ערך זה יהא הוֹלך ונפסד אם הקוֹאוֹפּרטיבים שלנוּ יחדלוּ להיוֹת קוֹאוֹפּרטיבים פּתוּחים. הרי תנוּעת עליה אנחנוּ. וּפתיחת השערים של הקוֹאוֹפּרציה לעוֹלה היא שאלת חיים לתנוּעה. ואמנם הקוֹאוֹפּרטיבים שלנוּ הם פּתוּחים, אלא שהכּניסה לקוֹאוֹפּרטיב קשוּרה בּרכישת מניוֹת. ולא בּגוֹבה כּזה וּבתנאים שיאַפשרוּ לחבר החדש לחסוֹך את דמי המניוֹת לשיעוּרין משׂכר עבוֹדתוֹ, כּי אם בּמניוֹת גבוֹהוֹת ההוֹפכוֹת את הקוֹאוֹפּרטיב כּמעט לחברת־מניוֹת עשירה. ואין בּהסתדרוּת שוּם כּוח כּזה אשר ישׂים לב לתוֹצאוֹת המסוּכּנוֹת היכוֹלוֹת לצמוֹח מזה ויהא בּידוֹ להפסיק את הרעה מתחילתה. אמנם, בּין החברים העוֹסקים בּקוֹאוֹפּרציה יש מציינים את ההוֹפעה הזאת, אבל לא נמצא עדיין בּהסתדרוּת הכּוֹח המדריך אשר יוּכל לשמוֹר על הקוֹאוֹפּרציה שלנוּ שתישאר קוֹאוֹפּרציה פּתוּחה. הרי שוּב דוּגמה לחוֹסר התאמה בּין הפּעוּלה שלנוּ, המתנהלת אמנם בּהצלחה משקית, לבין צרכי משטר של עליה והתישבוּת.

ושוּב דוּגמה מפּרשה אחרת: שאלת החסכוֹן, שעליה כּבר דוּבּר בּהזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת. כּיצד קרה הדבר שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, שבּדרך כּלל לא הצטיינה בּמידה של חסכוֹן, נעשׂתה לחסידה של חסכוֹן? בּתנוּעת הפּוֹעלים בּכלל לא נחשב החסכוֹן מעוֹלם למעלה יתירה. גוֹרלנוּ גרם שחסכוֹן הפּוֹעל יהָפך לאחת המצווֹת המקוּבּלוֹת על כּוּלנוּ. אוּלם, כּלוּם כּל חסכוֹן של הפּוֹעל יקר לנוּ? לא! יש חסכוֹן שהוּא לרוֹעץ לכּלל וגם לפּרט עצמוֹ. יש חסכוֹן של הפּוֹעל שאיננוּ אלא טרף לאנַרכיה ועוֹזר להגבּיר את האנרכיה. יש חסכוֹן של פּוֹעל המוּצא לתלבּוֹשת הדוּרה, לרהיטים יקרים אוֹ למטרוֹת נַצלניוֹת וּפַּרַזיטיוֹת. יתכן שפּוֹעל יקבּל על ידי חסכוֹן זה פּירוּרים מהאַנַרכיה המשקית שמסביבנוּ “ונוֹסף גם הוּא על שׂוֹנאינוּ”. מה החסכוֹן שעלינוּ לטפּח? חסכוֹן תכניתי, המתרכּז בּצינוֹרוֹת של כּלל הפּוֹעלים ועוֹזר לפּרט למצוֹא את מקוֹמוֹ בּתוֹך הכּלל. ואף על פּי שכּבר יצרנוּ כּמה מוֹסדוֹת משקיים מוּצלחים, עדיין לא התקרבנוּ לפּתרוֹן שאלת ריכּוּז חסכוֹנוֹתיו של הפּוֹעל. אוּלי רק חלק קטן מחסכוֹנוֹת הפּוֹעל – וזה בּעיקר מהארגוּנים להתישבוּת – נמצא בּמוסדוֹתינוּ אנוּ, אבל חלק גדוֹל מחסכוֹנוֹת הפּוֹעלים נמצא בּצינוֹרוֹת, שהם בּחלקם סתם־בּעלי־בּתיים וּבחלקם פּרזיטיים. וחלק גדוֹל של החסכוֹן מוּצא לבטלה סתם אוֹ לכל מיני ניירוֹת־הגרלה מסוּפּקים.

האַשראי

וּשאלת החסכוֹן היא גם שאלת האַשראי. נדמה לי שמוּתר לאמוֹר: ההסתדרוּת פּתרה בּשביל חבריה את שאלת האַשראי לזמנים קצרים. אוּלם ההסתדרוּת כּמעט שלא קרבה לשאלת האשראי לזמן ארוֹך. ישנן פּעוּלוֹת בּוֹדדוֹת של אַשראי לזמן ארוֹך. אבל מערכת מוֹסדוֹתינוּ המשקיים מוּתאמת וּמכוּונת בּכללה לאשראי לזמן קצר. אוּלם תנוּעת התישבוּת שאינה פּוֹתרת את שאלת האַשראי להשקעה עדיין לא ניגשה למפעל ההתישבוּת. כּל עוֹד תנוּעת הפּוֹעלים לא תדע לרכּז את חסכוֹנוֹת חבריה וּלשתף בּמפעל ההתישבוּת שלה הוֹן מן החוּץ לא תתקיים כּגוֹרם ישוּבי התוֹפס מקוֹם ניכּר וּמשפּיע על מהלך ההתישבוּת. אוּלי תשפּיע על ידי כּתיבת מאמרים, אבל לא תתקיים כּגוֹרם ישוּבי, היכוֹל להכריע בּאוֹפן ממשי בּמהלך עניני ההתישבוּת.

האפּוֹטרוֹפּסוּת

וּמכּאן לאוֹתוֹ חזיוֹן פּוֹשׂה וּמכאיב: האפּוֹטרוֹפּסוּת החדשה. היוּ ימים שחשבנוּ כּי תקוּפת הפּקידוּת ושלטוֹן הפּקידוּת בּהתישבוּת חלפה ולא תשוּב. והנה היא שבה. אוֹתה המלחמה, אשר בּשעתה ניהלהּ אחד־העם בּלי כּל הצלחה ממשית ואשר הוּכתרה כּאילוּ בּנצחוֹן על ידי ההתישבוּת העוֹבדת, נדמה לפעמים שהיתה לשוא. לפני זמן־מה סרתי למוֹשב אחד חדש מ“התישבוֹת האלף”. עברתי על יד בּית של חבר אחד בּמוֹשב, העוֹמד קצת מן הצד. יוֹשבת שם משפּחה אחת מהמשפּחוֹת החרוּצוֹת והנאמנוֹת שלנוּ. משהוּתותה תכנית ראשוֹנה למוֹשב הזה לא חיכּתה המשפּחה עד שכּל המשׂא־וּמתן יהא נגמר, הזדרז החבר והקים לעצמוֹ משק וּבית בּלי עזרה מן החוּץ. הקדים את כּל החברים. ועוֹמד לוֹ המשק הזה בּפינה בּמצב של פּריחה. אוּלם יוֹצר המשק הוּכּה מכּה קשה: בּינתים נשתנוּ התכניוֹת, החברה המישבת שנכנסה לענין החליטה להעביר את נקוּדת־המוֹשב למרחק־מה, ואז יצאה הגזירה על החבר שהקדים וּבנה – לעזוֹב את המקוֹם. תפקיר את הבּית, תלך לבנוֹת בּמקוֹם החדש שהוּתוָה. תלך לשם – תקבּל אשראי, תקבּל הכּל. לא תלך – לא תקבּל. כּכה מטפּחת האפּוֹטרוֹפּסוּת החדשה את מידוֹת החריצוּת אשר בּשמן היא דוֹגלת, כּך היא נלחמת בּאדם אשר העיז לגלוֹת איניציאַטיבה מחוּץ למסגרת שלטוֹנה. ראיתי בּמוֹ עיני דוּגמה חיה של אוֹתה הציבּוּריוּת המיַשבת, אשר לזרוֹעוֹתיה הוּשלכנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת. חשבנוּ שחבלי התישבוּת האלף הם חבלי העסקן, חבלי המוֹסד המנהל את המשׂא־וּמתן, חבלי הקיצוּצים הרבּים בּתכניוֹת. אבל לא עלה על הדעת שלאחר גמר המשׂא־וּמתן וההסכּם יתחילוּ היסוּרים של המתישב עצמוֹ. ראיתי ונזכּרתי בּאוֹתה הגדרה של אחד־העם: “כּאילוּ כּל עצמוֹ של הישוּב לא נברא אלא בּשביל שמנהיגיו ואפּוֹטרוֹפּסיו השוֹנים בּארץ־ישׂראל וּבחוּץ־לארץ ימצאוּ להם מקוֹם לעבוֹד “עבוֹדת הכּלל” בּמלחמתם התמידית עם בּני המוֹשבוֹת”. זכינוּ שאחד־העם נעשׂה לפוֹסק לרבּים וכן זרים בּשאלוֹת הציוֹנוּת, אוּלם דוקא תוֹרתוֹ נגד האפּוֹטרוֹפּסוּת הוּזנחה לגמרי. אחד־העם הכריז: “אם אנוּ רוֹצים שיהיה הישוּב מה שהוּא צריך להיוֹת, עלינוּ להשתדל קוֹדם כּל שיהיה הוּא אדוֹן לעצמוֹ, שעוֹבדיו הפּנימיים יהיוּ גם יוֹצריו ועוֹשׂיו כּרצוֹנם, ואנחנוּ, כּל בּית ישׂראל בּגוֹלה, נעמוֹד לימינוֹ מרחוֹק בּתתנוּ להם יכוֹלת פּעם אחת להזדיין כּראוּי למלחמתם הקשה – בּלעדי התנאי העיקרי הזה אין לנוּ גם תקוה רחוֹקה לנצח את המכשולים וכל עבוֹדתנוּ אינה אלא לבטלה”.

האמת הישוּבית הגדוֹלה הזאת, שאינה רק אמת מוּסרית בּלבד, כּי אם גם אמת קוֹלוֹניזטוֹרית, מוּנחת עכשיו בּקרן־זוית ואין דוֹרש לה. ואם תנוּעת הפּוֹעלים תשלים עם המצב הזה אזי יש לחשוֹש שסוֹפה יהיה כּסוֹפם העגוּם של החלוּצים הראשוֹנים, שבּאוּ לארץ מלאי עוֹז ותוֹקף ואמוּנה בּרעיוֹנם והרגשת גאוֹן פּנימי, וסיימוּ בּהשתעבּדוּת וּבדכּאוֹן. הנה יק"א בּאה לעבוֹד בּארץ. אנוּ שׂמחים לכל כּוֹח חדש, המרחיב את תחוּמי המשק והעבוֹדה העברית, אבל אם תתאַוה אף היא לצאת בּדרך האפּוֹטרוֹפּסוּת – האם לא יצא שׂכרה בּהפסדה?

והנה דוּגמה. קרן העזרה. הוֹן יהוּדי שניתן לא על ידי איזה גבירים, כּי אם על ידי המוֹני ישׂראל בּשעת־חירוּם, מתוֹך רצוֹן להצלה, בּודאי מתוֹך הכּוַנוֹת הטוֹבוֹת בּיוֹתר; אבל הכּסף הוּפקד בּידי “אנשי־שם”. הוּקם שלט חדש. ההסתדרוּת הציוֹנית, וגם הסוֹכנוּת היהוּדית, לא נראתה מספּיקה. והנה “קרן העזרה” הזאת יצרה רֶז’ים חדש שלא ידענוּ כּמוֹתוֹ בּארץ. נתפּרסמוּ ידיעוֹת משוּנוֹת על דבר בּנין בּתים על ידי פַּסמַן⁵ – התנכּלוּת “לרכּוֹש” בּתים מוּכנים בּעבוֹדה בּלתי־מאוּרגנת וזרה⁶ – מעשׂה אשר לא יתוֹאר בּשוּם מוֹסד הנמצא תחת פּיקוּח ציבּוּרי. מציאוּת הוֹן עממי גדוֹל בּרשוּת יחיד, ללא השפּעה כּל־שהיא מצד הישוּב, ללא אפשרוּת להשקיע אוֹתוֹ בּמפעלים החיוּניים בּיוֹתר לישוּב – עוּבדה זוֹ מלמדת אוֹתנוּ לאן אנוּ הוֹלכים.

והסכּנה היא לא רק כּלפּי חוּץ, כּי אם גם כּלפּי פּנים. אם נהיה מחוּסרי־יכוֹלת ולא נדע לעזוֹר לחבר הפּרט בּהתבּצרוּתוֹ המשקית, נעמוֹד לפני חזיוֹן של בּריחה ממעמד הפּוֹעלים, כּבוֹד ההסתדרוּת יֵרד בּעיני חבריה, השפּעתה המוּסרית תתערער, והאיניציאַטיבה ההתישבוּתית, שהחזיקה בּה בּמשך כּמה שנים, תצא מידה. אמנם הרעוֹת הללוּ אינן מתגלוֹת לעת עתה אלא בּקצוֹת המחנה, אבל ישנם סימנים מבשׂרי רעה. אמנם, הציבּוּר ההסתדרוּתי שוֹפע מרץ ישוּבי, אך גם בּשפע זה נגלים סימנים שליליים. כּל גוּף צעיר הרוֹצה להתישב עזוּב לנפשוֹ ולאינציאַטיבה שלוֹ. הוּא איננוּ רוֹאה את ההסתדרוּת כּכוֹח מכריע בּענין זה. הוּא רוֹאה אוֹתה לכל היוֹתר כּכוֹח מתַווך, והוּא מתחיל לסמוֹך אוֹ על כּוֹחוֹתיו בּלבד אוֹ על קשריו עם כּוֹחוֹת חיצוֹניים. קוים עגוּמים אלה אינם מסתירים מאתנוּ את השׂגשׂוּג הגדוֹל מבּפנים, אוֹ עצם המרץ המשקי הגדוֹל, אשר התגלה בּרחבי התנוּעה. מרץ ישוּבי זה מבשׂר לנוּ הרבּה טוֹבוֹת. אבל רק בּתנאי אחד: אם נדע להזרים אוֹתוֹ לתוֹך אפיק הסתדרוּתי ונַגבּיר בּזה את משקלה וכוֹחה של ההסתדרוּת כּוּלה.

מכשירינוּ המשקיים

הנעשׂה זאת אוֹ נתן לשפע הזה שיתפּוֹרר? אנחנוּ הננוּ הגוּף הישוּבי בּעל היכוֹלת הגדוֹלה בּיוֹתר בּתוֹך הישוּב. הקימוֹנוּ עד עתה מערכת מכשירים התישבוּתיים, אשר בּלעדיהם אי אפשר היה לגשת להתישבוּת תכניתית כּל־שהיא. ספק אם חברינוּ (חוּץ ממי שעוֹמד בּתוֹך המפעלים האלה) יוֹדעים את מלוֹא הערך של המכשירים המשקיים שלנוּ. איך היינוּ מתארים לעצמנוּ את תנוּעתנוּ וגם את משקנוּ כּיוֹם בּלי “תנוּבה”, למשל? איך אפשר לחשוֹב על פּיתוּח משק וּביסוּסוֹ אילמלא היה המכשיר העצוּם ההוֹלך בּראש המשקים וכוֹבש להם את השוּק בּארץ? ו“המשבּיר” – כּיוֹם הזה איננוּ אמנם עוֹד מה שהוּא צריך להיוֹת, עוֹד עתיד הוּא למלא תפקיד גדוֹל. לא הייתי נלהב כּל כּך ל“המשבּיר” בּתוֹר מרכּז לאגוּדוֹת צרכּניוֹת, אילמלא ראיתי בּוֹ את השוּק הפּנימי שלנוּ, אִרגוּן הצרכּנוּת למען תשמש שוּק בּשביל תוֹצרתנוּ, למען תיכּנס למעגל המפעל ההתישבוּתי שלנוּ. רק בּמידה שאנחנוּ מוֹסיפים לוֹ למפעל־הצרכּני את האוֹפק של היצרנוּת שלנוּ, רק בּמידה זוֹ אנחנוּ מוֹצאים את המרץ לקיים את המוֹסד הזה בּזמנים קשים וגם להביא בּשבילוֹ קרבּנוֹת גדוֹלים.

בּין מערכת הכּלים שלנוּ יש לנוּ בּנק הפּוֹעלים, שהוּא העוֹרק המרכּזי המזין את כּל המערכת המשקית של ההסתדרוּת. זוֹהי יצירה איתנה וּגדוֹלה שיכוֹלה מבּחינת אֵיתנוּתה להשתווֹת ודאי עם המוֹסדוֹת הכּספּיים המבוּצרים בּיוֹתר בּארץ, מוֹסד אשר עבר כּבר הרבּה שנוֹת נסיוֹן, התגבּר על כּמה פּוּרענוּיוֹת אשר תקפוּ אוֹתוֹ בּשנוֹתיו הראשוֹנוֹת.

בּשנים האחרוֹנוֹת הצלחנוּ להקים את “יכין”. שוּב מוֹסד איתן ויציב, הן בּפעוּלתוֹ והן בּיכלתוֹ. חשיבוּתוֹ איננה מצטמצמת רק בּזה שהוּא ממציא עבוֹדה בּתנאים טוֹבים לכמה מאוֹת פּוֹעלים. גם עליו אנחנוּ מעמיסים תפקיד ישוּבי גדוֹל: הוּא צריך לשמש צינוֹר המגבּיר את ההוֹן היהוּדי בּארץ וּמעביר להתישבוּת סוּגים ידוּעים של צמאי מוֹלדת, אשר בּתנאים רגילים לא יגיעוּ לעוֹלם להתישבוּת, אוֹ יהיוּ טרף לספּקוּלציה, אוֹ יפּלוּ בּרשתם של אוֹיבי תנוּעת הפּוֹעלים.

מלחמת המעמד ויצירת המעמד כּאחד

כּל הכּלים האלה, בּשעה שהם ערוּכים כּתיקוּנם, יש להם לא רק חשיבוּת משקית מצוּמצמת אלא גם חשיבוּת ישוּבית גדוֹלה לגבּי התנוּעה. דוּגמה: הנקוּדה הקטנה שיש לנוּ בּשכוּנת־העוֹבדים בּמפרץ חיפה⁷. אני רוֹאה בּה לא רק סידוּר יוֹתר טוֹב למאה וששים משפּחוֹת, כּי אם גם נקוּדה איסטרטגית הצריכה לעזוֹר לתנוּעת הפּוֹעלים בּפגישתה עם ההוֹן הבּין־לאוּמי. על יד עיר־הנמל הבּין־לאוּמית – אשר מי יוֹדע מה יהיה פּרצוּפה וגוֹרל העבוֹדה העברית בּתוֹכה – מבצר לעבוֹדה עברית וּמעוֹז לתרבּוּת עברית. כּבר צוּין לא פּעם כּי קיימת זיקת־גוֹמלין בּין היצירה המשקית שלנוּ לבין מלחמתנוּ המקצוֹעית והמדינית בּארץ. כּשם שאין אנחנוּ רוֹאים את מלחמתנוּ המקצוֹעית להטבת התנאים ולהרמת השׂכר רק כּדבר בּפני עצמוֹ כּי אם גם כּאמצעי ישוּבי, המסַייע לעליה, המאַפשר חסכוֹנוֹת של הפּוֹעלים וּמרחיב את השוּק הפּנימי וּמאַפשר את פּיתוּח התוֹצרת שלנוּ, כּך אנוּ רוֹאים גם את המשק שלנוּ כּמבצר לכל תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה.

אוּלם מערכת הכּלים הללוּ איננה מלאה, וכיון שאיננה מלאה אין גם הכּלים הקיימים נוֹתנים את כּל מה שהיוּ יכוֹלים וּצריכים לתת. בּתוֹך המערכת הזאת חסרה חוּליה עיקרית, אוּלי החוּליה היוֹתר מוּרכּבת: חברת התישבוּת העוֹבדים. הדיבּוּרים על “ניר” קשים יוֹתר מן הדיבּוּרים על המוֹסדוֹת הקיימים והפּוֹעלים. כּוּלם בּבחינת “יש”, ו“ניר” עוֹדנוּ בּבחינת ערב היש. לא נוֹח להסבּיר אפשרוּיוֹת של גוּף, שכּמעט שאיננוּ קיים עדיין. אבל כּך היא דרכּה של תנוּעתנוּ. כּכה דיבּרנוּ גם בּזמן שבּנק הפּוֹעלים לא היה קיים ו“יכין” לא היה קיים. תמיד נתקלנו אצל חברינוּ בּקוֹשי לראוֹת כּחיים דברים שאינם קיימים בּמציאוּת, אבל מוּכרחים להיוֹת קיימים בּמציאוּת.

מ“ניר” נדרוֹש: עזרה לפּוֹעל בּחסכוֹנוֹ, יצירת אַשראי לזמן ארוֹך למשקינוּ, איניציאַטיבה ישוּבית, משיכת הוֹן מן החוּץ, עמידה בּפני האפּוֹטרוֹפּסוּת, יצירת נוֹרמוֹת ישוּביוֹת שתשלוֹטנה בּתוֹכנוּ, ליכּוד הכּלל כּוּלוֹ מסביב למפעלנוּ, המרצת ההוֹן הלאוּמי.

בּמשך השנים האחרוֹנוֹת הפקרנוּ את האיניציאַטיבה המשקית של חברינוּ, נתַנוּ לדברים להתפּתח בּלי השלטת הרעיוֹנוֹת העיקריים של התנוּעה, בּלי בּדיקה מַספּקת של האיניציאַטיבה הזאת. וכל זה משוּם שהתנוּעה לא יכלה לתת עזרה מספּיקה לחברים. ולא שהתנוּעה לא הכּירה בּצוֹרך הזה אוֹ שהחבר לא רצה לקבּל עזרה מההסתדרוּת, אלא כּשאין עזרה מספּיקה מחפּשׂים אוֹתה בּצדי דרכים. תנוּעה שבּידה האיניציאַטיבה והעזרה מַשליטה גם את הנוֹרמוֹת שלה, את מוּשׂגיה התרבּוּתיים והחברתיים שלה על פּני היצירה המשקית.

אני רוֹאה בּ“ניר” גם גוֹרם להגדלת העזרה ההדדית בּקרבּנוּ. התחלה לכך יש כּבר בּמפעל הקטן שהוּחל על ידי “ניר”. תימָצאנה ודאי צוּרוֹת שוֹנוֹת לכך אוֹ על ידי בּיטוּח פּנימי אוֹ על ידי יִצוּג התנוּעה בּפני מוֹסדוֹת־ בּיטוּח חיצוֹניים. חברת ההתישבוּת שלנוּ לא תצטמצם, לדעתי, רק בּהתישבוּת החקלאית השלמה, כּי אם גם תצטרך להעמיס על עצמה את העזרה ההתישבוּתית לפּוֹעל העירוֹני.

אני מקוה שהחברים לא יטעו בּדברַי ולא יראוּ בּזה כּאילוּ הבטחה של מי שהוּא שמחר־מחרתים יוּכל “ניר” להוֹציא שטרוֹת על חשבּוֹן ההתחייבוּיוֹת הללוּ. אוּלם אלה הן לא כּונוֹת שמי שהוּא מכניס בּ“ניר”, אלא מגמוֹת אוֹביֶקטיביוֹת המוּכרחוֹת להתגלם בּתוֹך מפעל גדוֹל של התנוּעה.

הדרך שהלכנוּ בּה עד עכשיו היתה בּאוֹפן הטוֹב בּיוֹתר ניצוּל הזדמנוּיוֹת וּבאוֹפן הרע בּיוֹתר החמצת הזדמנוּיוֹת. מ“ניר” דרוּש שישמש מנוֹף לפעוּלה תכניתית התישבוּתית. תכניתית כּיצד? הלואי שההוֹן הלאוּמי יוּכל לחלוֹם על תכניתיוּת מלאה. זוֹ אפשרית בּשעה שלפנינוּ שטחי אדמה חפשיים לבחירה, אמצעים חפשיים. לתכניתיוּת כּזאת התכּוון הרצל בּשעה שכּתב את “אַלטנוֹילַנד”. להוַתנוּ, זה מכּבר איננוּ נמצאים בּמצב זה, מפּאַת גוֹרמים חיצוֹניים וקוֹצר־היד. מתכּוון אני ל“תכניתיוּת” מצוּמצמת יוֹתר: לכוון את פּעוּלתנוּ לעוּמת הגוֹרמים השוֹנים, שתשמש – לפי הצוֹרך – כּוֹח של הכרעה־שכּנגד אוֹ השלמה וּמילוּאים. בּויכּוּח אחד דיבּרוּ על החד־צדדיוּת של המשק שלנוּ. כּמה חברים קוֹננוּ על משק המטעים מתוֹך תפיסוֹת שוֹנוֹת. ואני חשבתי שחוֹבתנוּ היא לנַצל כּל כּוֹחוֹת של צמיחה וגידוּל, ולוּ גם חד־צדדי. אוּלם אין זאת אוֹמרת שהתנוּעה צריכה להתעלם מן החד־צדדיוּת בּמשק. התנוּעה צריכה להניח את משקלה על כּף המאזנים על ידי זה שהיא תמלא את הפּגימוֹת של המשק החד־צדדי. תכניתיוּת תתגלה בּזה שבּה בּשעה שכּל הכּוֹחוֹת פּוֹנים לאזוֹרים מסוּימים נזכּוֹר ונפנה לאזוֹרים הנידחים. וּבמקוֹם שיש השתלטוּת של האפּוֹטרוֹפּסוּת צריך לשבּוֹר את האפּוֹטרוֹפּסוּת בּמקוֹם המסוּכּן בּיוֹתר.

חברה להתישבוּת עוֹבדים צריכה לשמש גוֹרם רגוּלַטיבי, הנוֹטל את העוֹקץ מכּמה וכמה חזיוֹנוֹת שליליים והמרחיק כּמה סכּנת מהמפעל ההתישבוּתי שלנוּ. אם נוּכל בּעזרת “ניר” לגייס כּספים לשם הלוָאה לקרן הקימת למלחמה בּספסרוּת, אם נוּכל להפנוֹת את מגמת ההתישבוּת של הפּוֹעל מאֵזוֹר נגוּע בּספסרוּת לאֵזוֹר פּחוֹת נגוּע, נשמש גוֹרם שאיננוֹ עוֹקר אמנם את הספסרוּת מן השוֹרש, אבל מחליש אוֹתה וּמרפּא את פּצעי הישוּב.

אביא בּזה דוּגמאוֹת אחדוֹת.

דוּגמה ראשוֹנה: הכּל נתוּן עכשיו לאֵזוֹר אחד, לאֵזוֹר החוֹף. צפוּיה סכּנה לעוֹבד שלא יהא לוֹ כּאן מדרך כּף רגל. נוֹכח הסכּנה הזאת חייבת התנוּעה לבצר עד כּמה שידה מַגעת את מקוֹם העוֹבד בּאֵזוֹר הזה. תפקיד לא קל. מה שהוּא הספּקנו בּנדוֹן זה על ידי השטחים שנגאלוּ בּזמן האחרוֹן. המצב הוֹלך וּמַחמיר. וצריך להציל מה שעוֹד אפשר להציל. עם זאת עלינוּ לזכּוֹר, כּי תנוּעת העבוֹדה אינה מצמצמת את החקלאוּת בּארץ־ישׂראל בּענף אחד ואינה מצמצמת את ארץ־ישׂראל בּחבל אחד של הארץ. היא צריכה להניף את דגל ההתישבוּת בּכל התנאים. אילוּ נמצא לנוּ הכּוֹח להרים עתה מפעל התישבוּתי היינוּ אוּלי אוֹמרים שהפּעוּלה הפּוֹריה בּיוֹתר היא התישבוּת המילוּאים בּמשקים הקיימים. חיפּשׂנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת צוּרוֹת של התישבוּת זוֹלה וּמצאנוּ אוֹתה על ידי צירוּף של עבוֹדה שׂכירה עם משק עצמי, ונאלצנוּ כּמעט לוַתר על צוּרת ההתישבוּת השלמה. עכשיו, על ידי התבּצרוּת המשקים שלנוּ, רוֹאים כּמה מהם את עצמם מסוּגלים לקלוֹט. בּאמצעים קטנים התישבוּת נוֹספת. המשקים שלנוּ, לצוּרוֹתיהם השוֹנוֹת, מוֹצאים כּוֹח בּעצמם להגיש עכשיו עזרת חברים להתישבוּת עוֹבדת, להגיש לעוֹלם הציוֹני תכנית של התישבוּת זוֹלה. בּתל־יוֹסף מתבּררת תכנית לקלוֹט שלוֹשים משפּחוֹת נוֹספוֹת בּסכוּם של 225 לירוֹת למשפּחה. דאגוֹת כּאלה מעסיקוֹת את כּפר־יחזקאל, את כּפר־יהוֹשע, את עטרוֹת וּבית־חנן. כּמה ישוּבים שלנוּ – בּעמק הירדן, בּכרכּוּר וּבכפר־מל"ל – נתעוֹררוּ למסוֹר מהקרקע שלהם בּשביל מפעלים חדשים. בּכמה מקוֹמוֹת נכוֹנים לשחרר את המתישבים החדשים ממסים לתקוּפה ידוּעה אוֹ להגיש עזרה בּאַשראי אוֹ על ידי מתן ערבוּת.

דוּגמה שניה: גיווּן הענפים בּמשק הקיים לשם קליטה חדשה. העליה החדשה מַגבּירה בּלי ספק את האפשרוּיוֹת של כּמה ענפים בּמשקינוּ. ההוֹן והאשראי הרגיל בּארץ אינם מוּפנים לכך. נחוּץ להוֹסיף לכסא של שלוֹש רגלים עוֹד רגל אחת.

דוּגמה שלישית: לגבּי חברת התישבוּת העוֹבדים תהיינה לכל הצוּרוֹת ההתישבוּתיוֹת זכוּיוֹת שווֹת. אבל בּמקרה שאיזוֹ צוּרה תהיה מקוּפּחת על ידי שליטי ההתישבוּת תהיה החברה שלנוּ רשאית להגיש לה עזרה מהירה.

וכן קיימת הפּרוֹבּלימה של משיכת הפּוֹעל העירוֹני להתישבוּת – פּרוֹבּלימה שצפה רק בּזמן האחרוֹן. עד שימָצא הנוֹשׂא בּהסתדרוּת לדבר הזה עלוּלים המרץ של הפּוֹעל והדאגה שלוֹ לזרוֹם לאפיקים חיצוֹניים. חברת התישבוּת העוֹבדים תצטרך לבקש צוּרוֹת סינתטיוֹת בּשביל יצירת התישבוּת על יד העיר.

כּמוֹ כּן צפוּיוֹת עוֹד להסתדרוּת פּעוּלוֹת איניציאַטיביוֹת דוּגמת אוֹתן הפּעוּלוֹת שמילאה קפּא"י בּשנוֹת המלחמה בּגליל העליוֹן. שנים רבּוֹת היינוּ הסתדרוּת החוֹלמת על חוֹרן. נהיה להסתדרוּת שיש לה יכוֹלת להעיז ולפעוֹל.

אַל יהא כּוֹחנוּ דל בּעינינוּ

יאמרוּ לי שכּל הדברים הללוּ אינם לפי כּוֹחנוּ. יעשׂוּ לי חשבּוֹן־צדק מה היא ההסתדרוּת הקטנה והדלה שלנוּ עם הכנסוֹת חבריה, שתעיז לחלוֹם על תפקידים מעין אלה. אני כּוֹפר בּדלוּת ההסתדרוּת. אני חוֹשב שבּהסתדרוּת גנוּזה יכוֹלת עצוּמה שאינה מנוּצלת עדיין. ההסתדרוּת בּעצמה משוּלה למַעין המרבּה לתת עם השאיבה. אין אנחנוּ שוֹאבים דיינוּ, אין אנחנוּ מחזיקים את ההסתדרוּת בּמתיחוּת של פּעוּלה משקית בּלתי־פּוֹסקת. גוּפים חלקיים בּתוֹך ההסתדרוּת עוֹשׂים זאת ועל ידי כּך הם משׂיגים גדוֹלוֹת, אבל התנוּעה כּוּלה רחוֹקה עדיין ממאמצים מַתמידים.

אנחנוּ שוֹמעים מפּעם לפעם מ“ידידי” הפּוֹעלים המרחמים על הפּוֹעל המִסכּן שעוֹל כּבד רוֹבץ עליו, עוֹל של מסים נוֹראים; וגם אנחנוּ בּעצמנוּ מוּכנים לפעמים, בּשעת תשלוּם, להצטרף לקינה הזאת. אבל הרחמים הללוּ על הפּוֹעל אינם בּמקוֹמם, והחשבּוֹן הוּא חשבּוֹן טעוּת. אם כּל פּוֹעל יעשׂה חשבּוֹן: מה נתן הוּא להסתדרוּת בּמוּבן החמרי וּמה נתנה לוֹ ההסתדרוּת, אם הפּוֹעל ישאל את עצמוֹ מה נתן הוּא לבּנק־הפּוֹעלים וּמה קיבּל הוּא מבּנק־הפּוֹעלים בּכל מיני צוּרוֹת, ישר אוֹ בּעקיפין, מה נתן הוּא לקוּפּת־חוֹלים וּמה נתנה לוֹ, אם נחנך את הפּוֹעל שהוּא ישאל את עצמוֹ כּך, אזי יכּיר שהפּרוּטה שלוֹ הנמסרת לידי הכּלל היא פּרוּטה פּוֹריה והיא מכניסה לפּוֹעל יבוּל רב. יש שבּבוֹאנוּ לדבּר על איזה תשלוּם הסתדרוּתי, על מפעל חדש, מזכּירים לנוּ איזוּ מניוֹת שעברוּ מן העוֹלם ושאינן נוֹתנוֹת דיבידנדה, מזכּירים לנוּ בּיהירוּת של אנשי־מעשׂה כּלפּי בּטלנים. אין דבר, יכוֹלים אנחנוּ להבּיט בּפני החברים האלה בּאוֹמץ־לב גמוּר: גם אוֹתן הפּרוּטוֹת השקוּעוֹת בּמוֹסדוֹת שאינם קיימים הִפרוּ ויצרוּ נכסים בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, ודרך כּמה צינוֹרוֹת גלוּיים ונַעלמים הם חוֹזרים לאוֹתוֹ הפּוֹעל הרוֹגן. אַל נהיה כפוּיי־טוֹבה ליצירה המשקית של ההסתדרוּת! חוֹבתנוּ לחנך את הפּוֹעל להכּיר שכּיבּוּשיו, הישׂגיו והשבּחת תנאי חייו קשוּרים בּנשׂיאה בּעוֹל של היצירה המשקית והמאמצים המשקיים של ההסתדרוּת.

הרבּים הם החברים היוֹדעים שקיימת בּהסתדרוּת “קוּפּת אינוַלידים” ושכּל אחד מאתנוּ משלם מדי חוֹדש גרוּש אוֹ שני גרוּשים לקוּפּה זאת? בּמקרה קראתי בּמדוֹר השבוּעי של הועד הפּוֹעל בּ“דבר”, כּי בּמוֹסד הקטן הזה שמוּרים עתה למעלה מ־4000 לירוֹת. כּיוֹם אין אנוּ מרגישים כּמעט בּקיוּם המוֹסד הזה, אבל נרגיש בּוֹ מאד מאד בּשעת־צרה. יש ללמוֹד מזה על היכוֹלת הגנוּזה בּציבּוּרנוּ, שאין מבינים להשתמש בּה. אני מעיז לחשוֹב שיש בּידי ציבּוּר הפּוֹעלים לגייס בּשביל “ניר” בּארץ (אינני מדבּר על שוּם מפעלים בּחוּץ־לארץ, וּבנוּ תלוּי הדבר אם נגַייס את האפשרוּת הזאת) – הוֹן יסוֹדי של שלוֹשים אלף לירוֹת. סכוּם כּזה יכוֹל לשמש בּסיס לפעוּלה התישבוּתית. שוּם פּעוּלה ישוּבית בּעוֹלם אינה נעשׂית בּהוֹן העצמי בּלבד. וּלעוֹלם לא נצא לדרך רחבה של התישבוּת אם לא נבין להשתמש בּכּספים שלנוּ כּבסיס לגיוּס כּספּי קרוֹבים וּרחוֹקים.

על מפעל אחד של גיוּס כּספים סוּפּר לחברים: “אדמה בּחסכוֹן”. תכנוֹ: מלוה עממי לקרן הקימת לשם יצירת רזרבה קרקעית להתישבוּת. בּשנים האחרוֹנוֹת המרצנוּ את הקרן הקימת לקבּלת מלוה לשם הבטחת שטחים חיוּניים. אלה היוּ מלווֹת של יחידים בּמאמצי יחידים. הפּעם נעשׂה נסיוֹן של מלוה עממי, והמתגייס מאת המוֹני פּוֹעלים בּשביל יצירת רזרבה קרקעית גדוֹלה להתישבוּתם. אין איש מאתנוּ יכוֹל למנוֹת היוֹם כּמה תתן לנוּ צוּרת־חסכוֹן כּזה, אבל לא מן הנמנע הוּא שמפעל כּזה, הבּא לספּק צוֹרך יוֹקד, ימשוֹך אלפים, ואם ימשוֹך אלפים פּירוּש הדבר שימצא לגאוּלת הקרקע מאוֹת אלפים.

זהוּ חסכוֹן פּנימי ממש. אבל יתכן גם גיוּס כּספים מן החוּץ. הועד הפּוֹעל מנהל בּחדשים האחרוֹנים משׂא־וּמתן עם חוּגים ממשלתיים בּדבר סידוּר מפעל כּספי כּזה. הוּא נתקל בּמעצוֹרים, ויתכן שחלק מן המעצוֹרים יוּסר, ויתכן שיחד עם בּיצוּע מפעל המניוֹת נעמוֹד גם בּפני מפעל הרבּה יוֹתר גדוֹל, בּפני מלוה עממי לצרכי התישבוּת.

יש חברים אשר לבּם נתוּן למפעלים גדוֹלים והם רוֹאים את מפעל המניוֹת של “ניר” כּמפעל קטן. רצוֹני להזהיר אוֹתם מטעוּת זוֹ. הצלחת מפעל המניוֹת היא תנאי מוּקדם לכל פּעוּלה אחרת. כּל פּעוּלה חדשה תוּכל להיעשׂוֹת רק בּיחס מסוּים לרכוּש העצמי שיהיה ל“ניר”. לא נוּכל לגייס כּספים מן החוּץ אם לא נדע לגייס כּספים שלנוּ. יתכן שהפּעוּלה תהיה קשה ולא נעימה, אבל מי שחוֹלם על הוֹן לשכוּנת העוֹבדים, על יצירת רזרבה קרקעית ועל אמצעים להתישבוּת – צריך להכּיר שמן הנמנע להגיע לכך אם לא נגייס לפני זה את ההוֹן העצמי של“ניר”.

אגמוֹר את דברַי בּהצעוֹת לפעוּלה ממחרת הועידה: דרישתי מאת ההסתדרוּת שתחליט כּי “ניר” הוּא המפעל המרכּזי של ההסתדרוּת בּתקוּפה הקרוֹבה – לא מפעל של קוֹמץ “משוּגעים לדבר אחד”, אלא מפעל ההסתדרוּת כּוּלה אשר לשירוּתוֹ יעמדוּ המוֹסדוֹת המרכּזיים של ההסתדרוּת, אשר לוֹ יֵעָנה הועד הפּוֹעל ויֵעָנוּ המוֹסדוֹת המקוֹמיים. דרישתי מן ההסתדרוּת, ששלוֹשת החדשים הבּאים יהיוּ חדשי “ניר” וּמחשבתה וּמרצה של ההסתדרוּת יהיוּ נתוּנים למפעל זה. דרישתי מן ההסתדרוּת שתגייס גרעין פּעיל של חברים מתנדבים שיסכּימוּ מרצוֹנם הטוֹב לעמוֹד לרשוּת הפּעוּלה הזאת, ונדע כּי הענין הוּפקד בּידים נאמנוֹת.

מדבּרים בּזמן האחרוֹן על סיכּוּיי רדיקליזציה של ציבּוּר הפּוֹעלים תחת השפּעת ההוֹן הפּרטי הבּא לארץ. גם אני מתפּלל לרדיקליזציה. אבל לרדיקליזציה שתתגלה לא בּהתכּחשוּת לכוֹחוֹת היצירה של הפּוֹעל, כי אם שתגייס את כּל כּוֹחוֹת היצירה הצפוּנים בּתוֹך הפּוֹעל, תגבּיר את כּוֹח הפּוֹעל גם בּמלחמתוֹ כּלפּי חוּץ וגם בּפנים. אנוּ זקוּקים למגמה החינוּכית אשר תעמיד בּמרכּז חיינוּ את היצירה המשקית של הפּוֹעל ואת צירוּפם של אלפי עולים חדשים למפעל הישוּבי. אוּלם לשם כּך דרוּשה לנוּ לא הסכּמה פּוֹשרת, אלא רצוֹן לוֹהט. צריך שכּל הדברים הטוֹבים, שעליהם אנחנוּ מדבּרים בּשעת התעוֹררוּת, יתוּרגמוּ לשׂפת משק, לשׂפת מעשׂים.

---

תשוּבה לדברי חברים

מאת

ברל כצנלסון

¹

תשלוּם מס לויכּוּח

הייתי רוֹצה להימנע בּתשוּבתי משׂיחוֹת צדדיוֹת וּלהתרכּז בּענין האחד והמרכּזי, ענין “ניר”, אבל לא בּי האשם אם אהיה נאלץ לשלם מס לויכּוּח. שׂמחתי לכל תביעה מעשׂית, כּמוֹ תביעת הדירוֹת מצד וֶשֶר אוֹ תביעת הקמת המִנהלה הכּלכּלית מצד זַבַּרסקי. אוּלם, לצערי, התנהל גם הויכּוּח המשקי בּחלקוֹ הגדוֹל כּויכּוּח “הכּללי”, ויסלחוּ לי החברים אם אראה לי חוֹבה לטפּל בּבירוּר כּמה ענינים שהוֹעלוּ בּוֹ.

בּמה השׂכּיל אֶרם מכּל מה שלימדה אוֹתוֹ תנוּעת הפּוֹעלים? כּלוּם למד להעריך את ערך ההוֹן הלאוּמי להתהווּתוֹ ולתקוּמתוֹ של מעמד הפּוֹעלים? את ערך “החלוּץ” וההכשרה? את ערך העברית? לא, הוּא גם לא למד דברים פּשוּטים מאלה. אפילוּ לא מידת דרך־ארץ בּפני אוֹתוֹ ציבּוּר הפּוֹעלים שאליו הוּא פּוֹנה. חבריו העידוּ כּי הם לוֹמדים בּכל זאת משהוּ, הם בּאוּ היוֹם בּתביעוֹת גדוֹלוֹת מאת הקרן הקימת. בּן־אפרים תבע כּי כּספי הקרן הקימת יוּצאוּ להתישבוּת עוֹבדת, משוּם “שהכנסוֹתיה בּאוֹת מאת המוֹני העם”, וּוֶשֶר תבע מאת הקרן הקימת אדמה לדירוֹת פּוֹעלים, משוּם שהכּספים ניתנים לה “לשם צרכי ההמוֹנים”. בּכל אלה יש חידוּש לא קטן בּפי “פּוֹעלי־ציוֹן”.

כּשאוֹמרים ל“פּוֹעלי־ציוֹן”: מה לכם וּלקרן הקימת, הם נוֹקטים טוֹן מלא חן וּפקחוּת עליוֹנה: “לעוֹלם תקח!” לא, רבּוֹתי, לא תקחוּ. ואת ההשוָאה עם הממשלה – הניחוּ! אזרח רשאי לתבּוֹע את המגיע לוֹ מאת ממשלתוֹ גם אם הוּא עוֹמד אִתה בּקשרי מלחמה. כּי על כּן ממנוּ הממשלה מתפּרנסת. היא גוֹבה ממנוּ מסים, היא גבתה מאבוֹתיו וּמאבוֹת אבוֹתיו. אבל אתם, “פּוֹעלי־ציוֹן”, הלא לימדתם אוֹתנוּ כּי אין המשל דוֹמה לנמשל, כּי הקוֹנגרס הציוֹני איננוּ פּרלמנט, וההנהלה הציוֹנית אינה ממשלה. הלא אתם, חסידי האוֹבּליגַטוֹריוּת, מכּירים רק בּגוּשפּנקה של שוֹטר, ולא בּאיגוּד לאוּמי חפשי! תדעוּ איפוֹא כּי ההסתדרוּת הציוֹנית היא קוֹאוֹפּרציה לאוּמית, והקרן הקימת היא רכוּש קוֹאוֹפּרטיבי. וּמי שאיננוּ מוֹדה בּעיקרי הקוֹאוֹפּרציה הזאת ואיננוּ נוֹשׂא בּחוֹבוֹתיה – איננוּ רשאי לדרוֹש הנאה מפּירוֹתיה. וּמי שמתפּאר בּכך שמעוֹלם לא תרם לקרן הקימת אינוֹ רשאי לדרוֹש ממנה את חלקוֹ בּאדמת ישׂראל הנרכּשת בּעמל התוֹרמים.

לשוא נעלב ושר למלה “פּרזיטים”. פּוֹעל שאינוֹ רוֹצה – ולוּ גם מתוֹך “שׂמאליוּת” – להיוֹת חבר לאגוּדה צרכּנית והוּא בּא לאחר סיכּוּם המַאזן ותוֹבע חלק בּרוָחיה, מתוֹך תפיסה של “לעוֹלם תקח”, אַל יתרעם אם ילַמדוּ אוֹתוֹ פּרק. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ היא תנוּעה של לכתחילה. “פּוֹעלי־ציון” הם מפלגה של בּדיעבד. בּאיחוּר רב הם מרכּינים את ראשם ונכנעים בּפני כּוֹח היצירה של הפּוֹעל. בּדיעבד הם מסכּימים גם לקבוּצה. ושר תוֹבע: דירוֹת לפּוֹעלים. אבל תנוּעה שהיא אחראית למה שהיא אוֹמרת כּלוּם אינה חייבת לשאוֹל: "כּיצד יגיעוֹּ הפּוֹעלים לדירוֹת? הן להקמת דירוֹת הכרחית אדמה, גם בּעיר וגם בּמוֹשבה. מי הכין לנוּ את האדמה הזאת, מי ירכּשנה? אוּלי נצרף לשם כּך שיתוּף עם ההוֹן הלאוּמי? בּדיעבד הוּא יסכּים גם לכך. הוּא הלא הכריז כּי “איננוּ מתנגד למעשׂים קוֹנסטרוּקטיביים אלא רק לאידיאוֹלוֹגיה קוֹנסטרוּקטיבית”. את המעשׂים התיר לנוּ ואת האידיאוֹלוֹגיה של המעשׂים אסר עלינוּ. מה נהדרה הסכּמה זוֹ למעשׂים בּלי אידיאוֹלוֹגיה בּפי סוֹציאליסט מַהפּכני! ואנחנוּ בּתוּמנוּ חשבנוּ כּי אין מעשׂים טוֹבים נוֹשרים מן השרווּל, אלא הם טעוּנים טיפּוּח וחינוּך והמרָצה, וקוֹדמים להם חיי־נפש, כּלוֹמר, “אידיאוֹלוֹגיה”. רק מפלגה שכּוּלה שמרנוּת כּמפלגת “פּוֹעלי־ציוֹן” מוּכנה בּדיעבד “לא להתנגד” למעשׂים שלנוּ, וּבלבד שתוּכל להוֹסיף וּלהכריז כּי היא נלחמת כּנגד אוֹתה אידיאוֹלוֹגיה שהִפרתה והצמיחה את המעשׂים הללוּ.

קוֹנסטרוּקטיביזם

אֶרם מצא את עווֹננוּ והדבּיק בּנוּ מלה מזהִירה על הסכּנה, כּשם שמדבּיקים פּתקה על בּקבּוּק רעל: רקוֹנסטרוּקטיביזם! והוּא מעיד כּי רקוֹנסטרוּקטיביזם זה הנהוּ מסוכּן עוֹד יוֹתר מהקוֹנסטרוּקטיביזם של “אחדוּת־העבוֹדה”. מה פּירוּש השם הנוֹרא הזה? אם פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ – הקמת מה שנחרב, הרי הציוֹנוּת כּוּלה, ואפילוּ אֶרם בּתוֹכה, הוּא ענין של רקוֹנסטרוּקטיביזם. אנוּ מקימים הריסוֹת עם והריסוֹת ארץ. אוּלם אם אֶרם מתכּוון בּשם המפוֹרש הזה לציין את הסכּנה שבּחידוּשה והגבּרתה של המגמה הקוֹנסטרוּקטיביסטית בּקרבּנוּ, הריני מוֹדה כּי זהוּ בּאמת ענין מסוּכּן מאד ל…אידיאוֹלוֹגיה של אֶרם. אני מוּכן לעשׂוֹת נחת־רוּח לאֶרם ולקרוֹא לחזיוֹן המסוכּן הזה בּשם לוֹעזי: ניאוֹ־קוֹנסטרוּקטיביזם. כּי משהוּ משוּם חידוּש יש בּוֹ. לצביוֹן הקוֹנסטרוּקטיביסטי היסוֹדי של תנוּעתנוּ הוֹספנוּ משהוּ: סיגלנוּ אוֹתוֹ לתנאי המשק החדשים בּארץ. תחילה בּיססנוּ את כּל תקווֹתינוּ הקוֹנסטרוּקטיביוֹת על ההוֹן הלאוּמי בּלבד. בּשנוֹת המלחמה העוֹלמית ואחריה ראינוּ את העוֹלם כּוּלוֹ עוֹמד בּתוֹך ההפיכה, ההוֹן הפּרטי היהוּדי מבקש לוֹ מפלט לספּקוּלציה ולא ליצירה משקית, והעבוֹדה העברית בּארץ עוֹדנה חלשה כּדי לכבּוֹש לה מקוֹם איתן אצל ההוֹן הפּרטי וּלהטיל עליו תפקידי בּנין משק לאוּמי. תלינוּ אז את עיקר תקווֹתינוּ בּיצירת הוֹן לאוּמי בּוֹנה. ילגלגוּ עלינוּ הפּיקחים: תקווֹתינוּ נתבּדוּ. אכן, תקווֹתינוּ נתקיימוּ רק בּחלקן. ההוֹן הלאוּמי לא הספּיק די צוֹרך הבּניה, אבל הניח יסוֹדוֹת של ממש, אשר שוּם הוֹן פּרטי לא היה עוֹשׂה כּמוֹתוֹ. הוּקם משק־עבוֹדה חקלאי, הוּקמה תנוּעת־פּוֹעלים חלוּצית. וּתנוּעה זוֹ התגבּרה והבטיחה בּמידה גדוֹלה את מקוֹמוֹ של הפּוֹעל העברי גם בּמשק הפּרטי. הפּוֹעל כּבר איננוּ עוֹמד אין־אוֹנים בּפני כּניסת ההוֹן הפּרטי. יוֹתר מזה, נשען על נסיוֹנוֹ המשקי הקוֹנסטרוּקטיבי, הוּא מסתגל לתנאי הקיוּם החדשים ולוֹמד – בּשעת חוּלשתוֹ של ההוֹן הלאוּמי – לעשׂוֹת גם את שׂכר־העבוֹדה שלוֹ למקוֹר של יצירה משקית. אכן, מהדוּרה חדשה זוֹ של קוֹנסטרוּקטיביוּת, שעברה בּכוּר המצַרף של מלחמת־קיוּם קשה וצירפה להוֹן הלאוּמי גם את מאמציו המשקיים של הפּוֹעל, והפכה מנַחלת מוּעטים למוֹרשת רבּים – “מסוּכּנת” מאד לאידיאוֹלוֹגיה של אֶרם.

קם גוֹאל לקבוּצה: אֶרם תוֹבע את עלבּוֹנה מן ההסתדרוּת! יֵרגע נא החבר אֶרם. שויוֹן זכוּיוֹתיהן של צוּרוֹתינוּ המשקיוֹת עוֹמד איתן בּהסתדרוּת. הויכּוּח הנוֹשן, שמי שהוּא ניסה להעלוֹתוֹ מחָדש, לא מצא כּאן הד. גם בּתחוּמי פּעוּלתן של הקרנוֹת הלאוּמיוֹת (מחוּץ לאוֹתם האמצעים שאפּוֹטרוֹפּסוּת־חוּץ שוֹלטת בּהם) אין חשש לקיפּוּח. אֶרם קוֹנן: כּמה שנים לא היתה התישבוּת קיבּוּצית? אוּלי נספּר לוֹ כּאן על גבעת־בּרנר, על הכּוֹבש, על נַענה, על כּרכּוּר, על הקיבּוּצים בּוָדי־חוארת²?

מס־הכנסה

בּין השאלוֹת שהוֹעלוּ בּויכּוּח, מחוּץ לנוֹשׂא ההרצאה, היתה גם שאלת מס־ההכנסה. גם זבּרסקי וגם חברים מ“פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל וּמ“השוֹמר הצעיר” עירערוּ על העמדה שנקטנוּ. חבל שהשאלה לא נתבּררה בּכתלי מוֹסדוֹת ההסתדרוּת. האחריוּת לעמדה חלה כּיוֹם על מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל בּלבד, אבל השאלה היא חיוּנית לציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, וכיון שהיתה לי יד בּנקיטת עמדה לגַבּיה, רוֹאה אני צוֹרך להעיר כּמה הערוֹת, שאין בּהן כּדי למַצוֹת את השאלה, אוּלם כּוָנתן לסתוֹר את העמדוֹת הנוֹחוֹת והפּשטניוֹת.

טוֹענים: מס־הכנסה מקוּבּל על תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה כּמס פּרוֹגרסיבי וצוֹדק ולא יתכן שנתנגד להנהגת מס זה בּארצנוּ.

סבוּרני ששאלוֹת כּלכּליוֹת וחברתיוֹת אינן צריכוֹת להיוֹת נדוֹנוֹת בּהחלטיוּת פּשטנית כּזאת. הכּללים המקוּבּלים צמחוּ בּתוֹך מסיבּוֹת מסוּימוֹת. על קרקע אחר, בּמסיבּוֹת אחרוֹת, טעוּנים גם כּללים מקוּבּלים עיוּן וּבדיקה מחָדש. מדוּע פּרץ כּל האוּלם בּצחוֹק עליז, כּשבּן־אפרים, שתבע מס־ההכנסה, הוֹסיף מיד בּתוֹם לבּוֹ גם תביעה של מכסי־מגן על התוֹצרת החקלאית? לא עצם השאלה של מכסי־מגן עוֹררה צחוֹק. לא, שאלה זוֹ היא רצינית מאד. מגרוֹנוֹ של בּן־אפרים פּרץ בּרגע זה החקלאי. גירוּי הצחוֹק בּא לנוּ משוּם שראינוּ עין בּעין דוּגמה מאַלפת של “שתי רשוּיוֹת”: מאִיגרא רמא של מס־הכנסה פּרוֹגרסיבי לבירא עמיקתא של מכסי־מגן ריאַקציוֹניים. הוָיתוֹ החקלאית של בּן־אפרים השכּיחה רגע קט מלבּוֹ את כּל התוֹרה שספג נגד מכסי־מגן, המקימים, כּידוּע, חַיִץ בּין ארץ לארץ וּמשמשים את היוּנקרים וּבעלי־האחוּזוֹת ועוֹמדים בּניגוּד לעניניו של הפּוֹעל העירוֹני. אכן, הוֹכחה נוֹספת למה שהוֹרה אוֹתוֹ זקן, קרל מַרכּס, כּי ההוָיה קוֹבעת את ההכּרה.

כּשהוֹעלתה שאלת מס־ההכנסה בּישיבת הועד הלאוּמי, מתוֹך זעקה פּטריוֹטית והטלת פַּניקה, הוֹדעתי כּי אנחנוּ, חברי מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, לא ניגָרר אחרי שוּם החלטוֹת־חפּזוֹן, כּי הענין טעוּן בּשבילנוּ עיוּן ולימוּד, כּי אין לדוּן בּשאלה זוֹ מבּלי לברר את מערכת התנאים שבּהם היא נתוּנה, וכי יתכן שתנוּעתנוּ תתמוֹך בּהטלת מס זה אם יתבּרר לה כּי תנאים מסוּימים יוּבטחוּ. וּכשם שלא נבהלנוּ מן האוירה “הלאוּמית־הפּטריוֹטית”, שהכריזה לעוֹכר ישׂראל את כּל מי שאיננוּ דוֹחה למַפרע את הרעיוֹן של מס־הכנסה, כּכה גם לא קיבּלנוּ עלינוּ את הדין של אלה הסבוּרים כּי כּל מי שאיננוּ מקבּל למַפרע את הצעת הממשלה להנהגת מס־ההכנסה בּארץ חוֹטא לפּרוֹגרס ולשויוֹן וּלעניני הפּרוֹליטריוֹן. ראינוּ את עצמנוּ זכּאים לבדוֹק את השאלה לאוֹר המציאוּת הכּלכּלית והמדינית של הארץ וּלאוֹר ענינינוּ הממשיים, ולא המוּפשטים. וּלאחר עיוּן בּאנוּ לידי הכּרה כּי בּמצב הקיים אין בּוֹ בּמס זה כּדי להגבּיר את עמדוֹתיו של הפּוֹעל, אלא להחלישן, ואין בּוֹ כּדי להביא לידי חלוּקה צוֹדקת של עוֹל המסים, אלא להוֹסיף נטל.

האוּמנם חייבים סוֹציאליסטים לקבּל בּאהבה את עצם תוֹספת המסים לממשלה? לדעתי, רשאי כּל אזרח להתנגד למס נוֹסף. אין זוֹ מצוה סוֹציאליסטית להוֹשיט יד לממשלה קפּיטליסטית בּכל פּעם שהיא רוֹאה צוֹרך להגדיל את נטל המסים. מסי הממשלה אינם מסי ההסתדרוּת. וגם את אלה לא רבּים אצלנוּ ירצוּ להגדיל. אילוּ היה בּידי להטיל מס לאוּמי כּללי לצוֹרך התישבוּת – הייתי עוֹשׂה זאת בּרצוֹן (חוֹששני שרבּים מחסידי מס־ההכנסה כּיוֹם לא יסכּימוּ למס פּרוֹגרסיבי כּזה). אבל לגבּי מסי הממשלה? ממשלתנוּ אינה צפוּיה לפשיטת־רגל. קוּפּוֹתיה מלאוֹת עדָפים. מתוֹך אהבת מוּנחים פּרוֹגרסיביים נדרשים אנוּ לקבּל בּברכה הטלת מסים נוֹספים. כּלוּם איננוּ רשאים לבדוֹק קוֹדם אחרי המסים הללוּ, לדעת מה תכנם הפּרוֹגרסיבי, אם הם כּרוּכים בּחלוּקה צוֹדקת יוֹתר של הכנסוֹת הממשלה ושל הוֹצאוֹת הממשלה?

הממשלה שהציעה את מס־ההכנסה לא קיבּלה על עצמה לבטל שוּם מס מן הקוֹדמים, מן הבּלתי־צוֹדקים בּיוֹתר. אין הבטחה לביטוּל המכס על סוּכּר למשל. אין הבטחה לביטוּל המכס על תבוּאוֹת. וּבכן, הפּוֹעל נדרש לקבּל את מס־ההכנסה רק “לשם מצוה”. יאמרוּ: לטוֹבתוֹ של הפּלח. הממשלה עוֹד לא הבטיחה אמנם כּלל וּכלל כּי הנהגת מס־ההכנסה פּירוּשה לפרוֹק מעל הפּלח את עוֹל מסיו. אוּלם אנשים טוֹבי־לב, אשר כּל מַעיניהם אך להיטיב עם הפּלח, מוּכנים להסתפּק גם בּצל של תקוה כּי הנטל החדש הזה יאַפשר לממשלה בּמרוּצת הימים להנהיג רפוֹרמה של מסי הפּלח. משפעת הרגשוֹת אידיליוֹת אין הדעת פּנוּיה לשאוֹל, שמא יש בּידי הממשלה גם כּיוֹם הזה, בּגלל העדפים הגדוֹלים שבּקוּפּתה, להקל את עוֹל המסים של הפּלח. ואגב, מהוּ עוֹל זה? מה כָּבדוֹ? ד“ר א. רוּפּין כּוֹתב בּמאמרוֹ בּ”הפּוֹעל הצעיר" כּי מסיה של משפּחה פּלחית (עוֹשׂר וּוֶרקוֹ) מצטרפים נוֹמינלית לשתי לירוֹת לשנה. למעשׂה, בּגלל ויתוּרים שוֹנים, פּחוֹת מזה. מסתבּר שהדעה המקוּבּלת כּי הפּלח נוֹשא בּכל עוֹל המסים של המדינה וּמצוה ראשוֹנה לשחררוֹ מהם – אינה אלא אַנַכרוֹניזם. לפנים בּימי המשטר התוּרכּי, לפני העליה היהוּדית, היה כּכה. בּתוֹך התקציב של שני מיליוֹן וּמחצה תוֹפסים עכשיו המסים המוּטלים על הפּלח כּמאתים אלף, כּלוֹמר, כּשבעה־שמוֹנה אחוּזים. והרי הפּלחים מהַוים קצת יוֹתר משמוֹנה אחוּזים של האוּכלוֹסין. מכּאן שהעמדת מצוּקתוֹ של הפּלח על “המסים הכּבדים”, מימרה החוֹזרת בּכל פּרוֹקלמציה מסוּג ידוּע, אינה אלא שגרה שעבר זמנה.

אין בּדעתי לברר כּאן את שאלת מס־ההכנסה מצדדיה השוֹנים, אבל רוֹאה אני צוֹרך להבליט שני מוֹמנטים, הנוֹבעים מתוֹך מציאוֹתנוּ המדינית המיוּחדת כּאן.

גם הסטטיסטיקה הממשלתית מוֹדה כּי חלקנוּ אנוּ בּהחזקת תקציב המדינה עוֹלה לארבּעים אחוּז, היינוּ, יוֹתר מכּפלים מחלקנוּ בּאוּכלוֹסין. אילוּ לפחוֹת היינוּ נהנים בּמידה הוֹגנת משירוּתי הממשלה! אנוּ קוֹבלים ותוֹבעים את חלקנוּ בּעבוֹדה וּבשירוּתים, וגם לאחר שמבטיחים אין שוֹמע לנוּ. כּל תוֹספת־מסים אינה בּאה לשנוֹת את החלוּקה הבּלתי־צוֹדקת הזאת לטוֹבתנוּ אלא לרעתנוּ. שוּם מיעוּט לאוּמי בּעוֹלם, הרוֹאה את עצמוֹ מקוּפּח בּהנאה מתקציב המדינה, לא יאמר “אמן” למס חדש. אין מקבּלים בּרצוֹן מס חדש אלא אם כּן רוֹחשים אֵמוּן לשלטוֹן, שהוּא עוֹשׂה את חוֹבתוֹ.

וכאן הנקוּדה השניה: תנוּעת הפּוֹעלים איננה יכוֹלה לגשת לשאלה זוֹ מבּחינה פוֹרמלית בּלבד, מתוֹך שבוּעת אמוּנים למוּנח המוּסכּם. תקנה המקוּבּלת בּתנאים ידוּעים עלוּלה להיפּסל בּתנאים אחרים. למשל, תנוּעת הפּוֹעלים מבקשת להגבּיר את כּוֹח המדינה. אבל כּלוּם אנוּ מבקשם להגבּיר את כּוֹחה של כּל מדינה, גם של מדינה אַבּסוֹלוּטיסטית אוֹ פאשיסטית? לא, תנוּעת הפּוֹעלים תתקוֹמם בּכל כּוֹחה נגד הרחבת סמכוּתוֹ של שלטוֹן כּזה. וּמבּחינה זוֹ צריך לעיין גם בּשאלת מס־ההכנסה. אין זוֹ שאלה פיסקאלית בּלבד. מס זה הנהוּ יוֹתר מכּל מס אחר מכשיר פּוֹליטי, מכשיר המגבּיר את כּוֹח הפּקידוּת השוֹלטת. הוּא עצמוֹ מַצריך מַנגנוֹן פּקידוּתי גדוֹל. המַנגנוֹן הזה מטפּל לא בּסחוֹרוֹת מתוֹת, אלא בּמשק חי. בּידוֹ להקל, בּידוֹ להחניק. גוֹבה המס הנקבּע כּיוֹם אין בּוֹ משוּם ערוּבּה ליוֹם המחר. זהוּ הצד הנוֹח לשלטוֹן בּמס־הכנסה, שבּפקוּדה אחת, כּוֹללת, הוּא ניתן להעלאה כּפל־כּפלים. וכן אין לסמוֹך גם על “המינימוּם הפּטוּר ממס”: היוֹם קוֹבע השלטוֹן מינימוּם אחד, מחר – בּתנוּפה אחת – הוּא מוֹריד את המינימוּם. לפיכך – לא הרי מס־הכנסה בּמשטר דמוֹקרטי, הנתוּן להשפּעת הציבּוּר וּלפיקוּח הציבּוּר, כּהרי מס־הכנסה בּשלטוֹן קוֹלוֹניאַלי. האם מעוּנין הפּוֹעל, והאוּמנם מצוּוה המַצפּוּן הסוֹציאליסטי, למסוֹר לפקידוּת קוֹלוֹניאַלית נשק חריף כּזה? אני כּוֹפר בּכך.

אין אנחנוּ יכוֹלים להתמוֹגג, כּאחרים, למשמע התלהבוּתה של הממשלה למסים “מתוּקנים” ופּרוֹגרסיביים. כּשנלחמנוּ על מסים פּרוֹגרסיביים בּעיריית תל־אביב, כּשבּיקשנוּ להנהיג מס פּרוֹגרסיבי בּכנסת ישׂראל – היכן היתה אז הממשלה? מדוּע נתנה אז את תמיכתה לאוֹיבי הפּרוֹגרסיביוּת דוקא? גם מס העליה, מס גוּלגוֹלת, הרוֹבץ בּכָבדוֹ על כּל עוֹבד־עוֹלה מחוּסר־אמצעים, יש בּוֹ כּדי להעיד על נטייתה המרוּבּה של הממשלה לפּרוֹגרסיביוּת בּמסים. אין אִתנוּ גם הבּטחוֹן כּי מס־הכנסה ישחרר קטני־ארץ ויפּוֹל בּכל כּבדוֹ על התקיפים: על החברוֹת הזרוֹת, על הפּקידוּת הגבוֹהה וכדומה. חברת “עיראק פֶּטרוֹליאוּם” פּטוּרה ממסים בּתוֹקף הזכּיוֹן שלה. והפּקידוּת האנגלית הגבוֹהה? אם גם יטילוּ עליה מחר מס יעלוּ את משׂכּוּרתה בּהתאם לכך. טרם הוּנהג המס החדש וּכבר שמענוּ על העלאה הגוּנה בּמשׂכּוֹרת הפּקידוּת העליוֹנה. מי שיבוֹא לקבּוֹע עמדה בּשאלה זוֹ אַל יטוֹל את מס־ההכנסה כּענין בּפני עצמוֹ, כּי אם כּנתוּן בּמסגרת מסוּימת של מערכת מסים, של תקציב הוֹצאה והכנסה.

מִנהלה כּלכּלית

זבּרסקי עוֹרר את שאלת המנהלה הכּלכּלית. בּהרצאתי מניתי אוֹתה בּין המוֹסדוֹת שיצרנוּ – ולא יצרנוּ. המוֹסד שהוּקם לאחר הועידה השלישית לא זכה לאריכוּת ימים. וברית פּיקוּח – אינני מכּיר אוֹתה עד כּדי להעריך – איננה יכוֹלה לבוֹא בּמקוֹם ועד פּוֹעל לעניני משק וכלכּלה. זקוּקים אנוּ למוֹסד אשר ישמש לגבּי הפּעוּלה המשקית של ההסתדרוּת מה שהועד הפּוֹעל הוּא לגבּי הפּעוּלה האִרגוּנית, המקצוֹעית והציבּוּרית, לאמוֹר למנהלת חברת העוֹבדים. קל להכריז על הצוֹרך הזה מאשר לסַפּק אוֹתוֹ. אינני מתעלם מפּקעת השאלוֹת הכּרוּכוֹת בּזה. מוֹסדוֹתינוּ בּנוּיים מתחילתם לפי עקרוֹן האוֹטוֹנוֹמיה המשקית. אוֹטוֹנוֹמיה זוֹ טעוּנה השלמה: התאָמת פּעוּלוֹתיהם של המוֹסדוֹת האוֹטוֹנוֹמיים.

יש פּעוּלוֹת שאין להן דוֹאג, אוֹ יש להן דוֹאג ואין נוֹשׂא. יש פּעוּלוֹת הנוֹדדוֹת ממוֹסד למוֹסד, מתעכּבוֹת בּגלל קשי המשׂא־וּמתן בּין מוֹסד למשנהוּ. יש פּעוּלוֹת המצריכוֹת שיתוּף בּין מוֹסדוֹת. יש איניציאַטיבוֹת ישוּביוֹת המחייבוֹת כּלים חדשים. אם הועידה תקבּל את ההשקפה כּי פּעוּלתנוּ המשקית כּוּלה צריכה להיוֹת מכוּונת וּמוּתאמת להיווּי משטר עליה והתישבוּת – לא נעשׂה זאת בּלי ועד פּוֹעל משקי.

אין המנהלה בּאה בּמקוֹם מוֹעצה לעניני משק וכלכּלה, וגם לא בּמקוֹם מכוֹן לחקירה משקית. שנַים אלה חסרים לנוּ. המחלקה הסטטיסטית של ההסתדרוּת מכוּונת בּעיקר לצוֹרך הפּעוּלה המקצוֹעית. פּעוּלוֹת בּוֹדדוֹת, בּלתי־מכוּוָנוֹת, מקוּטעוֹת, של מוֹסדוֹת בּוֹדדים אינן יכוֹלוֹת לתת לנוּ את הידיעה המקיפה בּמצב משקינוּ וּבשאלוֹת המוּרכּבוֹת והמרוּבּוֹת הכּרוּכוֹת בּפעוּלתנוּ המשקית. הסתעפוּת המשק ההסתדרוּתי מחייבת עבוֹדת חקירה שיטתית. חלפוּ הימים שכּל החשבּוֹנוֹת והידיעוֹת היוּ כּלוּלים בּכיס החָזיה של העסקן. יש צוֹרך ללמוֹד וּלהוֹסיף ללמוֹד. יש צוֹרך לשתף את הנסיוֹן והידיעה של הכּוֹחוֹת המשקיים השוֹנים. אבל גם אלה הדברים לא יוּקמוּ ולא יפעלוּ כּשוּרה אלא אם כּן תעמוֹד על גבּם מנהלה כּלכּלית הזקוּקה לעבוֹדתם ולידיעוֹתיהם. מי יבחר מנהלה זוֹ? מוֹעצת ההסתדרוּת, כּשם שהיא בּוֹחרת את הועד הפּוֹעל.

ש. לביא המשיל עלי משל: אני מחבּר כּנפי נשר לצפּוֹר קטנה. אני מוּכן לקבּל גם משל זה וּבלבד שלא להיוֹת כּמחַבּר כּנפים לגוֹלם. טרם ידענוּ אם קשירת כּנפים עלוּלה להחיש את מעוּף הצפּוֹר, אוּלם על כּל פּנים הן תעוּף, ואם גם קטנה היא. אבל תמה אני על החבר לביא שהשתמש בּמשל זה. כּלוּם לא היוּ ימים שאפשר היה לגנוֹת את ההסתדרוּת כּוּלה שאינה אלא צפּוֹר קטנה הקוֹשרת לעצמה כּנפי נשר? הצפּוֹר הקטנה עוֹד תטוּס למרחקים.

אפשר לא עסקנוּ כּאן בּגדוֹלוֹת, אבל לא צימצמנוּ כּאן את כּל כּוֹח היצירה של העם ואת כּל צרת העם בּהסתדרוּת העוֹבדים בּלבד. איננוּ מתנפּחים. אנוּ מאמינים בּכּוֹח הפּוֹעל, אבל איננוּ מצמצמים את פּעוּלת העם כּוּלוֹ בּתחוּמי מעמד הפּוֹעלים. נטיל על ההסתדרוּת מה שבּכוֹחה לשׂאת. ולמפעל הגדוֹל נבקש את הכּתוֹבת הגדוֹלה: מלוה לאוּמי.

המזהירים מפּני אילוּסיוֹת

אילוּ היה הויכּוּח מתרכּז בּנקוּדת המרכּז, בּנקוּדת הרצוֹן, כּי אז ודאי לא היה כּל מקוֹם לויכּוּח בּיני וּבין “השוֹמר הצעיר” בּשאלת “ניר”. הלא אמר אליעזר הכּהן: לדברי בּ כּצנלסוֹן על מה שצריך לעשׂוֹת יש להוֹסיף, אבל אין מהם לגרוֹע. אבל לא קל, כּנראה, לעלוֹת על הבּמה ולוֹמר: אנחנוּ רוֹצים אוֹתוֹ דבר שרוֹצים 82 אחוּזים של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל ויחד ניצוֹר אוֹתוֹ. לכן צריך לוֹמר כּמעט כּך וּלהוֹסיף “אבל”. שמעתם כּי גם על בּיאליק אין “השוֹמר הצעיר” יכוֹל לעבוֹר בּלי להתיצב וּלהשמיע: “אבל”. כּאילוּ משוֹרר האוּמה הוּא בּבחינת רזוֹלוּציה שעוֹמדת להצבּעה. ואת ה“אֲבָל אבָלים” הזה צריך אני על כּרחי לנַתח.

לעצם בּירוּר השאלוֹת מקדימים חברי “השוֹמר הצעיר” כּמה הקדמוֹת, שתכנן איננוּ אלא התיצגוּת. בּמקוֹם לדבּר לעצם הענינים, שבּהם אנוּ מסכּימים אוֹ מחוּלקים, הם מתיצבים לפנינוּ, מכריזים וּמכריזים: דעוּ מי אנחנוּ. לבל נטעה, חלילה, לבל נחליף וּלבל נמיר. כּשם שאסוּר להחליף יהוּדי שמתפּלל בּסידוּר פּשוּט בּיהוּדי שמתפּלל בּסידוּר “עם כּוָנוֹת”.

ואליעזר הכּהן המתפּלל אִתנוּ אוֹתה תפילה רוֹאה חוֹבה להזהיר אוֹתנוּ מפּני השלָיוֹת: רק לא לוֹמר שכּל פּוֹעל וכל עוֹלה עתיד להתישב. סכּנה בּגוֹ.

איני יוֹדע מי הוּא שהבטיח לכל פּוֹעל וּלכל עוֹלה שהוּא עתיד להתישב. מי הוּא שחילק שטרוֹת כּאלה? אוֹלם רוֹצה אני להבין לרוּח האַזהרה. מה תכנה המַהפּכני? וּמה ההתאמה בּין אַזהרה זוֹ לבין השיטה החינוּכית של “השוֹמר הצעיר”? כּש“השוֹמר הצעיר” מחנך את תלמידיו בּחוּץ־לארץ לעליה, דוקא לעליה בּתוֹר נוֹרמה כּללית של הנוֹער, האם הוּא אוֹמר להם: היזהרוּ מהשלָיוֹת, תדעוּ מראש כּי לא כּל אחד ואחד יהיה בּין המאוּשרים שיזכּוּ לעלוֹת? וּכשהוּא מחנך את חבריו לקיבּוּצים – האם הוּא מזהיר אוֹתם שלא כּל הקיבּוּצים יגיעוּ להתישבוּת? עד כּמה שבּקיאוּתי בּספרוּת “השוֹמר הצעיר” מַגעת לא פּגשתי שם אַזהרוֹת כּאלה לחבריו מפּני השליוֹת. ולא פּגשתי גם בּארץ קיבּוּצים של “השוֹמר הצעיר”, שמתוֹך הסתלקוּת יוַתרוּ על חלוֹם של התישבוּת. שמא חוֹשבים חברי “השוֹמר הצעיר” כּי מה שהוּא השלָיה לגבּי פּוֹעלים לא יהיה השליה דוקא לגבּיהם? האם לא מוּזר הדבר שתנוּעה כּ“השוֹמר הצעיר”, המַשקיעה את מיטב מאמציה בּישוּב חבריה והמכַוונת את חינוּך חבריה בּגוֹלה לפעוּלה ישוּבית זוֹ, דוקא היא רוֹאה צוֹרך להכריז בּקוֹל רם: אין אנוּ שוּתפים להזיוֹת. “מעמד הפּוֹעלים אינוֹ נבנה בּשוּרה ראשוֹנה בּתוֹר מעמד של מתישבים”. אולי יַראה לנוּ “השוֹמר הצעיר” כּיצד הוּא מכַוון את חינוּך הנוֹער לקראת סיסמה חסרת־השלָיה זוֹ, ואחר כּך יביא את דברוֹ לשאר חלקי התנוּעה החלוּצית.

גם החבר אהרן כּהן מזהיר אוֹתנוּ מאילוּסיוֹת, הוּא תוֹבע דירוֹת. כּנראה שהמצאת דירוֹת לאלפי פּוֹעלים־עוֹלים, נקוה לרבבוֹת, אינה אילוּסיה. אך האם תנוּעת־פּוֹעלים רגילה משׂיגה זאת בּאמצעים רגילים? “אילוּסית ההתנַחלוּת” תתנקם בּנוּ, אוֹמר החבר כּהן. מתנקמת האנַרכיה ולא שאיפת ההתנַחלוּת. אליעזר הכּהן תוֹלה את הקוֹלר בּהסתדרוּת: אם ההסתדרוּת מטפּחת את יצר ההתישבוּת – מה פּלא שהפּוֹעל פּוֹנה להתנַחלוּת פּרטית? אכן, זהוּ הגיוֹן מַרכּסיסטי: “הפּוֹעל פּוֹנה להתנַחלוּת פּרטית משוּם שההסתדרוּת מטפּחת בּוֹ את יצר ההתישבוּת. לא המציאוּת הכּלכּלית של הארץ, לא הסיכּוּיים המפוּזרים בּכל מקוֹם, לא תנאי קיוּמוֹ של הפּוֹעל, לא הצמאוֹן, של הפּוֹעל לחלקת אדמה וּלבית, אלא ה”טיפּוּח" של ההסתדרוּת מוֹציא את הפּוֹעל ממעמדוֹ!

וּמדוּע מדבּר אליעזר הכּהן קשוֹת בּיצר ההתישבוּת? הלא הוּא מטפּח אוֹתוֹ בּבית־אַלפא וּבגוֹלה, כּאחד מאִתנוּ. וכמוֹנוּ הוּא רוֹאה את האנַרכיה המשקית העוֹקרת מאתנוּ גוּשים. אם אין אנוּ יוֹדעים למנוֹע את העקירה על ידי סיפוּק צרכים חיוּניים – מה היצר הזה לעשׂוֹת את יצר ההתישבוּת שׂעיר לעזאזל?

“נִיר”

לגוּפוֹ של ענין “ניר” שמענוּ הכרזוֹת מחברי “השוֹמר הצעיר”, כּי אם לא נברר הפּעם את סמכוּת “ניר” לא תתקדם הפּעוּלה. האוּמנם זוֹהי השאלה המַטרידה אוֹתנוּ עכשיו? כּידוּע, התנהל בּהסתדרוּת ויכּוּח ממוּשך בּדבר סמכוּתוֹ של “ניר”. היוּ מרחיבים והיוּ מצמצמים. הויכּוּח נסתכּם בּקו ממוּצע וּמצא את בּיטוּיוֹ בּתקנוֹת המאוּשרוֹת. אך כּלוּם תלוּיה הסמכוּת הממשית בּחוֹברת התקנוֹת? הלא יכוֹלנוּ להעניק ל“ניר” את הסמכוּת המשפּטית הגדוֹלה בּיוֹתר, להשליטוֹ על כּל חסכוֹנוֹתיו של כּל פּוֹעל, והכּל על מקוֹמוֹ יעמוֹד בּשלוֹם. ושוּם דבר לא יזוּז. הכּל ישאר כּאֶשתקד. העיכּוּב בּפעוּלת “ניר” בּא לא ממיעוּט הסמכוּת. “גדוּד העבוֹדה” בּשעתוֹ היה חסיד של “ניר” ו“חברת העוֹבדים” צנטרליסטיים וּבעלי שלטוֹן בּלתי־מוּגבּל. אוּלם ההביאה התפיסה הזאת לידי הקדשת מרץ להקמת “ניר”? ויכּוּח על הרחבה וצמצוּם לא יקדם את משק העבוֹדה אפילוּ שעל אחד. המרחיבים לא ירויחוּ והמצמצמים לא ירויחוּ. אבל נחמיץ את השעה הנוֹחה בּיוֹתר להקמת חברת התישבוּת העוֹבדים.

בּמשך השנים הללוּ נרשמוּ 53 משקים, קבוּצוֹת, פּלוּגוֹת ואִרגוּנים, כּבנוֹת “ניר”. מאמצים נאמנים של אחד אוֹ שנים הפכוּ בּינתים את “ניר” משלט בּעלמא למוֹסד בּעל אלפי לירוֹת. ממילא משתנים גם היחסים. מה שלא עשׂה הויכּוּח הרעיוֹני עשׂתה הפּעוּלה הנאמנה. אני מקַוה שלועידה החקלאית הבּאה לא ישאר אף משק חקלאי אחד בּהסתדרוּת מחוּץ למסגרת “ניר”.

כּוֹח היצירה ולא כּוֹח הויכּוּח הוּא אשר יקבּע את סמכוּת “ניר”.

החבר אליעזר הכּהן מערער על “הפּרינציפּ העָקר של אִידנטיוּת”. שאלה זוֹ הוּחלטה מזמן, אבל כּיון ש“השוֹמר הצעיר” מעוֹרר אוֹתה בּכל הזדמנוּת מחָדש אין להימנע מבּירוּר וּמחזרה.

קיים ויכּוּח אִרגוּני בּינינוּ וּבין “השוֹמר הצעיר” בּענין “ניר”. מי הוּא הנוֹשׂא של “ניר” – המשק אוֹ האדם העוֹבד? מי הוּא בּעליו של “ניר” – קבוּצת משקים אוֹ כּלל החברים של ההסתדרוּת החקלאית?

בּשבילנוּ יש זהוּת גמוּרה בּין “חברת העוֹבדים” לבין ההסתדרוּת הכּללית, בּין “ניר” לבין ההסתדרוּת החקלאית. הם הוּקמוּ ויוּקמוּ לא רק בּכוֹח חברי המשקים בּלבד, כּי אם בּכוֹחה וּבמרצה של התנוּעה כּוּלה, והם נחלת התנוּעה כּוּלה. לא רק חברי המשקים מעוּנינים בּ“ניר” ורשאים להחליט על פּעוּלוֹתיו, אלא כּל חבר בּהסתדרוּת החקלאית. “השוֹמר הצעיר” רוֹצה כּי “ניר” ימָצא בּרשוּתם של המשקים, של מאה אוֹ שלוֹש מאוֹת משקים. זאת היא נקוּדת הפּלוּגתא בּינינוּ לבין “השוֹמר הצעיר”.

לדידנוּ, מפעל ההתישבוּת בּארץ איננוּ ענין של משקים וגוּפים התישבוּתיים בּלבד, אלא דאגת התנוּעה כּוּלה, ועל אחריוּת התנוּעה כּוּלה. גם פּוֹעל שלא זכה למשק זכּאי להשפּיע על מהלך המפעל המשקי הכּללי של ההסתדרוּת. יש להבחין בּין מפעל קוֹאוֹפּרטיבי מקוֹמי אוֹ חלקי, המתנהל על ידי החברים הפּוֹעלים בּתוֹכוֹ בּלבד, וּבין הקוֹאוֹפּרטיבים המרכּזיים של ההסתדרוּת, המרַכּזים בּתוֹכם את המרץ ואת התקווֹת של ההסתדרוּת כּוּלה. וּכשאנוּ בּאים לדרוֹש מאת הפּוֹעל את השתתפוּתוֹ הכּספּית בּהקמת “ניר” איננוּ שוֹאלים אוֹתוֹ אם הוּא נמנה על איזה גוּף משקי, וגם כּשיבוֹא לדרוֹש את זכוּתוֹ לכוון את פּעוּלת “ניר” לא נתלה אוֹתה בּהשתייכוּת לאיזה גוּף משקי. ואילוּ שמענוּ לעצת “השוֹמר הצעיר” והיינוּ מכריזים כּי “ניר” הנהוּ קנינם של המשקים, היוּ אלפי פּוֹעלים רוֹאים בּזה שלילת זכוּת, הפיכת המשק ההסתדרוּתי לקנינה של אריסטוֹקרטיה משקית בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים.

וּבשאלה זוֹ כּרוּכה עוֹד שאלה: מי הוּא הקוֹבע את דרכי “ניר”, מי בּוֹחר לועידת “ניר”, מי ממַנה את מִנהלת “ניר” – הגוּף המשקי אוֹ החבר? כּלוֹמר, משק נַהלל וּמשק בּית־אלפא הם הפּוֹסקים, השוֹלחים, הממַנים, אוֹ כּל אדם עוֹבד בּמשק הנהוּ חפשי לבחוֹר את שליחוֹ ולקבּוֹע את עמדתוֹ בּשאלוֹת “חברת העוֹבדים” ו“ניר” כּטוֹב בּעיניו, בּלי להיוֹת כּפוּף למרוּת הרוֹב בּמשק?

“השוֹמר הצעיר”, הרוֹאה את “ניר” כּנחלת הגוּפים המשקיים, שוֹלל את זכוּתוֹ האינדיבידוּאַלית של כּל חבר עוֹבד להתווֹת את דרך “ניר” ולבחוֹר בּמנהלת “ניר” לפי השקפוֹתיו וּלפי האֵמוּן הרעיוֹני והאישי אשר ירחש לנבחריו. אין “השוֹמר הצעיר” רוֹאה שוּם צינוֹר אשר דרכּוֹ רשאי החבר להשפּיע ולקבּוֹע את עמדתוֹ, בּלתי אם צינוֹר המשק. חבר שהנהוּ בּוֹדד בּמשק איננוּ רשאי להתחבּר עם חברים העוֹבדים בּּמשקים אחרים לשם השפּעה על מהלך עניני “ניר”. “השוֹמר הצעיר” שוֹלל את ה“עיקרוֹן העָקר” של זהוּת אישית בּין חבר ההסתדרוּת החקלאית וחבר “ניר” וקוֹבע עיקרוֹן אחר: זהוּת רעיוֹנית של האדם והמשק. האם כּזאת תהיה הדמוֹקרטיה הפּוֹעלית?

אסיים. דוּבּר כּאן על “תקופת הפּתוֹס הקוֹנסטרוּקטיבי” כּזֵכר לימים עברוּ. טעוּת! לא עבר ולא יעבוֹר! זהוּ הנכס היקר בּיוֹתר שתנוּעתנוּ יצרה. בּכוֹחוֹ ניצחנוּ בּקרבוֹת וּבכוֹחוֹ בּנינוּ. וּבוֹ כּוֹחה של תנוּעתנוּ, אשר שאפה תמיד למזיגת המלחמה בּמשק השׂכיר, המלחמה המדינית והסוֹציאלית, עם הפּתוֹס הקוֹנסטרוּקטיבי של הפּוֹעל. חוֹששני שזהוּ מה שחסר להרבּה תנוּעוֹת פּוֹעלים אחרוֹת.

וּבכוֹח הפּתוֹס הזה נקים את “ניר”. אם תשאלוֹּני מה הדבר הדרוּש לנוּ עכשיו בּיוֹתר מבּחינת בּיצוּר כּוֹחנוּ המעמדי – אוֹמַר: “ניר”! ואם תשאלוּני מהוּ הדבר הנדרש מאתנוּ עכשיו בּיוֹתר מבּחינת תפקידנוּ החלוּצי בּהגשמת הציוֹנוּת – אוֹמַר: “ניר”!

---

אֵבל ארלוזורוב

מאת

ברל כצנלסון

אֵבל ארלוזורוב

מאת

ברל כצנלסון

---

אחים בּכאב

מאת

ברל כצנלסון

¹

מתוֹך הכּאב יש הכרח לקרוֹא להתאַפּקוּת.

רבבוֹת אנשים כּוֹאבים, מזוּעזעים. אין יוֹדע פּשר הפּשע. אין מבין מי יכוֹל היה לארוֹב לחייו של אַרלוֹזוֹרוֹב.

הלבבוֹת הנסערים קוֹלטים השערוֹת, סברוֹת – אחת רעה מחברתה.

מה קל להיחָפז ולהיאָחז בּאיזה נוּסח מַסבּיר, להיאָחז ולתלוֹת את הקוֹלר בּאיזה חוּג, בּאיזה ציבּוּר; להיאָחז וּלהסיק מסקנוֹת.

יש איפוֹא הכרח, הכרח – למען נוּכל להמשיך בּמפעל שבּוֹ חי ועליו מת חיים ארלוֹזוֹרוֹב – לדרוֹש מכּל אחד התאפּקוּת, שליטה עצמית מוּחלטת.

כּל סברה חטוּפה עלוּלה להרעיל עלינוּ את החיים. רק חקירה יסוֹדית, קפּדנית ודַקדקנית, שלא תנוּח ולא תשקוֹט עד שתמצא את האמת – רק היא תשחרר אוֹתנוּ מאימת סברות מַרעילוֹת.

תהא הוַדאוּת מרה כּאשר תהיה, אבל תהיה וַדאוּת, וַדאוּת ולא סברה.

ואַל תבוֹא שוּם השערה בּמקוֹם חקירה החוֹתרת אל האמת הוַדאית.

כּוּלנוּ,כּוּלנוּ נתבּעים לא ללכת אחרי ניחוּשים ואחרי חשדים.

אַל יוֹסיף איש מַכאוֹב על מַכאוֹבנוּ.

---

אחרי מיטתוֹ

מאת

ברל כצנלסון

¹

מה נוֹרא הדבר! וּמה נוֹרא הדבר הזה לנוּ, לבני הדוֹר הראשוֹן לתנוּעת העבוֹדה בּארץ, שאנוּ מוֹבילים לקבוּרה את הצעיר שבּחבוּרה, את הארי שבּחבוּרה.

לא בּמקרה נפל חיים ארלוֹזוֹרוֹב חלל. היד הטמאה קלעה אל לבּוֹ של בּחירנוּ, אל מי שהתנוּעה העמידה בּמקוֹם הבּוֹלט בּיוֹתר. ולא בּמקרה הוּעמד בּמקוֹם זה. לא רק בּגלל כּשרוֹנוֹתיו הגדוֹלים. התנוּעה שלנוּ דוֹרשת מאת האדם יוֹתר מכּשרוֹנוֹת. היא דוֹרשת תכוּנוֹת נפש ואוֹפי. הוּא היה “העילוּי” של התנוּעה, אך יש עילוּיים שמכזיבים. ארלוֹזוֹרוֹב לא הכזיב. תנוּעתנוּ היא יוֹרשת היהדוּת הקדוּמה, כּמוֹה היא מַחמירה בּמצווֹת. והיא דוֹרשת מאת חבריה: “בּכל לבבך וּבכל נפשך וּבכל מאוֹדך”. ארלוֹזוֹרוֹב נתן את הכּל.

לא פּעם אנוּ מעמידים את עצמנוּ ואת חברנוּ בּמקוֹם המוֹשך אליו את כּדוּר האוֹיב. כּל אחד מאִתנוּ נתבּע לעמוֹד בּנסיוֹנוֹת, לא רק בּנסיוֹן המות, אלא גם בּנסיוֹנוֹת החיים. וחיים ארלוֹזוֹרוֹב ידע לעמוֹד בּנסיוֹן ראשוֹן לתנוּעתנוּ: נאמנוּת. תלמיד גימנסיה פּרוּסית, שחוּנך לפּטריוֹטיזם גרמני, והוּא בּחר ודבק בּעמוֹ, בּתנוּעת השחרוּר והעבוֹדה של עמוֹ. השָנים – שנוֹת המהפּכה, ולפני הצעיר המחוּנן פּתוּחים כּל המרחבים – קַריֶרה אקדמית, קַריֶרה מדינית – והוּא בּחר לא בּחיי הרפּוּבּליקה הגרמנית הגדוֹלה, אלא בּעמוֹ הדל, בּארצוֹ הקטנה וּבתנוּעת העבוֹדה של עמוֹ, הדלה אף היא. בּימים שאחרים נשׂאוּ את נפשם “לגדוֹלות” ישב הוּא ולמד עברית. הוּא חינך את עצמוֹ על ספרוּת העבוֹדה, על גליוֹנוֹת “הפּוֹעל הצעיר”, ונשבּע אמוּנים לדגל זה, וּבכל התמוּרוֹת שמר אמוּנים.

מאָז בּאוּהוּ נסיוֹנוֹת על נסיוֹנוֹת. כּל אחד בּמקוֹמוֹ היה אוּלי נגרר אחריהם. אך הוּא ויתר על הכּל והעמיד את עצמוֹ לשירוּת התנוּעה. מה “מעט” יכוֹלה תנוּעתנוּ לתת לבּוֹחרים בּה! כּל המרדף קריֶרה וכבוֹד ו“עֶמדה” – אַל יפנה הנה. אין בּידי תנוּעתנוּ אלא להטיל תפקיד גדוֹל וּלהעניק אֵמוּן גדוֹל למי שיזכּה בּעיניה. לאֵמוּן זה וּלתפקיד זה זכה חיים ארלוֹזוֹרוֹב.

עוֹד יסַפּרוּ רבּוֹת על חיים ארלוֹזוֹרוֹב ועל אשר פּעל בּשנוֹת חייו הקצרים, בּחמש־עשׂרה שנוֹת שירוּתוֹ. עבוֹדת שירוּת ולא שׂררה של מפַקד. רבּים הם בּימינוּ בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת שוֹנוֹת המתנשׂאים לפקד. ארלוֹזוֹרוֹב לא היה מפקד. עם כּל כּשרוֹנוֹתיו ועצמאוּת מחשבתוֹ ועוֹז־רוּחוֹ ועם כּל יכלתוֹ להילָחם בּכל מקוֹם לכל מה שחשב לנכוֹן, ידע להרכּין את ראשוֹ בּפני כּוֹחה המוּסרי של התנוּעה, בּפני חכמת־החיים שלה. הוּא היה מלא כּבוֹד והערצה למחנה העמלים, החלוּצים והמַגשימים, אשר להם היה לפֶה. בּכוֹח הצירוּף הזה של כּשרוֹנוֹת ויחסי־נפש זכה להיוֹת הטריבּוּן של התנוּעה. לא היה טריבּוּן טוֹב ממנוּ למפעל הציוֹנוּת, למפעל העוֹבד בּציוֹנוּת – אם בּימי שאוּ וסימפּסוֹן², כּשצריך היה להשיב מלחמה לאוֹיב, אם בּקוֹנגרסים הציוֹניים, כּשצריך היה להבהיר וּלהסבּיר עמדוֹת.

בּשביל רבּים קיים ארלוֹזוֹרוֹב בּמַה שהיה, בּמה שהספּיק לעשׂוֹת, בּהישׂגים שהשׂיג. אנחנוּ רוֹאים בּוֹ הרבּה יוֹתר מזה, – אנחנוּ רוֹאים את ארלוֹזוֹרוֹב אשר עוֹד לא היה, אשר היה עתיד להיוֹת, את ההישׂגים אשר היוּ גנוּזים למעננוּ, את השׂיאים אשר נשקפוּ לוֹ.

כּאן נקוּדת־הכּאב המיוּחדת. תנוּעת העבוֹדה, בּכל פּינוֹתיה וּמַערכוֹתיה, צפוּיה לכדוּרי־אוֹיב, רגילה לקבּל אוֹתם. יוֹדעים אנוּ כּי פּגעים ואסוֹנוֹת אוֹרבים לנוּ. חיים אנוּ בּתקוּפה טרוּפה, בּה תנוּעוֹת שלמוֹת מתימרוֹת לעשׂוֹת היסטוֹריה בּידים טמאוֹת, בּשפיכת דמי נקיים, בּהתזת ראשי מנהיגים ויוֹצרים. ארוּרה כּל תנוּעה, תהיה אשר תהיה כּסוּת־העינים שלה, אשר דרך זוֹ היא דרכּה, אשר מעשׂים טמאים הם מכשיריה.

נגזל בּן־יחיד, בּן־חמוּדוֹת, מאת האם השכּוּלה, נגזל בּעל מאשת נעוּרים, נגזל אב מאת ילדיו, נגזל שליח נאמן מאת תנוּעתנוּ כּוּלה, ויוֹתר מזה: תקוה נגדעה, תקוָתנוּ לראוֹת את חיים ארלוֹזוֹרוֹב בּמלוֹא גידוּלוֹ וּפעליו.

יש בּארץ פּינה נוּגה – אַרזה. הרצל נטע בּמוֹצא בּרוֹש צעיר, סמל התקוה והחזוֹן. אֶרז־הרצל קראוּ לוֹ. בּאה יד זרים, שנשארה נעלמה וּבלתי־ענוּשה עד היוֹם הזה, וגדעה את האֶרז. אך מי שגדע את אֶרז־הרצל לא גָדע את חזוֹנוֹ של הרצל. מאז מלוּוה חזוֹן זה בּסמל הנוֹגה של הארז הגדוּע. לאֶרז־הרצל הגדוּע דימיתיך, אחינוּ חיים!

כ“ד סיון, תרצ”ג.

---

בּיוֹם השבעה

מאת

ברל כצנלסון

¹

תשעה הלילוֹת שעברוּ עלינוּ מליל־השבּת המר ההוּא היוּ לרבּים מאִתנוּ לילוֹת נדוּדים. לילוֹת כּימים – נדוּדים. ועדיין לא נוּכל לוֹמר כּי שבה נפשנוּ למנוּחתה. עַם בּאֵבל! לא רק בּמקוֹמוֹת שציבּוּרים גדוֹלים מתכּנסים בּהם, גם בּאוֹהלים רחוֹקים וּמבוּדדים. יתכן שהמות, שיש בּוֹ משוּם סיוּם, משוּם גמר־מלאכה, זוֹרק אוֹר חדש על חיי אדם. בּזה אני מבקש להסבּיר את העוּבדה שלא רק אלה שעמדוּ עמוֹ בּמחיצת העבוֹדה, שתלוּ בּוֹ תקווֹת, אלא גם רבּים מהמחנה המתנגד, שבּעוֹדוֹ בּּחיים לא נמנעוּ מיַדוֹת בּוֹ אבנים ואפילוּ מזרוֹק בּוֹ רפש, מתאבּלים עכשיו יחד אִתנוּ. ויש גם משהו יוֹתר מאֵבל, משהוּ הנוֹבע מתוֹך המסיבּוֹת האיוּמוֹת של האסוֹן הזה.

אין לנוּ עדיין המרחק הנכוֹן להערכה אישית וציבּוּרית. אין אִתנוּ יוֹדע מה יהיה ערכּוֹ של הרגע הזה, איזה תאריך יהַוה בּתוֹלדוֹת הישוּב והציוֹנוּת. אין אנוּ יוֹדעים עוֹד אל נכוֹן מה אבד לנוּ. ואם אַרשה לעצמי, על פּי דרישת חברים, לאמוֹר כּמה דברי־הערכה, אַל נא יתקבּלוּ הדברים כּהערכה שלמה. בּיקשתי להימנע מכּל הפרזה וגוּזמה, שאנוּ מתרחקים מהן בּעוֹד אנשינוּ בּּחיים.

חיים ארלוֹזוֹרוֹב עלה למדרגת מנהיג בּתוֹך ציבּוּר מיוּחד בּמינוֹ, בּציבּוּר שלא קל לרכּוֹש בּוֹ עֶמדה וּמדרגה, בּתוֹך “עם חכם ונבוֹן”, שיש בּוֹ אלפי בּעלי השׂכּלה, אוֹפי, יכוֹלת נפשית וּדרישוֹת נפשיוֹת גדוֹלוֹת. והוּא עלה למדרגת מנהיג לא רק בּמשפּחתוֹ, בּתנוּעת הפּוֹעלים שעל בּרכּיה גדל, אלא גם למדרגת מנהיג לעם כּוּלוֹ. אם לא הכּל חפצוּ להכּיר בּזה בּעוֹדוֹ בּחיים, הרי עכשיו הוּכּר הדבר. היוֹת מנהיג – לאדם שלא הביא אתוֹ לא הוֹן, לא עמדה ציבּוּרית – אין זה מן הדברים הקלים בּחברה הקיימת. ואצלנוּ בּציבּוּר הפּוֹעלים – לא גבּאים, לא פּרנסי ציבּוּר שפּרקם נאה, היוּ אצלנוּ למוֹרים ולמחַנכים. וּלאַרלוֹזוֹרוֹב חסר אפילוּ הגיל הדרוּש. בּגיל צעיר בּיוֹתר קשה הדבר גם בּמחננוּ. לא מעטים חזוּ מעצמם וּמבּשׂרם את נקמת הגדוֹלים, המבוּגרים, בּמי שהתפּרץ למחנם לפני “הגיל”. לחיים אַרלוֹזוֹרוֹב לא היוּ גם “מרפּקים”. לא בּזרוֹע כּבש את עמדתוֹ בּציבּוּר. ולא משוּם שלא נשׂא נפשוֹ לגדוֹלוֹת, אלא משוּם שלא היה זקוּק למַרפּקים. בּר־מזל היה, הכּל נשר אליו, התבּקש אליו, ניתן לוֹ על נקלה. ואם כּי מעצוֹרים רבּים היוּ לוֹ גם על דרכּוֹ זאת הקלה והמהירה – בּכל חברה יש מעצוֹרים, ויש גם חברים וידידים שאינם מוֹדים על נקלה בּצעירים עוֹלים – לא ידע כּל מרירוּת. מתוֹך מזג קל נלחם את מלחמוֹתיו. היה כּוּלוֹ ההיפך מאוֹתוֹ טיפּוּס “המנהיגים” אשר כּל פּעוּלתם היא נקמה על היוֹתם “מקוּפּחים”. יש תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת רבּוֹת היוֹנקוֹת ממרירוּתם וּמנקמתם של אנשים “מקוּפּחים”, אנשים שראוּ עצמם נוֹעדים לגדוּלה, אם בּחיים ואם בּספרות, והעוֹלם לא הכּיר בּהם, והרי אֶרס־המרירוּת המפעפּע בּהם נהפּך לכוֹח מניע וּמפעיל וּמעלה אוֹתם “מעלה־מעלה”, ויש גם המוֹנים – ואפילוּ המוֹני משׂכּילים – שכּוֹרעים בּפני “גבוּרה” זוֹ. תנוּעתנוּ, תנוּעת מעמד מקוּפּח בּתוֹך עם מקוּפּח, איננה תנוּעה של אישים מקוּפּחים. חיים אַרלוֹזוֹרוֹב סימל בּנפשוֹ את האוֹפי השָלֵו, המלא הוּמוֹר והבלגה על פּצעים ועל מרירוּת.

בּין האישים הבּרוּכים שצמחוּ בּשׂדוֹתינוּ מהַוה אַרלוֹזוֹרוֹב סוּג מיוּחד וּמקוֹם מיוּחד לוֹ בּהם. תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית היא תנוּעת־עם רחבה. זה מזמן שיצאה מכּלל כּת, ושוֹנה היא בּאָפיה וּבהֶרכּבה האנוֹשי מכּל מפלגה אחרת בּישׂראל. היא כּבר כּיוֹם יוֹתר ממפלגה: העוּבּר של העם העוֹבד לעתיד לבוֹא. ואין פּלא שריכּזה בּתוֹכה יסוֹדוֹת אנוֹשיים מטיפּוּסים שוֹנים. היא השליכה את חַכּוֹתיה לכל מעמקי החיים בּישׂראל: לישיבה ולאוּניברסיטה, לכּרך ולכּפר, למזרח ולמערב, מכּל מקוֹם שָלתה את נאמניה. וּכשם שיש בּתנוּעתנוּ היסוֹד האנוֹשי מטיפּוּסוֹ של ה“מקוּבּל”, הדוֹחק את הקץ, איש הרגש השׂשׂ לקראת עקידה, כּן יש בּה גם איש ההגיוֹן והאיזמל השׂכלי. ארלוֹזוֹרוֹב – אם מוּתר לקבּוֹע מַסמרוֹת בּהגדרת מהוּתוֹ של אדם צעיר, שאך זה יצא מתחוּם הבּחרוּת, שלא הגיע עדיין לגיל בּגרוּת מלאה, שנתוּן היה בּמצב של צמיחה בּלתי־פּוֹסקת – היה שייך למשפּחת אוֹתם אנשי־מוֹחין בּישׂראל שאַחד־העם הגדיר אוֹתם בּשם “שלטוֹן השׂכל”. שלטוֹן השׂכל איננוּ רק ענין של אידיאוֹלוֹגיה, אלא גם של אוֹפי, של תכוּנה. אחד־העם יִחס תכוּנה זוֹ לרמבּ"ם. הגדרה זוֹ חלה ודאי גם על קרל מַרכּס וגם על אחד־העם עצמוֹ.

הטיפּוּס האנוֹשי הזה, המחוּנן בּכוֹחוֹת שׂכליים גדוֹלים והמאמין בּכוֹח “הנגלה” השׂכלי, מַשחיז את כּל מכשיריו הללוּ לשם השׂגת דבר־מה שמעֵבר ל“שׂכל”. מאחוֹרי המאמצים והמלחמה הרציוֹנַליסטית הזאת קיים רקע אי־רציוֹנלי עמוֹק שבּלעדיו אין ממש בּכל הספּקוּלציוֹת השׂכליוֹת. מאחוֹרי כּל החישוּבים השׂכליים השקוּפים והאכזריים עוֹמדת אידיאה, היוֹנקת ממעמקים: מן ההיסטוֹריה, מן הגזע, מן החזוֹן, והשׂכל מבקש להשׂיג את פּתרוֹנה של האידיאה בּאמצעים של מַמשוּת, בּאמצעים המתקבּלים על השׂכל. מי שחדר לויכּוּחים שהתנהלוּ בּינינוּ הכּיר את הצד הבּוֹלט הזה שבּנפשֹוֹ. היה לנוּ ויכּוּח גדוֹל לפני שש – שבע שנים בּשאלת המשקיוּת. היה הדבר בּתקוּפת המַשבּר, בּשעה שהאָכּספּנסיה הגדוֹלה של ההסתדרוּת הוּשבּרה מפּני מכשוֹלים חיצוֹניים וּפנימיים. הוּא היה המַטיף לרציוֹנַליוּת משקית, כּשם שהטיף אחר כּך לרציוֹנליוּת פּוֹליטית. הוּא ניסח אז מימרה זוֹ, בּקירוּב: “לחלוֹב את הפּרה צריך בּלי אידיאוֹלוֹגיה ציוֹנית אוֹ סוֹציאליסטית”. כּלוֹמר: מה שלא יהיוּ מקוֹרוֹתיה הנאצלים של האידיאה, הרי הגשמתה נתוּנה לחוּקים מַתמטיים, טכניים, וּבפניהם צריך להיכּנע. על פּיהם וּמתוֹכם צריך למצוֹא את דרך ההגשמה.

הצד הרציוֹנליסטי הבּוֹלט שבּארלוֹזוֹרוֹב איננוּ מספּיק להסבּיר את אישיוּתוֹ. אילמלא נקרא צד זה לשרת דבר־מה יוֹתר עמוֹק וכבוּש בּפנים אי אפשר היה להבין את דרך חייו. רק בּרגעים רחוֹקים, בּעיקר לא מעל הבּמה הציבּוּרית והספרוּתית, היתה מבצבּצת העֵדוּת שכּל השאיפה הזאת למוּשׂגים וַדאיים של זמננוּ איננה אלא חיפּוּשׂ דרך להגשמת צרכים נפשיים היוֹשבים בּמעמקים. קראוּ לנוּ בּמסיבּת המשפּחה מכתב שכּתב בּימים הראשוֹנים שבּא לארץ, מכתב מלא רגשים וגילוּיים של עלם עוֹלה, ציוֹני תמים. מעוֹלם לא הרשה ארלוֹזוֹרוֹב לעצמוֹ גילוּי כּזה בּציבּוּר, בּספרוּת.

אני נזכּר בּשיר של משוֹרר עברי בּלתי־ידוּע, יוֹסף הלוי², הפּרוֹפסוֹר הפּריסאי יוֹצא המזרח, מראשוֹני המבשׂרים את התחיה הלאוּמית. הוּא הספּיד את שלמה מוּנק וקרא עליו: “בּך מצאוּ קוֹר נבוֹן ולהב חוֹזה”. כּזה הוּא טיפּוּס מסוּיים של אנשי־רוּח בּישׂראל. לטיפּוּס זה, דוֹמה לי, שייך אַרלוֹזוֹרוֹב.

לא היה תפקיד נעוּל בּפניו, ועוֹד לפני זמן־מה אי אפשר היה לקבּוֹע היכן מקוֹמוֹ המוּחלט, המיוּעד לוֹ, אם בּשטח המשקי אוֹ המדיני, ואם בּבירוּר המחשבה של התנוּעה. לא היתה וַדאוּת בּזה. אך בּמקוֹם אחד אין לפקפּק שהיה כּוּלוֹ שלוֹ. כּל תנוּעה גדוֹלה יש לה צוֹרך בּ“מֹשה” שלה וּב“אהרוֹן” שלה: בּמחוֹקק וּבמַבּיע. תנוּעה שהיא עשירה בּכוֹחוֹת פּנימיים עמוּקים יש לה צוֹרך בּמסבּיר, בּמיַצג בּפני אוֹהב ואוֹיב. לתנוּעתנוּ לא היה “משה רבּנוּ” אינדיבידוּאַלי, אישיוּת מחוֹקקת. הכּלל כּוּלוֹ, הכּלל החלוּצי, למן הבּיל"וּיי הראשוֹן ועד הפּוֹעל הראשוֹן של העליה השניה ועד מה שחלוּץ “ותיק” עתיד לחַדש בּתוֹכנוּ, – כּל זה מצטרף לדמוּת המחוֹקק הקוֹלקטיבי, היוֹצר של חיים ציבּוּריים חדשים, אֶתיקה והוָיה חברתית. זכוּת זוֹ אין אנוּ תוֹלים בּיחיד, אלא בּכּלל וּבאישיו. אך אין לפקפּק שבּארלוֹזוֹרוֹב ניתן לנוּ המבַטא, “אהרוֹן” שלנוּ. משה היה, כּידוּע, “כּבד־פּה וּכבד־לשוֹן”. ואם נכוֹן הדבר לגבּי משה האיש, על אחת כּמה שנכוֹן הדבר לגבּי תנוּעתנוּ שהיא כּבדת־פּה וכבדת־לשוֹן. הרבּה יוֹתר משיש בּיכלתה להבּיע על ידי טוֹבי הוֹגיה ועוֹשׂיה – חי בּה. ותמיד היא זקוּקה להסבּרה, ללימוּד, ליִצוּג, היא צריכה להסבּיר לכל שבטי ישׂראל, לכל קיבּוּצי הגוֹלה, לאֶברי האוּמה המדוּלדלים – לגַשר וֹּלקָרב. תפקיד זה אין אנוּ יוֹדעים למלא אלא מעט מן המעט, והרבּה נענשנוּ על כּך. אוּלם תנוּעה שכּמוֹתנוּ, עַם קטן בּין עמים רבּים, שדרך שחרוּרוֹ קשוּרה בּמסיבּוֹת פּוֹליטיוֹת ששוּם אוּמה לא ידעה כּמוֹתן, שיש לוֹ צוֹרך תמיד להשיב מלחמה שערה, לדבּר אל “שבעים אוּמה ולשוֹן”, לנהל סניגוֹריה, לבטל עלילוֹת וקטרוּגים – אצלנוּ תפקיד המיצג הוּא תפקיד מיוּחד בּמינוֹ. ולא מקרה הוּא שאוֹתם שנַים־שלוֹשה האנשים שגילוּ יכוֹלת זוֹ נעשׂוּ כּל כּך יקרים לעם. ולא בּמקרה רבּוּ הפּרטנדנטים לתפקיד זה. והעם ידע תמיד להבחין בּין המתנשׂאים “למלוֹך” וּבין הקרוּא לתפקיד. “אהרוֹן” שלנוּ, כּלפּי כּל העוֹלם, היה חיים אַרלוֹזוֹרוֹב.

בּאחד מנאוּמיו האחרוֹנים בּועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אמר בּערך כּך: “אנוּ היהוּדים מדבּרים בּינינוּ בּשׂפה מיוּחדת, אינטימית, שׂפה משפּחתית”. הוּא עמד והסבּיר כּמה קשה לתרגם ממנה לשׂפוֹת לוֹעזיוֹת, לפרש את הלָך מחשבוֹתינוּ וענינינוּ בּמוּשׂגים המתקבּלים על אחרים. ואת התפקיד הזה הטיל על עצמוֹ. מן המעט שהספּיק אפשר לראוֹת לאן יכוֹל היה להגיע.

ועוֹד משהוּ לענין זה:

החבר אַרלוֹזוֹרוֹב הביא אתוֹ לעבוֹדתוֹ הדיפּלוֹמטית רכוּש שלא ידעוּהוּ אצלנוּ. הדיפּלוֹמטיה המוֹדרנית, בּת הזמן, יוֹדעת היטב מה היא רוֹצה ואיך להגן על זה, יוֹדעת את הדברים לדיוּקם, לפרטיהם. ידיעה, זוֹ לא היתה, לצערנוּ, נחלת הדיפּלוֹמטיה בּציוֹנוּת. הכּל היה בּנוּי עדיין על קוֹניוּנקטוּרה, על להטי יחסים, על קסמים אישיים. ארלוֹזוֹרוֹב היה אוּלי הראשוֹן שצירף לדיפּלוֹמטיה הציוֹנית את הידיעה היסוֹדית לפרטי פּרטים, בּכל ענין וענין שעליו היה צריך להגן. הוּא לא סמך על נסים ועל השראה. הוּא הכשיר את עצמוֹ. הוּא למד והתכּוֹנן.

כּל אחד מאתנוּ מתנסה בּחיי הארץ. כּל אחד מאתנוּ נדרש לעמוֹד בּנסיוֹנוֹת שלוֹ, שגם הקרוֹב אליו אינוֹ יוֹדע עליהם. איני יוֹדע את נסיוֹנוֹתיו הפּרטיים של ארלוֹזוֹרוֹב. אבל הכּרתי בּמקצת את נסיוֹנוֹתיו הציבּוּריים. נסיוֹנוֹ הראשוֹן היה בּעוֹדנוּ רך וצעיר, והוּא – ההתדבּקוּת בּארץ־ישׂראל החיה. בּאוֹתה שכבה אינטלקטוּאַלית שבּגרמניה שבּה התחנך ארלוֹזוֹרוֹב היוּ מבוּגרים ממנוּ, שבּאו לציוֹנוּת עם “שֵם”, עם עָבר, עם בּגַז' עשיר. אוּלם ההתדבּקוּת של רבּים מהם בּציוֹנוּת היתה – יסלחוּ לי – כּאחד הענינים הרוּחניים הרבּים שאנשים משׂכּילים “מתענינים” בּהם. ואם לא מן השׂפה ולחוּץ, הרי מחוּץ לשׂפה, מחוּץ להתדבּקוּת האמיתית בּשפה העברית, בּהוָיה התרבּוּתית העברית. ארלוֹזוֹרוֹב שהגיע לציוֹנוּת בּגיל רך בּיוֹתר, כּשאדם עלוּל עוֹד להמיר על נקלה כּל מיני אהבוֹת, דבק בּארץ־ישׂראל, בּעוֹבד העברי, בּתרבּוּת העברית – בּאהבת עוֹלמים. הוּא לא הסתפּק בּמַה שלמד בּבחרוּתוֹ מפּי מוֹרים. יכּיר בּזה כּל מי שעקב אחרי כּתיבתוֹ, מי שראה כּיצד עבר מכּתיבה מתוּרגמת לכתיבה עברית חיה, תוֹך שימוּש עצמי בּאוֹצרוֹתיה.

נסיוֹן שני מכריע היה בּחייו, וגם בּיחסינוּ אליו: אב תרפ"ט. חוֹדש קשה לא רק בּיסוּריו, בּקרבּנוֹתיו, אלא גם בּתוֹצאוֹתיו. מי שלא נתנסה קוֹדם בּנסיוֹן האמוּנה והכּפירה, מי שנתקל אז לראשוֹנה בּשאלת החיים, העתיד והצדק של הציוֹנוּת, היה זה לוֹ נסיוֹן קשה וּמכריע, וראינוּ אנשים רבּים, לכאוֹרה מוּשרשים בּציוֹנוּת וּבתרבּוּת ישׂראלית, בּרפיוֹנם. ראינוּ איך נגזרה אמוּנתם מלבּם, איך נכנעוּ בּפני כּוֹח האַנסים, איך אבד מהם בּטחוֹנם בּצדק העמוֹק של תנוּעתנוּ. ארלוֹזוֹרוֹב שהיה אחד הראשים המתוּנים בּיוֹתר שבּינינוּ, שנהג שנים רבּוֹת להראוֹת על צדקת הצד השני וּלהדגיש את משקל הכּוֹחוֹת שצריך להתחשב בּהם, היה זקוּק לכוֹח מיוּחד כּדי לעמוֹד בּנסיוֹן זה, הפטאלי לרבּים. והוּא עמד. בּהוּמוֹר המיוּחד שלוֹ אמר: “בּמאוֹרעוֹת אב הכּרתי בּי שיש לי עדיין פּספּוֹרט של יהוּדי אוּקראיני”. כּוֹח ההגבה שלוֹ שהוּבלט בּמלחמת שאוּ וסימפּסוֹן, בּישיבוֹת הוַעדה הפּוֹליטית בּלוֹנדוֹן, שבּגללה זכה הוּא וזכינוּ אנחנוּ לתוֹאר הגנאי “וייטשפּל”, הראה מה כּוֹחוֹ לעמוֹד בּנסיוֹן.

שתים־שלוֹש מלים על יחסים אישיים: גם כּאן רצוֹני לדבּר ללא הפרזה. בּכמה מצבים הייתי בּר־פּלוּגתא שלוֹ. ודוקא משוּם כּך אני חש בּיחוּד את אֳפי הויכּוּח אתוֹ. אינני זוֹכר מתוַכּח אחר כּמוֹתוֹ שיעוֹרר בּיריבוֹ את כּוֹחוֹתיו הרוּחניים, ורק את אלה, ולא רגש של וַכחנוּת ונַצחנוּת וּנטיה פּרטית. אינני זוֹכר אוֹתוֹ בּמצב של נפגע, של אדם המגין על עמדה “ויהי מה”, מתוֹך היוֹתוֹ כּבוּל לעמדה שלוֹ. חוֹפש הכּוֹח השׂכלי המגין בּכל אמצעי התבוּנה, השוֹאף לחדוֹר לדברי המתוַכּח, ציין את האוֹפי האינטלקטוּאַלי שלוֹ. כּל הרוֹצה להיוָכח בּזה יעבוֹר על חלקי הויכּוּח שנשארוּ רשוּמים בּפרוֹטוֹכּוֹלים.

ורק בּאוֹתה סביבה רעיוֹנית טהוֹרה של תנוּעתנוּ, שאינה יוֹדעת נַצחנוּת אישית והתנשׂאוּת, אפשר היה לטפּח יחסים טהוֹרים משמץ איבה וקנטוּר וניגוּד אישי. ואפשר היה לנהל בּה בּירוּרים המכוּוָנים רק לגוּפוֹ של ענין.

עכשיו יחסר לנוּ בּכל ויכּוּח אחד ממשתתפיו העיקריים. וּלצער הכּלל יצטרף גם הכּאב הפּרטי הזה, שהחיים האינטלקטוּאַליים הללוּ, שהרווּ חברים מסכּימים והִפרוּ חברים מתנגדים וחוֹלקים – נפסקוּ.

האסוֹן כּאילוּ בּא להדגיש שגוֹרל אחד טרגי מבריח את כּל המחנה מיוֹם תל־חי ועד יוֹם תל־אביב, מן השוֹמר בּמערכה, ועד המדינאי העוֹמד על המשמר. אין בּינינוּ מבוּטחים, אין שאננים. תלַוה איפוֹא הכּרת אחדוּת זוֹ של הגוֹרל והקרבּן את תנוּעתנוּ כּוּלה ותעמיק בּנוּ את הרגשוֹת הדביקוּת והנאמנוּת שבּהן כּוֹחנוּ.

העם העברי נתן לחיים ארלוֹזוֹרוֹב משמר־כּבוֹד, למעלה מכּל המשוֹער. נבכּה שלא ידענוּ לתת לוֹ משמר חיים, שלא ידענוּ לשמוֹר עליו מרגימת־אבנים וּמסכּנת המכּה מן המארב. היה בּידינוּ פּקדוֹן יקר, שרק עכשיו אנוּ עוֹמדים על ערכּוֹ, ולא ידענוּ לנצוֹר אוֹתוֹ. אין אנוּ יכוֹלים להעריך את תוֹצאוֹת האבידה מתוֹך המסיבּוֹת הנוֹראוֹת שאנוּ נתוּנים בּהן כּיוֹם. קשה האבידה גם לוּ בּאה מן השמים, אך היא בּאה מידי אדם. קשה אם בּאה מידי אוֹיב טמא זר, קשה וּמחרידה אם יש אפשרוּת להעלוֹת על הדעת שבּאה מידי יהוּדי, ואפילוּ אם הוּא יהוּדי זר ואוֹיב העוֹמד מחוּץ למחנה, כּאילוּ עוּבדה זוֹ של מציאוּת “יהוּדי אוֹיב” נוֹטלת מן החרדה. על אחת כּמה וכמה מחרידה האפשרוּת לחשוֹב, כּאילוּ אפשר להשלים עם רעיוֹן האֵימים, שבּתקוּפה זוֹ בּהיסטוֹריה של עמנוּ נמצאה יד שכּיונה את הכּדוּר. ואיוּמה מזה היא העוּבדה שאנוּ יכוֹלים עוֹד להרחיק לכת בּחשש הזה. וההכּרה שלא קמוּ זקני העדה ולא יכלוּ לקוּם וּלהישבע בּבטחוֹן גמוּר: “ידינוּ לא שפכוּ את הדם הזה” – היא הנוֹראה בּיוֹתר.

שפּרינצק הזכּיר (בּמאמרוֹ בּ“הפּוֹעל הצעיר”) את גדליה בּן אחיקם, זה השׂריד האחרוֹן של שלטוֹן עצמאי יהוּדי שנשאר לנוּ אחרי החוּרבּן הראשוֹן ושנפל בּידי יהוּדים מנוּוָלים. מי יוֹדע לאיזוֹ מפלגה הם היוּ שייכים וּמי היוּ בּני בּריתם? נישָבע כּוּלנוּ כּי יוֹם מוֹתוֹ של חיים ארלוֹזוֹרוֹב לא יהָפך לנוּ ליוֹם גדליה³. הפסדנוּ פּקדוֹן יקר, אך יש עוֹד יקר ממנוּ – והיא תנוּעתנוּ. והיא קוֹדם כּל תנוּעה טהוֹרה, ואין כּוֹחה אלא בּטהרתה. אנוּ חיים בּתקוּפה של תנוּעוֹת טמאוֹת, המוֹשכוֹת את הלב בּכוֹח הבּרוּטליוּת, האַלָמוּת והרֶשע. אך לא בּאמצעיהם ננַצח אוֹתם. אמצעי טוּמאה לטמאים, אמצעים טהוֹרים לטהוֹרים. אַל תראוּ בּתביעה זוֹ, שלי ושל ההסתדרוּת כּוּלה, סימן של חוּלשה, ראוּ בּזה כּוֹח! התנַהגוּתנוּ בּימי־נסיוֹן מרים אלה היא תקבּע את מקוֹמנוּ ואת ערכּנו בּחיי־העם בּיוֹם־מחר.

זכרוֹן אישינוּ הדגוּלים יקר לנוּ, אין תנחוּמים לאָבדנם ואין פּדיוֹן לצער. לא אֵבל־עם הוּא זה, אלא זעם־עם. אבל גם זעם העם צריך להיוֹת טהוֹר. גם זעם־העם צריך שיוּבל בּאפיקים ישרים וּטהוֹרים. אַל נא תסתפּקוּ בּאֵמוּן למנהיג המת. תאמינוּ בּתנוּעה החיה! ואז עוֹד יהיה אתנוּ חיים שנים רבּוֹת, ולא רק בּאוּלם הגדוֹל הזה, שהנהוּ כּבר קטן בּשבילנוּ, אלא בּרחבי האוּמה, אשר תראה בּוֹ, בּנוּ, בּתנוּעתנוּ את הנוֹשׂא החלוּצי של גאוּלתה.

---

ויכּוּח מאוֹנס

מאת

ברל כצנלסון

¹

מי יתן החרש תחרישוּן

וּתהי לכם לחכמה.

(איוֹב י"ג, ה')

א

גם לשתוֹק אין נוֹתנים לנוּ. רוֹדפי־שלום הם וּמבקשי־מרגוֹע, וגם שתיקתנוּ מפריעה את שלוֹמם וגוֹזלת את מנוּחתם. והרי הם מדבּרים, בּנחת, בּצער על שאנחנוּ איננוּ עוֹמדים על הגוֹבה, וֹּבהרגשת עליוֹנוּתם הם, אצילי־הכּוַנוֹת ויִשרי־הדרך. וּבראש נקיי־הדעת עוֹמד המפקד בּעצמו מר ז’בּוֹטינסקי. תוֹם־לבּוֹ וּבוֹר־כּפּיו מגיעים עד כּדי כּך שהוּא מוּכן להישבע בּקוֹלי־קוֹלוֹת שאיננוּ מסוּגל לחשוֹד אפילו בּחבר פּק"פּ, בּאשר מאמין הוּא בּאמוּנה שלמה כּי “שוּם יהוּדי לא היה יוֹרה בּאדם כּאַרלוֹזוֹרוֹב, אם היהוּדי אינוֹ משוּגע”. ויוֹתר מזה: רוֹחב דעתוֹ מגיע לידי כּך שהוּא מבטיחנוּ (למַפרע!), כּי אִילוּ אפילוּ הוּכח שמר סטאלין בּעצמוֹ הוּא הרוֹצח, הרי זה לא ישמש עדיין הוֹכחה, שהמפלגה היא האחראית לפּשע (“מאָמענט”, 23 בּיוּני). אכן, לא רק תוֹם־לב ואמוּנה קדוֹשה בּאחדוּת האוּמה, אלא גם מחשבה מדינית בּלתי־משוּחדת: מה לרוֹצח מדיני וּלמפלגתוֹ?

והעטים עוֹבדים בּזריזוּת. פּתחוּ אנשים טוֹבים, נוֹחי מזג, אשר לא יחמיצוּ הזדמנוּת לגלוֹת את רוֹחב תפיסתם וּלהטיף קצת מוּסר ליוֹשבים בּשפל. ואחריהם יצאוּ חוֹצץ כּל נבוּב לב וכל שׂכיר עט להרבּוֹת להג והטפה וּמתק־לשוֹן על שלוֹם ועל מַשׂטמת־אחים, ועל הפּירוּד האוֹכל ועל חרפֹּת החשדוֹת. ואחר כּך בּאו בּני המחנה עצמוֹ: הדוּצ’ה עצמוֹ מתפּאר וּמתבּרך כּי אם לפוּלמוֹס הרי כּוֹחוֹ וכוֹח חבריו יפה מכּוֹחנוּ; “חזית העם”, עתוֹן הפּוֹרנוֹגרפיה והחרחוּר, התנער ודוֹרש “להבּיט בּאֵמוּן על אחים־ציוֹניים”; ו“המטרה” מוֹדיעה בּגאוֹן: “הנסיוֹן להוֹשיב על ספסל “החקירה” (בּמרכאוֹת דוקא, בּ. כּ.) את “הרביזיוֹניסטים” (שוּב מרכאוֹת, בּ.כ.) נחל מפּלה גמוּרה”.

אם כּכה מתהוֹללת הציניוּת, אַל נא יתרעמוּ עלינוּ אם נצא מגדר שתיקה, אם נאמר בּגלוּי: לא, הנסיוֹן להוֹשיב על ספסל החקירה את הרביזיוֹניזם עדיין לא התחיל!

לא בּנוּ האשם אם שתיקתנוּ נשמעת כּזעקה. אכן, יש בּרצח ארלוֹזוֹרוֹב דבר־מה הזוֹעק עד לב השמים, הנוֹקב עד תהוֹם הוָיתנוּ. ושוּם שתיקה לא תשתיק זעקה כּבוּשה זוֹ.

מיוֹם האסוֹן גזרנוּ על עצמנוּ שתיקה. לא צו הממשלה, אלא צו עמוֹק הרבּה יוֹתר. צו שבּלב. צו הכּרת מצבנוּ בּארץ וּבעוֹלם. מרגע זה שמבּעד אסוֹן־הרצח נשקף האסוֹן הגדוֹל הימנוּ, אסוֹן־הרוֹצח, מאוֹתוֹ רגע שנשקפה אלינוּ האפשרוּת בּלבד שהרוֹצח הוּא יהוּדי, ושיתוֹאר אפילוּ יהוּדי שאיננוּ מחוּץ למחנה, מרגע זה גברה האימה. בּאוֹתה שעה ראינוּ לעצמנו חוֹבה לתבּוֹע מאת ציבּורנוּ, הכּוֹאב והנסער, בּטרם כּל, שישמוֹר את נפשוֹ מכּל מוֹקש וּמכּל תוֹספת אסוֹן.

הזהרנוּ וחזרנוּ והזהרנוּ מפּני כּל סברה חטוּפה, מפּני כּל השערה הדוֹמה לוַדאוּת, מפּני כּל מסקנה נמהרה, מפּני כּל שמוּעה שלא נבחנה דיה. קראנוּ להתאפּקוּת וּלצלילוּת־הדעת. הזהרנוּ מפּני כּל מעשׂה אוֹ נסיוֹן של מעשׂה העלוּל להמיט שוֹאה על הישוּב, מפּני כּל מה שיש בּוֹ להכתים את התנוּעה אוֹ לחלל את זכר החבר הנרצח. מתוֹך הכּרת הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּסביבה האוֹפפת אוֹתנוּ והמבקשים לגָרוֹת אוֹתנוּ וּלהתגרוּת בּנוּ – דרשנוּ מאת חברינוּ שלא להגיב על דיבּוּרים קנטרניים ולא להיגָרר אחרי מעשׂים מגרים.

ואת צו השתיקה קיימנוּ קוֹדם כּל בּעצמנוּ. לא פּירסמנוּ השערוֹת, מיעטנוּ גם בּוַדאוּיוֹת. סגנוֹן־השוּנד העתוֹנאי, שהתחיל את מעשׂיו בּיצירת אוירת־התפּעלוּת וּמשיכה לנאשם (“קלסתר פּנים סלָבי נאה”, “אברים חטוּבים” וכוּ'), לא הביא אוֹתנוּ לידי גינוּי הנאשם. לא קבענוּ אליו יחס מלכתחילה. לא נגענוּ גם בּחבריו וּבמדריכיו. לא הוֹקענוּ פּשעים מאתמוֹל. לא סיפּרנוּ לקוֹראינוּ מה כּתבוּ וּמה הפיצוּ בּבוֹקר יום הרצח. לא הוֹקענוּ את צביעוּתם של אלה שכּתבוּ בּידיהם הטמאוֹת למחרת הרצח על “המת היקר”, וימים אחדים לפני זה כּתבוּ: “חשוּדה מאד נסיעתוֹ של ד”ר ארלוֹזוֹרוֹב ללוֹנדוֹן. חוּטים נמתחים… חוּטים של ממש ושוּתפוּת למזימה בּין הסוֹכנוּת, הנציב וּמשׂרד המוֹשבוֹת" (א. בּן־חוֹרין בּ“דוֹאר היוֹם”, י"ז סיון); את נַבלוּתם של אלה אשר קוֹננוּ כּי “נפל חלל בּעד זה שגם הוּא רצה לגאוֹל את המוֹלדת האוּמללה הזאת” (“חזית העם”, כּ"ד סיון), לאחר שכּתבוּ בּכ“ב סיון כּי “מה שד”ר ארלוֹזוֹרוֹב – – מציע להפסיק את החרם ולבוֹא לידי הסכּם עם היטלר רק בּעד בּצע כּסף, הרי זה חשוּד מאד וּמוּזר מאד. – – ההסכּם הזה שאליו שוֹאף ארלוֹזוֹרוֹב וחברוֹ בּן־גוּריוֹן הוּא רק חיקוּי להסכּם סטאלין עם היטלר – – הציבּוּר היהוּדי בּארץ וּבחוּץ־לארץ יפגוֹש את הבּרית המשוּלשת “סטאלין־היטלר־בּן־גוּריוֹן” בּבוּז וּבשאָט־נפש. ולא תהא סליחה לאלה שמפּני בּצע כּסף מכרוּ את כּבוֹד עמם לעיני כּל העוֹלם הנאוֹר למטוֹרפים שבּאַנטישמיים. העם היהוּדי תמיד ידע להעריך כּראוּי את מוֹכרי כּבוֹד עמם ותוֹרתם, יֵדע גם כּיוֹם להגיב על הנבלה הזאת, הנעשׂית לעיני השמש וּלעיני העוֹלם כּוּלוֹ” ("בּרית סטאלין־בּן־גוּריוֹן־היטלר, מאת יוֹחנן פּוֹגרבּינסקי; הפּיזוּר בּמקוֹר הנאלח).

לא גילינוּ את השקר המתוֹעב של אלה אשר כּל ימיהם עסקוּ בּפּוֹרנוֹגרפיה ציבּוּרית וּבחרחוּר־אש וּבהרעלת בּארוֹת, ועכשיו קראוּ פּתאוֹם ל“אֵמוּן הדדי” והתחילוּ דוֹגלים בּשם “הרעיוֹן המשוּתף” וּ“משמעת מאוּחדת בּישוּב”. שתקנוּ, כּי לא חפצנוּ לתת יד לאלה ההוֹפכים את המוֹלדת לגיהינוֹם, ואת ראשית בּנין־עם לסתימת הגוֹלל. ודוֹמה כּי עכשיו לאחר שבוּעיִם איוּמים אלה, על כּאבם וזעמם, על גילוּייהם וּשמוּעוֹתיהם וּפּרוֹבוֹקציוֹתיהם, אנוּ יכוֹלים לוֹמר כּי בּפנים, בּקרב מחנה העבוֹדה לא היתה תביעת ההסתדרוּת לשוא. עברוּ עלינו השבוּעַים בּלי תגרוֹת, בּלי מהלוּמוֹת, בּלי התפּרצוּיוֹת, בּלי קרבּנוֹת.

לכאוֹרה אפשר היה לחשוֹב כּי כּל מי שהוּא רוֹדף שלוֹם, מי שדוֹגל בּשם כּבוֹד האוּמה, מי שרוֹאה את עצמוֹ ממוּנה על האַזהרוֹת מפּני הסכּנוֹת שבּמלחמת אזרחים, היה צריך להעריך משהוּ את ההתאַזרוּת הנפשית הזאת, היה צריך למצוֹא בּקרבּוֹ קוֹרטוֹב של טַקט (לפחוֹת, אם לא רגש־אמת) לגבּי האבלים והכּוֹאבים, שלא לגרוֹת אוֹתם לפוּלמוֹס, שלא לזרוֹת מלח על פּצעיהם. אפשר היה לחשוֹב כּי אם עשירים אנוּ כּל כּך בּשוֹפרוֹת וּבחצוֹצרוֹת להרעיש את העוֹלם כּוּלוֹ על כּל קוֹרטוֹב של סכסוּך והתפּרצוּת, והכּל מתוֹך צער על מוּמיה וּפשעיה של ההסתדרוּת, הלא יֵדעוּ עכשיו האנשים להעריך כּלשהוּ את מאמציהם של אלה אשר בּמוֹח עצמוֹתיהם וּבכל כּוֹח אִרגוּנם (זה האִרגוּן המנוֹאץ תמיד!) שמרוּ עלינוּ מפּני אסוֹנוֹת וּפוּרענוּיוֹת חדשים. אוּלם ערימת “הספרוּת”, המתגַבּבת על שוּלחני מיוֹם ליוֹם, מעידה כּי מי שקיוה לכך חשד בּכשרים. לתפיסה זוֹ דרוּש, כּנראה, כּוֹח שיפּוּט אחר וּתכוּנוֹת נפשיוֹת אחרוֹת.

שעה אחת אחרי רצח רַטינאוּ² הפך הרייכסטאג הגרמני לבית תגרוֹת וּמהלוּמוֹת. קריאוֹת “רוֹצח!” נזרקוּ בּפּנים, צירים הוּשלכוּ החוּצה.

ואצלנוּ לא רייכסטאג, לא צירי מדינה, אלא ציבּוּר, המוֹן עם. ציבּוּר צעיר, פּצוּע בּלבּוֹ, מוּרתח, מוּתקף. וציבּוּר זה גילה מאמץ עליוֹן של שליטה בּרוּחוֹ, בּעצביו, בּידיו. ציבּוּר זה הציל לא רק את כּבוֹדוֹ, כּי אם את כּבוֹד כּוּלכם. לא רק את עתידוֹ, כּי אם את עתידנוּ, עתיד כּוּלנוּ, הוּא לא נתן שוּם הזדמנוּת לאוֹיב לשׂמוֹח, שוּם הזדמנוּת למשכּיני־סדר מן החוּץ – להתערב בּינינוּ.

בּעינַי ראיתי טלגרמה שחוּבּרה על ידי אדם אחד, בּא־כּוֹח אחד העתוֹנים הלוֹעזיים הגדוֹלים בּעוֹלם. הטלגרמה ניבּאה ערב הלוָיה: “מחכּים להתנַגשוּיוֹת חמוּרוֹת בּין… לבין וכוּ'”. ציבּוּרנוּ והסתדרוּתוֹ המנוֹאצת – הם שעשׂוּ לאַל כּל מיני נבוּאוֹת כּאלה.

הציבּוּר העוֹבד רשאי להתבּרך בּהתנהגוּתוֹ זוֹ. ואל יחדל ממנה. לא פּרי חוּלשה היא, כּי אם פּרי כּוֹח, כּוֹח־אמת. המהלוּמוֹת בּרייכסטאג לא שמרוּ על גרמניה מנצחוֹנם של רוֹצחיו. אנחנוּ מאמינים וּבוֹטחים, כּי כּוֹח ההבלגה וּצלילוּת־הרוּח של הפוֹעל בּארץ לאחר רצח ארלוֹזוֹרוֹב והחלטתוֹ־פּלדה לבער את הטוּמאה מקרב הציוֹנוּת, יסירוּ מעלינוּ כּל סכּנה של השתלטוּת רוֹצחיו, יהיוּ אשר יהיוּ.

ב

וּבכן: דרכּי ההסתדרוּת לא זכּוּ בּעיני הזכּים והישרים. קריאוֹתינוּ בּלשד התמצית: לאחריוּת, למשמעת, להבלגה – אינן מניחוֹת את דעתם של אניני־הדעת.

לא זאת הם רוֹצים מאתנוּ. אין רוֹצים שנבליג, אלא שנַשלים. אין רוֹצים שנשלוֹט בּרוּחנוּ, אלא שנַרדים את עצמנוּ. רוֹצים מאתנוּ לא שנשתוֹק אלא שנשקוֹט. שנפשנוּ תשקוֹט כּשם שנפשם הם שוֹקטת. ואז, רק אז, יבוֹא המרגוֹע. אז תבוֹא האחדוּת הלאוּמית המיוּחלת. אנשים טוֹבים ו“ישרים” מכּל המחנוֹת יאחזוּ איש בּיד רעהוּ, יצאוּ לרחוֹבוֹת קריה ויאמרוּ לאלה האנשים אשר עוֹדם נסערים: עקרוּ מלבּכם כּל מחשבוֹת זרוֹת. ראוּ, הנה אנוּ רוֹחשים זה לזה “אֵמוּן הדדי”. אנוּ מוֹפתכם! – ושלוֹם על ישׂראל.

ואנחנוּ, הרשעים, נוֹדה: לא יכוֹלנוּ לקבּל את היד הטוֹבה הפּשוּטה לנחוּתי־דרגה שכּמוֹתנוּ. לא יכוֹלנוּ למלא אחרי העצה הטוֹבה. לא שקטנוּ. אש־האבידה צוֹרבת בּלבבוֹת רבּים, רבּים, וגם מים רבּים של פּוּלמוֹס נגדנוּ לא יכבּוּה.

כּמה חליפוֹת עברוּ עלינוּ מאז ליל־הרצח. רק רגע־קט ניתן לנוּ, לעם האָבל, להתיחד עם אֵבל ארלוֹזוֹרוֹב האיש. רק רגע. אך דוֹמה שרגע זה הקיף, בּהרף עין, קצוי עוֹלם, עוֹלמוֹ של ישׂראל. רבּים וּרחוֹקים, בּני ספֵירוֹת חיים שוֹנוֹת וּרחוֹקוֹת, הרגישוּ רגע אחד מה אבד לנוּ. הרגישוּ פּתאוֹם, הרגשה הבּאה ממקוֹרוֹת נעלמים, את חין־ערך האבידה… אבל ההרגשה מה אבד הלא בּאה בּלוית ההרגשה: איך אבד. דוֹמה ששוּם מספּיד לא הבּיע את אשר חלף וחי בּלבבוֹת בּרגע זה כּאשר הבּיע זאת ארלוֹזוֹרוֹב עצמוֹ על מיטת־המות בּאמרוֹ לדיזנגוֹף, לפי המסוּפּר: ראֵה מה עשׂוּ לי! מלים אלה, ההוֹלמוֹת את קצם של ז’וֹרֶס, של קוּרט אייזנר, של גוּסטב לַנדוֹאָר, של רַטינאוּ, של מַתיאוֹטי³.

רצוּפה לעוּבדת הרצח בּאה תעלוּמת הרוֹצחים. הגיבּוֹרים הללוּ, אשר בּיצעו את הרצח, חסרה להם גם אוֹתה מידה של רגש כּבוֹד לעצמם, “למפעלם”, לנקמתם, לחוּגם שלהם, שגם בּהימלטם לא ראוּ חוֹבה להוֹדיע בּרבּים על מה ולמה רצחוּ את ארלוֹזוֹרוֹב, מהוּ מוֹלך ה“אידיאה” אשר על מזבּחוֹ הקריבוּ חיי אדם, תקוה צעירה של עם מבקש שחרוּר. חוֹסר אוֹמץ־רוּח לקבּל בּרבּים את האחריוּת למעשׂי “גבוּרתם”, התכּחשוּת זוֹ למעשׂה רוּחם וידיהם שגילוּ האנשים, אשר זממוּ ורקמוּ את חזוֹן הרצח והשׂיגוּ את מבוּקשם, היא מידה אָפיינית לסוּג ידוּע של רוֹצחים פּוֹליטיים. סוּג זה, הרוֹצח את מתנגדיו הרעיוֹניים מתוֹך ספּוֹרט, ידוּע למדי בּתנוּעוֹת מסוּימוֹת בּעוֹלם.

וּבתעלוּמה זוֹ מסכוּ הם את טיפּת־הרעל המרה בּיוֹתר לכוֹס היגוֹנים שלנוּ.

השאלה: מי וּמאין – הסתירה מאחריה את כּל השאר. וּשאלה זוֹ מַשמעוּתה המרה היא: מחוּץ אוֹ מבּית?

מבּחינת שוּרת ההגיוֹן המדיני הרי ודאי מוּזר הדבר ואי־רציוֹנלי בּהחלט מה שנראה, כּי לעמנוּ קל היה יוֹתר לקבּל את האסוֹן אילוּ ידע אל נכוֹן כּי יד אוֹיב מחוּץ היא. אוּלי משוּם שכּבר הוּרגלנוּ בּכך, שחיינוּ בּין העמים עוֹמדים בּסימן הטרגי של “בּדמַיך חיי”, עדיין לא השלמנוּ בּשוּם אוֹפן עם מחשבת־התוֹפת כּי גם ההיסטוֹריה הפּנימית שלנוּ לא תימלט מלחיוֹת בּדמיה, ושגוֹרל אוֹתם העמים העוֹשׂים את חייהם בּימינוּ בּדם וּבבוֹץ יהיה גם מנת חלקנוּ.

עינוּיים אלה ליווּ את תעלוּמת־הרצח. רבּים הם המתענים. רק צבוּעים ושַרלַטַנים הם היוֹדעים ונשבּעים בּשם כּל האֵלים, כּי שאלה זוֹ אינה קיימת כּלל. מה שפל וּמה ספסרי הוּא להציג חשד כּהמצאה של מפלגה לשם טוֹבת־הנאה. שוּם מפלגה לא בּדתה מלבּה את החשד המַבעית. ידעתי אנשי־מפלגה מוּבהקים, אנשי מלחמה ציבּוּרית, אשר דחוּ מלבּם וּמלב אחדים כּל שמץ של חשד. הפּחד מפּני החשד דחה משיקוּל־דעתם כּל סברה וכל הוֹכחה. אם גם שמעתי אנשים שאין להם כּל ענין בּריב־מפלגוֹת אצלנוּ, זקנים וּזקנוֹת תמימים וּכשרים, אשר היוּ ראשוֹנים להבּעת החשד. ידעתי אנשים, אשר שוּם אדם לא יפקפּק בּמידת יהדוּתם, ציוֹנוּתם וּכלל־ישראלוּתם, והאנשים הללוּ אינם חדלים להתענוֹת בּשאלוֹת אלה. וידעתי אנשים, אנשי מלחמה ציבּוּרית, אשר אבידת ארלוֹזוֹרוֹב היא להם אבידה אישית, והם לא בּכוּ למראה ארוֹנוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב, אבל שפכוּ דמעוֹת בּהגיע אליהם השמוּעה מי ומי הנחשדים.

עמדנוּ בּחיינוּ בּכמה חזיתוֹת קשוֹת, עמדנוּ שנים רבּוֹת בּחזית של פּרעוֹת, בּחזית של שמירה. אוּלם לא חפצנוּ להאמין, לא יכוֹלנוּ להאמין, כּי עוֹד צפוּיה לנוּ חזית כּזאת.

וּמציאוּתוֹ של חשד זה בּלבבוֹת היא היא שעוֹררה את הקצף על ההסתדרוּת. כּשמר בּבּקוֹב⁴ (“המטרה”, גליוֹן 14) ראה בּעיניו “יהוּדי שכּמעט בּכה על “החוּרבּן החדש” ש”גָלה כּבוֹד מישׂראל" (וּסתם “יהוּדי” בּפי מר בּבּקוֹב ודאי איננוּ חבר מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל), אין לוֹ בּיאוּר אחר לדבר אלא “מַפריחי שמוּעוֹת”. הכריזוּ איפוֹא על חשד זה כּעל קנין של מפלגה, ואחר כּך, כּמוּבן – כּהמצאה של מפלגה, ואחר כּך – כּאמצעי בּ“ספסרוּת של בּחירוֹת”. משעה זוֹ כּבר עבר מרכּז הענין מן האבידה, מן הרצח, אל – פּשעי ההסתדרוּת הכּבדים. עכשיו אפשר כּבר להסיח את הדעת מכּל מה שאירע לנוּ, אפשר למעשׂה להשלים עם מהדוּרה שניה וּשלישית של רצח ארלוֹזוֹרוֹב (ידעתי, כּי אם אוֹציא דיבּוּר משוּנה זה מפּי, אם אוֹמַר כּי גוֹרלוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב צפוּי לכל אחד מאִתנוּ – הרי אני מאבּד את חִני בּעיני כּל יהוּדי פּיקח, שימדוֹד אוֹתי בּמבּטוֹ כּמי שעצביו נתרוֹפפוּ ודעתו חָלשה עליו. אוּלם הנה כּתב לתוּמוֹ מר איתמר בּן־אבי – “דוֹאר היוֹם” מי' תמוּז – בּלשֹונוֹ עליזת־המרוצה המחבּבת לקבּוֹע “ראשוֹנוּת”: “מעשׂה הזוָעה של רצח ארלוֹזוֹרוֹב – הראשוֹן למעשׂים כּאלה מאז חוּרבּנינוּ הגדוֹלים”. ניבּא ומי יוֹדע מה ניבּא?). עם מה שהיה ועם מה שעלוּל להיוֹת אפשר להשלים. אבל אי אפשר בּשוּם אוֹפן להשלים עם ההסתדרוּת, אשר בּקריאוֹתיה לציבּוּר חסרוּ, לפי דברי מר בּבּקוֹב הנ"ל, “המלים הלבביוֹת: כּיצד לא תבוֹשוּ, יהוּדים, ולא תיכּלמוּ, כּיצד יכוֹל היה לעלוֹת על דעתכם הרעיוֹן הטמא הפּרוֹבוֹקציוֹני הזה שתוּכל להיוֹת מפלגה בּישׂראל שיש לה איזה קשר עם הפּשע המתוֹעב הזה!”

וּמר דניאל סירקיס⁵ – אשר זכה לשני שוּלחנוֹת, גם של “המזרחי” וגם של “חזית העם”, וּבינתים בּשעת מבוּכה, הספּיק להגיע אל “המטרה” – אינוֹ רוֹצה לשמוֹע על “התאַפּקוּת”. הוּא, אשר הטיף כּל ימיו, כּידוּע, לאהבת הפּוֹעל והסתדרוּתוֹ, אינוֹ הוֹלך בּקטנוֹת, הוּא רוֹצה דוקא בּ“טיהוּר האַתמוֹספירה משׂנאת אחים ושׂימת קץ לרעיוֹן של “אפשרוּת”, שאיזה ציבּוּר שהוּא בּישׂראל אחראי לרציחת ארלוֹזוֹרוֹב”.

והוּא גם יוֹדע כּיצד לעשׂוֹת זאת:

”שכּל המפלגוֹת והמנהיגים האחראיים בּישׂראל וּבציבּוּר יוֹדיעוּ גָלוּי שאין כּל יסוֹד להאשים איזה ארגוּן שהוּא בּישׂראל בּרצח האיוֹם וכוּ' ".

בּפני ישרי־לב וּטהוֹרי־פּה כּאלה מי יעמוֹד?

ועדיין אנוּ עוֹמדים בּמריֵנוּ. וגם בּשעה זוֹ לא נעשׂה שקר בּנפשנוּ. ונאמר את אשר אִתנוּ:

אנחנוּ אסרנוּ על עצמנוּ את הדיבּוּר, אבל לא אסרנוּ על עצמנוּ את ההרהוּר, כּדבר בּיאליק בּליל האַזכּרה.

ג

כּדי למנוֹע כּל טעוּת: אישיוּתוֹ של הנאשם אינה עוֹמדת בּשוּם קשר עם הויכּוּח. יתכן כּי סטַבסקי הוּא צדיק גמוּר. יתכן כּי מר ז’בּוֹטינסקי הבּז, כּידוּע, לכל “ספּקוּלָציה של בּחירוֹת” והמכריז עכשיו כּי הוּא הוֹלך להרצוֹת “לעירוֹ של סטבסקי”, יגיל וישׂמח בּתלמידוֹ וּבבן־מפלגתוֹ. יתכן כּי מר אבּא אחימאיר יֵבוֹש ויכּלם שהשכּין בּחדרוֹ אדם שאינוֹ אלא “צמחוֹני” וּ“בטלן”. כּל זה יתכן. אך לא בּזה אנוּ עוֹסקים. אמנם גם לגבּי גילוּי אישיוּתוֹ של הרוֹצח יכוֹלוֹת, כּנראה, להיוֹת השקפוֹת שוֹנוֹת. הרצוּי הדבר אוֹ בּלתי־רצוּי, אם חוֹבה היא, אם יהוּדי הגוּן ואדם הגוּן צריך לרחק מזה? מר ז’בּוֹטינסקי, כּידוּע, איננוּ מסוּגל לחשוֹד בּכלל בּיהוּדי שיהא מסוּגל למעשׁה רע (מחוּץ, כּמוּבן, ליהוּדי חבר ההסתדרוּת וּמחוּץ למשתתפי “עתוֹנוֹ שלוֹ בּעבר” – אלה, כּידוּע, “עוֹמדים מחוּץ לאוֹפק המוּסרי” שלוֹ, של ז’בּוֹטינסקי – וּבצדק!). וּלפיכך הוּא מדבּר בּהעוָיה של בּוּז, ההוֹלמת אוֹתוֹ כּל כּך יפה ושהוּא שוֹלט בּה כּל כּך, על הכּיעוּר שבּדבר “אם צעיר מצעירי ישׂראל נלחם ממש על חייו בּידי גוֹיים, ויהוּדים יאַרגנוּ דוקא ציד עליו”. ז’בּוֹטינסקי, שהתיר לתלמידיו בּמלחמתם עם הפּוֹעל העברי את עזרת המשטרה הבּריטית והערבית ואת עזרת בּתי־הסוֹהר של ממשלת ארץ־ישׂראל, אינוֹ מתיר, כּנראה, ליהוֹּדים להגן על נפשם, על נפש בּחיריהם, על נפש תנוּעת גאוּלתם, על גוֹרל תחייתם המדינית, מפּני מתנקש, אם המתנקש הוּא יהוּדי. אכן, מַדרגה גבוֹהה של סוֹלידריוּת לאוּמית, מדרגה שאין למעלה הימנה! ואוּלי אין למטה הימנה? האין זאת התפיסה המזוּיפת של כּבוֹד ישׂראל המחַפּה על כּל מעשׂה־תוֹעבה ועוֹשׂה את עצמה שוּתפת לוֹ? האין זאת התפיסה הכּוֹזבת של סוֹלידריוּת לאוּמית הנוֹתנת יד לרוֹצח, מַפקירה את דמי הנרצח וּמַסגירה את הקרבּנוֹת העתידים לידי מרצחיהם?

מוּשגינוּ אנוּ על סוֹלידריוּת לאוּמית ועל חרדה לכבוֹד ישׂראל הם שוֹנים בּתכלית. כּבוֹד ישׂראל ואחדוּת ישׂראל דוֹרשים מאתנוּ שנבקש את הדבר האחד אשר עוֹד נשאר לנוּ בּזה: לדעת את האמת לאמיתה. אין כּוֹח בּעוֹלם הזה אשר יחזיר לנוּ את ארלוֹזוֹרוֹב. אין תנחוּמים לאבידה ואין כּפּרה למעשׂה, וכל עוֹנש לעוֹשׂה אינוֹ אלא הבל־הבלים. אבל חיינוּ לא יהיוּ חיים, כּבוֹדנוּ לא יהיה כּבוֹד, אם לא נדע את האמת, אם בּענין זה, הנוֹגע בּנשמת בּית חיינוּ, אפשריים טשטוּש והעלמה והסתרת האמת, על ידי מי שיכוֹל לעזוֹר לגַלוֹתה. לא הרוֹצחים בּלבד וּבני־לויתם יהיוּ השוּתפים לרצח, אלא אנחנוּ כּוּלנוּ, אשר לא ידענוּ למנעוֹ ולא חפצנוּ גם לדעת את האמת עליו.

אוּלם דוקא מי שמבקש את האמת לאמיתה, מי שמבין איזה מחיר היסטוֹרי יקר ישלם עם ישׂראל בּעד העלמת האמת וזיוּפה, הוּא לא יסכּים בּשוּם אוֹפן ליַדוֹת אפילוּ רסיס אבן אחד בּמי שנמצא תחת חשד מחריד זה. וּמה שלא נחשוֹב על התנאים שבּהם החקירה מתנהלת, ועל הכּשרוֹנוֹת הדרוּשים בּתנאים אלה לנהל את החקירה וּלהגיע לאמת, מה שלא יהיוּ רשמינוּ אָנוּ – אמיתיים אוֹ מדוּמים – ממהלך הענין אין לנוּ כּל דרך אחרת מאשר להשאיר את הענין בּידי הרשוּיוֹת המוּסמכוֹת וּלחכּוֹת למשפּטן. האָדם הנחקר עכשיו על ידי המשטרה, זה המוֹשך אליו תשׂוּמת־לב יוֹתר מכּל שאר הנחקרים, איננוּ יכוֹל איפוֹא ואיננוּ צריך בּשוּם פּנים לשמש עכשיו נוֹשׂא לויכּוח.

נוֹשׁא הויכּוּח, המתנהל עכשיו בּכל תפוּצוֹת ישׂראל, בּעל־פּה וּבכתב, ועוֹד יוֹתר בּלבבוֹת, הוּא גוּף ציבּוּרי. וּבלשוֹן משפּטית זוֹ, הנישׂאת בּימים אלה על כּל שׂפה, אתחיל גם את הויכּוּח הזה מ“אַליבּי”. לא “אַליבּי” של פּרט, אלא “אַליבּי” של ציבּוּר, של חוּג פּוֹליטי מסוּים.

מה ערכּה של טענת 'אַליבּי"? הטוֹען טענת “אַליבּי” – שבּאוֹתה שעה הייתי בּמעמד אחר – ונמצאה אמת, אין לוֹ טענת הגנה טוֹבה והימנה. אוּלם “אַליבּי” כּוֹזב, בּדוּי, עשׂוּי בּידים, מוּכן לשם הרחקת חשד – אין כּמוֹהוּ לאַשר חשד. מי שעקב אחרי מה שנעשׂה בּציבּוּריוּת וּבעתוֹנוּת מן היוֹם הראשוֹן לרצח, מי שהאזין לדברים, מי שבּחן את המימרוֹת, מי שהתבּוֹנן למעשׂים (הניתנים לסַפּר ושאינם ניתנים עוֹד להיגָלוֹת היוֹם), הוּא יכוֹל היה לעמוֹד על הדבר:

חוּגי הרביזיוֹניסטים דאגוּ מן הרגע הראשוֹן להכין למפלגתם כּמה וכמה “אליבּי”.

מה הן השמוּעוֹת על “רקע רוֹמַנטי” שהוּפצוּ מן הרגע הראשוֹן בּאוֹפן כּל כּך נמרץ, בּארץ וּבתפוּצוֹת, בּלוית כּל מיני סיפּוּרי־מעשׂיוֹת מתוֹעבים – אם לא מעֵין “אליבּי”, אבל “אליבּי” ממין מיוּחד, שאין בּוֹ כּל ענין לפּרט הנאשם, אלא יש בּוֹ ענין למפלגה המשתמשת בּוֹ, “אַליבּי” הקוֹלע בּבת אחת לשתי מטרוֹת: גם להרחקת כּל חשד מעל המפלגה וחבריה וגם לחילוּל שם הנרצח?

מה הן ההוֹדעוֹת שהוּפצוּ מיד לאחר היאָסר סטבסקי, שאיננוּ אלא פּרוֹבוֹקטוֹר, אם לא “אַליבֹּי”, ושוּב לא לפּרט אלא למפלגתוֹ? מה פּירוּש המלים בּכּרוּז של מרכּז הציוֹנים הרביזיוֹניסטים בּארץ־ישׂראל: “הפּשע האיוֹם הזה היה אַנטי־ציוֹני ואנטי־יהוּדי וּמעוֹרר רק רגש של זוָעה בּלב כּל האנוֹשיוּת, ועוֹשהוּ שימש כּלי־שרת בּידי כּוֹחוֹת אַנטי־ציוֹניים ואַנטי־יהוּדיים”, האם יש בּהם משוּם הגנה על חבר חף מפּשע, האם יש בּהם משוּם הבּעת אֵמוּן של מפלגה לחבר שלה, שהנהוּ קרבּן של חשד אוֹ עלילה, אוֹ שאין כּאן אלא דאגה אחת: להכין מראש “אַליבּי” למפלגה על כּל צרה שלא תבוֹא?

מר ז’בּוֹטינסקי היה היחידי מבּין הרביזיוֹניסטים אשר בּיקש לדאוֹג לחבר מפלגתוֹ שנאשם ולטעוֹן גם לוֹ, לפּרט, טענת “אַליבּי”, טענה נשׂגבה: “שוּם יהוּדי לא היה יוֹרה בּארלוֹזוֹרוֹב”; אוּלם אפילוּ הוּא אינוֹ מסתפּק בּ“אַליבּי” לפּרט וּמתרכּז בּעיקר בּ“אַליבּי” של המפלגה: הדיקטטוֹר של המפלגה, הגוֹזר וּמצַוה וּמטיל משמעת־בּרזל על נתיניו, מתקוֹמם עכשיו בּכל כּוֹחוֹ נגד הדעה האוֹמרת כּי המפלגה נוֹשׂאת בּאחריוּת בּעד “המעשׂה הפּלילי” של היחיד (ואפילוּ אם “המעשׂה הפּלילי” הוּא לא גניבת־כּיס אלא רצח של מתנגד פּוֹליטי). זהוּ ה“אַליבּי” האחרוֹן הנשאר למר ז’בּוֹטינסקי, אם, חלילה וחס, כּל קוֹדמיו יוּפרכוּ. לפיכך הוּא כּל כּך טוֹען להגנת פּק"פּ ולהוֹכחה, כּי גם אם “מר סטאלין בּעצמוֹ” יהיה היוֹרה בּארלוֹזוֹרוֹב – לא תאשם המפלגה, חס וחלילה. המפלגה וכסאה נקיים.

אם תוֹסיפוּ למה שמנוּי כּאן גם את ההליכה על פּני קיוֹסקים בּתל־אביב, כּדי לאסוֹף חזרה את הגליוֹן האחרוֹן של “חזית העם” עם מאמרוֹ של פּוֹגרבּינסקי “בּרית סטאלין־בּן־גוּריוֹן־היטלר”; אם תוֹסיפוּ לכך את ההליכה בּתוֹך הלוַיה של ארלוֹזוֹרוֹב מצד אלה שרק אתמוֹל קראוּ לוֹ “שוּתף למזימה עם משׂרד המוֹשבוֹת” והבּיעוּ את בּטחוֹנם כּי עם ישׂראל ידע “להגיב על הנבלה” של “מוֹכר כּבוֹד עמוֹ”; את ההוֹדעה, כּי “דמוֹ מקוּדש בּשבילנוּ בּקדוּשה עליוֹנה” – והיתה התמוּנה מלאה.

היוֹדעים אתם את פּירוּש המלה “ויסיקה”? מי שבּא לארץ לאחר המלחמה לא טעם טעמה של מלה זוֹ. אבל מי שחי בּימי המשטר התוּרכּי הוּא יוֹדע וזוֹכר. “ויסיקה” – פּירוּשה: פּתקה המעידה על מחזיקה שהוּא “פּטוּר”: פּטוּר מצבא, פּטוּר מכּוֹפר, פּטוּר מעבוֹדת המלכוּת, פּטוּר מתשלוּם אַרנוּניוֹת. אדם נבוֹן־דבר וּבעל־כּיס היה רוֹכש לוֹ כּמה וכמה “ויסיקוֹת” על כּל צרה שלא תבוֹא. והיה מוֹסיף עליהן מפּעם לפעם על כּל צרה שבּאה. “ויסיקוֹת” כּאלה מיַצרת לעצמה עכשיו המפלגה הרביזיוֹניסטית.

ד

שאלה גדוֹלה שאל מר בּבּקוֹב: “כּיצד לא תבוֹשוּ, יהוּדים, ולא תיכּלמוּ, כּיצד יכוֹל היה לעלוֹת על דעתכם וכוּ', שתוּכל להיוֹת מפלגה בּישׂראל שיש לה איזה קשר עם הפּשע הנתעב הזה!” סימן הקריאה המלָוה שאלה זוֹ מעיד אמנם למדי כּי לא לשאלה נתכּוון השוֹאל אלא לתוֹכחה, להבּעת גוֹדל העלבּוֹן שבּרעיוֹן זה, שהוּא מכנה אוֹתוֹ “טמא וּפּרוֹבוֹקציוֹני”. ואני חוֹזר על שאלה זוֹ בּאמת ובתמים: מה אירע לנוּ שרעיוֹן זה יכוֹל היה לעלוֹת על הדעת?

אני מוֹדה: אני בּוֹש ונכלם. יש משהוּ פּגוּם, פּגוּם מאד, בּחיינוּ, אם רעיוֹן כּזה איננוּ מן הנמנע, אם הוּא יכוֹל אֵי־מזה לגוּח. לא בּכּל אני נוֹטה לחשוֹב, כּי “הימים הטוֹבים” הנם מאחוֹרינוּ. אבל מקנא אני בּאבוֹתינוּ, שהם – גם בּמחלוֹקוֹתיהם הגדוֹלוֹת – לא היוּ יכוֹלים להעלוֹת על דעתם, כּי מי שהוּא מפּרנסי האוּמה אפשר שיהיה נרצח על ידי בּן־בּרית “מן הצד השני”, וּוַדאי גם לא היוּ נזקקים לשוּם הוֹכחוֹת אַדבוֹקַטיוֹת על משקל “קואי פּרודסט”⁶, וכן לא היוּ נצרכים לקריאוֹת: הלא תבוֹשוּ! אשר יעוֹררוּ את מַצפּוּנם. אכן, מכלימה וּמשפּילה היא העוּבדה של נצנוּץ רעיוֹן כּזה. אבל אינני יכוֹל לעשׂוֹת שקר בּנפשי, ולא אוּכל להעיד על עצמי שנקי אני מפּגם זה, שרעיוֹן זה לא עלה על דעתי. לצערי – עלה. דחיתיו, דחיתיו בּתוֹקף, מתוֹך גיוּס כּל הסברוֹת האפשריוֹת, וּמתוֹך הכּרה גמוּרה של האסוֹן שבּאפשרוּת זוֹ ושל הבּוּשה לנוּ, לדוֹר כּוּלוֹ שבּאפשרוּת הרעיוֹן על אפשרוּת זוֹ. עשׂיתי איפוֹא את “שלי”: בּיקשתי כּכל האפשר לדחוֹתוֹ ואיני יוֹדע אם בּי האשמה אוֹ בּמישהוּ אחר שהרעיוֹן המַחפּיר לא נתן עצמוֹ להידחוֹת כּליל (והרי כּל הענין הוּא שידָחה כּליל, שיעָקר מן הלב, שלא תהא אחיזה למחשבה זרה).

ואילוּ רק אני ושכּמוֹתי בּלבד היינוּ נגוּעים בּאפשרוּת של רעיוֹן־פּיגוּלים זה – אוּלי לא היה הענין כּל כּך מטריד. אוֹתוֹ מנהיג גדוֹל כּבר חדר למסתרי הנפש שלנוּ: “ספּקוּלַציה של בּחירוֹת”. ואחריו החרוּ־החזיקוּ תלמידיו ונוֹשׂאי־כּליו לא רק משל היוֹם, כּי גם מי שהם בּני־פּלוּגתא שלוֹ היוֹם והיוּ תלמידיו ונוֹשׂאי־כּליו אשתקד (כּי מה שלא יהיוּ הניגוּדים בּין שתי הפּלגוֹת הרביזיוֹניסטיוֹת⁷ – לא בּיחס אלינוּ הם מחוּלקים. מבּחינה זוֹ קל להם להיוֹת מאוּחדים). כּל אלה הנלחמים על טהרת האידיאה הצרוּפה אינם חשוּדים, חלילה, על כּך, שיהיוּ פּוֹסלים אוֹתנוּ בּמוּמם שלהם. וּבכן, אפשר להתנחם בּזה שאנחנוּ שייכים, כּידוּע, לגזע נמוֹך, הנמצא מחוּץ “לאוֹפק המוּסרי” של המנהיג וּבני־לויתוֹ. וכל עם ה' נקיים וּמאוּחדים לא רק עם בּבּקוֹב בּבטחוֹנוֹ שלא תוּכל להיוֹת מפלגה בּישׂראל אשר וכוּ', אלא גם עם ז’בּוֹטינסקי, כּי “שוּם יהוּדי לא היה יוֹרה בּאדם כּאַרלוֹזוֹרוֹב”.

אך דא עקא. מתבּרר כּי יש עוֹד יהוּדים, שאינם נמנים על מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל – וגם הם נגוּעים משוּם מה בּרעיוֹן חוֹלה זה. הנה כּוֹתב מ. ק., עוֹרך “העוֹלם” הציוֹני:

“אוּלם ישנה עוּבדה אחת – – ועוּבדה, זוֹ מכילה כּתב אשמה הכי־נוֹרא נגד מנהיגי הרביזיוֹניסטים, זוֹהי העוּבדה שמיד בּהיוָדע דבר הרצח נוֹלדה בּלב אלפים וּרבבוֹת בּכל קצוי העוֹלם היהוּדי המחשבה האיוּמה הזאת, שמא יד יהוּדית שפכה את הדם הזה ושמא על מצע המריבוֹת המפלגתיוֹת נעשׂה הפּשע. – – בּטוּחים אנוּ שאלפים וּרבבוֹת מישׂראל, אשר המחשבה הזאת צמחה בּלבּם מיד לבוֹא הידיעה על דבר הרצח, התפּללוּ בּעוֹמק נפשם תפילת־חרדה: הלואי שלבּנוּ יתבּדה, הלוָאי שיתבּרר כּי אין זה יהוּדי, וּבכל אוֹפן לא בּן מפלגה ציוֹנית איזוֹ שתהיה! ואף על פּי כן ניקרה וניקרה המחשבה האיוּמה הזאת בּלבבוֹת. מדוּע? למה היא יכוֹלה לעלוֹת על לבּנוּ?” (“העוֹלם”, גליוֹן כּ"ו, 29 בּיוּני).

ושמא ימָצאוּ חכמים וּטהוֹרי־נפש אשר יפסלוּ את עדוּתוֹ של עוֹרך “העוֹלם”, ויתנוּ גם אוֹתוֹ לאיש מפּא“י, וימצאוּ כּי גם מַצפּוּנוֹ הציוֹני שלוֹ לא יכוֹל היה לעמוֹד בּנסיוֹן של “בּחירוֹת”, וּלפיכך הגיע אף הוּא לידי “עלילת־דם” ונסיוֹן “לרצוֹח מפלגה בּישׂראל”, – אעידה לי יהוּדי אחר, אשר גם הרביזיוֹניסטים לא יחשדוּ בּוֹ בּקרבה יתירה לרשעים של מפּא”י: את הרב י. ל. צירלסון מקישינוֹב. הוּא כּוֹתב:

"לא אפוּנה – יהיה הרוֹצח מי שיהיה – אם יש בּרוֹצח קוֹרטוֹב יהוּדי, הרי לא רצח את ארלוֹזוֹרוֹב בּשל שׂנאה פּרטית אליו. – – הוּא (ארלוֹזוֹרוֹב) היה גוּף ענקי מוּרכּב מכּמה וכמה רבבוֹת ישׂראל. הרצח בּא ודאי בּשל שאיפת הרוֹצח לבנוֹת את בּיתנוּ הלאוּמי, לקבּל בּחזרה את הירוּשה שלנוּ מימים קדוּמים. על כּן אני שוֹאל את אידיאוֹלוֹג־הדמים: “הרצחת וגם ירשת?” כּלוּם חוֹשב אתה בּאמת בּרציחה לקבּל ירוּשה קדוֹשה ונפלאה כּזאת?! (ראה “דבר” מי"ז תמוּז).

עד כּמה שידוּע לי אין לרב צירלסוֹן⁸ ענין בּ“ספּקוּלציה של בּחירוֹת”, כּי איננוּ נמנה על ההסתדרוּת הציוֹנית (אם כּי לפנים היה נמנה על הרבּנים חוֹבבי־ציוֹן), וכל אוֹתם המוּמים “המעמדיים”, הפּוֹגמים את ההרגשה היהוּדית שלנוּ וּמביאים אוֹתנוּ לידי “פּרישה מן החזית הלאוּמית”, אף הם אינם אמוּרים בּוֹ, ואף על פּי כּן: יכוֹל היה הרעיוֹן הנוֹרא לעלוֹת על דעתוֹ. והמעט לכם, – ואעידה לי יהוּדי אחד, אשר אך לפני ימים מוּעטים גרם קוֹרת־רוּח לרביזיוֹניסטים בּשעה שהוּא קרא “בּין השיטין” בּכרוּזי ההסתדרוּת. בּמאמרוֹ: “אל תקראוּ בּין השיטין”, שהעתוֹנות הרביזיוֹניסטית ציינה לשבח, כּוֹתב בּ. צ. כּץ:⁹ “יש רק שני כּיווּנים לבקש בּהם את רוֹצחי אַרלוֹזוֹרוֹב – – ב) בּין קוֹמץ קטן של משוּגעים קנאים, שראוּ בּארלוֹזוֹרוֹב בּוֹגד בּעמוֹ ושיחד עם זה הם מחזיקים בּשיטת הטרוֹר – – על פּי הכּלל “בּרי ושמא בּרי עדיף” – עלינוּ לבקש בּכּיווּן הראשוֹן. אבל מזה עלינוּ לדעת שהבּרי הוּא רק עדיף, אבל אין אוֹמרים על השמא שהוּא אי אפשר” (“הארץ”, ב' תמוּז).

דוֹמה ששוּם אדם בּארץ שכּתב בּענין אוּמלל זה, לא העיז לנקוֹב מפוֹרש את “הרעיוֹן הטמא והפּרוֹבוֹקציוֹני”, כּאשר עשׂה זאת מר כּץ. אלא שעמדה לוֹ זכוּת קוּבלנתוֹ על ההסתדרוּת (שכּרוּזה משהגיע לחוּץ־לארץ – הרחיק מר כּץ עדוּתוֹ – “הביא מכשוֹל גדוֹל”), ואוּלי זכוּת הנחתוֹ הנהדרה, האוֹמרת: “אוּלם גם הכּיווּן השני אינוֹ פּוֹגע בּכבוֹד שוּם מפלגה. אי אפשר להיוֹת אחראי למעשׂי יחידים משוּגעים”. אם כּה ואם כּה – וּדבריו בּאוּ כּשמן בּעצמוֹת.

אַל ננסה ואל נשאל – לפי שעה – מה ההבדל בּין “כּיווּן” לבין “מפלגה”, וּמה היחסים בּמקרה דנן בּין ה“כּיווּן” לבין “המפלגה”, ואם נכון הדבר לקרוֹא לכיווּן מוּכּר ושוֹלט בּמפלגה “יחידים משוּגעים”. בּרגע זה אין לי אלא לציין עוּבדה אחת: מר בּ“צ כּץ, אשר קנה את עוֹלמןֹ אצל “חזית העם” ו”המטרה" כּאחת בּהכריזוֹ כּי “בּאמת לא יעלה על הדעת כּלל כּי יש פּקפּוּק של חשש לחשוֹד הסתדרוּת אוֹ מפלגה ציוֹנית”, מעלה עם זה על הדעת את האפשרוּת כּי יד “כּיווּן” מסוּים בּאמצע.

וּבכן, הגענוּ עד כּדי כּך שיהוּדים שוֹנים – ולא רק מוּכּי־מעמדיוּת וחשוּדים על עניני בּחירוֹת – אלא גם רבּנים וסוֹפרים וּמלַמדי־זכוּת לא נוּקוּ ממחלת־הזמן: הם יכוֹלים להעלוֹת על הדעת.

ה

כּיצד הגענוּ לכך? זוֹהי השאלה אשר ממנה אי אפשר כּבר עכשיו להתעלם בּשוּם אוֹפן. ויהא שמחר ימָצאוּ כּל הנאשמים זכּאים, ויהא שמחר ימָצא החייב מחוּץ למחנה, – שוּם דבר לא ישנה את העוּבדה המחפּירה והנוֹטלת כּל אפשרוּת לחיוֹת תחת קוֹרת־גג של תנוּעה אחת – העוּבדה שהרעיוֹן יכוֹל היה לעלוֹת על הדעת.

איככה נהפּך לב כּוּלנוּ לרעה? כּיצד נתפּסנוּ לשׂנאת־חינם, נפתינוּ לחשדוֹת, לעלילוֹת, וכל נוֹראוֹת אשר יסוּפּרוּ לנוּ ימצאוּ אוֹזן קשבת ולב נוֹטה להאמין?

נדפדף קצת בּספרי־הזכרוֹנוֹת של החיים הציוֹניים בּשנים האחרוֹנוֹת, אוּלי נמצא שם מַפתח לחידה מבישה זוֹ.

התנוּעה הציוֹנית ידעה, מיוֹם היוֹתה, ניגוּדים פּנימיים רבּים, ניגוּדים חוֹלפים וּמַתמידים. התנוּעה הציוֹנית ידעה לחיוֹת וּלהתקיים על ניגוּדיה (ניגוּד אחד היה אשר הציוֹנוּת לא התגבּרה עליו אלא על ידי ניתוּח: אוּגַנדה. שנים רבּוֹת שתת הדם). צמיחת הישוּב, צמיחת הפּוֹעל בּישוּב מחקוּ כּמה ניגוּדים ישנים והחמירוּ כּמה ניגוּדים חדשים. רגילים אנוּ לקרוֹא לכל אלה: “מלחמוֹת”. שם זה איננוּ בּעצם אלא על דרך ההשאלה, שם מוּשאָל מספֵירה צבאית לחיי ציבּוּר. מוּנח צבאי זה נתאַזרח משוּם מה בּלשוֹנוֹת העמים לגבּי יחסי ציבּוּר גם בּימים רגילים. וּבכן, בּציוֹנוּת היוּ “מלחמוֹת”. מהן קשוֹת, ממוּשכוֹת, מרירוֹת. אבל הן לא יצאוּ בּיסוֹדן מגדר יחסי־ציבּוּר בּשנות־שלוֹם. המלחמוֹת הציבּוּריוֹת לא הפכוּ “מלחמת־אזרחים”. הנלחמים לא בּיקשוּ להפוֹך אוֹתן למלחמת־אזרחים.

הרביזיוֹניזם הכניס “נימה” חדשה: מלחמה – פּשוּטה כּמַשמעה. לא על דרך השאלה. “בּמלחמה כּאשר בּמלחמה”. רצה לוֹמר: לפי חוּקי המלחמה. לפי נימוּסי המלחמה, לפי התכליוֹת של מלחמה. בּמלחמה אין הצד השני אלא אוֹיב. את האוֹיב צריך להשמיד. את מי שאי אפשר להכניע יש לבער. כּך חוּגים חברתיים, כּך אישים העוֹמדים בּדרך, כּך קנינים ציבּוּריים. מה שלא ניתן להיוֹת נטען על קרוֹנוֹת הצבא הלוֹחם נתוּן למרמס, לשׂריפה. אינני דן עכשיו על תכנוֹ הרעיוֹני של הרביזיוֹניזם. אינני מאמין בּהפרדה בּין “גוּף” וּ“נשמה” בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת. אינני מקבּל את ההפרדה בּין “מטרה” ו“אמצעים”. המטרה מקוּפּלת בּתוך ה“אמצעים”, מתגלמת תוֹך כּדי דרך־פּעוּלה. אינני דן גם על חטאים ארעיים ועל מעידוֹת, האוֹרבוֹת אוּלי לכל תנוּעה המוֹנית. אני מדבּר על דרך־המלך של הטפה לכיבּוּש המוֹנים, על המֶתוֹדים של הפּעוּלה אשר בּהם מתגלה נשמת־התנוּעה. ונשמת־התנוּעה הרביזיוֹניסטית היא מלחמת־אזרחים, בּין שמלחמה מצטיירת למנהיגה בּדמוּת גבוּרה רוֹמַנטית של פּרש מימי־הבּינַיִם, בּין שהיא מצטיירת לתלמידיו בּדמוּת מעשׂי־נקמה של אַטַמַנים אוּקראינים, אוֹ פּלוּגוֹת־הסער של היטלר. כּבר הגדיר פּעם אבּא אחימאיר, מבּני־הנביאים שבּמחנה המנהיג, את רוּח התנוּעה בּמלים אלה: “תכסיסיו של לנין ודרכּוֹ של ז’בּוֹטינסקי”.

עכשיו קוֹבל ז’בּוֹטינסקי על הפּירוּש הרע שמפרשים את חינוּכוֹ המלחמתי: “נלחמת בּזרם – הרי שציוית לצקת עליו נפט וּלהציתוֹ”. התגוֹננוּת חסוּדה וּמִסכּנה, שאינה הוֹלמת איש־מלחמה! והלא זאת היא ההגדרה הנכוֹנה: לצקת נפש וּלהצית את כּל מה שאינוֹ ניתן להיכּבש.

בּתנוּעה ציבּוּרית, אשר עדיין אין לרשוּתה מכוֹנוֹת־יריה ורימוֹני־יד, אפשר להשמיד ואפשר להצית בּאמצעים אחרים. צריך לרצוֹח את כּבוֹד האוֹיב, אם ציבּוּר ואם יחיד. לרצוֹח בּכל מחיר. תנוּעה שעיקר כּוֹחה הוּא בּאֵמוּן העמוֹק שבּין חלקיה, בּין אישיה, בּין המַנהיגוּת לבין המחנה – יש להצית ולשׂרוֹף בּהבל־פּה על ידי חילוּל מַתמיד, חילוּל בּמתכּוון כּאמצעי מלחמתי אשר לא ישוּב ריקם.

על המוֹקד הזה, מוֹקד החילוּל והניבּוּל, צריך להעלוֹת את תנוּעת הפּוֹעלים, את הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, את הועד הלאוּמי, את ההסתדרוּת הציוֹנית ואת כּל יחיד אשר אין תקוה להכניעוֹ. וּלדלק יסכּוֹן כּל חוֹמר: קנאה וּנקמה והיסטֶריה ודילַטוֹריה וּפּוֹרנוֹגרפיה. והמכהנים ליד המזבּח: “מקוּפּחים” ועשוּקים, פּליטים ורנגטים, בּר־קמצאים והירוֹסטראטים¹⁰ אשר בּטנם מתפּקעת מרוֹב גדוּלה “המגיעה” להם, והמוּכנים להחריב כּל מקדש בּגלל גדוּלתם שנתקפּחה. הם מתלקטים אל המנהיג עצמוֹ והוּא, הג’נטלמן, “האבּיר”, אינוֹ בּוֹרר, וּבלבד שאכּספּדיצית־העוֹנשין תעשׂה את מלאכתה.

האמצעי הראשוֹן להצית את תנוּעת־הפּוֹעלים, אשר מנהיגיה אינם עשׂוּיים להיכּנע, היה: לרצוֹח בּעיני מחנה־העבוֹדה את כּבוֹד אישיו וּשליחיו. כּל פּוּרענוּת וכל שבר, כּל מַשבּר כּלכּלי וּפּוֹליטי, כּל מצוּקת חיים ועלבּוֹנוֹ של הפּוֹעל בּארץ בּימי חוֹסר־עבוֹדה והתישבוּת – הכּל נוּצל בּשביל להבאיש את ריח “מנהיגי החלוּצים”, אשר מקוֹמם בּ“רשימת האסירים הפּליליים” (אוּרי צבי גרינבּרג). אין לכּסיקוֹן אשר יכיל את כּל השיקוּצים ודברי הניבּוּל אשר הוּמטרוּ יוֹם יוֹם אל מצוּדת־העבוֹדה בּתקוה להבקיעה. יוֹצרי תנוּעת העבוֹדה והשמירה וההגנה בּארץ הוּכרזוּ “בּוֹגדים”, “סַנבּלטים”, “צאצאי פלַויוּס”, “בּוּנדאים”, “יֶבסקים”, “מוֹכרי עמם בּעד בּצע כּסף”. בּימי רעב וּמצוּקה בּיקשוּ לגָרוֹת את קנאת “החלוּצים” בּמנהיגיהם “השאננים”, היוֹשבים “בּארמנוֹת תפארה” “ושוֹקיהם מתעגלים משוּמן” (אשנב לנשמת משוֹרר!). וגם בּזה לא אמרוּ די; היה להציג אוֹתם “כּחֶבר זוֹללים וסוֹבאים, כּנוּפית בּוֹגדי־בּגד וּמוֹעלי מעל” (י. פּוֹגרבּינסקי, “בּחזית העם”).

משנוֹכחוּ כּי החוֹמה לא הוּבקעה – יצא הקצף על המחנה כּוּלוֹ: בּוּנד, יֶבסקציה, סוֹבדיפּ, קוֹמסוֹמוֹל, סוֹבנַרקוֹם¹¹, מיסיוֹן אדוֹם, – אלה היוּ החצים המוּרעלים אשר לא יכלוּ להגיע למחנה־העבוֹדה, אבל בּהם אפשר היה להרעיל את הלבבוֹת של “הצבא הלאוּמי” וּלהצית מדוּרוֹת.

מאז יש צוֹרך לחנך נוֹער שיראה לוֹ מצוה לחלל וּלנבּל את מה שקדוֹש לזוּלתוֹ, בּתקוה כּי חילוּל זה אף הוּא יעשׂה שליחוּת־הצתה. לשם זה מכריז המנהיג־הג’נטלמן את דגל־העבוֹדה ל“סמרטוּט אדוֹם”, ותלמידוֹ־נביאוֹ מביא הכרזה זוֹ לקברוֹת יוֹסף טרוּמפּלדוֹר ושׂרה ציז’יק, כּנראה, מתוֹך אוֹתוֹ צוֹרך נפשי וּלשם אוֹתן המטרוֹת המצוּיוֹת אצל המקוּלקלים בּין שכנינוּ בּשעה שהם מקללים את אוֹיביהם בּ“דינם”. והמנהיג עצמוֹ, משיצא למערכה וקצף יז מפּיו, מגדיר כּכה את אוֹיביו, “מנהיגי החלוּצים”:

“עסקנים המתנהגים בּענין ציבּוּרי כּצוֹענים גוֹנבי־סוֹּסים, סוֹפרים אשר מכרוּ את מַצפּוּנם בּעבוּר אֶתנן, משרתי ממוֹן המניפים את הסמרטוּט האדוֹם, אפּאשים הבּוֹעטים עשׂרה עשׂרה בּנוֹפל אחד – – גם את הרפש הזה נטאטא” (“אַזהרה”, “דוֹאר היוֹם”, 12 בּיוּלי 1929).

ושכח אוֹתוֹ מנהיג כּי חצי שנה לפני זה הגדיר אוֹתם האנשים, בּטרם נוֹאש מלכבּוֹש אוֹתם, בּמלים אחרוֹת:

“הם אנשים נקיים, אשר אף המתנגד הכי־אכזרי לא יתלה שוּם ספק בּישרם האישי” (“קלַסתר פּנים סוֹציאלי”, ראשית 1929).

אכן, כּבר אמר מיכה על נביאי־השקר: “ואשר לא יתן על פּיהם וקידשוּ עליו מלחמה”.

ולא רק את ההסתדרוּת יש לרצוֹח, אלא גם את המוֹסדוֹת הלאוּמיים. וּמכשיר הרצח אחד הוּא: חילוּל וניבּוּל. בּית הקרן הקימת הוּא בּפי “חזית העם”: “בּנין הוַקף היהוּדי שבשכוּנת רחביה”, וּבית קרן־היסוֹד הוּא “מסגד כּאחד המסגדים המרוּבּים בּציוֹן” (“חזית העם”, כ“ו חשון תרצ”ג). הקרן הקימת היא “הקרן האדוּמה שמסרה את אדמת וָדי־חוארת לערבים”. וּכרוּזים קוֹראים להחרים אוֹתה. ועל ההנהלה הציוֹנית יאָמר: “כּתעוּדת היֶבסקציה אצל הקוֹמאינטרן היתה תעוּדת ההנהלה הציוֹנית אצל האימפּריה הבּריטית. – – ישמעוּ הלוֹעזים מה שעוֹללה לנוּ בּריטניה וישמעוּ היהוּדים בּכל התפוּצוֹת מה שעשׂתה לנוּ ההנהגה הלאוּמית. כּי אחת היא אשמת הדם הרוֹבצת על שתיהן: הרמאוּת” (א. צ. ג. אשמת־הדם: הרמאוּת, “דוֹאר היוֹם”, 25.5.1931).

ושיטת הרצח המוּסרי לגבּי אישים: גרינבּוֹים הוּא “סוֹכן אדוֹם”, אשר “ניצל את הציוֹנוּת בּשביל עסקנוּתוֹ הגלוּתית”; גליקסוֹן כּוֹתב מאמר “מפּני עוֹד טעמים אחרים…” והעתוֹן “הארץ” הוּא “בּן פּקוּעה של האיזֶבסטיה” (פּוֹגרבּינסקי, “חזית העם” 85, 86); בּן־גוּריוֹן הוּא “הבַּטקה האדוֹם – בּן־בּריתוֹ של פּטלוּרה¹² ויוֹרשיו” (שם); רוּטנבּרג הוּא אֶמיגרנט רוּסי, פּטר מוֹאיסייֶביץ – – אשר שוּב עלה ריח השנוֹררוּת בּנחיריו ויחד עם הליקוידטוֹר וייצמן הוּא ניגש לפעוּלה (שם 89).

וייצמן?

“עתה הוּסר הלוֹט מפּרצוּפוֹ המנוּוָל של חיים הפּינסקאי – – עתה הגיעה השעה לנקוֹם בּבּוֹנד – – כּל שׂוֹנאינוּ מחוּץ גלוּיים הם, ואילוּ כּאן יש לנוּ ענין עם שׂוֹנא פּנימי, אשר לשם עניניו הפּרטיים הוֹליכנוּ שוֹלל” (כּרוּז רביזיוֹניסטי שהוּבא בּ“היינט”, 5.5.1931).

“הד”ר חיים וייצמן ישאר רק ד“ר אוֹ פּרוֹפסוֹר לחימיה ויוּכל למסוֹר את זמנוֹ החפשי לכתיבת הזכרוֹנוֹת שלוֹ, ממש כּמוֹ אחיו יוֹסף פלַויוּס” (פּוֹגרבּינסקי, “חזית העם”, 80, ה' אדר תרצ"ד).

האין לנוּ לתמוֹה שבּקרב אנשים הנוֹשמים את האויר המעוּפּש הזה זה כּמה שנים והמתחנכים על רוֹמַנטיקה גוֹרגוֹלוֹבית¹³ והמתאַמנים בּמעשׂי “גבוּרה” לא נמצא עד היוֹם מי ש“ישחרר” את העם העברי מ“אחיו של יוֹסף פלַויוּס”?

וּמשהוּ על ארלוֹזוֹרוֹב: עכשיו מסיר הדוּצ’ה את הכּוֹבע לזכר ארלוֹזוֹרוֹב המת וּמעיד עליו כּי “היה אדם, משרת רציני וישר של עמוֹ ושל מַצפּוּנוֹ”, מה שאין כּן, כּמוּבן, חבריו החיים. ואוּרי צבי גרינבּרג הפּייטן מספּר בּראש הוֹמיוֹת: “כּה עצוּב לי עד המעמקים” – – “את האח שלי הרגוּ, את דמי שפכוּ – – אין חשבּוֹנוֹת מפלגה בּרגע זה – שוֹּם מטבּח בּוַרשה לא בּישל נזיד בּשבילי בּאוֹתוֹ יוֹם הלוַיה”. והוּא משתפּך בּקילוּסין: “חיים ארלוֹזוֹרוֹב היה מוֹח־תלמיד־חכם הבּוֹלט בּיוֹתר בּין המוּעטים מאז בּהנהגת ההסתדרוּת, הדיאַלקטיקן המפלגתי האחד והיחידי. הפּוּבּליציסט המדיני הטוֹב האחד והיחידי. בּעל טעם בּלטריסטי מעוּדן – – מיוּחד בּמינוֹ, כּמוֹ עילוּי בּמסיבּה של אנשים־בּינוֹניים־טוֹבים”. ועוֹד ועוֹד ועוֹד, והכּל, כּפי שהקוֹרא יראה נאמנה, בּ“אין חשבּוֹנוֹת מפלגה בּרגע זה”. א. צ. גרינבּרג נזכּר אפילוּ שהוֹּא, א. צ. ג., התענין בּוֹ בּארלוֹזוֹרוֹב עוֹד מועידת “הפּוֹעל הצעיר” בּ־1923. אלא דבר אחד שכח אוּרי צבי גרינבּרג לספּר כּי בּיצירוֹתיו הפּיוּטיוֹת בּ“דוֹאר היוֹם” חרת את שם “האח שלוֹ” בּשם ערלוֹזוֹרוֹב, בּעי“ן, כּי בּכתבוֹ כּכה נתן מוֹצא לרחשי האח שלוֹ, לפי האֶתיקה של האוֹרדן הרביזיוֹניסטי, הבּוֹחר ל”אחים" מן הצד שכּנגד מיתה יפה, בּכל מכשירי ההמאסה, וככלוֹת כּל המכשירים “השׂכליים” – גם בּסילוּף דמוּתם ואוֹתיוֹתיהם.

ארלוֹזוֹרוֹב המת אינוֹ מפריע. לפי שעה אין צוֹרך לרצוֹח את שמוֹ. עכשיו אפשר לוֹמר בּפוּמבּי כּי “דמוֹ מקוּדש בּשבילנוּ בּקדוּשה עליוֹנה”, “כּי גם הוּא רצה לגאוֹל את המוֹלדת” (בּצנעה מוּתר לוֹמר דברים אחרים), אבל את כּבוֹד ארלוֹזוֹרוֹב החי צריך היה לרצוֹח. ואז כּתבוּ:

“מר ארלוֹזוֹרוֹב המהוּלל היה מן הדוֹרשים בּפה מלא מסירת אדמת הלאוֹם העברי, שנגאלה בּפרוּטוֹת יהוּדי קנדה, ל… תלמידי המוּפתי וג’מאל חוּסייני” (“חזית העם”, 1.9.1932).

ועוֹד: “האדוֹן ארלוֹזוֹרוֹב “הציוֹני” יחד עם הבּלתי־ציוֹנים החליטוּ לסגוֹר את שערי הארץ לפני העוֹלים מהמעמד הבּינוֹני והחלוּץ הלאוּמי הבּית”רי והציוֹני סתם, והפּקידוּת הבּריטית שמעה לעצת אחיתוֹפל זוֹ והשערים נסגרוּ" (פּוֹגרבּנסקי, “חזית העם”, גליוֹן 66, י“ט בּחשון תרצ”ג).

ועוֹד: “מי גירש את 123 התיירים? חיימסוֹן¹⁴! שגית, הקוֹרא התמים. לא חיימסוֹן ואף לא ממשלת המנדט. גירש את התיירים ד”ר ארלוֹזוֹרוֹב מהסוֹכנוּת! שמענוּ שסנַטוֹר הסכּים למסוֹר להם סרטיפיקטים, אבל ארלוֹזוֹרוֹב חשש – וּבצדק – ש־123 הסרטיפיקטים יפּלוּ בּידי סתם יהוּדים ולא בּידי 123 “השוֹמר צעיר’ניקים” מוּעמדים לקוֹמוּניזמוּס" (“חזית העם” מספּר 86, כ“ה ניסן תרצ”ג).

את טיפּוּלוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב בּענין ילדי גרמניה מכתירים בּכוֹתרת “מהשמד הליבּרלי בּגרמניה לשמד הסוֹציאַליסטי בּארץ” (“חזית העם”, מספּר 95, ט"ו סיון). את תכניוֹתיו של ארלוֹזוֹרוֹב להצלת ההוֹן היהוּדי מגרמניה לשם העלאתוֹ לארץ מכתירים בּשם: “הדיפּלוֹמט המפּא”י זוֹמם לשבּוֹר את המלחמה בּהיטלר. הצעת ארלוֹזוֹרוֹב להבטיח את האֶכּספּוֹרט הגרמני". ועכשיו שפטוּ אַתם: האם לא מצוה לשחרר את התנוּעה הציוֹנית מעוֹכר ישׂראל זה?

תמוּז תרצ"ג.

---

אזכּרה בּקוֹנגרס השמוֹנה־עשׂר

מאת

ברל כצנלסון

(בּקוֹנגרס הציוֹני השמוֹנה־עשׂר בּפּראג, בּכ“ט בּאָב תרצ”ג)¹

זהוּ הקוֹנגרס הראשוֹן לאחר המלחמה העוֹלמית אשר שמוֹ של חיים ארלוֹזוֹרוֹב מתנוֹסס על הקיר והוֹּא עצמו נעדר מאִתנוּ. אוֹתוֹ צעיר, אשר הוֹפיע בּינינוּ כּעלם המתחיל את חייו, נעשׂה בּמשך השנים הללוּ לאחד האישים הבּוֹלטים בּתנוּעה הציוֹנית, המכניסים משלהם בּכל כּינוּס. לפני שנתים מסרה לוֹ התנוּעה הציוֹנית את אחד התפקידים החמוּרים בּיוֹתר והבּוֹלטים בּיוֹתר. הוּא צריך היה להוֹפיע כּאן למסוֹר דין־וחשבּוֹן על פּעוּלתוֹ. אוּלם הוּא לא גמר את מוֹעדוֹ: רק 22 חוֹדש פּעל בּשליחוּת העליוֹנה של התנוּעה הציוֹנית.

דוֹמה כּי מעת היוֹת התנוּעה הציוֹנית עוֹד לא נמסר לאדם תפקיד של קברניטוּת לאוּמית בּגיל כּל כּך צעיר. ועוֹד לא ניטל מאתנוּ מנהיג כּל כּך צעיר. מי שלא ראה ולא חש את אבל ארלוֹזוֹרוֹב בּארץ־ישׂראל לא ידע מה זה אבל לאוּמי. אוֹר בּרק הכּדוּר אשר פּילח את כּבֵדוֹ פּקח את העינים לראוֹת את פּרשת חייו. יש הרגשה עממית ויש חיוּניוּת בּהרגשה העממית. ואוֹתוֹ אֵבל עממי גדוֹל אשר הקיף אנשים ונשים, זקנים וטף, גילה יוֹתר ממה שמי־שהוּא יכוֹל להבּיע בּדברי הערכה. בּרגעים כּאלה של התעוֹררוּת לאוּמית מרגישים את הכּוֹחוֹת החיוּניים של העם. מזמן לא היינוּ מרגישים כּי “עם ישׂראל חי” כּאשר הרגשנוּ מתוֹך עוֹמק הצער וּכלליוּת האבל על אָבדן ארלוֹזוֹרוֹב. עוֹד רבּוֹת יסוּפּר עליו, עוֹד יוּשר עליו, עוֹד תתפּרש לפנינוּ מגילת חייו. אך בּשעה הקצרה הקצוּבה לי בּקוֹנגרס אבקש לאמוֹר מה היה חיים ארלוֹזוֹרוֹב לתנוּעה הציוֹנית.

חיים ארלוֹזוֹרוֹב היה נוֹהג לאמוֹר בּהלצה שהוּא לא השתתף בּקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן, כּלוֹמר: הוּא עוֹד לא בּא לעוֹלם בּימי הקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן. הוּא הנהוּ אחד הגידוּלים הצעירים של התנוּעה. סימן טוֹב הוּא לתנוּעה הציוֹנית, אוֹת וּמוֹפת שאיננה הוֹלכת ערירית, אם היא הספּיקה לגדל בּחיקה אישיוּת כּארלוֹזוֹרוֹב. מאיזה חוֹמר אנוֹשי קוֹרץ האיש? היא לא זכתה בּוֹ מן ההפקר, משל אחרים. היא לקחה את לבּוֹ מנעוּריו. וּבתוֹכה גדל. אין מסַפּרים אצלנוּ על הדוֹר הצעיר אשר מילא בּמשך התקוּפה האחרוֹנה שליחוּת רבּה בּציוֹנוּת. אין נוֹהגים לכתוֹב בּחייהם את הבּיאוֹגרפיה שלהם. אין מַרבּים לחקוֹר גם על היחוּס המשפּחתי שלהם.

לפני דוֹר אחד היה ידוּע בּאוּקראינה וגם בּרחבי רוּסיה הרב מרוֹמני, רבּי ליזר ארלוֹזוֹרוֹב. היה מפוּרסם בּפקחוּתוֹ, בּחריפוּתוֹ, בּלַמדנוּתוֹ הגדוֹלה, וזה היה סבוֹ של חיים. בּניו של ר' ליזר לא הלכוּ בּדרך הרבּנוּת. האחים ארלוֹזוֹרוֹב של הדוֹר השני פּיזרוּ את חילם בּכל פּינות החיים. המרחק גדל. וּבדוֹר השלישי נתגלה כּוֹחה של המסוֹרת היהוּדית בּצוּרתה המחוּדשת. חזרה העטרה לישנה. דרך “ארץ־ישראל העוֹבדת”, דרך הגליוֹנוֹת הצנוּעים של “הפּוֹעל הצעיר”, על ידי עבוֹדה צנוּעה וּמסוּרה של מוֹרה צעיר שגָלה מארץ־ישׂראל לגרמניה, נתלבּה בּחיים ארלוֹזוֹרוֹב “הניצוֹץ היהוּדי”. והיה כּרוּך מיסוֹדוֹ בּרעיוֹן־העבוֹדה הציוֹני, בּרעיוֹן הגאוּלה, גאוּלת האדם העוֹבד בּישׂראל. ההתבּוֹננוּת בּאַרלוֹזוֹרוֹב, בּאוֹפן דיבּוּרוֹ, בּדרך הרצאתוֹ, בּהסבּרתוֹ המדינית, כּמעט שאינה מוּבנת – אם לא נבין לחוֹמר האנוֹשי המיוּחד אשר ממנוּ קוֹרץ האיש. אם לא נכּיר את יסוֹדוֹת התוֹם והאוֹמץ והנאמנוּת אשר ירש מאמוֹ; ואם לא נכּיר לדעת את החריפוּת והלמדנוּת והפּקחוּת שנחל מזקנוֹ.

פּעמים היה חיים ארלוֹזוֹרוֹב לא רק מַפליא, כּי אם גם מרגיז. היה בּוֹ משוּם “טעם זקנים”, משוּם עוֹדף של ישוּב־הדעת, מידה שאין רגילים לראוֹתה בּאדם צעיר. בּעל רוּח עֵרה. וּתכוּנה זוֹ היתה נוֹתנת מקוֹם גם לקנתוּר וּלביקוֹרת. אוּלם הגזע המחוֹנן בּיוֹתר, הנסיוֹן האינטלקטוּאַלי, נחלת־דוֹרוֹת, יש בּהם להסבּיר את הדבר. נתמזגוּ בּוֹ תכוּנוֹת של חיוּניוּת אישית, של מזג לוֹהט, של תסיסת חיים, עם “טעם זקנים”, עם שיקוּל־דעת מַקיף. הוּא ידע לשׂאת את התלאוֹת של החיים ואת הסבל שנתנה לוֹ התנוּעה הציוֹנית, הוּא ידע לשׂאת את התלאוֹת של החיים ואת הסבל שנתנה לוֹ התנוּעה הציוֹנית, הוּא ידע לשׂאת בּגבוּרה שקטה, בּלא הבלטה. מעוֹלם לא גילה מרירוּת, מעוֹלם לא הכריז על אַכזבוֹתיו. הוּא נשׂא אוֹתן בּעצמוֹ. ידע להעמיס על שכמוֹ ולצעוֹד הלאה.

והאדם הצעיר הזה דרכּוֹ לציוֹנוּת היתה שוֹנה משל רבּים מקוֹדמיו. הוּא כּנראה לא הגיע לציוֹנוּת מתוֹך אוֹתוֹ צער ויאוּש וסבל אשר אליו הגיע הדוֹר הראשוֹן לציוֹנוּת. אפשר לאמוֹר עליו: כּשם שאבוֹתיו עבדוּ את אלוֹהים מתוֹך שׂמחה כּך עבד הוּא את הציוֹנוּת מתוֹך שׂמחה, מתוֹך בּטחוֹן מַרנין בּנצחוֹן הציוֹנוּת. זכוּת היא זאת שאדם כּזה ניתן לציוֹנוּת. הוּא היה עילוּי. הוּא ירש את תכוּנוֹת העילוּי, אבל הוּא לא היה מאוֹתם העילוּיים המרוּבּים המאַכזבים על נקלה, הפּוֹרחים לרגע וּקמֵלים. הוּא היה “מַתמיד”. אבל לא רק מתמיד בּמחשבה מדינית וכלכּלית, אלא אף מַתמיד בּשטח המפעל. נצטרפוּ בּוֹ: איש־הרוּח ואיש־המעשׂה. פּקחוּת ותוֹם־נפש, בּיקוֹרת מנַתחת ואמוּנה וּבטחוֹן.

כּלפּי חוּץ, בּשאלוֹת המעשׂיוֹת, בּניתוּח הדברים, בּהסבּרת הענינים – הוֹפיע לפנינוּ כּרציוֹנַליסט גמוּר, כּאיש אשר אין לוֹ אלא דרך ההגיוֹן, דרך הפּוֹליטיקה הריאַלית, דרך החשבּוֹן המַתימטי, והוּא ניגש לכל שאלה מעשׂית, כּלכּלית וּמדינית בּאיזמל קר. היה מנתח אילוּסיוֹת והוֹרס אוֹתן, ולא חשש למרחק הנפשי הצץ בּינוֹ וּבין הקהל אשר אליו הוּא מדבּר. אבל בּפנים, מתחת למַסוה הרציוֹנליסטי, להטה אמוּנה אי־רציוֹנלית, אמוּנה העוֹמדת בּפני כּל נסיוֹן, בּפני כּל רוּחוֹת שלילה וּכפירה.

והוּא הביא אתוֹ גם תכוּנוֹת אישיוֹת מיוּחדוֹת, תכוּנוֹת של ציוֹני חדש, תכוּנוֹת הראוּיוֹת למי שמקבּל על עצמוֹ שליחוּת גדוֹלה בּציֹונוּת. הוּא לא אהב להיוֹת כּלב מוּכּה וּמיבּב. הוּא לא אהב את לשוֹן הקוּבלנה. היה מבכּר את לשוֹן השתיקה על לשוֹן הקינה. הוּא בּיקש לעצמוֹ את הכּוֹח. וּבחר ללכת בּדרך העשׂוּיה להצמיח את הכּוֹח. צו־הכּבוֹד שלוֹ לעצמוֹ היה: כּל עוֹד אין בּידך הכּוֹח – תהדק שינים ותשתוֹק ותחתוֹר אל הכּוֹח האמיתי. הוּא היה רגיש לעלבּוֹן, אם כּי לא צעק ולא קוֹנן, ועלבּוֹן אחד בּימי נעוּריו בּזמן המהפּכה הגרמנית היה דיוֹ להוֹכיח לוֹ שכּאן לא המוֹלדת שלוֹ, שהמוֹלדת שלוֹ היא בּמקום אחר. הוּא היה רגיש ליוֹפי, בּיקש את היוֹפי בּאמנוּת וּבשירה, אבל רק בּאלה, כּי אם בּעיקר בּחיים, בּאדם, בּעם. הוּא רצה בּיוֹפי, אבל לא בּהתיפּוּת. הוּא ידע לבקש את היוֹפי הצנוּע, העמוֹק, את היוֹפי של האדם העוֹבד. הוּא רחש כּבוֹד ליוֹפי של התנוּעה העניה והדלה, של התנוּעה אשר בּאמצעיה היא, בּאמצעים בּלתי־בּוֹלטים וּבלתי־צעקניים, חוֹתרת ליצירת המחר לאוּמה כּוּלה. הוּא נשׂא נפשוֹ לגדוֹלוֹת. אך הגדוֹלוֹת הללו היוּ רחוֹקוֹת מהתנשׂאוּת. היה חבר טוֹב, רֵעַ טוֹב, אמיץ, ישר, זקוּף, גלוּי בּמחשבתוֹ, גלוּי בּיחסיו, גלוּי בּמלחמתוֹ. כּל ימיו בּיקש להבחין בּין המדוּמה וּבין הממשי. וידע להבחין בּין המדוּמה והנראה לממשי אשר בּגלוּת וּבין הממשי האמיתי, ואפילוּ איננוּ קיים עדיין. וגם בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית ידע לעבוֹד לא למען המדוּמה, כּי אם למען הציוֹנוּת הממשית.

לפניו היוּ פּתוּחים כּל שערי התרבּוּת. הוּא עלה לחיים ציבּוּריים, בּזמן שכּל צעיר יהוּדי בּאירוֹפּה חלם חלוֹמוֹת מזהירים על קַריֶרה וראה פּתוּחים לפניו כּל השערים: ספרוּת, מדע, החיים הציבּוּריים של אירוֹפּה. הוּא לא הלך אחרי הקסם הזה אשר רבּים נתפּתוּ לוֹ. בּגיל צעיר, בּן י"ח, כּבר ידע לבחוֹר בּין היוֹפי המֹוֹשך אשר בּחוּץ וּבין מרי הגוֹרל וּקשי הגוֹרל אשר בּפנים. וּברגע שנשבּע שבוּעת־אמוּנים לעמו ֹ– בּרגע זה בּחר את דרך חייו וקבע את גוֹרלוֹ עד יוֹמוֹ האחרוֹן. אנשים אשר הזקינוּ בּתנוּעה ואשר לא ידעוּ פּיתוּיים אחרים לא יבינוּ את כּל קשי ההחלטה בּשביל אָדם צעיר בּישׂראל בּתקוּפוֹת של מהפּכה, בּתקוּפוֹת של מאוֹרעוֹת עוֹלמיים גדוֹלים, כּשהמרחב מוֹשך. מי שלא נתנסה לא יבין את הקוֹשי הגדוֹל לבחוֹר בּדרך, ואת הקוֹשי הגדוֹל הימנוּ לשמוֹר אמוּנים לדרך הזאת בּכל הנסיוֹנוֹת. ארלוֹזוֹרוֹב היה איש־אמוּנים. הוּא ידע נאמנוּת. נאמנוּת לעם, נאמנוֹת גם לאוֹתוֹ המחנה מתוֹך העם אשר אל דגלוֹ נספּח. כּל שנוֹתיו היוּ מבחן. כּפעם בּפעם קראוּ לו אפשרוּיוֹת שוֹנוֹת. כּפעם בּפעם נחל בּדרכּוֹ אַכזבוֹת וּמרירוּת. אבל הוּא הוֹסיף ללכת בּה. אוֹתוֹ פּוּלחן הנאמנוּת, אוֹתה הערצת הנאמנוּת, אשר הנחילה העליה השניה לתנוּעת הפּוֹעלים, קיבּל ארלוֹזוֹרוֹב כּירוּשה יקרה. עליה שמר.

תנוּעת הפּוֹעלים לא נתנה לוֹ שׂררה, היא נתנה לוֹ שירוּת. רבּים פּנוּ לתנוּעת הפּוֹעלים וּביקשוּ אצלה עטרוֹת. אבל התנוּעה לא היה בּכוֹחה לתת אוֹתן. רק אלה אשר ידעוּ להיוֹת שליחי־הציבּוּר, עבדי הציבּוּר ונאמניו, אשר נפשם התלכּדה עם סבלוֹ של הציבּוּר הזה, רק אלה זכוּ לדבר היקר בּיוֹתר שהציבּוּר הזה יכוֹל לתת – הם זכוּ לאמוּנוֹ, הם זכוּ לקבּל מן הציבּוּר הזה שליחוּיוֹת גדוֹלוֹת ויקרוֹת. הוּא גדל בּתוֹך הציבּוּר הקטן הזה. הוּא צירף עצמוֹ אל הציבּוּר הזה, בּשעה שלא היה אלא משפּחה קטנה בּבּרלין וּמשפּחה קטנה בּארץ־ישׂראל. אוּלם הוּא דבק בּמשפּחה הזאת מתוֹך ראִיה למרחוֹק, תוֹך הכרה שהמשפּחה הזאת היא משפּחת החלוּץ בּישׂראל, מתוֹך הכּרת התפקיד המיוּחד אשר הטילה ההשגחה הלאוּמית על מעמד הפּוֹעלים בּישׂראל המתחדש. הוּא נשׂא את דגלוֹ של מעמד הפּוֹעלים מתוֹך הכּרה גמוּרה שאין זה מעמד של שׂנאה ואין זה מעמד של צרוּת־עין, שאין זה מעמד אֶגוֹאיסטי צר־לב וּקטן־מוֹח, כּי אם זהוּ מעמד הרוֹצה לסלוֹל את הדרך בּפני האוּמה כּוּלה, הרוֹצה להַווֹת את הגרעין של העם, המחדש את חייו בּעבוֹדה וּבסדרי־חברה צוֹדקים. הוּא ראה את מעמד הפּוֹעלים העברי ההוֹלך לדרכּוֹ בּעקשנוּת וּבאוֹמץ, שאף הוּא איננוּ מבקש שׂררה בּאוּמה, כּי אם מבקש שירוּת לעם. הוּא רוֹאה את התפקיד הגדוֹל אשר הוּטל על הפּוֹעל־החלוּץ. הוּא רוֹאה את החוֹבוֹת הגדוֹלוֹת אשר לשמן התלכּדוּ האנשים בּמחנה העבוֹדה. תנוּעת הפּוֹעלים לא הכתירה את חבריה המחנכים והעסקנים בּשם “מנהיגים” וּקברניטים. היא לא ידעה יוֹתר מאשר תפקיד של שליח, הטרמין היהוּדי הישן־נוֹשן: “שליח־ציבּוּר”. וחיים ארלוֹזוֹרוֹב היה אחד משליחי־הציבּוּר הדגוּלים של תנוּעת הפּוֹעלים.

וּמתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים, מתוֹך המחנה הצר הזה, נשלח למלא שליחוּיוֹת בּתנוּעה הציוֹנית כּוּלה. בּמידה שהמחנה הלך וּבגר ונקרא למלא תפקידים לאוּמיים מקיפים, – היה חיים ארלוֹזוֹרוֹב הוֹלך וּמתגלה בּפני התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. ורבּוֹת היוּ השליחוּיוֹת אשר מילא בּתנוּעה הלאוּמית: שליחוּיוֹת מטעם קרן־היסוֹד, שליחוּיוֹת בּאמריקה, שליחוּיוֹת בּקוֹנגרסים ציוֹניים, שליחוּיוֹת בּמוֹסדוֹת כּלכּליים, שליחוּת הועד הלאוּמי בּחבר הלאוּמים בּגֶנף, שליחוּת של התנוּעה הציוֹנית בּועדה המדינית בּלוֹנדוֹן בּימים הקשים של הספר הלבן וּמגילת סימפּסוֹן. וּבכל מקוֹם הביא אתוֹ אוֹתן התכוּנוֹת: היסוֹדיוּת, ההתכּוֹננוּת, הרצוֹן לדעת את הדברים לעוּמקם. זרה היתה לוֹ המלה המפוֹצצת. הצטיין בּחוֹסר פּחד מפּני זר, וגם בּחוֹסר פּחד מפּני הקרוֹב, בּאמירת דברים גלוּיים, אם גם היוּ הדברים לא רצוּיים לפעמים אפילוּ לציבּוּר שעליו נמנה. הוּא גילה בּדבריו בּטחוֹן ולא חוּצפּה, לא רוּח נמוּכה ולא רוּח מתיהרת.

לפני שנתים, בּזמן קשה מאד, בּחרה בּוֹ התנוּעה למלא את התפקיד המוּרכּב בּיוֹתר בּקברניטוּת הציוֹנית, בּתפקיד של השליחוּת הפּוֹליטית בּירוּשלים, להיוֹת המקשר בּין תנוּעת השחרוּר העברית לבין השלטוֹן המַנדטוֹרי בּארץ. וּכמוֹ בּזמנים רבּים נפגש גם כּאן בּדקירוֹת וּבעקיצוֹת. שללוּ את האפשרוּת שארלוֹזוֹרוֹב מסוּגל להיוֹת וראוּי להיוֹת השליח המדיני של האוּמה. מפלגוֹת שוֹנוֹת וּמעל בּמוֹת שוֹנוֹת יצאוּ בּתרעוֹמת קשה וּבדרישה לנשׂיא התנוּעה שיבטל את המינוּי הזה. בּעתוֹן אחד הוּכרז: רק לא אַרלוֹזוֹרוֹב כּלוֹמר, לא רק שבּא־כּוֹח הפּוֹעלים איננוּ מסוּגל ואיננוּ יכוֹל ליצג את האוּמה בּתפקידים מדיניים (זהוּ מן המפוּרסמוֹת!) אלא שאַרלוֹזוֹרוֹב בּיחוּד איננוּ מסוּגל לכך. כּתבוּ אפילוּ שלשוֹנוֹ האנגלית היא נלעגת ואין לוֹ אפילוּ תכוּנה אחת הנדרשת לאדם הממלא תפקיד כּזה.

ארלוֹזוֹרוֹב הספּיק לעבוֹד בּתפקיד הזה 22 חדשים. לא גמר את מוֹעדוֹ, לא הביא לנוּ את הדין־וחשבּוֹן, שהיה צריך להביא הנה ושהיה מהַוה אוּלי חטיבה מיוּחדת בּכל הדינים־וחשבּוֹנוֹת הפּוֹליטיים שהיוּ לנוּ בּתקוּפה שלאחר המלחמה. והאיש הצעיר הזה, לבוּש חוּלצת הפּוֹעל, האיש הזה, אשר נפגש בּאי־אֵמוּן מכּמה וכמה צדדים, לא הרבּה שהיוֹת. בּאחת האניוֹת הראשוֹנוֹת לאחר הקוֹנגרס לקח את התרמיל ועלה לירוּשלים ונכנס למשׂרד והתחיל את עבוֹדתוֹ המדינית. וּראה פּלא! כּל העבוֹדה נפתחה לפניו. בּמשך שבוּעוֹת אחדים נעשׂה האדם שליט בּכל המסכת המוּרכּבת והמסוּבּכת. עוֹד לא הגיעה השעה לגלוֹת את פּרשת העבוֹדה המדינית של חיים ארלוֹזוֹרוֹב. עדיין רוֹב הדברים העיקריים שמוּרים בּמשׂרדים בּתוֹך התיקים, בּין חליפת המכתבים, בּשוּרת התזכּירים שנכתבוּ בּמשך התקוּפה הקצרה, אלה התזכּירים שהתחיל בּהם עוֹד לפני לכתוֹ להיוֹת בּא־כּוֹחה המדיני של התנוּעה הציוֹנית, התזכּירים שכּתב עוֹד בּתוֹר שליח תנוּעת הפּוֹעלים נגד ועדת שאוּ והתזכּירים שכּתב אחר כּך בּכמה וכמה שאלוֹת, התזכּיר נגד פרינטש, התזכּיר על השלטוֹן העירוֹני וכמה וכמה תזכּירים קטנים. הוּא התיצב מיד בּמערכה חמוּש כּל כּלי־זינוֹ. קיבּל על עצמו היאָבקוּת בּלתי־פּוֹסקת, יוֹם יוֹם, מנת יוֹמוֹ של מי שמתמנה להיוֹת בּא־כּוֹחוֹ המדיני של ישׂראל בּיחסיו עם שליטי המנדט. מעוֹלם לא ניחם אוֹתנוּ בּאוֹפּטימיוּת רשמית. הוּא היה בּא לכל אסיפה וּמגלה את הדברים כּהוָיתם. הוּא בּעצמו ראה בּעבוֹדתוֹ נסיוֹן, אוּלי אחד הנסיוֹנוֹת האחרוֹנים, למצוֹא את הדרך להציג את תנוּעתנוּ כּכוֹח ריאַלי, וּלהשׂיג מה שהכרח לנוּ להשׂיג.

בּחיים המדיניים שלנוּ היה חיים אַרלוֹזוֹרוֹב חזיוֹן מיוּחד בּמינוֹ. הוּא לא הסתפּק בּכשרוֹנוֹתיו המבריקים, לא רדף אחרי הז’סטה הפּוֹליטית. בּזמן שאחרים ראוּ בּוֹ צעיר מתחיל ראה הוּא לפניו את עתידוֹ המדיני. הוּא התכּוֹנן אליו ולמד אוֹתוֹ בּכוָנה מיוּחדת, כּשם שהתכּוֹנן לכמה דברים בּהכּרה מיוּחדת; כּשם שהיה מן המעטים, מיחידי־הסגוּלה בּכל הדוֹר המערבי שבּא לציוֹנוּת, שהתכּוֹנן להיוֹת שליח בּתנוּעת התחיה בּישׂראל; כּשם שחידש את כּל האַסוֹציאַציוֹת שהיוּ לוֹ מימי ילדוּתוֹ, למד עברית, ספרוּת עברית, הכּיר את המקוֹרוֹת, שאף להיוֹת סוֹפר עברי מקוֹרי, בּעל סגנוֹן עברי; כּשם שלמד האיש הצעיר את חיי ישׂראל בּארצוֹת פּזוּריו, למד לדבּר ולכתוֹב לא רק עברית, אלא גם אידיש – כּך בּכל פּינה שפּנה, בּכלכּלה וּבמדיניוּת, התיחס בּרצינוּת לתפקידוֹ, לא סמך על להטים דיפּלוֹמַטיים ולא סמך על מעשׂי־נסים, כּי אם עבד ולמד בּלי הרף, למד והתכּוֹנן לכל תפקיד חדש בּמסגרת עבוֹדתוֹ. חברוֹ, אשר עבד אתוֹ בּמשך השנתיים האלה, משה שרתוֹק, מעיד עליו כּי לא היה מקרה אחד בּכל פּגישוֹתיו המרוּבּוֹת, אשר אין להן ספוֹר, עם אנשי השלטוֹן ועם אנשי המדיניוּת, אשר לא היה מוּכן בּוֹ לקרב, אשר לא היה דרוּך כּמיתר מקשת, אשר לא עמד על המשמר. חריפוּת המוֹח נצטרפה בּוֹ עם עֵרוּת הנפש וּרצינוּת האוֹפי.

לעבוֹדתוֹ המדינית ניגש כּאָמן, לא כּבעל־מלאכה, לא כּתלמיד־מחַקה. מן הרגע הראשוֹן מצא את דרכּוֹ. כּשם שהיה חפשי וטבעי בּחוּלצת־פּוֹעלים בּועידת פּוֹעלים, בּאוֹהל של הקבוּצה, כּך היה חפשי וטבעי בּבגדי־הבּיקוּרים וּבכל מסיבּה וּבכל מעמד של יִצוּג פּוֹליטי. וכל מי שנפגש אתוֹ ראה בּוֹ אדם חפשי, אדם זקוּף, אדם אמיץ. אדם זה, אשר הטיף לנוּ כּפעם בּפעם מתינוּת וּזהירוּת, אשר מעוֹלם לא נגרר אחרי שפע ההתרגשוּת שבּפנים המחנה הנסער, ידע כּמוֹ שלא ידעוּ אחרים לדבּר עם הזר בּבהירוּת, בּכבוֹד וּבתוֹקף. והיה גם בּזה מן החידוּש: זאת הפּעם הראשוֹנה שלפני שליטי הארץ מוֹפיע בּא־כּוֹחה המדיני של הציוֹנוּת לא בּפּספּוֹרט אַנגלוֹ־סָכּסי. מופיע אדם אשר הוּא עצם מעצמוֹ של הישוּב, החי את חיי הישוּב יוֹם יוֹם ויוֹדע את לשוֹן הישוּב ויוֹדע את צרכי הישוּב, גם הצרכים הפּעוּטים, גם הצרכים של כּל נקוּדה קטנה, מבין לצרכים בּטרם נשאל, יוֹדע נפשוֹ של כּל בּוֹנה, של כּל כּוֹאב וסוֹבל בּישוּב. אוֹתוֹ הישוּב אשר פּגש את אַרלוֹזוֹרוֹב בּחשדוֹת וּבחששוֹת ליוה אוֹתוֹ לקברוֹ בּרטט של כּאב, בּהכּרה של אבידה אשר אין לה תמוּרה. למדה סוֹף סוֹף התנוּעה הציוֹנית כּי יתכן ויתכן הדבר שבּא־כּוֹחה האמיתי וּמיַצגה האמיתי של המדיניוּת שלנוּ יהיה אדם שהוּא בּכל רמ"ח אבריו בּן הישוּב, בּן העם העוֹבד בּארץ.

העם כּוּלוֹ לכל תפוּצוֹתיו הזדעזע לרצח אַרלוֹזוֹרוֹב, התלכּדוּ הפּעם אבידת הפּרט ואבידת הכּלל. הרגיש העם כּי אבדוּ חיים צעירים, רעננים, כּי אבד בּן יחיד לאמוֹ, אבד בּעל לאשת נעוּרים, אבד אב לילדים, אבד אדם בּראשית פּריחתוֹ, אדם אשר כּוּלוֹ עצמה וציפּיה לפעוּלוֹת. אבל גם אבידתוֹ של הכּלל איננה פּחוּתה. הרגיש הכּלל שכּאן נתגלתה לפניו תקוה גדוֹלה, שכּאן עתידה היתה להתפּתח בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית אישיוּת אמיצה, אישיוּת בּעלת משקל וּבעלת כּוֹחוֹת, הקרוּאה לצאת בּשליחוּתנוּ עשׂרוֹת שנים, הראוּיה להעמיס על עצמה את סבל העם. והתקוה הזאת נגדעה. את הרגש הזה של תקוה יקרה גדוּעה הבּיע הנוֹער בּארץ־ישׂראל בּזה שענד את סמל אַרלוֹזוֹרוֹב, סמל אֶרז הרצל הגדוּע.

בּארץ־ישׂראל החליטוּ חבריו של אַרלוֹזוֹרוֹב, בּחוֹדש הראשוֹן להילָקחוֹ, להכריז על מפעל קרקעי ישוּבי, אשר יתאים לרוּחוֹ של הנעדר. תקותי שהתנוּעה הציוֹנית כּוּלה לא תסתפּק בּנאוּם־אזכּרה, כּי אם תרצה להבּיע על ידי מפעל בּעל ערך את יחסה לאישיוּת של אַרלוֹזוֹרוֹב וּלאוֹתן השאיפוֹת הישוּביוֹת אשר עליהן נפל חיים אַרלוֹזוֹרוֹב.

חיים אַרלוֹזוֹרוֹב נלקח מאתנוּ. עם ישׂראל, אשר ידע לתת לוֹ משמר־כּבוֹד לאחר מוֹתוֹ, לא ידע לתת לוֹ משמר־חיים בּחייו. אוּלם לא רק חיים אַרלוֹזוֹרוֹב נלקח מאתנוּ. אוֹתוֹ הכּדוּר שירה בּאַרלוֹזוֹרוֹב פּצע גם את התנוּעה הציוֹנית, והתנוּעה הציוֹנית עוֹמדת על קברוֹ של אַרלוֹזוֹרוֹב פּצוּעה בּעוֹמק לבּה. רגעים אחדים לפני מוֹתוֹ אמר אַרלוֹזוֹרוֹב לאָדם שעמד על יד מיטתוֹ, למאיר דיזנגוֹף: ראה מה עשׂוּ לי! המלים הללוּ, מלים של ילד פּצוּע, אשר גם איננוּ מסוּגל לאמוֹר מלה מרה, מגלוֹת את כּל הטרגיוּת של גוֹרלוֹ האישי של אַרלוֹזוֹרוֹב. אבל גם התנוּעה הציוֹנית רשאית לאמוֹר לעצמה: ראוּ, מי עשׂה לי? והשאלה נוֹקבת עד התהוֹם ושוּם מנוּחה לא תהיה לעם ישׂראל עד אשר לא יֵדע מי האוֹיב אשר פּצע את עם ישׂראל בּלבּוֹ. עוֹד ימים יבוֹאוּ, תתגלה פּרשת חייו של אַרלוֹזוֹרוֹב, גם תתגלה פּרשת מוֹתוֹ. הוּא עצמוֹ בּשיר־נעוּרים שלוֹ, בּשיר עברי אשר כּתב בּהיוֹתוֹ בּן תשע־עשׂרה, חזה את גוֹרלוֹ. ניבּא ולא ידע מה ניבּא. הוּא כּתב בּשיר־נעוּרים: “דגלי נפל, נס החירוּת, עמוֹ תקווֹתי לא תלכנה למוּת. אנכי אמוּת, אך הדוֹרוֹת הבּאים ילָחמוּ אחרי את ריב אלוֹהים”. אכן הוּא רב את ריב עמוֹ, וריב עמוֹ הוּא ריב האלוֹהים. ואנחנוּ אמוּנה שכּוּלנוּ, שחיינוּ עם אַרלוֹזוֹרוֹב, אלה אשר הנחילוּ לוֹ את הדגל ואלה אשר קיבּלוּ מידוֹ את דגל העבוֹדה לעם וּבעד העם, ימשיכוּ את ריב העם הזה, את ריב האלוֹהים.

---

פּתיחה יפה!

מאת

ברל כצנלסון

¹

מַשמע, כּך נגזר מן השמים שלא תהא לקוֹנגרס הי“ח “עתוֹנוּת טוֹבה”. מצדוֹ של המחנה שדרכּוֹ לצרוֹר וּלהזיק, פּשיטא! העתוֹנאים הבּוּנדאים הכריזוּ, מסתמא בּפּעם הי”ט אוֹ הי"ח, כּי פּשטנוּ את הרגל וחזרוּ והוֹקיעוּ את כּל חטאוֹת הנעוּרים שלנוּ, ותלמידי החדר הפוֹלקיסטי, האוּגַנדיסטי, עליו השלוֹם, מצאוּ שוּב, כּדרכּם, כּי בּיזבּזנוּ את ירוּשת הרצל והצגנוּה כּלי ריק. מילא, מן ההכרח להיוֹת רגילים בּצרוֹת אלה. אפילוּ עטים כּשרים של ציוֹנים חרדים, הטוֹבלים בּכל מיני “מי שבּירך”, הספּידוּ את הקוֹנגרס בּשברוֹן־לב. הקוֹנגרס לא גרם להם נחת־רוּח: שוּם חגיגיוּת תפארת, אף נאוּם פּרלמנטרי אחד מסמר וּמסעיר, שוּם מלה מפוֹצצת! והוֹאיל וקוֹנגרס בּידי עתוֹנוּת הוּא כּחוֹמר בּיד היוֹצר, הפסיד הפּעם הקוֹנגרס – וחסל. הכּל תלוּי בּמזל.

אמנם יש עמדי אוּלי להגיד משהוּ בּענין זה, יכוֹלתי אוּלי להראוֹת איך חילץ הקוֹנגרס את ההסתדרוּת הציוֹנית ממיצר מַאפּליה, שסיכּן את עצם קיוּמה, ואיך איפשר את קיוּמה ועבוֹדתה. אוּלם איני שׂשׂ עכשיו אֱלֵי ויכּוּח. יוֹדע אנכי כּי גזר־הדין הקשה נחתך לא ליד שוּלחן הקוֹנגרס, אלא מיד לאחר הבּחירוֹת. לא קל לעכּל קוֹנגרס בּהשתתפוּת פּוֹעלים רבּה כּזוֹ. גם זה טעוּן הֶרגל. אך יסָלח לי הרהוּר עבירה: יהיה גזר־דינה של העתוֹנוּת חשוּב כּכל שיהיה, פּסק־דינה של ההיסטוֹריה חשוּב הימנוּ, ודרכּוֹ של זה לבוֹא דוקא קצת בּמאוּחר.

דוּגמה קטנה: כּלוּם היתה פּעם לקוֹנגרס הציוֹני “עתוֹנוּת טוֹבה” כּמוֹ שהיתה למוֹשב הראשוֹן של הסוֹכנוּת היהוּדית בּציריך? תמוּנוֹת מרהיבוֹת וראשים וּנאוּמים! הלבבוֹת נמוֹגוּ מרוֹב שׂמחה. וּמה כּוֹתבים היוֹם אוֹתם העתוֹנים היהוּדים עצמם על תוֹצאוֹתיו של אוֹתוֹ מעמד ציריך?

על כּן: אוּלי נתחיל להעריך גם קוֹנגרסים ציוֹניים לפי העבוֹדה שהוּפקה על ידיהם, לפי הכּוֹחוֹת שנרתמוּ על ידיהם בּעבוֹדה?

הנה ראיתי למחרת הקוֹנגרס, למחרת ממש, את הצעיר שבּחברי האֶכּסקוּטיבה, את משה שרתוֹק, בּצאתוֹ לדרך לא למי־מנוּחוֹת וּמַעינוֹת־מרפּא על מנת להינפש מהקוֹנגרס, כּמוֹ שהיה נהוּג בּאוֹתם הימים הטוֹבים שזכוּ למזמוֹרי הַלל, אלא ישר לירוּשלים, אל העבוֹדה רבּת־הטרדוֹת, אשר קוֹדם חילק אוֹתה עם אַרלוֹזוֹרוֹב. ראיתי וידעתי: אַל דמי לעבוֹדה, אף יוֹם אחד לא יעבוֹר בּבטלה. כּן ראיתי בּ“אִסרוּ־חג” של הקוֹנגרס את ד"ר רוּפּין בּדרכּוֹ למַריֶנבַּד, כּוּלוֹ שקוּע בּענין שהוּטל עליו: יציאת אשכּנז. והאיש הצנוּע הזה, שאינוֹ רוֹדף כּבוֹד, האישיוּת העדינה בּיוֹתר בּחיים הציבּוּריים הציוֹניים, שנתיאש כּמעט מעבוֹדה מעשׂית והלך לוֹ בּדרכּוֹ המדעית, והנה הוּא מוּכן עתה בּמוֹח צלוּל וּבכוָנוֹת טהוֹרוֹת לגשת לפּעוּלה החדשה, שבּה אצוּרים פּתרוֹנוֹת חדשים לשאלוֹת ישנוֹת כּבדוֹת. וגם חברים אחרים של האֶכּסקוּטיבה החדשה לא בּנקל נסעוּ לנוּח מעמל הקוֹנגרס הקשה. אחדים הכינוּ פּעוּלת־תנוּפה חדשה למען עליה מוּגדלת, וחיים וייצמן נרתם כּבר בּצוותא חַדא עם האֶכּסקוּטיבה בּענין יציאת אשכּנז.

ונדמה לי כּי עם כּל הטעוּיוֹת והמִשגים של הפּוֹליטיקה הציוֹנית הפּנימית שלנוּ, הנחתכת כּה בּחפּזוֹן בּשבוּעיִם של קוֹנגרס אחד לשנתים, למעשׂה לא רעה היתה העבוֹדה הציוֹנית בּקוֹנגרס זה. ואת העדוּת הטוֹבה לרוּח שבּה יצאה התנוּעה הציוֹנית מהקוֹנגרס, אני רוֹאה בּגישה שבּה ניגשוּ למחר אחרי הקוֹנגרס למפעל על שם אַרלוֹזוֹרוֹב. עוֹד החלטה, עוֹד אַזכּרה – ערכּן לא רב אך לפתוֹח בּעבוֹדה מיד למחרת הקוֹנגרס – מה רב ערך הדבר.

בּמשך השנים הוּרגלנוּ להבּיט על הקרנוֹת הלאוּמיוֹת שלנוּ בּעיני חוּלין. אנוּ, התוֹבעים וּמחנכים אחרים, הסחנוּ את דעתנוּ שלנוּ מהתוֹכן הנעלה, תוֹכן “הנשמה היתירה” שבּהן. בּמֶלל רַברבָן וּבמַעשׂ מִצעָר פּרטנוּ בּמשך שנים את ההוֹן הלאוּמי לפרוּטוֹת קטנוֹת עד שבּצעוֹן ההתישבוּת שלנוּ דלל והוּנמך. שנים רבּוֹת הפלגנוּ בּשבחה של “הסטיכיה”, בּשבחם של חסידי ההוֹן הפּרטי הגוֹאל את עצמוֹ, עד שבּאחד הבּקרים, תוֹך פּריחתה של ההגירה הסטיכית וּזרימת ההוֹן, ראינוּ והנה עמידתנוּ ערוּמה, דלה וריקה: נשארנוּ בּלי קרקע בּלי התישבוּת לאוּמית. ורק לאחר שהתחלנוּ לספּוֹג מהלוּמוֹת חדשוֹת אוֹרוּ עינינוּ להבין כּי שוּם מעמד בּינוֹני ושוּם תעשׂיה אין לבנוֹת בּארץ חדשה בּלי קרקע לאוּמי וּבלי הוֹן לאוּמי.

וזאת הבּשׂוֹרה של הקוֹנגרס: מפנה חדש להתישבוּת עממית, להוֹן עממי. ארץ־ישׂראל גוּפה משמשת בּנדוֹן זה אֶבן־בּוֹחַן טוֹבה. שלוֹש מַגבּיוֹת גדוֹלוֹת סוּדרוּ שם בּשנה אחת: החתמה על מניוֹת “נִיר”, מגבּית לישוּב יהוּדי גרמניה וּמפעל אַרלוֹזוֹרוֹב. בּלי הכּרה עמוּקה בּצוֹרך הדחוּף של המפעלים וּבכוֹח־ההפראה של ההוֹן הלאוּמי – אין דברים כּאלה נעשׂים.

ואם למחרת הקוֹנגרס נזדמנוּ בּני־אדם, “בּלי שהפצירוּ בּהם”, והעמידוּ את עצמם לשירוּת הקרנוֹת, רתמוּ את עצמם ואת האחרים וּבאוּ בּכוֹחוֹת חדשים להפיח רוּח חיים בּכּלים הלאוּמיים החדשים־הישנים שלנוּ – הגידוּ מה שתגידוּ, בּשנים האחרוֹנוֹת לא הסכּינה הציוֹנוּת בּאלה. בּלי כּוֹחוֹת רעננים, בּלי אמוּנה כּנה בּכוֹחם וּבכוֹשר־המעשׂה של ההמוֹנים הציוֹנים, בּלי בּטחוֹן וּבלי רצוֹן עתיר כּוֹח – אין עוֹשׂים דברים כּאלה.

על כּן יש לי הרגשה: פּתיחה יפה!

תשרי תרצ"ד.

בציונות

מאת

ברל כצנלסון

---

הציוֹנוּת חייבת תשוּבה: להצלת היהדוּת בּגרמניה ההיטלרית

מאת

ברל כצנלסון

¹

יוֹם ליוֹם חוֹזר ואוֹמר: אכן, נתאַמתה הפּרוֹגנוֹזה הציוֹנית יוֹתר משחשבוּ בּעלי הפּרוֹגנוֹזה עצמם, אמת מה שכּתב פּינסקר בּמחבּרתוֹ ואמר בּנאוּמוֹ בּקַטוֹביץ. אך לפי שעה מתגשּמת רק מחצית הנבוּאה. בּדוֹמה לזה קרה לרעיוֹן הסוֹציאליסטי, שנתמלאה נבוּאתוֹ לגבּי התמוֹטטוּת המשטר הקפּיטליסטי, שאינוֹ מסוּגל לתת לבני־אדם מעט לחם וּמעט בּטחוֹן חיים; אבל התמוֹטטוּת זוֹ אינה מבטיחה את עצם הגשמת המשטר הסוֹציאליסטי. הציוֹנוּת ראתה את הנוֹלד, את הקטסטרוֹפוֹת העתידוֹת להתחוֹלל, אבל בּבוֹא הקטסרוֹפה לא היה בּכוֹחה לאמוֹר: בּוֹאוּ, יהוּדים, עלוּ ותיגָאלוּ. וּכשזה לא בּא – בּא היאוּש.

מה תענה הציוֹנוּת הפעם ליהדוּת גרמניה? אכן בּראוֹתנוּ מה נעשׂה בּמשך ארבּעה חדשים, ואיך נעשׂה, אפשר לבוֹא לידי יאוּש. שוּם קטסטרוֹפה אינה מסוּכּנת כּקטסטרוֹפה זוֹ של הסתלקוּת הציוֹנוּת ממעשׂה־הגאוּלה הגדוֹל. הפּעם ודאי אין הצדקה לכך. לפנים היתה ארץ־ישׂראל מדבּר שממה. ועכשיו הלא יכוֹלה ארץ־ישׂראל לענוֹת לרוֹדפינוּ וגם למתכּחשים מתוֹכנוּ: הנה יש פּינה אחת בּעוֹלם. אם לא תינתן הפּעם התשוּבה הזאת – אין כּפּרה. והתשוּבה אינה נמצאת בּלוֹנדוֹן וּבירוּשלים דוקא, אלא גם בּידינוּ, בּידי הישוּב, בּידי כּל אחד ואחד. יוֹם יוֹם אנוּ קוֹראים בּ“דבר” על יהדוּת גרמניה. רבבוֹת ילדי ישראל מנוּשלים מבּית־הספר. ילדי ישׂראל אלה – שעדיין לא חטאוּ – אילוּ קמנוּ להציל אוֹתם וּביצענוּ מפעל כּבּיר. יש שוֹאלים בּרוּגזה: מה עשׂיתם להצלת יהוּדי רוּסיה? משוּל לאוֹתוֹ עשיר הקוֹפץ את ידוֹ מעזוֹר לנצרך בּטענה חזקה, שיש לוֹ אח עני, וגם לוֹ אינוֹ עוֹזר. איש לא קם להוֹציא איזה אלפים יהוּדים מרוּסיה. זוֹהי כּלימתנוּ ואַל נעשׂה מחוּלשה זוֹ “פּטריוֹטיזם” של שבט. אילוּ היתה לפנינוּ שאלת רחמנוּת, ספק אם היא היתה נתוּנה דוקא ליהוּדי שחרב עוֹלמוֹ בּגרמניה ולא ליהוּדי הגוֹוע בּרעב בּרוּסיה. השאלה היא אחרת: בּידינוּ הפּעם להוֹציא מהגלוּת שבט יהוּדי. כּלוּם נחמיץ את השעה?

האגדה של רבּה בּר־בּר חָנא מספּרת על יוֹרדי־ים שנתעוּ לאי וּביקשוּ להשתקע בּו, לשבת בּשלוה, והנה אך העלוּ אש לבשל בּה והאי נזדעזע. לאִי־הלויתן הזה נמשלה ההיסטוֹריה היהוּדית. והקטסטרוֹפה הגרמנית פּוֹקחת את עינינוּ יוֹתר מכּל אסוֹנוֹת שקדמוּ לה בּדוֹרנוּ.

בּמה עוֹסקת הציבּוּריוּת היהוּדית? בּאוֹפן הטוֹב בּיוֹתר – הפגנת רבע מיליוֹן יהוּדים², רבּנים עם קוֹמוּניסטים, זקנים עם ילדים. מחזה שׂגיא. אוּלם האם בּהפגנוֹתינוּ יפּוֹל משטר היטלר? נַפגין, נצעק, נרעש – וזה הכּל! אני מבין לנפש הנוֹער המבקש פוּרקן לרגשוֹתיו. אבל הנוֹער המתחנך להסתפּק בּזה אינוֹ אלא ממשיך את מלחמתנוּ בּאוֹיב בּצוּרה הטרַדיציוֹנית של הכּאת המן בּפּוּרים. יש זמנים שיש ערך חינוּכי למשׂחקים אלה. יש תקוּפוֹת שחשוּבה עצם היציאָה לרחוֹב. אוּלם עַם שצריך לבנוֹת בּדם תמציתוֹ, עם שנאלץ לשלם בּעד כּל עוֹלה, בעד כּל שעל אדמה, זקוּק לחינוּך אחר. ואוּלי יש לאנשי “המדיניוּת הצרוּפה” חוֹזה עם פּילסוּדסקי לפתיחת שערי ארץ־ישׂראל?

התחילה פּעוּלה בּארץ והישוּב עדיין לא התעוֹרר. יש בּידי הישוּב לתת, לעשׂוֹת. לפי שעה נתנוּ רק בּוֹדדים בּמידה הראוּיה. וגם ציבּוּר הפּוֹעלים נתבּע לעשׂוֹת. מתוֹכנוּ נשלחוּ השליחים הראשוֹנים לגרמניה לעוֹדד, להדריך וּלנחם. בּידינוּ לקבּל ילדים למוֹסדוֹת החינוּך שלנוּ, לקלוֹט עוֹלים בּמשקים. הפּוֹעל צריך להשפּיע גם על חוּגים אחרים בּישוּב. עוֹד לא תם ערכּה של ההתנדבוּת הלאוּמית. הנה נחתמוּ 15 אלף מניוֹת “נִיר” וגם אפשר היה לעשׂוֹת הרבּה יוֹתר.

האוֹמרים בּמקוֹם קרן – מלוה לאוּמי, זוֹרקים אבן תחת לחם ועוֹשׂים את רעיוֹן המלוה פּלסתר.

בּעקב התנדבוּת גדוֹלה יבוֹא גם המלוה. תנוּעת הפּוֹעלים תוֹבעת זה שנים את המלוה. תנוּעה שהיא אכוּלה משׂנאה ואיבה אינה מסוּגלת ליצוֹר אפילוּ מפעל פּעוּט, לא כּל שכּן מלוה. העליה מגרמניה מעלה בּכל החריפוּת את שאלת החינוּך. נזכּוֹר מה היתה עליית “בּלוֹי־וייס” לפני כּמה שנים. לאחר התבּוֹללוּת בּין גוֹיים קשה להתבּוֹלל שוּב בּין יהוּדים. עלינוּ לקבּל את העליה מגרמניה בּרצוֹן וּברחמים וּבסבלנוּת, כּאשר הראה הפּוֹעל סבלנוּת לפּוֹעלים שבּאוּ עם הגדוּדים מאמריקה, אשר לא ידעוּ את לשוֹננוּ. עלינוּ לקבּל אוֹתם בּיסוּריהם וּבחוּלשוֹתיהם. הדברים אמוּרים בּיחס לכל עוֹלה וּלכל עליה.

סיון תרצ"ג

---

היש מפלט מהתפּוֹררוּת התנוּעה הציוֹנית?

מאת

ברל כצנלסון

(הרצאה מטעם “בּרית ראשוֹנים”¹; תל־אביב, י“ט בּתמוּז תרצ”ג)²

א

בּשעה שנתבּקשתי והסכּמתי, לפני כּמה שבוּעוֹת, להרצוֹת כּאן, לא ניחש לי לבּי מה עתיד לעבוֹר עלינוּ בּימים הקרוֹבים³. אילוּ ידעתי שמץ מזה, ספק אם הייתי יכוֹל להבטיח משהוּ. אבל כּיון שהבטחתי צריך אני לעמוֹד בּהבטחתי, ואני מנסה להרצוֹת כּאילוּ אנוּ ממשיכים שׂיחה שנפסקה, אף על פּי שיש בּזה משוּם “דברים שלא בּעתם”. אני יוֹדע שיש אִי־יוֹפי בּמה שאני מוֹנע את עצמי בּהכּרה גמוּרה מלדבּר על מה שמעסיק את כּוּלנוּ בימים אלה. אבל כּוּלנוּ כּאוּבים ויש פּצעים חיים שוֹתתים, אשר הנגיעה בּהם קשה, אוּלי גם מסוּכּנת. לפיכך אשתדל, עד כּמה שהדבר ניתן, לדבּר כּאילוּ אנוּ נמצאים בּאַתמוֹספירה המאַפשרת לטפּל בּשאלוֹת הציוֹנוּת בּאוֹפן רעיוֹני, ולא בּאוֹפן אֶמוֹציוֹנַלי.

תחילה היה לי יצר רע, אוֹ יצר טוֹב, לדבּר בּשאלוֹת הממשיוֹת של הציוֹנוּת, זאת אוֹמרת, לדבּר על מה שקוֹראים “תכניוֹת”. לכאוֹרה, כּבר מזמן לא היוּ לנוּ שנים כּאלה שאיפשרוּ להתחיל מחָדש להאמין בּתכניוֹת פּעוּלה, שהציוֹנוּת האמיתית מחייבת אוֹתן, כּמוֹ בּשנת תרצ"ג, לאחר כּל השנים הקשוֹת שעברוּ עלינוּ לפניה. חפצתי לקווֹת שהחדשים הקרוֹבים לקוֹנגרס יהיוּ אוּלי בּשביל כּוּלנוּ חדשים של בּירוּרים חדשים על דרכי ההגשמה הציוֹנית, של חידוּש המעוּף הציוֹני, של מציאת לבוּשים חדשים, לפי הזמן, לרעיוֹנוֹת העתיקים, לרעיוֹנוֹת אשר נגנזוּ בּצוֹק העתים. אבל כּבר מזמן מטרידה אוֹתי מחשבה אחת מרה, והיא גברה בּזמן האחרוֹן: בּטרם נוּכל לדבּר על תכניוֹת למעשׂה יש הכרח לשאוֹל את עצמנוּ, אם עדיין קיים הגוּף, העלוּל לקיים וּלבצע תכניוֹת ציוֹניוֹת? בּראשית חיבּת־ציוֹן עמדה השאלה: מי וָמי ההוֹלכים? יש הוֹלכים ממש, ויש גוּף המאַרגן את ההליכה. צריך שיהיה גוּף המסוּגל להעמיס על עצמוֹ תפקידים של האוּמה, בּלשוֹן אחרים “תפקידים ממלכתיים”. הקיים כּיוֹם הגוּף הזה, אשר הרצל יצר אוֹתוֹ? חוֹששני לוֹמר הן. אמנם, מבּחינת ההגשמה הציוֹנית, בּמוּבן הפּשוּט של המלה הזאת, בּמוּבן של ההתבּצרוּת האישית בּארץ, היוּ השנים הללוּ שנוֹת התקדמוּת, אבל מבּחינת קיוּם המנוֹף של ההגשמה הציוֹנית, מבּחינת האַתמוֹספירה ההכרחית בּשביל התנוּעה הציוֹנית המַנשימה, הדוֹרשת ליכּוּד כּוֹחוֹת האוּמה לפעוּלה משוּתפת, אשר בּלעדיה אין הגשמה ציוֹנית, מבּחינה זוֹ – דוֹמה שלא רק ירדנוּ אחוֹרנית, אלא נזרקנוּ אחוֹרנית, ואפילוּ לא מהלך של עשׂרוֹת שנים, אל לפני היוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית, כּי אם לתקוּפוֹת הרבּה יוֹתר קשוֹת, לימים אשר הקרעים בּאוּמה היוּ קשים ללא התאַחוּת.

לא הייתי רוֹצה שמישהוּ יִטעה וישׂים את חלקי עם אלה החוֹששים מאד וּמתאבּלים על כּל דיפרנציאַציה בּציוֹנוּת. האידיליה הזאת, ששׂררה בּעיירה בּראשית חיבּת־ציוֹן, שאת דמוּתה מסַמל אצל שלוֹם עליכם ר' יוֹזפא’לי, הרב החוֹבב־ציוֹן⁴, בּזמן שהויכּוּח בּעיירה היה: אם מוּתר אוֹ אסוּר להעמיד בּבית־הכּנסת קערה בּערב יוֹם־הכּיפּוּרים למען “ישוּב ארץ־ישׂראל”, – אידיליה זוֹ חלפה ללא שוּב. ל“אַחדוּת לאוּמית” זוֹ של עיירה חסרת דיפרנציאַציה חברתית אין חזרה. יש אמנם בּזמננוּ גם תפיסה חדשה של “אחדוּת לאוּמית”: אחדוּת מוּחלטת, אשר אין בּגבוּלוֹתיה שוּם זרמים, שוּם מחשבה מחוּץ למחשבה האחת, השוֹלטת בּכל אמצעי הכּפיה והדיכּוּי. אידיאל זה של “אחדוּת לאוּמית” מתגשם לעינינוּ בּצוּרה ענקית, גם בּמוֹסקבה, גם בּרוֹמא וגם בּבּרלין. אינני שוֹאף ל“אחדוּת לאוּמית” זוֹ ואני בּטוֹח שבּאחדוּת כּזוֹ, אחדוּת השעבּוּד הפּנימי, אי אפשר להגשים את הציוֹנוּת. ולכן אני מתיחס לא בּשקט גמוּר, כּי אם בּחיוּב, גם למלחמת המפלגוֹת, האינטרסים, הזרמים. לאמיתוֹ של דבר, לא ידעה הציוֹנוּת חיים שלֵוים גם בּימי לילינבּלוּם וּמוֹהליבר, גם בּימי אוּסישקין וּווֹלפסוֹן. מעוֹלם לא ידענוּ בּציוֹנוּת ימים שקטים. לא אדבּר על הויכּוּח בּעניני אוּגַנדה, אבל גם לפני כּך וגם אחר כּך ידענוּ תמיד מלחמוֹת.

הניגוּדים שישנם עכשיו בּציוֹנוּת, הניגוּדים בּשאלוֹת הבּנין, יש בּהם הרבּה מהחיוּניוּת האמיתית. יש בּהם משוּם אינטרסים מסוּימים, יש בּהם מלבטי ההגשמה. אנשים חיים תוֹך כּדי עשׂיה. אין זה אוֹתם הויכּוּחים אשר העסיקוּ את העוֹלם הציוֹני לפני עשׂרוֹת שנים, ויכּוּחים אשר, עם כּל הערך האינטלקטוּאַלי שהיה בּהם, לא שינוּ בּיוֹתר את המציאוּת היהוּדית, ואפילוּ לא את המציאוּת הציוֹנית. מי שזוֹכר את מלחמת ה“קוּלטוּרה”, את הויכּוּחים האחד־העמיים בּציוֹנוּת, יוֹדע מה מעט היוּ דברי הלכה אלה ניכּרים בּתוֹך המעשׂה הציוֹני. וגם הקשר האמיתי בּין הסבל של ישׂראל וּבין השאלוֹת החיוּניוֹת של המפעל הציוֹני לא היה כּל כּך חזק. מצד זה אין “זקנתנוּ” מביישת את ילדוּתנוּ. ויכּוּחינוּ בּציוֹנוּת בּמשך השנים האחרוֹנוֹת הם הלכוֹת חיים, הם דיני־נפשוֹת, הם נוֹגעים בּגוֹרל האוּמה ממש. והיינו רשאים לחשוֹב שכּל אוֹתן ההתנגשוּיוֹת האידיאוֹלוֹגיוֹת והריאַליסטיוֹת בּציוֹנוּת הנן התנַגשוּיוֹת, אשר את אמיתוּתן אפשר לבדוֹק לאוֹר המעשׂה. ואם כּי בּמוּבן האידיאוֹלוֹגי אין תקוּפתנוּ, שהיא תקוּפת העשׂיה, נוֹתנת כּל כּך הרבּה כּמוֹ בּימים הקוֹדמים, בּזמן הויכּוּחים בּין לילינבּלוּם, אחד־העם וּבּרדיצ’בסקי – אוּלי הכּוֹחוֹת הרוּחניים האישיים אינם מספּיקים – אין להניח שתוֹכן החיים שלנוּ עכשיו, התוֹכן המתגַלם בּגדוֹלוֹת וּבקטנוֹת, הוּא פּחוּת בּערכּוֹ מאשר בּאיזוֹ תקוּפה שהיא בּציוֹנוּת.

אוּלם בּתוֹך כּל המלחמוֹת אשר היוּ לנוּ בּציוֹנוּת היה דבר־מה אשר ליכּד ואיחד גם את כּל המתנגדים. היה שיתוּף ציוֹני. היתה אמוּנה בּ“כּלל” הציוֹני, בּכּוֹח היוֹצר של ה“כּלל” הציוֹני. עכשיו שהתנוּעה הציוֹנית התרחבה יוֹתר, שנוֹצרה תנוּעת עבוֹדה בּארץ, שנגלוּ הניגוּדים החמוּרים בּשאלוֹת עבוֹדה עברית, צוּרוֹת ההתישבוּת, יחסי־עבוֹדה – אפשר היה להניח שנגיע לאחדוּת מתוֹך ריבּוּי, ריבּוּי כּוֹחוֹת, ריבּוּי אינטרסים, ריבּוּי צוּרוֹת ההגשמה, אפשר היה לקווֹת שעם כּל הניגוּדים נגיע בּכל זאת לידי תנוּעה מדינית מאוּרגנת, בּעלת יכוֹלת, בּעלת משקל. הן הניגוּדים שלנוּ, עם כּל רצינוּתם, אינם יוֹצרים מגדר הניגוּדים הרגילים בּחיי אוּמה, אשר חפץ החיים וההכרח בּאחדוּת מצַווים למצוֹא דרך בּינוֹת לניגוּדים. והנה מי שיתבּוֹנן בּעין בּלתי־משוּחדת למה שנעשׂה אצלנו יכּיר כּי לא כן הוּא בּתנוּעה הציוֹנית. הרקע המשוּתף הוֹלך ונהרס וקנינים עיקריים אשר נוֹצרוּ עם ראשית תנוּעת השחרוּר ונעשׂוּ לקנינים משוּתפים, המוּשרשים אוֹרגָנית בּמעשׂה וּבמחשבה של התנוּעה הציוֹנית – הוֹלכים ונשלכים.

נקח, למשל, דוּגמאוֹת אחדוֹת. הציוֹנוּת, בּרצוֹתה לבנוֹת את המדינה היהוּדית העתידה, ניסתה מתחילתה ליצוֹר את “המדינה בּדרך”, את הסוּרוֹגַט של המדינה בּכל המוּבנים. הרצל לא הסתפּק בּשקל, כּי אם גם יצר את הבּנק הקוֹלוֹניאלי (“אוֹצר התישבוּת היהוּדים”), כּלוֹמר, לא רק אִרגוּן פּוֹליטי מסוּים, כּי אם גם הוֹן לאוּמי. הרצל וּממשיכיו לא היוּ סוֹציאַליסטים. הם לא האמינוּ בּהוֹן הממלכתי בּלבד, אבל הם היוּ די ריאַליים שלא להשליך את כּל יהבוֹ של ישׂראל על האינטרס של ההוֹן הפּרטי, עם כּל המרחב אשר הם היוּ מוּכנים להקצוֹת להוֹן היהוּדי שיהא צריך לזוּז וּלהעביר את עצמוֹ מהגוֹלה, בּעזרת הבּנק הליקוידציוֹני. הם הבינוּ יפה יפה, שבּלי מכשירים לאוּמיים קוֹלוֹניזטוֹריים, אשר יביאוּ את הדלוּת היהוּדית לארץ ויעשׂוּ אוֹתה נוֹשׂא להתישבוּת, אין לדבּר בּרצינוּת על שוּם הגשמה ציוֹנית. כּל מי שבּקי קצת בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת יוֹדע כּי לא פּחוֹת מאשר רעיוֹן הערוּבּוֹת הבּין־לאוּמיוֹת (“מקלט בּטוּח בּמשפּט העמים”), לא פּחוֹת מהצ’ארטר, תפס מקוֹם אצל הרצל הרעיוֹן על המכשיר הכּספי הלאוּמי, אשר לוֹ הקדיש כּוֹחוֹת לא פּחוֹת מאשר לאיזוֹ עבוֹדה פּוֹליטית שהיא (אכן, לא פּחוֹת ממה שידע הרצל כּשלוֹנוֹת בּמשׂא־וּמתן שלוֹ עם הדיפּלוֹמַטיה התוּרכּית והאירוֹפּית, – נכשל בּאי־היכוֹלת להגשים את המנוֹף הפינַנסי הגדוֹל). והנה אם נתבּוֹנן עכשיו ונראה מַהי המחשבה הציוֹנית המהלכת כּיוֹם בּחלקים שוֹנים של הציבּוּר, נמצא שרעיוֹן ההוֹן הלאוּמי בּתוֹר מכשיר רציני, בּתוֹר מכשיר הכרחי, אשר מבּלעדיו אין לתאר תכנית התישבוּתית מַקיפה וּמתאימה לצרכי ישׂראל, נמסר לאַרכיוֹן. לא רק שההוֹן הלאוּמי אינוֹ פּוֹעל עכשיו למעשׂה, שהוּא נמצא עכשיו בּמצוֹק; זאת אפשר להסבּיר אוּלי מתוֹך סיבּוֹת עוֹלמיוֹת כּלכּליוֹת, וגם מתוֹך סיבּוֹת ציוֹניוֹת־אִרגוּניוֹת, אבל אין זה ממַצה כּלל את המַשבּר העמוֹק של ההוֹן הלאוּמי. הן רוֹאים אנוּ בּין הציוֹנים חלקים גדוֹלים למדי, חלקים בּעלי משקל, השוֹללים את ההוֹן הלאוּמי. אינני רוֹצה לוֹמר שהם יתנגדוּ לקבּל הלוַאה מאת הבּנק הלאוּמי אוֹ תקציב התישבוּתי מקרן־היסוֹד – על זה לא יוַתרוּ וגם יבוֹאוּ בּטרוּניוֹת מדוּע מוֹציאים את הכּספים לא לאוֹתוֹ צוֹרך שהם היוּ רוֹצים בּוֹ. אבל אין זה מוֹנע אוֹתם מלפסוֹל מבחינה רעיוֹנית את עצם הצוֹרך בּהוֹן לאוּמי. בּרחבי העתוֹנוּת הקרוּיה ציוֹנית תמצאו לא מעט שוּרוֹת של איבה, של בּוּז לעצם הרעיוֹן של הוֹן לאוּמי. הקוֹנצפּציה של הגשמה ציוֹנית, השׂוֹררת בּחוּגים רבּים, איננה תוֹלה את מפעלי ההגשמה בּמאמצים כּלכּליים של כּלל האוּמה, לא בּכוֹח האִרגוּן המשקי שלה, לא בּיצירת המפעל הלאוּמי ההתישבוּתי, הנוֹעד לפתוֹר בּכוֹח האוּמה, על כּתפי האוּמה, שאלוֹת חיים של המוֹני ישׂראל. תעיינוּ בּ“בוּסתנאי”, בּ“ציוֹני הכּללי”, בּ“חזית העם” וּב“מטרה”⁵ – מניתי רק ארבּעה עתוֹנים; יכוֹלתי אוּלי לצרף גם את עתוֹנוּת “המזרחי” – ותראוּ שכּל אלה אוֹ שהם מכריזים על ההוֹן הלאוּמי, כּמוֹ שהכריזוּ עליו הרביזיוֹניסטים, שהוּא שקר, שיש צוֹרך לבערוֹ מן העוֹלם בּכל האמצעים של ניאוּץ וּ“בּלוֹקדה כּספּית”⁶, אוֹ (אם הם אנשים שעל פּי הטמפּרמנט, אוֹ הגיל, אינם מסוּגלים למסקנוֹת כּה חריפוֹת) שהם תוֹלים את כּל תקוָתנוּ הלאוּמית על אוֹתה העליה האנַרכית, הנרתעת ויוֹרדת מפּני פּרעוֹת ועוֹלה עם עליית המחירים בּליברפּוּל, אוֹ עם ירידת הלירה האנגלית. אינני שוֹלל שוּם מוֹמנט העלוּל לסייע לנוּ. אנוּ חייבים לענוֹת לכל פּוּרענות וגם להיבּנוֹת מכּל קטסטרוֹפה. אנוּ חייבים להשתמש גם בּגרַבּסקי וגם בּהיטלר, ולא לפחד שמא יאמרוּ עלינוּ שאנוּ חיים מפּרעות, מגזירוֹת. אבל כּלוּם זאת היא ציוֹנוּת, להאמין רק בּנחשוֹל פּרוּע ואוּמלל, מבּלי לבקש להעבירוֹ דרך כּוּר מַצרף קוֹנסטרוּקטיבי? מהגירת בּרוֹדי בּשנת 1881 ועד ההגירה של עכשיו עברוּ רבּים את הארץ, עברוּ וחלפוּ, יצאוּ כּלעוּמת שבּאוּ, והשאלה הציוֹנית היא – מה היה בּתוֹך זה החלק הבּוֹנה את הארץ? המחשבה הציוֹנית הקלַסית, עם כּל רצוֹנה לשתף את המַכּסימוּם של הוֹן יהוּדי פּרטי, ידעה יפה כּי אין למלא את התעוּדוֹת הלאוּמיוֹת רק בכּוֹח הרוַח הפּרטי בּלבד. רעיוֹן ההוֹן הלאוּמי צריך היה להיוֹת קנין משוּתף וּמאַחד חלקים שוֹנים ונפרדים סביב הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, סביב המפעל המישב. עכשיו חדל קנין זה להיוֹת קנין הכּלל הציוֹני.

היחס הזה לקרנוֹת הלאוּמיוֹת אינוֹ פּרי זלזוּל בּהוֹן כּשהוּא לעצמוֹ, וגם אינוֹ פּרי זלזוּל בּהוֹן אשר בּאוֹפן רשמי הוּא רשוּם על שם האוּמה. זהוּ פּרי שלילה של דבר־מה אחר, פּרי כּפירה וזלזוּל בּמפעל לאוּמי משוּתף. בּהזדמנוּת אחרת אמרתי כּי בּתוֹך היחסים השׂוֹררים עכשיו בציוֹנוּת, וּביחוּד בּישוּב, אילוּ בּא אלינוּ כּיוֹם הזה הפּרוֹפסוֹר הרמַן שפּירא והיה מציע ליסד עכשיו את הקרן הקימת, ודאי שההצעה לא היתה מתקבּלת. עכשיו היוּ ניגשים לשאלה בּגישה “מפוּכּחת”. היוּ שוֹאלים אם בּאמת כּדאי לפעוֹל למען גאוּלת אדמה, אשר תהיה לאוּמית דוקא, בּניגוּד לכל חוּקי הכּלכּלה שעל פּיהם חי רוֹב מנין של עם ישׂראל? היוּ שוֹאלים: וּמי יֶהנה עתה מהקרן הקימת? האם תחוּלק האדמה בּין המעמדוֹת השוֹנים לפי פּרוֹפּוֹרציה זוֹ אוֹ אחרת? היוּ חוֹששים מפּני הסכּנה שמישהוּ אחר “יקבּל”. אם עוֹד קיימים אצלנוּ עכשיו מוֹסדוֹת לאוּמיים בּעלי יכוֹלת פּעוּלה, הרי זה על חשבּוֹן האידיאוֹלוֹגיה הציוֹנית מהזמנים הקוֹדמים. אבל לבנוֹת דבר־מה חדש לפי צוֹרך הזמנים החדשים, בּמסגרת לאוּמית כּוֹללת – לכך איננוּ מסוּגלים עכשיו.

לפני שנים אחדוֹת עבר על הישוּב מַשבּר כּלכּלי קשה. העליה נפסקה וּבמשך זמן קצר עזבוּ את הארץ כּמה אלפים יהוּדים. לכאוֹרה, היה צריך הישוּב, ראשית כּל, לבקש בּתוֹך עצמוֹ כּוֹחוֹת לעשׂוֹת משהוּ, כּדי לעמוֹד בּפני המַשבּר. כּך עוֹשׂים בּמצבים כּאלה ישוּבי יהוּדים סתם, אשר אין עליהם תפקידים לאוּמיים ואינם מתימרים בּהלָך־רוּח אידיאַליסטי וּבזכוּיוֹת מיוּחדוֹת כּלפּי כּלל ישׂראל. וגם הישוּב בּארץ ידע לפנים זמנים כּאלה, מעשׂי־התאוֹששוּת עצמיים. היוּ ימי המלחמה העוֹלמית, והישוּב היה קטן וחלש, וניגוּדים רעיוֹניים וחברתיים היוּ גם אז בּינינוּ, וּבכל זאת נמצא אז בּישוּב הכּוֹח להתאַרגן לעזרה עצמית לשם עמידה בּפני המַשבּר. והנה, כּשבּא המַשבּר של שנת 1926 היוּ כּבר בּישוּב כּוֹחוֹת בּעלי־יכוֹלת, שיכלוּ לסדר מוֹסדוֹת של עזרה. הפּוֹעלים היוּ ודאי מסוּגלים ליצוֹר לעצמם מפעלי עזרה, אבל היוּ אצלנוּ אנשים תמימים. לא חפצוּ להצטמצם בּפעוּלה “פּנימית”, מעמדית בּלבד. הם הגוּ את המחשבה כּי הפּעם אוּלי אפשר יהיה לעשׂוֹת דבר־מה כּללי בּישוּב, לחַשל את המצוּקה הזאת – ולנגוֹד ממנה מנוֹף ליצירת נכס כּלכּלי של הישוּב. לשם כּך בּאה ההצעה להקים את “אוֹצר הישוּב”. איני יוֹדע אם רבּים זוֹכרים את השם הזה. הדבר גם נתקבּל להלכה בּועד הלאוּמי, אוּלם נפגש בּעתוֹנוּת ידוּעה, המבּיעה את דעוֹת הבּעלי־בּתיוּת בּארץ, בּלעג וּבחשדוֹת. השאלה הראשוֹנה היתה: מי הציע את “אוֹצר הישוּב”? בּרוּר, שאם ההצעה בּאה מאת הפּוֹעלים הרי שלטוֹבתם הם מתכּוונים, ואם זה לטוֹבתם הרי זה לרעת אחרים. בּרוּר איפוֹא שכּל הענין איננוּ כּדאי. וּמי פּתי ויסייע להקים מוֹסד שיש חשש שמא יגבּיר את תנוּעת הפּוֹעלים? התוֹצאה המעשׂית היתה שבּחוּגי עסקני הישוּב נתאספוּ ודנו אם כּדאי להמשיך, ואוּלי לא כּדאי. היתה הצעה שהפּוֹעלים אינם צריכים “להתבּלט” יוֹתר מדי בּיסוּד, בּהנהלה: יעמדוּ מהצד, יעשׂוּ, יתנוּ כּסף, אבל אַל “יוֹפיעוּ”, יהיוּ בּטלים בּששים, יסוּדר אַפּרט שלא מן הפּוֹעלים. קיבּלנוּ גם את ההצעה הזאת, וּבלבד שהמפעל יקוּם, שתיעשׂה פּעוּלה כּל־שהיא נגד המשבּר ושיוּקם לישוּב מכשיר פינַנסי משלוֹ, שיוּכל לצמוֹח ולגדוֹל וישחרר את כּנסת ישׂראל מידי אפּוֹטרוֹפּסים ואנשי־חסד. והנה עכשיו אתם יוֹדעים את גוֹרל המוֹסד הזה. אי־הרצוֹן של החוּגים הבּעלי־בּתיים בּדבר־מה משוּתף לציבּוּר כּוּלוֹ, בּדבר־מה אשר לא יהיה קנינם שלהם בּלבד, אשר יתכן ש“הצד השני” ישפּיע עליו, יֶהנה ממנוּ ושעניני הישוּב יצַווּ אוּלי על חלוּקת אמצעיו בּשיטה לא רצוּיה להם – אי־רצוֹן זה הספּיק להרוֹס ראשית מוֹסד, שנצפּנוּ לוֹ אפשרוּיוֹת חשוּבוֹת. מאז צצוּ בּארץ כּל מיני בּנקים פּרטיים, עשׂוּ להם נכסים, ניצלוּ את חסכוֹנוֹת הציבּוּר, והישוּב עדיין נשאר דל וּמחוּסר יכוֹלת ותלוּי עד היוֹם הזה בּכוֹחוֹת כּספּיים מהחוּץ.

יכוֹלתי להביא עוֹד כּמה דוּגמאוֹת מכּל מיני נסיוֹנוֹת לפעוּלת יצירה משוּתפת בּשטחים אחרים: תרבּוּת, המפעל הגרמני והרפּתקאוֹתיו וכדוֹמה. אוּלם יארכוּ הדברים. בּקיצוּר: כּפעם בּפעם נעשׂוּ נסיוֹנוֹת להפעיל את הישוּב, להפעיל את הציוֹנוּת. אלא שהנסיוֹנוֹת האלה בּאוּ לא מאנשים “סתם”, אלא – מעשׂה שׂטן – מחוּגי הפּוֹעלים, מאנשים הדוֹגלים בּדבר־מה מסוּים וּמוּכנים עם זה להטוֹת שכם לבנין הישוּב, למפעלים תרבּותיים, כּוֹללים. וּמשוּנה הדבר, כּל עוֹד פּנוּ האנשים למחנה שלהם היה כּוֹחם אתם לעוֹרר בּוֹ מאמצי יצירה. משפּנוּ ל“ישוּב” – לא נענוּ. למפעלים כּלליים, לאוּמיים, לא היה בּישוּב פּתוֹס של יצירה.

הגוֹרל העלוּב, אפשר לוֹמר, הגוֹרל הטרגי של כּנסת ישׂראל בּארץ, מלמד משהוּ. לפני שלוֹשים שנה ניסה כּבר אוּסישקין להקים את ארגוּן הישוּב⁷. זה לא היה נסיוֹן “פּרטי” של אוּסישקין, זה היה בּשעתוֹ נסיוֹן של התנוּעה הציוֹנית, של כּל החוּגים הפּעילים בּישוּב החדש. כּל ציוֹני בּשעתוֹ ראה בּזה אחת הדרכים של הבראת הישוּב והעמדתוֹ על רגליו. והנה לעינינוּ מפרפּר, בּמשך כּמה שנים, הארגוּן של כּנסת ישׂראל בּין החיים והמות, אף על פּי שיש אנשים הסוֹחבים בּעוֹל הזה, ללא כּבוֹד רב וּללא סיפּוּק, ללא גמוּל. איני סבוּר שהיחס המקוּבּל בּציבּוּר כּלפּי עסקני כּנסת ישׂראל הוּא מוּצדק. כּל מי ש“עשׂה חַיל” בּעסקוֹ הפּרטי, אוֹ בּמוֹסדוֹ “הפּרטי”, מבּיט בּגאוה וּבגוֹדל־לבב על ה“בּטלנים”. ואני סבוּר שהמקוֹם גוֹרם. צחיחה החלקה. לוּ הלכוּ אלה לשטחים אחרים, לא היוּ נוֹפלים מאחרים בּחריצוּתם וּבפוֹריוּת פּעוּלתם, אבל בּלי אוירה של רצוֹן ושל עזרה, בּיחס של בּיטוּל – מי גיבּוֹר ויצליח? הדיפרנציאַציה חדלה להיוֹת דיפרנציאַציה של אברים הנמצאים בּגוּף אחד, כּי אם נהפּכה להתפּרקוּת צנטריפוּגלית. אין רוֹצים בּמרכּז, אין מרגישים צוֹרך בּמרכּז, בּמסגרת מאַחדת. הפּרדסן שוֹאל: מה תתן וּמה תוֹסיף לוֹ כּנסת ישׂראל? אוּלי הוּא צוֹדק. את הקשר בּין מחירי תפּוּחי־הזהב וּבין אִרגוּן הכּנסת לא כּל כּך קל למצוֹא. ולמה לוֹ איפוֹא הצרה הזאת? למה לוֹ לשבת עם אנשים אשר כּיסיהם ריקים, וחוּצפּתם רבּה, וּלשוֹנם מדבּרת גדוֹלוֹת? והפּרדסן עוֹשׂה את חשבּוֹנוֹ לעצמוֹ: “אני שם בּמיעוּט, מצבּיעים שם לא לפי הדוּנַמים, אלא לפי מספּר הידים, ואוּלי גם יחליטוּ בּניגוּד לי, לרצוֹני, לעניני? וּכלוּם איני יכוֹל לבנוֹת את הארץ מבּלעדי ישיבה מאוֹנס אתם? כּשאני קוֹנה פּרדס, וּמוֹכר קרקע, ואני אדוֹן לעצמי, מַרויח וגם עוֹשׂה טוֹבה לאחרים, אני עוֹשׂה מפעל ישוּבי, הנני ממשי יוֹתר מכּל העסקנים הבּטלניים הללוּ”. ואין אדם צריך להיוֹת הציני בּיוֹתר בּין הפּרדסנים כּדי שיחשוֹב כּך.

הנה מדבּרים הרבּה – ורבּים עוֹשׂים להם מזה סוּסי־רכיבה בּזמן האחרוֹן – על ענין המרוּת הלאוּמית. לא אעמוֹד כּרגע על האידיאוֹלוֹגיה של המרוּת הלאוּמית. אני עוֹסק עכשיו לא בּמדרש, אלא בּמעשׂה חיינוּ. וּמי שחי בּתוֹך המסיבּוֹת הריאַליוֹת בּארץ־ישׂראל כּלוּם איננוּ רוֹאה כּיצד הוֹלכת ונעקרת הקרקע מתחת לכל מרוּת לאוּמית, כּיצד גדלוּ בּארץ כּוֹחוֹת אנַרכיים בּמוּבן הכּלכּלי וּבמוּבן הפּוֹליטי, כּוֹחוֹת אשר המרוּת הלאוּמית בּגרוֹנם וחרב פּיפיוֹת של פּירוּד מוּחלט בּידם.

כּיצד בּא הדבר הזה? האוּמנם יש בּאמת בּארץ ניגוּדים כּלכּליים מעמדיים כּל כּך חזקים העוֹשׂים את השיתוּף הלאוּמי לבלתי אפשרי, אוּלי גם לבלתי נחוּץ? אני כּוֹפר בּזה. אני אוֹמר: בּבנינה של ארץ־ישׂראל עדיין לא הגיעוּ הניגוּדים הממשיים לידי מדרגה כּזוֹ שיעשׂוּ לבלתי אפשרי את קיוּם המסגרת הלאוּמית. אני מדבּר לא על מסגרת בּמוּבן הפוֹרמַלי, כּי אם בּעלת יכולת אמיתית. הענינים המעמדיים כּשלעצמם אינם מחייבים אוֹתוֹ הפירוּד המוּחלט, השׂוֹרר בּרחוֹב היהוּדי בּוַרשה. שם יוֹתר ממה שיש ניגוּד ענינים בּין הפּוֹעל וּבעל־הבּית היהוּדי יש “בּרוֹגז־טאנץ” המתנהל עשׂרוֹת בּשנים, והוּא מלַוה את הניגוּדים וּמפיח אוֹתם יוֹתר מגדלם הטבעי. נוֹסף על ניגוּדי הענינים המעמדיים יש אצלנוּ צרוּת־עין מעמדית, קנאה עיורת.

ב

בֶּבֶּל⁸ הגדיר בּשעתוֹ את האַנטישמיוּת בּאִמרת־כּנף זוֹ: “הסוֹציאַליזם של השוֹטים”. אין זוֹ הלצה בּעלמא. זהוּ נסיוֹן להסבּיר את המצב המשוּנה, שהמוֹנים גדוֹלים הנתוּנים בּמצוּקה גדוֹלה אינם מוֹצאים מוֹצא אלא נאחזים בּיהוּדי, רוֹאים בּוֹ את מקור הצרוֹת, וּבאָבדנוֹ – את ישוּעתם. אינני יוֹדע אם יש איזוֹ הסבּרה רציוֹנַלית לכל החזיוֹן של האנטישמיוּת. מוֹחנוּ איננוּ תוֹפס זאת, וכל ההסבּרוֹת המדעיוֹת אינן מניחוֹת את דעתנוּ. אוּלם עוּבדה היא שהמוֹני גוֹיים כּוֹאבים, דבר־מה חסר להם והם אינם יוֹדעים מה חסר להם, והם נאחזים בּדבר־מה המַפנה את תשׂוּמת לבּם, ואחיזה זוֹ נוֹתנת, כּנראה, פּוּרקן למכאוֹביהם. שנים רבּוֹת ליגלגנוּ על כּל אוֹתם התוֹפעוֹת הציבּוּריוֹת הכּלוּלוֹת בּמוּשׂג “סוֹציאַליזם של שוֹטים”: הרגשוֹת וּתנוּעוֹת של המוֹנים אשר אינם יוֹדעים מה חסר להם וּמה נחוּץ להם, אינם מכּירים מה הם עניניהם האמיתיים, לא רק עניניהם המעמדיים, כּי אם גם עניניהם הלאוּמיים האמיתיים, – והם נאחזים בּאיזוֹ מפלצת וּמכריזים עליה מלחמה, ועל ידי זה הם הוֹרסים גם אוֹתוֹ המעט אשר יש בּידיהם. אבל עכשיו, בּשנת 1933, כּשרוּח “שטוּת” זוֹ מנַצחת בּחיי העוֹלם, רוּח־פּראים זוֹ שאין עמה דרך, אין עמה שוּם הקלת המצוּקה, אבל יש עמה הטירוּף הגדוֹל המפרק את הכּאב של ההמוֹנים, – איננוּ יכוֹלים לדבּר בּלעג על “הסוֹציאַליזם של השוֹטים”.

וּבשנים אלה נוֹכחנוּ שיש גם “ציוֹנוּת של שוֹטים”, וגם עליה אין אנוּ יכוֹלים עכשיו לדבּר בּלגלוּג קל, כּי נאלצים אנוּ לראוֹת בּה אחד האסוֹנוֹת הגדוֹלים של הציוֹנוּת. פּעם אחת, בּימי ראשית האידיאוֹלוֹגיה של המעמד הבּינוֹני בּארץ־ישׂראל, כּשיצא הקצף על הפּוֹעלים, כּתב ד"ר גליקסוֹן שצרוּת עין היא הגוֹרמת לכך. לא בּגלל זה כּוֹעסים על הפּוֹעלים שאינם עוֹשׂים מה שצריך לעשׂוֹת, אלא מדוּע הם עוֹשׂים, מדוּע בּנוּ את העמק וכוּ'. דוקא מאמצי היצירה החיוּבית של הפּוֹעלים הם המגָרים, הם המעוֹררים קנאה. מי שבּקי קצת בּספרוּת הקטיגוֹריה על הפּוֹעלים בּמשך שנים רבּוֹת יזכּוֹר את הקינוֹת הבּלתי־פּוֹסקוֹת, “שהפּוֹעלים כּבשוּ את הכּל”. בּהלצה היינוּ אוֹמרים: מוּבן מאליו, כּבשנוּ לנוּ גם את הקדחת בּחדרה, גם את הכּדוּר בּהגנה. המקטרגים אינם רוֹאים את כּיבּוּשי הפּוֹעל כּכיבּוּשים של הציוֹנוּת. אינם רוֹאים את כּל היצירה המשקית והחברתית הגדוֹלה כּפרי מאמצים עצוּמים, לשד וּמוֹח, קרבּנוֹת בּמוּבן הפּשוּט של המלה הזאת, מצוּקה, מסירוּת יוֹצאת מן הכּלל. הם רוֹאים את כּל החיל אשר עשׂינוּ כּדבר־מה אשר נעשק ממישהוּ. עד היוֹם הזה יש פּובּליציסטים ציוֹנים המחנכים את קוֹראיהם לדעה כּי כּל מה שהוּצא על ידי הקרנוֹת הוּצא “לטוֹבת” הפּוֹעלים. הלא ז’בּוֹטינסקי אינוֹ חדל לספּר: אני בּעצמי נסעתי לאמריקה ואָספתי כּסף בּשביל קרן־היסוֹדּ, “וכל זה הלך אליהם”. לשוֹן־דיבּוּר זוֹ כּמה היא מלמדת על מוּשׂגי הציוֹנוּת של בּעליה! תפיסתם מוֹדדת כּל מפעל ציוֹני חדש לא בּמידת תכליתיוּתוֹ הציוֹנית, אם הוּא עוֹזר להגשמת הציוֹנוּת, אם הוּא מוֹעיל, – כּי אם בּמידה אחרת: למי זה שייך, מי יֵהנה מזה, כּאילוּ הציוֹנוּת מעוּנינת בּכך שדוקא ראוּבן יֵהנה ולא שמעוֹן.

מאוֹתוֹת זמננוּ. אם עוֹשׂים מפעל בּשביל יהוּדי גרמניה הרי כּמעט כּל חוּג, כּל גוּף ציבּוּרי הנוֹתן משהוּ, מַתנה תנאי: רצוֹני שהכּסף שאני נוֹתן יוּקדש בּשביל החוּג שלי. אילוּ היתה שׂוֹררת אידיאוֹלוֹגיה זוֹ בּימי חיבּת־ ציוֹן לא היוּ צריכים לתת בּשוּם אוֹפן שיבנוּ את גדרה, וּבצדק: מה הגיוֹן יש בּדבר שיקחוּ כּסף של חנוָנים ויתנוּ לאכּרים! הלא התוֹרמים ל“ישוּב ארץ־ישׂראל” היוּ חנונים ולא אִכּרים! הלא רוּבּם של יהוּדים חנוָנים הם. אבל אז עוֹד לא ידעוּ שתפקידה של הציוֹנוּת הוּא ליַצב וּלקיים בּארץ את כּל החוּגים הכּלכּליים וּמשלחי־היד שבּעיירה. אדרבּא, האידיאוֹלוֹגיה הציוֹנית של פּינסקר, אשר עוֹד לא השתמשה בּמוּנח “השׂמאל”, “אוּמשיכטוּנג”, ידעה יפה יפה שאין גאוּלה לישׂראל מן הגלוּת מבּלעדי משק לאוּמי חדש וּסטרוּקטוּרה כּלכּלית חדשה. את האסוֹן של הכּלכּלה היהוּדית הגָלותית ניסח פּינסקר בּקטוֹביץ בּצוּרה כּל כּך בּרוּרה, בּגאוֹניוּת כּזוֹ, שהבּאים אחריו בּרצוֹן לחַדש לא היה להם בּנדוֹן זה מה לחדש. רעיוֹן חידוּש הכּלכּלה היהוּדית הלא עבר כּחוּט השָני בּכל המחשבה הציוֹנית, מפּינסקר ועד הרצל ועד בּרדיצ’בסקי וספרוּת העבוֹדה בּארץ. אצל נוֹשׂאי הציוֹנוּת “הבּלתי־מעמדית”, “הצרוּפה”, איננוּ קיים. בּמקוֹם הקמת כּלכּלה לאוּמית ההוֹלמת את קליטת ההמוֹנים, שקוּעים אצלנו בּפּטריוֹטיזם של חוּגים, של מִשלחי־יד. רוֹאים תפקיד לציוֹנוּת שמנחם מנדל ישאר בּפרנסוֹתיו הבּרוּכוֹת דוקא. אינני יוֹדע אם יש בּארץ־ישׂראל מפלגה אחת היכוֹלה להבטיח לכל חנוָני בּגוֹלה שהיא יכוֹלה להעבירוֹ לארץ וגם לסדר לוֹ פּה חנוּת, אבל התעמוּלה הציוֹנית מתנהלת כּאילוּ בּידיה הדבר להבטיח. אוּלי לסרסוּרים אפשר להבטיח זאת, כּי זהוּ ענף פּרנסה אשר אין לוֹ שיעוּר, ו“הסחוֹרה” – אדמת ארץ־ישׂראל – תמיד יהיוּ לה קוֹפצים וקוֹנים מיד ליד.

קנאה מעמדית זוֹ כּלוּם אינה מַתמיהה? סוֹף סוֹף עם חכם ונבוֹן אנחנוּ. ואוֹתוֹ היהוּדי בּגוֹלה שקוֹראים לוֹ “מעמד בּינוֹני” (ולא ידוּע בּאיזה מוּבן הוּא בּינוֹני, אם בּרכוּש, אוֹ בּגיל, אוֹ בּדעוֹת), הוּא סוֹף סוֹף אב לילדים, והילדים שלוֹ גם כּשהם נמנים על מפלגה אחרת, אוֹ מעמד אחר, הם ילדים שלוֹ, והם הוֹלכים לארץ־ישׂראל. נניח רגע אחד שכּל הקטרוּג הזה על “כּיבּוּש” הוּא נכוֹן, – מה פירוּש הדבר? שבּאוּ ילדים ועשקוּ את אבוֹתיהם. אפשר יש כּאן טרגדיה של “אבוֹת וּבנים”. יהי כּן. אבל הָבֵן לא אוּכל מדוּע מחוּיב האב להילחם בּזרעוֹ למען מעמדוֹ. מנַין מוּסר מעמדי זה לאב היהוּדי? מקוּבּל כּי חוּש המשפּחה מפוּתח בּעמנוּ מאד, והנה פּתאוֹם נוֹלד לנוּ אב יהוּדי חדש, והוּא אינוֹ דוֹאג לא לעתיד בּנוֹ, אשר קשר את גוֹרלוֹ בּהתישבוּת חלוּצית וּבחיי פּוֹעל, לא לתכליתיוּת של ההתישבוּת, לא לרציוֹנַליוּת של המפעל הציוֹני, אלא דוקא לבני המעמד שלוֹ. יהוּדי חנוָני בּוַרשה אינוֹ מעוּנין לא בּילדיו שלוֹ ולא בּילדי אחיו, אלא הוּא מעוּנין בּשכנוֹ החנוָני, ואם בּנין הארץ אינוֹ נוֹח לשכנוֹ החנוָני הרי אבי הבּנים החלוּצים מיוּאש.

הפּתגם היהוּדי אוֹמר: “בּכּל אדם מתקנא, חוּץ מבּנוֹ ותלמידוֹ”. היחסים בּציוֹנוּת סוֹתרים חכמת חיים זוֹ. נניח שהבּנים הם בּנים סוֹררים, אך הם היוֹרשים. למעמד הבּינוֹני בּישׂראל אין יוֹרשים אחרים מאשר בּניו העוֹברים לחיי עבוֹדה, והוּא צריך להשלים עם יוֹרשיו. בּמקוֹם זה מַטיפים לוֹ שיתקנא ו“יתחרה” בּהם. את כּל מאמציהם ויצירתם מכריזים לענין של זרם סוֹטה, של כּת, ויוֹתר מזה: זכינוּ לכך שיוֹצרי מפעל העבוֹדה בּארץ הוּכרזוּ פּוּמבּית לאנשי “שמד” ו“יֶבסקציה”. והמַצפּוּן הציוֹני לא נזדעזע.

אינני מקבּל על עצמי לברר את המקוֹרוֹת הפּסיכוֹלוֹגיים של התנַוונוּת ציוֹנית זוֹ. חוֹששני שהתגבּשוּת מנחם־מֶנדלית, אנטי־פּוֹעלית זוֹ בּציוֹנוּת מעידה, ראשית כּל, על חוֹסר כּוֹח של אלה לבנוֹת בּארץ דבר־מה קפּיטליסטי, דבר־מה מוּצק. מתוֹך חוֹסר כּוֹח ליצוֹר דבר־מה של ממש בּתנוּעה הציוֹנית, מתוֹך חוֹסר כּוֹח למצוֹא דבר־מה, להסתגל לדרישוֹת החמריוֹת שהארץ מעמידה, פּוֹנים אל “הציוֹנוּת של שוֹטים”.

בּימי דוֹר המדבּר קם עלינוּ קוֹרח (חזיוֹן סימבּוֹלי הנלוה, כּנראה, לכל תנוּעת־שחרוּר יהוּדית). בּתקוּפת החוּרבּן ידענוּ מחוּץ לכל אוֹיב וּמחוּץ למלחמת סיעוֹת גם את בּר־קמצא, אשר מפּני שנפשוֹ חָשקה בּסעוּדה שלא הוּזמן לה, נתן יד לחוּרבּן ירוּשלים. הנטיוֹת הנרגניוֹת, הטרוּפוֹת הללוּ פּוֹעלוֹת גם הן פעוּלה איוּמה בּציוֹנוּת וּמתלבּשוֹת בּכל מיני לבוּשים. ונרגנוּת זוֹ רוֹכבת על האַוריריוּת האוּמללה של המוֹנים נטוּלי־מעמד, המוּכתרים בּתוֹאר “סתם יהוּדי”.

אף על פּי שאנוּ עוֹמדים עתה בּפני בּחירוֹת הריני רוֹאה חוֹבה לי לוֹמר דבר, אשר ודאי לא יוֹסיף לנוּ קוֹלוֹת: אין בּכוֹחנוּ, בּכוֹח הציוֹנוּת כּוּלה, לקלוֹט וּלעכּל בּארץ המוֹנים אַוריריים. עם כּל רגש ההשתתפוּת בּצערם של המוֹני היהוּדים הנמַקים והגוֹועים בּעוֹלם, עם כּל הרצוֹן להציל כּל נפש מישׂראל, אין עדיין בּידנוּ לעשׂוֹת זאת. הציוֹנוּת נמצאת עדיין בּסטַדיה זוֹ שאיננוּ יכוֹלים להרשוֹת לעצמנוּ גישה רחמנית בּלבד להגשמת הציוֹנוּת, אף על פּי שאינני אוֹהב לנקוֹט לשוֹן צבאית, אין לי הגדרה אחרת למה שנדרש לנוּ בּשנים אלה מאשר: צבא הגשמה. זהוּ מה שדרוּש לנוּ עכשיו. עדיין אנוּ חייבים להעריך כּל צעד, כּל פעוּלה, לא מבּחינת סיפּוּק רגש הרחמנוּת שלנוּ, לא מבּחינת סיפּוּק ההערכה הסוֹציאליסטית שלנוּ, לא מבּחינת הסימפּטיה הסוּבּיֶקטיבית, אלא קוֹדם כּל מבּחינה זוֹ: אם הוּא מוּנח על פּסי ההגשמה הציוֹנית. אם הוּא תכליתי מבּחינת ההגשמה.

מי שיגש לדברים מבּחינה זוֹ יצטרך להעריך כּמה דברים אחרת ממה שמעריכים אוֹתם מסביבנוּ. נקח דוּגמא קטנה מגרמניה. יתכן שצערוֹ של הפּרוֹפסוֹר הגרמני, שפּתאוֹם חרב עליו עוֹלמוֹ, הוּא גדוֹל מאד, אוּלי יוֹתר גדוֹל מצערוֹ של נער יהוּדי בּן 15 אוֹ 17. אוּלם הם יהיוּ כּספים בּידינוּ, כּלוֹמר, לא בּידי חברה רחמנית אלא בּידי האוּמה העברית, ואנוּ נדע שאין בּידינוּ להעביר את כּל יהוּדי גרמניה, ונגש לבחירה מתוֹך קריטֶריוֹן אכזרי של הציוֹנוּת, אזי נשאל, לא “לפוּם צערא”, אלא: מי עלוּל יוֹתר להיקלט בּארץ וּלהרבּוֹת את אוּכלוֹסינוּ? ואז נאמר: הילד היהוּדי־גרמני, הנער הגרמני, אין לוֹ אוּלי כּל כּך הרבּה תכוּנוֹת טוֹבוֹת כּמוֹ שישנן לדוֹר הזקן בּגרמניה, וגם חסר הוּא כּל זכוּיוֹת־העבר, אוּלם מבּחינת התכליתיוּת הציוֹנית נבכּר 5000 ילדים מגרמניה על פּני כּמה וכמה אלפים אנשים מצוּינים, הנמַקים בּעָניָם, וּודאי ראוּיים להצלה, אוּלם עדיין אין הכּוֹח לאוּמה להקליטם בּארץ. אם יש ציוֹנוּת בּלתי־מעמדית – אינני מאמין כּל כּך בּבלתי־מעמדיים, אבל אם יש אנשים אשר גם עם היוֹתם קשוּרים בּטבּוּרם למציאוּת מעמדית, הנם מסוּגלים לחַשב את חשבּוֹן האוּמה – אזי אחד הוּא הקריטריוֹן שלה בּכל שאלה, שאלת הפּוֹעל, ההוֹן הלאוּמי, התעשׂיה: בּאיזוֹ מידה הדבר מַבריא את קיוּמנוּ בּארץ, יוֹצר לבֵנים ראוּיוֹת לבּנין.

אנסה להגדיר בּמקצת את ההבדל בּין הציוֹנוּת שלי וּבין הציוֹנוּת של אחרים ואסתייע לכך בּהגדרוֹת מבּית־מדרש סוֹציאליסטי. כּשנתבּלטוּ בּשנים האחרוֹנוֹת כּמה ניגוּדים בּעוֹלם הסוֹציאליסטי נמצא מי שאמר: יש שני מיני סוֹציאַליזם, יש סוֹציאַליזם של צרכּנים וסוֹציאליזם של יצרנים. הצרכּן מעוּנין קוֹדם כּל בּחלוּקה, בּסידוּר חדש של חלוּקת ההנאָה מרכוּש החברה. כּך תוֹפס את הסוֹציאליזם האדם אשר איננוּ עוֹמד בּעצמוֹ בּשתי רגליו בּתוֹך המשק. אוֹתוֹ מוֹשכת החלוּקה השוה. הדרך הארוּכּה אשר בּה אפשר להגיע לכך איננה מטרידה אוֹתוֹ. את קשייה איננוּ יוֹדע. הוּא מכוון את כּל האיסטרטגיה החברתית לסוֹציאַליזם הצרכּני. אבל יש סוֹציאליזם יצרני, הרוֹאה את יסוֹד החברה בּיצרנות, המבין כּי אי אפשר לקיים משטר חדש אם היצרנוּת תהיה פּגוּמה. סוֹציאליזם זה הוּא זהיר יוֹתר, מַחמיר יוֹתר, איננוּ אָץ לפתרוֹנוֹת קלים. קוֹדם כּל הוּא רוֹאה לפניו את שאלוֹתיו ואת צרכי קיוּמוֹ של המשק היוֹצר. יתכן שגם בּציוֹנוּת יש שני מיני תפיסוֹת כּאלה. יש הרוֹצים לאלתר לאכוֹל את הפּרי של הציוֹנוּת ויש הרוֹאה את ההכרח ליַצר קוֹדם כּל את מזוֹנוֹת האוּמה. סבוּרני כּי עדיין אין אנוּ יכוֹלים לוַתר על ציוֹנוּת “יצרנית”, וּתנוּעת הפּוֹעלים היא המיצגת אוֹתה.

מלים אחדוֹת להערכת מקוֹמה של תנוּעת הפּוֹעלים בּמצב זה של הציוֹנות. אין לדוּן תנוּעה על פּי מה שהיא אוֹמרת על עצמה, כּי אם לפי מעשׂיה. זה הכּלל בּסוֹציוֹלוֹגיה: אַל תסתכּל בּקנקן. כּל הסוֹציוֹלוֹגיה מימי מַרכּס איננה אלא נסיוֹן להסיר את הלבוּשים היפים, את השמוֹת המפוֹרשים, אשר בּהם משתמשוֹת כּל מיני תנוּעוֹת “בּצאתן”, ולמצוֹא מה היא התנוּעה לאמיתה, “בּאהלה”. וגם את הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּציוֹנוּת יש להעריך לא מתוֹך זה מה הם אוֹמרים, כּל אחד על עצמוֹ וכל אחד על זוּלתוֹ, אלא מתוֹך התבּוֹננוּת בּתפקידים אשר כּל אחד ממלא בּציוֹנוּת. ואם כּכה ידוּנוּ בּדברים, אזי ימצאוּ שאָנוּ קיבּלנוּ עלינוּ תפקידים מסוּימים וּמילאנוּ אוֹתם, אם בּשלימוּת ואם בּפחות משלימוּת, אבל מילאנוּ. איני מבטל כּלל וּכלל את ערך הקשר שבּין האידיאוֹלוֹגיה וּבין המעשׂה של תנוּעה, אוּלם משוּם שאני יוֹדע שלא כּל תנוּעה תוֹכה כּברה, ושכּל סתירה בּין המדרש והמעשׂה בּתנועה ציבּוּרית היא הרת־סכּנוֹת, לפיכך אני דן על כּל תנוּעה לא לפי ה“אני מאמין” שלה, אלא לפי “אני מקיים” שלה. אילוּ בּזמן יציאת מצרים היוּ היהוּדים “מסכּימים” הסכּמה אידיאוֹלוֹגית למתן תוֹרה ועם זה לא היוּ יכוֹלים לקבּל על עצמם את ה“בּכל נפשך וּבכל מאוֹדך”, מי יוֹדע אם בּזכוּת “העמדה האידיאוֹלוֹגית” הזאת היוּ היהוּדים מגיעים לארץ־ישׂראל, ואם היה קיוּם לתוֹרה.

וגם בּיחס לציוֹנוּת יש לשאוֹל: מאימתי מתגלגל ה“אני מאמין” בּ“אני מקיים”?

אין אידיאָה מתגלמת בּתנוּעה ציבּוּרית רצינית כּל עוֹד לא מצאה את הנוֹשׂא שלה, את המַגשים שלה, כּלוֹמר, לא את מי שמוּכן וּמזוּמן לבוֹא “לכל המוּכן”, כּי אם אשר יבוֹא ויתיצב בּשוּרה ויעמוֹד בּכל התלָאוֹת ולא ירָתע מכּל המַעקשים אשר בּדרכים. גם הרעיוֹן הציוֹני חיפּשׂ את נוֹשׂאיו מימיו הראשוֹנים, מימי חיבּת־ציוֹן, וּזמן רב חיפּשׂ ולא מצא. היוּ יחידים, יחידי־סגוּלה ממש, יקרים מאד; היוּ יהוּדים אחדים מיוֹצאי אוּנגַרן וירוּשלים בּפתח־תקוה, היוּ אחדים בּיסוּד־המעלה, היה קוֹמץ של הבּיל“וּיים, היה “מנין ראשוֹן” של מתחילים אשר כּוּלנוּ עפר תחת כּפּוֹת רגליהם, אבל נוֹשׂא ציבּוּרי, נוֹשׂא בּרוֹב־עם, אשר יראה את חוֹבתוֹ הציוֹנית לא רק בּתרוּמת כּך וכך רוּבּל לשנה ל”וַעד האוֹדיסאי" ולחתימה על “השילוֹח”, אלא יטיל על עצמוֹ את חוֹבת הציוֹנוּת הקשה, – ציבּוּר יהוּדי כּזה לא היה. אחד־העם בּיקש את הנוֹשׂא הזה בּקרב בּעלי־הבּתים המשׂכּילים “טוֹבי האוּמה”, וּלשם כּך יצר את “בּני־משה”. אנוּ יוֹדעים מה פּעוּטים היוּ הקרבּנוֹת שנדרשוּ אז מבּני־משה, וּבאיזוֹ מידה הם נענוּ. מכּל הנסיוֹן הזה, אשר המסוֹרת הציוֹנית עטפה אוֹתוֹ הוֹד, יצא אחד־העם וידיו ריקוֹת. שנים על שנים בּוּקש הנוֹשׂא ולא נמצא. והנה בּא גל אחד, לא תוֹאר ולא הדר, ותמנוּ בּוֹ גם כּמה מיני חטאים (מעמדי, אי־מעשׂי – לא נתוַכּח עכשיו), אבל גל זה היה הראשוֹן בּתנוּעה הציוֹנית אשר קיבּל בּתוֹם לבב את מצוַת ההגשמה בּמוּבנה הפּשוּט בּיוֹתר והמַסקני בּיוֹתר. וזה היה גל ממש, לא יחידים, אלא ציבּוּר. בּדוֹר הקוֹדם היוּ יחידים מסוּג זה: היוּ גיבּוֹרים ושוֹמרים ראשוֹנים, היוּ אנשים אשר נעשׂוּ לחקלאים ראשוֹנים, היה יהוֹשע בּרזלי, מבשׂר “הטירוּף” החלוּצי, אשר בּזמנוֹ היה יוֹצא־דוֹפן, אבל ציבּוּר אשר יחיה בּזה, אשר לא יבקש לוֹ מנוֹס מזה, אשר יראה בּזה את שליחוּתוֹ ואת חייו יוֹם יוֹם, – ציבּוּר כּזה לא היה. והנה בּאה תנוּעתנוּ וקיבּלה עליה את זה וּמה שקיבּלה קיבּלה בּרצינוּת: כּיבּוּש עבוֹדה, שמירה, גאוּלת קרקע, התישבוּת, משק מעוֹרב, שלילת אפּוֹטרוֹפּסוּת, עבוֹדה עצמית, וגם לשוֹן עברית.

וכאן מלים אחדוֹת לענין השׂפה. יש כּמה צוּרוֹת של “קנאוּת הלשוֹן” שהן זרוֹת לפּוֹעל, וּבקהלם של כּמה קנאים לא יֵחד כּבוֹדוֹ. אבל אם העברית נעשׂתה אצלנוּ לשׂפת דיבּוּר המוֹני, אם בּארץ הוּקמה ספרוּת עברית חיה – לאחר כּל הנסיוֹנוֹת החשוּבים, שלא האריכוּ ימים, מפּינס ויעבּץ ועד “העוֹמר” – הרי כּמה ידוֹת בּזה לעוֹבד העברי. בּמידה שמוּתר ללַמד גזירה שוה בּין תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת משלנוּ וּמשלהם, אפשר להשווֹת את עמדת דוֹר העליה השניה אל הדוֹר הציוֹני שקדם לוֹ, להבדל שבּין שני הדוֹרוֹת בּאינטליגנציה הרוּסית: אנשי “שנוֹת הארבּעים” ואנשי “שנוֹת הששים והשבעים”. יתכן כּי מבּחינת עשירוּת הרוּח היוּ אנשי שנוֹת הארבּעים, דוֹרם של הֶרצן וטוּרגֶניֶב, נעלים יוֹתר מאלה שבּאו אחריהם, אבל הטיפּוּס המַסקני של האיש “ההוֹלך לעם” של הרבוֹלוּציוֹנר רב־הפּעלים, איש האוֹפי והמוּסר החמוּר, הוֹפיע רק בּדוֹר השני. תנוּעה אשר אינה מגיעה לדוֹר זה, לדוֹר מַגשימים קשי־עוֹרף, אינה קרוּיה תנוּעה.

ג

יש ציוֹנים בּמחנוֹת השוֹנים המכנים את עצמם “מַכּסימַליסטים”. שֵם כּבוֹד! מי יוֹדע מה התשלוּם אשר בּמחירוֹ מקבּלים תוֹאר־כּבוֹד זה? הנה, למשל, הציוֹנים הכּלליים בּארץ כּוּלם ציוֹנים מַכּסימליסטים! ואני מַרשה לעצמי לשאוֹל: בּמה מתגלה הציוֹנוּת המַכּסימליסטית? ואם שבע פּעמים בּיוֹם ישָבע אדם לציוֹנוּת המַכּסימליסטית בּמה הוּא מקָרב את הציוֹנוּת הגדוֹלה? הנה “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל אינם חדלים להישבע: מעמד! מעמד! וּמה ערכּם בּכיבּוּשיו של מעמד הפּוֹעלים בּארץ? היכן הוּא המַכּסימליזם הציוֹני שטרח להקים נקוּדה ישוּבית בּמזרח הירדן, שהלך לעמוֹד על משמר הצפוֹן ונתן לנוּ את תל־חי וּכפר־גלעדי? אם יש מַכּסימליזם בּלתי־מזוּיף, הרי הוּא צריך להתבּטא קוֹדם כּל בּחתירה לקראת עליה גדוֹלה. מי היא התנוּעה בּציוֹנוּת אשר מן היוֹם הראשוֹן העבירה את מרכּז הכּוֹבד לעליה והיתה אנוּסה להילָחם בּעדה לא רק עם ממשלת ארץ־ישׂראל, כּי אם גם עם ידידים, עם מנהיגי הציוֹנוּת? אכן, תנוּעת הפּוֹעלים נלחמה על העליה עם וייצמן, עם בּרנדייס, עם סאקר, עם ז’בּוֹטינסקי, בּשבתוֹ בּ“ועד הצירים”, וּמן המלחמה הזאת לא הניחה ידיה עד היוֹם הזה. לשם כּך קיימה על חשבּוֹנה מוֹסדוֹת מיוּחדים להקלטת העליה. לשם כּך נאבקה בּלי הרף עם הממשלה למען העבוֹדה העברית.

וּבמה מתבּטא המַכּסימליזם בּמדיניוּת ציוֹנית? האם בּעוֹד רזוֹלוּציה על עבר הירדן? אוֹ בּעיצוּב ישוּב יהוּדי בּתוֹר כּוֹח מדיני? בּמשך כּל השנים, מלפני המלחמה ואחרי המלחמה, בּזמן שכּוּלם בּגדוּ בּרעיוֹנוֹת הראשוֹניים הללוּ, מי הפקיר כּוֹחוֹת יצירה בּשביל אִירגוּן הישוּב? מי יצר בּתוֹך הישוּב כּוֹח מדיני ממשי? והיש בּישוּב כּוּלוֹ כּוֹח מדיני, בּעל הכּרה וּבעל רצוֹן, בּעל תכליתיוּת מדינית, כּמוֹ תנוּעת הפּוֹעלים? אילוּ היוּ מעריכים אצלנוּ תנוּעוֹת לא רק מתוֹך קנאה מעמדית, כּי אם מתוֹך השקפה ציוֹנית, כּי אז אוּלי היוּ נמצאים לנוּ בּני־פּלוּגתא אידיאוֹלוֹגיים הנלחמים אתנוּ על כּמה וכמה השקפוֹת הטעוּנוֹת אוּלי בּיקוֹרת, אבל לא היוּ יכוֹלים להפקיר את תנוּעת הפּוֹעלים ל“שבירה” וּלהתיחס לכך בּאוֹפן “הטוֹב בּיוֹתר” מתוֹך “נייטרליוּת”. לא היוּ יכוֹלים לוַתר על גוֹרם כּבּיר כּזה של מרץ ציוֹני יוֹצר. אוֹתם הכּוֹחוֹת העלוּבים אשר הקדישוּ עצמם ל“שבירה”, – כּלוּם ידם בּלבד תשׂיג לנהל את מלחמת “השבירה”? הלא צבא־השבירה, נזוֹן בּעזרה חמרית וּבעזרה ציבּוּרית של חלקים מסוּימים בּציבּוּר הציוֹני, המחכּים בּקוֹצר־רוּח: מתי יזכּו ויראוּ את תנוּעת הפּוֹעלים בּשברוֹנה.

יש אנשים שאינם מכחישים כּי אנוּ היינוּ אוּלי הראשוֹנים אשר בּמקוֹם ציוֹנוּת של “געגוּעים” הכנסנוּ לעם היהוּדי ציוֹנוּת של רצוֹן. רצינוּת הרצוֹן היא המַגדירה את הפּוֹעל, את השוֹמר, את המדינאי ואת העסקן התרבּוּתי, אשר גדלוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים. אך גם אלה טוֹענים כּנגדנוּ אוֹתה טענה שטען מנהיג הרביזיוֹניסטים: “שעטנז”. אוֹמרים לנוּ: אין אתם נאמנים עלינוּ, כּי אתם חוֹרשים כּלאַים. כּל יהוּדי “סתם”, כּל פּרדסן שעוֹבד בּעבוֹדה ערבית, כּל סרסוּר שמַפקיע אדמת ארץ־ישׂראל – חזקה עליו שאין לוֹ בּחיים אלא “פּרימט ציוֹני”, “מוֹניזם לאוּמי”, אֵל אחד – הציוֹנוּת; מה שאין כּן אתם, הפּוֹעלים, אין לסמוֹך גם על הטוֹב שבּכם, כּי אתם עוֹבדים לכל מיני אלילים, וריבּוּי אלוֹהים אינוֹ אלא אלילוּת. וּבכן – אתם עוֹבדים לאלילים. מי שהמציא את הטענה הזאת לא החטיא את מטרתוֹ. זוֹהי טענה נוֹחה מאד לכל מי שנוֹח לוֹ המשטר הזה על קרבּוֹ ועל כּרעיו. הוּא יוּכל להבּיט עלינוּ בּהרגשה של עליוֹנוּת: ראה, הנה אנשים אשר אין להם האוֹמץ הנפשי והשׂכלי לעבוֹד “אֵל” אחד.

וילהלם השני היה קוֹרא לסוֹציאַליסטים של גרמניה “פאטערלאנדסלאָזע געזעלען” – בּני בּלי מוֹלדת. יש, כּנראה, גם כּמה ציוֹנים אשר תפיסתם אינה רחוֹקה מתפיסתוֹ של וילהלם, והפּוֹעל הוּא בּעיניהם “בּן־בּלי־מוֹלדת”. קא סלקא דעתך, כּי מי שאין לוֹ רכוּש בּמוֹלדת יכוֹל להיוֹת מוּשרש בּה כּבעל־הבּית? בּעל הרכוּש הוּא איש השרשים, והפּוֹעל, אפילוּ אם הוּא נאמן בּשעת סכּנה, כּלוּם תסמוֹך עליו תמיד?

אני מַרשה לעצמי לבדוֹק את עצם הרעיוֹן של “מוֹניזם לאוּמי”. מהוּ בּאמת תכנוֹ של רעיוֹן הגאוּלה העברית? האם אידיאה “מוֹניסטית” היא הציוֹנוּת, אוֹ תנוּעה לאוּמית מוּרכּבת המכילה בּקרבּה מזיגה של כּמה קנינים תרבּוּתיים, מוּסריים וחברתיים? מהוּ המוֹניזם המדוּמה של תנוּעוֹת לאוּמיוֹת? שלילת כּל תוֹכן אחר מלבד העיקרוֹן הלאוּמי? שויוֹן־נפש, נייטרליוּת לכל השאר, לכל פּרינציפּ מוּסרי אוֹ חברתי? אוֹתוֹ האיש עצמוֹ, הטוֹען בּשם “המוֹניזם” בּציוֹנוּת, הגדיר פּעם את המוֹניזם הזה בּערך כּכה: “הציוֹנוּת זה מפעל התישבוּתי־מדיני, מלבדוֹ אין כּל, אין צדק בּארץ, אין אלוֹהים בּשמים”. בּמלים אלה אני רוֹאה הגדרה קלסית של המוֹניזם הזה: אין עיקרי מוּסר, אין יוֹשר, אין צדק, אין תרבוּת אנוֹשית, – יש עיקרוֹן אחד, אשר הכּל יסגוֹד לוֹ. יש אנשים וציבּוּרים אשר להם הכּשרוֹן המיוּחד לדלדל את התוֹכן הרעיוֹני של התנוּעה שבּה הם דוֹגלים: הם מוֹציאים “צימוּק” אחד מתוֹך המסכת הגדוֹלה והעמוּקה של התנוּעה, הם מעמידים אוֹתוֹ על פּרינציפּ אחד, ואת הפּרינציפּ הזה הם סוֹרקים בּמסרקוֹת של בּרזל וקוֹרעים מעליו את עוֹרוֹ וּבשרוֹ, שׂרידי הקשר למסכת של אידיאה חיה, מפריחים את נשמתוֹ, הוֹפכים אוֹתוֹ ליצוּר שאינוֹ יוֹדע טוֹב ורע, המַתיר כּל רע, וּלמוֹלך זה מקריבים קרבּנוֹת־אדם. אם תבקשוּ לחדוֹר למוּשׂג “מוֹניזם” ציוֹני זה תמצאוּ כּי פּירוּשוֹ, קוֹדם כּל: אַמוֹרליזם לאוּמי. כּשם שיש גם בּסוֹציאליזם אַמוֹרליזם מעמדי. אנוּ חיים בּתקוּפה שבּה החזיוֹן הזה מצוּי מאד: עוֹקרים מתוֹך תנוּעה רעיוֹן אחד, ממיתים את כּל הרקמה החיה מסביבוֹ, ועל ידי זה יוֹצקים בּוֹ כּוֹח־שׂטנים איוֹם. זוֹהי מחלה עוֹלמית גדוֹלה בּימינוּ. אוּלם בּעינַי אין זה אלא פּוּלחן הערטילָאוּת של המחשבה, סטריליזַציה של האידיאה. רצוֹנכם להיוֹת בּציוֹנוּת מוֹניסטים שלמים, כּלוֹמר, לראוֹת את תנוּעת גאוּלתנוּ כּהגשמת עקרוֹן העצמאוּת המדינית ותוּ לא – כּי אז עליכם להשליך את מיטב המטען הציוֹני, מימי הֶס וּפּינסקר ועד הרצל. הם לא היוּ “מוֹניסטים”. הם מזגוּ את מיטב כּונותיהם האנוֹשיוֹת בּאידיאה של קיוּם מדיני עצמאי. המוֹניזם הלאוּמי המוּלחט, העיקרוֹן הפּוֹליטי המוּפשט איננוּ זקוּק אפילוּ לארץ־ישׂראל. דיה לוֹ טריטוֹריה סתם! אינוֹ זקוּק דוקא לעברית, אפשרית לשוֹן סתם! ואמנם פּינסקר והרצל לא ראוּ הכרח בּארץ־ישׂראל וּבעברית, הם היוּ יוֹתר “מוֹניסטים” מן התנוּעה, אבל התנוּעה ההיסטוֹרית אָכפה עליהם את רצוֹנה הבּלתי־מוֹניסטי, “השעטנזי”. עצם המחשבה שתנוּעה לאוּמית גדוֹלה יכוֹלה להיוֹת “נייטרלית” לגבּי חיי החברה, המשק והתרבּות, אינה אלא דרדקאוּת פּוֹליטית אוֹ שַרלַטַניזם. תנוּעה לאוּמית גדוֹלה רוֹצה לפתוֹר לא שאלה אחת ואינה יכוֹלה לפתוֹר שאלה אחת בּלבד: היא פּוֹעלת בּתוֹך עם חי, בּקרב אנשים חיים, וּכשם שרבּים סבלוֹת העם כּן מרוּבּוֹת הפּרוֹבּלימוֹת שלוֹ. פּתרוֹן אמיתי לחיי העם נוֹתן בּבת אחת תשוּבה על כּמה שאלוֹת. כּשם שבּשטח הלאוּמי צריכה הציוֹנוּת שלנוּ בּבת אחת תשוּבה גם לאַנטישמיוּת, גם לכּלכּלה היהוּדית, גם לגוֹרל הנוֹער, גם לשׂפה העברית, אשר נעקרה מפּי העם, גם ליהדוּת המשׂכּילה, הקרוּעה מעמה, כּך אין היא יכוֹלה לחתוֹך בּאיזמל ולוֹמר: עד כּאן הנגעים הלאוּמיים, שלהם אני מעלה ארוּכה, מכּאן ואילך – נגעים אנוֹשיים, חמריים, מוּסריים, חברתיים – לא מעניני הם. תנוּעה לאוּמית המפרידה בּין “יהדוּת ואנוֹשּיוּת”, המתכּחשת לנגעי האדם והחברה, אינה אלא תנוּעת־סרק, גם מבּחינה לאוּמית. כּל תנוּעת שחרוּר לאוּמית רצינית פּעלה בּכל השטחים: שינוּי יחסים אַגרריים, קביעת צוּרוֹת חיים דמוֹקרטיוֹת, שינוּיים סוֹציאַליים, חידוּשים תרבּותיים. ציוֹנוּת “מוֹניסטית” אפשר לה גם בּלי בּיאליק. תנוּעה כּזוֹ גם אין לה צוֹרך בּכל היצירה שנוֹצרה בּעמק. ולא רק אין לה צוֹרך, אלא אילוּ היה הדבר תלוּי בּה – לא היוּ יצירוֹת תרבּוּתיוֹת וחברתיוֹת בּאוֹת לעוֹלם. כּי זרים לה כּל המניעים הנפשיים הגדוֹלים בּחיי העם, אשר בּלעדיהם כּל הציוֹנוּת כּוּלה אינה אלא קריקטוּרה עלוּבה.

ולא רק בּשעטנז חוֹטאים הפּוֹעלים, אליבּא דזַ’בּוֹטינסקי, אלא גם בּמטריאַליזם, אליבּא דקלוֹזנר. אכן, מי עוֹד כּפּוֹעלים חשוּד על אידיאוֹלוֹגיה מַטריאַליסטית? כּל בּעל־בּית בּארץ־ישׂראל הוּא, כּידוּע, נוֹשׂא האידיאַליזם הנבוּאי, זה שתנוּעת הפּוֹעלים בּחַמרנוּתה מסַכּנת אוֹתוֹ. כּשם שידוּע כּי כּוּלם בּארץ הנם אי־מַעמדיים, כּוּלם, מלבד תנוּעת הפּוֹעלים הדוֹגלת בּשם מעמד ידוּע. וּראה זה פּלא: כּל זמן שהפּוֹעלים המעמדיים, הרעים והחטאים, “שלטוּ” בּארץ וניהלוּ את מלחמוֹתיהם, ויכּוּחיהם וּשביתוֹתיהם עוֹד אפשר היה – למרוֹת הכּל – לחיוֹת בּארץ־ישׂראל בּלי שפיכוּת דמים. אנשים התרעמוּ אמנם, היה חוֹמר ל“דוֹאר היוֹם”, לשׂיחוֹת בּעלי־בּתים, להוֹלכי־רכיל. חוֹמר לקינוֹת על כּל האסוֹנוֹת הצפוּיים מ“הבּית האדוֹם” של ההסתדרוּת אשר בּתל־אביב – לא חסר מעוֹלם. ואף על פּי כן היוּ יוֹשבים על יד השוּלחן העגוֹל, והענינים היוּ “מסתדרים”. אבל דוקא מאז גברה האידיאוֹלוֹגיה “האַל־מעמדית”, מאז הוּנפה החרב למען “שלוֹם בּית” בּארץ, למען יתגדל ויתקדש עקרוֹן “המרוּת הלאוּמית”, – מאז ניטל השלוֹם מהישוּב.

כּיון שאני מדבּר מעל הבּמה של “בּרית ראשוֹנים” אַרשה לעצמי, בּהזדמנוּת זוֹ, קצת היסטוֹריה. אוֹתנוּ מאשימים בּזה שאנוּ איננוּ רוֹצים בּשוּם אוֹפן לקבּל על עצמנוּ את “המרוּת הלאוּמית”; מתוֹך תאוַת ההתבּדלוּת אנוּ מקימים לעצמנוּ הכּל משלנוּ, – קוּפּת־ חוֹלים משלנוּ, בּנק משלנו, קרן בּיטוּח משלנו; מתוֹך תאוַת שלטוֹן – לשכּה מעמדית וכוּ'. עם ישׂראל, כּידוּע, היה מוּכן לתת לנוּ הכּל, – בּיטוּח, קוּפּת חוֹלים, לשכּה נייטרלית, בּוֹררוּת לאוּמית – אין דבר אשר עם ישׂראל חס לתת לנוּ, אבל אנוּ, האֶגוֹאיסטים המעמדיים, רוֹצים רק לקחת לנוּ משלנוּ. תסלחוּ לי, רבּוֹתי, אם אוֹמַר כּי מבּחינה סוֹציוֹלוֹגית תפיסה זוֹ קצת פּרימיטיבית, וּמבּחינה היסטוֹרית – פּשוּט מזוּיפת. וּלשם הוֹכחה – עוּבדה היסטוֹרית קטנה:

בּשנת 1914, חדשים אחדים לפני פּרוץ המלחמה, נשלחה לארץ ועדת בּיקוֹרת ציוֹנית בּהרכּב זה: סוֹקוֹלוֹב, מוֹצקין, בּוֹריס גוֹלדבּרג. כּבר אז הגיעה הצעקה לחוּץ־לארץ, שהפּוֹעלים אין הארץ יכוֹלה לשׂאת אוֹתם. ועליהם הוּטל לבדוֹק את הענינים מתוֹך מראה עינים. הבּירוּרים היוּ ארוּכּים וּמרוּבּים. ואז, לפני עשׂרים שנה, הציעוּ הפּוֹעלים לשם סידוּר הענינים: הקמת לשכּה משוּתפת, וגם בּית־דין מתַווך שיברר את כּל הסכסוּכים, “שיהיה לוֹ כּוֹח מחַייב כּלפּי שני הצדדים” – והדברים הללוּ נדחוּ על ידי בּאי־כּוֹח האִכּרים. הדרישוֹת הללוּ נחשבוּ אז לרבוֹלוּציוֹניוֹת בּיוֹתר. עצם הדבר שסכסוּך בּין אִכּר וּפוֹעלוֹ, אוֹ בּין מנהל עבוֹדה וּפוֹעליו, ימָסר לבית־דין נייטרלי, ממוּנה מטעם המוֹסדוֹת הלאוּמיים, נראָה אז כּרעיוֹן מחוּצף וּבלתי־משקי, כּהתנקשוּת בּזכוּיוֹת נוֹתן־העבוֹדה. זה היה לפני עשׂרים שנה. רצוֹנכם לדעת מי היוּ אז שליחי הצדדים שטענוּ בּפני ועדת הבּיקוֹרת הציוֹנית? בּא־כּוֹח האִכּרים היה משה סמילנסקי, בּא־כּוֹח הפּוֹעלים הייתי – אני. אם עדיין נשתמר הארכיוֹן של אוֹתה משלחת ציוֹנית אפשר למצוֹא את כּל זה. כּך עמדה השאלה לפני עשׂרים שנה. וכאן המַפתח למה שקרה מאָז. מה קרה להם לפּוֹעלים שדבקוּ כּל כּך בּלשכּה המעמדית, אשר “כּל העוֹלם” הציוֹני הטוֹב רוֹאה בּה את מקוֹר האסוֹנוֹת? ידוּע שאילמלא הלשכּה היה הכּל טוֹב בּעוֹלמנוּ. אגלה לכם איפוֹא, רבּוֹתי, שאנחנוּ רצינוּ כּמה שנים בּלשכוֹת משוּתפוֹת, בּלשכוֹת בּלתי־מעמדיוֹת. וּבשנים הראשוֹנוֹת בּארץ גם יסדנוּ לשכוֹת משוּתפוֹת. פּנינוּ לאִכּרים, לוַעדי המוֹשבוֹת, שיתנוּ ידם לדבר הזה. היינוּ הוֹלכים וּמחפּשׂים אִכּרים וּמדבּרים על לבּם שיסכּימו לישב בּלשכּה. לפעמים רחוֹקוֹת מצאנוּ מתנדבים. על הרוֹב היינוּ מעלים חרס. והסיבּה פּשוּטה מאד: האִכּר לא הרגיש בּחסרוֹן הלשכּה, הוּא לא נזקק אליה, בּשבילוֹ היה שוּק העבוֹדה פּתוּח תמיד, הפּוֹעל הוּא שנזקק ללשכּה. וּמכּיון שלא היה אוֹרגן לאוּמי אשר יִיצוֹר את הלשכּה, נדחף הפּוֹעל ליצוֹר לשכּה משלוֹ. ואגלה לכם עוֹד סוֹד: גם עכשיו יש רבּים בּתוֹך הציבּוּר הרוֹצים בּלשכּת עבוֹדה בּעלת יכוֹלת וּמרחיבה את כּיבּוּשי העבוֹדה העברית, בּכל צוּרה שתהי, אבל כּוֹפרים הם שיש אנשים המעוּנינים בּאמת בּלשכּה נייטרלית לשמה, והמסוּגלים לעשׂוֹת את הלשכּה הנייטרלית הזאת לכוֹח פּעיל בּשוּק העבוֹדה. יש די אנשים מעוּנינים בּהרס ההסתדרוּת, וּלפיכך הם מתקנאים בּלשכּה אוּמללה זוֹ, אשר אין בּה לפּוֹעל כּל ענין מעמדי, היא רק סוֹפגת את חוֹסר־העבוֹדה של הפּוֹעל. חוֹששני שרק משוּם שרוֹב האנשים מן הישוּב אינם מבינים ולא כלוּם בּשאלוֹת כּאלה, עלה הדבר לעשׂוֹת מן “הלשכּה” מין דחליל משוּנה וּלהקים מסביבוֹ צעקה גדוֹלה וּמרה: אסוֹן הישוּב! האסוֹן הוּא אחר: שאין בּישוּב, מחוּץ לפּוֹעל, כּוֹחוֹת המעוּנינים בּאמת בּהרחבת שטחי העבוֹדה העברית. יש אנשים המוּכנים “ללחוֹם” על “מרוּת לאוּמית”, – המוּכנים הם לצאת בּמשמרת על עבוֹדה עברית? איזה קרבּנוֹת הם מוּכנים להביא כּדי להשליט בּחיים את עקרוֹן “המרוּת הלאוּמית”?

רבּוֹתי! אוּלי תפתרוּ לי חידה אחת: יש עיקר אחד, קדוֹש לכל התנוּעה הציוֹנית, – העיקר של עבוֹדה עברית. כּוּלא עלמא מסכּימים כּי זהוּ היסוֹד המדיני, היסוֹד הכּלכּלי. עכשיו אין איש אשר יפקפּק בּכך, אם כּי עוֹד לפני שנים לא־רבּוֹת לא היוּ הציוֹנים חייבים בּעיקר זה, אפילוּ מן השׂפה ולחוּץ. והנה, אם הרעיוֹן הציוֹני הזה הוּא כּל כּך נכוֹן, – מי צריך היה להילָחם בּעדוֹ? האם צריכים היוּ להילחם כּל מיני אָרחי פּרחי, כּל מיני נערים, אשר זה עכשיו בּאוּ מהאניה, שתוֹרתם הציוֹנית בּאה אוּלי ממקוֹרוֹת פּסוּלים, אוֹ “טוֹבי העם”, פּרנסי העדה, העסקנים הגדוֹלים, הסוֹפרים הגדוֹלים, הגדוֹלים שבּגדוֹלים? עד היוֹם לא שמענוּ שגדוֹלי ישׂראל יסַכּנוּ את עצמם בּגלל עבוֹדה עברית. איך קרה הדבר שרעיוֹן זה, כּוּלוֹ לאוּמי טהוֹר, שכּבוֹד האוּמה תלוּי בּוֹ וחייה, שלא רק הפּוֹעל העברי מעוּנין בּוֹ, אלא גם הסוֹחר, וגם האִכּר, כּוּלם כּאחד – איך קרה הדבר שרעיוֹן זה הוּזנח לגמרי עשׂרוֹת בּשנים, וּלאחר שנגלָה שוּב לא נמצא אדם בּין כּל טוֹבי האוּמה (מחוּץ לשנַים־שלוֹשה “אידיאַליסטים” מטיפּוּסוֹ של יעקב קרוֹל), אשר יטיל על עצמוֹ את הגשמת הרעיוֹן הזה ואת המלחמה עליו, וצריך היה למצוֹא אנשים שאינם עוֹמדים בּמחיצת הגדוֹלים, והם הם שהקדישוּ לוֹ את חייהם, והם הם שהנחילוּ לוֹ את הנצחוֹן. אין בּכוָנתי לקפּח את שׂכרוֹ של כּל מי שעזר בּאיזוֹ צוּרה שהיא לפּוֹעל היהוּדי בּדבר הזה, אבל תבינוּ, רבּוֹתי, עם כּל הערך הרב שיש לאנשים היוֹשבים בּעוֹרף ותוֹמכים בּאנשי המערכה, הרי שוּם עם אינוֹ יכוֹל להגן על עצמוֹ מפּני אוֹיב אם אין לוֹ אנשים המוּכנים לעמוֹד בּחפירוֹת־ההגנה. היכן היתה בּכל רחבי הציוֹנוּת החטיבה אשר רצה לחפירוֹת־ההגנה?

מעין אוֹתוֹ הפּחד שמפחדים האנגלים מפּני העליה היהוּדית: פּן ירבּוּ, “הבה נתחַכּמה” – שׂוֹרר גם בּחוּגים ציוֹניים מפּני הפּוֹעל. אילוּ היינוּ חלשים, אילוּ היינוּ מוּעטים, אילו היינוּ בּמצב של “הפּוֹעל המזרחי”, לא היוּ מוֹנעים מאִתנוּ סימפּטיוֹת. אבל, “לאסוֹננוּ”, לא הצלחנוּ להישאר בּמצב כּזה וכוֹחנוּ מעוֹרר דאגה וּפחדים. והיוֹת שעם גידוּל הציוֹנוּת גדל ממילא כּוֹחוֹ של הפּוֹעל, הרי שמתוֹך פּחד מפּני כּוֹחנוּ – מוּכנים רבּים לפוֹרר את כּוֹחה של הציוֹנוּת.

נתבּוֹנן בּחמישים השנים האחרוֹנוֹת של שיבת ציוֹן ונעביר לעינינוּ תמוּנוֹת אחדות:

היה בּארץ ישוּב של חלוּקה. זכוּיוֹתיו ההיסטוֹריוֹת היוּ בּעבר. וּבהוֹוה? הוּא לא היה מסוּגל בּשוּם אוֹפן לקלוֹט את אנשי בּיל“וּ. הוּא פגש אוֹתם בּאיבה, בּזרוּת מוּחלטת. וּמה היוּ אנשי בּיל”וּ בּבוֹאם? אמר לי פּעם חיים חיסין, המנוֹח: “הלא אנוּ היינוּ פּראי־אדם עוֹד יוֹתר מכּם, בּחוּלצוֹת אדוּמוֹת בּאנוּ”. גם עברית לא ידעוּ, גם תוֹרה לא למדוּ. בּין חניכי “נַרוֹדנַיה ווֹליה” וּבין הישוּב המָסָרתי רבצה תהוֹם. והנה נמצא איש אחד, שהיה בּזמנוֹ בּא־כּוֹח הציוֹנוּת בּארץ: יחיאל מיכל פּינס.⁹ המרחק הדתי והתרבּוּתי והמעמדי בּינוֹ וּבין אנשי בּיל“וּ היה עצוּם. אבל הוּא הבין שזהוּ הזרע של הציוֹנוּת. והבּרית אשר בּין פּינס וּבין בּיל”וּ הצילה לנוּ לא את גדרה בּלבד, כּי אם גם את הלֶגֶנדה של בּיל"וּ. כּשבּאה העליה השניה לארץ היה מצבם בּמוּבן זה קשה בּיוֹתר. אמנם אנשי החלוּקה כּבר לא היוּ מסוּכּנים, אבל אנשי העליה הראשוֹנה לא הבינוּ לרוּח בּני העליה השניה יוֹתר ממה שאנשי הישוּב הישן הבינוּ לרוּח בּיל"וּ. פּינס חדש לא היה בּיניהם. אחר כּך נמצא חיסין, בּן גדרה לשעבר, שחזר והגיע לארץ דרך גלגוּלי חיים ונסיוֹנוֹת הדוֹר הצעיר, דרך אירוֹפּה, דרך שוייץ. והבּרית בּין חיסין וּבין העליה השניה נתנה לנוּ את עין־גנים. היוּ אנשים אשר עמדוּ בּזמנם בּין שתי העליוֹת, כּיהוֹשע בּרזלי, כּהלל יפה. זכוּתם תעמוֹד להם בּתוֹלדוֹת ישוּב. הם הצילוּ מה־שהוּא. אבל התהוֹם המרה הזאת בּין הדוֹר הראשוֹן להגשמת הציוֹנוּת וּבין הדוֹר השני מוּרגשת עד היוֹם הזה. וּממנה תוֹצאוֹת לכמה נגעי הישוּב.

אחר כּך קרה נס. הימָצאוֹ של אדם כּמוֹ רוּפּין¹⁰ בּתוֹך ההנהגה הציוֹנית היה בּוֹ משוּם נס. והבּרית בּין רוּפּין וּבין העליה השניה נתנה חלק חשוּב מאד מהיצירה הציוֹנית בּארץ. כּל אחד מאתנוּ שמע לא מעט על כּספים שבּוּזבּזוּ ועל נסיוֹנוֹת שלא הצליחוּ. כּמוּבן, שכּל אלה המדבּרים כּכה מיטיבים לדעת איך צריך ליַשב עַם חסר נסיוֹן ישוּבי והכשרה גוּפנית וחקלאית. אני מוּכן להסכּים עם כּל המבקרים, שכּל מה שנעשׂה אז היה רע וּבטלני. יהי כּן. אבל זה הקים את הציוֹנוּת. אשאל איפוֹא: האוּמנם כּל אלה לא היוּ אלא מקרים – פּינס, חיסין, רוּפּין, ואחר כּך אוּסישקין, וייצמן? כּל אלה אשר יצאוּ לא מבּית־מדרש אחד ואשר בּיניהם וּבין המחנה החלוּצי היוּ לא מעט ניגוּדים, מוּתר לוֹמר, לא פּסקוּ ניגוּדים, – מדוּע הלכוּ בּדרך הבּרית הזאת דוקא? האוּמנם רק מתוֹך סימפּטיוֹת אישיוֹת, אוֹ – כּמוֹ שאוֹמרת הנרגנוּת של יוֹשבי־קרנוֹת – מתוֹך חנוּפּה? מתוֹך התרפּסוּת בּפני כּוֹחנוּ? תפיסה כּזוֹ אינה אלא השפּלה לציוֹנוּת. לא ולא. נאמני הציוֹנוּת הבינוּ את ההגיוֹן של הציוֹנוּת, כּי אין כּל הגשמה ארץ־ישׂראלית בּלי בּרית נאמנה בּין הנהגת התנוּעה וּבין המחנה העוֹבד המקבּל עליו את הגשמת הציוֹנוּת.

לכל פּינת יצירה שתפנוּ בּארץ תמצאוּ את תוֹצאוֹת הבּרית בּין הכּוֹח הדינַמי, הפּוֹרץ גדר וּמקבּל את עוֹל ההגשמה בּאהבה, וּבין המַנהיגוּת, אשר אוֹמרים עליה כּי היא “שבוּיה”. כּלוֹמר, למרוֹת מעמדה החברתי, למרוֹת מוּשׂגיה האישיים, לא נעדרה מידה מרוּבּה של רוֹחב־דעת ורוֹחב־לב, כּדי להבין היכן הם כּוֹחוֹת היצירה הציוֹניים.

ואם תפנו לכּשלוֹנוֹת הגדוֹלים של הציוֹנוּת בּתקוּפה זוֹ תראוּ שהם שם, בּמקוֹם שכּוֹחוֹת העבוֹדה נוּפצוּ אל זרוּת השוֹלטים בּציוֹנוּת. דוּגמה קטנה: כּל בּעל־בּית בּישׂראל יוֹדע שכּל הצרוֹת של הציוֹנוּת בּאוּ בּגלל הדיקטטוּרה של הפוֹעלים, שהפּוֹעלים “שוֹלטים”, כּידוּע, בּקרן הקימת. המלה “שוֹלטים” איננה בּמקוֹמה, אבל נכוֹן הדבר: יש להם השפּעה. והשפּעה זוֹ נתגלתה בּגאוּלת העמק, מפרץ חיפה, וָדי־חוַארת¹¹. מנהיגים ציוֹניים חשוּבים, אַל־מעמדיים, לא רצוּ בּגאוּלת העמק, ולא בּמפרץ חיפה, ולא בּוָדי־חוארת. ואם עלה להתגבּר על התנגדוּת זוֹ – יש בּזה אוּלי יד גם לתנוּעת הפּוֹעלים.

אבל יש עוֹד פּינוֹת “מאוּשרוֹת” בּציוֹנוּת שיד הפּוֹעלים אינה “שוֹלטת” בּהן, למשל, הבּנקים הציוֹניים! שם נשאר המשטר הציוֹני הטוֹב, ה“אַל־מעמדי”. שם הצליחוּ לבנוֹת חוֹמה גדוֹלה, שהפּוֹעלים לא יחדרוּ אליה. אין כּוָנתי בּמסיבּה כּזוֹ לדבּר בּשאלת הבּנקים. זהוּ נוֹשׂא דליקטי ולא מקוּבּל לדבּר על זה בּקהל רחב. אבל היה כּדאי שהקהל הרחב יחשוב איזה תפקידים ציוֹניים ממלאים הבּנקים שלנוּ, אשר נוֹצרוּ בּכוֹח חלוֹמוֹ של הרצל. אוּלי נלמד מזה מה טוֹבוֹת הפּינוֹת אשר בּהן עדיין שוֹלטים הכּוֹחוֹת הראוּיים ולא, חלילה, הפּוֹעלים החשוּדים על כּל רע. בּכל חברה מהלכים הרבּה אנשים בּעלי מוּשׂגים בּהירים, מי החוּג הראוּי לשלטוֹן וּמי איננוּ ראוּי. בּאנגליה היתה סיסמה בּפי צ’רצ’יל: “הלֵיבּוֹר לא יצלח לשלטוֹן”. אוּלם מקדוֹנלד, משהעמיד עצמוֹ מחוּץ לתנוּעת הפּוֹעלים, הוֹכיח כּי “יצלח לשלטוֹן”. הרבּה ציוֹנים כּשרים מאמינים בּאמוּנת־אוֹמן כּי לא יתכן שהפּוֹעל יצלח למַנהיגוּת התנוּעה הציוֹנית. כּל אלה המוֹנים את חטאינוּ וּבקיאים כּל כּך בּכל מפעל שלנו שלא הצליח, לא יזכּרוּ לנוּ את המפעלים הגדוֹלים שהצליחוּ. מי ציוֹני וידע מה עשׂה מרכּז העבוֹדה של ההסתדרוּת בּשביל הרחבת העליה לארץ? אבל עד היוֹם הזה יזכּרוּ לנוּ לגנאי מפעל כּבּיר, יוֹצר וּמחפּשׂ, אשר נפל בּמצוּקה כּספּית בּשעת המַשבּר הגדוֹל. איש, כּמוּבן, אינוֹ מזכּיר את כּל הכּספים הלאוּמיים שהלכוּ לטמיוֹן בּאוֹתן השנים בּמפעלים פרטיים, וּמפעלים אלה לא לימדוּ חלוּצי ישׂראל עבוֹדה. אין דעתי פּנוּיה עכשיו להיוֹת מזכּיר עווֹן. הייתי מיעץ את הציוֹנים הדוֹגלים בּשם ה“אֶפישינסי” וכשרוֹן המעשׂה, שלא יסתפּקוּ בּמימרוֹת של יוֹשבי־קרנוֹת.

שאלתי: אם יש מפלט מההתפּוֹררוּת? איני יוֹדע אם מוּתר לי בּרגע זה להבּיע איזוּ תקווֹת אוֹפּטימיסטיוֹת, אם מצבנוּ בּשעה זוֹ, בּערב כ' תמוּז תרצ"ג, יכוֹל לתת בּלבּנוּ תקווֹת להתגבּרוּת על ההתפּוֹררוּת. אגיד רק את הרגשתי הסוּבּיֶקטיבית. ידעתי בּחיי בּארץ הרבּה נסיוֹנוֹת קשים. בּשביל אנשי העליוֹת המאוּחרוֹת היוּ מאוֹרעוֹת אב¹² קשים מאד. ולא היה נסיוֹן זה קשה כּל כּך בּשבילי, בּאוֹפן פּרטי, כּי עמדתי בּפרעוֹת מאי 1921, שהיוּ לי קשים יוֹתר. בּטבעי הנני ציוֹני מאמין. עוֹד בּעלוּמַי כּבשתי לי את אמוּנתי. לא על נקלה. דרך יאוּש, דרך כּפירה כּבשתי לי את אמוּנתי. אבל אם בּאוּ לי ימים אשר העמידוּ את אמוּנתי בּציוֹנוּת בּנסיוֹן קשה מאד, הרי הם הימים האלה. הציוֹנוּת שלי לא היתה מעוֹלם ערטילָאית, כּי אם ציוֹנוּת אנוֹשיתּ, המאמינה בּקדוּשת חיי עם וחיי אדם, המבקשת לחנך את האדם מישׂראל למאמצי עבוֹדה ויצירה, לכבוֹד אדם, לחירוּת ולשלוֹם עמים. מעוֹלם לא הוּעמדתי בּפני בּחינה ציוֹנית גדוֹלה כּמוֹ שאני רוֹאה את עצמי בּימים האלה. לפיכך איני יכוֹל לסיים עכשיו את דברי בּאִמרי תנחוּמים. איני יוֹדע מהי הדרך בּה תלך הציוֹנוּת בּקוֹנגרס הבּא. יוֹדע אני רק מה הדרך בּה היא צריכה ללכת אם פּניה לגאוּלת העם. בּרוּר לי כּי רק אז נדע שהציוֹנוּת של הרצל היתה לא חלוֹם־שוא, ולא לשוא היוּ כּל הקרבּנוֹת של הציוֹנוּת, מהפּוֹעל הראשוֹן שנפל בּנס־ציוֹנה ועד חיים אַרלוֹזוֹרוֹב, – אם הציוֹנוּת תהיה תנוּעת־שחרוּר סינתיטית, תנוּעה פּרוֹגרסיבית, תנוּעת יצירה ושלוֹם, אשר הבּסיס שלה יהיה העוֹבד העברי, המלוּכּד וּמאוּרגן, והנהגתה והגשמתהּ של התנוּעה יקָבעוּ על ידי בּרית נאמנה וּמַתמידה של כּל מחנה העבוֹדה עם שאר הכּוֹחוֹת היוֹצרים בּציוֹנוּת.

---

ירים הפּוֹעל את קרן הקרנוֹת!

מאת

ברל כצנלסון

(בּאסיפה למען קרן־היסוֹד, חיפה, אדר תרצ"ד)¹

לא בּבת אחת כּבש לעצמוֹ ציבּוּר הפּוֹעלים את יחסוֹ להוֹן הלאוּמי כּמה שלבּים בּדבר. וּמגבּית זוֹ, שאנוּ עוֹמדים בּה, היא אחד השלבּים בּמעלה. רעיוֹן ההוֹן הלאוּמי, כּמכשיר עיקרי בּהגשמת הציוֹנוּת, בּא לעוֹלם עם הרצל. הוּא שיצר את המכשירים הפיננסיים־לאוּמיים. לרבּים היה זה ענין של בּדיעבד, בּדלֵית בּרירה. הוֹאיל ואין אמצעים אחרים לא נשארה לנוּ אלא הקוּפסה. רק הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית ראה מתחילה בּבהירוּת גמוּרה את יעוּדוֹ של ההוֹן הלאוּמי בּבנין המדינה והאוּמה כּמכשיר עיקרי, אשר בּלעדיו לא יתכן הבּנין. גם בּציבּוּר הפּוֹעלים לא נקלטה תפיסה זוֹ אלא בּאִטיוּת מרוּבּה, קמעה קמעה. זכוּרני: בּאתי פּעם מן המוֹשבה העירה ונתבּקשתי להרצוֹת בּקלוּבּ הפּוֹעלים בּיפוֹ. הדבר היה לפני כ"ג שנים בערך. אמרתי: אציע את מחשבתי על תפקידה ועל עתידה של הקרן הקימת. והימים אז ללא מעשׂה־התישבוּת וּללא סיכּוּיים. ועיקר רכוּשה של הקרן הקימת אז: חוּלדה וּבן־שמן. ניסיתי להסבּיר כּי תקוַת הפּוֹעל היא בּיצירת ישוּב עוֹבד על אדמה לאוּמית, וכי הקן הקימת, קוּפּה עניה זוֹ, נוֹעדה להיוֹת המנוֹף להתישבוּת עממית. הדברים נשמעוּ אז בּתמהוֹן. אפילוּ לא בּהתנגדוּת. רק חבר אחד ויחיד ניגש אלי וחיזק את ידי. זה היה ש. יבנאלי, שחזר אז מתימן. מאז ועד אתה זזנוּ משהוּ. רעיוֹן ההוֹן הלאוּמי לבש עוֹר ועצמוֹת. “הקוּפסה” הדלה גאלה לנוּ את העמקים הגדוֹלים ויצרה בּארץ אזוֹרים עבריים. ההוֹן הלאוּמי הסתעף: נוֹצרה “קרן־היסוֹד”, קרן להתישבוּת לאוּמית, קרן לתקציב המדינה היהוּדית בּבנינה. בּרית כּרת הפּוֹעל עם ההוֹן הלאוּמי, וּברית זוֹ היא שיצרה את ההתישבוּת העוֹבדת, את החקלאוּת המעוֹרבת, היא שאִיפשרה את התאַחזוּת הפּוֹעל בּמוֹשבה, את שיכּוּן־העוֹבדים המרוּכּז בּעיר. רעיוֹן ההוֹן הלאוּמי היה לאחד הערכים החשוּבים בּתפיסת החיים והבּנין של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית.

ואחרי כּל אלה נוֹדה: טרם תפסנוּ בּפעוּלת ההוֹן הלאוּמי אוֹתוֹ המקוֹם החלוּצי אשר תפסנוּ בּשאר שטחי הבּנין הציוֹני. כּאן גילינוּ חוּלשה. בּכיבּוּש־עבוֹדה, בּיבּוּש בּיצוֹת, בּסלילת דרכים, בּישוּב נשַמוֹת, בּבנין משק, בּפיתוּח ענפי חקלאוּת, בּהפצת הלשוֹן, בּחינוּך הנוֹער לחלוּציוּת – לא סמכנוּ על אחרים, לא חיכּינוּ לאחרים. ידענוּ כּי עלינוּ המלאכה, כּי עלינוּ להיחָלץ, כּי עלינוּ להתאַזר, כּי עלינוּ להכריע את הכּף. אך לא ראינוּ לעצמנוּ תפקיד מיוּחד בּיצירת ההוֹן הלאוּמי. כּאן הבּטנוּ אל גדוֹלים וטוֹבים ממנוּ. היינוּ נוֹטים להאמין כּי בּזה יש מסוּגלים יוֹתר ממנוּ, בּעלי־יכוֹלת גדוֹלים ממנוּ, חייבים יוֹתר ממנוּ, כּאן היינוּ מוּכנים להישאר בּקרן־זיות. כּאן הסתפּקנו בּתפקידים צנוּעים, בּאמצעים צנוּעים. אפשר יש מי שיראה בּזה גילוּי האוֹפי המעמדי של תנוּעתנוּ, גילוּי העצמאוּת המעמדית שאיננה ניתנת להיבּלע בּמפעל הלאוּמי הכּללי והיא רוֹצה בּ“קב שלה” מכּמה קבּים של “אחרים”. טעוּת היא! לא עצמאוּת מעמדית יש כּאן, אלא שׂרידים של נחיתוּת סוֹציאַלית…

תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית יצאה זה כּבר מגדר עמידה בּקרן־זוית בּחיי האוּמה. היא אינה חוֹששת פּן “תיבָּלע” בּמפעל הלאוּמי הכּללי. היא יוֹדעת כּי רק לאוּמיוּת מזוּיפת, מוּחזקת בּידי אוֹיבי הפּוֹעל, רוֹאה סתירה בּין עניני כּלל־הפּוֹעלים לבין עניני כּלל־האוּמה. היא יוֹדעת כּי עתיד הפּוֹעל ועתיד כּלל־העם אחד הוּא. היא יוֹדעת את כּוֹחה ואת חיוּניוּתה ואת שליחוּתה, והיא יוֹדעת כּי אָפיה העצמאי, הוָיתה המיוּחדת, קלַסתר־פּניה הבּוֹלט לא ימָחקוּ ולא יטוּשטשוּ על ידי מה שהיא מטילה על עצמה תפקידים מכריעים בּחיי הכּלל. היא שוֹאפת לקבַרניטוּת בּעם. ואין קברניטוּת אלא שירוּת ואחריוּת. לא שירוּת לשיעוּרים ולא אחריוּת לשיעוּרים. ואם עדיין לא הטלנוּ על עצמנוּ את מלוֹא־האחריוּת, אם עוֹד יש פּינוֹת בּציוֹנוּת שאנוּ מוּכנים להשאירן כּמו שהן, ללא תיקוּן וּללא קבּלת־אחריוּת – אין זה סימן של כּוֹח, אלא של חוּלשה, של חוֹסר־בּגרוּת. גיוּס הוֹן לאוּמי הוּא מן התפקידים האוֹרגניים והמכריעים בּבּניה הציוֹנית, יש בּוֹ כּדי לקבּוֹע את קצב הבּנין ואת טיבו. הַבְדִין הוּא שנטילוֹ על זוּלתנוּ, שנסתפּק בּאפקים וּבמאמצים שגילוּ קוֹדמינוּ?

העוֹלם נתוּן עכשיו בּתוֹהוּ ובוֹהוּ, בּאפלה, בּהרס. ואנחנוּ, בּני עם הרוּס וחָרב, מצוּוים על הבּנין, ואפילוּ בּתוֹך עוֹלם המחריב את עצמוֹ. איננוּ רשאים להיכּנע בּפני כּוֹחוֹת הרֶשע והבּערוּת וההרס המחניקים את כּוֹחוֹת החירוּת והתרבּוּת והבּניה. לפני שנים מוּעטוֹת ראינוּ את תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם בּמזל התבּצרוּת ועליה. קיוינוּ כּי נוּכל להסתייע בּכוֹחה וּבעלייתה. הגוֹרל ההיסטוֹרי גזר אחרת. מעמד הפּוֹעלים נחל תבוּסה בּכמה ארצוֹת, וכל תבוּסת־פּוֹעלים בּעוֹלם הגדוֹל מעוֹררת גם אצלנוּ יצרים אפלים. יש מתקנאים בּהיטלר ויש מתקנאים בּדוֹלפוּס². יש מוּכנים לחַקוֹת אוֹתם כּקוֹפים. עם שסוּי ואוּמלל כּעמנוּ, קרבּן־תמיד של כּל ממשלוֹת־הזדוֹן ושל כּל התנפּחוּת שוֹביניסטית, מה יש לוֹ לקווֹת מבּית־מדרשם של מחריבי העוֹבד והתרבּוּת והחירוּת? ואף על פּי כן. גם “הסב בּלאוּמים” נדבּק בּמַגפת הטירוּף העוֹלמי. גם עלינוּ עוֹברת כּוֹס ההשתוֹללוּת הבּריוֹנית. וגם אצלנוּ נכרתוּ בּריתוֹת לשבּוֹר את עוּזוֹ של הפּוֹעל, והמוֹנים משוּסים וּמוּכּי שׂנאה עיורת מפקידים את גוֹרלם בּידי השׂטן המשחית.

אילוּ היה מחנה אוֹיבי הפּוֹעל מצטרף רק מתוֹך אלה אשר עניני כיסם משׂניאים עליהם את מעמד הפּוֹעלים, לא היה המחנה כּל כּך רב. דא עקא, שאלה אשר בּצעם וּמעמדם מסתכּנים בעקב גידוּלוֹ והתגבּרוּתוֹ של מעמד הפּוֹעלים, אלה יוֹדעים למשוֹך לצדם גם רבּים אחרים. דא עקא, שבּמחנה האוֹיב נמצאים גם רבּים, אשר למענם, למען בּניהם ואחיהם, עמל וסוֹבל ונלחם הפּוֹעל. למענם הוּא הוֹלך ל“משמרוֹת”, לבית־הסוֹהר, למענם הוּא נלחם על תנאי חיים אנוֹשיים להמוֹנים, על זכוּת עבוֹדה לאדם מישׂראל, למענם הוּא סוֹלל דרכים לעבוֹדה וּלהתישבוּת. והם לא ידעוּ. הם אחוּזים רגשוֹת זרים, פּחד, קנאה. גדוֹלה קנאה מעמדית, שהיא גוֹברת אפילוּ על אינטרסים חיוּניים, שהיא מַאפילה על אינטרסים של המוֹנים. רבּים המקנאים בּפּוֹעל: מקנאים השבעים והשאננים, אשר עיניהם לבצעם ואשר אינם יכוֹלים לסלוֹח לפּוֹעל את עווֹן חלוּציוּתוֹ, כּיבּוּשיו החברתיים, עמדתוֹ הציבּוּרית, זקיפוּת קוֹמתוֹ. עם בּוֹא הפּוֹעל הראשוֹן, “היחף”, כבר הרגיש עצמוֹ בּעל־הבּית הארץ־ישׂראלי נעלב. ועם ריבּוּי מספּרנו גדל מספּר הנעלבים. אך לא רק זה. הצלחתוֹ הציבּוּרית של כּלל־הפּוֹעלים “מנקרת את העינים” לרבּים. כּל לא־יוּצלח פּרטי וציבּוּרי, המוּכן לתלוֹת את הקוֹלר בזוּלתוֹ, נאחז בציבּוּר, הפּוֹעלים, המלוּכּד והמאוּחד, ורוֹאה בּוֹ את מקוֹר תקלוֹתיו. שכבוֹת ציבּוּריוֹת דלוֹת־מעשׂ ומעוּטוֹת שרשים בּמשק וּבתרבּוּת מבקשוֹת לעצמן פּיצוּי בשׂנאת הפּוֹעלים. מרי־נפש, אוֹהבי טרוּניוֹת, חוֹמדי אוֹפּוֹזיציוֹניוּת עקרה, נוֹטים למרדנוּת לשמה – רוֹאים בּמבצרי הפּוֹעלים את “השלטוֹן”, את התקיף, את האוֹיב. הם שׂוֹנאים את הפּוֹעל לא בּגלל חסרוֹנוֹתיו, אלא בגלל יתרוֹנוֹתיו. כּוֹעסים עליו לא בּעד מה שאיננוּ ממלא, אלא בּעד מה שהוּא יוֹצר ועוֹשׂה. ולעזרתם חשים כל מיני פּליטים³ וּמוּמרים לתיאָבוֹן וּלהכעיס, אנשי “מקרים בּלתי־טהוֹרים” המוּכנים לטהר עצמם ולעשׂוֹת קַריֶרה ציבּוּרית על ידי זריקת אבנים בּפּוֹעלים. וכיון שאין להפריד בּין הפּוֹעלים לבין העליה החלוּצית וּלבין ההתישבוּת הכּללית הלאוּמית – יצא הקצף גם על אלה. מכּאן החזיוֹן האָפיָני כּל כּך בשביל הימים האלה בּציוֹנוּת: התנַכּרוּת חוּגים בּעלי־בּתיים לקרנוֹת הלאוּמיוֹת. ההתנכּרוּת מתגלה בּחוּגים בּעלי־בּתיים בּצוּרה של אדישוּת גלוּיה וסַבּוֹטז’ה מסוּתרת. אצל “המזרחי” קיבּל הדבר צוּרה בּוֹלטת יוֹתר: מתמיכה “על תנאי” עד להחרמה, פּעמים בּיישנית פּעמים גלוּיה. ואצל הרביזיוֹניסטים ניצחה הסיסמה הבּריוֹנית: בּלוֹקדה על הקרנוֹת! שם הוּכרז החרם כּמצוה לאוּמית, כּתפקיד חינוּכי. אוֹיבי הפּוֹעל אינם יכוֹלים להשלים עם כּך שההוֹן הלאוּמי ישמש את העבוֹדה העברית, את ההתישבוּת העוֹבדת, שהוּא יבצר ויגבּיר את כּוֹחוֹ של העוֹבד. לפיכך הם נוֹהגים בּהוֹן הלאוּמי סַבּוֹטז’ה, החרמה וּבּלוֹקדה. מתוֹך שׂנאת הפּוֹעל הם מגיעים לידי בּגידה לאוּמית.

מה צריכה להיוֹת תשוּבתוֹ של הפּוֹעל לברית זוֹ של סַבּוֹטז’ה והחרמה וּבּלוֹקדה? הוּא צריך להכּיר הכּרה מלאה בּקשר הגוֹרלי שבּינוֹ לבין ההוֹן הלאוּמי. הוּא צריך לדעת כּי מעתה הוּטל עליו התפקיד לחַזק את ההסתדרוּת הציוֹנית וּלהגדיל את ההוֹן הלאוּמי. הוּא צריך להיכּוֹן לקראת מלחמה קשה וּממוּשכת על מקוֹמוֹ של הפּוֹעל בּתנוּעה הציוֹנית בּפני כּל הקמים להוֹרידוֹ וּלהפּילוֹ. הוּא צריך לבחוֹן את נשקוֹ. והוּא צריך להכּיר, בּלי כּל מוֹרך־לבב, כּי על המכשירים העיקריים בּדרך הפּוֹעל ונצחוֹנוֹ נמנוֹת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת. האוֹיב מגנה את הקרנוֹת בּהכריזוֹ כּי הן עוֹמדוֹת לשירוּתוֹ של מעמד הפּוֹעלים. אנחנוּ נרוֹמם את הקרנוֹת עם הכּרת תפקידן בּהקמת המעמד העוֹבד העברי בּארץ.

וזהוּ החידוּש המתגלם בּמגבּית זוֹ של קרן־היסוֹד בּקרב ציבּוּרנוּ: עוֹד לפני שנים מוּעטוֹת לא הוּבאנוּ בּחשבּוֹן לגיוּס כּספים ציוֹניים. אנחנוּ היינוּ “המקבּלים” ואחרים היוּ “הנוֹתנים”. והנה נשתנה המצב שינוּי ניכּר. הפּוֹעל מכּיר בּחוֹבתוֹ וּביכלתוֹ, והוּא מטיל על עצמוֹ גם תפקיד זה – הגדלת ההוֹן הלאוּמי. כּבר ניכּר פּרי המאמצים הללוּ של תנוּעתנוּ. את אבלנוּ הגדוֹל לא הוֹצאנוּ לבטלה. את חרוֹננוּ וזעמנוּ הפכנוּ למפעל ישוּבי.

וגם את מלחמתנוּ בּריאַקציה ניצוֹק לא רק בּדפוּסים פּוֹליטיים, אלא גם בּמַטבּעוֹת ישוּביוֹת. אנוּ נוֹכיח כּי אין אנוּ רק נאה דוֹרשים, אלא גם נאה מקיימים.

---

בּקוֹנגרס השמוֹנה־עשׂר

מאת

ברל כצנלסון

(נאוּם)¹

כּשאתה מאזין לויכּוּח הכּללי הזה מתעוֹררת בּך על כּרחך השאלה: מה טעם לויכּוּח וּלשם מה הוּא בּא? לפני הקוֹנגרס שמענוּ אוֹמרים שזה זמן רב לא עמדוּ לפני הציוֹנוּת תפקידים פּוֹליטיים גדוֹלים וחשוּבים כּאשר בּקוֹנגרס הזה, שזה זמן רב לא ניתנה הזדמנוּת לגוֹלל כּכה את שאלת היהוּדים לכל עוּמקה, לקרוֹא את העם למעשׂים גדוֹלים ולחשׂוֹף את כּל תכנה הפּוֹליטי של הציוֹנוּת. אבל ויכּוּח כּללי זה שלפנינוּ חסר כּל תוֹכן פּוֹליטי. שאלת יהוּדי גרמניה איננה מוּצגת מבּחינה ציוֹנית, מבּחינה ארץ־ישׂראלית; אדרבּא, הדיוּן בּה רחוֹק מאד מתפיסה ציוֹנית. או נקח שאלה שניה, שהיא גדוֹלה וחשוּבה – שאלת העליה, יציאת־מצרים החדשה. האין זה לעג מר שאנוּ, אנשי ההסתדרוּת, המינימַליסטים בּעיניכם, היינו נאלצים כּל השנים שלאחר המלחמה לנהל מלחמה בּכם עצמכם להרחבת העליה? ועכשיו, בּתקוּפת רוָחה לארץ־ישׂראל, כּשיש מחסוֹר בּאנשים עוֹבדים, והמצב הפּוֹליטי נחשב לשעת־כּוֹשר, אם עכשיו לא נמנע את עוֹשק זכוּיוֹתינוּ לעליה, הרי אנוּ מחלישים בּזה את אפשרוּיוֹתינוּ הפּוֹליטיוֹת וּמסַכּנים את עמדוֹתינוּ הממשיוֹת. הממשלה המַנדטוֹרית, המכריזה על אדיקוּתה בּעיקר של יכוֹלת הקליטה, אינה נוֹתנת לנוּ אלא שליש מן הסרטיפיקטים המגיעים לנוּ לפי יכוֹלת הקליטה הכּלכּלית של ארץ־ישׂראל. ולפגיעה גסה זוֹ בּעיקרי העליה, שהם מוּגבּלים מאד גם בּלָאו הכי, לא הקדיש הקוֹנגרס עד עכשיו כּל תשׂוּמת־לב.

מי וָמי ההוֹלכים

ימים רבּים היוּ השאלוֹת הפּוֹליטיוֹת שלנוּ נקשרוֹת תמיד בּאיש אחד; המלחמה בּאיש הזה היוּ האָלף והתיו של כּל הויכּוּח הפוֹליטי. עכשיו, משניטלה אפשרוּת זוֹ, מוּפנית חזית ההתקפה מוּל גוּף אחר: הפּוֹעלים. ואם יש ערך כּלשהוּ לויכּוּח הכּללי, הרי זה רק משוּם שהוּא מַבהיר לנוּ מַהי התנוּעה הציוֹנית כּיוֹם. מי וָמי ההוֹלכים? היש עוֹד כּוֹחוֹת המוּכשרים להתלכּד לחטיבה אחת? אם לדוּן את הויכּוּח הכּללי לפי נאוּמיהם של שני שליחים טיפּוּסיים של הציוֹנוּת הכּללית, ד“ר סטיפן וייז וד”ר בּוֹגרשוֹב, תהיינה המסקנוֹת עגוּמוֹת מאד: יש שליחים חשוּבים של הציוֹנים הכּלליים, שכּל עיקר מטרתם בּקוֹנגרס הזה הוּא להעמיק את התהוֹם בּיניהם לבין תנוּעת הפּוֹעלים וליטוֹל כּל אפשרוּת של קשר־אמת לשם יצירה פּרוֹדוּקטיבית.

רדיקל בּצאתך וריאַקציוֹנר בּאהלך

ד“ר וייז הוּא אישיוּת מפוּרסמת וקוֹלוֹ החזק איננוּ זקוּק למיגַפוֹן. אוּלם אם הקוֹל החזק הזה אינוֹ משמש למעשׂה טוֹב, אלא להפצת מוּשגים כּוֹזבים, הרי זה מעציב מאד. ציוֹני אחד, חכם מאד, אשר שמוֹ מרחף על פּני האוּלם הזה מבּלי שינשׂא על השׂפתים, אמר פּעם: “יש אצל היהוּדים אישים גדוֹלים וחכמים המקדישים את כּל חכמתם לזרים. לנוּ, ליהוּדים, הם מביאים את מעט הטיפּשוּת שבּהם”. לגבּי ד”ר וייז הייתי רוֹצה לשנוֹת קצת מן הנוּסחה הזאת. יש יהוּדים ציוֹנים שהם רדיקלים מאד, מתלהבים מאד לחוֹפש, לקדמה, לזכוּיוֹת פּוֹעלים וּלדמוֹקרטיה, אלא שכּל הרדיקליזם שלהם וכל מוּשׂגיהם הפּרוֹגרסיביים מצוּמצמים בּעוֹלם הגוֹיים. בּעוֹלמנוּ אנוּ הם בּני־בּרית נאמנים לריאַקציה השחוֹרה. כּשהם בּאים אלינוּ הרי הם שוֹכחים את המוּשׂגים הפּשוּטים בּיוֹתר של עבוֹדה מאוּרגנת ושל זכוּיוֹת סוֹציאַליוֹת. לגבּי אמריקה נוֹהג ד“ר וייז להיוֹת איש מתקדם מאד. שם היה ודאי בּוֹש לקבּל מחיאוֹת כּפּים מן האגף הזה², שהמטיר עליו כּאן תשוּאוֹת־חן בּלי הרף. בּאמריקה לא יתוֹאר שד”ר וייז יהיה המליץ לכוֹחוֹת השחוֹר. כּאן אפשרי הדבר. אצלנוּ יתכן שאנשים שהם “כּמעט” סוֹציאליסטים בּעוֹלם הכּללי, יתנוּ יד אפילוּ ל“אגוּדת ישׂראל” ולרביזיוֹניסטים. לגבּי אמריקה יוּדע ד"ר וייז היטב את פּירוּשה של עבוֹדה מאוּרגנת וּמה פּירוּשה של הפרת שביתוֹת, וּמה זאת אחדוּת הפּוֹעל, וּמה מלחמת הפּוֹעל על זכוּת בּחירה. לגבּי אירוֹפּה יוֹדע הוּא היטב מה זה היטלריזם. אבל משהוּא עוֹלה על הבּמה הציוֹנית – מיד נשכּחת ממנוּ כּל תוֹרתוֹ האמריקאית והאירוֹפּאית.

הצדק הסוֹציאַלי להלכה וּלמעשׂה

מוּזר הדבר, כּמה מרבּה כּל ציוֹני כּללי הגוּן להכריז בּכל הזמדנוּת שהוּא בּעד צדק סוֹציאלי בּארץ­ישׂראל. כּי למה מחייבת הכרזה זוֹ להילחם לצדק סוֹציאלי בּעתיד? ידוּעה בּתוֹכנוּ החלטת פּיטסבּוּרג. גם גרוֹסמן³ קישט את תכניתה של ה“יוּדנשטאטספּארטיי” החדשה בּמלים “צדק סוֹציאלי”. אך מה הם פּני הצדק הסוֹציאלי הזה למעשׂה? – למעשׂה אין ד“ר וייז מבין מדוּע קוֹראים למפירי־שביתה – מפירי־שביתה, מדוּע אנוּ מתקוֹממים כּשבּאים להרוֹס את אִרגוּן הפּוֹעלים. למעשׂה נוֹתן ד”ר וייז יד לאלה הרוֹצים לצמצם את זכוּת הבּחירה של העוֹבד על ידי קביעת צֶנז כּספּי ולדחוֹק את רגלי הפּוֹעל מן העמדוֹת הסוֹציאליוֹת שכּבש לוֹ. ד“ר וייז, הרדיקל המכבּד את דגל העבוֹדה והחוֹפש, מוֹפיע בּכל קוֹנגרס יד אחת עם אנשים המכנים את דגל הפּוֹעלים, את הדגל האדוֹם, בּשם “סמַרטוּט אדוֹם”. והן האנשים הללוּ, הקוֹראים “סמרטוּט אדוֹם”, יוֹצרים בּארץ־ישׂראל אוֹתה אוירה שיצר היטלר בּגרמניה. ד”ר וייז איננוּ מבין מה זאת אחדוּת העוֹבד. אדם כּמוֹהוּ, העוֹמד זמן רב כּזה בּתנוּעה הציוֹנית, איננוּ תוֹפס שבּארץ שיש בּה ניצוּל איוֹם של עבוֹדה ערבית זוֹלה, שאין בּה כּל הגנה לעוֹבד מצד הממשלה, אין לפּוֹעל אלא דרך אחת להגנה עצמית – אחדוּתוֹ ואִרגוּנוֹ. נדמה שכּל ציוֹני הגוּן היה צריך לראוֹת זאת לחוֹבתוֹ לתמוֹך בּפּוֹעל היהוּדי בּמלחמתוֹ הקשה על אפשרוּת־קיוּם מינימַלית, על כּבוֹדוֹ האנוֹשי; נדמה שהיוּ צריכים להיוֹת ידידים להסתדרוּת העוֹבדים ואוֹיבים לכל הרוֹצה להחריבה. אבל ד"ר וייז איננוּ מבין זאת. הן היה מחוֹבתוֹ לשקוֹל אם יש בּארץ, מבּחינה ציוֹנית, כּוֹח אחר זוּלת ההסתדרוּת שנלחם כּמוֹה לעליה ולעבוֹדה עברית, המכריח את הממשלה לתת עבוֹדה לפּוֹעלים יהוּדים, שיצר מכשיר פּוֹליטי עצוּם אשר כּל ציוֹני בּעל כּרחוֹ יכּיר בּערכּוֹ, לפחוֹת מבּחינה לאוּמית בּלבד. הלא היה מחוֹבתוֹ להכּיר כּי עלינוּ להילחם בּארץ־ישׂראל, לפחוֹת מבּחינה לאוּמית בּלבד, להסתדרוּת עוֹבדים אחת וּלהרחיק כל מלחמת אחים מבּין הפּוֹעלים. וּמוּשׂגים פּשוּטים אלה, המוּבנים לכל בּר־בּי־רב, אינם מוּבנים לאדם רדיקל ודמוֹקרט כּרבּי וייז.

הבּמה הציוֹנית הפקר

אבל עלי עוֹד להוֹסיף, לצערי: לא רק עוֹל מוּשׂגים פּוֹרק אדם ציוֹני בּשעה שהוּא בּא לדוּן בּשאלוֹת יהוּדיוֹת, גם עוֹל כּבד וחשוּב מזה – עוֹל רגש האחריוּת הפּשוּט בּיוֹתר. ד“ר וייז, לאחר שהשמיע כּאן שוּרה של דיבּוֹת שקלט מפּי שקרנים ורוֹדפי־רוּח, הכריז ואמר שהוּא מוּכן וּמזוּמן לשמוֹע ידיעוֹת נכוֹנוֹת מאלה וּלשנוֹת את דעתוֹ. הלא יכוֹל היה על נקלה לשמוֹע ידיעוֹת אחרוֹת בּטרם נאם. הן אפשר היה למצוֹא בּקוֹנגרסים מישהוּ מן האנשים האלה, שעליהם קיבּל את הידיעוֹת ה”נכוֹנוֹת" שהשמיע בּרמה. בּרצוֹן טוֹב אפשר להשׂיג ידיעוֹת אלוּ בּדרך הקצרה בּיוֹתר. ואני שוֹאל: אילוּ היה ד“ר וייז צריך, למשל, לעלוֹת על אחת הבּמוֹת בּוַשינגטוֹן, האם היה מַרשה לעצמוֹ לדבּר על ענינים שאין לוֹ בּהם ידיעה מספּיקה? המוּתר בּימים כּבדי־אחריוּת וּבענינים מכריעים לדבּר כּאשר דיבּר ד”ר וייז? אלא שאם רשאי אדם להשאיר את הרדיקליזם לגוֹיים ולהיוֹת בּן־בּרית לכוֹחוֹת השחוֹר בּישׂראל, הריהוּ רשאי להניח בּגוֹיים גם את הצוֹרך בּידיעה וּלהשמיע בּאזני עם ישׂראל דברים מתוֹך בּוּרוּת גמוּרה.

לוּ רצה ד“ר וייז בּאינפוֹרמציה על הסתדרוּת העוֹבדים הלא היה לפחוֹת קוֹרא את תקנוֹתיה. הוּא אוֹמר שההסתדרוּת מקבּלת רק סוֹציאליסטים, שהיא מבכּרת פּוֹעלים ערבים על פּני יהוּדים שאינם סוֹציאליסטים. בּפנקס החבר של ההסתדרוֹת כּתוּב מפוֹרש: חבר בּהסתדרוּת יכוֹל להיוֹת כּל החי על עבוֹדה עצמית ואינוֹ מנצל עבוֹדת זוּלתוֹ, בּלי הבדל השקפה פּוֹליטית, דתית אוֹ אחרת. אך גם דבר פּשוּט כּמוֹ תקנוֹת ההסתדרוּת לקבּלת חברים אין ד”ר וייז יוֹדע בּשעה שהוּא עוֹלה על הבּמה הציוֹנית!

ולא רק אינפוֹרמַציה תיאוֹרטית אלא גם מעשׂית יכוֹל היה להשׂיג אילוּ שאל, למשל, מפּי בּא־כּוֹח הנוֹער הציוֹני הכּללי, שאינם סוֹציאליסטים אלא חברי סיעתוֹ, והם משתייכים להסתדרוּת העוֹבדים. ההכריח אוֹתם מישהוּ לקבּל על עצמם עוֹל המפלגה הסוֹציאליסטית? לוּ חקר היה נוֹדע לוֹ שאפילוּ אגוּדה מקצוֹעית של מנַקרים שוַדאי אינם סוֹציאליסטים, שייכת להסתדרוּת. בּתוֹך ההסתדרוּת, על ארבּעים אלף חבריה, יש אוּלי פוֹעלים דתיים יוֹתר מאשר בּכל יתר האגוּדוֹת הציוֹניוֹת הדתיוֹת. והנה בּא אדם כּד"ר גרינבּוֹים מוינה ושוֹאל: “מַדוּע אינכם מדבּרים על פּרוֹגרמה קוֹנסטרוּקטיבית?” איך אפשר לדבּר בזה? הן צריך תחילה לפזר את רשת השקרים והעלילוֹת שנרקמה כּאן, הן אנוּ חייבים תחילה לתת כּאן שיעוּרים בּאלפא־בּיתא ציוֹנית!

חזוֹן וּמעשׂה

ד"ר וייז אוֹמר אמנם שהוּא מכבּד את פּעלנוּ, אלא שליקוּי אחד שיש בּנוּ פּוֹגע בּוֹ – חסר לנוּ החזוֹן הגדוֹל. והוּא דיבּר על העזה פּוֹליטית גדוֹלה. הוּא גם הוֹדיע שאין הוּא רוצה בּציוֹנוּת אוּטוֹפּית. אַקדים מלים אחדוֹת על ההעזה הפּוֹליטית שלנוּ ואחר כּך אדבּר על העזתם של ידידינוּ האמריקאים.

אוֹמרים עלינוּ שאנחנוּ הננוּ כּמעט “חוֹבבי־ציוֹן”, שלמדוּ תוֹרה בּ“חדר” של לילינבּלוּם ואוּסישקין; ואחרים קוֹבלים עלינוּ שהננוּ חסידי העבוֹדה יוֹתר מדי: העבוֹדּה היא אמנם דבר גדוֹל, אך בּה אין ליצוֹר תנוּעת־שחרוּר גדוֹלה. ואני אשאל את האנשים המדבּרים על מַעללים פּוֹליטיים גדוֹלים, הקוֹראים לעצמם מַכּסימַליסטים פּוֹליטיים, שאין דעתם נוֹחה מזה שאין לנוּ החלטוֹת פּוֹליטיוֹת חזקוֹת, – היכן מַעלליהם הפּוֹליטיים הגדוֹלים בּארץ שהם יוֹשבים בּה, שיש להם השפּעה בּה? עד היכן הגיעוּ בּכיבּוּש דעת הקהל בּאירוֹפּה וּבאמריקה? לפני ארבּע שנים, כּשעברו עלינוּ בּארץ־ישׂראל ימים קשים וּמרים, כּשהיה עלינוּ להסבּיר תוֹך מלחמה קשה לעוֹלם המתקדם, שלא נישלנוּ ערבים, שעבוֹדתנוּ היא עבוֹדה של קִדמה, שאין בּה נזק לשוּם איש – היכן היתה אז השפּעתם של ידידינוּ בּאמריקה? האם רכשוּ למפעלנוּ את אַהדת “ניישן”, “ניוּ־רפּוּבּליק” והחוּגים הרדיקליים שבּאמריקה? מה עשׂיתם אתם, אנשי החזוֹן הגדוֹל וההעזה הפּוֹליטית הגדוֹלה, שעבוֹדתנוּ בּארץ־ישׂראל היא עבוֹדת ננס בּעיניכם, מה עשׂיתם אתם בּשטח הפּוֹליטי בּארצותֹ שבּהן יש לכם השפּעה? אנוּ נלחמנוּ לעניננוּ בּתוֹך האינטרנציוֹנל הסוֹציאַליסטי ורכשנוּ לנוּ ידיד־אמת כּמוֹ וַנדרוֶלדה, לוֹנגה ורבּים אחרים, שעמדוּ בּנאמנוּת לימיננוּ בּשעוֹת הקשוֹת ביוֹתר. זאת עשׂינוּ אנחנוּ בּעבוֹדתנוּ יוֹם יוֹם, עבוֹדה פּעוּטה שאין זיו נאוּמים יפים חוֹפף עליה.

אוּטוֹפּיה וּמציאוּת

ד“ר וייז אוֹמר שהוּא רוֹצה רק בּארץ־ישׂראל ואילוּ אנחנוּ רוֹצים בּשני עוֹלמוֹת: בּארץ־ישׂראל וּבאוּטוֹפּיה. אשאל אוֹתוֹ, מַהי האוּטוֹפּיה שלמענה אנוּ עמלים? האם זאת העבוֹדה העברית? אכן, לפני שנים רבּוֹת היתה העבוֹדה העברית בּחזקת אוּטוֹפּיה. אחד־העם בּכבוּדוֹ וּבעצמוֹ הכריז לפני 22 שנה על הרעיוֹן של יצירת מעמד פוֹעלים עברי בארץ־ישׂראל כּעל אוּטוֹפּיה. אבל אנחנוּ הפכנוּ את האוּטוֹפּיה למציאוּת. או אוּלי חושב ד”ר וייז לאוּטוּפּיה את הרעיוֹן שהפּוֹעל צריך להיוֹת מאוּרגן, מלוּכּד ואיתן ולשאוֹף להשפּעה עליוֹנה בּחיים הפּוֹליטיים והתרבּוּתיים וּבמוֹסדוֹת הלאוּמיים? אוּלי זוֹהי האוּטוֹפּיה המזיקה בּעיניו ואין הוּא רוֹאה בּה אלא שאיפה לשלטוֹן? אם כּך הוּא הדבר, הרי אנוּ מוֹדיעים שהגשם נַגשים גם את האוּטוֹפּיה הזאת. אוֹ שמא הוּא רוֹאה אוֹתנוּ כּאוּטוֹפּיסטים על שוּם שאנוּ מבקשים שאדמת ארץ־ישׂראל תהיה קנין לאוּמי ודוֹרשים משוּם כּך שהקרן הקימת תהא היסוֹד להתישבוּת הציוֹנית? הרי בּעצם קיבּלוּ ציוֹני אמריקה בּועידתם בּפּיטסבּוּרג רזוֹלוּציה יפה ורדיקלית מאד בּשאלת הקרקע, אלא שתחת הקרן הקימת נתנוּ ציוֹני אמריקה את “קהילית ציוֹן”.

אוֹמרים שאנוּ עוֹסקים בּציוֹנוּת בּדברים של מה בּכך ואין בּנוּ חזוֹן. אם יש בּציוֹנוּת כּוֹח פּוֹליטי שיצר עמדוֹת פּוֹליטיוֹת ממשיוֹת הרי זוֹ ההסתדרוּת בּארץ־ישׂראל. ואם יש בּעם היהוּדי חזוֹו מרחיק ראוֹת הרי זוֹ תנוּעת החלוּץ. זהוּ חזוֹן החזוֹנוֹת אשר לעם ישׂראל בּדוֹרנוּ.

מי מעכּב

יצוּין הדבר, שאף על פּי ששאלת וייצמן איננה קיימת בּקוֹנגרס הזה, היוּ בּכל זאת כּמה נאוּמים שהשׂנאה אליו בּקעה מהם והגיעה לאזנינוּ. מוּזר הדבר שדמוּת המנהיג הנעדר מרחפת כּצל מעל לאוּלם הזה. ד“ר וייז ואנשים כּערכּוֹ אמרוּ לנוּ: “היינוּ הוֹלכים אתכם, אבל מה נעשׂה ואתם נאחזים בּוייצמן?” זה שנים רבּוֹת שאנוּ יוֹשבים בּקוֹנגרס מעבר מזה לבּריקדוֹת ואַתם מעבר מזה. והן היוּ שנים ששאלת וייצמן לא עמדה על הפּרק. היתה שנת 1920, בּשעה שדנוּ על קניית העמק. אז היינוּ אנחנוּ עם אוּסישקין. אבל ד”ר וייז היה עם אחרים. היוּ ימים של “סטוֹפּ אימיגריישן”; אנחנוּ היינוּ אז בּעד עליה חפשית, ידידינוּ האמריקאים – בּעד הפסקת העליה. אנחנוּ הננוּ עם ד"ר רוּפּין, האמריקאים – נגדוֹ. אינני בּטוּח אם עכשיו היוּ הדברים משתנים, ולוּ גם לא היתה התנגדוּת זוֹ לפּרוֹ־וייצמניוּת שלנוּ. לוּלא וייצמן היוּ נמצאוֹת ודאי מחיצוֹת אחרוֹת.

מי הרעיל את האַתמוֹספירה

ועוֹד מלה מרה אחת: חילקוּ היוֹם מחמאוֹת לאַרלוֹזוֹרוֹב המת ואלה שיש להם חלק בּאשמת המות מחאוּ כּף עם כּל הקהל. ארלוֹזוֹרוֹב המת איננוּ מסוּכּן עוֹד, אבל תנוּעת הפּוֹעלים החיה היא מסוּכּנת. ד"ר בּוֹגרשוֹב⁴ אמר שאנחנוּ יצרנוּ את האַתמוֹספירה שגרמה למוֹתוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב. אלה הם דברים כּבדי־משקל שיש לזכּוֹר אוֹתם היטב. ראוּי הדבר לציוּן שציוֹני כּללי מכריז שמוֹתוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב הוּא פּרי אַתמוֹספירה מסוּימת. אבל מה פּירוּש דבריו: “אַתם יצרתם את האַתמוֹספירה הזאת!” המכוֹוָנים הדברים למיסדי ההסתדרוּת, ללוֹחמי כּיבּוּש העבוֹדה, ליוֹצקי היסוֹד להתישבוּת הלאוּמית? האם הם הם שיצרוּ אַתמוֹספירה זוֹ של שׂנאה? יאָמר נא גלוּי אם טוֹבי תלמידיו, חניכי הגימנסיה, הם שיצרוּ זאת, – יקוּם נא ויאמר. ודאי, אילמלא היינוּ אנחנוּ בּארץ־ישׂראל לא היה ארלוֹזוֹרוֹב נרצח, גם לא טרוּמפּלדוֹר ולא בּרנר. אילמלא היינוּ אנחנוּ היוּ החיים יפים וּשלוים, אֶפֶנדים יהוּדים היוּ יוֹשבים שאננים מפּחד, לא היתה עבוֹדה עברית מאוּרגנת, אז היוּ לנוּ גם הקוֹנגרסים שקטים. בּהרעלת האַתמוֹספירה אשמים גם אַתם, הציוֹנים הכּלליים!

לפני שש שנים

לפני שש שנים חלה בּחגיגת שׂמחת־תוֹרה אחת הפרעה קטנה. קבוּצת בּית"רים התנפּלה על קלוּבּ “פוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל. אז כּתבנוּ אנחנוּ: האנשים הללוּ שהחלוּ בּהחרבת קלוּבּ ימשיכוּ בּדרכּם ויהיוּ מחר למפירי־שביתה וּמחרתים – רוֹצחים פּוֹליטיים. כּך כּתבנוּ לפני שש שנים. שאלתי אז את הציוֹנים הכּלליים: “הרוֹצים אתם לשׂים קץ לסכּנה זוֹ?” אבל אתם תמכתם כּל השנים בּידי האנשים הללוּ ואימצתם את ידיהם, והדברים התפּתחוּ בּדרכּם. וּכשילדי פּוֹעלים בּתל־אביב עברוּ בּחנוּכּה בּתהלוּכה וּדגלים אדוּמים בּידיהם, התנפּלוּ עליהם אוֹתם האנשים וקרעוּ את הדגל. היכן היתה אז האינטליגנציה היהוּדית הרדיקלית? מדוּע החרישה? וּכשהחלה בּארץ־ישׂראל הפרת־שביתוֹת מאוּרגנת עצמוּ הציוֹנים הכּלליים את עיניהם, ולא רק אלה המכריזים על עצמם בּגלוּי שהם בּאי־כּוֹח האֶפנדים. האם לא הבנתם שהפרת־שביתוֹת בּארץ־ישׁראל תעוֹרר מלחמה לחיים ולמות, שהפרת־שביתוֹת בּארץ־ישׂראל פּירוּשה מלחמת אזרחים, שתוֹצאוֹתיה יכוֹלוֹת להיוֹת איוּמוֹת בּהשפּעתן על כּל הציוֹנוּת? הנטיוֹת המעמדיוֹת עיורוֹ את עיניכם, כּי האוּמנם עלה על דעתכם שתנוּעת הפּוֹעלים תוֹשיט את צוארה לשחיטה, תוַתר ללא מלחמה על כּיבּוּשיה?

למה לנוּ חינוּך מיוּחד?

בּוֹגרשוֹב זרה מלח על פּצענוּ. הוּא קוֹבל שאנחנוּ רוֹצים בּבתי־ספר משלנוּ, וזה משמש מכשוֹל על דרך האחדוֹת הלאוֹמית. אפשר היה להסיק מדבריו, כּי בּארץ־ישׂראל שׂוֹררת שיטת קסַרקטינוּת פּרוּסית וכל היהוּדים נהנים מחינוּך עממי שוה. לפי תפיסתוֹ הסוֹציאלית של בּוֹגרשוֹב, אין בּתי־ספר אזרחיים פּרטיים נחשבים לסטיה משיטת החינוּך הלאוּמית. ל“תלמוּד תוֹרה” יש זכוּת קיוּם, אבל לפּוֹעלים אין צוֹרך בּחינוּך משלהם. הוּא מוֹכיח שגם ילדי חברינוּ לוֹמדים בּגימנסיה שלוֹ. לא אתעכּב עתה על פּירוּש התוֹפעה הזאת, שחברינוּ אינם מוֹצאים לפניהם דרך אחרת מאשר לשלוֹח את בּניהם לבית־ספר של ד"ר בּוֹגרשוֹב. יש לנוּ על כּל פּנים בּזה שיעוּר־הסתכּלוּת מצוּין ממצב הדברים. ואם יש מי שלא הבין את השאלה כּל צרכּה, יבין אוֹתה אוּלי מעכשיו. שנה שנה אתם מעכּבים את פּתיחת בּתי־ספרנוּ וּמוֹנעים מאתנוּ את התקציב הדרוּש. בּנהלל וּבעין־חרוֹד אין אתם יכוֹלים לבטל אוֹתנוּ, אבל בּתל־אביב נלחמתם בּבית־ספרנוּ בּכל מיני תחבּוּלוֹת רעוֹת, אף על פּי שזה היה אוּלי הטוֹב שבּבתי־הספר וזכה אפילוּ לפרס ראשוֹן של הנציב העליוֹן. והנה אתם בּאים ושוֹאלים אוֹתנוּ, מדוּע אין אנחנוּ שוֹלחים את בּנינוּ לבתי־ספרכם!

האוּמנם אפשר להכניס את כּל חלקי העם היהוּדי לארצוֹתיהם, לתרבּוּיוֹתיהם וללשוֹנוֹתיהם בּמיטת־סדוֹם של חינוּך לאוּמי אָחיד? עוול גדוֹל יעשׂוּ ליהוּדי החרד אם יכריחוּהוּ לשלוֹח את בּנוֹ לבית־הספר של ד"ר בּוֹגרשוֹב. על כּן תמכתי בּשנת 1920 בּדרישת “המזרחי” להרשוֹת לוֹ לקיים מוֹסדוֹת חינוּך משלוֹ. לא היתה לי בּדבר כּל כּוָנה פּוֹליטית צדדית, אלא מכּיר אני בּזכוּת אשר לחוּגים הדתיים לשמוֹר על המסוֹרת. אבל תוֹבע אני אוֹתה מידת הכּבוֹד לא רק למסוֹרת הישנה, אלא גם למסוֹרת החדשה שנוֹצרה בּארץ־ישׂראל. ואם אנחנוּ בּאים עתה ואוֹמרים כּי בּית־הספר הישן שלכם – שהיה לפני שלוֹשים שנה בּית־ספר מוֹדרני וחשוּב, סלל את הדרך בּפני השׂפה העברית ועשׂה גדוֹלוֹת בּכמה שטחים לאוּמיים אחרים – איננוּ הוֹלם עכשיו את צרכי הארץ, כּי יש בּוֹ לאוּמיוּת רשמית ורוּח בּעל־בּיתית והוּא חסר כּל תוֹכן סוֹציאלי, כּי הישוּב איננוּ יכוֹל לשלוֹח את ילדיו ללוֹנדוֹן לשם השתלמוּת אלא חייב לחנכם לעבוֹדה בּארץ – אם אנוּ תוֹבעים שהחינוּך יוּתאם לצרכים הללוּ, אתם מרעישים עלינוּ שמים וארץ. אנחנוּ יצרנוּ את בּית־הספר החדש של העבוֹדה, משוּם שאין אנוּ רוֹצים ליצוֹר חַיִץ בּין אבוֹת לבנים. כּיהוּדי חרד כּן זקוּק גם הפּוֹעל לבית־ספר שלוֹ בּשביל ילדיו. אני מסכּים לחינוּך לאוּמי אחיד, אבל בּתנאי שעל תכנוֹ יחליט הקוֹנגרס. אם רוֹצים אתם בּאחידוּת לאוּמית בּחינוּך, עליכם ליצוֹר גוּף לאוּמי אחיד אשר יבטיח לכל הילדים אפשרוּיוֹת חינוּך שווֹת. כּל זמן שמקיימים בּארץ־ישׂראל את כּל צוּרוֹת החיים הקפּיטליסטיוֹת וּמשתדלים להחזיק את הפּוֹעלים בּעוֹל הקפּיטליזם, יוֹסיפוּ הפּוֹעלים להילחם על קיוּם צוּרוֹת החיים התרבּוּתיוֹת הסוֹציאַליסטיוֹת שלהם.

לא בּסוֹכנוּת האשם

שמענוּ כּאן בּיקוֹרת בּעלת כּוָנה דמוֹקרטית על הסוֹכנוּת היהוּדית, וכל לבב פּוֹעל יעלוֹץ למשמע הגעגוּעים העזים האלה לדמוֹקרטיה. מהוּ מקוֹם התוּרפה שבּהסכּם הסוֹכנוּת⁵? העוּבדה שההסתדרוּת הציוֹנית מסרה חלק מהשפּעתה לידי אחרים שאינם עוֹמדים תחת בּיקרתה. נכוֹן מאד. אבל אשאל: אוֹתם האנשים הדוֹאגים כּאילוּ שלהסתדרוּת הציוֹנית יהא השלטוֹן על כּל הנעשׂה בּארץ־ישׂראל, על כּל החיים הפּוֹליטיים והמשקיים, הפעלוּ הם עצמם בּהתאם לדבריהם אלה? האם הסוֹכנוּת היא שהוֹציאה מתחת חוּג השפּעתנוּ ענינים עיקריים כּגוֹן אלה, אוֹ אוּלי אתם עצמכם הייתם ראשוֹנים לעשׂוֹת זאת? מי שרוֹאה את הנעשׂה בּארץ־ישׂראל בּמשך השנים האחרוֹנוֹת הרגיש ודאי שכּל “אשר אלוֹהים בּלבבוֹ” השתדל לקרוֹע מידי המוֹסדוֹת הציוֹניים חלקה אחר חלקה משטח השפּעתם. וכך קמוּ בּקרבּנוּ דיקטטוֹרים משקיים עוֹד בּטרם נוֹצרה הסוֹכנוּת היהוּדית, כּך יצרוּ ידידינוּ האמריקאים – המזלזלים כּל כּך בּקרן־היסוֹד וּמחשיבים כּל כּך “שיטוֹת־עבוֹדה מעשׂיוֹת” – את “הועד הכּלכּלי הארץ־ישׂראלי”. האין גם זאת סוֹכנוּת יהוּדית? היש להסתדרוּת הציוֹנית השפּעה עליה? היש בּידינוּ להחליט מה עליה לעשׂוֹת בּארץ־ישׂראל בּמשך השנים הקרוֹבוֹת?

מוּזר הדבר: טוֹענים לדמוֹקרטיה בּציוֹנוּת, מתנגדים לסוֹכנוּת היהוּדית, מבקשים כּל השלטוֹן להסתדרוּת הציוֹנית – ויוֹצרים עם זה “שטיבּלעך” לחוּד בּמקוֹם הקרן הקימת וּבמקוֹם קרן־היסוֹד. תחליטוּ בּקוֹנגרס אשר תחליטוּ, בּארץ־ישׂראל יש שוּרה ארוּכּה של גנרלים סיניים. לכל אחד מהם בּנק משלוֹ, קוּפּה משלוֹ, כּל אחד הוּא בּא־כּוֹח איזוֹ חברה אמריקאית, כּל אחד מלך בּזעֵיר־אַנפּין, מַנדרין עצמאי, וכוּלם יחד הם אדוֹני הארץ. לאָשרנוּ יש עוֹד התסדרוּת שאיננה מקבּלת בּאהבה את הכּל; אילמלא כּך היינוּ שבים זה מזמן למצבוֹ של הישוּב בּימי הפּקידוּת הרוֹטשילדית.

אינני יוֹדע אם יש כּאן בּאוּלם בּא־כּוֹח הלא־ציוֹנים בּאֶכּסקוּטיבה של הסוֹכנוּת, הייתי רוֹצה מאד שישמע את דברי. אני, כּאחד החסידים של הסוֹכנוּת היהוּדית המוּרחבת, יש לי כּמה וכמה טענוֹת נגד הסוֹכנוּת, לא כּל כּך בּשטח הפּוֹליטי כּאשר בּשטח המשקי. כּל הפּחד שהטילוּ עלינוּ, שהסוֹכנוּת היא סכּנה פּוֹליטית לנוּ, נתגלה כּפּחד שוא. אדרבּא: מבּחינה פּוֹליטית הרוַחנוּ. כּי בּמשך ארבּע השנים הקשוֹת שלאחר ציריך היה זה חשוּב מאד לקיים, לפחוֹת כּלפּי חוּץ, בּאוּת־כּוֹח מאוּחדת. ואם קם מתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים איש כּארלוֹזוֹרוֹב, שניהל את מלחמתנוּ הפּוֹליטית בּגאוֹן וּבכבוֹד, לא הפריעה לוֹ הסוֹכנוּת היהוּדית המוּרחבת כּלל וּכלל.

פּרשת קרן העזרה

החששוֹת שלי הן ממין אחר לגמרי. אין אני דוֹאג גם לתקווֹת הכּספּיוֹת שעלוּ בּתוֹהוּ. אכזבה זוֹ יש אוּלי לזקוֹף על חשבּוֹן המצב הכּלכּלי הקשה. אני מֵצֵר יוֹתר על כּך שהאדוֹנים הללוּ לא רחשוּ די כּבוֹד לדבר שהוּפקד בּידם. ניתנה להם הזכוּת הגדוֹלה לעבוֹד אתנוּ וּלהכריע אתנוּ. זכוּת כּזאת מחַייבת. הם לא ידעוּ לכבּדה. על הסוֹכנוּת היהוּדית הוּטלוּ תפקידים שוֹנים, שהיוּ למעלה מכּוֹחוֹת הציוֹנים בּלבד. היא רצתה ללכּוֹד את כּל הגוֹרמים למפעל ישבני גדוֹל. ולזה לא זכינוּ. מה היה, למשל, בּסוֹפה של “קרן העזרה”, שנוֹצרה על ידי חברי הסוֹכנוּת וּבכוֹחוֹתינוּ אנוּ? אינני מדבּר על התוֹצאוֹת הישוּביוֹת, אף על פּי שגם הן עלוּבוֹת למדי. הוּקמה אמנם בּאר־טוֹביה, נבנוּ בּתים, אבל מה קטנים ודלים המעשׂים הללוּ לעוּמת האפשרוּיוֹת הגדוֹלוֹת שלא נוּצלוּ! המרגיז שבּדבר איננה רק העוּבדה שלא השתמשוּ בּכּסף בּדרך פּרוֹדוּקטיבית למדי, כּשם שהיה צריך להשתמש בּוֹ על יסוֹד נסיוֹנוֹתינוּ בּמשך שנים, אלא שעצם הקרן הוּצאה מידי הסוֹכנוּת היהוּדית. הנהלתוֹ פּרקה מעליה כּל עוֹל של משמעת והכריזה על עצמה בּארץ־ישׂראל כּעל ממשלה בּתוֹך ממשלה.

כּשנוֹסדה קרן העזרה נמסרה הנהלתה בּידי שלוֹשה: קיש⁶, רוּטנבּרג⁷ והכּסטר⁸. היוּ חיכּוּכים וּמחלוֹקת. וּבבוֹקר בּהיר אחד אין עוֹד קיש בּהנהלה, וּבבוֹקר בּהיר שני – נעלם גם רוּטנבּרג. כּדברים האלה יִקרוּ אצלנוּ. נהוּג בּמוֹסדוֹת ציבּוֹריים שאם חבר מסתלק מהנהלה בּא אחר בּמקוֹמוֹ. אבל בּענין פּרטי, כּשהדבר נוֹגע לשׂדה־נחלה של גבּאים, אין איש בּא בּמקוֹם היוֹצא. כּל הנשאר הוּא השליט. והענינים בּקרן העזרה התנהלוּ כּדרך שמתנהלים הענינים בּעיריית נשאשיבּי שבּירוּשלים: היהוּדים מוֹחים, היהוּדים מתפּטרים, אבל עוֹלם כּמנהגוֹ נוֹהג. כּך בּדיוּק היה גם בּקרן העזרה. קיש מחא, רוּטנבּרג מחא, אבל הכּסטר הוֹסיף לשלוֹט. הוּא לא הבין שחבר האֶכּסקוּטיבה של הסוֹכנוּת היהוּדית איננוּ צריך להתיר לעצמוֹ מנהג שכּזה.

והנה אנוּ שוֹמעים דבר חדש: “אמיק”א“, תרכּוֹבת של יק”א וקרן העזרה. ודאי דבר גדוֹל הוּא, אם הצליחוּ למשוֹך את יק“א לעבוֹדה התישבוּתית. עשׂרוֹת בּשנים נאבקוּ הציוֹנים לשוא על משיכת לב יק”א. עכשיו, לאחר שבּיזבּזה מיליוֹנים על פּני שׂדוֹת שוֹנים וּמשוּנים, היא בּאה אלינוּ. האם אין האנשים מבינים שאי אפשר לשבת בּתוֹך הסוֹכנוּת, בּתוֹך המרכּז של כּל העבוֹדה ההתישבוּתית בּארץ־ישׂראל, וּבה בּשעה לסדר מפעלים ישוּביים מחוּץ לסוֹכנוּת? זה מעלה על הדעת את הבּדיחה המפוּרסמת על בּן כּפר שבּא לעיירה, לבית יהוּדי. הגישוּ בּקערה גדוֹלה אוֹכל לכל בּני המשפּחה. הבּחוּר מילא קוֹדם את צלחתוֹ והעמיד אוֹתה הצדה ושב מיד לאכוֹל עם כּוּלם מן הקערה הכּללית. וּכששאלוּהוּ: היתכן? אמר: “האוֹכל שלי יעמוֹד בּינתים עד שיצטנן”. כּן עוֹשׂים גם אנשי הסוֹכנוּת. אך בּדרך זוֹ אפשר רק לשׂים את הסוֹכנוּת לבוּז.

“אבל אשמים אנחנוּ”

אך אם יחשוֹב אדם שרק אנשי הסוֹכנוּת הם האשמים בּדבר – איננוּ אלא טוֹעה. לוּ היתה תנוּעתנוּ קוֹנסטרוּקטיבית ולא קרוּעה וּשסוּעה על ידי כּוֹחוֹת הרס מבּפנים – היינוּ עוֹמדים בּכוֹחוֹת אחרים גם מוּל אנשי הסוֹכנוּת. אביא רק דוּגמה אחת איך מסרנוּ בּעצמנוּ לידי פילַנטרוֹפּים את האפשרוּיוֹת שהיוּ לנוּ. הנה בּא האסוֹן הגרמני הגדוֹל, וכל העוֹלם ראה בּעליל שאם יש תשוּבה לוֹ, אין זה בּרזוֹלוּציוֹת של מחאה וּבמלחמה חדשה של אמַנסיפּציה בּגוֹלה, אלא אך ורק בּציוֹנוּת. אם יש טעם לציוֹנוּת לא יתכן שלא יהיה בּידה פּתרוֹן לאסוֹן זה. היה צריך לרכּז את הכּוֹחוֹת לא למַגבּיוֹת שוֹנוֹת, שאפשר בּנקל להוֹציאן אל הפּוֹעל, אלא בּמפעל ציוֹני התישבוּתי גדוֹל. עלינוּ היתה החוֹבה להיוֹת היוֹזמים. וּמה קרה למעשׂה? קרנוֹתינוּ נמוּ את שנתן, מנהיגינוּ לא הגיעוּ לכלל דעה אחת, וּכשפּוֹעלי ארץ־ישׂראל קראוּ את הסיסמה: להפוֹך את יציאת גרמניה לשיבת ציוֹן, אוֹ לפחוֹת להציל משם את הנוֹער ואת האנשים המוּכשרים לעבוֹדה ולהביאם לארץ־ישׂראל, לא היה מוֹסד אשר יגשים את הסיסמה הזאת. וּמפעל גדוֹל כּזה היה יכוֹל לשנוֹת את מצבנוּ הפּוֹליטי בּארץ־ישׂראל וּלהרים את כּבוֹד הציוֹנוּת בּעיני כּל העוֹלם היהוּדי. היכן היוּ אז כּל ידידינוּ הגדוֹלים? היכן היוּ מנהיגי הציוֹנוּת? אַיה היה הנשׂיא? התחילה המלחמה האישית המבישה וכל הענין נפל בּידי הפילנטרוֹפּים.

הסיוּט הגדוֹל

אין לי בּקוֹנגרס זה אפשרוּת לדבּר על ענינים קוֹנסטרוּקטיביים שאנוּ חיים בּהם יוֹם יוֹם, ולָאו דוקא מקוֹנגרס לקוֹנגרס. ד"ר גרינבּוֹים שאל מיוֹאש: “היכן הפּרוֹגרמה של המפלגה הגדוֹלה?” שאלה זוֹ מעידה שאין הוּא יוֹדע את המצב בּציוֹנוּת כּיוֹם. ודאי טוֹב לבוֹא לקוֹנגרס בּתכניוֹת גדוֹלוֹת פּוֹליטיוֹת וכלכּליוֹת. אבל לא אשמתנוּ היא שלא יכוֹלנוּ לבוֹא לקוֹנגרס זה בּתכניוֹת כּאלוּ. הציוֹנוּת נפלה לתוֹך אסוֹן גדוֹל כּזה, שאין לבוֹא בּתכניוֹת קוֹנסטרוּקטיביוֹת כּל זמן שלא שוּחררנוּ ממוּעקת האסוֹן הזה. תנוּעתנוּ היא תנוּעת שחרוּר. בּרגע שנכתמה בּדם אין היא מוּכשרה לעבוֹדה קוֹנסטרוּקטיבית. ואדם כּאוּסישקין, החוֹשב יוֹם יוֹם על עבוֹדה קוֹנסטרוּקטיבית, הוֹדיע בּישיבת הועד הפּוֹעל שאין הקוֹנגרס יכוֹל לעסוֹק בּשוּם דבר אחר, כּי יש דבר אחד המַפנה אליו את כּל הלבבוֹת.

הסירוּ את הטוּמאה מקרבּנוּ

מצער מאד שהצירים יוֹדעים כּל כּך מעט על ארץ־ישׂראל הממשית ועל ציוֹנוּת ממשית. לוּ קראתם את עתוֹני ארץ־ישׂראל, לָאו דוקא את “דבר”, אלא את “הארץ” הליבּרלי אוֹ את “דוֹאר היוֹם” הבּעל־בּיתי, כּי אז הייתם מבינים שאין הקוֹנגרס יכוֹל לגשת לשוּם פּעוּלה בּטרם יסיר מעליו את החרפּה הגדוֹלה. בּימי הבּית הראשוֹן קרה אסוֹן גדוֹל: שפכוּ את דמוֹ של זכריהוּ הנביא. הדם תסס ורתח עד שבּא האוֹיב בּימי החוּרבּן ושחט עליו את קרבּנוֹתיו. אני מקַוה שהציוֹנוּת לא תחכּה לנבוּזראדן, אלא שהיא עצמה תטהר את התנוּעה.

תנוּעה איננה מוּרכּבת רק מבּחירוֹת וּמנשׂיאוּת. תנוּעה זקוּקה לאנשים, לרוּח, למוּסר וּלתרבּוּת. ואם בּקוֹנגרס זה יוֹשב אדם, שבּשמוֹ נתפּרסמה היוֹם בּעתוֹן “הארץ” תעוּדה שבּה נאמר, כּי המלחמה בּהסתדרוּת צריכה להיוֹת לא בּדברים וּבהחלטוֹת אלא בּבָּריַקדוֹת, שבּה נאמר “בּדם ואש יהוּדה תקוּם, תחי הדיקטטוּרה הלאוּמית” – אם דברים כּאלה מתפּרסמים והאדם שכּתב אוֹתם יוֹשב כּאן בּתוֹרת ציר לקוֹנגרס, איך יתכן לדבּר על עבוֹדה פּוֹליטית, על שלוֹם ועל אַחדוּת? לא רציתי לדבּר בּזה מעל בּמה זוֹ. הבלגנוּ כּל הזמן. תדעוּ לפחוֹת לכבּד זאת. אנוּ רוֹאים כּל רגע של המשך המצב הזה לא רק כּסכּנה לנוּ כּבני־אדם וכתנוּעת פּוֹעלים – כּי התיזוּ מאתנוּ ראש אחד ואין איש אשר יערוֹב שמחר לא יוּתז מאתנוּ שני – אלא סכּנה גדוֹלה לטהרתה של תנוּעת השחרוּר היהוּדית. אם לא יעָקר האסוֹן מתוֹכנוּ עם כּל שרשיו אין כּל טעם לעבוֹדתנוּ וּלכל חזוֹננוּ הלאוּמי. על כּן ראשית מעשׂה של הקוֹנגרס הזה היא לשחרר את הציוֹנוּת מן הסיוּט האיוֹם הזה.

אלוּל תרצ"ג.

---

בּועד הפּוֹעל הציוֹני

מאת

ברל כצנלסון

(ירוּשלים, ט' בּניסן תרצ"ד)¹

לעתים יכוֹל אדם להתיאש מן הדיבּוּר בּמסיבּוֹתינוּ. אוּלם צו הגוֹרל הוּא כּי נשב יחד על אף כּל ניגוּדינוּ. זוֹהי צוָאַת הרצל. ואף על פּי שרבּוּ בּימינוּ הכּוֹפרים בּמכשירים שיצר הרצל, בּין בּמכשיר הפּוֹליטי וּבין בּמכשירים הפינַנסיים הלאוּמיים, מתוֹך שהם מקַוים לבצע את שלטוֹנם בּעם על ידי התחמקוּת מן ההסתדרוּת הציוֹנית אוֹ על ידי שבירת ההסתדרוּת הציוֹנית, הרי אנוּ, שאיננוּ מאמינים כּי ארץ־ישׂראל תיבּנה בכוֹחוֹת אנַרכיים, אין לנוּ אלא דרך זוֹ: לבקש לקיים את ההסתדרוּת הציוֹנית ולשמוֹר על אַחדוּתה ועל כּוֹשר פּעולתה כּל כּמה שידנוּ מַגעת, עד הרגע האחרוֹן.

קרקע

אתחיל מן הדבר הקרוֹב ללבּי בּיוֹתר ואשר איננוּ מוֹצא אזנים קשוּבוֹת בּקוֹנגרסים וּבישיבוֹת הועד הפּוֹעל – קרקע. דיבּר אתמוֹל בּזה מר אוּסישקין, ואף על פּי כן תרשוּני להוֹסיף משהו. הגענו כּמעט לידי חוֹסר אפשרוּת של רכישת קרקע. מדוּע? לא מפּני הגזירוֹת, הן קשוֹת, אך לא מכריעוֹת, אלא מפּני מצב הפעוּלה הציוֹנית וּמפּני חוֹסר תפיסה ציוֹנית בּעניני קרקע. זוֹהי עכשיו הטרגדיה שלנוּ: על עליה של רבבוֹת אנוּ עוֹנים בּקניוֹת של דוּנמים בּוֹדדים. ואליבּא דאמת, גם זאת איננוּ יכוֹלים לעשׂוֹת. וכאן אנוּ יוֹצרים לעצמנוּ מקוֹר של טרגדיוֹת לימים הבּאים. שוּם דבר איננוּ עלוּל להציג תחוּמים לגידוּלנוּ וּלהתפּתחוּתנוּ כּתחוּם זה שאנוּ מציגים בּמוֹ ידינוּ.

זה שנים אחדוֹת שבּציוֹנוּת נשמע קוֹל בּרמה, קוֹל שאינוֹ פּוֹסק, כּי עבר זמנוֹ של ההוֹן הלאוּמי. הזלזוּל האידיאוֹלוֹגי הזה שנפוֹץ מעל בּמוֹת ציוֹניוֹת בּמשך כּמה שנים הוּא שהכין את הקרקע ל“החרמה”. השנה “זכינוּ” לכך שבּערב יוֹם הכּיפּוּרים השליכוּ אנשים הקרוּיים ציוֹנים את “קערוֹת” הקרן הקימת, אוֹ העמידוּ כּנגדן קערוֹת של התחרוּת. לכך אפשר היה להגיע רק לאחר חינוּך ממוּשך, לאחר חתירה רעיוֹנית בּמשך שנים. חתרוּ רבּים. לא רק אלה שהכריזוּ בּגלוּי על “בּלוֹקדה כּספית”. על אלה אינני מדבּר. לאלה יש זכוּיוֹת מיוּחדוֹת אצלנוּ. הנה בּאוּ הנה וקראוּ לפנינו הצהרה השוֹללת את עצם חברוּתם בּהסתדרוּת הציוֹנית, הפּוֹרקת כּל חוֹבה, ואלה מחנכים זה כּמה שנים להחרמת הקרנוֹת. אך כּלוּם רק אלה? והלא כּמה מן “הציוֹנים הטוֹבים”, בּעלי עמדה בּתנוּעה וּבני בּריתם של היוֹשבים כּאן, וכמה עתוֹנים ציוֹנים רשמיים, – עשׂוּ הכּל כּדי לבטל את ערכּם של המוּשׂגים: קרקע לאוּמי והוֹן־התישבוּת לאוּמי. גם בּעצם שנה זוֹ, לכבוֹד יוֹבלוֹ של אוּסישקין, הרבּוּ לכתוֹב וּלהוֹכיח כּי חוֹטאת הקרן הקימת וחוֹטא אוּסישקין בּזה שהם עוֹסקים בּגאוּלת הקרקע. קרקע צריך לקנוֹת ולמכּוֹר. הלא יוֹם יוֹם הטיפוּ להמוֹנים הציוֹנים כּי כּספּי הקרנוֹת הוֹלכים לטמיוֹן, וּמה שעוֹשׂים בּכּספים אין זה למען “העם”, אלא לאחרים. וכל זמן שלא יקחוּ את החנוָני היהוּדי וישלחוּ אוֹתוֹ לבית־שאָן וּלעמק חפר – אין “לעם” ענין בּזה. וכך הביאוּ את הקרנוֹת למצבן כּיוֹם, ולפיכך אנוּ עוֹמדים עכשיו בּמצבנוּ הקרקעי האוּמלל.

בּשנת המַשבּרים הפּוֹליטיים והכּלכּליים עוֹד הספּקנוּ להכין משהוּ: את אדמת מפרץ־חיפה ואת ודי־חוארת, אוּלם עתה, בּשנוֹת הפּריחה הגדוֹלה, אין לאֵל ידנוּ אלא לרכּוֹש פּירוּרים.

איני צריך להסבּיר כּי מצב זה שוֹלל כּל תקוה להמשך רציני של יצירה חקלאית. אך האם תקוּם בּתנאים אלה תעשׂיה עברית? היהיה קיוּם לפוֹעל עברי? איך יוכל בּעל התעשׂיה להתחרוֹת בּשוּק, אם יצטרך לשלם לפּוֹעל שׂכר־עבוֹדה כּזה שיספּיק לוֹ לשׂכר הדירה, אשר עוֹד ילך ויעלה? איך יוכל פּוֹעל עברי להתקיים בּמושבה, כּשאנחנוּ לא נוּכל להעמיד לרשוּתוֹ לא רק קרקע למשק־עזר, אלא אפילוּ מגרש בּשביל העמדת אוֹהל? בּלי קרקע אין ציוֹנוּת ואין ישוּב, בּלי הרחבת אדמתנוּ לא נוכל לקלוֹט עליה. ואם המצב הזה ימָשך – תהא בידי הממשלה טענה חדשה וחזקה נגד העליה: הפּוֹעל היהוּדי אינוֹ יכוֹל להתקיים כּאן, ואין לו אפילוּ מקוֹם לדירה.

הסיבּה העיקרית היא שהתנוּעה הציוֹנית בּכללה עוֹד אינה מרגישה בּחיוּניוּת הדבר, וכל כּמה שאנשים מדבּרים גדוֹלוֹת ותוֹפסים את המרוּבּה בּ“מדיניוּת” הנם מסתפּקים בּמוּעט בּמוּשׂגיהם בּעניני קרקע. לא פּיתחוּ בּקרב המחנה הציוּני את החוּש לקרקע.

מי עוֹבד למען הקרן הקימת? תינוֹקוֹת של בּית רבּן. אם תמנוּ בּאצבעוֹתיכם לא תמצאוּ מנין של ציוֹנים אשר מחשבתם נתוּנה לקרקע, לא לקרקע לשם רוָחים בּשבילם, אלא לשאלת־השאלוֹת: כיצד מגדילים את שטח הקרקע של עם ישראל למען התאַחזוּתוֹ. המעט שנעשׂה בּשנים האחרוֹנוֹת לא היה נעשׂה אילמלא עזרתם של יחידים אחדים, שעמדוּ לימין הקרן הקימת, ושלא כּרגיל אצלנוּ שמוֹתיהם אינם ידוּעים. הם עוֹזרים ועוֹמדים בּצל.

לכאוֹרה, אינני יכוֹל להתאוֹנן על חברי בּדירקטוֹריוֹן של הקרן הקימת. אין חלקי עם אלה האנשים היוֹשבים בּאֶכּסקוּטיבה וּבמוֹסדוֹת עליוֹנים אחרים, וּבצאתם לקהל הנם מתכּבדים בקלוֹן חבריהם היוֹשבים אתם. ועם כּל הכּבוד לחברַי ולמוֹסד אוֹמַר: כּל ישיבה היא בּשבילי שפיכת־דמים. רוֹאה אני יוֹם יוֹם ענינים שבּהם תלוּי גוֹרל העוֹבד העברי, נקוּדוֹת בּעלוֹת ערך איסטרטגי ממדרגה ראשוֹנה, נקוּדוֹת בּעלוֹת ערך משקי וּמדיני, ואנחנוּ קצרה ידנוּ מעשׂוֹת דבר. איננוּ חוֹרגים מן המסגרת הקטנה.

התנוּעה הציוֹנית לא חינכה לראוֹת את דבר הקרקע כּפּרוֹבּלימה בּוֹערת ודוֹחקת. רגילים לוֹמר אצלנוּ כּי הזמן העוֹמד לרשוּתנו הוּא קצר. כּבר הפכה זוֹ למימרה שגוּרה, שאין מרגישים בּה. אבל לפנים דיבּרנוּ על 15 ועל 20 שנה והתכּוַנוּ להתפּתחוּת נוֹרמַלית של הארץ. וּמבּחינה זוֹ היה הספק מוּצדק. אבל עכשיו אין אנוּ עוֹמדים בּפני פּרוֹבּלימוֹת של התפּתחוּת כּלכּלית וּפוֹליטית פּנימית בּלבד. קיימים גוֹרמים חיצוֹניים כּבּירים בּמזרח וּבמערב, והם יכוֹלים להתערב כּאן כּל יוֹם. ואין אנוּ יוֹדעים מתי תפרוֹץ השעה החמוּרה. וּמה אנוּ עוֹשים כּדי להתכּוֹנן אליה?

יש הנחה מקוּבּלת אצל טוֹבי הציוֹנים, בּעלי תפיסה משקית בּריאה, אשר כּל עוֹד לא נשתחרר הימנה לא נצא לפעוּלה קרקעית רחבה. סבוּרים כּי אפשר לקיים את גאוּלת הקרקע בּכספים הנמצאים בקוּפּה בּעין וּבמידת הכּספים הנמצאים בּעין. אם קוֹנים אדמה בּהקפה, על חשבּוֹן ההכנסוֹת העתידוֹת, הרי זה נחשב למשגה כּבד בהנהלת עסקים. אוּלם, כּל עוֹד נהגוּ בּשיטה זו לא גאלוּ כּמעט כּלוּם. מאמינים אנוּ כּי התנוּעה הציוֹנית עוֹד תגדל, וגם כּוֹח הקרנוֹת יגדל, ולמרוֹת הסַבּוטז’ה היוֹם יעלה כּבוֹד ההוֹן הלאוּמי, ימָצאוּ לוֹ נוֹשׂאים חדשים ונאמנים, וּכספים רבּים יזרמוּ לקוּפּת הקרן הקימת. מה יסכּוֹן לנוּ אז הכּסף הזה אם לא נוּכל לעשׂוֹת בּו דבר? אילמלא רכשנוּ בּהקפה, למרוֹת התנגדוּת רבּים וטוֹבים, את מפרץ חיפה ואת ודי־חוארת, מה היינוּ עוֹשׂים עכשיו בּכסף שהיה נצבּר בקוּפּתנו? אפשר היוּ לנוּ אז פּחוֹת חוֹבוֹת, אך האם היינוּ משׂיגים אוֹתם עכשיו? בּציוֹנוּת רגילים להתפּאר בּגישה מסחרית, “אֶכט־קוֹיפמניש”, ושוֹכחים דבר אחד ראשוֹני: אדמה אינה סחוֹרה רגילה, הנתוּנה לחוּקים מסחריים רגילים. רכישת קרקע בּארץ־ישראל הנָה מפעל מדיני, אוּלי המפעל המדיני החשוּב בּיוֹתר. וּלפיכך היא נתוּנה לכמה חוּקים אחרים. מי שאיננוּ מבין זאת מפסיד את שעת־הכּוֹשר וּמכין לוֹ תבוּסה.

עלי לוֹמר כּי כּמה אֶכּסקוּטיבוֹת ציוֹניוֹת שאתם הייתם מרוּצים מהן, הבינוּ מעט מאד וּפעלוּ מעט מאד למען גאוּלת הקרקע. ואני פּוֹנה לחברי הועד הפּוֹעל וּלחברינוּ בּמוֹסדוֹת העליוֹנים של התנוּעה הציוֹנית: התאַזרוּ למאמץ יוֹצא מן הכּלל, פּן נאחר. אינני מתכּוון למגבּית נוֹספת, אלא למפעל אַשראי שישחרר את הקרן הקימת מהלוָאוֹת לזמנים קצרים ויאַפשר לה לגשת למעשׂה קרקעי נוֹעז, שיהא בּו פּתח תקוה לעוֹלה החדש, מעין העמק בּשעתוֹ. אם דבר זה לא יעָשׂה אהיה חוֹשב את תקוּפת שירוּתכם לאבוּדה. למרוֹת נסיוֹנוֹת רבּים וּקלוּשים שלא הצליחוּ, למרוֹת הקוֹשי שבּדבר, עלינוּ לשוּב לשאלת המלוה הפּנימי, שיוֹציא אוֹתנוּ ממצב דוֹאגים לתשלוּם שטרוֹת ויתן אפשרוּת לעשׂוֹת מפעל קרקעי הגוּן, אוּלי המפעל האחרוּן בּתחוּמי ארץ־ישׂראל הקצוּצה. המעשׂה אפשרי. וגם אוֹתוֹ “טרַנספֶר²” אוּמלל, שירוּ בּו כּל כּך הרבּה חצים, יכוֹל לשמש מכשיר למלוה קרקעי. אין לנוּ להתחרט על הטרנספר. בּעזרתו הצלנוּ יוּתר מעשׂרת אלפים יהוּדים לבנין הארץ. אנו חייבים לעזוֹר להעלאת יהוּדי לארץ, בּין שהוּא בּגדר החוֹק וּבין שהוּא עוֹמד מחוּץ לחוֹק. כּן אנוּ חייבים לעזוּר להצלת כּל פּרוטה יהוּדית המכוּונת להשקעה בּארץ, בּין שהיא לפי שוּרת איזה חוּק, בּין שהיא לִפנים משוּרת החוֹק.

התישבוּת

אוּסישקין העריך בדבריו את המצב הכּללי בּישוּב ואת הרוּחוּת השוֹלטוֹת, הרוֹצוֹת ליצוֹר כּאן גיטוֹ כּלכּלי, העתיד לקעקע את עתידנוּ. אוּלם בּתיאוּר שנתן חסרה תמוּנת הפרוֹצסים ההתיישבוּתיים החדשים בּארץ. אין כּוֹתבים עליהם דברי הלל בּעתוֹנוּת הציוֹנית. מעט מאד יוֹדעים עליהם, אוּלם הם קיימים. בּתוֹך כּל התמוּנה העגוּמה של ספסרוּת ושל בּזבּוּז איוֹם של ממוֹן ישׂראל יש גם מגמות בּריאוּת, היוֹצרוֹת לעינינוּ נכסים לאוּמיים חשוּבים.

אוּסישקין אמר כּי אז – לפני חמישים ולפני עשׂרים שנה – “היה רעיוֹן ועכשיו אין רעיוֹן”. ודאי שזה נכוֹן לגבּי חלקים גדוֹלים של העליה, אבל ההפרזה הכּוֹללת אינה מוּצדקת (מבּין עוֹלי גרמניה נמצאים בּקיבּוּץ המאוּחד בּלבד כּ־600 איש). והאם ידעוּ הציוֹנים כּי בּעצם שנוֹת המַשבּר הפּוֹליטי הגדוֹל, בתקוּפה שבּה הוּכרז כּי אמצעי הלחץ הטוֹב בּיוֹתר נגד הממשלה הוּא “פַּאוּזה” (כּלוֹמר, הפסקת הפּעוּלה), בּזמן של דלדוּל הקרנוֹת – התחילוּ הפּוֹעלים בּארץ בּמפעלים התיישבוּתיים עצוּמים, הקשוּרים גם בּפעוּלה קרקעית חדשה וגם בּהלוָאוֹת וּבעזרה לקרן הקימת? ואִרגוּניהם? הפּוֹעלים עשׂוּ זאת על ידי חסכוֹנוֹתיהם, על ידי קיבּוּציהם, על ידי המרכּז החקלאי, בּנק הפּוֹעלים ו“ניר”. בּתקוּפה קצרה זוֹ נוֹצרוּ כּמה עשׂרוֹת נקוּדוֹת חדשוֹת שהמפּה הגאוֹגרפית של ארץ־ישׂראל אינה יוֹדעת אוֹתן וגם ציוֹנים אינם מתחנכים על ידיעתן. משקים הוּקמוּ בּעזרה מינימלית של הוֹן ציבּוּרי, וגם בּלי עזרה, ויוֹתר מזה – המתישבים בּעצמם שנעזרוּ על ידי הקרן הקימת שיתפוּ את הוֹנם הדל בּגאוּלת הקרקע.

אוּלם תשׂימוּ לב: לאן נעלמוּ כּל אוֹתם הדיבּורים שהיוּ מזמזמים בּחלל ישיבוֹתינוּ על הגרעוֹנוֹת של הקיבּוּצים ועל חוֹסר “אֶפישנסי”, וּבטלנוּת ואי־משקיוּת של משקי העוֹבדים? פּתאוֹם, בּיוֹם אחד, חדלוּ הדיבּוּרים! ואוֹתוֹ פּוֹעל עברי, אשר התזכּיר ההולנדי איננוּ מאמין בּפַּטריוֹטיוּתוֹ, הוֹלך והוֹפך את שׂכר־העבוֹדה שלוֹ למקוֹר יצירה של נכסים לאוּמיים חשוּבים. מבּחינה זוֹ אנוּ עוֹמדים בּפרק התישבוּתי אשר עוֹד לא היה לנוּ כּמוֹתוֹ. ואנוּ קוֹצרים את אשר זרענוּ בּמשך חמישים שנה. לעינינוּ נפתרה השאלה החמוּרה: כּיצד הוֹפכים את העוֹלה־הבּטלן, האינטליגנט, בּן החנוָני – לקוֹלוֹניזטוֹר, לאיש עבוֹדה וּמשק. היא נפתרה פּתרוֹן מזהיר. תעלוּ נא על אדמת עמק חפר ותראוּ שם קיבּוּצים וארגוּנים אשר קיבּלוּ את האדמה לפני שנה וחצי ואפילוּ לפני שמּונה חדשים, בּלי תקציבים ואפילו בּלי אשראי לאוּמי, ותמצאוּ שם אדמוֹת מעוּבּדוֹת, נטיעוֹת, גינוֹת־ירק, מַשתלוֹת וּבנינים. מעוֹלם עוֹד לא גילינוּ יכוֹלת משקית כּזאת. זה עשה המתישב. ואילוּ הגבּרנוּ וּפיתחנוּ בּמידה מקבּילה גם את הצד השני שבּתנוּעתנוּ, את הצד המיַשב, כּי אז היינו יכולים להתבּרך בּתוֹצאות מכריעות.

אגב, בּא־כּוֹח “הפּוֹעל המזרחי” השמיע כּאן טענוֹת חמוּרוֹת נגד הקרן הקימת, שהיא כּאילוּ מַפלה לרעה את “הפּוֹעל המזרחי” בּשעת חלוּקת קרקעוּת. רשאי אני לדבּר בּשאלה זוֹ בּגילוּי־לב, בּאשר בּכל פּעם שעמדה בּקרן הקימת הצעה למתן קרקע להתישבוּת “הפּוֹעל המזרחי” הייתי תוֹמך בּה, ואפילוּ בּמקרים שבּאי־כּוֹח הציוֹנים הכּלליים היוּ מתנגדים לכך מטעמים כּספּיים. כּן אני וכן חברי י. וילקנסקי, השקענוּ אלפי לירוֹת בּשֵיך־אַבּריק³ בּלבד. וּבכרכּור קיבּל מוֹשב “הפּוֹעל המזרחי”⁴ תנאים יוֹתר טוֹבים מכּל ארגוּן אחר. מה מוּזר אחרי כּל אלה לשמוֹע את הטרוּניוֹת. מה מוּזר ואַנטי־ישוּבי הוּא מהלך מחשבה זה, האוֹמר לחלק את הארץ לא לפי מתישבים, אלא לפי מפלגוֹת. כּאילוּ צריכה היתה התנוּעה הציוֹנית להוֹביר את אדמוֹת דגניה וּמרחביה, נהלל ועין־חרוֹד עד שיבוֹא “הפּוֹעל המזרחי” לארץ, ועד שיקים טיפּוּס של מתישב. לא הייתי רוֹצה לדבּר בּגנוּתוֹ של מישהוּ. אוּלם דברי בּא־כּוֹח “הפּוֹעל המזרחי” מכריחים אוֹתי לכך. רק בּימים האלה בּיקרתי את אדמוֹת הקרן הקימת בּעמק חפר שחוּלקוּ למתישבים, וראיתי אדמוֹת שבּמשך הזמן הזה נעשתה בּהן מלאכה גדוֹלה, ורָאיתי גם אדמוֹת שוֹממות שעדיין לא נעשה בּהן כּלוּם. וגם בּאדמוֹת המעמד הבּינוֹני ראיתין. ולא בּי האשם אם חלקות “המזרחי” הן המעוּבּדוֹת פּחוֹת אוֹ בּלתי־מעוּבּדוֹת כּלל. ולא בּי האשם אם אדמת המעמד הבּינוֹני של “המזרחי” עוֹמדת בּשממוּתה, בּשעה שעל אדמוֹת המעמד הבּינוֹני המעוּבּדוֹת על ידי “יכין”⁵ משׂגשׂגים מאוֹת דוּנמים פּרדס, וּמאוֹת משפּחוֹת מתאַחזוֹת על ידיהם בּאדמתנוּ. לא מצבה של הקרן הקימת ולא הרעב הגדוֹל לקרקע אינם מרשים שאדמתנוּ תעמוֹד בּוּר, מפּני שהיא ניתנה לנחלה לאיזה ארגוּן פּוֹליטי. הקרן הקימת תצטרך להכריז כּי מי שקיבּל אדמה מהקרן הקימת ולא עיבּד אוֹתה – חייב להחזירה. ומעציב הדבר כּי תחת להתנצל על דלוּת הפּעלה העצמית בּאים לגוֹלל אשמה על הקרן הקימת.

הפּעוּלה המדינית

אציין, ראשית, כּי גם עתוֹנוּת המפלגוֹת הציוֹניוֹת וגם בּנאוּמי האוֹפּוֹזיציה מתנהלת ההתקפה המדינית בּקוֹל ענוֹת חלוּשה. לאן נעלם אוֹתוֹ סגנוֹן פּוֹליטי הכּוֹבש כּיבּוּשים בּהבל־פּה, המתקיף וּמרעיש עוֹלמוֹת וּמבטיח לתקן וּלהציל הכּל, אם רק ינתן לוֹ לנהל את הענינים? הרביזיוֹניסטים עסוּקים בּדברים אחרים: בּמקוֹם מלחמה בּממשלה הבּריטית הם נלחמים בּנוּ. וּמרוֹם האוֹפּוֹזיציה הפּוֹליטית מתבּטא עכשיו בּמה שקוֹראים “פּטיציה”. ודאי יש הסבּרה לכך. אנשים עסוּקים בּפּרוֹספֶּריטי, וּתקוּפה זוֹ אינה מאַפשרת אוֹתה ההתעסקוּת הפּוֹליטית המופרזת ששלטה אצלנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת. אינני רוֹצה לוֹמר בּזה כּי מצבנוּ הפּוֹליטי הוּטב. אדרבּא, סבוּרני כּי מטבע הדבר הוּא שכּל מה שנגבּר ונגדל כּאן נרגיש יוֹתר בּרוֹע המצב הפּוֹליטי, נרגיש יוֹתר בּתחוּמים שנתחמוּ לפעוּלתנוּ. איש לא גילה לנוּ את סוֹדוֹתיה של הממשלה הבּריטית. אין בּידנו שוּם תעוּדה על כּונוֹתיה. וּסבוּרני כּי שוּם אֶכּסקוּטיבה שלנוּ לא חדרה לכּבשוֹנה של ממשלת המנדט. כּל עוֹד היינוּ כּאן מוּעטים ודלים וגידוּלנו היה פּעוּט אי אפשר היה לנוּ להיתקל בּתחוּמים שנתחמוּ לנוּ. וּבימי פלוּמר⁶, כּשנשמר הבּטחוֹן בּארץ וניתנה עזרת־מה לחוֹסר־עבוֹדה, ראינוּ בּו נציב של חסד. אוּלם כּל מה שעלייתנוּ פּוֹרצת וגוֹברת, כּל מה שיכלתנוּ עוֹלה וגם צרכינוּ מתרבים – נהיה אנוּסים לבוֹא בּקוֹנפליקטים ונרגיש את כּל הפּרוֹבּלימַטיוּת של עמדתנוּ המדינית.

אינני יוֹדע אם יש חכם בינינוּ, גם בּקרב אנשי האוֹפּוֹזיציה וגם בּין היוֹשבים בּשלטוֹן, אשר יש לוֹ פּתרוֹן פּוֹליטי לבעיה זוֹ: כּיצד לדוּן עם התקיף בּשעה שאנוּ עדיין איננוּ תקיפים. כּל השנים מלגלגים אצלנוּ על האוֹפּטימיוּת הרשמית של בּאי־כּוֹחנוּ המדיניים. אוּלם מי שהתבּוֹנן לפּעוּלה המדינית בּכל חילוּפי המשמרות יכּיר כּי אין לך טרגיוּת גדוֹלה בּכל פּעוּלתנוּ מטרגיוּתה של הפּעוּלה הפּוֹליטית. לעתים קרוֹבוֹת היא נראית כּמלאכתוֹ של סיזיפוּס. ראיתי את חברי ארלוֹזוֹרוֹב בּמצבים שונים. ואוֹתוֹ ארלוֹזוֹרוֹב אשר ידע תמיד ללמד סבלנוּת וּמתינוּת פּוֹליטית, ראיתיו בּמצב של אדם המטיח את ראשוֹ בּכּוֹתל, בּמצב שנדמה כּי כּל המאמצים לשוא. לעוּמת טרגיוּת זוֹ – מה זוֹלה ועלוּבה היא הגבוּרה מילוּלית, המכריזה בּגוֹדל לבב: היא, האֶכּסקוּטיבה, לא הצליחה ואנחנוּ יוֹדעים כּיצד להצליח.

ואיך נגיע לנצחוֹן בּמלחמה הקשה הזאת, אם חוּגים רחבים בּציוֹנוּת וּבישוּב אינם עוֹזרים אלא מפריעים, אם מתוך המחנה הציוֹני תוֹחבים סכּין בּגב האֶכּסקוּטיבה וּבגב ההסתדרוּת הציוֹנית כּולה. מה כּוֹחנוּ בּמלחמה על העליה אם בּישוּב גוּפוֹ, בּין בּני הבּרית שלכם, כּוֹתבים וּמדבּרים נגד העליה, נגד יסוֹד היסוֹדוֹת של העליה – עבוֹדה עברית. ואתם, הציוֹנים הכּלליים, אין לכם פּנאי להתקוֹמם נגד זה, מפּני שלבּכם נתוּן לדאגוֹת אחרוֹת, לפחד הפּוֹעלים. בּמלחמתנוּ על העליה אנוּ נתקלים, ראשית כּל, בפסיביוּתם המוּחלטת של חלקים גדוֹלים בּישוּב.

הם לא ימָנעוּ מלהצטרף למחאה נגד האֶכּסקוּטיבה בּעניני העליה, אבל אין להם חלק בּמלחמה אַקטיבית למען העליה, למען קליטתה. וישנם חוּגים בּישוּב האוֹמרים: אין לנוּ צוֹרך בּעליה! לפני ּכשמוֹנה שנים, כּשדרשנוּ עליה, כּתב משה סמילנסקי ונאם בּאסיפת הנבחרים, כּי אין מקום לעליה חדשה, אלא צריך עוֹד להוֹציא פּוֹעלים מן המוֹשבוֹת. והבּוֹקר נדפּס בּ“דוֹאר היוֹם” מאמר פּרוגרמַתי המַכתיב תנאים לועד הפּוֹעל הציוֹני, וּבו נאמר שוּב כּי קרוֹב היום שבּו יצטרכוּ להוֹציא פּוֹעלים מן המוֹשבוֹת, אם לא יעשׂה רצוֹנוֹ של מר סמילנסקי, אשר לוֹ הזכוּת להחליט מי צריך לעלוֹת לארץ ולמצוֹא בּה עבוֹדה. וכשמר ז’וכוביצקי⁷ פּונה לנציב העליוֹן בעניני עליה, שוֹאל אוֹתוֹ הנציב אם הוּא קוֹרא את מאמרי סמילנסקי, והוּא מעיד עליהם כּי הם “ראוּיים לתשׂוּמת־לב”. אבל לתשׂוּמת־לבּם של ציוֹנים חשוּבים אינם ראוּיים, כּנראה, כּי לא שמענוּ ולא ראינוּ מכּם שּום תגוּבה על כּך.

וגם הצעת החוֹק החדש נגד המשמרוֹת ודאי אינה ראוּיה לתשׂוּמת־לבּכם, הסוֹכנוּת הטלגרפית ודאי לא הוֹדיעה לכם כּי הממשלה החליטה להתערב בּמלחמה על עבוֹדה עברית ולמנוֹע בּכוֹח החוֹק את משמרוֹת הפּוֹעל העברי התוֹבע לוֹ זכוּת לעבוֹדה. החוֹק הארץ־ישׂראלי מתיר משמרוֹת פּוֹעלים שקטוֹת בּמקרה שביתה אוֹ סכסוּך עבוֹדה. ההצעה החדשה מתקנת את החוֹק וּמוֹציאה את המשמרת לתביעת העבוֹדה העברית מכּלל המשמרוֹת המוּתרוֹת. אוּלי תחפּצוּ לדעת מנין בּאה הממשלה לידי תיקון זה? האם זוֹהי חכמתה שלה? לא. יש מיכניסמוּס ציבּוּרי בּארץ, שלוֹ זכוּת האיניציאַטיבה להגן על העבוֹדה הערבית בּמשק היהוּדי. קיימת וַעדה ממשלתית לתחוּקת־העבודה; ועדה זוֹ לא הספּיקה הרבּה להגן על העוֹבד. וקיימת התאַחדוּת האכּרים, וּבין חבריה ציוֹנים כּלליים ורביזיוֹניסטים וּמזרחים, והתאחדוּת זוּ פּנתה בּתזכּיר לוַעדה הממשלתית כּי תביעת עבוֹדה עברית אינה נכנסת בּגדר סכסוּכי עבוֹדה. כּי סכסוּך עבוֹדה יתכן רק בּמקום שהפּוֹעל עוֹבד והוּא נמצא בּסכסוּך עם המעביד. מה שאין כּן הפּוֹעל העברי, הנמצא מחוּץ למקוֹם, וּדרישתוֹ לעבוֹדה אינה כּלוּלה בּמוּשׂג סכסוּך עבוֹדה. וּלפיכך אסוּר לוֹ ליהנוֹת מן הרשוּת להעמיד משמרת. והתזכּיר עשׂה את שליחוּתוֹ. והממשלה נענתה וּמיהרה לעשׂוֹת רצוֹנם של אהוּביה, הכּוֹתבים דברים “הראוּיים לתשׂוּמת־לב”. לא שמעתי שהציוֹני הכּללי יתקוֹמם נגד תביעה יהוּדית להגנה חוּקית על עבוֹדה ערבית. ועם זה אתם דוֹרשים “מלחמה תקיפה” על עליה. אין עליה בלי עבוֹדה עברית.

הקוֹראים אתם עתוֹנים עברים והיוֹדעים אתם כּי בּמוֹשבוֹת יש מחסוֹר קשה בּידים עוֹבדוֹת? וּבתקופה זוֹ שמציינים אוֹתה כּמחוּסרת חלוּציוּת ואידיאַליזם, וּבציבּוּר הפּוֹעלים שאתם מקוֹננים על מַעמדיוּתוֹ, נמצאים מאוֹת פּוֹעלים המסוּדרים בּבנין וּבחרוֹשת והם משׂתכּרים 50 ו־60 גרוּש ליוֹם, והם עוֹזבים – לפי קריאת ההסתדרוּת – את מקוֹמוֹת עבוֹדתם ואת שׂכרם הטוֹב והוֹלכים לנוּע על המוֹשבות, ועוֹבדים בּ־20 גרוּש ליוֹם. ואוּלי שמעתם כּי גם תלמידי בּתי־הספר בּמחלקוֹת העליוֹנוֹת נקראוּ לקצץ בּלימוּדים וּבחוֹפש ולצאת לעזרת המוֹשבוֹת העבריוֹת, לשמוֹר על עמדוֹת העבוֹדה העברית שלא תישָמטנה עד שיבוֹאוּ עוֹלים חדשים. ונקראוּ לא על ידי מישהוּ, כי אם על ידי הנהלת הסוֹכנוּת והנהלת הועד הלאוּמי. מה ערך לדבר זה בעיני פּטריוֹטים, וּמה המקוֹם שהוּקצה לכך בּעתוֹנוּת הציוֹנית הכּללית? והלא אנוּ עוֹמדים עכשיו בּסכּנה כּזוֹ לעבוֹדה עברית אשר עוֹד לא היתה כּמוֹה. כּלוּם יש סכּנה יוֹתר גדוֹלה לעבוֹדה העברית מאשר אי־אפשרוּת להשיג פּוֹעלים עברים? זכוּרני, בּשנוֹתי הראשוֹנוֹת בּארץ היוּ האכּרים אוֹמרים: כּיצד אתם דוֹרשים מאתנוּ שנעבוֹר לעבוֹדה עברית, כּלוּם יש לכם פּוֹעלים יהוּדים? אם נרצה לעבוֹר לעבוֹדה עברית היספּיקוּ לנוּ ידים? השתדלנוּ כּל השנים לבטל טענה זוֹ בּכוֹח העליה. עכשיו בּאה הממשלה ויוֹצרת בּידיה מצב כּזה שלא תהיינה ידים יהוּדיות לדרישת המשק היהוּדי. וכל כּמה שהמשק פּוֹרח יוֹתר – הסכּנה גדוֹלה יוֹתר.

דוֹמה שיש כּאן פּרובּלימה ציוֹנית רצינית. והיכן היא הציוֹנוּת הכּללית, היכן פּתרוֹנה, היכן קריאתה, מי מתוֹכה התיצב בּשוּרה? ציוֹני כּללי, ממחנכי הדוֹר⁸, שהרעים מבּמת הקוֹנגרס נגד החינוּך המעמדי, נתן מוֹפת לחינוֹך ציוני: ערך בּעצם ימי הקטיף “טיוּל” לתלמידיו. והיתה כּאן בּאמת קוֹאַליציה לבבית של כּמה מפלגוֹת בּציוֹנוּת, של כּל מי שאינו חשוד בּמעמדיוּת וּבשׂמאליוּת. יתכן שיחידים ממפלגוֹת אחרוֹת הלכוּ לעבוֹדוֹת הקטיף. לא נקפּח את שׂכרם. אבל היכן היו המפלגוֹת והכּוֹחוֹת הציבּוּריים?

הוכּוּח הדתי

מבקש אני מאת “המזרחי” שיאמרוּ במפוֹרש מה הם רוֹצים מאתנוּ בּנדוֹן זה. אם רוֹצים הם שכּל יהוּדי יהיה שוֹמר מצוה ודת – הרי זוֹ זכוּתם הגמוּרה. אבל מה הם רוֹצים מאת ההסתדרוּת הציוֹנית שנוֹסדה על ידי הרצל, ושבּה היו זכויוֹת שווֹת לחרדים וּלשאינם חרדים. מבין אני לכל מאמץ הבּא להעמיק את ההכּרה וההרגשה הדתית אוֹ להגבּיר את כּוֹחה של המסוֹרת התרבּוּתית והדתית בּחיים. אבל מה אפשר להשׂיג על ידי ויכּוּח זה?

אין בּכוֹחוֹ של “המזרחי” להטיל על הישוּב את הדת בּכפיה. אבל יש ויש בּכוֹחוֹ לכפּוֹת עלינוּ את הויכּוּח על הדת. מחלוֹקת בּעניני הדת – לטוֹבת מי זה, לטוֹבת הציוֹנוּת אוֹ לטוֹבת הדת? ואם זה חשוּב, הרי חשוּב שגם אנשי הדת יזכּרוּ את הפּסוּק: “מִדבַר שקר תרחק”, ואנחנוּ ראינוּ כּיצד רחקוּ רבּנים. ורצוּי גם שרבּנים יתרחקוּ מאבק רכילוּת. הנה הרב בּרלין סיפּר לנוּ שיש מכנים לנקוּדת פּוֹעלים אחת בּשם בּירוֹבּיג’ן, באשר שם אין נוֹתנים להקים בּית־כּנסת, והסתמך גם על דברַי. רצוֹני איפוֹא להעמיד את הדברים על דיוּקם. אמנם, בּאוֹתה נקוּדה היתה זמן־מה מנסרת המגמה למנוֹע בּנין בּית־כּנסת. ונגד המגמה הזאת דיבּרתי. אוּלם המגמה ההיא בּוּטלה, בּוּטלה לפי דרישת הסתדרוּת העוֹבדים, בּוּטלה מתוֹך הכּרת חברי השכוּנה. וּבינתים הכּה הענין גלים. ועסקה בּזה ועידת האכּרים, שכּידוּע עניני הדת קרוֹבים מאד ללבּה, וניתן מזוֹן לעתוֹנוּת, אשר רגשוֹתיה הדתיים עמוּקים בּיוֹתר. והנה אני שדיבּרתי בּגנוּתה של אוֹתה נקוּדה מעיד לפניכם, חקרתי את הענין. היה לי ענין מיוּחד בּזה. רגילים אנוּ בּכל קבוּצה וקיבּוּץ וּמוֹשב שבּמידה שיש אנשים שיש להם צוֹרך בּבית־כנסת אוֹ מטבּח מיוּחד, הם מקבּלים את האפשרוּת לכך, ואילו היתה אצלנוּ מגמה אחרת היה זה בּעינַי דבר שבּשלילה, שיש להילחם נגדוֹ. הלכתי איפוֹא לאוֹתה נקוּדה ושׂוֹחחתי עם אנשי המקוֹם והוּברר לי שמגמה זוֹ אינה קיימת⁹, ואליבּא דאמת אין הויכּוּח עכשיו אלא באיזה רחוֹב להקצוֹת את המגרש. וּשני הרחוֹבוֹת השנוּיים בּמחלוֹקת סמוּכים זה לזה. ודאי, גם מחלוֹקת כּזאת אינה מרחיבה את הדעת, אבל אין לזה כּל קשר עם פּוּלמוּס דתי. וכיצד קוֹראים בּשם גנאי למקוֹם זה, שהוּשקע בּו הרבּה מרץ חלוּצי, שהוּא סוֹלל דרך לשיכּון של אלפים. ושהציבּוּר בּמקוֹם מחזיק בּכספּוֹ מוֹסדוֹת חינוּך ותרבּוּת ועזרה הדדית?

וּשאלה אחת: על מי תחוּל מרוּת הועד הפּוֹעל הציוֹני בּעניני דת, האם רק על עניים אוֹ גם על עשירים? ואם על כּולם – אשאל שוּב: הרב בּרלין שראה טיוּל לתל־חי בּיום ו' בּשעה מאוּחרת כתב מכתב לועד הלאוּמי ודרש את התפּטרוּתוֹ. הנה שמע אתמוֹל מאוּסישקין על ליל סילוֶסטר ואילן קדוֹש ואכילת חזיר בּתל־אביב. כּלוּם לא היה מקוֹם להרב בּרלין, לפי הגיוֹן זה, לדרוֹש ממר דיזנגוֹף או מחבר למפלגתוֹ מר פּינקס שיתפּטר מהעיריה? (אינני חוֹשש להגיד שכּמה דברים מן המסוֹרת הדתית שלנוּ הם בעינַי קנינים לאוּמיים חשוּבים. ואינני רוֹאה בּהשקפתי זוֹ שוּם פּגם בּהכּרתי הסוֹציאליסטית… ולפיכך יכוֹל אני לתאר לעצמי, שעַם אשר מלחמת החירוּת שלו בימי החשמוֹנאים היתה קשוּרה בּהתנגדוּת לאכילת בּשׂר חזיר, אשר סבל לא מעט בּמשך אלפַּים שנה על שלא נכנע למי שרצה להאכילוֹ בּשׂר־חזיר, יהא נוֹהג כּבוֹד בּמנהג־קדוּמים זה, ושהעיר העברית תאסוֹר בּתחוּמיה מכירת בּשׂר־חזיר). אך לא שמעתי שיבוֹא בּדרישת התפּטרוּת לאנשי עיריית תל־אביב. והדבר מוּבן, היוֹת והרב אוֹסטרוֹבסקי שוֹקד על שלוֹם בּישוּב ורכש לוֹ אֵמוּן בּציבּוּר הפּוֹעלים, לפיכך מן הראוּי שיתפּטר, והיוֹת שמר פּינקס עוֹמד בּקשרי מלחמה עם הפּוֹעלים מן הראוּי שישאר על כּנוֹ.

רצוֹני לוֹמר גלוּיוֹת היכן הקוֹשי המיוּחד שבּעצם דיוּן זה. יש מוּכנים לקיים כּמה דברים מן המסוֹרת היהוּדית, בּמידה שהם רוֹאים בּהם קנינים בּעלי חשיבוּת לאוּמית כּללית. אצלכם אין המצווֹת ניתנוֹת לשיעוּרים. הגידוּ איפוֹא בּרוּרוֹת, מה אתם דוֹרשים ומה אין אתם דוֹרשים. הדרישה לשבּוֹת מחריש ומקציר – מתקבּלת בּרצוֹן על ידי כּולם. אך דרישה לשבּוֹת מאַספּוֹרט וטיוּלים – זה ענין אחר.

ועוֹד מלה אחת: מזמן אפשר היה לתקן הרבה, אילמלא נתכּוַנתם לפּוֹליטיקה בּקוֹנגרס וּלהרעשת העוֹלם בּהחרמת הקרנוֹת, אלא “לתכלית”. הנה ישבנוּ פּעם עם “הפּוֹעל המזרחי” וקבענוּ הסכם חלקי בּענין קוּפּת־חוֹלים: חברי “הפּוֹעל המזרחי” נכנסוּ לקוּפּת־חוֹלים וקוּפּת־חוֹלים התחייבה להנהיג כּשרוּת גמוּרה בּכל מוֹסדוֹתיה. קוּפּת־חוֹלים מילאה וּממלאה את התחייבוּיוֹתיה בּשלימוּת. זכה איפוֹא “הפּוֹעל המזרחי” וזיכּה את הרבּים. מדוּע הושׂג הסכם כּזה? מפּני שלא היתה בּכך “פּוליטיקה”. אילוּ בּא “הפּוֹעל המזרחי” ואמר: יש לכם מטבּחים ואנוּ רוֹצים לאכוֹל בּהם, סדרוּ אוֹתם כּכה שנוּכל ליהנוֹת מהם. – כּי אז בּטוּח אני שהועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת היה רוֹאה לוֹ חוֹבה לישב וּלסדר את הענין. אין צוֹרך להרעיש על זה את העוֹלם וּלהעסיק בּזה את הקוֹנגרס. אבל לשם כּך דרוּשים יחסי כּבוֹד והבנה ואחדוּת־פּוֹעלים, ולא דרכי כּפיה וחתירה. אי אפשר לנהל פּוֹליטיקה נגד הפּוֹעל בּכל הענינים החיוּניים לוֹ, אי אפשר לחתוֹר בּעיריית תל־אביב תחת עמדוֹת הפּוֹעל, אי אפשר ללכת יד בּיד עם הרביזיוֹניסטים – ולדרוֹש עם זה מן הפּוֹעל שיהיה טוֹב ואחראי ויהא נתוּן לדאגה אחת, כּיצד לגרוֹם נחת־רוח ל“מזרחי”.

יחסים בּציוֹנוּת וּבישוּב

מוֹשב זה של הועד הפּוֹעל עוֹמד כּוּלוֹ בּסימן שאלה זוֹ. הכּל תוֹבעים עתה מלה אחת: שלוֹם. אבל מי שרוֹצה בּשלוֹם יסתלק נא מחלוֹם “השבירה”. אין שלוֹם ולא יהיה שלוֹם על בּסיס של שבירת תנועת העבוֹדה. את רעיוֹן השבירה חייב כּל ציוֹני וכל “מזרחי”, ואפילוּ כל רביזיוֹניסט, להוֹציא מראשוֹ.

יש בּעוֹלם תנוּעוֹת מסוּג ידוּע, היוֹדעוֹת בּרגעים ידוּעים להתלבּש בּעוֹר של כּבשׂ ולמשוֹח את לשוֹנן בּשמן. שליחיהן מוֹפיעים כּשׂוֹנאי אַלָמוּת, כּמוּכּים ונרדפים, נעלבים ואינם עוֹלבים. ויש עוֹד בּעוֹלם די תמימים המאמינים לדבריהם. דברים מסוּג זה שמענוּ פּה היוֹם, דוּגמה למוֹפת: בכיוֹת על גזל עבוֹדה, על מוּכּים וחוֹלים שאין רוֹצים להגיש להם עזרה רפוּאית. דברים המעוֹררים רחמים. מתקבּל רוֹשם שבּקבוּצוֹתינוּ מגרשים אנשים על השקפוֹתיהם.

אַרשה לעצמי אֶכּסקוּרסיה קטנה בענין האַלָמוּת. יש אדם אחד בּישוּב, תלמידוֹ של אחד־העם, המתעב, כּידוּע, כּל אַלָמוּת, המטיף שבוּע שבוּע נגד אַלמוּת. מי עוֹד כּמשה סמילנסקי אַבּיר־לוֹחם נגד כּל אַלָמוּת? והרי הוּא גם יוֹדע מי הכניס לעוֹלמנוּ צרה זוֹ. מוּבן: ההסתדרוּת. והוּא יוֹדע גם את התאריך: מלפני עשׂר שנים. אבל משה סמילנסקי איננוּ רק מטיף וּמוֹכיח בּשער, כי אם גם כּוֹתב זכרוֹנוֹת. כּמוֹכיח הוּא מתעב אַלמוּת, כּכוֹתב זכרונות הוּא יוֹדע לחבּב אַלָמוֹת. אמנם לא אַלמוּת של בּני העליוֹת המאוּחרוֹת, אלא של בּני העליה הראשוֹנה. וּכשאִכּרי ראשוֹן־לציוֹן התקוֹממוּ נגד אוֹסוֹביצקי ושברוּ דלתוֹת וחלוּנוֹת – מקדיש סמילנסקי לכך שוּרוֹת של הערצה. וּכשעֶקרוֹן מוֹרדת בּפקידוּת ושוּב מגיעים הדברים לידי אַלמוּת ולידי הבאת חיילים תוּרכּים למוֹשבה – הרי הם גיבּוֹרים וּראוּיים לכל שבח בּפי משה סמילנסקי. אבל כּשצריך להציג את הסתדרוּת הפּוֹעלים לעיני כּל העם כּאחראית לסגנוֹן האַלָמוּת בּחיינוּ – מוּתר גם לזייף את ההיסטוֹריה וּלהתעלם מכּמה וכמה חזיוֹנוֹת בּציבּוּריוּת הארץ־ישׂראלית, וּבלבד שיתקבּל רוֹשם כּי בּטרם בּאוּ אלה “הפּוֹרעים בּמכנסים קצרים” היה הכּל בּסדר וּבשלוֹם. יכוֹלתי לספּר כּמה דברים לא רק מספרוּת הישוּב אלא מה שראוּ עינַי, כּיצד היוּ פּוֹעלים בּארץ קרבּנוֹת של מעשׂי אַלָמוּת. הנה יוֹשב כּאן נשׂיאנוּ מר סוֹקוֹלוֹב, שבּא לפני עשׂרים שנה בּמשלחת מטעם ההסתדרוּת הציוֹנית לבדוֹק את המצב ואת יחסי העבוֹדה בּארץ (שאר חברי המשלחת, ליאוֹ מוֹצקין וּבוֹריס גוֹלדבּרג, הלכוּ לעוֹלמם). אני הייתי אז בּא־כּוֹח הפּוֹעלים החקלאים בּפני אוֹתה משלחת. וּמר סוֹקוֹלוֹב יזכּוֹר ודאי כּיצד פּגשוּ אוֹתוֹ ואת חבריו בּזכרוֹן־יעקב. כּיצד פּיזרוּ אסיפה והעניקוּ מכּוֹת לפּוֹעלים. מה היה אז “כּוֹח” הפּוֹעלים?

וגם פאשיזם טרם יהיה בּעוֹלם, אבל בּארץ כּבר היה קיים ארגוּן “גדעוֹנים”¹⁰, שהיוּ לוֹ כּמה סגוּלוֹת של ארגוּן פאשיסטי. כּבר אז ידעוּ להפריע אסיפוֹת וּלהכּוֹת. ההיסטוֹריה של הישוּב שוֹתקת על זאת, כּי גם כּותבי ההיסטוֹריה הם בּשׂר ודם. והאוֹיבים בּנפש של האַלָמוּת נוֹהגים לפרקים להתעלם ממנה, כּשהדבר נוֹגע אל עצמם ואל בּשׂרם. לא אֶמנה עכשיו כּל מיני גילוּיי אַלָמוּת שניחתוּ בּנוּ מצד תקיפים בּישוּב וּבפּקידוּת, בּימי המלחמה וּלאחריה, אבל אזכּיר אך את המעשׂה בּפתח־תקוה, בּשעת קבּלת הפּנים לחיים נחוּם (החכם בּאשי הקוּשטאי): הפּוֹעלים הניפוּ בתהלוּכה דגל ציוֹני, ודגל ציוֹני עדיין היה אסוּר אז אצל תקיפי הישוּב. אז התנפּלוּ על הפּוֹעלים, הכּוּ אוֹתם וקרעוּ את הדגל. אך מי היסטוֹריוֹן וזוֹכר זכרוֹנוֹת בּישוּב ויחטט בּנוֹשנוֹת כּאלה. הלא יש בּזה משוּם חילוּל הקוֹדש.

כּן, היה היוּ בּישוּב כּמה וכמה מעשׂי אַלָמוּת וזדוֹן ורשע, אך כּל אלה מקרים בּוֹדדים. מאימתי היוּ הדברים לשיטה, לשיטת מלחמה פּוֹליטית־פּנימית, לשיטה חינוּכית? מיוֹם שבּא ז’בּוּטינסקי לארץ וכינס את הנוֹער בּאסיפה סגוּרה, בּאוּלם “עדן” בּתל־אביב, והטיף להם כּיצד צריך להילָחם לרעיוֹן. הוּא ציוה עליהם ללמוֹד מדרך הסוּפרז’יסטיוֹת:¹¹ יש דיוֹתוֹת בּעוֹלם, יש צנצנוֹת ויש אבנים. כּל אלה יסכּנוּ למלחמת דעוֹת. לא היוּ עד אז בּארץ שוּם מפלגה ושום זרם אשר העיזוּ להטיף לשיטת מלחמה ציבּוּרית כּזוֹ. ולא שמענוּ אז שמשה סמילנסקי, הלוֹחם האמיץ נגד אַלָמוּת, יצא בּתוֹקף נגד ההטפה הזאת ונגד השחתת הנוֹער הציוֹני.

והמעשׂה הראשוֹן, הבּוֹלט, פּרי החינוּך הזה, היה בּשׂמחת־תוֹרה, לפני כּשש שנים: התנפלוּת על קלוּבּ “פּוֹעלי־ציוֹן”, ניפּוּץ שמשוֹת וּזריקת אבנים פּנימה. מתעבי האלמוּת לא השמיעוּ את קוֹלם. סוֹף סוֹף פּגעה האַלָמוּת רק בּ“פוֹעלי־ציוֹן”…

וסכסוכי עבוֹדה היוּ בּארץ, ומהם שבּלויתם בּאוּ גם מעשׂי־אַלָמוּת. אוּלם בּרוֹב המקרים היוּ אלה לא מצד הפּוֹעלים אלא נגד הפּוֹעלים. כּשפּוֹעלוֹת יהוּדיוֹת שבתוּ בּזכרוֹן־יעקב אצל פּיק“א¹², והוּבאה משטרה, והפּוֹעלוֹת הוּכּוּ, וכשפּוֹעלים שוֹבתים הוּכּוּ בּ”נוּר“¹³ – לא התעוֹררוּ על כּך מתנגדי האַלָמוּת המוּשבּעים. אך הרוֹב העצוּם של סכסוּכי העבוֹדה עבר בּלי אַלָמוּת ונגמר בּהסכמים. תראוּ נא, הנה עוֹבדים אנחנוּ זה עשׂר שנים ויוֹתר עם “נשר”, עם רוּטנבּרג, עם נוּבוֹמייסקי, עם שֶנקר, – עם כּל אבּירי התעשׂיה בּארץ – ללא הפרעוֹת. ויש לנו חלק לא קטן בּהקמת המפעלים האלה וּביצירת היחסים בּתוֹך המפעלים, ואם פּוֹרץ סכסוּך הנהוּ מתישב. אין אנוּ עוֹסקים בּסכסוּכי עבוֹדה לשמם, אלא לשם השבּחת תנאי העבוֹדה והתקנת יחסים מסוּדרים, במשׂא־וּמתן הדדי, בּבוֹררוּיוֹת. הם חדלוּ להסתדר בּשלוֹם מעת שהוֹפיע בּית”ר. זאת הדגיש אוּסישקין בּנאוּמוֹ: לוּלא עמדוּ מאחוֹרי בּית“ר כּוֹחוֹת תקיפים אחרים – לא היוּ הדברים בּארץ כּל כּך מסוּכּנים. אבל הבּרית בּין הפּרדסנים והבּית”ר היא היוֹצרת אַלָמוּת. בּית"ר עצמוֹ, שרצוֹנוֹ בּאלמוּת וגידוּלוֹ מתוֹך אַלָמוּת, לא היה יכוֹל לבצע את מזימוֹתיו, לוּלא בּרית זוֹ עם התקיפים.

לא גירשנוּ אנשים מתוֹכנוּ על עניני דעוֹת ולא שללנוּ משוּם אדם זכוּת עבוֹדה. זוֹכר אני את הקבוּצה הראשוֹנה של הרביזיוֹניסטים שבּאה לארץ – “מנוֹרה” מלַטביה. הם היוּ חברים בּהסתדרוּת. היוּ בּאים אלי בּשׂיחוֹת ידידותיוֹת. איש לא הרחיק אותם מההסתדרוּת. בּקוּפּת־חוֹלים עבד אצלנו ד"ר וַיינשל הרביזיוֹניסט. הוּא היה ציר, נבחר על ידי חבריו הרביזיוֹניסטים לועידת ההסתדרוּת. איש לא הפריע אוֹתוֹ. אבל משנוֹכחוּ הרביזיוֹניסטים כּי קצרה ידם מלכבּוֹש את הפּוֹעל בּדרך של הוֹכחה ותעמוּלה, וכי תנוּעת הפּוֹעלים עוֹמדת להם למעצוֹר על דרכּם לשלטוֹן בּהסתדרוּת הציוֹנית, נקבּע הקוּרס של “שבירה”: לשבּוֹר את ההסתדרוּת, וּבכוֹח שבירה זוֹ לכבּוֹש את השלטוֹן הציוֹני. שיטה בּרוּרה היא, וכל מי שמכּיר את השאלוֹת הפּוֹליטיוֹת שבּימינוּ יוֹדע היכן שרשה של שיטה זוֹ, ועל איזוֹ משפּחה היא מתיחסת.

אמרתי בּכל הזדמנוּת בּפנים המחנה, ואוֹמַר זאת גם פּה: את נגע האַלָמוּת צריך לעקוֹר מחיינוּ בּכל כּוֹח. האַלמוּת היא אסוֹן כּללי, למוּכּה ולמַכּה גם יחד. מקרים שמעשׂי־אַלָמוּת נעשׂים מצד הפּוֹעלים רוֹאה אני כּאסוֹן לתנוּעת הפּוֹעלים (רק אנשי בית"ר הם נשמוֹת זכּוֹת אשר לא טעמוּ מעוֹלם טעם מעשׂי־אַלמוּת, וּמעוֹלם לא התנצלוּ. לאחר שביעי של פּסח פּירסמה מוֹעצת פּוֹעלי תל־אביב גילוּי־דעת¹⁴, שבּו הבּיעה את צערה על שנמצאוּ חברים שעשׂוּ מה שעשׂוּ. בּשעת השביתה האחרוֹנה בּרחוֹבוֹת¹⁵ הוֹציאה מוֹעצת פּוֹעלי רחוֹבוֹת כּרוּז נגד מעשׂי־אַלמוּת מצד חברינוּ. הרבּים הם בּין מַטיפי המוסר המוּשבּעים היוֹצאים בּגָלוּי נגד החטאים של חבריהם שלהם?). וּבהטפת מוּסר בּלבד לא תוּסר אַלָמוּת. שׂאוּ עיניכם וּראוּ בּאיזה עוֹלם אנוּ חיים. הלא האנוֹשוּת כּוּלה, זה עשׂרים שנה, עוֹבדת לאליל האַלמוּת. האַלָמוּת הפכה לענין של פּוּלחן ואמוּנה. הדוֹר שלאחר המלחמה מאמין בּתוֹם לבּוֹ כּי בּכוֹח האַלמוּת עוֹשׂים היסטוֹריה. ולא רק עוֹשׂים היסטוֹריה, אלא דוֹחקים את הקץ, משׂיגים את השאיפה המבוּקשת. כּזה הוּא האויר שמסביבנוּ. ואם בּדוֹר אשר כּזה יש תנוּעוֹת מאוּרגנוֹת הלוֹקחוֹת אנשים צעירים וּמחנכוֹת אוֹתם “לשבּוֹר” את המתנגד, לפוֹצץ את אסיפוֹתיו, לזרוֹק קוּפסאוֹת חוֹל בּמנהיגיו – מה פּלא אם בּמחנה שכּנגד, הנוֹשם את האויר הזה, אף על פּי שחוּנך חינוּך אחר, יש “יוֹצאים מן הכּלים”?

אוּלם יש משהוּ שנראה לי מסוּכּן עוֹד יוֹתר ממעשׂי־אַלָמוּת אלה. נמנענוּ כּאן מלדבּר על זאת. אך מכריחים אוֹתנוּ. אוֹמרים: אנוּ האשמנוּ מפלגה שלמה בּרצח. אין מפלט מפּני סירוּסים. יוֹשבים פּה חברי וַעדת החקירה, שהוֹפעתי לפניהם. לא דיבּרתי אף מלה אחת על הנאשמים בּבית־הדין. אוּלם דיבּרתי על הרצח הנעשׂה לא על ידי יחידים, אלא על ידי מפלגה שלמה. על ידי אישיה ומנהיגיה: רצח הציבּוּריוּת הציוֹנית. אם בּמשך שנים כּותבים על מנהיגי התנוּעה הציוֹנית ועל חלוּצי העם העברי “סַנבּלַטים”, אם את שמוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב כּתבוּ בּזדוֹן שיטתי לא בּאָל“ף אלא בּעי”ן, אם בּיוֹם הירָצחוֹ פּוּרסם מאמר על בּרית אַרלוֹזוֹרוֹב־סטאלין־היטלר, אם בּימי חוֹסר־העבוֹדה שיסו את הפּוֹעלים בּבן־גוּריוֹן וּבכּצנלסוֹן “שהם משמינים” מכּספּי הפּוֹעל, אם על בּ. כּצנלסוֹן מסַפּרים שהוא יוֹשב בּ“ארמוֹן” ועל בּן־גוּריוֹן שהוּא “בּעל פּרדס”, אם כּכה מחנכים את הנוֹער בּגוֹלה, אם יוֹצרים ספרוּת פּוֹרנוֹגרפית שלמה המחנכת לציוֹנוּת מדינית על ידי זה שהוֹפכת לקריקטוּרוֹת את אנשי ההסתדרוּת ואת וייצמן, סוֹקוֹלוֹב ואוּסישקין – האין זה רצח של תנוּעה, של יחסי ציבור אנוֹשיים? ועכשיו הם בּאים אלינוּ ומדבּרים כּמוכּים ונרדפים, ומעוֹררים רחמים וּמסתירים את הצפּרנים. מה עשׂיתם מ“בּרית החַייל”¹⁶ ולמַה הפכתם את האסיפוֹת הציוֹניוֹת? כּלוּם לא היוּ לפני היות הרביזיוֹניסטים מלחמוֹת קשוֹת בּציוֹנוּת? אך מעוֹלם לא השתמשוּ בּאמצעים כּאלה, ולא היה צוֹרך להתגוֹנן מפּניהם. את כּיבּוּשנוּ אנוּ בּציוֹנוּת כּבשנוּ בּכוֹח האמת שבּנוּ, בּכוֹח הרעיוֹן, בּכוֹח מאמצינוּ ּהחלוּציים. לא היינוּ זקוּקים למעשׂי־אַלָמוּת, ולא קיוינוּ מעוֹלם להיבּנות מהם. אבל אתם ששרתם הימנוֹן לגוֹרגוּלוֹף, רוֹצח הפּרזידנט הצרפתי, אתם שחינכתם נוֹער על ספרוּת כּזאת, מה אתם מעמידים פּנים של השתוֹממוּת עכשיו? לא זהוּ העיקר מי וָמי עשׂה. כּולנוּ היינוּ שׂמחים וּמאוּשרים אילוּ נתבּרר הדבר כּי כּאן מעשׂה־אסוֹן סתם, ושאירע לאחד מבּחירי העם, ולא יוֹתר מזה. אבל אין לשחרר אתכם מאחריוּת להשחתה שיטתית של הנוֹער וחתירה עמוּקה תחת ציבּוּריוּתנוּ והרס כּל שיתוּף בּין־מפלגתי.

וּבקו הזה אתם ממשיכים. אם חוֹששים אתם שמא עוֹמדים חברינוּ וחבריכם לבוֹא לידי הסכּם בּאיזוֹ מוֹשבה, הרי אתם מוֹפיעים “מן המרכּז” כּדי למנוֹע את הפּוֹעלים שלכם מהסכּם. אצלנוּ המצב הוא בּדיוּק ההיפך. אין הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת חוֹשש להיראוֹת כּ“פַשרן” והוּא מונע בּכל כּוֹחוֹ התפרצוּיוֹת וּמרסן את היצרים המוּצתים בּאשמתכם. אוּלם אין אתם בּוֹדדים בּמלאכת ההצתה. רבּים עוֹזרים לכם. וּבעתוֹן “הציוֹני הכּללי” בּארץ־ישראל נדפּס מאמר אשר המערכת מעידה על כוֹתבוֹ כּי הוא מ“טוֹבי” הציוֹנים, ושֵם המאמר: “יחי האגרוֹף!” יחי – אם אך הוּא בּא לשבּוֹר את ההסתדרוּת האדוּמה. מאמר זה, והשיסוּי הרביזיוֹניסטי הנמסר בּהתמדה בּצינוֹרוֹת של העתוֹנוּת הציוֹנית הכּללית, הם המעידים על טיבה של אוֹפּוֹזיציה זוֹ אשר נגדנוּ, ועל תפקידה בּהשכּנת שלוֹם וּבהרגעת הרוּחוֹת. כּבר אמר לכם אּוסישקין “האוֹפּוֹזיציה שלכם אינה ראוּיה לאנשים מכובּדים”. והאוֹפּוֹזיציה שלכם אינה רק אוֹפּוֹזיציה נגד הקרנוֹת ונגד ההנהלה הציוֹנית (דוקא אוֹפּוֹזיציה זוֹ יש לה גם צד חיוּבי לגבּינו, צד מחנך. לפנים היינו סבוּרים כּי תפקידנוּ הוּא ליבּש בּיצוֹת ולעבוֹד בּמוֹשבה ולכבּוֹש אדמוֹת ולשמוֹר וּלהגן. האמַנוּ בּהוֹן הלאומי, אבל לא האמַנוּ בּכוֹחנוּ אנוּ לפעוֹל למענוֹ. היינוּ סבוּרים כּי זהוּ ענין לבעלי־בּתים, לבעלי “עמדה מכוּבּדת” בּחברה. משגיליתם את כּוֹחכם בּהסתלקוּת מפּעוּלה וּבהחרמה ונוֹכחנוּ כּי אין איש – התחלנוּ מתחנכים גם בּמצוה זוֹ. וּמה שעשׂינוּ השנה בּמפעל ארלוֹזוֹרוֹב, בּארץ וּבגוֹלה, מה שפּעלנוּ עכשיו למען קרן־היסוֹד בּארץ – מגבּיר בּנוּ את האמוּנה כּי גם בּזה עוּד נצפנוּ לנוּ עתידוֹת). האוֹפּוֹזיציה שלכם היא המסייעת לכך שמעשׂי־אַלָמוּת לא יחדלוּ. יוֹדעים “הבּריוֹנים” ו“אנשי האגרוֹף” כּי ילדי־שעשועים הם לכם, בּהם תוּלים את תקותם כל אלה הרוֹצים לשבּוֹר את ההסתדרוּת שׂנוּאת נפשם.

ואם מדבּרים אתם לשלוֹם, אַל תשׂאוּ את שם השלוֹם לשוא. אין זוֹ שאלה של צירוּף עוֹד מי־שהוּא לאֶכּסקוּטיבה. דבר זה כּשהוּא לעצמוֹ הנהו בּעינַי קל מאד. אין עיני צרה בּכם. אדרבּא, יהא גם לכם חלק בּאוֹתוֹ “כבוֹד” גדוֹל שאַתם חוֹלקים לחברי ההנהלה כּל הימים. יהא גם לכם חלק בּ“תענוג” הזה. אבל אין שלוֹם אלא אם כּן יקיף את כל שטחי החיים בּישוּב וּבציוֹנוּת. כּיצד יֵשבו בּהנהלה אחת שני אנשים, אשר האחד רוֹצה לקיים את תנוּעת העבודה והשני רוצה “לשבּוֹר” אוֹתה? מה בּצע בּישיבה זוֹ? אין בּה צוֹרך.

אתם טוֹענים כּנגד הרכּבת הנהלה בּכוֹח הרוֹב בּלבד. אך לא כּל שלטוֹן רוֹב אתם פּוֹסלים. אמר הרב בּרלין: יש רוֹב ויש רוֹב. הרוֹב שלנוּ איננוּ מהוּדר. הוא לא יצלח. אבל רוֹב של אחרים, שָאני, הוּא מהוּדר. הוּא יצלח. בּציוֹנוּת דרוּש דוקא הסכם. אין אתם רוֹאים צוֹרך בּהסכּם בּעיריית תל־אביב, שלאחר הצֶנז וההגבלוֹת יש לפּוֹעלים שליש בּמוֹעצת העיר, והרבּה יוֹתר משליש בּעיר גוּפא. שם אפשר ואפשר לנהל את העיריה בּהסכּם הכּל מחוּץ לפּוֹעלים. אוּלי מתוֹך נטיה לשלוֹם וּלהסכּם וליחסים טוֹבים תסכּימוּ לשתף את הפּוֹעלים בּהנהלת העיריה? אני הוּא שהלכתי לדיזנגוֹף ואמרתי לוֹ: יוֹדע אתה כּי אין לי צורך בּכסא וּבתיק. אבל עשׂה למען טוֹבת העיר, למען פּוֹריוּת העבוֹדה בּעיריה, למען יחסים טובים בּישוּב, למען כבוֹדך אתה שלא תהיה ראש קוֹאַליציה אַנטי־פּוֹעלית, אלא ראש העיר כּוּלה – והרכּב הנהלת עיריה בּשיתוּף עם הפּוֹעלים. הוא הבּיע לי את נכוֹנוּתוֹ, אבל אתם, הציוֹנים “הכּלליים”, החלטתם אחרת.

לא אַרבּה מלים על הצוֹרך בּשלום, אבל מתיחס אני לשאלה בּכל הרצינוּת. אגדת החוּרבּן מספּרת על קמצא ובר־קמצא. סיפּוֹר סמלי. לא חשוּב כּלל שאחד מהם היה אדם נכבּד והשני נרגן, מלשין. מי שאיננוּ מוֹנע את החוּרבּן נעשׂה שוּתף לוֹ.

מאמין אני שאפשרי שלוֹם בּין כּל חלקי הציוֹנוּת הקוֹנסטרוּקטיבית. אוּלם לשם כּך צריך לעקוֹר מן הלב טעוּת אחת, והיא: ארץ־ישראל תיבּנה בּזמן מן הזמנים בּמזל של דוֹלפוּס. יש כמה דוֹלפוּסים קטנים בּארץ הרוצים לבנוֹת את ארץ־ישראל על ידי שבירת ההסתדרוּת. כּל עוֹד תשׂרוֹר מחשבה זוֹ לא יהיה שלוֹם. רבּים להוּטים אצלנוּ אחרי אנלוּגיוֹת, אחרי גזירוֹת שווֹת. להוּטים צעירים וגם זקנים, פּוֹעלים וגם בּוּרגנים. אך עם כּל חשיבוּתן של האנלוֹגיוֹת אין הנמשל דוֹמה בּכּל למשל. רבּים היו סבוּרים, גם בּמחנה הפּוֹעלים, כּי מה שהיה בּבּרלין יהיה בּוינה, וטעוּ¹⁷. ומי שסבוּר כּי כּמעשׂה וינה יעשׂו בּנוּ, כּאן – טוֹעה טעוּת עמוּקה. למדנוּ גם מבּרלין וגם מוינה. ותדעוּ גם זאת, לאחר כּל דיבּוּריכם על “מַרכּסיסטים” ועל “הסתדרוּת אדוּמה” – אין אנחנוּ גידוּלי חוּץ. הננוּ בּני בּרית לתנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, חוֹלמי סוֹציאליזם וּמַגשימיו, ועם זה הננוּ בּני בּניהם של הקנאים, יוצריה וחניכיה של ההגנה העברית ודוֹר שני ל“השוֹמר”. אל כּוֹח זה ינוּפּץ כּל יצר שבירה! אנוּ לא בּאנוּ אל הארץ בּמחשבוֹת של שבירה ושל חוּרבּן. מיוֹם בּוֹא העוֹלה הראשוֹן של תנוּעתנוּ, לפני שלוֹשים שנה, ועד היוֹם הזה, בּאנוּ ואנוּ בּאים לשם בּנין. בּכוֹח זה יצרנוּ מה שיצרנוּ וכבשנוּ מה שכבשנוּ. כּוֹחנו גדוֹל יוֹתר ממה שאתם חוֹשבים, וגם בּקרבּכם יש אנשים הרוֹאים בּנוּ את הסכּנה, משוּם שאנוּ כּאלה, משוּם ש“הבּרכה שוּרה בּמעשׂי ידינוּ”. ואכן, מאמין אני בּזה. בּרכּת הדוֹרוֹת שוֹרה בּמעשׂי ידינוּ. אנחנוּ רוֹאים את עצמנוּ כּיוֹרשים, ירשנוּ מאבוֹתינוּ את הכּוֹח של קידוּש השם. ואנחנוּ מוּכנים לקידוּש השם על תקומת העם וּבנין הארץ, ועל כבוֹד תנוּעתנו. בּגויוֹתינוּ נעמוֹד בּפני כּל נסיוֹן “לשבּור”.

אין אני מתעלם משגיאוֹתינוּ. מצטער אני שהמתגָרים בּנוּ מצליחים לפעמים להוֹציא אוֹתנוּ מהכּלים, מביאים אוֹתנוּ לידי מעשׂים שאינם הוֹלמים אוֹתנוּ, אוּלם אנחנוּ נאַמץ את כּל כּוֹחנוּ שלא להיכּשל בּפּח שטוּמנים לנוּ.

אנוּ מוּכנים לשלוֹם, כּל יוֹם. אך לא על יסוֹד של צֶנז ושל בּיטוּל זכוּיוּת הפּוֹעל, אלא על יסוֹד של שיווּי־זכוּיוֹת בּעבוֹדה וּבציבּוּריוּת לכל אדם מישׂראל, על יסוֹד של התישבוּת לאוּמית והוֹן לאוּמי. על יסוֹד חירוּת וכבוֹד וּבנין.

---

נגד מדיניוּת העליה והעבוֹדה של הממשלה

מאת

ברל כצנלסון

(בּאסיפת מחאה בּתל־אביב כּ“ד בּאייר תרצ”ד)

יתכן כי ישאלוּנוּ: מה הצעקה? העליה היא המוֹנית, הארץ פּוֹרחת, ורבּים בּישוּב יבּיטוּ עלינוּ כּעל צעקנים סתם. רבּוּ השאננים בּציוֹן, ולהם עלינוּ להגיד: גם אילוּ היו דרישוֹתינוּ לעליה מכוּפּלוֹת וּמשוּלשוֹת, גם אם היוּ הדרישוֹת רק פּרי תאבוֹננוּ הגדוֹל– גם אז היינוּ רשאים לתבּוֹע. עדיין לא היוּ לנוּ ימים רעים כּימים האלה. היוּ גירוּשים, ערכוּ בּנוּ טבח, אוּלם בּארצוֹת ההן גרים היינוּ. ואת הארץ הזאת הרוינוּ בּדמנוּ. איך אפשר לשקוֹט וּלהשלים? הרי כּל זאת בּאה לנוּ בּגלל צרוּת עינה של הממשלה. פּשע כּבד רוֹבץ עליה. היא מחניקה את גידוּלנוּ בּניגוּד להתחייבוּיוֹתיה כּלפּי אוּמוֹת העוֹלם. לפנים נלחמנוּ על הגבּרת העליה כּדי לפתח אפשרוּיוֹת קליטה חדשות וּלהציל עד כּמה שאפשר את שארית הפּליטה בּגוֹלה, אוּלם עכשיו אי אפשר לנוּ לסַפּק ידים עוֹבדוֹת למשקים הקיימים מכּבר. היוּ ימים שראינוּ בּכל גזירת עליה חדשה חוֹסר רצוֹן טוֹב מצד הממשלה. בּסין מנעילים את רגלי הצעירוֹת בּנעלים מיוּחדוֹת המעכּבוֹת את גידוּלן, – אוֹתנוּ הכניסוּ כּאן לתוֹך נעלי־סין, לא רק את רגלינוּ, אלא את כּל גוּפנוּ. בּחינת גנן חסר הבנה ורצוֹן טוֹב, המקצץ בּנטיעוֹת. אך כּל זה היה לפנים. הנעשׂה עכשיו – זוֹהי עקירת שרשים, מניעת הכּוֹחוֹת המַזרימים חיים לתוֹך אברינוּ. תמיד היינוּ עניים בּארץ. בּקוֹשי יצרנוּ משק, צמאנוּ למעט הוֹן. פּוֹעלים היוּ לנו וכסף בּשביל יצירה משקית לא היה. עתה יש עוֹדף גדוֹל של הוֹן וחוֹסר בּידים עוֹבדוֹת. הדיספּרוֹפּוֹרציה הזאת יוֹצרת סכּנוֹת איוּמוֹת בּמשק העברי בּארץ. זוֹהי הכנה למשבּר הגדוֹל, העתיד לבוֹא.

צאוּ נא מתל־אביב וּראוּ את הנעשׂה בּכל פּינה, בּשרוֹן, בּקבוּצה, בּעמק. בּכל מקוֹם סוֹבל המשק, העץ, ההשקאה, הפּרדס, הרפת והלוּל מחוֹסר עוֹבדים. ראיתי חזיוֹנוֹת מוּזרים בּאחת מקבוּצוֹת הפּוֹעלים, בּעלת משק משלה ועבוֹדוֹת חוּץ. כּל יום עבוֹדה בּחוּץ היה נוֹתן לה אפשרוּת להגדיל את המשק שלה, להקים עוֹד צריף נוֹסף. עתה היא מסתלקת מעבוֹדוֹת חוּץ, איננה יכוֹלה לסַפּק אפילוּ את צרכי משקה היא. לפנים רדף כּל פּוֹעל אחרי עבוֹדה בּמשק קבוּע, וכיוֹם מוּרגשת הזנחה בּכל מקוֹם. חברת החשמל, עוֹמדת להקים תחנה חדשה בּחיפה, נכרתוּ חוֹזים עם ההסתדרוּת, והבּנין אינוֹ מוּצא לפוֹעל מפּני חוֹסר עוֹבדים. לא לחינם מסַפּרים בּהלצה כּי כּשפּוֹנים לפּוֹעל וּמציעים לוֹ עבוֹדה אצל רוּטנבּרג, עוֹנה הפּוֹעל: “כּלוּם חלוּץ אני?” כּאן מקוֹר הסכּנה, העלוּלה להפוֹך את אֳפי ישוּבנוּ בּארץ. וכי על מה היתה גאוָתנוּ כּאן בארץ? כּלוּם רק על זאת שיהוּדים יוֹשבים בּה? גם בּרדיצ’ב היא עיר יהוּדית, גם וַרשה, גם בּרוֹנזויל וּבּרוּקלין שבּניוּ־יוֹרק, וגם שם טרחוּ יהוּדים ועמלוּ, אלא שכּאן שינינוּ את מערכוֹת הכּלכּלה העברית. לא רק סנדלרים וחייטים יש לנוּ כּאן, אלא כּל העבוֹדוֹת היסוֹדיוֹת נעשׂוּ בּידינוּ. כּאן קיוינוּ ליצוֹר ישוּב יהוּדי מרוּכּז מבּחינה גיאוֹגרפית וּמשקית. והנה העמדוֹת הללוּ הוֹלכוֹת ונשמטוֹת. פּוֹעלינוּ נגררים אחרי שׂכר יוֹם גבוֹה, המוֹשבה מתרוֹקנת. הכּפר העברי עוֹמד בּפני סכּנה מוּחלטת. התאמצנוּ לחדוֹר לעבוֹדוֹת הממשלה, לרכּבת, לטלפוֹן, למשטרה. בּקרוֹב לא ישאר שם שׂריד לפוֹעל העברי. כּנראה, שכחוֹ רוֹב החברים את תקוּפת 1925. גם אז היתה גיאוּת בּבנין, אוּלם גיאוּת זוֹ עברה והפּוֹעלים התחילוּ מבקשים הזדמנוּת להיקלט בּמוֹשבה. לא מתוֹך שוּביניזם אנוּ שוֹאפים לשמוֹר על עמדת הפּוֹעל העברי, ולא מתוֹך מלחמה ּבּפּוֹעל הערבי. כּלום התימַרנוּ לחדוֹר למשקי תוּל־כּרם אוֹ שכם? אבל את בּניננוּ אנחנוּ אמרנוּ להקים על יסוֹד עבוֹדה שלנוּ. הנה הוֹלכים וּמשתנים גם פּני תל־אביב. כּיוֹם עוֹבדים בּה 1500 ערבים. מה יהיה בּעוֹד שנתים? מה יהיה אָפיה של העיר וּמצב בּטחוֹנה? לפנים לא היה פּוֹעל העיר מרגיש את עצמוֹ מבוּסס, עד שיצא להתישבוּת. כּך קמוּ נקוּדוֹת ישוּביוֹת כּגוֹן עין־ורד, כּפר־חירוּת, כּפר־הֶס. עזבוּ את העיר, יצאוּ לשממה והכּוּ בּה יתד. חוֹששני מאד, אילוּ יצאנוּ עתה אל פּוֹעלי העיר עם תכנית התישבוּת חדשה – מי יוֹדע אם בּתקוּפת־ירידה זוֹ היוּ הפּוֹעלים נענים לקריאה. וּמה נעשׂה אם הממשלה תתחכּם לנוּ ותאמר עכשיו: הבוּ לנוּ פּוֹעלים יהוּדים, אנוּ מוּכנים לקבּל אוֹתם? מי יבוֹא? עיריית חיפה הוֹדיעה שהיא מוּכנה למסוֹר עבוֹדה גדוֹלה לפּוֹעלים עברים, והנה מחוֹסר פּוֹעלים אי אפשר לבצע אוֹתה.

חוּקי העליה של הממשלה עוֹקרים אוֹתנוּ מן המשק וּמחזירים אוֹתנוּ לגיטוֹ. שערי העליה פּתוּחים בּשביל החוֹרנים בּלבד, ההוֹלכים וּמשתרשים בּעיר וּבכּפר ונהפּכים לגוֹרם חשוּב בּמשק. המשק היהוּדי נבנה בּדם וּבזיעה של יהוּדים, יש לנוּ הצדקה לתבּוע בּו עבוֹדה עברית מלאה. היוֹם שכחנוּ כּבר לדרוֹש חדירה לפתח־תקוה וּליתר הנקוּדוֹת המחרימוֹת משכּבר את הפּוֹעל העברי. איננוּ דוֹרשים את זכוּיוֹתיו אלא בּאוֹתם המקוֹמוֹת, שעד לפני זמן קצר היוּ מעוּבּדים בּידים עבריוֹת ושלעינינוּ נהפּכת נחלתנוּ לזרים.

חוֹק המשמרוֹת יצר מצב חדש. אם בּנמל חיפה מתקוֹטטים הפּוֹעלים הערבים עם החוֹרנים הרי זה כּשר לפי החוֹק, כּי זהוּ סכסוּך עבוֹדה; אוּלם המשמרוֹת בּשרוֹן הן בּגדר עבירוֹת על החוֹק, משוּם שאוֹתן קבע החוֹק כּסכסוּכים גזעיים. והרי מספּיק שהפּרדסן המתנכר ובעל התעשיה יכניסוּ למשקיהם ערבי אחד, וּמיד נהפּכים סכסוּכי העבוֹדה בּמשקים ההם לסכסוּכים גזעיים. והרי זאת ידענוּ מראש. תמיד הכרזנוּ, שהעסקת הבית"רים על יד אוֹתוֹ סוּג של “ציוֹנים” איננה אלא התחלה. סוֹפה להביא לידי עבוֹדה זרה. יֵדע הציבּוּר העברי: לא ממשרדי הממשלה יצא הרעיוֹן הנפלא הזה, הטבוּע בּחוֹק המשמרוֹת: ראש התאחדוּת האכּרים רמז לה על כּך. בּמאמריו הסבּיר שמשמרוֹת כּפר־סבּא אינן משמרוֹת אמיתיוֹת. לא הפּוֹעל העוֹבד בּתוך הפּרדס עוֹמד בּמשמרת, אלא אנשים מן החוּץ. הממשלה הבינה את הרמז והוֹציאה את החוֹק החדש. וּמה פּירושה של התיאוֹריה על רוֹב מכריע של עבוֹדה עברית?

הנה הגענוּ לידי כּך שבנימינה, אשר נבנתה רק לפני שנים מספּר על ידי אכּרים צעירים והבטיחה להעסיק רק פּוֹעלים עברים – מעסיקה היום 6 אחוּזים עבוֹדה עברית. וּבנס־ציוֹנה הפּוֹרחת – 13 אחוז, וּבזה נכללים גם המשקים הבּנויים על עבוֹדה עברית טהוֹרה.

וּכדי ללַמדנוּ עד היכן צוֹעניוּתנוּ מגעת ניתנה לישוּב דוּגמה אחרת בּימים האלה. תעשיה גדוֹלה, שנבנתה בּארץ־ישראל בּמשך שבע שנים על ידי פּוֹעלים עברים, נעקרת מכּאן לקפריסין¹. ואין כּוֹאב ואין מוֹחה. אוּלי נמכּוֹר בּסוֹף הימים בּמקח השוה את כּל “הבּית הלאוּמי” בּכּל מכּל כּל ונתחיל לבקש לנוּ מקלט חדש?

מלחמתנוּ עכשיו איננה יכוֹלה להיוֹת מלחמה אַפּלָטוֹנית. אנוּ צריכים להוֹכיח למשק היהוּדי, שלא נתן לוֹ לעבוֹר לעבוֹדה ערבית. גם בּבנין וגם בּתעשיה צריך לדעת: בּלי עליה – אין תקוּמה. איננוּ רוֹצים בּערביזציה של המשק העברי.

אין פּוֹעל העיר רשאי לעמוֹד מן הצד בּשעה זו. בּין המתגַייסים לשרוֹן ראיתי חברים הנמצאים בּארץ שלוֹשים שנה. הם עזבוּ את משקיהם ואת משפּחוֹתיהם ויצאוּ למשמרת. איננוּ יכוֹלים להסתפּק בּהחלטת המוֹעצה החקלאית על גיוּס נוסף של 300 חבר. אין זה מספּיק כּדי למלא את כל הצרכים. יש סכּנה פּן יבוֹא המבּוּל ויציף את כּוּלנוּ. יש לחנך את הישוּב, לעוֹרר את מַצפּוּנוֹ. אם יאסרוּ עלינוּ את ההגנה על העבוֹדה העברית נלך כּולנוּ לבית־הכּלא, נלך לעבוֹדת־פּרך – ולא נוַתר! הוֹכחנוּ שאין בּנוּ איבה מפלגתית. בּחזית המשמרוֹת על העבוֹדה העברית הננוּ עוֹמדים יחד עם “אגוּדת ישׂראל”, עם “הפּוֹעל המזרחי” ואפילוּ עם בּית"ר. העמידה בּמשמרוֹת איננה רוֹמנטית, היא משעממת וּמיגעת עד מאד. אוּלם זהוּ נשקנוּ האחרוֹן, מבצר מבצרנוּ. אשר היתה לנוּ תל־חי בּשעתה, אשר היתה וינה לסוֹציאליזם העוֹלמי – הנהוּ השרוֹן היוֹם לתנוּעה הציוֹנית. מבצר אחרוֹן הוּא לנוּ. לא נמסרנוּ. נילָחם נגד הממשלה ונגד האכּרים ונגד כּל המתנכּרים והמתנקשים מבּפנים. ולא לנוּ בּלבד היא המלחמה הזאת. מלחמה היא של העם העברי כּוּלוֹ.

“דבר”, גליוֹן 2732, כ“ו בּאייר תרצ”ד, 11.5.1934.

---

ההסתדרוּת למפעל אוּסישקין

מאת

ברל כצנלסון

(מוֹעצת ההסתדרוּת, י“ז בּאב תרצ”ד, 5.8.1934)

ההסתדרוּת קיבּלה על עצמה לערוֹך הקיץ מגבּית מיוּחדת לטוֹבת הקרן הקימת, על שם מנחם אוּסישקין. הועד הפּוֹעל החליט להקדיש את שעת פּתיחת המוֹעצה לדברי הסבּרה על המפעל.

חוֹששני כּי בּשעה טרוּפה זוּ, כּשהלבבוֹת נתוּנים למערכה שכּפוּה עלינוּ, לא קל להקשיב לדברים שאין בּהם משוּם חידוּש וגם לא מקצב השעה הרוֹתחת. ואף על פּי כן, ואוּלי משוּם כּך, תנוּעה של בּנין אנחנוּ. ואין אנוּ רשאים להיבּטל ממלאכת הבּנין.

בּין התקלוֹת החמוּרוֹת הנגרמוֹת לתנוּעת הפּוֹעלים על ידי האוֹיב, המבקש להשמידה, יש גם זוֹ – ואפשר היא התקלה הקשה בּיוֹתר – שהיא מבטלת אוֹתנוּ ממלאכת הבּנין. מחמת הגירוּיים הקשים הניתכים עלינוּ בּלי הרף, מחמת המזימוֹת הרבּוֹת והשוֹנוֹת הפּעוּרוֹת לפנינוּ, ואוּלי גם מחמת היוֹתנו נוֹחים להגָרר אַחרי תרוּעת מלחמה, שהיא קלה יוֹתר וּמַסעירה יותר ממלאכת הבּנין, אָנוּ נוֹפלים קרבּן לסכּנה זוֹ: אָנו מַפנים את לבּנוּ לבטלה מן המלאכה, מאוֹתה מלאכה שבּה מקור כּוֹחנוּ ותקוַת צמיחתנוּ.

התגוֹננוּתנו בּפני האוֹיב בּל תבטל אוֹתנוּ ממלאכת הבּנין

וּכשם שאנחנוּ מתגוֹננים ומתקוֹממים נגד האוֹיב, ועוֹד יוֹתר מזה, חייבים אָנוּ לשמוֹר על נפשנוּ, לבל תילכד בּפח זה הטמוּן לנוּ. בּהסיחנוּ את דעתנוּ ואת עשׂייתנוּ מן הבּניה עצמה הננוּ עוֹשׂים רצוֹנוּ של האוֹיב, הננוּ מצמצמים את כּוֹח גידוּלנוּ וּמַסגירים לידיו את עמדוֹתינוּ.

הנסיוֹנוֹת הנעשׂים בּועידוֹתינוּ וּבמוֹעצוֹתינוּ לדבּר על בּדק הבּית ועל התקלוֹת המתגלוֹת בּמחנה בּעקב מה שקוֹראים “גיאוּת” – אינם מספּיקים. הצמצוּם המלָאכוּתי של העליה בּתקופת הגיאוּת כּופה עלינוּ סכּנוֹת משקיוֹת וסוֹציאליוֹת עצוּמוֹת, מבריח אוֹתנוּ מעֶמדוֹת־כּלכּלה ראשוֹניוֹת ויסוֹדיוֹת בּמשק האָרץ ועשׂוּי להרוֹס את הרכּבה המקצוֹעי והחברתי של תנוּעת הפּוֹעלים וּלהמית את רוּחה. לא תהא בּזה הפרזה אם אוֹמַר, כּי כּל הסכּנות מצד המתנכּלים “לשבּור” אוֹתנוּ אינן שקוּלוֹת כּנגד פּוּרענוּיוֹת אלוּ, שאין הלבבוֹת מתגעשים עליהן. פּוּרענוּיוֹת אלוּ אינן בּאות עלינוּ בּסופה וּבסערה, ואף לא בּקנטוּר וּבגרימת צער. הן חוֹדרוֹת אלינוּ בּחשאי, אפשר לוֹמר – בּניחוּתא, בּלבוּש נוֹח וּמפתה, פּעמים מתוֹך ריבּוּי שיפּוּרים ונוֹחיוּת בּחיים, פּעמים מתוֹך הרמת שׂכר־העבוֹדה. הן מביאוֹת לנוּ את חוּרבּננוּ, את חוּרבּן תנוּעת הפּוֹעלים, את חוּרבּן עתידנוּ, כּשהוּא עטוּף בּנייר־ממתקים צבעוֹני.

כּאן, בּעמידה בּפני פּוּרענוּיוֹת אלה, נקוּדת ההכרעה. כּאן יֵחָתך גוֹרלנוּ, וגם גוֹרל כּל מלחמוֹתינוּ המדיניוֹת, בּחוץ וּבבּית, יֵחָתך לא על פּי טכסיסים ולא על־פּי תרוּעוֹת־מצבּיאים והכרזוֹת נצחוֹן אוֹ תבוּסה. גוֹרלנוּ יֵחָתך לפי פּעוּלוֹת וּמאמצים, שאינם מכוּוָנים בּמישרין אל מוּל פּני האוֹיב, ולא רבּים מרגישים בּערכּם המכריע.

אַרשה לעצמי להזכּיר, כּי לילה זה שאנוּ פּוֹתחים בּו את מוֹעצתנוּ הוּא ליל־תאריך. בּיוֹם זה לפני חמש שנים התחוֹללוּ מאוֹרעוֹת אָב. אָפיָני למצב הענינים והרוּחוֹת בּארץ שיוֹם זה עבר עלינוּ כּיוֹם־חוּלין רגיל. מן הראוּי שיוֹם זה יהיה לנוּ יוֹם של חשבּוֹן־הנפש.

יתכן כּי בּשביל החברים הצעירים אשר נוֹספוּ עלינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת, אין יוֹם זה אלא תאריך מדברי הימים. אך בּשביל אלה שחיוּ את ימי אָב הרי זה יוֹם שעבר כּחתך דרך בּתרי לבּם, מאוֹתם ימי־נסיוֹן אשר בּהם מוּצג הישוּב פּנים אל פּנים מוּל אימת ההשמדה, ואשר כּל אָדם מן הישוּב רוֹאה את עצמוֹ שוּב כּמי שעליו הוּטל מתן התשוּבה לשאלת הגוֹרל: להיוֹת אוֹ לחדוֹל. מי שיוֹצא מימי־נסיוֹן אלה “בּשלוֹם”, כּלוֹמר, מבּלי שאיבּד את חייו אוֹ את אמוּנתוֹ ואת הרגשת צדקתנוּ, הרי הוּא אָדם שצבר בּקרבּוֹ כּוֹחוֹת גנוּזים. בּאוֹתם הימים, לפני 5 שנים, והימים שבּאוּ אַחריהם, נראה היה מפעלנוּ תלוּי על בּלימה. לא מעטים היוּ קטני־אמוּנה וגם אוֹבדי־אמוּנה אשר היו מוּכנים ללמוֹד מפּגישה זוֹ עם השוֹאָה כּי נגזרה תקותנוּ. בּלילה זה נזכּוֹר את אבידוֹתינוּ: אבידת הרבּה עשרוֹת נפשוֹת. אנשים ישרים, אנשי עמל וּשאר־רוּח, אַנשי הגנה וכבוֹד. מאוֹת פּצוּעים, אלמנוֹת ויתוֹמים. אך לא הקטנה בּאבידוֹתינוּ היא זוֹ: ההזדעזעוּת הנפשית של הישוּב, של ילדי הישוּב, ההזדעזעוּת שעברה וּפגעה בּגוֹלה ועקרה רבבוֹת נפשוֹת צעירוֹת, חסרוֹת משען פּנימי, שלא הספּיק להן כּוֹחן להאמין ולשמוֹר אמוּנים בּיום רעה. עכשיו, לאחר חמש שנים, יוֹדעים וּמוֹדים אוּלי גם קטני־האמוּנה: עברנוּ. לא נפלנוּ. לא בּפּוֹגרוֹם הגוּפני ולא בּפּוֹגרוֹם המשפּטי, שנערך עלינוּ אַחת וּשתים ושלוֹש כּהמשך למאורעות אָב. ואלה שעמדוּ בּמערכת ההגנה בּעצם ימי אב וּבמערכת המדינית שלאַחריהם, אלה שעמדוּ על המשמר וחיזקוּ את הידים הרפוֹת ולא נתנוּ למחנה שיתפּזר לכל הרוּחוֹת, אלה ששקדוּ על כּך שהמפעל לא יפּסק, ושהעוֹבדים יאמינוּ בּצדקתם וּבכוֹחם – רשאים עכשיו לשאוֹב כּוֹח מעמדתם אז לגבּי הנסיוֹנוֹת שאנוּ מתנסים ועוֹד עתידים להתנסוֹת בּהם.

אָז רבּו המתנבּאים שהסתפּקוּ בּמוּעט שבּמוּעט, ואפילוּ אם המוּעט הזה – שבּא לפייס את האוֹיב – לא מצא לו שוֹמעים. עכשיו כּשארץ־ישׂראל היתה ל“מדינה”, כּשיש בצע באָרץ, יש רוָחים ויש חיים קלים בּאָרץ – רבּו המתנבּאים המדבּרים בּגוֹדל־לבב על הגדוֹלוֹת שהגענוּ אליהן, על תקיפוּתנוּ וּבטחוננוּ ורוֹב עשרנוּ. אך כּשם שלא היה ממש רב בּדברי מי שהספּיד אותנוּ בּאותם הימים, כּך אין ממש רב גם בּאוירת־אַל־דאָגה המַקיפה אוֹתנו בּימים אלה וּבצלילי הרהב והתקיפוֹת הנישׂאים עכשיו מכּאן לרחבי־עוֹלם.

אם השׂמחה היא לכך שרבבוֹת אחדוֹת מישׂראל מתפּרנסים כּאן בּרוַח, הרי נכוֹן הדבר. ויש בּזה משוּם נצחוֹן לארץ־ישׂראל. חדל הישוּב להיוֹת יתוֹמוֹ של כּלל ישׂראל. יתוֹם זה היה אמנם מעוֹרר רחמים וּנדיבוּת, אך גם יחסי־בּוז לנצרך וּרצוֹנוֹת של אפּוֹטרופּסוּת וגַבּאוּת. הימים ההם חלפוּ. ארץ־ישׂראל התבּצרה. הישוּב יכוֹל להתקיים בּלי עזרת הגוֹלה. וּבינתים גם הגוֹלה ניטל ממנה כּוֹחה לפרנס את ארץ־ישׂראל.

ודאי יש בּזה משוּם בּשׂוֹרה, שארץ־ישׂראל כּשלעצמה עוֹמדת על רגליה, ואף מתחילה להחזיר משהוּ לגוֹלה החרבה שבּנתה את שממוֹתינוּ. גם אוֹתה ארץ גדולה וּרחבה שהתעמוּלה הציוֹנית אסוּרה בּה, אשר בּעווֹן נאמנוּת לארץ־ישׂראל משתלחים שם אנשים לארץ־גזירה ונכלאים בּפּוליט־איזוֹלַטוֹרים, גם לשם חוֹדרת עכשיו בּשׂוֹרת ארץ־ישׂראל. ומי מנהל אוֹתה? הטוֹרגסין¹. “כּל לירה שנשלחת על ידי הטוֹרגסין עוֹשׂה תעמוּלה חיה לארץ־ישׂראל” – אָמר לי אָדם שהגיע משם. אבל שמחה זעירה על נצחוֹנוֹת זעירים שלנוּ אַל תביא אוֹתנוּ לידי אוֹנאָה עצמית. עוֹד רחוֹקים אָנוּ מאד מאד מהתגשמוּת המגמוֹת אשר למענן קמה וּלמענן הביאָה קרבּנוֹת רבּים תנוּעת הפּוֹעלים בּאָרץ. וימי הגיאוּת האלה, שאנחנוּ גאים עליהם וּשׂמחים בּהם, אינם מקרבים אוֹתנוּ אלא מרחיקים.

“אינפלַציה” של דמי העוֹלה

הכּספים הנכנסים אלינוּ בּשפע מוֹצאים כּכה שבּחלקם הגדוֹל הם לרוֹעץ לנוּ. הרוֹב הגדוֹל של “האוֹפּרציוֹת” הקרקעיוֹת בּאָרץ אינוֹ מוֹסיף לנוּ כּמעט דוּנם חדש. הן מגלגלוֹת וּמעבירוֹת את אוֹתוֹ הדוּנם עשׂר פּעמים מיד ליד. ועשׂר פּעמים הן משלמוֹת בּעדו לממשלה דמי העברה, ועשׂר פּעמים משתלמים עליו דמי סרסרוּת ורִוחי “בּעלים”. מבּחינה לאוּמית־פיננסית אין זוֹ אלא “אינפלציה”, הוֹרדת ערך המטבּע. אלא מטבּע של מי? של העוֹלה היהוּדי. שְוי הסחוֹרה שהעוֹלה היהוּדי יכוֹל לרכּוש בּכספּוֹ הוֹלך וּפוֹחת הוֹדוֹת למאמצי “הבּנין” שלנוּ. עשׂרה סרסוּרים ועשׂרה בּעלים ארעיים “נבנים” על חשבּוֹנוֹ של היהוּדי העוֹלה, אשר הוֹנוֹ הוֹלך ומתנדף. לפנים היה יהוּדי המביא אתוֹ אֵילוּ מאוֹת לירוֹת נחשב לבעל־הוֹן. היה יכוֹל להתנחל אוֹ לפחוֹת לרכּוֹש לו מגרש ולבנוֹת בּית. עכשיו איננוּ יכוֹל לחלוֹם על כּך. טיב עבוֹדת “הבּנין” שלנוּ הוּא בּזה שאָנוּ נבנים על ידי השמטת הקרקע מרגלי העוֹלים.

איני מתכּוון להטפת מוּסר. מאז כּתב אחד־העם את “אמת מארץ־ישׂראל” ועד דברי הפּרידה של בּיאליק² ועד דבריו של אוּסישקין לפני ארוֹנוֹ של פּינסקר – נהגוּ טוֹבי הציוֹנוּת להשמיע כּפעם בּפעם דברי זעם וּכאב על נגע הספסרוּת. הנגוּעים וּמפיצי הנגע לא נרתעוּ. הם בּשלהם עד היוֹם הזה. ערכּם של הדברים היה חינוּכי בּלבד: הם עזרוּ לחנך את היסוֹד האנוֹשי אשר בּחל בּחיי הספסרוּת וּביקש ליצוֹר עוּבדוֹת חיים אחרוֹת. אילוּ היוּ עוּבדוֹת אלוּ חזקוֹת למדי היוּ הן מצילוֹת אותנוּ מנגעי הספסרוּת.

אוּלם העוּבדוֹת הללוּ אינן חזקוֹת כּלל, וּמאידך, מחנה הספסרוּת שוֹרץ וּפוֹרה. לפנים עוֹד היתה הספסרוּת ענין לכנוּפיוֹת קטנוֹת. עכשיו נגוּעים בּה חלקים גדוֹלים בּישוּב, וגם ציבּוּר הפּוֹעלים לא ניקה. גידוּל העליה מרחיב את אפשרוּיוֹת ההנאָה מן הספסרוּת, מרבּה את מספּר הנהנים ממנה, ולוּ גם הנאָה חוֹלפת, אַרעית. והתוֹצאָה אינה זוֹ בּלבד שההון היהוּדי מאבּד את ערכּו, אלא שאדמת ארץ־ישׂראל נעשׂית חתוּמה בּפנינוּ בּשבע חוֹתמוֹת, אפשרוּת ההתנַחלוּת ניטלת מרבבוֹת, ורוּח הישוּב יֹורדת פּלאים.

הקרן הקימת – התריס העיקרי בּפני נגע הספסרוּת

ואם אין אנוּ מאמינים בּתוֹעלת של הטפת מוּסר בּפני נחשוֹל הבּצע המחריב את עמדוֹת העם העברי בּארץ, אין לנוּ אלא להגבּיר את כּוֹחוֹ של אוֹתוֹ הגוֹרם הבּא להציל – כּכל האפשר – את הפּוֹעל ואת המתישב משיני הספסרוּת.

והגוֹרם העיקרי הזה שמוֹ: הקרן הקימת. אילמלא הקימה התנוּעה הציוֹנית את הקרן הקימת, ואילמלא כּיונה הקרן הקימת את מיטב פּעולוֹתיה ליצירת ישוּב חקלאי עוֹבד, לא היינוּ אנחנוּ היוֹם מה שהננוּ. לא היוּ אפשריים לא התנוּעה הקיבּוּצית, לא מוֹשב העוֹבדים, וּממילא גם לא “תנוּבה” וּשאר מוֹסדוֹתינוּ הכּספיים והישוּביים. אפשר שבּוֹדדים מבּין הפּוֹעלים היוּ חוֹדרים דרך סדקים ומתאחזים בּאמצעי מוֹסדוֹת פילַנתרוֹפּיים, אבל כּל אוֹתה יצירה ישוּבית כּבּירה, הישוּב העוֹבד, שׂיא ההישׂגים וּמשׂגב הכּוֹח של תנוּעת הפּוֹעלים, היתה בּלתי אפשרית. הקרן הקימת נתנה לעוֹבד את הקרקע, בּשני המוּבנים: את שטח האדמה ממש ואת הקרקע הרחב שעליו אפשר היה להקים את משק־העבוֹדה.

כּזה היה מפעלה של הקרן הקימת בּשנים הקוֹדמוֹת, כּשהמכשוֹלים העוֹמדים בּפני יצירת ישוּב עוֹבד עוֹד לא היוּ כּל כּך עצוּמים, כּשהאדמה עוֹד לא היתה כּל כּך יקרה – עד לידי שגעוֹן – ומעוּטה עד לידי יאוּש; כּשהספסרוּת עוֹד לא הרימה כּל כּך ראש, כּשהיתה מנחם־מנדלית בּלבד ולא רחבת־מידוֹת ורבּת־אמצעים כּמו שהיא היוֹם.

מצבנוּ הקרקעי בּארץ

עכשיו, בּסיטוּאציה החדשה, החמיר המצב פּי כּמה. למרוֹת עלייתנוּ באוּכלוּסים, אנוּ יוֹרדים, ירידה יחסית, מבּחינת מצבנוּ הקרקעי בּארץ. לפני שנים אחדוֹת אפשר היה למנוֹת כּששה דוּנם אדמה חקלאית על כּל נפש יהוּדית. עכשיו – כּארבּעה וחצי. בּשלוֹש השנים האחרוֹנוֹת רכשה הקרן הקימת כּחמישים וארבּעה אלף דוּנם, כּלומר, כּ־18.000 דוּנם לשנה. אין לי מספּרים מדוּיקים על הפּעוּלה הקרקעית של ההוֹן הפּרטי, אך מקוֹרוֹת נאמנים מעידים שההוֹן הפּרטי לא הוֹסיף אדמה לישוּב אפילוּ בּמידה זוֹ. וּפּיק"א? יש שהיא מוֹכרת מקרקעוֹתיה, אוּלם רישוּמה חדל זה מזמן להיוֹת ניכּר בּרכישת קרקעוֹת. אַל נשכּח: כּל חוֹדש מביא לנוּ, למרוֹת העליה הקצוּצה, אַלפי פּוֹעלים חדשים. הם מתוספים על רבבוֹת הפּוֹעלים חסרי־קרקע אשר בּאוּ לפניהם. שוּב משתלחת בּנוּ המאֵרה הגָלוּתית: אָנוּ צפוּיים להיוֹת גם כּאן, כּמוֹ בּכל העוֹלם, עם נטוּל־קרקע.

שוּם אנטי־ציוֹני, שוּם כּוֹפר בּתקות הציוֹנוּת לא היה יכוֹל לחזוֹת לנוּ חזוֹן־אימים זה, כּי בּעצם תרוּעת־הנצחוֹן של הציוֹנוּת, בּעצם ימי הגיאוּת והפּריחה והבּנין תהיינה הוֹלכוֹת ונכרתוֹת מאתנוּ שתי התקווֹת העיקריוֹת שבּלעדיהן כּל חזוֹן הציוֹנוּת אינוֹ אלא מקסם־שוא: אָנוּ הוֹלכים וּמפסידים יוֹם יוֹם עמדוֹת־עבוֹדה ראשוֹניוֹת, אנוּ חוֹזרים כּאן לקיוּם כּלּכלי־גָלוּתי וכל חוֹדש מוֹסיף וּמשנה לרעה את ההרכּב הסוֹציאלי של הישוּב, ואָנוּ הוֹלכים ונעשׂים כּאן – על אדמת המוֹלדת – עם מחוּסר־קרקע, עם המאַבּד לעוֹלמים את תקוָתוֹ להיגָאל מן התלישוּת והאַוריריוּת.

אין בּדברַי שוּם חידוּש. אף לא התכּוונתי להשמיע חדשוֹת. יש נוֹשנוֹת שאין אנוּ פּטוּרים מלשוּב ולחזוֹר עליהן. כּל תנוּעה של ממש יש לה הנחוֹת־אב הטבוּעוֹת בּדמה. ואם אינן הנחוֹת־שוא הרי היא מאמתת אוֹתן בּחלבה וּבלשדה.

תנוּעת הפּוֹעלים והוֹן לאוּמי

בּמשך שנים רבּוֹת שילבה תנוּעתנו את יצירתה בּרעיוֹן וּבמעשׂה של ההוֹן הלאוּמי, לא בבת אחת הגענוּ לכך. העליה השניה התחילה כתנוּעת פּוֹעלים שׂכירים. לנקוּדת־המוֹצא שימש לה הפּרדסן הנתבּע להעסיק פּוֹעלים עברים. רק לאחר שנות נסיוֹנוֹת הגענוּ לרעיוֹן התישבוּת עצמית, קרקע לאוּמי והוֹן ציבּוּרי. משהגיעה תנוּעת הפּוֹעלים לידי תפיסה זוֹ עשׂתה לא מעט להרמת קרנן של הקרנוֹת הלאוּמיוֹת.

ועדיין לא עשׂה הפּוֹעל בּשביל ההוֹן הלאוּמי מה שיש בּכוֹחוֹ לעשׂוֹת. עדין לא הגיעה תנוּעת הפּוֹעלים לידי הכּרה מלאָה ׂשל כּל חיוּניוּת הקשר שבּין גוֹרל הפּוֹעל וגוֹרל מפעלוֹ לבין גוֹרל ההוֹן הלאוֹמי. יש כּאן משהוּ מפגר בּחיי הנפש של החבר הבינוֹני. הוּא סוֹמך על אחרים שהם יעשׂוּ למען ההוֹן הלאוּמי את האפשר והדרוּש, והוא נוֹטה לסלק את חוֹבוֹ לקרנוֹת ולהתרכּז בּפּעוּלוֹת שאין להן גוֹאל מבּלעדי הפּוֹעל. תפיסה זוֹ לא היתה מוּצדקת גם מלכתחילה, אבל היתה מוּבנת. הפּוֹעל עוֹד היה חלש בּיכלתוֹ, עמד בּעצם הנחת יסוֹדוֹת ראשוֹנים לבנינוֹ וּלארגוּנוֹ, ו“המרכּז” הציוֹני היה חזק וּבעל יכוֹלת, חוּנך על אידיאוֹלוֹגיה כּל־לאוּמית, היה מחבּב וּמוֹקיר את כּל מכשירי הבּניה הלאוּמית ונוּשׂא בעוֹל הקיוּם הכּספּי של התנוּעה הציוֹנית וּמפעליה הישוּביים.

מאז שׂוּדדוּ המערכוֹת. בּאו חליפוֹת רבּות, גבר הפּוֹעל, נתעצם כּוֹחוֹ ונתעמקה הכּרת קשריו עם כּלל התנוּעה הציוֹנית ואחריוּתוֹ לגוֹרלה וּלהנהגתה. וּמחנה המרכּז הציוֹני נתרוֹפף ונתפּוֹרר. נחלש כּוֹחוֹ וּרצוּנוֹ. גברוּ בּו מגמוֹת מעמדיוֹת אנטי־פּוֹעליוֹת. חלקים ניכּרים מתוֹכוֹ אינם עוֹשׂים את חשבּוֹן האוּמה, אלא את חשבּוֹן מעמדם, והם רוֹאים אוּתוֹ בּסתירה לבּניה הלאוּמית אשר הפּוֹעל בּונה. התחילה אפילוּ התנכּרוּת להוֹן הלאוּמי, כּיון שהוּא גוֹרם להתבּצרוּת הפּוֹעל. וּבחסוּת הדגל הלאוּמי התחילוּ מפוֹררים את סמכוּת המוֹסדוֹת הלאוּמיים וּמחריבים את הקרנוֹת הלאוּמיוֹת.

מה שעבר עלינוּ בּשנה זוֹ אוֹמר בּרוּרוֹת להיכן הדברים מגיעים. מפלגה כּ“המזרחי”, אשר ישוּב ארץ־ישׂראל היא בּשבילה גם מצוה דתית, ואשר חבריה יוּשבים בּהנהלת הקרן הקימת, ניהלה בּערב יוּם־כּיפּוּרים זה מלחמה בּקופסאוֹת המסרתיוֹת של הקרן הקימת, הציגה נגדן “קערוֹת” מתחרוֹת. מפלגוֹת ציוֹניוֹת אשר השתתפוּ בּהחלטת הקוֹנגרס – פּה אחד – על מפעל ארלוֹזוֹרוֹב, כיון שהן מלאוֹת “פּרטנסיוֹת” להנהלה הציוֹנית – התכּחשוּ להחלטוֹת הקוֹנגרס, נמנעוּ מלעשׂוֹת את חוֹבתן והפריעוּ את העבוֹדה.

ואחרוֹן אחרוֹן, אוֹתה מפלגה ציוֹנית הדוֹגלת בּשם “ממלכתיוּת” יהוּדית, והעוֹשׂה כּל מה שבּכוֹחה כּדי להרוֹס וּלהחריב כּל ניצן של חיים עצמאיים יהוּדיים, והמשמשת בּכוֹח איבתה לתנוּעת הפּוֹעלים – הנוֹשׂא העיקרי של חיים ממלכתיים יהוּדיים בּארץ – אבן־שואבת לכמה חוּגים בּציוֹנוּת וּבישוּב, מחנכת זה כּמה שנים את נעריה בּשׂנאָה וּבוּז להוֹן הלאוּמי. גיבּוֹרה וּמחַנכה הרוּּחני מתפּאר בּזה שגנב לצרכיו פּרוּטוֹת מקוּפסת הקרן הקימת. בּשנה זוֹ הגיעה תנוּעה זוֹ בּהתפּתחוּתה לידי המסקנה ההגיוֹנית והאחרוֹנה: חרם הקרנוֹת וחינוּך הנוֹער לשבירת הקוּפסאוֹת של הקרן הקימת.

אם כּל מה שעשׂוּ הקרנוֹת עד עכשיו אין בּזה כּדי להעמיד כּל פּוֹעל על הקשר האמיץ שבּין ההוֹן הלאוּמי וּמפעל הישוּב העוֹבד, תבוֹא השׂנאָה לקרנוֹת מצד אוֹיבי הּפוֹעל ותעמיד אוֹתוֹ על כּך. מי שאיננוּ עבד לטרמינוֹלוֹגיה מעמדית מסולפת־המשמעוּת אי אפשר לוּ שלא יכּיר בּדבר כּי כּל אוֹיבי הפּוֹעל, כּל המתפּללים לכשלוֹנוֹ והחוֹתרים “לשבּוֹר” את הסתדרוּתוֹ, בּחרוּ – מתוֹך חוּש מעמדי – בּהון הלאוּמי כּמטרה לחציהם.

אפשר כּי לַמדני השוּלחן־ערוּך המעמדי יטענוּ כּי בּשוּם ספר־לימוּד על מלחמת המעמדוֹת וּבשוּם ספר על הפאשיזם לא מצאנוּ שיהיוּ מוֹנים בּין אמצעי המלחמה נגד הפּוֹעלים גם את החרמת הקרן הקימת. הרי שאין זה נוֹגע בּנוּ. אוּלם נראה שאוֹיב הפּוֹעלים היהוּדי איננוֹ זקוּק לעיין בּספרי־הוֹראָה פאשיסטיים והוּא מחדש לוֹ חידוּשים מקוֹריים בּמלחמתוֹ בּפּוֹעל היהוּדי.

אוּלי יקח לקח גם הפּוֹעל וידע כּי בּמלחמתוּ הוּא אינוֹ צריך להיוֹת משוּעבּד לנוּסחאוֹת מקוּבּלוֹת, אלא עליו לעמוֹד על תוֹכן הדברים ועל אָפיָם, גם כּשהם נתוּנים בּלבוּש יהוּדי מיוּחד.

פּרשת המפעל

ועכשיו מלים אחדוֹת על המפעל עצמוֹ. בּקוֹנגרס האחרוֹן הוּחלט פּה אחד על מפעל אוּסישקין. כּל הכנסת המפעל מוּקדשת לגאוּלת הקרקע. מפּני האוירה הנחמדה השׂוררת עכשיו בּתנוּעה הציוֹנית לא נעשׂתה הפּעוּלה על ידי כּל חלקי התנוּעה הציוֹנית בּבת אחת. הציוֹנים הכּלליים הבטיחוּ להם את “חלקם” ואת עוֹנת פּעוֹלתם. עכשיו הגיע זמן פּעוּלתנו אנוּ. כּל הכּספים אשר יכּנסוּ על ידי חוּגי ארץ ישׂראל העוֹבדת יהיוּ מוּקדשים לרכישת קרקע בשביל התישבוּת עוֹבדת, חלוּצית־הסתדרוּתית. זהוּ הצד הכּללי שבּמפעל זה. ויש כּאן גם נוֹפך מיוּחד: התביעה להשתתף בּמפעל, הנוֹתן כּבוֹד למנחם אוּסישקין.

בּתביעה זו יש בּחינה ציוֹנית־פוֹרמלית ויש בּחינה אישית. אנוּ תוֹבעים מכּל חלקי התנוּעה הציוֹנית ציוּת מלא להחלטוֹת הקוֹנגרס וּתמיכה ממשית בּכל המפעלים המוּכרזים על ידי המוֹסדוֹת העליוֹנים של התנוּעה הציוֹנית. אנוּ מוֹקיעים כּל השתמטוּת. בּיקרנוּ קשה את התנהגוּת המפלגוֹת שהשתמטוּ ממפעל ארלוֹזוֹרוֹב. כּלוּם נהיה כּמותם? אוּמרים כּי אנוּ שׂבעים מַגבּיות, עייפים ממַגבּיוֹת. אך אנוּ התוֹבעים תמיד מאחרים, והרוֹצים לשמש דוּגמה של נאמנוּת, כּלום לא נהיה נאמנים להחלטוֹת שאנחנוּ החלטנו?ּ

ויש גם בּחינה אישית בּדבר. מפעל זה ערוּך לכבוֹד אישיוּת ציוֹנית שאיננוּ נמנה על המחנה המסוּים שלנוּ, אלא נחשב, וּבצדק, כּנחלת התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. עם מנהיגי הציוֹנוּת אנוּ פּוֹעלים יחד בּעבודה משוּתפת פּעמים כּידידים וּכחברים, פּעמים כּמתנגדים וּבני־פלוּגתא, פּעמים מתוֹך היאָבקוּת קשה.

זה האיש מנחם אוּסישקין אתוֹ עוֹבד הפּוֹעל בּארץ מראשית “העליה השניה”. ועוֹד קדמוּ לכך ימי המלחמה נגד אוּגנדה, ימי “הפּרוֹגרמה שלנוּ”³, כּשבּרוּכוֹב נמנה בּין שליחיו ועוֹזריו של אוּסישקין להצלת השׂרידים האחרוֹנים של הציוֹנוּת הארץ־ישׂראלית משיני הכּפירה הטריטוֹריאַליסטית. וּבכל הימים האלה לא תמיד עבדנוּ אתוֹ בּשלוֹם. הוּא אינוֹ מן הרכּים והנוֹחים. וגם אנחנוּ קשים ועזים. יש בּינינוּ צדדים מרוּבּים של שיתוּף ויש גם היאָבקוּת. אנוּ נפגשים מתוֹך רצוֹן משוּתף והבנה הדדית. דרכּנוּ היא לפרוֹשׂ בּגלוּי את כל הניגוּדים ולא להטמין אוֹתם, ויתכן שימָצאוּ פּוֹעלים אשר טינה בּלבּם על אוּסישקין בּעד מעשׂה פּלוֹני אוֹ אַלמוּני, והם יקשוּ לשאוֹל: למה וּמדוּע תחלוֹק תנוּעת הפּוֹעלים כּבוֹד לאוּסישקין, אשר היוֹם אוֹ מחר נעמוֹד אתוֹ בּקשרי מלחמה? ויש שישאלוּ: למה לנוּ להקים יד למי שאיננו מ“אנ”ש"?

ונמצאים גם ישרי־לב ואצילי־רוּח, אשר ידעוּ להסבּיר לפּוֹעל מדוּע עושׂה זאת ההסתדרוּת. אוּסישקין סיפּר לי לפני נסיעתוֹ כּי אחד מ“הצד שכּנגד” אמר לוֹ: “עכשיו אני יוֹדע למה לא חתמת על הכּרוּז להגנת סטבסקי⁴. לא חפצת להפסיד את השתתפוּת הפּוֹעלים בּמפעלך”. סיפּר לי זאת כּדוגמה לאוֹתה שפלוּת האוֹפפת אוֹתנוּ, ואשר איננה יכוֹלה לתאר לעצמה לא את התנהגוּתוֹ של אוּסישקין בּשאלת־מַצפּוּן ולא את התנהגוּתה של ההסתדרוּת בּמפעל בּנין אלא כּקנוּניה שפלה, בּחינת “שמוֹר לי ואשמוֹר לך”. למחרת בּא לידי עלוֹן של מפלגת פּוֹעלים “שׂמאלית” ושם אוֹתה ההסבּרה: ההסדרוּת עוֹשׂה את מפעל אוּסישקין כּגמוּל על אשר לא חתם. יש, כּנראה, שהקצווֹת מאוּחדים בּ… שפלוּתם.

וחפצתי כּאן להסבּיר מפוֹרש, מדוּע זכה אוּסישקין שציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ ונאמני ארץ־ישׂראל העוֹבדת בּגוֹלה ישתתפוּ בּמפעל הכּבוֹד לשמוֹ בּלב שלם, בּלי היסוּסים. יעברוּ ימים והויכּוּחים והניגוּדים החוֹלפים ישָכחוּ מלב, וישארוּ לזכּרוֹן של קיימא הקוים העיקריים, הקוֹבעים את ערך המעשׂים והאישים. ואז אם ישאלוּ לשמוֹת האנשים שחלקם רב בּביצוּר הישוּב העוֹבד בּארץ – יוּזכּר שמוֹ של אוּסישקין בּין הראשוֹנים. הוּא מעוֹלם לא היה חבר למפלגת פּוֹעלים, אך פּעלוֹ של אדם אינוֹ נערך על פּי כּרטיס־החבר שבּכיסוֹ. יש אנשים שעל פּי שייכוּתם המעמדית והמפלגתית הם זרים לפּוֹעל, אוּלם לפי מפעל חייהם הם קרוֹבים לוֹ מאד. וכן יתכן שאדם יחזוֹר בּלי הרף “מעמד, מעמד, מעמד”, כּמי שאומר “קדוֹש, קדוֹש, קדוֹש”, מבּלי שידע לעשׂוֹת משהוּ למען מעמד הפּוֹעלים.

יש חזיוֹן ההוֹלך ונשנה בּתנוּעה הציוֹנית. ודאי שאיננוּ דבר שבּמקרה: נקוּדת־המוֹצא של מנהיגי הציוֹנוּת ועוֹשׂי דברה לא היתה סוֹציאליסטית. אבל על הבּמה הלאומית הם נפגשו בּפּוֹעל. והצו ההיסטוֹרי לוֹחש להם: אין אתם יכוֹלים לבנוֹת את ארץ־ישׂראל בּנין של ממש, אלא אם כּן תוֹשיטו יד לתנוּעת־הפּוֹעלים החלוּצית. מה יכריע אצלם את הכּף, האם הפּניות והמוּשׂגים והאינטרסים המעמדיים אוֹ ההכרח הציוֹני? בּזאת יבָּחנוּ. בּראשית העליה השניה היה הכּל נגדנוּ. גם אחד־העם. ואוּסישקין, בּעל הבית, השמרני, הבין אז לערך העבוֹדה העברית, הבין לערך הפּוֹעל, החלוּץ, השתתף בּיסוּד עין־גנים, תמך בּ“השוֹמר”. רצה בּעליה חלוצית.

ושוּב נפגש הפּוֹעל עם אוּסישקין בּשנים שלאחר המלחמה. הוּא הגיע לארץ מרוּסיה שלאחר המהפּכה הסוֹביטית. רבּים מחבריו, ליבּרלים וּמתקדמים לשעבר, נעשׂוּ ל“אֶמיגרנטים”, וּתפיסתם הציוֹנית נעשׂתה אֶמיגרנטית. הפּחד מפּני הפּוֹעל הביא אוֹתוֹ לזרוֹעוֹת הרביזיוֹניזם. גם עם אוּסישקין לא היו הפּגישוֹת הראשוֹנוֹת קלוֹת. הוא פּחד מפּני הזרמים החדשים בּציבּוּר הפּוֹעלים. ואין ספק, אילמלא היה אוּסישקין איש־הציוֹנוּת, איש החוּשים לקרקע ולעבוֹדה, אילמלא גבר בּו רצוֹן ההגשמה הציוֹנית על יחסיו וּמוּשׂגיו המעמדיים – לא היתה נמצאת לנוּ לשוֹן משוּתפת.

ועכשיו: תעברוּ על פּני העמק, מיגוּר ועד בּית־אַלפא, תלכוּ לעמק חפר, תפנוּ לקרית־חיים, תעברוּ על פּני מחנוֹת הקיבּוּצים בּמוֹשבוֹת וּבנקוּדוֹת התישבוּת האלף – וּתהא זוֹ חוֹבת יוֹשר מצדכם להכּיר, כּי רק בּשיתוּף הגדוֹל אשר בּין הפּוֹעל־החלוּץ לבין נשיא הקרן הקימת בּא כּל זה לעוֹלם.

חוֹבת היוֹשר וחוֹבת הכּבוֹד היא לזכּוֹר זאת ולא רק בּשעת חגיגת יוֹבל, אלא גם בּשעה של היאָבקוּת. חוֹבת הכּבוֹד היא לתנוּעה להכּיר מי הם בּני־בּריתה וּמי הם בּני־הפּלוּגתה המכובּדים שלה והיקרים עליה. בּשעת ויכּוּח וּפלוּגתה הכּרנוּ בּו את האָדם הישר, שכּשהוּא תוֹמך בּנוּ הנהוּ תוֹמך בּיוֹשר־לבב וּכשהוּא מתנגד לנוּ הוּא מתנגד בּגָלוּי וּביוֹשר.

והוּא, אשר סימפּטיוֹת עמוּקוֹת שמוּרוֹת לוֹ בּלבּוֹ לתפיסה הרביזיוֹניסטית, הוּא העוֹין את הדגל האדוֹם, ואשר חששוֹת רבּים יש לוֹ לגבּינוּ, ידע גם בּשעת־נסיוֹן לוֹמר דברים אמיצים ונוֹעזים, מתוֹך שאיפה לטהרת הציוֹנוּת, כּוָנתי לדבריו של אוּסישקין בּמושב הועד הפּוֹעל הציוֹני בּפּראג, כּתוֹצאה מעבוֹדתוֹ בּ“ועדת החקירה”, שנבחרה לבירוּר ההאשמוֹת שמפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל האשימה את החוּגים הבּריוֹניים בּרביזיוֹניזם. הדברים היוּ מחרידים בּמכאוֹבם וּבאמיתם. והם היוּ נשׂגבים בּשאיפתם לקיים את התנוּעה הציוֹנית בּטהרתה.

המַגבּית וערכּה

משהוּ על פּעוּלת המגבּית: יש מתרעמים אצלנוּ על שפע המַגבּיוֹת. יש מרחמים על הפּוֹעל הכּוֹרע תחת הנטל הקשה של המסים והתרוּמוֹת. אין חלקי עם הרחמנים הללוּ. אין לנוּ להתבּייש בּ“מעמסוֹת” הללוּ. לא חסד עוֹשׂה הפּוֹעל עם זּולתוֹ בּתרוּמוֹתיו, אלא גוֹמל חסד לעצמוֹ. אם עוֹד יש הצדקה לרמת החיים הגבוֹהה בּארץ, לשׂכר העבוֹדה הגבוֹה, לבּזבּוּז הדבק גם בּשכבות פּוֹעלים מסוּימות, הרי היא זוֹ: יצירת נכסים ציבּוּריים. מהם יצמח כּוֹחוֹ של הפּוֹעל, מהם ישתפּרוּ חייו, והם יעמדוּ לוֹ בּשעת צרה. כּל פּרוּטה המוּשקעת בּמפעל ציבּוּרי נאמן משתלמת פּי שבעים ושבעה. כּל בּנין, כּל צריף, כּל מפעל תרבּוּתי, כּל משק הנוֹסף לציבּוּר ישמוֹר עליו ממַזיקים, יעזוֹר להשיב התנקשוּיוֹת אָחוֹר. החינוּך לנתינה, לנתינה בּאהבה, הנהוּ חלק חשוּב בּכל תנוּעה רעיוֹנית. והחבר צריך לדעת כּי מס ציבּוּרי וּתרוּמה ציבּוּרית אינם קרבּן אלא חסכוֹן של קיימא.

וּמלה אחת על הערך הציבּוּרי־המדיני של השתתפוּתנו בּקרנוֹת. אנחנוּ התנוּעה שבּידה ההגה של המפעל הישוּבי, של המדינאוּת העברית. אנחנוּ מוֹפיעים בּפני העם השכן וּבפני ממשלת המנדט. בּעיני המוני ישׂראל אנוּ נוֹשׂאים בּזכוּת וגם בּחוֹבה. בּחוֹבה יוֹתר מאשר בּזכוּת. משסים בּנוּ, משׂטינים עלינוּ, אך אנחנוּ מאַחריוּת לא נברח. מעשׂינוּ צריכים לשׂים לאַל את אשמוֹת השקר. עלינוּ לפקוֹח את עיני העם וּלהוֹכיח בּרוּרוֹת מה עוֹשׂה הפּוֹעל בּהיוֹתוֹ אוֹחז את ההגה של ההנהגה הציוֹנית בּידיו. וּמעיקרי הפּעוּלה בּימי “שלטוֹננו” – להרים את קרן ההוֹן הלאוּמי.

למרוֹת ההחרמה ולמרוֹת הבּיטוּל השיטתי מצד “אנשי־המעשׂה”, נמצא עכשיו ההוֹן הלאוּמי שוּב בּמעלה. עוֹלוֹת התרוּמוֹת, ועוֹלה גם האשראי הלאוּמי. ענין המלוה חדל להיוֹת חלוֹם. מאמין אני כּי בּעוֹד זמן־מה נעמוֹד בּפני אפשרוּיוֹת מוּרחבוֹת. ואז – אַל יבוֹא הפּוֹעל כּחלוּץ וּכבעל תכניוֹת בּלבד. יבוֹא גם כּנוֹתן, כּתוֹרם וּמַתרים, כּעוֹשׂה וּמעַשׂה. הפּוֹעל צריך לכבּוֹש לוֹ בּמעשׂיו, בּכל מעשׂיו, את זכוּתוֹ להנהגת העם.

בהסתדרות

מאת

ברל כצנלסון

---

עם חוֹדש ההסתדרוּת

מאת

ברל כצנלסון

(בּפתיחת החוֹדש בּתל־אביב, כ“ז בּכסליו תרצ”ד)¹

א

טוֹב לתנוּעה כי תדע את כּוֹחה. טוֹב לתנוּעה כּי תכּיר את ערכּה. זכּאים אנו איפוֹא בּחג חנוּכּה זה, בּחגיגת י“ג שנים לחנוּכּת בּית העבוֹדה, לבוֹא וּלגוֹלל את היריעה הגדוֹלה של מפעלוֹתינוּ והישׂגינוּ. לאמיתוֹ של דבר אין אנוּ מוֹנים י”ג שנים בּלבד. מנין שנוֹת תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ הוּא כּפלים מי"ג. ועוֹד משהוּ. אנוּ מתקרבים לשלוֹשים שנוֹת תנוּעת העבוֹדה בּארץ.

יכוֹלנוּ לסַפּר וּלספּר, כּיצד מקוֹמץ פּוֹעלים לא־יוּצלחים, עזוּבים, בּוֹדדים, מיוּתרים, אוֹרחים לא־קרוּאים, היינוּ למחנה גדוֹל מלוּכּד וּמאוּגד, אשר אוֹיביו מכריזים עליו כּי לוֹ “השלטוֹן” בּציוֹנוּת, וכי אין תקנה לישוּב אלא אם כּן “ישבּרוּ” את כּוֹחוֹ, את כּוֹח מחנה־העבוֹדה “המשתלט”.

אוּלם, לא פּני עוֹלים חדשים אנוּ מקבּלים הערב, ולא אל קהל הגוֹלה אנוּ מדבּרים פּה. לפיכך אני פּטוּר מלחזוֹר על דברים שהם לנוּ ידוּעים וּמוּבנים מאליהם. לפיכך אדבּר לא על נקוּדוֹת החוֹזק והבּצרוֹן שבּתנוּעתנוּ אלא על נקוּדוֹת־החוּלשה הפּתוּחוֹת לסכּנוֹת.

חשבּוֹננוּ מוּרכּב הרבּה יוֹתר ממה שהוּא נראה לנוּ. אפשר להמשיל עלינוּ את דבריו של אוֹתוֹ חוֹלה פּיקח, שבּשעה שניחמוּהוּ כּי הוּא הוֹלך וחזֵק וּמבריא, ענה ואמר: אכן, אני הוֹלך וחָזֵק, אבל גם מחלתי הוֹלכת וחזקה.

תנוּעתנוּ חזקה ואיתנה. אך אין זה ממידת הכּוֹח שנתעלם מן העוּבדה, כּי לאחר כּל הישׂגינוּ וכיבּוּשינוּ עדיין לא הוּכרעה הכּף ההיסטוֹרית. עיקרי הנגעים בּישוּב לא הוּסרוּ, עיקרי הקשיים לא נפתרוּ.

לפנים היה הפּוֹעל בּארץ כֹּוֹאב, בּכל אשר פּנה, את כּאב בּדידוּתוֹ. הוּא היה בּוֹדד בּמוּבן הפּשוּט של המלה, בּוֹדד כּפרט, בּוֹדד בּמכאוֹביו, חש את יתמוּתוֹ יוֹמם ולילה: בּצפּוֹתוֹ לעבוֹדה בּבּוּרסה של המוֹשבה, בּדפקוֹ על שער הפּרדס הסגוּר בּפניו, בּהתגוֹללוֹ בּ“הוֹטל” המזוּהם והעלוּב, בּבקשוֹ לקנוֹת בּהקפה מאת החנוָני, בּאכלוֹ בּמסעדה לא לוֹ. היתה זאת בּדידוּת טרגית של יצוּר מיוּתם הנראה לאחרים – ולפרקים גם לעצמוֹ – מיוּתר בּעוֹלם, בּדידוּת טרגית של אדם אשר אינוֹ יוֹדע כּי יש טעם וכי יש תפקיד לחייו.

מהבּדידוּת האוּמללה הזאת יצאנוּ מכּבר. יצאנוּ בּכוֹחה של ההסתדרוּת וּמעשׂי גבוּרתה המַתמידים. כּמה מסבלוֹתיו של הפּוֹעל בּבדידוּתוֹ הנם לנוּ עכשו כּזכרוֹנוֹת קדוּמים. ועם זה לא ניטל ממנוּ כּלל וּכלל טעמה של בּדידוּת. אדרבּא, בּדידוּתנוּ העמיקה והחרִיפה. אין זוֹ עוֹד בּדידוּת של יתוֹם, אשר עליה התגבּרנוּ. זהוּ מצב של ציבּוּר אשר נגזר עליו לחיוֹת וליצוֹר וּלהילָחם בּבדידוּת, כּעוֹנש על היוֹתוֹ נאמן לעיקרים ראשוֹניים, על אשר אינוֹ מַשלים ואיננוּ נכנע לכּוֹחוֹת השוֹלטים מסביבוֹ, לכּוֹחוֹת אשר שלטוֹנם וּתקיפוּתם מבוּססים על הממוֹן ועל הנחלה ועל העָבר.

וּמה מאַלף הדבר שבּדידוּת זוֹ אינה פּרי חוּלשתנוּ. אַדרבּא, יש יסוֹד לחשוֹב שזוֹהי תוֹצאָה של בּלוֹקדה מאוּרגנת וּמכוּונת, פּרי הפּחד: פּן ירבּה הפּוֹעל וּפן יגבּר הכּוֹח היוֹצר והמחַדש של הסתדרוּתוֹ. בּלוֹקדה זוֹ המתגבּרת עם צמיחתנוּ, כּעין גמוּל הוּא לנוּ על הישׂגינוּ ועל הכּיבּוּשים שכּבשנוּ לישוּב ולציוֹנוּת.

בּלי שמץ של הפרזה נוּכל לוֹמר כּי תנוּעתנוּ חידשה וקבעה עיקרים ויסוֹדוֹת, שהיוּ לנחלת האוּמה, לקנינים שבּהם תתבּרך. היא שפּתרה שאלוֹת חמוּרוֹת, יסוֹדיוֹת, ששוּם כּוֹח אחר לפניה לא ידע פּתרוֹן להן, אוּלי גם לא בּיקש פּתרוֹן. היא שניגשה גישה ישרה ואמיצה לנגעים מַמאירים בּישוּב, לא התעלמה מהם ולא השלימה להם, כּדרך אחרים, עמדה על שרשם וגם הביאָה אִתה מרפּא.

לפני שלוֹשים שנה ועוֹד לפני עשׂרים שנה היה רעיוֹן העבוֹדה מוקשה, מוּפרך, אוּטוֹפּי. אפילוּ לא חזוֹן רחוֹק, אלא חזוֹן שוא וּדבר־הבאי. ולא רק בּעיני היהוּדי השאנן בּמוֹשבה, אשר חוּנך על בּרכּי הפּקידוּת הבּרוֹנית וישכּח את חלוֹמוֹת נעוּריו, לא רק בּעיני הפּרדסן בּמוֹשבה, גם גדוֹלי הדוֹר, לילינבּלוּם ואַחד־העם, ויתרוּ על עבוֹדה עברית. עוד לפני עשׂרים שנה ראָה אַחד־העם את מציאוּתוֹ של עוֹבד עברי בּאָרץ מן הנמנעוֹת. הוּא הצליח לתאר לעצמוֹ את גאוּלת ישׂראל בּלי מציאוּתוֹ של עוֹבד יהוּדי.

והנה קם קוֹמץ אנשים ללא נחלה וּרכוּש, ללא זכוּיוֹת שבּעבר, ללא עמדה בּחברה. בּאוּ בּחוּרים בּלוּאים ויחפים והטילוּ על עצמם את פּתרוֹן חידת הקיוּם האנוֹשי לבית ישׂראל. הם ראוּ בּבהירוּת, כּמוֹ שלא ראָה שוּם אָדם לפניהם, את החרפּה ואת האי־אפשרוּת שבּחיי־אויר, בּטלה ותַווכנוּת כּיסוֹדוֹת קיוּם לישוּב ולאוּמה. והם גילוּ את המוֹצא דרך עצמם וּבשרם, גילוּ אוֹתוֹ כּיחידים והוֹרוּ אוֹתוֹ להמוֹנים: חיי עבוֹדה! הם הוֹציאוּ את הישוּב ממצב של פּרזיטיוּת, של קלוֹן לאוּמי, של ניצוּל זרים ושעבּוּד לזרים. הם הוֹציאוּ את מפעל הגאוּלה משפלוּת, מאַפסוּת, מזיוּף, והחזירוּ לוֹ את ראשוֹניוּתוֹ, את אמיתיוּתוֹ, את אפשרוּת קיוּמוֹ החמרי ואת הצדקתוֹ המוּסרית. הם הנחילוּ לתנוּעה הציוֹנית מכּוֹחם, מיצירתם. הם יצרוּ וחידשוּ בעבוֹדה וּבמשק וּבלשוֹן וּבספרוּת, וּבאִרגוּן הציבּוּרי, קנינים של ממש, המשמשים מוֹפת גם למתנגדיהם־מחַקיהם.

עכשיו אָנוּ רוֹאים כּי העיקר המוּפרך והאוּטוֹפּי של עבוֹדה עברית נעשׂה מן המוּסכּמוֹת והמקוּבּלוֹת, וגם מתנגדיו וּמנַדיו של הפּוֹעל העברי והסתדרוּתוֹ נשבּעים אמוּנים, בּקוֹלי־קוֹלוֹת, לעבוֹדה עברית.

עכשיו אָנוּ רוֹאים כּי הכּלל שנתחדש בּבית־מדרשה של תנוּעת העבוֹדה, כּי ארץ־ישׂראל מַצריכה הכשרה, הכשרת ידים והכשרת לבבוֹת (כּלל זה שמתנגדינוּ אינם חדלים לקעקע אוֹתוֹ בּראוֹתם בּו מקוֹר ל“שלטוֹן” שלנוּ), הוֹלך ונעשׂה לצוֹרך מוּסכּם וּמקוּבּל בּכל חוּג המארגן את עליית אנשיו לעבוֹדה. הנוֹער הציוֹני הכּללי והנוֹער המזרחי דוֹגלים בּ“הכשרה”, ואפילוּ “אגוּדת ישׂראל” מרימה על נס את החלוּציוּת ואת מפעלי ההכשרה של צעיריה.

זכוּת היא לתנוּעת הפּוֹעלים שהיא מחַדשת ויוֹצרת ערכים לאוּמיים וחברתיים, אשר מפּירוּריהם מתפּרנסים גם יריביה וּמקטרגיה. אוּלם בּאוְירה של מלחמת־אזרחים הנטוּשה בּישוּב אין איש רוֹצה לזכּוֹר לנוּ זכוּת זוֹ, כּשם שאין רוֹצים לזכּוֹר לנוּ כּיצד פּרצנוּ אנחנוּ גדרוֹת וּפתחנוּ שערים לעליה, כּשם שאין רוֹצים לזכּוֹר לנוּ מה היינוּ לישוּב בּימי פרעוֹת וּמַשבּרים, מימי השמירה הראשוֹנה ועד הגנת ירוּשלים ועד העמידה על המשמר בּימי אָב תרפּ"ט וּבימי הנסיוֹן שלאחריהם. מתוֹך איבה וּמשׂטמה שוֹכחים וּמשכּיחים וּמתכּחשים. בּשוֹגג וּבמזיד.

השׂנאה אלינוּ מקלקלת את שוּרת־ההגיוֹן, את שוּרת האוֹריֶנטציה המדינית והחשבּוֹנוֹת הלאוּמיים. אנשים המוֹדים בּצדקת הקו הפּוֹליטי שלנוּ, המכּירים כּי שיטתנוּ המדינית היא היא המוֹנעת את הישוּב מפּוּרענוּיוֹת וּמחוּרבּן והיא השוֹמרת וּמגינה על אפשרוּת של התקדמוּת והתבּצרוּת ישוּבית – אנשים המוֹדים בּכל זה מוּכנים מתוֹך שׂנאָתם אוֹתנוּ לתת יד לכל עוֹשׂי פּרוֹבוֹקציוֹת, לכל מי שזוֹרע פּצצוֹת־מוֹקש על דרך המפעל הציוֹני, לכל מי שמַדגיר בּחיקוֹ זעזוּעים חדשים לישוּב, לכל מי שנוֹתן חרב בּידי אוֹיב, – לתת יד לכל אלה מתוֹך תקוה שבּנַקרם עין אחת למפעל הציוֹני־ישוּבי ינַקרוּ שתי עינים להסתדרוּת העוֹבדים.

אנשים אשר דרך ההסתדרוּת לא ישרה בּעיניהם, על שוּם מַעמדיוּתה הפּוֹעלית, על אשר היא שוֹקדת על יחסי שלוֹם עם המוֹני העם השכן, על אשר אין לבּה הוֹלך אַחרי הכרזוֹת והפגנוֹת מדיניוֹת ואחרי פּוֹליטיקה של פּרסטיז’ה לאוּמית – אנשים אלה, אשר רוֹממוּת הציוֹנוּת הגדוֹלה בּגרוֹנם, מבקשים מחסה בּצל המַעמדיוּת הבּעל־גוּפית המכריזה כּי יש לקבּוֹע תחוּמים לעליה ולעבוֹדה עברית והמסַייעת בּידי השלטוֹן המתנכּל לעליה ולעבוֹדה העברית וּמעמידה את עצמה לרשוּתוֹ בּנימוּקים “ראוּיים לתשׂוּמת־לב”, וגיבּוֹרי האַל־מַעמדיוּת והלאוּמיוּת הצרוּפה רוֹאים את הקוֹלוֹת ואת הידים המוּשטוֹת לברית זוֹ של בּעלי־האחוּזוֹת שלנוּ עם הרָשוּת המתנכּלת ואין פּוֹצה פּה וּמצפצף.

ב

אני מציין זאת לא לשם הטפת מוּסר. למי נוֹכיח, למי נַטיף? לחוֹלי השׂנאה המעמדית, למהגרים פּוֹליטיים, לכפוּיי־זכּרוֹן? אוירת האיבה נגדנוּ משתקת את גלי המַצפּוּן הלאוּמי, וגם שעה הרת חרדוֹת והכרעוֹת חמוּרוֹת כּשעתנוּ אינה מעוֹררת לתשוּבה. מה נאמר עוֹד ולא אמרנוּ בּמשך שלוֹשים השנה של הטפה לאוּמית? לא אשמתנוּ היא אם בּאוירת האיבה האוֹטמת אזנים לכל הגה הגיוֹני ועניני היוֹצא מפּינוּ אנוּ חדלים להאמין בּתוֹעלת ההוֹכחה וההסבּרה לגבּי הבּר־פּלוּגתא, ההוֹפך להיוֹת אוֹיב בּנפש. הכּל נעשׂה כּדי לעקוֹר מלבּנוּ את האמוּנה בּתוֹעלת ההטפה הלאוּמית. עוֹד מעט ונחדל אפילוּ להתמרמר. עוֹד מעט ונתרגל לקבּל כּל שפלוּת וכל בּגידה וכל התכּחשוּת השוֹרצת מסביבנוּ כּדברים ש“בּדרך הטבע”.

אין אני מציין זאת אלא למעננוּ, למען נכּיר את מצבנוּ, למען נדע את גוֹרלנוּ, גוֹרל הפּוֹעל, אשר בהיוֹתוֹ נאמן לעצמוֹ ולשליחוּתוֹ הלאוּמית הוּא מקים נגדוֹ חלקים תקיפים בּחברה, תקיפים בּכוֹח הרכוּש, בּכוֹח תמיכת השלטוֹנוֹת, וּבכוֹחם לקנוֹת ולשׂכּוֹר עטים וּפיוֹת וּמַצפּוּנים וּלהכּוֹת בּסַנורים עיני רבּים. עלינוּ להכּיר את הגוֹרל הזה, להכּיר וּלהתגבּר עליו.

“להתגבּר” – אין מַשמעוּתוֹ של הדבר לברוֹח מן המערכה וּלהסתלק מן היעוּד הלאוּמי, אין משמעוּתוֹ לבקש מחסה בּהסתגרוּת כּיתתית וּמעמדית צרה. לא בּאלה תקוַת הנצחוֹן, לא בּאלה הפּתרוֹן לשליחוּת ההיסטוֹרית של כּלל הפּוֹעלים.

יתכן כי מתוֹך יאוּש שלא מדעת יבקש לוֹ הפּוֹעל מוֹצא בּהסתגרוּת וּבהתכּווצוּת, בּבריחה מהמערכה הכּללית של האוּמה. יתכן שבּדרך זוֹ, הכּרוּכה בּאָבדן שיווּי־המשקל הרוּחני של תנוּעת הפּוֹעלים, יוּתן פּוּרקן־מה להרגשוֹת מתפּרצוֹת. אך לא בּאלה יוּחג נצחוֹן הפּוֹעל. אדרבּא, בּצאתוֹ בּדרך זוֹ ימלא את המַאוַיים של אוֹיבים הרוֹצים לראוֹתוֹ מסתלק לקרן־זוית, מלא התמרמרוּת והתפּרצוּת אין־אוֹנים, מוַתר על תקוָתוֹ להיות רוֹב האוּמה, מַדריך האוּמה.

אין זוֹ שאלה של תנוּעתנוּ בּארץ בּלבד, זוֹ היא הבּעיה הגדוֹלה של תנוּעת הפּוֹעלים הסוֹציאליסטית בּכל העוֹלם כּוּלוֹ. לאחר עשׂרוֹת שנים של נצחוֹנוֹת הננוּ עדים עכשיו לירידוֹת עצוּמוֹת, לאבדן הישׂגים שנכבּשוּ בּמאמצים כּבּירים וּבמסירוּת־נפש. תבוּסה זו של התנוּעוֹת הסוֹציאליסטיוֹת אינה מכּה למעמד הפּוֹעלים בּלבד, זוֹהי פּוּרענוּת עוֹלמית. ואין כּל בּיאוּר אחד למה שקרה לעינינוּ בּלתי אם שהפּוֹעל, משהגיעה שעת ההכרעה, לא ידע לכבּוֹש את נפש ההמוֹנים. אוֹיבי הפּוֹעל לא היוּ אלא מיעוּט קטן בּקרב העם, ואת שלטוֹנם על ההמוֹנים החזיקוּ בּעזרת כּוֹחוֹת חמריים וּצבאיים. שׂוּמה על הפּוֹעל להוֹציא את המוֹני העם מתחת שלטוֹן זה בּחוֹזק יד וּבחוֹזק רוּח. אוּלם כּאן הכזיב כּוֹחוֹ של הפּוֹעל, כּאן הכשילה אוֹתוֹ מסוֹרת ההצטמצמוּת המעמדית.

בּרגע מר זה לתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה, לעוֹלם האנוֹשי כּוּלוֹ, יכוֹלה תנוּעתנוּ, הצעירה בּתנוּעוֹת הפּועלים, להבּיט בּרגש של סיפּוּק, בּמשהוּ של גאוה, על עמדתנוּ המבוּצרת. אך אַל נתגאה. אין זה ענין להתנַשׂאוּת. יש להכּיר בּמציאוּתנוּ המיוּחדת, שעזרה לנוּ ללכת מהישׂג אל הישׂג.

אתם יוֹדעים יפה את כּוֹחוֹ וערכּוֹ של האִרגוּן המקצוֹעי ושל המלחמה המַתמידה על תנאי עבוֹדתוֹ וקיוּמוֹ של הפּוֹעל בּמקצוֹעוֹ. אוּלם כּשנַשוה את כּוֹחנוּ עם כּוֹחן של הסתדרוּיוֹת מקצוֹעיוֹת אחרוֹת ניוָכח שעיקר כּוֹחנו הוּא בּזה שלא ראינוּ את עצמנוּ כּהסתדרוּת־פּוֹעלים מקצוֹעית בּלבד. לא צימצמנוּ את אָפקה הלאוּמי והאנוֹשי של מלחמת הפּוֹעל, כּאשר עשׂוּ גדוֹלים וּמפוּרסמים בּתנוּעוֹת הפּוֹעלים, שראוּ בּצמצוּם זה אוֹת לרדיקליזם מחשבתי וּלנאמנוּת מעמדית.

עמנוּ גדוֹל וּמפוּזר, רב־כּוֹחוֹת וחסר־כּל, מחוּסר קרקע וּמחוּסר עבוֹדה. לפיכך אין שחרוּר סוֹציאלי לפּוֹעל היהוּדי שלא בּדרך השחרוּר הלאוּמי. וּלפי שגאוּלתוֹ הלאוּמית מוּתנית מיצירת עבוֹדה וקרקע לעם, הרי שאין שחרוּר לאוּמי בּלי התהווּתוֹ וגידוּלוֹ של העוֹבד העברי, המשתמש בכל כּוֹח התלכּדוּתוֹ ואִרגוּנוֹ לכבּוֹש לעצמוֹ שטחי עבוֹדה וּתנאי קיוּם אנוֹשיים.

מכּאן התנאים המיוּחדים להתקדמוּת המפעל הישוּבי, מכּאן המקוֹם המיוּחד שהפּוֹעל העברי תוֹפס וצריך לתפּוֹס בּמפעל ההגשמה הציוֹנית, מכּאן האוֹפי החלוּצי של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית, מכּאן החתירה לרוֹחב הראִיה והיקף הפּעוּלה שאינם מצוּיים בתנוּעוֹת אחרוֹת.

מן הרגע הראשוֹן, בּעוֹד פּעוּלתנוּ דלה וּזעירה, היה כּיווּנה לקראת אפקים רחבים. בּעוֹד היינוּ מעטים וחלשים ראינוּ את עצמנוּ כּחלוּצי מעמד עוֹבד, כּמחנה העוֹבר לפני העם, וּלפי זה קבענוּ את תפקידינוּ. ועוֹד בּטרם בּגרנוּ לפעוּלה ישוּבית עצמאית כּבר ניכּרוּ בּנוּ אוֹתוֹת של שני קוים עיקריים, שקבעוּ אחר־כּך את דמוּתה של תנוּעתנוּ. שני יסוֹדוֹת אלה הם: החברוּת הפּוֹעלית והכּרת שליחוּתנוּ החלוּצית בּחיי האוּמה.

יסוֹד החברוּת בּקע ועלה בּתנוּעתנוּ מימיה הראשוֹנים. הבּדידוּת והיתמוּת העמיקוּ את קשרי החברוּת. העזוּבה והמצוּקה המריצוּ לעזרה הדדית. זוֹ היתה מתחילתה יוֹתר מעזרה הדדית בּלבד. מראשיתה היה טמוּן בּה גרעין השויוֹן. מכּאן צמחוּ השאיפוֹת לצוּרוֹת חיים וּמשק על יסוֹד השיתוּף, האחריוּת ההדדית, השויוֹן וההתלכּדוּת החברתית.

מראשית היוֹתנוּ פּעמה בּנוּ ההכּרה כּי אנוּ שלוּחי עם עני, כּי לא בּמקרה בּאנוּ הנה, וכי אין פּתרוֹן לנוּ מבּלעדי פּתרוֹן לשאלת החיים של האוּמה.

מכּאן נטייתנוּ למדוֹד ולשקוֹל וּלהעריך כּל מעשׂה וכל צעד, כּאילוּ הוּא בּא להכריע את כּף המאזנים בּחיי העם לשבט אוֹ לחסד. מכּאן הרצוֹן החי להתאים כּל עשׂיה אל הפּתרוֹן האחד, למצוּקת העם. מכּאן החרדה לקראת עליה וּלגוֹרל העוֹלה. מכּאן הדאגה למצב בּגוֹלה וּלחינוּך הדוֹר והכשרתוֹ, מכּאן המאמצים להתווֹת דרכים לתנוּעה הציוֹנית, על אף כּל האַכזבוֹת. האמַנוּ כּי לגדוֹלוֹת נוֹצרה תנוּעת העבוֹדה, הרגשנוּ בּמַשב הרוּח של הגדוֹלוֹת ולמדנוּ לנטוֹת קוים מן הקטנוֹת של פּעוּלוֹתינוּ יוֹם יוֹם אל הגדוֹלוֹת שבּמרחק.

צירוּף זה של נאמנוּת חברית ונאמנוּת לאוּמית הוּא שעמד לנוּ בּמַשבּרים קשים שעברוּ עלינוּ, בּימים שנדמה היה כּאילוּ כּבר נגזרה עלינוּ כּלָיה. וימי־נסיוֹן כּאלה היוּ רבּים: ימי המלחמה והגירוּשים, פּרעוֹת תרפ“א, מַשבּרי חוֹסר־העבוֹדה בּשנוֹת 1923 ו־1926, מאוֹרעוֹת אב תרפ”ט. אילמלא עמדנוּ אנחנוּ על עמדֵנוּ בּימים אלה, כּשאלפים התפּזרוּ וּברחוּ ונתיאשוּ, ספק אם אפשר היה להתפּאר בּגיאוּת של עכשיו.

מזיגה זוֹ של חברוּת וחלוּציוּת, שיש לראוֹתה כּהעפּלה מַתמדת אל מַכּסימַליזם פּוֹעלי וּמַכּסימַליזם לאוּמי, היא שליכּדה את מחנה הפּוֹעלים בּארץ ועשׂתה אוֹתוֹ חטיבה אחת, ששמה: הסתדרוּת העוֹבדים העברים הכּללית בּארץ־ישׂראל. בּמזיגה זוֹ סוֹד אחדוּת תנוּעתנוּ, סוֹד כּוֹחה ועָצמתה, וכל עוֹד מזיגה זוֹ קיימת לא יוּכל לנוּ שוּם “שוֹבר” וּמַשבּר.

אבל גם הישׂג זה, הנעלה על כּל הכּיבּוּשים החמריים והמשקיים שכּבשנוּ, עוֹמד כּפעם בּפעם למבחן. אין זה כּיבּוּש חיצוֹני, שכּיון שנכבּש פּעם הרי הוּא עוֹמד בּתקפּוֹ. אין זה בּית, אשר אם בּנית אוֹתוֹ הרי הוּא עוֹמד וקיים. זהוּ כּיבּוּש נפשי הטעוּן חידוּש כּל יוֹם, המתנסה כּפעם בּפעם בּמבחנים חדשים וחמוּרים. ועלינוּ לראוֹת כּל נסיוֹן חדש כּכוּר־מַצרף לחישוּלוֹ. שאם לא כּן עלוּל הוּא להפסיד את מתיחוּתוֹ ואת קפיציוּתוֹ.

גם בּימי גיאוּת וגידוּל אין לנוּ האפשרוּת לשקוֹט על כּיבּוּשינוּ. יש ויש לבדוֹק אם תוֹך כּדי התרחבוּת אין אנוּ בּאים לידי התרוֹפפוּת. הפּתגם אוֹמר: “מרבּה נכסים מרבּה דאגה”. וההלצה היהוּדית מוֹסיפה: “יהי רצוֹן שמכּל הדאגוֹת לא תשתייר אלא דאגה זוֹ”. ואף על פּי כן הרי זוֹ דאגה של ממש. כּל עוֹד היינוּ מעטים וחלשים היוּ גם המִקסָמים והפּיתוּיים מוּעטים. משמתרבּים הנכסים, משמתרבּה המחנה – מתרבּים גם פּיתוּיי השׂטן.

הנה, למשל, יסוֹד השויוֹן בּחיינוּ. לשויוֹן מלא וּמקיף לא הגענוּ גם בּימים קוֹדמים. אבל כּל עוֹד היה המחנה מעוֹר אחד לא היה הבדל בּין פּוֹעל בּעל משק וּפוֹעל מחוּסר משק, בּין פּוֹעל פּשוּט וּפוֹעל מקצוֹעי, בּין עוֹבד יוֹמי לבין עוֹבד בּקבּלנוּת – ועל הרוֹב לא היה נדרש כּיבּוש־יצר מיוּחד וּמאמצים הסתדרוּתיים וּפרטיים מיוּחדים כּדי לקיים את מגמת השויוֹן בּחיינוּ. גם ההבדל בּין חיים בּקבוּצה לחיים מחוּצה לה היה בּוֹ יוֹתר ענין של טעם וּנטיה חברתית מאשר הבדל חמרי.

עכשו קוֹרצים לפּוֹעל כּל מיני פּיתוּיים: הרי אתה בּעל־מקצוֹע, למה תישאר בּין חבריך. צא והשׂתכּר הרבּה, תעזוֹר לקרוֹביך וגם תעשׂה לנפשך. יש קוֹפצים רבּים עליך וּבידך להיוֹת מנהל אוֹ קבּלן. וגם רוָחים צדדיים נשקפים לך, אם תפרוֹק מעל צוארך את עוֹל החוּמרוֹת ההסתדרוּתיוֹת, ועל אחת כּמה וכמה אם תסכּים לעבוֹר למחנה אחר.

עוֹד זכוּרים לרבּים ימי הגיאוּת של 1925, וקוֹדם לה תקוּפת הכּבישים המזהירים. הרוָחים בּערים וּבכּבישים הוֹציאוּ כּמה פּוֹעלים מן הכּפר, ואחר כּך מן הארץ. גשם הזהב הקצר והחוֹלף לא הרוָה את שׂדוֹתינוּ. אדרבּא, הוּא הרבּה קמילה וּכמישה. ההסתגלוּת ל“קוֹניוּקטוּרה” הלכה חיש מהר וכאשר חלפה – נמצאוּ האנשים מחוּסרי הסתגלוּת לימים הקוֹדרים. הכּיסים שהיוּ מלאים קוֹדם נמצאוּ עכשיו ריקים. ואצל רבּים נתרוֹקנוּ גם הלבבוֹת. כּמה מן הפּוֹעלים, שהשׂתכּרוִּ כּל כּך יפה בּשנוֹת הגיאוּת, התיחסוּ בּלי אֵמוּן וּבלי רצוֹן אל כּל הצעה התישבוּתית. הפּלג העירוֹני והקבּלני עמד אז מן הצד לכל מאמצי ההתישבוּת של ההסתדרוּת. החבר ה“מצליח” והמשׂתכּר בּטח בּעצמוֹ הרבּה יוֹתר מאשר בּכוֹח היצירה של כּלל הפּוֹעלים.

בּמה עלתה לנוּ תקוּפת הגיאוּת ההיא? בּפיזוּר של אלפים על פּני שבעה ימים. בּשנתים של רעב וקלוֹן. בּפלוּגוֹת “פּליטים” שבּרחוּ מן המערכה. אם תצאוּ בּעקבוֹתם של מאַרגני הפרת שביתוֹת ושל האידיאוֹלוֹגים של שבירת ההסתדרוּת ושל הלוּמפּן־פּרוֹליטרים־המשׂכּילים שהשׂכּירוּ עצמם לקוֹב את תנוּעת הפּוֹעלים – וּמצאתם כּי כּל אלה מקוֹרם בּשכבת אנשים שדבקוּ בּמחנה הפּוֹעלים, בּשעה שראוּ אוֹתוֹ הדוֹם לשלטוֹן וּלהתעלוֹת (אם קטנה ואם גדוֹלה), ונמלטוּ על נפשם בּבוֹא ימי הפּוּרענוּת וההתרוֹפפוּת, ונדמה היה להם כּי שעתנוּ חלפה.²

בּספרי ימיה של תנוּעתנוּ רשוּמוֹת כּמה אבידוֹת. לאחר שנוֹת יסוּרים שבנוּ והתגבּרנוּ במאמצים מחוּדשים, מאז גם כּבשנוּ נוֹספוֹת. גם גדל המחנה. גדל נסיוֹננוּ המשקי. למדנוּ מאז. הוֹספנוּ שרשים בּהתישבוּת וּבשיכּוּן, הכנסנוּ גם את הפּוֹעל העירוֹני למעגל ההתישבוּת. התחלנוּ לדאוֹג ליוֹם מחר. הנחנוּ סוֹף סוֹף יסוֹד־מה לקרן חוֹסר־העבוֹדה.

אך גם עכשיו אין אנוּ רשאים לשקוֹט על ימי הגיאוּת ולתת לדברים לשטוֹף במהלכם. יש להרים את דגל הפּוּריטניזם ההסתדרוּתי. לחדש את ימי האֶתיקה ההסתדרוּתית, המַחמירה וּמַקפּידה, ועם זה היא אנוֹשית וחיוּנית. יש להגבּיר את מגמת השויוֹן, לקיים תנוּעה של אנשים החיים ללא ניצוּל זוּלתם והמחרימים בּתוֹכם כּל אבק־ניצוּל. יש לשמוֹר בּהקפּדה על עמדוֹת חמוּרוֹת וּבלתי נוֹחוֹת. היוֹם הן נעזבוֹת בּקלוּת־דעת וּמחר נבקש להחזיקן ולא נוּכל.

יש כּוֹח בּידי התנוּעה ליצוֹר אוירה העוֹזרת לפרט לחיוֹת חיי חלוּץ, להתגבּר על חוּלשוֹת ועל פּיתוּיים, כּשם שהאוירה מסביב, אוירת הבּעלי־בּתיוּת “הלאוּמית”, יוֹצרת וּמַרבּה פּיתוּיי ספסרוּת וּבריחה מחלוּציוּת.

ג

שנה וחצי – ואוּלי קרוֹב לשנתים – אָנוּ נישׂאים על גלי הגיאוּת. אין אתנוּ יוֹדע כּמה עוֹד תארך. העליה היא היא המפרנסת את הגיאוּת. מבּחינת הזרימה והנהירה לארץ, מבּחינת הכּוֹחוֹת המכּים ולוֹחצים וּפוֹלטים ודוֹחפים את שארית ישׂראל לנהוֹר אלינוּ – אפשר היה לצפּוֹת לגיאוּת ממוּשכת. אלא שלא רק כּוֹחוֹת חוּץ קמים עלינוּ לבלע את העליה. הגיאוּת עצמה היא תוֹפעה הרת־סתירוֹת, וּמתוֹכה גוּפה גדלים הכּוֹחוֹת המקצצים את ימיה.

וייצמן היטיב להגדיר את מַשמעוּת המלה עליה: עוֹלה קרוּי רק זה הפּוֹתח שער לבּא אחריו. מי שנוֹעל את השער בּפני הבּאים אחריו לָאו שמוֹ עוֹלה. העליה המגרשית, הספסרית, אינה פּוֹתחת שערים, אלא סוֹגרתם. היא מנפּחת את השְוִי הכּספּי של מה שהוּשקע בּארץ וּמפחיתה את הערך הריאַלי של הוֹן־ההשקעה היהוּדי הבּא והעתיד לבוֹא לארץ. מאת בּעל ההוֹן הגדוֹל היא גוֹזלת את שוי כּספּוֹ, ואת בּעל ההוֹן הבּינוֹני והקטן היא מקפּחת עד כּדי מניעת האפשרוּת מהם להסתדר בּארץ. היא חוֹסמת בּפנינוּ את הדרך לקרקע. היא נוֹטלת מבּעל בּית־החרוֹשת את הבּרירה להקים את מפעלוֹ בּמקוֹם הרצוּי והכּדאי לוֹ. העוֹלה, שהיה קוֹדם נחשב לאמיד, נעשׂה בּגללה חסר־בּית, כּמעט חסר־תקוה להקים לוֹ בּית. בּהפקיעה את שׂכר־הדירה ואת דמי־החנוּת ואת מחירי המצרכים היא מיקרת את שׂכר העבוֹדה, בּלי שתהיה לוֹ לפּוֹעל טוֹבת־הנאה מזה. וּבחשבּוֹן סוֹפי היא נוֹטלת מתוֹצרתנוּ את האפשרוּת לעמוֹד בהתחרוּת בּשוָקי העוֹלם וחוֹתרת תחת קיוּמנוּ הכּלכּלי בּארץ ותחת העליה (גם בּשעה שהיא דוֹגלת ב“חוֹפש העליה” ועוֹשׂה לה מזה קרנים).

הפּוֹעל הנהוּ קרבּן הספסרוּת כּדייר, כּצרכּן, כּמתישב וגם כּיצרן. האוירה המנוּפּחת עוֹקרת את הפּוֹעל מתוֹך עמדוֹת שהשריש בּהן, מסַכּנת את העמדוֹת גם בּשעה שהיא ממתיקה את מלאכת ההריסה בּהרמת שׂכר עבוֹדה, הרמה שלאמיתוֹ של דבר אינה אלא פיקציה, ולפרקים גם מכשוֹל.

הפּוֹעל־הפּרט שׂמח לכל העלָאַת שׂכר, גם אם היא מדוּמה, גם אם היא נקנית בּמחיר של השמטת עמדוֹת ועקירת הפּוֹעל ממעמדוֹ.

אך ההסתדרוּת צריכה לשאוֹל את עצמה בּמקרים כּאלה: לשׂמחה מה זוֹ עוֹשׂה? היא חייבת להבחין בּין העלָאַת־שׂכר משקית וּבין העלאה ספּקוּלַטיבית. מה שהפּוֹעל מקבּל מעוֹדף־הערך אשר הוּא יוֹצר בּעבוֹדתוֹ – הרי זה כּיבּוּש מעמדי. מה שהפּוֹעל זוֹכה בּוֹ מן ה“דליקה”, מקלקוּלַציוֹת על מחירי־דירה מוּפקעים, פּוֹשטי עוֹר העוֹלה החדש, מהתחרוּת הקבּלנים בּגלל פּוֹעל מקצוֹעי וּבגלל חוֹסר עליה – אין לראוֹתוֹ כּכיבּוּש מעמדי, כּעליית שׂכר העוֹבד, אלא כּשוּתפוּת לרוָחים ספּקוּלַטיביים.

אלה הם פּירוּרים מן השוּלחן הדשן של הספסרוּת הנוֹפלים בּחלקוֹ של הפּוֹעל ה“יחסן”. ערכּם לגבּי המצב הכּלכּלי של כּלל הפּוֹעלים הוּא כּערכּם ה“מעמדי” של רִוחי נוֹשׂאי “משלוֹח־מנוֹת” בּפוּרים. “כּיבּוּשים” מסוּג זה עתידים להתעוֹפף עם נשיבת רוּח ראשוֹנה של שנוּי־הוסת בּקוֹניוּנקטוּרה. וּשׂכרם הארעי לגבּי שכבה דקה של פּוֹעלים יוֹצא בּהפסדם לכוֹח כּלל הפּוֹעלים וּלאחדוּתוֹ המעמדית.

לפיכך אני רוֹאה את תפקיד מלחמתנוּ המקצוֹעית בּימי הגיאוּת לא בּחיזוּק כּוֹח תביעתן של השכבוֹת המיוּחסוֹת שבּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, הראשוֹנוֹת להנאָה מקוֹניוּנקטוּרה, אלא בּטיפּוּל מַתמיד בּשכבוֹת החלשוֹת והעזוּבוֹת בּיוֹתר שבּקרב הציבּוּר, שהן הראשוֹנוֹת ליסוּרי הגיאוּת וּלהפסדיה והאחרוֹנוֹת להנאה ממנה, ואשר כּל התקדמוּת קטנה בּתנאי קיוּמן ועבוֹדתן מצריכה מאמצים מיוּחדים. פּעוּלה זוֹ אין שׂכרה ניתן על נקלה, אוּלם נאמן הוּא, ולא לתוֹעלת הנהנה בּלבד, אלא לתוֹעלת כּלל הפּוֹעלים כּוּלוֹ.

וגם בּמאמצינוּ לאַרגן את מפעלי החסכוֹן, השיכּוּן וההתאַחזוּת של הפּוֹעל יש להבחין בּין הישׂגים אמיתיים להישׂגים מדוּמים, בּין בּיצוּר הכּרת העוֹבד והשרשת האדם העוֹבד בּתוֹך מעמדוֹ, לבין הפיכת היחיד לבעל־גוּף הנעקר מן העבוֹדה וּמחברת העבוֹדה. אם בּמשך ימי הגיאוּת הצליחוּ כּמה מאוֹת פּוֹעלים להתעשר, בּהחליפם מגרש אוֹ בּית, בּמכרם זכוּת “חזקה”, בּנצלם את העזרה שקיבּלוּ ממוֹסדוֹת ההסתדרוּת – לא נזקוֹף את הדבר לזכוּתוֹ של הציבּוּר. אין זה מוֹסיף שוּם תוֹקף לכיבּוּשי הפּוֹעל בּישוּב. עלינוּ לנהל את פּעוּלתנוּ בּשיכּוּן וּבהתאַחזוּת וּבקוֹאוֹפּרציה בּדרכים המבטיחוֹת שלא תיהפך לרוֹעץ לחברת העוֹבדים. אם איננוּ רוֹצים שחברינוּ והסתדרוּתנוּ יטבּעוּ בּיוֵן הספסרוּת וההתבַּגרוּת – כּי אז עלינוּ “להקשיח” את לבּנוּ מאת הפּרט הרוֹצה להתעשר על חשבּוֹן מאמצי הכּלל וּלהכניס את כּל פּעוּלתנוּ המשקית בּאפיק מכוּוָן ותכליתי: בּנין חברת העוֹבדים. ההסתדרוּת יצרה וריכּזה מכשירים כּבּירים לפעוּלה משקית וישוּבית. מן הדין שפּעוּלת המכשירים שלה תשמש להגבּרת מערכת החיים ההסתדרוּתית ולא לסייע לעזיבת המערכת.

לתוֹך מגמת החסכוֹן וההתאַחזוּת, המגמה השוֹפעת בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, הכניסה ההסתדרוּת את המגמה שלה: יצירת נכסים חדשים וּמכשירים חדשים לרשוּתוֹ של מעמד הפּוֹעלים. לא על נקלה התגבּרה ההסתדרוּת על עייפוּתה משנוֹת המַשבּר הכּלכּלי והפּוֹליטי ונכנסה, עם ראשית הגיאוּת, למַסלוּל של יצירת נכסים חדשים. מקץ שנה אחת אנוּ יכוֹלים עתה לסקוֹר את תבוּאת הגוֹרן: הקימוֹנוּ השנה את קרן חוֹסר־העבוֹדה – בּיטוּי נוֹסף להכּרת הגוֹרל המשוּתף והאַחריוּת ההדדית של כּלל הפּוֹעלים והדאגה לשנוֹת רזוֹן; בּיצענוּ סוֹף סוֹף מפעל ראשוֹן למען “ניר” כּבסיס לפעוּלה ישוּבית עצמאית; את כּאבנוּ על אָבדן ארלוֹזוֹרוֹב לא הוֹצאנוּ לריק, אלא גיבּשנוּ אוֹתוֹ בּמפעל ישוּבי רב־ערך ונתַנוּ אוֹת לגוֹלה למאמץ ישוּבי חדש; הרחבנוּ את מפעלי השיכּוּן. זוֹהי תבוּאת השנה האחת לפעוּלה בּמגמה זוֹ.

אפשר להתבּרך בּמה שעשׂינוּ, אבל נשגה מאד אם נראה בּזה את קצה גבוּל יכלתנוּ. מי שחש את קצב העבוֹדה בּבנין וּבחרוֹשת, מי שעינים לוֹ לראוֹת את המשמרוֹת השניוֹת והשלישיוֹת, יבין כי לא תהא כּפּרה לנוּ אם לא נדע להטיל על עצמנוּ – כּל עוֹד לא עברוּ ימי הגיאוּת – מאמצים משקיים והתישבוּתיים חדשים, שבּהם החיסוּן בּפני מַשבּרים כּלכּליים, מגן מפּני התנַקשוּיוֹת פּוֹליטיוֹת וסוֹציוֹלוֹגיוֹת וּמבצר איתן לכוֹח יצירתה של תנוּעת הפּוֹעלים.

הכּרה זוֹ, הכּרת החוֹבוֹת המיוּחדוֹת הנוֹבעוֹת ממסיבּוֹת הגיאוּת ואפשרוּיוֹתיה, הכּרת החוֹבה לסחוֹט כּל טיפּת־בּרכה אפשרית מן הגיאוּת וּלחַסן את ציבּוּר הפּוֹעלים בּפני נגעיה – צריכה למלא אוֹתנוּ בּחוֹדש ההסתדרוּת. אם יש טעם להכריז על חוֹדש ההסתדרוּת וּלרכּז אליו בּמשך חוֹדש ימים את כּל תשׂוּמת לב ציבּוּרנוּ, המוּשרש והחדש, הרי זה לא לשם תפארת חגיגוֹת וּטקסים. אַל יהא חלקנוּ עם אוֹתן התנוּעוֹת המקיימוֹת את שלטוֹנן על ההמוֹנים בּמַתן שעשוּעים לעם. גם חגינוּ וּמוֹעדינוּ הנם חוּליוֹת בּשרשרת המאמצים והיצירה. אין לנוּ צוֹרך בּחגי־סרק. הימים הם רציניים וחמוּרים, וחוֹדש ההסתדרוּת צריך להיוֹת חוֹדש של חינוּך חמוּר וּרציני.

טבת תרצ"ד.

---

בּועידה הרביעית של ההסתדרוּת. המוֹשב השני

מאת

ברל כצנלסון

(תל־אביב, כ“ד בּטבת תרצ”ד)

בּויכּוּח הכּללי

נשאלנוּ: מה תפקיד המוֹשב הזה? לי נדמה שהתפקיד בּרוּר. כּל אחד משני המוֹשבים של ועידה זוֹ היה לוֹ תפקיד מסוּים. המוֹשב הראשוֹן, בּראשית ימי הגיאוּת ועם פּרוֹץ העליה, היה כּוּלוֹ קריאה לאמוּנה בּכוֹחנוּ היוֹצר, המישב. השני, בּהמשך הגיאוּת ועם חינוּק העליה, נקרא לשם ראִיית נגעינוּ וּבדק מפעלנוּ המשקי וההוַי ההסתדרוּתי, לאוֹר המצבים החדשים.

בּראשית הויכּוּח נאמר: בּימי הרעב עלינוּ לדאוֹג לקיוּם, עכשיו, בּימי השפע – לנפש. אמנם גם המלחמה בּרעב היא מלחמה לנפש הפּוֹעל, אך יש אוֹפי מיוּחד לדאגה זוֹ בּשעת גיאוּת, וביחוּד בּשעת גיאוּת שאין עמה עליה מספּיקה.

לכאוֹרה היינוּ צריכים כּוּלנוּ להיוֹת מרוּכּזים בּדאגה זוֹ. אין כּאן מקוֹם לניגוּדים. והן אנוּ מאוּחדים גם מבּחינה אוֹבּיֶקטיבית, בּכוֹח הצבת הלוֹחץ אוֹתנוּ. הן יחד קבענוּ עמדה פּוֹליטית בּציוֹנוּת ויחד בּחרנוּ בּהנהלה. האין כּל זה מחייב? יש רוֹאים את מצבנוּ כּערב “חוּרבּן הבּית השלישי בּטרם נבנה”, ויש רוֹאים אוֹתוֹ לאוֹר התבוּסה העוֹלמית המחרידה של תנוּעת הפּוֹעלים. מַהי איפוֹא העיקשוּת לבקש דוקא בשעה זוֹ את נקוּדוֹת הפּירוּד? ואף על פּי כן יצא שתחת להתרכּז בּניתוּח המצב עסקנוּ בּמשהוּ אחר. תחילה התוַכּחנוּ על סדר היוֹם, ולמה לנוּ ויכּוּח על סדר היוֹם אם בּין כּה וכה הוֹפכים כּל ויכּוּח לויכּוּח על… מפלגת פּועלי ארץ ישראל – מפּא“י. מוּטב איפוֹא שנקבּע לכתחילה כּסעיף ראשוֹן מסָרתי בּסדר היוֹם: מפּא”י.

מפלגת הרוֹב איננה להוּטה להעמיד בּמרכּז את הויכּוּח הפּוֹליטי. אין אנוּ מפחדים מפּני ויכּוּח כּזה. אדרבּא. אלא אין אנוּ רוֹאים את ההסתדרוּת כּקלוּבּ לויכּוּחים, לכך יש בּמוֹת אחרוֹת; ואלה הדוֹרשים מאִתנוּ בּכל הוֹפעה על בּימת ההסתדרוּת ויכּוּח פּוֹליטי יגידוּ לפחוֹת: נתוַכּח, נחליט וניכּנע. מה הייתם אוֹמרים אילוּ בּא הרוֹב בּועידה וכפה עליכם החלטוֹת פּוֹליטיוֹת משלוֹ? הנה, למשל, יש בּינינוּ וּבין “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל על השקל הציוֹני, אם צריך לקנוֹתוֹ אוֹ לא. הבה נתוַכּחה ונחליט. אבל המיעוּט יטען כּי אין ההסתדרוּת רשאית להטיל עליו החלטה זוֹ, ואף אנוּ לא נרצה להטיל עליו בּזה את דעתנוּ. הלא אנוּ רוֹצים לשמוֹר על היקף ההסתדרוּת. ואנוּ רוֹצים בּאיחוּד כּל הפּוֹעלים – גם הפּוֹעל הדתי, גם הציוֹני הכּללי וגם “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל – בּתוֹך ההסתדרוּת. ואנוּ משאירים לכל אחד חוֹפש ההגדרה העצמית בּשטח מפלגתי. מה יתן וּמה יוֹסיף לנוּ איפוֹא ויכּוּח פּוֹליטי, ויכּוּח בּענינים שאין החלטת ההסתדרוּת חלה בּהם?

וכיצד מתנהל הויכּוּח אתנוּ? לפני שנה דרשנוּ יצירת “ניר” וּפעוּלה מחוּדשת בּהתישבוּת העצמית. אמרוּ לנוּ: מה ערך לכל זה אם יש ליקוּיים בּהסתדרוּת ולא תיקנתם אוֹתם. דרשוּ אז מאתנוּ שנעסוֹק מיד בּאוֹתם הליקוּיים. והנה בּא עכשיו הועד הפּוֹעל והוּא שהעמיד את השאלוֹת הפּנימיוֹת. לכאוֹרה, היוּ התוֹבעים מאז צריכים לשׂמוֹח. והן “השוֹמר הצעיר” טען בּחוֹברתוֹ האחרוֹנה: “הקיים ניצוּל בּהסתדרוּת?” והפגין את המספּר 400 עוֹבדוֹת בּמשק בּית אצל חברי ההסתדרוּת (מבּלי למנוֹת עם זה בּכמה מאלה המשפּחוֹת האשה חוֹלה אוֹ עסוּקה בעבוֹדת־חוּץ. אילוּ מנוּ את אלה היינוּ אוּלי יוֹדעים מהוּ מספּרן של הבּטלוֹת והמתבּטלוֹת). ועכשיו אוֹמר פּראי: “אין זה עוֹמד בּמרכּז הדיוּן”. יש כּאן “חיטוּט מוּפרז”. אך בּא הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת והציג את השאלה – מיד הדבר מוּפרך וּמוּפרז. אמנם לינקוֹבסקי דיבּר אחרת ואיני בּוֹש לוֹמר כּי בּענין זה דעתי קרוֹבה לדעתוֹ, כּשם שאיני חוֹשש לוֹמר כּי בּשאלוֹת הקו המדיני קרוֹבה לי דעת פּראי ולא דעת אוֹרנשטיין.

פּראי אוֹמר (בּחוֹברת “השוֹמר הצעיר” האחרוֹנה): “המדיניוּת הציוֹנית היתה ריאַלית בּהערכתה את יכוֹלת מלחמתה הפּוֹליטית וּבקביעת גבוּלוֹתיה. היא נשענה בּעיקר על המעשׂה הקוֹנקרטי בּארץ־ישׂראל, מעשׂה שיש לעשׂוֹתוֹ בּכל הזמנים וּבכל התנאים. הקו הפּוֹליטי של וייצמן, ארלוֹזוֹרוֹב ושל אלה הממשיכים אוֹתוֹ כּיוֹם הזה – רק בּא לשרת את המפעל. הלחשים האַנטי־אימפּריאַליסטיים של “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל לא מצאוּ בּנוּ אוֹזן קשבת. ואין אנוּ יכוֹלים להתיחס אליהם אחרת מאשר לפראזיאוֹלוֹגיה נבוּבה, שאינה יוֹדעת את אשר היא ממַללת. התביעה של מלחמה בּמנדט הבּריטי בּארץ־ישׂראל כּסיסמה אַקטוּאַלית של היוֹם היא בּמידה כּזאת ריאַלית וּרצינית, כּאשר אמצאתם של כּמה ממבלי־עוֹלם רביזיוֹניסטיים למסוֹר את המנדט… לפּוֹלין. אנוּ מנהלים גם עכשיו מלחמה פּרטיזנית בּלתי־פּוֹסקת עם השלטוֹן השוֹלט בּארץ, אוּלם את המלחמה הזאת הננוּ מנהלים בּמסגרת המנדט וּבהסתמך על מַשמעוּתוֹ המלאה”.

ועוֹד אוֹמר פּראי: “בּיחס להערכה הריאַלית של יחסי־הכּוֹחוֹת הקיימים ואפשרוּיוֹת מלחמתנוּ אין לנוּ מה לשנוֹת מהמַטבּע של הפּוֹליטיקה שלנוּ. לא נשתנה שוּם דבר בּמידה כּזאת שנוּכל לנקוֹט בּהצלחה קו פּוֹליטי אחר”.

וּמה אמר לנוּ פּה אוֹרנשטיין? “בּתקוּפת הגיאוּת חלוּ תמוּרוֹת מכריעוֹת אשר העמידוּ למבחן את הקו הפּוֹליטי של מפלגת הרוֹב בּשטח היחסים עם ממשלת המנדט”.

וּבכן, מה שלינקוֹבסקי רוֹאה כּעיקר חשוּב בּועידה רוֹאה פּראי כּ“חיטוּט מוּפרז” וּכענין “שאיננוּ עוֹמד בּמרכּז”, וּבשעה שפּראי מכריז כּי לא נשתנה שוּם דבר בּמידה כּזאת שנוּכל לנקוֹט בּהצלחה קו פּוֹליטי אחר מזה של וייצמן וארלוֹזוֹרוֹב, עוֹנה לעוּמתוֹ אוֹרנשטיין כּי חלוּ תמוּרוֹת מכריעוֹת אשר העמידוּ למבחן את הקו הפּוֹליטי הזה. ועכשיו, לך והתוַכּח עם העמדה הפּוֹליטית של “השוֹמר הצעיר”.

וּכדי שאוֹרנשטיין, הבּר־פּלוּגתא של מפּא"י ושל פּראי, יקל על עצמוֹ את תפקיד הויכּוּח, הוּא מוֹנה בּין הדברים המפרידים בּינינוּ את “האמוּנה בּנצח הקוֹאוֹפּרציה עם ממשלת המנדט”, כּאילוּ בּשאלוֹת הנצח אנוּ מתוַכּחים.

וגם פּראי מבקש להקל על עצמוֹ את מלאכת הויכּוּח, והרי הוּא מספּר כּי לפני י“א חדשים ליגלג בּ. כּצנלסוֹן על עצם ענין הקוֹניוּנקטוּרה, ועכשיו מוּקדש לכך כּל מוֹשב הועידה. היש לך נצחוֹן גדוֹל יוֹתר מנצחוֹן סיעת “השוֹמר הצעיר”, שזכוּת גילוּי הקוֹניוּנקטוּרה שייך לה? והנה מה טוֹב שהוַעד הפּוֹעל של ההסתדרוּת הנהיג השנה חידוּש והדפּיס דין־וחשבּוֹן הועידה בּספר מיוּחד, ואין צוֹרך לפשפּש עכשיו בּגליוֹנוֹת ישנים וּלהאמין לפראי על דברתוֹ. חיפּשתי וּמצאתי את הרצאתי בּמוֹשב הקוֹדם, מלפני י”א חדשים. שם בּאמת ליגלגתי על אלה חכמי הכּלכּלה… שרוֹאים את הגיאוּת שלנוּ כּקוֹניוּנקטוּרה חוֹלפת, וּפסקוּ הלכה כּי עוֹד מעט יִרוה השוּק העוֹלמי פּירוֹת־הדר, וּלפיכך יש לדרוֹש מהממשלה שתגזוֹר “הפסקה” על הנטיעה. אמרתי אז כּי “אין כּל הכרח שנחיה, מתוֹך גזירוֹת שווֹת, בּפחד של קיצוּר־ימים. יש בּמשק הארץ־ישׂראלי די כּוֹחוֹת־צמיחה פּנימיים, יש כּוֹחוֹת צמיחה של המשק עצמוֹ ויש כּוֹחוֹת צמיחה של העליה”. הגינוֹתי אז על תוֹספת הנטיעה, קידמתי בּתקווֹת טוֹבוֹת את גידוּל התעשׂיה, אמרתי: “משק הנטיעה הוּא משק של אֶכּספּוֹרט, ריבּוּיוֹ אינוֹ מרבּה את ההתחרוּת בּשוּק הארץ. אדרבּא, ריבּוּיוֹ מרחיב את השוּק הפּנימי. התעשׂיה הצעירה שלנוּ נמצאת בּמצב של כּיבּוּשים מַתמידים, מגלה מאמצים חלוּציים הראוּיים להכּרה, מבקשת לדחוֹק את רגלי האימפּוֹרט וּמסתגלת לשוּק הפּנימי וגם לשוּקי חוּץ. גידוּל המשק בּארץ הוּא איפוֹא יוֹתר אוֹרגני מאשר מקרי, פּחוֹת תלוּי בּמצב הלירה בּעוֹלם מאשר בּגידוּל הכּוֹחוֹת הפּנימיים של הישוּב וּבלחץ העם העברי הנוֹתן את העליה”. האוּמנם עלי, לאחר אחד־עשׂר חוֹדש, להתבּייש בּ“לגלוּג” זה על ה“קוֹניוּנקטוּרה”?

לפני אחד־עשׂר חוֹדש איימוּ עלינוּ יוֹדעי־עתידוֹת כּי גידוּל ההוֹן הפּרטי בּארץ יביא בּכנפיו רדיקליזציה פּוֹליטית של ציבּוּר הפּוֹעלים. עכשיו, לאחר ההתבּצרוּת המשקית וּלאחר הבּחירוֹת לקוֹנגרס הציוֹני האחרוֹן, מסַכּם אוֹרנשטיין את המצב במלים אלה: “כּיום מוּצג ציבּוּר הפּוֹעלים מחוּסר נשק למלחמה, מאוּכזב וּמיוּאש”. והוּא אוֹמר כּמנצח: “נתבּדה הרעיוֹן של מאה אחוּז עבוֹדה עברית”, “נתבּדה הרעיוֹן של פּריטט” (בּמשטר המדיני של הארץ), “נתבּדתה ההשליה של בּידוּד בּית”ר“. כּמה נצחונוֹת לאוֹרנשטיין יש ב”נתבּדה" זה! אבל מה זה נתבּדה? אם הממשלה מצמצמת את העליה וּמוֹנעת מאִתנוּ את כּיבּוּש העבוֹדה בּמשק העברי – הרי זה נצחוֹנוֹ התיאוֹרטי של אוֹרנשטיין, והרי זה מוֹכיח כּי עבוֹדה עברית מלאה בּמשק העברי זהוּ חלוֹם שנתבּדה.

וּמה פּירוּש נתבּדה רעיוֹן הפּריטט? כּלום הוּעמד בּמבחן פּוֹליטי אוֹ משפּטי והוּכח כּי משטר הבּנוּי על יסוֹד של שויוֹן מלא של שני העמים איננוּ בּר־קיימא? רעיוֹן זה, שדוקא בּזמן האחרוֹן התחילוּ מדבּרים בּוֹ גם בּחוּגי הערבים, טרם הגיע אפילוּ לשלב של מבחן, אבל אוֹרנשטיין כּבר עבר בּקפיצת־הדרך את כּל המרחק ממצבנוּ המדיני כּיוֹם עד סוֹף כּל ההתפּתחוּת המדינית בּארץ והוּא כּבר מכריז: נתבּדה!

וגם “ההשלָיה של בּידוּד בּית”ר נתבּדתה!" מכריז אוֹרנשטיין בּנצחוֹן. אבל מה עשׂינוּ עד עכשיו לשם בּידוּד בּית“ר, כּדי שאוֹרנשטיין יוּכל כּבר לסַכּם את התוֹצאוֹת ולוֹמר בּנצחוֹן: דאים, לא הצלחתם לבוֹדד את בּית”ר!"?

ועוֹד אוֹמר אוֹרנשטיין: הוּא בּטוּח כּי עכשיו כּבר לא ישאל בּ. כּצנלסוֹן “את שאלתוֹ הסטיריאוֹטיפּית: מי הוּא הפּוֹעל הקבוּע”. לשאלה סטיריאוֹטיפּית זוֹ יש לוֹ, לאוֹרנשטיין, כּנראה, תשוּבה לא סטיריאוֹטיפּית אלא חדשה לבּקרים. אכן, לא אשאל הפּעם, כּי ימי הגיאוּת וצמצוּם העליה השיבוּ בּעדי: כּל פּוֹעל ערבי הוּא קבוּע.

נוֹאמי “השוֹמר הצעיר” זיכּוּ אוֹתנוּ הפּעם בּהגדרוֹת “מַדעיוֹת” לזרמים שבּינינוּ. הנוֹער הציוֹני זכה בּתוֹאר “פאַשיזם־למחצה”; “גוֹרדוֹניה” – בּ“ניאוֹ־סוֹציאליזם”. שיטת ויכּוּח מצוּינת! אוֹרנשטיין קרא לפנינוּ רשימה ארוּכּה־ארוּכּה של יתרוֹנוֹת הקבוּצה ודרש מאת ההסתדרוּת שתעדיף את הקבוּצה על שאר צוּרוֹת. אבל אם שני גוּפים ציבּוּריים היוֹצרים מציאוּת קיבּוּצית אינם מקבּלים את האידיאוֹלוֹגיה של “השוֹמר הצעיר” מכתירים אוֹתם בּשמוֹת שמחוּץ למחנה. סגנוֹן הבּיטוּל הזה אינוֹ חדש: מדרכּם של בּני־אדם כּשהם מתבּגרים שהם מבּיטים בּלגלוּג על צעירים מהם, שאיחרוּ לצאת לאויר העוֹלם. “השוֹמר הצעיר” נמנה עכשיו על קשישי הדוֹר. אבל הלא היה זמן ש“השוֹמר הצעיר” עסק בּבּליהר ולא ידע את מַרכּס. ועדיין יש אנשים הזוֹכרים את “קהילייתנוּ”. למה איפוֹא הדבּקת התוים לגנאי?

ועכשיו, לשאלה אשר על סדר יוֹמנוּ.

הרצאוֹתיהם של פרוּמקין, גוֹרפינקל וזבּרסקי – חלוֹם אחד הוּא. לא חיפּוּשׂ חטאים, אף לא קינה על התבּססוּת הפּוֹעל. הענין חשוּב הרבּה יוֹתר. יתכן שאפשר לערער על כּמה פּרטים, אך השאלה הוּצגה, והיא: שאלת קיוּמה של ההסתדרוּת בּימינוּ. כּי מהוּ המצב? מכּל הגיאוּת, – ולָאו דוקא מן הספסרוּת וההתבּצרוּת הצֶכיסטית, אלא מכּל מצב הפּריחה שבּארץ – נהנה לא כּל המחנה העוֹבד, אלא בּעיקר סוּגים ידוּעים. סוּגים חלוּציים, חרוּצים, בּעלי ותק, וּבכל זאת רק סוּגים מסוּימים. הם נהנים ממאמציה של כּל התנוּעה, של כּל העם, מפּרי השקעוֹתיהן של הקרנוֹת הלאוּמיוֹת. ועתה, הישמש חלק זה משען ליצירתוֹ המשקית והרוּחנית של כּלל הפּוֹעלים, אוֹ יֵהפך לנוּ לרוֹעץ ויעבוֹר למחנה האוֹיב? הנה אמצעי הבּרוֹן וחוֹבבי־ציוֹן עזרוּ לביסוּס מאוֹת אִכּרים, חלוּצים ראשוֹנים, ואלה – למרוֹת כּל זכוּיוֹתיהם בּעבר – לא שימשוּ בּרוּבּם גוֹרם מבצר את העבוֹדה העברית. כּך יתכן שאנוּ בּאמצעינוּ, בּהשפּעתנוּ, בּמשקלנוּ, בּכוֹח עמדוֹתינוּ, בּכלי אִרגוּננוּ נבסס אלפים וגם רבבוֹת, והם שהיוּ צריכים להיוֹת לנוּ כּבני גד וּבני ראוּבן – מתישבים ולוֹחמים, העוֹברים חלוּצים לפני המחנה – הם יֵשבוּ אל הכּלים אוֹ יפנוּ עוֹרף אל המחנה אשר טיפּח וריבּה אוֹתם. מבּלי לבדוֹק חטאים וּמבּלי לחטט בּנפש יחידים רשאית התנוּעה לאמוֹר: איננוּ רוֹצים לאמץ את מיטב כּוֹחוֹתינוּ לעזוֹר לאלפים על מנת להבריחם וּלהפכם לעמוּדי משטר אוֹיב. לא נעזוֹר לקוֹאוֹפּרציה וּלקבוּצת בּנין על מנת שיהפכוּ לקנים של ניצוּל.

אין זוֹ רק שאלה של מוּסר חברתי. זוֹהי שאלת קיוּם לבית העבוֹדה. אנוּ חיים ועוֹשׂים את השליחוּת הציוֹנית בּתוֹך אנַרכיה משקית וחברתית. הפּוֹעל ניסה להקים בּתוֹכה אי חלוּצי, שבּוֹ שׂוֹררת משמעת ציוֹנית, כּפיפוּת לרעיוֹן העליוֹן של גאוּלת האוּמה בּעבוֹדה, למשטר חיי עבוֹדה, כּדי שאי כּזה, שחיי כּל חלקיו מכוּוָנים לתכלית אחת, יוּכל להחזיק מעמד בּתוֹך ים של אנַרכיה. היינוּ מוּעטים ולא קשה היה לקיים קשר אַמיץ בּין החלקים. היה קל לקיים בּתוֹך הגוּפים הקטנים האלה – גם בּלי חוּקים כּתוּבים – משמעת עליוֹנה. אבל מאז ועד היוֹם היינוּ לעם רב, שליש הישוּב בּארץ. בּכוֹח ההשפּעה של אישים, בּכוֹח חינוּך בּגוֹלה בּלבד לא נוּכל להביא את כּל אלה לאוֹתם סדרי החיים והמאמצים התכליתיים שהאידיאה דוֹרשת מהם. מכּאן צמח – בּראשית ימי ההסתדרוּת – הרעיוֹן של “חברת העוֹבדים”. לא לשם שלטוֹן ולא לשם הטלת צנטרליזציה מוּפרזת בּא הרעיוֹן. חזינוּ מראש את הגידוּל המקוּוה והצפוּי לנוּ, ידענוּ שעלינוּ להוֹשיט יד לעוֹלה החדש וּלהכניסוֹ לחיי עבוֹדה. וידענוּ שצריך למצוֹא צוּרת ארגוּן משקי שתלַכּד את ראשוֹני החלוּצים עם החדשים שבּחדשים. ידענוּ כּי אם לא תימָצא מסגרת כּזוֹ נפסיד שכבוֹת שלמוֹת. היה לנוּ נסיוֹן עין־גנים. בּשעתוֹ נכנסוּ אליו טוֹבי העוֹבדים ולוֹחמי העבוֹדה העברית. שנים רבּוֹת התלבּטוּ בּעוֹני וּבחוֹסר כּל. בּעמידתם על משמר העבוֹדה העברית וּבהתאַחזוּת בּצפּרנים בּבנין המשק הראוּ גדוֹלוֹת. הם ינקוּ הרבּה מתנוּעת העבוֹדה וגם פּעלוּ בּתוֹכה הרבּה, והנה הם נשארוּ מחוּצה לנוּ.

ואין פּתרוֹן בּעזיבה ולא בּהוֹצאה מן ההסתדרוּת. פּתרוֹן כּזה תמיד אבידה כּרוּכה בּו. ולא רק כּמוּתית. זהוּ פּצע אנוּש. מי שיוֹדע מהי לקבוּצה עזיבת חברים עוֹבדים בּעלי עבר – יבין זאת. יתכן שחוֹמדי החוּמרה, השׂמחים לחיפּוּש חטאים ולדחיפת חוֹטאים, ישׂישׂוּ לקראת הטיהוּר וההרחקה. אבל גם מזבּח שוֹפך דמעוֹת על אשת־נעוּרים המתגרשת. התנוּעה תמיד תאבל על אבידוֹת כּאילוּ. אין זה ענין של ענָשין, אלא של קביעת סדרי חברה המוֹנעים את ההתרחקוּת.

א. שוֹחט הבּיע לנוּ את חששוֹתיו. הוּא איננוּ רוֹצה בּשלטוֹן, בּיתר־שימוּש בּכוֹח החברה. הוּא חרד לגוֹרל הפּרט. וּבצדק. כּל שלטוֹן יש בּוֹ סכּנה. האוֹיב יוֹשב בּחדר, כּלוֹמר, בּחדרי הלב. ואין בּטחוֹן בּשוּם שלטוֹן שיהיה תמיד צוֹדק. אבל אֵי המוֹצא? גם את השמש עשׂוּ לעבוֹדה זרה, וגם בּטכניקה וּבמדע משתמשים לרע, ואף על פּי כן אין אנוּ יכוֹלים לוַתר עליהם. היכוֹלה חברה לוַתר על שלטוֹן? אוֹ שהחברה שוֹלטת על עצמה אוֹ שאחרים שוֹלטים בּה. כּן העם וכן המעמד. גם עם הנלחם לשחרוּרוֹ וּלשלטוֹנוֹ העצמי איננוּ מוּבטח משלטוֹן רשע. ראינוּ עמים שהשתחררוּ וסוֹפם – ממשלת זדוֹן. לא נסיק מזה שעם יוַתר על עצמאוּתוֹ. תתנהל המלחמה על הצדק בּתוֹך העם. אין דרך אחרת מאשר לקיים שלטוֹן עצמי וּלהקפּיד שיהיה צוֹדק, שיבין לרוּח הפּרט ולא ינצל לרעה את כּוֹח החברה.

הרבּה מן החששוֹת שחששנוּ לפנים היוּ עתה למציאוּת. הציבּוּר גדל, יש בּוֹ יכוֹלת. אבל היא לא נוּצלה כּראוּי, לא לטוֹבת הפּרט ולא לטוֹבת החברה. וּבינתים גם גברוּ הסטיוֹת והעזיבוֹת. וגם בּאלה שלא עזבוּנוּ חדרוּ ליקוּיים, המשפּילים את כּבוֹד חברתנוּ. ויש אפילוּ מקרים שאנוּ זקוּקים לבקש עזרה מן החוּץ. התיקוּן עכשיו קשה יוֹתר מאשר עשׂיית הדבר כּתיקוּנוֹ מלכתחילה. אילוּ הנהגנוּ “שלטוֹן” והשלטוֹן היה חוֹטא בּמשהו, היתה קמה אוֹפּוֹזיציה וּמתקנת. עתה אנוּ עוֹמדים בּבראשית.

“פּיקוּח” ו“שלטוֹן” של חברת העוֹבדים אין פּירוּשם שהמוֹסדוֹת יוֹפיעוּ כּשוֹטרי החוֹק, אלא שתינתן לחברים עזרה מַכּסימלית משקית וישוּבית, יחד עם אִרגוּן וחינוּך הסתדרוּתי. מוֹסדוֹתינוּ עשׂוּ לא מעט בּשביל הציבּוּר, אך ויתרוּ על החינוּך הזה. אנוּ צריכים להוֹשיט עזרה וחינוּך בּקנה אחד.

המציאוּת הכּלכּלית היא בּת־גמישוּת. בּדקרטים אין למַצוֹת את סבכיה והתפּתחוּיוֹתיה. יתכן שהאיסוּרים שלנוּ יהיוּ חמוּרים מאד, ואף על פּי כן יתפּתחוּ הדברים בּניגוּד לרצוֹננוּ. נניח שתתקיים שכוּנה עירוֹנית, עם דוּנם לכל בּית, כּרצוֹן המהדרים, וחברי השכוּנה יתנהגוּ בכשרוּת, יעבּדוּ את גנוֹתיהם ולא ישׂכּירוּ דירוֹת, יקיימוּ את כּל המצווֹת ויֵהנוּ מזיו השכינה. ותהיה עליה ואנשים ימַקוּ מחוֹסר גג לראשם, והמחירים יאמירוּ ואנחנוּ לא נוּכל בּדוּנם זה לתקן את המצב – מה לנוּ מכּל צדקוֹתיו של החבר? הלא נשׂמח אז לבּעל־הבּית המנַצל, המשׂכּיר חדר, אבל נוֹתן מקוֹם לעוֹלה. הלא טוֹב הבּית ההוּא מן “הוילה” של חבר ההסתדרוּת, השוֹמר מצווֹת. אני מקבּל את התפיסה של אוּרי, טבּנקין ואליעזר¹ לגבּי ערך הירק ליד הבּית וכוּ', אבל רק בּתנאי שהקרקע יעמוֹד לרשוּת הציבּוּר. כּל זמן שהמצב ירשה לנוּ להחזיק בּעיר דוּנם לבית עם עצי־פּרי – ישׂמח “השוֹכן” ונשׂמח גם אנוּ. אבל נשׂמח רק אם נדע כּי אוֹתוֹ חבר יקבּל את הדין כּשיבוֹא יוֹם אחד “שלטוֹן עליוֹן” ויאמר: דייך, חבר, נהנית לבדך, ועכשיו יש הכרח בּדבר ויבוֹא עוֹד אחד וישתכּן כּאן. בּרגע שהדוּנם הוּא רכוּשוֹ הפּרטי של בּעליו ואין אפשרוּת לספּק בּוֹ גם צוֹרך ציבּוּרי לוֹהט – אז יש חשש שמכּל הכּוָנוֹת הטוֹבוֹת תעלה ותצמח רנטה ספסרית, אז אני מפסיד כּל אַהדה לדוּנם הזה, ואני מתמלא פּחד מפּניו, שמא איננוּ אלא מתחבּוּלוֹת השׂטן להטריד את החבר מעוֹלמנוּ.

תשאלוּ: והקרן הקימת? – גם שם בּנידוֹן זה הדברים עגוּמים. אנוּ עדים לחזיוֹן מביש, שגם אדמה שנקנתה כּרכוּש לאוּמי לצמיתוּת איננה תריס בּפני ספסרוּת, ותוֹספת ערך הקרקע אינה חוֹזרת לבעל האדמה, לעם ישׂראל, אלא נכנסת לכיסוֹ של הפּרט שחָכר אוֹתה. ואין איסוּרים שעל ידם אפשר למנוֹע בּמשטר הקפּיטליסטי עליית הרנטה הקרקעית. גם אם נאסוֹר אוֹתה על האחד, היוֹשב על קרקע לאוּמי – רק נגדיל בּזה את הרנטה של שכנוֹ, היוֹשב על אדמה פרטית. כּלוּם לכך אנחנוּ מתכּוונים? והן זה היה רעיוֹנה של הקרן הקימת, שבּמידה שערך הקרקע יעלה, והכנסוֹתיו יעלוּ, יהנה מזה הכּלל. אך למעשׂה לא הבטיחוּ זאת. עכשיו הרגישה הקרן הקימת בּתוֹצאוֹת, אלא שאין התיקוּן נעשׂה על נקלה.

כּיצד נשׂיג אנחנוּ את הכּוֹח הזה בּתוֹך חברתנוּ? בּהתלכּדוּתנוּ הציבּוּרית. יש בּידינוּ לעזוֹר לחבר וּלכוון את פּעוּלתוֹ. אינני חוֹשש לחזוֹר ולחזוֹר על רעיוֹן זה, גם אם יהיה לכם לזרא. אני שוֹאל: היכן רכוּשוֹ וּרוַחיו של ציבּוּר הפּוֹעלים? אוֹמרים שבּבּנקים נערם הוֹן של עשׂרה מיליוֹן לירוֹת, המעיק על הקוּפּוֹת. לצוֹרך המסחר השוֹטף הם מיוּתרים; להתישבוּת אין להשתמש בּהם, כּי על כּן אין אלה פּקדוֹנוֹת לזמנים ארוּכּים, וּבשעת פּניקה יזרוֹם כּל זה מן הארץ החוּצה. לא אַשראי סתם נחוּץ לנוּ, אלא אַשראי התישבוּתי לזמנים ארוּכּים דוקא. אחרים, שאין להם צרכים משקיים והתישבוּתיים כּשלָנוּ, הצליחוּ לגייס פּקדוֹנוֹת לזמנים ארוּכּים בּסכוּמים ניכּרים. אילוּ היינוּ אנחנוּ מגייסים סכוּמים כּאלה וּמשתמשים בּהם מתוֹך ראִיה תכליתית, היינוּ נהפּכים לגוֹרם מדריך בּמשק הארץ־ישׂראלי. ואם איננוּ רוֹצים להיוֹת מַטיפי מוּסר, אלא לכוון וּלהשפּיע למעשׂה, צריך שנהיה לא רק מַקציבי אַשראי בּלבד, אלא שיהיה לנוּ חלק בּבּעלוּת. אם אנוּ בּוֹנים שכוּנה ואין האפשרוּת שהקרקע יהיה רכוּשה של הקרן הקיימת, נבטיח, לפחוֹת, שבּרגע של מכירה ישוּב הקרקע, אוֹ הבּית, לחברת העוֹבדים.

משוּם שאנוּ לוֹקים בּקוֹצר־ראִיה אנוּ לוֹקים בּקוֹצר־יד. הנה השׂגנוּ הרבּה, מבּחינת הכּמוּת, בּשיכּוּן הפּוֹעלים. אך גם בּזה יש ליקוּיים יסוֹדיים, ולא חברתיים בּלבד, אלא גם משקיים. אנוּ בּוֹנים בּמגרש שהוּשׂג בּרגע האחרוֹן וּבמחיר האחרוֹן. אין לנוּ לרשוּת השיכּוּן העממי רזרבה של אדמה עירוֹנית, מלבד הרזרבה של הקרן הקימת בּמפרץ חיפה. זה בּא מתוֹך עניוּת, והעניוּת – מקוֹצר־ראוּת. המרכּז לשכוּנוֹת־עוֹבדים אין לו רכוּש משלוֹ, ואין לוֹ גם אַשראי לפעוּלוֹת גדוֹלוֹת. הוּא יכוֹל רק לתווך בּין החברים לבין מוֹכרי הקרקע. לפיכך אין אנוּ יכוֹלים גם לחנך את החברים לתפיסת־ענינים יוֹתר נבוֹנה. לפני שנים אחדוֹת חזר המרכּז על פּתחי פּוֹעלים, כּמוֹ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא על האוּמוֹת, והציע להם בּנין מעוֹנוֹת משוּתפים, והפּוֹעלים לא נענוּ, עד שנמצאה סוֹף סוֹף קבוּצת חברים שקיבּלה. שאלתי פּעם את חבר המרכּז, מדוּע אי אפשר בּנקוּדה פּלוֹנית להקים גוּש בּתים משוּתפים, והרי יש לאוֹתה נקוּדה חשיבוּת יתירה איסטרטגית וחברתית. חשדתי שמא אי אפשר למצוֹא שטח פּנוּי בּמקוֹם ההוּא. הוּברר לי כּי יש ויש, אלא שלא נמצאוּ חברים שירצוּ לפנוֹת לשם. אין לי ספק כּי אילוּ היה אוֹתוֹ שטח בּידינוּ והיינוּ ניגשים לבנוֹת בּוֹ, היה מספּר הקוֹפצים עוֹלה על יכוֹלת הקליטה. אבל כּיון שאיננוּ יכוֹלים ליצוֹר עוּבדוֹת שהחבר ילך אחריהן, הוֹלכים אנוּ אחרי החבר, על שגיאוֹתיו וקוֹצר־ראִייתוֹ. ואם מי שהוּא אוֹמר כּי אנוּ מקדימים מדי, הריני אוֹמר: אנוּ מפגרים מדי.

אני בּעד יצירת חברת־שיכּוּן ארצית מרכּזית. אַל נפוֹרר את יכלתנוּ. בּחברה ארצית גם היכוֹלת הכּספּית והמשקית גדוֹלה יוֹתר. אנוּ מעוּנינים גם למנוֹע בּשיכּוּן כּמה נגעים מבּחינת ההוַי, למנוֹע פּרוֹבינציאַליזם, השתלטוּת גבּאים ותקיפים מקוֹמיים. כּבר יש דוּגמאוֹת שהפּרוֹבינציאַליזם נוֹתן ריחוֹ. הנה יש שכוּנה אחת וּבה שוֹלטת אפּיקוֹרסוּת לשם שמים. ויש שם מי שרוֹאה גבוּרה מעמדית בּזה שהוּא מוֹנע מאת החברים האדוּקים וּמאת הוֹרי חברים להקים בּית־כּנסת בּשכוּנה. חידוּש “מעמדי” זה, המלוּוה בּתכסיסים בּלתי־מהוּגנים, עד כּדי הפרת הוֹראוֹת הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, מתאים יוֹתר לאפּיקוֹרסים של עיירה קטנה מהעבר הקרוֹב, מאשר לדרכּה התרבּוּתית של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. בּשוּם קבוּצה וּמוֹשב לא ראינוּ מלחמה נגד מי שרוֹצה בּבית־כּנסת. בּכמה מקוֹמוֹת עזרוּ להוֹרים שחפצוּ בּבית־כּנסת אוֹ בּבית־אוֹכל מיוּחד.

הערוֹת קצרוֹת בּעניני התישבוּת חקלאית. לינקוֹבסקי ציין, בּצדק, כּי אנחנוּ דוֹחפים בּמוֹ ידינוּ את הפּוֹעל לעיר, להשׂתכּר בּשביל התישבוּתוֹ. כּאן נקוּדה כּאוּבה. מתוֹך חוֹסר הוֹן לאוּמי לישוּב חלוּצי, מתוֹך חוֹסר אמצעים שלנוּ, אין אנוּ פּוֹנים אלא למי שחוֹסך משהוּ. ואם לא נדאג לכך שגם הפּוֹעל החקלאי, כּוֹבש העבוֹדה וּמחוּסר האמצעים, יגיע אף הוּא להתאַחזוּת – נעשׂה את כּל כּיבּוּש העבוֹדה ואת החינוּך להתישבוּת פּלסתר. למעשׂה הגענוּ לפּרדוֹכּס: השאיפה להגיע לקרקע מוֹציאה בּימינוּ את הפּוֹעל מן החקלאוּת לתקוּפה ממוּשכת. אין אתי תרוּפה לכך, אך מאמין אני כּי אפשר ואפשר לגייס חסכוֹנוֹת ל־5–8 שנים שיאַפשרוּ לפּוֹעל להגיע להתישבוּת.

וּלכיווּן הפּעוּלה המשקית. לביא דיבּר על הזנחת ענפי המזוֹן. לפני שנה התוַכּח עמי ש. דיין, הוּא התרעם על ההתרכּזוּת באֵזוֹר ההדר. הגינוֹתי על ההדר, לא מאהבת תפוּחי־הזהב ולא משׂנאת העגבניה. דעתי היתה שמחוֹבתנוּ לנצל כּל אפשרוּת של התאַחזוּת, ואם תפּוּחי־זהב וּפירוֹת־אֶכּספּוֹרט אחרים מבטיחים קיוּם – נקבּלם בּרצוֹן. אבל גם אז אמרתי כּי מוֹסדוֹתינוּ הכּספּיים צריכים לשמש רגוּלַטוֹר ישוּבי וּלטפּח את הענפים שההוֹן הפּרטי איננוּ מעוּנין בּהם, והם נחוּצים לכלכּלת הארץ. עכשיו כּשהתרחבנוּ – השאלה חמוּרה עוֹד יוֹתר. חרב המלחמה מתהפּכת על ראשנוּ. ואנוּ איננוּ יכוֹלים שלא להתכּוֹנן לקראת הסכּנוֹת הגדוֹלוֹת הצפוּיוֹת לנוּ מן הים וּמן המדבּר. ההתכּוֹננוּת שלנוּ היא ראשית כּל: העליה. וזוֹ ניטלת מאִתנוּ. וההתכּוננוּת שניה: מזוֹנוֹת. ועלינוּ לדאוֹג לכך מעכשיו, כּי איננוּ יוֹדעים עד מה הזמן קצר. וּבידינוּ לטפּח בּתקוּפה זוֹ ענפים אלה ששׂכרם בּצדם ואין צוֹרך למענם בהשקעוֹת ארוּכּוֹת. אם נגייס כּספים משלנוּ, אם ניצוֹר מכשירים כּספּיים, נוּכל להשפּיע, בּכוֹח העדפת ענפי חקלאוּת מסוּימים, שהמשק לא יעמוֹד על רגל אחת.

גוֹרפינקל מנה את האחוּזים של עבוֹדה שׂכירה בּקוֹאוֹפּרטיבים. בּחשבּוֹנוֹ מצוֹרפים יחד שני סוּגים – מתלַמדים וּשׂכירים. ויש להבדיל בּיניהם. השׂכיר בּקוֹאוֹפּרטיב היצרני הוּא חזיוֹן שלילי בּהחלט, אבל לא המתלמד. אנוּ חייבים לשמש בּית־ספר משקי לילד ולעוֹלה. צריך להגן על התנאים ועל הזמן של המתלמד, אך לא לבטל את הסוּג הזה, ולא לשלוֹח את המתלמד למקוֹמוֹת אחרים. מציאוּתוֹ של מתלמד בּתנאים הוֹגנים (אם אין כּאן מעשׂי אחיזת־עינים) אינה פּוֹגמת בּקוֹאוֹפּרטיב. מה שאין כּן הפּוֹעל השׂכיר. נחוּצה מלחמה שיטתית להכנסת השׂכיר כּחבר. ואם הדבר ידרוֹש עזרה בּאַשראי לרכישת מניה – תוּטל דאגה זוֹ על מרכּז הקוֹאוֹפּרציה. מלחמה לנוּ בּהסתגרוּת.

ויש עוֹד ענין אחד, שאיננוּ עוֹסקים בּוֹ דיוֹ: תוֹצרת הארץ. מענין קטן נעשׂתה זוֹ גוֹרם גדוֹל לקיוּם הרבּה פּוֹעלים. ויש להקפּיד לא רק בּתוֹצרת חקלאית, אלא גם בּמלאכה וחרוֹשת. תעשׂייתנוּ מבקשת שוָקים לאֶכּספּוֹרט, אוּלם תנאי קוֹדם לרוֹב התעשׂיות: שוּק פּנימי. חינוּך אמיתי לתוֹצרת הארץ עשׂוּי לשמש בּידינוּ מכשיר חשוּב בּמלחמה לעבוֹדה מאוּרגנת. עוֹד לפני כּמה שנים הצעתי לחנך את הציבּוּר להיוֹת נאמן לתוֹצרת העבוֹדה המאוּרגנת, מעין מה שעוֹשׂים בּארצוֹת הבּרית. הצעתי להדבּיק על סחוֹרוֹת העבוֹדה המאוּרגנת “תו הלשכּה”. אַל נשכּח שהפּוֹעל כּצרכּן הנהוּ כּוֹח גדוֹל בּארץ, וּבתוֹך המערכה הקשה הנטוּשה נגדנוּ אַל נוַתר על כּוֹח זה.

ושוּב אזכּיר ואזכּיר: עדיין אין לנוּ מנהלה כּלכּלית עליוֹנה; כּל עוֹד לא נגיע למִנהלה שתקיף את כּל ענפי הפּעוּלה הכּלכּלית וּתכוון אוֹתם למטרה אחת – יֵעָשׂה אצלנוּ הכּל בּאוֹפן פּרטיזני. הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת הנהוּ בּעיקר מוֹסד אִרגוּני של התנוּעה; אנוּ צריכים למנהלה כּלכּלית וּלמנהלה חינוּכית.

המוֹשב הראשוֹן נתן לנוּ את קרן חוֹסר־העבוֹדה, את “ניר”, והגבּיר בּנוּ את האמוּנה בּכוֹחנוּ המישב בּמידה זוֹ שאת אֶבלנוּ על רצח אַרלוֹזוֹרוֹב הבּענוּ בּמעשׂה ישוּבי רב. אויר המוֹשב ההוּא גם השפּיע לטוֹבה על ההתגייסוּת לקרנוֹת. המוֹשב השני צריך להביא לנוּ בּשטח הכּלכּלי והחברתי: עקירת נגעים בּהסתדרוּת, הקמת מכשיר מרכּזי² לשיכּוּן, המרצת החסכוֹן בּציבּוּר וּמנהלה כּלכּלית עליוֹנה.

---

עבוֹדתנוּ התרבּוּתית

מאת

ברל כצנלסון

(הרצאה בּועידה הרביעית)

הועידה כּבר נתוּנה בּמצב־רוּח של בּין־השמשוֹת, ערב נעילה. וּבמצב זה אין הקפיצה מעוֹלם המשק לעוֹלם הרוּח נוֹחה בּיוֹתר. אף על פּי שגם בּשאלוֹת המשק שלנוּ יש הרבּה תוֹכן רוּחני, וּשאלוֹת הרוּח שלנוּ נתוּנוֹת בּתוֹך כּבלי מציאוּת משקית. והקדמה קצרה לבּירוּר אצלנוּ: מהוּ מצב הפּעוּלההתרבּוּתית והחינוּכית בּתנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם?

לאחר המכּוֹת הנאמנוֹת שהוּכּה מעמד הפּוֹעלים בּעוֹלם אָנוּ עוֹמדים ותוֹהים ושוֹאלים לגוֹרמי המפּלוֹת. וכרגיל, רוֹצים למצוֹא את הגוֹרם היחיד, שאין בּלתוֹ. יש תוֹלים את הקוֹלר בּקו מדיני שנקטה תנוּעת הפּוֹעלים, אף על פּי שבּארצוֹת שוֹנוֹת נקטוּ קוים שוֹנים. לא הרי מדיניוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים בּאיטליה, בּהוּנגריה, כּהרי מדיניוּתה בּגרמניה. רוֹב המתוַכּחים בּשאלוֹת אלה סבוּרים כּי אילוּ שמעוּ מפלגוֹת הפּוֹעלים להם ונקטוּ את הקו המדיני שהם, המתוַכּחים מציעים, כּי אָז היה מעמד הפּוֹעלים הוֹלך מנצחוֹן לנצחוֹן. בּ“דבר” הבליט בּילינסוֹן אַספּקט אחר לראִיית התבוּסה הגרמנית: אַספּקט חברתי־פּנימי. חוֹסר־השויוֹן וחוֹסר־החברוּת שנתגלוּ בּעיקר בּגלל חוֹסר־העבוֹדה הגדוֹל הם שאָכלוּ את כּוֹחה של תנוּעת הפּוֹעלים הגרמנית. רצוֹני להוֹסיף לכל אלה עוֹד אַספּקט אחד: מצבה התרבּוּתי והרוּחני של תנוּעת הפּוֹעלים.

תנוּעת הפּוֹעלים כּשלעצמה הנה תוֹפעה תרבּוּתית גדוֹלה וגוֹרם תרבּוּתי גדוֹל. עצם המגמה הבּאה “להקים מעפר דל”, להוֹציא את הפּוֹעל מעבדוּת לחרוּת, מאפלה לאוֹר עוֹלם, עצם הקריאה למרד, ההתקוֹממוּת נגד יוֹם עבוֹדה בּן 14 שעוֹת, נגד חיי מרתף – הריהי גוֹרם תרבּוּתי כּבּיר. הקריאה לפּוֹעל שישחרר את עצמוֹ, שלא יסמוֹך על כּוחוֹת זוּלתוֹ, שיקים לעצמוֹ מַנהיגוּת מתוֹכוֹ, שיתלכּד לחברה אחת – עוֹררה כּוֹחוֹת נפש וּמחשבה, זקפה כּפוּפים. ואכן, בּראשית ימיה שימשה תנוּעת הפּוֹעלים גוֹרם חשוּב בּהעלָאָה רוּחנית של העם. והיא זכתה לגילוּיים חשוּבים. ממעמקי המכרוֹת וּמאפלת המרתפים עלוּ פּוֹעלים ושוּליוֹת, שלא ראוּ מאוֹרוֹת בּית־ספר ולא קיבּלוּ כּל השׂכּלה רשמית, והגיעוּ בּהשפּעת הסוֹציאליזם לחיים נפשיים עמוּקים, למאמצים שׂכליים, זכוּ ללמוֹד וּללַמד ונתנוּ לתנוּעת הפּוֹעלים ממיטב אישיה.

וכן זכתה תנוּעת הפּוֹעלים בּאביב ימיה שיצטרפוּ אליה כּמה מגדוֹלי הרוּח של אירוֹפּה. כּמה גילוּיים אינטלקטוּאַליים וכמה קניני רוּח של אירוֹפּה מהמאה התשע־עשׂרה קשוּרים בּתקוּפת הצמיחה הראשוֹנה של תנוּעת הפּוֹעלים.

אך מי שיתבּוֹנן למה שאירע לתנוּעת הפּוֹעלים בּשנוֹת בּגרוּתה, לאחר שהקימה איגוּד מקצוֹעי עצוּם, מפלגוֹת אדירוֹת, עתוֹנים הרבּה, לאחר שהגיעה למדרגה של אוֹפּוֹזיציה פּרלמנטרית בּעלת הערכה וגם לחלק בּשלטוֹן – ישתאה למראה: איכה דלל המַעין הרוּחני, איכה הצטמק האוֹפק התרבּוּתי.

מי שישאל לנתיבוֹת ההיסטוֹריה ויפנה לחקר גוֹרלה של תנוּעת הפּוֹעלים לא יוּכל להסתפּק רק בהתבּוֹננוּת למצבה הפּוֹליטי והאִרגוּני, לשביתוֹת ולבּחירוֹת, – מוּצלחוֹת אוֹ נכשלוֹת – למצבה בּתקוּפת גיאוּת כּללית וּבתקוּפת בּטלה מאוֹנס. הוּא יצטרך לעקוֹב אחר חיי הרוּח, אחר התפּתחוּת האידיאוֹת, אחר המאמצים והכּשלוֹנוֹת בּהוָי התרבּוּתי. אפשר שיתגלה אז כּי ההישׂגים והכּיבּוּשים האִרגוּניים והפּוֹליטיים לא תמיד עלוּ בּד בּבד עם ההתקדמוּת התרבּוּתית והרוּחנית של התנוּעה ושל המדינה. דוקא בּתקוּפוֹת הגידוּל וההתבּצרוּת המקצוֹעית והמדינית אנוּ עדים, לעתים קרוֹבוֹת, לשיטוּח תרבּוּתי, להתאַבּנוּת המחשבה, להצטמקוּת הכּוֹחוֹת הרוּחניים וּלדלדוּל הפּעוּלה החינוּכית. ואוּלי יש לבקש גם כּאן את אחד המפתחוֹת לחידה ההיסטוֹרית הצוֹרבת של תבוּסת הדוֹר.

לתנוּעת הפּוֹעלים אפשר להגיש תביעוֹת תרבּוּתיוֹת אחרוֹת מאשר לכל תנוּעה אחרת בּימינוּ. מכּל המפלגוֹת הפּוֹליטיוֹת שבּתקוּפת המשטר הקפּיטליסטי היתה רק מפלגה אחת שחינוּך ההמוֹנים והשׂכּלתם היה לחלק בּלתי־נפרד מתכנית פּעוּלתה. שאר המפלגוֹת ראוּ את עצמן כמפלגוֹת־השעה, כּמפלגוֹת השוֹלטוֹת אוֹ השוֹאפוֹת לשלטוֹן בּשעה זוֹ, בּתחוּמי המשטר הקיים. הן האמינוּ שהמחר לא יהא שוֹנה מן היוֹם. ולא ראוּ צוֹרך בּשוּם השקפת־עוֹלם היוֹצאת מתחוּמי המוּשׂגים המקוּבּלים בּיוֹם שלטוֹנן ולא בחינוּך ההמוֹנים לקראת עתיד אחר. מפלגוֹת יוֹתר מתקדמוֹת היוּ מכניסוֹת בּמשהוּ דאגוֹת השׂכּלת ההמוֹנים לתחוּמי עניניהן, אבל לא יוֹתר מזה. רק לתנוּעת הפּוֹעלים היה הרעיוֹן על תיקוּן החברה ועל משטר העתיד לאֵש־דת, והעלָאת מצבם התרבּוּתי והרוּחני של ההמוֹנים – מטרה בּפני עצמה.

מדרך הבּריוֹת שהן מוֹדדות ערך כּל פּעוּלה וּמאמץ בּאַמת מידה של הצלחתם. יש מדינה גדוֹלה בּעוֹלם אשר ה“הצלחה” (סוּקסיס) היא לה פּוּלחן. שם אומרים: “אין דבר מצליח כּהצלחה”. וגם תנוּעוֹת פּוֹליטיוֹת אשר בּחיקן גוֹרל עמים וּמעמדוֹת, רגילוֹת להעריך חזיוֹנוֹת וּפעוּלוֹת בּמידה זוֹ: הצלחה ממשית, הנתפּסת בּיד. וּלשם הצלחה זוֹ מוַתרים על דברים שאין שׂכרם בּצדם ממש. תכוּנה זוֹ, נחלת כּל מפלגה מדינית, השתרשה גם בּתנוּעת הפּוֹעלים. שוּם דבר לא נערך בּתוֹכה כּמוֹ תוֹספת “מקוֹמית” בּבּחירוֹת, כּנצחוֹן “ממשי” בּמלחמה כּלכּלית ואִרגוּנית. אף על פּי שנצחוֹנוֹת אלה לא תמיד היה בּהם ממש, ויש ששׂכרם יצא בּהפסדם. מאידך, לא ידעה התנוּעה להעריך אוֹתם הנצחוֹנוֹת שאינם כּל כּך בּוֹלטים לעין, ושבּהם אפשר תלוּי הנצחוֹן האמיתי והמכריע. וכידוּע, אין הפּעוּלה בּשׂדה החינוּך והתרבּוּת יכוֹלה להבטיח נצחוֹנוֹת מהירים בּכיבּוּש וּבשלטוֹן כּפעוּלה בּשׂדה המדיני והמקצוֹעי.

ונתגלגלוּ הדברים והגיעוּ לידי כּך שהפּלג שזינק מעמקי הרוּח, ממַעינוֹת הישוּעה האנוֹשית, נתקע ושקע בּחוֹלוֹת. הפּעוּלה התרבּוּתית נעשׂתה לתנוּעת הפּוֹעלים, בּמידה שהלכה ונתקרבה לכוֹח וּלשלטוֹן, גם לימין וגם לשׂמאל, בּבחינת “רקחוּת וטבּחוּת”, משרתת לארגוּן ולפּוֹליטיקה. היוּ בּוֹדדים “משוּגעים” לעניני תרבּוּת והשׂכּלה עממית, והם עשׂוּ כּכל אשר השׂיגה ידם, והמפלגה היתה שׂמחה לזקוֹף את מאמציהם לזכוּתה, אבל התנוּעה כּוּלה, בּמידה שגיבּרה חיילים ונכנסה לתחוּם כּיבּוּשים מדיניים, שיעבּדה את עצמה ואת כּוֹח פּעוּלתה ואת חוֹפש מחשבתה לנצחוֹן זה. וטעתה בּזה טעוּת הרת־תבוּסה.

אפשר לקיים שלטוֹן מדיני קיים גם בּלי מאמצים תרבּוּתיים מיוּחדים. מפלגה המחזיקה בּמשטר כּמוֹ שהוּא, אוֹ מבקשת לתקן אוֹתוֹ משהוּ, אוֹ להחזיר משטר קוֹדם ליָשנוֹ – אפשר לה גם בּשׂדה התרבּוּת לקיים את הקיים, ותוּ לא. אבל תנוּעה הבּאה לשנוֹת סדרי חיים וסדרי חברה וּמשק, תנוּעה המבקשת לעשׂוֹת את ההמוֹנים, שעדיין הם מחוּסרי יכוֹלת לקיים כּהוֹגן דמוֹקרטיה פּוֹליטית, לנוֹשׂאי דמוֹקרטיה סוֹציאלית – תנוּעה אשר כּזאת אין לה שוּם תקוה להגיע למטרתה אם היא לא תבקש ולא תמצא דרכים להעלָאת הרמה הרוּחנית של חבריה. גם כּיבּוּשים פּוֹליטיים ואִרגוּניים לא יעמדוּ לה בּיוֹם פּקוּדה.

וּשאלה בּתוֹך שאלה. בּתוֹך שאלת התרבּוּת של תנוּעת הפּוֹעלים יש עוֹד שאלת האינטליגנציה, שבּה מתחבּטים שני הצדדים. יש כּאן מעין רוֹמן טרגי, זיווּג שעדיין איננוּ עוֹלה יפה. מצד אחד אין שוּם ציבּוּר בּעוֹלם – אם לא לחשוֹב את הקפּיטליזם בּימי פּריחתוֹ, כּשהיה להוּט אחרי האינטליגנציה הטכנית – זקוּק לכוֹחוֹת מדע והשׂכּלה ואמנוּת וחינוּך כּציבּוּר הפּוֹעלים; ואמנם ראינוּ שעִם כּל התעוֹררוּת הפּוֹעל ויציאתוֹ למערכה הציבּוּרית נלוים אליו כּמה משׂכּילים וסוֹפרים וּפייטנים ואמנים. ואף על פּי כן רק אנשי־רוּח מוּעטים בּערך דבקוּ בּכל לבּם ונפשם בּתנוּעת הפּוֹעלים ונשׂאוּ בּכל תלָאוֹתיה, ולא עזבוּה גם בּשעוֹת נסיוֹן ורפיוֹן, ואפילוּ בּשעוֹת מדחה.

בּדרך כּלל לא הביאה הפּגישה לידי התקרבוּת שלמה. עוֹד לפני כּמה שנים קוֹננוּ סוֹפרים פּייטנים על התהוֹם והזרוּת שבּין האח ה“שחוֹר” והאח ה“לבן”, שאינם יוֹדעים לקרב זה לזה. מצד אחד הביאה אִתה האינטליגנציה – יוֹצאת שכבוֹת עליוֹנוֹת אוֹ מתעלוֹת בּחברה – כּמה וכמה מעצוֹרים נפשיים וחברתיים: תביעוֹת וּפּרטנזיוֹת והרגלי־חיים שאינה מוּכנה לוַתר עליהם. לפעמים קרוֹבוֹת חסרה האינטליגנציה המצטרפת את השלימוּת הנפשית, את הכּוֹח להידבּק בּעבוֹדה, בּתפקיד, בּחברה הפּוֹעלית, את הכּוֹח להביא קרבּנוֹת חמריים וחברתיים (אשר הפּוֹעל מלידה אינוֹ נתבּע להם, בּאשר הם מוּטלים עליו מאוֹנס בּתוֹקף מצבוֹ). וּמאידך, לא תמיד ידעה תנוּעת הפּוֹעלים לקלוֹט את הכּוֹחוֹת הרוּחניים אשר בּיקשוּ את הדרך אליה. וּבמידה שכּיוצה את האוֹפק התרבּוּתי שלה, בּמידה שכּבלה את חייה הרוּחניים, בּמידה שרדפה אחרי נצחוֹנוֹת “ממשיים” – היא גם נכשלה בּמשׂכּילים מבקשי קריֶרה ועמדה, הרוֹאים את מעמד הפּוֹעלים כּהדוֹם להתנַשׂאוּתם, וסגרה את הדרך בּפני כּוֹחוֹת רוּחניים חפשיים, בּלתי־תלוּיים, מבקשים דרכים חדשוֹת. לא מקרה הוּא שבּראשית צמיחתה של תנוּעת הפּוֹעלים אנוּ רוֹאים בּקרבּה וּמסביבה אישים גדוֹלים כּמוֹ האוּטוֹפּיסטים הראשוֹנים¹, וּכמוֹ הֶס, פּרוּדוֹן, הֶרצֶן, לַסַל, מרכּס. מה שאין כּן בּתקוּפה המאוּחרת. שנוֹת השׂגשׂוּג לא הביאוּ אתן אלא תלמידים, אֶפּיגוֹנים, נמוּשוֹת – על כּל פּנים בּינוֹניים. אין להניח כּי בּחמישים השנים האחרוֹנוֹת לא הוֹפיעוּ גאוֹנים וּמחַדשים. הם הוֹפיעוּ בּמדע, בּטכניקה, בּפילוֹסוֹפיה, בּשירה. וּמה משוּנה הדבר שאוֹתה ההשקפה השוֹלטת בּעוֹלם הכּנסיוֹת, “הראשוֹנים כּמלאכים”, השתלטה גם בּתנוּעת המהפּכה הפּוֹעלית, אשר הכניסה את עברה ואת ראשוֹניה לקַנוֹן, והסתפּקה בּהוֹוה בּבינוֹנים. האם חמישים שנוֹת תנוּעה גדוֹלה ולוֹחמת לא היה בּהן מקוֹם לגאוֹני־רוּח?

אפשר שגם בּזה אחד המַפתחוֹת לחוּלשוֹתיה של התנוּעה. מוּבן שאין תנוּעה זוֹכה לגאוֹנים על פּי הזמנה. ואין שיתוּף של יוֹצרים ואנשי תרבּוּת נרכּש על ידי חנוּפּה לפלוֹני הסוֹפר ואלמוֹני המשוֹרר המבקשים עטרה אצל הפּוֹעלים. אבל ריחוּק מחנוּפּה וּמהסתגלוּת לחוּד וצרוּת רוּח לחוּד. לא מעטים הם אישי תנוּעת הפּוֹעלים אשר הוּקאוּ מתוֹכה, בּגלל עצמאוּתם המחשבתית (גוּסטב לַנדוֹאֶר בּגרמניה, טרוֹצקי בּרוּסיה).

איני יוֹדע מה חוֹשב דוֹר הקוֹראים הצעירים על דבר רמת עוֹלם המחשבה הסוֹציאליסטי והקוֹמוּניסטי בּימינוּ. לי מוּנוּ בּנדוֹן זה מנעוּרי אכזבוֹת קשוֹת. תקוָתי לראוֹת בּספרוּת הפּוֹעלים השוֹטפת שׂיא המחשבה של הדוֹר – נתבּדתה מהר. וּמיד הוּעמדתי על הסתירה הגדוֹלה שבּין ספרוּת הקלַסיקים הסוֹציאליסטיים לבין ספרוּת נוֹשׂאי־הכּלים. בּרגע זה נזכּר אני בּתמוּנה מימי נעוּרי: נערה צעירה, שצמאה לספרוּת מַהפּכנית חשאית. היא קיותה למצוֹא שם משהוּ שיעלה על הספרוּת הרוּסית הגדוֹלה, והנה זכתה סוֹף סוֹף לכך. הגיעה לידיה חוֹברת חשאית אשר על הדפּסתה ועל הפצתה הלכוּ אנשים לכלא וּלסיבּיר. קראה ונעלבה. שם היוּ דברי־תעמוּלה רגילים אוֹ דברי־פּוּלמוֹס בּין מפלגוֹת הפּוֹעלים אז, בּין ס“ד לבין ס”ר². הזהוּ עוֹלם המחשבה הנכסף? שאלה בּאכזבתה. וחוֹששני שאוֹתה אכזבה תמימה יש בּה כּדי סמל לאוֹתה אכזבה שרבּים מאִתנוּ כּוֹאבים אוֹתה כּשהם נפגשים עם המחשבה המַהפּכנית ועם המציאוּת הפּוֹעלית כּמוֹת שהן. מי שדן על תנוּעת הפּוֹעלים בּאמריקה וּבאירוֹפּה לא על פּי חוֹברוֹת שקרא וּנאוּמים ששמע, אלא על פּי מראה עיניו והתבֹּוננוּתוֹ העצמית, וּמי שרוֹאה לא בּעיני “זר לא יבין” (המתפּעל אוֹ מבטל), אלא כּאדם מבּפנים, החוֹדר לתוֹכם של דברים וכוֹאב את כּאבם, אי אפשר לוֹ שלא ירגיש בּאיזוֹ מידה אין ההוָיה של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם כּוּלוֹ, בּאגָפּיה השוֹנים, הוֹלמת את המטרוֹת הגדוֹלוֹת שאליהן נוֹעדה.

ואם אי אפשר להקים משטר סוֹציאליסטי בּמדינוֹת הקיימוֹת בּעזרת המציאוּת התרבּוּתית של הפּוֹעלים כּיוֹם הזה, על אחת כּמה וכמה שאין להקים עם עברי עוֹבד, גָאוּל מן הגלוּת וגָאוּל מן הבּטלה, בּלי מאמצים רוּחניים יוֹצאים מן הכּלל. מבּחינה זוֹ עלינוּ לדוּן בּשאלוֹת התרבּוּת של תנוּעתנוּ.

לכאוֹרה, הבינה תנוּעתנוּ מתחילה למאמצים תרבּוּתיים יוֹתר מכּמה תנוּעוֹת אחרוֹת. כּשם שמפּני מוֹצאנוּ המיוּחד – שכבת עם טעוּנת כּוֹחוֹת רוּחניים וּמסוֹרת תרבּוּתית – וּמסיבּוֹת הוַיתנוּ קדמה תנוּעתנוּ לאחרים בּהבנת ערך הבּניה המשקית, הקוֹאוֹפּרציה והעזרה ההדדית כּתפקידים אוֹרגָניים וּכגוֹרמים מכריעים בּגוֹרל הפּוֹעל.

לכאוֹרה אנוּ יכוֹלים לציין בעבָרנוּ קו הגוּן של הישׂגים תרבּוּתיים. אזכּיר רק דוּגמה אחת: חלקנוּ בּתחיית הלשוֹן וּבהנחלתה להמוֹנים. אוּלם אין מתפקידי הפּעם למנוֹת וּלהעריך את זכוּיוֹתינוּ. רצוֹני להצבּיע על חוֹבוֹתינו. קרה לנו בּשׂדה התרבּוּת מה שקרנוּ בּשׂדה ההוָי ההסתדרוּתי. אוֹתה צידה לדרך שלקחנוּ אתנוּ בּצאתנוּ אינה מספּיקה כּיוֹם הזה. ושמא אוֹרבת לנוּ סכּנת הגבעוֹנים: “זה לחמנוּ חם הצטיידנוּ אוֹתוֹ מבּתינוּ בּיוֹם צאתנוּ ללכת אליכם ועתה הנה יבש והיה נקוּדים. ואלה נאדוֹת היין אשר מִלאנוּ חדשים והנה התבּקעוּ” (יהוֹשע ט', י"ב).

כּדי שנהיה לא כּת קטנה החיה לה בּקרן־זוית של חיי העם וּפוֹזמת לה את פּזמוֹנוֹתיה, אלא מעמד ההוֹלך בּראש העם על מנת להעבירוֹ לקיוּם של עבוֹדה ושל חירוּת, של משק בּריא ושל תרבּוּת – אנוּ צריכים לגלוֹת בּקרבּנוּ את כּל האוֹצרוֹת הגנוּזים. אנוּ זקוּקים לאוֹצרוֹת של רצוֹן, השׂכּלה וּמחשבה בּת־חוֹרין. ודוקא בּשנים האחרוֹנוֹת חלה עזוּבה בּשׂדה פּעוּלתנוּ התרבּוּתית וּמחשבתנוּ הוֹלכת ונכבּלת בּאפיק צר. שנוֹת המַשבּר הכּלכּלי הביאוּ לנוּ קיצוּץ אכזרי בּפעוּלתנוּ התרבּוּתית. ונוֹסף לקיצוּץ החמרי בּאה התכּווצוּת פּנימית. מכּל העבר הגדוֹל של וַעדת התרבּוּת בּשנים הראשוֹנוֹת לאחר המלחמה ירדה הפּעוּלה למדרגה של “שוּלחן” בּועד הפּוֹעל (כשעלה הכּוֹרת על “ועדת התרבּוּת” ניצל ענף אחד – חינוּך הילד – והוּא גדל וּמשׂגשׂג. בּענף זה יש פּעוּלה מאוּמצת וחיפּוּשׂים מַתמידים. כּאן אוּלי פּעלה מסירוּת־הנפש המסרתית של הוֹרי ישׂראל לחינוּך ילדיהם. אוּלם אין אני עוֹמד בּמסכת זוֹ, כּי דברי הפּעם מוּסבּים רק על הפּעוּלה החינוּכית בּין הבּוֹגרים).

עוֹד משגרים אצלנוּ לפרקים מן המרכּז למקוֹמוֹת מַרצים, על פּי רוֹב מקריים וחיצוֹניים. מסַדרים קוֹנצרטים וּנשפים. אבל חינוּך הסתדרוּתי, ראוּי לשמוֹ וּלתפקידוֹ, אין אצלנוּ. מוּבן מאליו, שאפשר לחשוֹב כּל ועידה וּמוֹעצה וכל כּינוּס של גוּף ישוּבי אצלנוּ למעשׂים בּעלי ערך חינוּכי. יצירתנוּ המשקית והמדינית ודאי שהיא בּעלת תוֹכן חינוּכי. אבל פּעוּלה זוֹ איננה מתלַווית בּהאָרה וּבעזרה התרבּוּתית הדרוּשה. חדלנוּ כּמעט לגמרי מעבוֹדה ספרוּתית, מחוּץ לעבודה העתוֹנאית וּמחוּץ למאמצים ארעיים של חברים בּוֹדדים. אין לי כּל רצוֹן להקל בּכבוֹד המַרצים והעסקנים התרבּוּתיים ששׂרדוּ לנוּ, אוּלם עלי לוֹמר כּי האַרעיוּת של הפּעוּלה מוֹרידה הרבּה מערכּה. בּכמה מקרים מגיעים הדברים למדרגה של “שוּנד”, של קלוֹקלוּת. כּי לא רק בּרוֹמנים וּבסרטי ראינוֹע יש “שוּנד”. גם בּסוֹציוֹלוֹגיה וּבפּוֹליטיקה וּבתוֹרוֹת עוֹברוֹת לסוֹחר. בּרוּך השם שהגענוּ לכלל תנוּעה המוֹנית, והרי סכּנת ה“שוּנד” גדֵלה יוֹתר. יש ציבּוּרי פּוֹעלים גדוֹלים, בּארצוֹת־הבּרית, למשל, שה“שוּנד” עשׂה בּהם שמוֹת. ואין לזה תקנה בּ“פיקוּח”, בּהעמדת שוֹטרי תרבּוּת, אלא בּהמצאת מזוֹנוֹת מבריאים בּמקוֹם לחם קלוֹקל.

אין כּוָנתי למנוֹת פּה את כּל הדברים הטוֹבים שההסתדרוּת צריכה לעשׂוֹתם. ואם אֶמנה ואַרבּה למנוֹת יוּכל כּל אחד להוֹסיף. רצוֹני רק לציין כּמה קוים המיחדים את אֳפי הפּעוּלה הנדרשת מתוֹך צרכּי התנוּעה.

הענין אצלנוּ מוּרכּב יוֹתר מאשר אצל אחרים. כּשאתה דן בּפּוֹעל האנגלי הרי אתה יוֹדע מהוּ הטיפּוּס, מה מידת ההשׂכּלה הרגילה שלוֹ. כּוּלם למדוּ בּאוֹתוֹ בּית־ספר עממי, מדבּרים בּאוֹתה לשוֹן, רוּבּם הגדוֹל קוֹרא אוֹתוֹ סוּג עתוֹנוּת, מבקר אוֹתוֹ קוֹלנוֹע. לא כּך אצלנוּ. יש צרכים רוּחניים לחבר הותיק, החי בּתנוּעה, פּעיל בּמשק. ויש עוֹלה חדש, רוּבּוֹ בּלי לשוֹן, חלקוֹ בּלי השׂכּלה. וההשׂכּלוֹת מה שוֹנוֹת הן וּמשוּנוֹת. ויש שהשׂכּלתוֹ מרוּבּה ושרשיו בּעבוֹדה מוּעטים. ויש ילד הגדֵל בּארץ, מוּשרש בּמשק וּבעבוֹדה, ורחוֹק מעוֹלם הרוּח של החבר חניך חוּץ־לארץ. ויש תרבּוּיוֹת של לשוֹנוֹת וארצוֹת ושל שכבוֹת חברתיוֹת שוֹנוֹת. כּשאנוּ מבּיטים זה בּפני זה בּועידה ועוֹסקים בּשאלוֹתינוּ החברתיוֹת, הרינוּ רוֹאים את עצמנוּ מאוּחדים לא רק בּעיקרי פּרוֹגרמה, אלא בּכמה וכמה עיקרי חיים וּמוּשׂגי חיים. אבל כּשאנוּ יוֹצאים לרחוֹב מתגלים לפנינוּ החיים כּמוֹ שהם, בּשלל גוניהם.

ואין לצמצם את פּעוּלתנוּ התרבּוּתית בּדאגה למחוּסר־עברית אוֹ למחוּסר־השׂכּלה. אם רוֹצים אנוּ שתנוּעתנוּ תחיה את חייה העצמיים וּתחנך את חבריה לראוֹת את עוֹלמם בּעיניהם שלהם, אין היא יכוֹלה להסתפּק בּזה שאת השׂכּלתוֹ הסוֹציאליסטית ישאב מעתוֹן לוֹעזי מחוּץ־לארץ ואת השׂכּלתוֹ העברית והארץ־ישׂראלית יקבּל בּירחוֹן עברי, אשר אינוֹ חי את שאלוֹתיה ונסיוֹנוֹתיה של התנוּעה החלוּצית.

ועם זה איני סבוּר שפּעוּלתנוּ התרבּוּתית צריכה להתכּנס לתוֹך אוֹתוֹ אפיק צר שקוֹראים לוֹ פּרוֹלֶטקוּלט. כּשם שאין לתלוֹש את חיי התרבּוּת מן ההוָיה של המעמד, אין לעקוֹר את המעמד מההיקף המלא של חיי התרבּוּת בימינוּ. ואוֹתה התפיסה הדנה על ערכּוֹ של ספר ושל שיר רק על פּי זה מה ההלכה שאפשר לפסוֹק על פּיה, התפיסה המתימרת בנאמנוּתה המעמדית הגדוֹלה, אין בּה כּל חידוּש. היא מחזירה עלינוּ את גלגל הרבּנוּת ויחסה לספרים “חיצוֹניים”, שאינם ראוּיים אלא שיעיינוּ בּהם “בּשעה שאינה לא יוֹם ולא לילה”. אוּלם גם בּעוֹלם הרבּנוּת קם הגאוֹן מוילנה שמרד בּתפיסה הזאת. הוּא כּתב לתלמידוֹ, כי אם תחסר לוֹ יד אחת בּמדעים תגרוֹם לוֹ לחסרוֹן עשׂר ידוֹת בּתוֹרה. אוֹתם הדברים צריכים להיאָמר גם בּתנוּעת הפּוֹעלים. גם כּאן תחסרנה “עשׂר ידוֹת”. כּאן יש צוֹרך להילחם על פּתיחת “אשנבּים צחים”.

“דרך הרוּח” אין חשבּוֹנוֹתיה כּל כּך פּשוּטים. אין אנוּ יוֹדעים אם דוקא החוֹברת הפּרוֹגרמַתית היא היא – ואין מלבדה – מַנחילה לפּוֹעל את דרך המהפּכה החברתית. לא כּל כּך פּשוּט הדבר לקבּוֹע מי המריד יוֹתר את האדם הרוּסי, אם הפּרסוּמים המַהפּכניים הרשמיים אוֹ אמן והוֹגה כּטוֹלסטוֹי³, שעמד “מבּחוּץ”, שהתנגד לסוֹציאליזם והתיחס בּביקוֹרת גם למציאוּת הישנה וגם למפלגוֹת המהפּכה.

וגם בּספרוּתנוּ. בּיאליק אין עליו כּל גוּשפּנקה של ספרוּת העבוֹדה. ודאי לא התכּוון לכך. אך אם יבוֹא ההיסטוֹריוֹן ויבקש לחקוֹר תוֹלדוֹת תנוּעתנוּ לא יוּכל להתעלם מן השיר “בּשׂדה” (“כּעני אעמוֹד לפני הוֹד הקמה המאירה וּשׂמחה, ואדע אך עתה את עָניי מה רב, הה, אך עתה אראנוּ! לא ידי עיצבוּכן, שבּלים, לא ידי קוֹמַתכן טיפּחה – – – וּבכל זאת יקרתם לי, שׂדוֹת, יקרתם לי שבעים ושבעה, מאז תזכּירוּני את אַחי הרחוֹקים, העוֹבדים בּית אִמי”), שנכתב לפני ארבּעים שנה, והצמיח בּתוֹכנוּ זרע יוֹתר מכּל הטפה פּרוֹגרמַתית. וכן המאמר “הלכה ואגדה” של בּיאליק, עוֹמד לכאוֹרה מחוּץ לדברי הלכה המקוּבּלים בּתנוּעת הפּוֹעלים. ואף על פּי כן מי הסבּיר לנוּ את דרך הרוּח של תנוּעתנוּ כּמי שאמר “שאיפה שבּלב, רצוֹן טוֹב, התעוֹררוּת הרוּח, חיבּה פּנימית – כּל הדברים הללוּ יפים וּמוֹעילים כּשיש בּסוֹפם עשׂיה, עשׂיה קשה כּברזל, חוֹבה אַכזרית. – – בּוֹאוּ והעמידוּ עלינוּ מצווֹת! יוּתן לנוּ דפוּסים לצקת בּהם את רצוֹננוּ הניגר והרוֹפס למטבּעוֹת מוּצקוֹת וקיימוֹת”. אין שמוֹ של בּיאליק נמנה בּקהל המשוֹררים הסוֹציאליים, אבל את הדמוּת המחרידה בּיוֹתר, המַרדנית בּיוֹתר של אשת־העוֹני היהוּדית (לא עניוּת קוֹסמוֹפּוֹליטית, לא עניוּת של נייר!) נתן בּיאליק בּשירוֹ האחרוֹן “אַלמנוּת”: “רבּת הָכלמתי מנעוּרַי ואלמד לסלוּח רבּת, אך חרפּת עָניֵך וּמרוּדַיך עוֹדנה כּמוֹקד בּעצמַי, לא אוּכל כַּפּרהּ, גם לך, אלוֹהים, לא אכַפּרנה וּמכּל שירַי וּקרָבַי תבקענה אליך להבוֹתיה. היש כּיפּוּרים לענוּת אֵם, ואם שילוּמים וּגמוּל לתפארת אדם כּי תשוּקץ?”

אמרתי: בּיאליק. יכוֹלתי לוֹמר: תנ"ך, אגדה, ספרוּת ישנה וחדשה, ספרוּת עוֹלם וּמאוֹרוֹת עוֹלם אשר אינם נכנסים בּאפיק “המקוּבּל”.

וּמשהוּ למכשירי הפּעוּלה התרבּוּתית וּלצוּרוֹתיה. אין די בּפעוּלוֹת תרבּוּתיוֹת בּוֹדדוֹת. אני מבקש צוּרוֹת־חיים העשׂוּיוֹת לקלוֹט הוָי תרבּוּתי. אי אפשר לנהל פּעוּלה תרבּוּתית בּלי מקוֹם קבע לפגישה, קן לאיניציאַטיבה תרבּוּתית. לכל היוֹתר יש לנוּ חדרי־קריאה. זהוּ ענין חשוּב מאד, ואף זה לא בּכל משכּנוֹתינוּ הוּא מצוּי. אבל אין לנוּ עדיין קלוּבּ־פּוֹעלים כּמַשמעוֹ. אין לנוּ בּית־וַעד, אשר האינטרסים התרבּוּתיים והחברתיים שלנוּ יבוֹאוּ בּו לידי גילוּי. אין לנוּ הוֹצאת־ספרים בּעלת יכוֹלת, שתהיה ראוּיה לציבּוּר שכּמוֹתנוּ. אין לנוּ מוֹסדוֹת להשׂכּלה גבוֹהה בּתנוּעה, מוֹסדוֹת בּעלי אוֹפי סמינַריוֹני. עדיין לא יצרנוּ טיפּוּס של מסיבּה תרבּוּתית. התחילוּ אמנם מכניסים בּזמן האחרוֹן דקלוּם וּנגינה לתוֹך אסיפוֹתינוּ. אבל לא לכך אני מתכּוון. גם כּאן אוֹרב לנוּ אפיק שַבּלוֹני. מתחילים עוֹברים אצלנוּ לטיפּוּס של אסיפה אמריקאית: אסיפה־קוֹנצרט. ולא לכך אני מתכּוון, אלא למסיבּת־חברים שיש בּה השראה מבּפנים. אני רוֹאה בּדאגה כּיצד עוֹבר עלינוּ יוֹם השבּת בּעיר. השבּת מסתיימת בּהליכה בּסך לקוֹלנוֹע. אינני קוֹבל, חלילה, על עצם הקוֹלנוֹע, אבל קוֹבל אני, ראשית, שלא בּידינוּ הבּחירה מה לקָרֵב וּמה לרַחֵק בּוֹ, וּבעל הקוֹלנוֹע הוּא המכוון את חינוּכוֹ של הקהל, ושנית – שהקוֹלנוֹע נעשׂה לצוּרה היחידה כּמעט של שיתוּף הקהל הרחב לאמנוּת ול“ידיעת החיים”. חוּץ מן האסיפה הפּוּמבּית הגדוֹלה לא יצרנוּ עדיין שוּם צוּרה של כּינוּס קהל מסביב לעניני תרבּוּת. הנה כּאן, בּבּית הזה (“אוֹהל שם”), יש בּמשך יוֹם השבּת שעוֹת אחדוֹת של קוֹרת־רוּח. עלינוּ להפוֹך את שבּתוֹתינוּ וחגינוּ למדוּרוֹת של תרבּוּת. ויוֹדע אני כּי כּשנבוֹא עכשיו, למשל, לעשׂוֹת את מוֹצאי־השבּתוֹת לנוֹשׂאי פּעוּלה תרבּוּתית ניפּגש בּהתחרוּת קשה. והרבּה נצטרך להילחם על נפש הפּוֹעל. ונצטרך להרבּה כּוֹחוֹת כּדי שננצח בּמלחמה זוֹ.

לקָרב עוֹלה חדש בּראשיתוֹ, להכניסוֹ לתוֹך חיי הארץ, להנחיל לוֹ את מוּשׂגי העבוֹדה – אין לך מכשיר טוֹב מטיוּלים. טיוּלים ממש, אם אפשר בּרגל, לכל פּינוֹת הארץ. גם זה היה מחידוּשיה של ועדת התרבּוּת בּימיה הטוֹבים. זכוּיוֹתיהם של החברים המסדרים והמדריכים את הטיוּלים גדוֹלוֹת הן. אבל חוֹששני שהענין הוּעמד בּקרן־זוית, ושהענין נעשׂה “מקצוֹעי” יוֹתר מדי. צריך לשתף בּסידוּר הטיוּלים אנשים שוֹנים, הפּעילים בּענפי התישבוּת ותרבּוּת. הפּוֹעל בּבית־החרוֹשת צריך לצאת לכּפר וּלהידבק בּעוֹבד החקלאי. כּמה קנינים של התנוּעה עלוּלים להימסר על ידי הטיוּלים לחבר החדש, אם הדברים יֵעשׂוּ בּמחשבה מכוּונת.

כּיצד נצא מן המיצר התרבּוּתי, כּיצד נתחיל לצאת?

קוֹדם כּל זה לא יֵעשׂה בּאוֹפן בּיוּרוֹקרטי, לפי רזוֹלוּציה. נצרכת חרישה עמוּקה. מוּל חזית של איבה ושׂטנה ונגד נכר פּנימי המצוּי בּכל עליה חדשה אין להעמיד אמצעים לא־קרירים ולא־חמימים. פרוּמקין ורמז דרשוּ מתנדבים לעזרת כּיבּוּש העבוֹדה והדרכת עוֹלים. גם חידוּש העבוֹדה התרבּוּתית בּהסתדרוּת דוֹרשת מתנדבים רבּים. אין ספק שבּתוֹכנוּ יש ויש כּוֹחוֹת מסוּגלים, ואוּלי גם משתוֹקקים לכך. אבל הם נחבּאים אל הכּלים. וזה הכּלל: כּלי שאין עוֹבדים בּוֹ מעלה חלוּדה. פּרוּדוֹת יקרוֹת מעלוֹת עוֹבש. אנוּ יוֹדעים את דלוּתנוּ ואת מיעוּט כּוֹחוֹתינוּ לעוּמת צרכינוּ. אבל כּשתנוּעה מעוֹררת בּתוֹכה תביעוֹת גדוֹלוֹת לעצמה היא גם מסייעת בּזה לגילוּי כּוֹחוֹת.

כּיצד תסתדר העבוֹדה? היה זמן שהיה לנוּ מכשיר מרכּזי. עכשיו אין לנוּ. מה נקים עכשיו? לא אקבּע הלכה. הועידה צריכה לעיין בּדבר. בּכמה ענפי פּעוּלה עברנוּ מריכּוּז מוּחלט לפיתוּח התאים המקוֹמיים. מן “המשבּיר” עברנוּ לסידוּר אגוּדוֹת צרכּנים. אוּלי נעשׂה כּכה גם בּפּעוּלה התרבּוּתית. הנה יסדה קבוּצת חברים בּתל־אביב – בּעזרת המוֹעצה – קלוּבּ־פּוֹעלים. עלינוּ להגבּיר את היזמה התרבּוּתית בּתאים השוֹנים וּלאַחד אוֹתם להתאַגדוּת אחת. כּוָנתי לא לאיגוּד של עסקנים הדוֹאגים לזוּלתם, לא לאיגוּד של כּל מי שרוֹאה את עצמוֹ כּ“צרכּן” בּעניני תרבּוּת. כּשם שמאוּגדים חברים בּ“קוּפּת־חוֹלים” לשם בּריאוּת הגוּף, כּך נאַגד את מי שחוֹלה וחש בּמחסוֹר תרבּוּתי. זה לא יהיה איגוּד של חוֹבה, אלא איגוּד של התנדבוּת, של צרכּנים ונהנים. אפשר שראשיתוֹ תהיה מצער, ולא תקיף את כּל חברי ההסתדרוּת, אבל אם אך נגיע לחצי רבבה – נוּכל לעשׂוֹת הרבּה, בּהוֹצאת־ספרים, בּמפעלי אמנוּת ולימוּד. ודאי ניתקל בּקוֹשי. בּזמן הראשוֹן נצטרך להשקיע הרבּה עמל בעבוֹדת הסבּרה ואִרגוּן עד שתביא פּרי, אבל סבוּרני שבּזה נקים מרכּז לעבוֹדה תרבּוּתית עממית רחבה בּישוּב; כּלוֹמר, מרכּז שרבּים יפנוּ אליו וישתוּ מבּארוֹתיו. אין לי ספק שיש צוֹרך גדוֹל בּמרכּז זה. ואם אנוּ לא נבנהוּ, לא ישאר החלל ריק. מי שהוּא יבנה אוֹתוֹ, אם מתוֹך צוֹרך תרבּוּתי, אוֹ מתוֹך צוֹרך אַנטי־תרבּוּתי. אפשר שזוֹהי השעה האחרוֹנה שציבּוּר הפּוֹעלים יכוֹל להטיל על עצמוֹ את המשׂא הזה.

אך גם אם נמצא בּנוּ את הכּוֹח ואת המתנדבים להקים התאַגדוּת עוֹבדים לעבוֹדת תרבּוּת לא נפטוֹר את ההסתדרוּת עצמה מפּעוּלה תרבּוּתית. אין כּוֹח מלבדה החייב בּחינוּך הסתדרוּתי של החברים. וגם אם אינה יכוֹלה להתפּשט לרוֹחב הפּעוּלה התרבּוּתית, הרי יש סוּגי פּעוּלה שאינה צריכה ואינה יכוֹלה להטיל על אחרים. לפיכך אני דוֹרש לחדש את ועדת התרבּוּת לא כּ“שוּלחן”, אלא כּמוֹסד מרכּזי בּהסתדרוּת. ושבּכל ציבּוּר פּוֹעלים ימָצאוּ מוֹרים לגדוֹלים, וּבכל מוֹעצת פּוֹעלים – מזכּיר מיוּחד לפעוּלה תרבּוּתית.

כּאן ניתָקל בּשאלת התקציב. ידעתי כּי תקציבה של ההסתדרוּת איננוּ בּמצב של גיאוּת כּלל. אוּלם עלינוּ להבין כּי כּשם שאיננוּ יכוֹלים להתקיים בּלי כּלים אִרגוּניים, כּך איננוּ יכוֹלים להתקיים בּלי עבוֹדת תרבּוּת שיטתית. איננוּ יכוֹלים להפקיר את חברינוּ. אַל נצא מן הועידה בּלי חידוּש הפּעוּלה התרבּוּתית.

---

פּעוּלתנוּ בּקרב הנוֹער

מאת

ברל כצנלסון

(הרצאה בּועידה הרביעית)

ההנחוֹת העיקריוֹת האמוּרוֹת בּשאלת הפּעוֹלה התרבּוּתית חלוֹת גם על מה שידוּבּר עכשיו, בּשאלת הנוֹער.

זאת הפּעם הראשוֹנה שועידת ההסתדרוּת דנה בּמיוּחד בּשאלת הנוֹער, אף על פּי שיש לנוּ בּתוֹך ההסתדרוּת שכבוֹת גדוֹלוֹת של נוֹער, ואף על פּי ששאלה זוֹ, של הנוֹער היהוּדי בּכלל, היא שאלת־גוֹרל לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. ועידוֹתינוּ וּמוֹעצוֹתינוּ נתוּנוֹת בּסד של ויכּוּחים מסרתיים ושל “חיי־שעה” דוֹחקים, ויש צוֹרך לפרוֹץ לפרקים את המסגרת הזאת.

אין תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם יכוֹלה להתפּאר שבּהרימה על נס את העתיד הבינה גם לערך דוֹר־העתיד, זה שיצטרך להעמיס על כּתפיו את מוֹרשת התנוּעה. ויתכן כּי בּין גוֹרמי המפּלוֹת היה גם זה: שתנוּעת הפּוֹעלים ראתה יוֹתר את הנוֹשׂא “הממשי”, את הפּוֹעל בּעין, זה שמעבר לבגרוּת, בּעל הזכוּת והותק וסבל־העבוֹדה, ולא ראתה את מי שעתיד להיוֹת הפּוֹעל, את זה שאיננוּ נמצא – מסיבּוֹת שוֹנוֹת – בּמערכוֹת הפּוֹעל המאוּרגן ואת זה שעדיין לא הגיע לכך מפּני גילוֹ הרך. זעֵיר פּה זעֵיר שם צצוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים איגוּדי נוֹער, וגם אלה היוּ מפגרים הרבּה אחרי ארגוּני נוֹער אחרים.

מסביב להערכת תנוּעת הנוֹער התנהלוּ לעתים בּתוֹך הסוֹציאל־דמוֹקרטיה מלחמוֹת כּבדות (ליבּקנֶכט בּגרמניה). גם בּתנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאליסטית התנהלה מלחמה ממוּשכת בּענין הנוֹער. כּאן בּארץ, בּזמן המלחמה, כּשהיינוּ נתוּקים מכּל העוֹלם וּסגוּרים על מַסגר, ישבנוּ וחלמנוּ את חלוֹם הנוֹער העברי בּגוֹלה, העתיד לנהוֹר אלינוּ בּאלפיו וּברבבוֹתיו וּלהווֹת את מחנה העבוֹדה. אבל בּחוּץ־לארץ, בּמקוֹם שתנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּיקשה להתבּצר בּשוּרת מפלגוֹת־הפּוֹעלים היהוּדיוֹת ושיקעה את כּל כּוֹחה האידיאוֹלוֹגי והתעמוּלתי בּביקוּש אחרי הפּוֹעל היהוּדי, הנמצא בּעין, שם נפגשה “האוֹריֶנטציה על הנוֹער” כּסטיה ריאַקציוֹנית. היתכן: לעזוֹב את הבּוֹרוֹת החצוּבים של תנוּעת הפּוֹעלים המבוּצרת וּמקוֹדשת, ולנוּע על הנוֹער אשר טרם הגיע להגדרה עצמית מעמדית ולרדוֹף אחרי ה“בּעלי־בּתיש קינד”? הויכּוּחים היוּ ממוּשכים. אוּלם המציאוּת של בּנין הארץ דוֹרשת לפתוֹר את השאלה.

מהוּ חיל־המילוּאים שארץ־ישׂראל העוֹבדת, המַגשימה, קיבּלה מן השכבוֹת המבוּגרוֹת בּעם, ממחנה הציוֹנוּת המבוּגרת וּממחנוֹת הסוֹציאַליזם המבוּגר? שבּלים בּוֹדדוֹת. רק שׂרידים יחידים – בּיניהם אַנשי מידוֹת וכוֹחוֹת וּמעשׂים – התחבּטוּ והתחבּטוּ עד שהגיעוּ אלינוּ. חוֹמר־הבּנין העיקרי היה הנער היהוּדי והנערה היהוּדיה.

עכשיו אין מערערים על זה. הפּעוֹלה בּ“החלוּץ”, העזרה להסתדרוּת הנוֹער העוֹבד, טיפּוּל־מה בּחוּגי הנוֹער הלוֹמד – קיבּלוּ זכוּת־אזרח בּתנוּעה. אוּלם גם עכשיו אין פּעוֹלה זוֹ עוֹמדת בּשוּם התאָמה לצרכי הנוֹער בּאָרץ ולאפשרוּיוֹת העצוּמוֹת הגנוּזוֹת לנוּ בּנוֹער היהוּדי שבּגוֹלה.

והתוֹצאוֹת של אי־התאָמה זוֹ? אף על פּי שיש לנוּ הסתדרוּת כּללית עצוּמה, אף על פּי שיש לנוּ הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד, הסתדרוּת הנוֹער המקוֹרית בּיוֹתר בּכל איגוּדי הנוֹער היהוּדיים, הרי עוֹד נתוּנים מחנוֹת־נוֹער רבּים בּארץ בּשׂדה אוֹיב. אם מתוֹך תקיפוּת ואיבה מעמדית של פּרדסנים צעירים, אם מתוֹך שיסוּי שוֹביניסטי־משיחי־צבאי־דמַגוֹגי־בּריוֹני, אם מתוֹך יחסי עדוֹת וּשבטים מדוּכּאים המתנקמים בּנוּ, בּאשר בּמשך חמישים שנוֹת שיבת ציוֹן לא הוּשׂם אליהם לב והם נשארוּ נחוּתי־דרגה בּישוּב, ואם מתוֹך חוֹסר כּל צרכים רוּחניים וזרוּת לכל תנוּעה רעיוֹנית וּבילוּי חיים בּאוּלמי ריקוּד.

אם כּה ואם כּה, נוֹער זה – על סוּגיו השוֹנים – מהווה חלק ניכּר בּחיי האָרץ. והוּא עתיד להטבּיע את חוֹתמוֹ על עתידנוּ. הוּא עתיד להיוֹת חלק מן ההוָי, מן התרבּוּת של הישוּב.

היוּ לי הזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת להיפּגש עם סוּגי נוֹער שוֹנים, מבּני אִכּרים בּמוֹשבוֹת הישנוֹת ועד תלמידי הגימנסיה שהיוּ ראשוֹנים לחלוּציוֹת בּין ילדי הארץ, ועד סוּגים שוֹנים של מתלמדים בּחוּץ־לארץ. יש להיזהר מפּני הכללוֹת. אין לראוֹת את הנוֹער בּארץ כּחטיבה אחת, ואין להוֹציא עליו משפּט אחד. אוּלם תפקידי איננוּ להוֹציא משפּט, אלא לציין דאגוֹת, שאלוֹת ותפקידים.

עוֹד בּהיוֹתנוּ מעטים בּארץ שׂמנוּ לב אל בּן־המוֹשבה. למרוֹת הניגוּדים בּין הפּוֹעלים לבין תקיפי האִכּרים, ולמרוֹת היחסים שהיוּ מתוּחים כּמעט תמיד – בּהפסקוֹת קצרוֹת יוֹצאוֹת מן הכּלל – בּיקשנוּ את קרבת הנוֹער יליד האָרץ. אפשר שמי שהוּא יצחק אם אוֹמר כּי חרדנוּ לוֹ, לבן־האִכּר. ידענוּ כּי משפּט חרוּץ על הדוֹר שנוֹלד בּארץ יש בּוֹ משוּם גזר־דין על המאמצים החלוּציים של דוֹר העוֹלים. ידענוּ, וא. ד. גוֹרדוֹן היה מדגיש זאת מדי פּעם, כּי כּל עוֹד אין הארץ נוֹתנת גידוּלים חלוּציים משלה, כּל עוֹד החוָיה החלוּצית והמאמץ החלוּצי הם בּחינת סחוֹרת־חוּץ – הרי כּל מפעלנוּ הוּא כּזרוּע על צחיה סלע. הרוּח תשׂאהוּ. התבּוֹנַנוּ אז אל בּן־האִכּר, אשר אתוֹ בּאנוּ בּמגע. זה היה מהווה כּבר אז טיפּוּס מיוּחד. חרוּץ, זריז, מוּכשר לעבוֹדה, אם כּי לא להוּט אחריה, בּוֹטח בּעצמוֹ. בּנים להוֹרים משכּילים אוֹ תוֹרנים, אוֹ סתם חוֹלמי־חלוֹמוֹת, היוּ רחוֹקים מעוֹלם־הרוּח של ההוֹרים. חסרי־תרבּוּת, קשי־אוֹפי, מלעיגים על דבר שבאמוּנה אוֹ בּשירה, גאים על יחס אבוֹת־חלוּצים וּבלבּם מבטלים אוֹתם בּגלל בּטלנוּתם. הרבּה גוֹרמים עשׂוּ את שלהם ליצוֹר את הטיפּוּס הזה: הפּקידוּת הצרפתית, “התמיכה”¹, דלוּת הישוּב, חוֹסר אפקים ציוֹניים, חוֹסר סביבה תרבּוּתית. הפּגישה עם החלוּץ, עם הפּוֹעל “הרוּסי”, עוֹררה בּלב הרוֹב הרגשה של נחיתוּת ושל נקמה. מכּאן צמחוּ “הגדעוֹנים” בּזכרוֹן־יעקב, שהעמידו את “ילידי האָרץ” מוּל העוֹלה החדש, ועשׂוּ את עוּבדת היוֹת אָדם נוֹלד בּארץ למקוֹר תביעוֹת וּל“אידיאוֹלוֹגיה”. וגלגוּלם בּ“בני־בּנימין”, אשר מצאוּ מפלט בּפעוּלוֹת ישוּביוֹת וּבאִרגוּן קבּלני וּמעמדי.

קשה יוֹתר היתה והנָהּ הפּגישה עם הנוֹער הארץ־ישׂראלי שבּגוֹלה. אין כּוָנתי לאלה מבּני האִכּרים אשר עזבוּ נחלת־הוֹרים ונסעוּ לבקש עוֹשר בּאוֹסטרליה וּבאמריקה. בּשנים האחרוֹנוֹת חדלוּ מזה. כּוָנתי לחניכי בּית־הספר התיכוֹני בּארץ, הנוֹהרים בּהמוֹניהם לבתי־אוּלפּנא שבּעוֹלם הגדוֹל, לשם “השתלמוּת”. כּל זה נעשׂה, כּידוּע, לא, חלילה, לשם הנאה פּרטית, אלא לשם “בּנין הארץ”.

ושוּב, אינני רוֹצה להכליל. ודאי אנוּ מכֹּירים בּקרבּנוּ אנשים שנסעוּ ללמוֹד ולקחוּ אתם מטען הגוּן מבּית־אבּא אוֹ מבּית־העבוֹדה ושבוּ אלינוּ מלאים וּגדוּשים, מהם שעוֹסקים בּיִשוּבה של הארץ וּמהם שהתיצבוּ בּשוּרוֹתינוּ. אך אלה הם מיעוּט שבּמיעוּט. הרוֹב הוּא אחר. וּמי שנפגש בּגוֹלה עם “פּרי התחיה”, שיצא מתוֹך כּתלי בּית־ספר תיכוֹני ארץ־ישׂראלי ונתחנך על בּרכּי הספרוּת הציוֹנית ונתפּטם בּפראזיאוֹלוֹגיה לאוּמית – אי אפשר לוֹ שלא יתמלא פּקפּוּקים קשים בּתוֹצאוֹת הפּעוּלה החינוּכית של הישוּב וּבערך האַתמוֹספירה התרבּוּתית העברית אשר בּה מתימרים אצלנוּ.

איני מדבּר על הטיפּוּס הגרוּע בּיוֹתר, כּשם שאינני מדבּר על הטיפּוּס המעוּלה והיוֹצא מן הכּלל. אני מדבּר על המתלמד הבּינוֹני. זהוּ שמביא לידי מחשבוֹת נוּגוֹת. אין קשר חי עם הספר העברי. אין זיקה רצינית לעבוֹדת הבּנין בּארץ. יש התכּוֹננוּת לבּחינוֹת, אבל אין התכּוֹננוּת לצרכי הארץ ולדרישוֹתיה. מכּל ערכי הרוּח ששוּקעוּ ושנוֹצרוּ בּישוּב הוּא יוֹדע מעט מאד. בּוֹלטת דלוּת־הרוּח, מעשׂיוֹּת וּפיכּחוּת עלוּבה, ושיגרה פּטריוֹטית־ פראזיאוֹלוֹגית שאיננה מחייבת לשוּם מצווֹת של ממש. וּמה מעליב הדבר, שבּעיני הגוֹלה הציוֹנית מוֹפיע הנוֹער הזה כּמיצג את ארץ־ישׂראל. הרי הוּא גם שם, בּמידה שהוּא זקוּק לפרנסה, מתפּרנס מארץ־ישׂראל: מהוֹראה עברית, מעבוֹדה בּמשׂרדים ציוֹניים. הוּא, שאינו רוֹצה בּהיוֹתוֹ בּגוֹלה להביא קרבּן לעבריוּתוֹ וּלציוֹניוֹתוּ, שאיננוּ מוֹציא פּרוּטה על ספר עברי ועל עתוֹן עברי, הוּא הפּטוּר מכּל אוֹתן החוֹבוֹת שאנוּ מבקשים להטיל אוֹתן על כּל נער יהוּדי בּגוֹלה – הוּא מוֹפיע כּעדוּת חיה על הישוּב ותרבּוּתוֹ, ועל פּיו דנים אוֹתנוּ.

את לאוּמיוֹתו בּגוֹלה הוּא מפגין רק בּרגעים חגיגיים, כּשההבלטה הזאת נוֹחה. בּימים כּתיקוּנם הוּא להוּט לרכּוֹש לעצמוֹ את השׂפה השוֹלטת ואת הנימוּסים השוֹלטים. בּמידה שהוּא “מַתמיד” הרי כּל רגע יקר לכך, וכך עוֹברוֹת עליו שנוֹת תלמוּדוֹ, ללא יניקה מצינוֹרוֹת התרבּוּת העברית וההוָיה החלוּצית של הישוּב, בּרדיפה אחרי “העוֹלם הגדוֹל”, משפּטיו ועניניו, שלא להיוֹת, חלילה, כּאדם שלא מן הישוּב. בּשעה שהוּא עוֹזב את הארץ “וגוֹלה למקוֹם תוֹרה” עוֹדנוּ בּוֹסר, טרם עיכּל מה שנתן לוֹ הישוּב והחינוּך העברי. וּבשוּבוֹ לארץ הרי הוּא, לעתים, כּמי שחוֹזר מבּית קרוֹבים עשירים למעוֹן הוֹרים עניים, ואיננוּ מוֹצא לוֹ מקוֹם. בּעינַי ראיתי כּמה מקרים שבּני אבוֹת, חניכי תרבּוּת עברית בּארץ, שבוּ ממרחקים והיוּ זרים למה שנעשׂה בּארץ הרבּה יוֹתר מעוֹלים חדשים, חסרי השׂכּלה עברית, אבל מלוּוי רצוֹן להידבק בּאדמת המוֹלדת וּבתרבּוּתה.

אפשר שהתמוּנה לא היתה כּל כּך מעליבה, אילוּ לא היוּ נחפּזים כּל כּך לצאת מן הארץ בּגיל רך. ממהרים לצאת לחוּץ־לארץ מיד לאחר בּחינוֹת הגמר: הלא “חבל להפסיד שנה”. יוֹצאים תינוֹקוֹת של בּית רבּן, אשר מלבד שׂיחוֹת רחוֹב וּמלבד טיוּלים מסרתיים עם המוֹרים לא ראוּ את הארץ ולא הכּירוּ את לבטיה. אין מתנסים בּנסיוֹנוֹת חייה. אין סוֹפגים מתרבּוּתה החיה. אין מבקשים בּה שוּם “השתלמוּת”, למלא מה שהחסיר בּית־הספר. ממַהרים לצאת אל ה“תכלית”. וּממילא יש בּיציאה זוֹ של נוֹער לאוּמי וציוֹני הרבּה מהכשרת הטמיעה בּמהדוּרה חדשה. וּמי מנה את אלה הנטמעים שם בּאמת, אשר אבוֹתיהם טרחוּ ויגעוּ עד שהגיעוּ הנה וּבניהם יוֹצאים וּמשתקעים שם. על עלייתם של האבוֹת בּישׂרוּ בּקוֹלי־קוֹלוֹת, בּעלי־חשבּוֹנוֹת סָפרוּ וּמנוּ כּל עוֹלה, ויציאתם והתרחקוּתם של הבּנים נעשׂית בּחשאי, אין סוֹפר ואין מוֹנה.

איה הכּוֹח התרבּוּתי בּארץ אשר יכבּוֹש את הנוֹער בּבית־הספר? מה עשׂינוּ אנחנוּ בּשביל חינוּך הנוֹער הזה? אלה שבּאוּ אלינוּ מאליהם בּאוּ. לא בּכוֹחנוּ הבאנוּ אוֹתם, אלא מכּוֹח כּוֹחנוּ בּאוּ. המוֹפת החלוּצי בּעצם הוָיתוֹ חייב לקרוֹא להם. את אלה תמצאוּ בּקיבּוּצים, בּמוֹשבים, בּמפעלי התנוּעה. זכוּת המפעל היא, זכוּתם של אלה שבּאוּ והשתרשוּ אִתנוּ, אבל לא זכוּת פּעוּלתנוּ התעמוּלתית והחינוּכית. יחידים עשׂוּ משהוּ למקוּטעין, אבל לא ההסתדרוּת.

ואם לגבּי הנוֹער הלוֹמד, שרגילים לראוֹתוֹ כּשׂאוֹר שבּעיסה, לא פּעלנוּ כּהלכה, מה יאָמר על הפּעוּלה בּחוּגי הנוֹער סתם, שאינוֹ מגיע להשׂכּלה תיכוֹנית? בּחוּגי הנוֹער של הישוּב הישן, של הדלוּת היהוּדית, של הישיבוֹת? בּכל העוֹלם היהוּדי היתה “הישיבה” רזרבוּאַר של עסקנוּת, של ציוֹנוּת, של ספרוּת עברית, של סוֹציאליזם יהוּדי. הן תרמוּ לכל הציבּוּריוּת היהוּדית. מה נוֹתנת הישיבה הארץ־ישׂראלית למפעל החלוּצי בּארץ? בּני הישיבוֹת היגרוּ וּמהגרים למדינוֹת הים. מה נתנוּ אלה לגוֹלה? (ושוּב, לא על יחידים הוּא המדוּבּר, אלא על הרוֹב, על הטיפּוּס). ראיתי בּגוֹלה “רֶבֶרֶנדים”, חזנים, כּלי־קוֹדש, סוֹכנים, עוֹשׂי מסחר בּאדמת ארץ־ישׂראל. מה המאֵרה הזאת, שהנוֹער היוֹצא מן החוֹמוֹת איננוּ נכנס לעוֹלם העבוֹדה והבּניה, אלא פּוֹנה לפרנסוֹת עלוּבוֹת? איני יוֹדע אם מספּר יוֹצאי־הישיבוֹת בּארץ שהגיעוּ לתנוּעת העבוֹדה יעלה על מספּר אצבּעוֹת היד. מדוּע יגָרע חלקוֹ של הנוֹער הצפתי והטבֶריָני מנוֹער הישיבוֹת בּגוֹלה?

ואם בּשבט “המיוּחס”, בּעדה האשכּנזית, כּכה – מה נחמה למצב בּעדוֹת המזרחיוֹת? יש אתנוּ מי שיוֹדע בּבטחה כּיצד כּוֹבשים את לב העם השכן. והנה עוֹד מעט נמלאוּ שלוֹשים שנה לתנוּעת העבוֹדה ועדיין לא ידענוּ לכבּוֹש את לב העדוֹת המזרחיוֹת שלנוּ. לפרקים רחוֹקים יקוּם מישהוּ מאתנוּ ויעשׂה איזוֹ “התחלה”, שריח רוֹמַנטי אוֹ הרפּתקני נוֹדף הימנוּ, אבל אין המשך לדברים. אין התמדה. לא ידענוּ לתת כּאן לשבטינוּ המרוּחקים והמדוּכּאים מה שידענוּ לתת בּגוֹלה לכל עם זר. שם יצאוּ מתוֹכנוּ אחיוֹת רחמניוֹת, מפיצי תרבּוּת, מַטיפי מרד, מאַרגני פּוֹעלים לכל העמים. כּאן, בּגישתנוּ לעדוֹתינוּ אנוּ, נעדר מאתנוּ כּל ניצוֹץ של עממיוּת חיה, מַהפּכנוּת בּאמת.

אף על פּי שתנוּעת פּוֹעלים אנוּ לא חדלנוּ להיוֹת בּכמה מוּבנים יוֹרשיהם של “המשׂכּילים”, שהחליפוּ את היחסנוּת הרבּנית בּיחסנוּת נאוֹרה. למרוֹת מצבנוּ הפּרוֹליטרי, למרוֹת הדלוּת, הרעב, המצוּקה, שמתוֹכם צמחה תנוּעתנוּ, לא חדלנוּ להיוֹת “גזע עליוֹן”, אריסטוֹקרטי, החי לוֹ לעצמוֹ ואינוֹ מתערב בּגזעים “הנמוּכים”.

אי אפשר שהדבר יעלה לנוּ בּלי שילוּמים. כּל זמן שהישוּב היה זעיר ועלוּב וקוֹפא על שמריו ואנחנוּ היינוּ היחידים הפּעילים על פּני כּל השטח, היה בּעמדתנוּ זאת משוּם מניעת טוֹבה מעצמנוּ, אבל עוֹד לא היה בּזה משוּם סיכּוּן־עמדה. עכשיו, כּשהישוּב מתרבּה, וכל חוּגיו וכל שבטיו נכנסים לתוֹך מעגל החיים המוֹדרניים – הרי כּל הזנחה וכל עבירה שלנוּ יוֹצרת מלאכים רעים. אוֹ שנַכניס את בּני השבטים המדוּכּאים למעגל העבוֹדה ולעוֹלם החברתי של המעמד העוֹבד בּארץ כּאזרחים בּעלי זכוּיוֹת שווֹת, אוֹ שהם יבּיטוּ עלינוּ כּהבּט בּן הגזע המדוּכּא על “האיש הלבן”, הנראה לוֹ כּאיש מרמה וּתככים וניצוּל, גם כּשרוֹממוּת התרבּוּת והשויוֹן בּפיו. יש שנינה מרה בּדבר שכּאן, בּארץ גאוּלתנוּ, אנוּ צפוּיים לכך שבּין פּוֹעלים עברים לפוֹעלים עברים, בּנים לעם אחד וּלמעמד אחד, תצמח אוֹתה העֶברה העיורת המצוּיה בּעוֹלם הגדוֹל בּין איש העמל השחוֹר לבין “לבן־היד”. קיוּמן של “שתי אוּמוֹת” בּתוֹך עם אחד גרם יסוּרים וכשלוֹנוֹת בּכמה תנוּעוֹת שחרוּר. ואנחנוּ, עם שרוּבּוֹ פּרוֹליטרי, בּישוּב שמוּכרח להיוֹת ישוּב עוֹבד, איננוּ דוֹאגים בּעוֹד מוֹעד להסרת המחיצוֹת.

ואם אנוּ מתקשים מאד בּהסרת המחיצותֹ בּיו דוֹרוֹת־העמידה, המוּשרשים בּהרגליהם וּביחסיהם וּבסביבוֹתיהם המסוּיגוֹת, הרי עוֹד ניתן הדבר ליעשׂוֹת בּלי קוֹשי מיוּחד – רק בּקצת רצוֹן טוֹב וּמסירוּת – בּקרב הדוֹר הצעיר, כּדי לעַצֵב אוֹתוֹ כּעם עוֹבד אחד.

בּמגמה זוֹ נעשׂה משהוּ בּהסתדרוּת הנוֹער העוֹבד – הדבר היחיד שאנוּ רשאים לזקוֹף לזכוּתנוּ. הסתדרוּת זוֹ אינה חיקוּי להסתדרוּיוֹת נוֹער לוֹעזיוֹת ואינה המשך של איזוֹ תנוּעת נוֹער בּגוֹלה. היא עצמה פּרי הארץ, היא צמחה מתוֹך הישוּב, מתוֹך הדלוּת, מתוֹך המצוּקה, מתוֹך הצמאוֹן לחברה ולהשׂכּלה של הנוֹער העוֹבד. היא הפכה את הנוֹער הפּשוּט בּארץ, הנוֹער של סַדנאוֹת מפוּיחוֹת וּשכוּנוֹת נידחוֹת, ל“חלוּצים”.

קוֹדם כּל היוּ לנוּ חלוּצים בּוֹדדים מתוֹך תלמידי בּתי־הספר, מבּתי הוֹרים משׂכּילים. הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד הקימה לנוּ חלוּצים נאמנים וּמסוּרים מתוֹך הנוֹער העזוּב והמשוּלח, שיד מחנך ועסקן תרבּוּתי לא טיפּחה אוֹתוֹ, ו“החברה הטוֹבה” לא קיותה ממנוּ ולא־כלוּם. זכוּת גדוֹלה היא להסתדרוּת הנוֹער העוֹבד שהוֹשיטה את ידה לעדוֹת המזרחיוֹת, והשׂיגה בּזה משהוּ, והכניסה כּמה יחידים משם לתוֹך מעגל התנוּעה והחלוּציוֹת. אבל זכוּתנו אנוּ, ההסתדרוּת המבוּגרת, אינה כּל כּך גדוֹלה. עזרנוּ לה משהוּ בּחוֹמר וּברוּח, עזרנוּ בּ“הפלגוֹת” ראשוֹנוֹת, נתגלתה על ידינוּ הזכוּת למצוֹא לה את האדם שהתמכּר לה, אדם בּרוּך בּתכוּנוֹת אישיוֹת וּבסגוּלוֹת פּדגוֹגיוֹת – אבל כּלוּם די בּזה?

הייתי רוֹצה לראוֹת את הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד מלאת רוּח כּיבּוּשית, מתפּשטת וּבלתי־רוֹגעת. הייתי רוֹצה שבּעוֹלמה הרוּחני לא תשתלט השגרה והשבּלוֹנה. שלא תהא בּה יד ההסתגרוּת, לא בּהֶרכּב האישי ולא בּעוֹלם המחשבוֹת. זה דוֹרש עזרה. והעזרה הניתנת אינה מניחה את הדעת.

טיפּוּל בּנוֹער אין מַשמעוֹ עזרה חמרית בּעיקר. חשוּב יוֹתר מזה להקפּיד על הקטנוֹת, בּעניני יוֹם יוֹם. דרוּשה דאגה לצוּרה החיצוֹנית, לקישוּט האוּלם, לסיסמה, לתמוּנה, לזמר. תכנה החינוּכי של תנוּעת נוֹער מצטרף לא רק מהחלטוֹת של ועידה וּמנאוּמים בּכינוּסים.

תתבּוֹננוּ בּתמוּנוֹת התלוּיוֹת בּאוּלמים שלנוּ ותיןכחוּ מה עלוּב הוּא החינוּך האֶסתטי הניתן לנוֹער.

לגבּי החלטוֹת ו“עמדוֹת” יש מי שיקפּיד, ואוּלם מה שיוֹצא מתחוּם זה אינוֹ אלא הפקר, אין יד אחראית וּמכַוונת, וכל הבּא וּמדבּיק על מעשׂי ידיו גוּשפּנקה של פּרוֹליטריוּת אוֹ של חלוּציוּת הרי זה מקוּבּל.

מי ידאג אצלנוּ לחוֹמר הקריאה של הנוֹער? בּית־הספר, כּנראה, איננוּ שוֹלט בּזה, ואוּלי אין כּוֹחוֹ מספּיק. מה עשׂינוּ כּדי שהילד בּארץ יהנה מן הטוֹב והמשוּמר בּשבילוֹ בּספרוּתנוּ? מה עשׂינוּ כּדי שיצאוּ דברים אשר יעשירוּ את עוֹלמוֹ? איני דוֹאג כּל כּך לזה שהנוֹער, המחוּסר כּמעט כּל הדרכה ספרוּתית, מתנפּל על כּל הוֹצאה חדשה המזדמנת לוֹ וקוֹרא כּמה דברים מחוּסרי־ערך אוֹ שאינם לפי גילוֹ. אני מֵצֵר יוֹתר על זה שדברים משוּבּחים אינם מגיעים לידיו וּכּאילוּ אינם קיימים בּשבילוֹ, אם אין להם בּרגע זה מַהלכים בּשוּק הספרים. דוֹמה שאין כּלל בּארץ הטיפּוּס של ספריה טוֹבה לנוֹער, המקפּידה על כּינוּס כּל הטוֹב שיש בּספרוּת והניתן לקריאה בּגיל צעיר.

המַסקנה בּרוּרה: אין להמשיך הלאה בּלי פּעוּלה מחוּדשת וּמאוּמצת בּשׂדה זה. הנוֹער העוֹבד, “הפּוֹעל”, אִרגוּני נוֹער לוֹמד – כּל אלה טעוּנים טיפּוּל, הדרכה, הרחבה. וּתשׂוּמת־לב מיוּחדת לאוֹתם חוּגי נוֹער שאין דוֹאג להם.

אבל בּזה לא אוֹמר די: אני בּא להעמיס על הסתדרוּתנוּ את הדאגה לנוֹער העברי שבּגוֹלה.

יאמרוּ: כּוּלי האי? מי אנוּ שנעמיס על כּתפינוּ החלשוֹת את כּל אלה? אבל – אין בּרירה. לכך נוֹצרנוּ. לא חפצנוּ להיוֹת כּת קטנה, המבקשת לה תיקוּן נשמה בּקרן־זוית של חיי האוּמה. אם חלוּצי עם עוֹבד אנוּ, כּי אז אין אנוּ פּטוּרים מאחריוּת וּמדאגה לנוֹער, היכוֹל והצריך והעתיד להיוֹת מחר בּשוּרוֹתינוּ.

איני יוֹדע בּדיוּק, מהו מספּר חברי הסתדרוּיוֹת הנוֹער הנמנים רשמית על מחנה ארץ־ישׂראל העוֹבדת. המספּרים הללוּ מתישנים חיש קל. מוֹנים את החלוּץ לארצוֹתיו בּ־100.00 וָמעלה. וגם את הנוֹער בּהסתדרוּיוֹת השוֹנוֹת, שלא הגיע עוֹד לגיל חלוּץ, מוֹנים בּ־100.00. אך גם מספּרים אלה אינם ממַצים את היקף התנוּעה. יש כּמה סוּגי נוֹער שלא מצאוּ עדיין את דרכּם אלינוּ, אוֹ שהם בּחצי הדרך. יש, למשל, “הנוֹער הציוֹני” שכּאן בּארץ הנהוּ אתנוּ, בּמחיצתנוּ, וּבחוּץ־לארץ עוֹדנוּ עוֹמד מבּחוּץ. יש מפגרים שיגיעוּ מחר־מחרתים. וּמי שמתבּוֹנן גם למַה שנעשׂה בּמחנוֹת רחוֹקים מאִתנוּ יוֹדע מה גדוֹלה ההשפּעה של המוֹפת החלוּצי. לא נתפּאר שאנוּ יצרנוּ את דרך החלוּץ. כּוֹחוֹת גדוֹלים מאתנוּ ציווּ על הנוֹער היהוּדי בּגוֹלה את דרך הגאוּלה והתווּ את המאמץ החלוּצי, אלא שאנוּ היינוּ הראשוֹנים להישָמע לצו.

זה הנוֹער – בּוֹ עתידנוּ. מה אנוּ עוֹשׂים בּשבילו, מה אנוּ נוֹתנים לוֹ? בּמה אנוּ עוֹזרים לו למצוֹא את דרכּוֹ אלינוּ?

ושוּב אוֹתה תשוּבה. מה שניתן ניתן אוֹבּיֶקטיבית. המוֹפת החלוּצי עשׂה את שלוֹ. הוָיתנוּ, יצירתנוּ, שירת חיינוּ עשׂוּ את שלהם, עשׂוּ הרבּה גם שלא בּמתכּוון; אבל אין זה מספּיק להדרכת עשׂרוֹת רבבוֹת ילדי ישׂראל, כּן יִרבּוּ.

אילוּ היתה הגוֹלה “כּתיקוּנה”, כּמוֹ שהיתה לפני המלחמה העוֹלמית, שוֹפעת יכוֹלת, גדוּשת כּוֹחוֹת תרבּוּתיים, בּטרם נתערער קיוּמה עד היסוֹד – אוּלי היה הנוֹער מוֹצא את דרכּוֹ מאליו, כּמוֹ שמצאנוּ אנחנוּ.

אז עוד היתה בּגוֹלה ספרוּת עברית רבּת־שרשים, וּפרחה ספרוּת אידיש צעירה, והסוֹציאליזם היהוּדי עמד בּלבלוּבוֹ, וּברחוֹבוֹת היהוּדים התהלכוּ אנשי־רוּח, מבשׂרים וּמעוֹררים. המהפּכה בּעוֹלם היתה בּאביב ימיה. כּל זה הרנין והסעיר והתסיס. כּוֹחוֹת רבּים ישבוּ וּפעלוּ בּתוֹך התחוּם. מי שנדד ויצא לארצוֹת הים בּיקש לבנוֹת שם משהוּ חדש, הניח נדבּכים חדשים על שכבוֹת ההגירה הראשוֹנוֹת. מאז ועד היוֹם נתערער העוֹלם. הרוּחניוּת משל בּית אַבּא ניטל קיוּמה, התרבּוּת החדשה העברית־הציוֹנית נידלדלה מאד, בּית־הספר העברי שהתבּרך לבוֹא בּמקוֹם החדר הישן, נדחה לקרן־זוית, בּית־הספר האידישאי שעלה בּקוֹל תרוּעה וּביקש לעצמוֹ את הירוּשה כּוּלה – מצטמק והוֹלך. החיים המדיניים בּשפל המדרגה, התנוּעוֹת הציבּוּריוֹת הרוּסוֹת ללא תקוה.

וּבתנאים אלה צריך הדוֹר הממשיך את מפעל חיינוּ לשאוֹב כּוֹחוֹת. מנַין? ואנוּ עוֹד נוֹהגים עם הנוֹער הזה בּשיטה הכרחית, אבל אכזריה. אין אנוּ נוֹתנים לוֹ לגדוֹל. כּחציר ירוֹק אנוּ קוֹצרים אוֹתוֹ פּעמים אחדוֹת בּשנה. כּל שכבה שמתגבּשת אנוּ מעבירים אלינוּ. וטוֹב שאנוּ עוֹשׂים כּכה, וחוֹבה עלינוּ לעשׂוֹת כּכה. לא נעלה אוֹתם – ויתנַוונוּ ויסתאבוּ. והתוֹצאה – אין אנוּ משאירים שם אלא תינוֹקוֹת. והם צריכים שם לחנך את עצמם, לארגן את עצמם, לכבּוֹש את עצמם לעבוֹדה, לקיים את מפעליהם החלוּציים בּתוֹך עניוּת וּמצוּקה, להיוֹת נוֹשׂאי תרבּוּת עברית חיה בּתוֹך סביבה של בּוּרוּת וחוֹסר־תרבּוּת וציבּוּריוּת מוּפקרת, לקיים עמדוֹת שלא תישָמטנה וּלנהל מלחמוֹת למען נצחוֹננוּ.

אנוּ עוֹזרים להם קצת בּשַגרנוּ אליהם “שליחים” מן הארץ. עזרה חשוּבה, אבל איננה אלא כּטיפּה מן הים. עשׂרוֹת אחדוֹת לצוֹרך מאוֹת אלפים. וגם את השליחים הללוּ אין אנוּ מציידים כּהלכה. התפקידים מוּרכּבים והתנאים קשים. ויש להכשיר את השליח בּטרם יֵצא, ויש לקיים אתוֹ קשרי רעיוֹן והדרכה בּהיוֹתוֹ שם. צריך שהשליח יוּכל לפנוֹת לארץ וּלקבּל הוֹראוֹת והדרכה, ואם שגה צריך שיהיה מי שיעמיד אוֹתוֹ על טעוּתוֹ ויביא אוֹתוֹ לידי תיקוּן. יש להרבּוֹת את כּמוּת השליחים ויש לדאוֹג לאיכוּתם, יש לדקדק בּבּחירה. כּי גדוֹלה השליחוּת המוּפקדת בּידיהם. יש להמציא להם “צידה לדרך”, ויש צוֹרך ליצוֹר מכּאן ספרוּת־הסבּרה שתקל להם את פּעוּלתם ותשבּיח אוֹתה. מפּעם לפעם צריכים לצאת מן הארץ אנשי־תרבּוּת המעוּרים בּתנוּעה, כּדי ללמוֹד את מצב הדברים וּלהתאים את פּעוּלתם לדרכּי הארץ וּלתנאי הגוֹלה. מפּעם לפעם בּאים נַחשוֹלים חדשים, פּוּרענוּיוֹת חדשוֹת וגם מתגלוֹת אפשרוּיוֹת חדשוֹת, ויש צוֹרך לעקוֹב אחרי כּל זה וּלהתאים לכך את פּעוּלתנוּ.

אם רוֹצים אנוּ כּי מה שנוֹצר בּארץ על ידינוּ לא ישָאר נחלת מיוּחסים, שקיבּוּצי ההכשרה לא יהָפכוּ לאספסוּף, שהעליוֹת הבּאוֹת לא ישפּילוּ את רמת החיים בּארץ ולא יציפוּ אוֹתנוּ בּחוֹסר־לשוֹן וּבחוֹסר־תרבּוּת, אם רוֹצים אנוּ שבּארץ לא תתהווינה שתי רמוֹת תרבּוּת שוֹנוֹת בּהחלט, ולא תיפּער תהוֹם בּין דוֹרוֹת העליה השוֹנים – כּי אז אין לנוּ אלא להכּיר בּכל הרצינוּת הגדוֹלה של שאלת הגוֹלה בּתנוּעתנוּ כּיוֹם הזה. מה שהיוֹם גוֹלה יהיה מחר־מחרתים – הישוּב, ההסתדרוּת. אין זוֹ רק דאגה לאחרים, לאחים שבּתפוּצוֹת. זוֹהי דאגה לנוּ, לעתידנוּ, לגוֹרלנוּ.

כּיצד נעשה את הפּעוּלה החינוּכית בּגוֹלה? דרוּשים לכך אמצעים רבּים. הגוֹלה עניה. והעניוּת מנַוולת. “הפּוֹעל הצעיר”, “הקוּנטרס” ו“דבר”, בּראשיתוֹ, היוּ ממטירים חבילוֹת־חבילוֹת לגוֹלה, מבּלי שיקבּלוּ כּל תמוּרה כּספּית, אפילוּ לדמי־משלוֹח, ולא חינכוּ את הקוֹראים ואת ההסתדרוּיוֹת לחתוֹם וּלשלם. הספר והעתוֹן העברי אינם מַפרים בּימינוּ את הגוֹלה אלא מעט, כּי אינם מגיעים אליה כּמעט. מה שמגיע לשם מגיע בּאַקראי, בּדרך נס, בּמזוָדה של שליח, בּמעטפה ששוֹלח פּוֹעל בּארץ לאָחיו אוֹ לחברוֹ. גם הקוֹרא המשכּיל אינוֹ רוֹאה ואינוֹ יוֹדע מה נוֹסף לרכוּשנוּ הספרוּתי בּמשך השנים האחרוֹנוֹת. גם הקוֹרא הטוֹב אינוֹ טוֹרח לחפּשׂ. וגם אם יחפּשׂ על סביבוֹתיו לא ימצא שם הרבּה. כּי אין שוּק לספר העברי, ולחוֹברת, ולעתוֹן. אין ארגוּן הדוֹאג לכך, לא ציבּוּרי ולא פּרטי. את האִרגוּן הזה עלינוּ להקים. בּכוֹח אִרגוּן כּזה אפשר, למרוֹת הדלות והמצוּקה, להחדיר לגוֹלה בּאַלפי אכּסמפּלרים את פּרי הארץ. כּל סניף של “החלוּץ”, כּל “קן” של הסתדרוּת נוֹער, כּל “תא” של מפלגה, כּל בּית־ספר וספריה, צריכים להיכּנס כּצרכּנים קבוּעים, כּמנוּיים, לתוֹך רשת הארגוּן הזה. זהוּ תפקיד קשה, דרוּש לכך חינוּך ממוּשך וקנאי, דרוּשה יכוֹלת אִרגוּנית רבּה, חריצוּת וּזריזוּת ודייקנוּת. אוּלם הדבר ניתן להיעשׂוֹת. נחנך את תנוּעתנוּ, נאַרגן אלף אוֹ אַלפּים גוּפים כּאלה לקוֹאוֹפּרטיב אחד ונקים לוֹ בּארץ מרכּז, העוֹמד בּקשרים עם כּל הגוּפים האלה, נוֹתן להם בּיבּליוֹגרפיה, עצה והדרכה, וּממציא גם שיר, וגם תמוּנה וזמר, וספר ממיטב הספרוּת, ועתוֹן, וסיסמה טוֹבה להדבּיק על הקיר. וחוֹברת־לימוּד, וּמדריך שימוּשי. אם כּכה נפעל בּשקידה ובהתמדה אזי יהא לנוּ בּסיס לפתח את פּעוּלתנוּ הספרוּתית המקוֹרית בּארץ. נישען על שוּק מאוּרגן, על צרכּן מאוּרגן.

מבלעדי ארגוּן הצרכּן שלנוּ, הציבּוּרי והפּרטי, אין תקוה לתנוּפה ספרוּתית גדוֹלה. דוֹרשים מאִתנוּ הרבּה, ויש גם בּידינוּ לתת לא מעט. עבר עלינוּ לא מעט. וגם נוֹצר משהוּ. כּלוּם יוֹדעים חברינוּ החדשים מה שקוּע בּ“כתבים בּלים” של עתוֹנוּת הפּוֹעלים? כּלוּם אין הוֹלכים לאיבּוּד, מבּחינת ההשפּעה החינוּכית על החבר הצעיר והקוֹרא החדש, כּמה דברים אשר חיוּניוּתם לא פּגה וּמערכּם לא נגרע, והם טמוּנים בּכרכים אשר רק בּיבּליוֹגרף מוּמחה יֵדע לחפּשׂ בּהם? אילוּ היינוּ מוֹציאים את כּל זה מן הגניזוֹת וּמעלים שוּב לאוֹר השמש היינוּ ודאי עוֹזרים לחברינוּ החדשים להכּיר את עבר תנוּעתנוּ וּלהשתרש בּחיינוּ.

וּמלבד ספרוּת הכּינוּס של הדוֹר יש צוֹרך גם בּספרוּת הסבּרה. כּשהיינוּ מעטים ויוֹדעים זה את זה בּתוֹך קהלנוּ המצוּמצם היינוּ כּוֹתבים כּשם שכּוֹתבים איגרוֹת איש אל רעהוּ. בּינתים נשתנוּ המידוֹת וצמחוּ מרחקים, ויש צוֹרך גם ללַמד וּלהסבּיר. יש צוֹרך בּספרוּת קלה, ישרה, פּשטנית, אשר תבקש לעשׂוֹת את קניני התנוּעה לנחלת הרבּים.

איני יכוֹל להרחיב עכשיו את הדיבּוּר על בּית־הספר העברי בּגוֹלה. זוֹהי פּרשה לחוּד. הוּא נאבק קשה על קיוּמוֹ, החמרי וגם הרוּחני. וגם הוּא זקוּק לעזרה מן הארץ. אם נקים את המרכּז המדוּבּר, להדרכה בּפּעוּלה התרבּוּתית ולהפצת הספר העברי הטוֹב, יהא לאל ידנוּ להוֹשיט בּזה עזרה חשוּבה גם לבית־הספר, המבקש את עזרתנוּ.

וּבהציגי את שאלת הנוֹער אי אפשר לי שלא אגע לפחוֹת בּמלים אחדוֹת בּנקוּדה מַטרידה וּמדאיגה: נוֹער זה, שצריך להיפּגש מחר בּארץ, הנהוּ בּגוֹלה מפוּזר וּמפוֹרד. אין מספּר לגיווּני הנוֹער היהוּדי, המתרבּים מחוֹדש לחוֹדש. כּל פּזוּרי הגָלוּיוֹת, כּל הבדלי התרבּוּיוֹת והארצוֹת, כּל הפרש שבּהשקפוֹת־העוֹלם וכל דיוּק שבּנוּסחאוֹת – אינוֹ עוֹבר על הנוֹער שלנוּ מבּלי שיצמיח איזה איגוּד חדש. וכל איגוּד חדש פּירוּשוֹ ניגוּד חדש. כּל ניוּאַנס דק בּחיי ההסתדרוּת מוֹשך אחריו בּגוֹלה זנב־תנוּעה ארוֹך אוֹ קצר.

איני מכניס עכשיו את ראשי להערכת עצם ההבדלים, וגם איני מַשלה את נפשי כּי יש בּידי מי שהוּא מלת־קסמים אשר תשחרר את הנוֹער הזה, המאוּחד בּגוֹרל־חיים, בּמעמד וּבאידיאה, מן הלבוּשים המפרידים. בּשביל רבּים אין חזוֹן האיחוּד הזה אלא אוּטוֹפּיה, בִּשביל אחרים – ענין לימים רחוֹקים, וּמי יוֹדע איזה פּירוּדים חדשים נכוֹנוּ לנוּ עד אז, בּימים הקרוֹבים?

אני מציין רק את העוּבדה. מידת האיחוּד שהשׂגנוּ כּאן בּארץ – הגוֹלה רחוֹקה ממנוּ בּתכלית הריחוּק. ואילוּ היה הפּיצוּל הזה רק ענין של “בּתים, בּתים” – והחרשתי הפּעם. אוּלם הוּא כּרוּך בּמלחמוֹת בּלתי־ פּוֹסקוֹת, מלחמוֹת מרירוֹת, המַפנוֹת את לב הנוֹער לא אל העיקר אלא אל הטפל, המציגוֹת לפניו את החבר כּיריב, כּאוֹיב בּנפש. והמלחמה הזאת גוֹזלת הרבּה כּוֹחוֹת וּמשפּילה מאד מאד את רמת החיים. היא צמחה על קרקע של מיעוּט תרבּוּת, והיא שבה וּמדלדלת את עוֹלמוֹ הרוּחני של הנוֹער. ואף אם אין בּידינוּ להטיל על מחנוֹת־הנוֹער שבּגוֹלה את האיחוּד, הדי עלינוּ לדאוֹג לפחוֹת לקירוּב הלבבוֹת, לנטיעת ההכּרה כּי מעל לפּירוּדים האלה עוֹד יש אחדוּת אחת: ארץ־ישׂראל העוֹבדת.

גם זהוּ מתפקידי ההסתדרוּת. גם לכך דרוּשים מתנדבים. גם לכך דרוּשה הכּרה עמוּקה כּי הנוֹער היהוּדי כּוּלוֹ, מוַרשה ועד ניוּ־יוֹרק, מקַרפַּטוֹרוּסיה ועד ארגנטינה, לנוּ הוּא. אין אנוּ פּטוּרים מענָשָיו וּמשגיאוֹתיו, ועלינוּ הדרכתוֹ.

“המרכּז לנוֹער” שהוּקם עכשיו בּהסתדרוּת מבקש להיוֹת מוֹסד־הדרכה כּזה, לארץ ולגוֹלה. הוּא מבקש להקים כּלים וּלחנך אנשים לפעוּלה תרבּוּתית. הוּא מתחיל בּמעט אמצעים וּבמעט אנשים, והוּא פּוֹנה מעל בּמת הועידה אל קהל החברים, שיכּירוּ בּקשר־הגוֹרל העמוֹק שבּינינוּ לבין הנוֹער החלוּצי בּגוֹלה ויוֹציאוּ מתוֹכם מתנדבים לפּעוּלה.

---

תשוּבה לויכּוּח [בתוך: פעולתנו בקרב הנוער]

מאת

ברל כצנלסון

מן הרגיל אצלנוּ: בּא אדם לועידה עם רצוֹן בּרוּר, ויש לדבריו ציר מסוּים – מיד נמצאים ענינים המַפנים את הויכּוּח לצדדין. לא נתכּוונתי לקבּוֹע את התכנית לפּעוּלה התרבּוּתית ואף לא לסקוֹר את מלוֹא תכנה. לא נתכּוונתי אלא לדבר אחד: להצבּיע על הצוֹרך להוֹציאה מקרן־זוית, ממצב של “שוּלחן” בּאחד החדרים בּבית הועד הפּוֹעל, וּלהקצוֹת לה את המקוֹם הראוּי בּמסגרת פּעוּלתנוּ הכּללית. אך לא על ציר זה נסב הויכּוּח, אלא הפליג למרחקים. אפשר שגם בּי האשם, שאני נוֹהג להסבּיר את הצעוֹתי המעשׂיוֹת בּהוֹכחוֹת וּבעֵדוּיוֹת שיש בּהן כּדי לגָרוֹת את יצר הויכּוּח הצדדי. אלא שמוּכן אני לוַתר על ההוֹכחוֹת והעדוּיוֹת וּבלבד שיוּסכּם אתי על העיקר, ולא הסכּמה סתם, אלא הסכּמה שיש עמה מעשׂה.

מטעם זה הייתי יכוֹל לוַתר על תשוּבתי, אילמלא דברים שוֹנים שנשמעוּ כּאן מפּי מתוַכּחים, ששמעוּ מפּי מה שלא השמעתי ושיִחסוּ לי כּוָנוֹת וּמוּשׂגים לא לי, ואילמלא דברים כּלליים שנאמרוּ, שכּיון שנשמעוּ אין אני רשאי להשאירם ללא תשוּבה.

החבר פוֹס פּירט את דברַי, כּי מַטיף אני לשיבה אל אוֹצרוֹת התרבּוּת הקיימים, וכי אני מעמיד את התרבּוּת רק על נכסים שבּעין. אין דברי ניתנים להתפּרש כּכה. כּשם שאני שוֹלל את אלה הבּוֹנים את בּנינם הסוֹ­ציוֹלוֹגי על זכרוֹן קצר ושכחת האתמוֹל, כּך שוֹלל אני את אלה אשר אין להם בּעוֹלמם אלא האתמוֹל. אם הפּוֹעל הוּא בּאמת ראוּי למה שמיחסים לוֹ (כּמוֹ שקראתי מעל הכּתלים בּאוּלמי נוֹער בּגוֹלה: “הפּוֹעל הוּא הגוֹאל”), אם שליח ההיסטוֹריה היוֹצרת הוּא, כּי אז אי אפשר לוֹ שיוַתר על הירוּשה התרבּוּתית, אלא שעליו להיוֹת היוֹרש, הממשיך והמחדש.

י. חזן ראה צוֹרך להוֹציא מתוֹך דברי כּי, בּניגוּד לאלה המבקשים את הגוֹרמים הממשיים לתבוּסת תנוּעת הפּוֹעלים, רוֹאה אני את הגוֹרם התרבּוּתי כּיחידי. מה בּכך שלא אמרתי זאת, כּי אם ציינתי, בּצדם של הגוֹרמים הפּוֹליטיים והכּלכּליים, גם את מצבם התרבּוּתי של ההמוֹנים ושל תנוּעתם כּגוֹרם בּעל ערך? אילמלא עשׂה כּכה, לא היה יכוֹל לשׂים חלקי עם אלה שאפשר להיפּטר מהם על נקלה בּמימרה המפוּרסמת, “שהם מעמידים את הדברים על הראש”. ואף על פּי כן תמוּה בּעינַי הדבר שחזן, הנאמן על העמדת הדברים על הרגלים כּל עוֹד שהוּא דן בּהוָיוֹת עוֹלמיוֹת, משהוּא נכנס להוָיוֹת עוֹלמנוּ אנוּ, בּרגע שהוּא בּא להגן על השקפוֹתיו ועניניו בּארץ וּבגוֹלה – בּנוֹער העוֹבד וּב“החלוּץ”, למשל – הרי הוּא מגיש את תביעוֹתיו לא בּשם מציאוּת כּלכּלית, שהיא מיוּחדת ל“השוֹמר הצעיר” דוקא, אלא בּשם מציאוּת אידיאוֹלוֹגית…

מי שהוּא שמע ממני כּי תנוּעת הפּוֹעלים היא היחידה שעסקה בּעבוֹדה תרבּוּתית, אבל לא זאת אמרתי, אלא זאת: כּל המפלגוֹת בּעוֹלם הקפּיטליסטי מקבּלוֹת את המשטר הזה כּמוֹ שהוּא, מבּלי לתלוֹת את נצחוֹנן בּנצחוֹנה של איזוֹ אידיאה מחדשת. תנוּעת־הפּוֹעלים היא היחידה שכּל עצם קיוּמה קשוּר בּאידיאה חברתית מסוּימת. וכן תנוּעת הפּוֹעלים היא היחידה בּמשטר זה המעוּנינת אקטיבית בּהרמת מצבוֹ התרבּוּתי של העם כּוּלוֹ, להמוֹניו.

חזן תבע ממני את עלבּוֹן התנוּעה הסוֹציאַליסטית, על אשר אָמרתי כּי רק בּראשית ימיה היוּ לה הוֹגי־דעוֹת גאוֹניים. יש לוֹ רשימה שלמה של גאוֹני מחשבה: רוֹזה לוּכּסֶמבּוּרג, פּליכַנוֹב, טרוֹצקי. אילוּ אמרתי את דברי לפני מספּר שנים היה ודאי תוֹבע ממני גם את עלבּוֹנוֹ של קאוּטסקי, אשר לא “נפסל” אָז עדיין. סוֹף סוֹף אין הכתרה זוֹ אלא כּחוֹמר בּיד היוֹצר. אבל בּויכּוּח זה, מי עדיף וּמי זכּאי לכתר גאוֹן וּמחַדש, אינני מעוּנין. כּןָנתי היתה להדגיש את ההבדל בּכוֹח החידוּש הרעיוֹני והמאמצים השׂכליים, מתקוּפת היצירה של התנוּעה לתקוּפת העמידה שחלה עם תגבּוֹרת הכּוֹח האִרגוּני שלה. על זאת עוֹנה חזן: השכינה נסתלקה מתנוּעת הפּוֹעלים בּגלל חוֹסר “השקפת־עוֹלם מתאימה”. ולכן אני שוֹאל: הלא יש חלק בּציבּוּר הפּוֹעלים, שאליבּא דחזן יש לוֹ “השקפת־עוֹלם מתאימה”. מדוּע איפוֹא אין השכינה, המחדשת את התרבּוּת, שוֹרה עליו?

עד כּאן – הערוֹת “לשם יגדיל תוֹרה”. ועכשיו נראה מה הן ההערוֹת למעשׂה. חזן מזהיר אוֹתנוּ, כּי “מבּלי שההסתדרוּת תבוֹא לנוֹער בּעמדה בּרוּרה, סוֹציאליסטית־מַהפּכנית”, אין לה תקוָה להצליח בּפעוּלתה. בּידי חזן יש איפוֹא “רצפּט” כּזה, אשר בּכוֹחוֹ אפשר “לזכּוֹת” בּנוֹער. האוּמנם? היה זמן שחברי חזן ידעוּ את המלאכה הזאת של כּיבּוּש הנוֹער. אבל חוֹששני כּי עד שהם מתאַמנים בּ“עמדה בּרוּרה, סוֹציאַליסטית־מַהפּכנית”, הם הוֹלכים וּמפסידים את סגוּלת־הקסמים הזאת. ואם עדיין לא הפסידוּ אוֹתה לגמרי הרי זה משוּם שמלבד תרגילי “עמדה” עוֹד יש אִתם משהוּ. והדבר ראוּי להתבּוֹננוּת.

כל תנוּעוֹתינוּ הציבּוּריוֹת בּחמישים השנים האחרוֹנוֹת, מימי בּיל"וּ והסוֹציאליסטים היהוּדים הראשוֹנים, היוּ בּעצם תנוּעוֹת־נוֹער. וכל התנוּעוֹת הללוּ הראוּ לנוּ את החזיוֹן, כּיצד תנוּעוֹת־נוֹער חדלוֹת מלהיוֹת תנוּעוֹת־ נוֹער. עכשיו מראה זאת לנוּ “השוֹמר הצעיר”. אך גם כּשתנוּעת־נוֹער חדלה מהיוֹת תנוּעת־נוֹער אין הנוֹער חדל להיוֹת נוֹער, וּלפיכך עוֹלה על הבּמה תנוּעה יריבה ויוֹרשת. עוֹדני זוֹכר את הימים הראשוֹנים של “פּוֹעלי־ציוֹן”, וזוֹכר אוֹתה כּתנוּעת־נוֹער כּוֹבשת המוֹנים. אחר כּך חדלה להיוֹת תנוּעת־נוֹער וגם חדלה לכבּוֹש המוֹנים. ואָז קמוּ: “הפּוֹעל הצעיר”, “צעירי־ציוֹן”. שׂימוּ לב למלה התמימה “צעיר” בּשני שמוֹת אלה.

וּמה קרה מאָז? עם התבּגר והזדקן נוֹשׂאי המפלגוֹת הקוֹדמוֹת צץ וּפרח “השוֹמר הצעיר” (צירוּף של “השוֹמר” ו“צעיר”), ונדמה היה כּי לוֹ העתיד הגדוֹל. אלא שבּינתים נתרחש משהוּ בּנתיבוֹת הנוֹער היהוּדי, ו“השוֹמר הצעיר” הפסיד את “המוֹנוֹפּוֹלין”. ואפשר אין זה לגמרי מקרי, שאבידה זוֹ בּאָה בּעת וּבעוֹנה אחת עם “הגיבּוּש האידיאוֹלוֹגי” המפוּרסם ועם תרגילי “העמדה הסוֹציאַליסטית־המַהפּכנית”. אילוּ היתה זוֹ המבטיחה את כּיבּוּש הנוֹער, כּפי שחזן אוֹמר לנוּ, הרי היה הנצחוֹן הגדוֹל מוּבטח לוֹ ל“השוֹמר הצעיר” בּגליציה המזרחית. כּי מי יִדמה וּמי יִשוה גם בּרחבי “השוֹמר הצעיר” להסתדרוּתוֹ שבּגליציה המזרחית בּ“השקפת־עוֹלם מתאימה” וּב“עמדה סוֹציאַליסטית־מַהפּכנית” “מגוּבּשת”. אלא שדוקא שם חלוּ האבידוֹת הגדוֹלוֹת, ודוקא שם נתמלאה הארץ הסתדרוּיוֹת נוֹער אחרוֹת. פּתאוֹם אָבד לוֹ ל“השוֹמר הצעיר” הכּשרוֹן לרכּוֹש את הנוֹער, ונגלה בּוֹ הכּשרוֹן להפסיד נוֹער. אָכן, תוֹרה היא. בּקוֹרוֹת הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית מקוּפּל לקח נסיוֹני רב, כּיצד רוֹכשים נוֹער וכיצד מפסידים אוֹתוֹ. זה הכּלל: ראית שתנוּעת־נוֹער, בּדרך התבּגרוּתה המחשבתית, הוֹלכת וּמתרחקת ממקוֹרוֹת ההרגשה והרעיוֹן שמהם צמחה ובהם נזוֹנה, ראית כּי תחת להעמיק בּתוֹם־התפיסה השלמה והאלמנטרית וּלבצר אוֹתה בּנדבכּי מחשבה וידיעה, היא עוֹזבת את ראשוֹניוּתה ואלמנטריוּתה – דע לך, שתנוּעת־נוֹער זוֹ חדלה מהיוֹת תנוּעת־נוֹער ושהנוֹער עזוֹב יעזבנה. ודוּגמה בּוֹלטת לכך ניתנה לנוּ בּמהדוּרה חדשה, על ֹידי “השוֹמר הצעיר”. פּתח בּגישה עברית־רומַנטית, בּציוֹנוּת אלמנטרית, ניצל את הסימבּוֹליקה הלאוּמית, וּבאלה כּבש המוֹני־נוֹער. משהפליג לתוֹך תסיסה אידיאוֹלוֹגית לא עצר כּוֹח להשלים בּינה וּבין המקוֹרוֹת שמהן זינקה וינקה התנוּעה. עכשיו, כּשאַתה פּוֹתח את קוּנטרס “השוֹמר הצעיר” אין אתה מוֹצא בּוֹ אפילוּ קוֹרטוֹב של ליח שבּתנוּעת־נוֹער: עתוֹן מפלגתי גמוּר. והתוֹצאה? בּאוֹתוֹ זמן ש“השוֹמר הצעיר” הלך “וגיבּש את השקפת־עוֹלמוֹ” – צצוּ בּכל פּינוֹת ישׂראל הסתדרוּיוֹת־נוֹער חדשוֹת, ועל פּי איזה חוּקים סוֹציוֹלוֹגיים בּלתי־חקוּרים פּנה הנוֹער לתוֹך אפיקים חדשים.

מה פּירוּש “העמדה הבּרוּרה” החסרה להסתדרוּת, זוֹ שחזן מכריז עליה כּתנאי לפּעוּלה חינוּכית מוּצלחת בּנוֹער? אם ההסתדרוּת נמצאת חסרה עמדה בּרוּרה וּמחנכת, הרי שכּל רכוּשנוּ המשוּתף לנו בּהסתדרוּת אינוֹ מספּיק. רעיון העבוֹדה, גאולת העם, שחרוּר האָדם, השויוֹן החברתי, התרבּוּת העברית, ההגשמה החלוּצית, מאמצי העליה, כּיבּוּש העבוֹדה, ההסתדרוּת, ההוָי הפּוֹעלי, השיתוּף, הקבוּצה – בּכל אלה אין תוֹכן מספּיק לעבוֹדה חינוּכית בּנוֹער, כּל עוֹד אין מצרפים לכך גם תשוּבה אַחת, מסוּימת, על השאלה: מי הוֹלך בּדרך הנכוֹנה, האינטרנציוֹנל השלישי אוֹ השני? אם זהוּ מה שחסר לחזן בּהסתדרוּת, הרי גזר־הדין על הפּעוּלה החינוּכית של ההסתדרוּת בּנוֹער ניתן למַפרע, בּאשר ההסתדרוּת אינה מכניסה את ראשה בּשאלה זוֹ, בּאשר ההסתדרוּת לא קיבּלה יפּוּי־כּוֹח מאת חבריה, וגם לא מחזן, להחליט בּשאלוֹת אלה. אבל אני מערער על עצם הענין אם בּאמת אין לחנך נוֹער בּעמדה בּרוּרה, אלא אם כּן קוֹבעים מסמרוֹת בּמוֹחוֹ בּכל אוֹתם חילוּקי־הדעוֹת בּשאלוֹת הפּוֹליטיוֹת והאיסטרטגיוֹת המנסרוֹת בּימינוּ. האוּמנם מוּטב לוֹ לנוֹער מבּחינת חינוּכוֹ לחיי פּוֹעל־חלוּץ בּאָרץ, שיעמידוּ בּצל את כּל המטען ההיסטוֹרי של ההסתדרוּת וישׂימוּ את הדגש בּמה שעוֹמד אמנם בּרוּמוֹ של עוֹלם, אלא שבּינתים אינוֹ משנה את חיי הפּוֹעל ואת מעשׂה־ההגשמה שלוֹ, בּין שהוּא סבוּר כּמפלגה פּלוֹנית וּבין כּמפלגה אַלמוֹנית?

ושמא יש תוֹכן חינוּכי אחר בּמלים אלה “עמדה־בּרוּרה, מַהפּכנית סוֹציאליסטית”, המוּצגת בּניגוּד לעמדתה של ההסתדרוּת? דברים בּרוּרים על “העֶמדה הבּרוּרה” לא שמענוּ. מפּי אֶמה לוין שמענוּ: “הנשק הוּא המדע”. היה יפה אילוּ היה כּך. האוּמנם כּל אלה שניצחוּ בּימינוּ לעינינוּ ניצחוּ משוּם שהיוּ מזוּינים בּנשק המדע? ועם זה ממשיכה ההכרזה: “אבל לא סתם מדע”. וּבכן, לא “סתם מדע” התירה לנוּ אֶמה, אלא אוֹתוֹ מדע שהיא בּחרה בּוֹ. מי הוּא איפוֹא אשר יבחין ויחליט איזהוּ “מדע־סתם” ואיזהוּ “מדע־נשק”? האוּמנם ימָסר הדבר למַזכּירוּיוֹת של הסתדרוּיוֹת הנוֹער והמפלגוֹת שהן יחליטוּ על דַרוין ועל פרוֹיד¹, אם הם מדע אוֹ לא מדע, אוֹ מדע סתם? ואף על פּי שאֶמה רוֹצה לראוֹת את התרבּוּת כּטבּחת וּכרוֹקחת אבל לא קֵרחת – יש לחשוֹש שמכּל אלה יצאוּ המדע והתרבּוּת קרוּחים. אין עוֹשׂים תרבּוּת בּידים. בּהכרזה על מוֹעדים ותאריכים, שהמשוֹררים יחבּרוּ להם פּזמוֹנוֹת והקוֹמפּוֹזיטוֹרים מַנגינוֹת – לא תיוָצר תרבּוּת. יצירה דוֹרשת משהוּ ממעמקים. וליצירת מוֹעדים ולקביעת תאריכים היסטוֹריים אין די בּפקוּדוֹת וּבדֶקרֶטים.

הטילוּ כּאן פּגם בּדרישתי לעממיוֹת. שאלוּ: עממיוּת זוֹ מַהי? וענוּ מיניה וּביה: הממוּצע שבּפַּרַלֶלוֹגרַם הכּוֹחוֹת השוֹנים שישנם בּעם. ודרשוּ זאת לגנאי. על יסוֹד מה? תבעתי את עלבּוֹן השבטים המדוּכּאים והמוּשפּלים שבּישׂראל. תבעתי את עלבּוֹן האָדם היהוּדי שלא זכה לעבוֹר דרך הסתדרוּת נוֹער, ולא זכה להיוֹת חבר בּמפלגה, והוּא מטוּפּל בּמשפּחה, ואפשר יש לוֹ זקָן ואפשר הוּא הוֹלך לבית־הכּנסת. כּשתנוּעתנוּ נלחמת את מלחמת הפּוֹעל בּתקיפי הקהל איננה מַבחינה שם בּין מגוּלחים לבין מגָדלי־זקן. מדוּע תבחין בּין פּוֹעלים? תנוּעתנוּ לא הרכּינה ראש לא בּפני פּקידי הבּרוֹן, “הנאוֹרים”, ולא בּפני תקיפי הישוּב, “החשוּכּים”, מדוּע מתמלאים פּחד לשמע הדרישה שנשׂים לב ונוֹשיט יד ליהוּדי הפּשוּט? האוּמנם לא תקיף תנוּעת הפּוֹעלים אלא את מי שלוֹבש מַדי “נוֹער”? אכן, פּחד “אידיאוֹלוֹגי” זה מפני עממיוּת איננוּ נכס מעמדי, ואינוֹ אוֹת למַהפּכנוּת, אלא ירוּשה מַשׂכּילית.

וגם ההתמַרדוּת על הקרן הקימת, שהכניסה את המנוּחה מעבוֹדה בּשבּת כּסעיף בּחוֹזה עם המתישבים – אין בּה משוּם נאמנוּת מַעמדית יתירה. לא מתפקידם ולא מרשוּתם של המוֹסדוֹת הלאוּמיים שיפסקוּ הלכוֹת בּעניני דת והשקפה ושיכניסוּ עצמם בּהליכוֹת חיים של הפּרט. אוּלם זכוּתם המלאָה היא לקיים וּלהגן על צוּרוֹת־חיים לאוּמיוֹת. איני רוֹאה שוּם מַהפּכנוּת ושוּם קִדמה בּזה שמבטלים יוֹם מנוּחה ששימש דוֹרוֹת על דוֹרוֹת למנוּחת הגוּף והנפש לכל עוֹבד. מה משוּנה הוּא לפרקים ההגיוֹן של האפּיקוֹרסוּת היהוּדית: “ההשׂכּלה” בּשעתה התחילה לא בּהטפה לכך שנטילת הידים תהא נעשׂית בּסבּוֹן וּבמגבת נקיה, אלא בּביטוּל נטילת ידים עצמה. קִדמה מעין זוֹ – וּלדלת העם בּפרט – יש גם בּביטוּל יום המנוּחה האחד והמקוֹדש, יוֹם שהיינוּ צריכים לחרוֹד עליו כּעל נכס סוֹציאַלי בּר־קיימא, כּעל יוֹם של התעלוּת תרבּוּתית, של התלכּדוּת חברתית, של חגיגיוּת עממית, ושל יחוּד לאוּמי. גם את מלחמתנוּ – הסוֹציאַלית והלאוּמית כּאַחת – על יוֹם מנוּחה לעוֹבד אנוּ מערערים, אם אנוּ מבטלים בּמוֹ ידינוּ את יוֹם השבּת, כּזכוּת בּל־תִמוֹט של העוֹבד העברי.

בויכּוּח הוּצגה שאלת “הנוֹער העוֹבד”, כּלוֹמר, התקנה האוֹסרת על חברי הנוֹער העוֹבד להיוֹת שייכים לאִרגוּנים מפלגתיים. תקנה זוֹ, הקיימת בּהסתדרוּת הנוֹער העוֹבד מיום היוֹתה, הוּצגה כּאן כּמעשׂה־תרמית של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, אשר אינה חפצה לטרוֹח וּלאַרגן נוֹער מפלגתי, והיא בּוֹחרת לה להיוֹת “מסתתרת” מאחורי הנוֹער העוֹבד ואינה נוֹתנת דריסת־רגל לאחרים. מפּא“י העלוּבה, המפחדת, כּנראה, לצאת אל הנוֹער בּקלסתר פּניה שלה והיא אנוסה לצאת בּכלים שאוּלים ולשׂים מסכה על פּניה! ראוּיה היא השאלה שתתבּרר בּקרבּנוּ, לא רק לשם קטרוּג על מפּא”י, אלא לגוּפה.

ראשית, האוּמנם רצוּיה הפּוֹליטיזציה המוּגמרת בּגיל הרך? וּמה מצדיק אוֹתה – האם הבּחינה הפּדגוֹגית אוֹ האינטרסים של המהפּכה הסוֹציאַלית? האם מצוה עלינוּ הנאמנוּת המעמדית שכּל אוֹתן השאלוֹת השנוּיוֹת בּמחלוֹקת בּינינוּ כּגוֹן: אינטרנציוֹנל שני אוֹ שלישי אוֹ רביעי; “מאָה אָחוּז” עבוֹדה עברית; ארגוּן העוֹבד הערבי הקבוּע בּמוֹשבה, ודוֹמיהן – צריכוֹת להעסיק את הילד בּן השתים־עשׂרה? ואם לא לשם פּוֹליטיזציה מוּקדמת בּגיל צעיר – למה יהא הנוֹער, הנתוּן בּאוֹתם התנאים הכּלליים והחברתיים והמכוּוָן להסתדרוּת העוֹבדים האַחת – למה יהא מפוֹרד לאִרגוּנים אִרגוּנים?

והאם נכוֹן הדבר, וּבריא וּמחַנך, שנער צעיר יהא נתוּן בּבת אחת לשתי רשוּיוֹת חברתיוֹת, מאוּרגן בּהסתדרוּת נוֹער כּללית (שאת זכוּת קיוּמה אין המבקרים שוֹללים), וּבאִרגוּן שני, אידיאוֹלוֹגי־חינוּכי־פּוֹליטי? גם פּוֹעלים מבוּגרים, חברים מוּבהקים בּתנוּעה, אינם נוֹשׂאים בּקלות בּכפילוּת זוֹ, גם הם מתקשים להשלים אִתה – מדוּע יהיוּ הילד והנער, שטרם הגיעוּ לגיל הבּחרוּת, אנוּסים להסתגל ל“נתינוּת כּפוּלה” זוֹ? אלה הדוֹגלים בּשם “עמדה בּרוּרה, סוֹציאַליסטית־מַהפּכנית”, ודאי שהם מאמינים בּאחדוּת מעמד הפּוֹעלים; למה יבקשוּ ויתאַמצוּ לבנוֹת בּתוֹכוֹ מחיצוֹת מפלגתיוֹת עוֹד מילדוּתוֹ? כּלוּם אינם יוֹדעים להעריך את חשיבוּת הדבר, שבּגיל הרך, לפחוֹת, יתחנך הילד על אַחדוּת המעמד? ואם האמת המדעית והנצחוֹן ההיסטוֹרי גנוּזים בּ“עמדה בּרוּרה”, “סוֹציאליסטית־מהפּכנית”, כּלוּם לא יהיה כּוֹחה אִתה לכבּוֹש את הנוֹער הזה, שגדל ללא מחיצוֹת אִרגוּניוֹת, בּהגיעוֹ לשנת שבע־עשׂרה? כּלום יהא אָז מאוּחר?

נאמר פּה בּערך כּך: כּל מעמד שוֹלט יש לוֹ נשק שלוֹ וחינוּך שלוֹ, וגם אצלנוּ – בּהסתדרוּת – יש אגפּים שוֹנים, אגף אגף וחינוּך שלוֹ. לפרקים אני רוֹאה בּעיני רוּחי מחשבה זוֹ קוֹרמת עוֹר וּבשׂר. ולא אמנע את התמוּנה מכּם: הנה קיימת בּתוֹכנוּ תנוּעת “השוֹמר הצעיר”. תנוּעה חשוּבה למדי. איני מתכּוון כּלל וּכלל לזלזל בּה. היא מתחילה את חינוּך חבריה הצעירים בּגוֹלה. קוֹדם היא מחזיקה אוֹתם – מילדותם כּמעט – בּחממה שלה; גם בּכניסתם לסניף “החלוּץ” הם רוֹאים את עיקר חייהם, חינוּכם וּפעוּלתם לא עם המון בּית החלוּץ אלא בּתוֹך “קִניהם”; משמחליט הנער ללכת להכשרה אין הוּא מתערב חלילה עם חלוּצים פּשוּטים. הוּא הוֹלך לקיבּוץ־הכשרה שלוֹ. אחר כּך הוּא עוֹלה לארץ וּפוֹנה, כּמוּבן, לקיבּוּץ שלוֹ. נוֹלד לוֹ ילד, הרי הוּא – דוֹר שני ל“השוֹמר הצעיר”. הוּא לא יתחנך בּבית־חינוּך של פּוֹעלים סתם. הילד ישלח למוֹלדת הרוּחנית שלוֹ, למשמר־העמק, כּדי שינשוֹם בּלי הפסק את אויר “השוֹמר הצעיר”. בּלשוֹן פּיוּטית אפשר להמליץ: “מהעריסה ועד הקבר” יחיה אָדם בּמסגרת חמה זאת – ונצחוֹנוֹ של מעמד הפּוֹעלים בּטוּח!

דיבּרה פּה אֶמה דברים נלבּבים על מלחמת־האַחים בּקרב הנוֹער שלנוּ בּגוֹלה. אני מצטרף אליהם. נזכּר אני בּביקוּרי בּליטה לפני שלוֹש שנים. זה היה לאַחר הפּילוּג בּועידת “השוֹמר הצעיר” בּווֹרוֹטקי. מצאתי שם את הילדים והילדוֹת כּשהם צריכים להחליט: מי צדק, מאיר יערי אוֹ אליעזר גלילי. האין אָנוּ צריכים לברך בּרכּת “הגוֹמל” על שלפחוֹת כּאן בּארץ ניצלנוּ ממלחמוֹת־אחים אלה בּקרב הנוֹער של ארץ־ישׂראל העוֹבדת?

אנסה למנוֹת את שמוֹת הסתדרוּיוֹת הנוֹער שלנו בּגוֹלה: “השוֹמר הצעיר” הקיבּוּץ הארצי; “השוֹמר הצעיר” צוֹפי חלוּצי (נצ"ח); החלוּץ הצעיר; גוֹרדוֹניה; דרוֹר; ויתקיניה; תכלת לבן; הבּוֹנים; וירקלוֹיטה; עקיבא; נוֹער ציוֹני; אַחוה; בּוֹריסיה. ודאי עוֹד לא הכּל מניתי. ואילוּ היוּ שמוֹת אלה רק שמוֹת־עצם פּרטיים, כּשם שהיוּ לפנים “פּרחי־ציוֹן” ו“ילדי־ציוֹן” וכדוֹמה – היינוּ בּלב שלם מקבּלים את ריבּוּין ואת גיווּנן, אך הצרה היא שאָנוּ חיים בּתקוּפה של אוּניברסַליוּת, וכמעט כּל הסתדרוּת שוֹאפת לקיים מחיצוֹת־בּרזל בּינה לבין אחיוֹתיה, וכמה מהן שוֹקדוֹת להאריך את קיוּמן וּלהתקיים כּשבט נבדל בּארץ. ועוֹד: אין ההסתדרוּיוֹת שוֹקדוֹת על טיפּוּח ניוּאַנסים שוֹנים בּהוָי וּבתרבּוּת – טיפּוּח שהיה יכוֹל להיוֹת לברכה ולהעשׂרת חיי התנוּעה כּוּלה. דוקא בּכגוֹן דא רוֹדפים הכּל אַחרי הניוילציה הכּללית, וכל השקידה וההקפּדה היא על “הגיבּוּשים האידיאוֹלוֹגיים”. כּאילוּ חוֹששוֹת ההסתדרוּיוֹת שמא יֵצא הנוֹער לאויר העוֹלם ויראה שיש עוֹד תוֹרה מחוּץ לתוֹרת הסתדרוּתוֹ, לפיכך צריך “לגבּש” ולקשוֹר את הנער שיתגלגל יחד עם מדריכוֹ בּכל גלגוּליו וחתחתיו – מן האידיאוֹלוֹגיה של תנוּעת הנוֹער הגרמנית לפרוֹיד, וּמפרוֹיד לניטשה, וּמניטשה למַרכּס, וּממַרכּס לתלמידיו, וּמהם לאינטרנציוֹנל הרביעי, וחלילה לוֹ למוּדרך שישאיר את מדריכוֹ בּאַחת התחנוֹת ויצא לוֹ לבקש את דרכּוֹ.

לפני זמן־מה בּא לידי שיר אחד, שנדפּס בּאחד מעתוֹני הנוֹער. איני מזכּיר את השם, כּי רוּח השיר אינה מיוּחדת דוקא להוֹצאה זוֹ וּלהסתדרוּת זוֹ. יש בּוֹ ללמד על הכּלל. בּשיר הזה שר חלוּץ שירת קציר. והיא תפילה למכבּש:

כָּבְשֵׁנִי, הַמַּכְבֵּשׁ, כְּעֵשֶׂב זֶה הַמְצַיֵּת

וְאֶהיֶה גַם אֲנִי

מְרֻבָּע וּמְחֻשָּׁק וְכָבֵד

כָּרֶגֶב, כְּאֶבֶן זָוִית.

אין לך דבר המסַמל את המגמה החינוּכית השׂוֹררת בּימינוּ כּרצוֹן האָדם הצעיר להיוֹת “מרוּבּע וּמחוּשק וכבד” וּמפקיד את גוֹרלוֹ ואת רוּחוֹ ואת מחשבתוֹ בּידי המכבּש “המנהיג”.

הדבר בּא לידי “בּין כֶּסֶא לעשׂוֹר”. פּתחתי אָז את הסליחוֹת וּמצאתי שם פּסוּק של פּייטן קדמוֹן, מלפני כּמה מאוֹת שנים. תפילתוֹ היתה אַחרת:

קַצֵּץ סִמְלוֹנִים מִצַּוַּאר עַמֶּךָ.²

תפילתי ותקוָתי שהנוֹער עצמוֹ ימרוֹד בּמכבּש הזה העוֹשׂה אוֹתוֹ “מרוּבּע וּמחוּשק וכבד”, ויקוּם ויקצץ סמלוֹנים מצוארוֹ וּמצואר עמוֹ.

אפרים רייזנר דיבּר כּאן על הדוֹר החדש, אשר צינוֹרוֹת התרבּוּת העברית סתוּמים לוֹ. שירוֹ של בּיאליק “בּשׂדה”, שאני מיחס לוֹ חשיבוּת רבּה בּשבילי וּבשביל בּני דוֹרי – קם דוֹר שאינוֹ יוֹדע אוֹתוֹ. אענה: אם לעיוּן, הרי גם הדוֹר הזה, “אשר לא ידע”, הוּשפּע מן הדוֹר אשר ידע. ואם למעשׂה – הרי זה מתפקידנוּ לפתוֹח את אוֹצרוֹת השירה והספרוּת לאלה שלא חוּנכוּ עליהם מילדוּתם. בּימי האָביב של ה“אוֹהל” ישבתי כּמה לילוֹת עם חברי ה“אוֹהל” וטענתי לפניהם כּי השׂחקן העברי שיצמח מבּפנים – תפקיד כּבוֹד הוּא לוֹ להיוֹת הקריין והפּרשן של הסוֹפר העברי. ישבתי וקראתי לפניהם כּמה דוּגמאוֹת מן הספרוּת הקדוּמה וּמשירת ימינוּ. מבּיאליק, מטשרניחוֹבסקי, משמעוֹנוֹביץ. נקבתי בּשמוֹת כּמה דברי פּרוֹזה. לא אוּכל להתפּאר כּי דברַי מצאוּ אז אוֹזן קשבת. שלטה אָז מוֹדה מסוּימת, החשיבוּ אז דוקא דברי תרוּעה וחצוֹצרה. מאז ועד היוֹם נשתנה משהוּ לטוֹבה. אבל גם עכשיו שמוּרים וגנוּזים לנוּ כּמה וכמה אמצעים להחדרת דברי יצירה אמיתית לתוֹך הקהל המתחנך על ידינוּ.

גלילי העיר על דברַי כּי לא די בּפעוֹּלה תרבּוּתית, וכי אָסוּר לשכּוֹח שהתפקיד החלוּצי־החברתי עוֹלה בּערכּוֹ על מאמצים לימוּדיים ואמנוּתיים. הלא בּועידת פּוֹעלים חלוּצים אָנוּ עוֹמדים ולא בּמסיבּת אקדמאים. מהוּ איפוֹא החשש שמא תקפּח הפּעוּלה התרבּוּתית את תביעוֹתינוּ החברתיוֹת? גם הזכוּת של תביעוֹת חברתיוֹת קנאיוֹת אַל תהא פּוֹטרת ממאמצים תרבּוּתיים, ואפילוּ השׂכּלתיים בּלבד. היוּ ימים בּארץ שמאמצים חברתיים וחלוּציים גדוֹלים היוּ מלוּוים בּניהיליזם תרבּוּתי. וסימנים בּוֹלטים לכך מצאתי גם בּגוֹלה. מי שפּוֹטר עצמוֹ מחוֹבוֹת חלוּציוֹת איננוּ בּעל דברנוּ כּאן, אבל חוֹבתנוּ לשקוֹד על כּך שמאמצים חלוּציים לא יוּצאוּ לריק בּגלל חוֹסר השׂכּלה והפקרוּת תרבּוּתית.

איני מציע לכם שוּם רזוֹלוּציה חגיגית. בּזאת לא יקחוּ את לבּי. אָנוּ צריכים להחלטוֹת פּשוּטוֹת וּמעשׂיוֹת, שתתנה לנוּ להוֹציא את הפּעוּלה התרבּוּתית ממצב של “שוּלחן”. דרוּש מוֹסד מרכּזי, בּר־פּעוּלה. דרוּש חֶבֶר עוֹבדים. צריך שבּכל נקוּדה הסתדרוּתית ימָצא מזכּיר לפּעוּלה התרבּוּתית, אָדם מסוּגל וחרוּץ, ואַל יראוּ בּזה ענין לבטלנים. צריך שנקציב אמצעים להגדלת הפּעוּלה התרבּוּתית. צריך שמוֹסדוֹתינוּ המשקיים ינהגוּ כּ“מתוּקנים שבּהם”, כּמפעלי הקוֹאוֹפּרציה המקציבים סכוּמים ניכּרים מרִוחיהם לפעוּלה תרבּוּתית. צריך שנעמיס על עצמנוּ הוֹצאת ספרוּת והפצתה, בּארץ וּבגוֹלה. צריך שנקשוֹר קשרים עם בּתי־הספר שבתפוּצוֹת. צריך שנפעל כּכה שהגוֹלה תראה בּנוּ מרכּז לפעוּלתה התרבּוּתית.

רוֹזה כּהן אָמרה שהיא מסתפּקת קוֹדם כּל בּדאָגה לילדי העוֹבדים בארץ. מבין אני לדאָגה זוֹ, לאוֹפי המשפּחתי שלה. ראיתי בּעוֹלם טרגדיוֹת של משפחות סוֹציאַליסטיוֹת, שילדיהן הלכוּ מהן. הדבר מצוּי בּיחוּד בּארצוֹת הקוֹלטוֹת מהגרים. וּמבין אני לכּאב ולעלבּוֹן שיש בּזה לאבוֹת ולתנוּעה, אבל הדאָגה למשפּחת העוֹבדים בּאָרץ “לבלתי יִדח ממנה נידח” אינה מספּיקה לנוּ עכשיו. גוֹרל תנוּעתנוּ יקָבע לא רק על ידי ילדי הארץ, אלא על ידי ילדי ישׂראל בּעוֹלם. ועלינוּ הדאָגה לכך שהילד היהוּדי ילד לא לשמד וּלהתנַוונוּת וּלהפקרוּת ולהריסת בּנין העבוֹדה, אלא לעבוֹדה, לחיים חלוּציים, לשיתוּף בּבנין ההסתדרוּת בּארץ. אם לא נדע לעשׂוֹת זאת נִתּן את הדין. והסכּנוֹת המרחפוֹת על ראשנוּ מחייבוֹת אוֹתנוּ לראִיית ההיקף וּלמאמצים מיוּחדים.

---

דין השיתוּף הלאוּמי מהוּ?

מאת

ברל כצנלסון

(תשוּבה להרב מאיר בּרלין)¹

נכבּדי! מצוה גוֹררת מצוה: בּזכוּת זוֹ ש“דבר” פּירסם את מכתבך הגלוּי לועד הלאוּמי, בּדרישת התפּטרוּתוֹ, והגיב על זה בּ“דבר היוֹם”, זיכּיתני עכשיו בּמצוַת הכנסת־אוֹרחים. ויש טעם מיוּחד בּקיוּם מצוה זוֹ לגבּי אוֹרח מכוּבּד, נשׂיא מפלגה מתנגדת, אשר בּדרך כּלל, בּמלי דעלמא, איננוּ נזקק לבמת “דבר”. ואָמנם היה בּרצוֹני להַדר בּמצוה זוֹ, להתגבּר על יצר הויכּוּח וּלהגיש את דבריך לקוֹראים כּתעוּדה ציבּוּרית, למען יקראוּ וישפּוֹטוּ. אלא שאתה דוֹרש ממני תשוּבה. אין אַתה מסתפּק בּהסבּרת עמדתך, וגם לא בּהערוֹתיך הפּוּלמוֹסיוֹת לגבּי מערכת “דבר” והצד שלנו בּכלל, אלא תוֹבע תשוּבה. וּבין שלבּי נתוּן עכשיו לויכּוּח זה וּבין שהוּא נתוּן לענינים אחרים, אינני בּן־חוֹרין להימנע ממנוּ.

וגם בּקבּלי את הזמנתך בּוֹחר אני להימנע מניתוּח כּמה וכמה הערוֹת והשׂגוֹת המפוּזרוֹת דרך אגב בּמכתבך. אני מוּכן לפרקים לסמוֹך על הקוֹרא המבין. וכן לא אהיה בּוֹחן לבבוֹת, ולא אתוַכּח על דברים המסוּרים ללב. אם מאמין אתה בּאמת וּבתמים כּי בּין התמרמרוּתך על מעשׂה קבוּצה אחת של עוֹלים לתל־חי לבין דרישתך לועד הלאוּמי שיתפּטר יש קשר של הרגשה דתית ולא של “פּוֹליטיקה” – לא אערער על כּך. סוֹף סוֹף לא אני אלא אתה הוּפקדת רשמית על משמר עניני הדת והמסוֹרת, ואם לדידך יש בּעמדתך זוֹ – וּבעמדוֹת רבּוֹת שכּמוֹתה, שהלכוּ ונתרבּוּ בּזמן האחרוֹן אצלך ואצל חבריך – משוּם מתן כּבוֹד לדת ישׂראל ולמפלגה הדוֹגלת בּשם הדת – מה אני כּי אבוֹא ואתבּע את עלבּוֹנן מידך?

אעשה איפוֹא את רצוֹנך ואעמוֹד רק על נקוּדת־הכּוֹבד שבּמכתבך, על תביעתך מאת “דבר” שיכּנס בּמשׂא־וּמתן של הלכה ויקבּע עמדה: “שבּת קוֹדש מה דינה וּמה שמירתה”, כּלוֹמר, ידוּן על ל“ט מלאכוֹת² ועל עניני איסוּר והיתר בּשבּת, לא רק מאוֹתה בּחינה עלוּבה שבּה נדוֹנה השאלה בּ”דבר היוֹם", מבּחינת ההתחשבוּת עם “היהוּדי הפּשוּט”, אלא גם מבּחינה עקרוֹנית, לכתחילה.

מבקש אתה שהדברים יתבּארוּ בּלי כּחל, וּבמכתב פּרטי אתה עוֹד מוֹסיף וּמבקש ממני בּירוּר בּגילוּי־לב. דרישה זוֹ ראוּיה להתקבּל בּכל הרצינוּת, אם שני הצדדים ניגשים לדוּן מתוֹך נכוֹנוּת שוה לחתוֹר יחד לקראת הפּתרוֹן, אם שניהם סבוּרים שהפּתרוֹן המבוּקש עוֹדנוּ חבוּי וטעוּן חישׂוּף וגילוּי. אוּלם בּשעה שצד אחד איננוּ זקוּק כּלל וּכלל לבקשת פּתרוֹן, בּאשר פּתרוֹנוֹ אתוֹ, נתוּן וּמקוּדש, ושוּם פּקפּוּק ושוּם שינוּי וּתנוּדה אי אפשר שיחוּלוּ בּוֹ, וכל תשוּבה שיציע לו הצד השני המוּזמן לדיוּן, תתקבּל על דעתוֹ רק בּמקרה שתהא חוֹפפת לגמרי, בּכּל מכּל כּל, את פּתרוֹנוֹ המצוּי לוֹ משכּבר הימים, ועל כּל מקרה שהתשוּבה תהא שוֹנה חלילה ממה שרצוּי לוֹ, הוּא מאַיים מראש בּמלחמה, וגם בּ“כָרֵת”, כּאשר עשׂית אַתה, נכבּדי, בּסוֹף מכתבך – מה טעם יש אזי לדרישת בּירוּר, אם לא טעם של פּוּלמוֹס נַצחני?

אגב, הזמנתך לבירוּר מלוּוה בּאִיוּם של מלחמה. והרי לאמיתוֹ של דבר יצא כּבר הענין מגדר איוּם, והמלחמה מתנהלת בּכל מרירוּתה וּבכל אמצעי המלחמה, וּלפי מוּסר המלחמה: בּסיפּוּרי רב בּישׂראל על חטאיהם הבּדוּיים של חברי ההנהלה הציוֹנית, בּהחרמת הקרנוֹת, בּהפרת החלטוֹת הקוֹנגרס, בּכריתת בּרית עם “שוֹברי” ההסתדרוּת, ולאחרוֹנה: בּקריאתך להתפּטרוּת המוֹסד היחידי בּישוּב, המקיים שיתוּף פּעוּלה בּין מפלגתך לבין הפּוֹעלים. מה יש עוֹד להילחם ואין נלחמים בּנוּ? והיכן היא פּינת השלוֹם אשר אפשר עוֹד להציל אותה מאש המערכה? הן לא מקרה הוּא ששאלוֹת הדת והמסוֹרת והשבּתוֹת והמוֹעדים הוֹפכוֹת בּעתוֹנוּת “המזרחי” וּבועידוֹתיו לשאלת “פּוֹעלים” דוקא. ואכן, “היהוּדי הפּשוּט” אשר בּרחבי הגוֹלה רשאי להסיק כּי הישוּב הבּעל־בּיתי בּארץ־ישׂראל חי על טהרת הקוֹדש והבּוּרגנוּת הפּרדסנית והעירוֹנית על בּניה וּבנוֹתיה משתתפת בּהקמת “ארץ־ישׂראל לעם ישׂראל על פּי תוֹרת ישׂראל”, כּכּתוּב על דפּי העתוֹנוּת המזרחית, ורק הפּוֹעלים הם הם הפּוֹרקים עוֹל וּמחללים קוֹדש ועוֹשׂים לאַל את מאמציו והישׂגיו הגדוֹלים, הדתיים והתרבּוּתיים, של “המזרחי” בּארץ־ישׂראל.

הייתי רשאי איפוֹא בּמיטב הכּרתי להשיב ריקם הזמנה כּזוֹ לבירוּר, אילמלא הצוֹרך הפנימי שלא להימנע מתשוּבה, מהבהרת יחס ועמדה. ואַל נא תתרעם עלי אם בּדרך לתשוּבה אנסה להשיב גם על השאלה שלא נשאלתי, אלא שנתעוֹררה אצלי בּעקב שאלתך.

לשם בּירוּר עניני בּין שני צדדים, המחוּלקים בּכמה וכמה עיקרי חיים, נצרך ששניהם ידעוּ בּבירוּר מַהוּ הקרקע המשוּתף להם. היש שטח ציוֹני משוּתף ליהוּדים העוֹמדים על קרקע המסוֹרת המקוּדשת בּכּל, שאינה ניתנת לשיעוּרים וּלהבחנה, וליהוּדים שאינם כּפוּפים בּמחשבתם וּבמאוייהם למסוֹרת זוֹ, והם רוֹאים עצמם חפשים לתעוֹת ולשגוֹת ולצדוֹק וּלהרחיק וּלקָרב כּעוֹלה על רוּחם? שאלה זוֹ נשאלה בּבית־מדרשה של הציוֹנוּת, ועוֹד­ קוֹדם לה בּבית־מדרשה של חיבּת־ציוֹן מראשית ימיה. כּי זאת הפּעם הראשוֹנה לאחר החתך העמוֹק שחתך “הזמן החדש” בּבשׂר האוּמה והפריד בּין הדבקים, חָברוּ יחד, לאוֹר החזוֹן הציוֹני וּמתוֹך אהבה לוֹהטת לעם, בּחירים משני המחנוֹת – המשׂכּילים והרבּנים – לתנוּעה אחת. איני נוֹטה כּלל וּכלל להקל בּחריפוּת השאלה והקוֹשי הנפשי הכּרוּך בּה מאז ועד היוֹם. ואמנם אפילוּ בּין המשׂכּילים הלוֹחמים היוּ רבּים אשר לא האמינוּ בּאפשרוּת של שיתוּף זה, ועל אחת כּמה וכמה החרדים. הרוֹב הגדוֹל שבּהם שלל שלילה עקרוֹנית שיתוּף כּזה. מאנשי “פרנקפוּרט” ועד “הפּלס” ועד “אגוּדת ישׂראל” שללוּ כּל אפשרוּת של בּנין הארץ בּשוּתפוּת עם העבריינים.

אחרת היתה דרכּם של מבשׂרי הציוֹנוּת מבּין היהדוּת החרדית. דבֵקוּתם בּחזוֹן הגאוּלה ציוֹתה עליהם את השיתוּף, ודאי הטרגי, עם אנשים אשר מחשבוֹתיהם והליכוֹת חייהם עמדוּ בּסתירה גמוּרה לעוֹלם הרוּחני שלהם. מתוֹך הסכּמה מפוֹרשת אוֹ אילמת קבעוּ לעצמם ראשוֹני מבשׂרי הציוֹנוּת את הקרקע המשוּתף. ר' צבי הירש קלישר שבּיקש בּציוֹנוּתוּ לחדש את המקדש והעלאָת קרבּנוֹת, וּמשה הֶס הסוֹציאליסט, – אשר עם כל עוֹמק הרגשתוֹ היהוּדית ויקוֹד אהבתוֹ לגזע מחצבתוֹ היה ודאי “פּוֹשע ישׂראל” בּעיני כּל יהוּדי ירא־שמים – נדבּרוּ יחד על דרך הפּעוּלה הישוּבית והמדינית, ולא השאירוּ לנוּ עדוּת אם נגעוּ אוֹ לא נגעוּ בּשאלת הניגוּד שבּיניהם בּהשקפוֹת דת וּבהלכוֹת החיים. ור' מרדכי אליאשבּרג, מטוֹבי הרבּנים חוֹבבי־ציוֹן, לא חקר לעמדתוֹ הפּרינציפּיוֹנית של ליאוֹ פּינסקר בּעניני דת ומסוֹרת, ואף לא להליכוֹת חייו. תנאי אחד הוּנח בּיסוֹד הפּעוּלה הציוֹנית, גם בּימי חיבּת ציוֹן וגם בּימי הרצל, והוּא: מוֹסדוֹת התנוּעה קיבּלוּ וקיימוּ חוֹבה של אי־פּגיעה בּקדשי היהדוּת המסרתית, חוֹבה של כּבוֹד ויחס תרבּוּתי.

ואבוֹת הציוֹנוּת החרדית לא שאלוּ אם פּינסקר וליליֶנבּלוּם והרצל עוֹשׂים זאת מטעמים לאוּמיים־מדיניים אוֹ מטעמי שלוֹם בּלבד, ולא דרשוּ מהם הוֹדאה פּרינציפּיוֹנית דוקא.

מאז ועד עתה גברה, כּנראה, אש־הדת בּקרב נוֹשׂאי המסוֹרת הדתית בּציוֹנוּת, עד שמזרחי מוּבהק וחניך המסוֹרת הציוֹנית שכמוֹתך איננוּ מוֹצא קוֹרת־ רוּח בּזה ש“דבר” תוֹבע מאת אנשים, שאינם חיים על פּי השוּלחן ערוּך, שינהגוּ כּבוֹד בּשבּת המסרתית, כּדי שלא לגרוֹם כּאב ועלבּוֹן ליהוּדי החרד. תביעה זוֹ של “דבר” מפריעה את מנוּחתך ואתה מאַיים בּמלחמה, אם לא תבוֹא מצד “דבר” הכרזה פּרינציפּיוֹנית שיהא בּה משוּם איסוּר ל"ט מלאכוֹת על חברי ההסתדרוּת.

אוֹדה לך בּגילוּי־לב, שעם כּל החשָבתי את עיקר שיתוּף הפּעוּלה בין זרמים וּמעמדוֹת בּתנוּעה הציוֹנית ועם כּל רצוֹני בּשלוֹם־אמת שיש עמוֹ יצירה, נבצר ממני לספּק את רצוֹנך זה. יוֹתר מזה, רוֹאה אני בּוֹ הסחת־ דעת ממַהוּתה של ההסתדרוּת הציוֹנית, כּמוֹ ממהוּתה של הסתדרוּת העוֹבדים, כּמוֹ ממַהוּתה של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. בּוֹש אני לחזוֹר על מוּשׂכּל פּשוּט וּפשטני זה, אבל כּיון שרבּים דשים בּסילוּפוֹ, לא יגוּנה ההכרח לחזוֹר ולחזוֹר: אין היחס החיוּבי אוֹ השלילי בּעניני דת וּמנהגים מסרתיים קוֹבע את האוֹפי של הסתדרוּתנוּ ולא את שייכוּת האדם להסתדרוּתנוּ. ההסתדרוּת לא בּאה לעוֹלם לשם ערעוּר הדת ולא לשם חיזוּק הדת. בּהסתדרוּת העוֹבדים ישנם חברים שוֹמרי דת ונאמני מסוֹרת, וישנם כּוֹפרים וּפוֹרקי־מסוֹרת. ואין ההסתדרוּת מטילה את מרוּתה על חבריה בּעניני אמוּנוֹת ודעוֹת. ואין חשיבוּתוֹ ונאמנוּתוֹ ההסתדרוּתית של חבר נמדדת לפי מידוֹת אלה. ורק בּמקרים שתחוּמי הלאוּמיוֹת והדת והמסוֹרת יוֹנקים זה מזה, בּאלה המקרים שערכים לאוּמיים וסוֹציאליים כּרוּכים בּהם – רשאית ההסתדרוּת לראוֹתם כּדברים הנכנסים לרשוּתה וּלסַמכוּתה. לפיכך אפשר הדבר שועידת ההסתדרוּת תעמוֹד על חשיבוּתה הלאוּמית והסוֹציאלית של השבּת, מבּלי שתקבּע הלכה “שבּת קוֹדש וּשמירתה מה דינה”, לפיכך אפשר שעתוֹן ההסתדרוּת ידרוֹש יחסי כּבוֹד ותרבּוּת ליהדוּת החרדית – כּל עוֹד היא עוֹמדת על קרקע החרדוּת ואינה עוֹשׂה ממנה קרנים לפּוֹליטיקה קלֶריקלית וּלנַגח את תנוּעת הפּוֹעלים – מבּלי לראוֹת עצמוֹ חייב לפסוֹק הלכוֹת מה צריכה להיוֹת השבּת של העוֹבד בּארץ, אם דיוֹקנה של השבּת בּעיירה הישׂראלית הפּטריאַרכַלית, בּלי שינוּי תג, אוֹ כּראוֹת עיני האנשים המעַצבים להם את שַבּתם והמבקשים בּה מַרגוֹע לגוּף וּמזוֹן לנפש על פּי דרכּם.

יכוֹלתי בּתשוּבתי זוֹ לצאת ידי חוֹבתי, אוּלם אַרשה לעצמי עוֹד מלים אחדוֹת. מי שמסוּגל להטוֹת אוֹזן אל חיי הרוּח בּציבּוּרנוּ, כּפי שהם מתגלים בּספרוּת העבוֹדה וּבכינוּסי הפּוֹעלים, הוּא יאזין ויקלוֹט כּמה בּנוֹת־קוֹל של חשבּוֹן הנפש, בּיחיד וּברבּים, עם עצמה ועם עוֹלמה ועם ריבּוֹנה ועם תרבּוּת הדוֹרוֹת, גילוּיים של היאָבקוּת והתעצמוּת רעיוֹנית. רבּים הם בּציבּוּר זה שאין חלקם עם שאנני האמוּנה וגם לא עם עליזי הכּפירה. ויתכן שחיי רוּח אלה היוּ פּורצים בּיתר עוֹז אילמלא ההכרח המר לעמוֹד בּמערכה קשה עם צר ואוֹיב וּמתנקש. מנהג זה שנהגוּ כּמה עתוֹנים חרדים להיאָחז בּצלילים הוֹמים שמגיעים אליהם כּדי להתכּבּד בּ“קלוֹן” הפּוֹעל והסתדרוּתוֹ, כּדי להשתמש בּהם בּשביל תרוּעוֹת פּוּלמוֹסיוֹת נַצחניוֹת והרעשת העוֹלם – לא יביא להעמקת הדבֵקוּת בּעוֹלם המסוֹרת וּלקירוּב הלבבוֹת בּין המחנה הנתקף והתוֹקף. בּריחוּק העצוּם הזה שישנוֹ כּיוֹם בּין הנוֹער החלוּצי לבין נוֹשׂאי הדת והמסוֹרת יש חלק לא קטן גם לתפקידם הריאַקציוֹני של האחרוֹנים בּחיי הציוֹנוּת והישוּב. אפשר להזכּיר בּגעגוּעים את הימים לפני חמישים שנה, כּשיחיאל מיכל פּינס, הסוֹפר החרד, היה לאב ולידיד נאמן לחלוּצי גדֵרה, וּזאב יַעבֵּץ³, המאמין התמים, נלחם לפני ארבּעים שנה את מלחמת העבוֹדה העברית עם הפּקידוּת הבָּרוֹנית. זה שנים רבּוֹת שהפּוֹעל־החלוּץ רוֹאה את נוֹשׂאי הדת הרשמיים ואת מפלגת־הדת הרשמית בּמחנה צוֹרריו, הזוֹממים “לשברוֹ” וּלהכריתוֹ. רק בּימים אלה קראנוּ בּעתוֹן “מזרחי” את שׂמחת הנקם לנצחוֹנוֹ של דוֹלפוּס ולתבוּסת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּעקב נצחוֹן זה.

חוֹששני כּי הגילוּיים הרבּים הללוּ אשר לא אֶמנה אוֹתם, של זיהוּי הדת העברית עם מַעמדיוּת רכוּשנית ואוֹיבת לפּוֹעל, יוֹתר משהם עלוּלים להזיק לפּוֹעל הם עלוּלים להשׂניא עליו את כּל אוֹתם הערכים אשר בּשמם דוֹגלים שוֹמרי הדת בּקרבּנוּ.

---

גוֹרל העבוֹדה העברית בּימים אלה

מאת

ברל כצנלסון

(במוֹשב השלישי של אסיפת הנבחרים, סיון תרצ"ד)¹

מתמוֹטט היסוֹד

מכּל השאלוֹת שנערמוּ בּמוֹשב זה של אסיפת הנבחרים רוֹצה אני ליַחד את הדיבּוּר רק בּשאלה אחת. מה שם אקרא לה? בּמוֹשב שעבר נשמעה אצלנוּ הרצאה מַקיפה על שאלת העבוֹדה העברית. ועוֹד עמדנוּ לדוּן בּסידוּר יחסי העבוֹדה. גם אני וגם סיעתי איננוּ מעוּנינים לדחוֹת אפילוּ לשעה קלה את הצגת השאלה הזאת של יחסי העבוֹדה, סידוּרם ותיקוּנם, שאלת קביעת חוּקת העבוֹדה בּארץ. אלא שבּרגע זה יש משהוּ הנראה לי קוֹדם לכּל.

יש ענין תכוּף וּבוֹער. אני קוֹרא לוֹ: חוּרבּן העבוֹדה העברית. אני בּא מעיר תל־אביב, שאפשר לאמוֹר עליה “חגים ינקוֹפוּ”, היא הוֹלכת מחג אל חג, אך מצבנוּ עכשיו מזכּיר לי את אגדת החוּרבּן על בּיתר: בּקצה העיר האחד עוֹד נמשכוֹת הילוּלה וחינגה, וּבקצה העיר השני כּבר מהלך החוּרבּן. יתכן כּי אנשים היוֹשבים בּמשׂרדים וּנתוּנים לעניניהם הרגילים אינם מרגישים כּי דבר־מה התחיל להתמוֹטט אצלנוּ, ולא דבר־מה, אלא היסוֹד, וּלפיכך יראו בּדברי מעין הטלת פּחדים. רבּוֹתי, הייתי רוֹאה לעצמי זכוּת גדוֹלה אילוּ עלה בּידי להכניס בּלבּכם אותה החרדה שאני מלא לכל עתידנוּ. בּראוֹתי מה שנעשׂה בּנוּ בּארץ וּמה שאנחנוּ עוֹשׂים בּארץ יש לי הרוֹשם כּי עמל שלוֹשה דוֹרוֹת לבנין הארץ נעשׂה עכשיו לאַל.

שתיל בּיל"וּ הנעקר

אתמוֹל ישב בּינינוּ הזקן מנשה מאירוֹביץ, משׂרידי הבּיל"וּיים אשר אתנוּ. נזכּרתי בּשם סיפּוּרוֹ, “קוֹמץ הזרעוֹנים הראשוֹן”. מה גוֹרלוֹ של אוֹתוֹ גרעין שנזרע לפני חמישים וּשתים שנים? כּוּלנוּ, עם כּל ההבדלים שבּצוּרוֹת ושבּעמדוֹת חברתיוֹת, טיפּחנוּ אוֹתוֹ שתיל ראשוֹן: את שתיל בּנין העבוֹדה הישׂראלית כּאן, בּנין משק עברי בּידים עבריוֹת. השתיל גדל ונתחזק, והנה אנחנוּ רוֹאים בּמוֹ עינינוּ: השתיל הזה הוֹלך ונעקר. לא חפצנוּ ליצוֹר כּאן גיטוֹ, לא בּזה חפצוּ אבוֹת חוֹבבי־ציוֹן. חפצנוּ לבנוֹת חיים יהוּדיים עצמאיים, בּקרקע, בּכלכּלה, בּתרבּוּת. פּחדנוּ מפּני המפלצת של חיי אויר. נדמה היה כּי השׂגנוּ הרבּה, כּי נוֹצר כּבר טיפּוּס של יהוּדי עוֹבד, כּי נוֹצר משק יהוּדי שהעבוֹדה העברית היא לגבּיו דבר טבעי ואוֹרגני. והנה אנחנוּ רוֹאים כּי רוּח סערה נוֹשׂאת את כּל עמלנוּ.

מדוּע אני רוֹאה שחוֹרוֹת?

תשאלוּני: והרי לאחר ההגבּלוֹת נכנסים לארץ רבבוֹת יהוּדים, נכנס הרבּה הוֹן, מדוּע זה אני רוֹאה את מצבנוּ כּל כּך שחוֹר. אכן, בּא שינוּי קטן. ימים רבּים היתה לנוּ עליה קטנה וּמצוּמצמת מאד. אבל העליה הקטנה ההיא היתה אוּלי למעלה מכּוֹח הקליטה של הארץ בּימים ההם. העליה הקטנה בּמשך עשׂרוֹת בּשנים היתה למעלה מהצוֹרך המשקי של הארץ. הלכנוּ לא לפי הנוּסח של הממשלה האנגלית, והליכה זוֹ המריצה את הגידוּל. עכשיו בּא מצב אחר. כּוֹח הקליטה של הארץ גדל בּמידה מרוּבּה, גדל בּעקב מאמצינוּ, עמלנוּ, השקעוֹתינוּ. והעליה כּעת היא הרבּה למטה מכּוֹח הקליטה של הארץ וּמצוֹרך הקליטה שלה. ואי־ההתאמה בּין העליה וּבין יכוֹלת הקליטה של הארץ היא המאַיימת עלינוּ בּחוּרבּן. היוּ ימים אשר בּארץ היוּ מַשבּרים כּלכּליים. סבלנוּ מעוֹדף ידים וּמחוֹסר הון. זה לא היה כּל כּך מסוּכּן. עכשיו אנחנוּ סוֹבלים מעוֹדף הוֹן שאיננוּ משתרש בּארץ וּממחסוֹר ידים, מחסוֹר שיוֹצרים לנוּ בּאוֹפן מלָאכוּתי. זהוּ המאַיים להחריב גם מה שיצרנוּ עד עכשיו. המַפתח לרגוּלַציה של העליה עדיין איננוּ בּידינוּ. הוּא בּידי כּוֹח שמחוּצה לנוּ. ואם יש מכשיר כּזה שבּוֹ אפשר לכוון את כּל קיוּמנוּ בּארץ וּלהפרוֹת את מפעלנוּ, וּבוֹ אפשר גם להחניק אוֹתוֹ – הרי זוֹהי שיטת הרגוּלַציה של העליה. מה שראינוּ בּמשך השנתים האחרוֹנוֹת, השנתים של פּריחה כּלכּלית, אי אפשר (מבּלי שניכּנס לכבשוֹנוֹ של מי ששלטוֹן העליה בּידיו) שלא יביא אוֹתנוּ למחשבוֹת נוּגוֹת. רוֹאים אנוּ את המציאוּת האוֹבּיֶקטיבית היוֹצרת מכשוֹלים פּוֹליטיים וכלכּליים כּבדים על דרכּנוּ.

“הספר הלבן” של 1930 דיבּר על דבר “קריסטַליזציה” של הישוּב היהוּדי בּגוֹבה מסוּים. לאחר מלחמתנוּ הקשה ירדה המלה הזאת מעל הפּרק. סבוּרני שהמוּנח הזה איננוּ מדוּיק, איננוּ ממַצה את המציאוּת הפּוֹליטית שלנוּ. למעשׂה אי אפשר “לגבּש” את הישוּב היהוּדי. אפשר אוֹ לתת לישוּב לגדוֹל אוֹ להחניק אוֹתוֹ לגמרי “לגַבּש” אוֹתוֹ בּגוֹבה מסוּים אי אפשר. הנטיה הממשלתית לעכּב את הגידוּל, לדכּא כּוֹחוֹת חיים מסוּימים בּישוּב, אין פּירוּשה רק קיצוּץ־מה. פּירוּשה לא לגבּש את הישוּב, כּי אם לחנוֹט אוֹתוֹ, לצַמק אוֹתוֹ, להוֹציא ממנוּ רוּח חיים. זהוּ מה שהממשלה עוֹשׂה עכשיו.

אין אני מדבּר עכשיו על מדיניוּת־העליה מבּחינת צרכי המוֹני היהוּדים בּגוֹלה. אני מדבּר על השאלה רק מבּחינה אחת. מבּחינת צרכי המשק היהוּדי בּארץ.

נישוּל הישוּב העברי מעֶמדוֹתיו

מי שאיננוּ נמצא בּתוֹך העבוֹדה איננוּ מרגיש את כּל חוֹמר המצב. מה שהממשלה עוֹשׂה עכשיו – זהוּ: נישוּל הישוּב העברי מאוֹתן עמדוֹת העבוֹדה שכּבש לעצמוֹ בּמשך 52 שנים. מן הראוּי שנבחרי הישוּב יראוּ בּבהירוּת מספּיקה את התוֹצאוֹת הכּלכּליוֹת המתגלוֹת כּבר עכשיו לעין בּלתי־מזוּינת, לאחר תקוּפה קצרה של שפע. שנים רבּוֹת נלחמנוּ על מקוֹמנוּ בּעבוֹדת הממשלה. כּל מקוֹם עבוֹדה שכּבשנוּ לנוּ בּרכּבת, בּדוֹאר אוֹ בּאיזוֹ מחצבה ממשלתית, כּל מקוֹם כּזה היה בּעינינוּ כּיבּוּש יקר. הפּוֹעל הלך לעבוֹדוֹת אלה בּתנאים קשים, נקרע מסביבתוֹ הטבעית. משק הממשלה גדל משנה לשנה, גדל עם הפּריחה של הארץ. ועוֹד ילך ויגדל עם המלוה החדש. ועם כּל הקוֹשי של תנאי הקיוּם בּמשק זה ראינוּ לנוּ חוֹבה לבצר בּתוֹכוֹ מקוֹם לעוֹבד היהוּדי. בּימי הנציב פּלוּמר הגבּרנוּ מלחמה זוֹ והמשכנוּ אוֹתה בּלי הרף. “הספר הלבן” רצה לגזוֹל את זכוּתנוּ זוֹ. עירערנוּ וסוֹף סוֹף הגענוּ לפני כּשנה בּערך לכך שהממשלה הבטיחה לנוּ שליש בּעבוֹדוֹתיה. לא נדוּן עכשיו אם זה היה מספּיק אוֹ לא. אך נשאל: היכן הכּיבּוּש הזה, היכן השליש שלנוּ בּעבוֹדוֹת הממשלה? הוּא איננוּ. ואין אנוּ יכוֹלים אפילוּ לטעוֹן נגד הממשלה מדוּע איננוּ. היא פּטוּרה עכשיו מהשליש הזה. עכשיו יש כּבר מקרים שעיריה מעוֹרבת יכוֹלה לוֹמר: אני רוֹצה למסוֹר איזה כּביש לפוֹעלים יהוּדים, אבל היכן הפּוֹעלים היהוּדים? אין פּוֹעלים יהוּדים. לאחר שיטת הממשלה בּגזירוֹת העליה, וּבשעה שמשקינוּ מתבּוֹססים מחוֹסר ידים עוֹבדוֹת, אנחנוּ “פּטוּרים” כּבר מכּל מלחמה על עבוֹדה עברית בּמשק הממשלה. מה התוֹצאה?

התוֹצאה היא שכּל הסבל של השוֹטר היהוּדי במשך 14 שנה, הקרבּנוֹת המרוּבּים שהביא אוֹתוֹ היהוּדי שהלך להיוֹת החלוּץ שלנוּ בּמשטרה, כּל הסבל הזה היה לבטלה. יוֹם יוֹם מתרוֹקנת המשטרה, יוֹם יוֹם מתרוֹקנת הרכּבת וּמתרוֹקן הטלפוֹן מעוֹבדים יהוּדים. לפי המספּרים שישנם בּידי ההסתדרוּת נמצאים עכשיו בּכל משק המדינה בּין 4000 עוֹבדים כּ־350 יהוּדים, בּנמלים של הארץ נמצאים בּין 2500 עוֹבדים – כּ־225 יהוּדים, ואינני בּטוּח אם המספּרים האלה שסוּכּמוּ לפני חדשים מספּר מתאימים לרגע האחרוֹן. על תל־אביב נאמר לפני זמן־מה שאי אפשר לדעת את מספּר היהוּדים בּה כּעת, כּיון שמשעה לשעה גדל הישוּב בּתוֹכה, והיפּוּכוֹ בּעבוֹדוֹת הממשלה ועבוֹדוֹת אחרוֹת: אי אפשר שם לדבּר על מספּרים יציבים, כּיון שמספּרנוּ שם הוֹלך וּפוֹחת משעה לשעה.

אנחנוּ רגילים להתפּאר בּגידוּל מוֹשבוֹתינוּ אנוּ. חיים אנוּ בּתחוּם סגוּר ואיננוּ רוֹאים מה שנעשׂה מסביבנוּ: את הפּריחה של הארץ בּכלל, את גידוּל אוּכלוֹסיה לא מבּפנים אלא מבּחוּץ. מחלוֹני האוֹטוֹבּוּסים הרצים יוֹם יוֹם בּין תל־אביב לירוּשלים יכוֹלים אתם לראוֹת כּיצד משתנה משבוּע לשבוּע מראה הנוֹף של כּל החבל הזה. בּני ירוּשלים אוּלי אינם רוֹאים כּיצד משתנה העיר מחוֹדש לחוֹדש. אנחנוּ כּל כּך שׂמחים בּאחד־עשׂר מיליוֹני הלירוֹת הנמצאים בּבּנקים וּבדוּנמי הפּרדסים שנוֹספוּ לנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת, עד אשר איננוּ רוֹאים איזה צביוֹן מַתחילה לקבּל הארץ בּכלל.

החקלאוּת המתרוֹקנת מעוֹבדיה

את שטח הפּרדסים היהוּדים אָמדוּ בּראשית שנה זוֹ בּ־135 אלף דוּנם. מספּר עצוּם. לפני שנתים היוּ מוֹנים 65 עד 70 אלף דוּנם. נמצא שבּשנתים האחרוֹנוֹת הוּכפּל כּמעט שטח הפּרדסנוּת היהוּדית. היוֹדעים אַתם מה מספּר העוֹבדים היהוּדים העסוּקים עכשיו בּחקלאוּת? הגדל המספּר הזה אוֹ פּחת? אוֹמַר לכם: פּחת! לפי הספירוֹת שיש בּידי הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת מוֹנים עכשיו בּכל שטח המַטעים 4000 יהוּדים עוֹבדים בּחקלאוּת. וּבכן, זהוּ אָפיָן היהוּדי של מוֹשבוֹת המטעים שלנוּ כּיוֹם הזה: שטח פּרדסים יהוּדיים של 135 אלף דוּנם ועסוּקים בּהם 4000 יהוּדים. וכיצד מחוּלקים 4000 היהוּדים האלה? בּאוֹתוֹ חלק של המשק המתנהל בּעבוֹדה עברית שלמה עוֹבדים 3000 יהוּדים. וּבכל אוֹתוֹ הסֶקטוֹר הגדוֹל של המשק שבּוֹ שׂוֹררת עבוֹדה “מעוֹרבת” (לפי הטרמינוֹלוֹגיה של ראש התאחדוּת האִכּרים עוֹמד הוּא על “עבוֹדה עברית מַכרעת”) נמצאים אלף עוֹבדים יהוּדים.

לפנים היוּ תוֹבעים אצלנוּ עבוֹדה עברית מכּל נקוּדה. עכשיו חדלוּ. כּבר אין תוֹבעים כּלוּם מזכרוֹן־יעקב וּבנוֹתיה וחברוֹתיה. רק בּימים האחרוֹנים קראתי בּ“דוֹאר היוֹם” מספּרים מתוֹך מפקד שסוּדר בּמוֹשבוֹת. שם קראתי כּי בּנס־ציוֹנה יש 13% עבוֹדה עברית וּבבנימינה 6%. אנשים רציניים, אפילוּ אם יש להם ענינים חשוּבים יוֹתר משאלת עבוֹדה עברית, אם אך יש להם עינים לראוֹת וּלהבין מַהי כּלכּלה בּריאה וּמַהי חקלאוּת לאוּמית וּמהוּ עתידה של מוֹשבה, – יבינוּ ודאי מה פּירוּשוֹ של דבר שמוֹשבה פּוֹרחת קיימת על 13% עבוֹדה עברית.

תל־אביב חדלה להיוֹת עיר עברית

אפשר חוֹשבים אַתם שכּך המצב רק בּחקלאוּת בּלבד. הרי יצרנוּ תעשׂיה עברית, מלאכה עברית, בּניה עברית, ואלה הן נחלתנוּ הבּטוּחה. אכן, בּמשך שנים רבּוֹת התרגלנוּ לחשוֹב כּכה. התבּרכנוּ בּתל־אביב עירנוּ, שהיא עיר עברית כּוּלה. היינוּ אוֹמרים: אמנם יש עוֹד ערים בּעוֹלם שאוּכלוֹסיהם היהוּדים מרוּבּים משלנוּ, ויש ראשי־עיריוֹת יהוּדים, אוּלם אין כּתל־אביב עיר שכּל תוֹשביה יהוּדים, שסַבּליה, פּוֹעליה, שוֹטריה וּמנַקי רחוֹבוֹתיה כּוּלם הם יהוּדים. כּמה זמן עוֹד נוּכל להתפּאר בּכך? תל־אביב חדלה כּיוֹם להיוֹת עיר עברית נקיה. מוֹנים בּתל־אביב מ־1500 עד 2000 פּוֹעלים ערבים, מקרוֹב וּמרחוֹק, מארץ־ישׂראל וּמארצוֹת סמוּכוֹת. והרי לכם עוֹד דוּגמה חדשה של עיר עברית בּבנינה: לפי אוּכלוֹסיה עוֹדנה שכוּנה קטנה, לפי שטח האדמה שלה היא עוֹלה על תל־אביב, לפי הספּקוּלציה שלה היא כּבר מתקרבת לתל־אביב. זוֹהי השכוּנה “בּית־וגן”. היוֹדעים אתם למי הידים הבּוֹנוֹת אוֹתה? מי עוֹבד שם בּחרוֹשת? רק בּימים אלה קראנוּ בּעתוֹנוּת על תגרה בּבית־וגן, תגרה עם פּצוּעים, בּין פּוֹעלים ערבים ארץ־ישׂראליים וחוֹרנים.

הדרך חזרה: מן הכּפר אל העיר

מדוּע נשמטוֹת עמדוֹתינוּ? אם מספּר הפּוֹעלים איננוּ מספּיק לצרכי הארץ אזי טבעי הדבר שהפּוֹעל ילך מן “הכּבד אל הקל”: מן המקוֹם שעבוֹדתוֹ משתלמת בּצמצוּם למקוֹם שעבוֹדתוֹ משתלמת בּרוַח. ימים רבּים היתה התנוּעה הציוֹנית מתפּארת בּזה שהיא לוֹקחת אוּכלוֹסים עירוֹניים, שהם ואבוֹתיהם ואבוֹת אבוֹתיהם היוּ מחוּץ לעבוֹדת האדמה וּלקרבת הטבע, ואוּלי מחוּץ לעבוֹדה גוּפנית, והיא הוֹפכת אנשי־אויר אלה לאנשי־כּפר. התנוּעה ראתה בּזה תוֹספת הצדקה מוּסרית, הבראה כּלכּלית וּבּיוֹלוֹגית, הבטחת עתידנוּ. עכשיו חוֹזר עלינוּ בּארץ פּרוֹצס הפוּך: בּריחה אל הכּפר. אך גם ערים מתרוֹקנוֹת. גם ירוּשלים מתרוֹקנת. גם בּה אנחנוּ מאַבּדים עמדוֹת. כּמה עמלנוּ בּירוּשלים ליצוֹר את החוֹצב העברי ואת הסַתת העברי, עכשיו זה הוֹלך לאיבּוּד. הפּוֹעל מצא לוֹ מקוֹם עבוֹדה יוֹתר קל מאשר להתחרוֹת עם החוֹצב הערבי. הכּפר העברי הוֹלך וּמתרוֹקן, התעשׂיה מתכּווצת, פּוֹעליה עוֹזבים אוֹתה יוֹם יוֹם. לפני שנים אחדוֹת היינוּ רשאים לציין כּי המשק שלנוּ הבריא מאז תקוּפת העליה הרביעית: בּימי ה“פּריחה” הקצרים ההם היוּ כּמחצית הפּוֹעלים עסוּקים בּעבוֹדוֹת בּנין בּלבד. לאחר המַשבּר התחילה הפּרוֹפּוֹרציה להשתנוֹת לטוֹבת החקלאוּת והתעשׂיה, לטוֹבת עבוֹדוֹת קבע. מספּר פּוֹעלי הבּנין שירד בּמַשבּר גדל עם הגיאוּת, אבל אחוּזם ירד, כּיון שנתרבּוּ פּוֹעלים בּחקלאוּת וּבתעשׂיה. עכשיו עלינוּ לציין שוּב נסיגה גדוֹלה אחוֹרנית. אחוּז פּוֹעלי הבּנין הוֹלך וּמתרבּה, ואחוּז פּוֹעלי התעשׂיה והחקלאוּת הוֹלך וּפוֹחת.

מה גוֹרם לנוּ חוֹסר העליה?

מכּל ענפי המשק אפשר לספּר מה גוֹרם לנוּ חוֹסר העליה. בּעלי־התעשׂיה יוֹדעים לספּר כּיצד מתקבּלוֹת מכוֹנוֹת ואי אפשר לכוֹנן אוֹתן, מפּני שאין אוּמנים. המשׂרדים הקבּלניים הקוֹאוֹפּרטיביים, שהיוּ בּמשך כּמה שנים להוּטים אחרי כּיבּוּש עמדוֹת אצל הממשלה, נאלצים להסתלק עכשיו מקבּלת עבוֹדוֹת. והם גם מעכּבים עבוֹדוֹת, מפּני שאין להם יכוֹלת להוֹציא אוֹתן לפּוֹעל. גם אדירי התעשׂיה, שבּכל מצב היוּ “מיוּחסים”, מרגישים עכשיו בּחוֹסר פּוֹעלים. שנים רבּוֹת היוּ אנשים רשוּמים בּתוֹר וּמחכּים עד שיזכּוּ להישָלח לעבוֹדה לחברת החשמל, ל“נשר”, לחברת האַשלג. עכשיו מהלכת הלצה בּציבּוּר: פּוֹעל שלשכּה שוֹלחתוֹ לעבוֹדה למקוֹם אשר כּזה, עוֹנה: מה סבוּר אתה, חלוּץ אני, מהאניה בּאתי, שאַתה שוֹלח אוֹתי עכשיו לעבוֹד לחברת החשמל?

ולא רק את הכּפר מרוֹקנים אנוּ, אנחנוּ מעבירים למעשׂה המוֹני יהוּדים מעבוֹדוֹת קבע, מעבוֹדוֹת עיקריוֹת וחשוּבוֹת, לעבוֹדוֹת אַרעיוֹת, לעבוֹדוֹת אשר יש להן מַהלכים גדוֹלים בּימי רוָחה, אבל כּל נשיבת רוּח של מַשבּר פּוֹגעת בּהן והן חדלוֹת לפרנס את עוֹבדיהן.

אוּלם כּל הרוַח הגדוֹל הזה לא יִשוה להפסדוֹ של המשק החקלאי. אוֹתוֹ אי אפשר לעכּב כּמוֹ שמעכּבים עבוֹדוֹת בּנין, אי אפשר לכווץ כּמוֹ שמכַווצים תעשׂיה. יש לוֹ חוּקים משלוֹ. את הפּרדס מוּכרחים להשקוֹת, וּלהשקוֹת בּזמן דוקא. מוּכרחים לעדוֹר וּבעוֹד מוֹעד. כּל דיחוּי גוֹרם נזקים. המשק החקלאי יש לוֹ מַאזן שלוֹ. ואם איזה ענף איננוּ מסתדר, ואם עבוֹדה איננה נעשׂית בּעוֹנתה, מתערער כּל שיווּי־המשקל של המשק. מזמן שקיים משק חקלאי עברי בּארץ־ישׂראל עברוּ עליו הרבּה זמנים קשים. אוּלם עוֹד מעוֹלם לא עמדה בּפּתח סכּנה של חוּרבּן החקלאוּת היהוּדית כּמוֹ שהיא עוֹמדת עכשיו. בּאיזה מאמצים חוֹתרת כּל קבוּצה חקלאית לעיין את המַאזן שלה. היא מוּכנה לשם כּך לשלוֹח את חבריה לעבוֹדת חוּץ, לקבּל על עצמה קיבּוֹלוֹת שוֹנוֹת וּמלאכת בּנין בּמרחק מן הבּית, וּבלבד שתיעָזר בּכך למען בּסס עוֹד איזה ענף בּמשק. והנה בּכל הקבוּצוֹת יש עכשיו ענפים מוּזנחים. וּכשמַציעים להם עבוֹדוֹת־חוּץ, העשׂוּיוֹת להכניס, דוֹחים אוֹתן מחוֹסר ידים.

מצוּקתוֹ של הפּרדסן הנאמן

וּמה קשה הוּא בּתנאים אלה מצבוֹ של הפּרדסן הנאמן לעבוֹדה עברית. אף על פּי שאנחנוּ, הפּוֹעלים, עוֹמדים לפרקים בּמערכה כּבדה עם הפּרדסנים הרינוּ מכּירים בּצערוֹ של האִכּר העוֹבד בּעבוֹדה עברית בּימים אלה כּשמשקוֹ סוֹבל עכשיו נזקים מרוּבּים, ולא בּידינוּ לשחרר אוֹתוֹ לגמרי מהנזקים הללוּ. בּידינוּ רק להקטין קצת את הסבל הזה של הפּרדס. בּמצב זה של עליה הסבל הזה הוּא הכרחי, אבל יוֹדעים אנוּ: לא קל לשׂאת בּוֹ. עוֹמד פּרדס אשר ניטע ונעבד על ידי פּוֹעלים יהוּדים, והפּרדס הזה עבוֹדתוֹ עוֹלה יוֹתר בּיוֹקר מאשר עבוֹדת הפּרדס של המתנכּר, והיא נעשׂית בּזמן יוֹתר מאוּחר וּבסידוּרים מוּרכּבים, וּבאוֹתוֹ זמן נמצא על ידוֹ שוּק נוֹח, קל, פּתוּח, הוּא רק צריך להוֹשיט את ידוֹ אליו והשוּק הזה עוֹמד לשירוּתוֹ.

בּעקבוֹת האבוֹת

מַהן התוֹצאוֹת של המצב הזה? התוֹצאה היא כּי אזוֹרי העבוֹדה העברית אשר חשבנוּ אוֹתם בּתמימוּתנוּ למבוּצרים, לנכסים של קיימא – הוֹלכים וּמתמוֹטטים. הוּקל עכשיו לכל המחרימים. אין איש מזכּיר כּבר מה נעשׂה בּפּרדסיהם של אלה. אין איש מדבּר עכשיו על זכרוֹן־יעקב. מי יזכּוֹר עכשיו את הפּרדסים המפוּרסמים של צֶרקוֹב וחבריו?² בּין כּה וכה כּבר עיפנוּ ונלאינוּ מלדבּר עליהם. וכוֹחוֹת חדשים אשר יגבּירוּ את תביעת העבוֹדה העברית לא בּאוּ. “הישוּב” עוֹצם כּבר עין מראוֹת מה נעשׂה שם. אוּלם תעיפוּ עין על מוֹשבוֹת צעירוֹת, לא על המוֹשבוֹת שנשתרשוּ בּחטא, אלא מוֹשבוֹת שרק לעינינוּ נבנוּ ואפילוּ התחילוּ בּעבוֹדה עברית. לפנַי מפקד של הסוֹכנוּת שסוּדר בּחוֹדש מרץ. נתניה היא מוֹשבה צעירה, וּבמוֹשבה הזאת, שהתחילה לכאוֹרה בּעבוֹדה עברית, יש 205 יהוּדים ו־ 167 ערבים. והנה יש חברת “הנוֹטע”, חברה עוֹד לא כּל כּך זקנה, הפּוֹנה לכל מיני ציוֹנים בּגרמניה וּבאמריקה וּבשאר ארצוֹת וּמגייסת את כּספּם לשם בּנין הארץ, וּבחברה הצעירה הזאת הוֹלכת וּמשתרשת עבוֹדה ערבית, כּמוֹ אצל אבוֹתיה. ואם עכשיו אין העבוֹדה העברית נשמרת בּמוֹשבוֹת הצעירוֹת האלה, כּלוּם יש תקוה שלאחר זמן, כּשישתרשוּ לגמרי בּעבוֹדה ערבית בּמוֹשבוֹת אִמוֹתיהן, יתוּקן המצב?

החידוּש שבּימים האלה: נישוּל הפּוֹעל העברי

אבל יש חזיוֹן חדש, מר יוֹתר, והוּא מעיד יוֹתר על כּל הטרגיוֹת של ימינוּ אלה. אנחנוּ, אנשי העליה השניה, מצאנוּ בּבוֹאנוּ הנה את המשק היהוּדי כּבוּש על ידי אחרים והיה כּל כּך קשה למצוֹא איזה סדק כּדי לחדוֹר לתוֹכוֹ. מאז ועד היוֹם היוּ כּל מיני אנשים, מהם מעשׂיים וּפיכּחים וּמהם רכּי־לב, שהיוּ אוֹמרים לנוּ: לשוא אתם מַשלים את נפשכם כּי תצליחוּ להבקיע את החוֹמה. שם יש פּוֹעל ערבי מוּשרש ואי אפשר כּבר לשנוֹת את המצב, זוֹהי כּבר עוֹּבדה היסטוֹרית. אבל יש משק יהוּדי חדש, ואת המשק החדש הזה על כּל פּנים אפשר לבנוֹת על טהרת העבוֹדה העברית, בּוֹ תהיוּ פּטוּרים מן המלחמה הסיזיפית הזאת. והיוּ בּין הפּוֹעלים מי שטען כּנגדנוּ: חדלוּ מן ההסתערוּת על המשק הישן, תשלימוּ עם מציאוּתוֹ של הפּוֹעל הערבי הקבוּע בּמוֹשבה הישנה. תעזרוּ לוֹ להתאַרגן וּלהרים את שׂכר עבוֹדתוֹ וישמש הוּא חוֹמת מגן מפּני הצפת הפּוֹעל הזוֹל. והנה עכשיו אנחנוּ עוֹמדים מוּל חזיוֹן שלא היה כּמוֹהוּ בּישוּב וּבציוֹנוּת (אוּלי רק בּזמנים כּאשר הפּקידוּת הבּרוֹנית הישנה פּשטה את הרגל והגלתה את פּוֹעליה היהוּדים לחוּץ־לארץ): השרוֹן, תפארת ההוֹן הפּרטי וההתישבוּת הפּרטית, האֵזוֹר שכּאילוּ נוֹעד להכחיש את כּל הנבוּאוֹת השחוֹרוֹת על גוֹרל ההוֹן הפּרטי בּחקלאוּת, שהוֹכיח בּמשך 13 שנה כּי אפשר לבנוֹת משק פּרטי בעבוֹדה עברית שלמה, האֵזוֹר שהיה מפרנס אלפי פּוֹעלים יהוּדים, האֵזוֹר שחשבנוּ אוֹתוֹ לנחלת מוֹרשה לחקלאי היהוּדי הבּינוֹני והזעיר ולעוֹבד היהוּדי, – בּמקוֹם הזה אנחנוּ עוֹמדים עכשיו בּפני נישוּל הפּוֹעל היהוּדי. מוּשׂג זה לא ידענוּ עד עכשיו. ראינוּ משק סגוּר בּפני היהוּדי העוֹלה, משק שנשתרש בּעבוֹדה ערבית. אבל משק שמיוֹמוֹ הראשוֹן ניטע ועוּבּד על ידי הפּוֹעל היהוּדי, ועכשיו הוּא פּוֹלט מתוֹכוֹ את הפּוֹעל היהוּדי – זהוּ החידוּש הגדוֹל שהביאוּ לנוּ ימים אלה.

ודאי יש עכשיו מי שיתנחם וינחם ויאמר: מה לעשׂוֹת, יש עוֹנוֹת בּוֹערוֹת, הן תחלוֹפנה. יש מצב קשה בּעליה, אף הוּא לא יתמיד. יבוֹא זמן אחר והדברים יתוּקנוּ. וּלפי שעה מוּטב שתעצמוּ עין. למה לכם להרגיז, לשׂבּוֹע וּלהשׂבּיע תמרוּרים. המצב איננוּ נוֹח, וּבין כּך לא תתקנוּ אוֹתוֹ, אבל יבוֹאוּ ימים אחרים ואז המצב ישוּב לקדמוּתוֹ. רצוֹני להזהירכם מפּני כּל אילוּזיוֹת כּאלה. גם בּתנאים רגילים אין הפּוֹעל היהוּדי עוֹמד בּהתחרוּת עם אוֹתוֹ הים של עבוֹדה זוֹלה, עבוֹדה נוֹחה, מעוּטת הצרכים והבּלתי־מאוּרגנת. אין בּכוֹחוֹ של הפּוֹעל היהוּדי לעמוֹד בּהתחרוּת זאת, אם לא תיוָצר חוֹמת־הגנה לאוּמית על העבוֹדה העברית. על אחת כּמה וכמה קשה הדבר בּמקוֹם שעבוֹדה זרה העמיקה שרשים. ואחרי כּל הקרבּנוֹת הרבּים, אחרי שאלפי אנשים צעירים הקריבוּ את מיטב שנוֹתיהם למען השיב את האוֹפי העברי למוֹשבוֹת כּנס־ציוֹנה וּכזכרוֹן־יעקב וּכפתח־תקוה ולא עלתה בּידם, – מדוּע נַשלה את נפשנוּ עכשיו, כּשאנוּ עוֹמדים בּפני נישוּל הפּוֹעל היהוּדי מהמשק הצעיר שהוּקם בּידיו, ונסמוֹך על כּך שתזדמן לנוּ סיטוּאַציה נוֹחה לאחר שהפּוֹעל הזר, שבּא מן הכּפר הקרוֹב וּמן החוֹרן וּמעבר הירדן, כּבר ישתרש בּמקוֹם?

מדיניוּת העבוֹדה של הממשלה

עצם חוֹסר העליה, העשׂוּי בּידי השלטוֹן, הוּא הוּא הגוֹרם העיקרי לנישוּל העוֹבד העברי. אוּלם, כּנראה, שבּזה עוֹד לא די. עוֹד לא די בּחוֹסר עליה ועוֹד לא די בּאוֹתה המערכה הכּבדה, שכּל כּך קשה לעמוֹד בּה. עוֹד יש צוֹרך, כּנראה, שלעזרת נישוּל הפּוֹעל היהוּדי תבוֹא הממשלה בּצוּרה מַמריצה וּמסייעת. אין הממשלה מסתפּקת בּמדיניוּת־עליה המנשלת אוֹתנוּ, יש בּידיה מדיניוּת “סוֹציאַלית”, מדיניוּת עבוֹדה, שגם היא עוֹזרת לנשל אוֹתנוּ. אוּלי קראתם היוֹם בּעתוֹן את פּסק־הדין של קצין המחוֹז מר פּוֹלוּק על שלוֹשת חברי מוֹעצת פּוֹעלי כּפר־סבא, אשר נשפּטוּ על ידוֹ למאסר. פּסק־דין זה מכיל גם עמדה פּרינציפּיֹונית; הוּא אוֹמר: אִכּרים שרוֹצים לעבוֹד בּעבוֹדה ערבית “הם רשאים לעשׂוֹת זאת”. זאת היא הפּוֹליטיקה של הממשלה. היא החליטה לחזק את ידי האכּר הרוֹצה לנשל את העוֹבד היהוּדי. בּמשך שנים תמכה בּוֹ, על ידי משטרה, על ידי מַגלבים, על ידי פּיזוּר משמרוֹת, על ידי מכּוֹת, על ידי מאסרים אַרעיים. עכשיו החליטה לבוֹא לעזרה בּאוֹפן שיטתי. זהוּ פּירוּש החוֹק שקוֹראים לוֹ “תיקוּן לחוֹק מניעת אִיוּמים” אוֹ תיקוּן לחוֹק המשמרוֹת.

ענין המשמרת מהוּ?

יתכן כּי בּאוּלם זה יוֹשבים אנשים, ש“המשמרת” אינה סימפּטית להם, שעצם העוּבדה שפּוֹעלים יוֹצאים למשמרת היא בּעיניהם ענין לא רצוּי, המפריע את השקט והשאננוּת, והם היוּ שׂמחים מתוֹך תפיסתם הלאוּמית והמעמדית שהממשלה תעשׂה “סדר”. לפיכך רוֹאה אני צוֹרך להסבּיר מהוּ ענין המשמרת וּמה החוֹק הזה, ותכנוֹ הלאוּמי מהוּ. אמנם החוֹק הזה מכוּוָן נגד הפּוֹעל, ואמנם החוֹק הזה בּא להגן על הבּעלים, ואף על פּי כן יש לוֹ תוֹכן לאוּמי מסוּים. בּארץ־ישׂראל זכּאי הפּוֹעל, בּמקרה סכסוּך עם נוֹתן־העבוֹדה שלוֹ, לעמוֹד בּמשמרת שקטה ליד מקוֹם העבוֹדה וּלהפגין את מחאתוֹ ולתבּוֹע את זכוּתוֹ לעבוֹדה. זוֹהי הזכוּת הקיימת בּארצוֹת המוֹדרניוֹת. וּבנס ניתנה הזכוּת הזאת לפּוֹעל בּארץ־ישׂראל. יש הרבּה אנשים שעינם צרה בּזכוּת זוֹ של הפּוֹעל. עכשיו בּאה הממשלה ואוֹמרת: אמנם אינני שוֹללת את זכוּת הפּוֹעל לעמוֹד בּמשמרת. זוֹהי זכוּתוֹ. אבל יש מקרה אחד שבּוֹ אין הפּוֹעל רשאי לעמוֹד בּמשמרת. מוּתר לוֹ לפוֹעל יהוּדי לעמוֹד בּמשמרת נגד פּוֹעל יהוּדי. אבל בּכל מקרה סכסוּך בּין פּוֹעל יהוּדי לבעליו, אם הלה מעסיק בּמקוֹם העבוֹדה פּוֹעל לא־יהוּדי, שם חדל הדבר להיחָשב ל“סכסוּך עבוֹדה” אוֹ “סכסוּך אינדוּסטריאַלי”, שהמשמרת בּוֹ מוּתרת. שם זה נחשב לסכסוּך גזעי אוֹ לסכסוּך דתי אוֹ לסכסוּך לשוֹני וסכסוּך כּזה אין לוֹ זכוּת של משמרת.

אין לנוּ סכסוּך עם הפּוֹעל הערבי

הממשלה אוֹמרת, כּמוּבן: חלילה לכם לחשוֹב שאנחנוּ מתכּוונים בּזה להזיק לפּוֹעל העברי ולמנוֹע אוֹתוֹ מעבוֹדה. אדרבּא, אין עיננוּ צרה בּטוֹבת הפּוֹעל העברי. אנחנוּ דוֹאגים רק לשלוֹם הארץ. אנחנוּ צריכים לשמוֹר את הארץ הזאת מסכסוּכים בּין גזעים שוֹנים, וּלפיכך אנוּ שוֹללים את המשמרת הזאת, מכּיון שהיא עלוּלה להחמיר את המצב. בּניגוּד לתפיסה זוֹ של הממשלה עלי להוֹדיע: בּכל מקוֹם שעוֹמדת משמרת לעבוֹדה עברית אין לנוּ סכסוּך עם הפּוֹעל הערבי. המלחמה על זכוּת עבוֹדתנוּ היא בּינינוּ לבין הממשלה והאִכּר־המנַשל. עמדתי כּמה ימים בּמשמרת וכמה פּעמים נכנסנוּ, אני וחברי, בּשׂיחה עם פּוֹעלים ערבים. השׂיחוֹת היוּ ידידוּתיוֹת, שקטוֹת ולא היה בּהן שוּם דבר מרגיז. הסבּרנוּ להם מה אָנוּ דוֹרשים מהמעביד, היינוּ שוֹאלים אוֹתם מה היוּ הם אוֹמרים לכך, אילוּ היינוּ בּאים לכּפרים שלהם לקחת את עבוֹדתם. התשוּבוֹת היוּ שוֹנוֹת: היה מי שאמר כּי אמנם צדקנוּ, אבל ה“גוֹרל” רצה בּכך; היוּ גם שעזבוּ את מקוֹם העבוֹדה, והיוּ שהבטיחוּ לעזוֹב. אוּלם החינוּך שמקבּל הפּוֹעל העברי הוּא לא לראוֹת את האוֹיב בּפּוֹעל הערבי ולא להסתכסך עמוֹ. היוּ לנוּ כּמה תקלוֹת בּמשמרוֹת, קיבּלנוּ מכּוֹת מן השוֹמר הבּריטי ולפעמים גם משוֹטר אחר, גם מהקצין היהוּדי, אבל לא היוּ לנוּ סכסוּכים עם הפּוֹעל הערבי. זוהי עלילה המסלפת את כּל מַהוּת המלחמה שאנוּ מנהלים. אנחנוּ יוֹדעים את הסכּנה האיוּמה הצפוּיה מזה שהמוֹשבה העברית תיהפך לשׂדה־קטל בּין הפּוֹעל היהוּדי וּבין הפּוֹעל הערבי. אנוּ חוֹשבים כּי בּאוֹתם התנאים שהארץ נמצאת בּהם וּבאוֹתן הסכּנוֹת הפּוֹליטיוֹת הצפוּיוֹת לארץ הזאת מכּל העברים, אין לך תנאי טוֹב למניעת סכסוּכים גזעיים מאשר זה שהמוֹשבוֹת תשמוֹרנה על אָפיָן העברי. אין כּאן שוֹביניזם ולא צרוּת־עין בּפּוֹעל הערבי, אבל יש הכּרת המציאוּת הכּלכּלית והפּוֹליטית האוֹפפת אוֹתנוּ. אנוּ זוֹכרים את גוֹרל כּפר־סבא בּקיץ 1921. ³ הבּטחוֹן לשרוֹן ניתן על ידי העבוֹדה העברית.

יד התאַחדוּת האִכּרים בּאמצע

כּיצד בּאה הממשלה לאיסוּר המשמרת? יש היסטוֹריה לדבר. עוֹד לפני שנתים ויוֹתר סוּפּר בּחוֹזר אחד של התאחדוּת האִכּרים כּי ראש ההתאחדוּת התיצב לפני הממשלה והסבּיר לה את הסכּנה הגדוֹלה שיש בּמשמרת היהוּדית. הוּא גם הסבּיר כּי לא מן הראוּי שמשמרת זוֹ תהא נהנית מחוֹק המשמרוֹת. בּאוֹתוֹ חוֹזר הוּסבּר בּערך כּך: למי מכוּוָן חוֹק המשמרוֹת כּרגיל? לפּוֹעל שעבד בּמקוֹם ידוּע ונכנס בּסכסוּך עם בּעליו שלוֹ, לפוֹעל מקוֹמי המֵגֵן על מקוֹם עבוֹדתוֹ מפּני הפּוֹעל הזר. אבל סכסוּכי הפּוֹעלים העברים יש להם אוֹפי אחר לגמרי. לא הפּוֹעל המקוֹמי מגן על עצמוֹ מפּני הפּוֹעל הזר, אלא הפּוֹעל מן החוּץ, שלא עבד כּלל בּמקוֹם זה, בּא ותוֹבע לוֹ את מקוֹמוֹ של הפּוֹעל המקוֹמי. אין בּידי הנוּסח המדוּיק של החוֹזר, אך זכוּרה לי הטרמינוֹלוֹגיה של פּוֹעלים מקוֹמיים וּפוֹעלים זרים. והתאַחדוּת האִכּרים בּמלחמתה נגד המשמרת לא הסתפּקה בּכך. היא שׂכרה את אחד מגדוֹלי עוֹרכי־הדין בּארץ והוּא חיבּר למענה תזכּיר להוֹכיח את אי־חוּקיוּתה של המשמרת הלאוּמית. עכשיו מוֹדיעה התאחדוּת האִכּרים שלא התכּוונה לחוֹק הזה והיא נעלבת על שמיחסים לה את האחריוּת לוֹ. איננוּ יוֹדעים אם הממשלה מילאה את כּל רצוֹנה של התאחדוּת האִכּרים, אבל תפילתה של זוֹ עשׂתה מחצה. אגב, היא איננה מכחישה כּלל כּי כּל הרעיוֹן הזה של איסוּר המשמרת של עבוֹדה עברית יצא מחוּגי יהוּדים. וגם נימוּק זה נגד משמרת, שהיא גוֹרמת סכּנה לשלוֹם הארץ, יצא מחוּגי יהוּדים.

שלוֹם אוֹ סכּנה לשלוֹם?

היש ממש בּנימוּק השלוֹם והסדר? אם רצתה הממשלה לשמוֹר על הסדר והשקט יכלה לעשׂוֹת זאת על ידי הטלת קנסוֹת נגד מעשׂי־אַלָמוּת ועל הפרעוֹת ממשיוֹת, אוּלם היא הלכה בּדרך אחרת לגמרי, היא קבעה קנס לא לעוֹברי עבירה אלא הכריזה את עצם המלחמה לעבוֹדה עברית כּדבר־עבירה. הממשלה חוֹשבת שהיא דוֹאגת בּזה לשלוֹם הארץ. לא נעים לראוֹת שחוֹרוֹת, אבל רוֹאה אני חוֹבה לאמוֹר כּי אנוּ יכוֹלים ללמוֹד מן ההיסטוֹריה העשירה בּנסיוֹן. קוֹרוֹתיהן של תנוּעוֹת השחרוּר מלמדוֹת אוֹתנוּ שבּכל מקוֹם שנשללת מאת הפּוֹעל האפשרוּת החוּקית להגן על עצמוֹ, בּכל מקוֹם שמתבּרר לוֹ כּי השוֹטר נגדוֹ והחוֹק נגדוֹ – שם הוּא נוֹפל לתוֹך יאוּש, ושם צוֹמחת הסכּנה לשלוֹם ולשקט.

רוֹצה אני לקווֹת שאסיפת הנבחרים, למרוֹת כּל הניגוּדים האידיאוֹ­לוֹגיים והסוֹציאליים שבּין חלקיה השוֹנים, תעמוֹד לא רק על מדיניוּת העליה, אלא גם על המכּה הלאוּמית שניתנה לנוּ בּאיסוּר המשמרוֹת, בּרצוֹן זה לכבּוֹל את ידי הפּוֹעל היהוּדי, התוֹבע עבוֹדה, בּכוֹח החוֹק וּבכוֹח בּית־הסוֹהר, וּלאמץ מראש את ידי המתנכּרים והמנשלים.

השוּתפים לפּוֹעל בּמלחמה

שנים האחרוֹנוֹת הוֹלכים וּמצטרפים שוּתפים לפּוֹעל בּמלחמה לעבוֹדה עברית. אני אוֹמר זאת לשׂמחתי הגדוֹלה. אינני מבקש לעצמנוּ את המוֹנוֹפּוֹלין על מלחמת העבוֹדה העברית. אדרבּא, יתרבּוּ נא השוּתפים ויוֹכיחוּ כּי למרוֹת הניגוּדים שבּינינוּ, שאינם ניתנים להיבּטל, הננוּ מאוּחדים בּמידה שוה בּמלחמה לעבוֹדה העברית. קידמנוּ בּברכה לפני שנה את המוֹשבה רמת־השרוֹן, שיצאה בּמשמרת נגד עבוֹדה ערבית בּפּרדס מטלוֹן שבגבוּלוֹתיה, וּמה שׂמחתי לקרוֹא היוֹם בּעתוֹן כּי בּמשמרת של אתמוֹל יצא יעקב קרוֹל, אוֹתוֹ האִכּר שהיה הראשוֹן שקיבּל עליו בּאהבה את כּל כּוֹבד העוֹל של עבוֹדה עברית מלאה. יש בּזה נצחוֹן עמוֹק, לא לבד נצחוֹן לפּוֹעל העוֹמד בּמשמרת, כּי אם נצחוֹן לכל הכּוֹחוֹת הבּוֹנים בּציוֹנוּת. הצרה היא שעדיין החוּגים האלה מפוּזרים וּמפוֹרדים. הישוּב עצמוֹ בּחלקיו המאוּרגנים, בּמפלגוֹתיו הגדוֹלוֹת וגם בּמוֹסדוֹתיו הלאוּמיים, לא עשׂה עדיין את עצמוֹ שוּתף אמיץ בּמלחמה לעבוֹדה עברית. אילוּ היוּ כּל החוּגים האלה נכנסים יחד למערכה זוֹ – היה הנצחוֹן ניתן בּהרבּה פּחוֹת קרבּנוֹת, ואוּלי לא צריך היה כּלל להשתמש בּכמה אמצעים. ואילוּ גם לא היה ההישׂג הבּלתי־אמצעי שלם, הרי עצם השיתוּף והכּלליוּת שבּמערכה זוֹ היוּ משמשים גוֹרם חינוּכי גדוֹל.

חילוּפי צוּרוֹת בּמלחמה לעבוֹדה עברית

המלחמה לעבוֹדה העברית יש לה צוּרוֹת שוֹנוֹת. היוּ ימים שהדבר היחידי שהיה בּידי הפּוֹעל לעשׂוֹת היה זה: ללכת בּיחידוּת וּלהתחנן בּפני האכּר וּלבקש אצלוֹ עבוֹדה. אבל גידוּלו של המשק ושל הציבּוּר יצרוּ כּמה אפשרוּיוֹת ודרכי מלחמה אחרוֹת לעבוֹדה עברית. הנה ראינוּ את החזיוֹן של גיוּס תלמידי בּתי־הספר והמוֹרים שהלכוּ אתם לעזרת המשק העברי. ראינוּ את גיוּס הפּוֹעלים, שעזבוּ את משקיהם הסוֹבלים מחוֹסר ידים והלכוּ להציל את המשק העברי, הלכוּ לא ליוֹם־יוֹמַים, אלא לחדשים. ראיתי בּשרוֹן חברים ממשקי הירדן והעמק, הנמצאים בּארץ זה 20 וגם 30שנה ואשר המשקים שלהם זקוּקים להם מאד, והם עזבוּ את משקם ואת משפּחתם והלכוּ לשרוֹן ועבדוּ בּ־20 גרוּש ליוֹם. גם זוֹ היא שיטה של מלחמה בּעד העבוֹדה העברית. וראינוּ פּוֹעלים עירוֹניים המשׂתכּרים 60־50 גרוּש ליוֹם, והם הלכוּ לעבוֹד למוֹשבה בּשׂכר יוֹם עבוֹדה של המוֹשבה, של 20 גרוּש ליוֹם, אוֹ לעמוֹד בּמשמרת, ושוּם מוֹסד ציבּוּרי לא החזיר להם אוֹתה התרוּמה הגדוֹלה והקשה שתרמוּ משׂכר עבוֹדתם.

תשאלוּ אוֹתי: אבל מה העליתם בּמלחמה הזאת? אפשר כּי העלינוּ אך מעט מאד. אם היה מי שחשב כּי המנשלים מבּין האִכּרים, אלה שמצאוּ עכשיו שעת־כּוֹשר להיפּטר מהעבוֹדה העברית, יתבּיישוּ אוֹ יבָּהלוּ מן המשמרת השקטה שלנוּ – הרי נוֹכח כּי הם לא בּוֹשוּ ולא נבהלוּ. אך רשאי אני להניח כּי אילוּ השלמנוּ עם המצב ואילוּ לא אִירגָנוּ את הגיוּס, ולוּלא עמדנוּ בּמשמרת – היה כּבר השרוֹן מוּצף עבוֹדה ערבית.

ארץ־ישׂראל – קליפוֹרניה בּשביל כּל המזרח

זאת היא הסכּנה הנשקפת לנוּ עכשיו. נכּיר כּי שאלת העבוֹדה הערבית היא חמוּרה היוֹם הרבּה יוֹתר ממה שהיתה לפני שנים. היה זמן שארץ־ישׂראל היתה אחת הפּרוֹבינציוֹת הנידחוֹת בּמזרח, ולא היה הבדל רב בּין מצב הפּלח אוֹ הבּדוי במערב הירדן למצבוֹ בּמזרח הירדן. מכּל הזרמים וּמכּל המפלגוֹת אצלנוּ מחבּבים לציין את הבּרכה הרבּה שהבאנוּ לארץ. אכן, המפעל הציוֹני יצר כּאן עוּבדוֹת כּלכּליוֹת חדשוֹת לגמרי, והתוֹצאה היא שאָנוּ עוֹמדים עכשיו לא רק בּפני התחרוּת הפּוֹעל מן הכּפר השכן, כּי אם בּפני סכּנה איוּמה של עליה גדוֹלה, המוֹנית, מן הנגב, ממצרים, מעבר הירדן וּמן החוֹרן, ואוּלי עוֹד ממקוֹמוֹת רחוֹקים יוֹתר. ואוֹתוֹ האִכּר הפּוֹתח היוֹם את פּרדסוֹ בּשרוֹן לפני בּן הכּפר השכן, השׂמח עכשיו לקבּל בּפּרדס היהוּדי 15 גרוּש ליוֹם תחת 13 הגרוּשים שהוּא מקבּל בּפּרדס הערבי, אִכּר זה פּוֹתח את השרוֹן היהוּדי בּפני העליה הגדוֹלה מן החוֹרן הממלאת כּבר עכשיו את הארץ בּכמה אלפי פּוֹעלים. אנוּ בּעמלנוּ, בּכספינוּ וּבכל מה שיצרנוּ כּאן בּארץ הפכנוּ את ארץ־ישׂראל לקליפוֹרניה בּשביל כּל המזרח הזה. עשׂינוּ את ארץ־ישׂראל לכוֹח מוֹשך עצוּם. היינוּ רשאים להתפּאר בּזה ועיננוּ לא היתה צרה בּרוֹב הטוֹבה שאָנוּ משפּיעים על הסביבה, לוּלא הפרזנוּ בּבּרכה הזאת ואילוּ היה חלק מן הבּרכה הזאת נשאר גם לנוּ.

אני תוֹבע מן הישוּב כּולוֹ שבּשאלת העבוֹדה העברית לא יהיה המֵקֵל ולא יצפּה לנס, כּי אם יחמיר כּמידת חוֹמר הענין. זהוּ פּטר־מים כּזה ששוּם אפשרוּת לסתוֹם אוֹתוֹ לא תהיה בּידנוּ. כּיוֹם בּידנוּ עוֹד לשמוֹר את השרוֹן. מחר יהיה מאוּחר, יהיה מאוּחר לגבּי כּוּלנוּ. מחר ישתנה פּרצוּפה של המוֹשבה העברית. וּמה שראינוּ בּ“זַמַרין” וּב“מַרַח” וּב“מֶסחָה”,⁴ – גוֹרל זה אוֹרב עכשיו למוֹשבוֹת הסמוּכוֹת לתל־אביב. וּדמוּת העיר המעוֹרבת והמפוּזרת, רבּת־הלשוֹנוֹת, חסרת פּרצוּף עברי, אוֹרב עכשיו גם לעיר העברית עצמה.

נחלתנוּ נהפּכת לזרים

יוֹתר מאשר בּמשך כּל שנוֹת עבוֹדתנוּ אוֹרבת לנוּ עכשיו סכּנת הערביזציה של המשק היהוּדי. הסכּנה מתקדמת תחת לחץ הממשלה, בּאמצעוּת חוּגים יהוּדיים תקיפים העוֹזרים לממשלה אוֹ המעוֹררים אוֹתה לכך. כּשאָנוּ מבכּים את החוּרבּן בּעבר אנוּ אוֹמרים: “נחלתנוּ נהפכה לזרים”. והנה אָנוּ חיים עכשיו בּימים שאפשר לוֹמר עליהם כּי לעינינוּ נהפּכת נחלתנוּ לזרים. היא עוֹד לא נהפּכה, אבל היא נהפּכת. היוֹם הזה עוֹד בּידנוּ למנוֹע את המהפּכה על ידי מלחמה פּוֹליטית גדוֹלה ועל ידי מלחמה ציבּוּרית גדוֹלה ועל ידי השפּעה גדוֹלה, כּל אחד בּחוּגוֹ, לחיזוּק העבוֹדה העברית. גם בּעליה המצוּמצמת של עכשיו נשארוּ נהלל וּכפר־חסידים כּמוֹ שהם, וּבכל מקוֹם שיש עוֹד כּוֹח ציבּוּרי השוֹמר על עבוֹדה עברית שם העיקרוֹן הזה נשמר. אבל בּמקוֹם שאין כּוֹח ציבּוּרי־פּנימי המקיים את העבוֹדה העברית – שם יש כּבר התירוּץ הזה של חוֹסר עליה. מבּחינת חוֹסר עליה יכוֹל היה המשק העברי להיהפך עוֹד לפני חצי שנה למשק ערבי, אבל אם כּך לא נוּכל להילחם על עליה ולא יהיה לנוּ על מה להילחם ולא תהיה לנוּ זכוּת להילחם על עליה.

למה עליה, אם יש מוֹצא בּלעדיה?

למה יצעקוּ אנשים לעליה ויתבּעוּ עליה, אם יש מוֹצא גם בּלי עליה? המשק והפּרדס בּארץ יכוֹלים להיוֹת מעוּבּדים יפה מאד גם אם חסרים פּוֹעלים יהוּדים. יש פּוֹעלים ערבים בּארץ. ואם חסרים פּוֹעלים ערבים בּכּפר הסמוּך – אפשר להעלוֹת להם עוֹד איזה גרוּשים וּמספּרם יתרבּה. ואם גם זה לא יספּיק – אפשר לפנוֹת לבאר־שבע, וגם מאליהם יבוֹאוּ. שמע הארץ הטוֹבה יבוֹא עדיהם ויביא אוֹתם. נהלל ועין־חרוֹד לא ימשכוּ אוֹתם, אבל פּתח־תקוה ונס־ציוֹנה ימשכוּ. אין כּל קוֹשי בּדבר. ממשלת הארץ מוּכנה לעזוֹר לכך, וחלק הגוּן בּישוּב יכוֹל ליהנוֹת מזה, כּמוֹ שיהוּדים “יפים” יכוֹלים לבנוֹת את “בּית־וגן” בּידים זרוֹת, וּכמוֹ שהרבּה יהוּדים חרדים יכוֹלים לבנוֹת את ירוּשלים בּלי עבוֹדה יהוּדית. ודאי, אילוּ היינוּ חפשים להעלוֹת לארץ פּוֹעלים יהוּדים כּרצוֹננוּ היינוּ אוּלי מתגבּרים על כּל החרמה ועל כּל נישוּל, אכל שאלתי אליכם היא: עכשיו, בּאין עליה, האם עלינוּ להיכּנע לגזירת העבוֹדה הזרה אוֹ לעמוֹד נגדה בּכל כּוֹחנוּ? אם נשלים עמה היוֹם לא יהיה כּעבוֹר זמן מי שיתבּע עליה. מי שמחייב עבוֹדה ערבית איננוּ יכוֹל לתבּוֹע עליה. הועד הלאוּמי אִירגן לפני חצי שנה משלחת לנציב כּדי לתבּוֹע עליה, וּבמשלחת זוֹ השתתפוּ התאחדוּת בּעלי התעשׂיה, עיריית תל־אביב, אגוּדת ישׂראל, בּאי־כּוֹח ועד מוֹשבוֹת השרוֹן, אוּלם בּה לא השתתף בּא־כּוֹח התאחדוּת האִכּרים אף מלה אחת; יש בּזה לא רק צידוּק הדין אלא גם משוּם השדיוּל המקצץ את העליה וּלאחר הוֹצאת חוֹק המשמרוֹת אין בּעתוֹן התאחדוּת האִכּרים אף מלה אחת; יש בּזה לא רק צידוּק הדין אלא גם משוּם עידוּד הדיין. מכּאן אתם למֵדים שהקריאוֹת על תביעת העליה אין בּהן ממש, אם יחד אתן אין מאמצים למען העבוֹדה העברית, למען הציל מה שאפשר היוֹם להציל.

הצעוֹת להחלטה

אין בּידי רצפּטים מוּכנים המביאים רפוּאה שלמה, אך אני מציע לכם שוּרה של מאמצים שיש להם ערך חינוּכי פּוֹליטי וגם מעשׂי בּהגנת עמדוֹתינוּ. אני דוֹרש מאסיפת הנבחרים שהיא תבּיע את אמוּנתה ואת הוֹקרתה לכל אלה המתנדבים לשמוֹר על עבוֹדה עברית, לכל אלה המתגייסים לעבוֹדה והמוּכנים ללכת למשמרוֹת, שהיא תבּיע את הוֹקרתה לכל אלה האִכּרים וּבעלי התעשׂיה הנאמנים עם העבוֹדה העברית, המוּכנים גם להבּא להביא את קרבּנוֹתיהם בּשביל לקיים את האוֹפי היהוּדי של משקם. אני דוֹרש שאסיפת הנבחרים תבּיע את מחאתה הנמרצת נגד המנַשלים, נגד נישוּל הפּוֹעל היהוּדי ממקוֹמוֹת שהוּא שוּתף ליצירתם ושעבד בּהם שנים רבּוֹת, ושוּב אני דוֹרש מאסיפת הנבחרים שתבּיע את מחאתה לא רק בּשאלת העליה ונגד קיצוּצה, כּי אם גם נגד חוֹק המשמרוֹת. על אסיפת הנבחרים לחַווֹת את דעתה וּלחייב צעדים ממשיים בּכדי להציל את העבוֹדה העברית. גם בּענין זה יכוֹלה כּנסת ישׂראל לעשׂוֹת משהוּ. יש לנוּ ישוּב ישן, וגם בּעצם ימי הפּריחה הוּא נמק בּעוֹני וּבדחקוּת. הוּא איננוּ יוֹדע את הדרך למוֹשבה ולתעשׂיה. ויש לעזוֹר לוֹ בּזה ולהוֹציאוֹ לחיי עבוֹדה. אינני מדבּר כּאיש מפלגה. תנוּעתנוּ יש לה צינוֹרוֹת השפּעה משלה. בּרצוֹני שהועד הלאוּמי ילך לאוֹתם בּני עֵדוֹת המזרח ולבני הישוּב הישן ויוֹציא מהם מאוֹת יהוּדים לעבוֹדה, לעזרת המשק היהוּדי וּלהצלת עצמם. יתכן שלא יהיוּ למחר חברים להסתדרוּת העוֹבדים. אבל לא זה מענין אוֹתי בּשעה זוֹ. אני מאמין בּאָדם העוֹבד בּישׂראל כּי ימצא את דרכּוֹ. כּרגע אני מעוּנין בּדבר אחד: בּהצלת המשק העברי וּבהצלת העדוֹת היהוּדיוֹת העזוּבוֹת.

שנת־עבוֹדה לבוֹגרי בּתי־הספר!

וכן אני מציע, שאסיפת הנבחרים, מרכּז המוֹרים וּמחלקת החינוּך ידאגוּ לכך ששני חדשי הקיץ של החוֹפש לא ילכוּ לאיבּוּד בּשביל התלמידים, ושגם בּוֹגרי הגימנַסיוֹת והסמינַריוֹנים שגוֹמרים השנה לא ימהרוּ לרוּץ מיד לחוּץ־לארץ, אלא יעבדוּ שנה לפחוֹת בּצבא העבוֹדה של האוּמה. אם מישהוּ חוֹשש שמא ייצק בּזה מים על טחנת תנוּעת הפּוֹעלים, הרי אפשר להסכּים לכך שכּל אלה הסידוּרים בּשביל היוֹצאים לעבוֹדה יֵעָשׂוּ מטעם מחלקת החינוּך ויעמדוּ תחת השגחת המוֹרים בּחבוּרוֹת מיוּחדוֹת. מכּיר אני את החששוֹת הרבּים מפּני השפּעוֹתינוּ, וכל כּמה שאני נד להם בּלבּי אני מוּכן להתחשב בּהם, וּבלבד שלא יעמדוּ למכשוֹל בּדרך הבראת הישוּב. העיקר הוּא שהישוּב יראה את הסכּנה הנשקפת לוֹ ליהפך לישוּב הוֹלך בּטל, שבּניו יסעוּ לחוּץ־לארץ “להשתלם” וישוּבוּ וימצאוּ את מקוֹמוֹת העבוֹדה שהוּפקרוּ תפוּסים בּידי זרים.

נתאים בּנין לחקלאוּת

בּמצב חמוּר כּזה מוּתר לה לאסיפת הנבחרים שתפנה לשכוּנוֹת, וגם לעיריה העברית, וגם לוַעדי המוֹשבוֹת, בּדרישה להתאים את עבוֹדוֹת הבּנין ואת העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת, בּאוֹפן שכּל מה שניתן להידחוֹת ידָחה ויסתדר כּכה שלא להפריע לעבוֹדוֹת החקלאיוֹת. בּשעוֹת ידוּעוֹת יש בּזה משוּם הצלה פּוּרתא.

באין עבוֹדה אין מוֹלדת

סבוּרני שחוֹבתה של אסיפת הנבחרים לאמוֹר קֳבל עם בּפני התנוּעה הציוֹנית כּוּלה וּבפני העם העברי, שענין העבוֹדה העברית איננוּ ענין של חלק בּישוּב. אין זה אינטרס של מעמד, של מפלגה, כּי אם זה ענין של חיים לישוּב כּוּלוֹ, והוּא מוּכן להילחם על זה. בּאין עבוֹדה עברית אין גם מוֹלדת עברית, וראש דאגתנוּ היא שמוֹלדתנוּ כּאן לא תיהפך לנוּ לגָלוּת חדשה.

בלי ביאליק

מאת

ברל כצנלסון

---

בּלי בּיאליק

מאת

ברל כצנלסון

נתיתם הדוֹר. נתקפּחוּ הדוֹרוֹת הבּאים.

שיכּל ישׂראל את גאוֹנוֹ, את משיב נפשוֹ.

מכּה שוֹטה גזלה מאתנוּ את בּיאליק, את שׂר השירה העברית.

הוּא עשׂה בּחייו לאוּמה כּמעטים בּכל קוֹרוֹתיה. בּתנוּפת ידוֹ העזה העלה את השירה העברית החדשה למדרגה של גוֹרם כּבּיר, גוֹרם מניע, מוֹרד וּמצַוה, בּחיי האוּמה כּוּלה. והוּא, המוֹכיח הזוֹעם, היה לאוּמה למשיב נפש. עשׂה את שירת היחיד קנין לאוּמי נערץ. נָגַד את הלשוֹן העברית, חישל את שלשלת הדוֹרוֹת, פּתח לעם מעינוֹת חתוּמים, החזיר תוֹרה שנשתכּחה, חצב בּמכרוֹת הרוּח, צרף ויצק מהם מטבּעוֹת של קיימא, הציל מה שניתן להציל מן העבר למען החיוֹתוֹ בּהוֹוה וּבבּאוֹת.

וּבעוֹד הוּא עוֹשׂה את שליחוּתוֹ, שליחוּת היחיד אשר אין שני לוֹ, נפל שדוּד.

לא כּתוֹם כּוֹחוֹ, לא כּהתימוֹ פּעלוֹ, נעקר מתוֹכנוּ.

ארבּעים ושלוֹש שנוֹת יצירתוֹ, שנוֹת תלאה ויגיעה, לא שברוּ את רוּחוֹ, לא דילדלוּ את כּוֹחוֹ, לא דלוּ את עצמוּתוֹ. בּעצם כּוֹחוֹ עמד, בּעצם יכלתוֹ השירית, בּעצם תנוּפתוֹ התרבּוּתית, בּעצם דינַמיוּתוֹ הרוּחנית. עוֹד עשׂרוֹת שנוֹת עבוֹדה והשראה היוּ גנוּזוֹת בּוֹ למעננוּ. מפעלים, אשר דוֹרוֹת ציפּוּ לבוֹא המיוּעד לבצע אוֹתם, היוּ מקוּפּלים בּוֹ.

יוֹבל הששים שחַגוֹנוּ לוֹ לא היה בּשבילוֹ ולא בּשביל שוּם אדם מאתנוּ חגיגת־סיוּם. מַשמעוּת אחרת היתה לחג: תפילת עם – לוּ בּיאליק יחיה לפנינוּ. ידע נא שׂר־האוּמה, מה יקר הוּא לנוּ ויחוּס עליו וישמוֹר אוֹתוֹ למעננוּ וּלמען הדוֹרוֹת הבּאים, למען יביא גאוּלה לאוֹצרוֹת חתוּמים אשר אין להם גוֹאל מבּלעדיו. למען יגַשר גשרים על פּני פּסגוֹת של דוֹרוֹת, למען יזרים לתוֹך הענפים הרכּים של הישוּב המתחדש לשד־שרשי־קדוּמים. אל נא ילך מאתנוּ בּטרם השלים פּעלוֹ.

כּלוּם היתה פּעם תפילת־עם יוֹתר טהוֹרה, יוֹתר תמה, יוֹתר נאצלה, יוֹתר “לשמה”?

עתה ידענו כּי התפילה לא נשמעה.

בּטחנוּ בּוֹ כּי חזק האיש, כּי אלוֹן אדירוּא, כּי חפץ חיים הוּא. האמַנוּ כּי יאריך ימים.

רגע חרד הלב לפּרידה ממנוּ, כּשיצא ללכת אל תחת האיזמל. אך הרגענוּ עצמנוּ בּאמוּנה בּכוֹחוֹ, בּכוֹכבוֹ, למראה קלוּת־החלטתוֹ וּבטחוֹנוֹ. ידענוּ בּכמה פּוּרענוּיוֹת עמד, כּמה נסים אֵרעוּ לוֹ ושמרוּ אוֹתוֹ למעננוּ.

והנה כּיזב גוֹרלנוּ.

כ“א תמוּז תרצ”ד חידש עלינוּ את מכאוֹב כ' תמוּז תרס"ד.

טיפּת־דם קרוּשה סתמה לעוֹלם את לב המשוֹרר, גזרה שכוֹל על יצירתוֹ, יתמוּת על דוֹרנוּ.

כּל עוֹד היה עמנוּ ידענוּ: יש שוֹמר, יש עין צוֹפיה, יש לב חכם אשר חכמת הדוֹרוֹת מפעמת אוֹתוֹ, יש אתנוּ ענק־הרוּח נאמן בּית־האוּמה, אשר הזכּרוֹן של האוּמה מקוּפּל בּקרבּוֹ והוּא משׂיג את אוֹצרוֹת רוּחה, את לבטיה ואת הליכוֹתיה, לא מלבר אלא מלגו.

ידענוּ כּי יש אתנוּ כּוֹח־איתנים, כּוֹח מעוֹרה בּעבי־דוֹרוֹת וחי וחש את חיי הדוֹר, חוֹדר מבּעד למחיצוֹת הזמן, מתגבּר על קליפּוֹת, גם על קליפּוֹתיו של עצמוֹ.

כּל עוֹד היה עמנוּ ידענוּ: חזוֹן השירה הגדוֹלה, הנפתח כּהיפָּתח הרקיע רק לרגעים מוּעטים ויקרים, חזוֹן זה לא נסתם, ויש תקוה כּי עוֹד ישוּב ויפָּתח בּימינוּ. וידענוּ כּי המשוֹרר המצפּה לשעת־חסד אינוֹ מניח ידוֹ מכּל עמל.

ידענוּ כּי כּל יוֹם של חייו הוּא נגידת הפּטיש על סדן היצירה העברית, המשך היצירה החיוּנית העתידה לרווֹת את נפשנוּ, להניח יסוֹדוֹת לבנינינוּ הבּאים.

ידענוּ כּי עמנוּ איש אשר כּוּלוֹ חרדה מפּני סכּנת הצוֹעניוּת הרוּחנית האוֹרבת לנוּ בּמוֹלדת, והיא מאיימת להפוֹך את קיבּוּץ־הגלוּיוֹת לעֵרב־רב, ואת עליוֹנוּתנוּ התרבּוּתית לסנוֹבּיוּת קלוֹקלת: והוּא עוֹמד בּכל כּוֹחוֹ ערוּך לקרב נגדה.

ידענוּ כּי עמנוּ איש אשר עצם חייו מַשרים רוּח־אמת על עשׂייתנוּ. עצם חייו יש בּהם משוּם שמירה מפּני המזיקים הרוּחניים, מפּני התיפלוּת התרבּוּתית העוֹמדת לבַלע אוֹתנוּ. עצם חייו מַפרים את כּוֹחוֹת־הדוֹר.

ועתה אין האיש.

נשבּה ארוֹן־הקוֹדש.

היכן נגנזוּ שיריו־לא־מוּשרים, מחשבוֹתיו־לא־הגוּיוֹת, שנוֹתיו־לא־חווּיוֹת?

אוֹי לנוּ כּי שוּדדנוּ.

---

אֵבל יחיד

מאת

ברל כצנלסון

(בּאסיפת־האבל של ההסתדרוּת, בּחצר התערוּכה בּתל־אביב, מוֹצאי־שבּת, כ“ד בּתמוּז תרצ”ד)

יש לי אימה ופחד לדבּר עכשיו. היה זה תמיד רגש מיוּחד לדבּר בּפני בּיאליק החי, לדעת שהוּא מאזין לך וּבוֹחן כּל רעיוֹן וכל ניב שאתה משמיע. היה זה מוֹרא הרב. אך מוֹרא אחר לגמרי הוּא לדבּר עכשיו עליו. וּכשלעצמי לא הייתי בּוֹחר אלא את השתיקה. ואם הסכּמתי לדבּר – הרי זה לא למענוֹ, אלא למעננוּ. מתוֹך הכּרת חוֹבה אזרחית. אמר חכם רוֹמאי: אין מידה מגוּנה בּעוֹלם מכּפיית־טוֹבה, שהיא אֵם כּל חטאת. אוֹתוֹ חכם התכּוון לכפיית־טוֹבה שבּין אדם לחברוֹ. על אחת כּמה וכמה – כּפיית־טוֹבה של הכּלל אל רבּוֹ, אל רבּוֹתיו, אל אלה שרצוּ לפניו בּמדבּר וּפתחוּ לפניו שערי חיים. ואוֹדה, הנני מלא פּחד שמא גם בּתוֹכנוּ אין אָנוּ יוֹדעים להחזיק טוֹבה לאלה שנתנוּ לנוּ את חייהם וגם את חיינוּ, שציווּ לנוּ את אלה החיים שזכינוּ להם. חוֹשש אני שחסרים אָנוּ את יראת הרוֹממוּת בּפני גדוֹלי הרוּח הנמצאים אתנוּ בּשכנוּת־מקוֹם אוֹ בּשכנוּת־זמן. אני מלא חששות, אם יחוּש הישוּב, אם נחוּש אנחנוּ, אם יחוּש הנוֹער אשר אתנוּ, מה האבידה הזאת לנוּ. וּלשם כּך, רק לשם כּך, – לא לשם הערכה ספרוּתית – אדבּר הערב. נבקש להכּיר, כּאשר נוּכל, מה היה לנוּ בּיאליק, וּמה הוּא צריך להיוֹת לנוּ.

בּאחד משיריו הראשוֹנים, שלא אסף אוֹתוֹ לתוֹך מהדוּרת כּתביו המכוּנסים, מספּר בּיאליק, כּי כּרוּבים, “כּרוּבי נוֹער האוֹהבים את הילדים”, נגלוּ אליו “עם בּני אֵלים בּזרוֹעוֹתם” ושיחרוּ את פּניו: “בּחר, בּן יקיר”. אך הנער ענה: “כּל אוֹ אפס!” אוֹתוֹ שיר אֶלגי, שכּוֹתבוֹ היה בּן עשׂרים, מספּר על אָבדן הנעוּרים, על חלוֹמוֹת שנתבּדוּ, בּהם גם החלוֹם “הטף, הָשִׁיר וּלהתנַבּאוֹת”: “בּני ענק לשוא חלמתי – – בּין גמדים גמד קמתי”, ואת פּתרוֹן חלוֹמוֹתיו הוּא רוֹאה בּ“אפס”. אך אנחנוּ עדים. שוּם אדם, כּמוּבן, לא יוּכל להעיד אם ניתן לוֹ “כּל”, כּחפצוֹ, אך עדים אנוּ כּי לא היה בּדוֹרוֹ וּבכמה דוֹרוֹת שלפניו אדם אשר כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת עצוּמים נצטרפוּ בּוֹ יחד, שכּל אחד מהם היה מספּיק כּדי להנחיל לבעליו שׂדה־יצירה מבוֹרך ואשר היקפם, צירוּפם וּמיזוּגם עוֹשׂים אוֹתוֹ ליחיד וּמיוּחד.

רק שׂיאים אישיים בּוֹדדים, בּישׂראל ובעמים, נתבּרכוּ בּהיקף כּזה של תכוּנוֹת אדם ושל כּוֹחוֹת יצירה.

ראינוּהוּ משוֹרר, אבּיר השירה העברית, מי שעשׂה את שירתנוּ לשירת עוֹלם, מי שהוֹציא את השירה מחיי־גוילים והכניסה לחיי־עם, עשׂאָה גוֹרם מַמריד, משנה ערכים, מצווה וּבוֹנה.

ראינוּהוּ כּמניח הלשוֹן העברית, בּמוּנחם של הקדמוֹנים. יוֹתר מידען ולמדן וּבלשן. מי שמַפתחוֹת הלשוֹן נמסרוּ לידוֹ, מי שהלשוֹן על כּל רזיה וקיפּוּליה חיה בּוֹ, מי שמבין לנפשה, יוֹדע את מחסוֹרה, לקרב את הקרוֹב לה וּלהרחיק כּל ספּחת זרה.

ראינוּהוּ אב לספרוּת העברית, לא תמיד אב רחמן וסַלחן, אך תמיד חרד לגוֹרלה, מאזין לרחשיה, עינוֹ פּקוּחה על כּל זויוֹתיה, נוֹשא בּעוּלה, כּוֹאב את עלבּוֹנה, מטפּח בּאהבת־אב מה שנראה לוֹ ראוּי לטיפּוּח, משען לספר ולסוֹפר.

ראינוּהוּ איש פּעלים בּחיי־התרבּוּת, אשר כּל הוַיה תרבּוּתית בּחיינוּ נוֹגעת בּוּ וּמוֹציאה אוֹתוֹ מאָהלוֹ לפעוּלה, לעזרה, למלחמה. וכל נתינת־יד שלוֹ מקדמת וּמַפעילה.

ראינוּהוּ מחנך בּעם וּמשׂכּיל הרבּים. כּל פּעוּלה לא קָטנה ממנוּ. ספרי־לימוּד לקטנים, דברי שירה לפעוּטוֹת, כּתיבה לילדים, מלוֹנים וכל פּעוּלה לא שׂגבה בּעיניו מללבּוֹש לבוּש עממי. גם מפעליו הספרוּתיים הכּבּירים – החזרת האגדה והשירה הספרדית לעוֹלמנוּ – היוּ מכוּוַנים לא ליחידי־סגוּלה, אלא לעשׂוֹתם נחלת־עם.

הוּא נגלה עלינוּ כּמוֹכיח, גדוֹל־המוֹכיחים בּדוֹרנוּ, לא רק מקוֹנן על שברנוּ אלא גם מיַסר בּשבטים וּבעקרבּים. ועם זה היה לנוּ מנחם וּמרפּא.

וּבכל אלה ראינוּהוּ אזרח בּעם. גם בּשירוֹ וּבתוֹכחתוֹ, גם בּעבוֹדתוֹ וּביצירתוֹ התרבּוּתית, גם בּחייו יוֹם־יוֹם לא היה פּרוּש וּבדוּל לנפשוֹ, אלא מעוֹרה בּחיי העם וּבגוֹרל האוּמה, נוֹשׂא בּעוֹל, מאין כּמוֹהוּ. מעין סמל יש בּדבר, שדברוֹ הראשוֹן של המשוֹרר בּדפוּס היה “לרעיוֹן הישוּב” וּדברוֹ האחרוֹן בּ“אוֹהל שם” – על נגעי הישוּב.

כּל אלה עשׂוּהוּ בּשבילנוּ לבּיאליק, וכל זה נתאַפשר משוּם שהיתה כּאן מזיגה אישית שאינה חוֹזרת. לא רק מזיגה של כּשרוֹנוֹת, אלא גם של תכוּנוֹת: אֶלמנטריוּת, אֵיתנוּת, מיסוֹדוֹ של אדם הראשוֹן, עם ירוּשה תרבּוּתית כּבּירה. יחיד, בּעל אינדיבידוּאַליוּת ששוּם קו משלה אינוֹ ניתן להימחק, החי עד תוֹם את חייו שלוֹ, יוֹדע מכאוֹבים פּרטיים נאמנים, קרוּע וּמוּרתח, ועם זה כּל בּטוּי ליסוּריו וכל פּרק מחייו נעשׂים מאוֹרע בּשביל האוּמה. בּשיריו סיפּר על עצמוֹ (כּמאמר המשוֹררת: “רק על עצמי לספּר ידעתי”), בּתוֹכחתוֹ דיבּר לנפשוֹ, בּפעליו התרבּוּתיים דאג וּביקש פּתרוֹנים לעצמוֹ – אך “עצמוֹ” זה היה מין עצם מיוּחד, אשר כּל מה שנגע בּוֹ נעשׂה מיד חשוּב חשיבוּת גדוֹלה לאוּמה. כּי כּל עצמוֹ זה היה מעוֹרה בּאוֹפן מיוּחד בּאוּמה, בּשרשיה, בּדוֹרוֹתיה, בּהוָיתה עכשיו, בּחזוֹן־עתידה, בּאמיתה.

פּתגם קדמוֹן אוֹמר: “מיטב השיר כּזבוֹ”. על יצירת בּיאליק יש לוֹמר ההיפך: מיטב השיר אמיתוֹ. הוּא תיעב את המלים התוֹפפוֹת, הוּא שמר על נפשוֹ שלא תילָכד בּשחיתוּתן. “לא זכיתי בּאוֹר מן ההפקר, לא שאלתיו מאיש ולא גנבתיו”. הוּא חצב את שיריו ואת דבריו ממכרה־לבּוֹ, ואיזה נס היה בּדבר שמכרה פּרטי זה היה מכרה־האוּמה.

בּיאליק, המַטיף והמוֹכיח החוֹשב את חשבּוֹן האוּמה, העוֹמד לכאוֹרה כּל ימיו “לפני ארוֹן הספרים” היה איש המראוֹת. תמה אני אם יש בּדוֹרנוּ, בּעוֹלם התרבּוּת, אדם כּמוֹהוּ הרוֹאה את העוֹלם וגם את עוֹלם הרוּח בּמראוֹת, ללא צל של הפשטה. לא רק את הטבע ואת האדם, כּי אם גם את האוּמה ראה כּכה. ואפילוּ את הספר. כּל ציטַט קדוּם שהתגלגל לידוֹ קיבּל “תיקוּן”: חדל להיוֹת “מראה־מקוֹם” לַמדָני ונעשׂה יצוּר חי, בּעל גוּף וּדמוּת הגוּף. חָברוּ בּוֹ יחד חוּש־המראוֹת של איש־בּראשית עם אהבה לוֹהטת לתוֹרה וּלמדע ועם שׂכל בּוֹחן וצוֹרף. צירוּף זה גרם להעלוֹת גם את כּוֹח ראִייתוֹ של הדוֹר.

בּכל אשר פּנה יצק את המראה ואת הממשוּת. ¹הוּא בּא לעוֹלם השירה העברית עם הסתלקוּתוֹ של יל"ג. הוּא מצא את השירה הלאוּמית בּדמוּתם של מַאנה ודוֹליצקי, שירה רכּה ונוּגה, דוֹמעת וּרפוּיה. תחילה אמר לעשׂוֹת כּמתכּוּנתה. אך מיד גבר על הרגשנוּת וההתפּרקוּת ויצק אוֹתה ממשוּת וּפלדה. בּמקוֹם יוֹנה מַהגה בּאה שאגת אריה, בּמקוֹם מליצת נאהבים בּאוּ מראוֹת כּדרבוֹנוֹת, מראוֹת השממוֹן, הקלוֹן, הדלוּת.

עטרת המשוֹרר הלאוּמי שעוּטרה לראש בּיאליק כּאילוּ האפילה על התוֹכן הממשי שהכניס בּיאליק לתוֹך השירה הלאוּמית המקוּבּלת. תמֵהַ אני אם עמדוּ על כּך, איזה מקוֹם תוֹפסת בּשירתוֹ של בּיאליק הקינה על הדלוּת היהוּדית. מגילוֹת מגילוֹת ניתן לנוּ בּיאליק, שכבוֹת שכבוֹת. ויש ששכבה מאוּחרת משכּחת את קוֹדמתה. אוּלם שירת הדלוּת הצרוּרה בּשיריו הראשוֹנים (“בּתשוּבתי”, “דמעה נאמנה”, “תיקוּן חצוֹת”) חוֹזרת וגוֹברת בּימי התבּגרוּתוֹ (“תקוַת עני”, “בּיוֹם סתיו”, ועל הכּל: “שירתי”). המשוֹרר הגדוֹל, משוֹרר “הזוֹהר” ו“הצפרירים” ו“הבּריכה”, איננוּ חוֹשש לספּר, כּי נחל את שירוֹ מאת הצרצר “משוֹרר הדלוּת”. עוֹדנוּ זוֹכר – ולא ישכּח, לעוֹלם לא ישכּח ולא יסלח:

בַּעֲשׂוֹת אָבִי חֹל אֶת שַׁבַּתּוֹ מֵעֹנִי:

מְחֻסָּר הַשֻּׁלְחָן יֵין קִדּוּשׁ גַּם חַלּוֹת – –

וְשִׁבְעָה יְלָדִים

כֻּלָּמוֹ רְעֵבִים וּקְצָתם יְשֵׁנִים

יָסֹבּוּ הַשֻּׁלְחָן – –

עוֹדֵנוּ לוֹעֲסִים וּבְטֶרֶם תִּכָּרֵת

הַפְּרוּסָה הַטְּבוּלָה בְּמֶלַח מִפִּינוּ,

הַפְּרוּסָה הַחֲמוּצָה, הַפְּגוּמָה, הַתְּפֵלָה.

נְעַלְעֶנָּה בִּדְמָעוֹת כַּעֲלוּמִים וּגְזוּלִים.

ואֵי־מזה תבוֹא אנחת המשוֹרר:

אִמִּי נִתְאַלְמְנָה, בָּנֶיהָ נִתְיַתְּמוּ;

עַד קָמָה מֵאֶבְלָהּ הַדְּאָגָה קִדְּמַתָּה!

נִסְתַּתְּמוּ כָּל מְקוֹרֵי פַּרְנָסָה, נִסְתַּתְּמוּ. – –

אָז תּוֹצִיא הַשּׁוּקָה אֶת חֶלְבָּהּ וְדָמָהּ.

בָּעֶרֶב הִיא שָׁבָה כָּל עוֹד בָּה נְשָׁמָה.

כָּל פְּרוּטָה הֵבִיאָה נֵאָרָה בַּמְּאֵרָה,

רְקוּקָה בְּדַם לִבָּהּ וּטְבוּלָה בִּמְרֵרָה – –

מֵחֶדְרִי הָאָפֵל. מִתּוֹךְ הָעֲרִיסָה,

בְּעַד הַפֶּתַח רָאִיתִי אֶת גּוּפָהּ הַקָּלוּשׁ,

לְאוֹר נֵר דַּל תִּכַּף עַל גַּבֵּי הָעִסָּה

וְיָדָהּ הַדַּקָּה שָׁם תָּלוּשׁ וְתָלוּשׁ –

וּבְחַלְּקָהּ פַּת שַׁחֲרִית חַמָּה לִילָדֶיהָ

מִמַּאֲפֵה בְּצֵקָהּ, מִלֶּחֶם דִּמְעָתָהּ –

וָאֲעַלַּע וַתָּבוֹא בַּעֲצָמַי אַנְחָתָהּ.

והמוֹטיבים של הדלוּת שוּב חוֹזרים אצלוֹ וּמתעלים לשׂיא הבּיטוּי, לשירה אדירה של עלבּוֹן וזעם, בּשירת ימיו האחרוֹנים, בּשירת “אבי” וּבפּרק “אַלמנוּת”.

הספרוּת העברית (והיהוּדית) גדלה על בּרכּי עם אביוֹן ודל, המוֹן אוּמלל ועקוּר וּנטוּל־מחיה. רבּים מגדוֹלי ספרוּתנוּ, ממנדלי ועד בּרנר ועד צעירי הצעירים, חזוּ מבּשׂרם רעב וּמצוּקה וידעוּ גם חרפּת רעב וּקלוֹן־עניוּת. אבל דוֹמה, אף אחד מהם לא העיז ולא יכוֹל להבּיע את קלוֹן העניוּת המנַוולת את צלם־האלוֹהים האנוֹשי, כּאשר עשׂה זאת בּיאליק בּ“אַלמנוּת”, בּתארוֹ את מלחמת התגרניוֹת היהוּדיוֹת בּשוּק (שוּק זה שעוֹד לפני ארבּעים שנה ניסה לתאר אוֹתוֹ), וּמי יכוֹל היה לחרוֹק שן ולקפּוֹץ “אגרוֹף־זעם” כּמוֹהוּ בּאמרוֹ, לזכר האם:

רַבַּת הָכְלַמְתִּי מִנְעוּרַי וָאֶלְמַד לִסְלוֹחַ רַבַּת,

אַךְ חֶרְפַּת עָנְיֵךְ וּמְרוּדַיִךְ עוֹדֶנָּה כַּמּוֹקֵד בַּעֲצָמַי,

לֹא אוּכַל כַּפְּרָהּ. גַּם לְךָ, אֱלֹהִים, לֹא אֲכַפְּרֶנָּה,

וּמִכָּל שִׁירַי וּקְרָבַי תִּבְקַעְנָה אֵלֶיךָ לַהֲבוֹתֶיהָ.

הֲיֵשׁ כִּפּוּרִים לֶעֱנוּת־אֵם, וְאִם שִׁלּוּמִים וּגְמוּל

לְתִפְאֶרֶת אָדָם כִּי תְּשֻׁקָּץ?

והיש עוֹד בּספרוּת –גם בּספרוּת העוֹלם – צירוּף כּזה של אמוּנה גדוֹלה וּמרד דתי על רקע העניוּת כּבשיר “אמי, זכרוֹנה לברכה”, השיר שכּוּלוֹ “רסיס אש להבה”, שיר האֵם הצדקנית, עניה מרוּדה, המוֹציאה את שתי פּרוּטוֹתיה האחרוֹנוֹת על נרוֹת לשבּת וּמברכת “על מפּה נקיה ללא פּרוּסת חלה”, וּבהעלוֹתה את הנרוֹת לא יכלה להתאַפּק, כּי מר לה, כּי רוֹתח לבבה, וַתבךְ הצדקת, ודמעה מקטמי לחייה נפלה, ונר אחד תסס וכבה. רקדוּ כּתפיה וּשביסה “בּמחנק הבּכי וּבלהט התפילה”.

אכן, לא לשוא הגדיר עצמו בּיאליק עוֹד בּשנוֹתיו הראשוֹנוֹת: “אבי – גלוּת מרה, אמי – דלוּת שחוֹרה”. שירתוֹ האישית והלאוּמית שזוּרה וּדבוּקה בּמכאוֹב העוֹני היהוּדי.

לתוֹך הנוּסח המקוּבּל והשוֹלט בּשירה הלאוּמית, החוֹבב־ציוֹנית, הכניס הוּא מיד משלוֹ, מעוּזוֹ, מקרקעיוּתוֹ. יש מהלך מ“אל הצפּוֹר” עד “תחזקנה”: “מִימֵי רֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא כּוֹנְנוּ מִפְעַל אַדִּירִים כָּמוֹהוּ וָרָב”. עוֹד מעט וּבקפיצה גדוֹלה אל היסוֹד החלוּצי, הקרקעי שבּחיבּת־ציוֹן:

"כֶּעָנִי אֶעֱמוֹד לִפְנֵי הוֹד הַקָּמָה הַמְּאִירָה וּשְׂמֵחָה.

וָאֵדַע אַךְ עַתָּה אֶת עָנְיִי מָה רַב, הָהּ, אַךְ עַתָּה אֶרְאֶנּוּ!

לֹא יָדַי עִצְּבוּכֶן, שִׁבֳּלִים, לֹא יָדִי קוֹמַתְכֶן טִפֵּחָה,

לֹא כֹּחִי פִּזַּרְתִּי בָּזֶה, לֹא אֲנִי אֶצְבְּרֶנּוּ".

וכאן אנוּ כּבר עוֹמדים עם המשוֹרר בּראשית הדרך המוֹבילה מדברי הרחמים הרבּים והמתוּקים של חיבּת־ציוֹן אל דברי התוֹכחה והזעם הקשים והמרים.

כּל כּך התרגלוּ לראוֹת את בּיאליק כּסמל החיוּב הלאוּמי, כּמגן הנכסים הלאוּמיים, עד שנוֹטים לשכּוֹח, עד כּמה היה בּיאליק נאבק עם עמוֹ, עד כּמה הציג עצמוֹ בּניגוּד לחייו וּלמוּשׂגיו. שוֹכחים כּי הוּא הוּא שאמר:

עַם־אֹבֵד, עַם נָבָל, עַם־אֹבֵד.

ואכן מן השיר “אכן חציר העם”, שיר היאוּש והזעם הראשוֹן שלוֹ, בּתקוּפת הקוֹנגרס הבּזילאי הראשוֹן, ועד “ראיתיכם שוּב בּקוֹצר ידכם”, שיר התוֹכחה והגערה האחרוֹן שלוֹ, בּימי הקוֹנגרס הבּזילאי האחרוֹן – היה זה תכנה העיקרי של שירתוֹ: היאָבקוּת שלוֹ עם העם. ושירה זוֹ היא שעשׂתה את איש השרשים והמראוֹת למַמריד הגדוֹל בּספרוּת העברית. שירה זוֹ היא שהיתה בּין המשפּיעים העיקריים על שינוּי פני חיינוּ. “משא נמירוֹב” הלך בּראש ההגנה העצמית, ושירי היאוּש והתוֹכחה משנוֹת הפּרעוֹת והמהפּכה הצליפוּ בּשבטי אש ונגדוּ את הדוֹר שעתיד היה להתגלוֹת בּדמוּת “העליה השניה”. המשוֹרר נאבק עם עמוֹ, עם אוֹבד ועם נבל, אך נאבק גם עם עצמוֹ, נאבק עם השפלוּת, עם הכּפירה, נאבק גם עם האמוּנה הקלה, הנוֹחה והפּסיבית, נחלת שלוּמי אמוּני ציוֹן שמסביבוֹ. אלה אשר גם בּשעה שאנוּ “מְדַדִּים אֱלֵי קֶבֶר” הם מַשלים נפשם “בִּתְרוּעַת תְּחִיָּה עַל שְׂפָתַיִם”. את “שִׁיר הַתְּחִיָּה וַחֲזוֹן הַיְשׁוּעָה” הוּא רוֹאה עכשיו כְקוּרי־עכּביש, כּמַשׂא שוא ותרמית אזנים, ואת פּטישוֹ, “פַּטִּישׁ הַבַּרְזֶל, אֲשֶׁר נִשְׁבַּר מֵרֹב דְּפוֹק עַל לִבּוֹת אֶבֶן לִבְלִי הוֹעִיל”, הוּא אוֹמר לכַתת למַעדר, למען כּרוֹת קבר, ואת נביא האחרית הוּא משבּיע: “וְאִם יֵשׁ עִמְּךָ דָּבָר – אֱמוֹר! וִיהִי מַר כַּמָּוֶת, וִיהִי הוּא הוּא הַמָּוֶת – אֱמוֹר!”

אי אפשר כּלל לתאר את הוֹפעת אנשי העליה השניה, את התקוֹממוּתם נגד הציוֹנוּת השוֹקעת, את שחרוּרם הרוּחני מהבּעל־בּיתיוּת החיבּת־ציוֹנית, את כּוֹחם לעמוֹד על נפשם בּפני נחשוֹלי המהפּכה הרוּסית, אילמלא היה להם (יחד עם י. ח. בּרנר הנאבק אתם בּמערכה) משוֹרר, מוֹכיח, חוֹזה־שחוֹרוֹת, שאינוֹ משאיר שוּם סדק לבריחה וּמצווה על המפלט האחד: נאמנוּת. “כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם, וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי”. “נִיצוֹץ קַדְמוֹן אֶחָד עוֹד בַּלֵּב קוֹדֵחַ – יַעַל עַד לֹא דָעַךְ, יָשׁוּב יִתְלַקֵּחַ. שְׁאֵרִית גְּבוּרָה קִרְבִּי שָׁבָה הִתְפֶּעָמָה – תִּשְׁקַע נָא וְתָסוּף כֻּלָּהּ בַּמִּלְחָמָה”.

הוּא מיָאש לבּוֹ גם מן התוֹכחה. “לֹא מָצָא תַּחְתָּיו סְדָן פַּטִּישִׁי, קַרְדֻּמִּי בָּא בְּעֵץ רִקָּבוֹן”. וּמתוֹך גבוּרה אחרוֹנה שׁבּיאוּשׁ, מתוֹך חרדה לגחלת האחרוֹנה שלא תכבּה, מתוֹך אחריוּת לירוּשה שאין לה בּעלים ואין לה תוֹבע, הוּא עוֹקר את עצמוֹ בּקשיוּת־עוֹרף מן השירה וּמן התוֹכחה ושוֹקע כּוּלוֹ בּמלאכת־הבּניה. המשוֹרר נעשׂה חוֹטב־עצים, איש־קרדוֹם, בּוֹנה ואַדריכל. אין עבוֹדה אשר יבוּז לה. ואין מלאכה שחוֹרה אשר לא תיהפך בּאצבּעוֹתיו למעשׂה־אמן. הוּא חוֹצב בּמכרוֹת הלשוֹן, הוּא חוֹפר “בּקברוֹת עם וּבחרבוֹת־רוּח” וּמערם אבנים לבנין, והוּא גם נוֹטה קו וּמניח נדבּכים.

תפקיד מיוּחד נתיחד לוֹ לבּיאליק בּחיי הלשוֹן העברית בּתקוּפתנוּ, זוֹ העוֹמדת בּמזל מיוּחד, שאין דוֹמה לוֹ: עם כּרוּת־לשוֹן, המטיל על עצמוֹ את כּל מאמצי הבּנין, מצוּוה גם להחזיר לעצמוֹ את לשוֹנוֹ הכּרוּתה מפּיו, לרפּא את גזרי לשוֹנוֹ. בּשעה זוֹ עוֹמדת לנוּ כּצר לא רק הכּפירה הלאוּמית, הטמיעה השלמה והחלקית, הבּוּרוּת הלאוּמית שהפכה לאידיאוֹלוֹגיה לוֹחמת נגד העברית. נשקפת סכּנה גם מצד מחַיי הלשוֹן. לפתחנוּ אוֹרבת החרפּה של לשוֹן מגוּמגמת, של ז’רגוֹן עברי מחוּסר־שרשים וּנטוּל־חיוּת. נדרשים מאמצי שנוֹת פּעוּלה וחינוּך, נדרש מחנה יוֹצרים בּעלי חוּשים וּבעלי טעם, כּדי ליטוֹל מן הדיבּוּר העברי את גלמיוּתוֹ. וּבּיאליק היה האיש אשר עמד בּמערכה זוֹ. אזנוֹ בּחנה מלים. הוּא ידע מה לקרב וּמה לרחק. השליטה בּאוֹצרוֹת הלשוֹן, עם כּשרוֹן היוֹצר, עם הטעם הבּוֹחן חָברוּ בּוֹ יחד. הוּא ידע לגרש מאוֹת מלים, חסרוֹת־טעם. הוּא ידע להכניס חידוּשים, העשׂוּיים להיוֹת מוּבלעים מיד בּתוֹך הלשוֹן, מבּלי שירגישוּ בּחידוּשם. הוּא ידע לאסוֹף מלים עזוּבוֹת וּשכוּחוֹת ולמצוֹא להן זכוּת אבוֹת ודוֹרוֹת. הוּא ידע לסמוֹך ידוֹ על חידוּשים של אחרים. כּל עוֹד חי בּיאליק ידענוּ כּי יש על מי לסמוֹך, כּי יש אתנוּ פּוֹסק אחרוֹן בּעניני לשוֹן. העבוֹדה לא שלמה עדיין. עוֹד דוֹר ודוֹרוֹת יהיוּ זקוּקים לה.

היצירה השירית והלשוֹנית אינה ממַצה את ערכּוֹ של בּיאליק בּשבילנוּ. הוּא הקיף את כּל הוָיתנוּ התרבּוּתית. בּפטישוֹ הכּבד רקע אוֹתה וחישל אוֹתה כּאשר לא עשׂה אדם כּמה דוֹרוֹת לפניו. פּעוּלתוֹ זוֹ קוּצצה בּאמצע, וגם חשבּוֹננוּ אִתה טרם סוּכּם. יש רוֹאים בּבּיאליק את נוֹשׂא השמרנוּת התרבּוּתית, יש רוֹצים לראוֹת בּוֹ את הכּוֹח הגדוֹל העוֹמד לימין המסרתיוּת כּנגד הכּוֹחוֹת המחַדשים והמתפּרצים. לדידי אין כּאן אלא טעוּת אוֹ חוֹסר יכוֹלת לראוֹת מה היתה שליחוּתוֹ של בּיאליק.

מה פּירוּש הקריאה להלכה ולאגדה בּפי בּיאליק? האם כּוָנה לשמירת הסטאטוּס קבוֹ בּחיינוּ? האם קריאה חזרה אל ה“שוּלחן ערוּך”? האם קבּלת עוֹל הרבּנוּת? האם ערפל רוֹמַנטי? האם אידיאַליזציה של העבר?

והלא בּיאליק עצמוֹ נאבק עם שלטוֹן העבר, נאבק עם ההשלמה שבּמסוֹרת. מי עוֹד כּמוֹהוּ בּכל סוֹפרי ישׂראל העיז לראוֹת את כּנף ימינה השבוּרה של השכינה, ואת אלוֹהי ישׂראל יוֹרד מנכסיו? אמנם, גם בּהרעישוֹ את הסִפּים של הבּטחוֹן המסרתי והקוֹפא וגם בּדבּרוֹ משפּטים עם אלוֹהי ישׂראל – יעשׂה זאת לא כּעבד המתפּרץ מפּני אדוֹניו, לא בּקוֹל תרוּעת הקלה ואף לא כּבעל־חשבּוֹן המעביר ספוֹג על הרשוּם בּגיר למען עבוֹר על נקלה לחשבּוֹן אחר, אלא כּיתוֹם־עוֹלם אשר אין יתמוּתוֹ משתכּחת מן הלב.

בּיאליק אין לפניו לא שכחה ולא כַּחש. את הכּחש הוּא ממית בּעוֹדוֹ על השׂפתים. וּבהערצה העצמית הלאוּמית, המתפּנקת וּמַשלה את נפשה, אינוֹ יכוֹל להיאָחז לשעה ארוּכּה.

בּעצם פּעוּלתוֹ הספרוּתית הכּינוּסית, לאחר כּיבּוּשוֹ הגדוֹל בּ“ספר האגדה”, הוּא עוֹמד “לפני ארוֹן הספרים” וּמקשה לשאוֹל ולקבּוֹל:

נִתְאַלְמְנוּ דַפֵּיכֶם

וְכָל אוֹת וָאוֹת לְנַפְשָׁהּ הִיא יְתוֹמָה –

הַעֵינִי כָהֲתָה אִם אָזְנִי כָבְדָה?

אוֹ אַתֶּם רָקָב אַתֶּם, מֵתֵי עוֹלָם,

וְשָׂרִיד אֵין לָכֶם עוֹד בְּאֶרֶץ חַיִּים,

וַאֲנִי לַשָּׁוְא, כַּגַּנָּב בַּמַּחְתֶּרֶת,

בְּלִי נֵר וּפַנָּס עִם הָאֵת גִּשַּׁשְׁתִּי

בְּתוֹךְ מְחִלּוֹת עָפָר וּבְמַחֲשַׁכִּים

וָאֶחְפּוֹר יוֹם וָלַיְלָה אֶת קִבְרֵיכֶם

חָפוֹר וְהָלוֹךְ לְבַקֵּשׁ שְׂפוּנֵי חַיִּים.

כּי לא רוֹמַנטיקה לאוּמית ולא אידיאַליזציה של העבר ולא בּריחה אל תחוּמי מסתוֹרין בּיקש בּיאליק אלא – שׂפוּני חיים.

בּיאליק, ספיח יערוֹת ווֹהלין, יליד בּית החסידוּת, היה חניך ווֹלוֹז’ין, מוֹרשת הגאוֹן מוילנה², איש־הנגלה. לא איש־מסתוֹרין, ולא מבקש מפלט בּמה שלמעלה מן הטבע וּמן העם. אך הנגלה הזה לא היה מוּנח על פּני השטח העליוֹן, לא היה נגלה שׂכלי בּלבד. איש־המראוֹת ואיש החוּשים שבּוֹ הפרה והעמיק את הנגלה. הוּא ראה לממשוּת החבוּיה, לשרשים. כּי איש־השרשים היה בּיאליק, מאין כּמוֹהוּ בּדוֹרנוּ. הוּא נבהל ונזדעזע משהרגיש בּדבר שגזענוּ חדל לינוֹק משרשיו. הוּא נחרד משראה את רכוּשנוּ התרבּוּתי – לשוֹני, ספרוּתי, היסטוֹרי, מחשבתי – נפוֹץ לכל רוּח אוֹ מתכּסה תלי־תלים של אַשפּה ואוֹבד לנוּ עוֹלמית.

בּיאליק היה בּרוּך־זכּרוֹן. זכרוֹן דוֹרוֹת רבּים חי בּוֹ. הוּא חש וידע כּי אין אוּמה בּלי זכּרוֹן, וכי בּעוֹמק הזכּרוֹן של האוּמה – חָסנה. והוּא רוֹאה בּמוֹ עיניו כּיצד עם ישׂראל נעשׂה חוֹלה בּמחלת השכחה, כּיצד הוּא נעשׂה נטוּל זכּרוֹן. מי שהציץ לפנַי ולפנים של חיי ישׂראל בּמאה האחרוֹנה יכוֹל היה לראוֹת דוּגמה מחרידה כּיצד עם עתיק־יוֹמין מאַבּד את זכרוֹנוֹ. וזהוּ הפּחד אשר תקף את בּיאליק: “מִפְּנֵי הַתֹּהוּ וּמִפְּנֵי כַּף הַקֶּלַע יָגֹרְתִּי”.

אימה זוֹ של איש השרשים היא שגברה גם על מרי־היאוּש וגם על יתוֹם־עוֹלם והיא שכּפתה על המשוֹרר: “עת לעשׂוֹת!” ועשׂתה אוֹתוֹ לאיש־פּעלים וּלמניח התרבּוּת העברית בּימינוּ.

בּיאליק חתר בּכל כּוֹחוֹ אל ה“כּינוּס”. מוּשׂג זה, שחידש הוּא לנוּ לאחר דוֹרוֹת רבּים, מה משמעוֹ? כּלוּם זה בּלבד, לערוֹם לערימה אחת פּזוּרי כּתבים עתיקים? זהוּ סילוּף המוּשׂג, בּשוֹגג אוֹ בּמזיד. כּינוּס משמעוֹ גם הצלה מכּלָיה, גם חשׂיפה מגניזה, גם בּרירה וּבחירה וּגניזה, גם סידוּר. ואין סידוּר אלא בּטעם הזמן. שעוֹת מיוּחדוֹת בּחיי העם וכוֹחוֹת אישיים מיוּחדים – יחידים אוֹ קיבּוּציים – נתנוּ לנוּ את מפעלי הכּינוּס הגדוֹלים בּספרוּתנוּ. הם הם הדיקטטוֹרים הגדוֹלים בּחיי הרוּח של ישׂראל. בּא בּיאליק וראה את תקוּפתנוּ בּמצוּקתה הרוּחנית, וראה נכסי תרבּוּת בּני אלפי שנים נדוֹנים לשמד ולכלָיה, והטיל על הדוֹר את תפקיד ההצלה, והוּא עצמוֹ לא חיכּה לאַקַדֶמיוֹת וּלקוֹנגרסים וּלחברוֹת לאוּמיוֹת וּמדעיוֹת ושיקע את עצמוֹ בּמלאכה זוֹ – חוֹצב וחוֹפר, מפקח את הגל, בּוֹחן וצוֹרף, מקָרב וּמרַחק, מסדר ויוֹצק מטבּעוֹת חדשים.

מכּל תכניוֹת הכּינוּס לא השלים בּיאליק אלא – בּעבוֹדה משוּתפת עם רבניצקי – את ספר־האגדה. ועל פּי זה בּלבד יש בּידינוּ לדוּן על מה שהכּינוּס עתיד לתת. בּיאליק נתן אוֹתוֹ לא לחכמים וּלחוֹקרי קדמוֹניוֹת, כּי אם לכל אדם מישׂראל. אפילוּ לתינוֹקוֹת של בּית רבּן. הוּא עשׂה את האגדה בּשביל הדוֹרוֹת הבּאים חלק אוֹרגני של השׂכּלה עברית עממית.

בּיאליק תבע את הכּינוּס המַקיף בּכל ענפי הספרוּת העברית הקדוּמה והמאוּחרת. ושוּב שיקע את עצמוֹ בּשירה הספרדית, שאוֹתה הרבּוּ לפאר וּלרוֹמם וּמיעטוּ לדעת. וגם בּזה לא התכּוון בּיאליק, כּאשר עשׂוּ חכמי ישׂראל לפניו, לחוֹקרים מוּעטים בּלבד, אלא להמוֹן בּית ישׂראל. הוּא טרח וקיוה לעשׂוֹת את השירה הספרדית לנחלת־העם, למקוֹר מַפרה את היצירה העברית החדשה.

מי שסבוּר כּי כּל מַעיניו של בּיאליק לא היוּ נתוּנים אלא ליצירה הקדוּמה – אינוֹ אלא טוֹעה. די להזכּיר את יחסוֹ לשירה העממית בּאידיש. בּשעה שמוֹרוֹ ורבּוֹ זילזל בּה ותמה על כּך שנמצאוּ לה גוֹאלים וּמאַספים, היה בּיאליק מחבּב וּמוֹקיר אוֹתה וּמַאזין לסוֹד שׂיחה. גדוֹל השירה העברית ראה צוֹרך לנטוֹע בּמוֹ ידיו את השירה העממית בּגַננוּ. הוּא חרד להצלת כּל דבר־ערך הטמוּן בּתוֹך הדיאַלקטים השוֹנים של עמנוּ: אידיש, שפַּניוֹלית וכיוֹצא בּאלה.

בּזכרוֹנם של עמי התרבּוּת שמוּר זכרם של מיטיבי האנוֹשוּת, משׂכּילי הרבּים, אשר פּתחוּ נתיבוֹת חדשוֹת להשׂכּלת העם ואשר עשׂוּ את קניני המדע והתרבּוּת לנחלת המוֹנים. גם בּקוֹרוֹתינוּ שמוּר זכרוֹ של יהוֹשע בּן גַמלא, אשר לוֹ מיחסים את יצירת בּית־הספר העממי שלנוּ לפני אַלפּיִם שנה. עכשיו מקוּבּל לראוֹת את יהוּדי ליטא כּנוֹשאי התוֹרה והלימוּד. אבל יש אוֹמרים, כּי ליטא היתה כּמדבּר רוּחני, ולימוּדה התנהל בּדרכים עקלקלוֹת, עד שבּא הגאוֹן מוילנה ויצר את שיטת הלימוּד הוילנאית־ווֹלוֹז’ינית. מעין זה עשׂה בּשבילנוּ וּבשביל הדוֹרוֹת הבּאים הוּא פּתח נתיבוֹת חדשוֹת להשׂכּלת העם.

עכשיו אנוּ עוֹמדים בּארץ בּתקוּפה של בּניה ראשוֹנית. אין אנוּ עוֹסקים אלא בּצבירת זיפזיף וסיד וּבהקמת שלדי בּנין. אין לבּנוּ נתוּן עוֹד לריהוּט הבּית, לסידוּרוֹ הפּנימי. אדיר מאמצינוּ שהשלד יהיה איתן ורחב, שיוּכל לקלוֹט את הבּאים לתוֹכוֹ. אנוּ עצמנוּ עוֹד איננוּ יוֹדעים להרחיב את דעתנוּ בּתוֹך הבּית. מימי שבי בּבל לא ידענוּ תפקיד בּנין כּזה. עוֹד אין לנוּ פּנאי לחיים רוּחניים עמוּקים. הדבר היחידי שמַצדיק את חיי דוֹרנוּ, שנוֹתן להם טעם, שמַנחיל להם ערך קיים הוּא מאמץ הבּניה עצמוֹ. מחוּץ לזה אנוּ דלים ורשים כּשתילים שלא נקלטוּ עוֹד כּהלכה. סכּנת חיי עֵרב־רב אוֹרבת לנוּ בּכל פּינה. אין לבּנוּ נתוּן אלא ליצירת צרכים ראשוֹניים. כּשם שכּוֹבשי החוֹלוֹת אינם פּוֹתחים בּנטיעת כּרמים וּפרדסים אלא בּמיני עשׂבים שתפקידם למנוֹע את נדידת החוֹלוֹת, להפוֹך את החוֹל לקרקע, כּכה גם אנוּ אין אנוּ נתוּנים אלא לעבוֹדה, ללשוֹן, להתחלוֹת ראשוֹנוֹת של חיי חברה ותרבּוּת.

אבל עוֹד נצפּנוּ לנוּ ימים. עוֹד יֵשבוּ יהוּדים רבּים־רבּים בּארץ וּמכאוֹבינוּ התרבּוּתיים לא יתנוּ להם דמי. וּמה שנדוֹן בּימינוּ בּזלזוּל, אם מעבוֹדה קשה ואם מקהוּת־רוּח, עוֹד יהפוֹך לבּאים אחרינוּ למצוּקת־נפש גדוֹלה.

וּכמוֹ שאנוּ מתחבּטים עכשיו בּשאלוֹת העבוֹדה העברית – שאלת השאלוֹת של קיוּמנוּ בּארץ – כּכה נתחבּט בּימים הבּאים בּשאלוֹת גוֹרלנוּ התרבּוּתי.

והיתה זוֹ מתנת־חסד גדוֹלה מיד הגוֹרל, שדוֹר זה העוֹשׂה בּחוֹמר וּבלבנים, ניתן לוֹ ענק־רוּח, הרוֹאה את הדברים לא רק לשעתם, לא לדוֹר בּלבד, אלא לדוֹרוֹת רבּים, דוֹרוֹת לאחוֹר ודוֹרוֹת לפנים.

הוּא חי את ההוֹוה, על סתירוֹתיו וּשבריו, אך הוּא ראה את ההוֹוה ואת דרכיו ואת מוּמיו מתוֹך הפֶּרספֶּקטיבה של חיי דוֹרוֹת. אנחנוּ העוֹשׂים בּמלאכת יוֹם־יוֹם, העוֹשׂים בּאמוּנה, מבּלי לראוֹת את קשרי הדברים, את שרשיהם ואת שלוּחוֹתיהם, נמשלנוּ לילדים־ציירים. הם קוֹלטים את דמוּת העצמים ואת צבעיהם, אך טרם עמדוּ על סוֹד הפּרספּקטיבה. סוֹד זה נפתח לפני בּיאליק, הוּא חי את הפּרספּקטיבה, הוּא שאף את אוירה.

נזכּר אני בּרגע זה בּהוֹפעה פּוּמבּית אחת, כּששמעתי לראשוֹנה את בּיאליק מדבּר על העבוֹדה העברית ועל המפעל החלוּצי.

כּמה אנוּ שרוּיים בּצער, על שאין בּנוּ הכּוֹח להראוֹת לעם את מפעלנוּ בּכל שיעוּר קוֹמתוֹ, לגלוֹת לעין כּל את מקוֹמוֹ בּחיי העם, את ערכּוֹ לעם. יוֹדעים אנוּ וּמאמינים כּי המעשׂה הזה אשר לוֹ אנוּ עוֹבדים בּכל כּוֹחנוּ, הנהוּ בּר חשיבוּת עצוּמה, מכריעה, בּחיי עמנוּ וּבגוֹרלוֹ. וּמדוּע לא נמצא בּנוּ הכּוֹח להציג את המפעל, ליצג אוֹתוֹ, בּכל הכּוֹח והגוֹדל הראוּי לוֹ?

יש בּזה מן ההפסד האָיוֹם, וגם מן העלבּוֹן הצוֹרב לדוֹר החלוּצי. וכל מידוֹת שאר־הרוּח שניתנוּ לנוּ, והתגלוּתם של י. ח. בּרנר וא. ד. גוֹרדוֹן בּקרבּנוּ, אין בּהם כּדי לכַפּר על העלבּוֹן הזה, לא היה בּכל אלה כּדי להוֹציא את המעשׂה החלוּצי מקרן־זוית וּלגלוֹתוֹ כּנקוּדת־הבּעירה של ההיסטוֹריה העברית החדשה.

כּל מסירוּת הנפש של הפּוֹעל והשוֹמר העברי, כּל כּוֹחוֹת הגוּף והרוּח ששוּקעוּ בּבנין העבוֹדה העברית, כּל הניצוֹצוֹת שנתלקחוּ בּנוּ – כּל אלה לא הספּיקוּ לנוּ כּדי בּיטוּי הוֹלם. תנוּעתנוּ אין בּרה כּתוֹכה. לא זכינוּ.

והנה עלה בּיאליק בּקוֹנגרס בּקארלסבּאד³, בּשעת נעילה, לדבּר. הוּא אך זה בּא מרוּסיה. לא ראה עדיין מאוּמה מן הנעשׂה בּארץ, לא הכּיר כּמעט את אנשינוּ. והוּא נשׂא את דברוֹ. וּדברוֹ היה על הפּוֹעל בּארץ. איני זוֹכר את פּרטי הדברים. איני יוֹדע, אם נרשמוּ הדברים. אחת זוֹכר אני: בּפיו קיבּל דברנוּ את הוֹראתוֹ הנכוֹנה. מפּיו דיבּרה ההיסטוֹריה.

איני זוֹכר מַעמד דוֹמה לזה בּשוּם קוֹנגרס ציוֹני.

ורק הוּא היה יכוֹל כּכה לדבּר, מפּני שהוּא נוֹשׂא בּקרבּוֹ את שלשלת דוֹרוֹתינוּ. שירתוֹ הקיפה דוֹרוֹת מ“מתי־מדבּר” ועד “בּנוֹת שפיה”. מי שהכּיר את בּיאליק שבּעל־פּה, את הלַבּה הרוֹתחת הזאת המשתפּכת בּראש־חוּצוֹת, היה חש לפרקים כּי בּיאליק חי לא רק את הדוֹרוֹת ההיסטוֹריים, הוּא נוֹשׂא בּלבּוֹ גם את האדם הקדמוֹן, ואוּלי יוֹתר מזה: הוּא חי את היקוּם בּגלגוּליו.

ועם זה נטה את שכמוֹ לכל אשר מסביב. כּל השפלוּת והטפּשוּת והפּסלנוּת שמסביב פּגעוּ בּוֹ וּמחָצוּהוּ. הוּא לא הסתתר מהם בּחביוֹן השירה.

דוֹרנוּ אנוּ, שבּתוֹכוֹ צמח בּיאליק, ידע ולא ידע מהי הזכוּת הזאת שניתנה לוֹ. הוּא קיבּל ממנוּ הרבּה, אך לא קיבּל מה שבּיאליק יכוֹל היה לתת. לא חסנוּ עליו, גזלנוּ ממנוּ כּמה שנוֹת חיים, הטרדנוּ אוֹתוֹ בּקטנוֹת, לא ציידנוּ אוֹתוֹ בּמכשירי עבוֹדה, לכל היוֹתר היוּ נוֹתנים בּידוֹ תרמיל שילך ויחזוֹר על הפּתחים וידבּר על לבּוֹת נדיבים על מנת לאַפשר את הגשמת תכניוֹתיו…

אני מאמין, שהדוֹרוֹת הבּאים יקבּלוּ מבּיאליק יוֹתר ממה שקיבּלנוּ אנחנוּ. אחרינוּ יבוֹאוּ דוֹרוֹת, אשר לא יֵדעוּ גלוּת מרה ודלוּת שחוֹרה, והם ידעוּ להשתמש בּירוּשה הגדוֹלה של חיי בּיאליק, אשר נקפּדוּ בּלא עת. אך הם גם לא ידעוּ מה חיסר אוֹתם בּיאליק בּהיעדרוֹ.

אנחנוּ, החיים בּדוֹרוֹ של בּיאליק, שקיבּלנוּ את היוֹתוֹ של בּיאליק כּדבר “המגיע” לנוּ, אנחנוּ שקיבּלנוּ את הנס ההיסטוֹרי הגדוֹל ששמוֹ בּיאליק – בּדוֹמה לנס הרצל – כּמשהוּ שבּדרך הטבע, אנוּ נרגיש עכשיו בּכל אשר נפנה, מה חסרנוּ, מה נתרוֹששנוּ. יוֹדעים אנוּ ששוּם סימני זקנה לא חלוּ בּרוּחוֹ של בּיאליק. יוֹדעים אנוּ שנגזלוּ עשׂרוֹת שנוֹת חיים ויצירה, שאוּלי היוּ משַנוֹת את פּני תרבּוּתנוּ.

עכשיו אין לנוּ אלא להכּיר ולדעת מה חסרנוּ, וּלהכּיר טוֹבה על הנס הגדוֹל, נס בּיאליק, שנזדווג לדוֹרנוּ.

עם הנוער

מאת

ברל כצנלסון

---

הסתדרוּת העוֹבדים

מאת

ברל כצנלסון

(בכינוּס הנוֹער העוֹבד, חנוּכה תרצ"ג)

איני יוֹדע אם יש בּיניכם ילדים רבּים שלמדו בּ“חדר” וזוֹכרים כּי את התוֹרה היוּ מַמשילים לים: “ים התלמוּד”, “תורה עמוּקה כּים”. היוּ רוֹאים אוֹתה כּים הגדוֹל, כּאוֹקינוֹס. כּן גם הסתדרוּת העוֹבדים. היא לא רק אוֹתוֹ הבּית אוֹ המוֹסד שאליו אתם פּוֹנים בּדבר עבוֹדה אוֹ בּענין של ניצוּל. היא – כּל מה שנעשׂה סביבכם, כּל מה שאתם עוֹשׂים ויוֹצרים וּמה שמחכּה לכם בּעתיד. גם הצריף הזה שהתאספנוּ בּוֹ, גם העתוֹן שלכם “בּמַעלה”, גם הקבוּצה בּנַעַן, גם המשמרוֹת, החינוּך וּבית־הספר לילדי העוֹבדים, הספרוּת החדשה שלנוּ, כּיבּוּש הקרקע ויצירת משק חדש, השׂמחה והצער, המלחמוֹת והנצחוֹנוֹת – כּל אלה קרוּיים בּשם קצר: ההסתדרוּת.

כּיצד חיה ההסתדרוּת הזאת, כּיצד היא קמה, וּמהי הרוּח המחַיה אוֹתה? היא גוּף חי, צוֹמח, מלא תנוּעה, ההוֹלך וּמשתנה, לוֹבש לבוּש חדש וצוּרה חדשה. בּרצוֹני לשׂוֹחח על יסוֹד היצירה של ההסתדרוּת העוֹבדים, על הנשמה שלה.

בּזמננוּ אפשר שאיש אשר לא למד כּמעט קרוֹא וּכתוֹב ולימוּדי־טבע – יוֹשב על יד ההגה של האוֹטוֹ ונוֹהג בּוֹ. ארוּכּה הדרך עד שהמציאוּ אנשים את האוֹטוֹ, ועתה בּא ילד קטן ויוֹשב בּתוֹכוֹ ונוֹסע. אוּלם אם הוּא עצמו לא למד את המיכניקה, את הכּוֹחוֹת המניעים, הריהוּ משוּל לאוֹתוֹ אדם קדמוֹן, שלא למד ולא ידע את הרֶכֶב הזה. פּתגם קדמוֹני אוֹמר: “כּמה יגיעוֹת יגע אדם הראשוֹן עד שאכל את הפּת הראשוֹנה”. עדר, ניכּש, זרע, קצר, דש, טחן, לַש, אָפה – עד שזכה לאכוֹל פּת אחת; ולא דוֹר אחד טרח, אלא דוֹרוֹת הרבּה – ואַתה בּא וּמוֹצא את הפּת לפניך. אוֹתוֹ משל חַל גם על ההסתדרות. הילד רוֹאה את הצריף הזה ואינוֹ יוֹדע שהיה זמן והצריף לא היה. אין הוּא מרגיש עצמוֹ עדיין שוּתף לדבר. החינוּך ההסתדרוּתי צריך להקנוֹת לנער את ההכּרה כּי הוּא שוּתף לאחרים, לעמל־אנוֹש שאינוֹ פּוֹסק, וכל אחד חייב לשתף עצמוֹ בּמפעל. ראיתם את הבּחירוֹת שהתקיימו לפני ימים אחדים; ¹ 22 אלף איש הלכוּ לקלפי וּבחרוּ את נבחריהם; ואוּלי לא כוּלם הרגישוּ מהוּ הדבר שהם עוֹשים בּבּחירוֹת. בּזה הם בּוֹנים בּנין אנוֹשי גדוֹל – חברה גדוֹלה, בּרית־אחים בּדרך החיים, בּיסוּרי העמל והסבל. ואם הבּרית איננה שלמה עדיין הרי זו רק התחלה. עם גידוּלה של ההסתדרוּת היא הוֹלכת וּמגבּירה את הכּוח ואת התוֹכן שלה. הבּרית הזאת – הסתדרוּת העוֹבדים – קיימת שתים־עשׂרה שנה, והריהי כּנער שלא הגיע עדיין ל“בר־מצוה”; אוּלם ההסתדרוּת החלה כּמעט בּפּוֹעל הראשוֹן שעלה לארץ לפני 27–28 שנים. ההסתדרוּת על מוֹסדוֹתיה הגדוֹלים, המוֹעצוֹת, בּנק הפּוֹעלים, המשׂרד הקבּלני, הפּעוּלה ההתישבוּתית, הקבוּצוֹת, “יכין”, “ניר”, וכוּ', המאַחדים יחד את כּל הציבּוּר – בּצוּרתה זוֹ הוּקמה לפני שתים־עשׂרה שנה, אבל הכּוֹחוֹת אשר הקימוּ אוֹתה, שהכינוּ לה חמרי בּנין, פּעלו גם קוֹדם לכן. אחרי שתנוּעת בּיל"וּ נצטמצמה ורבּים נתיאשו ממנה קמה המשמרת השניה, העליה השניה, ונשׂאה את הרעיוֹנו­ת העיקריים, את הרצוֹן הכּבּיר, שהביא לידי הקמת ההסתדרוּת.

מהוּ הרצוֹן הזה שחי וּפעל לפני חמישים שנה ונתחדש אצל יוֹרשיהם של בּיל"וּ, אצל בּניהם בּרוּח, אנשי העליה השניה – “הפּועל הצעיר” “פוֹעלי־ציוֹן” – ואצל ההסתדרוּת החקלאית, שקמה לפני 22 שנה וּממנה נתפתחה ההסתדרוּת הכּללית? הייתי חפץ שכּל אחד מכּם לא רק יחזוֹר על התשוּבה לשאלה הזאת בעל־פּה, כּילד משנן את שיעוּרוֹ – אלא שאתם תשאלו את עצמכם: מהוּ הכּוֹח שהביא אתכם וּמקשר אתכם להסתדרות? ותמצאוּ מתוֹך המלים השוֹנוֹת, מתוֹך כּל ההגדרוֹת והסיסמאוֹת, אוֹתה הנקוּדה העיקרית. לא פּעם, לפי הצוֹרך של הרגע, אנוּ משתמשים בּבּיטוּי המתאים לאוֹתוֹ רגע. וּברגע אחר – בּמלה אחרת. אוּלם בּמלים האלה יש רצוֹן ותוֹכן אחד. אתמוֹל, בּאסיפה שלכם, היוּ שני דגלים: אדוֹם וכחוֹל־לבן. מה פּירוּש הדגלים הללוּ? הילד יאמר: דגל המעמד – האדוֹם; דגל השחרוּר הלאוּמי – הכּחוֹל־לבן. כּאילוּ שני פּרצוּפים: פרצוּף אחד של מעמד, ואחד – של העם. ויש אנשים שחוֹשבים כּאילוּ התנוּעה שלנוּ מוּרכּבת מטלאים, שאפשר להפריד בּיניהם. יש אוֹמרים: קוֹדם כּל נביא את היהוּדים לארץ־ישראל, אחר־כּך נדאג לפּוֹעל. ויש נוֹער שנפגש בּניצוּל בּבית־המלאכה ורוֹאה את העוֹלם רק בּלבוּש זה של מנַצלים וּמנוּצלים; הללו אוֹמרים: למה לנוּ הדאגה הזאת? ידאגוּ אחרים לעם, אוּלי גם בּלי הדאגה שלנוּ תבוֹא הגאוּלה לעמנוּ. ויש אומרים: דאגת הפּרט עיקר; כּי ישנם יסוּרים בּכל חֶברה, מחלוֹת, מות, צער, יאוּש – בּין שאדם שייך למעמד הפּוֹעלים, בּין שהוּא שייך למעמד אחר; אוּלי אתיחד בּשאלת הפּרט ועניניו. אפשר להרחיב את החוּגים והסוּגים האלה.

הלָך־מחשבה זה, המפריד את החברה ורוֹאה אוֹתה אברים אברים שאינם מתאחדים – פּעם יֵרָאה האדם רק כּפוֹעל, פּעם רק כּבן לעמוֹ, פעם כיחיד – הלָך־מחשבה זה משגה הוּא, סכּנה גדוֹלה בּו.

הדבר המציין בּאוֹפן מיוּחד את התנוּעה שלנוּ על כּל גילוּייה הוּא – שהיא מאַחדת את כּל הצרכים הללו: שאין היא דוֹאגת רק לצד אחד, למטרה מצוּמצמת. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישראל יש לה רצוֹן אחד: גאוּלה. אבל אין זוֹ גאוּלה חלקית של מעמד, עם, פּרט, אלא זאת היא הגאוּלה השלמה, גאוּלת האדם כוּלוֹ לכל היקפוֹ – בּחייו הפּרטיים, בּעבודה, בּבית־הספר, בּקשר עם עמוֹ ועם עמים אחרים.

תנוּעת־הפּוֹעלים היהוּדית בּגוֹלה, שבּחלקה הגדוֹל היא אנטי־ציוֹנית, בּאה לפני 35 שנים אל הפּוֹעל היהוּדי, החי בּדלות ורעב, ואמרה לוֹ: השתחרר, התאַרגן. לימדה אוֹתוֹ כיצד מקצרים יוֹם־העבוֹדה, כּיצד נלחמים לתנאי־עבוֹדה יוֹתר טוֹבים. אוּלם יוֹתר מזה לא לימדה אוֹתוֹ. היא לא הבינה כּי מצב הפּוֹעל היהודי רע, לא רק בּאשר מצב כּל פּוֹעל רע, אלא משוּם שהפּוֹעל היהוּדי נמצא גם בּגלוּת; וּפירוּשה של גָלוּת הוּא גם פרעוֹת וּרדיפוֹת, שלטוֹן זר בּך וּבחייך, חיי־כּלכּלה בּלתי־בּריאים, חוֹסר קרקע, מיעוּט תעשׂיה, הרבּה פּרנסוֹת־רוּח. בּמשך דוֹרוֹת היה העם היהוּדי מוּרחק מהאדמה וּממלאכוֹת שוֹנוֹת והוּכרח להצטמצם בּמלאכוֹת מעטוֹת. וכשבּאים ואוֹמרים לו: התאַרגן, עשׂה שביתה – עדיין לא אמרוּ לוֹ הכּל. כּי הוּא חסר קרקע מתחת לרגליו, אשר כּל רוּח מצוּיה וּבלתי־מצוּיה לא תוּכל לגרשוֹ ממנה. בּאוּ אחרים אל הנוֹער היהוּדי ואמרוּ לוֹ: חדל לך מבּיתך וּממשפחתך, היֵה אדם חפשי, בּלתי־תלוּי. מה לך וּלדאגוֹת האוּמה ולשאלוֹת המעמד? אתה נוֹער צעיר, משׂכּיל, חשוֹב יוֹתר על עצמך והשׂכּלתך. גם אלה לא נתנוּ לנוֹער מוֹצא. כּי מצב הנוֹער וסבל הנוֹער קשוּרים בּסבל העם. מה יעשׂה הנוֹער בּגוֹלה, אשר אין לפניו עבוֹדה, שיגאל את עצמוֹ ואת עמוֹ? זהוּ הסוֹד של תנוּעתנוּ, שקשרה את כּל הדברים האלה יחד קשר בּל ינָתק. יש צוֹרך שכּל אחד המחפּשׂ את שחרוּרוֹ ימצא את הדרך לשחרוּר עמוֹ וּלשחרוּר האנוֹשוֹת.

בּאיזוֹ דרך חיפּשׂה תנוּעתנוּ את המוֹצא לגאוּלה השלמה: לפּרט ולכּלל, לילד, לבּוֹגר, לאשה? לפניה היתה תנוּעת הפּוֹעלים בּעולם, והיתה התנוּעה הציוֹנית. היא ראתה לפניה הרבּה דרכים. היא היתה צריכה אוֹ לבחוֹר דרך, אוֹ לחדש דרך, אוֹ לצרף מכּל הדרכים דרך אחת.

כּשראתה תנוּעתנו את ארגוּן הפּוֹעלים בּרוּסיה אוֹ בּאמריקה, האיגוּד המקצוֹעי והמלחמה הפּוֹליטית, שאלה את עצמה: הזוֹ הדרך לגאוּלתנוּ? הדרך שלנוּ צריכה להיוֹת דרך הפּוֹעל; אבל עדיין אנוּ נשארים בּכתלי הגיטוֹ. בּקרוֹב נבוֹא למבוֹא סתוּם, לקרן־זוית שלא נוּכל לזוּז ממנה ולהמשיך. ההמוֹנים היהוּדיים נמצאים בּגיטוֹ, כּדגים הללוּ בּחבית; אם לא נשבּוֹר את החבית ניחָנק שם. ההגירה הֵקֵלה בּמקצת. ראינוּ לפנינו גם את תנוּעת הפּועלים היהוּדית בּאמריקה, מיליוֹנים של פּוֹעלים, אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת, שכר־עבוֹדה יוֹתר מוּרם, אוּלם ראינוּ שגם הפּוֹעל היהוּדי בּאמריקה אינו שליט בּתוֹך בּיתו, אינוֹ בן־חוֹרין גמוּר. יצא מגזירוֹת הצאר והחוּקים הרעים, אוּלם אין לפניו אפשרוּת של חיי־תרבּוּת שלמים. המכוֹנה טוֹׁחנת את המהגר כּאבק פּוֹרח, עוֹשׂה אוֹתוֹ בּוֹרג קטן בּמכוֹנה הגדוֹלה; מבּן לעמוֹ, מבּעל דמוּת רוּחנית מסוּימת – עשׂתה אוֹתוֹ לאדם חסר־דמוּת. גם הדרך הזאת, שיכוֹלה לציין כּיבּוּשים גדוֹלים, אינה מבטיחה חיים שלמים לפּוֹעל ולאדם היהוּדי. היוּ אנשים שחָזוּ כּי גם אמריקה וארצות אחרוֹת (קנדה, דרוֹם־אפריקה) תיסגרנה בּפני הנוֹדד היהוּדי.

והיוּ גם שלא הרגישוּ בּקשר עם ההמוֹנים ועם תרבּוּת עמם, שרצוּ בּלב קל לנַעֵר את הכּל – התרבּוּת, הלשוֹן – בּבת אחת, ואמרוּ: משתשתחרר האנוֹשוֹת כּוּלה, ממילא תבוֹא גאוּלה גם לישראל. הם רתמוּ את עצמם בּעגלוֹת שחרוּר של עמים שוֹנים. נאמר עליהם הכּתוּב: “שׂמוּני נוֹטרה את הכּרמים, כּרמי שלי לא נטרתי”.

אוּלם תנוּעתנו ידעה והרגישה בּרגש עמוֹק, שאין בּני־אדם משתחררים על יד נסים, קמיעוֹת וּלחשים; אין אדם משתחרר על ידי זה שמישהוּ משחרר אוֹתוֹ, כּמתנת התקיף לחלש, אלא על ידי שחרוּר עצמוֹ אם גם הזרים הם אנשי שחרוּר וּמהפּכה – תמיד נהיה יתוֹמים וּנתוּנים לחסדי הזר, בּאיזוֹ מידה יבין לנוּ לצרכינוּ. כּשבּקשה תנוּעתנוּ את הגאוּלה השלמה לא יכלה להיאַחז בּדרכים שמצאה, אלא היה עליה למצוֹא את הדרך בּה עברוּ גאוּלים, דרך השחרוּר המלא – דרך ההגשמה הסוֹציאליסטית ושחרוּר העם – היא דרך העליה.

כּל העמים המדוּכּאים בּיוֹתר (פּוֹלנים, צ’כים, אוּקראינים, הוֹדים, סינים) יוֹשבים על אדמתם; ויש להם שאלה אחת – גם היא קשה מאד, וּפתרונה דוֹרש שנים ודוֹרוֹת – כּיצד לשחרר את ארצם מעוֹל זרים; ויש שהארץ משתחררת מעוֹל של משעבּד ונוֹפלת לידי משעבּד שני. אבל אנוּ – העם היחידי בּעוֹלם ששחרוּרוֹ אינננוּ יכוֹל לבוֹא על ידי התקוֹממוּת נגד עוֹל זרים, כּי אין לנוּ בּסיס, הקרקע שעליו חי עם כּאשר אנו פּזוּרים בכל העוֹלם. הדרך שלנוּ צריכה להיוֹת – לתת לעם אדמה תחת רגליו. המעשׂה הזה – לקשר את העם עם המוֹלדת, אשר בּה יגָאֵל – נקרא עֲלִיָה. הוּא לא יֵעָשׂה בּהפגנוֹת וּבסיסמאוֹת, אלא בעבוֹדה, עד אשר יכּה העם שרשים בּקרקע. אז יתחיל העם לחיוֹת חיים טבעיים. זוֹ הדרך שעוֹשׂה את אבק־האדם שבּתפוּצוֹת הגוֹלה ׁ(בּתימן, בּניו־יוֹרק, בּסיבּיר, בּוַרשה) לכוֹח יוֹצר. היא דרך העליה.

לפיכך אין תנוּעתנוּ דוֹאגת רק לאוֹתם החברים שהנם כּיוֹם בּהסתדרוּת. לעוּמת אלה שאוׁמרים: נסתגר, נתאַרגן, נתבּצר, נרים את תנאי העבוֹדה שלנוּ ויוּטב לנוּ – ראינוּ את עצמנוּ תמיד כּחלוּצים, כּראשוֹנים שעוֹברים לפני המחנה. מאחוֹרינוּ עוֹמדים מאוֹת אלפים אחים ואחיוֹת המצפּים לגאוּלה, שיבוֹאוּ ויחד אתנוּ יבנוּ את המפעל. קבוּצת הנוֹער העוֹבד בּנַעַן התחילה בּעשׂרים חברים; אוּלם היא לא רצתה להישאר בּמספר אנשיה, אלא שאפה תמיד לקלוֹט אנשים מן הארץ וּמן הגוֹלה. כּך כּל משק וּמשק וכל מוֹסד שלנוּ. הוּא מציל עוֹד ועוֹד אנשים מישׂראל מכּליוֹן של גוֹלה – וּבזה הוּא מגדיל ומגבּיר את מפעלנוּ ואת כּוֹח קליטתנוּ.

יש מוּבנים הרבּה למלה “עליה”. עליה בּשלבּים של סוּלם. יש עליה – הליכה לארץ־ישׂראל (ההיפך: “וַירד מצרימה”). הליכה לארץ אחרת – קוראים הגירה, נדידה. לשיבת־ציוֹן קוֹראים עֲלִיָה, עליה מן הגוֹלה, מן התהוֹם, עליה למוֹלדת, לארץ השחרוּר. עליה היא גם בּּכמוּת – עליה של הכּוֹח; גם עליה של הרוּח, של החזוֹן, של התקווֹת. עליה של המעמד, של העם, של היחיד.

---

צבא העבוֹדה

מאת

ברל כצנלסון

(בּכינוּס הנוֹער כ' בתמוז תרצ"ג)¹

בּרוּכים הבּאים בּשם הרצל! בּרוּכים המתכּנסים בּעיר העבוֹדה העברית, בּיום־הזכּרוֹן של מבשׁר הגאוּלה לאדם העברי!

רבּים הכּינוסים בּימינוּ. יש תנוּעוֹת אשר כּל קיוּמן איננוּ אלא על כּינוּסים בּלבד. הכּינוּס, התהלוּכה, ההפגנה, הפַּרַדָה– זהוּ מפעלם. לנוּ אין הכּינוּס אלא תחנה בּדרך. משל למה הדבר דוֹמה? למי שהוֹלך בּדרך ארוּכּה, הוּא מוֹנה את אבני־המידה, המוֹדיעוֹת לוֹ כּמה מילין כּבר עבר וכמה עוֹד יש לוֹ לעבוֹר. מפעלוּ הוּא לפני הכּינוּס, מפעלנוּ הוּא אחרי הכּינוּס. אנוּ הננוּ צבא־העבוֹדה של הרצל, ההוֹלך בּדרך ארוּכּה להגשים את חזוֹנוֹ. אנו חיים בּתוֹך עמנוּ, נתוּנים בּתוֹך הסבל והצער של המוֹני ישראל. קיבּלנוּ את הפּקוּדה לצאת לדרך, ויצאנוּ. בּכינוּסנוּ אנוּ מציינים את הדרך אשר עברנוּ עד כּה, בּכינוּסנוּ נאסוֹף כּוֹח להוֹסיף ללכת.

הלילה מלאוּ 29 שנים מאוֹתוֹ כ' תמוּז, בּוֹ כּבה אוֹרוֹ של בּנימין זאב הרצל. היוֹדעים אַתם בּן כּמה שנים היה בּמוֹתוֹ? בּן ארבּעים וארבּע. היוֹׁדעים אַתם כּמה שנים פעל כּנשיא העם? רק שבע שנים. במשך שנים מוּעטות אלה חרת מנהיג האוּמה את זכרוֹ לעוֹלם ועד. כּל עוֹד עם ישׂראל חי יֵדע מי האיש, אשר קם בּתוך מחשכּי הגוֹלה והכריז – כּמשה רבּנוּ – על יציאת מצרים חדשה, הכריז לאחר 1800 שנוֹת גוֹלה על יציאה מבּית העבדים. רק לשבע שנים הספּיקוּ כּוחוֹתיו, שכּן היה מזיל את דמוֹ יוֹם יוֹם, טיפּין טיפּין למען העם.

בּחייו – רק כּרוּז כָרַז, רק את המלה אמר. ורק לאחר מוֹתוֹ החלוּ להתגייס אל תחת דגל ההגשמה אלה שיצאוּ בּצבאוֹתיו. הרצל ראה עוֹני בּישראל, ראה אי־כבוֹד של חיי ישׂראל בּגולה. ראה עבדוּת ושפלוּת. לא רק של העניים, גם את העשירים המשׂכילים ראה בּשפלותם וּבעבדוּתם. הוּא, בּן־החוֹׁרין, לא יכוֹל להשלים עם אלה. הוּא אמר מלים פּשוּטוֹת וּגאוֹניוֹת: נחוּצה לנוּ ארץ, נחוּצים חיי עבוֹדה, נחוּצה עצמאוּת, נחוּצה מדינה יהוּדית.

בּזמנם נשמעוּ הדברים כּדברי חוֹלם חלוֹמוֹת, דברי משוּגע. אך הם היוּ הבּשׂוֹרה הגדוֹלה. הם הדליקוּ את האבוּקה לכל התפוּצוֹת.

מה שנעשׂה בּימינוּ, העליה היוֹצרת והבּוֹנה, אינה אלא ראשית התגשמוּת רעיוֹנוֹ של הרצל. ואף היא – לא בּאותה מהירוּת שראה בּעינוֹ הוּא.

חזוֹנוֹ המדיני של הרצל לא היה חזוֹן של צוּרוֹת־שלטוֹן בּלבד, ושל מאמצים מדיניים בּלבד. הוּא הכּיר בּרוּר כּי הגאוּלה האמיתית לא תבוֹא אלא על ידי עבוֹדת יהוּדים חפשית, לא על ידי אנשי־אויר, לא על ידי סמוּכים על שוּלחן אחרים. הוּא ידע כּבר אז כּי דרך יצירת מדינה היא לא משׂא־וּמתן מדיני בלבד, כּי משׂא־וּמתן זה אינוֹ אלא פּתח ליצירת “חברת התישבוּת היהוּדים”, לעליה המוֹנית, לישוּב מיליוֹני עוֹבדים שיגאלוּ את עצמם ואת עמם בּעבוֹדתם.

אלפי בּני הנוֹער המתכּנסים כּאן אינם אלא אחת הפּלוּגוֹת הראשוֹנוֹת של חברת העבוֹדה, אשר הרצל ראה בּחזוֹנוֹ. קוֹשי רב לוּקטנוּ זה אל זה עד שהננוּ מה שהננוּ. ועדיין איננוּ רשאים להתיַמר כּי מגשימים אנוּ את חזוֹן הרצל. הננוּ רק ראשוֹנים. רק נחשוֹנים.

היוֹדעים אתם מי זה נחשוֹן בּן עמינדב? – בּזמן יציאת מצרים היה זה האיש נחשוֹן. בּרגע שעמדוּ אבוֹתיו, יוֹצאי מצרים, בּפני תהוֹמוֹת, מאחוֹריהם – בּית העבדים, ולפניהם – הים, לא היתה אמוּנה כּי יש ויש לעבוֹר את הים, והמבוּכה והפּחד גברוּ. נמצא אז חלוּץ אחד, נחשוֹן. בּן עמינדב, והוּא קפץ המימה. אחריו חצוּ כּוּלם את הים.

לנחשוֹן זה נמשלוּ פּלוּגוֹת העליה והעבוֹדה בּראשוֹניוּתם. בּמאמץ חלוּצי משבּר הנוֹער את אזיקי העבדוּת. ולא רק של עבדוּת חיצונית. הוּא פּוֹרק את האזיקים של חיי גלוּת ואַוריריוּת, אזיקים של חיים מחוּץ לעם. הוּא מגשים בּאוֹפן קיבּוּצי את הטיפּוּס הסמלי של נחשוֹן.

אך הנוֹער החלוּצי עוֹדנוּ בּראשית דרכּוּ. כּשאני מרגיש בּכּינוּס את השאיפוּת הכּמוּסוֹת בּלב הנוֹער לחיים חדשים, לנאמנוּת, לחברוּת, לכבוֹד אנוֹשי, הריני יוֹדע עם זה כּי לפי שעה אין הוּא אלא חלק קטן מאד של הנוֹער היהוּדי בּעוֹלם, ואפילוּ של הנוֹער בּארץ־ישראל, ושוּב מתיצבת שאלה זוֹ כּשאלת הכּינוּס שלנוּ, – כּשאלה אשר בּה יפָּתח וּבה יסָגר:

האם, חלילה, תישָארנה החוּלצוֹת הכּחוּלוֹת, חוּלצוֹת העבוֹדה ושחרוּר העם והאדם, מכוּנסוֹת וּסגוּרוֹת בּכּינוּס הזה, מבּלי לצאת מתחוּמיו?

אם כּן הוּא, כּי אז לא קיימנוּ את צו הרצל.

הרצל, שהיה מחוּנן בּתכונות אנוֹשיוֹת נעלוֹת, שידע את ערך היחיד ואת ערך החברוּת, התרבּוּת והאמנוּת, שנשא את נפשוֹ לחידוּשים שהיוּ נוֹעזים בּימיו, שמחשבוֹת מתקני־עוֹלם היוּ מחשבוֹתיו, שחשב כּבר אז על אוירוֹנוּת, – לא ראה מעוֹלם את תנוּעתוֹ כּתנוּעת יחידים. היה לוֹ כּוֹח להיוֹת יחיד ולעמוד בּפני הרבּים, אך הוּא האמין בּשחרוּר הרבּים על ידי מאמציהם של הרבּים. גם תנוּעתנוּ היא תנוּעת המוֹנים, תנוּעת רבּים. בּכּוֹח הרבּים, בּכוֹח ההמוֹנים אנוּ רוֹצים להיגָאל. אם הנוֹער שלנוּ יהיה רק “אגף”, הרי שלא מילא את השליחוּת, שהאוּמה זקוּקה לה, אשר ששה־עשׂר מיליוֹנים זקוּקים לה.

אַתם, חלוּצי העבוֹדה הצעירים, חייבים להתרחב, לגדוֹל. עליכם החוֹבה להביא לשׂדֵרוֹת נוֹער רחבוֹת את בּשׂוֹרות חייו; לא בּשׂוֹרוֹת פראזיאוֹלוֹגיוֹת, כּי אם בּשׂוֹרת היד המוּשטה לעזרה. אין אַתם רשאים לחיוֹֹת חיים סגוּרים, אין אתם רשאים להסתפּק בּהישׂגים. בּכל מקוֹם שיהוּדים חיים יש עוֹד רבבוֹת נוֹער שאינם עדיין אתנוּ. וּדעוּ, כּי נוֹער זה גם אם הוּא בּמחנה אחר אינוֹ בּמַהוּתוֹ אחר מאתנוּ. בּכל ויכּוּח, בּכל פּוּלמוּס, בּכל קטרוּג עלינוּ, בּכל מצב שנצטרך להשיב מלחמה שערה, תזכּרוּ כי אחד הוּא הנוֹער, אחינוּ וּבשׂרנוּ, אלא שלאסוֹנוֹ ולאסוננוּ עדיין לא מצא את עצמוֹ, לא הכּיר את הציוֹנוֹת העוֹבדת, החלוּצית, המשחררת, הפּוֹעלת בּבהתאם גמוּר עם מיטב הכּוָנה האנוֹשית. לא הגיעה אליו הבּשׂוֹרה. כּוֹחוֹת אוֹיבים הקימוּ חַיִץ בּינינוּ. עצוּמים הם מחנוֹת הנוֹער הנמצאים בּשְבִי הזָרוּת והאיבה לנוּ. יש שמבקשים גבוּרה וחוֹפש דוקא מחוּץ לישראל. רבבוֹת כּאלה נמצאים בּרוּסיה, ולא רק בּרוּסיה. ואפילו בּארץ־ישראל יש נוֹער מוּטעה וּמוּחטא ואוּמלל, אשר איננוּ רוֹאה את גאוּלתוֹ כּאן בּתוך עמו, כּי אם במרחקים, בּנכר, והוּא נכוֹן לשלם את דמי עמוֹ בּמחיר גאוּלה מדוּמה. ויש נוֹער, והוּא חי בּתוֹך עמוֹ, וּמתימר להיוֹת נאמן לעמוֹ, והוּא זר ורחוֹק מן המציאוּת הממשית של חיי העם וּמן העבוֹדה הממשית לגאוּלתוֹ. רוֹממוּת ישׂראל בּגרוֹנם, ונאצת ישראל החי והעוֹבד בּמעשיהם. וגם הם – פּרי מצוּקת ישׂראל, פּרי הטירוּף הבּא מן המצוּקה. ואכן, גדוֹלה ואיוּמה המצוּקה ויכוֹלה היא להעביר את הנוֹער על הדעת. ונוֹער זה צריך להיוֹת אתנוּ. הוּא נאלץ לעבוֹד לעבוֹדה, ואם אין לוֹ עוֹד מוּשׂג על קדוּשת העבוֹדה, ועל חירוּת העם הצפונה בּעבוֹדה, הרי בּמציאוּת חייו – אסוֹנוֹתינוּ אסוֹנוֹתיו ונצחוֹנוֹתינוּ נצחוֹנוֹתיו. ואף על פּי כן הוּקם בּינינוּ לבינוֹ חַיִץ, הוּקמה חוֹמה של נרגָנוּת וּמשׂטמה. מזהמים את עוֹלמוֹ. מעלימים אוֹתנוּ ממנוּ כּאנשים, כּציוֹנים. מסתירים ממנוּ את ערך מפעלנוּ בּשבילוֹ.

אם יש נוֹער כּזה, אַל תתנוּ בּוֹ אַשם! ואם תתלוּ את האשמה בּמדריכים המתעים תצדקוּ רק בּחלק. גדוֹלה אשמתם שהם מוֹליכים את הנוֹער מדרך העבוֹדה לדרך האבדוֹן. אוּלם אשמים גם אנחנו שויתרנוּ על נפש הנוֹער, שלא ידענוּ לגשת אליו כּחברים.

אם תסתפקוּ רק בּמה שעשׂיתם בּקרב חוּגיכם, אם לא תימָצא בּקרבּכם הנאמנוּת, ההכּרה בּצדקתנוּ, לגשת לכל ילד בּישׂראל מתוֹך יחס־אחים, מתוֹך הכּרת הטעות הפַטַלית הרת־האסוֹנוֹת שבּמצב הקיים, הרי שלא מילאתם את תעוּדתכם. אם יש מישהוּ שיפרוֹץ את חוֹמת הנכר, את חוֹמת המשׂטמה והנרגַנוּת, אין מי שיעשׂה זאת אלא הנוֹער.

אין אתנוּ כיוֹם הזה הרצל. אין אדם גדוֹל שיעשׂה זאת בּשבילנוּ, שיפקח בּתנוּפה אחת את עיני הנוֹער המסוּנוָרוֹת. עֶזרנוּ בּנוּ. אנוּ חייבים להיוֹת למוֹפת, להוֹשיט יד בּכל מקוֹם לכל ילד עזוּב וּמוּדח.

רוֹאה אני זכוּת מיוּחדת להסתדרוּת הנוֹער העוֹבד שלא הלכה בּדרך הסלוּלה, שלא הסתפּקה בּנוֹער המחוּנך, וניגשה מתחילתה לנוֹער העזוּב, חסר־החינוּך, הבּלתי־מאוּרגן, ל“אבן מאסוּ הבּוֹנים”. הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד עשתה אוֹתוֹ לראש־פּינה בּבנין תנוּעת הנוֹער הסוֹציאליסטית.

אך גם זוֹהי צוּרת עייפות נַפשית וזקנה רוּחנית האוׁרבת לנוֹער: מסתפקים בחוּגים שנרכּשוּ. שהוּ המשגה הגדוֹל שענשוֹ בּצדוֹ.

בּין שאתם בּתנוּעת נוֹער וּבין שאתם עוֹברים לתנוּעת העבוֹדה המבוּגרת; עם כּל העוֹל הרוֹבץ על פּוֹעל מאוּרגן, עם עוֹל בּנין משק, מלחמה על זכוּת העבוֹדה. על קיוּם אנוֹשי לפּוֹעל, על זכוּתוֹ לאָרגוּן וליצירה עצמאית, במערכות ההגנה על קיוּמנֹוּ וּכבוֹדנוּ, בּמלחמוֹת פּנימיוֹת על זכוּת האדם, מלחמה על הסוֹציאליזם, על חברת שויוֹן וצדק וחירוּת – אַל תשכּחוּ שאין תנוּעתנוּ מנַצַחת על ידי מעשׂי־גבוּרה של יחידים. על ידי אַבַנטוּרוֹת של יחידים, על ידי מעשׂי־נסים.

דרך הגאוּלה היא דרך המוֹנים, הנאמנים לחזוֹן הגאוּלה. ורק בּמידה זו תתגשם הציוֹנוֹת, אם המוֹנים יהיוּ מלוּכּדים בּאמוּנם במאמציהם שלהם סביב דגלה. לא על ידי נצחוֹן יחידים תתגשם הציוֹנוֹת, כּי אם על ידי תנוּעה עממית, דמוֹקרטית, מוּבנה להמוֹנים.

ואת תנוּעתנוּ עלינוּ להביא לכל איש שיש לוֹ זיקה לעבוֹדה. אם איננוּ אתנוּ – אשמתנוּ היא, סימן שהיינוּ מוֹרים רעים, אוּלי גם חברים רעים. יש לנוּ רב. יש רכוּש, רעיוֹן ותרבּוּת. יש נסיוֹן חיים, יש מסירוּת ונאמנוּת. אסוּר שכּל זה ישָאר סגוּר בּכתלי בּיתנוּ. צריך שזה יהיה נחלת הרבּים.

ארץ־עליה ארצנוּ, הננוּ מתקבּצים שבטים שבטים: רוּסי, פּרסי, אוּקראיני, תימני, גרמני. כּמספּר מדינוֹת העוֹלם מספּר שבטי ישׂראל בּימינוּ. שבטנוּ הגרמני, שהיה האמיד בּיוֹתר והבּוֹטח בּיוֹתר, נוֹכח רק בּימים האחרוֹנים כּי אין לוֹ מקלט אחר מלבד ארץ־ישראל. מה שראוּ פּינסקר, סמוֹלנסקין, הרצל, בּמבּטם המרחיק לראוֹת וּמה שלא רצה איש להאמין בּוֹ קם ונהיה. כּך הוֹלכים וּמתרבּים השבטים הפּוֹנים אלינוּ. וּשאלת השאלות היא: איך נקבּל בּארץ את העוֹלה החדש? שוּם תנוּעת נוֹער בּעוֹלם לא ידעה את הצוֹרך לשמש כּוּר מצרף שבּוֹ צריך לעבוֹר וּלהיצרף כּל גל עליה, כּל גל נוֹער חדש. אם לא נדע לקרבוֹ, להשרישוֹ, לסבּוֹל את שגיאוֹתיו, הרי בּידינוּ נדחה אוֹתוֹ למַדוּחים. נעזוֹב את שׂדנוּ בּוּר – וקוֹצים ודרדרים יצמחו לנוּ.

זוֹהי כּיום הזה שאלת החיים של הנוֹער הנאמן לדגל הרצל, של נוער עוֹבד, עממי: לכבּוש את השכבוֹת העממיוֹת של כּל העדוֹת. אין כּפּרה להזנחה שאנוּ מזניחים את הנוֹער של “העדוֹת המזרחיות”. כל כּמה שהעדה היא נידחת יוֹתר, עזוּבה יוֹתר, מרוּחקה יוֹתר, כּן גדוֹלה החוֹבה לגבֶּיה.

בּליל ששי זה, לפני ארבּעה שבוּעוֹת, ואוּלי בּרגע זה ממש, ניטל מאתנוּ חבר צעיר, אחד היוֹרשים הצעירים של הרצל, חבר מנהיג, שלא הספּיק אף הוּא לשרת את עמוֹ אלא שנים מעטוֹת בּתקוּפת־חייו הקצרה מאד. הספּדנוּהוּ ועוֹד נספּידוֹ. עוֹד נַזכּירוֹ הרבּה ונזכּוֹר מה שנתן לנוּ בּמשך חייו הצעירים, מה שיכוֹל היה לתת. בּעצם היה גם הוּא חבר תנוּעת נוֹער. התחנך על בּרכּי תנוּעת נוֹער, כלוֹמר – תנוּעת הפּוֹעלים, שממנה קיבּל ואליה החזיר. נזכּוֹר בּצער וּבאבל לא רק את מי שניטל מאתנוּ, כּי אם בּרגש קשה נזכּוֹר גם את התעלוּמה הנוֹראה כיצד ניטל ארלוֹזוֹרוֹב מאתנוּ. עדיין לא נפתרה התעלוּמה. אנוּ חיים לפי שעה בּהרהוּרים וּמחשבוֹת קשוֹת.

את נשמוֹת חברינוּ הנעדרים נרקוֹם בּרקמת חינוּ, רקמה חיה יוֹצרת. גם ממוֹת הרצל למדנוּ הרבּה. איזה כּוֹח נדרש, כּוּח מסירוּת נפש, שבּה העלה את עצמוֹ לעקידה על מזבּח הגאוּלה. וּמוֹת חיים ארלוֹזוֹרוֹב לכּד את תנוּעתנוּ. הימים הקשים האלה ילַמדוּ אוֹתנוּ לדעת מה זה כּוֹח התאפּקוּת, שיקוּל־דעת, אחריוּת לגוֹרל תנוּעה, כּוֹח לקראת מעשׂים ולא הסתערוּיוֹת מפוּקפּקוֹת. נלמד מה בּין טהרה לטוּמאה. חזוֹן הרצל היה כּוּלוֹ טהוֹר. בימינוּ לוּכלך דגל הרצל, הוּכתם. חפצים לרתוֹם אוֹתוֹ בּמחשבוֹת טמאוֹת וּבמעשׂים טמאים.

גדוֹל הנסיוֹן לנוּ לא רק לגבּי עמידה בּמצבים קשים, כי אם גם לשמירת תנוּעתנוּ שתעמוֹד בּטהרתה ותכּיר כּי נצחוֹנה הוּא בּטהרתה.

ניפּרד מן הכּינוּס הזה בּשבוּעת־אמוּנים לדגל הציוֹנוֹת החלוּצית הנישׂא בּידים נאמנוֹת של תנוּעת העבוֹדה; אמוּנים לדגל זה שאוֹתוֹ נשׂא אתנוּ יחד עד נשימתוֹ האחרוֹנה חיים ארלוֹזוֹרוֹב.

---

הרצל לדוֹר

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּמלאוֹת שלוֹשים שנה לפטירתוֹ)

אין בּימינוּ שם מפוּרסם ונַערץ באוּמה יוֹתר מהרצל. אין לנוּ שם המבּיע יוֹתר משמוֹ את המגמה ההיסטוֹרית הפּוֹרצת וּבוֹקעת מבּעד לתקוּפתנוּ; חידוּש מעשׂה יציאת מצרים. אין לנוּ שם טוֹב ממנוּ אשר ישמש דגל לציוֹנוּת רבּתי. ציוֹנוּת של קיבּוּץ־גלוּיוֹת, ציוֹנוּת ארצית וּמדינית, המתכּוונת לא ליצירת בּית־נכאת וּמעוֹן־קיץ תרבּוּתי לעשירי־נכסים וּמפוּנקי־רוּח, אלא גאוּלת ישראל והמוֹניו מעָניָם וּמקלוֹנם, מפּרעוֹת וּרדיפוֹת והשפּלוֹת, מחוֹסר קרקע, וחוֹסר־עבוֹדה, וחוֹסר־מחיה, מתלוּת בּחסד־זרים ובהערכת־זרים. אין לנו שם המסמל יוֹתר ממנוּ את אי־המנוּחה הקדוֹשה, את אש־התמיד, את ההיאַבקוּת עם המפריעים העצוּמים, את החתירה האמיצה הבּלתי־נרתעת יוֹם־יוֹם ושעה־שעה לקראת הבּיצוּע.

אך לא כּמתנת־חינם העניק העם להרצל את הערצתו. הרצל שילם בּעדה את המחיר המלא. הוא נתן את כּל אשר לוֹ: את מתנוֹת־רוּחוֹ, את נדיבוּת־לבּוֹ, את חמלתוֹ ואהבתוֹ, את קשיוּת רצוֹנוֹ, את עבוֹדתוֹ־פּרך את שנתוֹ בּלילוֹת, את כּל הגיגיו ואת כּל הוֹנוֹ, את שלוֹם משפּחתוֹ וגוֹרל ילדיו, וּלבסוֹף את חייו. הרצל אמר לכבּוֹש לבּוֹת שליטים ולרכּוֹש תמיכת מדינוֹת למען הרעיוֹן הגוֹאל, למען “מדינת היהוּדים”, אוּלם בּטרם יכבּוש לבּוֹת זרים היה עליו לכבּוש את לב עמוֹ. יצא הרצל לדפּוֹק על לבּוֹת הגבירים והרבּנים והפּרנסים, אוּלם החוֹמוֹת האטוּמוֹת הללוּ לא הוּבקעוּ בּפניו. אז הלך וּפנה אל המוֹני עמוֹ, אל עניי עמוֹ, אל צעירי עמוֹ, וכבש אוֹתם. הוּא כּבש בּסערה – בּסערת התגלוּתוֹ, פּוֹעַל־חייו והסתלקוּתוֹ. התגלוּתוֹ, התגלוּת של מיטיאוֹר, היא בלבד לא הספּיקה כּדי כּיבּוּש לב העם. התגלוּתוֹ עשׂתה מה שלא עשׂוּ כּל מאמצי קוֹדמיו: היא קרעה את מַעטה השאננוּת. אך השאננים התבּצרוּ בּלעגם: מטוֹרף או שַרְלַטַן! ואנשי החסד והמעשׂה שִרְיְנוּ את עצמם בּזהירוּת: הוֹזה! וגם חוֹלמי־ציוֹן, אשר ראוּ אוֹר גדוֹל, לא ידעו: להאמין אוֹ לא. התמימים הרגישו בּחוּש: זהו. דבקוּ בּוֹ בּכל לבּם והלכוּ מבּלי היסוּסים אחרי האוֹר המבהיק. הפּיקחים והעמקנים חששוּ להיוֹת מוּשלים וּמרוּמים. הם הבחינוּ והתאמצוּ להבחין בּכל כּתמי השמש, האמיתיים והמדוּמים. התנוּפה הגדוֹלה, המעוּף הנוֹעז, הלבוּש החיצוֹני – גם משכוּ וגם דחוּ. השגיאוֹת, הלהטים, תכסיסי הנפתוּלים – הגבּירוּ זרוּת. אך ויכּוחי ההערכה נסתיימו חיש. תמוּנת חייו, הקצרים וקוֹשטים וּמגמאים ארץ, הוּשלמה עם מוֹתוֹ. מה שלא הכּל חפצו או יכלוּ להכּיר בּהתגלוּתוֹ וּבמעשה־חייו – נתגלה לאוֹר בּרק־מוֹתוֹ. בּא המות והעיד: צדקוּ התמימים!

הפּיקחים חששוּ, שמא הוּא מבטיח יוֹתר ממה שיש בּידוֹ לתת, אך הוּא נתן הרבּה יוֹתר ממה שהבטיח. הוּא עזב את העוֹלם בּחצי ימיו, אוּלם בּמעט שנוֹתיו הציוֹניוֹת העמיק מַעניתוֹ, השאי תלם עמוֹק בּהיסטוֹריה הישׂראלית. הוּא לא קצר בּרינה, אך הוּא הצמיח זרע. ההצלחה המדינית היתה ממנוּ והלאה. אך הוּא יצר תנאי קוֹדם לכל הישׂג: הוַיה מדינית ישראלית. יש מאין. לפניו היוּ יהוּדים מדינאים, מדינאים אצל אוּמוֹת אדירוֹת, אשר כּטוב לבּם לאחיהם בּיקשוּ להשתמש בּמדיניוּת ארצם אוֹ בּעמדתם האישית לטוֹבת ישׂראל. איש מהם לא רצה להיוֹת מדינאי עברי, איש מהם לא העֵז לחלוֹם על מדינאוּת ישׂראלית. והוּא, הסוֹפר והמשוֹרר אשׁר חפצו לא ניתן לוֹ, חסר־כּל, חס־עמדה, חסר־רכוּש, חסר־קשרים, הוֹפיע בּוֹקר אחד כּמדינאי עברי. בּן לעם נכנע וּמוּשפּל וּמסתגל מצא עצמוֹ יוֹקד בּיקוֹד החירוּת והקוֹממיוּת כּאשר לא ידע שוּם בּן־חוֹרין לפניו, וּבכוֹח הלהט הזה היה לבוֹנה מדינה וּליוֹצר מדיניוּת של עם מפוּזר וּמפוֹרד. בּן לדוֹר מתכּחש לעמוֹ, בּן לעם מתעלם מעצמוֹ וּמבטל את עצמוֹ, גילה בּלבּוֹ יוֹם אחד חלוֹמוֹת־גאוּלה נשכּחים, יצרי־דוֹרוֹת חנוּקים, קם ויצק אוֹתם פּלדה והפך קוּרי געגוּעים וכיסוּפים תוֹעים בּחללו של עוֹלם לרצון מדיני, רצון עז, אשר לא ישקוֹט ולא יֵרגע, וגם אם שבע יִנגף לא ישוּב ריקם, עד אם עשׂה את שליחוּתוֹ. הוּא לא הביא את הסכּמת השׂוּלטן, הסכּמה זוֹ אשר בּה תלוּ בּני דוֹרוֹ – בּתמימוּתם וּבקוֹצר ראִייתם – את כל תקוָתם, הוּא נחל אכזבוֹת וכשלוֹנוֹת לכל אוֹרך דרכּוֹ, אך הוּא הביא את עצמוֹ לעם, מוֹפת חי לעם, מוֹפת אשר לא יתן להשלים עם חיי גיטוֹ, ישן וחדש, מוֹפת אשר לא יתן “לשוב מצרימה”.

בּימיה הראשוֹנים של הציוֹנוּת נשׂא המשוֹרר העברי קינה על העם,

שֶׁלֹּא הֵקִים מִקִּרְבּוֹ בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב

רַב־פְּעָלִים, אִישׁ חַי, אֲשֶׁר יִפְעַם בּוֹ לֵב – –

אֲשֶׁר מְעַט מַשָּׂא־לֵב, הַרְבֵּה אֱמֶת, עֱזוּז,

שִׂנְאָה עַזָּה לִמְנָת חַיֵּי עַבְדוּת וָבוּז.

חֶמְלָה גְדוֹלָה כַּיָָּם, רַחֲמִים רַבִּים כִּגְדֹל

שֶׁבֶר עַמּוֹ הָאֻמְלָל וּכְכֹבֶד הָעֹל –

כָּל זֶה יֶהֱמֶה בַּלֵב, יֶהֱמֶה יֶחְמַר כַּיָּם –

כָּל זֶה יִרְעַם כְּהֵד תָּמִיד יוֹמָם וָלֵיל:

“קוּם עֲבֹד, קוּם עֲשֵׂה, כִּי עִמָּנוּ אֵל!”

ולא חש עוֹד משוֹרר־הדוֹר כּי איש חי, רב־פעלים, איש האמת והעזוּז, איש הרחמים והחמלה, איש השׂנאה והבּוּז למנת חיי עבדוּת, מהלך בּין החיים, וּ“מפּיו ירעם קוֹל אֵל”, הוּא תוֹלה את שמשוֹ בּשמי הדוֹר.

לא חש, כּשם שלא חש הוֹגה־הדוֹר, זה שקם והכריז, לרגל הוֹפעת הרצל, את האִמרה היפה המלוּטשת, כי "תשוּעת ישׂראל עתידה לבוֹא על ידי “נביאים”, לא על ידי “דיפּלוֹמַטים”². הלבוּש הדיפּלומַטי כּאילוּ האפיל בּעיניו על החזוֹן הנבוּאי, חזוֹן־האמת, חזוֹן הדוֹרוֹת שבּהתגלוּת הרצל.

דוֹרוֹת מלבּוֹ שיועוּ. אך לא במליצוֹת וחידוֹת דיבּר. “הענין שלנוּ הוּא כּבּיר כּל כּך, עד שאין לדבּר עליו אלא בּמלים הפּשוּטוֹת ביותר” – אמר בּפתיחת הקוֹנגרס הראשוֹן. אבל בּמילים הפּשוּטוֹת דיבּר צוֹפה לבית ישׂראל, אשר צפה את הפוּרענוּיוֹת המתחוֹללוֹת וראה את חוֹף הגאוּלה ונשׂא בּלבּוֹ את האמוּנה בּכּוֹחוֹת היוֹצרים שבּעם.

הוּא לא סיפּר על אהבתוֹ ועל חמלתוֹ, אך לבּוֹ נשׂרף מאהבה וּמחמלה, לכּלל ולפּרט. וּבשעת נסיעה דיפּלוֹמַטית לקראת פּגישה עם וילהלם קיסר גרמניה³, הוּא נוֹתן לבּוֹ לאשה מסכּנה, “עוֹלה בּלתי־חוּקית”, ודוֹאג לה ועוֹזר לה לעקוֹף את הגזירוֹת וּלהיכּנס לארץ.

הוּא אינוֹ מספּר בּרבּים על מַדויו ועל קרבּנוׁתיו, אבל הוּא מביא אוֹתם יוֹם־יוֹם בּקטנוֹת וּבגדוֹלוֹת. הוּא נוֹתן את חלבּוֹ ודמוֹ. הוּא עוֹקד עצמו על גבּי המזבּח, הוּא מעלה עצמוֹ על המוֹקד, כּליל, בּלי שׁיוּר כּלשהוּ, הוּא מזין את התנוּעה בּאוֹרוֹ וחוּמוֹ, כּל עוֹד בּוֹ נשמה.

והם, בּני דוֹרוֹ, מעריציו־יריביו, ההוֹלכים לאוֹרוֹ, המוּקסמים מקסמוֹ, הרוֹגנים נגד שלטוֹנוֹ, הרוֹאים אוֹתוֹ בּגדוּלתוֹ וּבכשלוֹנוֹתיו, רוֹאים ואינם יוֹדעים מה הם רוֹאים.

עמי לא ידע.

–––––––––

הדוֹר אשר חיה את הרצל, אשר ידע את קסמוֹ החי, אשר ידע את האבל הגדוֹל בּמוֹתוֹ ושנים רבּוֹת אחר מוֹתוֹ – הדוֹר הזה נוֹשׂא בּלבּוֹ את דמוּתוֹ ויוֹנק מזיווֹ, גם מבּלי לדעת אל נכוֹנה את מסכת המחשבוֹת והחוָיוֹת והחזיוֹנוֹת ותכניוֹת הבּניה והנסיוֹנוֹת וההעפּלוֹת והקרבּנות של יוֹצר התנוּעה הציוֹנית. אך יש לחשוֹש שהדוֹר הבּא לא יֵדע את הרצל בּלתי אם כּשם, כּסיסמה, כּדגל, לכל היוֹתר כּאגדה נאה.

הפרַזה הלאוּמית השטחית האוֹפפת אוֹתנו עלוּלה להפוֹך את מיטב נכסינוּ הרוּחניים לגרוּטאוֹת וּלרוֹקן מתכנם את מיטב שמוֹתינוּ. יש לחשוֹש לדוֹר יבוֹא, ואם גם חניך המסוֹרת הציוֹנית, אשר לא יֵדע ולא יבין לרוּח הרצל האיש, המשוֹרר, החוֹזה, ההוֹגה, המחוֹקק, המנהיג והקרבּן.

בּמציאוּת הציוֹנית אנו נתקלים לא פּעם בּסילוּף דמוּתוֹ של הרצל, סילוּף בּזדוֹן אוֹ בּחוֹסר־ידיעה. את הרצל מבקשים להציג כּסמל הלאוּמיוּת המוּפשטת אשר אינה פּוֹנה “ימינה אוֹ שׂמאלה” (העיקר, כמוּבן, שׂמאלה!) אוֹתה לאוּמיוּת הכּוֹפרת בּקשר העמוֹק שבּין מצב האוּמה לבין היחסים הכּלכּליים והחברתיים בּקרב האוּמה. והלא הרצל הוּא שאמר על עצמו: “אני הנני האיש של העניים”. וּלאחר אסיפת פּועלים יהוּדים בּוייטשפּל הוּא כּוֹתב בּיוֹמנוֹ: “קיבּלתי החלטה נמרצה ואמיצה להיוֹת תמיד יוֹתר ויוֹתר ראוּי לאמוּנם וּלאהבתם”. מה דמוּת נשַוה איפוֹא לצוֹררי הפּוֹעל המתעטפים בּטליתוֹ של הרצל?

הרצל היה מתעב כּל שוֹביניזם לאוּמי. הוּא כתב בּיומנו: “צוָאתי לעם ישראל: בּנוּ את מדינתכם כּך, שהזר אשר בּקרבּכם ישׂבּע רצוֹן”. הוּא חרד הרבּה על היחסים שבּין בּוני המוֹלדת לבין השכנים תוֹשבי הארץ, הוּא בּיקש להם פּתרוֹנוֹת של כבוֹד ושלוֹם. והאוּמנם יהא שמוֹ מחַפּה על לאוּמיוּת מתרברבת וּמתיהרת ושוֹאפת מדנים?

בּשם הרצל מבקשים להשיא אוֹתנוּ, כּי הציוֹנוּת “הצרוּפה” היא “נייטרלית” לגבּי סדרי החברה, נתוּקה מכּל בּקשת שינוּיים וּפתרוׁן וכי כּל נסיוֹן לאַחד את בּניית המוֹלדת עם תיקוּן יסוֹדי של סדרי החברה, וכל שאיפה להגבּיר בּתוך מוֹלדת הנבנית את סוֹדוֹת העבוֹדה והשויוֹן והצדק החברתי – אינם אלא “שעטנז” וּ“בגידה”. אבל הרצל עצמו איננוּ אלא סתירה חריפה לתפיסה מזוּיפת זוּ.

הרצל ראה את “מדינת היהוּדים” כּאחד המאמצים החשוּבים בּריפּוּי נגעי העוֹלם. הוּא ראה את “מדינת היהוּדים” כּבת־התקוּפה, משוּלבת בּמיטב החידוּשים הטכניים והתיקוּנים הסוֹציאליים של הדוֹר. הוּא לא קיבּל את הקוֹנצֶפּציה הסוֹציאליסטית כּמוֹת שהיא, ועם זה היה מבקר קשה את המשטר הקיים, על עֳני ההמוֹנים וּמצוּקתם, על שפלוּתם ואיוַלתם של אילי הממוֹן, על עלבּוֹן המחוֹננים ויהירוּת השליטים. בּקונגרס השני הכריז: “אלה מקרבּנוּ, הנכוֹנים היוֹם לתת את כּל נפשם לזה, יצטערוּ אפילוּ על פּסיעה אחת, אם יצליח הדבר ליסד רק חברה חדשה בּלי שתהיה גם ישרה יוֹתר”. הוּא שרצה כּי ארץ הבּחירה תהא גם ארץ־העבוֹדה, וּבשמוֹ מתימרים אלה הרוצים להפוֹך את ארץ־הבּחירה לארץ הספסרוּת והשעבּוּד.

לא, נחטא להרצל ונחטא לציוֹנוּת, אם הוּא ישמש לנוּ רק שם נאה בּלבד. בּחייו וּבמוֹתוֹ ציוה לנוּ הרצל את חזוֹנוֹ. שלוֹשים השנים שעברוּ מיוֹם מוֹתוֹ פּסחוּ על כּמה וכמה מהתחנוֹת הקרוֹבוֹת אשר התוָה, ועם זה אימתוּ והצדיקוּ את החזוֹן שחזה לדוֹר ולדוֹרוֹת. אך חזוֹנוֹ טרם קם. הוא גילה את הקיטוֹר – צרת ישׂראל, הוּא בּנה את המנוֹע – התנוּעה הציוֹנית, הוּא הראה את החוֹף – חברת עבוֹדה בּמוֹלדת. אל החוֹף הזה אנוּ חוֹתרים, אך טרם הגענוּ אליו. עוֹד חזוֹנוֹ דוֹרש מאתנוּ הרבּה: את נפשנוּ, את ידינוּ, את אוֹמץ־רוּחנוּ, את צמאוֹננוּ לחירוּת, את עמלנוּ, את אהבתנוּ לעם, את שׂנאתנוּ לשפלוּת, את בּריחתנוּ מריקנוּת, את מאמצינוּ לגדוֹלוֹת.

חזוֹנוֹ־חזוֹננוּ עוֹד דוֹרש מאתנוּ את ההידבקוּת בּדמוּת הגדוֹלה השוֹפעת נַחשוֹניוּת, דינמיוּת, טוֹהר, עשׂיה ללא־ליאוּת, הוֹקרת כּל רגע של פּעוּלה בּהווה וּנטיית קו לבּאוֹת.

---

בּעקבוֹת הנוֹער בּגוֹלה

מאת

ברל כצנלסון

(בּמוֹעצת הנוֹער העוֹבד, טבת תרצ"ד) ¹

נתבקשתי על ידי הועד הפּוֹעל להביא את בּרכּת ההסתדרוּת למוֹעצה וגם למסוֹר לכם כּי הוּחלט להגבּיר את הפּעוּלה למען הנוֹער. ודאי יש לכם תביעוֹת לעזרה יותר רבּה לפעוּלתכם, ולא אבוֹא לנחם אתכם בּזה שהעזרה הניתנת לנוֹער העוֹבד איננה פּחוּתה מזוֹ שנוֹתנוֹת הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים אחרוֹת לנוֹער שלהם. אדרבּא, אני קוֹבל על הפּגם הזה בּעוֹלם ואינני מסתפּק בּכמה שנעשׂה אצלנוּ. כּמי שעמד על ערשׂ תנוּעת הנוֹער העוֹבד בּארץ אוּכל להעיד שההסתדרוּת ידעה תמיד, כי מה שנעשׂה בּארץ מצדנוּ בּשביל הנוֹער אינוֹ מספּיק כּלל וּכלל. עכשיו ננסה למלא את החָסר. נוֹסד על יד הועד הפּוֹעל מוֹסד חדש – “מרכּז לנוֹער”, שישמש מַען לנוֹער בּארץ. איני יכוֹל להבטיחכם כּיוֹם מה יהיה כּוֹחוֹ של המוֹסד הזה. דבר זה תלוּי בּנוּ וּבכם – בּאיזוֹ מידה תגלוּ בּקרבּנוּ כּוֹחוֹת לפּעוּלה הזאת. בּרגע זה עוֹד אין לדעת מה יהיה היקף הפּעוּלה. אבל מעתה יהיה בּהסתדרוּת מרכּז שבּוֹ תתרכּז הידיעה על אשר עשׂינוּ עד עכשיו, והוּא ישמש מכשיר לעבוֹדה יוֹתר רחבה ועמוּקה.

בּדרך לפעוּלה זוֹ חפצתי לשוֹחח אִתכם על הנוֹער היהוּדי שבּארץ וּבגוֹלה. ראיתי את הנוֹער היהוּדי בּמקוֹמוֹת שוֹנים: בּערים גדוֹלוֹת, בּכרכּים, בּעיירוֹת, בּכפרים נידחים, בּבתי־ספר עממיים בגימנַסיוֹת, בּחדרים וגם בּשוָקים; בּהסתדרוּיוֹת של נוֹער, אבל גם בּמקוֹמוֹת שהוּא עזוּב וּבלתי־מאוּרגן; בּמקוֹמוֹת־הכשרה, בּקיבּוּצים וּבבתי־ספר מקצוֹעיים.

כּמה צדדים שוים משוּתפים כּמעט לנוֹער הזה כּוּלוֹ: ראשית – העניוּת. יש מאמר; “יאה עניוּת לישׂראל”. אם יאה ואם לא יאה, אבל עובדה היא. מבּחינה חמרית עוֹמד הנוֹער הזה על השלב הנמוֹך ביוֹתר: לפני כּמה שנים היה נראה לי הנוֹער העוֹבד בּארץ שרוּי בּעניוּת גדוֹלה מאד; אבל כּשאני מבּיט עכשיו עליכם, על חָזוּת פניכם ותלבָּשתכם, יש לי הרוֹשם שמצבכם אינוֹ דוֹמה כּלל וּכלל למצב הנוֹער שבּרוב מקוֹמוֹת הגוֹלה. אני מתחיל לחשוֹב כּי לפנַי נוֹער “בּעל זכוּיוֹת יתירוֹת”. לעוּמת העניוּת האיוּמה שבּמשכּנות ישׂראל בּעוֹלם – ההבדל הוּא עצוּם. בּשוּם מקוֹם לא ראיתי אוּלם של הסתדרות נוֹער שיהיה בּוֹ מרחב כּזה וספסלים לישיבה כּבצריף הזה.

ההוֹרים רוּבּם מחוּסרי־עבוֹדה, אוֹ עוֹבדים ימים ספוּרים בּחוֹדש. לעתים קרוֹבוֹת פּגשתי בּחדר אחד, בּלי רצפּה, משפּחה עם שבעה־שמוֹנה ילדים; יחפים, כּמעט ערוּמים, המזוֹן היחיד שלהם – תפּוחי־אדמה; כּל המשפּחה מצטוֹפפת בּשתי מיטוֹת.

המצב החמרי מתגלה לא רק בּחוֹסר אוֹכל, בּחוסר לבוּש ודירה, כּי אם גם בּחוֹסר חינוּך. רוֹב הילדים היהוּדים אינם מקבּלים כּל חינוּך עברי, ואפילוּ מצוּמצם; ראיתי עיירוֹת וישוּבים שאין להם שוּם אפשרוּת להזמין מוֹרה עברי. החינוּך הניתן על ידי הממשלוֹת חינם אינוֹ יהוּדי. בּמדינה הצ’כית ראיתי ילדים יהוּדים הלוֹמדים בּבית־ספר צ’כי וגם בּבית־ספר הוּנגרי, וגם בּבית־ספר רוּתני, ואפילוּ בּבית־ספר רוּסי, – הכּל לפי ההשפּעה השׂוֹררת בּאוֹתוֹ מחוֹז, בּליל של שׂפוֹת והשפּעוֹת. אתם יכוֹלים לתאר לכם מה תהיה מדרגת התרבּוּת של אוֹתם הילדים, שאינם יכוֹלים לינוֹק מתרבוּת עמם, אשר מהיהדוּת יש להם רק בּית־כנסת ורק העוֹני שבּבּית, וכל ה“אור” וכל ההשׂכּלה בּאים בּצינוֹרוֹת זרים. בּארץ כּמוֹ פּולין יש לכל היוֹתר 30.000 ילדים יהוּדים הלוֹמדים בּבית־ספר עברי, אפשר 20.000 בּבתי־ספר אידישאיים וּכ 200.000 (מאתים אלף!) לוֹמדים בּבתי־ספר פּוֹלניים. בּתי־ספר אלה מחַנכים אוֹתם להיוֹת אזרחים לעם, אשר לא ירצה בּהם. ואלה לא ילדי מתבּוללים דוקא; רוּבּם בּני הוֹרים אדוּקים, השוֹמרים מנהגי ישׂראל. הממשלה הקימה לילדי ישׂראל בּית־ספר פּוֹלני מיוּחד, הסגוּר בּשבּת; מקבּלים לשם מוֹרים יהוּדים; משמתרגלים יהוּדים לבית־הספר מתחילים לקצץ בּכיתוֹתיו וּבמוֹריו היהוּדים ואוֹמרים: “למה לכם בּית ספר זה? מוּטב שתעברו לבית־ספר פּולני גמוּר”. בּמקוֹם אחד ראיתי תלמוֹד־תוֹרה, שם יוֹשבים ילדים עם פּיאות ארוּכּוֹת ולוֹמדים חוּמש עם רש"י; לימוּד זה הוּא רשוּת, והוּא ניתן רק שעה אחת בּיוֹם, ורוֹב היוֹם מבלים אוֹתם הילדים בּעלי הפּיאוֹת והכּיפּוֹת בּבית־ספר לוֹעזי. זוֹ כּל המוֹרשה היהוּדית שהם מקבּלים.

אולם רוֹב ילדי היהוּדים אינם מקבּלים גם את המעט הזה. ודאי ראיתם את “בדרך לחיים”, הפילם של הילד הרוּסי העזוּב. רבּים עכשיו ילדים יהוּדים כאלה בעוֹלם. אך אין אוֹתוֹ הפּייטן והפילם שיתענינוּ בהם. אין לנוּ מזל, מזל יש רק לתקיף. משוּם כּך אנוּ משתתפים בּצערוֹ של הילד הרוּסי, אשר סוֹף סוֹף יש כּוֹח־שלטוֹן שידאג לוֹ; אבל כּשיש ילדים יהוּדים כאלה – אין מי שישתתף בּצערם ואין מי שידאג להם. לא ראיתי עסקנוּת ציבּורית, אידיאַליסטים, מהפּכנים, שידאגוּ לילדים הללוּ. ראיתי גם בּערים גדוֹלוֹת ילדי־שוּק יהוּדים, שאינם יוֹדעים שבּת וּמוֹעד, והשוּק מקוֹמם. שוּק־היהוּדים – המכּירים אתם אוֹתוֹ? לפנים כּתבוּ עליו סוֹפרים עברים. כּתב בן־אביגדוֹר: “לאה מוֹכרת־הדגים”. כּתב בּיאליק שיר גדוֹל שלא הוּכנס לכתביו. לשוּק זה אָבד כּבר פּרצוּפוֹ היהוּדי בּמידה מרוּבּה, בּוֹ סוֹחרים בּשבּת וּבחג. ושם מתגוֹללים נערים יהוֹדים.

ויש נוֹער מאוּשר יוֹתר; הוּא מתאסף בּחדריו, בּאוּלמיו, ויש לוֹ תקוה: ארץ־ישׂראל. אלה הנערים הלוׁמדים בּבית־ספר עברי, אוֹ המוֹצאים ליד בּית־הספר הזר את אגוּדת־הנוֹער שלהם, שבּה הם יוֹצרים להם סביבה יוֹתר חפשית, עממית. בּחוּגי הנוֹער הללוּ יש שׂמחה, עליזוּת. העוֹני שבּבּית וחוֹסר־המוֹצא שבּסביבה היהוּדית כּאילוּ נשכּחוּ בּאוּלם הזה, מתוֹך שירה, זמרה, ריקוּד וּמסיבּה חבֵרית. אוּלם גם בּאוּלמים האלה שׂוֹררת העניוּת בּכל הזויוֹת. כּבר ציינתי את דמוּת האוּלמים, את הצפיפוּת. לא תמיד יש אוֹר. בּכמה מקוֹמוֹת, כּשחיפּשׂתי סניף של החלוּץ או של הסתדרוּת נוֹער, וּמצאתי חצר עניה וּמזוּהמת, והיה לי הדבר הזה לסימן כּי כּאן מקוֹמם. חברה של נוֹער, בּלי ספריה, לעתים קרוֹבוֹת בּלי עזרה של מוֹרה מדריך, בּלי עתוֹן, בּלי ספרוּת קלה לנער – בּמצב זה נמצאוֹת רוֹב הסתדרוּיוֹת־הנוֹער שלנוּ

מחנה־הנוֹער שלנוּ בגוֹלה הוּא מחנה עצוּם ורב. הסתדרוּיוֹת חדשוֹת צצוֹת יוֹם־יוֹם. המספּרים שאינם מדוּיקים משתנים כּסדר. לא מן המוּגזם יהיה אם נעריך את הנוֹער המרוּכּז מסביב להחלוּץ וההסתדרוּת בּמאתים אלף; הנוֹער שאינוֹ מאוּגד על ידינוּ וגם הוּא מתכּוון לארץ־ישׂראל – יתכן שגם אוֹתוֹ אפשר למנוֹת בּמאה אלף אוֹ יוֹתר מזה. עוֹד לא היתה לציוֹנוּת תנוּעה המוֹנית כּתנוּעה זוֹ של הנוֹער המשתוֹקק לארץ. אך תנוּעה זוֹ נגוּעה בּמחלת התפּוֹררוּת. אילוּ קיבּלתי עלי למנוֹת את שמוֹת כּל ארגוּני־הנוֹער השוֹנים, לא הייתי מספּיק. הסתדרוּת “השוֹמר הצעיר” (כיוֹם שני שמות: קיבּוּץ ארצי ונוֹער צוֹפי־חלוּצי), החלוּץ הצעיר, דרוֹר, גוֹרדוֹניה, ויתקיניה, ארגוּנים של נוֹער ציוֹני סתם, אחוה, עקיבא; חלוּץ כּלל־ציוֹני, נוֹער דתי־סוֹציאליסטי, “תוֹרה ועבוֹדה”, “פּוֹעלי אגוּדת ישראל” וּ“פועלי אמוּני ישׂראל” (שיצאוּ מ“אגוּדת ישׂראל”). אַל יהיה תמוּה בּעיניכם אם אמנה על הנוֹער הפּרוֹליטרי־החלוּצי הזה גם את בּית"ר; כשאני מסיר מעליהם את המדים ורוֹאה לנפשוֹ של הנוֹער הזה איני רוֹאה הבדל גדוֹל בינוֹ וּבין נוֹער אחר שלנוּ; עם ידיעתי את טיב החינוּך שלוֹ והפּוּרענוּיות שהוּא נוֹשׂא לנוּ ולוֹ עצמו – אינני יכוֹל להתעלם מן העוּבדה שכּיוֹם הזה הוּא נוֹער עוֹבד או לוֹמד, הרוֹאה את דרכּוֹ בּעליה, בּעבוֹדה וּבהתישבוּת. על כּתפי הנוֹער החלוּצי רוֹבצת המעמסה של כּל סבל העם וּגאוּלת העם – והוּא עוֹמד בּדלוּתוֹ הרוּחנית וּבהתפּוררוּתוֹ הגדוֹלה.

אתם מאוּשרים שמַצבכם אחר, שאתם רוֹכשים מקצוֹעוֹת בּעבוֹדה ושההסתדרוּת אירגנה אתכם לגוּף אחד. וּבגוֹלה המצב הוּא כּל כּך איוֹם, שלא רק הנוֹער הנמצא בּהשפּעת מדריכים אוֹיבים לנוּ וּמסיתים, המכינים ממנוּ בּשר־תוֹתחים להפרת שביתוֹת, הזוֹרעים בּוֹ איבה לחבריו לעבוֹדה, לגוֹרל ולעתיד; לא רק אלה הנמצאים בּמסגרת אוֹיבת וּמתנכּרת לנוּ, כּי אם גם אלה היוֹדעים שדרכּם היא להסתדרוּת העוֹבדים בּארץ – גם הם מפוֹררים. אוּלי יש בּאמת דקדוּקים חשוּבים, אוּלי יש חידוּשים בּארגוּנים השוֹנים, אך הללוּ אינם שוֹקדים שהחידוּש יהָפך לקנין הכּלל של התנוּעה, די להם שהוּא נשאר רכוּש פּרטי של המחדשים.

התוֹצאה מזאת – שאין הנוֹער שלנוּ בּגוֹלה מגלה את כּל כּוֹשר־הפּעוּלה הצפוּן בּוֹ. בּמקוֹם שהנער ידע שיש לוֹ חברים בוֹגרים, שיכּיר את מידת־השיתוּף הגדוֹלה בּין אחים לאחים – הוּא לוֹמד לשאוֹל כּל ילד אם הוּא בּדיוּק מהמחנה “שלוֹ”, אם הוּא אוֹמר “חֲזַק”, אוֹ “הגשֵם”, או “עלֵה”. היוֹדעים אתם מה רב ההבדל בּין המוּשׂגים האלה? התחכּם השׂטן לנוֹער החלוּצי, המאוּחד בּכל גוֹרל חייו, בּשׂפה העברית, בּתפיסה ציוֹנית, בּהגשמה חלוּצית – ועשׂאהוּ מפוּזר ומפוֹרד, משוּסע וּמפוּצל, והוּא מוֹציא את כּחוֹתיו להעמקת “הניגוּדים” בּין חבר לחבר.

אנחנו כּאן בּארץ זכינוּ להיוֹת מאוּחדים. אמנם, רק אחרי ט“ו שנים לקיוּם תנוּעת־פּוֹעלים זכינוּ להקמת הסתדרוּת־פּוֹעלים אחת, ורק לאחר כ”ה שנים זכינוּ שרוֹב מנין וּבנין של ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ התאחד איחוּד פּוליטי־רעיוֹני, ועדיין ישנם גם כּיוֹם חברים שאינם מבינים את אַחדוּתה של ההסתדרוּת. בּגוֹלה הענין הוּא הרבה יוֹתר חמוּר וקשה, וּמי יוֹדע כּמה שנים תעבוֹרנה עד שבּגוֹלה ינַצח רעיוֹן־האיחוּד ויתגבּר על כּוֹחוֹת הפּירוּד, שהם כּה מרוּבּים.

לא התכּוַנתי לזלזל בּערך תנוּעת־הנוֹער שלנוּ בּגוֹלה. להיפך, יכוֹלנו להיוֹת גאים מאד וּשׂמחים. שׂמחה גדוֹלה לנוּ, להסתדרוּת כוּלה, שתנוּעתנוּ בּארץ איננה ערירית, שיש לה מחנה עצוּם ורב בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה, אוּלי מלבד רוּסיה, שאין לנוּ החוֹפש לפעוּלה שם (אין לי ספק כּי אילוּ ניתן לנוּ החוֹפש להביא את דברנוּ לשם, כּי אז קמה שם תנוּעת־הנוֹער החלוּצית הגדוֹלה ביוֹתר). עוֹד לא כּבשנוּ את כּל הנוֹער הגדֵל ללא חינוּך, עוֹד לא כּבשנו את הנוֹער היהודי ההוֹלך להתבּוֹללוּת דרך החינוּך האַקַדֶמי; אבל כּבשנוּ את הרוֹב הגדוֹל של הנוֹער היהוּדי המאוּרגן. אם בּית־הספר הממשלתי עוֹקר את הילד היהוּדי מתרבּוּתוֹ היהוּדית, אם האב היהוּדי, מתוֹך דלוּת, או מתוֹך חשבּוֹן של קריֶרה, מוֹנע מילדוֹ חינוּך יהוּדי – בּאה תנוּעת־הנוֹער ועשׂתה את אשר לא עשׂה בּית־הספר ובית־אבּא. היא הכניסה בּקרב הנוֹער את הדיבּוּר העברי והמגע הקרוב עם ארץ־ישראל, על ידי שירה, ריקוּד, סיפּוּר ארץ־ישׂראלי, שליח מארץ־ישׂראל וקיבּוּצי־ההכשרה. בּהרבּה מקוֹמוֹת אפשר לראוֹת את תנוּעת־הנוֹער שלנוּ כּפלא: מאין בּאוּ ילדים עזוּבים וּבני מתבּוללים והשׂיגוּ את דרך העבוֹדה שלנוּ? יש בּכל הדמוּת העגוּמה מאד של חיינוּ בּגוֹלה מעין נס, שהגענוּ לזאת.

בּכוָנה הדגשתי את אַחדוּת הנוֹער החלוּצי בּכל גילוּייו. מי שראה למשל, את החלוּץ “המזרחי” בּגוֹלה רוֹאה את האחדוּת הפּנימית של הנוֹער הזה עם תנוּעתנוּ; גם שם פּגשתי אַתמוֹספירה פּוֹעלית־חלוּצית אמיתית. וכן גם הנוֹער החלוּצי הציוֹני־כּללי – תנוּעה גדוֹלה שעוֹדנה בּאִבּה, ויש בּה שׁמחה וּתמימוּת חלוּצית, וקבּלת עוֹל של חיי עבוֹדה וּקבוּצה בּארץ. יש, אמנם, הרבּה מחיצות בּינינוּ וּביניהם, אבל לעוֹמק הדברים, לאמיתם – אלה הם ענפים של תנוּעתנוּ.

מה הם היחסים בּין הנוֹער הארץ־ישׂראלי וּבין הנוֹער החלוּצי בּגוֹלה? מה הם קוֹדם כּל היחסים הנפשיים? לפני כ"ד שנים ניסיתי לארגן בּארץ־ישׂראל נוֹער מבּני אִכּרים, להביא להם את דבר תנוּעת־העבוֹדה. נזכּר אני בּאסיפה אחת, שהשתתפתי בּה יחד עם א. ד. גוֹרדוֹן. מהנוֹער ההוּא נצטרפוּ אלינוּ אחד אוֹ שנַים. העלינוּ חרס. הנוֹער בּארץ לא הרגיש עצמוֹ כּנוֹער של האוּמה, לא חש את הקשר עם המוֹן בּית־ישׂראל; גם כּשהוֹדה בּקשריו עם הישוּב לא ראה עצמוֹ כּחלק העם היהוּדי כּוּלוֹ. הנוֹער הארץ־ ישׂראלי היוֹרש מספסלי בּתי־הספר התיכוֹניים, ההולך לחוּץ־לארץ ללמוֹד, הוּא רחוֹק מהבין את חיי היהוּדים שם; הצידה לדרך שהוּא לוֹקח אתוֹ בּצאתוֹ היא דלה. יש שתפגוֹש בגוֹלה אנשים שגדלוּ בּארץ, והם עכשיו טמוּעים לגמרי בסביבוֹת שוֹנוֹת; מכּאן גם הצלחוֹת הפרקציה הרביזיוֹניזם, עם כּל שטחיוּתם וּנביבוּתם, בּין הנוֹער הארץ־ישׂראלי. רבּים הם בּנוֹער הארץ־ ישׂראלי ששרשיהם הישׂראליים מוּעטים ורוֹפפים, שאינם מוּשרשים לא בּמפעל החלוּצי ולא בּעם היהוּדי, – לכן רבּות הסכּנוֹת האוֹרבוֹת להם. יש אשר הישוּב השׂבע, המרוּצה מעצמוֹ והקוֹפא על שלוַתוֹ, הוֹפך את הרעיון הציוני של “שלילת הגוֹלה” כּצוּרת־חיים – לזרוּת לחיי ישׂראל וּלצרוֹת ישׂראל. וגם בּית־הספר מסייע לכך: אין בּוֹ לימוּד חיי העם היהוּדי בהוֹוה. אין לוֹ אפילוּ ספר־לימוּד על חיי תפוּצוֹת ישׂראל לשבטיהם וּלאַרצוֹתיהם. כּאילוּ אין אנוּ אלא בּני עַם אריסטוֹקרטי בּעָבר ועם ממלכתי בּעתיד – ואין ישׂראל בּהוֹוה, עם יסוּריו וסבלוֹתיו וּתסיסוֹתיו וּצרכיו. אנוּ צריכים לחנך את הנוֹער שיהיה לא רק אזרח בּארץ, אלא גם אזרח בּעם.

בּיחס נפשי נכוֹן יכוֹלה ארץ־ישׂראל כּבר כּיוֹם לעשׂוֹת הרבּה לגוֹלה. כמעט כּל נער ארץ־ישׂראלי, עם קצת נסיוֹן הסתדרוּתי, קצת השׂכּלה וידיעה משקית, עם רצוֹן טוֹב וגישה חבֵרית – היה יכוֹל למלא תפקיד מוֹעיל בּגוֹלה. ארץ־ישׂראל היתה יכוֹלה כּיוֹם לגייס כּוֹחוֹת, שיֵצאוּ לגוֹלה כּדי להוֹשיט יד עזרה לתנוּעה החלוּצית. עם כּל עניוּתנוּ אנוּ יש לנוּ כּוֹחוֹת, אבל אין לנוּ עדיין החינוּך לקראת זאת. וכל עוֹד לא תוּקן הדבר הזה נהיה צפוּיים לכל מיני פּוּרענוּיוֹת. אנחנוּ ישוּב קטן מאד, וישוּב קטן אינוֹ יכוֹל ליצוֹר תרבּוּת גדוֹלה. אָשרנוּ הוּא שהננוּ בּנים לעם לא קטן, בן 16–17 מיליוֹנים. הישוּב הקטן לא יבנה את הציוֹנוּת. אנוּ מאמינים שנתגבּר על כל המכשוֹלים הגדוֹלים, בּאשר מאחרינוּ עם גדוֹל בּגוֹלה.

חוֹסר הקשר עם הגוֹלה עוֹשׂה אותנו דלים וריקים מאד. יש שאני משתוֹמם לראוֹת ריקנוּתוֹ וּבערוּתוֹ של נער ארץ־ ישׂראלי שגמר בית־ספר תיכוֹני, ואינוֹ יוֹדע כּלום מחיי העם. ולא מחיי הארץ. תפקיד גדוֹל מוּטל על הנוֹער העוֹבד (אף על פּי שיש לוֹ בּלָאו הכי עבוֹדה מרוּּבּה מאד: כּמה מעטים כאן באוּלם החברים מהעדוֹת המזרחיוֹת; הטבע אינוֹ סוֹבל ריקנוּת; וגם החיים הציבּוּריים אינם סוֹבלים ריקנוּת; אם יהיוּ בארץ חוּגים המחפּשים עזרה, ואנחנוּ לא נתן אוֹתה להם – הם ימצאוּ אוֹתה אצל אחרים). הנוֹער העוֹבד צריך להתחנך לדברים שבּית־הספר אינוֹ נוֹתן לוֹ. יתחיל לרכּוש לו את ידיעת העם, יתחנך לקשרים עם הגוֹלה ויכין עצמוֹ לקראת מילוּי תפקידים בּנוֹער היהוּדי בּגוֹלה.

אם יש תקוה שהנוֹער שלנוּ בּגוֹלה יהיה פּעם מאוּחד – יבוֹא זה לא מתוֹך ארגוּן אחד יתגבּר על האחרים ויבלעם. יש רק תקוה אחת, שתפעם בּנוּ אידיאה גדוֹלה, מאַחדת וּמלכּדת, ואז נביא להם את בּשׂוֹרת האיחוּד. וּלוַאי והנוֹער העוֹבד בּארץ יהא ראוּי לכך, שיביא לגוֹלה את הבּשׂוֹרה של עבוֹדה גדוֹלה, העמקת התרבּוּת ואיחוּד הנוֹער החלוּצי.

---

חוּרבּן וּתלישוּת

מאת

ברל כצנלסון

¹

שמעתי כּי אחת מהסתדרוּיוֹת הנוֹער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ בּאוֹתוֹ לילה שבּוֹ מבכּה ישׂראל את חוּרבנוֹ, את שעבּוּדוֹ ואת מרי גָלוּתוֹ.

אין להעלוֹת על הדעת כּי מישהוּ עשׂה זאת בּמתכּוון. אין להעלוֹת על הדעת, כּי מדריכי נוֹער חלוּצי, המחנכים אוֹתוֹ ל“חיי־הגשמה”, כּלוֹמר, למאמצי שחרוּר מן הגלוּת ותיקוּן הנגעים והמוּמים שחלוּ בּנוּ בּעקב החוּרבּן – אין להעלוֹת על הדעת כֹּי הם עשׂוּ זאת מתוֹך ידיעה מה הם עוֹשׂים. אוּלם אי־ידיעה זוֹ כּשהיא לעצמה היא המעוֹררת מחשבוֹת נוּגוֹת על רמתם התרבּוּתית ועל ערך פּעוּלתם החינוּכית של כּמה ממדריכי הנוֹער.

מה ערכּה וּמה פּריה של תנוּעת־שחרוּר שאין עמה שרשיוּת ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפּח וּלהעמיק בּקרב נוֹשׂאיה את הרגשת המקוֹר ואת ידיעת המקוֹרוֹת, היא מטשטשת את זכרוֹן נקוּדת המוֹצא וּמקצצת בּנימין, אשר דרכּן יוֹנקת התנוּעה את לשַדָה?

כּלוּם היינוּ עוֹד מסוּגלים כּיום הזה לתנוּעת־תקוּמה לוּלא היה עם ישׂראל שוֹמר בּלבּוֹ בּקשיוּת־עוֹרף קדוֹשה את זכר החוּרבּן? לוּלא היה מיחד בּזכרוֹנוֹ וּבהרגשתוֹ וּבהליכוֹת־חייו את יוֹם החוּרבן מכּל הימים? זהוּ כּוֹחוֹ של הסמל החיוּני המגוּבּש והמַַפרה בּקוֹרוֹֹת־עם.

אילמלא ידע ישׂראל להתאַבּל בּמשך דוֹרוֹת על חוּרבנוֹ בּיוֹם־הזכּרוֹן, בּכל חריפוּת ההרגשה של מי שמתוֹ מוּנח לפניו, של מי שאך זה עתה אבדוּ לוֹ חירוּתוֹ וּמוֹלדתוֹ, לא היוּ קמים לנוּ לא הֶס ולא פּינסקר, לא הרצל ולא נוֹרדוֹי, לא סירקין ולא בּרוּכוֹב, לא א. ד. גורדון ולא י.ח. בּרנר. ויהוּדה הלוי לא היה יכוֹל ליצוֹר את “ציוׁן הלא תשאלי” וּבּיאליק לא היה יכוֹל לכתוֹב את “מגילת האש”.

זאת הבין אדם כּאהרן ליבּרמן, גיבּוֹרה הראשוֹן של התנוּעה הסוֹציאליסטית היהוּדית בּגוֹלה. כּשניגש ליסד בּלוֹנדוֹן את אגוּדת הפּוֹעלים היהוּדית הראשוֹנה, בּאַתמוֹספירה שכּוֹלה קוֹסמוֹפּוֹליטיוּת וחוֹסר כּל חלוֹם של קיוּם לאוּמי עצמאי, זכר ולא שכח את יוֹם האבל הלאוּמי. וּב“פּנקס” של אוֹתה אגוּדה רשוּם פּרוטוֹכּוֹל היסטוֹרי מיוֹם ב' אב 1876. ליבּרמן מציע: הוֹאיל והאסיפה הבּאה של האגוּדה חלה בּתשעה בּאב יש לדחוֹתה ליוֹם אחר. אחד מחבריו טוֹען נגד הדחיה בּשם ה“כּלל־אנוֹשיוּת” וּבשם שלילת המסוֹרת. וליבּרמן מסבּיר לוֹ כּי “כּל עוֹד לא בּאה המהפּכה הסוֹציאליסטית יש בּחירוּת הפּוֹליטית חשיבוּת רבּה בּשביל כּל אוּמה ולשוֹן”. “לט' בּאב יש בּשבילנוּ, הסוֹציאליסטים העברים, אוֹתוֹ ערך שיש ליוׁם זה בּשביל בּני גזענוּ”. בּיום זה “אבדה לנוּ חירוּתנוּ ועמנוּ מתאַבּל עליה זה י”ח מאוֹת שנה ויוֹתר“. כּך הבין וכך הרגיש וכך רצה לחנך את תנועת הפּוֹעלים סוֹציאליסט יהוּדי גדוֹל, בּימים שעוֹד האמינו בּאמוּנה שלמה כּי המהפּכה הסוֹציאליסטית הקרוֹבה לבוֹא עתידה לבטל בּמחי־יד אחד את כּל הניגוּדים הלאוּמיים, ואפילוּ את עצם קיוּמם של הלאוּמים המיוּחדים, וּבימים אשר שוּם חזוֹן של תקוּמת־ישׂראל, של שילוּמים לאֵבל של “י”ח מאוׁת שנה” לא נראָה עדיין באוֹפק (מלבד בּאָפקוֹ של משה הֶס אשר נשאר נעלם מדוֹרוֹׂ).

ואנחנוּ?

הדוֹר אשר שתה את קוּבּעת הגלוּת והשעבּוּד יוֹתר מכּמה וכמה דוֹרוֹת, שקדמוּ לו, הדוֹר אשר הוּחזר בּחוֹזק־יד אל הרגשת החוּרבן והגירוּשים, הדוֹר אשר כּל טעם חייו הוּא כּזה שישמש גשר מן החוּרבן והגלוּת אל חיי עצמאוּת וחירוּת – האם הדוֹר הזה יתחנך ליעוּדוֹ על ידי שכחת יוֹם אבל עמוֹ?

אמנם, משׂרדי הועד הפּועל של ההסתדרוּת סגוּרים בּיום־האבל ההיסטוֹרי, אשר שוּם אוּמה תרבּוּתית אינה יוֹדעת כּמוֹהוּ לעוֹמק ולכאב, אך יתכן כּי קיים מרחק תרבּוּתי רב בּין עוֹלמם הרוּחני של ראשי ההסתדרוּת וּבין עוֹלמם הרוּחני של כּמה ממַדריכי הנוֹער. ואלה רוֹאים, כּנראה, את מעשׂה הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת כּענין חיצוֹני, ולבּם בּל עמם. וּמאידך גיסא, האם יכוֹלה תנוּעת הפּוֹעלים להסתפּק רק בחינוּך לדברי הלכה ואידיאוֹלוֹגיה בּלבד, מבּלי שתיצוֹר לעצמה ולחניכיה אַתמוספירה רווּית רגש וסמליוּת?

הלא בּימינוּ מַרבּים לדבּר וּבהסתדרוּיוֹת־נוֹער בּפרט, על ערכֹּם החינוּכי של סמלים. מדוּע איפוֹא לא תדע שוּם הסתדרוּת־נוֹער לעטוֹף בּיוֹם זה את דגליה אֵבל? להשרוֹת בּיוֹם זה על מסיבּותיה מן הצער הגדוֹל, המַפרה והמחנך? (על שתי מסיבּות אבל בּט' בּאַב שמעתי: בּבית ההבראה “ארזה” וּבמחנה בּית־החינוּך לילדי העוֹבדים). האוּמנם תש כּוֹחנוּ לחיוֹת וּלהחיות את סמלינוּ, להעמיק בּתכנם, למלא אוֹתם רוּח הדוֹר וצרכי הדוֹר? האוּמנם אין אנוּ מסוּגלים אלא להשתמש בּסמלים שאוֹלים בּהקפה, בּסמלים שאין עמם לא העתקה וחיקוּי, העיקר, הסכּמה מן החוּץ? האוּמנם אין אנוּ מסוּגלים אלא לחיים תלוּשים, לתרבּוּת תלוּשה ולסמלים תלוּשים?

על אוֹתם מדריכי הנוֹער אשר בּעוֹלמם הרוּחני חסרה הידיעה וההרגשה של יוֹם החוּרבן אפשר אוּלי ללמד זכוּת בּנוּסח הידוּע: סלח להם, כּי אין הם יוֹדעים מה שהם עוֹשׂים. אבל על עצם העוּבדה, שבּתוֹך תנוּעה כּבּירת־תכנים ועמוּקת־רגשוֹת אפשר שהדרכת הנוֹער תהא נתוּנה בּידי מי שאין להם חוּש לאוֹצרוֹת הרוּח של האוּמה, לסמלים הִיסטוֹריים, לערכים תרבּוּתיים לאימפּונדרבּיליוֹת נפשיוֹת – אין כּפּרה.

אב, תרצ"ד

---

בּמבחן

מאת

ברל כצנלסון

(שׂיחוֹת עם מדריכים)¹

הדרכת המדריכים

יִחדתי ימים לפגישתכם זוֹ הקטנה, כּמוֹ לועידה אוֹ למוֹעצה אחראית, יען כּי בּעינַי עמוּסים אתם אחריוּת רבּה. רוֹאה אני אתכם אחראים לגוֹרל תנוּעה גדוֹלה, לחינוּכם הרעיוֹני והציבּוּרי וגם להליכוֹת־חייהם של אלפי נוֹער בּישׂראל. וּבשעה הרת־מבוּכוֹת זוֹ רוֹאה אני חשיבוּת יתירה לכינוּסים סמינַריוֹניים, לפגישוֹת המתיחדוֹת ללימוּד ולבירוּר. יתר על כּן, אפשר יש להעדיף בּשעה זוֹ כּינוּסים מעין אלה על ועידוֹת וּמוֹעצוֹת, המתכּנסוֹת על מנת לפסוֹק הלכוֹת ולקבּוֹע החלטוֹת. נשתבּשוּ הדרכים בּמחשבה וּבמעשׂה. כּונוֹתינוּ הטוֹבוֹת טוֹבעוֹת בּחשכת מוּשׂגים משוּבּשים וּמסוּלפים, העָטים עלינוּ מכּל צד. ויש שהמבוּכה מַכתיבה לנוּ את החלטוֹתיה. אין לנוּ אלא לשוּב כּפעם בּפעם לברר בּירוּרים וּלהעריך ערכים.

התכּנסתם, המדריכים, לשם בּירוּר שאלוֹת הדוֹר הצעיר המוּדרך על ידיכם. וטוֹב שהבּירוּר נטה מנקוּדה זוֹ. חזיוֹן אָפיָני בּימינוּ: רוּבּה של ספרוּת תנוּעוֹת הנוֹער, רוּבּם של כּינוּסי הנוֹער, אינם מטפּלים בּהם עצמם – בּמתכּנסים, בּעוֹשׂים – אלא נתוּנים לדאגת הזוּלת: דוֹאגים לחניכים, דוֹאגים ליריבים. אין חלקי עם אלה האוֹמרים תמיד כּי הימים הקוֹדמים היוּ טוֹבים מימינוּ כּעת. אך בּנדוֹן זה אַרשה לעצמי לספּר, כּי בּימי נעוּרַי – אף על פּי שלא הגדרנוּ את עצמנוּ כּ“נוֹער” וראינוּ את עצמנוּ כּאנשי תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת – היינוּ מתלבּטים לעצמנוּ ושוֹאלים את שאלוֹתינוּ ונקלעים בּהכּרת סתירוֹתינוּ וּמבקשים פּתרוֹנוֹת לנפשנוּ, וּמתוֹך כּך גילינוּ משהוּ גם לזוּלתנוּ. ועכשיו, אם נוֹטל אתה חוֹברת של תנוּעת־נוֹער, הרי אתה נוֹכח שהיא לא בּאה לעוֹלם אלא ללַמד את כּל העוֹלם כּוּלוֹ. לעצמם הכּל מחוּוָר, הכּל בּחזקת וַדאי, הכּל צפוּי, הכּל ניתן. אין שמא, הכּל בּרי. אין ספיקוֹת, אין פּרכוֹת, הכּל חָלק וישר. אוֹדה: תוֹפעה זוֹ שאדם – ואדם צעיר בּפרט – אין לוֹ ספיקוֹת ואין לוֹ קוּשיוֹת, ואין הוּא חש שוּם סתירוֹת אצל עצמוֹ, ויש לוֹ רק “דאָגה” לנשמת זוּלתוֹ, לכשרוּת מעמדית של זוּלתוֹ, תוֹפעה זוֹ יש בּה כּדי לעוֹרר דאָגה.

ורוֹאה אני את שאלת המדריכים קשה משאלת המוּדרכים. פּתגם קדמוֹן אוֹמר: “רבּי לא שנה – ר' חייא מנַין לוֹ?” התנוּעה שלנוּ היא המוֹנית, מַקיפה, המלאכה בּה מרוּבּה, והמפריעים עצוּמים, והמדריך – טרוּד ודחוּק, ואין שעתוֹ פּנוּיה להדרכת עצמוֹ, הוּא חייב להוֹרוֹת את כּל הנבוּכים, ואיננוּ פּנוּי להאזין למבוּכתוֹ הוּא עצמוֹ. עוֹד מעט וּמכּל התוֹכן הרחב והעמוֹק של תנוּעתנוּ לא ישתייר בּחינוּך הנוֹער אלא מספּר “פַּרוֹלוֹת”, סיסמאוֹת ואמרוֹת, מעין פּקוּדוֹת המספּיקוֹת לצבא. והמדריך יהא סבוּר כּי אם סיגל אוֹתן לעצמוֹ כּהלכה – דיוֹ, “והכּל כּשוּרה”. ואוירת המלחמה סביבנוּ היא המסַייעת לכך. והיא עלוּלה להמיט על מחנוֹתינוּ הצעירים דלדוּל פּנימי עמוֹק. לפיכך רצוֹני לשׂים את הדָגֵש בּמדריך עצמוֹ, בּלימוּדוֹ וּבהכשרתוֹ וּבהתכּוֹננוּתוֹ.

תנוּעה הדוֹאגת למוּדרכיה חיבת לשקוֹד על הדרכת מַדריכיה. יש לעבּד תכניוֹת־עבוֹדה לא רק בּשביל “השכבוֹת” השוֹנוֹת. הכרחית פּעוּלה שיטתית בּקרב המדריכים עצמם. וקוֹדם כּל צריך שיהא רצוֹן ללמוֹד, פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ. העוֹלם בּוֹ אנוּ חיים הוּא כּל כּך מוּרכּב וּמסוּבּך, האוּמנם נמצא בּוֹ את ידינוּ ואת רגלינוּ בּקצת מימרוֹת והלכוֹת פּסוּקוֹת? המוּטל עלינוּ הוּא כּבּיר וחמוּר כּאחד. מסיבּוֹת החיים בּהן אנוּ פּוֹעלים הן נפתלוֹת, ועלינוּ להתפּתל יוֹם יוֹם עם כּמה מפריעים וּמחַבּלים. זה מַצריך נאמנוּת, ישרנוּת, איתנוּת, רצוֹן הגשמה, כּוֹח התמדה – תכוּנוֹת שבּאוֹפי. אך בּאלה בּלבד לא די. לא נעמוֹד בּיעוּדנוּ בּלי תנוּפה רוּחנית גדוֹלה, בּלי לימוּד שַקדני להכּרת העוֹלם וכוֹחוֹתיו, בּלי מאמצי נפש ושכל. ולא נגיע לנצחוֹן אם כּל דוֹר ודוֹר בּתנוּעת הפּוֹעלים לא יקים מתוֹכוֹ חֶבֶר אנשים תאֵבי־דעת, בּעלי מַצפּוּן לא רק בּחיי המעשׂה של הפּרט והקיבּוּץ, אלא גם בּחיי המחשבה של התנוּעה, מבקשי אמת בּכל מחיר, בּוֹדקי דרכים וּמוּכנים להוֹדוֹת על שגיאוֹתיהם. אם אלה לא יהיוּ לנוּ, אם מדריכינוּ הגדוֹלים והקטנים לא יהיוּ קרוּצים מחוֹמר אשר כּזה, ולא יהיוּ מחוּנכים בּרוּח זוֹ, כּי אז צפוּיה²

הרבּוּ כּאן להתוַכּח בּשאלה: כּיצד לנהל את הלימוּד בּשכבוֹת, “לפי תקוּפוֹת אוֹ לפי אישים”, ויש אוֹמר “לפי מפעלים”. בּויכּוּח החם הזה רוֹאה אני דוּגמה לכך כּיצד מדריכים, שהם נלהבים למוּשׂגים שקנוּ לעצמם וּשקוּעים בּעצמם בּאיזוֹ סוּגיה עד לבלי צאת ממנה, גוֹררים אוֹתה אִתם לכל מקוֹם שהם פּוֹנים לצוֹרך ושלא לצוֹרך. שאלת האישיוּת וּמקוֹמה בּהיסטוֹריה, שאלת היחס בּין האישיוּת וּתקוּפתה – ודאי ראוּיה היא שיתחבּטוּ בּה, וגם לאחר “שנפתרה” כּמה פּעמים לחלוּטין עדיין העוֹלם מתחבּט בּה, פּוֹתר וּמפרק, כּי אין שאלה זוֹ ענין רק לכוֹתבי היסטוֹריה, אלא גם לכל אדם חוֹשב, לכל מי שרוֹצה לעשׂוֹת היסטוֹריה. אבל הלא אתם לא התכּנסתם הנה לשם פּתרוֹן שאלה זוֹ. מי שפּתר – פּתר, מי שמסתפּק בּפּתרוֹן המוּגש לוֹ – יחזיק בּוֹ, וּמי שעוֹדנוּ מתלבּט – יוֹסיף להתלבּט. אַתם נתכּנסתם לדוּן בּשאלה כּיצד להנחיל יסוֹדוֹת ראשוֹנים של ידיעת חיינוּ בּעבר וּבהוֹוה לנוֹער היהוּדי מפּוֹלין אוֹ מפּרס, אוֹ מגרמניה, שאלה שימוּשית מסוּימת, צנוּעה למדי, אך גם חשוּבה למדי. וּמי שמַזקיק עצמוֹ בּבירוּר שאלה זוֹ לכל הסוּגיה העמוּקה והרחבה של “אישיוּת וּתקוּפה”, האם איננוּ מעיד על עצמוֹ שיוֹתר ממה שדעתוֹ נתוּנה לשאלה החינוּכית השימוּשית הרי הוּא מבקש להנאוֹת את עצמוֹ, על דרך חכמים המנַצחים זה את זה בּהלכה?

יש בּויכּוּח זה משוּם לעג לרש. אתם מגישים לנער הזה בּקצה המזלג ממה שאתם יוֹדעים. ואת המשהוּ הזה אתם מלַווים בּויכּוּח מפוּלפּל: מה בּמרכּז – התקוּפה, האישיוּת ההיסטוֹרית אוֹ המפעל? מבּחינה דידקטית הרי זה ויכּוּח מיוּתר; כּּל אלה אין ידיעתם נקנית זה מבּלעדי זה. וּמבּחינה חינוּכית הרי לא את אלה יש להעמיד בּמרכּז החינוּך בּתנוּעת הנוֹער, אלא את האדם; את האדם החי בּסביבתוֹ החיה, בּתוֹך חברתוֹ, בּתוֹך עמוֹ, בּתוֹך מעמדוֹ. וּמבּחינה רעיוֹנית – את האידיאָה המרכּזית הצריכה לכוון את חיי האדם בּדוֹרוֹ.

“הלכה” ו“אגדה” בּתנוּעת הנוֹער

אין חינוּך רציני בּלי שתחדוֹר אוֹתוֹ אידיאָה מרכּזית. הנוֹער שלנוּ בּחיי־המעשׂה שלוֹ – בּמפעלוֹ החלוּצי, בּחייו הקיבּוּציים, בּעִבריוּתוֹ, בּיִשוּביוּתוֹ – קשוּר בּטבּוּרוֹ אל האידיאָה המרכּזית של ההיסטוֹריה העברית החדשה, ממנה הוּא יוֹנק את כּוֹחוֹ, בּשליחוּתה הוּא יוֹצא. אבל תנוּעוֹת הנוֹער שלנוּ, עם כּל הגדוֹלוֹת שהן מבצעוֹת, לקוּיוֹת להַוָתנוּ בּחוֹסר הכּרה מספּיקה של האידיאָה המרכּזית, בּחוֹסר עוֹז נפשי ושׂכלי לקבּל את שלטוֹנה המוּחלט. היא פּוֹעלת בּתוֹכן, אך אינה שוֹלטת. היא מאירה להן, אך אינה חוֹדרת לכל הזויוֹת. מי שיעמיק חֵקֶר בּקוֹרוֹת העליה השלישית וגוּשיה העיקריים – גדוּד העבוֹדה ו“השוֹמר הצעיר” – ישתוֹמם על הסתירה העמוּקה: פַּּתוֹס־הגשמה עצוּם, נכוֹנוּת לכל מאמץ וקרבּן, ועם זה רפיוֹן אחיזה נפשית ושׂכלית בּעצם האידיאָה אשר מתוֹכה צמח ונתגלם מעשׂה־ההגשמה. והתוֹצאה האיוּמה מן הסתירה הזאת: רפיוֹן שלטוֹנה של האידיאָה הוֹפך את כּוֹס־ההגשמה על פּיה.

צר, צר מאד, שלא קם עדיין אדם פּנימי אשר יעשׂה חשבּוֹן צדק של אבידוֹתינוּ ויתחַקה על שרשיהן. גם בּימי יציבוּת וּבִטחה, גם בּימי חג ונצחוֹן, אין שאלה זוֹ צריכה לתת דמי לנוּ: איכה היוּ חלוּצי ציוֹן לצאן אוֹבדוֹת? מקוּבּצים מנכר איכה נפזרוּ לכל רוּח? שתוּלים בּאדמת מטעם איכה טוּלטלוּ בּכף־הקלע? מוּצלים מגָלוּת, טיפּוּחי חזוֹן, עמוּסי־מעשׂה, איכה הֵפֵרוּ בּרית, איכה היוּ לצרינוּ? איכה הוּפץ צבא־המשיח וּפליטיו נדוֹנוּ לשמד ולכלָיה? אילוּ היה קם אדם מן המוּצלים, אשר שתה את כּוֹס־התרעלה הזאת והציל את נפשוֹ ושב ורָפא לוֹ, והיה אוֹמר בּיוֹשר־לבב את וידוּיוֹ, בּלי חיפּוּי וּבלי ערפּוּל, בּלי מחיקה וּבלי גדישה של “בּעל־תשוּבה”, אלא דברים לאמיתם – היה אפשר מכאיב לנוּ וּמגלה את חוּלשוֹתינוּ. אוּלם היה משרת שירוּת נאמן את כּוּלנוּ וּפוֹקח את עינינוּ לראוֹת יוֹם יוֹם יוֹם דברים המתעלמים מאתנוּ.

הבּיקוֹרת הפּנימית בּתוֹך תנוּעת הנוֹער שלנוּ מבּחינת התאָמת ההלכה והמעשׂה שלהן לאידיאָה המרכּזית – דלה מאד. פּעם עשׂה מאיר יערי נסיוֹן כּזה בּמאמרוֹ “סמלים תלוּשים” (בּ“הדים”) – וחדל. תנוּעת העבוֹדה בּציוֹנוּת, המוֹנה כּשלוֹשים וחמש שנוֹת קיוּם, צוֹפנת בּתוֹכה חוֹמר נסיוֹני עצוּם שלא עוּבּד. הנוֹער שלנוּ חייב לבדוֹק את שיטוֹתיו בּהסבּרה, את שיריו וּפזמוֹנוֹתיו, את סיסמאוֹתיו וּסמליו לאוֹר הרעיוֹן המרכּזי.

בּתנוּעוֹת שמסביב לנוּ יש לציין שני סוּגים של שיטוֹת חינוּך. הסוּג האחד – חינוּך צבאי; כּּאן הרמוֹניה גמוּרה בּין המטרה לבין שיטת החינוּך. כּאן הכּל מרוּכּז, הכּל מוֹביל למטרה הנתוּנה. בּמרכּז עוֹמד המפַקד. אַל תרבּה חשוֹב: קבּל פּקוּדה וּמלא! יש תקוּפוֹת שבּני־אדם בּוֹרחים מעצמם, הם שׂמחים שלא לחשוֹב בּעצמם, לא להחליט על דעת עצמם, להישען על הזוּלת, על כּוֹח הזוּלת, על אחריוּת הזוּלת. בּתקוּפוֹת אלה “מוֹשכים” משטרי־עבדוּת, “מוֹשכת” הצבאיוּת. ויש שהסתדרוּיוֹת־נוֹער שלנוּ מתקנאוֹת בּחינוּכוֹ של היריב והן מבריחוֹת “חתיכוֹת” של החינוּך הצבאי אלינוּ. וכאן הן טוֹעוֹת טעוּת יסוֹדית. אין מגבּירים תנוּעה־של־אמת בּתבלין של שקר. תנוּעה אשר בּמרכּזה עוֹמד לא המפקד והחייל, אלא האדם־החלוּץ, החוֹשב ועוֹבד, איש־תרבּוּת וחירוּת ואחריוּת, – תנוּעה זוֹ אינה יכוֹלה להשׂיג את מטרתה בּשיטוֹת צבאיוֹת, בּחיקוּיים של הפאשיזם.

לעוּמת השיטה הצבאית ראינוּ בּכמה מהסתדרוּיוֹתינוּ – בּפרט בּהסתדרוּיוֹת הנוֹער המפלגתיוֹת – חינוּך “אינטלקטוּאַלי”, העוֹמד כּוּלוֹ על ההרצאה ועל הויכּוּח ועל הקריאה בּחוּג. בּשיטת־חינוּך זוֹ “האידיאוֹלוֹגיה” תענה את הכּל. מן הראוּי לבדוֹק בּדיקה חמוּרה את עצם התוֹכן של החינוּך האידיאוֹלוֹגי, אם אין בּוֹ פּשטנוּת־יתר, אם אינוֹ משתטח עד כּדי מילוּליוּת גרידא, אוֹ אם אינוֹ הופך לגֵרה סכוֹלַסטית. אך גם בּגילוּייו המשוּפּרים יוֹתר אין לראוֹתוֹ כּמספּיק. אין למלא את נפש הנוֹער בּחינוּך אידיאוֹלוֹגי בּלבד! נעוֹרר את תאוַת הדעת, נחדד את כּוֹח השוֹפט, נפַשט את עקמוּמיוּת הדיוּן, ואחרי כּל אלה נאמר: לא על עבוֹדת המוֹח בּלבד מזוֹנוֹ הרוּחני של האדם. תנוּעה רצינית מבקשת להקיף את חיי החבר כּוּלם, כּכל האפשר; לתת לוֹ חינוּך אֶמוֹציוֹנַלי, חינוּך החוּשים, הרצוֹן, ההרגשוֹת. יש להתאים – אם נשתמש בּמטבּעוֹת שיצק בּיאליק – את “האגדה” של התנוּעה אל “ההלכה” שלה. אם האידיאה של התנוּעה אינה מוֹרשה חנוּטה, אם היא חיה וּמכַוונת את החיים, כּי אז אי אפשר שלא תהיה שוֹפעת בּכל עוֹרקי התנוּעה, משַווה לה דמוּת בּגדוֹלוֹת וּבקטנוֹת, מתגלמת בּפרטי ההוָי החברתי והאישי, מדבּרת מתוֹך הזמר, מתוֹך הסיסמה, מתוֹך התמוּנה, מתוֹך שׂיחת־חוּלין, מתוֹך התפּעלוּת של היחיד ושל הקיבּוּץ.

ואצלנוּ? דוּגמאוֹת אחדוֹת, אחרוֹנוֹת: שמעתי אתכם שרים “שיר־הספּנים”. שירי־ים אצלנוּ בּמקוֹמם וּבזמנם הם. אנוּ שוֹכנים לחוֹף־הים, ועתידנוּ אינוֹ על רצוּעת היבּשה בּלבד. ודאי עתידים אנוּ להקים דוֹרוֹת של ספּנים ושׂחיינים ודייגים. וּגדוֹלה מזוֹ: מעֵבר לים זה יוֹשבים אחינוּ, אשר להם אנוּ מחכּים. יוֹתר מהטבע, יוֹתר מהאַספּוֹרט, יוֹתר מהעתיד הכּלכּלי – יש בּזה לתת את הים בּלבּנוּ. הים מפריד בּין אחים, והים הוּא “דרך לעבוֹר גאוּלים”. עינינוּ נשׂוּאוֹת יוֹם־יוֹם אל הספינוֹת הבּאוֹת: את מי הן נוֹשׂאוֹת? ואם יפָּתחוּ בּפניהם השערים? זוֹהי שאלת השאלוֹת שלנוּ. זוֹהי חלוּציוּתנוּ, זוֹהי מדיניוּתנוּ, זוֹהי שירתנוּ. האין המיַת נפשנוּ נתוּנה לעוֹלה “הבּלתי־חוּקי” הנאבק בּגלי הים? התיתכן בּימינוּ בּלָדה יוֹתר מחרידה את הנפש מן הבּלדה הבּלתי־כּתוּבה על החיים הצעירים אשר בּהגיעם אל חוֹף הארץ התנפּצוּ אל סלעי החוֹף? היֶשנה תמוּנת־עלוּמים יוֹתר כּוֹבשת ויוֹתר מבטיחה מאשר שיירת חלוּצים מוּקסמת בּדרכּה לארץ? אוּלם כּל זה גנוּז עדיין בּמעמקי הלבבוֹת ולא הוֹעלה על דל־שׂפתים. וּבינתים נתוּנה בּפיכם שירת־הים על הספינה המפליגה מחוֹפנוּ “ונוֹשׂאת היא עוֹלם של תקווֹת”. שלא בּמתכּוון אנוּ מטפּחים בּעצמנוּ וּבתוֹכנוּ כּליוֹן־נפש לקראת מה שמַרחיק אוֹתנוּ מחזוֹננוּ וּמהגשמתוֹ. על כּעֵין זאת נאמר: “חצבתם לכם בּוֹרוֹת נשבּרים”.

אפשר להתנחם בּזה שהלבבוֹת הצעירים אינם מבקשים חשבוֹנוֹת רבּים, וההלכה והמעשׂה שלנוּ וקסמי הפּיוּט והאגדה היצוּקים בּדפוּסים זרים ומתנכּרים לנוּ – חיים זה בּצד זה בּשלוֹם ולא יתרוֹצצוּ. נחמת־שוא היא. אין החלוּדה מכלה בּבת אחת. העוֹלם האוֹיב משליח בּנוּ נימין דקוֹת והן עוֹשׂוֹת בּנאמנוּת את מלאכת ההפרדה. המסקנוֹת תפרוֹצנה בּבוֹא שעת־מבחן, בּהתרוֹפף האָשיוֹת.

היכוֹלים אתם לתאר לעצמכם שיהוּדים חסידים יוֹדעי־נַגן ואוֹהבי־זמרה לא יבחינוּ בּין קרוֹב לזר, ויעלוּ על שׂפתיהם פּזמוֹנוֹת אשר בּחיק מליהם אוֹ צליליהם אוֹ מבּינוֹתיהם יסתתר משהוּ הסוֹתר את האידיאה שלהם? “ואנחנוּ דוֹר יתוֹם” – יש לנוּ בּלבּנוּ אידיאה גדוֹלה וּמלהיבה ואיננוּ יוֹדעים להַמחיש אוֹתה, להחדיר אוֹתה אל הליכוֹת חיינוּ, להעמיד הכּל תחת אוֹר הפּרוֹזֶ’קטוֹר שלה. מה פּלא אם חינוּכנוּ אינוֹ שלם.

דוּגמה אחרת. הנוֹער שלנוּ, כּכל נוֹער בּעל־נפש, יוֹדע את הרטט לדמוּת גיבּוֹרי מהפּכה השׂמים נפשם בּכּף על קידוּש האידיאה. אם אין לוֹ בּנדוֹן זה הרבּה תוֹרה שבּכתב, הרי יש לוֹ תוֹרה שבּעל־פּה, שהוּא צמא לה. הוּא מתרגל לראוֹת את מסירוּת־הנפש, את האידיאַליזם המַהפּכני, הנכוֹנוּת לקרבּן “אמיתי” אֵי־שם בּמרחק, אצל אחרים. וּבבוֹא אוֹתם הגילוּיים אצלנוּ – איננוּ חש בּהם, איננוּ רוֹטט לקראתם. אין הוּא מתחנך לראוֹת אצלנוּ את הדברים בּמלוֹא חשיבוּתם. השנה נתנה לנוּ את אסירי העבוֹדה העברית בּכפר־סבא. ואמרוּ אתם, מדריכי הנוֹער: הניתן לדבר זה המקוֹם הראוּי בּחינוּך הדוֹר הצעיר? אַיה הנשפים שהוּקצוּ לאסירי כּפר־סבא? אַיה השיר? אַיה הסיפּוּר? לעינינוּ מתנהלת מערכה עצוּמה, שכּל כּבוֹדנוּ, קיוּמנוּ, חירוּתנוּ, עתיד העוֹבד ועתיד העליה תלוּיים בּה. חברים ותיקים, לאחר שלוֹשים שנוֹת־עבוֹדה בּארץ, עוֹזבים את קִניהם, את משקיהם, את משפּחוֹתיהם, וּבאים וּמתיצבים בּמערכה, חוֹזרים לעבוֹד כּשׂכירים אצל האִכּר, מקבּלים עליהם את העוֹל והאַכזבוֹת שבּמערכה זוֹ. האם בּהרבּה תנוּעוֹת־פּוֹעלים אתם מוֹצאים הוֹפעוֹת ממין זה? האם אין כּאן גילוּי נאדר של כּוֹח חלוּצי, של אחדוּת פּוֹעלים, של מסירוּת וּנכוֹנוּת? כּמה תוֹכן חינוּכי יש בּזה לנוֹער! וּמי מבּין הסתדרוּיוֹת הנוֹער ידע להשתמש בּתוֹכן זה? הידע הנוֹער שלנוּ ללכת בּסך מדי שבּת בּשבּתוֹ אל בּית־הסוֹהר הירוּשלמי, להביא פּרחים אוֹ ספרים לאסירי כּפר־סבא וּלהישבע אמוּנים לרעיוֹן ולמפעל אשר עליו הם כּלוּאים? מדוּע יוֹדעת עבוֹדתנוּ בּנוֹער לצאת רק בּכלים שאוּלים ואינה יוֹדעת ליצוֹר לה כּלים משלה?

דוּגמה שלישית. הנה מלאוּ השנה חמש שנים למאוֹרעוֹת אָב³, אשר עשׂוּ חתך עמוֹק בּתוֹלדוֹת הישוּב. עוֹד לא פּעם נצטרך לשוּב ולזכּוֹר אוֹתם הימים ולשאוֹב ממַעינוֹת הכּאב והעמידה בּפּרץ שבּהם. מלאוּ חמש שנים להגנת חוּלדה. כּמה שנים עוֹד תצטרך תנוּעתנוּ לטפּח את חוּש ההגנה, להעלוֹת את זכר החברים, ממגיני הוֹמֶל⁴ (שהיוּ בּראשוֹני העליה השניה) ועד אפרים צ’יז’יק. השקדוּ הסתדרוּיוֹת־הנוֹער שלנוּ להחיוֹת את הדברים בּלבּוֹת חניכיהם הצעירים? הלא עוֹד חיים האנשים. עוֹד לא נמחוּ הרשמים החיים. עוֹד יש מי שיספּר זכרוֹנוֹת, שיעלה את הדמוּיוֹת. מדוּע עוֹברים ימים כּאלה בּלי הד?

לפני ימים מוּעטים קראתם בּודאי על מוֹתוֹ של פּינחס דַשבסקי⁵. לפני שלוֹשים שנה, אחרי קישינוֹב, בּימי “עיר־ההריגה”, הרעיד עלם זה, רך ותמים, את הלבבוֹת: הוּא יצא יחידי, בּלב פּטרבּורג הבּירה, בּמרכּז הבּוֹלשת הרוּסית, לנקוֹם את נקמת עמוֹ מאת קרוּשֶבַן⁶ הפּוֹרע והמסית. היתה זוֹ קריאַת־התגרוּת צעירה לכוֹחוֹת הרֶשע השוֹלטים וּקריאה לעם כּי יעמוד על נפשוֹ. עכשיו מת אדם צנוּע ועוֹבד ישר זה, אשר שמר אמוּנים לארץ־ישׂראל בּתוֹך סביבה מתכּחשת, מת מיתה חטוּפה לאחר עינוּיים בּגפּא"וּ, אשר לא זכרה לוֹ את חסד עברוֹ המהפּכני וּמיררה את חייו וקירבה את קצוֹ. אבל גם הנוֹער שלנוּ לא ידע מי האיש וּמה היה לתנוּעתנוּ בּראשית ימיה.

לא מניתי כּאן אלא דוּגמאוֹת אחדוֹת, ואפילוּ קטנוֹת, לפגָם גדוֹל. אוֹת הן, כּי לאדם שלנוּ – אינני אוֹמר דוקא הנוֹער שלנוּ – אין די כּוֹח נפשי לחיוֹת עצמית את חייו הוּא. ואוּלי אין לוֹ די הכשרה תרבּוּתית ושׂכלית לכך. אוּלי קראתם בּ“מוּסף” האחרוֹן מכתב של בּיאליק, בּוֹ הוּא מדבּר דברים קשים כּגידים על מנהיגי ההסתדרוּת הציוֹנית, על זרוּתם לחיי־הנפש של האוּמה, לספרוּתה, לגוֹרלה התרבּוּתי. כּלוּם זרים הם האנשים הללוּ. כּלוּם אינם בּעד תרבּוּת עברית? אבל אינם חיים אוֹתה, ויש מהם שחיים אוֹתה בּרשוּת שלה ואינם חיים אוֹתה בּרשוּת הפּעוּלה הציוֹנית. “שתי רשוּיוֹת”. וזהוּ מאסוֹנוֹת הציוֹנוּת והציבּוּריוּת העברית: ניתק החוּט שהיה לפנים מאַחד את הפּעוּלוֹת הציבּוּריוֹת וּמַנהיגוּתה עם חיי התרבּוּת העצמיים של האוּמה. שלא בּמתכּוון – ויוֹתר נכוֹן אפילוּ בּמתכּוון הטוֹב בּיוֹתר – נתוּנים אנשים אצלנוּ בּמה ש“אחד־העם” היטיב לכנוֹתוֹ בּשם “חיקוּי של התבּטלוּת”. דגש השלילה לא על החיקוּי, לא על הלימוּד מן האחרים, אלא על ההתבּטלוּת. היא שהשפּילה עד דכּא את תנוּעת־הפּוֹעלים היהוּדית, והיא שהבריחה מתוֹך מחננוּ נחשלים לאין ספוֹר. כּל זמן שלא נשתחרר מהתבּטלוּת לא נדע לחיוֹת עצמית את חיינוּ בּמלוֹא תכנם. גם אם נעשׂה מעשׂים עצמיים לא נחוּש את נשמת המעשׂים, לא נדע לשׂמוֹח את שׂמחוֹתינוּ בּשׂמחה מלאה ולכאוֹב את מכאוֹבינוּ בּכאב מלא.

הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית

עוֹד מעט תימלאנה עשׂר שנים למוֹתוֹ של נחמן סירקין, הראשוֹן להכרזת הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית וליציאה בּמלחמוֹתיה. אחד בּמערכה עמד כּמה שנים לפני היוֹת התנוּעה. ניצוֹץ נבוּאי, מוֹח מַהפּכני חריף, מבשׂר והוֹגה ללא חת. לפני שלוֹשים וחמש שנים ראה בּחזוֹן את ההתישבוּת הקיבּוּצית, ראה אוֹתה כּמַמשוּת וּכהכרח. בּלתי מוּבן לדוֹרוֹ, לא פּחד מעוֹלם מפּני המלעיגים. ואם שגה – ידע להוֹדוֹת על טעוּתוֹ. עשׂרוֹת שנים פּיזר את מחשבתוֹ בּעל־פּה וּבכתב בּשׂפוֹת שוֹנוֹת, בּעתוֹנים שוֹנים, בּארצוֹת שוֹנוֹת. סלל את הדרך למחשבה עצמית של הסוֹציאַליסט העברי, הסתער בּכל חריפוּת שׂכלוֹ על ההתבּטלוּת הנפשית ועל המִסכֵּנוּת האידיאוֹלוֹגית ששלטוּ בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית ועשׂוּ את הפּוֹעל היהוּדי אבק אוֹ זבל על שׂדוֹת אחרים. מה יוֹדע הנוֹער שלנוּ על דמוּתוֹ?

הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית איננה צירוּף מיכני של שתי מלים: ציוֹנוּת וסוֹציאַליזם, אף לא פּשרה בּין עיקרים מנוּגדים. מי שסוֹבר כּכה לא עמד מעוֹלם על מַהוּתה הרעיוֹנית והנפשית, על שלימוּתה הפּנימית. הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית נתגלתה בּעוֹלם לאחר שהיה כּבר סוֹציאַליזם יהוּדי. כּלוֹמר, לא רק סוֹציאליסטים מישׂראל שהיוּ שליחים וּמַטיפים לעמים, אלא היה קיים ה“בּוּנד” – הסתדרוּת פּוֹעלים יהוּדים בּתוֹך עמם. אלא שה“בּוּנד” למד אצל רבּוֹתיו את תוֹרת הסוֹציאַליזם והביא אוֹתה אל הפּוֹעל היהוּדי “על קרבּה ועל כּרעיה”, בּלי שהיה לוֹ האוֹמץ השׂכלי לבקש ולמצוֹא כּיצד פּוֹעלת ההוָיה העוֹלמית החדשה (הקרוּיה למען הקיצוּר: “המהפּכה הסוֹציאַלית”) בּתחוּמוֹ של העם היהוּדי, בּלי שהיה לוֹ הכּוֹח לעמוֹד על גוֹרלוֹ המיוּחד של הפּוֹעל היהוּדי הקשוּר בּגוֹרל עמוֹ.

הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית קמה מתוֹך בּיקוֹרת הציוֹנוּת הקיימת והסוֹציאליזם היהוּדי הקיים. התנוּעה קמה מתוֹך הכּרת הניגוּד העמוֹק בּין ההוָיה היהוּדית לבין עוֹלמן הרוּחני של התנוּעוֹת השוֹלטוֹת: הציוֹנוּת “הכּללית” (היינוּ: הבּעל־בּיתית) והסוֹציאליזם הכּללי בּגילוּיוֹ היהוּדי (היינוּ: ה“בּוּנד”). סירקין ראה את הציוֹנוּת הבּעל־בּיתית המתפּרנסת בּמליצוֹת לאוּמיוֹת, מסתפּקת בּנדבוֹת פּעוּטוֹת, תוֹמכת למעשׂה בּכוֹחוֹת הריאַקציה, אינה מסוּגלת להתישבוּת עממית גדוֹלה ואינה מעיזה לחשוֹב על כּך, והיא חוֹפרת תהוֹם בּין הרעיוֹן הציוֹני, רעיוֹן היציאה מן הגלוּת, לבין צרכיו החיוּניים של ההמוֹן היהוּדי. סירקין ראה את ה“בּוּנד” המשנן לפּוֹעל היהוּדי פּסוּקים מַרכּסיסטיים, בּלי לבקש יצירת בּסיס קיים, בּסיס־עבוֹדה, לתרבּוּת עצמאית וּלחירוּת לאוּמית, בּלי להבין כּי אין גאוּלת־אמת לפּוֹעל היהוּדי בּאין גאוּלת העם מן הגלוּת.

הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית התחילה כּאחת התנוּעוֹת המַהפּכניוֹת שבּדוֹר. היא הניפה את שוֹט בּיקרתה לא רק על העוֹלם הבּעל־בּיתי והקפּיטליסטי. היא מרדה לא רק בּשלטוֹן הצאר והבּוֹלשת ותקיפי הקהל, היא הרימה יד גם בּאמיתוֹת המקוּבּלוֹת בּעוֹלם הסוֹציאליסטי. היא העיזה לחשוֹב בּעצמה ועל אחריוּתה. וזהוּ מן הדברים הקשים בּיוֹתר. בּשעה שרוֹב המשׂכּילים הסוֹציאַליסטים בּישׂראל הסתפּקוּ בּמה שמצאוּ מן המוּכן, השׂבּיעוּ את נפשם בּתוֹרת אֶרפוּרט (מקוֹם ועידת הסוֹציאַל־דמוֹקרטיה הגרמנית בּ־1891, שקבעה את הפּרוֹגרמה של המפלגה) וגנף (מקוֹם הדפּסת הספרוּת הבּלתי־לגַלית של הס"ד הרוּסים) ולא העיזוּ להרהר אחרי תוֹרת רבּוֹתיהם, שהיתה להם לחוֹק – חתרה הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית לבדוֹק את התוֹרוֹת המקוּדשוֹת בּיוֹתר.

כּשם שאיש־מדע, כּשהוּא נתקל בּאיזה פּרט קטן העוֹמד בּסתירה לשיטה מקוּבּלת, נדחף על ידי כּך לבדיקת השיטה כּוּלה, כּכה נדחפה הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית לבדיקת ההכלָלוֹת הגדוֹלוֹת לאוֹר “הפּרט הקטן” – ההוָיה היהוּדית הדווּיה, שלא מצאה את הסבּרה ואת פּתרוֹנה בּאוֹתן השיטוֹת המַכלילוֹת. הרגישוּ בּני הדוֹר הראשוֹן לציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית את כּאב ישׂראל. הם נוֹכחוּ כּי המימרוֹת השגוּרוֹת אינן ממַצוֹת את השאלה והתרוּפה הכּוֹללת אין בּה צרי לחלי היהוּדי המיוּחד. הם תפסוּ מתחילה כּי שאלת השאלוֹת היא קיוּם בּעבוֹדה להמוֹני ישׂראל, וּבראִיה חריפה עמדוּ על כּך כּי נפילת הצאריזם הרוּסי וּמתן “שיווּי־זכוּיוֹת” וּביטוּל תחוּם המוֹשב – משׂא הנפש של בּעלי־הבּתים והסוֹציאליסטים היהוּדים כּאחד – לא יצילוּ את העם מנדוּדים וּמחיי־אויר. ואם אין עתיד לקיוּם פּוֹעל יהוּדי בּגוֹלה – אין עתיד לסוֹציאַליזם הגלוּתי. הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית רדפה בּזעם וּבשנינה את דלוּת הרוּח ואת השטחיוּת של הסוֹציאַליזם היהוּדי, את פּחדנוּת המחשבה, את גילוּי העבדוּת בּתוֹך המהפּכה, את הבּטחוֹן התקיף של “עם־הארץ בּרחוֹב היהוּדי”, כּפי שקרא סירקין ל“בּוּנד”, אוֹ של ה“אוֹל־רייטניק” הרוּחני כּדמוּתוֹ בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּאמריקה, וּמתוֹך בּיקרתה הפּנימית המַתמדת בּחיי העם וּבגוֹרל העם, העמיקה והרחיבה את עיוּנה הבּיקרתי גם מעֵבר לתחוּמי ההוָיה היהוּדית.

בּאוֹתם הימים, על סף המאה העשׂרים, עוֹד חי הסוֹציאליזם האירוֹפּי חיים אידיליים, על מי־מנוּחוֹת, וּמחשבתוֹ – בּוֹטחת ואוֹפּטימית – נקבּעת על ידי “תלמידים” ותיקים וּמתנהלת בּערוצים נתוּנים. האינטיליגנט היהוּדי קיבּל על עצמוֹ בּאהבה כּל מה שיצא מבּית־מדרשם של קרל קאוּטסקי וגיאוֹרג פּליכנוֹב, כּשם שהעיירה מקבּלת עליה כּל גזירה היוֹצאת מלפני האָפנה. אֵי־שם בּפּריס יוֹשב “מחוֹקק האָפנה”, גוֹזר ותוֹפר ועל פּיו יִשק כּל דבר. גם בּחיי הרוּח רבּים הם הנזקקים ל“חייט מפּריס”, והמוֹרדים בּאָפנת הרוּח הנם אנשים “משוּנים”, כּמעט שלא מן הישוּב. בּאוֹתם הימים נתחייבה הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית להעביד את עצמה עבוֹדה רבּה. “אם את הענין שלנוּ אין אתם מבינים – סימן שעוֹד הרבּה דברים נעלמוּ מכּם”, כּאילוּ אמרוּ הבּנים “הסוֹררים”, הלא־קרוּאים – סירקין, ז’יטלוֹבסקי, בּרוּכוֹב וחבריהם – אל שליטי הסוֹציאליזם. מנקוּדת ההתבּוֹללוּת, ה“אֶמַנסיפּציה” הגָלוּתית, נדחפה המחשבה הציוֹנית־סוֹציאליסטית לביקוֹרת ערכים בּסוֹציאַליזם הקיים. הדעוֹת השוֹלטוֹת בּוֹ לגבּי הבנת הלאוּמיוּת והתנוּעוֹת הלאוּמיוֹת, השאלה האַגרָרית, האִכּר הזעיר, הקוֹאוֹפּרציה, נדוּדי עמים וישוּב ארצוֹת, מיעוּט ההבנה בּתפקיד האַוַנגַרדי־חלוּצי של הפּוֹעל־הסוֹציאַליסט וחוֹסר יחס לחוֹבת ההגשמה האישית – כּל אלה העסיקוּ והטרידוּ כּבר אז את המחשבה הציוֹנית־סוֹציאליסטית ודחפוּ אוֹתה לכבּוֹש לעצמה שבילים משלה.

כּזאת היתה התנוּעה בּאביב ימיה, בּעוֹד כּוֹחה עמה לחתוֹר בּעצמה מבּין סלעי הנגף של ההוָיה הגלוּתית אל חוֹף הגאוּלה. אחרי כּן נוּפּצה אל אוֹתם הסלעים. רבּים, רוּבּם של נוֹשׂאיה ותלמידיה, לא עצרוּ כּוֹח להיוֹת נאמנים “עד הסוֹף” לתחילתם העזה, הגיבּוֹרית. לא היה להם הכּוֹח להמשיך ולחשוֹב בּאוֹפן עצמאי את מחשבתם המהפּכנית, לקיים בּחיים את שינוּי הערכים שבּשמוֹ נתגלוּ וּלמענוֹ נתיחדוּ. הם נתעייפוּ. הם הרכּינוּ סוֹף סוֹף את הראש בּפני גזירוֹתיו של “החייט הפּריסאי”, המחוֹקק בּעוֹלם הרוּחוֹת המנַשבוֹת. אמנם מחוֹקק זה – בּין שהיה אישי, בּין שהיה קיבּוּצי – גם עליו עברה הכּוֹס, גם הוּא הוּשלך לא פּעם ממרוֹמי התהילה וההערצה לבירא עמיקתא, אוּלם כּסאוֹ לא נשאר ריק. הוּא נתחלף בּאחר. וזה משפּטוֹ של “חייט פּריסאי”: כּל עוֹד הוּא שוֹלט הנהוּ שליט בּלתי־מוּגבּל, בּלתי־עלוּל לטעוֹת. מי יעיז לעמוֹד בּפניו? רק מעטים, קשי־עוֹרף, ויתרוּ על ההכּרה הציבּוּרית, “סרוּ מן הדרך”, מדרך־המלך. והם הם שכּבשוּ את השבילים בּהם אנוּ דוֹרכים עכשיו.

ספק אם תנוּעתנוּ בּארץ היתה פּוֹעלת מה שפּעלה אילמלא קדמוּ לה החיפּוּשׂים הנוֹעזים של הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית בּראשית ימיה. רכוּש רוּחני רב נצבּר בּתנוּעתנוּ מימי משה הֶס ועד היוֹם. ואילוּ היתה ירוּשה זוֹ נמסרת בּעין לדוֹר הצעיר שלנוּ, היינוּ אוּלי ניצוֹלים מהרבּה קרבּנוֹת לבטלה.

שיתוּף בּין־מעמדי

בּויכּוּח נזכּרה תכוּפוֹת שאלת “הסכּם בּציוֹנוּת”. דוֹרנוּ, הקרוּי “דוֹר שלאחר המלחמה”, הנהוּ דוֹר־מלחמוֹת. אוֹצר המוּנחים והמוּשׂגים שלנוּ הוּא צבאי, לענין ושלא לענין. ויוֹתר משפּוֹעלת בּנוּ המחשבה פּוֹעלת עלינוּ הטרמינוֹלוֹגיה. המלה “מלחמה” גוֹררת אחריה אצלנוּ מוּשׂג של גבוּרה. וּמאידך, המלה “הסכּם” מזדהה כּמעט עם פּחדנוּת. מעוֹררת הרגשה לא־אֶסתטית. הגיעוּ הדברים לידי כּך שפּרקים אין אדם צריך לטרוֹח ולשקוֹל איזוֹ הצעה, דיוֹ ש“ריח” הסכּם נוֹדף ממנה – והרי היא פּסוּלה. יש זרמים הפּוֹעלים בּעיקר בּחוּש “הריח”. “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל, למשל, אינם צריכים להוֹכיח לנוּ כּי הם יוֹדעים לפעוֹל יוֹתר למען הפּוֹעל וּלהציל אוֹתוֹ מכּל האימים שהם מגלים לנוּ. הם מסתפּקים בּהשפּעה על “החושים האֶסתטיים”: הם יוֹדעים, דרך משל, כּי עם הרב אוֹסטרוֹבסקי לא יפה לשבת בּצוותא – ודי. הם מוֹצאים כּי זהוּ חוֹמר נאה לליצנוּת. והם סבוּרים כּי על ידי זה הם פּוֹתרים שאלוֹת. אָכן, מי שפּטוּר מחוֹבת־עשֵׂה וּמאַחריוּת לעשׂיה יכוֹל להשתעשע בּאֶסתטיקה מַעמדית מדוּמה, יכוֹל לראוֹת בּליצנוּת תשוּבה ניצחת וּבעקימת־אף ציבּוּרית – “גישה מַהפּכנית”. אלא שדרכּה של מַהפּכנוּת ממשית היא ההיפך מזה: היא אינה נפחדת “מפּני המלעיגים”, היא מתעבת את המפלצת של חיי־ליצנוּת, ואף איננה מרכּינה את ראשה בּפני אַמוֹת־המידה הוַדאיוֹת אצל יפי־רוּח, בּין שהם למעלה מן המעמדיוּת וּבין שהם אולטרא־מעמדיים. היא שוֹאלת ל“תכלית”: לשינוּי־מערכוֹת, להגשמה, לנצחוֹן, למניעת פּוּרענוּיוֹת, לתקנת החיים. היא איננה מסכּימה להסגיר את כּוֹשר־מלחמתה לשלטוֹנה של טרמינוֹלוֹגיה שגוּרה ושל רוֹמַנטיקה פּוֹליטית.

ודאי, עוֹד רבּים גם בּימינוּ נערים השטוּפים בּקריאת סיפּוּרי־אבּירים ועלילוֹת־גיבּוֹרים מימים קדומים, והם הוֹזים בּהם בּחלוֹם וּבהקיץ. וּמראה הגבוּרה נראה עליהם בּדמוּת פּרש, עוֹטה שריוֹן, חגוּר חרב, מגַמא ארץ על סוּס אבּיר. אבל מַצבּיאי המחנוֹת בּימינוּ אינם יכוֹלים להרשוֹת לנהל את מלחמוֹתיהם לפי מוּשׂגי הרוֹמַנטיקה האַבּירית היקרה ללבּם. הם נאלצים לפנוֹת אל מכשירי החוּלין הבּלתי־רוֹמנטיים של ימינוּ: אל המַעבּדה החימית, אל הטכניקה המשוּכללת, אל איש־המדע העוֹבד בּסתר חדרוֹ. אלא שבּתנוּעת הפּוֹעלים עוֹד מרוּבּים הנזוֹנים מן הרוֹמנטיקה של שנים עברוּ ורוֹאים חילוּל־הקוֹדש בּהכּרת הגוֹרמים החדשים. ה“אני מאמין” שלהם היא הטרמינוֹלוֹגיה. הם נשבּעים בּשם המהפּכה, אלא שאינם מגיעים לתָכנה וּמקדשים את קליפּוֹתיה. הם מקבּלים את צוּרוֹתיה החוֹלפוֹת כּמוּחלטוֹת. הם שמעוּ על בַּריקַדוֹת שהקימוּ בּימי־מהפּכה, והרי הם סבוּרים כּי אין יוֹפי של מהפּכה אלא בּבּריקדוֹת, וכי אין נצחוֹן של מהפּכה בּלי בּריקדה, ואין בּכלל מהפּכה “אמיתית” בּלי בּריקדוֹת, שמעוֹלם לא ראוּ אוֹתן בּמוֹ עיניהם…

בּקוֹרוֹת המהפּכוֹת האחרוֹנוֹת מרוּבּים הסיפּוּרים – מהם מגוּחכים, מהם טרגיים – על אוֹתם הרוֹמַנטיקנים של המהפּכה שלא היוּ זזים זיזה כּל־שהיא מבּלי לדאוֹג לכך, שמעשׂיהם יהיוּ עשׂוּיים כּדוּגמת המעשׂים בּמהפּכוֹת המקוּבּלוֹת כּקלַסיוֹת: המהפּכה הצרפתית, הקוֹמוּנה הפּריסאית. לא מעטים הם הכּשלוֹנוֹת שנגרמוּ למהפּכה בּעטים של רוֹמנטיקנים־מהפּכנים. כּלוּם חייבים גם אנוּ לקבּל בּאהבה כּל מיני כּשלוֹנוֹת וּבלבד לצאת ידי חוֹבה של רוֹמַנטיקה מעמדית? לא ולא. כּל תכנית־פּעוּלה נדוּן אוֹתה לפי זה, אם היא מוֹבילה להגבּרת כּוֹח האדם העוֹבד בּארץ, להרמת חייו, להטבּעת חוֹתם־העבוֹדה על החברה. ואם אין התכנית המוּגשת לנוּ מוֹבילה לכך, כּי אז – לעזאזל כּל ההוֹד, כּל הרוֹמנטיקה וכל המסוֹרת. אינני מזלזל בּערך המסוֹרת. היא הקרקע שעליה צוֹמחת כּל תרבּוּת וּמתוֹכה בּוֹקע כּל מרד. אבל כּל מסוֹרת צריכה בּיקוֹרת. ואף המסוֹרת הצעירה של תנוּעת הפּוֹעלים.

וּכשבּאים “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל וּמסָרתם בּידיהם – אנחנוּ בּוֹדקים אחריהם. ואנחנוּ רוֹאים את המסוֹרת של האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת היהוּדיוֹת בּנוּסח פּוֹלין, מסוֹרת גוֹעשת ו“לוֹחמת”, אלא שמלבד מלחמוֹת פּוֹעלים בּפוֹעלים – עד כּדי נעיצת סכּינים – ואגוּדוֹת בּאגוּדוֹת – עד כּדי מינוּי אפּוֹטרוֹפּסים פּוֹליטיים חליפוֹת והפּלתן וּפיזוּרן של האגוּדוֹת – איננוּ רוֹאים מלחמוֹת של ממש, ועל אחת כּמה וכמה נצחוֹנוֹת של ממש. מסוֹרת מַגבּירת לשוֹן ודלת־מעשׂ, שאין בּה כּוֹח ואיננה משׂכּילה לעמוֹד כּל־שהוּא בּפני הניווּן המַתמיד של הכּלכּלה היהוּדית וּבפני הדחיקה המַתמדת את ההמוֹנים היהוּדיים מעבוֹדה וּמחיה. וּכשהם בּאים אלינוּ הם יוֹדעים מראש כּי אינם צריכים ללמוֹד כּאן כּלוּם. כּי אנוּ כּאן חסרי “מסוֹרת מעמדית” ועליהם ללמד אוֹתנוּ אָלף־בּית. והם משפּיעים עלינוּ בּהבל־פּיהם “אמצעים מַהפּכניים” שאינם מהפּכים כּלוּם. האם זוֹהי המסוֹרת אשר לה ניעָגן?

הפּרוֹבּלימטיקה של תנוּעת הפּוֹעלים בּימינוּ היא מסוּבּכת בּיוֹתר. כּמה מוּשׂגים מקוּדשים ונערצים מימי ילדוּתה של התנוּעה לא יסכּנוּ לה עכשיו. וּבעיוֹתיה של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית הנן מוּרכּבוֹת וּמסוּבּכוֹת כּפל־כּפלים. בּאידיאליזציה של מסוֹרת נוֹשנה וּמוּשרשת בּמפלגוֹת הפּוֹעלים היהוּדיוֹת וּבפחד מפּני בּדיקת הדברים לאוֹר התנאים המיוּחדים של הוָיתנוּ לא נביא על עצמנוּ אלא כּשלוֹנוֹת.

הגשמת הציוֹנוּת אינה מתקיימת מחוּץ למציאוּת המעמדית ואינה מטשטשת את ניגוּדי הענינים והמגמוֹת, אוּלם היא מחייבת שיתוּף בּין־מעמדי. “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל לא כָּפרוּ בּגוֹרל המשוּתף של העם, אבל הם סבוּרים שאין צוֹרך בּשיתוּף בּין־מעמדי: את ארץ־ישׂראל יבנוּ הקפּיטליסטים היהוּדים מתוֹך צו עניניהם המעמדיים הם, הפּוֹעל היהוּדי יבוֹא לארץ ויִלָחם את מלחמתוֹ הוּא. והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא… בּמלחמה, מבּלי לפגוֹע בּמסוֹרת “המַהפּכנית” של מפלגוֹת הפּוֹעלים היהוּדיוֹת וּבמוּשׂגיהן על היתר ואיסוּר מעמדי. הבּוּרגני היהוּדי יהיה מוּכרח בּתוֹקף ההכרח ההיסטוֹרי לבנוֹת את ארץ־ישׂראל. והיוֹת שהוּא ילך הֵנה לבנוֹת משק קפּיטליסטי מפוּתח בּארץ פּיאוֹדלית מפגרת, הרי שלא יוּכל בּשוּם אוֹפן לנטוֹע את פּרדסיו ולבנוֹת את פַּבּריקאוֹתיו מבּלי להשתמש בּפּוֹעל המפוּתח, היינוּ: בּפּוֹעל היהוּדי. והפּוֹעל היהוּדי, אשר הבּניה הקפּיטליסטית בּארץ תזמין אוֹתוֹ לבוֹא ותקרא לוֹ – יבוֹא ויעשׂה את חוֹבתוֹ אף הוּא, מתוֹך צו הענינים המעמדיים שלוֹ: ילחם את מלחמת המעמדוֹת שלוֹ. הפּוֹעל היהוּדי יהיה פּטוּר מדאגוֹת הבּנין. זאת תעשׂה בּשבילוֹ הבּוּרז’וּאַזיה. והוּא יהיה חפשי כּוּלוֹ למלחמת המעמדוֹת שלוֹ. היא תיצוֹר בּשבילוֹ את התנאים לעליה. והוּא יהיה פּטוּר מהכשרת העליה וּמחינוּך חלוּצי. אלה אינם ענין אלא בּשביל מי שלא הגיע עדיין לידי הכּרה מעמדית. לא יהיה לוֹ צוֹרך בּקוֹנגרסים ציוֹניים, בּקרנוֹת לאוּמיוֹת, בּהסתדרוּת ציוֹנית, בּהתישבוּת לאוּמית – בּכל מה שיכוֹל להיוֹת קיים על יסוֹד שיתוּף מעמדוֹת ו“טשטוּש” העצמאוּת המעמדית.

אתם הניצבים היוֹם פּה כּוּלכם עדים כּי העליה הפּוֹעלית לארץ נקטה בּדרך אחרת, היא הדרך אשר הוּתותה מלכתחילה על ידי הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית: אין בּכוֹחוֹ של מעמד אחד בּעם לבצע את המלאכה.

אין הקפּיטליסט היהוּדי להוּט אחרי תפקיד חלוּצי בּבנין משק בּאדמת־שממה. והקפּיטליסט שיבוֹא – בּמידה שהארץ הנבנית בּאמצעים לאוּמיים ממציאָה לוֹ כּר־פּעוּלה וּרוָחים – לא יהא להוּט אחרי הפּוֹעל העברי היקר, המַרדן, התבען, הבּלתי־מאוּמן על פּי רוֹב. ורק מאמצים חלוּציים של עולים לעבוֹדה ויצירה משקית, בּאמצעי האוּמה וּברשוּת התנוּעה הציוֹנית, והשתתפוּת פּעילה של תנוּעת הפּוֹעלים בּהסתדרוּת הציוֹנית, בּמגמה להגבּירה וּלכוונה, והשפּעה של ממש מצד ההסתדרוּת הציוֹנית על דרכי הבּנין והגנת האינטרסים הלאוּמיים על ידה, – רק אלה יִיצרוּ את הבּסיס לעליה עממית רחבה ויבטיחוּ את מקוֹם העוֹבד, השפּעתוֹ וּזכוּיוֹתיו בּבנין הארץ. זהוּ מה שאנוּ קוֹראים לוֹ: שיתוּף בּין־מעמדי בּציוֹנוּת.

עכשיו, לאחר שלוֹשים שנה, ניתנים הדברים לסיכּוּם כּל־שהוּא. אז היוּ אוֹמרים לנוּ: מה העבוֹדה הזאת לכם, המִסכֵּנים? אתם בּוֹנים על הֶסכּם התלוּי בּרצוֹן, בָּטל רצוֹן בּטל הסכּם. מה כּוֹחכם לחַייב, מי ישמע לכם? אין לכם משטרה, אין לכם כּוֹח מצַווה. אתם רק מחלישים את כּוֹח־המלחמה של הפּוֹעל, מפרנסים אוֹתוֹ בּאַשלָיוֹת וּמוַתרים על הכּיבּוּשים הניתָנים על ידי “מלחמה מעמדית צרוּפה”. כּיוֹם הזה אנוּ יכוֹלים לסקוֹר את התוֹצאוֹת של שתי הדרכים ההיסטוֹריוֹת. רשאים אתם לבחוֹן כּל מה שנוֹצר בּארץ, כּל גלי העליה, כּל עֶמדוֹת־העבוֹדה, כּל בּניני הפּוֹעל, ולשאוֹל: בּכוֹח מה נוֹצרוּ הדברים, אם בּכוֹח “מלחמת־מעמדוֹת צרוּפה” של “פּוֹעלי־ציוֹן” אוֹ בּכוֹח אוֹתם מאמצי היצירה והמלחמה שגילתה תנוּעת הפּוֹעלים בּתחוּמי ההסתדרוּת הציוֹנית.

בּתוֹך אוֹתה רשוּת לאוּמית מאוּרגנת אשר יצר הרצל – ההסתדרוּת הציוֹנית – ושהציוֹנוּת הסוֹציאליסטית השתתפה בּה מתחילתה, ניהל הפּוֹעל הציוֹני את מלחמתוֹ שלוֹ, תחילה כּשהוּא חלש ועלוּב וּמגוּחך, ואחר כּך, כּשהוּא הוֹלך הלוֹך וגבוֹר. זוֹ לא היתה מלחמה מוּפשטת, לא “כּכּתוּב” בּספרים מפוּרסמים וּבחוֹברוֹת מוּסכּמוֹת, לא חיקוּי ל“כמוֹ שנאמר” אֵי־שם בּמרחק, אלא פּרי ההוָיה הפּוֹעלית־החלוּצית המיוּחדת, ילידת התנאים והמסיבּוֹת שבּהם נמצאוּ וּפעלוּ וגדלוּ ההסתדרוּת הציוֹנית וּתנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית, בּיטוּי לצרכים החיוּניים של הפּוֹעל בּארץ ושל העוֹלה ושל החלוּץ, בּיטוּי לעקרוֹנוֹת של יצירת כּלכּלה לאוּמית בּריאה וּפּרוֹגרסיבית. עקרוֹנוֹת אלה היוּ גנוּזים בּתוֹך־תוֹכה של השאיפה הציוֹנית, אוּלם היוּ טעוּנים גילוּי. הם נתגלוּ בּבית־מדרשוֹ של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי וחוּשלוּ על האָבנַים שלוֹ. כּאן, על בּמת ההסתדרוּת הציוֹנית, השתתף הסוֹציאליסט הציוֹני בּתביעה ליצוֹר את הקרן הקימת; כּאן השמיע הפּוֹעל את תביעת העבוֹדה העברית והחדיר אוֹתה כּעיקרוֹן לאוּמי יסוֹדי לתוֹך מסכת המחשבה והפּעוּלה של ההסתדרוּת הציוֹנית; כּאן התנהלה המלחמה על התישבוּת חדשה ושוֹנה מכּל מה שקָדם לה – על התישבוּת עוֹבדת, על זכוּתוֹ של המתישב לצוּר את צוּרוֹת חייו וּמשקוֹ כּרצוֹנוֹ וכבחירתוֹ וּככוֹח יצירתוֹ; כּאן נהדפוּ ההתנַקשוּיוֹת בּישוּב העוֹבד; כּאן נלחם הפּוֹעל על האוֹפי הקוֹלוֹניזַטוֹרי והפּרוֹגרסיבי של התקציב הציוֹני, על הפּרוֹדוּקטיביזציה של ההוֹן הלאוּמי, על מקוֹם החלוּץ־העוֹבד בּעליה וּבבנין הארץ, על זכוּתוֹ של הפּוֹעל לחנך את ילדיו בּרוּחוֹ מבּלי להיעָנש על כּך ולהיוֹת מקוּפּח על ידי התקציב הציוֹני; כּאן נלחם הפּוֹעל מלחמה בּלתי־פּוֹסקת על האוֹפי העממי של ההסתדרוּת הציוֹנית ועל מקוֹמה והשפּעתה של תנוּעת הפּוֹעלים בּכל שטחי הפּעוּלה הציוֹנית בּארץ וּבגוֹלה; כּאן נלחם הפּוֹעל נגד השאננוּת וההסתפּקוּת בּמוּעט וּבמילוּליוּת של בּעל־הבּית; כּאן הֵגֵן הפּוֹעל על הציוֹנוּת מאַבנטוּרוֹת פּוֹליטיוֹת וּמצוּרוֹת כּלכּלה והתישבוּת הזרוֹת לצוֹרך הבּנין הלאוּמי. וכאן, תוֹך כּדי השתתפוּתוֹ הנאמנה וּפעוּלתוֹ, נהפּך מקוֹמץ בּוֹדדים וּמוּזרים וּבלתי־מוּבנים לכּוֹח העיקרי, המכַוון את דרך התנוּעה הציוֹנית והעוֹמד כּסלע איתן בּפני ההשפּעוֹת הריאַקציוֹניוֹת וּבפני ההתנַקשוּיוֹת בּזכוּיוֹת העוֹבד וּבהישׂגיו.

מה הם כּיבּוּשי הפּוֹעל הממשיים, האם משׂחק “הבּרוֹגז המעמדי” עם כּלל ישׂראל של “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל, אוֹ אִרגוּן החלוּץ, גאוּלת העמק ויצירת המשק השיתוּפי של הישוּב העוֹבד? האם היה נוֹצר כּל זה אילמלא השתתפוּתנוּ הפּעילה בּתנוּעה הציוֹנית, אילמלא ההפעלה שהפּוֹעל־החלוּץ הפעיל את הציוֹנוּת? וּ“פוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל, המעמדיים הקיצוֹניים, הפּוֹחדים מפני שיתוּף בּין־מעמדי, מה כּוֹחם וּמה עזרתם להגבּרת כּוֹחוֹ, כּמוּתוֹ ואִרגוּנוֹ של הפּוֹעל בּארץ? מה ערכּם, למשל, בּמלחמה כּנגד הרביזיוֹניזם? האם אין “פּרישתם” מן ההסתדרוּת הציוֹנית מתוֹך “כּשרוּת” מעמדית, כּביכוֹל, משוּלה לנעיצת־סכּין בּגב הפּוֹעל בּשעת סכּנה?

הפאשיזם היהוּדי יוֹדע מה ערך הקרנוֹת הלאוּמיוֹת בּשביל הפּוֹעל העברי. לפיכך הוּא מכריז עליהן חרם. הוּא איננוּ חוֹשש לכך שבּתוֹרתם של רבּוֹתיו הפאשיסטים הגוֹיים אין מצוה כּזוֹ. הוּא איננוּ חוֹשש לחַדש מעצמוֹ. מה שאין כּן “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל, אשר לא מצאוּ כּתוּב בּשוּם מקוֹם כּי ההוֹן הלאוּמי, אשר כּל ישׂראל יש להם חלק בּוֹ, עלוּל להגבּיר את כּוֹח הפּוֹעל. אין כּ“פוֹעלי־ציוֹן” לנאמנוּת מעמדית־מילוּלית. אך אילוּ שמענוּ להם ולא היינוּ משתתפים בּיצירתה וּבכיבּוּשיה של התנוּעה הציוֹנית, בּהקמת כּנסת ישׂראל – מה היה ערכּנוּ היוֹם? הציוֹנוּת היתה חסרה אז את מיטב יצירוֹתיה, ואנחנוּ – היינוּ חסרי כּוֹח מעמדי, חסרים כּשרוֹן־יצירה מעמדי.

יש מוּשׂגים שבּתקוּפה מסוּימת הם משמשים בּידי מעמד אחד, וּבתקוּפה אחרת הם הוֹפכים להיוֹת מכשירים בּידי מעמד יריב. המלה פַּטריוֹטים, למשל, נדוֹנה עכשיו לגנאי. היא משמשת בּידי הריאקציה להטעוֹת המוֹנים וּללַבּוֹת בּהם אינסטינקטים רעים. אבל הראשוֹנים שהעלוּ את המלה “פּטריוֹט” היוּ אנשי המהפּכה הצרפתית שקראוּ להגנת המוֹלדת, בּאוֹתם הימים שאנשי “המשטר הישן”, האצילים והחַצרנים, בּגדוּ בּמוֹלדת. גם אנשי הקוֹמוּנה הצרפתית של 1871 ליבּוּ את שלהבת “אהבת־ציוֹן” שלהם, פַּריס עיר־המוֹלדת וּמוֹלדת־המהפּכה. הם ראוּ בּבּוּרגנוּת את עוֹכרי המוֹלדת וּמַסגיריה בּידי צר. והפַּטריוֹטיזם הפַּריסאי הזה עלה בּקנה אחד עם ההתלהבוּת למהפּכה הסוֹציאלית. אוֹתוֹ דבר עשׂה הקוֹמוּניזם הרוּסי. טרוֹצקי קרא לצבאוֹתיו: הָגֵנוּ על המוֹלדת הסוֹציאליסטית! כּל החינוּך הקוֹמוּניסטי בּרוּסיה חדוּר הערצת המוֹלדת. וכל מתבּוֹנן שאיננוּ משוּעבּד לאיבה אוֹ לנוּסחאוֹת חנוּטוֹת יכּיר כּי גם אצלנוּ הגנת המוֹלדת וּבנינה עוֹלים בּד בּבד עם הגנת העוֹבד וּתקוּמתוֹ. המוֹלדת שלנוּ היא מוֹלדת־עבוֹדה לבית־ישׂראל. ואי אפשר שתהיה אחרת. כּזאת היא מוּכרחה להיוֹת, אם יש טעם להיסטוֹריה העברית. על סרסרוּת ועל אֶפֶנדיוּת ועל חיי רֶנטה ועל ישיבת בּתי־הקפה ועל “נוֹער־זהב” לא תקוּם מוֹלדת. הציוֹנוּת המתגשמת היא המעבירה את המוֹני ישׂראל בּכוּר־המַצרף לחיי עבוֹדה. שיתוּף בּין־מעמדי להגשמת הציוֹנוּת מַשמעוֹ: גיוּס של מַכּסימוּם כּוֹחוֹת בּעם לשם בּנין מוֹלדת־עבוֹדה. ולנוּ אוֹמרים כּי שיתוּף בּין־מעמדי משמעוֹ שעבּוּד הפּוֹעל לבּוּרגנוּת.

אילוּ היה ממש כּל־שהוּא בּתוֹרה זוֹ לא היוּ אוֹיבי הפּוֹעלים מנסים כּפעם בּפעם לפרק את השוּתפוּת הזאת. מי יוֹצא מכּנסת־ישׂראל? מי יוֹצא מן הקוֹנגרס? ז’בּוֹטינסקי אנוּס להילָחם בּתנוּעה לאוּמית זוֹ, שלפּוֹעל יש בּה השפּעה מַכרעת. סמילנסקי יכוֹל לוַתר על הוֹן לאוּמי, על ישוּב עוֹבד עברי, על עליה חלוּצית. הוּא כּבר השׂיג את חלוֹמוֹ הציוֹני. הבּוּסתנאי היהוּדי כּבר יוֹשב תחת הדרוֹ. תקיפי “המזרחי” יכוֹלים אף הם, כּדרך הרבזיוֹניסטים, לוַתר על שיתוּף בּין־מעמדי, כּי משיתוּף זה אין נשקפת להם תקוה לשלטוֹן בּציוֹנוּת. בּין שליטי המשטר הקפּיטליסטי (וגם בּין עבדיו) יש רבּים האוֹמרים: מוּטב אנַרכיה מאשר שלטוֹן פּוֹעלים. מוּטב הרס וחוּרבּן וּבלבד שהפּוֹעל לא ישב בּראש. ספק אם הם ירויחוּ מפּירוּק השוּתפוּת הלאוּמית. אבל המַשׂטמה המעמדית הפּוֹעלת בּהם מסיתה אוֹתם לכך. אך האם מעוּנינים אנחנוּ לעשׂוֹת את רצוֹנם? אדרבּא, איבה זוֹ וּמגמוֹת־פּירוּק אלה חייבוֹת לפקוֹח את עיניו של הפּוֹעל – אם הן עצוּמוֹת עדיין – וּלגלוֹת את הערך הפּרוֹגרסיבי והיוֹצר הצפוּן בּשיתוּף הלאוּמי, בּאוֹתן המסיבּוֹת ההיסטוֹריוֹת שבּהן מתהווה וּמתגבּש מעמד העוֹבדים העברים בּארץ. אם יש קמים עליו, על שיתוּף לאוּמי זה, להחריבוֹ – בּוֹאוּ ונחזיק בּוֹ!

מקוֹרוֹת לא־אכזב

רשימתי “חוּרבּן וּתלישוּת” עוֹררה כּאן – ולא רק כּאן – ויכּוּחים נרגשים. וגם אלה שמוֹדים בּצדקת תביעוֹתי טוֹענים נגדי על הפּרסוּם בּדפוּס: “אַל תגידוּ בּגת”, פּן ישׂמחוּ אוֹיבינוּ האוֹרבים לתקלוֹתינו. אוֹתוֹ נימוּק כּשאנוּ שוֹמעים אוֹתוֹ מפּי אחרים נראה לנוּ כּמוּקצה. עוֹד הרצל פּסל גוָן זה של “אחדוּת יהוּדית”, הבּאה לכסוֹת על ליקוּיים פּנימיים.

ועכשיו לגוּף הענין. ההתרגשוּת הזאת אשר עוֹררתי בּביקרתי על מדריכי נוֹער שאינם יוֹדעים להמחיש את זכר יוֹם החוּרבּן – מעידה כּי דברי נגעוּ בּנקוּדה רגישה. לא תמיד יוֹדע המתרגש היכן היא נקוּדת־הכּאב. אבל בּשׂר החי מרגיש בּאיזמל.

אוֹתי ניסוּ כּאן להכּוֹת בּכל מיני שוֹטים. מצד אחד מכניסים את ענין תשעה בּאָב לרשוּת הרבּנוּת ושוֹאלים: מה לנוּ ולהם, לאחר כּל מעשׂיהם היפים? וּמאידך טוֹענים נגדי: הכיצד? ה“שוּלחן ערוּך” אינוֹ אוֹסר יציאה למחנה בּתשעה בּאב, ואתה אוֹסר? ואני אוֹמר: יתכן ויתכן שה“שוּלחן ערוּך” יתיר וסוֹציאליסט יהוּדי יחמיר. זכר יוֹם אָבדן חירוּתנוּ איננוּ נחלת רבּנים דוקא. זהוּ יוֹם של “אבלי ציוֹן”. עוֹד האגדה הקדוּמה שמרה לנוּ את זכרם, וּבכל דוֹר ודוֹר היוּ אנשים אשר ההתאַבּלוּת על גָלוּת ישׂראל ועל גלוּת־השכינה היתה בּשבילם לא דבר שבּ“דין” חנוּט, אלא הרגשה חיה המלָווה את כּל ישוּתם. ה“דין” התיר בּיוֹם זה מיקח וּממכּר. השוּלחן ערוּך החמיר בּענין האבֵלוּת הלאוּמית הרבּה פּחוֹת מבּכמה ענינים שאין אנוּ מרגישים כּלל בּחשיבוּתם.

ואין זה הענין היחידי אשר בּוֹ אנוּ רוֹאים כּיצד ה“דין” מקל וההרגשה היהוּדית החיה מַחמירה. אוֹתוֹ דבר: ארץ־ישׂראל. ה“דין” הסתפּק בּמוּעט, אבל מתחת לרמץ הגלוּת לחשה גחלת והיא לא נתנה מנוּחה מחוּץ לכל שוּרת ה“דין”. וכן ענין העבוֹדה העברית, היתד שעליו תלוּי בּימינוּ כּל קיוּם ישׂראל הכּלכּלי והמוּסרי: אילוּלא היתה הדת העברית בּימינוּ נתוּנה למשמרת בּידי אנשים אשר ניטל מהם כּוֹח היצירה – בּין דתית וּבין לאוּמית – ודאי היתה מצות העבוֹדה העברית נקבּעת לעיקר מקוּדש בּקדוּשה עליוֹנה והדת העברית היתה מתחייבת לעמוֹד לימין העוֹבד העברי בּהגינוֹ על עיקר מקוּדש זה. אבל למעשׂה עינינוּ הרוֹאוֹת: לא הרבּנים מחמירים בּענין זה, אלא הפּוֹעלים. כּלוּם תבוֹאוּ ותטענוּ נגדי בּענין העבוֹדה העברית: מה לך לדאוֹג יוֹתר ממה שדאג השוּלחן ערוּך לכך, לרבּנים לא איכפּת וּלך איכפּת? אפשר שענין העבוֹדה העברית זכה בּכך שצריך לקיימוֹ בּניגוּד לשלטוֹן בּעלי־הבּתים והרבּנים. לא מן הנמנע שבּימינוּ אין מעטה ה“יוֹשן” מסייע אלא מוֹנע השתרשוּת חיה בּנפש הדוֹר. אך כּלוּם לפיכך יִפחַת בּעינינוּ ערך האבל הלאוּמי, על שוּם שתאריכוֹ לא מתמוֹל נקבּע אלא מדוֹרי־דוֹרוֹת?

את הזנחת התשעה בּאב בּציבּוּרנוּ בּכלל רוֹאה אני כּאוֹת להפלגה פּסידוֹ־מתקדמת (בּלשוֹן התקוּפה מוּתר לאמוֹר: קוֹנטר־רֶבוֹלוּציוֹנית), שאין עמה הגה מכַוון של אידיאה מרכּזית. אנוּ אוֹמרים לחנך את הנוֹער לחיים חלוּציים, לחיי הגשמה. אנחנוּ רוֹאים בּזה את נקוּדת־המוֹקד בּחיי הנפש של הדוֹר. כּיצד נגיע לכך? האוּמנם יעלה זרע זה על צחיח סלע, על רצפּת אַספלט? גם אידיאה זקוּקה לקרקע תחוּח, בּוֹ תוּכל להעמיק שרשים. לא רק גזע וצמרת לאידיאה, כּי אם גם שרשים ויוֹנקוֹת היוֹשבים בּמעמקים, ואסוּר לקצץ בּהם, וחוֹבה לטפּחם וּלהשקוֹתם.

האם ענין תקוּמת ישׂראל, קיבּוּץ גָלוּיוֹת, תחיית הלשוֹן, השרשת העבוֹדה העברית, הקמת משק סוֹציאליסטי – האם כּל זה הוּא ענין לחשבּוֹן הנדסי שהוּא מוּנח על כּף־היד ואיננוּ מַצריך רחשי־נפש מיוּחדים, מאמצי־רצוֹן, כּוֹשר עמידה בּנסיוֹן, כּוֹח להדוֹף פּוּרענוּיוֹת, דביקוּת ושרשיוּת? האם מספּר פוֹרמוּלוֹת אידיאוֹלוֹגיוֹת ודוּגמאוֹת־חיים אחדוֹת יספּיקוּ לצייד את הנפש לדרך רחוֹקה, רבּת־מכשוֹלים? האם נוּכל לקווֹת לתוֹצאוֹת טוֹבוֹת מחינוּך נוֹער בּחוֹסר תרבּוּת שרשית?

למי עין רוֹאה אשר תקיף את כּל הנסיוֹנוֹת הקשים הנשקפים לנוּ בּכל שטחי חיינוּ? קיוּמנוּ כּפוֹעלים זרוּע אבני־נגף. התנַקשוּיוֹת בּנוּ לא יחדלוּ, כּל עוֹד לא יקוּם משטר־עבוֹדה איתן, אצלנוּ וּבעוֹלם. גוֹרלנוּ המדיני רצוּף סכּנוֹת. ולא בּמלוֹת־קסם יוּסרוּ. בּחיק הגיאוּת הכּלכּלית נדגר לנוּ מַשבּר חמוּר, אשר יגיח בּיוֹם מן הימים, בּלי שנהיה מוּכנים לקראתוֹ. והעליה עצמה – מקוֹר כּוֹחנוּ – מביאה אתה לא רק כּוֹחוֹת בּניה, כּי אם גם כּוֹחוֹת סתירה וחתירה והיא עתידה להציג אוֹתנוּ בּפני שאלוֹת סבוּכוֹת ולתבּוֹע מאתנוּ מאמצים למעלה מכּוֹחנוּ. ללשוֹננוּ, שאנוּ רוֹאים אוֹתה כּבר כּקנין ודאי ששוּם צר ואוֹיב לא יעיז לגזוֹל אוֹתה ממנוּ, אוֹרבוֹת סכּנוֹת עצוּמוֹת: מידי השלטוֹנוֹת, מידי הפּרוֹספּריטי, ממצבנוּ הגיאוֹגרפי, מ“ההתיַונוּת המוֹדרנית” המראה כּבר את אוֹתוֹתיה. אך מה יִשוה לסכּנת המבּוּל החוֹרני? אין זוֹ רק שאלת הוֹרדת שׂכר־העבוֹדה. בּמציאוּתנוּ היהוּדית־הפּנימית וּבתנאינוּ הפּוֹליטיים יש בּה להציף את בּניננוּ ולגזוֹל את תקוַת הגאוּלה מרבבוֹת אחים. וּמאחוֹרי הדֶמפּינג הבֶּדוִי הזה עוֹמד המדבּר וסַכּנוֹתיו. מה הן כּל חתירוֹתיהם של אוֹיבינוּ בּנפש מבּית לעוּמת השוֹאָה של שבטי המדבּר?

נוֹכח כּל הסבכים המרוּבּים השמוּרים לנוּ בּגנזי העתיד הכרחי חינוּך אֶמוֹציוֹנַלי עמוֹק, אשר יפעיל את כּל כּוֹחוֹת הנפש. דרוּשים לנוּ דוֹרוֹת בּעלי “לוּז של שדרה”, כּמבטאוֹ של א. ד. גוֹרדוֹן, אשר מים ואש לא יוּכלוּ להם. והאם בּנשפים מסוּג ידוּע, אשר כּל תכנם אינוֹ אלא חיקוּי ותרגוּם ללא קוֹרטוֹב מקוֹריוּת, ללא כּל יניקה מקרקע הוָיתנוּ, נזין את הנפש וּנחַנך דוֹרוֹת כּאלה?

אנוּ קוֹראים לעצמנוּ מוֹרדים. ואני שוֹאל: בּמה אנוּ מוֹרדים? האם רק בּמה שמקוּבּל לקרוֹא “מסוֹרת של בּית־אבּא”? אם כּן, הרי זה “תבן לַעֲפָרַיִם”. בּמרד זה קָדמוּ לנוּ רבּים וּגדוֹלים. אנחנוּ מוֹרדים גם בּכמה מרידוֹת שקדמוּ לנוּ אנחנוּ מוֹרדים גם בּהערצת “הדיפּלוֹם” של טוֹבי המשׂכּילים. אנחנוּ מוֹרדים בּאַוריריוּת וּבסרסרוּת, אך לא רק כּפי שהן מתגלמוֹת בּנוּסח היהוּדי הנוֹשן, אנחנוּ מוֹרדים בּהן גם בּצוּרוֹתיהן המוֹדרניוֹת, בּסרסרוּת וּבאַורירוּת של האינטליגנט היהוּדי הלאוּמי והבּין־לאוּמי, שהן מתוֹעבוֹת עלינוּ יוֹתר מכּל גלגוּליהן הקוֹדמים. אנחנוּ מרדנוּ בּחזוֹן ההתבּוֹללוּת של המשׂכּילים והסוֹציאליסטים הראשוֹנים. מרדנוּ בּגָלוּתיוּת וּבדלוּת התרבּוּתית של ה“בּוּנד”. ועוֹד עלינוּ לחנך את דוֹרוֹתינוּ הצעירים למרידה מוּחלטת בּ“עבדוּת שבּתוֹך המהפּכה” בּכל גילוּייה: הָחֵל מן היהוּדים שעשׂוּ עצמם עבדים לחזוֹן המהפּכה הרוּסית עד כּדי הפצת פּרוֹקלַמַציוֹת הקוֹראוֹת לפרעוֹת בּיהוּדים למען המהפּכה, ועד הפרַקציה שבּימינוּ, בּעלת־בּריתם של פּוֹרעי חברוֹן וּצפת.

יש מבינים את ענין המרד שלנוּ בּתכלית הפּשטוּת, הבנה רבוֹלוּציוֹנית פּרימיטיבית בּיוֹתר: נהרוֹס עדי יסוֹד את העוֹלם הישן, נשׂרוֹף את כּל רכוּשוֹ שנצבּר בּמשך דוֹרוֹת ונתחיל הכּל מחדש – כּתינוֹקוֹת שנוֹלדוּ! יש עוֹז וכוֹח־מחאָה בּאִמרה זוֹ. ואמנם היוּ כּמה רבוֹלוּציוֹנרים אשר כּכה תיארוּ להם את ימוֹת המשיח האַנרכיסטיים. אך ספק אם תפיסה זוֹ, המסתלקת בּתוֹם־לבב מכּל ירוּשת הדוֹרוֹת, והרוֹצה להתחיל לבנוֹת את העוֹלם מֵא', ספק אם היא רֶבוֹלוּציוֹנרית־מקַדמת, אוֹ נוֹשׂאת בּחוּבּה ריאַקציה עמוּקה ואיוּמה. לא אחת כּבר נחרבוּ בּהיסטוֹריה עוֹלמוֹת ישנים, ועל חוּרבוֹתיהם לא צצוּ עוֹלמוֹת מתוּקנים, אלא פּראוּת מוּחלטת. יון ורוֹמא שְאוֹל חָטאוּ, וּבחטאם כּשלוּ ונפלוּ. אבל בּמקוֹם העוֹלם העתיק הזה, על אמנוּתוֹ ויצירתוֹ, קם עוֹלם בַּרבַּרי, שממנוּ יוֹנק ואליו מתגעגע עתה היטלר. מאוֹת שנים עברוּ עד שרוּח האדם התגבּרה בּמקצת על בּרבּריוּת זוֹ. והנה שוּב נהדפה אחוֹר, לעינינוּ.

אינני מַקשה עכשיו על תפיסה זוֹ מבּחינת הריאַליוּת שבּה, מבּחינת “אם בּידינוּ היא”. אינני שוֹאל מה תהא לשוֹנוֹ של אדם לאחר שתיעשׂה בּוֹ “האוֹפּרציה” הזאת של עקירת כּל מוּשׂגי העוֹלם הישן (בּדוֹמה לגיבּוֹרוֹ הטרגי־קוֹמי של גוֹרקי שקיבּל על עצמוֹ ועקר מלבּוֹ את כּל המידוֹת המגוּנוֹת, ללא הַשְאֵר שׂריד… ונשאר חסר־כּל). אני מדבּר רק מבּחינת המגמה החינוּכית.

שני כּוֹחוֹת ניתנוּ לנוּ: זכּרוֹן ושכחה. אי אפשר לנוּ בּלעדי שניהם. אילוּ לא היה לעוֹלם אלא זכּרוֹן, מה היה גוֹרלנוּ? היינוּ כּוֹרעים תחת משׂא הזכרוֹנוֹת. היינוּ נעשׂים עבדים לזכרוֹננוּ, לאבוֹת־אבוֹתינוּ. קלסתר־פּנינוּ לא היה אז אלא העתק של דוֹרוֹת עברוּ. ואילוּ היתה השכחה משתלטת בּנוּ כּליל – כּלוּם היה עוֹד מקוֹם לתרבּוּת, למדע, להכּרה עצמית, לחיי נפש? השמרנוּת האפלה רוֹצה ליטוֹל מאִתנוּ את כּוֹח השכחה, והפּסידוֹ־מַהפּכניוּת רוֹאה בּכל זכירת עָבר את “האוֹיב”. אך לוּלא נשתמרוּ בּזכרוֹן האנוֹשוּת דברים יקרי־ערך, מגמוֹת נַעלוֹת, זכר תקוּפוֹת פּריחה וּמאמצי חירוּת וּגבוּרה, לא היתה אפשרית כּל תנוּעה מַהפּכנית, היינוּ נמַקים בּדלוּתנוּ וּבבערוּתנוּ, עבדי עוֹלם.

המַהפּכנוּת הפּרימיטיבית, המאמינה בּהריסה כּוֹללת כּתרוּפה מוּשלמת לכל הפּוּרענוּת החברתית, מזכּירה בּכמה מגילוּייה את הילד בּגיל מסוּים, כּשהוּא מבקש לגלוֹת את יכלתוֹ ולחדוֹר לתוֹך־תוֹכם של דברים על ידי שבירת צעצוּעיו. כּנגד המַהפּכנוּת הפּרימיטיבית הזאת מעמידה תנוּעתנוּ, מטבע בּרייתה, את המַהפּכנוּת הקוֹנסטרוּקטיבית. אף זוֹ איננה משלימה כּל־שהוּא עם ליקוּיי העוֹלם הקיים, ורוֹאה את הצוֹרך בּמהפּכה לכל עוּמקה, אלא שהיא יוֹדעת עד מה מוּגבּל כּוֹחה היוֹצר של ההרסנוּת, והיא מכוונת את מאמציה בּמגמת הבּניה, שרק היא מבטיחה את ערך המהפּכה. המַהפּכנוּת הקוֹנסטרוּקטיבית שלנוּ איננה יכוֹלה להתגדר בּבנין משקי בּלבד. היא מוּכרחה להקיף את כּל חיינוּ וּלהטבּיע את חוֹתמה על דרכּנוּ בּהוַי וּבתרבּוּת. משוּם שהיא רוֹאה צוֹרך בּמהפּכה לכל עוּמקה. משוּם שהיא יוֹדעת כּי גם לפֶתח ההרסנוּת חטאת רוֹבץ וּלכל משטר חדש אוֹרבים בּערמה רבּה חטאי העוֹלם הישן, לפיכך היא יוֹדעת כּי אין טעם ואין צידוּק למאמצים מַהפּכניים (המבטיחים בּנין חדש), אם אינם מתלַוים בּמאמצי בּניה מחוּדשים וּמתוּקנים. לפיכך היא מוֹדדת את ערך המהפּכה לא בּכמוּת הדם הנשפּך (כּמוֹ שלימד נביאָם של “הציוֹנים המהפּכנים”), אלא בּכוֹח הבּניה שלה, בּידיעת דרכי הבּנין, בּהדריכה את אנשיה לקראת מאמצי בּנין ושיטוֹת־בּנין מתוּקנוֹת. ואין המַהפּכנוּת הקוֹנסטרוּקטיבית ניתנת להתגדר בּתחוּמי בּנין משקי וּמדיני בּלבד. אם היא קיימת קיוּם של ממש, הרי שרוּחה צריכה להקיף את מלוֹא חיינוּ כּוּלם וּלהטבּיע את חוֹתמה על דרכּנוּ בּהוַי וּבתרבּוּת.

נביאי־המהפּכה הגדוֹלים הם גם בּרוּכי־זכּרוֹן, אנשי־תרבּוּת וּמוֹקירי־תרבּוּת. מַרכּס הצטיין בּאהבתוֹ לשֶכּספּיר, העריץ את דַרוין (רחש כּבוֹד גם לגרֶץ, ההיסטוֹריוֹן שלנוּ). אין מַהפּכנוּת אמיתית בּלי חיי־רוּח גדוֹלים. רק ה“פּרוֹפֶסיוֹנלים” של המהפּכה, העוֹשׂים אוֹתה ענין ל“צֶך” מקצוֹעי, הם המדלדלים את רוּח התנוּעה. זוֹהי התנַונוּת פּקידוּתית. והיא אוֹרבת למהפּכה כּשם שהיא אוֹרבת לדת. והיא מחללת את המהפּכה כּשם שהיא מחללת את הדת. הדמיוֹן בּין אוֹתם “אנשי־המקצוֹע” המנצלים את התנוּעה והמחניפים לה והנישׂאים על גלי “מַהפּכנוּת מַסקנית”, לבין מבשׂרי המהפּכה וּמפלסי דרכּה, הוּא כּדמיוֹן שבּין פּקידי־הדת עוֹשׂי רצוֹן התקיפים, בּין אדוּקים חשוּכים, לבין ר' עקיבא והרמבּ"ם.

דוֹר מחַדש ויוֹצר איננוּ זוֹרק אל גל האַשפּה את ירוּשת הדוֹרוֹת. הוּא בּוֹחן וּבוֹדק, מַרחיק וּמקָרב. ויש שהוּא נאחז בּמסוֹרת קיימת וּמוֹסיף עליה. ויש שהוּא יוֹרד לגלי גרוּטאוֹת, חוֹשׂף נשכּחוֹת, ממרק אוֹתן מחלוּדתן, מחזיר לתחיה מסוֹרת קדוּמה, שיש בּה כּדי להזין את נפש הדוֹר המחַדש. אם יש בּחיי העם משהוּ קדוּם מאד ועמוֹק מאד, שיש בּוֹ כּדי לחנך את האדם וּלחסן אוֹתוֹ לקראת הבּאוֹת, האם יהא בּזה ממידת המהפּכה להתנכּר לוֹ? אילוּ היה המרד של אַספּרתַקוּס ⁷ נשמר בּזכרוֹן עמי אירוֹפּה, והכּנסיה היתה בּמשך דוֹרוֹת משַמרת יוֹם זה תחת חסוּתה – מה היתה צריכה לעשׂוֹת תנוּעת פּוֹעלים שהיא ראוּיה לשליחוּתה? האם להתנכּר ליוֹם זה, לשכּוֹח אוֹתוֹ, לזלזל בּוֹ אוֹ לגאוֹל אוֹתוֹ מידי הכּנסיה וּלהרים את קרנוֹ וּלטפּח בּלבבוֹת את זכר המרד הטרגי. רבּים הם בּימינוּ המוֹעדים והחגיגוֹת העשׂוּיים בּידים – עצרוֹת, כּינוּסים, הכרזוֹת, תאריכים. בּיניהם בּעלי חשיבוּת לשעתם וגם מחוּסרי חשיבוּת. מהם רק אחד מאלף יזכּה לחיים של קיימא והשאר יקמוֹל עם נשיבת סערה ראשוֹנה אוֹ לפניה. לא כּאלה חלק הימים שהשרישוּ בּנפש העם ודוֹרוֹת על דוֹרוֹת שיקעוּ בּהם את חוָיוֹתיהם.

השנה היהוּדית זרוּעה ימים אשר אין כּמוֹתם לעוֹמק בּחיי כּל עם. האם מענינה אוֹ מתפקידה של תנוּעת הפּוֹעלים העברית לבזבּז את הכּוֹחוֹת האצוּרים בּהם? וכי משוּם שהאַסימילטוֹר זרה אוֹתם בּאשר לא היה לוֹ צוֹרך בּהם, בּאשר הם עמדוּ לוֹ לשׂטן בּדרך ההתבּוֹללוּת עם שליטים, בּאשר הוּא התבּייש בּכל מה שמיחד אוֹתוֹ כּחטיבה בּפני עצמה – האם משוּם כּך נפסלוּ גם עלינוּ? וכי לא זילזלוּ ההתבּוֹללוּת וההשׂכּלה הבּוּרגנית, ואפילוּ הסוֹציאליזם היהוּדי הנגרר אחריהן, בּכל מיני אלמנטים סוֹציאליים יקרים השמוּרים בּמסוֹרת היהוּדית? (מן הראוּי שהמדריכים יקראוּ בּ“פרייע שריפטן” של י. נ. שטיינבּרג⁸ את מאמרוֹ החשוּב של מַנֶס בּענין זה⁹). אם ציוֹנים־סוֹציאליסטים אנחנוּ לא מן הראוּי לנוּ שניגָרר אחרי כּל מסוֹרת קלוֹקלת, רק משוּם שהיא מסוֹרת מאתמוֹל ולא משלשוֹם והוֹד המַהפּכנוּת כּביכוֹל חוֹפף עליה. חייבים אנוּ לראוֹת ערכי הוֹוה וערכי עבר בּעינינוּ אנוּ ולבדוֹק אוֹתם מבּחינת צרכינוּ העמוּקים, מבּחינת ההליכה לקראת עתידנוּ.

דוּגמאוֹת מעטוֹת: פּסח. עַם שוֹמר בּמשך אלפי שנים את יוֹם צאתוֹ מבּית־עבדים! דרך כּל מחילוֹת השעבּוּד והאוֹנס והאינקויזיציה והשמד והפּרעוֹת – נוֹשׂאת האוּמה בּלבּה את הגעגוּעים לחוֹפש וּמביאה אוֹתם לידי בּיטוּי עממי אשר לא יפסח על כּל נפש בּישׂראל, על כּל נפש עניה וּמרוּדה! מאבוֹת אל בּנים, דרך כּל הדוֹרוֹת, נמסר דבר יציאַת מצרים כּזכּרוֹן אישי, אשר איננוּ מַחויר ואיננוּ דֵהה. “בּכל דוֹר ודוֹר חייב אדם לראוֹת את עצמוֹ כּאילוּ הוּא יצא ממצרים”. אין לך שׂיא של הכּרה היסטוֹרית מרוֹמם מזה, ואין לך התמזגוּת של יחיד וּכלל – בּרחבי כּדוּר־העוֹלם וּבעמקי הדוֹרוֹת – גדוֹלה מאשר בּצו פּדגוֹגי עתיק זה. אינני יוֹדע יצירה ספרוּתית יוֹתר מחנכת לתיעוּב העבדוּת וּלאהבת החירוּת כּסיפּוּר השעבּוּד ויציאַת מצרים. ואינני יוֹדע שוּם זכּרוֹן עתיק שכּוּלוֹ מוּפנה לקראת העתיד, שכּוּלוֹ סמל להוֹוה שלנוּ ולעתידנוּ, כּ“זכר ליציאַת מצרים”.

איזה יצר־חירוּת עמוֹק טבוּע בּלב עם שיכוֹל היה בּאביב ימיו ליצוֹר יצירה גאוֹנית כּזאת ולמסוֹר אוֹתה מדוֹר לדוֹר. וליצירה זוֹ חלק לא קטן בּגוֹרלם של כּל המוֹרדים ולוֹחמי החירוּת וּמקדשי שמה, אשר נוֹלדוּ על בּרכּי ישׂראל. ואנחנוּ, אשר בּגלל היצירה הזאת זכינוּ ונזכּה להשתתף בּחידוּש מעשׂה יציאַת מצרים, – אנחנוּ נתכּחש לה?

ותשעה בּאָב. לא מעטים הם בּעוֹלם העמים המשוּעבּדים. וגם רבּים אשר יצאוּ בּגוֹלה. פּוֹלין הגאֵיוֹנית, אשר פּליטיה ישבוּ בּגוֹלה רק שנַים־שלוֹשה דוֹרוֹת, כּבר ידעה בּמידה גדוֹלה את צרת ההתבּוֹללוּת. רוּסיה האַדירה פּיזרה בּעוֹלם את המוֹני פּליטיה מאחרי מהפּכת אוֹקטוֹבּר. והם, היוֹשבים על נהרוֹת צרפת, כּבר מבכּים את הטמיעה, את שכחת הלשוֹן, את התנכּרוּת הדוֹר הצעיר, וּמעמידים למוֹפת את היהוּדים אשר אַלפּים שנוֹת פּיזוּר לא יכלוּ להם. אכן, ישׂראל ידע לשמוֹר את יוֹם אבלוֹ, יוֹם אָבדן חירוּתוֹ, מכּל שכחה. וּביוֹם זה ראָה כּל דוֹר ודוֹר, וכל אדם מישׂראל, כּאילוּ עליו חרב עוֹלמוֹ. וּבכל יוֹם־בּשנה זה נשפּכוּ דמעוֹת רוֹתחוֹת. ודוֹר לדוֹר מסר את מכאוֹבוֹ. הזכּרוֹן הלאוּמי הכניס לתוֹך יוֹם־עֶברה זה כּמה מנסיוֹנוֹתיו המרים מחוּרבּן הבּית הראשוֹן והשני ודרך גירוּש ספרד ועד ימינוּ – עד פּרוֹץ המלחמה העוֹלמית. זכרוֹן העם ידע בּאמצעים פּשוּטים בּיוֹתר להשרוֹת בּשעה אחת אֵבל כּבד על כּל נפש ישׂראלית על פּני כּל כּדוּר־הארץ. כּל אבר בּגוּף האוּמה, אם לא נכרת כּליל, עטה בּשעה זוֹ קדרוּת, שָקע בּצער, קיפּל בּלבּוֹ את הרגשת החוּרבּן, הגלוּת והשִעבּוּד. וכל דוֹר יוֹצר הוֹסיף משלוֹ להרגשת החוּרבּן, הָחֵל מקינוֹת ירמיהוּ, דרך שירי ספרד וקינוֹת אשכּנז, ועד ל“מגילת האש” של בּיאליק.

מסַפּרים על אדם מיצקביץ, משוֹררה הגדוֹל של פּוֹלין, שכּל ימיו היה מתאַבּל על שעבּוּדה וּמתכּן תכניוֹת מַהפּכניוֹת לשחרוּרה, כּי בּתשעה בּאב היה הוֹלך לבית־כּנסת יהוּדי לשתף עצמוֹ עם היהוּדים המתאַבּלים על אָבדן מוֹלדתם.

אין אני דן וקוֹבע הלכוֹת בּשאלת מתן־צוּרה לחגים. הרגשה חיה בּלב וקוֹממיוּת־הרוּח יצמיחוּ את הצוּרוֹת הראוּיוֹת. אָשיב רק על דעה אחת, האוֹמרת: חלילה לנוּ מלשכּוֹח את ט' בּאב, אבל העם החוֹזר לביתוֹ וּמקים את בּנינוֹ, יהפוֹך מעכשיו את יוֹם־האבל ליוֹם חג. ואפשר גם להביא ראָיה ניצחת מ“מה שנאמר”: והפכתי אֶבלָם לשׂשׂוֹן¹⁰. בּהשקפה זוֹ רוֹאה אני מליצת גאוּלה מזוּיפת, הקלת־ראש בּטרגיוּת של ימינוּ. ולא זאת הפּעם הראשוֹנה אני נתקל בּה. עוֹד בּראשית ימי הגדוּד העברי¹¹ בּיקשתי ליחד בּתוֹך הגדוּד את זכר יוֹם האבל הלאוּמי, שלא יהיוּ בּוֹ פַּרַדים ותרגילים והליכוֹת של חוֹל. התקוֹממוּ כּנגדי כּמה חברים שראוּ בּזה הוֹכחוֹת ל“גָלוּתיוּת” שלי. דרשוּ להפוֹך יוֹם זה להילוּלה וחינגה כּי “כּבר נגאַלנוּ” (כּמה צדדים של דמיוֹן לאוֹתם הימים אפשר למצוֹא בּדרמה של ח. הזז “בּקץ הימים”, “מאזנים”, א־ד). מה בא עלינוּ לאחרי ימי הגאוּלה ההם – יוֹדעים אנחנוּ כּוּלנוּ. כּל כּמה שירבּוּ הישׂגינוּ בּארץ, וכל כּמה שנִרבּה ונגבּר כּאן, וגם לכשנזכּה ונחיה כּאן חיים שאין בּהם בּוּשה וּכלימה – לא נאמר “נגאַלנוּ” כּל עוֹד לא תמה גלוּתנוּ. כּל עוֹד ישׂראל פּזוּרים בּגלוּת וּנתוּנים לגזירוֹת וּלאיבה וּלבזיוֹן ולשמד, כּמוֹ בּתימן שבּאַסיה, בּאַלג’יר שבּאַפריקה, בּגרמניה שבּאירוֹפּה, ולוּ גם נהנים מ“שיווּי־זכוּיוֹת” וּמחסדי הטמיעה כּבצרפת הקפּיטליסטית וּבססס"ר הקוֹמוּניסטית – לא אשכּח, לא אוּכל שכוֹח את יוֹם החוּרבּן, היוֹם האָיוֹם מכּל ימים, יוֹם גוֹרלנוּ.

כּיצד ינהג העם המקוּבּץ מגָלוּיוֹתיו, המשוּחרר מכּל שעבּוּד, וגם משעבּוּד מעמדי פּנימי? אם יקדש את היוֹם בּמחוֹלוֹת ובזמירוֹת, אוֹ אפשר ירצה שכּל ילד שנוֹלד בּחירוּת וּבשויוֹן, וטעם רעב וּמצוּקה חמרית לא ידע, יהא מעלה בּיוֹם זה על זכרוֹנוֹ את סבלוֹת כּל הדוֹרוֹת שקדמוּ ושהביאוּהוּ עד הלוֹם – על זאת נדוּן בּבוֹא היוֹם.

על סרסרוּת הדוֹגלת בּמהפּכה

מדוּע אני עוֹמד כּל כּך על העמקת הרגשת החוּרבּן והגלוּת, על הגבּרת הכּרת השוּתפוּת שלנוּ – דוֹר שני וּשלישי של תנוּעת הגאוּלה והעבוֹדה – עם כּל קרבּנוֹת הגלוּת והשעבּוּד שבּכל הדוֹרוֹת וּבכל הארצוֹת? משוּם שאני חוֹשש לפגימת החוּשים. משוּם שאינני מאמין לשוּם תנוּעה הדוֹגלת בּמרד וּבחירוּת “כּכּתוּב”, בּשעה שנוֹשׂאיה יכוֹלים להיוֹת קהים למנת חיי עבדוּת וּבוּז, שאינה “כּכּתוּב”. מפחד אני מפּני צחיחוּת הנפש המתחסדת וּמתחכּמת כּאחת.

יש שאני רוֹאה את אַחינוּ, פּליטי הכּלָיה והקלוֹן, אשר נמלטוּ אלינוּ מחוּרבּן עוֹלמם, והם אינם מרגישים בּחוּרבּן עוֹלמם, אינם חשים בּעלבּוֹנם, אינם יוֹדעים עד מה חָטא העוֹלם להם, ועד מה חטאוּ הם לעצמם. על יוֹצאי מצרים נאמר שהם יצאוּ “בּיד רמה”, ויוֹצאי אשכּנז בּימינוּ, אשר לא העלוּ על הדעת כּי בּהם תגע הרעה וישנוּ שינה מתוּקה עד אשר הוּחרדוּ ממבּוּל הרשעוּת והאַכזריוּת והבּערוּת אשר ניתך עליהם – האם לא רבּים מהם יוֹצאים עתה כּעבדים שקיבּלוּ בּעיטה מאת אדוֹניהם, והם שוֹכחים?

“הכּל לפי המתבּייש”. הכּל לפי הנפגע. שעבּוּד יוּכל לעוֹרר כּוֹחוֹת נרדמים, להעלוֹת כּוֹח מַמריד עצוּם, אם המשוּעבּד מרגיש את מרי שעבּוּדוֹ. עלבּוֹן יכוֹל להיוֹת מַפרה, אם הנעלב מרגיש בּעלבּוֹנוֹ, אם הוּא חי אוֹתוֹ לכל עוּמקוֹ. והגלוּת יכוֹלה להיוֹת למקוֹר גאוּלה אם היהוּדי כּוֹאב אוֹתה לכל עוּמקה. אך מי שמקבּל את עבדוּתוֹ כּ“דרך הטבע” – מאַין יבוֹא שחרוּרוֹ? והאם ראוּי הוּא לשחרוּר? ועשוּק שאינוֹ מרגיש בּעָשקוֹ – מי ישיב לוֹ את גזילתוֹ? מה טעם ליסוּריו של אִיוֹב אם הוּא עצמוֹ אינוֹ מכּיר בּאִיוֹביוּתוֹ? ויהוּדי הנתוּן למשיסה וּלבזיוֹן, למעשׂי היטלר וּלגירוּש תרַכִּיָה וּלפרעוֹת אַלג’יר וּלטבח חברוֹן, והוּא אינוֹ מעיז לפקוֹח את עיניו ולראוֹת את הדברים בּראִיה שלוֹ, והוּא מסבּיר וּמתרץ וּמישב וּמתחסד וּמתחכּם, ואיננוּ חש את גוֹרלוֹ, ואיננוּ מתחמץ עליו ואיננוּ מוֹרד בּוֹ – מה ערך למלים הנוֹשרוֹת מפּיו על מרד ועל חירוּת? יתבּרך בּמַהפּכנוּת וּמַרדנוּת כּכל אשר יוּשׂם בּפיו, – איננוּ אלא תוֹלעת אדם, וּדבריו על צדק ועל שויוֹן ועל מוּסר – תוֹעבה הם.

מהוּ הרגש שמעוֹררים בּכם אוֹתם הצעירים מהנוֹער הגרמני שנמלטוּ אלינוּ, והם מלאים חרדה – לא לאחיהם שנשארוּ בּגרמניה, לא לעינוּיי אחים רחוֹקים בּתימן וּבאַלג’יר, שרק עכשיו הם יכוֹלים לעמוֹד על שוּתפוּתם, על הגוֹרל האחד לכוּלם; הם מלאים חרדה לא לגוֹרל אלה שנשארוּ מאחריהם והם מדפּקים בּשערי הארץ הנעוּלים, לא לגוֹרל חלוּצים בּלי סרטיפיקטים¹², לא לגוֹרל עוֹלים “בּלתי־חוּקיים”; לא, הם מלאים דאגה לפּוֹעל הערבי. בּמרכּז שׂיחם עוֹמדת שאלת “האִרגוּן המשוּתף”. הם מלאים ספיקוֹת, אם מוּתרת מלחמת העבוֹדה העברית. וּראה זה פּלא: אנחנוּ עצמנוּ, מַמשוּתנוּ וּזכוּת קיוּמנוּ – נתוּנים בּספק, אוּלם חוֹבוֹתינוּ לפּוֹעל הערבי – חוֹבוֹת אמיתיוֹת וּמדוּמוֹת – כּוּלן וַדאוּת. אין כּוֹחוֹתיהם הנפשיים והשׂכליים נתוּנים להערכת מה שעבר עליהם, להכּרת מַשבּר עוֹלמם. מיטב מחשבתם נתוּנה להמשכת הדיבּוּרים וההערכוֹת ששלטוּ בּחוּגיהם שם. כּלוֹמר: גוּפם כּאן, אך נפשם אינה חיה את חייהם. אין להם הכּשרוֹן לחיוֹת את חייהם שלהם, להרוֹת את עתידם. הם יכוֹלים לחיוֹת רק את חיי הזוּלת, לחשוֹב רק את מחשבת הזוּלת. אַלטרוּאיזם משוּנה!

מיטב כּוֹחוֹת המרד שלנוּ הוֹקיעוּ לקלוֹן את הטיפּוּס היהוּדי הזה, הסרסוּר המַהפּכני, אשר עם היוֹתוֹ “אוֹר לגוֹיים”, מוֹרד ולוֹחם וגיבּוֹר, הנהוּ שפל וחדל־אישים, מוּג־לב ונכנע, כּשגוֹרל עמוֹ מעמיד אוֹתוֹ בּמבחן. אנא, תקראוּ ותשוּבוּ ותקראוּ את “מסביב לנקוּדה”, “מא' עד מ' " וּ”מן המיצר" של בּרנר. יצירתוֹ מתקוּפתוֹ הראשוֹנה, מימי שבתוֹ בּגוֹלה וּנדוּדיו בּתפוּצוֹת, היא בּעיקרה היאָבקוּת עם קהוּת הנפש וטמטוּם המוֹח של המשׂכּיל היהוּדי, המתימר להיוֹת חלוּץ־המהפּכה ואיננוּ אלא עבד המהפּכה וּמזייפה.

קראתם אצל בּיאליק: “ויתעב כּאחד עוֹז נפש הכּלבים עם צדקת לב שפן”. בּפסוּק קצר זה חרת בּיאליק את תו הקלוֹן בּמצח רבּים מבּני דוֹרוֹ. והדברים הוֹלמים גם רבּים מדוֹרנוּ: בּבּית – שחצָנוּת ורַברבָנוּת ותקיפוּת של מי שעלה לגדוּלה, וּבחוּץ – פּחדנוּת וחוֹסר־אוֹנים של השפן, אשר צדקתוֹ לפניו תהלך ותכריז: ראוּ ענוָתי, ראוּ חסידוּתי, כּמה אני זהיר בּמצוה קלה וחמוּרה כּלפּי הזוּלת! וכאן בּארץ בּשאלוֹת חיינוּ הפּנימיוֹת וּביחסנוּ כּלפּי חוּץ, בּמקוֹם וּבשעה שמאִתנוּ נדרש לתקן את העָוול שעוֹלל לנוּ העוֹלם על ידי מה שנהיה צוֹדקים כּלפּי עצמנוּ וישרים וּגלוּיים כּלפּי זוּלתנוּ, – כּמה אנוּ נתקלים בּתוֹפעה זוֹ, המזַנבת בּנוּ: עוֹז נפש כּלבים וצדקת לב שפן!

הנה שאלת העבוֹדה העברית. אוֹי ואבוֹי לנוּ שעבוֹדה עברית עדיין “שאלה” היא לנוּ. וּמה גדוֹלה בּקרבּנוּ עקמוּמיוּת־הנפש וּמה רבּה בּקרבּנוּ צדקת לב שפן, אם לא זאת החרפּה השוֹברת לבּנוּ ששרשינוּ בּעבוֹדה כּה מעטים וכה שטוּחים, ולא זאת החרדה האוֹכלת אוֹתנוּ שמיליוֹני אחינוּ הנם עֲדֵי־אוֹבד ללא עבוֹדה וּללא סיכּוּיים לעבוֹדה וּלקיוּם אנוֹשי תחת השמש, אלא אנוּ יוֹשבים על המדוּכה ושוֹקלים וטָרים אם רשאים אנוּ לדרוֹש את זכוּתנוּ לעבוֹדה, אם אין תביעתנוּ זוֹ פּוֹגעת בּזוּלתנוּ, אם אין היא פּוֹגעת בּצדק העוֹלמי וּבאַחוַת כּל העוֹבדים. יסוּריהם של מיליוֹני בּני־אדם מישׂראל מוּבטלי־עוֹלם, נמַקים בּרעב ונדוֹנים לכלָיה, אינם פּוֹגמים לא בּצדק העוֹלמי ולא בּאַחוַת כּל העוֹבדים, אלא מלחמתנוּ לעבוֹדה היא הפּוֹגמת!

מה טיבה של הכּרה מוּסרית זוֹ, המוֹדה להלכה בּזכוּתה של כּל בּריה, וּלמעשׂה “חוּץ מן היהוּדים”? וּמה טיבה של מידת חסידוּת זוֹ הרוֹוַחת בּין יהוּדים, שהיא קנאית ויַשרנית, ערה וּרגישה לכל פּגיעה, לכל קיפּוּח אנוֹשי, ורחמיה על כּל בּשׂר, ורק בּנקוּדה אחת היא עיורת וחֵרשת, לא חוֹלה ולא מרגישה – בּנקוּדה היהוּדית? חסידוּת שוֹטה? אך זוֹ בּלבד? אוֹ גם בּריחה ממחנה המוּכּים? וצדקת לב שפן זוֹ כּיצד היא מתגלגלת חיש קל כּלפּינוּ בּעוֹז נפש כּלבים: נביחה וּנשיכה, חריצת־לשוֹן, תפיסת־עקב רשעית, קריעת לבוּשים של ההֵלך העני. אכן כּפשׂע בּין חסידוּת שוֹטה לחסידוּת רשעית.

מה מרה האירוֹניה שבּמצב: מתוֹך אוֹתם העוֹלים, שלמענם, למענם, אנחנוּ הוֹלכים כּאן למשמרוֹת וּלבתי־סוֹהר, נכנסים בּמלחמוֹת קשוֹת, ללא סיכּוּיים נוֹחים, למען הבטיח להם ולבּאים אַחריהם את זכוּתם לעבוֹדה, כּלוֹמר: למקלט, לחיים – מתוֹכם בּאים אנשים אשר ענין העבוֹדה העברית הוּא כּוּלוֹ “מוּקשה” בּעיניהם. הם חוֹקרים ודוֹרשים: אם המלחמה לעבוֹדה עברית מוּתרת, אם תביעתנוּ מוּצדקת, אם אין היא פּוֹגמת בּצדק, בּשויוֹן, בּאַחדוּת העוֹבדים והנדכּאים. מַצפּוּנם איננוּ שקט, ויש שהם עוֹנים על השאלוֹת הנ"ל בּשלילה גמוּרה אוֹ חלקית. אך הלא אם יש קוֹרטוֹב של ממש בּשלילה זוֹ, כּי אז חייב השוֹלל להוֹציא לעצמוֹ את המַסקנה הראשוֹנה: עליו לוַתר על עבוֹדתוֹ, כּיון שהוּא גוֹזל מקוֹם של אחרים. עליו לשוּב למקוֹם שהוּא “שלוֹ”.

איני יוֹדע אם ישנם בּחוּץ־לארץ אנשים החוֹששים שמא הם גוֹזלים כּאן מקוֹם עבוֹדה המגיע לערבים וּלפיכך הם מסתלקים מעליה לארץ. אם ישנם והם עוֹשׂים כּך – תבוֹא עליהם בּרכה. אפשר להצטער על ההתכּחשוּת העצמית שבּתפיסה זוֹ, על עיווּת חוּש הצדק שבּה, על האַטרוֹפיה של רצוֹן הקיוּם, על שלילת זכוּת הקיוּם של העם העברי בּפי בּניו עצמוֹ. אך יש לכבּד את הנכוֹנוּת למסקנוֹת מעשׂיוֹת ישרוֹת, גם כּשנקוּדת־המוֹצא היא כּוֹזבת. מה שאין כּן אלה שבּאים אלינוּ לשם ניצוּל קוֹניוּנקטוּרה שאנחנוּ יצרנוּ, ליהנוֹת מעבוֹדה שאנחנוּ כּבשנוּ, מבּנין שאנוּ מקימים בּמוֹח־עצמוֹתינוּ וּבעמל־ידינוּ, לאכוֹל מפּריֶנוּ, ועם זה – לשלוֹל את זכוּתנוּ ולשלוֹל את זכוּתם של העתידים לבוֹא, להטיף לחוּרבּננוּ. הרי זוֹ שפלוּת, הרי זוֹ פּרַזיטיוּת.

מלחמתנוּ על עבוֹדה עברית לשם מה בּאה? כּלוּם לשם הבטחת פּרנסה וחיים קלים לרבבוֹת האחדוֹת של חברי ההסתדרוּת? כּלוּם זוֹהי מלחמה לטוֹבת שכבה אריסטוֹקרטית של פּוֹעלים מיוּחסים, אשר תרכּב על גבּי המוֹנים מנוּצלים וּמשוּעבּדים בּני עם אחר? לשם כּך אין כּל צוֹרך בּמלחמה זוֹ. האפשרוּיוֹת הללוּ שמוּרוֹת לנוּ מאליהן. הן פּרוּשׂוֹת לפנינוּ. מלחמת העבוֹדה העברית נערכת למען העוֹלים העתידים לבוֹא, למען הבטיח קיוּם להמוֹנים עקוּרים מעבוֹדה וּנטוּלי־מחיה, למען הבטיח עבוֹדה לעם של מוּבטלים. וכל הפּוֹסל את זכוּתנוּ לעבוֹדה הריהוּ שוֹלל את זכוּתנוּ לחיים, את זכוּתנוּ כּיחידים ואת זכוּתנוּ כּאוּמה. וכל האוֹסר עלינוּ את תביעתנוּ וּמלחמתנוּ לעבוֹדה נוֹטל מאתנוּ את אפשרוּת העליה, את אמצעי הקיוּם, את מאמצי ההתאַחזוּת בּמוֹלדת ואת תקות ההתרכּזוּת הארצית. הוּא משאיר לנוּ אפשרוּת אחת: סרסרוּת, אם סרסרוּת בּמגרשים אוֹ סרסרוּת בּמהפּכה. היינוּ הך.

דין השויוֹן המזוּיף

איני מתכּוון הפּעם לשוּב וּלהסבּיר את שאלת העבוֹדה העברית בּהיקפה. לכאוֹרה כּבר הכּל נאמר בּזה. ואף על פּי כּן נראה שעוֹד נצטרך לשוּב ולשוּב לענין זה, שהוּא ענין־הענינים, יסוֹד־היסוֹדוֹת. משוּם שהוּא נתקל בּמפריעים ישנים וחדשים, משוּם שהוּא מַצריך אוֹפי וּמחשבה עצמית. הפּעם איני מתכּוון אלא להערוֹת אחדוֹת.

להבנה נכוֹנה בּשאלת העבוֹדה (שאין להבינה בּלי לחדוֹר למסיבּוֹת ההיסטוֹריוֹת שבּהן חי העם והגיע לידי מצבוֹ כּיוֹם) מפריעה הרבּה השיגרה הנוֹחה, המצוּיה אצל הנוֹער (וגם הנוֹער הארץ־ישׂראלי), שיגרת הטרמינוֹלוֹגיה והתפיסה ה“קוֹסמוֹפּוֹליטית”. תפיסה זוֹ, שהיתה שוֹלטת בּתקוּפת ההשׂכּלה וּבימי הילדוּת של הסוֹציאליזם, מצטיינת בּפשטנוּת יתירה: מציאוּתם של עמים, גוֹרלם של עמים, מסיבּוֹתיהם ההיסטוֹריוֹת המיוּחדוֹת, פּוּרענוּיוֹתיהם ויסוּריהם המיוּחדים, – אינם קיימים בּשבילה. יש בּן־אָדם. יש מין אנוֹשי ודי. חוֹק אחד וּמשפּט אחד לכל אדם – וכל השאלוֹת נפתרוֹת מאליהן. ועוֹד בּטרם יגשים העוֹלם בּחיים את השויוֹן הכּללי של כּל בּני־האדם, מגשימים בּעלי התפיסה הקוֹסמוֹפּוֹליטית את השויוֹן הזה בּמחשבתם: הם מטשטשים כּל יִחוּד, מיַשרים, כּל הֲדוּרים, מדלגים בּקלוּת על פּני הסבכים העצוּמים שנערמוּ בּהיסטוֹריה האנוֹשית, כּאילוּ אינם. בּגיל ידוּע יש קסם מיוּחד בּתפיסה פּשטנית זאת, העוֹשׂה כּל עקוֹב למישוֹר וּפוֹסחת בּגרַציוֹזיוּת על פּני כּמה נגעים קשים של החברה האנוֹשית. תפיסה זוֹ היא נוֹחה בּיוֹתר לאוֹתם מבּני עמים מוּשפּלים המבקשים להשתמט מנחיתוּתם ולפרוֹק את עוֹל יִחוּדם, המבקשים להביא גאוּלה לעצמם בּבריחה מעמם. וּמאידך, זלזוּל קוֹסמוֹפּוֹליטי זה בּמציאוּת לאוּמית וּבגוֹרם הלאוּמי הנהוּ נוֹח מבּחינה אחרת גם למפלגוֹת הפּוֹעלים של העמים השליטים: בּמקוֹם להכּיר בּצדקת תביעוֹתיהם של העמים המקוּפּחים, בּמקוֹם להסתלק מן היתרוֹנוֹת שמהם נהנה אפילוּ הפּוֹעל בּגלל היוֹתוֹ נמנה על העם השוֹלט, אפשר להם, בּשם הקוֹסמוֹפּוֹליטיזם הנַעלה – להטיף לפוֹעלי העמים המדוּכּאים שיוַתרוּ על דרישוֹתיהם, שיסתלקוּ מלאוּמיוּתם, שיסַגלוּ לעצמם את הלשוֹן והתרבּוּת “העליוֹנה”. כּכה היוּ מסבּירים בּשעתם הס"ד הרוּסים, פּלֶכַנוֹב ולֶנין, לפּוֹעלים הפּוֹלנים והאוּקראינים. כּכה היוּ מטיפים הסוֹציאליסטים של כּל העמים השליטים – גרמנים ורוּסים וּפּוֹלנים, כּוּלם כּאחד – לפּוֹעל היהוּדי. ורק לאחר מלחמוֹת מרוּבּוֹת של העמים המקוּפּחים ושל תנוּעוֹת הפּוֹעלים שלהם השתחררה המחשבה הסוֹציאליסטית מן התפיסה הקוֹסמוֹפּוֹליטית והגיעה לידי הבנה אינטרנַציוֹנליסטית: לא טשטוּש המציאוּת הלאוּמית ולא התעלמוּת מן הקיפּוּח הלאוּמי, אלא הוֹדאה בּשויוֹן העמים וּבסוֹלידַריוּתם וקבּלת כּל המסקנוֹת הנוֹבעוֹת מכּאן. הקוֹסמוֹפּוֹליטיזם לא רצה להבין כּי אין האדם הפּרט חי וּפוֹעל מחוּץ לעמוֹ. לפיכך לא הבין כּי שויוֹן בּני־אדם היא מלה ריקה, כּל עוֹד אין שויוֹן לעמי האדם. אין שוּם משטר יכוֹל להיוֹת צוֹדק ליחיד, אם אינו צוֹדק לעמוֹ של אוֹתוֹ יחיד. רעיוֹן זה הנהוּ שלב חדש בּהכּרת הצדק והשויוֹן האנוֹשי. והרבּה יסוּרים נתיסר העוֹלם, וּתנוּעת הפּוֹעלים בּתוֹכוֹ וּבראשוֹ, על אשר הוּא מאַחר להגיע להכּרה זוֹ. וגם כּשהוּא מגיע לידי הכּרה איננוּ ממהר להמחיש אוֹתה בּמעשׂה.

מה ערכּוֹ של שויוֹן אם אין אתה יכוֹל ליהנוֹת ממנוּ? מכּאן אתה עוֹמד על ההבדל בּין שויוֹן פוֹרמַלי לשויוֹן ריאַלי. מאה וחמישים שנוֹת האֶמַנסיפּציה היהוּדית לימדוּ אוֹתנוּ בּאוֹתוֹת וּבמוֹפתים, בּיסוּרים וּבעלבּוֹנוֹת, כּי השויוֹן המשפּטי לא השוה אוֹתנוּ בּחיי החברה, לא בּיטל את הסייגים וההגבּלוֹת הקיימוֹת בּחיי הכּלכּלה וּבהכּרה וּביחסי חברה. גם הפּוֹעלים הרגישוּ על עוֹרם את ההבדל בּין שויוֹן להלכה לבין שויוֹן למעשׂה. בּמשטר הקפּיטליסטי שוים כּל האזרחים לפני החוֹק. בּשויוֹן זה יש ודאי משוּם קִדמה גדוֹלה לגבּי המשטר הפיאוֹדלי אוֹ לגבּי המשטר ההיטלריסטי. ואף על פּי כן מהוּ טיב השויוֹן הזה של הפּוֹעל והבּנקאי? אַנַטוֹל פּראנס¹³ השׂכּיל לוֹמר: החוֹק שוה לכּל, גם לרוֹטשילד וגם לקבּצן – לשניהם אסוּרה הלינה תחת הגשר.

שנינה חריפה זוֹ נוֹקבת עד תוֹך־תוֹכה של השאלה. ואָכן לגבּי שאלוֹת סוֹציאליוֹת מבינים עכשיו כּבר רבּים – והבנה זוֹ מוּנחת בּיסוֹדוֹ של הסוֹציאליזם – כּי השויוֹן המוּפשט, הפוֹרמַלי, המוּכני, לא תמיד יש בּוֹ כּדי להשליט צדק אנוֹשי. על כּל פּנים אין בּוֹ כּדי לבער אחרי העוֹני והרעב ואי־הצדק האנוֹשי. וּבכל מקרה שמתבּרר כּי השויוֹן המשפּטי אין בּוֹ כּדי להגן על החלש והנדכּא והמקוּפּח, רשאים אנחנוּ וחייבים לסוּר משוּרת השויוֹן הפוֹרמלי למען השויוֹן החי, האמיתי. כּך הוּא הדבר בּשאלוֹת סוֹציאליוֹת, “השווֹת לכל נפש”. אבל משהדבר מגיע לשאלוֹתינוּ אנוּ, המיוּחדוֹת לנוּ, לפוּרענוּיוֹתינוּ וּלמַכאוֹבינוּ, נוֹפל גם הנוֹער שלנוּ בּפח המחשבה הפוֹרמַליסטית. אָכן, נתוּנה לאדם בּימינו מסגרת־מחשבה מקוּבּלת ומוּחזקת, והיא נתוּנה גם לאדם מישׂראל, והוּא נאחז בּה בּשתי ידיו – למה יטרח ויוֹסיף להתחבּט רק משוּם “מילתא זוּטרתא”, משוּם שהמסגרת הזאת איננה ממַצה את חייו הוּא? תביעה זוֹ למחשבת האָדם היא, כּנראה, בּשביל רבּים חוּמרה יתירה, שאינם יכוֹלים לעמוֹד בּה.

החוֹק הרוּסי בּימי הצַארים השתמש הרבּה בּהגבּלה מפוֹרשת: “חוּץ מן היהוּדים”. אך לא תמיד יש צוֹרך לחוֹקק הגבּלוֹת מיוּחדוֹת נגדנוּ, כּדי שנהיה אנחנוּ הנזוֹקים. אפשר גם לעמוֹד בּתוֹקף על השויוֹן הגמוּר ועם זה לגרוֹע את חלקנוּ. יש שמסיבּוֹת־חיים מיוּחדוֹת מוֹנעוֹת אוֹתנוּ מליהנוֹת מן השויוֹן הזה, אוֹ שהן הוֹפכוֹת אוֹתוֹ לנוּ לרוֹעץ. אם, למשל, ממשלת פּוֹלין תחליט על מתן קוֹנצסיוֹת מיוּחדוֹת לבני־אוֹפיצרים או לבני־אִכּרים דוקא, הרי אין בּזה משוּם פּגיעה בּזכוּיוֹתינוּ, חלילה, כּי שוּם דבר לא נאמר בּזה נגדנוּ דוקא. ואף על פּי כּן מוּצאים על ידי זה כּל יהוּדי פּוֹלין ממספּר הנהנין. ממשלת ארץ־ישׂראל, למשל, אינה מקבּלת, חלילה, שוּם החלטה נגד העסקת הפּוֹעל היהוּדי בּעבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת. היא נאמנה בּהחלט לעקרוֹן השויוֹן הגמוּר. אוּלם היא קוֹבעת שׂכר עבוֹדה כּזה שאין הפּוֹעל היהוּדי יכוֹל לעמוֹד בּוֹ. ממילא נשארוֹת עבוֹדוֹת הממשלה נחלה לפּלחים הערבים ולעוֹלים מעבר־הירדן וּמן החוֹרן. אבל חלילה לנוּ מלטעוֹן נגדה טענת הפלָיה: עקרוֹן השויוֹן נשמר בּטהרתוֹ. אַדרבּא, אילוּ היתה הממשלה משלמת שׂכר עבוֹדה יוֹתר לפּוֹעל היהוּדי אוֹ נוֹתנת לוֹ סידוּרים מיוּחדים אשר יאַפשרוּ את כּניסתוֹ, ודאי היתה פּוֹגמת בּזה בּעקרוֹן השויוֹן. וכן, למשל, אפשר לתקן בּארץ רֶפוֹרמה אַגררית אשר לא תפגע אפילוּ בּתג אחד של עקרוֹן השויוֹן ותנהג לוֹיאליוּת גמוּרה בּשויוֹנם של ישׂראל, ואף על פּי כן לא יוּכל אפילוּ יהוּדי אחד ליהנוֹת ממנה: די לחוֹקק, למשל, שרק מי שקמוּ לוֹ בּמשפּחתוֹ שלוֹשה דוֹרוֹת חקלאים יכוֹל ליהנוֹת מרפוֹרמה זוֹ וּלקבּל מאת הממשלה חלקת אדמה… כּמה מהרפוֹרמוֹת האֶטאטיסטיוֹת¹⁴ בּארצוֹת אירוֹפּה המזרחית השׂכּילוּ ללכת בּדרך זוֹ. אכן, לא רק בּשוֹט של הפלָיוֹת וּגזירוֹת אפשר ליסר את החלש, גם את השויוֹן אפשר להפוֹך לשוֹט מצליף על גבּוֹ.

וּבשוֹט “השויוֹן” רוֹצים להכּוֹת גם את העבוֹדה העברית. ולא רק אוֹיבים, אשר זה רצוֹנם להכּוֹתנוּ, אלא גם אנשים משלנוּ, אשר אין כּוָנתם אלא לשויוֹן וּלצדק וּלאַחוַת פּוֹעלים, מניפים עלינוּ את השוֹט. שוֹאלים אוֹתנוּ: כּיצד אַתם, הסוֹציאליסטים, מתירים לעצמכם להבחין בּין פּוֹעל לפוֹעל לפי מוֹצאוֹ, וּמוֹסדוֹתיכם מחלקים עבוֹדה רק לפוֹעלים יהוּדים וּמסרבים לשתף בּה גם פּוֹעלים ערבים? התוּכלוּ להוֹפיע בּפני בּית־דין סוֹציאליסטי בּהתנהגוּת זוֹ? וּכשאנחנוּ מנסים לפַענֵחַ את הנוּסחה הפַּשטנית הזאת וּלגלוֹת את תכנה האמיתי – אין המוֹח, המקבּל בּאהבה נוּסחאוֹת פּשטניוֹת, רוֹצה להסתלק מהֶרגלוֹ הנוֹח. ואנחנוּ מסבּירים שוּב: לא אנחנוּ המצֵאנוּ את ההפלָיה הזאת בּין פּוֹעלים לפוֹעלים על פּי מוֹצאָם. אנחנוּ בּאנוּ לארץ לאחר שהמשק שם פּלט אוֹתנוּ. בּאנוּ הנה והמשק כּאן לא קלט אוֹתנוּ. נוֹכחנוּ כּי יֶשנה מציאוּת משקית בּעוֹלם, והמציאוּת הזאת איננה קוֹסמוֹפּוֹליטית. אם כּך אוֹ כּך נגדיר את חוּקיה, עוּבדה היא: היא המַפלה וּמַבחינה בּינינוּ לבין זוּלתנוּ וגוֹזרת עלינוּ כּלָיה; ואם לא נעמוֹד בּפניה ולא נתגוֹנן – ואָבדנוּ. ואנוּ מוֹסיפים ואוֹמרים: ראוּ, הנה כּל המשק הערבי הגדוֹל והרחב פּתוּח לרוָחה בּפני הפּוֹעל הערבי ונעוּל בּהחלט בּפנינוּ, נעוּל בּכוֹח גוֹרמים אוֹבּיֶקטיביים חזקים אשר לא יבוּטלוּ, על כּל פּנים בּמשך תקוּפה ארוּכּה. והנה משק־העבוֹדה הממשלתי סגוּר אף הוּא בּפנינוּ בּחלקיו הגדוֹלים והמכריעים. ואפילוּ חלק ניכּר מן המשק היהוּדי – אף הוּא לא לנוּ הוּא, אלא נחלת הפּוֹעל הערבי. וכל זה אינוֹ פּוֹגע כּלל לא בּ“שויוֹן” ולא בּצדק. ואף לא בּאַחוַת־העוֹבדים. כּי הן “מציאוּת אוֹבּיֶקטיבית” היא. ונשארה לנוּ רק פּינה אחת, אשר יצרנוּה בּמוֹ ידינוּ וּכבשנוּה לעצמנוּ בּמלחמוֹת קשוֹת וּבקרבּנוֹת מרוּבּים. אך גם ממנה לא תישָאר לנוּ פּליטה אם לא נשמוֹר עליה בּכל כּוֹח מפּגיעה, אם לא נכריז בּכל מקוֹם וּבכל זמן: לנוּ היא, נחלתנוּ היחידה. כּלל הוּא בּשוּק הממוֹן: מַטבּע־סִיגים דוֹחה וּמכלה מן השוּק את המתכת היקרה. וההמוֹנים הזוֹלים ו“הנוֹחים” הנמצאים בּשפע בּאָהלי הבֶּדוים וּבארצוֹת הסמוּכוֹת – אשר שֵמע ארצנוּ וּמשקנוּ להם כּאַגָדה, “כּארץ החֲוִילָה אשר שם הזהב” – יציפוּ אוֹתנוּ, יערערוּ את כּל מוֹסדוֹת קיוּמנוּ. על כּתפיהם, על זיעתם, על עבוֹדתם הזוֹלה, יֵרוֹם וינָשׂא קוֹמץ מאִתנוּ – קוֹמץ בּעלים וּפּלַנטַטוֹרים וּמשגיחים ונוֹגשׂים וּמתַווכים וגם פּוֹעלים־יחסנים אריסטוֹקרטיה מקצוֹעית. אך השאָר, מי שלא “יזכּה” להיכּנס לתוֹך קוֹמץ עליוֹן זה, מי שיבקש לחיוֹת בּעבוֹדה – אַחת דתוֹ להידחק הימה. והיה הים המפלט האַחרוֹן לנוּ, הנדחקים, וּלכל מיליוֹני אחינוּ אשר נשׂאוּ את עיניהם לחיי עבוֹדה בּקרבּנוּ. הזה יהיה “השויוֹן”? האם בּפני שויוֹן זה נכוֹף את ראשנוּ? ואנחנוּ אָמרנוּ כּי שויוֹן־אמת כּוֹלל גם זכוּת שוה לעם היהוּדי להאכיל וּלהעסיק בּעבוֹדה את שבעה־עשׂר מיליוֹניו, לא פּחוֹת ממה שזכּאים לכך שאָר העמים. ואנחנוּ אָמרנוּ: כּל עוֹד אין השויוֹן האנוֹשי נוֹתן את הזכוּת הריאַלית לעבוֹדה גם למחוּסר־העבוֹדה היהוּדי – פּגוּם הוּא השויוֹן.

לא. לא נקבּל עלינוּ את דין השויוֹן המזוּיף. כּל עוֹד אין חוֹק וּמשפּט וּמשטר בּין־לאוּמי אשר יבטיחוּ למעשׂה את שויוֹן העם נטוּל־העבוֹדה לשאָר העמים – רשאים אנוּ ואף חייבים בּאמצעינוּ אנוּ, בּכוֹח אִרגוּננוּ, בּהשפּעתנוּ וּבלחצנוּ, לתקן את הפּגימה הזאת, הפּגימה הקשה בּצדק העוֹלמי, פּגימה אשר אין דוֹאג לה ואין חוֹלה עליה מבּלעדינוּ.

קוּשיוֹת על עבוֹדה עברית

גם אנשים החיים אתנוּ נתקלים בּנוּסחאוֹת הפּשטניוֹת הבּהירוֹת והחלקוֹת והמַכלילוֹת הכּל מבּלי יוֹצא מן הכּלל, מתקשים וּמתחבּטים בּהן. וגם אצלנוּ יש מלאים קוּשיוֹת כּרימוֹן, לא קוּשיוֹת המציאוּת הנפתלת, אלא קוּשיוֹת הנוּסחה שאיננה מתישבת. והמַקשן עוֹקר את השאלה מסַלעה הלאוּמי וּמפרק אוֹתה למקרים אינדיבידוּאַליים־אנוֹשיים, הוֹפך את שאלת קיוּם הקוֹלקטיב לשאלת התנהגוּת בּמקרה פּרטי, ועוֹנה ושוֹאל: אבל, מה תעשׂה אם יבוֹא פּוֹעל ערבי ויהא נכוֹן לקבּל על עצמוֹ את דיני הלשכּה, האם תסרב לוֹ? הרי חייב אתה לתת לוֹ עבוֹדה! ואָז אענה אף אני בּשאלה: אם יבוֹא אליך פּוֹעל יהוּדי, והוּא שייך לאִרגוּן פּוֹעלים שמחוּץ להסתדרוּת, והוּא יבקש ממך עבוֹדה, בּלי שירצה אוֹ שיוּכל לוַתר בּגלל זה על זכוּת אִרגוּנוֹ לקבּל עבוֹדה, האם לא תסרב לוֹ? האם לא תאמר לוֹ, שאתה מוּכן לשתף אוֹתוֹ בּקבּלת עבוֹדה, אך תנאי אחד אתה מַתנה עמוֹ, שגם האִרגוּן שעליו הוּא נמנה יכניס את העבוֹדה המצוּיה לוֹ לתוֹך הקוּפּה הכּללית למען חלוּקה צוֹדקת? האם לא תאמר לוֹ, שאין זה מן היוֹשר ומן השויוֹן שהאִרגוּן שלוֹ יוּכל לקבּל עבוֹדה אצל הבּעלים כּכל אַוַת־נפשוֹ, בּלי כּל פּיקוּח של ההסתדרוּת אוֹ בּלי שוּם רֶגוּלציה של רשוּת עליוֹנה, וחבריו יבוֹאוּ להסתדרוּת לבקש ממנה את העבוֹדה המיוּעדה לחבריה? מדוּע איפוֹא לא תאמר זאת בּכל גילוּי־הלב וּבכל הכּרת צדקתך גם לפּוֹעל הערבי: משק רחב־ידים לפניך וּמשק זה נעוּל בּפנינוּ, הפּוֹעלים היהוּדים, בּשבעה מַנעוּלים, וּמשק זה שאתה נתוּן בּתוֹכוֹ, כּל עוֹד לא שינית בּוֹ את תנאי עבוֹדתך לטוֹבה, משמש בּידי הבּעלים שלנוּ שוֹט נוֹגשׂ עלינוּ להוֹריד את שׂכרנוּ, והוּא סכּנה מַתמדת לקיוּמנוּ, ואיכה זה תדרוֹש מאִתנוּ חלק בּכבשׂת־הרש, בּפינת־העבוֹדה היחידה הפּתוּחה לפנינוּ? אם יש בּידכם וּבידנוּ לרכּז את כּל העבוֹדה בּארץ וּלחלק אוֹתה בּצדק בּין כּל העוֹבדים וּלשתף גם את אחינוּ המבקשים עבוֹדה ואשר עוֹד יעלוּ אלינוּ, – כּי אָז נסכּים בּרצוֹן לתת לכם מעבוֹדתנוּ, כּשם שאַתם תתנוּ לנוּ מעבוֹדתכם. אבל אם אין בּכוֹחכם לעשׂוֹת כּדבר הזה וּלהתחלק אִתנוּ בּצדק וּבמישרים, כּי אז תתנוּ לנוּ לשמוֹר על מקוֹם עבוֹדתנוּ וּמקוֹר מחיתנוּ היחיד. ושוּב יאמר לי החבר המַקשן, הרוֹאה את הדברים ראִיה אינדיבידוּאַליסטית־קוֹסמוֹפּוֹליטית: אבל אין הנדוֹן דוֹמה לראָיה. הלא הפּוֹעל העברי הוּא בּר־אִרגוּן ולפּוֹעל הערבי אין ארגוּן אשר ידרוֹש ממנוּ, אין לוֹ שליטה בּשוּק העבוֹדה שלוֹ, אשר יוּכל לדרוֹש שם משטר של חלוּקת־עבוֹדה צוֹדקת. לאחר טענה זוֹ לא נשאר לנוּ אלא לקרוֹא מנהמת־הלב: וכי משוּם שהפּוֹעל הערבי אינוֹ בּר־אִרגוּן, וכי משוּם כּך אין לי זכוּת קיוּם בּעוֹלם, וכי משוּם כּך חייב אני להפקיר את מקוֹר עבוֹדתנוּ היחיד? מסכּים אני שהנדוֹן אינוֹ דוֹמה לראָיה, להַוָתֵנוּ. הלא הפּוֹעל מן הארגוּן היהוּדי האחר רק משל הוּא, אוֹ מקרה בּוֹדד, וסכּנתוֹ אינה מרוּבּה. והפּוֹעל הערבי שבּמשל שלפנינוּ איננוּ משל ואַף איננוּ מקרה אינדיבידוּאלי, שאָדם יכוֹל לנהוֹג בּוֹ לִפְנים משוּרת הדין של המציאוּת הכּלכּלית. הלא הפּוֹעל הזה זוֹהי המציאוּת הגדוֹלה והרחבה האוֹפפת אוֹתנוּ, וּבין שהוּא יפנה ללשכּה בּין שלא יפנה – מוּכן הוּא לבלוֹע את כּל העבוֹדה שבּמשק היהוּדי, וזה יוֹתר מחמישים שנה שהוּא בּוֹלע אוֹתה ואיננוּ שׂבע, כּי מאחריו עוֹמדים אֶחָיו מן הנגב וּמן המדבּר וגם הם מוּכנים לחלק אתוֹ את עמלוֹ.

וחוֹשש אני שחבר־מַקשן לא ירָגע גם בּזה, כּי גם אחדוּת־העוֹבדים הפכה לרבּים מוּשׂג מוּפשט, אליל, שזוֹ תכוּנתוֹ: אנחנוּ חייבים בּפקוּדוֹתיו וּבמצווֹתיו, ואחרים פּטוּרים.

גם זוֹהי אירוֹניה מרה: בּאמריקה וּבשאָר ארצוֹת, אשר לשם פּנתה ההגירה היהוּדית בּראשיתה, היוּ הפּוֹעלים המקוֹמיים המאוּרגנים מקטרגים עלינוּ, שאין אָנוּ, היהוּדים, נוֹחים לאִרגוּן וּלמשמעת ושמפּני דלוּתנוּ והֶרגלינוּ חשוּדים אָנוּ על הוֹרדת מחירים. לפיכך היוּ מוֹצאים כּי כּניסתנוּ אינה רצוּיה, ואת זכוּתנוּ לעבוֹדה היוּ שוֹללים מתוֹך האינטרסים של היוּניוֹן וּשמירת רמת החיים של הפּועלים היציבים. ועכשיו אוֹמרים לנוּ כּאן: כּיון שהאחרים אינם מאוּרגנים, ואין בּכוֹחם להעלוֹת את תנאי עבוֹדתם בּמשק המעסיק אוֹתם, ואין לצפּוֹת מהם שהם ידרשוּ וינהיגוּ חלוּקת־עבודה צוֹדקת בּין כּל הפּוֹעלים, לפיכך חייבים אַתם, הפּוֹעלים היהוּדים, לפתוֹח להם לרוָחה את המשק המעסיק אתכם וּלהעמיד לרשוּתם את מקוֹמוֹת עבוֹדתכם. דרישה כּזאת, החבוּיה בּנימוּק של “אַחדוּת העוֹבדים” – לא הוּצעה עדיין לשוּם ציבּוּר פּוֹעלים מלבדנוּ.

תארוּ לעצמכם מדינה העוֹמדת על בּסיס של חוֹפש המסחר בּין המדינוֹת. את שיטת מכסי־המגן היא רוֹאָה כּמזיקה. אינה מטילה מכס על סחוֹרוֹת חוּץ. שאָר המדינוֹת מכניסוֹת אליה מתוֹצרתן בּעין יפה וּבאוֹתה השעה הן מַקיפוֹת את עצמן בּחוֹמוֹת מכס מפּני תוֹצרתה היא. הלאוֹרך ימים תעמוֹד מדינה כּזאת בּחוֹפש החליפין שלה? הוֵה אוֹמר, שאם לא יהא בּכוֹחה להכריח את המדינוֹת לנהוֹג בּה כּמנהגה היא בּהן, תהא אנוּסה למדוֹד להן כּמידתן וּלהגן על עצמה בּמכסי־מגן, ואפילוּ בּניגוּד לכַונוֹתיה וּלהשקפוֹתיה על משטר היחסים הרצוּי בּין המדינוֹת. למדינה זוֹ נמשל גם הפּוֹעל העברי. שוּק העבוֹדה הלא־יהוּדי מוּקף חוֹמה גבוֹהה בּפני העוֹבד העברי. וּתכוּנה מוּזרה לחוֹמה זוֹ: היא אינה מעבירה פּנימה את הפּוֹעל העברי, אוּלם היא אינה פּוֹסקת מהעביר החוּצה אל תוֹך מעגל המשק היהוּדי המוֹני פּוֹעלים ערבים אשר בּתוֹך החוֹמה וגם אשר מעֵבר לה. אין הפּוֹעל היהוּדי יכוֹל בּמצב זה לשעשע את נפשוֹ בּשאלוֹת: מי הקים את החוֹמה הזאת, ואם הפּוֹעל הערבי אַחראי לה. אם איננוּ מפקפּק בּזכוּתוֹ הוּא לחיוֹת ולעבוֹד, אזי אין לוֹ אלא להקיף את עצמוֹ כּכל אשר יוּכל קיר־מגן מפּני ההסתערוּת הבּלתי־פּוֹסקת הזאת.

לפני המלחמה העוֹלמית¹⁵, בּשנוֹת גיאוּת הקפּיטליזם בּאירוֹפּה וּבאמריקה, שכחוּ אנשים את מרי המַשבּרים הרבּים בּשנים שעברוּ, וגם הנבוּאוֹת הקלַסיוֹת של הסוֹציאליזם על גוֹרלם ועל תפקידם השלילי של חילוֹת המוּבטלים – כּאילוּ ניטל עוּקצן. השנים שלאחר המלחמה עשׂוּ שוּב את שאלת חוֹסר־העבוֹדה לשאלה הבּוֹערת בּיוֹתר בּעוֹלם. והמאוֹרעוֹת שלאחר המלחמה גילוּ לעין כּל את הסכּנוֹת האיוּמוֹת הצפוּנוֹת בּחילוֹת המוּבטלים. שאלת העבוֹדה עצמה היא עכשיו שאלת השאלוֹת של הפּוֹעל בּעוֹלם. חוֹסר־העבוֹדה ההמוֹני החריב מפלגוֹת פּוֹעלים אדירוֹת, שיעבּד ארצוֹת, החריב את הדמוֹקרטיה, את חירוּת הפּרט, את התרבּוּת. והעמים המקוּפּחים, המיעוּטים החלשים, המדוּכּאים, מקבּלים מנה אחת אַפּים מפּוּרענוּת עוֹלמית זוֹ. והם אינם יכוֹלים לסמוֹך על חסדי זוּלתם. הם אנוּסים לעמוֹד על נפשם ולעזוֹר לעצמם בּכל האמצעים שבּידיהם, אם חֲפֵצי חיים הם.

אילוּ היה קיים אינטרנציוֹנל סוֹציאליסטי בּעל כּוֹח ממשי היתה זוֹ דאגתוֹ הראשוֹנה: חלוּקה צוֹדקת של העבוֹדה בּין פּוֹעלי העמים. הסוֹציאליזם מכיל את המוּשׂג: משק תכניתי עוֹלמי. משק זה איננוּ ניתן להתנהל על פּי ההפשטה הקוֹסמוֹפּוֹליטית. לא יחידים־יחידים יאַרגן המשק הסוֹציאליסטי העוֹלמי, כּי אם חטיבוֹת קיבּוּציוֹת: עמים, מדינוֹת. אם יש בּעוֹלם עמים אשר להם עוֹדף קרקע (יש!) ויש עמים מעוּטי קרקע וּמחוּסרי קרקע – הרי שהדבר טעוּן יִשוּר. אם יש בּעוֹלם עם והוּא נטוּל עבוֹדה בּמידה יתירה משאָר עמים הרי הוּא טעוּן סידוּר מיוּחד. לא נוּסחה סתמית של שויוֹן וּזכוּת עבוֹדה לכל אחד, אלא סידוּר ממשי אשר יכניס את המוֹני העם זה לתוֹך מַנגנוֹן התוֹצרת. הנה אנחנוּ עדים לאסוֹנוֹ של עם שכן, עם קטן, האַשוּרים. הקוֹסמוֹפּוֹליטיזם השטחי יסתפּק בּזה שהוּא יצווה על הכּוּרדים שיחדלוּ לפרוֹע בּהם פּרעוֹת, ועל ממשלת עיראק שתתן להם “שיווּי־זכוּיוֹת”, ויצווה על השכנים לחיוֹת זה עם זה בּשלוֹם. הסוֹציאליזם הבּין־לאוּמי, הרוֹאה את הדברים ראִיה ריאַליסטית, לא יסתפּק בּזה. הוּא יבקש לפתוֹר את שאלת האַשוּרים פּתרוֹן של קיימא, על ידי סידוּר לאוּמי טריטוֹריאַלי. והוּא ימצא את הנקוּדה הראוּיה לכך, ולא יֵרָתע מפּני פּרֶטֶנסיוֹת וּתביעוֹת ואִיוּמים של “אדוֹני המקוֹם”. גם העוֹלם המדיני־הקפּיטליסטי נאלץ לפעמים ללכת בּדרכים מעין אלה. לפני שנים אחדוֹת היינוּ עדים למחזה היסטוֹרי מיוּחד בּמינוֹ: חילוּפי אוּכלוֹסין בּהסכּם הדדי בּין יון ותוּרכּיה. יון החזירה לתוּרכּיה את אזרחיה התוּרכּים, ותוּרכּיה שיגרה לה את אזרחיה היוָנים. חילוּפים בּהמוֹן, בּהמוֹנים גדוֹלים. הדבר נעשׂה בּיד חזקה. ואַף על פּי כּן – חוֹבה להכּיר: היה בּזה משוּם תיקוּן רב, משוּם הקלה והבראָה לשתי המדינוֹת. הימים הבּאים ודאי יאַפשרוּ סידוּרים הדדיים כּאלה בּין עמים, בּמינימוּם של עינוּיים. עוֹד לפני כּמה שנים היוּ סוֹציאליסטים שניבּאוּ כּי הסוֹציאליזם יכַנס נידחי עמים ויתקן את הפּגימוֹת שבּמפּת־העוֹלם, לא מתוֹך זלזוּל בּקיוּם לאוּמים, אלא מתוֹך סוֹלידריוּת בּין־לאוּמית, מתוֹך הכּרה בּמלוֹא זכוּתם של העמים להתפּתחוּת חפשית.

הדדיוּת – זהוּ יסוֹד מוּסד לסוֹציאליזם בּיחסי אָדם ועמים. אין אָדם ואין עם אמצעי אוֹ מכשיר לאחר, לגבוֹה ממנוּ, לחשוּב ממנוּ. אין דמך סוּמק טפֵי. דמך סוּמק מפּני שגם דמי סוּמק. אם אין אני אין גם זוּלתי. אוֹתה הכּרה השוֹלטת בּימינוּ בּכמה לבבוֹת, כּי דמוֹ של מי שהוּא – דמה של רוּסיה, דמה של ערָב – “סוּמק טפי”, היא סתירה מוּחלטת למוּסר הסוֹציאליסטי. איננוּ חיים בּזכוּת אחרים וּלמען אחרים. זכוּתנו בּנוּ בּעצמנוּ.

דרכי מלחמתנוּ בּפאשיזם

מחשבתנוּ – מחשבת רחבי התנוּעה בּכלל וּמחשבת הנוֹער בּפרט – תפוּסה בּעוֹנה האחרוֹנה בּרוּבּה בּשאלה אחת: מה הם דרכי המלחמה נגד הפאשיזם. השאלה חוֹרגת מתחוּמיה הצרים, תחוּמי הטכניקה והאיסטרטגיה. היא מפליגה לפּרוֹבּלימוֹת האֶתיקה והתכליתיוּת הסוֹציוֹלוֹגית. האוירה הנגרשת שבּה נדוֹנה השאלה אינה מסַייעת לה בּהרבּה. הפּתרוֹנוֹת השימוּשיים החלקיים, הפּתרוֹנוֹת לשעה, נקבּעים לָאו דוקא מתוֹך שיקוּל־דעת וּמתוֹך ראִיית הדרך אלא מתוֹך אינסטינקטים וגירוּיים, לפרקים מתוֹך רגשנוּת ועצבּנוּת. וּבמצב זה יש צוֹרך להזהיר: מבוּכה וּבהלה אינן יוֹעצים טוֹבים בּמלחמה ציבּוּרית. אין עוֹמדים על דרכי מלחמה נכוֹנוֹת וּמוֹבילוֹת למטרה מתוֹך הרגשת פַּניקה. יש צוֹרך בּהבחנה. יש צוֹרך בּבחינת הדרכים והאמצעים לאוֹר המטרה, לאוֹר התכליתיוּת, לאוֹר היסוֹדוֹת. ויש צוֹרך להגדיר מלכתחילה את שטח הבּירוּר.

אין כּל חילוּקי־דעוֹת בּינינוּ בּהערכת הרביזיוֹניזם. כּוּלנוּ מכּירים את מידת הסכּנה שבּוֹ לפּוֹעל ולציוֹנוּת, יוֹדעים אָנוּ מהוּ נוֹשׂא לנוּ בּכנפיו, מה הוּא עוֹשׂה בּ“דרך” לשלטוֹן, וּמה הוּא עלוּל לעשׂוֹת אם “יתפּוֹס” את השלטוֹן. אַדרבּא, דוקא אלה מתוֹכנוּ העוֹמדים וּמזהירים מפּני כּמה אמצעים “נוֹחים” בּמלחמה זוֹ אינם נוֹטים כּלל וּכלל להקטין את הסכּנה. תפנוּ ל“ילקוּט אחדוּת־העבוֹדה” ותמצאוּ שם (בּכרך ב') דברים שנכתבוּ בּראשית התגלוּת הבּית"ריוּת בּארץ לפני שש שנים, גם אָז לא מיעטנוּ את הסכּנה. הכּרנוּ את “הצפעוֹני בּעוֹדוֹ בּביצתוֹ”, הכּרנוּ את “ציבּוּריוּתם של המתחילים בּמעשׂי־קוּנדסים וּמסיימים בּרציחוֹת פּוֹליטיוֹת ותרבּוּתיוֹת”.

בּמה אָנוּ מחוּלקים? בּבחירת דרכי המלחמה וּבהערכתם. ואפשר אנוּ מחוּלקים אַף בּהערכת כּוֹחוֹ וּבהכּרת מקוֹרוֹת יניקתוֹ של הרביזיוֹניזם. הָא בּהָא תַלְיָא. יש שמתוֹך קריאוֹת קרָב וּתרוּעוֹת מלחמה בּנגינה הגבוֹהה בּיוֹתר אני מַבחין נימה של בּהלה, של אָבדן־אמוּנה בּדרכּנוּ, של יאוּש מכּוֹחנוּ. ויש שאני בּוֹדק את האמצעים המוּצעים, הנמרצים, כּביכוֹל, העשׂוּיים להכּוֹת את האוֹיב עד רדתוֹ, והנה הם אינם עלוּלים ליבּש את מקוֹרוֹת יניקתוֹ, אלא להיפך: לפרנס אוֹתם, להרחיב וּלהסעיף צינוֹרוֹתיהם.

הפאשיזם היהוּדי – הרביזיוֹניזם – המיט עלינוּ את אסוֹן השנה האחרוֹנה. אוּלם עוֹד אסוֹן גדוֹל מזה הוּא מביא אתוֹ: סגנוֹן הבּריוֹנוּת בּחיינוּ, – בִּריוּן הלשוֹן והמחשבה, בִּריוּן הרחוֹב והאסיפה, בִּריוּן יחסי עבוֹדה ויחסי מפלגוֹת. בִּריוּן זה איננוּ מצטמצם רק בּתחוּמיו של הרביזיוֹניזם בּלבד, בּתוֹך מחנהוּ וּבתוֹך הנפשוֹת הנלכּדוֹת בּחרמוֹ והמקבּלוֹת את הדרכתוֹ. הוּא חוֹדר גם אלינוּ. בּכך אני רוֹאה את הסכּנה הגדוֹלה בּיוֹתר שיש בּידי הרביזיוֹניזם להמיט עלינוּ.

אך מי שרוֹאה בּרביזיוֹניזם לא חלי קל וחוֹלף אלא מַגֵפה קשה וממוּשכת – לא יוּכל להשלוֹת את נפשוֹ בּאמצעים שיש עמם “סיפּוּק” למשתמש בּהם ואין בּהם לפגוֹע בּשרשי המחלה. וּמי שרוֹאה בּרביזיוֹניזם לא בּלבד אוֹריֶנטציה פּוֹליטית כּוֹזבת וסילוּף ההרגשה הלאוּמית הכּאוּבה. אלא גילוּי “לאוּמי” יהוּדי של הפאשיזם העוֹלמי, סרטן עוֹלמי המכלה את רקמת־הנפש של הדוֹר, ההוֹרס את תרבּוּת החברה והוֹדף אוֹתה אל תוֹך הבּרבּריוּת – לא יוּכל לשעשע את עצמוֹ בּאמצעי מלחמה הנוֹתנים “פּוּרקן” להרגשוֹת האיבה והפּחד ואינם פּוֹרקים מעלינוּ את הסכּנה. ודוקא הוּא חייב לשמוֹר על נפשוֹ – גם בּעצם סערת המלחמה – לבל ידבּק בּוֹ וּבתנוּעתוֹ הנגע.

אין להבין את המתרחש מסביבנוּ בּשנים אלה, אם לא להניח שעדיין לא יצאנוּ משִלְהֵי מלחמת־העוֹלם.

המלחמה העוֹלמית לא היתה פּוּרענוּת חוֹלפת, אשר עקבוֹתיה נמחים בּמהרה. קטסטרוֹפה היסטוֹרית היא. בּכיה לדוֹרוֹת. לא רק מיליוֹני הנרצחים וּבעלי־המוּם וּטרוּפי־העצבים והמיוּתמים הם נגוּעי המלחמה, כּי אם אנחנוּ כּוּלנוּ. היא פּגעה בּכוּלנוּ, רצחה את אמוּנתנוּ, החריבה את תרבּוּתנוּ, טרפה את עצבינוּ, עשׂתה אוֹתנוּ בּעלי־מוּם וּמיוּתמים. היא עשׂתה שַמוֹת בּנפש האדם, גם בּנפש האָדם שלא השתתף עדיין בּמלחמה, שלא ראָה אוֹתה, גם בּנפש תינוֹק שנוֹלד “לאחר” המלחמה. המלחמה חוֹללה בּקע עמוֹק בּרוּחנוּ. נשתנוּ סדרי החברה, נשתנוּ דרכי המחשבה. הצבא, בּין שניצח בּין שנוּצח, כּבש את העוֹלם.

בּבָקרה של המאָה העשׂרים האמין האָדם, עוֹד האמין, בּקִדמה, בּהוּמַניוּת, בּמדע, בּנצחוֹן השׂכל, בּערך התרבּוּת, בּיקַר החירוּת, בּהתעלוּת המוֹנים. כּל זה היה כּלוּל, בּלשוֹן פּוֹליטית, בּמוּשׂג: דמוֹקרטיה. מאוֹת בּשנים התפּתּלה האנוֹשוּת עם עוֹלם המוּשׂגים והיחסים של המשטרים הישנים, שקידשוּ את העריצוּת והשעבּוּד והאַדנוּת, וכבשה מהם שעל שעל לקראת תפיסת־עוֹלם הוּמַניסטית. בּתוֹך כּל הזיגזַגים וההתפּתלוּיוֹת של ההיסטוֹריה האנוֹשית בּמאוֹת האחרוֹנוֹת היוּ הבּריוֹת רוֹאים בּחוּש את הקו העוֹלה: מעבדוּת לחירוּת, מבּערוּת להשׂכּלה, מאַדנוּת של יחידים להזדקפוּת של המוֹנים, משרירוּת של תקיפים לזכוּת־אָדם, משפלוּת של “נתינים” לכבוֹד־אָדם. תוֹך כּל הכּשלוֹנוֹת והנסיגוֹת, שהיה בּהם כּדי ליָאש, היה בּן־הדוֹר סבוּר שהוּא מַבחין, כּמעט ממַשש בּיד, את חוּט־השָני של “ההתקדמוּת”. אפשר היה להם לבני־הדוֹר להתחקוֹת על חוּקי “ההתפּתחוּת”, להאמין בּ“חוּקיוּת” המאוֹרעוֹת, להסיק מסקנוֹת על “הכרחיוּת” הבּאוֹת, להשקיף בּבטחוֹן אל מוּל פּני העתיד. בּאָה המלחמה, וּבחרמש־המות שהניפה על דוֹר עלוּמים ניתקה את חוּט־ההתפּתחוּת, גזרה כּלָיה על תחוּשת־העוֹלם ההוּמַניסטית. היא בּיטלה בּתכלית הבּיטוּל את מוּשׂגינוּ על טוֹב ורע, מוּצדק וּמוּשׂכּל. היא שינתה ערכי־חיים וּמידוֹת: שקר החכמה והבל המוּסר; הצלחה בּמלחמה – היא תהוּלל. היא לא השאירה אבן על אבן מכּל וַדָאוּיוֹתינוּ: חוּקי חברה, גוֹרמי התפּתחוּת, הגיוֹן היסטוֹרי, פּרוֹגנוֹזה סוֹציוֹלוֹגית – נתבּדוּ. המהלוּמה המַצלחת היא המַכרעת בּהיסטוֹריה – זאת תוֹרת הצבא. חטוֹף והכּה, חטוֹף וּתפוֹס. נגד האוֹיב, למען המוֹלדת, הוּתר כּל פּשע, הוּקדש כּל כּזב, כּל תעמוּלת שקר. ההיֶרארכיה הצבאית חדרה לכל סדרי החיים ויחסי־החברה. היא נעשׂתה עיקרוֹן שוֹלט בּרוּח ההמוֹנים. המנטאליוּת של הדוֹר הפכה צבאית. האָדם, היוֹצר את אלוֹהיו בּצלמוֹ וּבדמוּתוֹ וּבצלם המשטר בּוֹ הוּא חי, יוֹצר עכשיו גם את אלוֹהיו החברתיים בּדמוּת צבאית. בּמקוֹם האַנטרוֹפּוֹמוֹרפיזם של האָדם הקדמוֹן בּא הסוֹלדַטוֹמוֹרפיזם של האָדם האחרוֹן. בּעוֹלמנוּ הרוּחני שלאחר המלחמה שוֹלט פֶטישיזם צבאי. בּמקוֹם צו המשמעת הציבּוּרית של שוים בּין שוים כּיסוֹד הציבּוּריוּת הדמוֹקרטית, בּא פּוּלחן המָרוּת והציוּת, דוּגמת המשטר הצבאי, כּיסוֹד התנוּעוֹת הפאשיסטיוֹת והמדינה הנכבּשת לפאשיזם. הדמוֹקרטיה, אשר מאַשפּוֹת הרימה המוֹנים, נפסלה בּעיני ההמוֹנים עצמם. משטר הדמוֹקרטיה, אשר בּיסוֹדוֹ מוּנחת האמוּנה בּכוֹשר ההמוֹנים לנהל את עצמם, הוּפקר והוּסגר על ידי ההמוֹנים לאוֹיביהם. בּמקוֹם אידיאַל החירוּת, אשר הלהיב והעלה המוֹנים, בּאָה תאוַת ההשתעבּדוּת, תאוַת הכּריעה לפני “מנהיג” וּמצַווה. מגלב לך, קצין תהיה לנוּ! ואין המנהיג מצטייר אלא בּדמוּת צבאית: מַדים, אֶפּוֹלֶטוֹת, מצבּיא! וּבצדוֹ של המצבּיא, כּחלק בּלתי־נפרד של הציבּוּריוּת החדשה, הקַלגַסית – המתוֹפף… התוֹף ממלא תפקיד עצוּם בּציבּוּריוּת זוֹ, גם כּסוּרוֹגַט של צבאיוּת, כּל עוֹד אין עמה נשק ממשי, וגם כּאמצעי־הדהמה וכיבּוּש לבבוֹת. יפיחוּ כּזבים, מה בּכך? הכּל מתקבּל על הדעת. היא אינה זקוּקה לחכם, להוֹגה, לחוֹקר. הבוּ לה מפקד מתוֹפף! כּזב קדוֹש, הך בּתוֹף!

בּתחילה פּגשנוּ את נחשוֹל־הפּראוּת הזה בּצחוֹק של בּיטוּל: פּתיוּת חוֹלפת! קוּרי־מוּשׂגים מעוֹלמוֹת שחלפוּ וּכבר נסתם עליהם הגוֹלל – חוֹזרים וּמהלכים בּחלל העוֹלם החדש ואינם יוֹדעים שכּבר מתוּ לחלוּטין. אוּלם הוּא התישב “בּרצינוּת וּלימים ארוּכּים”. הוּא תקע את יתדוֹתיו בּחזקה. רשעתוֹ וּזדוֹנוֹ, חוּצפּתוֹ וציניוּתוֹ הקפּיאוּ את הצחוֹק על שׂפתים. ומה שלא עשׂה בּכוֹח “החידוּשים” האידיאוֹלוֹגיים, בּכוֹח מוּשׂגיו “הצרוּפים”, השׂיג בּכוֹח הרשעוּת והזדוֹן. החוּצפּה מהַנה ולוֹכדת. הפּחד כּבש. לפנים בּישׂראל היינוּ מתבּרכים בּיתרוֹננוּ על עוֹבדי עבוֹדה־זרה: “אשר לא שׂם חלקנוּ כּהם וגוֹרלנוּ כּכל המוֹנם”. כּל תקפּוֹ של “הפּריץ” לא עמד לוֹ. יכוֹל היה ליסר את היהוּדי בּשוֹטים, לשסוֹת בּוֹ את הכּלבים, לגרש אוֹתוֹ מכּפר מוֹלדתוֹ. את רגש עילָאוּתוֹ, את הכּרת צדקתוֹ, את אמוּנתוֹ בּנצחוֹנוֹ לעתיד לבוֹא – לא יכוֹל היה ליטוֹל ממנוּ. היכוֹלה תנוּעת הפּוֹעלים להתבּרך בּתוֹקף פּנימי זה כּלפּי הפאשיזם?

חוֹששני כּי רבּים הם בּמעמד הפּוֹעלים אשר ניטלה מהם האמוּנה בּנצחוֹנוֹ, בּוַדאוּת הנצחוֹן, בּהכרחיוּתוֹ. עוֹד לפני זמן לא רב לימד הסוֹציאליזם את חניכיו להאמין בּמציאוּתם של גוֹרמים היסטוֹריים המסַייעים לוֹ, המביאים אוֹתוֹ לידי התגשמוּת. “ההכרחיוּת ההיסטוֹרית” של נצחוֹן הסוֹציאליזם היתה שגוּרה על כּל לשוֹן. וּמעמד הפּוֹעלים שאַב את כּוֹחוֹ מבּטחוֹן זה. הסוֹציאליזם האמין בּהמוֹנים הרחבים, בּרוֹב עם, אשר עניניהם החיוּניים והכּרת עניניהם יביאוּ אוֹתם תחת כּנפי המחנה הנלחם על הגשמת הסוֹציאליזם. ועכשיו: הגשמת הסוֹציאליזם חדלה להיוֹת בּשביל רבּים דבר שבּוַדאוּת, שבּהכרח ההתפּתחוּת. לגוּשים שלמים אבדה האמוּנה בּהמוֹנים “הרחבים”, ואפילוּ הם המוֹני פּוֹעלים, העתידים בּתוֹקף ההתפּתחוּת הכּלכּלית והחברתית להצטרף מרצוֹן וּבהכּרה אל מחנה הסוֹציאליזם. שוֹט הפאשיזם פּיזר את הבּטחוֹן בּדרך. השאלה המעַנה של הנביא מענתוֹת: “מדוּע דרך רשעים צָלֵחָה?”¹⁶ מוּצגת עכשיו לפני כּל סוֹציאליסט, והפּעם לא כּשאלה פּילוֹסוֹפית־מוּסרית על מַהוּת סדר העוֹלם, אלא כּשאלה איסטרטגית־מעמדית. אלא שיוֹתר ממה שיש בּה זעקת־קנאוּת נגד הרשעה יש בּה התקנאוּת בּדרך הרשעים: מדוּע לא הבינוֹנוּ אנחנו לצעוֹד בּדרכּם הם, הצלֵחה? בּטלנים אנחנוּ. מסתבּר, אילוּ היינוּ אנחנוּ אוֹחזים בּמעשׂי השׂטן היינוּ מוֹציאים מידיו את שלטוֹנוֹ וּמכּים אוֹתוֹ עד חַרמה.

וּבאוֹתה שעה שתנוּעת הפּוֹעלים עוֹמדת כּשהיא מוּכּה וּפצוּעה וּמוּקפת אוֹיב־דמים אשר לא היתה מוּכנה לקראתוֹ, והיא חייבת לבדוֹק היטב את דרכיה בּעבר ולדעת בּמה טעתה ועל מה נענשה¹⁷ – קוֹפצים לעוּמתה, רוֹפאים זריזים וּממוּלחים, יוֹדעי־תרוּעה, וּבפיהם תרוּפה אוּניברסַלית לכל עת וּלכל שעה וּלכל מצב. אילוּלא היית נתוּן בּשבי הדמוֹקרטיה, אילוּ ידעת את הסוֹד המַהפּכני הגדוֹל המרוּמז בּ“כל דאַלים גָבר” – כּי אז היה לך הנצחוֹן ולא לצוֹרריך. כּל הפּילוֹסוֹפיה הסוֹציאלית של תקוּפתנוּ הדווּיה בּקמיע אחד! אוּלם על אף הקמיע הבּדוּק, על אף התקיפוּת הרבּה שבּה הדברים מוּשמעים, על אף הגזירה החדשה מבּית־מדרשוֹ של החייט הפּריסאי – אני מעיז לשאוֹל: כּיון שהפקעתם את תקוַת־נצחוֹננוּ מזיקתה להתפּתחוּת הכּוֹחוֹת הסוֹציאליים, לאינטרסים ולהכּרה של רוֹב העם – מנַין לכם שסוֹד “כּל דאַלים גבר” יעמוֹד לימיננוּ ולא לימין צוֹררינוּ? מנין שהאגרוֹף המנַצח יהיה אגרוֹפנוּ אנוּ ולא אגרוֹפוֹ של האוֹיב? לפנים היינוּ תוֹלים את תקוָתנוּ בּכוֹחוֹת היסטוֹריים, המבטיחים את נצחוֹננוּ אוֹ לפחוֹת מסייעים לוֹ. קראנוּ להם: התפּתחוּת כּוֹחוֹת היִצוּר, זהוּת מגמתוֹ של מעמד הפּוֹעלים עם האינטרסים של רוֹב העם, הִתְרַבּוּת בּלתי פוֹסקת של מחנה הפּוֹעלים, עליית הרמה התרבּוּתית של ההמוֹנים וּצמיחת הכָּרָתם הסוֹציאלית. עכשיו נוֹכחנוּ שכּמה מהכּוֹחוֹת הללוּ אשר עליהם נשעַנוּ לא פּעלוּ בּטֶמפּוֹ הרצוּי, לא הצלחנוּ להפעילם וּלהמריצם כּראוּי, וכמה כּוֹחוֹת אחרים לא ידענוּ להביא בּחשבּוֹן. וּמה אַתם מציעים בּמקוֹמם? משׂחק אגרוֹפים, כּתרוּפה כּוֹללת ויחידה. ויהא שבּמשׂחק זה מישהוּ עתיד לנַצח (וּלדעתי, יתכן שבּמשׂחק זה לא יהיוּ מנַצחים וּמנוּצחים, אלא הכּל יהיוּ מנוּצחים), אבל הוַדאוּת כּי לנוּ יהיה הנצחוֹן מנַין? בּמקוֹם פּרוֹצס היסטוֹרי מוּרכּב – אשר לא תמיד הוּא נשמע לנוּ ולא תמיד אנוּ מבינים להטוֹתוֹ אל חפצנוּ – אתם תוֹלים את נצחוֹננו בּ… “זכיה בּגוֹרל”. קצרה רוּחנוּ מתלָאוֹת ההיאָבקוּת האיתנית של הכּוֹחוֹת הסוֹציאליים בּאירופּה, שלאחר כּמה וכמה נצחוֹנוֹת הנחילה לנוּ תבוּסוֹת קשוֹת, והרי אתם מציעים לנוּ חידוּש. אך מהוּ החידוּש הזה? אתם בּוֹחרים מקרה אחד, נצחוֹן איסטרטגי חד־פּעמי שאתם רוֹאים בּוֹ, ואתם מכריזים עליו כּשיטה. אבל אם זוֹהי “השיטה” הרי אין בּה כּלל חידוּש. את שיטת ההתגוֹששוּת “המַהפּכנית” הזאת מכּירים אנוּ בּמדינוֹת אמריקה הדרוֹמית. מבּחינת ההרפּתקאוֹת, הדם הנשפּך, השלטוֹן הנתפּס על נֵקלה – הרי זה לגמרי לפי הרֶצֶפּט. וגם כּיווּנים מעמדיים רדיקליים אינם חסרים שם. אך מה ערכּה הקיים של מַהפּכנוּת זוֹ? מה יצירתה? הנצחוֹנוֹת מתחלפים שם חדשים לָבּקרים. וּמה הם מביאים להמוֹני העם? האִכּר הרוּסי היה אוֹמר: “הפּריצים ניצים וראשוֹ של המוּז’יק עליו יכאָב”. האם משוּם שהס“ד הגרמנית כּשלה – נחליט שהדרך הבּטוּחה להגשמת הסוֹציאליזם היא דרך התנוּעוֹת הבַּלקַניוֹת? האם משוּם שהס”ד האוֹסטרית נרמסה על ידי דוֹלפוּס – בּעזרת שכניו הגדוֹלים – נחליט שהמהפּכה הסוֹציאלית תבוֹא בּשיטוֹתיה הבּדוּקוֹת של אמריקה הדרוֹמית?

מכּל היסוּרים שנתיסרה בּהם תנוּעת הפּוֹעלים בּימינוּ קשים בּיוֹתר החיבּוּטים הללוּ: ההתקנאוּת בּפאשיזם, הציפּיה להצלחה מהליכה בּדרכיו, הכּניעה הפּנימית בּפניו תוֹך כּדי היאָבקוּת בּוֹ. הם מכרסמים את לב התנוּעה.

השׂטן הפאשיסטי יוֹדע להתלבּש גם בּמַדים של מלחמה בּפאשיזם! הוּא לוֹחש לה לתנוּעת הפּוֹעלים שבּשביל שתנצח את הפאשיזם אין לה אלה ללמוֹד לדרכיו. וּכשתנוּעת הפּוֹעלים מַתחילה מחַקה את התנוּעוֹת הפאשיסטיוֹת, קוֹלטת את מוּשׂגיהן, מַשליטה בּתוֹכה יחסי מַצבּיאים וּמוּצבּאים, מבקשת להיבּנוֹת על ידי גניבת דעת המוֹנים, מסתגלת לדרכי התעמוּלה של “הכּזב הקדוֹש”, מתכּוונת להשמיד את האידיאוֹת הצוֹררוֹת בּכוֹח האגרוֹף, זוֹרקת הצדה את ערכיה המוּסריים והתרבּוּתיים – והכּל לשם המטרה הגדוֹלה: מלחמה בּפאשיזם! – הרי היא מַנחילה בּזה לפאשיזם את עיקר נצחוֹנוֹ, ונוֹטלת מעצמה את טעם מלחמתה: את מלחמת הסוֹציאליזם בּפאשיזם, המלחמה הכּבּירה המַכרעת בּגוֹרל ההיסטוֹריה האנוֹשית, והיא הוֹפכת למלחמה בּין שני מיני פאשיזם, בּין פאשיזם מין א' לפאשיזם מין ב', בּין פאשיזם־מקוֹר לפאשיזם־חיקוּי.

ינַצח מבּיניהם מי שינַצח, יקָרא שמוֹ כּאשר יקָרא – הסוֹציאליזם יהיה המנוּצח.

דרך הקוֹנסטרוּקטיביזם המַהפּכני

בּעקבוֹת הפאשיזם הכּללי וגלגוּלו היהוּדי, הרֶביזיוֹניזם, פּרצה גם אצלנוּ המבוּכה הגדוֹלה. ציבּוּרנוּ נדהם מזדוֹנוֹ, מחוּצפּתוֹ, מ“כּזבוֹ הקדוֹש”. על עוֹרנוּ חשנוּ את בּריוֹנוּתוֹ, את חתירתוֹ “לשבּוֹר”, ראינוּ את כּשרוֹנוֹ לרתוֹם פּוֹעלים עברים, חלוּצים עברים, בּעגלתם של משבּיתים וּמחרימים. ראינוּ את כּשרוֹנוֹ ללקט כּל מיני פּליטים ומוּקאים של תנוּעת הפּוֹעלים, לגייס את שׂנאתם ונקמתם ולעשׂוֹת מאבן מאסוּ הבּוֹנים ראש פּינה. ולמַרבּה המבוּכה נוֹסף: פּחד היטלר. היטלר הכּה את ציבּוּרנוּ בּנחיתוּת וּבעצבּנוּת. ציבּוּרנוּ לא הסתפּק בּקרבת־המשפּחה הכּללית שיש בּינינוּ לבין תנוּעת הפּוֹעלים האירוֹפּית, וּמאידך בּין הפאשיזם היהוּדי לבין הפאשיזם הגרמני. ציבּוּרנוּ הוֹסיף והאציל על תנוּעתנוּ אנוּ מחוּלשתה של תנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה המרכּזית. עם כּל נבלה חדשה של היטלר ושל דוֹלפוּס היה ציבּוּרנוּ מוּכן לראוֹת את נצחוֹנוֹ של הרביזיוֹניזם הוֹלך וּמתקרב, וכל מוּם חדש שנגלָה לוֹ בּסוֹציאליזם האירוֹפּאי – ואפילוּ מוּמים כּאלה שתנוּעתנוּ רחקה מהם והזהירה מפּניהם – היה מוּכן לתלוֹת בּנוּ. והיה בּזה משגה כּפוּל: משגה מבּחינת האמת האוֹבּיֶקטיבית, מבּחינת הכּרת הדברים כּהוָיתם, וּמשגה מבּחינה נפשית, מבּחינת הערכה עצמית, משגה המביא לידי חטא.

כּשם שיש להכּיר בּ“צד השוה” שבּין תוֹפעוֹתינוּ לתוֹפעוֹת האירוֹפּיוֹת, כּך חוֹבה להבחין גם בּאוֹתם הצדדים שעליהם נאמר “לא הרי זה כּהרי זה”.

הנטיה לפשטנוּת יתירה וּלווּלגָריזציה של מוּשׂגים מקוּבּלים, הנטיה אשר הזיקה לא מעט בּחיי הנוֹער היהוּדי וּתנוּעוֹתיו, פּעלה גם כּאן. למדוּ גזירה שוה (אַנַלוֹגיה) מתנוּעוֹת הפּוֹעלים בּארצוֹת הגרמניוֹת, ולמדו אוֹתה בּסיטוֹנוּת, מבּלי להבחין מה הן הסגוּלוֹת המיחדוֹת אוֹ­תנוּ לחטיבה מסוּימת, הקוֹבעוֹת את מקוֹמנוּ ואת משקלנוּ המיוּחד בּחיי העם, ועוֹשׂוֹת אוֹתנוּ מצוּדה בּל־תִמוֹט בּפני הרביזיוֹניזם.

השפּעתנוּ המַכרעת בּתנוּעה הציוֹנית אינה דבר שבּמקרה ושבּאַרעיוּת. לא בּהצלחה רגעית ולא בּלהטים איסטרטגיים הגענוּ לכך. הקוֹנסטרוּקטיביזם המַהפּכני הטבוּע בּאָפיה של תנוּעתנוּ הוּא שקוֹבע את מקוֹמנו ההיסטוֹרי בּהגשמת הציוֹנוּת. וּמקוֹמנוּ זה לא יוּקח מאִתנוּ, אם אנחנוּ בּעצמנוּ לא נעזבנוּ. המוֹני ישׂראל המדוּלדלים והמטוּלטלים זקוּקים לכוֹח אַוַנגָרדי־קוֹנסטרוּקטיבי אשר ילך כּחלוּץ לפניהם. וכוֹח כּזה אין בּעם מבּלעדינוּ. “בּנין־הארץ המעשׂי” של הבּעל־גוּפיוּת הבּוּסתנאית יכוֹל להעשיר יחידים, אבל אין אתוֹ סעד להמוֹנים. “הלאוּמיוּת הצרוּפה” של הרביזיוֹניזם היא דיסטרוּקטיבית בּפּוֹליטיקה החיצוֹנית והפּנימית וּנטוּלת כּל יצר־יצירה בּעליה וּבהתישבוּת. המוֹנים יהוּדים עלוּלים בּרגע של פּוּרענוּת וּמַדוה להיגרר אחרי הרביזיוֹניזם המגָרה את פּצעיהם והמַפנה את זעמם על “האוֹיב מבּית”, אבל את גוֹרלם לא יפקידוּ בּידיו. ואת הרגע הקצר של ליקוּי־עצבים עממי לא יוּכל הרביזיוֹניזם לנצל לשם בּיצוּר שלטוֹנוֹ, על אף הקלגָסים של בּית"ר ושל בּרית־החיל. כּי גם זה אחד הצדדים העיקריים שבּהם נשתנה גוֹרל הרביזיוֹניזם מגוֹרל הפאשיזם אחיו: הרביזיוֹניזם יש בּידוֹ לחקוֹת תמרוֹני־צבא וּלעוֹרר בּלבבוֹת יצרים צבאיים וּפוּלחן צבאי, אבל אין עמוֹ – ואי אפשר שיהיה עמוֹ – כּוֹח צבאי. בּגידתוֹ של הינדנבּוּרג¹⁸ וערמתוֹ של דוֹלפוּס לא יעמדוּ לוֹ. לפיכך אפשר להמליץ עליו כּמאמר המשוֹרר: ניתנוּ לוֹ כּיסוּפים זכּים, אבל להגשימם לא יזכּה.

מי שאיננוּ מכּיר בּאיתנוּתה ההיסטוֹרית של תנוּעת העבוֹדה בּציוֹנוּת, מי שאינוֹ משׂיג את תפקידה החלוּצי־היוֹצר, אשר אי אפשר לציוֹנוּת שתתגשם מבּלעדיו, מי שאיננוּ מבין כּי הרביזיוֹניזם, כּל כּמה שיש בּידוֹ להמיט עלינוּ פּוּרענוּיוֹת וּלמרר את חיינוּ, אין לוֹ כּל תקוה “לתפּוֹס את השלטוֹן” בּתנוּעה הציוֹנית, מי שמסיק מסקנוֹת מתוֹך גזירוֹת שווֹת שטחיוֹת – הרי הוּא מרבּה מבוּכה.

והמבוּכה מבקשת לה מפלט תחת כּנפי האוּלטרא־רדיקליוּת. והאוּלטרא־רדיקליוּת שלנוּ זה דרכּה: “ממרחק תביא לחמה”. את הכּוֹח המהפּך בּיצירתנוּ אנוּ אינה רוֹאה, ואָזניה חֵרשוֹת לכל מַהפּכנוּת שאינה צוֹעקת בּקוֹלי־קוֹלוֹת. היא מתפּרצת לשַבֵּר וּלמַגֵר את האוֹיב. כּיצד? ראשית חכמה היא מתימרת לשמוֹר אוֹתנוּ מ“אַשלָיוֹת”. ואת בּטחוֹננוּ בּדרך בּה הלכנוּ עד עכשיו – דרך הקוֹנסטרוּקטיביזם המַהפּכני – אשר בּה עשׂינוּ את כּל הנפש אשר לנוּ ואת כּל החַיִל אשר לנוּ ואשר בּכוֹחה היינוּ לכוֹח־בּל־ישָבר – היא מכריזה ל“אַשלָיה” מסוּכּנת. כּל אלה אין בּהם, לדידה, מן המַהפּכנוּת ולא כלוּם, אלא “פּשרנוּת” בּלבד. והיא מציעה אמצעים יוֹתר ממשיים, יוֹתר אפקטיביים: “יד חזקה”, אשר תשמיד את האוֹיב, אשר תעקוֹר את הרע “בּעוֹדנוּ בּאִבּוֹ”. מלים חזקוֹת, מגָרוֹת, מעוֹררוֹת, בּרוּח הזמן. ואין האָזנים חייבוֹת לשמוֹע מה שהשׂפתים ממללוֹת. נניח לרגע שצָדק מי שאוֹמר כּי רע זה ניתן להיעקר בּחוֹזק יד, בּכוֹח פּיסי, – היכן היא היד החזקה, יד־שלטוֹן אשר בּכוֹחה לעקרוֹ? האם בּרשוּתנוּ היא, האם תימָצא לנוּ היוֹם אוֹ מחר יד זוֹ? מי יש בּידיו לאסוֹר את הקרב המכריע – קרב ממש ולא על דרך המליצה – אשר יבער אחרי הפאשיזם היהוּדי מתוֹך עמנוּ? סבוּרני שהמדבּרים על “יד חזקה” אינם אלא מהנים את נפשם בּמלה חזקה. וחוֹזק־היד, הבּא כּביכוֹל לבער את הרע וּלהשמידוֹ, הרי על צד האמת אוֹ שהוּא מתגוֹנן מפּניו והוֹדף אוֹתוֹ אחוֹר (ואז הוּא מוּצדק ונחוּץ וּמוֹעיל!), אוֹ שהוּא מתגרה בּוֹ וּמגרה אוֹתוֹ (ואז הוּא מזיק וּמשפּיל!). אנא, תתבּוֹננוּ בּדעה צלוּלה בּכמה “מאוֹרעוֹת” שהדליחוּ את חיינוּ בּתקוּפה אחרוֹנה, ותשאלוּ בּלי משׂוֹא פּנים למקוֹרוֹתיהם, לגילוּייהם וּלתוֹצאוֹתיהם. מה תמצאוּ בּהם? גירוּיי ידים ועצבים, התגָרוּיוֹת והתגָררוּיוֹת והתחַכּכוּיוֹת, הפגנוֹת אויליוֹת וקוֹנטר־הפגנוֹת אויליוֹת. האם בּאלה הדרכים יעָקר הרע? לא, אי אפשר שלא תבינוּ כּי בּדברים אלה אפשר להתנגח, אבל אי אפשר לנצח. בּדרכים אלה אפשר “לשעשע” את הרחוֹב, לפרנס את ההתרגשוּת הציבּוּרית בּמשך זמן־מה, לספּק יצרים אפלים (הלוֹחשים גם בּתוֹך המחנה הצוֹדק), להעביד עתוֹנאים וסוֹכנוּיוֹת־מוֹדיעין וּלהרתיח את העוֹלם לשעה קלה; אבל אין בּהם כּדי להכריע בּמערכה הציבּוּרית! שעשוּעים אלה בּרוּח הזמן אינם פּרי מחשבה איסטרטגית־מבוּגרת. הם יוֹנקים ממקוֹרוֹת אחרים. הם מוֹרידים את בּעליהם לשיעוּר קוֹמתוֹ של האוֹיב. הם עוֹשׂים את שליחוּת האוֹיב.

ראשית חכמה בּמלחמתנוּ בּרביזיוֹניזם: לא לעשׂוֹת את רצוֹנוֹ. הרביזיוֹניזם “הלאוּמי” ו“הבּלתי־מעמדי” רוֹצה בּמלחמת אזרחים, משתוֹקק אליה, מחנך לה, חוֹתר אליה בּמעשׂיו. כּל עוֹד לא שלחה לוֹ ההשגחה הרחמניה מלחמת־עוֹלם חדשה אין הוּא מצפּה לנצחוֹן אלא ממלחמת־אזרחים. מכּל הדרכים האחרוֹת נוֹאש מכּבר. זהוּ משׂחק ההאזארד שלוֹ, למענה ויתר כּבר מזמן על כּל מלחמה פּוֹליטית־חיצוֹנית. ועלינוּ לשאוֹל את עצמנוּ בּלי מוֹרֶך: האם מעניָננוּ הוּא לקָרב אוֹתוֹ למטרתוֹ, לאַפשר לוֹ את השַאנס הזה? תשוּבתי איננה משתמַעת לשני פּנים: אנוּ מעוּנינים לשלוֹל ממנוּ בּתכלית השלילה אפשרוּת זוֹ, לסכּל את מזימוֹתיו. מלחמת־אזרחים פּירוּשה: הריסת־בּנין וּמניעת־בּנין. והמהפּכה שלנוּ תכנה בּנין וכוֹחה בּבנין. הקוֹנסטרוּקטיביזם המהפּכני של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי מעוּנין לגייס את כּל כּוֹחוֹ המלחמתי ואת כּל תבוּנתוֹ האיסטרטגית כּדי לדחוֹת כּל סכּנה של מלחמת־אזרחים קרוֹבה, כּשם שהמוֹני ישׂראל המצפּים לעליה מעוּנינים בּכך, כּשם שהציוֹנוּת מעוּנינת בּכך. אוֹיבי הציוֹנוּת מבּין שכנינוּ שׂשׂים אל כּל הזדמנוּת שתגָרה אוֹתנוּ ותביא אוֹתנוּ לידי התגרוּת בּם, ותוֹציא אוֹתנוּ ממאמצי בּנין ותפסיק את גידוּלנוּ – והיה זה שׂכרם. כּן גם הרביזיוֹניזם. וּכשם שאנוּ שוֹמרים על עצמנוּ, בּתבוּנה והבלגה חמוּרה, שלא לעשׂוֹת רצוֹנם של צוֹררינוּ מבּין שכנינוּ, כּך עלינוּ לנהוֹג גם לגבּי הרביזיוֹניזם. אל נתן לוֹ לפרוֹע פּרעוֹת בּחיינוּ.

יש בּקרבּנוּ המאמינים בּתוֹם־לבב כּי התפּרצוּיוֹת עלוּבוֹת וּמעליבוֹת של “כּוֹח” עלוּלוֹת, אם לא לבער את הרע, הרי לפחוֹת להפחידוֹ, למנוֹע את גידוּלוֹ ולעצוֹר בּעד מעשׂי־הנבלה שלוֹ. תָמֵהַ אני על אנשים שגדלוּ בּקרבּנוּ, והם עלוּלים להשלוֹת את עצמם בּדברי־איולת כּאלוּ. האם מחכמה היא לצייר את האוֹיב פּחדן ושפל יוֹתר ממה שהוּא, ועל ידי כּך “להקל” את המלחמה בּוֹ? גם זוֹהי שיטה ש“פּטריוטים” נוֹקטים בּה בּשעת מלחמה, אבל מעוֹלם עוֹד לא הביאה לידי נצחוֹן.

כּל תנוּעה, גם טהוֹרה וגם טמאה, שוֹאבת בּשׂשׂוֹן ממַעינוֹת הרדיפוֹת שהיא נרדפת. לבניה ולבני־בּניה תספּר על המרטירוֹלוֹגיה שלה, על העינוּיים שזכתה להם, על הנסיוֹנוֹת שנתנסתה, על הגבוּרה וּמסירוּת־הנפש שגילתה. זֵר־הקוֹצים מוֹשך בּחבלי־קסם. מי כּתנוּעה הסוֹציאליסטית יוֹדע את סוֹד העינוּיים וקסמם? וכמה נפשוֹת טהוֹרוֹת ועזוֹת פּנוּ אל הסוֹציאליזם משוּם שבּחיקוֹ בּיקשוּ למצוֹא את “העקידה”. וּמי כּמוֹנוּ יוֹדע כּי אין רדיפוֹת ורפּרסיוֹת מדכּאוֹת את רוּח המתפּרצים, אלא מחשלוֹת וּמפתוֹת וּמגבּירוֹת את קשיוּת־העוֹרף. שוּם תנוּעה סוֹציאליסטית בּאירוֹפּה לא נרדפה כּאשר נרדף מטעם שלטוֹן הצארים הסוֹציאליזם הרוּסי, ושוּם תנוּעה בּאירוֹפּה לא הגיעה למדרגה זוֹ של מסירוּת־נפש וקשיוּת־עוֹרף וקיצוֹניוּת מַחמירה כּסוֹציאליזם הרוּסי. ושיטת הרדיפוֹת יש לה תוֹצאוֹת משלה. ואירלַנד תוֹכיח. ורוּסיה הבּוֹלשביסטית תוֹכיח. אילוּ היה ממש בּאמוּנה בּ“יד חזקה” – אמוּנה ישנה־נוֹשנה שנעשׂתה מוֹדרנית בּימינוּ – כּי אז היה שלטוֹן הצארים עוֹמד איתן עד היוֹם הזה. אך בּתי־הסוֹהר והתליוֹת לא הצילוּ אוֹתוֹ (וּוַדאי לא יצילוּ גם את שלטוֹן היטלר). בּין המַהפּכנים שהוּצאוּ להוֹרג על ידי השלטוֹן הצארי היה גם אחיו הגדוֹל של לנין. פּרט זה יש בּוֹ משוּם סמל.

הרביזיוֹניזם אין לוֹ בּחייו מעשׂי־גבוּרה חלוּציים. לא חלק לוֹ בּ“השוֹמר”, בּגבוּרוֹת וּבנסיוֹנוֹת של העליה השניה, בּתל־חי, בּכיבּוּש העמק, בּמלחמת העבוֹדה העברית, ואף לא בּכיבּוּש עבוֹדה בּהר־סדוֹם. יש לוֹ נטיה מפוֹרשת לעשׂוֹת מַרטירוֹלוֹגיה “בּידים”, לפַבּרֵק לעצמוֹ מעוּנים וגיבּוֹרים (ימי שִילְס, המִפקד, “התקיעוֹת”). אך תאוַת נפשוֹ היא להיוֹת “נרדף” על ידי תנוּעת הפּוֹעלים. זוֹהי הדרך הנוֹחה בּיוֹתר לסַפּק את הצוֹרך בּרוֹמַנטיקה מרטירוֹלוֹגית וגם הדרך הבּטוּחה בּיוֹתר לרכּוֹש אַהדה לרביזיוֹניזם וּלעוֹרר איבה לפּוֹעלים מצד חוּגים צדדיים. לשם כּך בּלבד הם נכוֹנים לכל מעשׂי פּרוֹבוֹקציה, בּתקוה שיהיוּ נמצאים פּוֹעלים שילָכדוּ בּפּח. וכל מעשׂה שטוּת אוֹ עוול שמי שהוּא מחברינוּ עוֹשׂה מוֹסיף לוֹ חִיוּת. אַל נגרוֹם להם נחת־רוּח זוֹ ואל נגיש להם את העזרה הזאת שהם צריכים לה מאד מאד.

אוֹדה, יוֹתר מהדאגה לזוּלת מדבּרת מתוֹך גרוֹני הדאגה לעצמנוּ. יוֹתר ממה שאני מֵצֵר בּצערוֹ של האדם בּן המחנה האוֹיב, בּמקרה שנעשׂה לוֹ עוול, הריני מֵצֵר בּצערנוּ. אני חרד לעצמנוּ. לעתים מתבּייש בּעד עצמנוּ. אינני רוֹצה לראוֹת את אנשינוּ בּמצבים משפּילים. וּכששמעתי פּעם על ריקוּד בּרחוֹב של שני מחנוֹת מתחכּכים כּ“שני חשׂיפי עזים”, וּכשראיתי בּעינַי נערים המסתוֹפפים בּרחוֹבוֹת וּמחכּים להפגנה אוילית, כּדי שתהיה להם הזדמנוּת לצעוֹק לה: בּוּז! – נתמלאתי מחשבוֹת נוּגוֹת על עוֹלמם של נערים אלה, המתכּוֹננים לשם מצוה: בּמה עוֹברים נעוּריהם, וּמה הכשרתם הנפשית ליצירה חלוּצית, למאמצים של ממש, לחיי־תרבּוּת, לבניית חברה סוֹציאליסטית?

בּכל אדם, בּכל אחד מאִתנוּ, רוֹדמים יצרים רעים, אַנטי־חברתיים, אַנטי־תרבּוּתיים, רֶשע, הֶפקרוּת, גסוּת־רוּח, קנטרָנוּת. סביבה חברתית טוֹבה כּוֹבשת אוֹתם. הם זקוּקים ל“הֶכשר”, כּדי שיהיוּ רשאים לצוּף על פּני השטח וּלהתגלע בּאין מפריע. בּאה האַנדרלמוּסיה הציבּוּרית ונוֹתנת להם היתר, ועוֹטפת את הטוּמאה בּגלימה של קדוּשה, של מלחמת־מצוה.

האוירה החברתית של תנוּעת הפּוֹעלים היתה מתחילתה חמוּרה. סביבתנוּ דיכּאה את היצרים האַנַרכיים, האנטי־חברתיים. היוּ שמפּני זה הלכוּ מאתנוּ ולא מצאוּ אצלנוּ “סדן לפטישם”. אבל בּזה היה כּוֹחנוּ. בּזה שמרנוּ על עצמנוּ מתוֹפעוֹת הרסניוֹת וּמשפּילוֹת. בּמחיר זה קנינוּ לעצמנוּ הרגשת עילָאוּת, הרגשה מאַמצת וּמחייבת. עכשיו כּשאני רוֹאה כּמה גילוּיים בּאוירת חיינוּ יש לי הרגש שאנחנוּ מסתלקים מהרגשת העילָאוּת. כּאילוּ לקחוּ מאתנוּ את הבּכוֹרה.

איני דן כּאן על פּרטים ואיני מעריך עוּבדוֹת. יוֹדע אני מה פּרוֹבוֹקציה עוֹשׂה, יוֹדע אני מה הפרת־שביתה עוֹשׂה. איני מפקפּק בּזכוּתוֹ של אָדם עוֹבד להגן על עבוֹדתוֹ, על הסתדרוּתוֹ, על כּיבּוּשיו הנגזלים ממנוּ. יוֹדע אני שבּן־אדם הוּא בּשׂר ודם, וּמעשׂי נבלה, ואפילוּ דברי־ניבּוּל וּפזמוֹנוֹת־שיקוּץ, מוֹציאים את האדם מכּליו. בּמה אני דן? בּשיטה. כּוֹפר אני בּשיטה זוֹ, המתימרת להשמיד את האוֹיב אוֹ להתישוֹ בּ“יד חזקה”, וּמצדיקה לפיכך כּל התפּרצוּת וכל מעשׂה שטוּת הלוֹבש תקיפוּת, כּשהם נעשׂים מצד “אנ”ש“. חוּלצה חוּמה מסמלת את הרֶשע ואת תאוַת “השבירה”, אבל קריעת חוּלצה איננה מבטלת את הכּוָנה הצפוּנה בּה ואת הכּוֹחוֹת המטפּחים אוֹתה. “מי שבּירך” לזדים הוּא מעשׂה חילוּל, אך הפרעת ה”מי שבּירך" אינה מבטלת את העוּבדה המבישה שיש יהוּדים אשר להם הצוֹרך לברך זדים. קיים רצוֹן רע. בּמעשׂים אלה אין מבטלים את הרצוֹן הרע, אלא מפרנסים אוֹתוֹ. יתר על כּן: מעשׂים אלה רצוּיים להם. זרתם הם משׂיגים את מטרוֹתיהם. ואנחנוּ – כּוֹחנוּ וּצמיחתנוּ יוֹנקים ממקוֹרוֹת אחרים.

התנאים ההיסטוֹריים בּהם מתחוֹללת המהפּכה המַתמדת שלנוּ, המהפּכה הקוֹנסטרוּקטיבית, קוֹבעים מראש את הדרך היחידה לנצחוֹן וּלהכרעה: כּיבּוּש נפש העם.

זאת המלחמה. מלחמה כּבּירה על נפש המוֹני ישׂראל, אשר תשחרר אוֹתם מקוּרי השקר וההסתה ואשר תפתח לפניהם את דרך העבודה ודרך תנוּעת העבוֹדה. אין זוֹ מלחמת־ידים, אבל אין זוֹ גם מלחמה מילוּלית. זוֹהי, קוֹדם כּל, מלחמת יצירה מוּל “הכּזב הקדוֹש” – האמת לאמיתה, דרך חיים נאמנה לעצמה, מַתמדת וּקשת־עוֹרף. בּה וּבקרבּה צפוּן לנוּ הנצחוֹן. לא נצחוֹנוֹת קיקיוֹניים, אלא נצחוֹן של קיימא.

איני רוֹאה את המלחמה הזאת – על נפש העם, על כּל נפש בּישׂראל – קלה. איני מזלזל בּסכּנת הרביזיוֹניזם, איני נוֹטה להקטין את כּוֹחוֹ של “הכּזב הקדוֹש”. חלילה. לא שכחתי מה עוֹללוּ לנוּ, איני מסיח דעת ממה שהם זוֹממים לעשׂוֹת, וּממה שהם עלוּלים לעשׂוֹת. ידעתי: לשלוֹט בּציוֹנוּת נבצר מהם, להגשים אוֹתה על פּי דרכּם – אי אפשר להם, אבל להחריב אוֹתה – אפשר. עוֹד אפשר. ועלינוּ לעשׂוֹת את הדבר לבלתי אפשרי. לפיכך: לא אדישוּת, לא פּאסיביוּת, לא השלָמה, לא פּשרנוּת. אך גם לא אמצעים־בּל־יוֹעילוּ. אַל נהיה משוּלים לאוֹתם הדגים שבּמשל, אשר בּרחוּ מפּני הרשתוֹת אל היבּשה. נילָחם בּשטח הרצוּי לנוּ, בּשטח שבּוֹ כּוֹחנוּ. וּכדי למנוֹע כּל טעוּת: אין לי קמיע נגד הרביזיוֹניזם. אין לי סגוּלת־פּלאים אשר תעשׂה בּוֹ כּלה בּבת־אחת. ואיני נוֹטה להאמין בּמציאוּתוֹ של קמיע כּזה. אבל ממחלה מידבּקת צריך קוֹדם כּל להישמר שלא להידבק בּה. וצריך למנוֹע מזוֹן מאת החידקים מפיצי המחלה. ויש לפשפּש בּמעשׂינוּ אם עשׂינוּ שגיאוֹת שפּירנסוּ את הרביזיוֹניזם. וּכלל גדוֹל בּמלחמתנוּ בּוֹ: להכּיר בּהכּרה שלמה כּי אל מטרתנוּ אָנוּ לא נגיע בּדרכיו שלוֹ. בּין מטרוֹתיו הוּא לבין צרכיו יש התאמה פּנימית. ואנחנוּ, משאחזנוּ בּדרכיו שלוֹ, לא נגיע אל מטרתנוּ, אלא הוֹפכים להיוֹת דוֹמים לוֹ. תנוּעה תנוּעה וּכלי־זינה. כּלוּם אין הם רוֹצים לרכּוֹש את הכּוֹח הממשי שיש לנוּ? אבל אי אפשר להם. בּרגע שהם יפנוּ לדרכּנוּ – לחלוּציוּת, למלחמת־ההגנה של עבוֹדה עברית, ליצירה ישוּבית – הרי הם חדלים להיוֹת הם, מתרחקים ממקוֹרם. ואנחנוּ בּאָחזנוּ בּנשקם מאַבּדים כּשמשוֹן את גבוּרתנוּ, מתרחקים ממקוֹר כּוֹחנוּ. אנחנוּ חדלים להיוֹת אנחנוּ.

ויש לעקוֹר מן הלבבוֹת את הפּניקה, אֵם כּל שגיאוֹת. על כּל פּנים, אֵם כּמה שגיאוֹת. גזר־הדין אשר נגזר על גרמניה ואוֹסטריה אינוֹ חוֹבה עלינוּ. וגם שם ניטל קסמוֹ של נחשוֹל־הפּראוּת. “העוֹלם” – אוֹתוֹ עוֹלם אשר קיבּל בּשקט את מסע צלב־הקרס על יהוּדי גרמניה ואת חוּרבּן וינה¹⁹ – נזדעזע למעשׂה השלוֹשים בּיוּני²⁰ וּלרצח דוֹלפוּס. אלה פּגעוּ בּמַצפּוּנוֹ של העוֹלם וּפקחוּ את עיניו לראוֹת את טעם המשטר הזה. יש ללמוֹד מזה על דקוּת מַצפּוּנוֹ של “העוֹלם”, אוּלם אין זה משנה את העוּבדה כּי יֶשנה זיזה: הנאציוּת ירדה מנקוּדת גָבהה. וגם אצלנוּ. אַל נסייע אנחנוּ בּידי הרביזיוֹניזם להעלוֹתוֹ. אם לא נחטא לעצמנוּ לא יעלה.

אב תרצ"ד.

מילואים

מאת

ברל כצנלסון

---

יחסה של תנוּעת הפּוֹעלים אל הדת

מאת

ברל כצנלסון

לא אכחד מכּם שיש דבר־מה מוּזר בּעצם הבּירוּר הזה על יחסה של תנוּעת הפּוֹעלים לדת ולשוֹמרי הדת. שאלה זו כּשלעצמה יכוֹלה להיוֹת חשוּבה מאד, אך ספק גדוֹל אם טבעי הוא שנסיח את דעתנוּ מכּמה דברים אחרים ונטפל בּה.

בּרצוֹני לברר את התנהגוּת השכוּנה משלוֹש בּחינוֹת: 1. מהבֹחינה הפרינציפּיוֹנית, כיצד מתיחסת התנוּעה לדת, למלחמה בּדת ובעד הדת? 2. ערכּה הפּוֹליטי של הדת בּמציאוּתנוּ אנוּ; 3. כיצד נהגה השכוּנה בשאלה הזאת מבּחינה הסתדרוּתית?

אתחיל מהבּחינה הפּרינציפּיוֹנית. האם הסוֹציאליזם – אידיאל שחרוּר העוֹבד – מחייב את הדת, הוא סבלן לדת אוֹ מתנגד לדת? האם זאת תנוּעה של אמוּנה או של כּפירה? לא סוֹד הוא שהיוּ וישנן תנוּעות סוֹציאליסטיוֹת החוֹשבוֹת שהסוֹציאליזם צריך להתבּסס על שיטוֹת פּילוסופיוֹת השוֹללוֹת את הדת. הקוֹמוניזם נוֹקט בּשיטה הזאת. המימרה: “הדת – אוֹפּיוּם בשביל המוֹני העם”, נכנסה לעשׂרת הדיבּרות של הקוֹמוּניזם. מי שיתבּוֹנן להיסטוֹריה של הסוֹציאליזם ידע שבּסוציאליזם נלחמוּ שתי תפיסוֹת: אחת שראתה בּסוֹציאליזם כּנסיה חדשה, יצירת דת חדשה, המאַחדת את כּל הנכסים הרעיוֹניים של שחרוּר העוֹבד עם השאיפה לשחרוּר הפּרט וקוֹשרת את החיים הפּוליטיים עם תפיסה דתית. דתיוּת אינה אוֹמרת דוקא אמוּנה בּאלוֹהים; גם בּשלילת האמוּנה יכולה להיוֹת דתיוּת, גם בּכּפירה יש משוּם קביעת יחס מסוּים לעוֹלם, לקוֹסמוֹס. בּתקוּפת נעוּריו של הסוֹציאליזם היתה חזקה מאד בּקרבּוֹ הנטיה הזאת. אז חשבו, למשל שדַרוין הוּא המלה האחרונה של המדע. כשיצא הסוֹציאליזם מגדר של כּת מבשׂרים – נקבּע פּרינציפּ אחר להערכת הבּעיה הזאת. בּמקוֹם שחשבוּ מקוֹדם שהסוֹציאליזם והמלחמה בּדת זה היינוּ הך – קבעוּ לפני כּארבּעים שנה (בּפּרוֹגרמה האֶרפוּרטית) שהדת היא ענינוֹ של הפּרט. יתכן שהיוּ אנשים שחשבוּ אחרת ושקיבּלוּ את הפּרנציפּ הזה בּתוֹר טכסיס. אוּלם מבּחינה אידאוֹלוֹגית השתחרר הסוֹציאליזם משאלה זוֹ. אזכּיר דוּגמאוֹת אחדות: דֶבס, פּאר התנוּעה הסוֹציאליסטית האמריקאית וראש מנהיגיה, אשר הלך בּימי המלחמה לבית־הסוֹהר – היה נוֹצרי מאמין. הוא הדין לגבּי לנסבּוּרי, מנהיג האגף השׂמאלי בּתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית. גם בּארץ ישנם כּאלה ואיני מתיחס אליהם בּלגלוּג. גם עצם בּירוּר השאלה הזאת איננוּ בּגדר של לגלוּג. לפני כּשבע־שמוֹנה שנים פּירסם אוֹטוֹ בוֹּיאֶר מַחבּרת על הדת. אין זה מקרה שהוא היה נאלץ לקבּוֹע יחס לשאלה זוֹ. יש כּאן צד פּוֹליטי חשוּב. אם תנוּעת הפּוֹעלים רוֹצה להבּיע את מחשבת האדם בּתקוּפה מסוּימת, אם אין היא רוֹצה להפוֹך את הסוֹציאליזם לדוֹגמה חדשה, אם רוֹצים לשמוֹר על הכּוֹח המחדש של הסוֹציאליזם – אסוּר לקשוֹר אותו לשיטה פּילוסופית מסוּימת. את הצוֹרך של מעמד הפּוֹעלים להקים לעצמוֹ משטר כּלכּלי חדש – אין לקשוֹר עם תפיסה סוּבּיֶקטיבית שלנוּ. השאיפה של כּמה מגדוֹלי הסוֹציאליזם להפוֹך אוֹתנוּ לכנסיה עם רבּנים ופוֹסקים – הזיקה בּהרבּה מאד לסוציאליזם. לא רק הפסד תיאוֹרטי היה בּזה כי אם גם הפסד פּוֹליטי גדוֹל. אם נחפּשׂ את סיבּוֹת הכּישלוֹן של הסוֹציאליזם האוֹסטרי – ניוָכח שענין הדת תפס בּו מקוֹם לא קטן. אוסטריה היא מדינה קתוֹלית. האִכּר האוֹסטרי נאמן לדת. תנוּעת הפּוֹעלים הפחידה אוֹתוֹ בּשני דברים: 1. בּתאוֹריה של קוֹנצנטרציה של ההוֹן, בּפּרוֹגנוֹזה שהאִכּר יצטרך לעזוֹב את המשק שלוֹ ויהא נידוֹן לאבדוֹן; 2. בּזה שתנוּעת הפֹּוֹעלים נלחמת בּדת. כּך האמינה תנוּעת הפּוֹעלים וכך הסבּיר הכּוֹמר לאִכּר. על ידי כּך נוֹצרה תהוֹם בין שני המעמדוּת. ומכּיון שהבינוּ שיש סכּנה בּתפיסה זו, התחילוּ בּיצירת פּרוֹגרמה אַגררית חדשה ובקביעת יחס לדת. נוֹצר “איגוּד של סוֹציאליסטים דתיים”. המנהיגים בעצמם לא שינוּ את יחסם, אולם הבינוּ שהסוציאליזם הרוֹצה לנַצח אין להכניס אוֹתוֹ למיטת־סדוֹם. אך הבינוּ בּאיחוּר זמן ולא הבנה מלאה. המסוֹרת הישנה חיתה עוד. המוֹני המפלגה לא תפסוּ את השינוּי.

נזכּר אני בּקוֹנפרנציה של האינטרנַציוֹנל בּוינה. כּולם בּכו על האסוֹן הזה שבּמשך עשׂרוֹת בּשנים הזניחוּ את הפּרוֹבלימה של האִכּר.

נעביר את זה לעינינינו אנוּ. לסוֹציאליזם היהוּדי מסוֹרת משלוֹ, מסוּרת אֶפּיקוֹרסית. הוא היה דוֹר שני להשׂכּלה. למשׂכּיל היהוּדי מדוֹרוֹ של י. ל. גוֹרדוֹן היה דרך־ארץ בּפני כּפתוֹרי־נחוֹשת של כל פּקיד רוּסי, אשר ראה בּוֹ סמל התרבוּת. הוּא העריץ את השׂפה הרוּסית, כּיבּד תוֹאר וקוֹקַרדה. בשבילוֹ זה היה העוֹלם החדש. הסוֹציאליזם היהוּדי ירש את היחס הזה מההשׂכּלה, הסוֹציאליזם הרוּסי אשר צמח מחוּגי האינטליגנציה והאצילים – העריץ דוקא את האִכּר הפשוּט. לא כּן אצלנוּ. קוֹדם כּל בּרח הסוֹציאליסט היהוּדי מעמוֹ (היוֹצאים מן הכלל הם מענינים מאד. מהבּיאוֹגרפיה של ליבּרמן תראוּ שהיו לוֹ מוּשׂגים אחרים. הוא אהב את העם ואת הקבּצנים. גם אז"ר, שהיוּ בו ניצוצות של סוציאליסט אמיתי, התיחס בסיפוריו ושיריו בכבוד אליהם והיה אומר שמבחורי ־הישיבה יצמח הסוֹציאליסט העברי). לסוֹציאליזם היהוּדי היה חוֹסר הערכה לקניני העם. צריך לאמוֹר את האמת: התנוּעה שלנוּ, שהיא דוֹר שני אוֹ שלישי לסוֹציאליזם היהוּדי, השתחררה מהרבּה מוּשׂגים טיפּשים, אוּלם מבּחינת היחס הפּנימי דוֹגלת היא עדיין בּדעה הקדוּמה שהאֶפּיקוֹרסוּת היא חלק אינטגרלי של הסוֹציאליזם. מכיון שהסוֹציאליזם שלנוּ איננוּ של נייר, אלא ממשי, מוכרחים אנוּ לעשוֹת רביזיה למוּשׂגים האלה. גם מי שסבל באוֹפן פּרטי מקנאוּת דתית צריך לעשוֹת את הרביזיה הזאת.

אשאל: מה לעשׂוֹת? האם לאַרגן את היהוּדי התימני על יסוֹד אֶפּיקוֹרסוּת, אוֹ לדרוֹש ממנוּ רק נאמנוּת למעמד הפּוֹעלים? מתוֹך נאמנוּת לעניני הפועלים נצטרך לעזוֹב את הדעה האֶפּיקוֹרסית. הייתי בּמוּנקץ' בּחצר של הרבּי. ראיתי בּחוּרי “הפּוֹעל המזרחי”, פּוֹעלים טוֹבים וחלוּצים נאמנים – אוּלם שוֹמרי דת. אוֹתוּ דבר בּפּוֹלין. אנוּ עוֹמדים לפני גל של פּוֹעלים כאלה העוֹמדים לבוֹא ולחיוֹת חיי עבוֹדה. האם נגיד להם: קוֹדם כּל עליכם להשתמד לדת־הכּפירה שלנוּ? ימָצאוּ בּודאי סוֹציאליסטים טוֹבים אשר יגידו להם כּך. אני חוֹשב את אלה לבוֹגדים בּאינטרסים של הפּוֹעלים. נאמנוּת למעמד הפּוֹעלים – פּירוּשה להתגבּר על כּל הניגוּדים האחרים, וּלשלם מחיר עבוּר הויתוּר הזה. יתוֹאר שבּתנוּעתנוּ יהיוּ צמחוֹנים, אוּלם אם הם יבוֹאוּ ויגידוּ שאי אפשר להם לחיוֹת יחד עם פּוֹעלים אוֹכלי בּשׂר – הרי האידיאה הפּרוֹגרסיבית שלהם נהפכת לריאַקציוֹנית.

יש גם שאלה פּוֹליטית גדוֹלה בּיהדוּת. נוֹח לתאר את היהדוּת בּתוֹר חלל ריק. אז אפשר ללכת בּלי קוֹשי. יש לזה צלצוּל רדיקלי מאד. אבל צריך לדעת שאנחנוּ ההוֹלכים לבנוֹת ארץ, לא רק על ידי עבודה שׂכירה, אלא בּדרכים המחייבים את עזרת העם והתאַמצוּתוֹ, האם לא צריכה להיוֹת הפּוֹליטיקה שלנוּ מכוּונת למַכּסימוּם של ריכּוּז? מלחמה נגד הפּועל היתה תמיד בציוֹנוּת. לפני 25 שנה כּתב וילקנסקי על הקטיגוֹריה הכּללית. עוֹד לפני זה, בּאחד הקוֹנגרסים הציוֹניים, צעקוּ: “הלאה הסוֹציאליסטים!” בּראשית בּנין העם יש מחלוֹקת על דרכי הבּנין. כּל קניית קרקע קוֹבעת עובדה היסטוֹרית. כּל חלוּקה של סרטיפיקטים היא חשוּבה מאד, היא קוֹבעת את עתיד הישוּב. תמיד יהיוּ אלמנטים שיראוּ את עצמם מקוּפּחים על ידינוּ. תהיינה מלחמוֹת קשוֹת סוֹציאליוֹת. אני שוֹאל: האם אנוּ מעוּנינים לסַבּך את המלחמוֹת הפּוֹליטיוֹת במלחמוֹת דתיוֹת? יש תקוּפוֹת שמלחמוֹת תרבּוּת הן חשּובוֹת. אינני מזלזל בּזה, אוּלם בּתקוּפתנוּ כּיוֹם, כּשהפּוֹעל מעוּנין לרכּז מסביבוֹ את המַכּסימוּם של העם – הרי מבּחינת האינטרס של הפּוֹעל אין רשוּת להוֹציא את המרץ שלוֹ למלחמה בּדת. יש דברים שאי אפשר לוַתר עליהם בּשוּם אופן. אנחנו מאמינים בּחוֹפש האדם ובחוֹפש השקפתוֹ, לכל צביעוּת אנו מחוּיבים להשיב מלחמה, אבל אין לנו כל רשוּת לסבּך את המלחמה הסוֹציאליסטית על ידי התנקשוּת בּסדרים הלאוּמיים המקוּבּלים.

אינני אוֹמר שנוַתר על חוֹפש המַצפּוּן, אוּלם יש חוֹבה של חשבּוֹן ושיקוּל־דעת. צריך לשקוֹל כּל דבר לחוּד. אם מי שהוּא ירצה להתאים את החיים שלנוּ להשקפוֹתיו – אגיד שזה בּלתי אפשרי. אבל אם יגידו לי שבּגללוֹ נצטרך לנהוג בּנימוּס ידוּע – אקבּל את זה.

זכוּת גדוֹלה היא לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ שהיא לא ידעה מה זאת צביעוּת. אם לנשף בּאנגליה הוֹלכים בסמוֹקינג, אין איש עוֹשה מזה שאלה של מצפּוּן. אתם יוֹדעים את ענין הכּוֹבעים בּהלוָיוֹת בּוַרשה. אילו היה קיים בּאנגליה מנהג שלא אוֹכלים דבר מסוּים – לא היה עוֹלה על דעת קבוּצת חברים לפתוֹח שם מטבּח שבּוֹ יאכילוּ את הדבר הזה. אנחנו הפכנו למלחמת־קוֹדש שאלת בּשׂר־טריפה בּמטבּחי הפּוֹעלים.

אם תשאלוּ אוֹתי מה אני רוֹצה: קוּפּת־חוֹלים סוֹציאליסטית בּלי “הפּוֹעל המזרחי” עם מטבח טריפה, או מטבּח כּשר עם “הפּוֹעל המזרחי”, אבחר בשיתוּף עם “הפּוֹעל המזרחי”, יש חשבּוֹן רוַח והפסד סוֹציאליסטי.

ועכשיו השאלוֹת הקוֹנקרטיוֹת: מה הן זכוּיוֹת החברים בשכוּנה? באיזוֹ מידה יכוֹלה השכוּנה להתווֹת דרך לפּרט? אנו סוֹציאליסטים, זאת אוּמרת, שהרוֹב יכוֹל להחליט כּמה דברים. אבל אם הרוֹב יחליט אם יש אלוֹהים אוֹ לא – לא אקבּל את זה. אם יחליט, אם מוּתר להתפּלל אוֹ לא – לא אקבּל. יש כּל מיני סייגים לבחירת חברים, אבל יש דברים שהם מחוּץ להתערבוּת, ואם יתערבוּ בּזה הרי תהיה זאת תפיסה ריאַקציוֹנית. אם בשכוּנה היוּ חברים, מיעוּט גדוֹל אוֹ קטן, שרצוּ לבנות בּית־כּנסת והשכוּנה חשבה שהיא יכוֹלה להגיד לא – היא טעתה קוֹדם כּל טעוּת פּרינציפּיוֹנית מבּחינה סוֹציאליסטית. זאת תהיה פּשיטת־רגל של הסוֹציאליזם – אם תיעשׂה אוּניפוֹרמציה של הדעוֹת והרעיוֹנוֹת.