נוֹכח הבּגידה של ממשלת המנדט

מאת

ברל כצנלסון

---

לֹא עת פּתרוֹנוֹת – עת להיאָבק

מאת

ברל כצנלסון

(בּועד הפּוֹעל הציוֹני. חשוָן תרצ"ט, נוֹבמבּר 1938)

עם פּתיחת הועד הפּוֹעל, כּשנתכּנסנוּ יחד אחרי בּרד המכּוֹת – הסגָרת יהוּדי צ’כוֹסלוֹבקיה לידי היטלר, גירוּש נתיני פּוֹלין מאַשכּנז, הדין-וחשבּוֹן של וַעדת ווּדהד, וּבעצם הזוָעה הנַאצית החדשה האיוּמה מכּל הקוֹדמוֹת לה, – נראה היה לי כּי בּנוּ, הנאספים כּאן, חוֹזרת וּמתגלמת תמוּנת-קדוּמים: עדת יהוּדים נמלטים, מאוּחדים אחדוּת מיוּחדת בּמינה שאין כּמוֹתה בּעוֹלם, אחדוּת שהיא למעלה מכּל הניגוּדים הזמניים: ללא מפלט, ללא דרך וּללא מוֹצא וּללא ידיעה מאין יבוֹא עזרם, ואף על פּי כן הם עוֹמדים בּפני כּל העוֹלם, וּבעמידתם זוֹ גם כּוֹחם.

עם המשך הויכּוּח הלכה הרגשה זוֹ וגזה. חזרנוּ ל“מציאוּת”, כּלוֹמר, להרגלינוּ. שכחנוּ כּי הוּטלנוּ שוּב למרתפי האינקביזיציה. שכחנוּ כּי כּוֹחוֹת עצוּמים המשתלטים בּעוֹלם החליטוּ לכלוֹתנוּ, לכלוֹת את כּוּלנוּ, על ניגוּדינוּ האמיתיים והמדוּמים.

על מה אנוּ מתוַכּחים פּה הפּעם? על יוֹם אתמוֹל. גרינבּוֹים מוֹכיח מה טוֹב היה אילוּ היתה החלוּקה מתקיימת. אוּסישקין אוֹמר אשרינוּ שאסוֹן החלוּקה נמנע מאִתנוּ.

חבל שוייצמן וּבן-גוּריוֹן לא מנעוּ מאִתנוּ את הויכּוּח הזה. ודאי עשׂוּ זאת בּיוֹשר-לבב. הם לא חפצוּ שנַחשדם בּמה שאין בּהם, בּנסיגה רעיוֹנית. הם לא חפצוּ ליתן פּתחוֹן פּה למי שיבוֹא ויאמר שהם “מטשטשים”. אך אנחנוּ שנתכּנסנוּ כּאן לבקש דרכי פּעוּלה בּתוֹך מיצר זה שאנוּ נתוּנים בּוֹ, מה לנוּ לדיוּן שהפך – לפחוֹת לגבּי שעה זוֹ – להיוֹת דיוּן עיוּני בּלבד.

והתנצחוּת השוֹללים והמחַייבים לאחר בּיטוּל תכנית החלוּקה כּבר יצאה אף מגדר ויכּוּח עיוּני ונעשׂתה בּקשת אשמים וּטפילת אשמוֹת. אינני קוֹבל על דברי מרת פּוּל ועל הזלזוּל מגבוֹה בּ“קטנוֹת” שלנוּ, בּמאמצי ההגנה והכּיבּוּש הקרקעי. להערכוֹת כּאלה הסכַּנוּ בּמשך עשׂרים שנה, וּכבר איננוּ רגישים להן. אך צר היה לשמוֹע מפּי אוּסישקין, אשר לדבריו משקל כּל כּך כּבד, כּי בּגלל הטיפּוּל בּחלוּקה הזניחה המחלקה המדינית עבוֹדוֹת חשוּבוֹת אחרוֹת. והלא מר אוּסישקין אינו בּא ממרחקים, והוּא גם שכן קרוֹב למחלקה המדינית, והוּא יוֹדע את פּעוּלוֹתיה, והוּא יוֹדע מה חלקה בּמערכה המדינית שבּארץ, בּהיאָבקוּת האיוּמה עם השלטוֹנוֹת, והוּא יוֹדע מה חלקה בּכל ההישׂגים והכּיבּוּשים אשר כּבשנוּ תוֹך מערכת הדמים, מה חלקה בּחדירה היהוּדית לתוֹך כּוֹחוֹת-המגן של הארץ, מה חלקה בּכל העליוֹת הקרקעיוֹת, וּמה הכּוֹחוֹת אשר היא משקיעה בּכל מכסת עליה. מכּירים אנוּ את סוּג הוַכּחנים אשר מתוֹך התנגדוּת לשיטה המדינית של ההנהלה הם אוֹמרים רַע רע לכל מה שהיא עוֹשׂה, ואינם נוֹתנים יד לשוּם מעשׂה. מר אוּסיקשין נוֹהג אחרת, וּדבריו נשמעים בּרחבי התנוּעה. ממנוּ אפשר לדרוֹש הערכה צוֹדקת למאמצי ההנהלה וּלהישׂגיה גם בּבעיה שהוּא חוֹלק על עמדתם. והאוּמנם כּכה הוּא רוֹאה את פּעוּלתם בּשעה שהוּא משתף עצמוֹ אתם יוֹם יוֹם?

לא. פּעוּלתנוּ האמיתית, הממשית, היחידה שיש בּה להביא פּרי, אם לא נעשׂתה דיה, הרי זה לא בּעקב מחלוֹקת החלוּקה. עוֹלי חניתה לא שאלוּ ולא נשאלוּ מה הם, מחייבים אוֹ שוֹללים. ואוֹתם האנשים המעטים אשר היוּ הרוּח החיה בּגאוּלת אדמת חניתה וּבכיבּוּשה, היוּ בּיניהם מחייבים ושוֹללים כּאחד, וחזקה עליהם שכּל אחד היה מוֹצא נימוּקים להכרחיוּת המפעל ולדחיפוּתוֹ מתוֹך השקפתוֹ שלוֹ, ממש כּשם שפּגשתי ציוֹנים טוֹבים, שוֹללים וּמחייבים, שמצאוּ נימוּקים נגד דחיפוּת הפּעוּלה הקרקעית מתוֹך השקפוֹתיהם שלהם. ואת תמימוּתי אני מזכּיר: ציפּיתי שההתנגדוּת לחלוּקה תפיח רוּח גבוּרה בּלב השוֹללים שיסתערוּ להרחיב את גבוּלוֹתינוּ הקרקעיים מעֵבר לשטחי תכנית פּיל, ולוּ לפחוֹת כּדי להכבּיד על המחייבים, ואף כּיתַתי רגלי והלכתי אל שוֹללים חשוּבים בּענין זה – ונתאַכזבתי בּציפּייתי.

וגם המחַייבים בּאים בּהאשמוֹת. ד"ר וייצמן אמר בּמפוֹרש כּי רעיוֹן החלוּקה סוּלק לא בּגלל השוֹללים שבּקרבּנוּ, ואף לא בּגלל שלילתם של יהוּדים אחרים. הוֹדעה מוּסמכת זוֹ היתה צריכה לכאוֹרה למנוֹע כּל ציד-אשמים. אך מר גרינבּוֹים ומר קליינבּוֹים הצליחוּ למצוֹא את האשמים בּאמת: וּמקוֹמם לא בּקרב השוֹללים, כּי אם בּין המחַייבים דוקא. הם טוֹענים כּנגד ההנהגה שהחמיצה שעת כּוֹשר, בּאשר אילוּ היתה ממהרת וּמקבּלת מיד מה שהוּצע לה, בּטרם נמצא למציעים פּתח-חרטה, היינוּ נמצאים עתה, “לאחר מעשׂה”, בּמדינה ערוּכה. דביקוּתם הגדוֹלה בּרעיוֹן החלוּקה מוֹנעת אוֹתם מלראוֹת, גם לאחר מה שעבר, עד כּמה היתה הצעת החלוּקה קצרת-ימים. וייצמן בּנאוּמוֹ הוֹדה כּי לאמיתוֹ של דבר הסתלקה הממשלה מכּבר מן התכנית, ורק לחינם עינוּ אוֹתנוּ בּגביית עֵדוּיוֹת בּשנה האחרוֹנה. עוֹד בּשעה שהקוֹנגרס בּציריך ישב ודן כּבר הוֹדיע אוֹרמסבּי-גוֹר בּפני וַעדת-המנדטים שרעיוֹן העברת האוּכלוֹסים בּטל. עם בּיטוּל זה נתערער אחד היסוֹדוֹת העיקריים בּתכנית הוַעדה המלכוּתית, וענין מציאוּתוֹ של רוֹב ערבי בּמדינה המוּצעת נעשׂה למכשוֹל בּל יעברוּהוּ. מן ההוֹראוֹת אשר ניתנוּ לוַעדת ווּדהד יכוֹל היה ללמוֹד כּל מי שלא נתן לחלוֹמוֹת הטוֹבים שיישנוּהוּ, כּי אין ממשלת המנדט מוּכנה לעמוֹד בּפני הלחץ הערבי. אוֹתן ההוֹראוֹת המפוֹרשוֹת לא היתה להן משמעוּת אלא זוֹ: אפשר לנקוֹט בּחלוּקת הארץ לאזוֹרים שוֹנים, אך אי אפשר לנקוֹט בּמדינה יהוּדית.

בּוֹחר אני שיאמרוּ עלי שאין חלקי עם השוֹללים הכּשרים, ולא אעלים את הכּרתי כּי בּדחיה זוֹ של תכנית פּיל אינני רוֹאה נצחוֹן לנוּ כּלל וּכלל. אילוּ היוּ דוֹחים את תכנית פּיל לשם הקמת מדינת יהוּדים בּמלוֹא השטח של ארץ-ישׂראל היה זה נצחוֹננו, אך אם תכנית זוֹ מתבּטלת מפּני שגבר האוֹיב, מפּני שאנגליה הוֹלכת וּנסוֹגה מפּני כּל המתחצפים נגדה – הרי זה בּשבילי אֵבל ולא שׂמחה.

בּציריך, בּשעה שרבּים האמינוּ בּרצינוּתה וּבמַמשוּתה של התכנית, ראיתי צוֹרך להתעכּב בּמיוּחד על הרגשת חוֹמר האבידה של כּל שעל-אדמה הנלקח מאִתנוּ. שוּם תכנית מדינית אינה יכוֹלה להשכּיח את כּאב האבידה. אך גם אז לא גרסתי את החלוּקה הפּנימית לציוֹנים טוֹבים, שאינם מוַתרים, וּלציוֹנים רעים, המוַתרים על נקלה. עתה, לאחר כּשלוֹן התכנית, איני רוֹצה ליהנוֹת מן השבח ורוֹאה אני חוֹבה להדגיש כּי אילוּ הייתי רוֹאה בּמסיבּות המדיניוֹת שאנוֹ נתוּנים בּהן – אפשרוּת של תקוּמה וקיוּם למדינת יהוּדים בּחלקה של ארץ-ישׂראל, מדינת יהוּדים של ממש, היכוֹלה לקלוֹט וּלהַאחיז המוֹנים יוֹצאי-גוֹלה, לא היתה הרגשת-האבידה מוֹנעת אוֹתי מקבּלת התכנית שיש עמה הצלה וּבנין והתבצרוּת בּחלקה של הארץ. אלא שכּפרתי בּריאַליוּתה של אוֹתה תכנית. עתה, כּשהתכנית נגנזה, וּכשאנוּ יכוֹלים ללמוֹד מרמיזה על עצמת המפריעים לכל תכנית מעין זוֹ, ניטיב לעשׂוֹת אם נחדל מויכּוּח על מה שנעשׂה נחלת העבר. אין אנוּ עוֹסקים בּהגדרת “המטרה הסוֹפית”, ואין לנוּ עסק בּנבוּאוֹת לעתיד לבוֹא. חוֹבתנוּ להציל כּל מה שבּכוֹחנוּ להציל מישׂראל ומארץ-ישׂראל. וזאת לא נעשׂה על ידי מלחמת “קוֹנצפּציוֹת”.

אוּסישקין נעשׂה עתה בּעל-בּטחוֹן בּ… אנגליה. הוּא

בּוֹטח שלא תבגוֹד בּנוּ. לי אין הבּטחוֹן הזה. סבוּרני כּי אין מחסוֹר בּגוֹרמים הדוֹחפים לבגידה. כּל פּעם שעוֹלה בּידינוּ לדחוֹת איזוֹ גזירה – נמצאים אנשים חכמים אשר ידעוּ מראש כּי הפּחד היה מדוּמה אוֹ מוּפרז. וּכשאנוּ מקבּלים בּימים אלה מכסה זעוּמה של עליה יש נרגעים ואוֹמרים: מוּבן מאליו, לא יתכן שאנגליה תעיז לסגוֹר בּפנינוּ את השער. אך מי שעברוּ עליו ימי ספּטמבּר בּאנגליה וראה את האימה החשכה שנפלה על המדינה ועל שליטיה – יכוֹל היה להיוָכח כּי אין דבר אשר לא יתכן, בּשעה שיהיה נראה לאנגליה שבּזה היא פּוֹדה את עצמה מפּוּרענוּת. והמלחמה העוֹלמית שעמדה לפרוֹץ צפנה לנוּ לא ישוּעוֹת, כּמוֹ שסבוּרים רבּים, אלא הפרת-התחַייבוּיוֹת והרס וחוּרבּן. אם בּימי שלוֹם יש הכרח לאנגליה “לפייס” את עמי ערב על חשבּוֹננוּ, מה תעשה בּימי מלחמה?

וכרגיל בּשעה שעניננוּ נמצא בּמיצר, פּוֹנה התרעוֹמת אל ההנהגה: מדוּע לא תיכּנה תכניות להסכּם עם הערבים? כּאילוּ בּאיזה מקוֹם טמוּנה אפשרוּת של הסכּם וההנהגה מתרשלת לחפּוֹר אוֹתוֹ, כּאילוּ הדוֹברים עצמם יש בּידיהם להביא לכלל הסכּם אוֹ לפחוֹת מציעים הצעה שעלוּלה לשמש הסכּם – וּמוֹנעים מאתם.

חוֹבה להגיד את האמת: לא היה מחסוֹר בּתכניוֹת-הסכּם וּבמחַבּרי-תכניוֹת, גם מצד ההנהגה וגם מצד לא-הנהגה. היתה אפילוּ מפלגה שלמה בּציוֹנוּת שטרה ושקלה והציעה תיקוּן רדיקלי בּמשטר המדיני של הארץ: הקמת מוֹסדוֹת נבחרים מחוֹקקים על יסוֹד של פַּריטֶטיוּת. בּן-גוּריוֹן, נוֹסף לכך, גם טרח ועיבּד הצעה של הכנסת יהוּדים וערבים, בּמידה שוה, לשלבּים העליוֹנים של השלטוֹן בּארץ. הרבּה ציוֹנים נבהלוּ מפּני הצעה זוֹ, הערבים לא נרגעוּ על ידה. מוּתר לוֹמר: שוּם תכנית שהיה בּה כּדי לאַפשר את התפּתחוּתנוּ וגידוּלנוּ לא נתקבּלה (לאחר הסכּם וייצמן-פייצל) על דעת בּעלי-ההשפּעה הערבים. כּדי שתהיה תקוה להסכּם שאַתה מבקש צריך שגם הצד השני יכּיר שהוּא זקוּק להסכּם אתך. האם קיימת הכּרה כּזאת אצל הערבים, כּלוֹמר, אצל התקיפים העוֹמדים בּראש התנוּעה הערבית?

יש שאני מקנא בּיהוּדי אשכּנז. להם, לפחוֹת, אין מטיפים מוּסר מדוּע לא מצאוּ דרך הסכּמה עם הנאצים. גם כּל אוֹתם היהוּדים החכמים, בּכל קצוי תבל, המלמדים אוֹתנוּ פּרק בּיחסי-שלוֹם עם העמים, אינם שוֹאלים את עצמם מדוּע לא השכּילוּ הם לכרוֹת בּרית עם האַנטישמיוּת בארצוֹתיהם לבל תשתוֹלל כּל כּך. וכי גם הם לא הבינוּ את ערך השלוֹם וההסכּם?

וּבשעה זוֹ חוֹזרים וּמציעים לנוּ תרוּפוֹת, כּאילוּ שוּם דבר לא קרה בּינתים. החבר חזן דוֹרש מאתנוּ שנציע לערבים מדינה דוּ-לאוּמית. אין לי עתה כּל נטיה לויכּוּח, ואיני מוּכן להפליג לניתוּח עצם הרעיוֹן. נניח שהמדינה הדוּ-לאוּמית תתן לנוּ לקלוֹט את פּליטי גרמניה. אך האם זהוּ הדבר העלוּל להניח את דעתם של הערבים וּלמלא את תאוָתם לשלטוֹן? האם היוּ ערבי ארץ-ישׂראל נוֹטים בּזמן מן הזמנים לחלק אִתנוּ את השלטוֹן על הארץ, ואף כּי עתה כּשהם מאמינים שבּתוֹקף המצב בּעוֹלם, ותחת איוּמי המלחמה העוֹלמית, וּבהתחרוּת שבּין היטלר ואנגליה, יֵקל להם להשׂיג את מלוֹא תאותם? מדוּע שוֹכח החבר חזן, בּשעה שהוּא נוֹגע בּנקוּדה זוֹ, את מה שהוא יוֹדע על העוֹלם בּכלל בּזמן זה? הוּא יוֹדע יפה כּל כּך מה יש לנוּ לחכּוֹת, כּיהוּדים וּכפוֹעלים, מציר רוֹמא-בּרלין וּמכּל הכּרוּך בּוֹ, ואין עוֹלה על דעתוֹ להציע הצעוֹת שלוֹם וּפשרה עם אלה. האוּמנם אין הוּא יוֹדע כּי התנוּעה הערבית מסתוֹבבת סביב ציר רוֹמא-בּרלין? כּלוּם יכוֹלים אנשים העוֹמדים בּמחנה העבוֹדה לשכּוֹח דברים אלה? עוֹד לא שמעתי שמחוּץ לממשלה האנגלית וּקצת פּאציפיסטים אנגלים יציעוּ להילחם בּהיטלריזם על ידי תכניוֹת-שלוֹם והסכּמים. כּל כּך שבוּיים אנוּ בּמוּשׂגינוּ הקדוּמים על תנוּעוֹת השחרוּר הלאוּמיוֹת מן מהאה הי"ט, שאנחנוּ מדמים את התנוּעה הערבית כּיוֹם לאוֹתן התנוּעוֹת, ושוֹכחים שהיא אינה נזוֹנה מן העוֹלם הרוּחני של גַריבּלדי וּמַסַריק ואיוַאן פרַנקוֹ. האפשר לעשׂוֹת מדיניוּת יהוּדית-ערבית על ידי מה שנשכּח כּי התנוּעה הערבית מקבּלת את כּספיה ואת נשקה ואת יניקתה הרוּחנית ממוּסוֹליני וּמהיטלר?

אני אוֹמר זאת לא כּדי להכבּיד על לבּנוּ, כּי אם בּהכּרת כּל הטרגיוּת האיוּמה שבּדבר. כּל תנוּעה יוֹדעת הזנחוֹת בּשל קוֹצר-ראוּת, וּוַדאי יוֹדעת זאת גם התנוּעה הציוֹנית. ולא בּנקוּדה הערבית בּלבד. אך מי שבּא מתוֹך הכּרת עילָאוּת ליסר אוֹתנוּ על התעלמוּתנוּ מן הגוֹרם הערבי וכוּ' – מעיד על עצמוֹ מה מעט הוּא יוֹדע אוֹתנוּ. רבּים מאִתנוּ הביאוּ אתם בּבוֹאם יחסי אַהדה לערבים וּבקשת קרבתם. הספרוּת של חיבּת-ציוֹן היתה מלאה הרגשת אחוה שֵמית. הרגשוֹת אלה לא התנדפוּ כּליל גם לאחר כּמה וכמה פּגיעוֹת רעוֹת. אך בּינתים נשתנה דבר-מה בּעוֹלם הערבי. וגם בּעוֹלם כּוּלוֹ נתשנה משהוּ. וּכנגד השינוּיים האלה אין תרוּפה בּהצעוֹת שלוֹם והסכּם.

אין אני בּא ללמד שוּם זכוּת על כּמה גילוּיים שוֹביניסטיים בּקרבּנוּ. לא מעט עמדנוּ בּמערכה נגד כּל אלה. המדיניוּת הערבית המבקשת להשמידנוּ בּכל כּוֹחוֹת הפּראוּת והאכזריוּת שבּידה אי אפשר שלא תפצע את נשמת הדוֹר הצעיר. והוֹרים וּמחנכים שוֹקדים לא מעט על כּך שנשמוֹת ילדינוּ לא תוּרעלנה בּתוֹך המציאוּת הזאת. לא חפצנוּ בּמלחמה, וגם כּשכּוֹפים עלינוּ מלחמה על כּרחנוּ חייבים אנוּ לשמוֹר על נפשנוּ ועל נפש ילדינוּ מפּני השחיתוּת והמַשׂטמה, אך לא בּזה נשרת את השלוֹם שנתעלם מן המלחמה שהוּכרזה עלינוּ, מאָפיה הפאשיסטי המוּבהק, מן הכּוֹחוֹת המפרנסים אוֹתה ואשר אינם נוֹתנים לה ולא יתנוּ להתפּשר עמנוּ.

התגָרוּתם והתנַשׂאוּתם של מוּסוֹליני והיטלר הן המוֹנעוֹת מדינת יהוּדים בּימינוּ. ואוֹתם הכּוֹחוֹת העוֹלמיים אשר הכריזוּ מלחמת-השמד עלינוּ, הם שימנעוּ כּל הסכּם והתפּשרוּת מצד הערבים. בּעוֹלם ששוֹלטים בּוֹ כּוֹחוֹת אלה כּלוּם אפשר שימָצאוּ כּוֹחוֹת ערביים אשר יאמרו כּי הם הוֹלכים אתנוּ לבנוֹת עוֹלם חדש?

בּאוּנוּ ימים אשר אין בּהם פּתרוֹנוֹת קלים. אנחנוּ עוֹמדים בּגָבּנוּ אל הקיר, ושוּם פּתרוֹן לא יצמח מתוֹך כּניעה. המערכה תכבּד, אך בּנוּ תלוּי הדבר שלא להיכּנע. אסוֹנוֹ של העוֹלם הוּא לא בּזה שהיטלר גבר, אלא שהעוֹלם נכנע בּפניו, נכנע מבּלי השיב מלחמה, נכנעוּ פּוֹעלים, נכנעוּ משכּילים, נכנעוּ ארצוֹת, נכנעוּ מעצמוֹת גדוֹלוֹת.

חוּלשה תקפה את העוֹלם התרבּוּתי, חוּלשת-רצוֹן, חוּלשת-מוּסר. הוּא נתן את עצמוֹ לשלל.

עם כּל היסוּרים שאנוּ מתיסרים בּארץ רשאים אנוּ להתגאוֹת שחוּלשה זוֹ לא דבקה בּנוּ. לא נכנענוּ. מערכה זוֹ שאנוּ עוֹמדים בּה, זאת השנה השלישית, אינה בּלבד נגד הכּנוּפיוֹת והמוּפתי. הלא זהוּ המקוֹם היחיד בּעוֹלם בּוֹ מעיזים אנוּ להיאָבק עם מוּסוֹליני והיטלר.

מגילת אסתר, שבּדרך כּלל היא מזכּירה לנוּ את שפלוּתנוּ, יש בּה פּסוּק אחד: “וּמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה”. פּסוּק זה מסַמל את היקר מכּל שבּקיוּם ישׂראל. גם כּשהעוֹלם כּוּלוֹ מקבּל את מרוּתוֹ של המן אין אנחנוּ כּוֹרעים וּמשתחוים לוֹ.

לא שעת פּתרוֹנוֹת לנוּ עתה, כּי אם שעת היאָבקוּת על נפשנוּ. לא עתה השעה להשתעשע בּנוּסחאוֹת אוֹ לעשׂוֹת מלחמה פּנימית בּשל נוּסחאוֹת. לא אלה יקבּעוּ עכשיו את גוֹרלנוּ. כּשגז חלוֹם הצ’ארטר ונגלה כּל הקוֹשי וכל הריחוּק של ההגשמה הציוֹנית, לא חדלנוּ מציוֹנוּתנוּ. האוֹפק הוּקדר ואנחנוּ נתעקשנוּ ושיקענוּ את עצמנוּ כּליל בּעוּגה הצרה שהיתה לפנינוּ. אוֹתה שעה מי שהשתעה בּפתרוֹנוֹת מדיניים גדוֹלים לא פּעל כּלוּם, וּמי שהתמסר ל“עֵז” אוֹ ל“ציוֹנוּת הבּוֹטנית”, כּפי שליגלגוּ אז – פּעל מה שפּעל. “שקענוּ בּקטנוֹת”, אך על ידי הקטנוֹת האלה למדנוּ להידבּק בּארץ וּבחזוֹנה ללא הינתק.

מפּי בּלוּמנפלד שמענוּ הפּעם על הקשר בּין הציוֹנוּת וּבין הקטסטרוֹפה היהוּדית. על זאת היוּ מחוּלקוֹת הדעוֹת בּציוֹנוּת בּין אחד-העם, אשר בּנה את הציוֹנוּת כּענין של “הנשמה היתירה” היהוּדית, וּבין הרצל אשר צפה וראה את הקטסטרוֹפה המתקרבת, אם כּי שוּם דמיוֹן אנוֹשי לא שיער את גָדלה ואת מוֹראוֹתיה. נסיוֹן-חייו של בּלוּמנפלד דיבּר אלינוּ הפּעם, בּדרשוֹ מן הציוֹנוּת תשוּבה על הקטסטרוֹפה היהוּדית. לאסוֹננוּ לא נענתה ארץ-ישׂראל לקטסטרוֹפה האוֹסטרית, ולא לזוֹ הצֶ’כית, וּמי יוֹדע אם ניעָנה עתה לקטסטרוֹפה הגרמנית בּמהדוּרתה החדשה. אך יוֹדעים אנחנוּ כּי ארץ-ישׂראל יש בּה לענוֹת, אם לא יכבּלוּ את ידיה. זאת המלחמה המוּטלת עלינוּ, וּבה נדוֹן גוֹרל הציוֹנוּת לשבט אוֹ לחסד. עלינוּ לפרוֹץ את השערים הנעוּלים ויהי מה.

העוֹלם מתרגש בּמקצת למראה עינוּיינוּ. אך הוּא גם מוּכן לעבוֹר לסדר היוֹם. אַל נִתן לוֹ להסתפּק בּתפילוֹת וּבמחאוֹת. וגם לא בּמתן צדקה לפּליטים. אַל נתן להפריד בּין שאלת הפּליטים לבין שאלת ארץ-ישׂראל. אנחנוּ צריכים להביא בּלב העוֹלם את ההכּרה כּי ארץ-ישׂראל היא התשוּבה.

ואַל נשכּח גם את ארץ-ישׂראל עצמה. הרבּה דברים יפים נאמרים עתה על הישוּב ועל עמידתוֹ בּאש וכדוֹמה. ועוֹד יש ויש לסַפּר בּעמידה זוֹ. וטוֹב הדבר שמתחילים לראוֹת את הישוּב ואת כּוֹחוֹ ואת עוֹז-רוּחוֹ אחרת ממה שראוּ אוֹתוֹ קוֹדם. אך אַל תשכּחוּ גם את סבלוֹ ונטלוֹ של הישוּב. עַם קטן עוֹמד בּאש. שנתים וּמחצה בּחפירוֹת-הגנה. לא אנשי-צבא אשר מלאכתם בּכך, אשר מזוֹנוֹתיהם נתוּנים וּנשיהם וילדיהם שׂבעים. לא צבא היוֹדע כּי מאחוֹריו עוֹמדת ממשלה חזקה, והיא חוֹשבת בּעדוֹ, והיא הקוֹבעת את מטרוֹת המלחמה ואת דרכי המלחמה, וּבידה חיל-מילוּאים לשעת הצוֹרך. לא, ישוּב ציבילי, אשר עליו עוֹל המלחמה וגם עוֹל הכּלכּלה, ואפילוּ החרדה להנהלת המלחמה וּלתוֹצאוֹתיה. לא חיל-מילוּאים, ולא אוֹצרוֹת-ממשלה. עבוֹדה בּיוֹם וּשמירה בּלילה, ודאגת קיוּם וחרדה למתרחש. ויוֹתר ממה שאיש-הישוּב כּוֹאב את האבידוֹת היקרוֹת מקרוֹב, הרי הוּא כּוֹאב את הידיעוֹת הבּאוֹת מרחוֹק, מן החזית המדינית. כּמה כּוֹחוֹת חיים משוּקעים בּזה!

המתארים אתם לעצמכם מחנה צבא אשר אינוֹ בּטוּח בּמזוֹנוֹתיו למחר? וּבארץ תראוּ בּשעה זוֹ כּמה מחנוֹת פּוֹעלים, המשתכּרים שמוֹנה-עשׂר שילינג בּשבוּע, בּלי בּטחוֹן שהעבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת שהם עסוּקים בּהן, יהיוּ נמשכוֹת גם בּשבוּע הבּא. כּמה עוֹד אפשר להעמיס על ישוּב העוֹמד בּאש?

סגר עלינוּ האוֹיב. בּעוֹלם וּבארץ. ועל אדמת ארץ-ישׂראל עלינוּ להשיב מלחמה לאוֹיב. הישוּב עוֹשׂה ויעשׂה את שלוֹ. אך ההכרעה לא תבוֹא בּלי שהעם, המפוּזר והמפוֹרד, לא יחָלץ לעזרה. סימן טוֹב ראינוּ בּהתעוֹררוּת שהקיפה את יהדוּת אמריקה. עלינוּ להפוֹך התעוֹררוּת זוֹ להתחלה. צריך שאמריקה תיענה לעליה גדוֹלה, להגנה, להתבּצרוּת קרקעית. צריך שקרוֹבים וּרחוֹקים ירגישוּ כּי קיוּם ישׂראל נתוּן בּכּף. היטלר מביא לא רק עינוּיים ליהוּדי גרמניה. הוּא מביא השפּלה והַפקָרה לכל יהוּדי בּאשר הוּא. ארץ-ישׂראל מצילה את היהוּדי וּמרימה אוֹתוֹ. גם לא-ציוֹנים צריכים להכּיר בּזאת: ארץ-ישׂראל מרימה את כּבוֹדוֹ של ישׂראל. ויש עמה מפלט להרבּה הרבּה נפשוֹת מישׂראל. והפקרת ארץ-ישׂראל מַשמעוּתה הפקרת ישׂראל לשפלוּת ולכלָיה. זהוּ תוֹכן המלחמה הגדוֹלה אשר הוּטלה עלינוּ.

---

בּימי מינכן

מאת

ברל כצנלסון

אין צוֹרך לתאר כּאן את חוֹמר מצבנוּ. השאלה: מדוּע החמיר כּל כּך המצב? מדוּע נעשׂה הגוֹרם הערבי תקיף יוֹתר וּבעל תיאָבוֹן יוֹתר ממה שהיה?

אין להבין את מצבנוּ המדיני בּלי לראוֹת את תלוּתוֹ בּמצבים עוֹלמיים. מה שקרה בּארץ בּשלוֹש השנים האחרוֹנוֹת מוֹכיח למדי שההתנגשוּת בּארץ אינה בּין שני עמים היוֹשבים כּאן, כּי אם בּין גוֹרמים הרבּה יוֹתר גדוֹלים. יוֹדעים אנוּ כּי המערכה שלנוּ אינה מערכת הישוּב בּלבד, ישוּב בּן 400.000 נפש. אנחנוּ שליחים של עם גדוֹל, וּבזה כּוֹחנוּ. עמנוּ מפוּזר וּמפוֹרד, וּבזה חוּלשתנוּ. גם הערבים בּארץ אין כּוֹחם בּמספּר האוּכלוֹסים שיש להם כּאן, כּי אם בּזה שהם יוֹנקים וּמקבּלים תמיכה מן העם הערבי, אשר מספּרוֹ בּערך כּמספּר היהוּדים בּעוֹלם. גם העם הערבי מפוֹרד, אך אינוֹ מפוּזר. הוּא מקיף את אַרצנוּ. ספק אם אנגליה היתה מתחשבת כּל כּך הרבּה בּערבי ארץ-ישׂראל, לוּלא היתה הארץ מוּקפת עמים ערבים, אוֹ קרוֹבים להם בּלשוֹן וּבדת.

אך המערכה הנטוּשה בּארץ אינה בּלבד בּין העם היהוּדי (אשר זאת היא לוֹ פּינת-מפלט יחידה) וּבין העם הערבי (אשר לוֹ כּמה מדינוֹת רחבוֹת-ידים, שאין בּכוֹחוֹ לאַכלס אוֹתם ועִם זה איננוּ רוֹצה לוַתר על פּינה זוֹ).

שני הכּוֹחוֹת הנלחמים על חלקת-אדמה זוֹ כּרוּכים אחרי שני עוֹלמוֹת פּוּליטיים, שהם נאבקים עתה על מלוֹא כּדוּר-הארץ, ואין אחד נבנה אלא מחוּרבּנוֹ של יריבוֹ.

טרם הבינוּ אצלנוּ שהמערכה הלאוּמית שלנוּ כּאן הנָה חלק מן המלחמה הגדוֹלה שבּין הפאשיזם לבין העוֹלם הדמוֹקרטי, כּשם שהמערכה בּספרד הנה פּרק בּמלחמה העוֹלמית הזאת.

גם בּחוּגי הדמוֹקרטיה העוֹלמית לא רבּים הבינוּ מה מקוֹמנוּ אנוּ בּמלחמה זאת. לא כּן הצד השני: הוּא יוֹדע לצייד את בּן-בּריתוֹ ונוֹשׂא-כּליו בּממוֹן, בּנשק, בּפיקוּד, בּעזרה טכנית, בּספרוּת-הסתה. וזהוּ שעוֹשׂה לנוּ את המערכה קשה כּל כּך. כּי לא רק המוּפתי והכּנוּפיוֹת קמוּ עלינוּ ולא רק תוֹמכיהם בּממשלוֹת הערביוֹת, כּי אם, וּבעיקר, כּוֹח עוֹלמי עצוּם, ציר רוֹמא-בּרלין.

אנחנוּ מתקשים להבין את התנהגוּתה של אנגליה עִמנוּ. אין אנחנוּ מוֹצאים הגיוֹן בּמדיניוּת שלה לגבּי ארץ-ישׂראל. אנחנוּ משתדלים להסבּיר לאנגליה כּי אין לה בּן-בּרית טוֹב מאִתנוּ, כּי אנחנוּ אֶלמנט לוֹיאַלי, מפַתח את הארץ, מסוּגל להגן עליה. לכאוֹרה דברים של טעם. ואיננוּ יכוֹלים להבין מדוּע אנגליה מזלזלת כּל כּך בּמי שרוֹצה להיוֹת לה ידיד נאמן. עכשיו בּא מעשׂה צ’כוֹסלוֹבקיה והוֹכיח כּי אין זוֹ רק מדיניוּת ארץ-ישׂראלת: אנגליה מַפקירה וּמַסגירה ידידים, וזוֹרקת אוֹתם ללוֹע האוֹיב.

אין הדבר מתקבּל על הדעת שאנגליה נוֹתנת יד לשוֹדדים מאהדה וּמרצוֹן. יש להניח שאין היא נוֹהגת כּך אלא מאוֹנס, מפּני שהיא רוֹאה עצמה אנוּסה לנהוֹג כּך. מפּני שכּך היא מעריכה את כּוֹחה שלה ואת כּוֹחם שלהם. ודאי היא מצטערת על כּך, אפשר היא מתבּיישת, אך היא בּוֹלעת את החרפּה.

ויש להתבּוֹנן בּדבר מה אירע לאנגליה, מהוּ שמתיש את כּוֹחה וכוֹבל את ידיה. מהוּ שגוֹרם למדינאיה שבּמוֹ ידיהם יגישוּ טרף לאוֹיביה הדיקטטוֹרים אשר אינם יוֹדעים שׂבעה, ואשר כּל הנחה וכל ויתוּר מגבּירים את תאבוֹנם ואת חוּצפּת-תביעתם.

פּחד – זהוּ, כּמדוּמני, המַפתח היחידי להסבּרת הענין.

אימת המלחמה נפלה על העמים; אלא שהעמים הנתוּנים תחת שלטוֹן עריצים אינם רשאים לגַלוֹתה, והעמים החפשיים קוֹבעים את מדיניוּתם מתוֹך האימה הזאת. והעריצים קוֹבעים את מדיניוּתם מתוֹך ידיעה כּי מפחדים מפּניהם.

מאז המלחמה העוֹלמית נשתנוּ לגמרי אָפני המלחמה. האוירוֹן הנוֹשׂא פּצצוֹת שינה תכלית שינוּי את היחס למלחמה. מעתה אין המלחמה ענין רק לצבא, היוֹצא לשדה-קרב בּתוּפּים וּבתרוּעוֹת וּבמצהלוֹת-עם, והאנשים הציביליים שוֹקטים בּמעוֹנוֹתיהם. מעתה הפכה כּל הארץ לשׂדה-קרב. אין יוֹתר בּטחוֹן בּחיים הציביליים. האזרח המכוּבּד, האשה, הילד ההוֹלך לבית-הספר, הנערה הפּקידה בּמשרד, בּתי-חוֹלים, בּתי-הנכאוֹת – הכּל צפוּי לפצצוֹת האוירוֹן. בּטל ההבדל העיקרי בּין הצבא לבין החיים הציביליים. לא עוֹד המדינה מפרישה חלק מבּניה להוֹד הגבוּרה של המלחמה ולפגעיה, כּי אם כּל אחד ואחד עלוּל להיוֹת השׂה לעוֹלה.

קוֹדם היוּ העמים מוּכנים להילָחם גם על דברים של מה בּכך. עכשיו אין בּני-אדם רוֹצים להילחם גם על עתידם, על חירוּתם. ויש סכּנה שיבחרוּ בּחיי-עבדוּת מאשר בּמלחמת-חירוּת, בּפרט כּשנדמה להם שאת העבדוּת אפשר יהיה לדחוֹת לזמן-מה אוֹ לתת כּוֹפר חירוּתם את שעבּוּדם של אחרים.

מי שנזדמן לאוֹתם הימים, ימי ספּטמבּר 1938, לאחד המרכּזים באירוֹפּה וראה פּני בּני-אדם מבוֹהלים הנמלטים מן הכּרכּים אל הכּפרים הנידחים, וראה את מחנוֹת השׂכירים, מחוּסרי-עבוֹדה אתמוֹל, העוֹמדים וחוֹפרים תעלוֹת למחסה מפּני הפּצצוֹת, יכוֹל היה לראוֹת מה זה עוֹלם אחוּז-פּחד. תהיה האַהדה נתוּנה לאשר היא נתוּנה, תהיינה הדעוֹת והנטיוֹת המדיניוֹת אשר תהיינה – הפּחד עלה על הכּל.

ועל פּחד היחיד נוֹסף בּאנגליה גם פּחד המדינה. הרבּה ארצוֹת ראוּ על אדמתן צבא כּוֹבש. רוּסיה, צרפת, גרמניה. אנגליה היתה המדינה האחת אשר לא ידעה מלחמה בּשעריה. “ממלכת-האיים” ידעה הרבּה מלחמוֹת, אך כּוּלן היוּ מעבר לים. הים והצי היוּ לה למשמר. עתה בּאה מלחמת-האויר, והוֹציאה את אנגליה משאנַנוּתה. אין בּטחוֹן! כּל הנמצא בּלב האי, בּלבּה של בּריטניה רבּתי, יכוֹל מחר להיחָרב: גם בּית-הנבחרים, גם בּריטיש מוּזיאוּם, גם הבּנק אוף אינגלַנד! כּל עוֹרקי החיים של האימפּריה הגדוֹלה פּתוּחים-פּרוּזים להתקפת האוֹיב.

שני הדברים בּאוּ כּתוּמם: פּחד היחיד וּפחד המדינה. וּבהם יש כּדי לברר מה אירע בּימים האלה. וּבהם יש לברר מה מתרחש בּמדיניוּת הבּריטית בּים התיכוֹן, וּמה גוֹרם להגבּרת חשיבוּתוֹ ותבענוּתוֹ של הגוֹרם הערבי.

אנגליה נוֹהגת לפתוֹר את סיבּוּכיה עם העמים אשר תחת מרוּתה לא פּתרוֹן צבאי, אלא פּתרוֹן מדיני. לא בּחַיִל ולא בּכוֹח, כּי אם בּפיוּסים דיפּלומַטיים. אין אנגליה נוֹהגת לשלוֹט בּאַדמיניסטרציה גדוֹלה משלה, היא מעלה בּכל מקוֹם לשלטוֹן את התקיפים המקוֹמיים, ולה עצמה די לה בּפיקוּח וּב“יחסים טוֹבים”. והנה נשתנוּ הזמנים והמסיבּוֹת. מכּל פּינה אוֹרב האוֹיב, אוֹרב לפרצה, למקוֹם-תוֹרף. להחזיק בּכל מקוֹם צבא מספּיק – אין זה לפי כּוֹחה של אנגליה. והרי היא עוֹשׂה הכּל למען השלים עם התוֹשבים, למען קנוֹת את לבּם לבל ילך אחרי הפּיתוּיים של האוֹיב. כּל כּמה שהאוֹיב מרבּה נרגָנוּת וחתירוֹת – אין אנגליה מוֹצאת טוֹב לעצמה לגזוֹר בּיד אמיצה את פּקעת התככים והמזימוֹת, אלא להתחרוֹת בּאוֹיב על ידי פּיוּסים וריצוּיים.

עוֹרקי התחבּוּרה של אנגליה – הסוּאֶץ, דרך האויר להוֹדוּ, צינוֹר-הנפט ממוֹסוּל – מוּנחים בּשטחים המיוּשבים ערבים; כּל כּמה שגוֹברת סכּנת ההתנקשוּת של מוּסוֹליני והיטלר בּעוֹרקי-חיים אלה – כּן גוֹבר הצוֹרך של אנגליה לשחד את עמי ערָב ולקנוֹת את בּריתם ונאמנוּתם. ידיד אנגלי אחד, העוֹמד בּאחד השלבּים הגבוֹהים של המדיניוּת, שהוּסבּרה לוֹ האפשרוּת להכניס בּזמן קצר מיליוֹן יהוּדים ולמנוֹע להבּא סכּנת מהוּמוֹת בּארץ, אמר: “הרי גם אז יהיוּ מיליוֹן יהוּדים נגד 14 מיליוֹן ערבים”.

ויש בּזה מן האירוֹניה שבּתהפּוּכוֹת ההיסטוֹריה: מלחמת-חבַּש, שהנחילה מכּה אנוּשה לעמי המזרח, עשׂתה את מוּסוֹליני לפַּטרוֹן של התנוּעה הערבית, ואנגליה תחת לפקוֹח את עיני עמי ערב, למען יראוּ מאַין נשקפת הסכּנה הגדוֹלה לחירוּתם וּלעצם קיוּמם, לא ראתה לעצמה דרך אחרת, אלא לפייס את מוּסוֹליני (גם על חשבּוֹננוּ: עד היוֹם לא גילוּ לנוּ מה ההבטחוֹת שנתן לוֹ צ’מבּרלין בּאפריל 1938) וּלפייס את סוֹכניו בּארץ.

והמדיניוּת אשר בּה נקטה אנגליה, בּהתחָרוּתה עם מוּסוֹליני, היא: חידוּש האידיאה של אַחוַת עמי ערב. אין איש יוֹדע כּיצד תקוּם האחדוּת הזאת, ואין אף אחד משליטי ערב מוּכן לוַתר על כּסאוֹ אוֹ על קוֹרטוֹב של שלטוֹן בּשביל הגשמת האחדוּת. אין אנגליה יוֹדעת עדיין כּיצד תכריח את צרפת, הנוֹגעת בּדבר, להסכּים לאיזוֹ תכנית של אחדוּת המוֹסרת את כּל עמי ערב לחסוּתה של אנגליה. אך אנגליה יוֹדעת כּי סיסמה זוֹ, אחדוּת ערב, היא נוֹחה לכל מי שבּא לרכּוֹש את לבּם של הערבים. בּסיסמה זוֹ נקטה אנגליה בּימי המלחמה העוֹלמית, בּסיסמה זוֹ נקטוּ יריביה השוֹנים לאחר המלחמה, ועכשיו כּדאי לה לנסוֹת שוּב את כּוֹחה של אוֹתה סיסמת-קסמים.

בּימי המלחמה העוֹלמית גידלה וטיפּחה את האידיאה של אחדוּת-ערב. בּמלחמה נגד תוּרכּיה נסתייעה לא רק בּזהב וּבנשק כּי אם גם בּחזוֹן פּאן-ערב. המלחמה נסתיימה, הוּקמוּ כּמה מדינוֹת ערביוֹת, בּאה ההתרוֹצצוּת הערבית הפּנימית בּין ארצוֹת ושוּשלוֹת ושליטים וּמתנשׂאים לשלוֹט, והאידיאה הפּאן-ערבית ירדה לבית-הגנזים. אנגליה קיימה הרבּה הבטחוֹת שנתנה לערבים, אוּלם לא כּל תאוָתם ניתנה להם. והנה קם גוֹאל לפּאן-ערב בּדמוּת הקוֹמאינטרן, מדיניוּת-החוּץ של הקוֹמאינטרן לא בּיקשה את המהפּכה הסוֹציאלית, את תקנת מצבם של ההמוֹנים, את תקוּמת הפּוֹעלים והפּלחים, כּי אם את הפּגיעה בּשלטוֹנה של אנגליה. כּי ימים רבּים נהגה המדיניוּת הסוֹביטית לפי הכּלל: אנגליה היא האוֹיב! והקוֹמאינטרן הלך אף הוּא בּעקבוֹת המדיניוּת האנגלית, אף הוּא התקשר עם התקיפים בּמקוֹם, עם המוּפתי ואנשיו. התקשר על פּי דרכּוֹ: נתן יד לפרעוֹת ולימד זכוּת על הפּוֹרעים, הכּל נמצא כּדאי ורצוּי אם יש בּוֹ לגרוֹם תקלה לאימפּריאַליזם הבּריטי. אך לקוֹמאינטרן אירע כּאן מה שאירע לוֹ בּכמה מקוֹמוֹת: הוּא זרע ואחרים קצרוּ. לאחר נצחוֹן היטלר התחילוּ בּקוֹמאינטרן להבין קמעה קמעה שהסכּנה אינה מצד אנגליה. וּבינתים בּא מוּסוֹליני וקצר את אשר זרע הקוֹמאינטרן. והוּא אשר אך זה קיללוּ אוֹתוֹ בּכל המסגדים על אכזריוּתוֹ בּטריפּוֹלי נעשׂה “מגן האִיסלַם” ו“ידיד הערבים”. דוקא מלחמת-חבּש גררה את הבּרית בּין מוּסוֹליני לבין הפּטריוֹטים הערבים, המוּפתי ושכּיב ערסלאן נעשׂוּ לסוֹכני איטליה, ומאוֹרעוֹת 1936 היוּ פּרי הבּרית הזאת.

אך אנגליה לא חפצה לחדד את היחסים עם מוּסוֹליני, וגם מוּסוֹליני לא ראה את עצמוֹ חזק למדי להילחם בּאנגליה. הוּא רצה רק לסחוֹט מאנגליה הנחוֹת ידוּעוֹת, הכּרת כּיבּוּש חבּש, השלמה עם מדיניוּתוֹ בּספרד, ואוּלי גם הבטחוֹת מסוּימוֹת לגבּי ארץ-ישׂראל (מניעת תקוּמתה של מדינה יהוּדית). הוּא קיבּל את שלוֹ, ונשתתק. תחנת-בּארי נרגעה. אז בּא היטלר ותפס בּידיו את דגל המרד הערבי, אשר ידי מוּסוֹליני רפוּ משׂאתוֹ בּיד רמה.

אין צוֹרך להרחיב את הדיבּוּר על מגמוֹת-הכּיבּוּש של היטלר. בּנקוּדה הארץ-ישׂראלית חָברוּ אצלוֹ כּמה מאוַיים: חלוֹם כּיבּוּש המזרח והפיכתוֹ למוֹשבה גרמנית, הרצוֹן להָצֵר לאנגליה ולהוֹרידה מגדוּלתה, יֵצר הנקמה בּיהוּדים שׂנוּאי-נפשוֹ אשר אמרוּ בּלבּם כּי נמלטוּ מפּניו וידוֹ המשמידה לא תשׂיגם פּה. היטלר יש בּידוֹ להבטיח לערבים כּל מה שלבּם חפץ, לא רק עצמאוּת מעֵין זוֹ של עיראק, כּי אם פּריקה גמוּרה של עוֹל אנגליה; לא רק מניעת הסכּנה של מדינת היהוּדים, כּי אם השמדת היהוּדים. ועזרה מלאה, בּימי שלוֹם וּבימי מלחמה, בּכּל: בּנשק, בּממוֹן, בּטכניקה, בּהדרכה, בּריגוּל. ואכן חַכּתוֹ של היטלר לא שבה ריקם: מַנהיגוּתה של התנוּעה הערבית נרתמה בּמרכּבתוֹ.

וּדאגתה הגדוֹלה של המדיניוּת האנגלית: להסיר את לבּם של הערבים מעל היטלר.

וזהוּ תפקידן של ה“שׂיחוֹת” בּלוֹנדוֹן. אין זה “שוּלחן עגוֹל” בּין יהוּדים לערבים. כּמה פּעמים הוּצע הדבר הזה ואנגליה דחתה אוֹתוֹ, והערבים הוֹדיעוּ מפוֹרש כּי אין הם הוֹלכים לשוּלחן עגוֹל עם יהוּדים. אילוּ היה פּוֹעל כּאן הצוֹרך לישב את הסכסוּך בּארץ-ישׂראל, לא היתה אנגליה זקוּקה להזמין לשׂיחוֹת את תימן, למשל. מספּיק היה סידוּר עם אחת הארצוֹת, לשם תוֹעלת הדדית, עם עֵבר-הירדן, למשל, אוֹ עם עיראק. שתיהן זקוּקוֹת לכסף וגם לאוּכלוֹסין.

כּיהוּדים, הרוֹצים בּמַפּלתוֹ של היטלר, היינוּ צריכים לקדם בברכה כּל נסיוֹן להרחיק את הערבים מעליו, אילמלא היה הפּיוּס הזה נקנה על חשבּוֹננוּ. ולא על חשבּוֹן משהוּ צדדי אצלנוּ, כּי אם על חשבּוֹן מה שהוּא עיקר בּשבילנוּ. כּשמזמינים יחד את כּל המדינוֹת הערביוֹת הרי השׂכל נוֹתן שאין הכּוָנה לנהוֹג בּהן בּתקיפוּת, כּי אם לקנוֹת אוֹתן.

וּכשמאחוֹרי גבּם של המוּזמנים עוֹמד היטלר, אשר איננוּ צריך לקמץ בּהבטחוֹת, בּין אלה שהוּא ישׂמח לקיים אוֹתן – כּמוֹ השמדת היהוּדים – בּין אלה אשר גם לא יעלה על דעתוֹ לקיים בּמקרה נצחוֹנוֹ – למשל, חירוּת ערָב – אין להם למוּזמנים אלא לעמוֹד על המקח וּלהגדיל את תביעוֹתיהם.

ואם מבקשים לקנוֹת, יש להציע מחיר. ואנחנוּ, אנחנוּ – המחיר. כּזאת היא התמוּנה כּפי שהיא נראית לי היוֹם. ואת המצב הזה עלינוּ לפגוֹש בּעצבים חזקים, בּשיקוּל-דעת, בּעוֹז-רוּח וּבכוח-החלטה.

יש מי ששׂם תקותוֹ בּמלחמה הבּאה. יש סבוּרים כּי מן המיצר תקרא לנוּ אנגליה שנבוֹא לעזרתה, יבקשוּ מאתנוּ לגייס גדוּדים עברים, יתחייבוּ בּפנינוּ התחַייבוּיוֹת של ממש וכיוֹצא בּאלה (מוּבן מאליו, שכּל הסבוּרים כּכה בּטוּחים שבּמקרה מלחמה נראה בּמפּלתם של שׂוֹנאינוּ). אין לי חלק בּציפּיה זאת. ואין אני נוֹשׂא את נפשי למלחמה עוֹלמית. אוֹמרים על שוֹללי מינכן כּי הם תאֵבי-מלחמה, אוּלם דוקא מדיניוּת-הכּניעה בּפני הדיקטטוֹרים היא שתביא לא שלוֹם, כּי אם מלחמה.

אין אני מעיז לנַחש בּדבר תוֹצאוֹת המלחמה העוֹלמית השניה, אם תשׂים קץ לשלטוֹן הדיקטטוֹרים אוֹ היא תשליט את רוּח הפאשיזם והבּרבּריוּת בּצוּרוֹתיהם השוֹנוֹת על העוֹלם כּוּלוֹ. איני חוֹשב אלא על מה שעתיד להתרחש בּראשית המלחמה. כּאן נראה לי החשבּוֹן פּשוּט: היהוּדים בּכל ארצוֹת האוֹיב נדוֹנים להשמדה. הם ישָלחוּ הראשוֹנים לאש. ושׂריד לא ישאר מהם. וּבארץ – צפוּיה לנוּ, קוֹדם כּל, הפסקת העליה, עוֹד בּטרם תהיה הארץ לחזית.

גם התקוה לגדוּדים היהוּדים שיגוּיסוּ להגנת ארץ-ישׂראל ראוּי שנעיין בּה בּעין בּיקוֹרת. ראשית, בּכל מקוֹם יהיוּ היהוּדים נדרשים להשתתף בּצבא המדינה שבּה הם גרים. מי מדינה, ואפילוּ ידידוּתית, שתוַתר על היהוּדים שלה בּחזיתוֹת שלה למען החזית הארץ-ישׂראלית? תנוּעת התנדבוּת היהוּדים יכוֹלה לבוֹא רק בּמדינה נייטרלית. מה יש לקווֹת בּמלחמה הבּאה למדינוֹת נייטרליוֹת?

שנית, יש להניח שאנגליה, עם כּל רצוֹנה להגדיל את מספּר החיילים המוּכנים להילחם בּעדה, תשקוֹל מה עדיף לה בּשביל הגנת עניניה בּמזרח הקרוֹב, אם למסוֹר את הגנת האֵזוֹר הזה לגדוּדים יהוּדים ולקוֹמם בּזה את ערבי ארץ-ישׂראל ועיראק וסַעוּדיה ואת הרחוֹקים יוֹתר, אוֹ לקנוֹת את ידידוּתם של הערבים על ידי מתן הבטחוֹת נוֹספוֹת וּויתוּר על היהוּדים. סבוּרני שיש יסוד לחשוֹב כּי אנגליה בּשעה שתעמוֹד מוּל בּרירה זאת תבחר בּדרך השניה. ואף תהיה נכוֹנה למסוֹר אוֹתנוּ לחסדן של ארצוֹת ערב.

לא בּידינוּ, כּמוּבן, להחליט על גוֹרל העוֹלם, אם לשלוֹם אוֹ למלחמה. אך טוֹב כּי נדע את מצבנוּ ונדע מה צפוּי לנוּ, ולא נשתעשע בּצהלה אוילית לקראת כּוֹחוֹת התוֹפת. ואוּלי גם נדע להתכּוֹנן.

טעוּת אחת, אוֹמרים, מצוּיה אצל מדינאים וּמַצבּיאים. הם לוֹמדים מן השגיאוֹת והפּגיעוֹת שבּעָבר וּמתכּוֹננים כּל פּעם למלחמה…

שעברה. אַל נחזוֹר אנחנוּ על השגיאה הזאת, אל נמדוֹד את המלחמה הבּאה בּמידוֹת הידוּעוֹת לנוּ מן המלחמה שעברה. בּעבר – היוּ לנוּ אפשרוּיוֹת טוֹבוֹת (גדוּדים, הצהרת בּלפוּר) ולא היינוּ מוּכנים להן. עתה צפוּיים לנוּ דברים אחרים לגמרי, לא בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, כּי אם סכּנוֹת גדוֹלוֹת, אַל נפגוֹש אוֹתן כּשאנוּ בּלתי-מוּכנים.

זמן קצוּב ניתן לנוּ להגשמת הציוֹנוּת, אוֹ, לפחוֹת להנחת יסוֹדוֹתיה לבל יוּכלוּ להחריבם: פּרק-הזמן בּין שתי מלחמוֹת-עוֹלם. חלק גדוֹל מן הזמן הזה בּיזבּזנוּ, הוֹצאנוּ לבטלה. נשאר לנוּ זמן מוּעט. איננוּ יוֹדעים אם שנים אוֹ חדשים. ועלינוּ לוֹמר לעצמנוּ: חטוֹף ועשׂה. עלינוּ למהר וּלהתבּצר.

אל נסמוֹך על כּך שיתחשבוּ בּנוּ מתוֹך אַהדה אוֹ מתוֹך רחמנוּת ואפילוּ מתוֹך חשבּוֹנוֹת לימים רחוֹקים. אין המדיניוּת הבּריטית נכבּשת על ידי מה שלוֹחשים על אזנה דברי אהבה עֶרב וָבוֹקר.

בּשכנוּתנוּ יוֹשב מוֹשל ערבי, נאמן לאנגליה, שוֹמר שלוֹם – והנה מתחשבים בּוֹ פּחוֹת מאשר מתחשבים בּאחרים, המפריעים, המסוּכּנים. אנגליה (אוֹ ליתר דיוּק: אנגליה של ימינוּ) מכבּדת וּמקרבת את מי שמוּעד להזיק.

אין איפוֹא לפנינוּ עתה אלא דרך זוֹ: להיוֹת לכוֹח. וכוֹח איננוּ גדל דוקא מתוֹך תנאים טוֹבים וּמפנקים. אדרבּא, כּוֹחנוּ גדל בּארץ הרבּה דוקא בּשנוֹת הפּוּרענוּת. הרבּה אנוּ חייבים למוּפתי: גם הנמל בּתל-אביב, גם העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת, גם כּוֹח-המגן שלנוּ, גם המשמעת הישוּבית – לא היוּ קמים מבּלעדי עזרתוֹ. ואם קשה לנוּ לברך על הרע, נדע לפחוֹת להוֹציא עַז מִמר.

אני מעיז לוֹמר כּי שנוֹת הפּוּרענוּת מילאוּ תפקיד חינוּכי גדוֹל בּחיינוּ. ונסיוֹננוּ זה אפשר יכשיר אוֹתנוּ לפגוֹש את הסכּנוֹת. אילמלא המאוֹרעוֹת, אילוּ נמשכוּ שנוֹת הפּרוֹספּריטי, והיתה פּתאוֹם פּוֹרצת מלחמה עוֹלמית – אפשר היינוּ נדוֹנים לכלָיה, כּי לא היינוּ מוּכנים אליה כּלל; הפּוּרענוּת פּקחה את עינינוּ לראוֹת את מצבנוּ. התחלנוּ להבין דברים שקוֹדם לא קיוינוּ שנוּכל להשׂיגם. המערכה בּספרד משמשת בּשביל כּל העוֹלם תחנת-נסיוֹן למלחמה הבּאה. בּמוּבן זה, אפשר לוֹמר, הפּוּרענוּת בּארץ היתה לנוּ לבית-ספר, אכזרי, אך גם מוֹעיל.

הרבּה דברים איחרנוּ להבין. לא הבינוֹנוּ את ענין הקרקע. לא הקדשנוּ לכך את כּל הכּוֹחוֹת. לא הבינוֹנוּ שקַו הבּטחוֹן גוֹבל עם קו הקרקע העברי, שאין לנוּ בּטחוֹן מחוּץ לתחוּמי הקרקע שלנוּ.

לא הבינוֹנוּ את ענין העליה. טוֹבי המנהיגים לא חשוּ בּדחיפוּת הדבר, בּכוֹחוֹ המכריע. מגַמת העליה היתה אנוּסה תמיד להילחם על זכוּתה גם בּפנים ההסתדרוּת הציוֹנית. לא הבינוּ אצלנוּ את ערך הסלקציה בּעליה, את ערך הגיל וההכשרה החלוּצית הצבאית. עתה, עם פּרוֹץ הקטסטרוֹפה היהוּדית, ועם שׂימת המַנעוּלים על שערי הארץ, אנוּ רק מתחילים להבין מה המאמצים הנדרשים מאִתנוּ. ועוֹד עלינוּ ללמוֹד בּזה הרבּה וּלהתאַזר עוֹז וּמסירוּת-נפש.

גם ענין ההתגוֹננוּת דוֹרש מאתנוּ עתה הבנה אחרת ממה שהוּרגלנוּ בּשנים שעברוּ. יצאנוּ ממדרגת שמירה חלקית על חיי אדם, על רכוּש, על חלקת אדמה. השמירה נעשׂית כּללית יוֹתר: אנוּ צריכים לשמוֹר על העם העברי בּארצוֹ, על תקוַת ישׂראל. לא בּפרט מישׂראל בּלבד מתנקשים עתה, כּי אם בּישׂראל כּוּלוֹ. ועליו, על זכוּת חייו בּארץ וּזכוּת-המפלט לאחים ולאחיוֹת, אנוּ צריכים עתה להגן.

ועלינוּ להתכּוֹנן למערכה ממוּשכה. לא עלה על דעתנוּ שהמאוֹרעוֹת יארכוּ כּל כּך. אילוּ שאלוּ אוּתנוּ בּראשית המאוֹרעוֹת אם נוּכל לעמוֹד נגד הכּנוּפיוֹת ונגד המוּפתי ונגד הכּוֹחוֹת שמאחריהם בּמשך זמן כּל כּך רב – לא היינוּ יוֹדעים לענוֹת בּוַדאוּת. והרי אָנוּ עוֹמדים. אך המערכה הבּאה עלוּלה להיוֹת ממוּשכת יוֹתר וּכבדה יוֹתר.

זה שנים רבּוֹת שאני רוֹאה את הסיוּט של אוירוֹנים פּוֹשטים על הארץ. ולא רק מן הים. והישוּב פּתוּח וּפרוּז לכל אוֹיב. עוֹד לא דאגנוּ לסכּנת בּלוֹקדה והַרעבה, עוֹד לא התחלנוּ להתכּוֹנן להתגוֹננוּת מפּני הסכּנוֹת שבּאויר.

צריך שגם הערבים וגם האנגלים ידעוּ וירגישוּ כּי כּאן יוֹשב כּוֹח, אשר לא יתן שיבלעוּ אוֹתוֹ. בּמוּשׂג “כּוֹח” אינני מתכּוון לגילוּי הכּוֹח של הכּנוּפיוֹת הערביוֹת.

המטרוֹת השוֹנוֹת מחייבוֹת אמצעים שוֹנים. הכּיבּוּשים שלנוּ הם כּיבּוּשי קרקע, בּנין, עליה. איננוּ מעוּנינים בּהתנגשוּת בּינינוּ לבין אחרים. אך בּבוֹא האחרים להתנקש בּנוּ צריך שירגישוּ שהדבר איננוּ ניתן על נקלה, ששוּם קרבּן לא יִיקר לנוּ, ושוּם מאמץ לא יבָּצר מאתנוּ. כּי שבט קשה-עוֹרף אנחנוּ.

וּכשיכּירוּ בּנוּ שכּוֹחנוּ אתנוּ, כּי אי אפשר להכניע אוֹתנוּ בּפרעוֹת ואי אפשר להכניע אוֹתנוּ בּגזירוֹת, איז יפָּתחוּ סיכּוּיים גם למדיניוּת אחרת לגבּינוּ, הן מצד הערבים והן מצד האנגלים.

מי שכּוֹרע תחת המכּוֹת הראשוֹנוֹת אין לוֹ תקנה, אך מי שיוֹדע לעמוֹד על נפשוֹ וּלגייס את כּל כּוֹחוֹתיו ואת כּל קשיוּת-ערפּוֹ ואת אמוּנתוֹ בּעצמוֹ וּבצדקתוֹ וּבעתידוֹ – תקוה לוֹ לעמוֹד בּמערכה, וגם לַנצח.

---

ועידה לשם מה?

מאת

ברל כצנלסון

זאת השאלה אשר הויכּוּח בּבית-הלוֹרדים מציג לפנינוּ בּכל החריפוּת. “היהוּדים עצמם מעוּנינים בּהצלחתה של הועידה הלוֹנדוֹנית”, אוֹמר – לפי העתוֹנוּת – הלוֹרד דֶפרין, הנוֹאם מטעם הממשלה. וּלפיכך? לפיכך עליהם להסכּים שילדי ישׂראל יהיוּ לטרף לסַדיזם הנאצי והוֹרים ואחיוֹת יהיוּ נדוֹנים לגויעה ולרציחה וּלהתאַבּדוּת בּגיהינוֹם הגרמני, ו“הבּית הלאוּמי” יהא אסוּר עליו להוֹשיט יד עזרה והצלה, כּי כּל צעד כּזה עשׂוּי “לקלקל” את תוֹצאוֹת הועידה. זה הגיוֹנה וזוֹ מדיניוּתה החדשה של ממשלת המנדט, פּטרוֹנה של “הבּית הלאוּמי”.

בּנאוּם הפּתיחה בּויכּוּח בּבית-הנבחרים עוֹד ראה מזכּיר

המוֹשבוֹת להוֹדיע כּי הממשלה קיבּלה מכתב מאת הסוֹכנוּת היהוּדית וּבוֹ הצעוֹת מסוּימוֹת על נכוֹנוּתוֹ ויכלתוֹ של הישוּב לקבּל מיד ילדים ונוֹער וּבני משפּחה מגרמניה, וכי להצעוֹת האלה תינתן תשׂוּמת-לב. והיה בּהוֹדעה זוֹ מעל הבּימה העליוֹנה של העם האנגלי כּדי לעוֹרר תקוה בּלבּוֹת נַענים. אפשר היה לקווֹת שהחרדה הגדוֹלה והכּנה של העם האנגלי לגוֹרל קרבּנוֹת התוֹפת הגרמני לא תיכָּזב על סף הבּית הלאוּמי; אפשר היה להניח שהמאמץ הנהדר של הישוּב וּנכוֹנוּתוֹ להביא קרבּנוֹת גדוֹלים למען הצלת נפשוֹת אחים נרדפים, מאמץ זה אשר עליו דוּבּר בּכבוֹד גם בּבית-הנבחרים, לא יהיה נדוֹן לחנק על ידי “חשבּוֹנוֹת” ותחבּוּלוֹת. והנה בּאה תשוּבת הממשלה בּבית הלוֹרדים ועשׂתה לאַל תקוה זוֹ: אין הממשלה יכוֹלה להרשוֹת שוּם מעשׂה הצלה אם יש בּוֹ כּדי להמשיך עָלֶיהָ חוּט של אי-רצוֹן מצד “המוּזמנים” לועידה.

הוֹלך וניטל הרצוֹן להתוַכּח עם הממשלה וּלהוֹכיח לה את משוּגוֹתיה. עשׂרים שנה עוֹסקת בּזה המדיניוּת הציוֹנית, ואם הדברים אינם נשמעים הרי זה לא מחמת מיעוּט הסבּרה מצדנוּ, ואף לא מקוֹצר המשׂיג. הממשלה הבּריטית היא ממשלה נאוֹרה וּנבוֹנה. והיא יוֹדעת ועוֹשׂה את שלה. ולא אנוּ בּלבד עוֹמדים הפּעם וּמסבּירים וּמתחננים על נפשנוּ. גם טוֹבי העם הבּריטי בּשני הבּתים טענוּ והתחננו על ילדי ישׂראל. גם האַרכיבּישוֹף מקנטרבּוּרי, רוֹעה וּמנהיגה של הכּנסיה

האַנגליקנית (שדעתוֹ איננה כּדעת המיסיוֹנרים בּארץ) השמיע את קוֹלוֹ. ואם בּשעה שלוֹרד בּוֹלדוין עוֹמד וּמכריז בּרדיוֹ הבּריטי שהוּא כּאנגלי

פּשוּט נסער ונרגש עד היסוֹד, ושהצלת פּליטי גרמניה היא דבר הנוֹגע “לכבוֹד ארצנוּ”, אם בּשעה זוֹ עוֹמדת ממשלת המַנדט ואוֹסרת על אזרחי הבּית הלאוּמי להוֹשיט יד מצילה לאחיהם הטוֹבעים, הרי שלא מחסוֹר הסבּרה כּאן, אלא גוֹרמים אחרים מכריעים. מסתבּר שהצלת נפשוֹת יהוּדיוֹת יכוֹלה “לקלקל” משהוּ, והַשאָרתם בּגיהינוֹם אינה עשׂוּיה “לקלקל” שוּם חשבּוֹנוֹת.

במצב זה חוֹבה לשאוֹל: אם זהוּ התנאי “להצלחת הועידה”, ששוּם סדק לא יהיה נפתח להצלת אחים נתוּנים להשמדה, אזי מה יש להם ליהוּדים לחכּוֹת מן הועידה הזאת? מה תקוָתם מן המוּזמנים לועידה אשר זה המחיר לרכישת אמוּנם וּלריצוּים? מה תקותם מן הממשלה המזמינה בּתנאים אלה, והמוּכנה לקנוֹת בּמחיר זה את פּיוּסם וריצוּים של מוּזמניה?

ממשלת המנדט עוֹשׂה מאמצים ממאמצים שוֹנים כּדי לרכּוֹש למשׂא-וּמתן את השתתפוּתן של ממשלוֹת מסוּימוֹת, הנוֹקטוֹת עמדה אוֹיבת למנדט ולבּית הלאוּמי, והנוֹתנוֹת מקלט בּגבוּלוֹתיהן לכל תעמוּלת איבה נגד המנדט והבּית הלאוּמי. ודאי היא יוֹדעת למה היא עוֹשׂה זאת, ולמה היא מעוֹדדת, מאַרגנת וּמלכּדת את נוֹשׂאי הלחץ נגדה כּבעלת המנדט וּכאחראית לבּית הלאוּמי. כּדי לרכּוֹש אֵמוּן היא נוֹתנת

חנינה להללוּ שהוֹקיעה אוֹתם כּאחראים לשפיכת דמים ולחוּרבּן, היא נוֹתנת חנינה בּטרם שקטה הארץ. כּדי להבטיח השתתפוּת היא אוֹסרת על היהוּדי בּארץ-ישׂראל מה שמוּתר לכל יהוּדי בּכל ארץ תרבּוּתית – להשתתף השתתפוּת אישית בּהצלת אחים מעוּנים, להכניסם לביתוֹ, להאכילם מפּתוֹ.

וּבכן, אלה הם התנאים ל“הצלחת הועידה” – פּיוּסים לצד אחד, וּגזירוֹת על הצד השני. לא, לא על מנת כּך הסכּימוּ היהוּדים להשתתף בּועידה. מי שניגש כּך לועידה הריהוּ מסַלף מתחילה את עצם הרעיוֹן של משׂא-וּמתן בּין שלוֹשה שוּתפים. היהוּדים הם שהציעוּ לא פּעם לממשלת המנדט שתביא לידי הסכּם בּין שלוֹשת הצדדים המעוּנינים. אך היהוּדים התכּוונוּ להסכּם אשר יֵיטיב עם כּל הצדדים, ולא להסכּם אשר יסדר ענינים בּין הממשלה הבּריטית לבין ממשלוֹת אוֹיבוֹת לבּית הלאוּמי על חשבּוֹן קיוּמוֹ והצלחתוֹ של עם ישׂראל. ואם זהוּ טיבוֹ של “ההסכּם” המבוּקש – האוּמנם עלינוּ לתת לוֹ יד?

הנהלת הסוֹכנוּת קיבּלה את ההזמנה ל“שׂיחות” מתוֹך ספקוֹת חמוּרים. עכשיו, לאחר עמדת הממשלה בּבית-הלוֹרדים, גברוּ הספקוֹת פּי כּמה וכמה. והמנהיגוּת הציוֹנית מן הראוּי שתבדוֹק את עמדתה מחָדש ל“אוֹר” המצב שהחמיר. שוּם אדם אינוֹ ראשי לדרוֹש מאתנוּ כּי נשׂים בּמוֹ ידינוּ את צוארנוּ בּעניבת-חנק.

כּסליו תרצ"ט.

---

לאחר לוֹנדוֹן

מאת

ברל כצנלסון

(בּמוֹעצת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. כ“ה בּניסן תרצ”ט)

ימי ספּטמבּר הביאוּ לידי גילוּי את עמדתה הנוֹכחית של הממשלה הבּריטית לגבּי הציוֹנוּת. המלחמה העוֹלמית שניגשה לפּתח הביאה את אנגליה למצב של פַּניקה, הגבּירה והבליטה את נכוֹנוּת הממשלה לקנוֹת את מדינוֹת “הציר”, ואת מי שעלוּל ליפּוֹל לתוֹך זרוֹעוֹת “הציר”, והמחיר ידוּע: הקרבת בּני-בּרית וחיסוּל התחייבוּיוֹת בּין-לאוּמיוֹת. בּאוֹתם הימים שבּהם הוּפקרה צ’כוֹסלוֹבקיה נתגבּשוּ גם התכניוֹת החדשוֹת לגבּי ארץ-ישׂראל, והממשלה אשר הצליחה בּמשך כּמה זמן לעטוֹף את כּוָנוֹתיה בּעטיפוֹת רכּוֹת לא יכלה עוֹד הצפּינן. בּמזל זה נוֹלדה “ועידת-לוֹנדוֹן”.

החברים ששמעוּ את דברַי בּישיבוֹת המרכּז וּבוַעד הפּוֹעל המצוּמצם וּבכינוּס-חברים יוֹדעים עד מה היוּ לי ספקוֹת חמוּרים לגבּי עצם הליכת היהוּדים ל“שׂיחוֹת” לוֹנדוֹן. לאחר מעשׂה עלי להוֹדוֹת – ואני עוֹשׂה זאת בּסיפּוּק-נפש – כּי נתבּדיתי, כּלוֹמר, לא שנתבּדוּ חששוֹתי לגבּי עמדת הממשלה, אלה נתאַשרוּ בּמלוֹאן, אוּלם נתבּדוּ חששוֹתי לגבּי עמדת היהוּדים.

היהוּדים שבוּ מלוֹנדוֹן לא כּמנַצחים, אך גם לא כּניגפים. יש לוֹמר: הוּכּינוּ, אך לא נחלנוּ מפּלה. גם בּתל-חי הוּכּינוּ, וכאַבנוּ עד מאד את מַכּתנוּ, אך תל-חי לא היה בּשבילנוּ תבוּסה. אדם הנאבק ועוֹמד על נפשוֹ יכוֹל לקבּל מכּה קשה בּלי שהמכּה תיהפך לוֹ לכשלוֹן.

מדוּע יעצתי לבלתי לכת ל“שׂיחוֹת”? לא חששתי למַה שיאמרוּ האנגלים, כּי ידעתי שהם יכוֹלים לוֹמר מה שהם מתכּוונים לוֹמר גם שלא בּנוֹכחוּתנוּ, אוּלם חששתי לפּגישה הזאת של היהוּדים והאנגלים, חששתי לתמוּנה אשר הפּגישה הזאת עשׂוּיה לקבּל בּעיני העוֹלם. חששתי לזה יוֹתר מאשר לכל האיסטרטגיה המדינית שקדמה ל“שׂיחוֹת”, שבּיחס אליה היתה לי תפיסה שוֹנה מזוֹ של ההנהגה. עכשיו עלי לומר: מבּחינת דמוּת התנוּעה, מבּחינת ההשפּעה על מה שעתיד לבוֹא וצריך לבוֹא בּחיי העם יצאנוּ מן “השׂיחוֹת” בּשלוֹם, יצאנוּ בּגילוּי-רצוֹן וּבגילוּי-כּוֹח. אינני חוֹשש מפּני המלעיגים ואני אוֹמר: היה בּזה נס.

אין כּוָנתי לספּר פּרטים מן “השׂיחוֹת” ואף לא לתאר אוֹתן. תמציתן הפּוֹליטית ידוּעה. תיאוּר האוירה, ההתנהגוּת, הטוֹן וּבנוֹת-הטוֹן, וכל נפתוּלי הויכּוּח ועליוֹתיו וּמוֹרדוֹתיו – זהוּ ענין לאמן בּחסד. לי אני היוּ “השׂיחוֹת” כּמהדוּרה מוֹדרנית של ה“דיספּוּטים” אשר היוּ עוֹרכים לנוּ בּימי-הבּינַים. יוֹדעים אתם ודאי מה דמוּת היתה לאוֹתם הויכּוּחים אשר היינוּ אנוּסים להשתתף בּהם כּנגד בּישוֹפים וּשליחי מלכים וּמלכים עצמם. זהוּ ויכּוּח בּין שני צדדים שאינם שוים, ואפילוּ כּשלמַראית עין נשמרת צוּרת-השויוֹן בּין המתוַכּחים. זהוּ ויכּוּח אשר בּוֹ אתה חייב לנהוֹג זהירוּת יתירה בּנימוּקים אשר בּידיך, פּן יהָפכוּ בּידי הצד השני, התקיף, כּלי-זין כּנגד. אתה חייב לשקוֹל את דבריך בּפלס, לבל תימצא בּהם שוּם פּגיעה, חלילה, בּטעם הטוֹב אוֹ בּכבוֹד התקיף וידידיו אוֹ בּמוּסכּמוֹתיו, אך אוֹתוֹ – את התקיף – אין אתה יכוֹל למנוֹע מהשתמש בּפלפּוּל וּבעקמוּמיוּת וּבתַחבּלָנוּת, ויוֹדע אתה מראש כּי מה שתאמר ואיך שתאמר, וכל כּמה שתצליח להדוֹף את טענוֹתיו והאשמוֹתיו, לא אתה תהיה הפּוֹסק ולא איזה שוֹפט עליוֹן בּלתי-משוּחד, אלא הוּא עצמוֹ, שהכּוֹח בּידוֹ, הוּא התוֹבע, והוּא האוֹמר עדוּת, והוּא הדיין, והוּא המפרש את הדין, וגם המבצע והפּוֹסק. הוּא רשאי לגזוֹר על שׂריפת ספריך הקדוֹשים וגם להכריז שאתה הוּא המחלל את קדשיו, הוּא יכוֹל להעלוֹתך לגרדוֹם וגם להוֹקיעך כּצמא לדם-אדם.

וּב“דיספּוּט” שבּימינוּ יש עוֹד קוים נוֹספים, כּי בּעל-הדין שלך איננוּ איזה כּוֹמר חשוּך אוֹ נסיך עריץ, אלא מדינה תרבּוּתית-נאוֹרה ואדירה, אשר אליה נשׂוּאוֹת עיני העוֹלם כּאֶל המגן האחרוֹן של הציביליזציה האירוֹפּית מפּני הבּרבּריוּת השוֹטפת. לוֹ התוֹקף, לוֹ גם הפּרסטיז’ה, בּידיו גם המכשירים העצוּמים להשׂכּיל את דעת הקהל, והוּא הנאמן על צדק בּין עמים ועל רדיפת שלוֹם ועל רוּח פּשרה מתוּנה וּנבוֹנה בּכל תסבּוֹכת קשה.

הדבר כּוּלוֹ היה עשוּי מלכתחילה להיוֹת לנוּ למלכּוֹדת. ולא היתה וַדאוּת, לי על כּל פּנים, שאם נקרב אליה נדע גם להימלט ממנה. ואוֹדה, אם כּי בּזה הריני מציג אוּלי תעוּדת-עניוּת לעצמי, שאילוּ נשאלתי לָאו דוקא בּערב השיחוֹת, כּי אם גם שנַים-שלוֹשה ימים לפני גמר הפּרשה, אם בּטוּח אני בּאמת שנצא מן המשׂא-וּמתן הזה בּשלוֹם, לא הייתי יוֹדע לענוֹת בּוַדאוּת.

לא צעדנוּ על גשר-בּרזל. לא בּאנוּ ללוֹנדוֹן כּגוּף אחד, היוֹדע בּרוּר את אשר לפניו, ואין לוֹ אלא להיוֹת נאמן לעצמוֹ ולדרך אשר קבע לוֹ. בּאנוּ כּקיבּוּץ מנוּמר. היתה בּינינוּ “האגוּדה”, אשר גילתה הפּעם כּי היא אבר מן הישוּב, והיתה בּינינוּ קבוּצת לא-ציוֹנים, העוֹמדים מחוּץ לסוֹכנוּת היהוּדית, וּבהם אנשים מסוּימים אשר עבָרם האַנטי-ציוֹני לא היה בּו כּדי להבטיח טוֹבוֹת. וּכלוּם היתה הנציגוּת הציוֹנית עצמה חטיבה אחת?

מפלגתנוּ, שקיבּלה על עצמה בּשנים אלה להיוֹת הכּוֹח המכנס את נפוֹצוֹת המחנה הציוֹני, ודאי שאינה להוּטה להבליט ניגוּדים אוֹ להדגיש הבדלי-קוים בּמדיניוּת הציוֹנית. אבל אין מחסוֹר בּאלה. וּבבוֹא שעת-מבחן, כּאשר עוֹד לא היתה, נפערת הסכּנה שהלָכי-הרוּח השוֹנים והבדלי-דרכים נחשׂפים – יפרצוּ ויסכּלוּ את מאמצינוּ. ואז גם מתגלים הבדלים שבּיסוֹד, הבדלי אוֹפי ורצוֹן וּמידת הנכוֹנוּת להיאָבק, הבדלים לגבּי הנקוּדה עליה “יהָרג ואַל יעבוֹר”.

מי שלא נתנסה עצמוֹ בּעמידה בּפני שליטים ותקיפים אוּלי לא יעריך את טיבם של המוֹקשים המרוּבּים הפּזוּרים בּדרך הזאת ואת הכּוֹח הנפשי הנדרש מאת שליחי ישׂראל, כּוֹח אשר לא כּל אחד – ואפילוּ הוּא “ציוֹני טוֹב” – זוֹכה בּוֹ. יכוֹל אדם להרעים קוֹלוֹ מעל בּימוֹת ציוֹניוֹת, להמטיר מחאוֹת ולהתגדר כּדוֹרש מרוּבּה, אך בּהתיצבוֹ לפני “שׂרים” וסר מעליו כּוֹחוֹ. אכן, מידת הגבוּרה הנדרשת בּשביל ניסוּח מחאה חריפה בּאסיפה ציוֹנית אין בּה עדיין ערוּבּה מספּיקה בּשביל כּוֹח עמידה איתנה כּשאתה נתוּן בּמלחצים איוּמים, כּשכּל מלה היוֹצאת מפּיך נשמעת באזני שליטים תקיפים, ואתה מקבּל עליך אחריוּת למַסקנוֹת.

וּבתוֹך כּל היסוּרים של אוירת הדיספּוּט, בּתוֹך האיוּמים

והפּיתוּיים, טוֹב היה לראוֹת את אנשינוּ בּשׂיא כּוֹחם, בּעמידתם הישרה והאמיצה, בּמלוֹא קוֹמתם, בּנאמנוּתם העמוּקה לשליחוּתם בּעמידתם הגלוּיה והאמיצה בּפני נוֹשׂאי השלטוֹן האדיר, כּשכּלי-זינם – ההגיוֹן החוֹתך והלהט היהוּדי – אִתם. אוֹתוֹ שלטוֹן אדיר, אשר גם כּלי-זינוֹ מלוּטשים בּיוֹתר, ולרשוּתוֹ עמדוּ מיטב היוֹעצים והמוּמחים של משׂרד המוֹשבוֹת וּמשׂרד החוּץ, שארבוּ לכל פּירצה הגיוֹנית שלנוּ, ולא החמיצוּ שוּם הזדמנוּת להיאָחז בּכל פּליטת-פּה שלנוּ, לא תמיד שׂיחק לפי כּל הכּללים של “משׂחק הוֹגן”, ויש שלא נמנע אפילוּ ממתן מַשמעוּת מסוּלפת לדברינוּ.

(דוּגמה אחת: אדם גדוֹל בּשלטוֹן, שהסתמך על ידיעוֹת מירוּשלים, לא נמנע אפילוּ ליחס את הקרבּנוֹת בּארץ – לאחר החינגה הערבית למשמע הבּשׂוֹרוֹת הבּאוֹת מלוֹנדוֹן – להשפּעת הטלגרמה של בּן-גוּריוֹן).

המדיניוּת הציוֹנית מאחר המלחמה, זוֹ הקשוּרה בּשמוֹ של חיים וייצמן, יש לה מבקרים מוּשבּעים אשר מלאכתם בּכך: לאמוֹר, רק רע כּל הימים. מעוֹלם לא בּירכוּ על טוֹבה שהביאה, וכל הרעוֹת וכל הפּוּרענוּיוֹת הבּאוֹת עלינוּ – בּה הם תוֹלים את הקוֹלר. תהפּוּכוֹת-עוֹלם וגוֹרמי-עוֹלם אינם קיימים בּשבילם. בּמדיניוּת הזאת, אשר הביאה את הצהרת בּלפוּר ודחתה את גזירת פּספילד, אינם מוֹצאים אלא חוּלשה כּלפּי חוּץ ודמוֹניוּת כּלפּי פּנים. אין חלקנוּ עם אלה. אנוּ יוֹדעים משהוּ על קשי המסיבּוֹת, בּהן נאבקת המדיניוּת הציוֹנית עם שׂרוֹ של אֱדוֹם ושׂרוֹ של ישמעאל. אנחנוּ יוֹדעים להוֹקיר את המאמצים וההברקוֹת וההישׂגים. איננוּ כּפוּיי-טוֹבה, אך גם איננוּ אוֹמרים תמיד הלל. ידענוּ כּי מעוֹלם לא נתבּרכה בּשיווּי-משקל, רמתה לא היתה יציבה. אפשר להמשיל עליה את הפּסוּק: צדקתך כּהררי אֵל, משפּטיך תהוֹם רבּה. היא ידעה רגעים גדוֹלים וידעה שעוֹת חוּלשה.

הפּעם הזאת הוּעמדה המדיניוּת הציוֹנית בּנסיוֹן קשה, נפתל וּממוּשך: לא רגעים ולא שעוֹת, כּי אם ימים ארוּכּים וּמיַגעים ועשׂוּיים ליַגע עד כּלוֹת הכּוֹחוֹת.

התנוּעה הציוֹנית כּבר ראתה כּמה פּעמים את וייצמן בּשׂיאוֹ, ועמידתוֹ הפּעם מצטרפת למיטב גילוּייו. וּזכוּת יתירה לוֹ שטרח ועמל בּליכּוּד המשלחת היהוּדית. ואַל יחָשב לי לחטאה לוֹמר משהוּ גם לזכוּת מפלגתנוּ, כּחטיבה ציוֹנית, בּמעמד זה. ודוקא משוּם שנתנַסיתי כּבר פּעם, בּימי הספר הלבן של פּספילד, בעבוֹדת הוַעדה הפּוֹליטית, רשאי אני וחייב לציין, כּמה התקדמנוּ מאז ועד עתה, מבּחינת משטרה הפּנימי של המדיניוּת הציוֹנית. אז נוֹסדה וַעדה מדינית, לשם שיתוּף הפּעוּלה עם ההנהלה בּשעה הקשה. איני דן עתה על עבוֹדתה של אוֹתה וַעדה רבּת-סבל, אשר היתה נסיוֹן ראשוֹן לקיים זיקה קרוֹבה בּין המַנגנוֹן הפּוֹליטי לבין זרמי התנוּעה הציוֹנית. אוֹמַר רק שהריחוּק בּין הוַעדה שדנה בּשאלוֹת המשׂא-וּמתן לבין אלה שניהלוּ אוֹתוֹ למעשׂה היה כּל כּך גדוֹל, שהללוּ ראוּ בּה כּמעט רק מעמסה, הכּוֹבלת את פּעוּלתם המדינית, והוַעדה מאידך לא היה לה הבּטחוֹן כּי דיוּניה עשׂוּיים להשפּיע בּאמת על דרך המשׂא-וּמתן. הפּעם בּהיוֹת חלקה של תנוּעת העבוֹדה ממשי גם בּדיוּנים המוּקדמים וגם בּעצם הנהלת המשׂא-וּמתן, נתעמקה הזיקה בּין “לוֹנדוֹן הציוֹנית” לבין התנוּעה ואגַפּיה. אילמלא שיתוּף זה ספק אם אפשר היה להגיע לכך שעֶמדת הנציגוּת היהוּדית תהיה כּאשר היתה וכאשר נתגלתה בּסיוּמה.

_____

ענין אחדוּת ישׂראל כּאשר נתגלה בּ“פּאנל” אף הוּא בעינַי כּנס. יוֹדע אני שהמדבּר על אַחדוּת ישׂראל משׂים עצמוֹ בַּנַלי, כּשם שהמדבּר על איחוּד פּנימי בּתנּועתנוּ מעלה על עצמוֹ חשד שהוּא מפריע את ההרמוֹניה של אי-איחוּד מוּסכּם. מי חכם ולא יְיַדה אבן בקוֹאַליציה, שאין לה השם המזהיר של “חזית עממית”, בּפרט כּשקוֹראים לה “קוֹאַליציה רחבה” וּכשאפשר להוֹקיע מקרים שאין השוּתפים האחרים עוֹמדים כּהוֹגן בּהתחייבוּיוֹתיהם (ואנחנוּ?) אוֹ שהם מנצלים את הקוֹאַליציה להנאתם. מבּלי שאזלזל בּחשיבוּת העצוּמה של המשטר הקוֹאַליציוני בּציוֹנוּת, למרוֹת פּגימוֹתיו, עלי לוֹמר: ענין ה“אַחדוּת” בּלוֹנדוֹן היה בּוֹ משהוּ נעלה יוֹתר. לא היה בּוֹ שוּם דבר מן המיקוּח, מהידַיינוּת על כּסאוֹת ועל משׂרוֹת וכיוֹצא בּאלה. לא היה זה כּלל איחוּד אִרגוּני של מפלגוֹת ואִרגוּנים, בּאוּ אנשים לא רק מסיעוֹת שוֹנוֹת, כּי אם גם ממחנוֹת זרים וּרחוֹקים, בּהם גם אנשים מתוֹך מחנה אשר בּשעתוֹ התנגד להצהרת בּלפוּר וגרם לנוּ אז צרוֹת צרוּרוֹת. אוֹתם אי אפשר היה “לשחד” בּכסא בּאֶכּסקוּטיבה. שם דרוּש היה משהוּ אחר. ואכן, היה שם משהוּ אחר שהוֹציא את האנשים ממַסלוּלם הרגיל. צריך היה לראוֹת את הרב בּלוֹי כּשהוּא מציע, ערב סגירת הפּאנל, שכּל המשך משׂא-וּמתן עם הממשלה יתנהל על ידי הסוֹכנוּת, אוֹ לראוֹת אדם כּליאוֹנל כּהן מקשיב בּכוֹבד-ראש בּמשך שעוֹת רבּוֹת לדברים אשר ודאי אינוֹ רגיל בּהם. מי שמכּיר בּמקצת את תסבּוֹכת היחסים בּין יהוּדי המזרח ליהוּדי המערב, תסבּוֹכת אשר לא נעלמה גם בּתוֹך התנוּעה הלאוּמית, מראשית חיבּת-ציוֹן ועד ימינוּ, יבין כּי מה שהיה בּלוֹנדוֹן לא היה נטוּל מַשמעוּת פּנימית חשוּבה.

סייעוּ לכך כּמה וכמה גוֹרמים.

א. הממשלה. הממשלה לא היתה אדישה להרכּב המשלחוֹת. לא פּעם התענינה הממשלה לדעת מי יבוֹא היוֹם לישיבה, ולא פּעם רמזה שרצוּי לה כּי פּלוֹני אוֹ אלמוֹני לא יֵעדר הפּעם. נראה לי שמוּתר להגדיר את מגמת הממשלה לגבּי המשלחוֹת בּנוּסחה זוֹ: לאַחד את הערבים וּלפַלג את היהוּדים. מגמה זוֹ פּעלה בּרוֹב חריצוּת, גם בּנגלה וגם בּנסתר. על מגמוֹת האיחוּד לגבּי המשלחוֹת הערביוֹת ודאי קראתם בּעתוֹנים. על מגמת ההפרדה לגבּי היהוּדים לא סוּפּר שם, כּמוּבן. אך לא פּעם ניסוּ לתקוֹע טריז לתוֹך המשלחת היהוּדית, בּלשוֹן זוֹ בּערך: אַתה, אדוֹני, אדם מתוּן ונבוֹן, ואילמלא – אוֹ: פּלוֹני מבין לרצינוּת המצב, אך אַתם מכבּידים. הדבר עבר בּצוּרוֹת שוֹנוֹת לעתוֹנוּת הגדוֹלה, העוֹשׂה רצוֹן הממשלה. עברה הרינה: יש “מתוּנים” ויש “קיצוֹניים”. וּבעתוֹנוּת האוֹיבת אף פּנוּ בּשידוּלים וּבאִיוּמים ליהוּדי אנגליה: היבָּדלוּ מעל העדה הציוֹנית הרעה הזאת.

ספק אם הממשלה הצליחה לאַחד, לא למראית עין בּלבד, את המשלחוֹת הערביוֹת וּלפַשר בּין האינטרסים המתנגדים שלהן, אך בּרוּר כּי הממשלה לא הצליחה לפלג את המשלחת היהוּדית. ואוּלי יש לנוּ להוֹדוֹת לממשלה, שבּניגוּד למגמתה סייעה לאיחוּד היהוּדים. גם הרכּים בּיוֹתר והמסתפּקים בּמוּעט שבּין היהוּדים לא מצאוּ כּל נקוּדת-אחיזה בּהצעוֹת הממשלה. היוּ אמנם שידוּלים הרבּה: אַל תפחדוּ, הלא יוֹדעים אַתם כּי אנוּ רוֹצים בּטוֹבתכם; אין הדבר כּל כּך נוֹרא, וּלחינם אַתם מיחסים להצעוֹת מַשמעוּת מפחידה. היוּ פּיתוּיים: למה תרגשוּ כּל כּך לעצמאוּת, הלא עצמאוּת יכוֹלה גם לקבּל צוּרה של פֶדרליוּת, ואזי יהיה לכם משטר עצמאי שלכם; והרי אם תשלימוּ – תהא כּל עיראק הרחבה והפּוֹריה פּתוּחה לקבּלת מהגרים יהוּדים, כּלוּם רשאים אַתם בּמצבכם הנוֹרא לזלזל בּמפלט כּזה; למה תתעקשוּ? והרי את טוֹבתכם אנוּ דוֹרשים, וכל עיקרן של הצעוֹתינוּ מכוּוָן להסיר פּחדם של הערבים, וּלאחר שיוּסר פּחד הערבים הלא יפָּתח בּפניכם גם עבר-הירדן? הפּיתוּיים היוּ דקים וּמעוּרפּלים, כּנגדם היוּ האִיוּמים דקים וּברורים. ואם הפּיתוּיים לא היה בּהם כּדי למשוֹך, הרי האיוּמים היה בּהם כּדי להפחיד. ואם היהוּדים שבּארצוֹת אשר הקרקע בּוֹערת מתחת רגליהן כבר אין להם מה לפחד, הרי עוֹד ישנן ארצוֹת אשר יהוּדיהן – וגם כּשהם ציוֹנים – מאמינים שיעלה בּידיהם להדוֹף את הרוּח המביאה עליהם את השׂריפה. והללוּ אוֹמרים: אַתם עוֹשׂים חשבּוֹן של ארץ-ישׂראל, השוֹכחים אַתם שיש גם חשבּוֹן של היהדוּת בּעוֹלם? האם מוּתר לכם להביא לידי קרע עם אנגליה, המדינה הגדוֹלה אשר אנוּ חוֹסים בּצלה, עם אנגליה השוֹמרת עדיין על המסוֹרת של ידידוּת לישׂראל בּתפוּצוֹתיו? לא קל היה הקו המפריד הזה שחָצה גם את הציוֹנים. אלא שהממשלה סייעה לנוּ בּזה שלא נתנה לשוּם חוּג אפילוּ מינימוּם שבּמינימוּם כּדי אחיזה.

ב. סייעוּ לכך גם הערבים. הלא-ציוֹנים היוּ להם כּמה הזדמנוּיוֹת להיפּגש עם הערבים. יש להניח שהממשלה סייעה בּידיהם. ודוקא הפּגישוֹת הללוּ גרמוּ להם שיכּירוּ יוֹתר את מצב הדברים כּמוֹת שהוּא. בּדרך כּלל נוֹטים יהוּדים שאינם ציוֹנים לראוֹת עצמם בּעלי השקפוֹת רחבוֹת, הוּמַניסטיוֹת, קוֹסמוֹפּוֹליטיוֹת. יהוּדים אלה מתיחסים בּאידיאַליזציה רבּה לתנוּעה הערבית וחוֹשדים בּציוֹנים שאילמלא גישתם השוֹביניסטית וּתביעוֹתיהם המוּגזמוֹת אפשר היה מכּבר להשכּין שלוֹם בּארץ.

הפּעם היתה ללא-ציוֹנים הזדמנוּת להכּיר מקרוֹב את נציגי הערבים, וכמה גלימוֹת אידיליוֹת נקרעוּ ללא רַחם.

ג. סייעה מַמשוּתה של ארץ-ישׂראל. מאז הֵחל חוּרבּן יהוּדי אשכּנז ועד היוֹם עדיין עסוּקים הבּלתי-ציוֹנים בּחיפּוּשׂי “פּתרוֹנוֹת”, כּמוּבן, מחוּץ לארץ-ישׂראל. יש בּעוֹלם, כּידוּע, טריטוֹריוֹת רחבוֹת, פּנוּיוֹת, “הוֹשט היד וגע בּהן”. וּלאחר שהרגשת האסוֹן גוֹברת, והפּוּרענוּת מתפּשטת מארץ לארץ, וּלאחר ועידת אֶויאן וּלאחר הארצות של צ’מבּרלין, והתפילוֹת בּבתי-הכּנסיוֹת לנוֹצרים וּלקרנוֹת העזרה – עדיין עוֹמדים כּל אלה בּידים ריקוֹת. וארץ-ישׂראל, עם כּל פּוּרענוּיוֹתיה וּּפגעיה – קוֹלטת וּמצילה. לפיכך נעשׂה עתה ענין העליה מוּבן וחשוּב ללא-ציוֹנים.

ד. נוֹכחוּתם של הלא-ציוֹנים בּדיוּנים הפּנימיים של הפאנל וּבשׂיחוֹת בּארמוֹן ס"ט-ג’ימס עוֹררה בּהם כּבוֹד ואֵמוּן לשליחי הציוֹנות.

_____

ה“ספר הלבן” עמד להוֹפיע ימים אחדים לאחר סיוּם השׂיחוֹת (בּ-15 בּמַרס) ועדיין לא הוֹפיע. בּינתים חלפה ההתרגשוּת של הישוּב, אך הסכּנה לא חלפה. פּעמַים בּמחצית שנה זוֹ (בּספּטמבּר וּבמַרס) עמדה הסכּנה בּפּתח ועוּכּבה כּל-שהוא, עוּכּבה, אך לא בּוּטלה.

מה היה בּספּטמבּר? הגרזן הוּנף ולא הוּרד. בּספּטמבּר עמדה הממשלה להוֹציא כּמעט את כּל הצבא מן הארץ וּלהקים בּארץ משטר אשר יאַפשר לה לשלוֹט בּארץ בּלי צבא. הוֵה אוֹמר: משטר אשר יניח את דעתם של הערבים. בּמקוֹם הצהרת בּלפוּר בּאמצע המלחמה הקוֹדמת צריכה היתה לבוֹא מעין הצהרה אַנטי-בּלפוּרית (סגירת העליה) בּערב המלחמה הבּאה. אין יסוֹד לחשוֹב שהפּרוֹגרמה הזאת נשתנתה בּיסוֹדה. אדרבּא, יש יסוֹד להניח שהבּיקוּר של הלוֹרד גוֹרט, ראש המַטה, לא הביא לידי שינוּי מהאוֹריֶנטציה הזאת. אם עדיין לא הוּכרז על מדיניוּת זוֹ בּ“ספר לבן”, הרי את ראשיתה אנוּ כּבר טוֹעמים: ההכרזה על המַכּסימוּם הפּוֹליטי, השדיוּל החדש, והרדיפוֹת האכזריוֹת על העליה “הבּלתי-חוּקית”. וגם החינגה הנישׂאת שוּב בּעתוֹנוּת הערבית בּעקב שׂיחוֹת קאהיר מעידה.

איני יכוֹל לשעשע את עצמי בּתקווֹת למִפנה קרוֹב, לא מצד התנוּעה הערבית הפּלשׂתינאית כּמוֹת שהיא ולא מצד הממשלה הבּריטית הזאת. התנוּעה הערבית הפּלשׂתינאית רתוּמה כּוּלה בּעגלת רוֹמא-בּרלין. משם היא נזוֹנה בּממוֹן וּבזין וּבאידיאוֹלוֹגיה וּבהעזה וּבתקוה להכניע את אנגליה. מה שהיא סוֹחטת מאנגליה אינה סוֹחטת בּזכוּתה, אלא בּזכוּת “הציר” אשר מוֹראוֹ על האימפּריה. אחד מגדוֹלי המַצבּיאים בּאירוֹפּה שאין לוֹ כּל ענין לזלזל בּגוֹרם הערבי אמר בּימים אלה: “אין לערבים שוּם ממשוּת צבאית”. ערכּם הצבאי הוּא מכּוֹח-כּוֹחוֹ של “הציר”. העתוֹנוּת הגרמנית מתפּארת: אַל תחשוֹב אנגליה כּי בּסיפּוּקים קטנים וּבתרמיוֹת תכבּוֹש את לב הערבים. היטלר וּמוּסוֹליני יכוֹלים להבטיח לערבי פּלשׂתינה יוֹתר. למה זה יחייב אוֹתם אם ינַצחוּ? אנגליה נאלצת עתה להעלוֹת את המחיר בּהתחרוּתה בּהיטלר, היכוֹלים אפילוּ בּעלי האוֹריֶנטציה הערבית שבּינינוּ להתחרוֹת בּשנַים אלה וּ“להוֹסיף על המחיר”? יהוּדי טוֹב אחד המסוּר בּלב ונפש לרעיוֹן ההסכּם הערבי-יהוּדי והמַטיף לנוּ השכּם והערב עד מה חשוּב הדבר הזה, אמר עתה בּלוֹנדוֹן: “מה יכוֹלתי להציע לערבים, הלא כּל מה שאציע להם הוּא פּחוֹת ממה שאנגליה מציעה להם עתה”. יש מאמינים שבּעָבר היוּ לנוּ הזדמנוּיוֹת לבוֹא עם הערבים לידי הסכּם, שהיה מאַפשר לנוּ חיי-שלוֹם וגידוּל יוֹתר ממה שהיה לנוּ (לא אתוַכּח, איני יוֹדע. אפשר יש בּזה מן הממש, ואפשר רק מהרהוּרי הלב). וכן יתכן שעוֹד תגיע שעה של חיי שלוֹם, עליה וּבנין מתוֹך הסכּם עם ערבים, לאחר שתגוּדע קרנה של התנוּעה הערבית-הפּלשׂתינאית הנוֹכחית. אוּלם גם בהרהוּרי-העבר וגם בתקווֹת לעתיד אין משוּם אחיזה למפנה ממשי קרוֹב.

וכן איני מקַוה למפנה בּמדיניוּת הבּריטית לגבּינוּ, כּל עוֹד צלוֹ של היטלר פּרוּשׂ על העוֹלם, ואנגליה אחוּזת פּחד. איני מתימר לנַחש כּיצד תנהג אנגליה לאחר כּמה סיבּוּבים בּתוֹך המלחמה, אוּלם כּל עוֹד היא עוֹמדת בּתקוּפה של עֶרב מלחמה ושל פּחד מלחמה אין לקווֹת למדיניוּת פּרוֹ-ציוֹנית ממנה. _____

מה איפוֹא נעשׂה?

איני יוֹדע תשוּבה אחרת אלא זוֹ שפּרצה עתה מעוֹמק לבּוֹ של הישוּב: “לא ניכָּנע”.

מתי פּרצה מפּינוּ קריאה זוֹ לראשוֹנה? בּימי מַאי 1921, בּשעה שאניית העוֹלים טוּלטלה בּלב-ים והנציב העברי סגר בּפניה את שערי הארץ. ואוּלי מקוֹרה עוֹד בּתל-חי. הזרע שנזרע אז נתן את פּריוֹ. וּממנוּ לנוּ גם העמידה בּמערכה בּשלוֹש שנים אלה.

עדיין לא נתלוותה קריאה זוֹ בּפירוּש מְמַמֵש. המחשה זוֹ אינה ניתנת להיקָבע מראש, כּשם שהקריאה “עבוֹדה מעשית בּארץ-ישׂראל”, שפּרצה אחרי מַשבּר אוּגַנדה, עדיין לא יכלה לוֹמר מה יהיה אָפיוֹ של המפעל החלוּצי שהיה נרמז בּאוֹתה קריאה.

יתכן שהקריאה הזאת מציינת שלב חדש בּהיסטוֹריה הציוֹנית. מַעבר מציוֹנוּת אֶבוֹלוּציוֹניסטית ורַציוֹנַלית, זהירה ואִטית, לציוֹנוּת הפּוֹעלת מתוֹך הקטסטרוֹפה והחוֹתרת להתגבּר עליה בּמאמצים הֶרואיים. כּשם שמתוֹך מַשבּר-אוּגַנדה קמה ועלתה ציוֹנוּת חדשה, ציוֹנוּת של רצוֹן והגשמה אישית, כּך נראה לי, עתידה לקוּם מתוֹך המַשבּר האכזרי הזה בּחיי ישׂראל בּארץ-ישׂראל דינַמיקה ציוֹנית חדשה. כּמוּבן, אם יש בּנוּ ליח, אם יש בּנוּ קשיוּת-עוֹרף, אם איננוּ שֶבר-עם המסוּגל להיכָּנע.

קשה לי להוֹציא את הדברים מפּי, אך הימים האכזרים הבּאים לקראתנוּ אוֹמרים לי בּלשוֹן ר' עקיבא: כּל ימַי הייתי מצטער מתי יבוֹא הדבר לידי ואקיימנוּ. אמנם לא בּיקשנוּ את הנסיוֹן הזה, לא התפּללנוּ לוֹ, אך משבּא עלינוּ בּכל כּבדוֹ – הנברח? האם לא נעשׂה אוֹתוֹ מוֹצא להסתערוּת מַכרעת, אשר תעלה ממעמקים את כּוֹחוֹת האוּמה, הסתערוּת הרוֹאית להצלת העם?

ידעתי שבּציבּוּרנוּ מחלחל עתה רגש של אכזבה. בּיוֹם שהגיעוּ הידיעוֹת מלוֹנדוֹן הכרזנוּ: לא ניכָּנע, וּמה עשׂינוּ מאז? היכן המעשׂים? המתיחסים אנוּ בּרצינוּת להכרזוֹתינוּ?

הדיבּוּרים הללוּ, הנשמעים עתה בּשיחוֹת פּרטיוֹת וּבאסיפוֹת, ודאי מלוּוים הרגשת כּאב, אלא שהכּאב הזה, והבּיקוֹרת הצוֹדקת לעתים על דבר שצריך היה להיעשׂוֹת ולא נעשׂה, מהוּל גם בּהאשמת הזוּלת, בּחַשדנוּת בּלתי-צוֹדקת. השאלה המחמירה: “המוּכנים אַתם למעשׂים אשר הכרזוֹתיהם מחייבוֹת אוֹתם?” ראוּיה תמיד שיקשיבוּ לה בּחרדה, אך נימת הלעג ואִי-האֵמוּן המבצבּצת מטוֹן השאלה אינה מביאה אלא לידי אי-כּבוֹד לתנוּעה – והיא אינה ראוּיה לכך – לידי בּיטוּל עצמי שאין בּוֹ צדק. וגם לא כּוֹח.

ואפשר יש בּזה גם אי-הבנה לתוֹכן ההכרזה. כּשאמרנוּ: “לא ניכָּנע!” לא התכּוַנו לכך שמחר נעשׂה איזה מעשׂה מרעיש עוֹלם, ואזי אוֹ שננַצח אוֹ שננוּצח, והענין יסתיים. “לא ניכָּנע” אין זה ענין חד-פּעמי. אין פּירוּשוֹ – לתת פּוּרקן להרגשוֹת סוֹערוֹת. איני מזלזל בּהרגשוֹת ואני מבין את הצוֹרך האנוֹשי, האנוֹשי בּיוֹתר, בּהתפרקוּת. אך יש צרכים חשוּבים מזה. וּתנוּעה כּתנוּעתנוּ חייבת לשקוֹל וּלהפנוֹת את סערת הנפש לאוֹתם האפיקים אשר בּהם תוֹספת-כּוֹח, ולא התפּרקוּת בּלבד.

אפשר היה, כּמוּבן, לאחר קריאת “לא ניכָּנע”, לעשׂוֹת איזה מעשׂה-מחאה שיביא לידי שליחת טלגרמוֹת לעוֹלם, אלא שאוֹתוֹ מעשׂה לא היה יוֹצר טיפּה נוֹספת של כּוֹח, והאנשים שכּנגדם היתה המחאה מכוּונת – שנתם לא היתה נוֹדדת בּגלל כּך.

בּבוֹאנוּ לחנך את עצמנוּ ואת תנוּעתנוּ, ואת הישוּב כּוּלוֹ, לאי-כּניעה, למעשׂים אשר יגַלמוּ את אי-הכּניעה ויגבּירוּ את כּוֹחנוּ לבלתי-היכּנע – חייבים אנוּ להתחנך שלא להוֹציא כּוֹח לבטלה, שלא לבזבּז רגש וּמרץ לשוא. על אחת כּמה ומכה שלא לעשׂוֹת דברים הנראים כּגילוּי-כּוֹח בּשעה שאינם אלא מתישים כּוֹח.

בּתנוּעת פּוֹעלים בּפרט יש להזהיר על כּגוֹן זה. יש אמצעי-מלחמה שהוֹרתם ולידתם בּימי גיאוּת מַהפכנית, וחשיבוּתם אזי מרוּבּה, והרי הם מתקדשים לשימוּש תמיד אפילוּ בּימים שאין בּהם להביא לידי נצחוֹן, אלא לקָרב מפּלה. בּשנים שלאחר המלחמה היינוּ עדים לכמה הוֹפעוֹת של שמרנוּת מַהפכנית, אשר היוּ נלעגוֹת בּיוֹתר אילמלא היוּ מעציבוֹת כּל כּך.

תנוּעת-הפּוֹעלים אשר לא ידעה מה לעשׂוֹת בּכוֹחוֹתיה בּימים של גיאוּת מַהפכנית, ניסתה להשתמש בּאמצעים אוּלטרא-רבוֹלוּציוֹניים בּשעה שלא היה בּהם אלא להעמיק את המפּלה. כּזאת היתה גם “השביתה הכּללית” בּצרפת, בּימים שהיטלר עמד בּשער. יש אמצעים שתוֹעלת בּם, בּשעה שהם עשׂוּיים לשמש שלב לעליה מהירה, לכיבּוּשים גדוֹלים. חטא ואיולת הוּא להשתמש בּאוֹתם האמצעים כשאין בּהם, בּמסיבּוֹת שנשתנוּ, אלא לשמש שלב לירידה, לאיבּוּד הישׂגים.

יש לבחוֹן אמצעים לאוֹר המטרה. הערבים, למשל, הצליחוּ מאד מאד בבחירת אמצעים ההוֹלמים את המטרה שלהם. המטרה שהציגה לעצמה המַנהיגוּת הערבית היא שלטוֹן המוּפתי. לשם כּך אין צוֹרך שהארץ תשב בּשלוה, שהכּפר יפרח, שרמת חייו של הפּוֹעל תעלה, שאת הבּיצוֹת יְיַבּשוּ, ואת הבּריאוּת ישבּיחוּ, שיהוּדים וערבים יחיוּ בּשלוֹם. כּל אלה אין בּהם כּדי לקָרב את שלטוֹנוֹ של המוּפתי. אך הקזת-דם, הרעבת הכּפר, השבּתת חיי הכּלכּלה, המתת היריבים, הפחדת השלטוֹנוֹת – אלה עשׂוּיוֹת לקרב את בּיאת שלטוֹנוֹ. המדינה הארץ-ישׂראלית קיימת, צריך רק לדלדל אוֹתה, לפרוֹע בּה, להרבּוֹת בּה את ההרס, כּדי לכבּוֹש אוֹתה.

ואנחנוּ? העשׂוּיים אמצעים מעין אלה גם לסייע אוֹתנוּ? אינו מעמיק שאוֹל על מידת התנגדוּתנוּ הנפשית למעשׂים אלה, אני אך שוֹאל אם יהיה נצחוֹננוּ על דרך זוֹ? ועל זאת אני עוֹנה בּשלילה גמוּרה. מדינת-היהוּדים איננה קיימת עדיין. צריך להקימה. בּמה נקים אוֹתה? בּריבּוּיֵנוּ, בּבניננוּ, בּהגברת כּוֹחנוּ. אמצעי הערבים, גם אם אנחנוּ נשתמש בּהם, יוֹבילוּ לא למדינת יהוּדים, אלא למדינת ערבים.

תנוּעה אמיתית וחשוּבה יוֹצרת לה אמצעי מלחמה והתגשמוּת ההוֹלמים אוֹתה. גַנדי לא הלך אחרי אמצעי-המלחמה של המערב אוֹ של רוּסיה, וחישל לוֹ אמצעי-מלחמה שהיוּ הוֹלמים את העם ההוֹדי וּמוֹעילים למשק ההוֹדי. גַנדי אפילוּ לא חיקה את סעוּדוֹת-המצוה שהתעמוּלה הציוֹנית משתמשת בּהן וּבמקוֹם זה בּחר בּצוֹם. ועוֹד לא ידוּע מי הצליח יוֹתר – אנחנוּ בּתרנגוֹלוֹת הצלוּיוֹת אוֹ הוּא בּצוֹמוֹתיו.

אל יְיַחסוּ לי כּוָנה שאין בּי. איני מציע לרכּוֹש לנוּ פּטֶנט הוֹדי כּשם שאיני מציע פּטנט מַערבי אוֹ רוּסי. עלינוּ לגלוֹת אמצעי-מלחמה הנוֹבעים ממצבוֹ של עמנוּ ההוֹלמים את מפעלנוּ. לאמצעים אלה ודאי יחסר הזיו והכּבוֹד שיש לאמצעי-מלחמה שזכוּ להיוֹת מקוּבּלים אצל אחרים. אַל נדאג לכך. כּשיצרנוּ את הקבוּצה והמוֹשב לא שאלנוּ מה שֵם לוֹעזי נתן להם ואף על פי כן הם מצאוּ את מקוֹמם בּלכּסיקוֹן הבּין-לאוּמי. ואם נדע לגַלם בּמעשׂים נאוּתים את אי-הכּניעה שלנוּ, אם נדע להילָחם וליצוֹר תוֹך מצוֹר – יכּיר בּזה גם “העוֹלם”.

בּאחת הישיבוֹת של המרכּז נאמרה הגדרה הנראית לי מאד: רֶזיסטַנץ קוֹנסטרוּקטיבי (חסרוֹנה שהיא מוּרכּבת משתי מלים לוֹעזיוֹת. שמא נוּכל להשתמש בּמלה הקדוּמה “ניצבה” למוּשׂג רזיסטנץ?). לא רק התנגדוּת לרע, אלא התנגדוּת בּצוּרה שתכיל המשך גידוּל, המשך בּנין. יצירה תוֹך מצוֹר. לא מעשׂה חד-פּעמי, אלא שיטת-חיים, מדיניוּת וכלכלה וּבנין המגַלמת אי-כּניעה. המעשׂה המכוּוָן לתכלית – בּוֹ אי-כּניעתנוּ.

ולָאו דוקא המעשׂה הגדוֹל. יש שדוקא בּאיזה פּרט קטן אך אמיתי מתגלה הרוּח הבּלתי-נכנעת. אם אוֹמַר לכם, למשל, היכן היתה לדעתי נקוּדת-המפנה בּ“שׂיחוֹת” לוֹנדוֹן, תצחקוּ לי. ואף על פּי כן: נקוּדת-המפנה היתה בּ… ביטוּל סעוּדה. כּל עוֹד אנשינוּ דיבּרוּ את הדברים החזקים בּיוֹתר, אפשר היה לפנוֹת אליהם פּתאוֹם בּשאלה תמימה: “וּמה אַתם חוֹשבים על עתיד ההדרים בּארץ?” ולך ושוּב לנקוּדת-הגוֹבה שבּה עמדת. יכוֹל אַתה לטעוֹן את טענוֹתיך החזקוֹת בּיוֹתר, להתריס קשוֹת, ואף על פּי כן יוֹשב לוֹ המיניסטר, הזריז והממוּלח, וּפניו אוֹמרים: אין דבר, תאמרוּ מה שתאמרוּ, אני מכּיר אתכם לא מן היוֹם, אנשים נבוֹנים אַתם, יוֹדעים את המציאוּת, יוֹדעים מה מצבכם בּעוֹלם וּמה כּוֹחכם, ודאי כּוֹאב לכם, אדרבּא, אל תחסכוּ בּמלים, אך הענין יסתדר. והנה בּא דבר קטן, פעוּט, אשר לא כּתוּב בּשוּם פּרוֹגרמה ולא הוּכרז עליו מעוֹלם ודבר זעיר זה אמר: טעה המיניסטר הממוּלח בּחשבּוֹנוֹתיו. חמוּר הענין ממה שחשב. היהוּדים לא יכָּנעוּ. ואי-מנוּחה תקפה את משׂרד המוֹשבוֹת. בּאוּ בּמרוּצה ואמרוּ: למה רגשתם? מה קרה? לאמיתוֹ של דבר לא אמרנוּ לכם כּלוּם. וּמה שאמרנוּ – כּלוּם אמרנוּ? הלא זה לא היה אלא נסיוֹן להציע דברים וחילוּפי-דעוֹת. ודאי טעה כּאן אחד הפּקידים הקטנים. חבל, חבל.

אינני בּטוּח שכּבר בּאוֹתם הימים לא נמצא הטֶכּסט של “הספר הלבן” העתיד לבוֹא על שוּלחנה של הנציבוּת בּירוּשלים, אך הבּהלה שקמה אוּלי עצרה לשעה את העגלה בּמרוּצתה.

והמעשׂה המכוּוָן לתכלית בּמצבנוּ כּיוֹם הוּא לא מרד ולא תפיסת מבצרים. היה זמן ויהוֹשע בּרזלי חלם על חמש מאוֹת בּחוּרים שיעלוּ לירוּשלים ויתבּצרוּ בּמגדל-דויד ויניפוּ עליו את הדגל הציוֹני. הוּא ידע, כּמוּבן, כּי אין זה כּיבּוּש שלטוֹן, אך הסתפּק בּכך שנחזיק מעמד עשׂרים וארבּע שעוֹת, וּבהיסטוֹריה יהיה כּתוּב כּי לאחר כּך וכך שנים חזרוּ היהוּדים וכבשוּ את מגדל-דויד והניפוּ מעליו דגל ציוֹני. יפים היוּ הדברים בּאמירתם, יפה לספּר עליהם בּבּיאוֹגרפיה. אך המדיניוּת שלנוּ עתה לא תהיה כּזאת. לא חמש מאוֹת בּחוּר יכוֹלים אנוּ לכנס עכשיו, כּי אם חמישים אלף, ואנוּ מאמינים בּעצמנוּ כּי אנוּ יוֹדעים לא רק לכבּוֹש מגדלים, כּי אם – מה שיוֹתר חשוּב – לבנוֹת מגדלים. אך אדיר חפצנוּ עתה הוּא לא “להחזיק מעמד עשׂרים וארבּע שעוֹת”, כּי אם להוֹציא את היהוּדים ממצרים וּלהביא אוֹתם לארץ-ישׂראל.

­­­­­_____

מה יהיה הבּיטוּי הנאמן בּיוֹתר של אי-הכּניעה? הוֵה אוֹמר: עליה. אנחנוּ פּוֹסלים את זכוּתוֹ של המחוֹקק – יהיה מי שיהיה – לגזוֹר על שיבת בּני ישׂראל לארצם. אנחנוּ פּוֹסלים את זכוּתוֹ של כּל שלטוֹן – יהיה מי שיהיה – למנוֹע את אזרחי הבּית הלאוּמי להוֹשיט (על חשבּוֹנם!) יד-הצלה לאחיהם המעוּנים הבּאים אליהם. ועלינוּ להוֹכיח למעשׂה כּי שוּם גזירה על עלייתנוּ איננה קיימת בּשבילנוּ. אנחנוּ נפיר אוֹתה, כּוּלנוּ, בּרֵיש גַלי. העוֹלם ילמד ויכּיר כּי אנוּ עוֹלים לא בּחסדם של שלטוֹנוֹת, כּי אם בּזכוּת, בּזכוּת הקוֹדמת לכל חוֹק בּריטי, בּזכוּת שהיא טבעית לנוּ, בּזכוּת אשר אנוּ מוּכנים לתת עליה את נפשנוּ.

הכּרה זוֹ היא הכּרת-ראשית של הציוֹנוּת. בּה עלה איש-בּיל"וּ, בּה עלה איש העליה השניה, בּניגוּד לחוֹק התוּרכּי. הוּא לא שאל אם ניתנה לוֹ רשוּת. הוּא לא נרתע, פּן ישלחוּ אוֹתוֹ חזרה.

כּל עוֹד היה קיים בּארץ משטר חוּקי, המוֹדה בּזכוּתנוּ, נאבקנוּ אתוֹ על אפשרוּיוֹת עליה בּתחוּמי החוֹק, לא קיבּלנוּ את הגבּלוֹתיו, אך סבלנוּ אוֹתן. אוּלם כשמכריזים על משטר חדש, שבּוֹ לא נוּכל לעלוֹת בּלתי אם בּחסד המוּפתי, הרי אנוּ כּוֹפרים בּזכוּתוֹ של אוֹתוֹ משטר וּבזכוּתם של המכריזים. לא בּחסדכם ניתנה לנוּ הארץ, ולא מחוּקוֹתיכם נוֹבעת זכוּתנוּ לשוּב אליה ולחיוֹת בּה.

את ההכּרה הזאת יש להחדיר לתנוּעה הציוֹנית כּוּלה, והמדיניוּת הציוֹנית צריכה לדגוֹל בּה, בּפני העוֹלם. זוֹכרים אנחנוּ כּיצד לחצה וַעדת פּיל על מ. שרתוֹק בּענין העליה הבּלתי-חוּקית, וּבאֵילו עינוּיים היה עליו לעמוֹד. מאז נשתנה הרבּה. גם בּהכּרתם של יהוּדים, וגם בּהכּרת חוּץ. הנה הוּצגוּ שאלוֹת בּבית-הנבחרים בּענין ה-17. שאלוּ אוֹיבים: אם החרימוּ את האניה, אם האנשים יגוֹרשוּ, אם ינַכּוּ מן השדיוּל. מזכּיר המוֹשבוֹת השתמט מתשוּבוֹת בּרוּרוֹת, ואז קם אחד הצירים וזרק קריאת-בּינַים: והרי האנשים האוּמללים הללוּ אינם בּלתי-חוּקיים, אלא מחמת המשׂרד שלך, אדוֹני! קריאוֹת מעין אלה אוֹמרוֹת לנוּ כּי מלחמת-העליה שלנוּ תחדיר בּעוֹלם את ההכּרה בּזכוּתנוּ לעליה, ואוּלי גם תביא לידי הבנה אחרת של עצם הציוֹנוּת.

מלחמת העליה אינה צריכה להיוֹת ענינם הפּרטי של חֶבר-אנשים העוֹשׂה את הדברים על דעת עצמוֹ. היא צריכה ליהפך לילד חוּקי של התנוּעה הציוֹנית. גם אין זה ענין של מפלגה אחת בּציוֹנוּת. זה צריך להיוֹת ענין מוּסכּם של כּל המפלגוֹת. אין להשאיר את העוֹלה “הבּלתי-חוּקי” טרף לכנוּפיוֹת העוֹסקוֹת בּזה להנאתן אוֹ לשם “השפּעה” והן מנַצלוֹת אוֹתוֹ וּמתעללוֹת בּוֹ וּמפקירוֹת אוֹתוֹ בּבוֹאוֹ אל החוֹף. הדבר לא יהיה קל. השלטוֹן האנגלוֹ-ערבי לא ימָנע מרדיפוֹת, המכשוֹלים יתרבּוּ. הדבר יהיה קשוּר לא רק בּמאמצים וּבקרבּנוֹת-ממוֹן, כּי אם גם בּיסוּרים. תידָרש מסירוּת-נפש, ולא מאת יחידים, כי אם מרבּים. אך זאת היא אי-הכּניעה שלנוּ, אם אנחנוּ רוֹצים בּה בּאמת.

וּכדי שלא ייחסוּ לי כַּוָנוֹת אחרוֹת, הריני רוֹאה צוֹרך להגדיר עצמי: בּמלחמת-העליה אינני מתכּוון להפגנה מדינית, כּי אם קוֹדם כּל לשם עליה ממש, כּשם שהעליה על הקרקע היא קוֹדם כּל מטרה לשמה. חשבּוֹנוֹת העליה קוֹדמים. והתוֹצאה המדינית תהיה תוֹצרת לוַאי, אם הפּעוּלה תיעָשׂה כּהלכה וּבקנה-מידה הגוּן. הצלת יהוּדים מן התוֹפת, יציאה מן הגלוּת – היא המטרה של הציוֹנוּת, והיא גם האמצעי הפּוֹליטי והישוּבי. מספּרים על איש סקוטלנד אשר בּיקש להנחיל את חכמת חייו לבנוֹ, ואמר לוֹ: “בּני, בּטרם אלך ואינני אֶתן לך עצה אחת. תַרבּה ממוֹן, אם אפשר – בּאמצעים כּשרים”. כּך נאמר גם אנחנוּ: הרבּוּ יהוּדים, אם אפשר בּאמצעים חוּקיים.

איננוּ שׂשׂים לקראת קרָב, אך אנוּ מקבּלים אוֹתוֹ כּהכרח.

לא את הקרבּן אנוּ מבקשים, ולא את ההפגנה. אנוּ מבקשים את העיקר: יהוּדים בּארץ. לכן איני להוּט אחרי התנַגשוּיוֹת. איני מבקש קוֹנפליקטים. אינני רוֹדף אחרי הצד הרוֹמַנטי שבּדבר. אני רוֹצה “תכלית”: יהוּדים. אך לא אירָתע אם עליית היהוּדים תהיה כּרוּכה בּהתנַגשוּיוֹת.

יש בּינינוּ אוֹפּטימיסטים הסבוּרים כּי אנגליה לא תירה בּפליטים. ויש אוֹמרים כּי ממשלה שתירה בּעוֹלים לא תתקיים אפילוּ שבוּע אחד. אין לי הבּטחוֹן בּזה. כּבר היוּ יריוֹת על אניוֹת. והשמוּעה אוֹמרת כּי היוּ פּצוּעים, ואיני בּטוּח אם העתוֹנוּת האנגלית סיפּרה על כּך.

אין דבר אם יאסרוּ עוֹלים. לא ניבָּהל. אין אסוֹן גם אם יחזירוּ אניה. האניה אשר יחזירוּ אוֹתה – תחזוֹר ותבוֹא. כּל יהוּדי שיהדפוּ אוֹתוֹ אל הים – סוֹפוֹ לחזוֹר וּלהגיע לארץ. זוֹהי מלחמת היהוּדי על ארצוֹ.

לפי שעה עוֹד אין היהוּדים מבינים זאת. יהוּדי הגוֹלה נבהלים מכּל כּשלוֹן. ואין להם היכוֹלת לברר בּמי תלוּי הקוֹלר, אם בּארץ אוֹ בּ“מטפּלים”. החמסנוּת וההפקרוּת אשר פּשׂוּ בּקרב אלה גוֹרמוֹת צרוֹת מיוּתרוֹת ויסוּרים שבּשרירוּת וכשלוֹנוֹת חינם לא לקרבּנוֹתיהם בּלבד, כּי אם לעצם העליה.

לרבּים מאתנוּ עוֹד זכוּרה המלחמה החריפה אשר התנהלה בּרוּסיה מצד הציבּוּריוּת היהוּדית נגד ה“אגֶנטים” אשר התפּרנסוּ מצרוֹת הפּליטים, ורבּים מהם היוּ מוֹצצים את דמם של קרבּנוֹתיהם, בּלי שיהיה איכפּת להם אם הללוּ יגיעוּ סוֹף סוֹף לארץ המקלט אוֹ יגועוּ בּדרכים. אף על פּי שגם יציאה זוֹ מרוּסיה לחוּץ-לארץ היתה שלא כחוֹק, ואף על פּי שהרבּה אנשים היוּ נמלטים וניצלים בּעזרת ה“אַגנטים” המבריחים, היוּ כּמה מוֹסדוֹת חשוּבים וכמה אנשי-לב רוֹאים להם חוֹבה לעמוֹד לימין המהגר וּלגלוֹת את תעתוּעי “המצילים”. גם בּימים האחרוֹנים קראנוּ כּרוּז מטעם היצ"ם וּשאר הסתדרוּיוֹת-עזרה נגד המנוּוָלים המנצלים את עָניָם של המהגרים היהוּדים, הפּוֹנים לבּוֹליביה ולשאר ארצוֹת אמריקה הדרוֹמית. ודוקא בּציוֹנוּת לא קם עדיין שוּם כּוֹח ציבּוּרי אשר יקרע את המַסוה מעל פּני אלה אשר עשׂוּ את צרת ישׂראל ואת אהבת הארץ לעסק מכניס, הנוֹתן רוָחים ומסַפּק יצרים. שוּם עתוֹן עברי עדיין לא יצא למערכה לגלוֹת כּיצד נוֹהגים בּעוֹלים האוּמללים וּבאיזה גיהינוֹם הם נתוּנים בּדרכּם לארץ, לא רק מחמת רדיפוֹת הממשלה הזרה, כּי אם גם מפּני שיטוֹת הטיפּוּל של אחיהם-מרחמיהם, העוֹשׂים קפּיטל פּרטי וציבּוּרי מיסוּרי העוֹלים.

המלחמה בּפטריוֹת-הרקב הללוּ דרוּשה כּדי לפנוֹת את הדרך לעליה רחבה.

יש כּוֹפרים בּאפשרוּת זאת בּכלל: כּיצד יעמדוּ מַעפּילים מִסכּנים נגד תחבּוּלוֹתיה וכוֹחוֹתיה של ממשלה אדירה. אני מאמין שיעמדוּ ויוּכלוּ. ההכרח שלהם לעלוֹת הוּא גדוֹל יוֹתר וחזק יוֹתר מן ההכרח האנגלי לירוֹת בּהם. ואם ההכרח הזה יהָפך להכּרה כּללית, ויתפּוֹס את מקוֹמוֹ בּמחשבה היהוּדית וּבעזרה היהוּדית – יפרוֹץ הרבּה גדרים ויהָפך לנחל שוֹטף. אפשר להכשיל עליית יחידים. אי אפשר להכשיל עליית המוֹנים אל אחיהם אשר לחוֹף-ים ישכּוֹנוּ. הנוֹפלים יפּלוּ והמחנה יעבוֹר ויגיע.

_____

חמוּר מעִנין עליה הוּא ענין הקרקע. תחבּוּלוֹת הממשלה מרחיקוֹת לכת ממה שאפשר היה תחילה לשער. בּימי התוּרכּים יכוֹלנוּ לרכּוֹש קרקע על שם של נתין עוֹתוֹמַני. הפּעם יש להניח כּי הממשלה תבטיח שיהוּדים לא יוּכלוּ לקנוֹת אדמה אפילוּ על שם של גוֹי. ואפשר גם תמנע את התישבוּתנוּ על אדמוֹת שרכשנוּ בּאזוֹרים אשר החליטה לסגוֹר בּפנינוּ. גם כּאן מצוה גדוֹלה תהיה להפר חוֹק, הבּא לאסוֹר עלינוּ להיוֹת חקלאים על אדמת מוֹלדתנוּ. אך ההכּרה בּלבד אינה מספּיקה, דרוּשה גם יכוֹלת.

איני יוֹדע כּמה ימים עוֹד נשארוּ לנוּ לפעוּלה חפשית בּעניני קרקע. אילוּ ידעתי שאת הימים המעטים האלה לא נוֹציא לשוא. קרקע שתהיה בּרשוּתנוּ נעלה עליה בּכל התנאים. לא נַתנה את הדבר בּעין טוֹבה של השלטוֹנוֹת. לפיכך: רכישה בּימים מעטים אלה קוֹדמת לעליה. ולא אהיה חוֹשש להשהוֹת קצת את העליה על הקרקע אם ענינינוּ בּאֵזוֹר מסוּים ידרשוּ זאת מאתנוּ.

איננוּ יכוֹלים כּרגע לקבּוֹע מה יהיוּ דרכי מלחמתנוּ על הקרקע לאחר שתוּכרז התחיקה הקטלנית. אוּלם עלינוּ להחליט להיוֹת נכוֹנים למלחמה הקשה בּיוֹתר בּנקוּדה זוֹ, למלחמה פּוֹליטית וּמשפּטית בּפני פוֹרוּם בּין-לאוּמי, וּלמלחמוֹת מעשׂיוֹת בּארץ. כּי הנקוּדה המסוּכּנת בּיוֹתר היא בּמניעת השתרשוּתנוּ, בּמניעת ריכּוּזנוּ וסיכּוּיינוּ לחיים בּריאים וּשלמים בּארץ.

המשטר החדש ודאי יציג בּאוֹפן חריף את שאלת הבּטחוֹן. אין אני מאמין כּי רז’ים אנגלי-ערבי יביא אתוֹ שלוֹם וּבטחוֹן, אך הוּא עלוּל להצר וּלהתקיף את התגוֹננוּתנוּ. בּסעיף זה יש לוֹמר בּלשוֹן הקדמוֹנים: “ואכמ”ל" (ואין כּאן מקוֹם להאריך). אך כּדאי לזכּוֹר שהישוּב היהוּדי בּארץ כּבר עבר כּמה שלבּים בּהתגוֹננוּתוּ. היוּ ימים והשוֹמר היהוּדי הבּוֹדד שמר על הכּרם של בּעליו. גם אז היה שוֹמר לא על רכוּש בּעליו בּלבד, כי אם על רכוּש ישׂראל ועל כּבוֹד ישׂראל. אחר כּך בּאה השמירה הקיבּוּצית על מוֹשבה שלמה, על “נקוּדה”. והגענוּ גם לשמירה של גוּשי “נקוּדוֹת”. המצב הוֹלך וּמשתנה. אנחנוּ כּבר ניצבים בּפני שאלה של הגנת הארץ, מן היבּשה וּמן הים וּמן האויר. הענינים בּעוֹלם הוֹלכים וּמחמירים, ואין לנוּ על מי לסמוֹך שיעמוֹד לנוּ בּצר. אדרבּא, יש להניח שיתנכּלוּ גם למעט-הכּוֹח אשר עשׂינוּ.

מלחמתנוּ בּמשטר האנגלי-ערבי הנשקף לנוּ צריכה לזרוֹם גם בּאפיקים כּלכּליים. עוֹד אין השעה כּשרה לקבּוֹע מסמרוֹת, מה יכוֹלים אנוּ לעשׂוֹת וּמה ראוּי לנוּ שנעשׂה. איננוּ יכוֹלים לנהל מלחמה מַתמדת אשר תיַבּש את מקוֹרוֹת הקיוּם של משקנוּ; אדרבּא, אנחנוּ צריכים כּכל האפשר להפנוֹת את המלחמה בּמגמה כּזאת אשר תסייע לביצוּר כּלכּלתנוּ. עוֹד הדברים טעוּנים לימוּד ועיוּן ועצה. אך המגמה היסוֹדית בּרוּרה: להעלוֹת את היאָבקוּתנוּ עם המשטר האוֹיב לנקוּדת-מוֹצא של משטר הבראה כּלכּלית בּחיי יוֹם יוֹם – משטר המוֹנע בּזבּוּז, העוֹקר מוֹתרוֹת, מבַצר את הקיים וּמפַתח ענפי מִחיה חדשים, וּמביא אתוֹ יתר שויוֹן, יתר פּשטוּת ועצמאוּת.

_____

נוֹכח המצב הזה עלינוּ לדוּן מחדש בּשאלוֹת ציוֹניוֹת-פּנימיוֹת, שאלוֹת הגוֹלה וּשאלוֹת הישוּב.

הגוֹלה עכשיו מחוּלקת לשתי גָלוּיוֹת. כּבר אמר מישהוּ: “ארצוֹת שמהן מגָרשים וארצוֹת אשר לשם אין מכניסים”. ישנן ארצוֹת אשר בּהן אָבדוּ היהוּדים את כּל כּוֹחם הפּוֹליטי ואת כּל הוֹנם, ואין כּוֹחם אלא בּעליה. והיא שקוֹבעת את המגע שלהם עם הציוֹנוּת. וישנן ארצוֹת שחלקן בּעליה, וּבפרט בּעליה החלוּצית, עוֹדנוּ מוּעט בּיוֹתר, וגם המגע עם הציוֹנוּת קלוּש, ודוקא ארצוֹת אלוּ עשׂוּיוֹת להווֹת את המשענת הפּוֹליטית שלנוּ והרזרבוּאַר הכּספּי. והנה אם בּארצוֹת מסוּג ראשוֹן פּוֹעלת הציוֹנוּת כּכוֹח גוֹאל וּפוֹדה (בּמידה שהיא קוֹלטת עוֹלים וּפוֹדה שבוּיים), והקשרים האישיים של רבבוֹת המוּצלים מחזיקים, ולפעמים אף מלַבּים, את הגחלת הציוֹנית, הרי הארצוֹת מן הסוּג השני, שהציוֹנוּת שם מתגלה לא בּקבּלת-עזרה כּי אם בּמתן-עזרה, זקוּקוֹת לחרישה ציוֹנית בּלתי-פּוֹסקת, והיא איננה.

הרבּה נאמר על מצב הפּעוּלה הציוֹנית בּאוֹתן הארצוֹת. כּל שליח שלנוּ שחוֹזר משם קוֹבל מרה. ועדיין לא נשתנוּ הדברים. ולא נכוֹן הדבר לתלוֹת את הקוֹלר בּזוּלתנוּ בּלבד. אילוּ בּגרנוּ אנחנוּ בּענין זה כּראוּי לנוּ, היוּ הדברים זזים. יש שאיזוֹ מוֹעצה שלנוּ מתחממת בּענין זה וּמתחילים לדבּר על “כּיבּוּש הגוֹלה”, על חמישים אוֹ מאה שליחים שיֵצאוּ, ואחר כּך אַתה פּוֹגש את חברך פּלוֹני אוֹ אלמוֹני הידוּעים לך מכּבר כּמַטים שכם לסבּוֹל, והם נוֹטלים את תרמילם ויוֹצאים, והענין דוֹעֵך.

יש להוֹדוֹת, עדיין לא חינכנוּ עצמנוּ להכּרת מלוֹא החשיבוּת של כּיבּוּש הגוֹלה לציוֹנוּת, של הסתערוּת למען הקרנוֹת, של החדרת ארץ-ישׂראל לחוּגים זרים ורחוֹקים. הקימוֹנוּ טיפּוּס של שליחים לתפקידים מסוּימים. אך לא גילדנוּ עדיין מחנה של שליחים בּמוּבנה הקדמוֹן של מלה זוֹ, שליחים לאידיאה, לאמוּנה הציוֹנית.

הנה שאלת הדוֹר הבּא בּציוֹנוּת. ארצוֹת-היציאה נוֹתנוֹת לנוּ בּאיזוֹ מידה (בּלתי-מספּיקה) דוֹר חדש. לא יכוֹלנוּ להציל הרבּה מן המבוּגרים שבּיהוּדי גרמניה, והרי אנוּ עמלים בּעליית הנוֹער. אך מה מצבנוּ בּארצוֹת האַנגלוֹ-סַכּסיוֹת? שם המצב הפוּך: הציוֹנוּת שם היא ענינוֹ של דוֹר הוֹלך. בּקרבּוֹ יש לנוּ ידידים טוֹבים, שנשאר בּלבּם ניצוֹץ ציוֹני מן העָבר והם שוֹמרים עליו בּמדבּר זה. מה יהיה גוֹרל הציוֹנוּת כּשדוֹר זה יֵרד מן הבּימה? מה עשׂינוּ כּדי שיהיה לנוּ דוֹר בּא בּשיעוּר שיספּיק לא רק להחזקת הסתדרוּיוֹת-נוֹער אחדוֹת, כּי אם גם לפרנס את ציוֹנוּתה של יהדוּת אמריקה?

הנסמוֹך על נסים, שמשוּרוֹת המתבּוֹללים יתחילו להתעוֹרר ויִנהרוּ אלינוּ? נסים אלה אינם מתרחשים, אוֹ מתרחשים רק בּיחידים. האַנטישמיוּת בּלבד אינה מספּיקה להזין את הציוֹנוּת. הנה קראנוּ שראש לשכּת ארץ-ישׂראל-פּוֹלין השתמד. מיוּגוֹסלַביה מוֹדיעים כּי שלוֹש מאוֹת יהוּדים השתמדוּ. שמד בּאוֹסטריה, שמד בּאיטליה. כּשם שסוֹציאליסטים האמינוּ כּי התפּתחוּת קפּיטליסטית תביא מאליה לידי התגשמוּת הסוֹציאליזם, כּך יש גם ציוֹנים המאמינים שצרת ישׂראל תביא מאליה לידי התגשמוּת הציוֹנוּת. הנבוּאוֹת הללוּ אינן מתאַמתוֹת. הכּוֹח הדוֹחף פּוֹעל, אך לָאו דוקא בּמגמה אחת מסוּימת. פּינסקר והרצל בּאוּ אמנם מתוֹך צרוֹת ישׂראל. אך גם שם פּעלוּ לא גוֹרמים אלה בּלבד (אילמלא היה לפּינסקר אב כּשׂמחה פּינסקר אפשר לא היה גוֹרלוֹ שוֹנה מגוֹרל שאר בּני דוֹרוֹ). אחרים בּאים מתוֹך חינוּך, תנוּעה, אִרגוּן. והרבּה תלוּי גם בּמַה שנעשׂה בּארץ-ישׂראל. ואפשר גם בּמַה שנעשׂה מארץ-ישׂראל.

וּמה עוֹשׂים אנוּ? מה חלקנוּ בּדוֹר הצעיר בּאמריקה, וּבשאר ארצוֹת אַנגלוֹ-סכּסיוֹת? הדוֹאגים אנוּ ליוֹרשים? היש מביא את בּשׂוֹרת מפעלינוּ למאוֹת אלפים של נוֹער יהוּדי? מה עוֹנים על הקריאוֹת לעזרה הבּאוֹת אלינוּ משם? אם אנחנוּ מצליחים לשלוֹח שליח אחד לקוֹנטיננט שלם, הרי זה בּעינינוּ מעשׂה רב.

ושוּב, אנוּ עוֹמדים ערב מלחמה עוֹלמית. יתכן שנהיה נתוּקים מהרבּה ארצוֹת. היהיה בּאוֹתוֹ זמן בּאמריקה מי שידע להרים בּעוֹז את דגל ארץ-ישׂראל? בּמלחמת-העוֹלם האחרוֹנה עוֹד היוּ בּאמריקה מהגרים חדשים, יוֹצאי ארצוֹת מזרח אירוֹפּה, אשר לא שכחוּ את גירסת ינקוּתם, את נאמנוּתם הציוֹנית אוּ הפּוֹעל-ציוֹנית. ואירע נס ונתגלגלוּ לאמריקה קצת מבּני העליה השניה, יוֹצאי הארץ וּמגוֹרשי השלטוֹן התוּרכּי, והם הדליקוּ לפּידים ציוֹניים, וּבכוֹחם נוֹצרוּ הגדוּדים העברים. הנוּכל להגיע לאמריקה לאחר שתפרוֹץ מלחמה? בּספּטמבּר טילגרפתי מלוֹנדוֹן שנוֹכח סכּנת המלחמה צריכים להתנדב כּמה חברים שיקבּלוּ עליהם את סבל הניתוּק מן הארץ וּמן הבּית, ויתיצבוּ בּחזית הגוֹלה. והנה, מן האנשים המעטים שהלכוּ מאז לשם רוּבּם כּבר חוֹזר. וּבהגיע שעת הפּוּרענוּת שוּב נצא וּנחפּשׂ: מי ילך לנוּ, וכיצד יגיע? אני יוֹדע כּי אין בּצע בּהכרזוֹת, ואני מתבּייש לשוּב וּלהכריז כּי לא שליח אחד אוֹ שנַים דרוּשים לנוּ, אלא עשׂרוֹת. שליחים לחוּגים שוֹנים וּלתפקידים שוֹנים. שליחים לחינוּך נוֹער וּשליחים לפעוּלה כּספּית. הנה הקימוֹנוּ בּאמריקה לשכּה קבוּעה להפצת מניוֹת בּנק הפּוֹעלים וּבהצלחה. האם לא הגיעה השעה שהנהלת הסוֹכנוּת תקים בּאמריקה משׂרד כּלכּלי שלה, אשר ידריך וִייָעֵץ, וגם ייצוֹר שוּק לניירוֹת-ערך של ארץ-ישׂראל?

_____

וּשאלוֹת הישוּב הן “שאלוֹת נצחיוֹת”, אלא שנוֹכח הבּא לקראתנוּ הן מקבּלוֹת חריפוּת יתירה.

שאלה ראשוֹנה: מלחמה בּמַשבּר הכּלכּלי. אינני חוֹשש לוֹמר שהוּא בּעינַי מסוּכּן לא פּחוֹת מן הספר הלבן. הנוּכל לקיים את המערכה המדינית אם בּארץ יהלכוּ רבבוֹת מחוּסרי עבוֹדה וּמחיה? הקצב שבּוֹ עוֹבדים המוּמחים והיוֹעצים הפינַנסיים של הנהלת הסוֹכנוּת איננוּ הוֹלם כּלל וּכלל את המצב. אין קל למוּמחה מאשר להוֹכיח כּי דברים קשים אינם ניתנים להיעשׂוֹת. אך האם לשם כּך יש לנוּ צוֹרך בּיוֹעצים וּבמוּמחים? כּמה פּעמים היתה ההנהגה הציוֹנית מכנסת מוּמחי כּלכּלה וּכספים, והללוּ היוּ טוֹרחים ועמלים וּמוֹכיחים כּי עוֹד “לא הגיעה השעה” למִלוה, למשל. אך לא לשם כּך נוֹשׂאים אנחנוּ בּחלק גדוֹל של אחריוּת לעניני הציוֹנוּת כּדי שבּשעת-חירוּם נסתפּק בּעצוֹת כּאלה וּבקביעת העוּבדה שפּלוֹני מפהק ואלמוֹני מפקפּק. אנחנוּ משלמים מחיר יקר בּעד כּל החמצה. נזכּוֹר מה הפסדנוּ בּצ’כוֹסלוֹבקיה בּלבד בּגלל המכוֹנה הכּספּית שלנוּ. וההפסד איננוּ רק בּמאוֹת אלפי לירוֹת שהיוּ צריכוֹת להיוֹת מוּשקעוֹת בּבנין הארץ והן אבוּדוֹת לנוּ, כּי אם גם בּמפעלים אבוּדים וּבחיי אדם אבוּדים. אין אנוּ רשאים לתת לדברים שימָשכוּ כּכה. נזכּוֹר כּיצד נאבקנוּ עם המכוֹנה הציוֹנית בּימי סַאקר. ישנם חוּגים של פינַנסיסטים בּתנוּעה הציוֹנית וּבקרבתה, ואנחנוּ נוֹתנים להם לשקוֹט. אנחנוּ מנסים לעוֹרר אוֹתם ואיננוּ מצליחים, וּממתינים, כּאילוּ היתה לנוּ שהוּת. לא יתכן הדבר. בּשעת-חירוּם צריך להשתלט בּציוֹנוּת הלחץ המוּסרי של התנוּעה, המוֹכיח והתוֹבע.

בּתקוּפת-חירוּם נתבּע בּיוֹתר כּוֹח של שלטוֹן עצמי לישוּב. כּדי שיוּכל לעמוֹד בּמערכה זמן רב דרוּשה מידה גדוֹלה של מרוּת ישוּבית, רגוּלַציה כּלכּלית, סמכוּת ויכוֹלת להטיל חוֹבוֹת. בישוּב אשר אין לוֹ כּוֹח כּפיה פּירוּש הדבר: העמקת ההכּרה הישוּבית וטיפּוּח מוּסר ישוּבי. “כּוֹפר הישוּב” הנהוּ בּיטוּי חשוּב של מגמה זאת למשמעת פּנימית מרצוֹן. מי שרוֹאה את הישוּב רק בּחוּלין שלוֹ לא היה מעלה על הדעת כּי מפעל כּזה אפשר שיקוּם בּקרבּוֹ. לי עצמי היה לפני כּמה שנים נסיוֹן מר בּיצירת “אוֹצר הישוּב”. התכּוונתי להקמת מוֹסד כּספי כּלל-ישוּבי למלחמה בּמַשבּר, מוֹסד שיהיה בּוֹ כּדי לחזק את כּוֹחה של כּנסת ישׂראל המאוּרגנת. אוּלם אי-הרצוֹן של החוּגים הבּעלי-בּתיים לשׂאת בּעוֹל, והפּחד הנצחי לא רק מפּני “שלטוֹן פּוֹעלים”, כּי אם אף מפּני יזמה של פּוֹעלים, דנוּ את המוֹסד לקמילה בּאִבּוֹ. והנה קרה נס. וּברגע מבוֹרך נוֹצר מפעל, המגַלם את מגמת הליכּוּד והמשמעת הפּנימית בּישוּב. ואין זוֹ אלא התחלה. אנחנוּ צריכים להרבּה יוֹתר מזה.

כּיצד נשׂיג זאת? אנחנוּ מכּירים את המניעוֹת הרבּוֹת.

אנחנוּ יוֹדעים כּי יש אנשי-בּצע, אשר פּרוּטתם יקרה להם מכּל. אנחנוּ יוֹדעים כּי יש אנשים אשר בּעד “חתיכת-כּבוֹד” מצד השלטוֹנוֹת יפרשוּ מן הציבּוּר. אנחנוּ יוֹדעים כּי יש אנשי-הפקר, כּי יש שׂוֹנאים לכל ציבּוּריוּת מאוּרגנת, וּבפרט כּשבּתוֹכה יש מידה ניכּרת של השפּעה לתנוּעת הפּוֹעלים (לזאת יקָרא: “דיקטטוּרה מעמדית”). אך לא תמיד אנחנוּ יוֹדעים כּי למען נוּכל להיוֹת תוֹבעים ונַענים צריכים אנוּ גם לתבּוֹע משהוּ נוֹסף מעצמנוּ.

_____

בּמשך שלוֹשים וחמש שנים ידע מחנה הפּוֹעלים בּארץ לתבּוֹע הרבּה מעצמוֹ ולתבּוֹע הרבּה מאת החוּגים האחרים בּישוּב. תבענוּ עבוֹדה עברית, תבענוּ מילוּי מצווֹת ישוּביוֹת וציוֹניוֹת, תבענוּ את הכּרת הפּוֹעל וּזכוּיוֹתיו בּעבוֹדה וּבחיי הישוּב והציוֹנוּת. הרבּה מזה השׂגנוּ, אפשר יוֹתר ממה שקיוה בּשעתוֹ הדוֹר הראשוֹן לתנוּעת העבוֹדה. וּלגבּי הרבּה דרישוֹת עדיין אנוּ עוֹמדים בּתביעוֹתינוּ. ואנוּ מאשימים את אלה שאינם נענים. אך ציבּוּר זה שאינוֹ נענה איננוּ מעוֹר אחד. אין הוּא כּוּלוֹ מוּרכּב מאוֹיבים בּנפש לפּוֹעל, מצוֹברי רוָחים, מרוֹדפי-בּצע, מפּוֹרקי-עוֹל-ישוּב מוּשבּעים. גם אנוּ, הציבּוֹר החלוּצי והמאוּרגן בּיוֹתר בּישוּב, צריכים לשאוֹל את עצמנוּ אם תמיד ידענוּ להציע את תביעוֹתינוּ ואת מגמתנוּ בּצוּרה הנשמעת ונענית.

קמנוּ כּתנוּעה צעירה, סוֹערת, מסוֹערת וּמסתערת. העוֹלם היה נגדה, זר לא הבין לה, ואף אנחנוּ שילמנוּ לוֹ לעוֹלם מנה אחת אַפּים של “בּיטוּל-היש”. תנוּעתנוּ קוֹלטת לתוֹכה תמיד – וזה כּוֹחה, וזאת זכוּתה – פּלגים צעירים, הוֹמים, סוֹאנים. “זר לא יבין”, אינוֹ רוֹאה אלא את הקצף ואת הצרוֹרוֹת הניתזים. בָּרֵנוּ לא תמיד כּתוֹכנוּ. “בּרֵנוּ” לא תמיד מוֹשך, לא תמיד צוֹדק, לא תמיד משכנע. בּגילוּייה העמוּקים בּיוֹתר, היצירתיים בּיוֹתר של תנוּעתנוּ, יש שהיא נחבּאת אל הכּלים, וּכבוֹדה פּנימה (ושוּב, בּזה כּוֹחה!). וגילוּייה החיצוֹניים לא תמיד הוֹלמים את פּנימיוּתה. לא תמיד פּעלנוּ לפי צוֹרך הענין בּלבד, לשם השׂגת תוֹצאוֹת רצוּיוֹת. שילמנוּ מסים למוּשׂגים וליחסים שהבאנוּ מן הגוֹלה, כּל אחד מארצוֹ. לא תמיד התנהלנוּ לרגל המלאכה, יש שהתנהלנוּ לרגל פּסידוֹ-מַהפּכניוּת מתגעשת וּמתיהרת. לא תמיד הבינוֹנוּ לצרכיהם וּלנפשם של חוּגים אחרים בישוּב, לא תמיד ידענוּ להימנע מחידוּד מיוּתר של יחסים. אמירה זוֹ שלי אינה דוקא על פּחוּתים אוֹ על שטחיים, היא חלה גם על המעוּלים שבּינינוּ. אין דוֹר קוֹפץ מעוֹרוֹ. וגם תנוּעה גדוֹלה אינה בּת-חוֹרין מהֶרגלים, מיחסים, מטעוּיוֹת.

כּל עוֹד היינוּ כּת צעירה בּארץ, כּת אשר יסוֹדוֹת של איסיים ושל קנאים כּאחד מעוֹרבים בּה, כּת החיה בּקרן-זוית של הישוּב, אינה מוּכּרת ואינה מכּירה בּזוּלתה, כּת של בּוֹנים-מוֹרדים, המקרקרת את המוּסכּמוֹת וּמקוּבּלוֹת ודנה בּרוֹתחין את התקיפים והמכוּבּדים – היינוּ פּטוּרים מלשקוֹל את צעדינוּ כּלפּי אחרים. חבוּרה שכּוּלה אוֹפּוֹזיציה ראוּי לה שתישָפט בּכל חוֹמר הדין על כּוֹחה הפּנימי, על נאמנוּתה לעצמה, לעיקרים שהיא מכריזה, אך לא ימַצוּ אתה את חוֹמר הדין על יחסיה לעוֹלם החיצוֹני, על הידַיינוּתה עם תקיפים ועם אדישים.

אך מצב זה כּבר חלף מזמן. למעשׂה, גם בּהיוֹתנוּ מעטים וחלשים טיפּחנוּ ערכים לאוּמיים – חלוּציים, הגָנתיים, ישוּביים ותרבּוּתיים – אשר נעשׂוּ נחלת התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. וגם הזרמים האוֹיבים לנוּ בּציוֹנוּת שוֹתים מן הבּארוֹת אשר אנחנוּ חפרנוּ. והנה זה כּבר חדלנוּ להיוֹת הבּן-החוֹרג בּישוּב וּבציוֹנוּת. לא עוֹד פּוֹעלים עזוּבים וּמיוּתמים, הדוֹפקים על פּתחי אִכּרים ואינם נענים, כּי אם רוֹב מנין ורוֹב בּנין של ההתישבוּת הלאוּמית, סוֹללי דרכים חדשוֹת בּמשק העברי, מַתוֵי שיטוֹת ההתישבוּת לא רק לעצמנוּ, כּי אם, למעשׂה, לתנוּעה כּוּלה, גם ליריבינוּ. שיתפנוּ את המוֹסדוֹת הלאוּמיים בּמלחמה על עבוֹדה עברית, בּהגנתה וּבביצוּרה; קבענוּ בּשביל הישוּב כּוּלוֹ את דרכי ההתגוֹננוּת והמדיניוּת הציוֹנית; הנחנוּ חוֹתם מוּבהק על דרכי בּנין הארץ; אף על פּי שאין לנוּ רוֹב בּשוּם מוֹסד לאוּמי רוֹאים בּנוּ את ה“שליטים”, וּבמידה ידוּעה בּצדק, מפּני שבּשטחים עיקריים של הגשמת הציוֹנוּת הוֹלכים אנחנוּ בּראש העם.

וזה מחייב. איננוּ יכוֹלים לנקוֹט בּסגנוֹן של אנשי כּת. איננוּ יכוֹלים להוֹסיף לחשוֹב וּלדבּר כּאילוּ נשארנוּ עוֹד אסוּרים בּקוּרי-המנטליוּת של מפלגת מיעוּט.

אני נזכּר, למשל, בּקוֹנגרס הלוּצֶרני, בּוֹ נוֹצרה “הקוֹאַליציה הרחבה”, הקיימת עכשיו. בּאיזה קוֹשי נפשי צעדוּ כּמה מחברינוּ את הצעד הזה! כּלוּם לא היוּ חברים אלה נבוֹנים עד כּדי כּך שיבינוּ שבּציוֹנוּת אי אפשר “לשלוֹט” בּכוֹח דיקטטוּרה, ושמצב הציוֹנוּת וּמצב הפּוֹעל בּציוֹנוּת אינם מרשים לנוּ שנמסוֹר את השלטוֹן לידי קוֹאַליציה של שאר המפלגוֹת ונשאיר לעצמנוּ את המשׂחק כּאוֹפּוֹזיציה? ואמנם אלה שהתנגדו לקוֹאַליציה רחבה לא הכניסוּ הצעה מתנגדת, אשר תאַפשר בּתנאים הקיימים הנהגה יוֹתר טוֹבה לתנוּעה הציוֹנית והגנה יוֹתר טוֹבה על ערכי הפּוֹעל בּציוֹנוּת. ההתנגדוּת לקוֹאַליציה היתה יוֹתר התנגדוּת שבּאֶמוֹציה, שמירת-אמוּנים לסגנוֹן, מאשר התנגדוּת מתוֹך חשבּוֹן עניניה של הציוֹנוּת, אוֹ חשבּוֹנוֹ של הפּוֹעל. עצם המוּנח “קוֹאַליציה רחבה” לא היה בּוֹ כּדי לעוֹרר “אַהדה”. כּל כּך הרבּה נאמר ונכתב בּעוֹלם נגד קוֹאַליציה עם הבּוּרגנוּת. לא כּן אילוּ השכּילוּ וקראוּ לדבר: “חזית עממית”…

ונזכּר אני בּאסיפת-הפּרידה של צירי אגף-העבוֹדה בּלוּצרן. הדבר היה ערב מאוֹרעוֹת חַבּש, כלוֹמר, בּטרם התחיל עוֹלמה של הדמוֹקרטיה מתמוֹטט בּתגרת-ידוֹ של ה“ציר” רוֹמא-בּרלין, וּבטרם הכריזוּ עלינוּ הערבים מלחמת-השמד. היתה זאת אסיפה חרישית, אך עמוּקת-רגש. לא ידענוּ מה יבוֹא עלינוּ, אך הרגשנוּ בּאויר כּי שוֹאה מתקרבת. האם לא צדקנוּ אז כּששקדנוּ להבטיח, לפחוֹת, את המינימוּם של איחוּד, אשר שמר על בּית-הציוֹנוּת בּסערוֹת הרעוֹת.

אצלנוּ קוֹבלים – וּבצדק – על שוּתפינוּ לקוֹאַליציה, שאינם שוֹמרים על “כּללי המשׂחק”. מזכּירים את אלה היוֹשבים אתנוּ בּהנהלה הציוֹנית וּמשתמטים מאתנוּ בּהנהלת עיריית תל-אביב. מזכּירים את אלה השוֹלחים את חבריהם אל הנהלת הסוֹכנוּת וצוֹעקים לה: התפּטרוּ. נכוֹן שהאֶתיקה של קוֹאַליציה רוֹפפת בּידי שוּתפינוּ. אך האם חזקה היא בּידינוּ אנוּ? אינני רשאי לעבוֹר על ועידה או מוֹעצה בּלי להוֹכיח את עצמנוּ שאיננוּ עוֹמדים בּהתחייבוּיוֹתינוּ, ואני מתכּוון לענין שהוּא אצלי למעלה, למעלה מהתחייבוּת. כּדי לקיים את יסוֹד השבּת בּחיי ישׂראל אינני צריך להסכּמים בּין-מפלגתיים ולא להוֹראוֹת של רבּנים. השבּת בּשבילי היא מעמוּדי התרבּוּת העברית, וההישׂג הסוֹציאלי הראשוֹן של האדם העוֹבד בהיסטוֹריה האנוֹשית. ואני בּוֹש שהיה הכרח לעשׂוֹת ענין זה, שהוּא שלנוּ על כּל פּנים לא פּחוֹת מאשר של איזה חוּג אחר בישׂראל, ענין להסכּם פּוֹליטי. ואני בּוֹש עוֹד יוֹתר שלא הצלחנוּ לקיים את ההסכּם הזה. אני יוֹדע שאנחנוּ חיים חיי-חירוּם, חיי-חזית. ולא הכּל, מה שקיבּלנוּ על עצמנוּ, ניתן להיעשׂוֹת. אך נוֹדה: האוּמנם מילאנוּ בּיוֹשר לבב מה שאפשר היה למלא? האם בּזה נשמש מוֹפת לשוּתפינוּ ונוֹכיח כּיצד מפלגה גדוֹלה מקיימת את התחַייבוּיוֹתיה?

יוֹדע אני שחוֹסר קוֹאַליציה ויחסים הוֹגנים בּעיריית תל-אביב היא תקלה גדוֹלה בּחיי העיר וּבחיי הישוּב כּוּלוֹ. אך לא הייתי חפץ שחברינוּ בּעיריה בּמלחמתם הקשה יתנוּ שיכניסוּ אוֹתם לתוֹך סגנוֹן של “להכעיס” ומנטַליוּת של מיעוּט. יוֹדע אני שהרבּה דברים נאמרים בּעיריה בּכוָנה להתגרוֹת, להוֹציא את חברינוּ מכּליהם, למען יוּכלוּ אחר כּך להוֹקיע איזוֹ אִמרת פּוּלמוֹס שלהם. אך חברינוּ, אנשי מפלגת הרוֹב בּישוּב, אינם רשאים ליפּוֹל בּפח זה. רוֹצה אני שהיהוּדי “מן הרחוֹב” יראה בּאיש מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל את המגן על דלים ואביוֹנים, את העוֹמד לימינוֹ בּעת צרה, את ההוֹלך ראשוֹנה לחפירוֹת-הגנה, את הנענה הראשוֹן לעזרת העוֹלים, את הלוֹחם על סוֹציאליזם, כּלוֹמר, על שויוֹן, על חירוּת, על מרוּת לאוּמית, על זכוּיוֹת מלאוֹת לכל אדם, על חברה צוֹדקת. אך אינני רוֹצה כּלל וּכלל לתת מקוֹם לכל נרגן וחַרחרן שיפרש את הסוֹציאליזם שלנוּ כּחוֹסר דרך-ארץ בּפני אדם הוֹלך תמים, כּזלזוּל בּאמוּנוֹת וּבדעוֹת של אחרים, כּפגיעה בּקדשים. אינני רוֹצה שתדבּק בּנוּ אוֹתה אֶפּיקוֹרסוּת קרתנית, אשר דבקה בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים בּגוֹלה, ונעשׂתה שם תחליף למלחמה וליצירה סוֹציאלית וּלהעלָאה תרבּוּתית של ההמוֹנים. שם אפשר היה הדבר מוּבן, כּי העיקרוֹן המעמדי קיבּל שם צוּרה של “בּרוֹגז” עם היהוּדי “הפּשוּט”. אוֹתנוּ אין זה הוֹלם, ולוּ גם מטעם זה שהעיקרוֹן המעמדי שלנוּ פּירוּשוֹ: לעשׂוֹת את היהוּדי “הפּשוּט” לאיש-עבוֹדה, לקרוֹא את כּל היהוּדים – ממש! – אל דגל העבוֹדה. רצוֹננוּ לאַחד את העם בּעבוֹדה חלוּצית, וּבדרך לכך – להפעיל את מכּסימוּם הכּוֹחוֹת שבּעם למען העבוֹדה החלוּצית.

אינני מדבּר על פּרטים, על סעיפים. אני מדבּר על רוּח הדברים, על סגנוֹן הדברים. הלא אנחנוּ, כּוּלנוּ, נמצאים במצב של אוּמה שנדוֹנה להשמדה. וּמלחמתנוּ בּארץ-ישׂראל היא המלחמה היחידה הממשית נגד השמדתנוּ. האם בּמצב כּזה אין שוּם צוֹרך בּבדיקה חדשה, בּגישה אחרת ליהוּדי בּרחוֹב, אוּלי גם בּריאוֹריֶנטציה, בּקירוּב לבבוֹת וּבשיתוּף פּעוּלוֹת? הנה שוֹמע אני על המרירוּת בּקרב “הפּוֹעל המזרחי”. הנה קראתי בּעתוֹן שבּמקוֹם אחד יצא “הפּוֹעל המזרחי” מוַעדת-הבּטחוֹן. איני יוֹדע את הפּרטים ואיני דן בּהם. אך האם צריכים אנוּ עתה ל“מלחמה” עם “הפּוֹעל המזרחי” בּגלל חלקוֹ בּעניני הבּטחוֹן? וכי אין לוֹ חלק בּזה? וכי מעוּנינים אנוּ למנוֹע מן “הפּוֹעל המזרחי” מה שמגיע לוֹ בּצדק? יש אוֹמרים ש“הפּוֹעל המזרחי” בּא בּדרישוֹת מוּפרזוֹת. אך האם שוֹקדים אנוּ למלא את דרישוֹתיו הצוֹדקוֹת, בּטרם ימחה ויצעק, שתהא לנוּ הרשוּת לעמוֹד בּצדק נגד דרישוֹתיו המוּפרזוֹת?

וכן הדבר לגבּי סיעת העוֹבדים הציוֹנים הכּלליים בּהסתדרוּת. איני נכנס בּפרטי קוּבלנוֹתיהם אשר קוֹלן, וכן סגנוֹנן, אינוֹ מגבּיר אֵמוּן. קשה לראוֹת כּשתנוּעה צעירה מעמידה את כּל עוֹלמה על ה“קיפּוּח”. אך האם נוּכל לוֹמר כּוּלנוּ, בּגדוֹלינוּ וּבקטנינוּ, כּי ידינוּ נקיוֹת בּתכלית הנקיוּת? האם מבינים אצלנוּ בּכל לשכּה וּבכל אגוּדה כּי אי אפשר שננהג צרוּת-עין וצרוּת-לב בּחברים צעירים, בּזרם צעיר וחלש בּהסתדרוּת? האם מבין אצלנוּ כּל אדם אשר “הכּוֹח” בּידוֹ כּי שוּם קיפּוּח, ואפילוּ קטן שבּקטנים, איננוּ מוֹסיף לנוּ כּוֹח, אלא מַכתים את טוֹהר דגלנוּ?

השאלוֹת הפּנימיוֹת הללוּ חשיבוּתן תמיד. אך הן מקבּלוֹת חשיבוּת יתר בּתקוּפת המעבר מפּעוּלה הנעשׂית בּחסוּת החוֹק לפעוּלה

עשוּקת-חוֹק, מציוֹנוּת אִטית וּפוּמבּית לציוֹנוּת-מחתרת דינַמית.

_____

ועל סף המעבר הזה אנחנוּ אנוּסים, גם שלא בּרצוֹננוּ, לשוּב וּלדבּר בּמצבה הפּנימי של תנוּעתנוּ. על זאת דיבּרתי בּועידת רחוֹבוֹת. הנשתנה מאז משהוּ לטוֹבה? אין לוֹ לאדם הנתוּן בּתוֹך המסכת אלא ראִייתוֹ הסוּבּיֶקטיבית. אחרי רחוֹבוֹת ראיתי את מצבנוּ חוֹלה מאד. כּשחזרתי לארץ ערב השׂיחוֹת בּלוֹנדוֹן נראה לי שאם כּי הדברים לא זזוּ למעשׂה, הרי נשתנה משהוּ בּהלָך-הרוּחוֹת. נדמה היה לי שהתנוּעה מתקרבת להבנת חוֹמר המצב שבּוֹ היא נתוּנה. מצאתי סימנים שהיא מבקשת להתגבּר על פּירוּד-הלבבוֹת, על הזרוּת הנפשית. נראה היה לי שאנשים מתחילים להקשיב זה לזה. קיויתי לתוֹצאוֹת טוֹבוֹת. בּבוֹאי ללוֹנדוֹן בּישׂרתי זאת לחברים. והנה בּאוּ דברים וטָפחוּ על פּנַי, ואמרוּ לי כּי ראיתי מהרהוּרי לבּי והתנחמתי בּאַשלָיוֹת.

דעוֹתי בּענין זה ידוּעוֹת, ולא אוֹסיף לדבּר בּזה. אינני רוֹצה להטיף מוּסר. ואינני מאמין בּתוֹעלת הדבר. אדם מאמין בּעצמוֹ שהוּא מתכּוון לטוֹבה וּדבריו מתפּרשים לרעה. יש שאני תוֹהה: מה לשוֹן אבחר כּדי שעצם הדיבּוּר בּענינים כּוֹאבים לא יתקבּל כּפגיעה. וכיון ששוֹמע אני בּזמן האחרוֹן שהדיבּוּרים מזיקים, הריני מוּכן לקבּל על עצמי שלא אדבּר עוֹד בּעניני האיחוּד, וּבלבד… שאחרים יעשׂוּהוּ.

אסתפּק רק בּזה שאוֹמַר: אם בּאמת וּבתמים אנחנוּ מתכּוונים “לא להיכָּנע”, הרי רק מחנה השלם בּתוֹכוֹ יכוֹל לקיים את הדבר הזה. בּלי זה – תבוֹא הכּניעה מאליה. וגם גילוּיים יפים של אי-כּניעה לא ימנעוּ את כּניעתוֹ של המחנה כּוּלוֹ. נחשוֹב על זה. נחשוֹב יחד כּיצד לעשׂוֹת את המחנה שלנוּ כּוּלוֹ למחנה לוֹחם, המסוּגל לחיוֹת ולעמוֹד בּמערכה הממוּשכה.

למרוֹת הדברים הקשים אשר אני מטיח כּלפּי עצמי וּכלפּי מחננוּ, מאמין אני בּטיב האריג של תנוּעתנוּ, בּטיב היסוֹד האנוֹשי שבּה. ואני מאמין בכל לבּי כּי תנוּעתנוּ נוֹצרה לגדוֹלוֹת. אני אוֹמר זאת בּלי שמץ של יהירוּת. כּל מה שאני מסתכּל יוֹתר בּתנוּעוֹת אחרוֹת בּארצוֹת נוּדי, כּל מה שאני נפגש יוֹתר בּעניני חיים, אני מכּיר יוֹתר ויוֹתר: תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל אין דוֹמה לה בּעוֹלם.

וגם התנאים והתפקידים – אין דוֹמה להם. הבּרירוֹת העלוּבוֹת שישנן לאחרים – אין לנוּ. לאדם מצ’כוֹסלוֹבקיה היתה בּרירה. לפּוֹעל הגרמני היתה בּרירה: להילָחם ולמוּת, להיכּנע ולחיוֹת. לנוּ אין הבּרירה הזאת: אנוּ יכוֹלים להישמד אוֹ להיגָאל. הפּוֹעל היהוּדי יכוֹל אוֹ ללכת חלוּץ בּראש העם וּלגַלם בּחייו את מיטב רוּחוֹ של העם ולמשוֹך אליו בּחבלי אהבה ואֵמוּן את רוֹב רוּבּוֹ של העם, אוֹ להסתלק מן התפקיד הזה, מפּני קוֹצר-יד וקוֹצר-רוּח, ולמסוֹר את הבּכוֹרה לאחר. הבּרירה אשר לפנינוּ: להעמיס ולעלוֹת אוֹ להתפּרק ולרדת.

כּשאני מתהלך עם חברים, יחידים, בּכּפר וּבעיר, עם “זקנים” וּצעירים, מחוּץ לאוּלמי אסיפוֹת, הריני מוֹצא שהלבבוֹת פּתוּחים ועֵרים.

כּאילוּ מצפּים לסערה מרעננת, ליסוּרים מצרפים וּמעלים. נזכּרים לי ימי היסוּרים והציפּיה של הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי בּימי המלחמה שעברה. עוֹשר זה השמוּר בּנוּ אַל נוֹציאוֹ לבטלה. אַל נכזיב.

---

בּשנת היוֹבל הזאת

מאת

ברל כצנלסון

(בּאחד בּמאי 1939)

האם כּכל הימים נפגוֹש עתה את האחד בּמַאי? האם לא הפך החג לאֵבל? האם לא נבחר לנוּ לשבת לארץ וּלכבּוֹת את האוֹרוֹת וּלהתאבּל על חוּרבּן העוֹלם האנוֹשי? כּמה גלגוּלים עברוּ על האחד בּמַאי בּמשך חמישים השנה, אך ודאי לא חשב שוּם פּוֹעל, שוּם סוֹציאליסט, שנפגוֹש אוֹתוֹ כּשדגל העבוֹדה והחירוּת נקרע לקרעים, נרמס בּרגלים וּמגוֹאל בּרפש ודמים.

המוּתר לנוּ עכשיו לאחוֹז בּלשוֹן השיגרה? האפשר עתה להתנחם בּאמוּנה טוֹבה לעתיד לבוֹא, בּלי שנדע את המעשׂה אשר בּלעדיו ניטל מן האמוּנה רוּח-חיים? האפשר לשכּוֹח אפילוּ לרגע אחד מה נעשׂה מעֵבר לכתלי האוּלם הזה, את הנעשׂה לנוּ כּאן בּארץ, את מצוּקת ישׂראל בּעמים, את האחים הנאבקים עם הגלים ונהדפים מחוֹף המוֹלדת?

מה נוֹח לרקוֹד על “קברי האַשלָיוֹת”, אילמלא היו קבוּרים בּאוֹתם הקברוֹת חיי-אדם. אפשר היינוּ גם אנחנוּ מצטרפים לרוֹקדים אילוּ האמַנוּ עם המאמינים, כּי מן הקברים צוֹמח מאליו משהוּ שמוּבטח לוֹ כּי יהיה טוֹב יוֹתר.

מחנוֹת עצוּמים נשׂאוּ את עיניהם לאוֹתה מדינה רבּתי, שבּה התחוֹלל מרד העבדים הגדוֹל בּיוֹתר בּהיסטוֹריה. עתה, לאחר עשׂרים וּשתים שנים, עוֹמדים ומצפּים שאוֹתה מדינה שזילזלה כּל כּך בּדמוֹקרטיה של המדינוֹת הקפּיטאליסטיוֹת תצטרף אליהן, לשם התגוֹננוּת ואפילוּ לשם השתתפוּת בּמלחמת-דמים עוֹלמית. ורבּים רוֹדפי-שלוֹם נאמנים המתפּללים להצטרפוּת זוֹ, כּי טוֹב מבּוּל-דמים ממחנק העבדוּת.

העוֹלם טוֹבע. רבבוֹת בּמחנוֹת-הסגר. מאוֹת אלפים נמלטים וּמבקשים מפלט. ואוֹתה המדינה המכריזה על עצמה שהיא מוֹלדת הפּוֹעלים, מה חלקה היא בּהצלת הנרדפים והמגוֹרשים? היכוֹל אדם מישׂראל, אזרח המדינה הסוֹביטית, להביא אליו את אחיו וּקרוֹבוֹ? לא ולא. רוּסיה נעוּלה בּפני פּליטי האַנטישמיוּת והנאציזם, סגוּרה אפילוּ בּפני חברי המפלגה הקוֹמוּניסטית, בּפני אנשים אשר נתנוּ את חייהם על האמוּנה בּרוּסיה.

וּרצוֹן השלוֹם של המוֹני אנגליה מַהוּ: תפיסה בּריאה אוֹ אַשלָיה? הנה שמענוּ עכשיו את ליאוֹן בּלוּם, איש השלוֹם, יוֹרשוֹ של ז’וֹרֶס, קוֹרא בּאזני פּוֹעלי אנגליה את קריאתוֹ החרדה: אַל תפריעוּ את ממשלת צ’מבּרלין מהנהיג חוֹבת-צבא כּללית! מַשמעוּתה של אוֹתה קריאה-נזיפה: בּגלל המסוֹרת הפּאציפיסטית שלכם כּבר הפקרתם עמים רבּים, מחר תפקירוּ אוֹתנוּ – את הצרפתים, ומחר-מחרתים את עצמכם.

היש תנחוּמים בּמצב זה?

הנשׂישׂ לקראת קרב? הנשׂים את תקותנוּ בּמלחמת-עוֹלם? הפּוֹתחים בּמלחמה אפשר יוֹדעים בּמה הם פּוֹתחים, אך לעוֹלם אינם יוֹדעים בּמה הם מסיימים. ולא רק מבּחינת הנצחוֹן על האוֹיב, כּי אם בּעיקר מבּחינת התוֹצאוֹת החמריוֹת והמוּסריוֹת אשר אין אדונים להן. שלוֹש השנים של מאוֹרעוֹת הדמים בּארץ, של היאָבקוּתנוּ עם סוֹכני מוּסוֹליני והיטלר, אינן אלא דמי-קדימה בּמלחמת-העוֹלם. מה שעוֹשׂה לנוּ עכשיו המדיניוּת הבּריטית זהוּ שיעוּר ראשוֹן מן הצפוּי לנוּ עם פּרוֹץ המלחמה.

מוּבן, לא ישאלוּ אוֹתנוּ בּמה אנוּ בּוֹחרים, ולא משקלנוּ יכריע היוֹם את כּף-המאזנים של העוֹלם. אך יהיה אשר יהיה, עלינוּ להיכּוֹן: לעמוֹד בּפני הפּוּרענוּת, להיוֹת כּוֹח לעצמנוּ, לשמוֹר על עצמנוּ, על צלם דמוּת האדם העברי, איש העבוֹדה והחירוּת.

אם יֶשנה פּינה בּעוֹלם שהפּוֹעל רשאי לעמוֹד בּה בּקוֹמה זקוּפה, ואין לוֹ להתבּייש בּתנוּעתוֹ וּבמעשׂיו – הרי זוֹ ארץ-ישׂראל העברית, ויבוֹא עלינוּ אשר יבוֹא, אַל נוַתר על זכוּתנוּ זאת, על כּוֹחנוּ זה.

איננוּ מתבּרכים בּידיעה כּי הגאוּלה קרוֹבה. איננוּ מפרנסים את עצמנוּ בּאמוּנה כּי הגאוּלה תבוֹא מאליה. אך לא נסתלק מן האמוּנה ולא נוַתר על מאמצי הגאוּלה משוּם כּך שהעוֹלם כּוּלוֹ שרוּי בּאפלה וּברשע. כּל תוֹלדוֹתינוּ אוֹמרוֹת לנוּ: דוקא בּשעה שהאוֹרוֹת דוֹעכים והרשע והזדוֹן גוֹברים צריך שימָצא קוֹמץ-אדם אשר לא יכָּנע לאפלה, אשר ישמוֹר אמוּנים לאמוּנה בּאוֹר, אשר יתן את נפשוֹ על הערכים אשר בּלעדיהם לא כדאי לחיוֹת.

ולנוּ כּאן, בּארץ, ניתנה זאת הפּעם ההזדמנוּת, אשר לא היתה לנוּ בּמשך כּל דוֹרוֹת הגוֹלה: להדוֹף אוֹיב. אנחנוּ נקראים לעמוֹד בּנסיוֹן, יוֹתר מאשר בּאיזה זמן שהוּא של תוֹלדוֹתינוּ; וששים השנים מהיוָסד פּתח-תקוה ועד עתה אינן אלא הכנה לעמידה בּנסיוֹן זה. אפשר שנסיוֹן זה הוּא למעלה מכּוֹחנוּ, אוּלם אם נעמוֹד בּו נציל לא רק את הישוּב הקיים, כּי אם גם את העם. ואוּלי גם נזכּה לכך שבּעוֹלם של שפלוּת וּפחדנוּת, הסתגלוּת והשתעבּדוּת יתן העם היהוּדי את מוֹפת האדם הנאמן למשׂא-נפשוֹ, הנלחם עליו על פּי דרכּוֹ, נלחם ואיננוּ נכנע.

ושוּם נימוּקים לא יצדיקוּ את הכּניעה וההסתלקוּת ממלחמה. ואף לא הרצוֹן לדבּר שלוֹם אל שכנינוּ, ולא חזוֹן-השלוֹם אשר יבוֹא בּיוֹם מן הימים. מדי שבוּע שוֹלחת ההסתדרוּת את דברה שלוֹם, את עתוֹנה, אל הערבים. אך כּשם שהכּרוּזים הבּלתי-לגליים אל ההמוֹנים הגרמניים אינם משכּיחים מלבּנוּ אפילוּ רגע אחד כּי היטלר הוּא המדבּר כּיוֹם בּשם גרמניה והוּא הקוֹבע את מדיניוּתה, כּך אין אנוּ רשאים להתעלם מן העוּבדה המרה כּי המדיניוּת הערבית של היוֹם היא מדיניוּתם של היטלר ושל המוּפתי. ודאי, נעשׂה הכּל כּדי שהמלחמה הרשעית שאסרה עלינוּ התנוּעה הערבית לא תרעיל את נפשנוּ בּשׂנאת-אדם וּבתאוַת-נקמה עיורת, אך לא נחליף את המציאוּת בּהרהוּרי-לב, ונכּיר ונדע כּי בּמחיר עבדוּת לא נקנה שלוֹם, ורק אם נגדע את המדיניוּת האַנגלוֹ-ערבית בּארץ יקוּם בּה השלוֹם. זהוּ תפקידנוּ אנוּ העיקרי בּשעה זוֹ.

שוּם כּוֹח בּלעדינוּ לא יעשׂה זאת. נאמר כּאן: הפּוֹעל האנגלי לא יתקוֹמם למעננוּ מבּלעדינוּ. הוּא לא יתקוֹמם למעננוּ גם עִמנוּ. אינני יוֹדע אם הוּא יתקוֹמם אפילוּ למען עצמוֹ. כּוֹח אחד בּעוֹלם הוּא שעלוּל לשבּוֹר את המדיניוּת האנגלוֹ-ערבית, העוֹשׂה אוֹתנוּ לעבדים וּלבלתי-חוּקיים בּארץ: אי-כּניעתם של היהוּדים. אין זה ענין אשר נעשׂה בּתנוּפת-יד אחת, מהיוֹם וּלמחר. אין זה ענין הניתן להיעשׂוֹת כּאַקט גרדניוֹזי חד-פּעמי. אנוּ זקוּקים לחיים של אי-כּניעה, ליצירה של אי-כּניעה, לעליה, להתגוֹננוּת של אי-כּניעה.

אילוּ היה בּנוּ עוֹז-הרוּח להפוֹך את האחד בּמַאי ליוֹם פּעוּלה וּמלחמה בּעד העליה! אילוּ היינוּ מכריזים השנה, שנת-חירוּם, לא על שבּתוֹן, כּי אם על חוֹבת-עבוֹדה, כּאמצעי של הפגנה והתגייסוּת, ואת שׂכר-העבוֹדה של כּל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל היינוּ מקדישים למלחמת-העליה, לעזרת הפּוֹרצים ועוֹלים! בּעצם ימי המהפּכה ידעה רוּסיה להכריז על חוֹבת העבוֹדה בּאחד בּמאי למען השׂגת המטרה. שמירת-אמוּנים ליוֹם-מוֹעד הפוֹעלים בּתקוּפה של תבוּסה איננה צריכה לאַבּן את צוּרת היוֹם. לא על ידי שמירת צוּרוֹת מקוּבּלוֹת יתקדש יוֹם-הפּוֹעלים, כּי אם בּיציקת תוֹכן מלחמתי ומחַדש לתוֹכוֹ, לפי הצרכים והתמוּרוֹת.

תקוּפת החירוּם שהוּטלנוּ לתוֹכה מעמידה לפנינוּ שאלוֹת גדוֹלוֹת וחמוּרוֹת; שאלוֹת כּוֹח, קיוּם כּלכּלי, איסטרטגיה מדינית. מהן שתלוּיוֹת בּגוֹרמים חיצוֹניים, מהן שפּתרוֹנן תלוּי גם בּיחסים בּין-מעמדיים שבּישוּב וּבעם. אך דבר אחד הוּא כּוּלוֹ בּידינוּ: אחדוּתנוּ. אַל נפּוֹל אנחנוּ קרבּן לאוֹתוֹ קרע אשר החריב כּמה תנוּעוֹת-פּוֹעלים. אינני תוֹלה את כּל הכּשלוֹנוֹת בּנקוּדה זוֹ בּלבד. התוֹלה את כּל הקוֹלרים בּנקוּדה אחת – מתעלם מן השאר, מן השגיאוֹת וּמן החטאים, שהם סבוּכים ומרוּבּים. אך לא נטעה אם נראה אֵם כּל חטא בּחוֹסר הכּשרוֹן להגשים בּחיים את רעיוֹן אחדוּת הפּוֹעלים בּטהרתוֹ. הרעיוֹן הנשׂגב, אשר לא רק תבוּנה מדינית יצוּקה בּוֹ, כּי אם גם כּוֹח מוּסרי עצוּם. תנוּעת הפּוֹעלים היא שגילתה את הרעיוֹן הזה ודָגלה בּוֹ, והיא שבּגדה בּוֹ. וּבגידה זוֹ שהפכה את תנוּעת הפּוֹעלים לשׂדה מלחמת-אחים היא שהכתימה את דגל-העבוֹדה בּאוֹת-קין, והיא שהכשירה את התבוּסה הגדוֹלה.

בּנוּ תלוּי הדבר שנינָצל בּארץ מן החטא הזה וּמענשוֹ. שנשמוֹר על אחדוּת המחנה ועל טהרוֹ. וּבצאתנוּ מכּאן, בּידיעה שאפשר בּלילה זה חוֹתרים אחים אל החוֹף וּמשמרוֹת “החוֹק” האוֹיב האוֹרבים להם, נשׂא בּלבּנוּ שתי תביעוֹת לעצמנוּ: אי-כּניעה של ישׂראל ואחדוּת-העוֹבדים בּישׂראל.

---

בּקוֹנגרס הציוֹני העשׂרים ואחד

מאת

ברל כצנלסון

(אלוּל תרצ"ט, אוֹגוּסט 1939)

כּמה אזהרוֹת נשמעוּ כּאן אמש, וּביוֹתר – לבל נַגזים על מידת כּוֹחנוּ, שנכּיר בּחוּלשתנוּ. נראה הדבר כּי למען נכּיר בּחוּלשתנוּ אין טוֹב מאשר לבוֹא לקוֹנגרס ציוֹני. שאלתי את עצמי כּמה פּעמים: מה תפקידוֹ של קוֹנגרס זה? האם להשמיע את זעקתנוּ על העוול הגדוֹל אשר נעשׂה לנוּ? הרי נראים הדברים כּאילוּ אין שוֹמע, וגם אין משמיע; ואם לדוּן מה לעשׂוֹת וכיצד לעשׂוֹת – הרי זה משוּנה בּיוֹתר שעַם בּמצוּקתוֹ הגדוֹלה, לנוֹכח המלחמה שהוּכרזה עליו, יכַנס את המַטה הראשי שלוֹ על מנת שיעבּד תכניוֹת לעיני כּל העוֹלם, ואגב יהא כּל אחד וכל סיעה מתאזר להוֹכיח עד כּמה הוּא עוֹלה על עמיתוֹ, עד כּמה הוּא מיטיב לדעת וּמעיז יוֹתר. ערבי פּיקח אמר לנוּ פּעם: אתם, היהוּדים, נמשלים לשוּעלים; בּדרך אל אשכּוֹל-הענבים אתם פּוֹרצים בּילל ומעוֹררים את הנוֹטר שיקוּם ויגרש אתכם. הדברים היוּ אמוּרים כּלפּי הרעש שאנוּ מקימים בּעסקי קרקעוֹת. ועתה אנוּ מוֹסיפים. בשעה אכזרית זוֹ, כּשעלינוּ לנהל את שׂיחוֹתינוּ בּלשוֹן-אילמים, לבל יפריע הדיבּוּר את הפּעוּלה, עוֹרכים כּאן פַּרַדָה וּמשמיעים נאוּמים כּאשר שמענוּ אמש. אמרוּ כּי כּאן קוֹנגרס למלחמה בּספר הלבן. חוֹששני, שמא יהיה זה קוֹנגרס המקבּל עליו את הספר הלבן. מפחד אני שנזק מדיני גדוֹל כּבר נגרם כּאן, ללא תקנה. התמיכה שניתנה מעל הבּימה הזאת למר מלקוֹלם מקדוֹנלד והדיבּוּרים הקלים והמרים והבּלתי-צוֹדקים שנפלוּ כּאן נגד עלייתנוּ שקוּלים כּנגד כּמה דברים טוֹבים שעוֹד בּידי הקוֹנגרס לתקן.

כּל עוֹד לא הרעים הרעם

כּלל וּכלל לא חשוּב כּיצד מדבּרים על הספר הלבן. אפשר “להרבּיץ” בּמקדוֹנלד כּל כּמה שהוּא ראוּי לכך. אפשר לוֹמר את המלים החריפוֹת בּיוֹתר על הספר הלבן. ואין זה שוה ולא-כלוּם. אפשר לוֹמר כּהנה וכהנה ולעשׂוֹת את ההיפך. נאמרוּ כּאן דברים מפּי אנשים העוֹמדים בּמקוֹמוֹת אחראים מאד, והדברים מוֹכיחים שאינם מתחילים להבין הספר הלבן מהוּ. סבוּרים הם: גזירה ככל הגזירוֹת. מה טוֹב שעַם מנוּסה בּגזירוֹת עדיין שוֹמר בּקרבּוֹ מידת-מה של אוֹפּטימיוּת. אוּלם, רבּוֹתי, אפשר כּדאי להשתמש בּדיבּוּרים אלה בּאסיפוֹת-תעמוּלה בּפני אנשים המאבּדים את אמוּנתם. אך כּאן, בּאסיפת שליחי העם, כּלוּם רשאים אנוּ לרפּא את השבר על נקַלה?

הן עוֹד לא היתה כּזאת בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת. החליפוּ את הצהרת בּלפוּר בּהצהרה אַנטי-בּלפוּרית. הרי אין זוֹ גזירה פּנימית של ממשלה, אשר היוֹם גוֹזרים וּבידי הגוֹזר מחר לבטלה. לאחר גזירת פּספילד בּאה אוֹתה ממשלה ושינתה את המצב שינוּי יסוֹדי. הפּעם ניתנה תעוּדה בּין-לאוּמית, ולא לערבי ארץ-ישׂראל בּלבד, כּי אם למדינוֹת הערביוֹת, ולא להן בּלבד. כּי אם גם למדינוֹת ה“ציר”, אשר בּכוֹחן קיבּלוּ הערבים מה שקיבּלוּ.

עתה אנחנוּ מרוּצים: ועדת-מנדטים אמרה דברים בּגנוּתוֹ של הספר הלבן. מוּבן מאליו שאנוּ מכּירים טוֹבה על כּל בּיטוּי של אַהדה בּצר לנוּ, ואנוּ רוֹחשים תוֹדה וכבוֹד לאוֹתם האדוֹנים, אשר נוֹכח הלחץ של מעצמה גדוֹלה גילוּ עוֹז-רוּח והגינוּ על זכוּיוֹת של עם נרמס ומוּשפּל. אך האם יש לנוּ בּטחוֹן כּל-שהוּא כּי גם מוֹעצת חבר-הלאוּמים תעצוֹר כּוֹח לבלתי היכּנע ללחץ של המעצמה הגדוֹלה ולא תהפוֹך את הספר הלבן לתעוּדה מאוּשרת אישוּר בּין-לאוּמי?

מדוּע אין מנהיגים ציוֹנים מבינים את כּל רצינוּתוֹ של הספר הלבן? פּתגם רוּסי אוֹמר: כּל עוֹד לא רעם הרעם אין המוּז’יק מצטלב. ואצלנוּ עוֹד רע מזה. הרעם כּבר רעם. אך כּל עוֹד אין אנוּ נוֹפלים ממַכּת הרעם אין אנוּ מוֹדים בּוֹ. ועדיין אין אנוּ מרגישים בּתוֹצאוֹת המעשׂיוֹת של הספר הלבן. העליה עוֹדנה נמשכת. הסגירה תתחיל רק מאוֹקטוֹבּר. גזירוֹת הקרקע עדיין לא נתפּרסמוּ. אוֹמרים שאף הן עתידוֹת להתפּרסם בּאוֹקטוֹבּר. אך כּיצד אפשר לא לראוֹת שהענינים אינם עוֹמדים, וההצהרה האנטי-ציוֹנית אינה נשארת על גבּי הנייר. והרי קיימת גם אדמיניסטרציה ארץ-ישׂראלית. יוֹדעים אנחנוּ כּיצד היתה “ממלאת” את הצהרת בּלפוּר, ואפשר לבטוֹח בּה כּי את ההצהרה האנטי-בּלפוּרית היא תקיים אחרת.

מה איפוֹא נעשׂה נגד הספר הלבן? כּאן ניתנה, מפּיוֹת שוֹנים, התשוּבה הציוֹנית הגאה: נמשיך בּבּנין! כּלוּם יש לפקפק בּחשיבוּתה של תשוּבה זוֹ: נוֹסיף לעבוֹד בּכל התנאים, לא נשאיר שוּם סדק שלא נחדוֹר דרכּוֹ, ושוּם התנקשוּת לא תפחיד אוֹתנוּ.

האוּמנם בּדרכּנוּ הישנה בּלבד?

ואפשר יהיה הדבר תמוּה, שדוקא אני ושכּמוֹתי בּאים לערער על תשוּבה זוֹ. דוקא אני וחברַי, שפּעוּלתנוּ הארץ-ישׂראלית נוֹלדה בּשעת בּין-השמשוֹת, כּשהתקווֹת הפּוֹליטיוֹת הגדוֹלוֹת התנדפוּ, דוקא אנחנוּ אשר לימדנוּ עצמנוּ לא לבוּז לפּעוּלה הקטנה בּיוֹתר, דוקא אנחנוּ אשר יצרנוּ מתוֹך הקטנוֹת את תנוּעתנוּ הגדוֹלה – דוקא אנחנוּ נאלצים עתה לקבּוֹל על אלה האוֹמרים: נמשיך כּאשר עד כּה. חוֹששני כּי מי שאיננוּ חש ואינוֹ מוֹדה כּי הוּכּינוּ מכּה קשה מאד, וכי צריך מִפנה חדש וּמיתוֹדים חדשים – לא אידיאה חדשה ולא כּוָנוֹת חדשוֹת – עלוּל להפסיד גם את הדרך הישנה. כּי מבּלעדי דרכים חדשוֹת נשקפת סכּנה עצוּמה גם לדרך הישנה.

על דרכּנוּ הישנה, שבּה הלכנוּ שלוֹשים וחמש שנה, מראשית העליה השניה, איננוּ מתחרטים כּלל וּכלל. בּדרך הזאת הלכוּ אתנוּ האישים החשוּבים בּיוֹתר של התנוּעה הציוֹנית, בּה צעדה התנוּעה הציוֹנית עצמה מאחרי המלחמה, וכל הנפש והרכוּש אשר עשׂינוּ בּארץ בּא בּגלל הדרך הזאת. יש ויש לקבּוֹל לא על הדרך, כּי אם על קצב ההליכה שלא הלם כּלל את המאה העשׂרים. נהגנוּ כּאילוּ לפנינוּ לא עשׂרים שנה, אלא שבעים. לא הבינוֹנוּ כּי גוֹרל הציוֹנוּת יהיה נחתך בּתקוּפה קצרה למדי, בּין מלחמת-עוֹלם אחת לשניה, וכי לפיכך אין להתנהל לאט לאט ויש לחטוֹף ולעשׂוֹת וּלהגיע למידת עָצמה שאי אפשר יהיה להחריבה.

וגם עתה נאמר: נהיה הראשוֹנים לדרוֹש שנאזוֹר כּוֹחוֹת, ויוֹתר מאשר עד כּה, ללכת בּדרך הישנה, לגאוֹל קרקע כּל עוֹד אפשר לגאוֹל חלקת-אדמה בּארץ, להוֹסיף להקים ישוּבים חדשים, ולעשׂוֹת בּמשך השנתים הבּאוֹת לא פּחוֹת מאשר עשׂינוּ בּשנתים האחרוֹנוֹת. ויוֹתר מזה: מי שאוֹמר כּי יש עמוֹ דרכים פּוֹליטיוֹת חדשוֹת, ועם זה אין לוֹ קרן קיימת, ואין לוֹ קרן-היסוֹד, ואין לוֹ ישוּבים חדשים, ואין לוֹ בּיצוּר העבוֹדה העברית והמשק העברי – גם מלחמה פּוֹליטית אין לוֹ. הדברים קשוּרים אוֹרגָנית זה בּזה. עתים, כּמוּבן, יש צוֹרך להדגיש מוֹמנט מסוּים, אך לעוֹלם אין צוֹרך להחליש שוּם אלמנט של בּנין והיאָבקוּת.

ואילוּ היוּ לנוּ בּשנים אלה, שנוֹת הפּוּרענוּיוֹת, יוֹתר אמצעים לבנין ויוֹתר אפשרוּיוֹת לפעוֹל בּשטחים מסוּימים, אפשר היה גם מצבנוּ הפּוֹליטי, למרוֹת הכּל, נוֹח יוֹתר. נזכּר אני בּימי הויכּוּח על החלוּקה. הייתי סבוּר אז כּי שוֹללי תכנית פּיל היוּ לכאוֹרה צריכים להתאמץ ולרכּוֹש קרקעוֹת חשוּבים מחוּץ לתחוּמים המוּצעים בּתכנית ועל ידי כּך למנוֹע אוֹתה, וּמחייבי התכנית היוּ חייבים להתרכּז בּרכישת קרקעוֹת בּתוֹך תחוּמיה, ועל ידי כּך להבטיח את גוֹרלה. סבוּר הייתי כּי פּעוּלה כּזאת היתה על כּל פּנים משפּיעה יוֹתר מן הויכּוּחים הפּנימיים. ואני הייתי מוּכן להיוֹת שוּתף בּזה לשני הצדדים. אך גם אלה וגם אלה לא הרבּוּ לעשׂוֹת בּזה. עוֹד חסרה לנוּ ההרגשה כּי לא הדיבּוּרים, אלא המעשׂים יכריעוּ, וגם עתה, בּדבּרנוּ על התגוּבה לספר הלבן, חסרה אצלנוּ ההכּרה כּי לקראת מלחמה יש לחַזק וּלבצר כּל עמדה כּלכּלית.

אך מי שבּא ורוֹצה להסתפּק בּאַמת-הבּנין מעיד על עצמוֹ שאינוֹ מכּיר מה הזמן בּוֹ אנוּ חיים. וכי אין אנוּ רוֹאים כּי עוֹלם זה, המתנהל לא לפי המיתוֹדים של הדמוֹקרטיה, אין הגוֹרם הכּלכּלי שוֹלט בּוֹ כּקוֹדם? מסיבּוֹת עבוֹדתנוּ בּמשטר התוּרכּי היוּ כּאלה שהמאמץ הכּלכּלי שלנוּ הוּא לבדוֹ היה הקוֹבע. לאחר המלחמה נוֹספוּ לנוּ עוֹד גוֹרמים פּוֹליטיים מסוּימים, אך ידענוּ ונוֹכחנוּ כּי אין מדיניוּת ממשית יוֹתר מישוּבים חדשים, מהקמת תעשׂיוֹת, מהבאת ספינוֹת-עוֹלים. אך עתה נתוּנים אנוּ בּתנאים חדשים. וכל כּוֹח בּרוּטלי יכוֹל להחריב הישׂגים ישוּביים ומשקיים. האמַנוּ בּערך הכּוֹבש של המחרשה. לכך חינכנוּ. חפצנוּ לראוֹת אִכּר יהוּדי מעוֹרה בּקרקע, אשר יהיה בּוֹ מכּוֹחוֹ של " עם-הארץ הגלילי " הקדמוֹן, אשר כּל רוּח לא תזיזנוּ. אך נוֹכחנוּ כּי גם חוֹסן זה מתמוֹטט בּימינוּ. אנוּ רוֹאים עתה לפנינוּ את האכּר הטירוֹלי המוּשרש בּקרקע מימים קדמוֹנים, אשר עוֹד ידע להילחם על חירוּתוֹ כּנגד נפּוֹליאוֹן, ורבע מיליוֹן זה של אכּרים נעקר עתה מאדמתוֹ וּמגוֹרש ממוֹלדתוֹ, ואין פּוֹצה פּה, ואין מתקוֹמם וּמתגוֹנן.

חוֹבה עלינוּ לדעת, מה הזמנים שאנוּ נתוּנים בּהם וּמה צפוּי לנוּ מן המשטר האנגלי-ערבי, זה שתוֹכוֹ יהיה בּהכרח פאשיסטי ושנוֹצר מתוֹך הסתגלוּת לכוֹחוֹת פאשיסטיים. אַל נשכּח כּי התגשמוּת הציוֹנוּת מתקיימת לא בּמאה הי"ט ההוּמַניסטית, כּי אם בּמאה העשׂרים הבּרוּטלית, ואין לנוּ אלא לסַגל את עבוֹדתנוּ לתנאי הזמן. הסיגוּל הזה, לאמיתוֹ של דבר, כּבר התחיל.

ויהי נשקך טהוֹר

מי שיוֹדע מה מתרחש בּארץ, מי שיש לוֹ חוּש לארץ-ישׂראל, מי שאיננוּ שוֹאב את ידיעוֹתיו מסוּג ידוּע של עתוֹנוּת – יוֹדע כּי המִפנה התחיל עם מאוֹרעוֹת תרצ"ו. לא נוֹח לדבּר בּזה, ולא רצוּי מכּמה בּחינוֹת. אך הכרחי לוֹמר בּזה משהוּ, מפּני שלהַוָתנוּ סוֹבל הקהל היהוּדי בּאוֹפן הטוֹב בּיוֹתר מאי-הבנה. בּענין אחד אני פּטוּר מהרחיב את הדיבּוּר, כּי הקוֹנגרס כּוּלוֹ הסתייג בּתכלית מאוֹתה שיטת מלחמה מסוּלפת, הקרוּיה בּשם טרוֹר. מציין אני לשבח שגם גרוֹסמן הסתייג מזה. הוּא אמר שהוּא נגד טרוֹר וגם נגד הבלגה. עלי להוֹדוֹת שאין אני יוֹרד לעוּמקה של הגדרה זאת. ושמא בּכל זאת נשאל הבלגה מהי, מה פּירוּש המלה, אשר ציוֹנים טוֹבים סבוּרים כּי יש להתבּייש בּה? את הפּוֹעַל “הַבלֵג” למדנוּ מירמיהוּ הנביא, ולכאוֹרה אין להתבּייש בּוֹ. אך איני שוֹאל למוּבן הבּלשני, כּי אם למוּבן הפּוֹליטי שהוּכנס בּוֹ בּימינוּ. מה מַשמעוּתוֹ של מוּנח זה? האם שלא להתגוֹנן, לא להתיצב מוּל אוֹיב, להימָנע מפּעוּלה אמיצה נגד מתנקש? האם יחס של בּטלנים וּבחוּרי-ישיבה לנשׂיאת-נשק? הלהפקיר את רכוּשנו ואת חיינוּ? כּיצד מעיזים לסלף כּל כּך בּעיני המוֹנינוּ את האמת שבּחיי הישוּב! הבלגה מַשמע: יהי נשקנוּ טהור. אנוּ לוֹמדים נשק, אנוּ נוֹשׂאים נשק, אנוּ מתיצבים בּפני הקמים עלינוּ. אך איננוּ רוֹצים שנשקנוּ יוּכתם בּדם נקיים.

מה פּעלנוּ בּכוֹח ההבלגה

אינני רוֹצה להרחיב את הדיבּוּר. אינני מחבּב הטפה לעקרוֹנוֹת מוּסריים בּפוּמבּי. הבלגה הרי זוֹ שיטה מדינית וּמוּסרית כּאחת, הנוֹבעת מתוֹך תוֹלדוֹתינוּ וּמתוֹך מציאוּתנוּ, מתוֹך אָפיֵנוּ וּמתוֹך תנאי מלחמתנוּ, אילמלא היינוּ נאמנים לעצמנוּ ונוֹקטים בּקו אחר היינוּ מזמן מפסידים את המערכה. ואילוּ היינוּ מקיימים – תחת מעשׂי גבוּרה אמיתית – מעשׂי גבוּרה מדוּמה, היינוּ ממיטים קלוֹן על עצמנוּ והיינוּ נאלצים לשלם מחיר יקר בּיוֹתר.

אינני נרתע מפּני תשלוּם מחיר. מה נעשׂה ואנחנוּ אנוּסים לשלם בּיוֹקר על זכוּתנוּ להיגָאל. אני מוּכן לשלם מחיר בּעד עליה, התישבוּת, התגוֹננוּת – מפּני זה אינני מפחד. יהוּדים משלמים יוֹתר בּעד זכוּתם להיוֹת עבדים בּעוֹלם. יהוּדים משלמים בּיוֹקר אפילוּ בּעד זכוּתם להיוֹת עבדים בּארצוֹת החירוּת. מוּכן אני לשלם, אך לא בּעד גלוּת ועבדוּת. מוּכן אני לשלם מחיר רב בּעד ארץ-ישׂראל וּבעד חירוּתנוּ בּה, אך בּשוּם אוֹפן אינני רוֹצה לשלם בּעד מעשׂי איולת ותעתוּעים המלבּינים את פּנינוּ.

משוּם שבּחרנוּ בּשיטת ההבלגה, לפיכך נוֹצרה בּארץ בּדרך כּבוֹד מעין מיליציה של יהוּדים, העתידה לשמש גרעין-צמיחה לדבר-מה חשוּב עוֹד יוֹתר. משוּם שבּחרנוּ בּשיטת ההבלגה יכוֹלנוּ להגן על הקיים וליצוֹר ישוּבים חדשים. בּלעדי ההבלגה לא היינוּ מגיעים לכך. על ידי ההבלגה יצרנוּ אפילוּ אצל אדמיניסטרציה אוֹיבת ואצל הצבא הבּריטי יחד של כבוֹד לאדם היהוּדי, האמיץ והצוֹדק.

וּבמלחמה הממוּשכת הצלחנוּ בּמשהוּ החשוּב לנוּ בּיוֹתר: לא פּינינוּ שוּם נקוּדה. יש כּלל בּמלחמה: קַצר את החזית כּכל האפשר, ואם יש לך נקוּדוֹת חלשוֹת וּבלתי-מוּגנוֹת – אַל תתעקש וּפַנה אוֹתן. זוֹהי תוֹרת האֶוַקוּאַציה, אשר הממשלה וכוֹחוֹת צבא וגם אישים יהוּדים נכבּדים הטיפוּ לנוּ. אנחנוּ לא שמענוּ להם. הבאנוּ את השלטוֹנוֹת לכך שיכּירוּ שאי אפשר להכריח אוֹתנוּ לכך. ויוֹתר מזה: אנחנוּ, בּמתכּוון ובדעה צלוּלה, הארכנוּ את החזית. היוֹדעים אַתם מה פּירוּש הדבר ליצוֹר בּשעת מלחמה חמישים ישוּבים חדשים? האם זהוּ מפעל קוֹלוֹניזטוֹרי-משקי כּבימים כּתיקוּנם? ויוֹדעים אַתם היכן יצרנוּ את רוֹב הנקוּדוֹת החדשוֹת? לא בּמקוֹמוֹת בּטוּחים וּמוּגנים, כּי אם בּמקוֹמוֹת הקשים בּיוֹתר, על הסְפָר. בּגבוּל הצפוֹני של הארץ, שהיה עזוּב כּל השנים, העמדנוּ עד כּה ארבּעה עמוּדים משני קצווֹתיו, ארבּע חוֹמוֹת וּמגדלים. וירדנוּ לגבוּל הדרוֹמי והקימוֹנוּ גם שם שלוֹשה עמוּדים. עוֹד לפני זמן קצר נחשב אֵזוֹר בּית-שאָן בּעיני השלטוֹנוֹת לאֵזוֹר ערבי. יִהדנוּ אוֹתוֹ בּמידה ניכּרת. וּפינה זוֹ של מזרח הכּנרת, אשר וַעדת פּיל הוֹציאה אוֹתוֹ מרשוּת היהוּדים – הקימוֹנוּ בּה שלוֹשה ישוּבים חדשים, והוֹספנוּ חוּליוֹת מחַבּרוֹת בּין השוֹמרוֹן והעמק.

מה איפוֹא הצוֹרך הנפשי אוֹ המדיני של נוֹאמים ועתוֹנאים ועסקנים ציוֹנים להבאיש את ריח ההבלגה וההגנה בּעיני העם? אוֹ אין זה אלא מכשיר בּמלחמה הפּנימית?

ואף על פּי שכּל חוּגי ההסתדרוּת הציוֹנית נקיים מחטאי הטרוֹר, והציבּוּר היהוּדי משתחרר גם מהרהוּרי עבירה, יש לוֹמר עוֹד משהוֹ בּשביל הבהרת השאלה.

התנַוונוּת בּתוֹך טרוֹר

המלה טרוֹר בּימינוּ קיבּלה הוֹראה חדשה. לפנים מי שאמר טרוֹר היה מתכּוון למלחמה בּטירַנים, בּעריצים. הטרוֹריסט-הרבוֹלוּציוֹנר היה מקפּיד על טוֹהר נשקוֹ. מעשׂה בּטרוֹריסט מפוּרסם שיצא נגד הנסיך הגדוֹל מבּית רוֹמַנוֹב, שליטה של מוֹסקבה. משראה שהנסיך הגדוֹל נמצא בּחברת אשתוֹ וילדיו – חזר ולא פּגע בּוֹ. סיכּן את עצמוֹ, סיכּן את כּבוֹדוֹ בּעיני חבריו, סיכּן את עניני הסתדרוּתוֹ וּבלבד שלא ישפּוֹך דם נקי. הטרוֹר בּימינוּ, שהמוּפתי הוּא נציגוֹ, יש לוֹ הוֹראה אחרת ויש לו מוּסר אחר: להשמיד עם שׂנוּא, להשמיד מפלגה יריבה. זהוּ הטרוֹר הפאשיסטי. וּכשמאחוֹרי טרוֹר זה עוֹמדוֹת גם מעצמוֹת פאשיסטיוֹת עם כּספּן ועם נשקן ועם התככים שלהן והלחץ שלהן – הרי הוּא מביא פּירוֹת. לא בּכוֹח הטרוֹר שלוֹ השׂיג הפּוֹעל הערבי העליוֹן מה שהשׂיג, כּי אם בּכוֹח בּני בּריתוֹ וּפַטרוֹניו, אשר בּפניהם נכנעה בּריטניה רבּתי בּארץ-ישׂראל, כּשם שנכנעה בּמקוֹמוֹת אחרים. אך אם יהוּדים בּאים וּמציעים לנוּ שיטוֹת מלחמה כּאלה, הרי הם עוֹשׂים אוֹתנוּ מגוּחכים מבּחינת החשבּוֹן המדיני, ועלוּבים בּיוֹתר מבּחינת קיוּמנוּ הלאוּמי. הרי זוֹ הצעה של התבּוֹללוּת מוּפתאית. האם לשם כּך עזבנוּ את אירוֹפּה ואמריקה, עם ההתבּוֹללוּת התרבּוּתית שלהן, כּדי להתבּוֹלל עם המוּפתי, כּדי לחקוֹת את שיטוֹתיו ותכסיסיו וּלהידבּק בּמוּסר שלוֹ?

חבל שהמדיניוּת הציוֹנית לא טרחה די הצוֹרך לגלוֹת לעיני העוֹלם עד כּמה התנוּעה הערבית בּארץ הנָה סרח-עוֹדף ל“ציר”. אפשר היוּ על ידי זה מתחילים להבין אוֹתנוּ יוֹתר בּחוּץ, ואפשר היה זה מבהיר יוֹתר את טיב השיטוֹת והאמצעים המוּצעים לנוּ לעתים מבּפנים. לא ראיתי שאיזוֹ מפלגה שהיא תציע כּזאת, אך אם צוֹעקים בּכל החוּצוֹת, אם מבשׂרים ומתפּארים, אם עתוֹנאים גוֹיים יוֹצאים וּמספּרים את תהילת היהוּדים, על מעשׂי “הגבוּרה” של לוֹחמים יהוּדים – אזי מוּתר וחוֹבה לדבּר על כּך גם מבּימת קוֹנגרס ציוֹני.

וּמכּל המוֹן העוּבדוֹת הטעוּנוֹת הסבּרה אבחר לי שתים, שנסתיימוּ לא בּאוֹפן הטרגי בּיוֹתר: בּתל-אביב קרוּ מעשׂים רבוֹלוּציוֹניים כּבּירים– פּוֹצצוּ את תאי הטלפוֹן. מוּבן, שממעשׂה רבוֹלוּציוֹני זה עלוּלה האימפּריה הבּריטית להזדעזע. וההגיוֹן הפּוֹליטי של הדברים הוּא, שבּכדי להשפּיע על המדיניוּת הבּריטית יש לפוֹצץ גם את בּית-המדרש אוֹ את בּית-המרחץ, להבדיל. ואפשר שהפּעוּלה הקוֹלעת בּיוֹתר תהיה להטיל פּצצה לתוֹך הנמל היהוּדי.

וּמעשׂה שני, שיש בּוֹ ללמד על כּוֹח השיפּוּט המדיני של גיבּוֹרים אוּמללים. בּירוּשלים נדוֹנה למאסר-עוֹלם נערה קטנה, שנתפּסה עם פּצצה בּשער בּית-הסוֹהר הירוּשלמי. לאָשרה וּלאָשרנוּ נתפּסה בּטרם נתפּוֹצצה הפּצצה שבּידיה, תארוּ לכם, מה היה אילוּ הצליח האַקט הפּטריוֹטי, שבּעקבוֹתיו היוּ ממילא נפרצים שערי בּית-הכּלא, וכמה מאוֹת אסירים ערבים, בּהם פּוֹרעים ושוֹדדים, היוּ פּוֹרצים מתוֹכם וּמסתערים על מאה שערים. הרי זה היה מעשׂה לאוּמי כּבּיר! ואף על פּי שכּוּלנוּ מוֹדים כּי מעשׂה טירוּף הוּא, אין אוֹהבים אצלנוֹ לשמוֹע על כּך. מתרעמים, למה לדבּר בּגנוּתם של יהוּדים? אכן, על כּל פּשעים תכסה אהבה. שאלה היא, אם אהבת ישׂראל אוֹ אהבה אחרת.

אין אנוּ צריכים לנהל את מלחמתנוּ המדינית על ידי הרפּתקנוּת, על ידי בּיוּם. אינני חפץ בּהתקוֹממוּת שתבוֹא מתוֹך התגָרוּת. מאמין אני בּערך מלחמה הצוֹמחת כּהכרח פּנימי של צרכים אמיתיים, של כּוֹחוֹת ממשיים. ויש לי צוֹרך לא לטשטש את הענין הזה. גם בּיחסים עם חברים וידידים.

ניגוּדים שנתישנוּ

רצוֹני לוֹמר משהוּ לדבריו של ידידי הטוֹב ר' שלמה גוֹלדמן בּענין בּלתי-אַקטוּאלי לכאוֹרה. משוּם מה ראה צוֹרך להבליט את ר' יוֹחנן בּן זכּאי מוּל יהוּדה המכּבּי וּבר-כּוֹכבא. האם לא היינוּ רשאים להניח כּי ניגוּד זה הנהוּ נחלת עבר ואין לוֹ מקוֹם בּתוֹכנוּ? האוּמנם יש לנוּ צוֹרך, בּקוֹנגרס זה דוקא, לחדש את הויכּוּח? זכוּת היא לציוֹנוּת, שהחזירה לנוּ את הגזילה שגזלה מאתנוּ הגלוּת המרה: את לוֹחמי החירוּת של ישראל. מה ידענוּ על יהוּדה המכּבּי, על הקנאים, על בּר-כּוֹכבא, אם יד הצנזוּרה הפּנימית היתה בּהם אוֹ יד הצנזוּרה החיצוֹנית. את ההיסטוֹריה של מלחמוֹת היהוּדים אנוּ לוֹמדים מפּי יוֹסף פלַביוּס, וספרוֹ ההיסטוֹרי של יוּסטוּס איש טבריה אָבד לנוּ. לא ניתנה לנוּ מעוֹלם האפשרוּת לדעת כּיצד ראה את מלחמת החירוּת ואת החוּרבּן היסטוֹריוֹן יהוּדי אשר עמד בּמִרדוֹ וּבקנאוּתוֹ. בּמעט שנשתמר בֹּאגדה אנחנוּ מגששים כּדי למצוֹא רמזים ואליגוֹריוֹת מאוֹתם הימים. בּאה הציוֹנוּת וחידשה את חג החשמוֹנאים, והפכה שוּב את בּר-כּוֹזיבא לבר- כּוֹכבא. זה היה מפעל רוּחני גדוֹל: להחזיר לעם מה שאַלפּים שנוֹת גלוּת ועבדוּת גזלוּ ממנוּ. האוּמנם צריכים אנוּ להסתלק מזה? גם בּשוייץ החפשית והשאננה נראה היה כּבר שוילהלם טֶל עבר זמנוֹ. וחוֹקרים טרחוּ והוֹכיחוּ שוילהלם טל לא היה ולא נברא. והנה בּאוּ ימים חדשים וקוֹדרים, וּשוייץ הכרח לה שתשוּב למיתוֹס של וילהלם טל.

אך זוֹהי הערה ידידוּתית בּענינים בּלתי-אקטוּאַליים. יש להעיר משהוּ למישהוּ גם בּענינים הנוֹגעים יוֹתר לימינוּ ממש. ד"ר נחוּם גוֹלדמן אמר משהוּ בּליל הפּתיחה שמחייב את הערתי.

בּימים הקשים העוֹברים עלינוּ יש לדאוֹג יוֹתר מאשר בּימים שׂמחים להלך-הרוּחוֹת והאמוּנה של הפֶּריפֶריה הציוֹנית. אינני חוֹשש למרכּז, לארץ-ישׂראל שבּחזית. נפגש אני יוֹם יוֹם עם אנשים אשר צרוֹתיהם מרוּבּוֹת ודאגוֹתיהם עמוּקוֹת, ויוֹדע אני כּי קשיוּת-עָרפּם הציוֹנית איננה פּוֹחתת בּימים רעים. אך חוֹשש אני לקוֹטן-אמוּנה של הפּריפריה הרחבה שלנוּ, זוֹ שמתרחבת בּימי גיאוּת וּמצטמקת בּימי שֶפל ועצב.

בּתנוּעה הציוֹנית מהַלכים ונאבקים מוּשׂגים מכּסימליסטיים וּמינימליסטיים. איני נוֹהג להעריך אנשים לפי דבריהם. בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת יש אישים, אשר מעוֹלם לא דגלוּ בּשם מכּסימליזם ציוֹני, והם בּין עוֹשׂי הגדוֹלוֹת וּמקַדמי המפעל בּיוֹתר. דוּגמה לכך ד"ר רוּפּין. מאידך, יוֹדעים אנחנוּ אנשים אשר כּל המכּסימליזם שלהם הוא בּפּה וּבדרישת שׂכר. ואף על פּי שאני מוֹנה עצמי על הציוֹנים האוּטוֹפּיים הרוֹצים ומאמינים גם בּמה שאינוֹ מתקבּל על השׂכל, לא ראיתי מעוֹלם צוֹרך וּרשוּת לבדוֹק בּדעוֹת וּבאמוּנוֹת של אחרים. אך רשאים אנוּ לדרוֹש מחברי ההנהלה הציוֹנית, שלפחוֹת בּשעה שהם מדבּרים בּשם התנוּעה אל יאמרוּ דברים שיש בּהם משוּם הוֹדיה בּקוֹטן אמוּנה ציוֹנית.

ד"ר נחוּם גוֹלדמן אמר כּאן בּליל הפּתיחה, בּצרפתית (ואני מצטט לפי עתוֹן הקוֹנגרס העברי): “מעוֹלם לא עלתה על דעתנוּ יציאת כּל העם היהוּדי מן הגוֹלה לארץ-ישׂראל”. אין כּלל וּכלל בּדעתי להתוַכּח על יציאת מצרים חדשה ועל קיבּוּץ גלוּיוֹת. מי מאתנוּ נביא ויגיד? אך כּלוּם זהוּ מִתָכנה של הפּרוֹגרמה הציוֹנית וּמתפקידה של התעמוּלה הציוֹנית להכריז וּלהצהיר שאין זה עוֹלה על דעתנוּ? וכי כּל כּך חשוּב לדעת מה עלה וּמה לא עלה על דעתם של מנהיגים ציוֹנים? והלא הרבּה דברים לא עלוּ על דעתנוּ, וההיסטוֹריה היהוּדית העלתה והעלתה. אפשר להבין הכרזה של “אני מאמין”, אך הכרזה של “איני מאמין” למה? יכוֹל כּל ציוֹני להיוֹת “ריאלי” אוֹ “אוּטוֹפּי” כּאוַת נפשוֹ, אך למה נשתמש בּגוּשפּנקה של התנוּעה וּבהוֹפעוֹת שבּהן מדבּר אדם בּשם כּוּלנוּ – למסירת מוֹדעוֹת מעין אלה? וּמה הצוֹרך הזה להיגָלוֹת לפני הגוֹיים בּפיכּחוּתנוּ? והתוֹעלת הפּוֹליטית של “הרגעה” זוֹ האוֹמרת לגוֹיים לבל יחשדוּ בּנוּ שאנוּ רוֹצים להכניס יוֹתר מדי יהוּדים לארץ-ישׂראל – אף היא מפוּקפּקת למדי.

וּמהערוֹת אלה להערוֹת חמוּרוֹת יוֹתר.

אנחנוּ בּאים אל הקוֹנגרס לא כּדי לריב וּלהתקוֹטט, כּי אם כּדי לפגוֹש ידידים העוֹמדים בּנקוּדוֹת שוֹנוֹת של החזית האחת. אנחנוּ בּאים לשמוֹע וּלהשמיע דברי ידידוּת. ארץ-ישׂראל זקוּקה לכך. ואני סבוּר כּי גם ידידינוּ בּגוֹלה זקוּקים לכך. אך מתרחשים דברים משוּנים. יש שאנוּ פּוֹתחים בּ“שלוֹם עליכם” וּמקבּלים סטירת לחי. תוֹבעים מן התנוּעה הציוֹנית מזוֹן לנפש העם, ואת ההֶרוֹאיקה של הישוּב רוֹמסים בּרגלים.

עליה “אי-חוּקית” מהי

וּמעל בּימה זוֹ נאמרוּ אתמוֹל דברים מפּי רבּי סילבר,

שאין אני רשאי להתעלם מהם. היתה בּהם זריקת אבן בּפּליטים שלנוּ שעל פּני הימים, וסכּין בּגב המדיניוּת הציוֹנית.

מי שבּא לדבּר בּענינים אלה בּשער חייב קוֹדם ללמוֹד ולדעת ולחקוֹר מפּי מקוֹרו-ת נאמנים, ולא לזרוֹק אל תוֹך חלל-הפּרסוֹמת דברים בּלתי-שקוּלים.

קיימת עליה שקוֹראים לה “בּלתי-ליגלית”. הכּל בּעוֹלם חוּקי זה הוּא חוּקי. ממשלוֹת חוּקיוֹת, כּיבּוּשים חוּקיים, תעוּדוֹת חוּקיוֹת, אפילוּ הפרת-הבטחוֹת חוּקית. רק עליית יהוּדים, על יסוֹד המנדט העתיק של יציאת מצרים, איננה חוּקית.

והנה היינוּ עדים למחזה תמוּה: בּאיזוֹ אהדה עמוּקה דוּבּר בּבית-הנבחרים הבּריטי בּענין בּיש זה של עליה בּלתי-חוּקית, וּבאיזוֹ אי-אהדה עמוּקה דוּבּר בּה בּקוֹנגרס הציוֹני!

ולא רק העוֹלם התרבּוּתי מגלה סימני אהדה לעוֹלינוּ ולפליטינוּ, כּי גם הים אוֹהד אוֹתם וּמרחם עליהם.

לפני שבוּעוֹת אחדים ניגשה לחוֹף ארץ-ישׂראל סירה קטנה וּבה שנים-עשׂר יהוּדים בּאים-בּימים מגרמניה חוֹתרים בּמשוֹטים. סירה בּלי מנוֹע וּבלי מַלָחים מוּמחים. כּל סערה קטנה היתה הוֹפכת את הסירה וּמוֹרידה אוֹתה למצוּלוֹת. כּמה נסים נתרחשוּ להם, לאוֹתם שנים-עשׂר פּליטים יהוּדים על הים!

והנה קוֹרא אני בּ“דבר”, ערב סגירתוֹ על ידי הרָשוּת, כּי הגיעוּ חמש סירוֹת, מהן רק אחת סירת-מנוֹע, וּבהן 160 פּליטים, בּיניהם נשים הרוֹת וּשלוֹשים ילד. בּמרחק של שלוֹשים קילוֹמטר מן החוֹף הוֹשיב אוֹתם רב-החוֹבל בּסירוֹת ועזב אוֹתם לנפשם. והים ריחם עליהם והביא אוֹתם אל חוֹפנוּ. אילוּ היה הים חי מפּיהם של פּרנסים יהוּדים מפוֹארים היה אפשר נוֹהג אחרת.

אוֹדה, נפגעתי אמש קשה. הלא כּוּלנוּ מהגרים. ואם יש בּינינוּ מאוּשרים היוֹשבים לבטח בּארצוֹתיהם, האם לא היוּ אבוֹתיהם מהגרים?

אוֹמרים לנוּ: עליה בּלתי-מבוֹררת, יסוֹדוֹת רעים, הלא זה מן המפוּרסמוֹת… אני שוֹמע וחוֹשב: מאימתי נעשׂיתם בּררנים כּל כּך? שנים על שנים היינוּ אנחנוּ חוֹזרים וטוֹענים כּי ארץ-ישׂראל איננה יכוֹלה לקחת מכּל הבּא בּיד, כּי ארץ-ישׂראל זקוּקה לאנשים צעירים, אנשי עבוֹדה והעזה, לצבא-עם מוּכנים ומוּכשרים לכל שעת צרה ולכל מאמץ. אזי הייתם מגַנים אוֹתנוּ בּאָמרכם שמַה שאנוּ עוֹשׂים אין אנוּ עוֹשׂים אלא מתוֹך “חשבּוֹנוֹת מפלגתיים”, שאנחנוּ “מַפלים בּין יהוּדים ליהוּדים”. אַתם דרשתם מאתנוּ שלא נבַכּר צעיר על פּני זקן, חלוּץ על פּני חנוָני, איש-עבוֹדה על פּני ספסר. שנים רבּוֹת הוּטל עלינוּ להיאָבק על עֶקרוֹן הבּרירה וההכשרה. והנה, כּשבּאה השוֹאה הגדוֹלה והפּליט היהוּדי, זה הנמלט מן הגיהינוֹם שבּגרמניה וּבאוֹסטריה, וּבצ’כיה וּבסלוֹבקיה, פּוֹרץ לארץ, אַתם מתחילים לתבּוֹע: סלקציה.

מה אוּכל לענוֹת לטענה זוֹ? גם בּמצב איוֹם זה של הצלה מן הגיהינוֹם היה טוֹב אילוּ היינוּ בּוֹררים מתוֹך המחנה את מי שראוּי בּיוֹתר לארץ, מי שמסוּגל “לבנוֹת וּלהיבּנוֹת” בּה. ויוֹדע אני שנעשׂים כּמה וכמה דברים שהם ההיפך מזה. יש אנשים שעליה זוֹ הפכה להם למקוֹר-רוָחים. יש רוָחים פּרטיים ויש רוָחים אחרים. הייתי יכוֹל לספּר משהוּ על היסוּרים של הנוֹדדים מידי מציליהם. זכוּרים ימי ה" אַגֶנטים" בּרוּסיה וניצוּל מהגרים. וכוֹחוֹת ציבּוּריים טרחוּ אז להגן על המהגר מניצוּלם של מציליו. ועזרה זוֹ, להגנת הנוֹדדים היהוּדים בּיַמים, נתבּעת גם עתה מן הציבּוּריוּת היהוּדית, בּין שהיא ציוֹנית בּין שהיא בּלתי-ציוֹנית. מדוּע עוֹמדים מוֹסדוֹת העזרה וההגירה מרחוֹק? מה הם מפחדים “ללכלך” את ידיהם? ותחת להגיש עזרה אנוּ בּאים וּפוֹסלים, בּסיטוֹנוּת, את טיב העוֹלים.

והלא כּל ציוֹני היה צריך להיוֹת מאוֹשר, שעם כּל התלאוֹת והמצוּקוֹת שירדוּ על הישוּב זכינוּ כּבר לימים שארץ-ישׂראל יכוֹלה להגיש קוֹרטוֹב של עזרה ממשית ליהוּדים תוֹך הקטסטרוֹפה הגדוֹלה. וכי מהי ציוֹנוּת? מעוֹן-קיץ? עוֹנג-שבּת? מימי פּינסקר והרצל בּיקשה הציוֹנוּת להביא ישוּעה ממש לישׂראל. אך המפעל הציוֹני היה עוֹד רך מדי, חלש מדי, עני מדי, שיוּכל להגיש עזרה ניכּרת לאחים אוּמללים. בּימי טבח אוּקראינה לא היה מי שיוּכל לשַלח את היהוּדים לארץ-ישׂראל, ולא היה מי שיוּכל לקלוֹט אוֹתם. והנה זכינוּ לכך שנוֹכח גירוּש אשכּנז, וינה וּפּראג יש כּבר בּידינוּ לבוֹא לעזרה. והרי זה ההישׂג הגדוֹל של הציוֹנוּת.

וּלמי שדוֹאג בּיוֹתר לסלקציה עלי לוֹמר: יש ויש. יש גם אניוֹת מבוֹרָרוּת. וּבעיני ראיתי עוֹלים “בּלתי-חוּקיים”, בּעבוֹדתם ועל משמרתם. לא מן הגרוּעים כּלל וּכלל.

תפילת הים המוֹדרנית

אילוּ היוּ עסקנינוּ וּמנהיגינוּ ניגשים מקרוֹב אל חזיוֹנוֹת עיקריים בּחיינוּ, אפשר היוּ קוֹנים לעצמם מוּשׂגים אחרים. לפני כּמה שנים עבר עלי ליליה בּציפּיה. ראיתי צעירים וּצעירוֹת חוֹתרים בּמשוֹטים, מבּלי לדעת אם כּל הסירוֹת הגיעוּ בּשלוֹם, צוֹעדים בּמים כּשהם אוֹחזים זה בּיד זה לבל ינָתק מישהוּ מן החבוּרה, מבּלי דעת מה גוֹרל שאר הסירוֹת שיצאוּ יחד. גם מחזה זה ניתן היה לביקוֹרת מבּחינה אֶסתטית. אפשר לשער שאילוּ בּאה חבוּרת שׂחיינים-ספּוֹרטאים אנגלוֹ-סַכּסיים היה לה תוֹאר אחר והדר אחר – אך בּעיני היתה זוֹ שרשרת הנמשכת מר' יהוּדה הלוי ועד הנערים והנערוֹת הללוּ. וּמאמין אני כּי לא רחוֹקים הימים ושירים יוּשרוּ, ואוּלי גם יחבּרוּ תפילוֹת לשלוֹמם של יוֹרדי-ים שלנוּ. וּמי יוֹדע, אוּלי יתפּללוּ אוֹתן התפילוֹת גם בּטמפּלים שבּאמריקה. נזכּר אני בּרגע זה שקיימת תפילה נפלאה, תפילת הים, של הרמבּ“ן, שבּשעתוֹ, לפני כּשבע מאוֹת שנה, פּתח גם הוּא בּעליה לארץ-ישׂראל. ודאי לא היתה אז אוֹתה עליה חוּקית בּיוֹתר. בּאוֹתה תפילה מדוּבּר על כּל מיני מזיקים וּמחַבּלים שמצוּדתם פּרוּשׂה בּיַמים. אך הרמבּ”ן עוֹד לא ידע על הצי הבּריטי ועל סירוֹת-מנוֹע ועל משמרוֹת אנגלוֹ-ערביוֹת בּחוֹפים. האין בּימינוּ כּל יהוּדי בּאשר הוּא עוֹמד וּמתפּלל לשלוֹמם של יוֹרדי-ים שלנוּ?

אילוּ הייתי אני פּרנס יהוּדי בּאמריקה הייתי נוֹהג אחרת. ראשית כּל, הייתי דוֹאג לכך שכּל יהוּדי בּאשר הוּא, אם ציוֹני ואם לא-ציוֹני, ישתתף בּפוֹעַל בּעזרה למבקשי-מפלט. אם יהוּדי אמריקה לא ניתן להם לקבּל אליהם וּלהציל את היהוּדים הנמלטים מן הגיהינוֹם, כּאשר נתקבּלוּ וניצלוּ הם עצמם בּשעתם, כּי אז לפחוֹת יתנוּ את העזרה ההוֹגנת למי שמעיז להציל ויכוֹל להציל. ועוֹד הייתי מפליג ואוֹמר: צריך לחנך יהוּדים צעירים, ממיטב הנוֹער בּאמריקה, ושוּב ללא הבדל אם ציוֹנים אוֹ לא-ציוֹנים, שיִלָווּ אף הם אל הנוֹדדים היהוּדים ויתעַנוּ אתם בּאשר הם מתענים ויחיוּ אתם בּשעוֹת וּבימים שהם נאבקים עם הגוֹרל וּכשהם זוֹכים להיגָאֵל – על מנת להעמיק את הרגשת שוּתפוּת הגוֹרל יהוּדי.

הישוּב אשר השלטוֹנוֹת מאַיימים עליו בּענשים קשים על עזרה ל“בלתי-חוּקיים” עוֹשׂה את שלוֹ. יש מי שמחלק עם האוֹרחים מיטה וּפת. והיה מן הראוי שמי שבּא לדבּר בּענינים אלה יפָּגש עם האנשים, בּיבּשה וּבימים, הנוֹתנים את נפשם על כּך. היה טוֹב אילוּ נפגשוּ עם אנשים ממיטב אנשי-הרוּח שלנוּ בּמערב, והיוּ רוֹאים כּיצד הם חרדים לגוֹרל אניה שנתקעה בּאַחד החוֹפים, היוּ רוֹאים מה נכוֹנוּתם של חלקים חשוּבים בּישוּב לשׂאת ולסבּוֹל וּלמַלט, וגם להיעָנש.

ואף אני מדבּר כּאן כּאחד הנענשים. ולא אני בּלבד, כּי אם הסתדרוּת העוֹבדים כּוּלה נענשה קשה בּסגירת עתוֹנה “דבר” וּדפוּסה בּגלל מאמר להגנת המעפּילים. מהלוּמה קשה היא לנוּ, חמרית וציבּוּרית. אך אני שכּבר נתנַסיתי בּסגירוֹת, לא הייתי מעוֹלם גאה על סגירה כּמוֹ הפּעם. כּי ענין העליה הוּא בּעינַי ענין אנוֹשי גדוֹל, ענין אחוָה יהוּדית, וגם ענין מוּסרי וּמדיני.

איזוֹ הגירה בּעוֹלם היא כּשרה וחוּקית, אם עליה זוֹ איננה חוּקית? ואיזה חוּקים בּעוֹלם הם חוּקיים, אם זכוּת-חיים ליהוּדי היא בּלתי-חוּקית?

אף אני עצמי הנני – אַל יֵחַשב לי הדבר לעווֹן – עוֹלה בּלתי-חוּקי, כּי עליתי לארץ עם ה“פּתקה האדוּמה” התוּרכּית. ואף על פּי שבּדרך כּלל נוֹהגים אנשים להעריץ ימים שהיוּ, הריני אוֹמר כּי העליה הבּלתי-חוּקית של בּני בּיל"וּ וּבני העליה השניה אינה יכוֹלה להתנשׂא על פּני העליה של ימינוּ.

הפּליט היהוּדי בּראש המערכה

העליה הבּלתי-חוּקית יש לה תפקיד מיוּחד בּמלחמתנוּ. כּל רעיוֹן מחפּשׂ לוֹ את היסוֹד הסוֹציוֹלוֹגי אשר ישמש נוֹשׂא לוֹ בּעצם חייו. היוּ ימים והחנוָני היהוּדי הקטן היה הנוֹשׂא של חיבּת-ציוֹן והוּא ששמר על הנר שלא ידעך, עד שבּא הרצל. ואחר כּך בּאוּ ימים לרוֹפא, לעוֹרך-דין, לסטוּדנט. לרבּים נראים אוֹתם הימים כּימי זוֹהר. אחר כּך בּא נוֹשׂא אחר: אוֹתם הבּחוּרים, ללא “תוֹאר” וללא הדר, בּפרדסי פּתח-תקוה וּבשׂדוֹת הגליל. וּכשאני שוֹאל את עצמי: מי בּימינוּ אלה הנוֹשׂא הטבעי – בּגזירוֹת גוֹרלוֹ – של מלחמת ישׂראל על קיוּמוֹ, והיכן מקוֹמוֹ? הריני משיב לעצמי: על פּני היַמים נטוּשים נוֹשׂאי הדגל של צרת היהוּדים. הללוּ לא יתנוּ לשערי הארץ שיסָגרוּ, לא יתנוּ למצפּוּן העוֹלם שיֵרָגע, לא יתנוּ למר מלקוֹלם מקדוֹנלד שיבצע את ספרוֹ הלבן. הפּליט היהוּדי יוֹצא בּראש המערכה, וכוּלנוּ חייבים לצאת בּצבאוֹתיו.

אין אנוּ אדוֹני ההיסטוֹריה וּשביליה נעלמים מאתנוּ. ואפשר להקשוֹת, מדוּע לא בּחרה ההיסטוֹריה למילוּי שליחוּתה יהוּדים נשׂוּאי-פּנים וּפרנסים חשוּבים ואזרחים בּני-חוֹרין, וּבחרה דוקא בּפליטת בּית-ישׂראל, בּאבק-אדם הנישׂא על פּני יַמים? אך לא בּידינוּ לשנוֹת. כּך יצא מלפניה. ואין לנוּ אלא להישָמע לה ולצאת בּעקבוֹת בּחירה, הפּליט.

בּגללו נתכּנסה ועידת אֶויאן, עליו יתיעצוּ בּוַשינגטוֹן, בּוֹ עסוּקים מיניסטרים ודיפּלוֹמטים, בּגללוֹ לא תהיה מנוּחה ללוֹרדים יהוּדים. ורק שאלה אחת טרם נענתה: אם תדע המנהיגוּת היהוּדית בּעוֹלם להתיצב לרשוּתוֹ וּלשרת אוֹתוֹ בּאמוּנה?

זוֹהי שאלת האחוָה היהוּדית, זוֹהי שאלת העוֹז הנפשי והשׂכלי של האחראים לציבּוּריוּת היהוּדית, זוֹהי גם שאלת-הכּוֹבד של הציוֹנוּת בּשעה זוֹ.

זוֹהי שאלת גוֹרלם של רבבוֹת וּמאוֹת אלפים מאחינוּ, אשר יהיוּ הראשוֹנים ליפּוֹל בּמלחמה-לא-להם, ליפּוֹל לא בּעד עמם וחירוּתם, כּי אם בּעד מעַניהם וצוֹרריהם.

אך זוֹהי שאלה לא של רבבוֹת יחידים, כּי אם שאלת הכּלל. דוּבּר על שבירת מסגרת. צריך לשבּוֹר את המסגרת מבּפנים וּמבּחוּץ. מבּפנים – הישוּב, וּמבּחוּץ אין לנוּ שַברָן טוֹב מן היהוּדי שקוֹראים לוֹ פּליט.

יש כּנגדוֹ כּמה נימוּקים מעשׂיים, מעשׂיים בּיוֹתר. מה כּוֹחוֹ של פּליט מִסכּן כּנגד מעצמה אדירה, אשר מדינוֹת וּממשלוֹת עוֹשׂוֹת רצוֹנה וּמפזרים מכשוֹלים וּמוֹקשים על דרכי החתחתים של הפּליטים? אין בּכוֹחי ליַשב את כּל הנימוּקים. אך ידעתי כּי יש אשר גם מדינה גדוֹלה תקצר ידה בּפני צרוֹת ויסוּרים של המוֹני אדם. וּמאחוֹרי הפּליט היהוּדי עוֹמד היטלר ותלמידי היטלר, והוּא דוֹחף, תרצוּ אוֹ לא תרצוּ, תעזרוּ אוֹ תפריעוּ, צרוֹתיהם של ישׂראל ישלחוּ את הספינוֹת על פּני ימים.

מי עוֹשׂה אוֹתנוּ עבריָנים

לא אשמת הפּליטים ולא אשמת עם ישׂראל שהפכנוּ לפוֹרצי-חוֹק. מי שפּרץ את החוּקה היסוֹדית של ארץ-ישׂראל – עוֹשׂה אוֹתנוּ עבריָנים. חפצנוּ לעבוֹד בּתחוּמי החוֹק, מתוֹך כּבוֹד לחוֹק. נכנענוּ גם לחוּקים שלא היוּ ידידוּתיים בּיוֹתר. אך אין להיכָּנע לחוֹק השוֹלל את זכוּת-החיים של אדם. אנוּ פּוֹסלים את היסוֹד המוּסרי של גזירת-העליה. אנוּ מכריזים כּי זכוּת היהוּדים לעלוֹת לארץ-ישׂראל אינה תלוּיה בּחסדם של אנגלים אוֹ של ערבים. זכוּת ראשוֹנית היא, ורק האַלָמוּת גוֹזלת אוֹתה מאתנוּ.

למצב הפּנימי

אך מה נדבּר בּשאלוֹת מלחמה ועליה והתישבוּת, כּשאנוּ עוֹמדים בּדלוּתנוּ וּבמיעוּט אמצעינוּ? אנשי אגף העבוֹדה כּבר ידוּעים בּציוֹנוּת כּ“חמרנים” וּכ“אוֹהבי בּצע”. תמיד אנחנוּ מדבּרים על הקרן הקיימת וקרן-היסוֹד וכדוֹמה, שלא כּבני-אדם בּעלי מעוּף וחזוֹן, היוֹדעים כּיצד מקימים עם וכוֹבשים ארץ בּסיסמאוֹת מדיניוֹת בּלבד. אך בּימינוּ אין שוּם עַם מנהל מלחמה בּלי מזוֹן וּבלי נשק.

אין כּוֹחי להאריך בּזה, כּי איני יוֹדע מנַין נקח עסקנים טוֹבים יוֹתר בּשביל הקרנוֹת. אך כּאדם מן הארץ רשאי אני לוֹמר לנוּ לכוּלנוּ, בּלשוֹן שדיבּרוּ נוֹאמים בּשאלוֹת המדיניוּת: “כּך לא ילך הענין”. מחר נשב בּועדת התקציב. נריב, כּל אחד יבקש לקרוֹע מחברוֹ משהוּ. כּוּלנוּ יוֹדעים את מסגרת התקציב. מה נעשׂה בּזה? מה מעט אפשר להקים בּתקציב הטוֹב בּיוֹתר שבּרשוּתנוּ.

נעשׂה למען הקרנוֹת כּל מה שנעשׂה, אך לא נבנה את מה שעלינוּ לבנוֹת בּזמן הקרוֹב בּיוֹתר בּלי מִלוה. בּמשך עשׂרים שנה היה זה ענין לבעלי דמיוֹן, וּמוּמחים ואנשי מעשׂה עסקוּ בּהוֹכחה כּי הדבר איננוּ ניתן להיעשׂוֹת. האם לשם כּך צריכים אנוּ לאֶכּפֶּרטים? חבל על ההוֹצאוֹת. אין זה ענין להחלטה בּלבד.

בּקוֹנגרס הזה עצמוֹ צריכה להתלכּד חבוּרת אנשים, אשר זה יהיה ענינם מיד וּלאלתר: להגשים את המִלוה, כּדי לאַפשר את נצחוֹן בּניננוּ בּארץ-ישׂראל.

וּמכּאן למצב הפּנימי בּתנוּעה הציוֹנית. רבּוֹת דוּבּר פּה על אַחדוּת ושלוֹם. הצרה היא שכּל אחד תוֹבע את האַחדוּת והשלוֹם לא מעצמוֹ אלא מזוּלתוֹ.

מה קרה בּישוּב, בּחיים הפּנימיים של הישוּב, שכּל ידידינוּ נדים לנוּ?

שַבנוּ מלוֹנדוֹן, בּמקוֹם שחוּגים שוֹנים של הישוּב עבדוּ יחד, ללא חיכּוּכים וחַשדנוּת. בּיחסים הוֹגנים שַבנוּ, בּהכּרת כּל רצינוּת המצב. וּבבוֹאנוּ – מיד נשתנה משהוּ.

מה קרה? האם הכריזו הפּוֹעלים על מהפּכה סוֹציאלית? האם פּרצוּ שביתוֹת גדוֹלוֹת שהשבּיתוּ את התעשׂיה? האם העלוּ הפּוֹעלים את שׂכרם? האם חדלוּ הדיירים לשלם שכר-דירה?

אוֹמר מה קרה: בּארץ הוּכרז “מרי אזרחי”, אך לא נגד ממשלת המנדט, כּי אם נגד הנהלת הסוֹכנוּת.

בּעצם השעה שממשלת המנדט מתנקשת בּסוֹכנוּת היהוּדית בּאוּ חוּגים ועסקנים ונתנוּ לה יד: להחליף את המוֹסדוֹת הלאוּמיים בּנציגוּת אחרת; כּמוּבן, בּנציגוּת שאינה תלוּיה בּבחירוֹת.

ידידנוּ שלמה גוֹלדמן סיפּר מרשמי ארץ-ישׂראל. האוּמנם כּה רע הישוּב, האוּמנם הוּא כּל כּך בּלתי-מאוּחד וּנטוּל-שלוֹם? הנה יוֹשב לפניכם אגף שלם של הישוּב. דוקא אני אינני מרוּצה בּיוֹתר ממידת האַחדוּת והשלוֹם שבּתוֹכוֹ, ואף על פּי כן – אפשר לאַחל לשאר חלקי הישוּב והמפלגוֹת הציוֹניוֹת שלא יהיוּ נוֹפלים מבּחינה זוֹ.

וגם היחסים בּין שאר חלקי הישוּב לא הוּרעוּ בּעצם, כּי אם הוּטבוּ. יש ניגוּדים שהם עמוּקים יוֹתר וּמסוּכּנים יוֹתר מניגוּדים בּין ראשי מפלגוֹת. הנה היתה מלחמת שלוֹשים שנה ויוֹתר בּין הפּוֹעל והאִכּר. זאת לא היתה מלחמת-מעמדוֹת בּמוּבן המקוּבּל בּין השׂכיר וּבין הבּעלים. הניגוּד נגע בּיסוֹד היסוֹדוֹת של חיי הישוּב: עבוֹדה עברית אוֹ ערבית. לא עזרוּ רצוֹנוֹת טוֹבים, לא עזרוּ השתדלוּיוֹת, לא עזרוּ החלטוֹת של הקוֹנגרסים. שני מחנוֹת זה מוּל זה נאבקוּ בּמרירוּת. וּזכוּת גדוֹלה היא למוּפתי, בּין שאר זכוּיוֹתיו הגדוֹלוֹת, שגרם לכך שיש לנוּ הנמל בּתל-אביב והעבוֹדה העברית השלמה במוֹשבוֹת. ממילא ניטל העוֹקץ ההכרחי מיחסי אכּרים וּפוֹעלים. נוֹצרה אוירה של משׂא-וּמתן ודיוּן. הפּוֹעל וההסתדרוּת יוֹדעים מה זה משק ארץ-ישׂראלי ומה זה ענף הפּרדסנוּת. אך אוֹדה ולא אעלים, כּי יחסי לפרדס שיש בּוֹ עבוֹדה עברית מלאה שוֹנה מיחסי לפרדס שאין בּוֹ עבוֹדה עברית כּלל אוֹ חלקית בּלבד. ניגוּדים ישנם גם עכשיו, אך עתה אנוּ יוֹשבים יחד כּאנשים שיש להם שׂדה משוּתף. אוֹרחינוּ הטוֹבים אוּלי אינם רוֹאים את הפּגישוֹת הללוּ כּשם שאינם רוֹאים את הפּגישוֹת בּין הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת לבין התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה. אין העתוֹנים מַרבּים לספּר על ענינים אלה, ועל אחת כּמה וכמה שעתוֹנים מסוּג ידוּע לא יספּרוּ מה יחסם של אנשי החקלאוּת והתעשׂיה לשליחי הפּוֹעלים בּהנהלת הסוֹכנוּת.

כּך הוּא המצב בּקרב הישוּב, בּין אנשי עבוֹדה ואנשי כּספים. יש יוֹתר שיתוּף ויוֹתר הערכה הדדית מאשר בּזמנים קוֹדמים. אלא שפּתאוֹם רגשה ונזדעזעה ארץ-ישׂראל, וקוֹל צוָחה עבר בּארץ: אין לשׂאת עוֹד! לא שאין לשׂאת את שלטוֹן מקדוֹנלד אוֹ האדמיניסטרציה הפּלשׂתינאית. לא, אין לשׂאת עוֹד את “הדיקטטוּרה” של האנשים היוֹשבים כּאן ליד שוּלחן ההנהלה. וּפתאוֹם נשתקעה “כּל ארץ-ישׂראל” בּענין אחד. כּל ארץ-ישׂראל – לאו דוקא. אנשי נהלל ועין-חרד הוֹסיפוּ לעבוֹד את עבוֹדתם, וכך גם אנשי טירת-צבי, וכן גם העוֹבדים והבּעלים בּ “לוֹדזיה” וּב“נשר” וּב“שמן”, ויהוּדי סתם אף הוּא שקוּע בּדאגת פּרנסה וּבדאגת שטרוֹת. אך כּפּוֹת-המבשלים הציבּוּריוֹת והעתוֹנוּת הקשוּרה בּאלה נתרתחוּ.

וּכשבּאוּ אנשים טוֹבים מן הגוֹלה – גברה הרתיחה מסביבם. לפיכך, אפשר לא ראוּ י"ג הישוּבים שלאחר הספר הלבן, אבל הרגישוּ בּכּל את הרתיחה. ושֵם הישוּב ניתן לחרפּה וּלשִמצה.

כּסבוּרים אתם שכּל הרעש הזה היה בּשל איזוֹ תכנית מסוּימת, בּשל דרכים מוּצעוֹת? חלילה. לכך לא היוּ המוֹחוֹת פּנוּיים. התחילוּ מסתדרוֹת “משלחוֹת” כּמוֹ בּשעת מַהפּכה, רחמנא ליצלן, כּמוֹ בּפבּרוּאַר 1917 בּרוּסיה. מה תכניתם לא אמרוּ, אך ידעוּ שהיא " נמרצת". הניסוּח היה אף הוּא נמרץ: “אנשים חזקים וּדרכים נוֹעזוֹת”. מה הן הדרכים הנוֹעזוֹת – לכך לא ניתנה תשוּבה. אך בּאמוּנה בּאנשים חזקים לא היה מחסוֹר. תסלחוּ לי אם אוֹמר, כּי מצב-רוּחוֹת מסוּים בּארץ הזכּיר את המעשׂיה הידוּעה על היהוּדי המתרוֹצץ בּחוּצוֹת בּשעת השׂריפה, וצוֹעק: היתכן, יהוּדים נשׂרפים ואני לא אַרויח?

הוֹאיל והזכּירוּ כּאן שני שמוֹת, שלי ושל חברי ד. רמז, “שהשתתפנוּ בּ”ועד העליוֹן", עלי לוֹמר מה טיבה של ההשתתפוּת. אמרנוּ: אנוּ מוּכנים לשמוֹע מה יש לכם להציע. הרוֹצים אתם לבנוֹת אוֹ להרוֹס? רוֹצים אתם לחַזק את הועד הלאוּמי, רוֹצים אתם לארגן את ההתגוֹננוּת הכּלכּלית של הישוּב, לחזק את תוֹצרת הארץ, את המלחמה בּאימפּוֹרט המיוּתר – לכך אנחנוּ מוּכנים להוֹשיט יד, וגם לא נתעניֵן בּיוֹתר בּשאלוֹת “מַפתח”. על זאת ענוּ לנוּ: ותוּ לא? רק ועד כּלכּלי, אוֹ רק הצטרפוּת לועד הלאוּמי? לא ולא. רוֹצים אנחנוּ בּועד עליוֹן, מחוּץ לסוֹכנוּת, מחוּץ לועד הלאוּמי, ולא בּשביל תפקידים מסוּימים בּלבד, כּי אם בּשביל “כּל עניני שעת חירוּם”, צריך שהענינים הללוּ יוּצאוּ מידי המוֹסדוֹת הלאוּמיים וימָסרוּ לידי אנשים נבחרים מעצמם, וגזבּרוּת הסוֹכנוּת תתחייב להמציא להם סכוּמי כּסף כּאשר ידָרש; על מנת כּך תסתדר מהפּכה בּשלוֹם. לכך אמרנוּ: לא, בּאָלף, והאדם החשוּב בּיוֹתר שעליו נשען כּל הבּנין אמר: “מוּכן אני להיכּנס לועד הלאוּמי, ולא לבנוֹת בּנין חדש מחוּצה לוֹ; מצאתי דרך של שיתוּף עם המוֹסדוֹת הלאוּמיים; נוֹכחתי בּרצוֹנה הטוֹב של ההסתדרוּת”. הדברים הללוּ לא נתקבּלוּ על דעת מְזידי הנזיד, והענין בּטל.

מרבּים לדרוֹש מאתנוּ ויתוּרים, וגם ידידינוּ ד"ר שלמה גוֹלדמן פּנה אלינוּ בּדברים נלבּבים שנהיה רחבי-לב ונוַתר. ואכן, וַתרנוּת ורוֹחב-לב מידוֹת יפוֹת הן, אך כּשדוֹרשים אוֹתן מן הזוּלת יש לפחוֹת להגדיר מַהם הויתוּרים הנדרשים. וּמבקש אני: אל נדבּר סתוּמוֹת, ונדע בּאמת מה נדרש מאתנוּ לטוֹבת העם והארץ והשלוֹם והאחדוּת. מאֵילוּ פּריבילגיוֹת עלינוּ להסתלק?

יש ויש ענינים שבּהם נהיה נכוֹנים לדוּן על מה שקוֹראים ויתוּרים. אם יש בּארץ חוּגים כּלכּליים, שעניניהם עדיין לא נכנסוּ למעגל הדאגה הלאוּמית, עלינוּ לדוּן בּזה לא מבּחינת אינטרסים צרים של המפלגה אוֹ מעמד, כּי אם מבּחינת בּיצוּר המשק הלאוּמי.

אם אוֹמרים לנוּ: לכם, להסתדרוּת האדירה, יש לשכּת-עבוֹדה חזקה, ועל ידי כּך אתם מבטיחים לחברים שלכם יוֹתר אפשרוֹּת של עבוֹדה מאשר לאחרים, הרי מבּלי להיכּנס בּניתוּח מעשׂיוֹת וּשמוּעוֹת, הננוּ מוּכנים להתקין סדרים כּאלה ששוּם לשכּת עבוֹדה לא תהיה קנין מפלגה אוֹ חבוּרה, כּי אם שתהיה לשכּת עבוֹדה כּללית לכל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, בּלי תלוּת בּכל מפלגה שהיא, ללא כּל הפלָיה וּללא כּל פָבוֹריטיזם מצד נוֹתני-עבוֹדה אוֹ הסתדרוּיוֹת בּוּרגָניוֹת, המעוּנינוֹת לגַדל לעצמן אִרגוּני פּוֹעלים מיוּחדים.

אם אוֹמרים לנוּ: יש צוֹרך לתקן את בּדק ההסתדרוּת הציוֹנית, לחוֹקק חוּקים ונוֹרמוֹת של בּחירוֹת דמוֹקרטיוֹת וצוֹדקוֹת – הרינוּ מוֹשיטים לכך את ידנוּ. אם תבוֹא הצעה של קַדַסטֶר בּוֹחרים אוֹ שקל כּל-שנתי – נדוּן בּזה בּאהדה וּברצינוּת.

לבדק הבּית

בּדברים כּאלה, בּין שהם ויתוּרים וּבין שהם תיקוּנים הדרוּשים לגוּפם של ענינינוּ, אנחנוּ נענים בּרצוֹן. אך אין אנחנוּ יכוֹלים ואיננוּ רוֹצים להיעָנוֹת לסיפּוּק אמבּיציוֹת של תקיפים ושל מפלגוֹת “מנוּפּחוֹת”, הכּוֹעסים ורוֹגזים על כּל דרך ההיסטוֹריה הציוֹנית שלא שאלה את פּיהם. עצם מציאוּתוֹ של אגף העבוֹדה על מספּריו וּמשקלוֹ ויצירתוֹ והשפּעתוֹ אינה בּשבילם אלא מיקח-טעוּת מצד ההיסטוֹריה. הם מתגעגעים על הימים הטוֹבים של הציוֹנוּת הטוֹבה, כּשגביר העיר בּשעה שיצא לחוּץ-לארץ למרחצאוֹת היה גוֹמל חסד עִם עַם ישׂראל והוֹאיל לקחת מן האגוּדה הציוֹנית מנדט לקוֹנגרס, אוֹ כּשמוּרשה הגליל היה משַגר איגרת לאגוּדה שבּעיירה וּמבקש על אחד מידידיו שינָתן לוֹ מנדט פּנוּי. אז היוּ ימים יפים, אז היתה ציוֹנוּת בּזָהרה. הם, הימים הטוֹבים האלה, לא יחזרוּ. איזוֹ ציוֹנוּת היא זאת, שאנשי-כּפר מארץ-ישׂראל וּצעירים מקיבּוּצי הכשרה משמיעים את קוֹלם וּמקשיבים להם? וכי משוּם שיש מפלגוֹת יוֹרדוֹת בּציוֹנוּת, שלא נוֹח להן, חייב הפּוֹעל להסגיר את זכוּיוֹתיו, השפּעתוֹ, כּדי שסוּג בּעלי-בּתים מסוּים ירגיש עצמוֹ מרוּצה יוֹתר ונוֹח יוֹתר?

ענין האחדוּת והשלוֹם בּישוּב וּבציוֹנוּת חשוּב מאד מאד. כּוּלנוּ נישׂאים בּאניה אחת, והאניה סדוּקה והמים זידוֹנים. וכי אין מקוֹם ליחסים אחרים, לחשבּוֹנוֹת אחרים? אך אין לנצל את סיסמת האחדוּת למען ענינים בּלתי-ציוֹניים. בּעבוֹדתנוּ המעשׂית אנחנוּ מקדמים את אחדוּת ישׂראל, את קיבּוּץ הגלוּיוֹת, את התקרבוּתם של שבטים ועֵדוֹת. מה מראה היה לקוֹנגרס אילוּ היה אגף העבוֹדה מפוּצל כּשם שאחרים מפוּצלים? מי שיוֹדע כּיצד מתיחסים אנשינוּ האחראים לכל נבט חדש בּישוּב, בּאיזוּ רגשי אחוָה והוֹקרה פּגשנוּ את טירת-צבי וסייענוּ לכל מפעל חדש של כּיבּוּש והתישבוּת, כּיצד העלינוּ אלפי נוֹער ללא הוֹרים וּללא לשוֹן ועשׂינוּ אוֹתם לאזרחי ארץ-ישׂראל בּוֹני מוֹלדת – יבין כּי פּנינוּ לאחדוּת אמת. ודוּגמה אחת מן הימים האחרוֹנים: דוקא בּימי הרעש נגד המוֹסדוֹת הלאוּמיים עלה בּידי ההנהלה הציוֹנית לכַנס את כּל הנוֹער הציוֹני, על ימינוֹ ועל שׂמאלוֹ, וּלשַתפוֹ יחד. ראיתי את הנוֹער הזה – שלא הכּירוּ זה את זה – נפגש וּמתוַכּח ודן ושוֹמע, וּמתרגלים לראוֹת זה בּזה חברים לתנוּעה אחת.

נקדם את האחדוּת. לא על מידי גזל זכוּיוֹת ולא על ידי הפלָיה, ולא על ידי בּחירוֹת מסוּלפוֹת. הציוֹנוּת לא תקוּם על ידי דיקטטוֹרה, לא משׂמאל ולא מימין. נילָחם נגד זיוּפי שקלים וּבחירוֹת, נילחם נגד עוֹשק זכוּיוֹת בּעיריוֹת וּבמוֹעצוֹת מוניציפאליות. נילחם נגד בּוֹיקוֹטים, נגד האפשרוּת לכל גוּף ציוֹני לבוֹא וּלהחרים בּחירוֹת. בּשיטוֹת אלה נוֹהגוֹת מפלגוֹת פאשיסטיוֹת אוֹ קוֹמוּניסטיוֹת, כּלוֹמר, חוֹתרוֹת תחת המדינה הקיימת. וּמדינוֹת מתגוֹננוֹת כּנגד חתירוֹת אלה.

זהוּ, כּמדוּמה, הקוֹנגרס שנתכּנס בּמצב הקשה בּיוֹתר מאז קוֹנגרס אוּגַנדה. אך בּין ההבדלים השוֹנים שבּמצבנוּ אז וּבמצבנוּ עתה יש הבדל אחד מכריע: משבּר אוּגנדה מצא אוֹתנוּ ללא ישוּב, ללא עמדה בּארץ. עם כּל מה שנהרס בּחיי ישׂראל בּעוֹלם, הרי עתה יש לנוּ גרעין של עם בּארצוֹ, גרעין מוּכן להילחם על מוֹלדתוֹ וחירוּתוֹ, מוֹשיט ידים לקבּל אחים. גדלוּ כּוֹחוֹת בּארץ וּמסביב לארץ אשר כּמוֹהם לא ידענוּ בּשנוֹת גלוּתנוּ. ואם התנוּעה הציוֹנית תתלכּד סביב אלה – תוּכל לעמוֹד בּמערכה.

בּראשית מלחמת-העוֹלם

מאת

ברל כצנלסון

---

עם גזירת הקרקע

מאת

ברל כצנלסון

(במועצה החקלאית. אדר בּ' ת"ש)

אם גם בּימי רעה אין כּוֹח לחשוֹב יחד, אם מסיחים את הדעת מן המטריד ונעשׂים “צדדים” – אזי מוּטב שנבליג ונשתוֹק וּנהדק שינַים ונעבוֹד את עבוֹדת יוֹמנוּ כּמידת יכלתנוּ. ואַל נהיה חוֹששים שמא יראו בּכך “התעלמוּת”. כּי לא בּשתיקה ההתעלמוּת, אלא בּאוֹתוֹ מין דיבּוּר המשַבּב את הדעת.

חברים, רע לנוּ מאד. אנחנוּ לא רק מוּכּים ונשמדים, אלא אף אחיזתנוּ האחת בּחיים, בּעתיד, נגזלת מאתנוּ. הלא יסוּרי קישינוֹב היוּ כּמחלת-ילדים מוּל היסוּרים שבּאו עלינוּ עכשיו. האפשר את האימה הזאת להבּיע? ולמה? לזעזע את המזוּעזעים? להעמיק לפצוֹע את אלה אשר הציוֹנוּת היא חייהם? אם יש טעם לדיבּוּרנוּ הרי זה כּדי שנחיה את יסוּרינוּ מתוֹך אַחוָה והתלכּדוּת, מתוֹך חיזוּק פּנימי. אך מה ראינוּ? האם הביא “הספר הלבן” יתר-ליכּוּד לישוּב? לא, הוּא הביא לנוּ יתר-נרגָנוּת. וההרגשה כּי תהוֹם נפערה לרגלינוּ האם היטיבה אוֹתנוּ? לא, על פּי התהוֹם אנחנוּ עוֹמדים וּמוֹצאים את עצמנוּ “צדדים”.

ורעה חוֹלה היא שקצף-הויכּוּח מציף אצלנוּ את עצם הענין. עד כּדי כּך שמגלים פּנים בּדברי חברים-פּליגים כּאילוּ הם אוֹמרים לא מה שהם אוֹמרים אלא מה שנוֹח לנוּ בּקצף-הויכּוּח שיאמרוּ. וּלפיכך העתירוּ עלינוּ הוֹכחוֹת כּי הקרקע חשוּב וכי הבּנין חשוּב. הוֹכחוֹת אלה כּבוֹדן בּמקוֹמוֹ. כּשהן נאמרוֹת פּה, נגד חברים שהם דבקים בּמלאכת הבּניה לא פּחוֹת מן המוֹכיחים, הרי הן מאַבּדוֹת את טעמן, וגם מתלַוה להן טעם-לפגָם. האם לא ראוּי לנוּ שנימָנע מלזוּת ויכּוּחים? וכי יש בּינינוּ מי שמתחרט על הדרך שבּה הלכנוּ; וכי בּכל דרך-לא-דרך אחרת היינוּ עוֹשׂים אוֹתוֹ מעט-הנפש-והכּוֹח אשר עשׂינוּ בּדרכּנוּ זוֹ? אוֹסיף ואוֹמַר: גם אם יכריזוּ עלינוּ שנחתך גזר-הדין ולחינם עמלנוּ, גם אז לא נחדל – כּל עוֹד נשמה בּנוּ – מ“עוֹד דוּנם ועוֹד נפש”, כּי זוֹ נשימתנוּ. אך בּהחזקת נשימה בּלבד אין עוֹמדים בּפני הרעה.

אין רעה דוֹמה לחברתה. בּימי המלחמה הקוֹדמת, בּימי ג’מַל פּחָה, ידענוּ רעה: גזירוֹת, רעב, מגפוֹת, נגישׂוֹת, גירוּשים, מאסרים. מבּחינה פּרטית הרגיש כּל אחד על בּשׂרוֹ את הרעה יוֹתר מאשר היוֹם. סכּנה מוּחשית מאד היתה מתהפּכת על ראש כּל אחד, על הקיבּוּץ הארץ-ישׂראלי כּוּלוֹ. אוּלם בּעצם הרעה המוּחשית הזאת ידענוּ כּי עדיין אין בּה כּדי לחתוֹך את גוֹרל הכּלל. לא כּן עתה. מבּחינה פּרטית עדיין אנחנוּ המאוּשרים שבּישראל. המדיניוּת החדשה הלא בּאה רק כּהכרזה והספר הלבן הלא אינוֹ גוֹזל מאתנוּ את בּתינוּ ואדמוֹתינוּ, את פּרנסוֹתינוּ וכספּנוּ, ואפילוּ

את סדרינוּ, הוּא בּא לגזוֹל רק את… עתידנוּ. והוּא כּאוֹמר לך: אכוֹל וּשתה, וּדאג לביתך, והתענג על שלוֹם וּבטחוֹן, אך ידוֹע תדע כּי נדוֹן אתה למות, אוּלם אַרכּה ניתנת לך. לא היוֹם יבוֹא קצך, כּי אם לאחר חמש שנים.

אפשר שלפיכך אין הרעה מוּחשת. אין רוֹב הישוּב מרגיש עדיין את הספר הלבן על בּשׂרוֹ. לא כּל יהוּדי בּישוּב מזהה את עצמוֹ עם הציוֹנוּת. וגם כּשבּאה גזירת הקרקע וההכרזה השניה שבּספר הלבן קרמה עוֹר – לא התמוֹטט קיוּמוֹ של היהוּדי-הפּרט. הלא אין זה, חלילה, נוּמרוּס קלַאוּזוּס למסירת בּנים לגימנסיה הממשלתית, שכּל יהוּדי מתרגש בּגללה. וכי רבּים הם היהוּדים התוֹלים את עתידם הפּרטי בּגאולת הקרקע? וגם יהוּדי טוֹב יכוֹל לשעשע את נפשוֹ: הרי אפשר לא רק לאכוֹל ולשתוֹת, כּי אם גם להתקדם; הרי לפי שעה עוֹד לא כּל הדרכים נגדרוּ; אלא מה – בּעוֹד חמש שנים? עוֹד הזמן גדוֹל! ויכוֹל גם שיִקרה נס; המעט נסים אירעוּ לנוּ? ולמה כּבר מעתה ליפּוֹל לתוֹך עצבוּת ואף לסכּן את היש?

אינני בּא לגַנוֹת. אפשר גם בּזה ידוֹ של יצר החיים. אפשר זוֹ צוּרה של מפלט מן האימה, מין “דיה לצרה בּשעתה”. וּכלוּם אני קוֹבל על ציפּיה לנס? הלא לב-אדם מתפּלל לנס. אך ציפּיה לנס לחוּד וּסמיכה על נס לחוּד. הנינצל על ידי כּך שנסיח את דעתנוּ מן המתהפּך על ראשנוּ? והמוּתר לנו לשכּוֹח אפילוּ רגע אחד את פּסק-הדין?

שמעתי כּאן בּני-אדם מתפּארים שלא שינוּ עמדתם. אפשר. ואני מוֹדה כּי שיניתי. כּי משהוּ נשתנה סביבנוּ, נשתנה לַחלוּטין. בּאוֹתם הימים שהמחנה הציוֹני כּוּלוֹ היה עסוּק בּמחלוֹקת הגדוֹלה: מַאי עדיף – פּוֹליטיקה אוֹ כּלכּלה, יצירת “עוּבדוֹת” אוֹ יצירת “תנאים” – היינוּ אנחנו היחידים כּמעט הפּטוּרים מויכּוּח-סרק זה. לא שזילזלנוּ, חלילה, בּגוֹרמים המדיניים, ולא שהיינוּ נטוּלי משׂא-נפש מדיני, אלא שידענו – ויוֹתר מזה: כּל מַהוּתנוּ אמרה לנוּ – כּי בּאין ממשוּת ישוּבית אין אתנוּ גם בּסיס למדיניוּת ציוֹנית. וּממשוּת ישוּבית איננה נבראת בּמאמר. היא מצטרפת ממאמצים חלוּציים, מקרקע ואוּכלוֹסים, ממשק ותרבּוּת. לפיכך בּזמן שאחרים היוּ גאים על כּך שהנם הוֹלכים בּ“גדוֹלוֹת” – ידענוּ אנחנוּ את הכרחיוּתן של ה“קטנוֹת”, של שעל-שעל, של עוֹד דוּנם ועוֹד נפש. וידענוּ כּי בּאין אלה גם ה“גדוֹלוֹת” אינן אלא מַדוּחים וּמנוּסה מגבוּרת-אמת וּמהקוֹשי שבּ“קטנוֹת”. סברנוּ כּי גדוֹלוֹת-אמת בּתנאינוּ

אנוּ אינן אלא זוֹ: שה“קטנוֹת” שלנוּ תהיינה נעשׂוֹת בּהיקף גדוֹל וּבקצב מהיר.

להוָתנוּ וּלשברנוּ לא זכינוּ לכך. אילוּ זכינוּ אפשר שעמידתנוּ עתה היתה אחרת, והאחרים לא היוּ יכוֹלים לעשׂוֹת לנוּ מה שהם עוֹשׂים לנוּ עתה. משלא זכינוּ, לא נוּכל להתנחם עתה בּהכרזוֹת חוֹזרוֹת ונשנוֹת, כּאשר קראתי היוֹם בּמאמר יפה בּ“דבר”, המוֹכיח כּי שיטתנוּ לא הכזיבה. ודאי, לא שיטתנוּ הכזיבה, אך העוֹלם הכזיב. העוֹלם נטרף והוּא טוֹרף את מעשׂינוּ. וּמשלא זכינוּ להקים את בּיתנוּ בּעוֹד זמן הרי אנוּ אנוּסים לשאוֹל את עצמנוּ, אם שיטת-בּניה שהיתה טוֹבה וּראוּיה ל“ימים כּתיקונם”, אם יכוֹלה היא לעמוֹד לנוּ בּפני קטסטרוֹפה המקעקעת את עצם קיוּמנוּ. אי אפשר לנוּ שלא נחפּשׂ עתה מחָדש את דרכינוּ.

וּבמקוֹם חיפּוּשׂ דרך כּלשהי – אנחנוּ מרגיעים את נפשנוּ בּמימרוֹת. האם עליהן נישען? כּשיהוּדי ירא ושלם מרכּין ראשוֹ בּפני כּל המהלוּמוֹת והעלבּוֹנוֹת ושוֹאב תנחוּמים בּ“נצח ישׂראל” – הרי יש בּזה דבר הראוּי לכבוֹד; אוּלם גם השלם בּאמוּנתוֹ יוֹדע כּי תשוּבה זוֹ היא מעֵבר לכל מדיניוּת מעשׂית. אך כּשציבּוּר הדוֹגל בּמדיניוּת מעשׂית נאחז בּמימרוֹת שאינן אלא תחליפים עלוּבים ל“נצח ישראל” – אין זה מעוֹרר כּבוֹד כּלל.

והמימרוֹת מרוּבּוֹת. הנה שמעתי אוֹמרים: “חוֹק הקרקע מוּכרח ליפּוֹל, מפּני שהוּא ריאַקציוֹני, מפּני שהוּא נגד השׂכל”. אם כּן,

אפשר בּאמת להסיר דאגה מלב. אשרי המאמין שהעוֹלם בּחכמה נדוֹן וכל דבר שהוּא ריאַקציוֹני ונגד השׂכל איננוּ אלא מיקח-טעוּת בּסדר-העוֹלם, הוּא “מוּכרח ליפּוֹל”, ואחרי הרע יבוֹא תוֹרוֹ של הטוֹב. וגם מי שאינוֹ אוֹפּטימיסט עד כּדי כּך יכוֹל לוֹמר: הוֹאיל וכל יצוּר חיים הוּא בּן-חלוֹף הרי שאפשר לסמוֹך על כּך שגם דבר שהוּא “ריאַקציוֹני ונגד השׂכל” נפוֹל יפּוֹל בּיוֹם מן הימים. אך שמא חשוּב לנוּ, לבני-אדם חיים, גם לדעת: אימתי יפּוֹל? מה תאמרוּ לאוֹתוֹ אדם רחמן המבקש להשׂבּיע ילד רעב בּהבטחה כּי לעתיד לבוֹא, בּמשטר הסוֹציאליסטי, לא יֵדע אדם רעב?

הנה האַנטישמיוּת, למשל. לדעת היהוּדים אף היא ריאַקציוֹנית ונגד השׂכל, ולדעת כּמה חוֹקרים אינה אלא “מיקח-טעוּת” להמוֹנים, ואף על פּי כּן: כּבר היא קיימת ימים רבּים רבּים, ועדיין לא נפלה, ואין רוֹאים אימתי תפּוֹל. הדעוֹת מחוּלקוֹת, אם לנצח תשתוֹלל אוֹ שתפּוֹל בּיום מן הימים, כּאשר “תִמָלא הארץ דעה”. אך אם גם יקיץ עליה הקץ, אלא שזה יֶארע לאחר שתבצע את מלאכתה, “עם אחרוֹן היהוּדים” – מה נחמה לנוּ בּכך?

ומימרה אחרת. “ההכרח הכּלכּלי יבטל את החוֹק”. מי זה מאתנוּ מיוּפּה כּוֹח לדבּר בּשם ההכרח הכּלכּלי? והאוּמנם חיים אנוּ בּימים שעמים וּמדינוֹת מכלכּלים את מעשׂיהם לפי השׂכל הכּלכּלי? הנה מוֹכיחים לנוּ כּי קוּפּת הממשלה תידלדל בּגלל גזירת הקרקע, כּאילוּ הפּקידוּת הגבוֹהה בּפלשׂתינה (א"י) היא נבערת מדעת חשבּוֹן קוּפּתה. וכי זהוּ חשבּוֹנה העיקרי של בּריטניה, אם קוּפּת ממשלת פּלשׂתינה תרויח אוֹ תפסיד בּגלל חוֹק, שנתקבּל לא לשם תיקוּן הקוּפּה, כּי אם מתוֹך שיקוּלים פּוֹליטיים נמרצים. ויש מוֹכיחים לנוּ כּי האינטרסים הכּלכּליים של הערבים עוֹמדים בּניגוּד לחוֹק זה וּלפיכך לא תהי לוֹ תקוּמה. אֵילוּ אינטרסים ערביים? וכי אלה המאוֹת אוֹ האלפים האחדים שהם זקוּקים למכירת קרקעוֹת, בּהם מתבּטא האינטרס הכּלכּלי הערבי והם אשר יקבּעוּ את המדיניוּת של הערבים? ולוּ יהיה כּדברי המוֹכיחים משלנוּ, שגם האינטרסים הכּלכּליים של הכּלל הערבי מתנגדים לחוֹק הקרקע – אך האם לא נתנוּ לנוּ שנים אלה הזדמנוּת ללמוֹד ולדעת עד כּמה מדיניוּתם של הערבים נעשׂית מתוֹך חישוּב עניניה הכּלכּליים של האוּכלוֹסיה הערבית? ישנם כּמה מוּמחים לעניני ערָב שעיקר מוּמחיוּתם הוּא לראוֹת מהרהוּרי לבּם

וּלהאמין אמוּנת-אוֹמן בּהרהוּרי לבּם, והם נוֹקטים בּשיטת-ריפּוּי מיוּחדת

בּמינה: הם מרפּאים נגעים פּוֹליטיים חמוּרים בּתרוּפוֹת כּלכּליות. אך מי שיוֹדע ליַשב קוּשיוֹת פּוֹליטיוֹת בּפתרוֹנוֹת אַל-פּוֹליטיים – מצליח רק להוֹנוֹת את עצמוֹ.

ועוֹד אִמרה מנַחמת: “אחרי המלחמה ישתנה המצב לטוֹבתנוּ”. מדוּע? והאוֹמר זאת איננוּ אדם שמאמין בּנסים. אך הלא מוּטב שנדבּר על נס שיתרחש, שמוּכרח להתרחש. מנַין יבוֹא שינוּי המצב לטוֹבה? בּדרך הטבע, מבּפנים אוֹ מבּחוּץ? מבּפנים? והרי גידוּלנוּ בּארץ, בּאוּכלוֹסים וּבמשק,

שהוּא הגוֹרם העיקרי לשינוּי מצבנוּ, נכבּל על ידי הגזירוֹת והמלחמה עצמה; מבּחוּץ? מי יקוּם לנוּ לעזרה? והרי המלחמה משמידה את משכּנוֹת-ישׂראל, ואלה אשר אליהם עדיין לא הגיעה הרעה הנם אחוּזי פּחד. והאם מחָכמה היא, אוֹ מחוֹזק אמוּנה היא, שנשליך את יהבנוּ על כּך שהאנגלים אשר זה עתה בּיקשוּ להתרצוֹת לערבים בּקציצת תקוָתנוּ יבוֹאוּ למחרת המלחמה מרצוֹנם הטוֹב ויפֵרוּ את התחייבוּיוֹתיהם החדשוֹת לערבים – למעננוּ?

והנה מימרה שאינה מסתפּקת בּנחמה בּלבד ומציעה גם תרוּפה בּדוּקה: “צריך להוֹקיע את תרמית האימפּריאַליזם לבל יוּכל עוֹד לסכסך את העמים”. ודבר המוּבן מאליו לאמוֹר הוּא שבּשעה שאימפּריאַליזם לא יוּכל עוֹד לסכסך את העמים – מיד יוֹשיטוּ העמים יד זה לזה, כּי רק השׂאוֹר האימפּריאַליסטי מעכּב את ההסכּם והשלוֹם. לא אעמיק עכשיו שאלה, מה החליפין הצפוּיים לה לארץ זוֹ עם כּשלוֹנוֹ של אוֹתוֹ אימפּריאַליזם, אשר עליו תלוּנוֹתינוּ, וגם לא אכניס את ראשי בּבּירוּר מה הסיבּה הראשוֹנה של פּוּרענוּתנוּ כּאן, אם סַכסכנוּתוֹ של האימפּריאַליזם אוֹ אי-רצוֹנם של שכנינוּ בּשיבתנוּ הנה. דיינוּ שנמצאה התרוּפה הבּדוּקה לצרוֹתינוּ: שכּכה יעשׂה לאימפּריאַליזם “לבל יוּכל”, ו“אנחנוּ” העוֹשׂים. רפוּאה בּדוּקה, ובדיוּק לפי כּוֹחנוּ. וכיצד משתמשים בּה? פּשוּט מאד: נוֹאמים כּמה נאוּמים, וּמחבּרים החלטוֹת – וכוֹחוֹ של האימפּריאַליזם לסכסך את העמים יהי כּלא היה, וּבא לציוֹן גוֹאל!

וּבינתים, עד שנצליח ליטוֹל את עוּקצוֹ של האימפּריאַליזם “לבל יוּכל” – מה יהא עלינוּ?

בּשעת התכוּנה למלחמה קיבּלנוּ את “הספר הלבן” ואת גזירת העליה; בּראשית המלחמה קיבּלנוּ את מחיקת השדיוּל; עם הסתעפוּת המלחמה קיבּלנוּ את חוֹק הקרקע. מנַין שזהוּ השלב האחרוֹן? האם חוֹק הקרקע הוּא ענין בּפני עצמוֹ, האם איננוּ סעיף של תכנית? והרי המוּפתי כּבר מתחיל שוּב בּאינטרויוּאִים, והעתוֹנים מפרסמים אוֹתם, וּבהם הוּא מכריז כּי "איננוּ

מסתפּק". והרי כּל מה שנעשׂה לנוּ אינוֹ נעשׂה אלא כּדי לספּק את מי שהוּא, אם אוֹתוֹ ואם את אלה שעל כּתפיהם הוּא עוֹמד. וּמה נעשׂה מחר אוֹ מחרתים אם נתבּשׂר בּשׂוֹרה חדשה?

יתכן אמנם שכּל בּשׂוֹרה חדשה מאבּדת עתה את עוּקצה. קוֹדם, למשל, חששנוּ למוֹעצה מחוֹקקת. האם מתוֹך שעיננוּ צרה בּפּרלַמנטריזם ערבי? והלא לא פּעם אמרנוּ, וגם השמענוּ בּאזניהם, כּי היינוּ מוּכנים להוֹדוֹת ולתמוֹך בּמגמת הפֶדרציה המזרחית, וּבשלימוּתה,

אילוּ היוּ הם מוּכנים להוֹדוֹת בּזכוּתנוּ, וּבשלימוּתה. מדוּע איפוֹא

התנגדנוּ למוֹעצה המחוֹקקת? מתוֹך שחששנוּ שמא עד שעמי ערב המשוּחררים יוֹשיטוּ לנוּ יד לשלוֹם וּלשיתוּף תשמש נשק בּידי צוֹררינוּ להצר את עלייתנוּ והתאַחזוּתנוּ. עתה בּאה ממשלת המנדט והכריזה בּ“ספר הלבן” על הנהגת פּרלַמנטריזם ערבי והקדימה לוֹ עתה חוּקים, אשר שוּם מוֹעצה ערבית לא היתה יכוֹלה לחוֹק אוֹתם. כּלוּם היתה איזוֹ מוֹעצה שהיא מוֹצאת בּה כּוֹח לאסוֹר עלינוּ 90% של אדמת הארץ? הלא בּזה היתה פּוֹגעת קשה בּיוֹתר בּעקרוֹן השויוֹן האזרחי, שמבּלעדיו לא היתה החוּקה הערבית יכוֹלה להתאַשר לא על ידי חֶבר-הלאוּמים, ואפילוּ לא על ידי ממשלת המנדט. אך האפּוֹטרוֹפּוֹס שלנוּ, שאיננוּ חשוּד על חקיקה גזעית, לוֹ מוּתר גם זה, ולוֹ הכּוֹח – בּעזרת הערבים – להגשים גם זאת, כּי הלא רק טוֹבת הארץ ועקרוֹנוֹת נעלים לנגד עיניו.

בּיאליק תבע: אם יש צדק יוֹפיע מיד. אין אנחנוּ תקיפים כּמוֹהוּ. אילוּ היוּ מבטיחים לנוּ כּי עם תוֹם המלחמה יוֹפיע הצדק – היינו ממתינים וּמזדיינים בּאוֹרך-רוּח. וכי הרבּה בּרירוֹת יש לנוּ? אך מי הוּא המבטיח לנוּ? לא מי שהכּוֹח בּידוֹ, כּי אם אלה אשר רך לבּם מהבּיט בּפני הדברים כּמוֹת שהם. וּבינתים, האם לא מתרחשים בּעוֹלם דברים, אשר גם אם יוֹפיע הצדק לאחר זמן – לא יוּכל אף הוּא לתקן?

הנה נכבּשה פּוֹלין וחוּלקה. יבוֹא יוֹם ויוֹפיע הצדק,

ופּוֹלין – אף על פּי שכּבדוּ חטאיה – תזכּה לחירוּת וּלעצמאוּת. האם יוֹפיע אז הצדק גם על יהוּדי פּוֹלין? נניח שהפּוֹלנים המאוּשרים שלעתיד לבוֹא ילמדוּ משהוּ וייטיבוּ להשתמש בּחירוּת מאבוֹתיהם, שהיו בּשעתם

לוֹחמים לחירוּת. נניח שהם יהיוּ מוּכנים בּנפשם “לפתוֹר” את שאלת היהוּדים לא בּאמצעי ההַלֶרצ’יקים – אך האם בּינתים לא יעזוֹר אוֹתם היטלר עזרה של קיימה ולא ישחרר אוֹתם מצרת היהוּדים?

וגם אצלנוּ כּאן אפשר למנוֹע את הוֹפעת הצדק לימים רבּים. עתה נוֹכחנוּ כּוּלנוּ, וגם מבקשי ההרגעה, ש“הספר הלבן” איננוּ הצהרה בּלבד. נוֹכחנוּ, הוֹכחה אחר הוֹכחה, כּי כּל מה שמצבה של אנגליה מחמיר – ועוֹדנוּ מחמיר – הרי אנוּ התרנגוֹל לכפּרה. יש שהאנגלים רוֹאים עצמם נאלצים למסוֹר משהוּ, והרי הם מוֹסרים, אלא שבּמקוֹם למסוֹר משלהם הם בּוֹחרים למסוֹר משל אחרים. בּמקרה זה – למסוֹר משלנוּ. וכל עוֹד יש מה למסוֹר משלנוּ – לא נסתיים עדיין תהליך המסירה. וּבשעת הדחק אפשר למסוֹר גם אוֹתנוּ עצמנוּ, עד גמירא. מי חכם בּינינוּ וידע היכן הגבוּל למַה שמוּתר לעשׂוֹת בּנוּ בּשעת צרה לבּריטניה ולעוֹלם? וּלפיכך חייב גם הזהיר שבּזהירים לשאוֹל את נפשוֹ: מה עלוּל להגבּיר את סַכּנוֹתינוּ, אם השוֹט השוֹטף בּמרוּצתוֹ אוֹ עשׂיה משהוּ מצדנוּ לעצוֹר בּעדוֹ?

__________

לא נפריז, כּמוּבן, בּמידת כּוֹחנוּ. איננוּ הוֹדים

ואיננוּ אִירים. אך אַל נעשׂה עצמנוּ דלים מאשר דלוֹנוּ. הֶרגל זה שאנוּ מרגילים עתה את עצמנוּ לחזוֹר השכּם והערב כּי אין אנוּ אלא עפר ואפר – נוֹטל מאתנוּ גם את מעט הכּוֹח שיש לנוּ. האוּמנם אין לנוּ כּל כּוֹח, כּל משקל? לא, פכָּחוֹן זה פּכחוֹן-שוא הוּא וּמחטיא את המטרה לא פּחוֹת מן ההתרברבוּת. הנה, המיניסטר הבּריטי רוֹאה צוֹרך להוֹדיע ולחזוֹר וּלהוֹדיע

כּי שקט בּארץ. זאת הפּעם מכוּוָנים הדברים אלינוּ, לשקט זה שאנוּ מקיימים. הרי שלא רק שקט ואי-שקט של אחרים אלא גם שקט ואי-שקט שלנוּ מענינים את הממשלה הרמה. למה איפוֹא נזלזל אנחנוּ בּעצמנוּ יוֹתר ממה שהיא מזלזלת בּנוּ? אַל נקל עליה את חיסוּל הציוֹנוּת, תפקיד זה שהטילה על עצמה. הרי אפשר לנאוֹם נאוּמים אַנטי-אימפּריאַליסטיים נלהבים ועם זה להקל עליה תפקידה זה. גם הכּרת זיקתנוּ ההיסטוֹרית לבּריטניה וּרצוֹננוּ המוּחלט לראוֹתה בּנצחוֹנה יכוֹלים (וּצריכים) להיוֹת מלוּוים בּמעשׂים שלא יקלוּ עליה את שליחוּתה האנטי-ציוֹנית.

הקבּינט הזה¹ לא לעוֹלם יחיה. יבוֹאוּ סוֹף סוֹף אנשים אחרים. ויש תוֹלים גם בּזה תקווֹת. אך הנסמוֹך עליהם שמאליהם יגשוּ לתקן את אשר עיוותוּ לנוּ? האם השלטוֹן החדש לא תהיינה לוֹ דאגוֹת אחרוֹת? אם גם עתה אין אנוּ מוּרגשים, ואפילוּ גזירת-כּלָיה לא הוֹציאה אוֹתנוּ משיווּי-המשקל המהוּלל שלנוּ (חזקה על עם ישיש וּפיכּח שיוֹדע הוּא לשׂאת בּדוּמיה כּמה דברים) – למה יתעוֹררוּ אנשי שלטוֹן מאליהם לגמוֹל אתנוּ חסד, וּלשנוֹת מה שחוֹקקוּ קוֹדמיהם וּמה שנעשׂה בּינתים מציאוּת פּוֹליטית? ולמה יתעבּר בּגללנוּ השלטוֹן העתיד

לבוֹא עם ידידים על ריב אשר לא רַבנוּ?

הויכּוּח על מה שיש לעשׂוֹת סוֹבב כּל הימים האלה לא על מעשׂים שבּעין, אלא על השערוֹת והפחדוֹת, מהן רחוֹקוֹת וּתמוּהוֹת, כּדרך כּל מחלוֹקת, אשר נוֹחוּת הויכּוּח עיקר בּה. ושמא נדבּר לא על הרחוֹק, אלא על הקרוֹב? אפשר נלמד משהוּ ממה שעבר עלינוּ בּימים האחרוֹנים, וּמהם נלמד מה טיבה של דרך זוֹ שבּה אָנוּ מידרדרים עכשיו. אסתפּק בּהזכּרת עוּבדוֹת. עוּבדה א‘. הנה אפשר הדבר שנשׂיאת דגל עברי בּהפגנה בּארץ-ישראל תיענש בּמלקוֹת, ושוּם דבר לא זע: לא העיריה העברית, לא בּית-הספר, אף לא הסתדרוּיוֹת הנוֹער, לא הסתדרוּיוֹת הנשים ולא ההסתדרוּת עצמה. מדוּע איפוֹא לא יוּחזר עלינוּ הדבר? עוּבדה בּ’. הנה נחבּשוּ שליחי פּוֹעלים בּתל-אביב ונשלחוּ לעכּוֹ, על חשד שנחשדוּ בּ“אִרגוּן” הפגנוֹת. וּמה עשׂה כּנגד זה ציבּוּר הפּוֹעלים התל-אביבי? היֵדע לפחוֹת ללַווֹת אוֹתם ולהפוֹך את שילוּחם החשאי לדבר שיוּכרז עליו בּרבּים? הם הוּבלוּ דרך כּמה תחנוֹת-רכּבת, הדאג מישהוּ לכך שהוֹבלה זוֹ תוּרגש בּמקוֹמוֹת, שהציבּוּר ידע להבּיע את יחסוֹ לאלה הנוֹשׂאים בּעווֹן כּוּלנוּ? עוּבדה ג'. הנה היה מעשׂה והוּכּוּ מעפּילים בּמחנה בּעתלית – מה יוֹדעים על כּך בּישוּב? ואם בּישוּב אין יוֹדעים –מדוּע יֵדעוּ וכיצד ירגישוּ זאת בּמקוֹמוֹת אחרים? ועוֹד: האם נכוֹן הדבר שהרצח בּדרך ג’נין – ועצם הדבר שרצח כּזה יתכן עתה, בּימי “שקט” – הוּשתק כּכה? עוּבדוֹת אלה מצטרפוֹת לתמוּנה, לתמוּנת הזמן. אוֹת לדרך בּה אנוּ הוֹלכים עתה, אוֹת לשפלוּת-הרוּח אשר תקפה אוֹתנוּ. גם זהוּ מאוֹתוֹת הזמן, שאפילוּ אלה אשר היוּ רגילים להאשים אוֹתנוּ בּ“הרדמת” הציבּוּר, והיוּ תוֹבעים בּלי הרף, לענין ושלא לענין, “הגבה” – דוֹגלים עתה בּ“שֵב ואַל תעשׂה”.

והלא בּהתנהגוּתנוּ זאת אנוּ מרַפּים גם את ידי ידידינוּ בּאנגליה. כּיצד ידבּרוּ הם ואנחנוּ שוֹתקים? מדוּע יתקוֹממוּ הם ואנחנו נכנעים? עוֹד קוֹדם היוּ לי הזדמנוּיוֹת להיוָכח שידידינוּ לא תמיד מאמינים כּי היהוּדים בּאמת רוֹגזים. הם רגילים לגילוּיים אחרים של התרגזוּת עשוּקים.

רבּים המסכּימים כּי התנהגוּתנוּ בּמקרים שמניתי היתה

מביישת וּמזיקה. וכרגיל, מתחילים לבקש “אשמים”. אך החיטוּט הזה לא יתקן כּלוּם. אפשר שבּמקרה מסוּים לא רצה שוּם אדם אחראי שינהגוּ כּכה. אך גם בּמקרה זה בּאה ההתנהגוּת הזאת מתוֹך השיתוּק הכּללי אשר השׂתרר אצלנוּ. הלא רק לשמע הצעת פּעוּלה היוֹצאת מגדר הכּשרוּת החוּקית (ואפילוּ בּמקרים אשר, לאחר שנעשׂה מעשׂה, לא התחרטוּ עליהם וגם השתבּחוּ בּם) בּאה הסתייגוּת, הטלת פּחדים, החזקה בּכנף-הבּגד: לאט לך, פּן תכשיל, פּן תמיט אסוֹן. הלא שמענוּ את כּל הנבוּאוֹת שלפני ההפגנה הראשוֹנה (והעוּבדה שהנבוּאוֹת הללוּ נתבּדוּ לא הביאה את בּעליהם לידי כּך שיפקפּקוּ בּראִייתם את הנוֹלד). הלא הגענוּ לידי כּך שה“שב ואַל תעשׂה” נעשׂה אצלנוּ המוֹצא הטוֹב בּיוֹתר. וקוֹדם כּל, מוֹצא טוֹב בּיוֹתר מכּל מצב פּנימי.

האם אוירה זאת איננה דנה את ציבּוּרנוּ לחדלוֹן פּוֹליטי?

ויש גם בּחינה ציוֹנית-תנוּעתית. בּמה נזין את תפוּצוֹת ישׂראל בּימי רעה? לא רחוֹקים הימים וכוֹחה של הציוֹנוּת היה בּעליה, בּשׂגשׂוּג הישוּב, בּמתן הצלה לנמלטים. אלה ניטלוּ עתה מאִתנוּ. עזרה מהירה אין הציוֹנוּת נוֹתנת. מזוֹן לדמיוֹן, לרגש הכּבוֹד היהוּדי, ליֵצר הגבוּרה – אין הישוּב הזה בּדרכּוֹ היוֹם יכוֹל לתת. כּוּלנוּ נתוּנים לדאגת הגוֹלה, כּיצד לחנך אוֹתה לנאמנוּת. אוֹמרים: שליחים! אדרבּא, יֵצאוּ שליחים. אך לא מלבּוֹ בּלבד ידבּר השליח, המעשׂה בּארץ הוּא המדוֹבב אוֹתוֹ. שטף המעשׂה ואֳפי המעשׂה. בּימי תל-חי עוֹד לא היוּ לנוּ שליחים כּמעט, אלא שהענין עצמוֹ היה השליח (אגב, גם אז היוּ ויכּוּחים בּישוּב –אך לא בּציבּוּרנוּ אנוּ – על ההסתכּנוּת שבּדבר, אם מוּתרת אוֹ אסוּרה).

האם לתל-חי היה מוּבטח נצחוֹן? והאם ראה מישהוּ את אנשי תל-חי הנוֹפלים כּמנַצחים? האם ראוּ את עצמם כּמנַצחים? אך עתה ידענוּ: תל-חי שירת את הציוֹנוּת יוֹתר מכּמה מעשׂים שהוּכרזוּ כּנצחוֹנוֹת. צריך שיהוּדים בּעוֹלם יֵדעוּ, יראוּ, ירגישוּ שיש יהוּדים המגינים בּגוּפם על הציוֹנוּת. אין לבּנוּ הוֹלך אחרי התגָרוּת, אך מי יקבּע מה התגָרוּת וּמה התגוֹננוּת? אנחנוּ אוֹ מנַדינוּ? אין אנחנוּ יכוֹלים לכַוון את פּעוּלתנוּ

לפי מבּט עיניו של כּל מי שטוֹען כּי מתגרים בּוֹ. לפי מבּט זה גם תל-חי היתה התגָרוּת, וגם חניתה היתה התגרוּת. והיוּ מקוֹמוֹת וימים שעצם עמידתוֹ של שוֹמר יהוּדי בּשׂדה היתה התגרוּת מחוּצפת. וגם עליה על הקרקע כּלוּם אין היא מגרה את מי שהוּא? ואם אנוּ בּאים לחשוֹש מפּני כּל מה שנראה כּהתגרוּת הרי צריך לוַתר גם על אלה.

אלא שבּין כּה וכה, גם בּלי חשש-התגָרוּת, נעשׂינוּ וַתרנים. הלא בּענין קרקע והתישבוּת אין בּינינוּ חילוּקי-דעוֹת, ואף על פּי כּן אין שוּם דבר זז. חרפּה שוֹברת את הלב שמיוֹם שהוּכרזה הגזירה ועד עתה לא בּאה שוּם רכישה קרקעית חשוּבה ולא שוּם עליה קרקעית חדשה. התשוּבה ידוּעה: הקוּפּה! תשוּבה שאי אפשר לערער עליה. ואף על פּי כּן: בּעד שיתוּק הכּוֹחוֹת שתקף אוֹתנוּ נשלם מחיר גדוֹל יוֹתר מאשר אפילוּ פּשיטת-רגל של הקוּפּה. בּמשך השבוּעוֹת האלה – והם לא מעטים, והם ארכוּ לנוּ כּשנים – גילינוּ אין-אוֹנים כּזה שלא ידענוּהוּ בּזמנים הקשים בּיוֹתר.

הציוֹנוּת בּעוֹלם אינה מעיזה עתה להרים קוֹל. כּוּלה נפחדת, כּוּלה מבוֹהלת. יהוּדים חוֹששים לזכוּיוֹתיהם, לקיוּמם. פּוֹחדים

שמא יאמרוּ הגוֹיים כּי היהוּדים רוֹצים בּמלחמה, כּי בּגללם בּאה המלחמה.

גם מנהיגים ציוֹנים שרוּיים בּפחד יהוּדי זה, מפחדים ו“נזהרים”, ואפילוּ הגזירה לא הוֹציאה אוֹתם מזהירוּתם. מנַין תבוֹא התעוֹררוּת ציוֹנית

בּשארית העם, מזהירוּתם הם שם אוֹ מזהירוּתנוּ אנוּ פּה?

חוֹששני שאין אנוּ יוֹדעים עדיין מה אבד לנוּ עם חוּרבּן יהדוּת פּוֹלין, כּשם שבּשעתוֹ לא הבינוּ אצלנוּ מה מַשמעוּתוֹ של ניתוּק יהדוּת רוּסיה מעל העם כּוּלוֹ. הכּל מבינים מה אירע בּשטח הכּיבּוּש ההיטלֶריסטי. אך לא הכּל חיים את מה שאירע לנוּ בּשטח כּיבּוּשוֹ של סטאלין. כּשני מיליוֹנים נאלצוּ בּבת אחת לנתק את קשריהם אתנוּ, לוַתר על חינוּך יהוּדי, על אפשרוּת של עליה. יוֹם אחד ניטלה מכּל הילדים היהוּדים שׂמחת החגים. נאסרה עליהם הלמוּת-הלב לחזוֹן הגאוּלה, וּביד זדוֹן קרעוּ את כּל נימי הנפש שקשרוּ אוֹתם אלינוּ. המכיל לבּנוּ את כּל גוֹדל האסוֹן הזה? והנתנַחם בּפירוּרי הגבוּרה המפרפּרים שם? אנחנוּ אסירי תוֹדה על כּל אוֹת כּזה בּמדבּר העבדוּת, אך האם בּשתילים מעטים מוּצלים נשעשע את נפשנוּ כּשהיער כּוּלוֹ נמסר לכוֹרתים? והלא גזע היהדוּת בּמזרח נדוֹן להשמדה ולשמד!

בּאסוֹננוּ הגדוֹל בּעוֹלם, בּחוּלשת-הדעת האיוּמה של

היהוּדים השׂבעים המפחדים להפסיד את שאנַנוּתם – אילוּ לפחוֹת היה הישוּב הקטן כּאן משמש מוֹפת של יהדוּת אמיצה היוֹדעת לשמוֹר על הפּקדוֹן הגדוֹל אשר הוּפקד בּידה. ואזי היתה ממילא גוֹברת בּנוּ הרגשת החברוּת, שמבּלעדיה אין למצוֹא דרך. ואזי היינוּ גם מעיזים לצאת לדרכּנוּ בּלי לתבּוֹע מראש תכנית מפוֹרטת למשך שנים, כּאשר תוֹבעים הפּיכּחים. אין אדם יכוֹל לוֹמר היוֹם מה תהיה תכניתנוּ בּמשך השנים הקרוֹבוֹת. אילוּ נשאלנוּ בּימים שגָמלה בּלבּנוּ ההחלטה לעלוֹת: מה תהיה פּה תכניתנוּ – כּלוּם היינוּ יוֹדעים לענוֹת? כּלוּם ראינוּ בּחלוֹמנוּ את צוּרוֹת ההתישבוּת שלנוּ, את

ההסתדרוּת? את דרך הפּוֹעל? ידענוּ רק מעט דברים, רק מגמוֹת ראשוֹניוֹת, ובכוֹחם פּילסנוּ דרך, ועתה כּשאנוּ אנוּסים לצאת לדרך מדיניוּת חדשה, אשר עדיין לא הוּכשרנוּ לה, דוֹרשים מאתנוּ שנאמר את כּל הבּאוֹת מראש. דיינוּ אם נכּיר גם עתה בּדברים מוּעטים, בּמגמוֹת ראשוֹניוֹת, שהם הכרח-חיים לנוּ. ואם נצא יחד נקוה שנשׂיג משהוּ. ואם נשגה –נלמד וּנתקן. מתוֹך הילוּך-אימים, מתוֹך אי-אֵמוּן למַפרע, מתוֹך אי-רצוֹן לזוּז מן הנקוּדה נטוּלת-הסבר שבּה אנוּ עוֹמדים – מה תקותנוּ להגיע? ועד שלא נתגבּר על המצב הקיים בּפנים, ועד שלא נסכּים לצאת יחד לדרך החדשה הבּלתי-ידוּעה בּמלחמתנוּ על חיינוּ – לא נחַלץ את עצמנוּ מן המציאוּת החדשה.

כּאן, בּמוֹעצה הזאת, יוֹשבת הציוֹנוּת הכּוֹבשת, זוֹ

שרוֹאים אוֹתה עתה כּ“שוֹלטת”, זוֹ שיש לה שלוֹשים וחמש שנוֹת היסטוֹריה חלוּצית, זוֹ שעברה את כּל שלַבּי כּיבּוּש הארץ עד היוֹם, והיתה תמיד הדוֹחפת ודוֹרשת וּמקיימת. זוֹ שנתנַסתה בּהרבּה נסיוֹנוֹת ולא בּרחה

מיסוּרים. עליה האחריוּת! ואין להשלים עם כּך שתשישוּת-הרוּח הכּללית פּגעה גם בּה, ושאינה מגלה עתה את היזמה הכּיבּוּשית, ההתגוֹננוּתית והמדינית, שהציוֹנוּת זקוּקה לה. מאז התחיל קוֹלוֹ של הפּוֹעל נשמע בּציוֹנוּת עוֹד לא היתה הפּעוּלה הציוֹנית מקוּפּלת בּמגירת השוּלחן המשׂרדי כּמוֹ שהיא בּימים אלה. ואין אנחנוּ מתאזרים כּנגד כּך. העוֹלם היהוּדי הנרמס ושוֹתת דם נתוּן כּוּלוֹ בּרפיוֹן, מי יחזק אוֹתוֹ? לאמריקה אנוּ אוֹמרים לשלוֹח שליחים, אך מי ישלח שליח אלינוּ, מי יאמר לנוּ: קוּמוּ ועשׂוּ!

---

בּהתקרב החזית

מאת

ברל כצנלסון

א

הרצפלד כּיוֵן אל העיקר כּשדרש מאתנו שני דברים: “רוּח ואִרגוּן”. אנוּ צריכים לעצה וּגבוּרה, ורק מי שאֵלה לוֹ רשאי לדבּר בּשעה זוֹ. היֶשנן עמנוּ? זאת חפצתי לשמוֹע בּבוֹאי היוֹם אל המוֹעצה: מה עלינוּ לעשׂוֹת מן היוֹם. הלא נפל דבר! וּבנפילתוֹ הסיט הצדה את ויכּוּחנוּ הקוֹדם.

היה יסוֹד לקווֹת כּי לא נשוּב עתה אל אוֹתוֹ ויכּוּח, נוֹקב בּתכנוֹ, אשר כּמוֹהוּ לא היה לנוּ. מי שהוּא אחר פּתר אוֹתוֹ בּעדנוּ. גבר המבּוּל על הארץ, והוּא ששטף את הויכּוּח הזה, אשר מצא את כּוּלנוּ בּרפיוֹננוּ. תהא זוֹ הערכה עצמית עצוּבה, אך צוֹדקת, אם נאמר כּי שני “הצדדים” כּאחד לא הוֹכיחוּ הפּעם כּי הם יוֹדעים גם לקיים את אשר הם דוֹרשים. עתה קרבה הסכּנה הגדוֹלה, שאיננה מכּירה בּ“צדדים”, ושבּיחס אליה אין, לכאוֹרה, מקוֹם לצדדים. ואף על פּי כּן לא נפטרנוּ מן הנכוֹנוּת הנפשית להחזיר עלינוּ את הגלגל הריק של הויכּוּח.

וּלפי שאינני רוֹצה לדוּן היוֹם על העבר, אסתפּק בּמסירת מוֹדעה: גם עתה סבוּר אני שאילוּ נהגנוּ אחרת ממה שנהגנוּ, בּטרם בּא ההרכּב החדש של הקבּינט, לא היינוּ מרֵעים את מצבנוּ, כּפי שחששוּ החוֹששים, ואפשר היינוּ נמצאים עתה בּמצב פּוֹליטי אחר. לא יצרנוּ שוּם עילה שתביא את הממשלה החדשה לידי בּדיקת עניננוּ. וד"ל¹.

ב

וּלמצבנוּ עתה: אינני רוֹצה להוֹסיף קדרוּת, ואין אתי מה שיפזר קדרוּת. לפיכך קשה כּל כּך הדיבּוּר בּזה. אפשר נשתנה משהוּ לטוֹבה בּלוֹנדוֹן. וַדאי שלא נשתנה שוּם דבר לטוֹבה בּירוּשלים. ימינוּ אלה מעוֹררים בּזכרוֹני את הימים הראשוֹנים של הכּוֹבש הבּריטי כּאן: בּלוֹנדוֹן היה קבּינט של לוֹיד ג’וֹרג', ובוֹ בּלפוּר, ועם וייצמן היוּ בּאים בּדברים, וּבארץ היה אז שלטוֹנוֹ של בּוֹלס, שלטוֹן שהבשיל פּרעוֹת. עתה יש בּלוֹנדוֹן קבּינט של צ’רצ’יל, בּתוֹכוֹ יוֹשבים ידידים, וּבאיזוֹ מידה גם בּאים אתנוּ שם בּדברים; וּבארץ – חזר עלינוּ שלטוֹנוֹ של בּוֹלס. הרבּה סימנים לכך. סוּפּר כּאן משמוֹ של פּקיד בּריטי גבוֹה, שחזר מעיראק ואמר כּי כּל עיראק היא “טוּר חמישי”. חוֹששני שהטוּר החמישי איננוּ רק בּמקוֹם שמחפּשׂים אוֹתוֹ, וכי בּארץ הוּא מקנן בּמקוֹם גבוֹה מאד. אם אפשר הדבר כּי בּימים שנשקפת לנוּ פּלישת איטליה מחזירים לארץ את עוֹני עבּד-אל-האדי, שהממשלה ודאי יוֹדעת מה בּינוֹ וּבין מדינוֹת הציר, ומוֹבילים למאסר את דאנטֶה לאטֶס ואת אֶנצו סירֶני – הרי זה מוֹכיח היכן הוּא הטוּר החמישי. אתמוֹל דיבּר הנציב על שני סוּגי אזרחים, המסַייעים את האוֹיב: א. פּתאים, בּ. אנשי-זדוֹן. חוֹששני ששניהם התבּצרוּ בּמקוֹמוֹת גבוֹהים למדי.

כּדי לדוּן על ענינינוּ למעשׂה עלינוּ לדעת איפה אנוּ עוֹמדים בּימים אלה. אין זוֹ שאלה פּוֹליטית-אידיאוֹלוֹגית של יחסנוּ למלחמה זוֹ. לבּנוּ עם אנגליה וצרפת הנאבקוֹת. הן, ואִתן העוֹלם כּוּלוֹ, עדיין נענשוֹת על חטאיהן ושגגוֹתיהן, ועם זאת אין תקוה לעוֹלם בּלי נצחוֹנן, ואין לנוּ מקוֹם-אחיזה בּעוֹלם מחוּץ לשלטוֹנן. ענין זה צריך היה שיהיה בּרוּר בּתכלית לכוּלנוּ מן הרגע הראשוֹן של המלחמה. וגם לפני כּך. אם הדמוֹקרטיוֹת תנַצחנה – נפתח לנוּ פּתח להיאָבק על נצחוֹננוּ. אך אם האוֹיב ינַצח? אין מלים לבטא מה נשקף לה אז להיסטוֹריה העברית. הוּא לא יתחבּט הרבה בּ“פּתרוֹן” שאלת מיליוֹני היהוּדים הנוֹפלים בּצפּרניו. ועל אחת כּמה וכמה שלא יתקשה לשׂים קץ לחצי מיליוֹן היהוּדים שבּארץ.

מדוּע אני חוֹזר על דיבּוּרים אַלפא-בּיתיים אלה? מפּני הנטיה הקיימת אצלנוּ להסיח את הדעת מן הפּשוּט, האלמנטרי, הוַדאי, וּלטפּל בּדברים מוּרכּבים, “מענינים” יוֹתר. לפיכך רוֹאה אני צוֹרך להזכּיר את הדבר הפּשוּט והיסוֹדי ששוּם מחשבה בּיקרתית איננה רשאית לטשטש אוֹתוֹ. וַדאי, אנחנוּ – יוֹצאי-דוֹפן בּעוֹלם – קנינוּ לעצמנוּ

זכוּת בּיקוֹרת רעיוֹנית על כּל מה שנעשׂה ולא נעשׂה בּוֹ, ואנחנוּ שוֹמרים לנוּ את הזכוּת הזאת, שהיא אחד הקנינים המעטים שלנוּ, וגם את הדמוֹקרטיוֹת אנוּ מכּירים ויוֹדעים בּהן שהן רחוֹקוֹת מהיוֹת “צדיקים גמוּרים”. אך יש זמנים שמִי שאיננוּ מסתפּק בּפחוֹת מצדיק גמוּר נדחק ונוֹתן יד לרשע גמוּר. ואנחנוּ הלא מבקשים בּאמת את הצדיק הגמוּר, לפיכך – אַל נילָכד בּפּח.

ג

קבוּצה סוֹציאליסטית אחת בּאירוֹפּה – משלחת חוּץ-לארץ של המֶנשֶביזם הרוּסי – נתנה עתה דוּגמה של מחלוֹקת בּשעת-מלחמה: לאחר ויכּוּח פּוֹליטי-תיאוֹרטי גדוֹל נתפּלגוּ שני חברים מעל שבעה, ואף יצרוּ להם עתוֹן מיוּחד. הויכּוּח היה על עצם המלחמה הזאת. שני הצדדים אינם מחזיקים בּמימרה ההדיוֹטית כּי זוֹהי מלחמה “בּין שני אימפּריאַליזמים”. שניהם יוֹדעים כּי על כּף המאזנים – גוֹרל האנוֹשוּת; שניהם סבוּרים כּי הפּוֹעל חייב לעשׂוֹת הכּל כּדי להביא למַפּלתוֹ של היטלר. אלא שהשנַים שבּמיעוּט אינם מסתפּקים בּכך. הם רוֹצים ש“משלחת חוּץ-לארץ של הס.ד. הרוּסית” תקבּע עמדה ותדרוֹש מפּוֹעלי צרפת ואנגליה שיתחייבוּ מעתה להפוֹך את המלחמה הזאת למלחמת-אזרחים לשם המהפּכה הסוֹציאלית. ונימוּקם אִתם: רק הכרזה זוֹ וההתכּוונוּת לכך יש בּהן כּדי להלהיב את ההמוֹנים וּלהבטיח את הנצחוֹן על היטלר. מכּאן אתה למד, ראשית, שהסגוּלה הטוֹבה בּיוֹתר להביא את עמי צרפת ואנגליה לידי גיוּס מַכּסימלי של כּל הרזרבוֹת שלהן למלחמה ניצחת בּהיטלר היא בּשׂוֹרת מלחמת-אזרחים; ושנית, שנכוֹנוּתם אוֹ אי-נכוֹנוּתם של פּוֹעלי צרפת ואנגליה להשתמש בּסגוּלה זוֹ תלוּיה בּנוּסח הרזוֹלוּציה שתתקבּל על ידי “משלחת חוּץ של הס.ד. הרוּסית”; וּשלישית, שהאמצעי הטוֹב בּיוֹתר להשׂיג את כּל התוֹצאוֹת הרצוּיוֹת הללוּ,

אשר בּהן תלוּי גוֹרל המלחמה והעוֹלם, הוּא פּילוּגה של אוֹתה “משלחת”.

אין זה אלא מאמר מוּסגר: קצת התבּוֹננוּת בּגוֹרלה של ציבּוּריוּת מסוּימת וּבדמוּתם הרוּחנית של אנשי-ציבּוּר מסוּימים מבּני

אברהם, יצחק ויעקב. רשאים אנוּ לקווֹת כּי כּשם שידענוּ לשמוֹר את עצמנוּ מגוֹרל זה כּך נדע גם להבּא.

ד

וכאן אני חוֹזר אל מה שהתחלתי. שאלתנוּ איננה שאלת אוריֶנטציה עוֹלמית בּלבד. הנאמנוּת שלנוּ לאנגליה עדיין אינה פּוֹתרת למעשׂה את שאלוֹתינוּ בּמלחמה, כּי, לאסוֹננוּ, הננוּ גיבּוֹרים של רוֹמן

טרגי בּיוֹתר.

אנחנוּ רוֹצים בּנצחוֹנן של הדמוֹקרטיוֹת בּכל לבּנוּ

ונפשנוּ, עד שאפשר לאמוֹר: יוֹתר ממה שהן רוֹצוֹת בּנצחוֹנן רוֹצים אנחנוּ. אך הרוֹצוֹת הדמוֹקרטיוֹת גם בּנצחוֹננוּ אנוּ?

אין תשוּבה טוֹבה בּפינוּ לשאלה זוֹ. רעוֹת רבּוֹת ראינוּ

בּתשעת חדשי המלחמה לא רק מן האוֹיב, כּי אם גם מבּני-הבּרית. שוּם אוֹת לטוֹבה. לא בּגדוֹלוֹת ואף לא בּקטנוֹת. לא בּמעשׂה ואף לא בּהבטחה לעתיד לבוֹא.

וּבצר לנוּ, מַפנים אצלנוּ את התרעוֹמת פּנימה: הן לא יתכן כּי בּימים חמוּרים אלה לא תהא הבנה בּינינוּ לביניהם. ואם בּכל זאת איננה הרי שאנחנוּ לא ידענוּ להשׂיג אוֹתה. הרי – שבּנוּ האָשם.

וּבהלָך-רוּח זה של “על חטא שחטאנוּ” מקבּלים אצלנוּ גם הדיבּוּרים על הגיוּס צוּרה מוּזרה. עוֹד מלפני פּרוֹץ המלחמה, ועד היוֹם, לא חדלוּ שליחינוּ, בּלוֹנדוֹן וּבירוּשלים, להציע את עזרתנוּ. הם דפקוּ על כּל דלת – ולא נַענוּ. הם הציעוּ הצעוֹת שוֹנוֹת, ועמדוּ רק על דבר אחד: שיהוּדים אנחנוּ, וגם למלחמה נצא כּיהוּדים. ולא בּמַסוה של פּוֹלנים וצ’כים וּפלשׂתינאים. אך יהדוּתנוּ היא, כּנראה, מעמסה שאין בּני-הבּרית יכוֹלים לקבּל אוֹתה. מתבּרר שגם בּזה אשמים אנחנוּ. ולא המפַקד בּלבד, אלא אף משלנוּ יש אוֹמרים: ודאי משהוּ לא בּסדר, ודאי עוֹסקים מצדנוּ בּדקדוּקי-עניוּת. אין אוֹמרים לנוּ בּמפוֹרש מה המסקנוֹת,

אבל דיבּוּרים אלה צוֹפנים בּתוֹכם מסקנוֹת. ואם כּכה, אַל נִתן להן, לאוֹתן המסקנוֹת הבּלתי-נאמרוֹת, להלך בּהחָבא. רשאים אנוּ לידע אוֹתן.

ה

הלָך-רוּח זה, המבקש לראוֹת בּנוּ אשם כּל פּעם שמרבּים את פּצעינוּ אוֹ יוֹרקים בּפנינוּ, והדוֹרש מאתנוּ בּשם המוּסר וּבשם התבוּנה

שנתרצה אל התקיף והאַלים בּכל מחיר – איננוּ חדש עמנוּ. מי שמדבּר אלינוּ כּכה איננוּ נוֹהג לפרש מה המחיר, ואם תבקש אתה לפרש בּעדוֹ – יתרעם עליך שאתה מיחס לוֹ כּוָנוֹת זרוֹת. אלא שהוּא מעמיד את ההתרצוּת כּצו עליוֹן, שלמענוֹ לא יִיקר כּל מחיר, וממילא הדיוּן בּמחיר איננוּ חשוּב. וּבאמת לא חשוּב, כּי לא המטיף לנוּ הוּא שיקבּע את המחיר, אלא השוּתף הנכסף, אם אך יתרצה לקבּל איזה מחיר, הוּא שיפסוֹק.

והלָך-רוּח זה עוֹבר עתה עלינוּ בּמהדוּרה השלישית בּמשך שנים מעטוֹת. תחילה הכּרנוּהוּ מתוֹך טענוֹתיהם של בּעלי האוֹריֶנטציה הערבית. הם אוֹמרים לנוּ: הן תוֹדוּ כּי זקוּקים אנוּ, למען שלוֹמנוּ והצלחתנוּ, לרצוֹנם הטוֹב של הערבים, וּלפיכך – לא יתכן שלא נמצאנוּ; ואם אתם לא מצאתם אוֹתוֹ – הרי שבּכם הקוֹלר תלוּי. והמסקנה היא בּרוּרה: תנוּ לנוּ, ואנחנוּ נמצאנוּ. יתר על כּן, הוּא כּבר נמצא לנוּ כּמה וכמה פּעמים, אלא שהדוֹר לא היה ראוּי. ואמנם, הם מהלכים בּינינוּ כּמי שטוֹפס-הסכּם של שלוֹם ואַחוָה כּתוּב וחתוּם בּידי הצד השני מוּנח בּידוֹ, ולא חסרה אלא חתימת ידנוּ. והוֹאיל וכך הרי מוּתר להם בּכל עת וּבכל שעה להחשיד וּלהאשים, ולראוֹת את כּל אחד מאתנוּ כּמי שנתפּס בּקלקלתוֹ. מה בּצע כּי תבוֹא וּתגלה להם משהוּ מעוֹלמם של בּני-אדם אשר לא עסקוּ בּ“הטפה לעִברים”, כּי אם ניסוּ בּאמת משהוּ לעשׂוֹת; מה בּצע כּי תספּר להם, למשל, ממה ששמענוּ פּה היוֹם על מאמצי השיתוּף שבּהם מתנסה אף מתענה “סולל-בּוֹנה”, על “חקיקת-אל-אמר”, על נסיוֹנוֹת לא-מילוּליים וּשקוּלים בּעזרה מעמדית, בּרכּבת, בּקוּפּת-חוֹלים, בּשביתוֹת, בּקלוּבּים

(וּבלי להעלים כּי המאמצים היוּ מרוּבּים והיבוּל דל) – כּל אלה הם כּחגָבים בּעיניהם לעוּמת המעשׂים האדירים שהם יוֹדעים לבצע. מה בּצע אם תבוֹא לגלגל אתם בּפרשת החיפּוּשׂים והנסיוֹנוֹת הפּוֹליטיים מראשית ימי וייצמן, יעקוֹבּסוֹן ואידר עד ימי ארלוֹזוֹרוֹב וּבן-גוּריוֹן ושרתוֹק. עצם העוּבדה המרה כּי המאמצים המרוּבּים הללוּ לא נשׂאוּ פּירוֹת של קיימא אינה עשׂוּיה לעוֹרר אצלם מחשבוֹת על הקשיים העצוּמים למצוֹא דרכי שלוֹם והבנה בּעוֹלם מסוּכסך ואכזרי שבּוֹ פּוֹעלים כּנגדנוּ כּוֹחוֹת שלטוֹן עצוּמים,

אשר בּפיתוּייהם וּבשיסוּייהם וּבאמצעיהם הכּספּיים והאחרים אין אנוּ יכוֹלים להתחרוֹת. אדרבּא, עצם המצב המר הוּא בּעיניהם כּתב-אשמה נגדנוּ, ראָיה ניצחת שהמדיניוּת הציוֹנית לא ידעה ולא ראתה, לא הבינה ולא פּעלה. והמסקנה המבוּקשת נתוּנה למַפרע: כּי רק אִתּם, הנאֶה דוֹרשים, ילוּנוּ הרצוֹן הטוֹב והבּינה הרחבה, וההצלחה המדינית מוּבטחת להם, אילמלא הפריעוּ בּעדם².

ו

וּמהדוּרה שניה. מאז הצליח סטאלין לזכּוֹת בּשלל פּוֹלין גברה הטענה כּנגדנוּ: מדינת הסוֹביטים יש לה שלוֹשה וחצי מיליוֹן יהוּדים. עכשיו נוֹספוּ לה עוֹד כּמיליוֹן וחצי. הלא תוֹדוּ שזהוּ חלק חשוּב מן העם היהוּדי, היתכן איפוֹא שנַפקיר אוֹתם, היתכן שנסתלק מהם, והיתכן בּכלל שהציוֹנוּת תוַתר על אַהדתה של אוֹתה מדינה עצוּמה, אשר גדוֹלוֹת צפוּנוֹת בּה וּגדוֹלוֹת צפוּיוֹת לעוֹלם ממנה? מדבּרים

אלינוּ כּאילוּ בּגלל הזנחתנוּ ולא-איכפּת שלנוּ גזרה רוּסיה הסוֹביטית

איסוּר חמוּר על הציוֹנוּת, על החלוּץ, על עליה לארץ, על החינוּך העברי, על הלשוֹן העברית, על הספר העברי, על התנ"ך. וּפלא על כּל פּלא, כּך מדבּרים אלינוּ גם אנשים אשר בּאוּ משם מלפני כּמה שנים וטעמוּ טעמם של כּמה דברים על עוֹרם וּבשׂרם. בּמקוֹם שהם יפשפּשוּ בּמעשׂיהם, מדוּע לא הצליחוּ הם בּשעתם לרכּוֹש את לב הסוֹביטים לאַהדת הפּוֹעל העברי בּארץ וּלהוֹדיה בּחזוֹן השחרוּר העברי הם מאשימים בּכך איזה “אוֹתנוּ” כּוֹלל. וּמה בּצע אם תמנה בּפניהם כּמה מן הנסיוֹנוֹת של הציוֹנים לבוֹא בּדברים עם החוּגים השוֹלטים בּרוּסיה, שכּוּלם נגמרוּ

בּלא-כלוּם: את מסעוֹתיהם של אידר, רוּפּין, סאקר, בּנטביטש; את משלחוֹת ההסתדרוּת לתערוּכוֹת רוּסיוֹת, שבּהן השתתפוּ בּן-גוּריוֹן ורמז; את

הנסיוֹנוֹת השוֹנים להביא בּגלוּי וּביוֹשר-לבב את דבר ארץ-ישׂראל והפּוֹעל העברי לשם, וּמה שעלה להם; גם את נסיוֹנוֹת-הגבוּרה של יחידים שסיכּנוּ את חייהם למען הביא את דברה החי של ארץ-ישׂראל לשם (בּלי שחיכּוּ להטפת-המוּסר של האָפנה האחרוֹנה) – וּמה שעלה להם. מה בּצע בּכל דיבּוּרי ההסבּרה הללוּ (שהם דברים כּהוָיתם ולא דברי התנצלוּת)? אתה יוֹדע מראש כּי תצא רשע מלפני ידידיך בּעלי-דינך: הלא אין ספק כּי בּקרֶמל יוֹשבים מוֹחוֹת השוֹקלים כּל תוֹפעה מדינית שבּעוֹלם מבּחינת טיבה הסוֹציאליסטי, מוֹחוֹת אשר אין לפניהם כּל פּניוֹת וחשבּוֹנוֹת אוֹפּוֹרטוּניסטיים, וּלבבוֹת פּתוּחים

לקראת כּל מפעל פּוֹעלי צוֹדק, וּמי צוֹדק כּמפעלנוּ בּארץ? לא יתכן איפוֹא כּי לא יִצדק בּעיניהם. ואם למרוֹת הכּל אין עניננוּ מתקבּל שם על דעתם, והם מעדיפים כּל השנים את המוּפתי על הפּוֹעל היהוּדי ואת מפעלוֹת הכּנוּפיוֹת על ההתישבוּת השיתוּפית – הרי בּרוּר כּשמש כּי “אתם” החייבים, בּאשר לא הצלחתם להסבּיר להם כּהוֹגן את דבר הפּוֹעל העברי בּארץ. וּמדוּע לא הצלחתם? לא מפּני שכּל השערים נעוּלים על שבעים ושבעה מַנעוּלים בּפני דבר הפּוֹעל היהוּדי אם איננוּ זנב ליֶבסקציה, כּי אם מפּני האוֹריֶנטציה הנחשלת שלכם, מפּני שלא הבנתם את כּל החשיבוּת העצוּמה של רכישת אַהדת ססס"ר לציוֹנוּת, מפּני ששכחתם את ההמוֹנים היהוּדים בּברית הסוֹביטים, וּבגלל מוּשׂגיכם הנוֹשנים, הסוֹציאליסטיים-דוֹגמַטיים, קילקלתם את כּל

האפשרוּיוֹת העצוּמוֹת השמוּרוֹת שם למעננוּ.

ז

ואוֹתוֹ הלָך-רוּח חוֹזר עלינוּ עתה בּמהדוּרה שלישית.

כּשם שאנחנוּ לוֹקים, מפּני שאנחנוּ החייבים והערבים הצדיקים, כּשם שאנחנוּ לוֹקים מפּני שאנחנוּ החייבים וססס"ר הצַדקת, כּך נפקחוּ יוֹם אחד העינים והכּירוּ כּי אנחנוּ לוֹקים מפּני שאנחנוּ חטאנוּ לאנגליה. ואנשים שעוֹד

אתמוֹל חצבוּ להבוֹת על חטאיה של אנגליה והאשימוּ את ההנהלה הציוֹנית בּ“חוּלשה” בּאים ואוֹמרים היוֹם: הן לא יתכן שבּימים הרי-סכּנוֹת וּבתקוּפה של משטר צבאי יהיה יחס השלטוֹן אלינו כּזה. סימן שמשהוּ “לא בּסדר” אצלנוּ וּמתחילים להכּוֹת על חטא שחטאנוּ בּמַרדנוּת ושהִשְׂנֵאנוּ

עצמנוּ על השלטוֹן. וּמכּאן – הדרך פּתוּחה.

אך מי זה אוֹמר שהשלטוֹן האנגלי משלם בּשׂנאה תחת מַרדנוּת? הן הרהוּר זה בּלבד עלבּוֹן הוּא לשלטוֹן. ואילוּ היה השלטוֹן האנגלי חשוּד על כּך, הרי דוקא נטייתנוּ התמידית לראוֹת בּמעשׂיו לא מגמה מדינית שקוּלה וּמחוּשבת, אלא רגשוֹת פּעוּטים של שׂנאה וּנקמה, נטייתנוּ זאת ודאי עלוּלה להשׂניא אוֹתנוּ. אך יכוֹלים אנוּ להתנחם: השלטוֹן האנגלי יוֹדע לסלוֹח. לעוֹני עבּד-אל-האדי יסָלחוּ דברים חמוּרים יוֹתר מעווֹנוֹת-המרי של הישוּב.

ודאי, יש ויש בּנוּ דברים המַשׂניאים אוֹתנוּ. אך שאלה היא כּיצד למנוֹע אוֹתם. שמא אי אפשר לסלוֹח לנוּ בּימים אלה שיש בּינינוּ יהוּדים יוֹצאי גרמניה, בּשעה שבּאנגליה גוּפה צוֹעקים מכּל קרן-זוית וּמכּוֹתרוֹת-עתוֹנים: “כּלאוּם! את כּוּלם!” ושמא אי אפשר לסלוֹח לנוּ שאנחנוּ יהוּדי המזרח? אפשר אילוּ היינוּ כּוּלנוּ “הגוּנים” כּמוֹ יהוּדי

אנגליה, למשל, אוּלי היוּ נוֹהגים בּנוּ אחרת. ושמא השׂנאנוּ עצמנוּ מפּני שציוֹנים אנחנוּ, מפּני ש“לא היה לנוּ שׂכל” לקבּל בּנחת את “הספר הלבן”, מפּני שבּעצם היוֹתנוּ ציוֹנים הננוּ מכבּידים על הממשלה הבּריטית?

וגם בּמהדוּרה זוֹ, כּמוֹ בּמהדוּרוֹת קוֹדמוֹת, נוֹקטים

אוֹתה לשוֹן, המזכּירה את “האוֹצר”: הנה הנה היתה הזדמנוּת מבוֹרכת “לבוֹא לידי הבנה” עם השלטוֹן הצבאי העליוֹן, ואנחנוּ – מפּני חטאינוּ – החמצנוּ. ושוּב מעבירים לעינינוּ אוֹתה תמוּנה: מצד אחד – קוֹמץ אנשים אמיצי-רוּח וּבעלי דעה רחבה, אלא שאין שוֹמעים להם; וּמצד שני – ישוּב שוֹביניסטי-מוּגבּל, נעדר הבנה מדינית, חי בּהרגשוֹת פּרימיטיביוֹת; וּמנהיגיו אוֹ שהם שוֹביניסטים וּמוּגבּלים כּמוֹהוּ, אוֹ שהם מפחדים לוֹמר לוֹ את האמת וּמסתגלים לטעמוֹ.

יש ויש ענינים בּישוּב, שראוּי ואף הכרחי לאסוֹר עליהם מלחמה. אך מה צוֹרך לטפּוֹל על הישוּב אשמוֹת-שוא, לזייף את דמוּתוֹ ואת דמוּת נציגוּתוֹ, מתוֹך אמוּנה תפלה בּהזדמנוּיוֹת שלא היוּ ולא נבראוּ?

בּרוּר שגנרל בּריטי יש לוֹ תפיסה אחרת משלנוּ. לוֹ אין חשבּוֹן ציוֹני, וגם לא חשבּוֹן סתם-יהוּדי. הוּא מתבּוֹנן על סביבוֹ ושוֹאל: מאַיִן תבוֹא הסכּנה. יתכן שבּעיניו צפוּיה סכּנה גם מנשק להגנת יהוּדי צפת. גנרל אנגלי אפשר יש לוֹ גם הסבּרה משלוֹ מדוּע אין דוֹרשים מן הבֶּדוים שיתפּרקוּ את נשקם, וּמדוּע יש צוֹרך לדרוֹש זאת מן היהוּדים דוקא. האם הוּא חייב להבּיט בּעינים שלנוּ? אבל אנחנוּ חייבים להבּיט בּעינים שלנוּ. לוֹ יש כּמה מיני אחריוּת, וכמה שלבּים בּסוּלם אחריוּתוֹ. הוּא רשאי להיוֹת בּטוּח שבּיכלתוֹ להגן על הארץ מפּני כּל אוֹיב וּבכל התנאים, ואם תוֹך כּדי כּך יחרב משהוּ אוֹ ילך לאיבּוּד, הרי זה, בּתוֹך ההיקף הגדוֹל ואגב נצחוֹן כּוֹלל, רק “תאוּנה”. ואם גם לא יעלה הדבר בּידוֹ, הרי עוֹד קיימת אנגליה גדוֹלה ועצוּמה, והיא ודאי תחזיר בּיוֹם מן הימים מה שתפסיד עתה. מַצפּוּנוֹ יכוֹל להיוֹת שקט. אך מַצפּוּננוּ איננוּ שקט. איננוּ יכוֹל להיוֹת שקט. אנחנוּ אחראים למשהוּ שאין לוֹ תמוּרה ואין לוֹ שוֹמרים מבּלעדינוּ. וּלפיכך, שיקוּליו של מפקד זר לא תמיד מספּיקים לנוּ.

וּכשאנוּ מתבּקשים להמציא “מִספּרים” בּלבד, אַל נהיה

פּתאים מאמינים כּי “מספּרים” מתבּקשים מתוֹך אהבת הסטטיסטיקה. ואַל נראה מהרהוּרי לבּנוּ ויתוּרים והצעוֹת “תמוּרה” בּמקוֹם ששוּם אדם איננוּ מציע לנוּ דבר. וגם אילוּ היוּ מציעים היינוּ חייבים היטב היטב לעיין בּדבר ולשקוֹל מה ממשוּת הדברים הנלקחים לעוּמת המוּצעים. אך למה נבנה קוֹנסטרוּקציוֹת מדוּמוֹת וניצוֹר סביבן חילוּקי-דעוֹת?

ח

מאז ישיבת הלילה של סיעת-העבוֹדה בּגֶנף, לאחר נעילת הקוֹנגרס, היו לנוּ כּמה דיוּנים בּענין ההתנדבוּת. ודאי עוֹד יהיוּ. אין אנוּ עוֹמדים בּשלב האחרוֹן. אך שלב זה שבּוֹ אנוּ עוֹמדים עתה אין עמוֹ כּל חדש, ואף על פּי כּן יש נימה חדשה בּויכּוּח.

כּבר נאמר בּראשית הדברים: אין לנוּ ויכּוּח על יחסנוּ למלחמה. אך יש ויש לברר את דרכי השתתפוּתנוּ בּה. יהוּדים לא חסרוּ בּשוּם חזית של בּני הבּרית: הם נלחמוּ בּכל מקוֹם כּפּוֹלנים, כּצֶ’כים, כּצרפתים, כּבֶּלגים, כּהוֹלנדים, כּאנגלים, כּדרוֹם-אפריקנים. מי יעיז לוֹמר שהמעטנוּ להקריב בּמלחמה זוֹ? ואילוּ היה מוּבטח גמוּל לקרבּנוֹת

ואילוּ היוּ זכוּיוֹת נקנוֹת בּקרבּנוֹת בּלבד, היינוּ יכוֹלים להיוֹת

שקטים לעתידנוּ. אך אין אנחנוּ מסתפּקים בּכך שלאחר המלחמה יבוֹאוּ חוֹקרים יהוּדים ויאספוּ בּנאדיהם את הדם היהוּדי השפוּך, וּבשעוֹת אינטרפּלציה

בּבתי-הנבחרים יכניסוּ ידידינוּ שאלוֹת וּמיניסטרים יזַכּוּנוּ בּתשוּבוֹת

המגינוֹת על כּבוֹדנוּ, כּנהוּג. התוֹכן של התנדבוּתנוּ הוּא: שאין אנוּ רוֹצים להיוֹת קרבּנוֹת בּלבד. רוֹצים אנחנוּ להיוֹת לוֹחמים, שוּתפים

מלאים – ולא בּעילוּם-פּנים – לדמוֹקרטיה הלוֹחמת בּאוֹיב המין האנוֹשי, בּאוֹיבנוּ בּנפש. ההתנדבוּת למלחמה זוֹ בּכלל – ולא רק להגנת ארצנוּ – היא בּשבילנוּ קטיגוֹריה מוּסרית: גם לאחר כּל קרבּנוֹתינוּ,

שהוּבאוּ מאוֹנס וּמרצוֹן, עוֹד רוֹצים אנוּ להיוֹת בּלוֹחמים. אוּלם אין

מקיימים חוֹבה מוּסרית על ידי התחפּשׂוּת, על ידי העלמת הפּרצוּף הלאוּמי. והנה אוֹתם הכּוֹחוֹת, שהם מחליטים אם תירָצה אוֹ לא תירָצה התנדבוּתנוּ, הם אוּלי רוֹצים בּנוּ כּחיילים, אך אינם רוֹצים בּנוּ כּציוֹנים, כּיהוּדים. לא נוֹח להם הדבר, ויש להם כּמה חשבּוֹנוֹת. ואל תחשבוּ כּי רק חשבּוֹנם של הערבים וכוּ'. יתכן כּי גם פּחד התעמוּלה הגֶבֶּלסית נוֹפל עליהם בּבוֹאם “להשתדך” עם היהוּדים. יתכן כּי גם בּלעדי זה יש להם צוֹרך לנַעֵר מעל עצמם את ההאשמה כּי זוֹהי “מלחמה יהוּדית”.

הנה בּא לידי אינטרביוּ רביזיוֹניסטי עם פּוֹל בּוֹנקוּר. הללוּ שׂמחוּ, כּנראה, לפרסמו כּ“נצחוֹן” פּוֹליטי. מה אוֹמר פּוֹל

בּוֹנקוּר: לא יתכן שיקימוּ יחידוֹת יהוּדיוֹת, לא יתכן – לטוֹבת היהוּדים. כּי על ידי כּך יפסידוּ את זכוּיוֹתיהם בּמדינוֹת-מגוּריהם. אם יהוּדי פּוֹלין וצ’כוֹסלוֹבקיה ישתתפוּ בּמלחמה

כּיהוּדים, הרי שהם מראש מוַתרים על זכוּיוֹת-אזרח בּאוֹתן המדינוֹת. לא, הוּא, כּידידם של היהוּדים הרוֹצה בּשויוֹן זכוּיוֹתיהם בּכל מקוֹם, איננוּ

יכוֹל להסכּים. בּערך כּך. אין צוֹרך להביא נימוּקים אחרים, נימוּקים שידידים-הוֹמַניסטים לא נוֹח להם להשמיעם בּרמה. ונימוּק זה (שאפשר להפנוֹת את חוּדוֹ גם נגד הציוֹנים-השוֹביניסטים, הלא-פּטריוֹטים, אשר בּגלל חלוֹמוֹתיהם המדיניים הם מוּכנים תמיד לסַכּן את זכוּיוֹתיהם של היהוּדים בּארצוֹת מגוּריהם) – נימוּק זה ודאי שיעשׂה רוֹשם טוֹב בּמשכּנוֹת הנוֹטבּלים היהוּדים בּלוֹנדוֹן

וּבניוּ-יוֹרק. בּמשׂרדי-החוּץ של הממשלוֹת הדמוֹקרטיוֹת יוֹשבים אנשים

משׂכּילים וּמחוּנכים והם יוֹדעים בּאֵילוּ נימוּקים ראוּי והגוּן להשתמש,

ומהיכן לשאוֹב אוֹתם.

ט

בּאנגליה הדבר מוּרכּב יוֹתר, כּמוּבן. הציוֹנים לא הכבּידוּ, חלילה, בּדרישוֹת מוּפרזוֹת. לא שאלוּ לעתידנוּ בּארץ אחרי הנצחוֹן, לא הציגוּ “תנאים”, כּי אם הציעוּ את שירוּתם: ללַקט את רבבוֹת הפּליטים היהוּדים בּמערב וליצוֹר מהם צבא, להקים תעשׂיה בּארץ, לאַמן בּארץ אנשים למען יהיוּ מסוּגלים למלא את תפקידם בּבוֹא השעה. בּאשר להגנת הארץ היוּ אוֹמרים לנוּ: והלא אין מלחמה שם, אצלכם, האם בּשבילכם עלינוּ ליצוֹר אוֹתה? בּשאר הענינים אוֹ שהיוּ תשוּבוֹת פּסקניוֹת אוֹ דחיוֹת “לכשירחיב”. בּינתים נפתרוּ כּמה ענינים

“מאליהם”. אי-הרצוֹן לגייס יחידוֹת יהוּדיוֹת מסר רבבוֹת פּליטים יהוּדים בּמערב לידי היטלר. וּבינתים הגיעה חזית-האש עד לארץ-ישׂראל. הצוֹרך הבּוֹער בּהגנת הארץ הפּרוּזה והפּתוּחה הביא אוֹתנוּ להציע הצעוֹת חדשוֹת: יחידוֹת-הגנה יהוּדיוֹת. הנסיוֹן הנעשׂה מצד “רוֹדפי-שלוֹם” להגדיר הצעוֹת צנוּעוֹת אלוּ כּּאילוּ חוּדן מוּפנה כּנגד השכנים – הוּא כּוֹזב.

נציגינוּ אמרוּ בּפירוּש שהם תוֹבעים יחידוֹת יהוּדיוֹת, אבל אינם שוֹללים גיוּס יחידוֹת ערביוֹת בּמידה שהממשלה רוֹאה בּכך צוֹרך. לא היתה איפוֹא כּל “הכבּדה” יתירה מצדנוּ, אם עצם התנדבוּתנוּ אין בּה משוּם הכבּדה.

אוֹמַר את אשר בּלבּי: כּל עוֹד לא יבוֹא מפנה רציני בּעצם השלטוֹן כּאן, אם שבּלוֹנדוֹן יפקחוּ את העינים וידרשוּ שינוּי-יחס וחילוּפי-גברא, אוֹ שכּאן יִקרה משהוּ שיפקח גם עינים עצוּמוֹת בּחזקה – אינני מקוה לשוּם דבר, גם לדברים הפּשוּטים בּיוֹתר והחיוּניים בּיוֹתר מבּחינה אלמנטרית של הגנת הארץ מפּני הפּוֹלש והפּוֹרע. יתר על כּן, יש לחשוֹש לצרוֹת נוֹספוֹת, מעין אלוּ שאנחנוּ מכּירים ממלחמוֹת אחרוֹת

וּמארצוֹת אחרוֹת, בּמקוֹמוֹת שהיהוּדי נחשב ל“אלמנט זר” וּבלתי-בּטוּח. בּחלוֹנוֹת הגבוֹהים מהלכת דעה כּי המוֹסדוֹת הלאוּמיים הנם קיצוֹניים בּיוֹתר, לא-פּטריוֹטיים, בּלתי-נוֹחים לשיתוּף, וכי הישוּב עצמוֹ מתוּן

ונבוֹן, אלא שהמנהיגים מקלקלים אוֹתוֹ. וכמוּבן, אין מחסוֹר בּיהוּדים המסייעים להשלטת סברוֹת אלה. גם ועד של קהילה אחת חשוּבה גילה בּקרבּוֹ צוֹרך להעמיד את המוֹסדוֹת הלאוּמיים על השקפוֹתיו החשוּבוֹת, וּבמקוֹם לפנוֹת בּשׂיחה בּעל-פּה שבּה אפשר לא רק להשמיע, כּי אם גם לשמוֹע וללמוֹד משהוּ, ראה צוֹרך לשגר תזכּיר וּללַמד את המוֹסדוֹת “שלא לדקדק בּדקדוּקי-עניוּת” וכוּ'. הכּוָנה בּרוּרה – אין הצלה לישׂראל ולהגנת הארץ (והעיקר: למצוֹא חן ושׂכל טוֹב בּעיני השׂרים), אלא בּיחידוֹת מעוֹרבוֹת. אוֹתוֹ תזכּיר חוּבּר לכאוֹרה לכבוֹדם של המוֹסדוֹת הלאוּמיים, אוּלם

עוּבדה היא, כּי תכנוֹ היה ידוּע מיד בּמקוֹמוֹת אחרים, ושם קיבּלוּ הדברים את צוּרתם הראוּיה: “סוֹף סוֹף, המתוּנים והפּטריוֹטים מרדוּ בּמוֹסדוֹת העקשנים!” “מעתה נחכּה לחדשוֹת”. כּך מילא התזכּיר את שליחוּתוֹ – להשבּיח את מצבנוּ הפּוֹליטי.

י

את ה“גיוּס” הפּנימי שנערך מטעם המוֹסדוֹת הלאוּמיים בּראשית המלחמה מזכּירים עתה מתוֹך לגלוּג וּביטוּל. גם המוֹסדוֹת וגם הציבּוּר השתתפוּ בּזה מתוֹך תקוה תמימה כּמחר-מחרתים יקראוּ לנוּ. השלטוֹנוֹת עשׂוּ כּל מה שבּידיהם כּדי לבטל את ערך הגיוּס ולהפוֹך את רצוֹן ההתנדבוּת לדבר-מה לא-כּשר. הגזירוֹת על האימוּנים, ענין המ"ג, העין הרעה – כּל אלה עשׂוּ את שלהם. אך גם אנחנוּ יש לנוּ חלק הגוּן בּהשפּלת ענין הגיוּס. אנשים התגייסוּ בּכל תוֹם-לבּם וּבכוֹננוּת נפשית למשהוּ רציני – ואילוּ היתה לנוּ מפקדה ישוּבית היוֹדעת מה לעשׂוֹת בּהם מיד וּלמה להכשיר אוֹתם, כּי אז היה הגיוּס לברכה. אך איש לא ידע מה לעשׂוֹת בּמגוּיסים. דחוּ את הכּל עד אשר יבוֹא הרגע המקוּוה, שבּוֹ ממילא יבוֹא השימוּש הנכוֹן בּאנשים. נגלָה גם כּאן, כּמוֹ בּמקרים אחרים, עד כּמה חסר לנוּ הכּשרוֹן להתכּוֹנן. אין אנוּ רוֹאים אלא את “הרגע האחרוֹן”, ועד אשר יבוֹא איננוּ יוֹדעים מה לעשׂוֹת. לא ידענוּ להעסיק את הגיוּס בּדברים הצריכים לגוּפם, לגוּפוֹ של הישוּב. לא ידענוּ לעשׂוֹת את הגיוּס מכשיר לליכּוּד ישוּבי, ונימוּק ההפרעוֹת של השלטוֹנוֹת אין בּוֹ כּדי לפטוֹר

אוֹתנוּ מאחריוּת. אילוּ היתה בּקרבּנוּ מחשבה צלוּלה היוֹדעת מה יש לקבּל מן המחנה המתנדב הזה, אילוּ זכינוּ ליתר שיתוּף-מחשבה בּקרבּנוּ לגבּי ענינים אשר טרם נתגבּשוּ, לא היינוּ נוֹתנים לגיוּס שיוּצא לבטלה ושישאר על גבּי הכּרטיסים בּלבד.

יא

אַל נדחה שוּם דבר שבּידינוּ לעשׂוֹתוֹ עד שנזכּה ליחס טוֹב יוֹתר מן החוּץ. נעשׂה מה שבּידינוּ אנוּ לעשׂוֹת. מבּחינה זוֹ

שאלוֹתינוּ עתה הן קוֹדם כּל שאלוֹת פּנימיוֹת, ארגוּניוֹת. וחשיבוּתן עתה גדוֹלה בּיוֹתר מפּני שבּידינוּ הדבר לתקן.

בּתנאים של עכשיו דרוּשה לנוּ קוֹדם כּל מפקדה כּלכּלית וּמפקדה לעניני בּטחוֹן. הבּנין: גוּף פּוֹעל מצוּמצם, שיֵדע לקלוֹט

כּוֹחוֹת חדשים, ושידע לעשׂוֹת את המלאכה. זהוּ נוֹשׂא קשה לדיבּוּר. לעוּמת מפלגוֹת אחרוֹת – אנחנוּ העשירים בּכוֹחוֹת. אבל כּשאנוּ עוֹמדים

בּפני תפקידים מעשׂיים ואִרגוּניים מתגלית גם חוּלשתנוּ אנוּ. אפשר המאוֹרעוֹת אכלוּ הרבּה מכּוֹחנוּ – ועלינוּ לחַדשוֹ. והעיקר –לגלוֹת

כּוֹחוֹת חדשים. ערב המלחמה הקוֹדמת אירע לנוּ נס. עלה לארץ אדם חדש: הרצפלד. מהר מאד נמסרוּ לידיו כּמה ענינים, וענינים אחרים ידע “למשוֹך אליו”, ועשׂה כּיכלתוֹ. והיכוֹלת גָדלה עם הפּעוּלה. ועתה? העליה החדשה, שהיא לא בּת חדשים כּי אם בּת כּמה שנים, אוֹ שהיא אינה מתגלית אוֹ שאנחנוּ איננוּ יוֹדעים לגלוֹתה. האין התפקידים של ימי-החירוּם תוֹבעים כּוֹחוֹת צעירים, שיעוֹררוּ אֵמוּן בּפעילוּתם, חריצוּתם ואחריוּתם? שאינם מתגלים – זוּהי עוּבדה מדאיגה מאד.

יב

וּמדאיג בּיוֹתר מצבוֹ הפּנימי של הישוּב, כּפי שהוּא

מתגלה על בּימת העסקנוּת הציבּוּרית. הכּל מסכּימים שליכּוּדוֹ של הישוּב הוּא ענין-של-חיים לנוּ, ואף על פּי כּן אין שוּם סימן לטוֹבה. וּמחשבה מרה מנַקרת: האוּמנם בּני-אדם חיים, אשר הגוֹרל העמיד כּנגדם איטלקים וגרמנים וּממשלוֹת וּכנוּפיוֹת (ועוֹד ועוֹד אשר לא ימָנוּ) – האוּמנם אי אפשר להם שגם בּשעת-סכּנה זוֹ לא ימצאוּ לעצמם דרך איחוּד וליכּוּד למען עמוֹד על נפשם? האוּמנם אין ישוּב זה מסוּגל להיוֹת לעם? וזכרוֹנוֹת היסטוֹריים מרים עוֹלים וצפים וּמנַבּאים חזוּת קשה. והלא היוּ רגעים, ולא רחוֹקים, שהיינוּ מסוּגלים לכך, אם כּי לא בּלי קוֹשי. הנה בּימי המאוֹרעוֹת התרכּז הישוּב (בּמידה לא מספּיקה, אך לא פּחוּתת-ערך) סביב מפעל ההתגוֹננוּת. ודוקא השנה האחרוֹנה, מאז “הספר הלבן”, היא האיוּמה בּיוֹתר בּקוֹרוֹת הישוּב. יש שאנוּ, הפּוֹעלים, נתבּעים, שוּב ושוּב, ל“ויתוּרים”. אוֹדה ולא אפחד: אילוּ האמנתי כּי על ידי ויתוּרים מצדנוּ היינוּ משׂיגים איחוּד-אמת של הישוּב, איחוּד המאפשר התגוֹננוּת, איחוּד המחלק את הנטל בּצדק, איחוּד הרוֹתם את כּוּלנוּ בּתלם ההצלה – הייתי מציע לציבּוּר הפּוֹעלים שילך לקראת ויתוּרים בּלב שלם. כּל ימַי בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ בּיקשתי

לראוֹת את הפּוֹעל כּחלוּץ איחוּד הישוּב ואיחוּד העם. והסבּרתי זאת והגנתי על כּך לא פּעם. המציאוּת המדינית של ימינוּ מאירה את השאלה בּאוֹר שוה לכל נפש: הפּוֹעל האנגלי והצרפתי, בּנים לעמים חזקים, רוֹחשים מתוֹך נסיוֹן וּמסוֹרת אַנטיפּתיה לכל הענין של קוֹאַליציוֹת עם המפלגוֹת הבּוּרגניוֹת. ודאי יש להם יסוֹד מספּיק לכך. והמדיניוּת של מפלגוֹת-הפּוֹעלים, גם בּשעה שהיה הגיוֹן רב לנסוֹת מחדש את ענין הקוֹאַליציה, היתה מתחשבת עם האַנטיפּתיה הזאת ונכנעת מפּניה. והנה בּאה המלחמה, וּפוֹעלי אנגליה וצרפת, בּלי לדבּר הרבּה וּבלי להקשוֹת את הקוּשיוֹת הידוּעוֹת, קפצוּ לתוֹך

קוֹאַליציה עם מתנגדיהם בּנפש מאז. מה קרה? נגלתה סכּנת-חיים לאוּמה. אנחנוּ, אשר מדינה אין לנוּ, וצי ואוירוֹנים אין לנוּ, וסכּנת-חיים אוֹרבת לנוּ כּל ימי הדוֹר הזה – לנוּ הקוֹאַליציה הכרח-חיים היא, וגם את יסוּריה צריך לקבּל ולדעת לשׂאתם. ואין הכּוָנה רק לקוֹאַליציה פוֹרמַלית, לפי חכמת הצירוּפים של כּסאוֹת ועסקנים, כּי אם יוֹתר מכּך: הלָך-רוּח ציבּוּרי ושיתוּף עממי. כּפי שאתם רוֹאים, רוֹאה אני את הקוֹאַליציה לא כּתכסיס ולא כּהוֹראת-שעה, כּי אם כּמשטר-יחסים שהוּא צוֹרך-חיים בּתנוּעה הציוֹנית וּבישוּב. ואחרי כּל זאת אני עוֹמד, דוקא בּעצם הימים האלה, מלא בּוּשה וּכלימה, וּמוּכּה יאוּש עמוֹק למראה המתרחש בּקרב הציבּוּריוּת הישוּבית.

אין אני רוֹצה לחזוֹר על כּל פּרשת היסוּרים שנתיסרנוּ בּהם השנה. דיינוּ בּתמצית הדברים: בּימי “הספר הלבן” שמעתי בּמוֹ אזנַי מפּי נוֹאמוֹ של הגוּש האזרחי בּוַעד הלאוּמי, כּי יש גוֹאל אחד לישׂראל, והוּא פּינחס רוּטנבּרג. “אלא שאין נוֹתנים לוֹ”. מאז נבחר רוּטנבּרג לנשׂיאוּת, ונכנס לתפקידוֹ מתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת, והנה – כּל האֵמוּן

כּלא היה. אין נוֹתנים לוֹ לעשׂוֹת שוּם מעשׂה וּמעסיקים אוֹתוֹ כּל הימים בּענין אחד: בּהסדרת הכּסאוֹת, כּמסוּפּר בּמשל התזמוֹרת המפוּרסמת

לקרִילוֹב. לעתים נדמה שכּל בּחירתוֹ של רוּטנבּרג אינה אלא הזדמנוּת טוֹבה להפנוֹת את כּל תשׂוּמת-הלב ממצוּקת הישוּב לשאלוֹת נצחיוֹת של “הֶרכּב” ו“סידוּרים”. וכל “סידוּר” לאחר שהוּא “מסתדר” מיד הוּא נפסל וּמיד הוּא נעשׂה מטרה לחצים, כּאילוּ זהוּ תפקידוֹ היחיד של כּל “סידוּר” – להמציא תקיעוֹת נוֹספוֹת לשוֹפרוֹת-הנרגָנוּת. מי פּנוּי אז לתת את הדעת על הפּרשה המבישה של “מס-חירוּם”? את מי ישמעוּ בּדַבּרוֹ על המצוּקה הגוֹברת? אין לך כּלִירַעַם טוֹב יוֹתר לכל זעקוֹת הישוּב מאשר הטיפּוּל המתמיד בּ“הרכּב” וּב“סידוּר”, ללא כּל תקוה להרכּיב וּלסדר משהוּ בּאמת.

יג

נזכּר אני בּימי המלחמה הקוֹדמת. הישוּב היה קטן וכוֹחוֹתיו הציבּוּריים והחמריים דלים, המרחק בּין פּוֹעלים ולא פּוֹעלים היה גדוֹל יוֹתר מעכשיו. הניגוּד בּין העבוֹדה העברית לבין מתנגדיה היה חריף בּיוֹתר, ואף על פּי כּן אפשר היה שקוֹמץ אנשים יטיל על עצמוֹ את עוֹל הישוּב בּמיצר והכּל יוֹדוּ בּהם. האם היינוּ אז טוֹבים יוֹתר, האם נעדרוּ אז נרגנים בּישוּב? מסוּפּקני, בּנרגָנוּת לעוֹלם אין מחסוֹר. אך אז עוֹד לא היוּ “אישים” אשר על הנרגנוּת ועל החתירה ועל הסַבּוֹטז’ה שׂררתם בּישוּב. מעוֹלם אינני חוֹשש להתגבּרוּת כּוֹח היוֹצר של החלק הבּעל-בּיתי בּישוּב. אדרבּא, חוֹשש אני בּיוֹתר לחוֹסר כּוֹח יוֹצר, שהוּא המביא לידי חוֹסר-יכוֹלת למצוֹא דרך משוּתפת עם החלקים האחרים בּישוּב. מי שזקוּק לשיתוּף לאוּמי, מי שמכּיר שהוּא זקוּק לכך, אפילוּ אם הוּא יריב, אפילוּ אם הוא תקיף, – אתוֹ אפשר למצוֹא דרך של פּשרה. אך בּישוּבנוּ הבּעל-בּיתי ישנם חוּגים שאינם זקוּקים לכך, שעצם השיתוּף הלאוּמי – שיש בּוֹ כּדי הטלת עוֹל – הוּא להם למעמסה, והללוּ יכוֹלים תמיד לאַיים בּ“עריכת שבּת” לעצמם, ואיוּם זה הוּא נשקם החריף בּיוֹתר. דוּגמת האם הכּוֹזבת, הצוֹעקת: גזוֹרוּ. מי שעצם קיוּמך הוּא לצנינים בּעיניו, מי שתוֹלה כּל ימיו את תקוָתוֹ בּשבירתך, אם שהוּא עצמוֹ “ישבּוֹר” אוֹ שישׂכּוֹר עליך “שוֹברים” – מה תקוה להידָבר אתוֹ. ושוּם “ויתוּרים” לא ישׂבּיעוּ אוֹתוֹ, כּי רעב הוּא לדבר אשר לעוֹלם אין בּידוֹ להשׂיגוֹ: לפירוּק כּוֹחוֹ של הפּוֹעל. לעוֹלם לא ישׂיגוֹ, אם הפּוֹעל עצמוֹ – מתוֹך התמוֹטטוּת פּנימית – לא יתפּרק את כּוֹחוֹ.

אין מחשבתי נתוּנה להוֹקיע את החטאים. דאגָתי הגדוֹלה בּיוֹתר, שרוּחם הם לא תדבּק בּנוּ. עלינוּ להכּיר יפה יפה את שגיאוֹתינוּ בּעבר וללמוֹד מהן. אין אני מנקה את עצמנוּ מאחריוּת למצב שנתהווה בּעיריית תל-אביב שהֶרכּבה (המזייף את דמוּת העיר) הוּא אחד הפּגעים הקשים של העיר, של הישוּב, של המוֹסדוֹת הלאוּמיים בּכל הרכּב שהוּא. היוּ ימים ולא הערכנוּ למדי את הקוֹאַליציה הרפוּיה שהיתה קיימת בּתל-אביב, שבּעטנוּ בּסבלוֹתיה ונתַנוּ יד לפירוּקה, ועל כּך אנוּ נענשים. וכן אין לי הבּטחוֹן שידינוּ נקיוֹת מן המצב החוֹזר וּמתהווה בּמוֹשבוֹת, אין לי הוַדאוּת כּי בּמלחמתנוּ הצוֹדקת על העבוֹדה העברית בּמוֹשבה גילינוּ הבנה מספּיקה לקיוּמה המשקי ולמסיבּוֹת הציבּוּריוֹת, כּי חינכנוּ

את הפּוֹעל בּמוֹשבה להכּרה מלאה של תפקידוֹ וחוֹבוֹתיו.

ואין אני אוֹמר זאת עכשיו, דרך אגב, למען הזכּיר עווֹנוֹת, כּי אם מפּני רצוֹני להפנוֹת את תשׂוּמת-הלב לאוֹתם גרעיני האַחדוּת הממשית בּישוּב, שיש לשמוֹר עליהם וּלקיימם גם בּתוֹך אוירת-ההתפּוֹררוּת וההתנַגחוּת הכּללית. אם אין בּיטוּי פּרלמנטרי ואֶכּסקוּטיבי הוֹגן

לליכּוּד-עם בּשעת צרה, חוֹבה לטפּח כּל גרעין אחר של אחדוּת לאוּמית ממשית וּבלתי-מזוּיפת.

יד

וקוֹדם כּל – הדבר שאיננוּ טעוּן הסבּרה: השוּרה. היא ששימשה בּשנוֹת המאוֹרעוֹת הגילוּי הממשי בּיוֹתר לאחדוּת הישוּב

וּלליכּוּדוֹ. והיא שהוּזנחה הזנחה שאין לה כּפּרה לאחר ש“נסתיימוּ” המאוֹרעוֹת. בּשעה זוֹ, לקראת מה שנשקף לנוּ, עינינוּ נשׂוּאוֹת אל השוּרה. צריך שדאגתנוּ ועזרתנוּ הממשית תהיינה נתוּנוֹת לה, לחיזוּקה וּלציוּדה וּלחינוּכה. צריך לבצרה, שהרוּחוֹת הרעוֹת, רוּחוֹת

ההתפּוֹררוּת, לא יוּכלוּ לה. צריך שאיש השוּרה ירגיש מה האחריוּת הגדוֹלה אשר הוּא נוֹשׂא בּה בּפני הישוּב והעם.

ודבר שני: נסיוֹן צעיר ורך, יציר ימי הסערה – המרכּז לנוֹער. זכוּתוֹ היא של בּן-גוּריוֹן, שבּעצם ימי-המרקחה בּישוּב הצליח להקים כּלי, שהיה חסר עד כּה בּמערכת הכּלים של האחדוּת הלאוּמית. לפי שעה, כּמוּבן, איננוּ אלא כּלי, אוּלם עבוֹדה תמה ונאמנה ולא לסירוּגין, עשׂוּיה למלא אוֹתוֹ תוֹכן, שיגַלם את אַחדוּת הנוֹער העברי בּארץ, מבּעד למחיצוֹת השוֹנוֹת, שישתף אוֹתם בּמצווֹת חלוּציוֹת, בּהכשרה להתגוֹננוּת

וּלהתנדבוּת. וּלפי שעה גם הכּלי עצמוֹ חלש בּיוֹתר.

הכּלי החדש נפגש מיד בּחששוֹת. הימין הרבּה לחשוֹש. וטבעי הדבר: כּל שיתוּף לאוּמי חשוּד אצלוֹ, בּעל המוֹנוֹפּוֹל על לאוּמיוּת; לפני כּל מגע עם חוּגים אחרים הוּא שוֹקל וּמוֹנה: הירויח אוֹ יפסיד? ועל פּי רוֹב הוּא בּא לידי מסקנה כּי יפסיד.

אך גם בּקרב הנוֹער שלנוּ לא חסרוּ חששוֹת. יש משהוּ אָפיָני בּכך שכּל הצעת צעד חדש בּחיינוּ נפגשת לא בּהתבּוֹננוּת כּי אם בּחששוֹת. וּזמן רב עבר בּ“הרגעה”. אוּלם גם לאחר שהפּרכוֹת נתישבוּ לא גילוּ אצלנוּ את ההבנה המלאה לדבר, את ההבנה הדרוּשה למען הצלחתוֹ והשתרשוּתוֹ. יש לי הרוֹשם כּי חברי הסתדרוּיוֹתינוּ לא הבינוּ שעליהם להיוֹת הבּוֹנים והמטפּחים של המפעל הכּללי; לא העריכוּ בּוֹ את המקוֹם להיפּגש עם חוּגי-נוֹער אחרים, להתחנך להכּרת הזוּלת וּלטיפּוּח המשוּתף וּלרוֹחב הדעת וּלאחריוּת לענינים כּלליים; לא הכּירוּ כּי רק על ידי גילוּי סגוּלוֹת אלה יוּכלוּ להאציל מרוּחם וּמשאיפוֹתיהם החלוּציוֹת על הנוֹער שאיננוּ בּמחיצתם. יש לי הרוֹשם כּי הסתדרוּיוֹתינוּ לא שׂמחוּ בּיוֹתר לתקוּמתוֹ של המרכּז ואינם מתעצבים בּיוֹתר על שקיעתוֹ. אוּלם אם אמנם יחדל המרכּז להתקיים לא נוּכל לרחוֹץ את כּפּינוּ בּנקיוֹן ולאמוֹר: לא אָשמנוּ.

אינני אדיש להישׂגים החלוּציים של הסתדרוּיוֹת הנוֹער שלנוּ, ואינני מתעלם מהם גם בּשעה שאני מוֹתח בּיקוֹרת על כּמה מוּשׂגים ויחסים השׂוֹררים אצלנוּ. אך הָבֵן לא אוּכל כּיצד אין רוֹאים אצלנוּ כּי גם לאחר שנוֹת-קיוּמן של הסתדרוּיוֹתינוּ והישׂגיהן השאלה החמוּרה בּעינה עוֹמדת: מה תהא דרכּוֹ של כּלל הנוֹער הארץ-ישׂראלי, בּמלוֹא היקפוֹ, בּקרב הישוּב? היתחנך לחיים חלוּציים, להתגוֹננוּת, לשירוּת לאוּמי,

לשיתוּף-פּעוּלה ישוּבי אוֹ להיפּוּכם של אלה, כּאשר הוּא מתחנך בּחלקיו הגדוֹלים היוֹם הזה? והלא זוֹהי שאלת-גוֹרל של הישוּב, וּמי שאינוֹ תוֹכן תכניוֹת “לכבּוֹש” את הנוֹער כּוּלוֹ וּלהכניסוֹ לתוֹך מסגרתוֹ שלוֹ, כּיצד

יכוֹל הוּא לדחוֹת נסיוֹן זה של יצירת מסגרת מקיפה לעבוֹדה משוּתפת וּלהשפּעה הדדית וּלכיבּוּש חינוּכי של שטחים עזוּבים וּמוּפקרים, שכּיוֹם הזה אין היד המחנכת מַגעת לשם?

מה שנגלה לי בּ“שבוּע הנוֹער” הוּא למעלה מתפיסתי, הן מבּחינה רעיוֹנית והן מבּחינה אִרגוּנית. מבין אני את אלה המחפּשׂים כּל הימים תוֹאנוֹת להפר כּל שיתוּף-פּעוּלה בּישוּב בּכלל, ואשר שיתוּף-פּעוּלה של נוֹער הוּא להם אוֹת מבשׂר רעה; מבין אני יפה את אלה אשר המלחמה בּ“תחזקנה” של בּיאליק היא להם מלחמת-מצוה. אך אינני מבין כּיצד הנוֹער שלנוּ נלכּד בּחַכּה שלהם ועוֹשׂה את “התקוה” ענין של מיקוּח: כּל עוֹד יש פּתאים השׂוֹטמים את “תחזקנה” – נתנַכּר אנחנוּ ל“התקוה”. כּאילוּ “התקוה” היא לא תקוָתנוּ. מעוֹלם לא מסרנוּ את “התקוה” לאחרים, וּלעוֹלם לא נסכּים להפוֹך את “התקוה” להימנוֹן של מפלגה, ושל מפלגה בּוּרגנית בּפרט. נכוֹן הדבר, היוּ ימים כּשהציוֹנוּת כּוּלה עמדה חִדלת-מעשׂ וּמסתפּקת בּמליצוֹת וּבנשפים וּבשקלים וּבקוֹנגרסים וּב“התקוה”. מרדנוּ אז

בּציוֹנוּת ההיא שהפכה לדבר-שׂפתים. והיוּ בּינינוּ אשר בּגלל כּך רחק לבּם מכּל אלה, עד אשר בּאוּ ימים וכל זה נתמלא מחָדש תוֹכן חי. הנה יוֹם יוֹם היה “קוֹל ישׂראל” פּוֹתח בּ“התקוה” והלבבוֹת רעדוּ לקראתה. וּפתאוֹם עלי לשמוֹע כּי כּאן ושם יש איזה “הסכּם”: בּלי “התקוה” וּבלי “תחזקנה” – אכן, נצחוֹן חשוּב. בּעל ערך חינוּכי חשוּב.

יש שמי שהוּא עוֹשׂה שטוּת, ועוֹד אחד עוֹשׂה שטוּת, ואחר כּך הוֹפכוֹת השטוּיוֹת לשיטה. מוּטב למנוֹע את הדבר בּהקדם. נפגש אני לא רק עם מדריכים, גם עם ילדים ועם נוֹער מוּדרך. ואני מעיד שהם אינם מבינים כּלל את החשבּוֹנוֹת המוּרכּבים הללוּ של “שלי ושלך”, והם נפגעים על ידי ההתחכּמוּיוֹת וההסבּרוֹת, העוֹמדוֹת בּסתירה לעיקרי חינוּכם וּלהרגשתם הראשוֹנית-השלֵמה. והרגשה זוֹ של ילדינוּ חשוּבה לי מכּל ההתחכּמוּיוֹת של בּעלי-החשבּוֹנוֹת.

להימנוֹנוֹת גוֹרל משלהם, שלא תמיד הוּא תלוּי בּערכּם הרעיוֹני אוֹ השירי. ואין כּל אסוֹן בּכך אם בּהגיע יוֹם יוּחלף הימנוֹן ואחר יִירש מקוֹמוֹ. נקוה שיוֹם יבוֹא והציוֹנוּת תהיה זכּאית להחליף את “התקוה” בּהימנוֹן לאוּמי חדש, הימנוֹן הגאוּלה והנצחוֹן. תקוָתי שיוֹם

יבוֹא והסוֹציאליזם הבּין-לאוּמי שיקוּם מאָפרוֹ ויחַדש את כּוֹחוֹ ורוּחוֹ

ימצא לוֹ בּיטוּי עמוֹק יוֹתר מן ה“אינטרנציוֹנל” שיש בּוֹ מן התנוּפה, אך גם מן הבּוֹסר, של תנוּעת הפּוֹעלים בּילדוּתה. בּמשׂא-ומתן וּב“הסכּמים” של שבוּע הנוֹער לא היה משוּם גילוּי תביעוֹת רוּחניוֹת להימנוֹן הלאוּמי.

אנוּ אוֹהבים את “תחזקנה” – שיר הנוֹער החלוּצי, אנוּ גאים עליו, אנוּ שׂמחים בּמתנת חלקנוּ, אבל לא מרפיוֹנה של “התקוה” יֶחזק ה“תחזקנה”. לא נבוֹא לכוֹף את “תחזקנה” על מי שאיננוּ רוֹצה בּוֹ. מה כּבוֹד בּדבר וּמה ענין לנוּ להנחיל את “בּרכּת-עם” למי שאינוֹ נוֹשׂא את נפשוֹ למעשׂה החלוּצי?

טו

ויש גם בּחינה מעשׂית בּדברַי. יש מי שמעוּנין לעשׂוֹת מן ההימנוֹן וּמן הדגל אַיִל לנַגח אוֹתנוּ. יש מי שחוֹתר להפוֹך את דגל-האוּמה לדגל-מפלגה, לדגל אוֹיב לפּוֹעל וּלכוֹחוֹ בּאוּמה. האוּמנם עלינוּ לסייע בּידיהם? יש מי שמעוּנין להפיח מדנים וּלנַפּץ כּל כּלי מאַחד

– האוּמנם מעניננוּ הוּא לסייע בּשבירת כּלים וּבפיזוּר נוֹער וּבהשחתת

יחסים? לא ולא. עניננוּ האמיתי כּציוֹנים, כּפוֹעלים, כּחלוּצים, כּסוֹציאליסטים, הוּא ההיפך הגמוּר מזה.

יוֹדע אני כּי שאלה זוֹ היא פּעוּטה לעוּמת צרוֹתינוּ הגדוֹלוֹת. אך אינני חוֹשש לוֹמר כּי גדוֹלה היא אצלי. כּשאַתה עוֹמד על עֶברי פּי פּחת הרי זה חשוּב מאד כּיצד אַתה עוֹמד ליד חברך: אם אַתה דוֹחק אוֹתוֹ בּזרוֹע – מתוֹך טיפּשוּת ויהירוּת אוֹ אגב רשלנוּת וחוֹסר תשׂוּמת-לב – הרי אתה דוֹחף אוֹתוֹ ואת עצמך אלי תהוֹם.

הרבּה דברים עלינוּ לראוֹת עתה מתוֹך נקוּדת-ראוּת של הרגע הזה. נִתן את כּל תשׂוּמת-הלב ואת כּל עצבינוּ לנקוּדה אחת: הצלת שארית ישׂראל. עלינוּ עצמנוּ להיוֹת ראוּיים לכך. ועלינוּ לראוֹת גם את עניני הנוֹער בּאוֹר זה. אַל נדוּן על ערכּוֹ של הנוֹער ועל עתידוֹ האישי לפי ההסתדרוּת שהוּא נמנה עליה. עוֹד לא כּל נער בּהסתדרוּיוֹת שלנוּ, ואפילוּ הוּא מדבּר גבוֹהה גבוֹהה, מוּבטח לוֹ שהוּא

פּוֹנה לחיים חלוּציים. ואנחנוּ ודאי לא נגדוֹר את הדרך בּפני נוֹער המתחנך בּהסתדרוּיוֹת-נוֹער אחרוֹת. כּל עוד בּן-הנוֹער לא פּרק מעליו עוֹל עלינוּ לראוֹתוֹ כּחַייל בּצבא המוֹלדת. וּתעוּדתנוּ היא להביא אליו, מבּעד לכל המחיצוֹת, את ערכי העבוֹדה, ההתגוֹננוּת, ההגנה על אחים ואחיוֹת ועל אדמת המוֹלדת, ההתנדבוּת. עוֹד איננוּ יוֹדעים בּאיזוֹ צוּרה וּבאיזוֹ הזדמנוּת

יקָרא כּל אחד מאתנוּ לקדש את שם ישׂראל.

טז

אני תוֹבע מאתנוּ משהוּ אשר אין מפלגוֹת רגילוֹת לתבּוֹע מחבריהן. הגוֹרל הישׂראלי העמיד אוֹתנוּ, כּמפלגה וּכהסתדרוּת-פּוֹעלים,

בּמצב מיוּחד בּמינוֹ בּקרב העם. קוֹראים לנוּ “המפלגה השלטת”, ואכן, הננוּ המפלגה אשר זכתה בּאֵמוּן יתר על כּל המפלגוֹת, המפלגה המנהיגה את הציוֹנוּת והישוּב, בּלי שיהיוּ בּידה כּל מכשירי שלטוֹן פיסיים. ועם זאת הננוּ מפלגה סוֹציאליסטית, בּעלת קלסתר פּנים רוּחני מוּבהק, אשר נוֹשׂאה הוּא בּן מעמד מסוּים, שנגדוֹ מתנהלת מלחמה חריפה, לא מלחמה של התחרוּת בּיצירה, כּי אם מלחמה של אוֹבּסטרוּקציה מַתמדת. אין אני אוֹמר זאת בּגוֹדל לבב, כּמי שבּוֹטח בּכוֹחוֹ וּביכלתוֹ. ההיפך מזה, אני מכּיר מתוֹך צער עמוֹק כּי דלוֹת כּתפינוּ לעוּמת המשׂא הזה, וכי לא בּגרנוּ ולא גדלנוּ לתפקידים אשר ההיסטוֹריה בּחרה להטיל עלינוּ. אעיז ואוֹמַר כּי אילוּ מצאתי שמחוּץ לנוּ קיים כּוֹח ציבּוּרי המגלה אוֹמץ רוּחני, נכוֹנוּת לקרבּן,

ראִיית-דרך לאוּמה – לא הייתי מהסס וּמציע שנִתן לוֹ את משפט הבּכוֹרה. אך מבּיט אני על סביבוֹתינוּ וּמה שאני רוֹאה הריהוּ ההיפך הגמוּר מזה. אנחנוּ איננוּ טוֹבים דיינוּ, אך הפּקדוֹן אשר הוּפקד בּידינוּ אין טוֹבים יוֹתר אשר לידיהם נמסרנוּ. וּמצב זה שאנוּ זכינוּ לוֹ בּחיי העם – מחַייב. אין אנוּ רשאים לבזבּזוֹ. יכוֹלים אנוּ שלא לשׂים לב לעלילוֹת הנרגנים וּמפיחי המדנים, אך חייבים אנוּ לדאוֹג לכך שיהוּדי-סתם, שאיננוּ מוּכּה שׂנאה, יכּיר כּי איננוּ נוֹטלים שׂררה לעצמנו; כּי אין כּוָנתנוּ “לחטוֹף” מן הקערה; כּי דאגתנוּ נתוּנה לכּלל כּוּלוֹ, על כּל עדוֹתיו ושכבוֹתיו, על כּל החלשים שבּוֹ, ויהיוּ הם נמנים על אשר ימָנוּ.

וחוֹבה מיוּחדת עלינוּ בּיחסינוּ ל“מיעוּטים”. יתכן כּי

מצד אִרגוּני-פּוֹעלים מסוּימים יש נטיה לסַחטנוּת, לנצל את מצבנוּ כּדי להציג לנוּ דרישוֹת מנוּפּחוֹת וּמוּפרזוֹת, שאין אנחנוּ רשאים להיענוֹת להן. אך עלינוּ להקפּיד על “והייתם נקיים”. וּכבר יש לנוּ בּענין זה נסיוֹן, שאנוּ חייבים ללמוֹד ממנוּ. על כּל חטא ועל כּל שגיאה מצדנוּ בּענין זה שילמנוּ בּיוֹקר רב. וּמעוֹלם לא “הרוַחנוּ” מהתנהגוּת בּלתי-צוֹדקת. וכל מי שנהג כּכה לא הוֹעיל לתנוּעתנוּ, אלא הזיק לה והשפּיל אוֹתה. ואם יש סוּגי עסקנים אשר מרוֹב מסירוּתם לחוֹסים בּצלם עוֹד לא למדוּ לקיים למעשׂה את תוֹרת ההגינוּת בּיחס לפוֹעלים מאוּרגנים אחרים – חייבים אנוּ לשנן להם: אַל יתהווּ היחסים הציבּוּריים בּינינוּ לבין ארגוּני פּוֹעלים אחרים על רקע של “קיפּוּחים”. צריך לעקוֹר כּל אפשרוּת של גישה מפלגתית בּענין חלוּקת עבוֹדה אוֹ סיוּע.

יז

והערה אחת מעניני הימים האחרוֹנים. לגוֹרל העסקנים-הפּליטים-המוּצלים. אנחנוּ שקדנוּ על סידוּר חברינוּ שבּיניהם.

לדעתי עלינוּ החוֹבה לשקוֹד גם על תקנתם של העסקנים מקרב ציוֹני א'. וכי בּשביל שהם פּעלוּ בּשביל קרן הקיימת וקרן-היסוֹד, ולא הקימוּ לעצמם מוֹסדוֹת שוֹנים שיקלטוּ אוֹתם – רשאים אנוּ להתעלם מהם? רשאים הם לוֹמר לנוּ: גם לנוּ יש חלק בּהישׂגיכם, בּהתישבוּתכם. בּעזרתנוּ בּניתם את אשר בּניתם. עיננוּ לא היתה צרה בּכם וּבמפעליכם. בּידיכם כּמה וכמה מפעלים שבּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת סייענוּ לצמיחתם. אַתם מגלים דאגה לחבריכם. האין אנחנוּ רשאים לצפּוֹת מכּם שמבּחינת היקָלטוּתנוּ בּארץ תתיחסוּ אלינוּ

כּהתיחס אֶל חברים?

ואני סבוּר כּי אין לנוּ לחכּוֹת עד שיאמרוּ לנוּ כּכה. אלה דברים שאין בּהם מן התביעה הפוֹרמַלית, אך יש בּהם יוֹתר מאשר צדק פוֹרמלי. ארץ-ישׂראל היא לעתים כּפוּית-טוֹבה ואכזרית, ולא תמיד יש בּידה לגמוֹל כּראוּי למי שעבד אוֹתה בּאמת וּבאמוּנה. חוֹבתנוּ היא, עד כּמה שידנוּ מַגעת, להפחית את מידת האכזריוּת וּכפיית-הטוֹבה.

וסמוּך לענין זה. עלינוּ להכניס לתחוּם דאגתנוּ כּמה וכמה חוּגים חלשים בּישוּב הזקוּקים לנוּ. בּמלחמה הקוֹדמת, כּש“המשבּיר” עוֹד

היה צעיר ורך, ידע להכניס לחוּג הנעזרים על ידוֹ את המוֹרים ואת בּעלי-המלאכה. לא חשוּב הדבר שמבּחינה פּוֹליטית דרכינוּ לעתים נפרדוֹת. לא חשוּב אפילוּ שבּכמה מקרים מוֹכיחים בּני-אדם שזכרוֹנם קצר. חשוּב הרבּה יוֹתר שההסתדרוּת עצמה תכּיר את עצמה וּתחנך בּמעשׂיה את חבריה לראוֹתה כּנוֹשׂאת אחריוּת עממית רחבה בּימי מסה.

יח

גם טַבּנקין וגם הרצפלד דיבּרוּ על רוּח. שֵם שאיננוּ מרבּים לשׂאת על שׂפתינוּ, הפּעם הגוּ אוֹתוֹ בּמפוֹרש. ודאי לא בּמקרה. יתוֹמים אנחנוּ בּעוֹלם. וּככל שהוּרע מצבוֹ של עוֹלם גדלה יתמוּתנוּ. על הכּתפים החלשוֹת של שארית ישׂראל כּאן הוּטל משׂא כּבּיר, שלא לפי כּוֹחנוּ. אפשר כּל ההיסטוֹריה העברית לעתיד לבוֹא תלוּיה בּמה שיִקרה אוֹתנוּ, בּזה כּיצד יתגלה עתה פּה שוּב דויד הקטן מוּל גָלית הגדוֹל. את ההרגשה הזאת יש לנטוֹע עתה בּלבבוֹת, הראִיה הזאת צריכה להשתלט על כּל השאר. לא בּיקשנוּ תפקידים גיבּוֹריים כּאלה, אבל הם הוּטלוּ עלינוּ בּלי שנשאַלנוּ. לא יִיטב לנוּ על ידי שנוַתר על גבוּרה, שוּם דבר לא נציל על ידי פּחדנוּת וחוּלשה. אין אנוּ יוֹדעים מה נשקף לנוּ למחר, למה יתבּע אוֹתנוּ גוֹרלנוּ, אבל אם נשארה לנוּ תקוה הרי היא רק אם הישוּב הקטן הזה בּארץ יאזוֹר גבוּרה.

עכשיו הימים להעמיק לראוֹת את יחידוּת הגוֹרל היהוּדי, את שוּתפוּת הדוֹרוֹת. אנחנוּ צריכים לחזוֹר ולחיוֹת את ימי מסעי-הצלב, את ימי האינקביזיציה, את שנוֹת ת"ח, ולא רק כּימי-פּוּרענוּת, אלא אף כּימי-גבוּרה. עלינוּ לפתוֹח את “ספר-הדמעוֹת” ודוֹמיו לעצמנוּ, למדריכי הנוֹער, לילדי בּית-הספר. אילוּ היתה ליהוּדים בּגרמניה הכּרת הגוֹרל היהוּדי, הזיקה לערכים יהוּדיים, הרגשת השוּתפוּת של כּל הדוֹרוֹת – אוּלי היה בּהם כּוֹח אחר לשׂאת את היסוּרים, ואוּלי היוּ גם זוֹכים לתוֹצאוֹת אחרוֹת. הספרים אוֹמרים כּי בּימי גירוּש ספרד הלכוּ אל המוֹקד רק נשים, ילדים ודלת-העם, והחשוּבים והמשׂכּילים והעשירים בּחרוּ בּדרך אחרת. לנוּ, לשארית ישׂראל העוֹמדת מוּל גוֹרלה בּארץ, אין דרך אחרת, מחוּץ לדרך-הנאמנוּת, שהיא דרך-הגבוּרה, דרך האחריוּת לכּלל, האחריוּת לפּרט, לכל יהוּדי ויהוּדי, לזקן ולילד. וּבאשר ניקָרא וּבאשר נלך – תלַונוּ הידיעה הזאת.

סיון ת"ש'.

---

בּגַבּנוּ אל הקיר

מאת

ברל כצנלסון

א

ימינוּ – ימי מסע צלב-הקרס. בּהיקפוֹ וּבאכזריוּתוֹ הוּא עוֹלה על כּל מסעי-הצלב. ודאי כּבר הספּיק להחריב יוֹתר ממה שהחריבוּ הם. ואם צפוּי לוֹ לעוֹלם שהיטלר יזכּה גם בּנצחוֹן אחרוֹן (אי אפשר לנוּ, כּבני-אדם חיים, לקבּל את “הסיכּוּי” הזה, אלא שכּדי למנעוֹ דרוּש גיוּס מלא של כּל כּוֹחוֹת העוֹלם האַנטי-נאצי, עד טיפּה אחרוֹנה, וגיוּס זה עדיין לא בּא) הרי שגוֹרל העמים יחָתך, לפחוֹת לזמנים ארוּכּים מאד. היטלר, כּידוּע, הבטיח לרייך השלישי שיעמוֹד אלף שנים. פּלא שלא אמר: לעוֹלם ועד. הלא תוֹצאוֹת נצחוֹנוֹ עלוּלוֹת להחריב לא רק עמים וּמדינוֹת, כּי אם גם להשמיד את נפש האדם. מאין יצמח אז, מקרב האנוֹשוּת שתסתאב, האדם-המוֹרד אשר ישׂא נפשוֹ אל עוֹלם אנוֹשי אחר וּלמענוֹ ירים ידוֹ על הרייך השלישי?

וגם גוֹרל ישׂראל בּעוֹלם עוֹמד להיחָתך, כּאשר לא נחתך מימי החוּרבּן. אם לא יוֹתר מזה. אם לא רדיקלית מזה: מאז איבּדנוּ את ארצנוּ ואת חירוּתנוּ והיינוּ ל“צאן פּזוּרה ישׂראל” לא ידעה ההיסטוֹריה שלנוּ שעה כּזאת, אשר אש-החוּרבּן תקיף בּבת אחת את כּל תפוּצוֹתינוּ על פּני כּל כּדוּר-הארץ. כּנסיוֹת וּמדינוֹת רדפוּנוּ, ערכוּ לנוּ

מוֹקדים, הטבּיעוּנוּ בּים, כּפוּ עלינוּ שמד. קהילוֹת נחרבוּ, גוֹלוֹת

שלמוֹת נתגרשוּ, שבטים נטמעוּ. ידענוּ את גזירוֹת תתנ“ו ות”ח ואת שחיטוֹת תרע"ח בּאוּקראינה. אך כּל אלה לא יכלוּ להכרית את הכּלל היהוּדי. לא כּל העוֹלם ניתן בּיד רשע אחד. פּיצוּל הרשוּיוֹת, הכּנסיוֹת והציביליזציוֹת הוּא שעזר לאבוֹתינוּ, שבּשעה שמלאה סאַת היסוּרים וההשמדה בּתחוּם אחד, נמצא להם מפלט בּמדינה אחרת, בּיבּשה אחרת. צלב-הקרס בּא לעוֹלם בּתקוּפה של אוּניברסַליוּת. הוּא חוֹתר למה שקראוּ הקדמוֹנים: “שלטוֹן בּכּיפּה”, וּבתכנית שלטוֹנוֹ העוֹלמי יֶשנוֹ סעיף אשר לא יתכן כּי יחוּל בּוֹ שינוּי כּל-שהוּא, הסעיף היהוּדי: להרגם וּלאַבּדם. כּל דריסת-רגל נוֹספת שלוֹ מַסגירה לידיו קיבּוּץ יהוּדי נוֹסף, להשפּלה, להתעמרוּת, להשמדה.

ב

אפשר לוֹמר כּי שני שבטים יהוּדים גדוֹלים, בּרוּסיה וּבאמריקה, עדיין יוֹשבים בּשלווה ואליהם לא הגיעה הרעה. אמנם כּן הוּא לעת עתה. אך מי יאמר לנוּ כּי לאוֹרך ימים תישָאר איזוֹ פּינה בּעוֹלם מחוּץ להיאָבקוּת. ויש להוֹסיף ולוֹמר כּי גדוּלתוֹ של היטלר כּבר נתנה אוֹתוֹתיה גם בּאוֹתן הארצוֹת. בּחייהם הפּנימיים של היהוּדים כּבר מוּרגש הפּחד, המַקדים וּמבשׂר את בּוֹא הרעה, ואוּלי גם פּוֹתח לפניה את השערים. יהוּדי אמריקה, התקיפים והגאים חדלוּ להשמיע קוֹלם. הם אחוּזי-בּלהוֹת, שמא יחשדוּ בּהם שהם הם הרוֹצים בּמלחמה, “מסיתים” למלחמה. אוֹתוֹ רַבּיי, שהתחצף ויעץ בּרדיוֹ לוייצמן שיכָּבד וישב בּביתוֹ ואל ירגיז את מנוּחת יהוּדי אמריקה, ודאי הלך בּשליחוּת של מצוה ושׂם עצמוֹ שוֹפר לפחדנוּתם של הרבּים, הרוֹאים את הסכּנה המתקרבת למשכּנוֹת-מבטחים שלהם, והם מבקשים להתרצוֹת לה בּגילוּי שפלוּתם והתכּחשוּתם. וּכשהגנרל ג’וֹנסוֹן, “אוֹהב-ישׂראל”, רוֹצה לשבּח את

יהוּדי אמריקה וּלהדגים את פּטריוֹטיוּתם הגדוּשה, הרי הוּא משׂיח בּרבּים כּיצד היה הוּא, הגוֹי, נוֹהג אילמלי היה יהוּדי: “אילמלי הייתי יהוּדי אמריקאי לא הייתי יכוֹל להתגבּר על רגשי החזק והייתי טוֹרח בּכל הכּוֹחוֹת שאמריקה תתערב בּסכסוּך האירוֹפּי כּדי להציל את עמי”, אלא שהיהוּדים האמריקאים הנם פּטריוֹטים טוֹבים הימנוּ וּלפיכך “לא שמעתי עד עכשיו קוֹל יהוּדי שידרוֹש זאת. שׂיא ההתאַפּקוּת הזאת מוֹכיח עד כּמה רבּה הפּטריוֹטיוּת של יהוּדי אמריקה”. וכך בּא אחד מחסידי אוּמוֹת העוֹלם שמוֹסדוֹת יהוּדים מעלים אוֹתוֹ לדוּכן למען יטיף למגבּית של צדקה, והוּא, אגב טפיחה על השכם, מדבּיק לנוּ –לתוּמוֹ – את כּתם הקלוֹן, קלוֹן של אמת, ומגלה מה טיבה של הפּטריוֹטיוּת היהוּדית “הטוֹבה יוֹתר”.

והאם ה“נגלה” של יהוּדי המהפּכה בּמדינה הסוֹביטית שוֹנה לטוֹבה מִשל יהוּדי האוֹל-רייט בּמדינה הקפּיטליסטית? האם מאז נכרתה הבּרית בּין סטאלין לבין היטלר נמצא אזרח יהוּדי אחד בּססס“ר, אם מִדוֹר עוֹשׂי המהפּכה ואם מדוֹר ילידי המהפּכה, אשר יעיז להשמיע מלה אחת על גוֹרל אֶחיו הנתוּנים לחסוּתוֹ של בּן-הבּרית “האנטי-קפּיטליסטי”? האם נמצא יהוּדי אחד בּססס”ר שיסַכּן את נפשוֹ וידבּר בּגנוּתה של קנוּנית היטלר-סטאלין, כּאשר נמצאוּ בּשעתם יהוּדים שסיכּנוּ את נפשם בּגלל מֶנשֶביזם אוֹ טרוֹצקיזם למשל?

וגם בּאוֹתוֹת חיצוֹניים אין מחסוֹר. מי שבּיקר בּאמריקה ראה זאת בּעיניו. וטפח מתגלה גם מרחוֹק, מן העתוֹנוּת: שלוּחוֹת הנאציזם בּארצוֹת אמריקה עוֹשׂוֹת את שלהן, בּהתמדה וּבחריצוּת. ואפשר לחזוֹת מראש מה עתידוֹת נשקפוֹת שם לנוּ אם ארצוֹת-הבּרית לא יֵצאוּ מעוּגתן ויוֹסיפוּ לדרוֹש נאה ולא יתנוּ את חלקן להשמדת הנאציזם. ססס“ר איננה פּתוּחה לפנינוּ לראוֹת את הנעשׂה בּה, וגם עתוֹנוּתה אינה מגלה אלא מה שהיא מצוּוה לגלוֹת, אך גם בּה מבצבּצים סימנים בּוֹלטים של דרך-ארץ ל”תוֹרה המענינת של הגזע“, ונשמעים הדים מסוּכּנים על ויכּוּחים חדשים מסביב לה בּקוֹמסוֹמוֹל. אין אנוּ להוּטים לחפּשׂ בּססס”ר סימני אנטישמיוּת דוקא, דיינוּ בּרדיפת הציוֹנוּת והעברית וּבאיסוּר העליה וּבמניעת הקשר עם שאר שבטי ישׂראל; על אחת כּמה וכמה שאילוּ היה הדבר תלוּי בּתפילוֹתינוּ היינוּ מתפּללים לראוֹת את בּרית ססס“ר והרייך השלישי כּאֶפּיזוֹדה אוּמללה חוֹלפת, אך מה נעשׂה ולא חוֹזי-שְחוֹר וּמבקשי-מוּמים, אלא מוֹלוֹטוֹב דוקא הוּא שהכריז, ערב סיפּוּח בֶּסַרַבּיה, כּי הבּרית איננה דבר שבּקוֹניוּנקטוּרה אלא ידידוּת נאמנה ויציבה. ואם כּן הוּא וכן יהיה – האוּמנם נוּכל להשתעשע בּתקוה כּי בּרית אשר כּזאת, הקוֹבעת את גוֹרלם של היהוּדים בּעוֹלם כּוּלוֹ, לא תגע בּגוֹרלם הגוּפני והסוֹציאלי של היהוּדים בּססס”ר גוּפה?

ג

ושבט הנאציזם מוּנף, לא מן היוֹם, על ארץ-ישׂראל. כּמוֹ מסע-הצלב כּן גם מסע צלב-הקרס, פניו מוּעדוֹת מזרחה. הוּא איננוּ זקוּק למיסטיקה של הקבר הקדוֹש. יש עמוֹ מיסטיקה אחרת: נפט, סוּאֶץ, דרכי-אויר, דרך פּתוּחה אל מאוֹת מיליוֹנים עבדים זוֹלים מן הגזעים “הנמוּכים” שנוֹעדוּ לשרת את גזע האדוֹנים. וככה הוּעמדנוּ, כּבר הוּעמדנוּ גם אנחנוּ, הצעיר בּשבטי ישׂראל וראשית תקוּמתוֹ, בּחזית האש. לא על דרך ההשאָלה ולא על דרך המליצה. חזית ממש.

ד

דוֹרוֹת רבּים היינוּ בּתוֹך-תוֹכנוּ “עַם לבדד ישכּוֹן”. מאוֹרעוֹת עוֹלם פּגעוּ בּנוּ, מאד פּגעוּ בּנוּ. אך לא נגעוּ בּנפשנוּ. לא היינוּ חייבים “לנקוֹט עֶמדה”. ידוּעה הבּדיחה העממית על הרב השטוּף בּשׂיחוֹת-חוּלין על “פּוֹליטיקה” והרבּנית הנוֹתנת לוֹ עצה טוֹבה: “כּששני מלכים מכּים זה את זה אַל תכניס אַתה את ראשך בּיניהם”. זוֹ היתה החכמה המדינית של הגיטוֹ. אין בּרכה לישׂראל מן ההתקרבוּת לרָשוּת, על אחת כּמה וכמה מן ההתערבוּת בּין שתי רשוּיוֹת. ואנחנוּ, שעברנוּ דרך כּוּר האֶמַנסיפּציה ונסיוֹנוֹתיה, לא נבוֹא להאשים את הדוֹרוֹת הקוֹדמים על הפּטריוֹטיוּת הפּגוּמה שלהם, על אשר היוּ “משתמטים מעבוֹדת הצבא”, זה החטא הכּבד בּעיני שוֹאפי הזכוּיוֹת. מלחמוֹתיו של ניקוֹלאי הראשוֹן לא היוּ

מלחמוֹתינוּ. והקסרקטין הצבאי לא היה – מבּחינה יהוּדית – אלא פּרוֹזדוֹר לשמד, וּלכל הפּחוֹת, לטשטוּש צוּרת האדם היהוּדי והריסת מוֹסדי חיינוּ.

בּמלחמה הזאת ניטלוּ מאתנוּ כּל הבּרירוֹת הישנוֹת.

עמדתנוּ נתוּנה מראש. היא מקוּפּלת בּתוֹך-תוֹכה של ההתרחשוּת העוֹלמית. בּין שרוֹצים בּנוּ בּין שאין רוֹצים, הרי גם על כּרחם של ידידינוּ אנחנוּ שוּתפים להם. ואין לטעוֹת בּטיבה של השוּתפוּת. היא טרגית למַדי: היא הַסגָרתנוּ; ורק עם נצחוֹנם המוּחלט – נפתח פּתח-תקוה גם לנוּ. מאידך, אין אנוּ יכוֹלים להסיח דעתנוּ ממה שראינוּ (אם לא ידענוּ קוֹדם) כּי דרכּם הארוּכּה והנפתלה אל הנצחוֹן המכריע רצוּפה עד כּה כּשלוֹנוֹת וּנסיגוֹת, שגם אם אינם מכריעים לגבּיהם עלוּלים הם לרסק אוֹתנוּ בּגלגלי הרכב המלחמתי.

ה

יש בּמלחמה הזאת כּמה חידוּשים טכניים: בּתעוּפה, בּטאנקים, בּמַצנחים וכוּ'. אך אוֹתי מעסיק בּיוֹתר חידוּש אחר: “הטוּר החמישי”. אין זה הריגוּל כּפי שידענוּהוּ ממלחמוֹת קוֹדמוֹת – ידוּעים הנוֹשׂאים של ספריית הריגוּל מן המלחמה שעברה: ניצוּל חלאת האדם; מוֹכרי מוֹלדתם בּעד בּצע-כּסף, גילוּי סוֹדוֹת על ידי יפהפיוֹת מסתוֹריוֹת, מעשני חשיש ואנשי העוֹלם התחתוֹן; וּמאידך: פּטריוֹטים ורוֹמַנטיקים מבקשי הרפּתקאוֹת, כּתבי-סתרים מסוּבּכים וּמפענחיהם. איננוּ יוֹדעים אם שעתם של כּל אלה עברה לגמרי אוֹ שנוֹספוּ עליהם קוים פּיקנטיים חדשים, אך מהוּ ריגוּל לעוּמת מַגפת הבּגידה, בּגידה טוֹטאלית התוֹקפת את הנתקפים והנצוּרים? הכּל בּוֹגדים. לא רק קויזלינגים. בּגדוּ מיניסטרים של פּוֹלין. בָּגַד מֶלך. מלך אשר ארצוֹ כּבר טעמה בּ- 1914 טעם התחייבוּת גרמנית וּמגף גרמני. בּגדוּ מצבּיאים ראשיים, אשר עטרת גיבּוֹרים לאוּמיים לראשם. בּוֹגדים גם דיקטטוֹרים כּל-יכוֹלים. אלה אמנם אינם בּוֹגדים כּשאר הנכנעים העלוּבים. אלה מקבּלים נתחים שמנים, אוֹ הבטחוֹת לנתחים שמנים. אוּלם בּמחיר זה הם בּוֹגדים בּעבר וּבעתיד של ארצוֹתיהם, בּעקרוֹנוֹת שבּשמם נטלוּ גדוּלה לעצמם.

איטליה, שרק בּכוֹחן וּבעזרתן של אנגליה וצרפת זכתה לאיחוּד וּלעצמאוּת; איטליה, אשר גַריבַּלדי שלה ציפּה לאיחוּדן של שתים אלה בּאשר זה יהווה תקוּפה חדשה בּתוֹלדוֹת העוֹלם; איטליה, שאינה יכוֹלה לפקפּק כּלל כּי אם בּוֹא יבוֹא שלטוֹנוֹ בּכּיפּה של היטלר יקיץ הקץ על עצמאוּתה, ואת ראשיתוֹ של הקץ כּבר רוֹאים בּעין – הדיקטטוֹר שלה עוֹשׂה הכּל כּדי לקָרב את הקץ הזה.

והדיקטטוֹר הרוּסי, “מנהיג העמים” וּמשענת האנטי-פאשיזם העוֹלמי, אשר הוֹשיט יד להיטלר בּהדליקוֹ את השׂריפה העוֹלמית, מחמם עתה את ידיו לאוֹר השׂריפה וחוֹטף נתחים נתחים, כּאילוּ זהוּ האֶפּילוֹג הטבעי של מאה שנוֹת המהפּכה הרוּסית מן הדֶקַבּריסטים ועד אוֹקטוֹבּר. כּך עלה להם לירוּשתם של מאציני וגריבּלדי, של “נַרוֹדנַיה ווֹליה” ו“שחרוּר העבוֹדה”. השוֹדד שוֹדד והבּוֹגד בּוֹגד.

לעינינוּ חזיוֹן ציבּוּרי רב-מידוֹת ורב-הכרעה. ואפשר הוּא שהכריע את עצם היוֹת המלחמה הזאת. שנים רבּוֹת לפני היוֹת המלחמה הזאת מצליח האוֹיב, המכין אוֹתה וּמתכּוון אליה, להכּוֹת את העוֹלם כּוּלוֹ, המיוּעד להיוֹת נתקף, בּסַנורים, בּמוֹרך-רוּח, בּרכיכוּת-מוֹחין.

וּבבוֹאוֹ – הארצוֹת פּרוּצוֹת לפניו. והמגינים

הבּלתי-מוּכנים מוּכּים בּתמהוֹן. כּוֹחוֹ של הסוּס הטרוֹיאני לא בּוֹ, כּי

אם בּפתיוּתם וּבקלוּת-דעתם של מאָרחיו. לפני ימים אחדים קראנוּ כּי עוֹד בּימי המלחמה הקוֹדמת לא חששוּ הגרמנים לעוֹנש המוּכרח לבוֹא עליהם. הם אמרוּ: אם בּוֹא יבוֹא – אזי נדע “לאַרגן את האַהדה”. תכסיס בּנוּי על ראִיה חוֹדרת אל תוֹך עוֹלמוֹ של הצד השני, מעלוֹת נפשוֹ וחוּלשת-דעתוֹ. הם ידעוּ “לאַרגן” בּמחנה שכּנגד לא אַהדה

בּלבד, אלא כּל מיני הרגשוֹת: מרחמנוּת ועד הערצה, מאהבת-השלוֹם עד התקנאוּת בּפאשיזם, נחיתוּת, אָבדן-עצוֹת, תמהוֹן. וכך בּאה לעוֹלם

התבוּסתנוּת, שקָדמה למלחמה, שקידמה אוֹתה ושקבעה את גוֹרלה בּכמה ארצוֹת. לדוֹרוֹת של חוֹקרים נכוֹנה עתה עבוֹדה: לרדת עד חקר התבוּסתנוּת כּתוֹפעה נפשית וסוֹציוֹלוֹגית, וּלהכּיר את תפקידה בּגוֹרל עמים וּמעמדוֹת, בּגוֹרל העוֹלם בּימינוּ. ואפשר יגיעוּ בּדרכּם עד חקר המלחמה הקוֹדמת ותוֹצאוֹתיה. אפשר יציינוּ את העייפוּת העצוּמה שהקיפה המוֹנים; וּלפיכך הפקירוּ עצמם והסגירוּ עצמם לידי כּל מי שאחז בּרסן והתנשׂא לרכּוֹב עליהם; וּלפיכך שכחוּ אוֹהבי-שלוֹם תמימי-נפש כּי גם שלוֹם טעוּן הגנה. אפשר יחטטוּ אז בּמקוֹמוֹת הסמוּיים עתה מן העין ויַראוּ לנוּ מה היה תפקידם של בּעלי רכוּש ואנשי שׂררה, מתוֹך חרדה לרכוּשם וּלמעמדם, בּעצימת-עין בּפני הסכּנה “הפּחוּתה” וּבהסגרת ארצוֹתיהם ועמיהם לידי הכּוֹבש. וּמה כּוֹחם המַגי והמַרדים של מלים וּמוּנחים על המוֹנים, גם על המוֹנים הדוֹגלים בּמהפּכה, ובאיזוֹ מידה זכה היטלר וּמלאכתוֹ נעשׂתה על ידי אחרים.

אך לא למחקר התבוּסנוּת נשׂוּאוֹת עינינוּ עתה, כּי אם להתגַבּרוּת עליה. בּרי לנוּ: אין נצחוֹן לעם, אין נצחוֹן לדמוֹקרטיה, אלא אם כּן ישתחררוּ כּליל מרוּח התבוּסנוּת, אלא אם יבינוּ שבּמקרה זה אין שוּם אפשרוּת ל“שלוֹם סֶפַּרַטי”. כּי זוֹהי מלחמה אשר לא תחוּל בּה פּשרה. מלחמה לחיים ולמות ממש.

ו

ודיבּוּר אחד על אנגליה בּשעה זוֹ, על אנגליה הלוֹחמת, הלוֹחמת גם בּהישָארה לבדה, שוּב בּ“בדידוּת מזהירה”, הנשבּעת להילָחם עד הנצחוֹן. בּלי כּל אַנגלוֹמַניה, בּלי כּל סנטימנטליוּת, בּלי לשכּוֹח את

ממשלוֹת מקדוֹנלד, בּלדוין וצ’מבּרלין ואשר נגרם בּעֶטים לישׂראל, לאירוֹפּה ולעוֹלם – אפשר לוֹמר כּי רגע זה שבּוֹ הוּכּתה אנגליה מכּת בּגידה מיד אחוֹתה הכּוֹשלת (כּשגיבּוֹרה הלאוּמי הישיש של צרפת הסגיר את ארצוֹ בּיד היטלר, ממש כּשם שהינדנבּוּרג, הגיבּוֹר הלאוּמי של גרמניה, הסגיר את ארצוֹ בּיד היטלר) וראש מדינת בּריטניה עמד להכריז כּי אף על פּי כן תוֹסיף אנגליה להילָחם לבדה, היה רגע גדוֹל בּחיי העוֹלם האנוֹשי. וּוַדאי, לאחר כּל האכזבוֹת שהנחילוּנוּ מנהיגים וּמצבּיאים בּשבוּעוֹתיהם

שהפרוּ – אין אדם נתפס על חששוֹתיו גם עתה, ואף על פּי כן אי אפשר שלא לראוֹת את עוֹצם התפקיד שאנגליה הטילה על עצמה, התפקיד שאין כּמדוּמה מָשְלוֹ בּדברי-הימים. לוּ אך תשׂא בּוֹ בּנאמנוּת, עד סוֹפוֹ, בּכללוֹ וּבפרטיו (ואף אנחנוּ וגוֹרלנוּ נמנים על “הפּרטים” הללוּ) וזכתה להיוֹת מצילת האנוֹשוּת מאבדוֹן.

ז

הארצוֹת השכנוֹת מילאוּ בּשנים האחרוֹנוֹת תפקיד ניכּר

בּחיינוּ, מבּחינה פּוֹליטית וּמבּחינה בּטחוֹנית: א. אנחנוּ היינוּ

כּבשׂת-המיקוּח בּיניהן לבין אנגליה, ב. כּל מה שמנהיגי ערבי פּלשׂתינה הקשוּרים עם ממשלוֹת “הציר” לא יכלוּ לעשׂוֹת בּגָלוּי בּתחוּמי הארץ – היה נעשׂה שם, מתוֹך תמיכה פּעילה של הממשלוֹת הארציוֹת ושל חוּגים ציבּוּריים בּעלי השפּעה, ואגב עצימת-עין אדיבה מצד הממשלות בּעלוֹת המַנדטים. לחצן של הארצוֹת השכנוֹת הוּא שהכריע בּפרסוּם הספר הלבן בּערב המלחמה וּבפרסוּם חוֹק הקרקע בּעצם המלחמה. לפי השיטה האוֹמרת: יש לפייס את מי שעשׂוּי לבגוֹד.

נפילת צרפת הפֶּטֶנית אל זרוֹעוֹת היטלר קוֹרעת את צעיף השלוֹם והשקט הפּרוּשׂ על סביבוֹתינוּ, גבוּל של בּן-בּרית נהפּך למקוֹם-תוּרפּה מסוּכּן בּיוֹתר. עם כּניעת הצבא הצרפתי בּסוּריה יש לצפּוֹת למַה שלא יגוֹרנוּ עד כּה: האוֹיב הפּוֹלש יש לוֹ עתה בּדרכּוֹ אלינוּ לא ארץ אוֹיבת ואף לא ארץ נייטרלית-סתם, כּי אם נייטרלית-ידידוּתית, אשר לא תשׂים לפניו שוּם מכשוֹלים, ואף עשׂוּיה לתת לוֹ בּסיסי-פּעוּלה נוֹחים בּיוֹתר (מוּבן: עניני סוּריה תלוּיים ודאי – בּמידה לא מבוּטלת – גם בּעמדת אַנקָרָה; אנקרה נתוּנה בּין כּמה מַגנטים: גרמניה מבקשת למשוֹך את לבּה בּהבטחת החזרת האימפּריה העוֹתוֹמנית לקדמוּתה; עמדתה הסוֹפית של אַנקרה תלוּיה בּמידה מרוּבּה גם בּעמדת ססס“ר – ואת עמדת ססס”ר מחר-מחרתים מי יפענח?). בּמסיבּוֹת חדשוֹת אלה אפשר לשער מה יש לנוּ לצפּוֹת לא רק מאת כּנוּפיוֹת המתאַרגנוֹת מעֵבר לגבוּל (ועם חזירתם הגלוּיה של סוֹכני איטליה וגרמניה לסוּריה – בּאמצעים אחרים, בּהיקף אחר וּבקצב אחר), כּי אם גם מאת מדינה שכנה – סַעוּדיה.

וגם התמוּנה בּמצרים נראית עכשיו אחרת ממה שהיתה נראית קוֹדם. לשֵמע צלצלי ההכרזוֹת התכוּפוֹת של הידידוּת האמיצה בּין מצרים ואנגליה. כּשהגיעוּנוּ לפני כּמה שבוּעוֹת, בּטרם נכנסה איטליה למלחמה, דבריו של עלי מאהר בפּרלמנט המצרי, כּי מצרים אינה רוֹאה עצמה צד לוֹחם לגבּי גרמניה – דברים שהוּשמעוּ בּוֹ בּיוֹם בּרדיוֹ הגרמני, אף על פּי שאין לו לכאוֹרה כּל קוֹרספּוֹנדנטים בּמצרים –נדהמנוּ למַשמעוּתם

וּלהשמעתם. והלא עלי מאהר היה מקוּבּל כּ“משענת” של אנגליה וּמצרים, וּבימי “שׂיחוֹת לוֹנדוֹן” היוּ “מִצְטַעַצְעִים” בּוֹ בּיוֹתר. ואף על פּי כן אדם מן החוּץ, היוֹדע מה צפוֹי לה למצרים מהשתלטוּתה של איטליה, קשה היה לוֹ לקבּל את דעת האנשים “הרעים” שהיוּ כּוֹפרים בּעצם הידידוּת של מצרים לבת-בּריתה, והיוּ אוֹמרים כּי מצרים כּוּלה נתוּנה בּזרוֹעוֹתיו של ה“טוּר החמישי”. והנה בּבוֹא המשבּר, אף על פּי שאיננוּ יוֹדעים את פּרטיו, יוֹדעים אנוּ שהיה חמוּר בּיוֹתר – נוֹכחוּ הכּל עד היכן “נייטרליוּתה” של מצרים מגעת. גם הפצצת אלכּסנדריה לא הוֹציאה אוֹתה מנייטרליוּתה.

והנה נתבּשׂרנוּ בּימים אלה מבּגדד כּי היחסים בּין עיראק לבין אנגליה נשתפּרוּ וכי ממשלת עיראק מגלה מרץ רב והתענינוּת בּגוֹרלן של ארצוֹת ערָב, וכי מקוים לתוֹצאוֹת טוֹבוֹת בּקרוֹב בּימינוּ. ידיעוֹת אלה נמסרוֹת אצלנוּ, כּרגיל, בּלי כּל הערה. ואפילוּ הטוֹן של שׂמחה לתוֹצאוֹת

הטוֹבוֹת הצפוּיוֹת משתמר בּהן. ושמא נוֹגע הדבר גם אלינוּ? לפני זמן-מה, בּעצם המלחמה, נפלה ממשלת נוּרי סעיד ואת הממשלה החדשה כּוֹנן רשיד אלכּילאני. לפני כּך נערכה בּפּרלמנט העיראקי התקפה קשה על מדיניוּת החוּץ של נוּרי סעיד ועל החוּלשה שהוּא מגלה בּעניני ארץ-ישׂראל. נפילת נוּרי סעיד הדהימה קצת את לוֹנדוֹן, ואפילוּ “טיימס” יצא אז מגדרוֹ והטיף מנת-מוּסר למדינאי עיראק ונתן להם עצה טוֹבה להרעיש פּחוֹת את העוֹלם. והנה נוּרי סעיד הוּא “אישה” של אנגליה בּמזרח, וכל נפילה שלוֹ מעידה, כּנראה, על מפּוֹלת כּל-שהיא בּעמדוֹת הבּריטיוֹת, והממשלוֹת שהחליפוּ עד כּה את נוּרי היוּ תמיד פּחוֹת ידידוּתיוֹת לבּריטניה. נוּרי נפל הפּעם בּעצם המלחמה, מפּני שחשדוּהוּ בּמסירוּת יתירה לאנגליה וּבסַחטנוּת בּלתי-מספּיקה בּענין ארץ-ישׂראל. ואם עתה אנחנוּ מתבּשׂרים, מתוֹך מקוֹר אוֹפּטימיסטי, כּי הענינים בּעיראק משתפּרים ולא תנוּם ולא תישן שוֹמרת פּלסטין – הרי אם גם וַדאוּתן של הידיעוֹת אינה וַדאוּת, מַשמעוּתן אינה מפוּקפּקת. גם בּעתוֹנוּת העֵבר-ירדנית, ואפילוּ אֵי-שם בּעתוֹנוּת הפּלסטינאית, אפשר למצוֹא רמזים מצוֹעפים וּגלוּיים של "סיכּוּיים לשינוּיים בּסטאטוּס של ארצוֹת ערב, בּהסכּמת בּנוֹת הבּרית וּבהתאמה

לתקווֹת הערבים". ללַמדך שהמכוֹנה עוֹבדת. לא תהא זוֹ הזיה של בּעלי מרה-שחוֹרה, אם נחשוֹש למשׂא-וּמתן המתנהל שוּב מאחוֹרי גבּנוּ. מה שאין אנוּ שוֹמעים על כּך אין זוֹ ראָיה לסתוֹר. לפי שעה עוֹד נוֹהגים כּאן לפי השיטה: יש לפייס את מי שעלוּל לבגוֹד.

אפשר יפָּסקוּ הפּיוּסים רק לאחר שהבּגידה תשלם.

ח

מתרבּים הסימנים כּי רוּח אחרת היתה עם אנגליה בּאנגליה, והרוּח הזאת מפיחה תקוה בּלבבוֹת גם בּלילוֹת האפלה. אך – אין אני אלא חוֹזר על פּזמוֹן נוֹשן – עדיין נעדרים כּל סימנים לרוּח אחרת עם אנגליה כּאן. הנציבוּת, הפּקידוּת, המפקדה העליוֹנה ממשיכוֹת בּשיטה הקוֹדמת,

בּתוֹספת נוֹקשוּת וּבפנים זוֹעפוֹת.

גם בּזה אין לנוּ בּרירה. עם השיטה הזאת אנוּסים אנוּ להיאָבק. ואפילוּ בּעצם הימים האלה. אלא ששוּם תסבּוֹכת ויסוּרים הכּרוּכים בּהיאָבקוּת זוֹ הכּפוּיה עלינוּ אינם עשׂוּיים להזיז אוֹתנוּ

מהכּרת מציאוּתנוּ המדינית היסוֹדית. וּכשאתה נפגש בּחכמים “הרוֹאים את הנוֹלד” והם מכוונים את לבּם בּבת אחת לכל מה שעתיד לקוּם וּמתכּוונים להסתגל לכל “בּעל-בּית” חדש – אי אפשר שלא להשתוֹמם לאיוַלתה של חכמת-חכמים נסרחה זוֹ.

מספּרים על טַלֵירַן, השוּעל הזקן – אשר כּל משטר שהיה משמש בּוֹ היה בּוֹגד בּוֹ בּבוֹא עת, וּמזדרז לסייע את מפּיליו וּלהסתגל ליוֹרשיו – כּי בּשעת הבּריקדוֹת בּיוּלי 1830, כּשהגיעוּ אליו קוֹלוֹת

היריוֹת, קפץ ואמר ואמר למזכּירוֹ: “אנחנוּ ניצחנוּ!” שאל המזכּיר: “מי אנחנוּ?” אמר לו: “זאת אגידך מחר”.

אנחנוּ איננוּ בּמצב נוֹח ויפה-מזל זה המאַפשר הזדנבוּת אחרי כּל מנַצח. גוֹרלנוּ היהוּדי מוֹנע זאת מאתנוּ. ויפה ניסח מי שאמר כּי אין אנוּ בּאים בּחשבּוֹן ל“שלוֹם סֶפַּרֵטי”. אין האוֹיב יכוֹל להתפּשר אתנוּ, כּמוֹ שהתפּשר עם פֶּטֶן (אף על פּי שלחרפּתנוּ אין אנוּ יכוֹלים להתבּרך כּי מחוּסנים אנוּ בּהחלט מפּני חַידקי הפֶּטֶניזם).

לפני כּניסתה למלחמה פּנתה איטליה למצרים בּהצעת-הסכּם, מוּבן שיש שם סעיפים לוֹקחי-לב. וּביניהם: הפחָתת מספּר היהוּדים בּארץ-ישׂראל. אין מלים אלה צריכוֹת לפירוּש, אפילוּ לגבּי מי שיוּפתע מהן. בּדרך כּלל ראינוּ כּיצד דיקטטוֹרים מקיימים הבטחות. אוּלם בּנדוֹן זה נאמנים הם עלינוּ, כּי את ההבטחה הזאת ישתדלוּ לקיים בּכל האמצעים שבּידם. ולא רק כּדי לשׂאת חן בּעיני מצרים, אוֹ ערבי פּלשׂתינה, כּי אם לשמה. אוֹתם פּיקחים משלנוּ שהיוּ נוֹהגים להתמוֹגג לכל חיוּך של מוּסוֹליני וּמציגים לנוּ

למוֹפת את לאוּמיוּתוֹ השלמה ואת כּלכּלתוֹ הבּריאה, והיוּ רוֹאים בּוֹ מוּעמד רצוּי לקבּלת הממוּנוּת על הבּית הלאוּמי (עכשיו יִקשה להאמין שאמנם היה היוּ פּיקחים שכּאלה), לא הבינוּ מעוֹלם כּי איטליה זוֹ של מוּסוֹליני יש לה אך דרך אחת בּים התיכוֹן. חלוֹם האַחוה בּין רוֹמי וירוּשלים היה חלוֹם יפה בּשביל רוֹמי של מאציני וירוּשלים של משה הֶס. אך רוֹמי של מוּסוֹליני היא מטבע בּרייתה צוֹררת לירוּשלים עברית וּלחירוּת יהוּדה. וּמי שהשׂכּלתוֹ הפּוֹליטית מנעה ממנוּ את הידיעה הזאת, וּמי שהרגשתוֹ היהוּדית לא הספּיקה לוֹ כּדי לחוּש וּלהבין כּי לא תיתכן שוּם פּשרה נפשית בּין ישׂראל וּבין הפאשיזם – תבוֹא עתה ההוָיה המדינית בּלבוּשה האחרוֹן וּתלַמדנוּ בּינה. מחוּץ לחלאת-האדם, העשׂוּיה להימכר לגיסטפּוֹ אוֹ לבּוֹלשת הפאשיסטית וּלקבּל ממנה “סמיכה” על הנהלת עניני היהוּדים (מעין מה שראינוּ בּבּרלין מצד יצוּרים מסוּימים, אשר החברה היהוּדית הקיאה אוֹתם) – מחוּץ לאלה אין לא לכּלל היהוּדי ולא לפּרט היהוּדי לא בּארץ-ישׂראל ולא בּשוּם מקוֹם אחר בּעוֹלם כּל תקוה מהשׂתררוּת הפאשיזם. השקפה זאת צריך שתהיה לא רק נחלת המשׂכּילים והנבוֹנים, צריך להחדיר אוֹתה גם למוֹחוֹת הפּשוּטים בּיוֹתר והמפוּלפּלים בּיוֹתר –למען נהיה פּטוּרים משתוֹת גם את קוּבּעת-הקלוֹן הזאת.

צריך שכּל יהוּדי ידע מה יש לנוּ לצפּוֹת מן האוֹיב הפּוֹלש, ממנוּ עצמוֹ אוֹ מסוֹכניו כּאן. אַל נא נסיח את הדעת מאוֹתם מאזיני הרדיוֹ הצוֹהלים למשמע נצחוֹנוֹתיו של “אַבּוּ עלי”. יתכן שצהלה זוֹ אינה אוֹמרת עדיין התלהבוּת מראש לסיכּוּיי פּלישה איטלקית הדלה והרעבתנית, אשר מעלליה בּטריפּוֹלי וּבלוּב לא נשכּחוּ עדיין. אך חשבּוֹנוֹת אלה לחוּד ותאווֹת הבּיזה והשוֹד לחוּד. כּדאי לדעת שבּחוּגי

האוֹפּוֹזיציה הערבית כּבר יש מרגישים עצמם בּסכּנה גדוֹלה, ויש מציינים נהירה ממחנם אל מחנה המוּפתי, ועתה יש מהם המבַקשים להידבר אתנוּ על קשרי התגוֹננוּת מפּני הסכּנה המשוּתפת¹.

את זאת עלינוּ לדעת. ולדעת כּי לנוּ אין נסיגה, ואין עזיבה ואין התפּשרוּת. אין טעם בּדיבּוּרים שאנגליה תצא מכּאן. כּל כּמה שקשה בּימים אלה לנחש מה שעלוּל להתרחש, הרי אפשר לוֹמר כּי יציאת אנגליה מארץ-ישׂראל אין מַשמעוּתה יציאת ארץ-ישׂראל בּלבד, אלא כּל מה שמקיף את ארץ-ישׂראל מִיָם וּמדרוֹם וּממזרח. הסברה נוֹתנת שכּל עוֹד קיימת האימפּריה אי אפשר להסגיר את ארץ-ישׂראל לאוֹיב. אך, להַוָתנוּ, אין עדיין זהוּת בּין ארץ-ישׂראל לבין ישׂראל. עדיין אפשר לשמוֹר על הארץ ולא לשמוֹר על הישוּב. רשאים אנוּ לחשוֹב חשבּוֹנוֹת לטוֹבה, לצפּוֹת כּי הכּוֹס הזאת תעבוֹר מאתנוּ. אך אין אנוֹ רשאים לסמוֹך על כּך. חייבים אנוּ להיוֹת מוּכנים, ואם יוּטל עלינוּ לשׂאת את חלקנוּ בּהגנת הישוּב

לבדנוּ חייבים אנוּ להיוֹת מוּכנים גם לכך.

ט

המוּכנים אנוּ?

אין צריך לוֹמר שאין אנוּ מוּכנים מבּחינה מעשׂית. כּל מי שעוֹמד בּתוֹך החיים הפּעילים יוֹדע וּמרגיש עד כּמה אין אנוּ מוּכנים. יהיה זה ניסוּח רך בּיוֹתר אם אוֹמַר כּי זה כּבר חדלנוּ להתקדם מבּחינת ההתבּצרוּת וכוֹשר ההתגוֹננוּת. חוֹשבני כּי גם היכוֹלת שצברנוּ

בּימי המאוֹרעוֹת מתבּזבּזת והוֹלכת. אך האם הוֹלידה בּנוּ הסכּנה, המתקרבת בּמהירוּת, כּוֹננוּת נפשית? הניכּרים בּנוּ אוֹתוֹת של התאַזרוּת? אני מחפּשׂ ואינני מוֹצא. תחת זאת אני נתקל בּהלָכי-רוּח מקַדמי-תבוּסה. ראשיתם: אי-אֵמוּן ואי-כּבוֹד לעצמנוּ, אי-הַחשָבה של מה שאנוּ עוֹשׂים ויכוֹלים לעשׂוֹת בּעצמנוּ. המשכם: נכוֹנוּת להסתלק מן החיוּני, הן בּדרישוֹתינוּ והן בּעשׂייתנוּ, לוַתר על הממשי שבּידינוּ, לסכּן את המגן-מעט אשר לנוּ, למען הניח דעתם של אחרים, למען הגמוּל המדוּמה אשר אנוּ עתידים לזכּוֹת בּוֹ תמוּרת ויתוּרנוּ. אני בּוֹחר בּיוֹדעים בּנוּסחאוֹת

אַלגֶבּרָאיוֹת, אוּלם הן הוֹלמוֹת כּמה גילוּיים של תבוּסנוּת יהוּדית,

שאין אני מוּכן להתעכּב עליהם וּלפרש בּשמוֹתיהם. אסתפּק בּשתי דוּגמאוֹת בּלבד, מן הימים האחרוֹנים, וגם בּהן אגע רק בּקצה המזלג, וד"ל.

י

אין זה סוֹד שהשלטוֹנוֹת הגבוֹהים הממוּנים על הגנת הארץ ראוּ מעיקר דאגתם לא ריבּוּי תוֹתחים מפּני התקפה מן האויר, כּי אם פּירוּק נשק מעל היהוּדים. בּענין זה עסקוּ בּחריצוּת רבּה וּבוֹ גילוּ תקיפוּת נמרצת: מי שהוּטל עליו העוֹל הכּבד של דאגה לשלוֹם הארץ כּיצד יוּכל וישׂא בּאחריוּת זוֹ, כּיצד יוּכל ויאַרגן את ההגנה מפּני צנחנים, אם אין לוֹ שליטה גמוּרה בּכל הזיִן המצוּי בּארץ, כּיצד יֵשב בּמנוּחה אם הוּא יוֹדע כּי אֵי-בּזה שמוּר נשק ליהוּדים?² בּרוּר שהנשק היהוּדי יש בּוֹ משוּם סכּנה לאימפּריה, משוּם “גַיִס חמישי”, כּשם שבּרוּר כּי הידיעה אשר תתפּשט על פּני כּל הארץ וּבארצוֹת השכנוֹת, כּי סכּנה זוֹ חלפה והיהוּדים התפּרקוּ – כּי ידיעה זוֹ אין כּמוֹה להגבּיר שלוֹם וּבטחוֹן.

מסביב לענין זה היה משׂא-ומתן קשה – שבּוֹ דוּבּר אלינוּ כּאילוּ לא היוּ בּארץ “מאוֹרעוֹת” מעוֹלם, וּכאילוּ הסכּנה הנשקפת לארץ היא לא מסוֹכני היטלר אלא מקרבּנוֹתיו. יש לוֹמר לזכוּתם של מוֹסדוֹתינוּ, שעמדוּ עמידה של יוֹשר, אוֹמץ וכבוֹד³: לא אמרוּ מה שאינם רשאים לוֹמר, לא הבטיחוּ דבר שלא היה בּידם להבטיח. הם התנהגוּ כּנאמני ציבּוּר שנצרף בּכוּר הפּוּרענוּת, שיוֹדע כּי שוּם כּוֹח זר לא הבטיח אוֹתוֹ מפּוּרענוּת, וכי איננוּ רשאי להסגיר את אמצעי המגן האחרוֹן שלוֹ.

אוּלם עמידת נציגינוּ מוּל הלחץ הקשה מבּחוּץ לא הוּקלה על ידי קוֹלוֹת מבּפנים. יהוּדים טוֹבים לא יכלוּ לראוֹת כּיצד שליחי עם עני מעיזים פּנים נגד שליטים דוֹרשי שלוֹם הארץ. ואם כּי השליטים לא ראוּ כּל צוֹרך לרכּך את תביעוֹתיהם וּ“להבטיח” תמוּרוֹת, לא חסרוּ יהוּדים רוֹאים מהרהוּרי-לבּם ושוֹאלים: “וּמה יהיה אם יֵאָמר לכם כּי בּמחיר צייתנוּתכם יוֹסיפוּ לכם כּך וכך נוֹטרים?” ו“שמא יִיצרוּ איזוֹ פוֹרמַציה חדשה של בּטחוֹן, שתוֹעלתה המעשׂית ודאי תגדל על מה שילָקח מאתנוּ, שערכּוֹ המעשׂי, כּידוּע, אינוֹ רב בּיוֹתר?” שוּם אדם שהשלטוֹן בּידוֹ עוֹד לא הוֹציא מפּיו שמץ-של-הבטחה (ואילוּ היה עוֹשׂה זאת מוּתר היה לשקוֹל בּדעה צלוּלה מה אוֹרך-ימים להבטחוֹת כּאלה בּימי מלחמה, שהיוֹם הן ניתנוֹת וּמחר נלקחוֹת), אוּלם לא היה מחסוֹר בּיהוּדים ששקדוּ לעוֹרר מראש ויכּוּח על כּל “ישוּעה” שלא תבוֹא. וּכשהוּצגה הדרישה לנציגינוּ שימציאוּ “לוּ אך מספּרים”, מספּרים בּלבד, היה מי שנזדרז וטען: “וּמה איכפּת לכם אם תניחוּ בּזה את דעת הדוֹרשים, ותעשׂוּ דבר, אשר על כּל פּנים אין בּוֹ כּדי להרע את המצב”, כּאילוּ בּמצב בּטחוֹנם של ישוּבינוּ, וּלאחר כּל מה שעבר עליהם, יש רשוּת מוּסרית כּלשהי למישהוּ להציע להם שיחשׂפו את עמידתם – ויחלישוּה על ידי כּך – בּטרם הוּכּרה זכוּתם להתגוֹנן הכּרה מפוֹרשת

וּממשית, וּבטרם ניתנה להם הבטחה מחייבת כּי אין כּל נטיה להתנכּל לאשר בּידיהם; כּאילוּ זהוּ תפקידם של מוֹסדוֹת לאוּמיים – לשמש כּלי נוֹגשׂ בּידי שליטים למען הציג אוֹתנוּ בּשעת חירוּם דלים יוֹתר וחלשים משהננוּ.

הנימוּק כּי “אין מסרבים לגדוֹל”, למי שהכּוֹח והשלטוֹן בּידוֹ, ואפילוּ אם אינוֹ צוֹדק, ואפילוּ אם הוּא פּוֹגע בּחיוּני שלך – נימוּק זה אינוֹ נאמר בּמפוֹרש, אוּלם עוֹד כּוֹחוֹ חזק למדי, מתחת לנימוּקים אחרים. בּמקרה זה דוּבּר על “דקדוּקי-עניוּת” ועל “חוֹסר-גמישוּת” של מדיניוּתנוּ, שאינה יוֹדעת לחיוֹת בּשלוֹם עם מי שגוֹרלנוּ נתוּן עתה בּידוֹ.

בּרגע האחרוֹן נוֹדע כּי הוּנח לנוּ. אפשר נתקבּלוּ

טענוֹתינוּ, ואפשר נתרחש אחד מאוֹתם “הנסים”, השכיחים בּימי השלָכת מפקדים מחזית אל חזית. לא מן הנמנע, כּמוּבן, כּי בּאחד הימים יוּנף השוֹט מחָדש, ואוּלי גם בּיתר רוּגזה. ואם עתה רשאים אנוּ להתבּרך כּי בּרגע הלחץ הקשה לא ניתנה אצלנוּ שליטה לתבוּסתנוּת, הרי אין כּל בּטחוֹן כּי בּרגע קשה בּיוֹתר, אם יבוֹא עלינוּ, לא תגבּר גם חוּלשת-הדעת מבּפנים, זוֹ שמוּכנה לקבּוֹע את יחסנוּ לערכי-חיינוּ לפי העין הטוֹבה אוֹ הרעה של השליט אוֹ של התקיף בּסביבה. וּלפיכך אין להסתפּק בּ“נס” ויש לדוּן בּדבר כּאילוּ הגזירה עוֹדנה תלוּיה.

יא

בּנתיב היסוּרים הממוּשך והנפתל של דברי-ימינוּ נחלנוּ כּמה ערכים, וכמה מהם למדנוּ לקדש עד כּדי מסירת-נפש. משבּאה הפסקת-נוֹפש קצרה, שבּה נדמה היה כּי ימי עָניֵנוּ וּמרוּדינוּ חלפוּ ללא-שוּב, חלשה דעתנוּ וקיבּוּצים יהוּדיים ניטל מהם טעמה של מסירת-נפש. והנה שוּב הוּכנסנוּ לכוּר-מַצרף, והמוּשׂגים הראשוֹניים של קידוּש-ערכים וּמסירת-נפש מתחדשים עלינוּ. יתר על כּן: הענפים הצעירים בּגזע האוּמה הצמיחוּ כּמה חידוּשי-ערכים. דוּגמה אחת: שיבה אל הלשוֹן העברית. אף היא טעוּנה בּימינוּ מסירת-נפש. וּכנפיה הפּצוּעוֹת של השירה העברית בּססס“ר עֵדים לכך. ואחד הקנינים אשר חידשוּ דוֹרוֹתינוּ האחרוֹנים, מאז “משׂא נֶמירוֹב” וההגנה בּהוֹמֶל ו”השוֹמר" בּארץ – קדוּשת נשק-המגן. שנוֹת “המאוֹרעוֹת” הרחיבוּ את המעגל והכניסוּ לתוֹכוֹ רבבוֹת ונטעוּ ערך זה בּלב הישוּב. ושיטת ההתגוֹננוּת, זוֹ שהקפּידה על טוֹהר הנשק ועמדה בּפני זעזוּעי נפש וּפיתוּיים ולא נתפּתתה – יש בּה כּדי להקנוֹת לנוּ את הזכוּת לדגוֹל בּלב שלם בּערך המחוּדש: קדוּשת נשק-המגן. ואילוּ היתה קיימת בּימינוּ “עליה”, מעין עליית חנַניה בּן חזקיה, שבּה קוֹבעים כּללים לאוּמה בּשעת מלחמת קיוּמה, היתה ודאי גוֹזרת כּי שוֹמרין עליו מן הטוּמאה וּמצילין אוֹתוֹ מן הבּדיקה, ואין מוֹסרין אוֹתוֹ לנכרים. נזכּר אני בּבית אחד משיר שקראתי בּעלוֹן מקוֹמי בּעמק-הירדן, לאחר מקרה לא-טהוֹר:

מִכְּחוֹל-יָם, מתְּכֵלֶת-רוֹם, מאַפְרוּרִית הַכְּבִישׁ

שֻׁלְּחָה לָשׁוֹן בְּלַעַג מַר: גָּפִיר נִשְׁקוֹ הוֹבִישׁ!"

וראיתי בּדיבּוּר עז זה של המשוֹרר האלמוֹני הוֹכחה חיה לתביעת הכּבוֹד והאחריוּת המלַוה את הנשק שלנוּ בּצאתוֹ וּבבוֹאוֹ, הוּכחה לרוּח שאיננה מבקשת לחַפּוֹת על כּשלוֹן, ואינה נוֹהגת סַלחנוּת לגבּי רשלנוּת. על נשק-מגן זה מוּתר להגן. חוֹבה להגן. ויש לנטוֹע הכּרה כּללית בּישוּב כּי על נשק כּזה אין מוַתרים, ויש להביא בּינה בּלב שליטים כּי נשק כּזה מישוּב כּזה אין מפרקים.

יב

לא רחוֹקים הימים שאנשים טוֹבי-כּוָנה וקלי-הבנה לא היוּ מבחינים בּיוֹתר בּין נשק-מַתקיף ונשק-מגן. וכל המרבּה לתעב כּלי-משחית-וּמתקיף ראה עצמוֹ רשאי לזלזל בּכל נשק שהוּא. פּרי קלוּת-דעת זוֹ אוֹכל עתה העוֹלם כּוּלוֹ. ימים רבּים לא הבינוּ רוֹדפי-השלוֹם כּי אף השלוֹם טעוּן הגנה, וּמי שאינוֹ מבין את ההכרח והחוֹבה להגן על שלוֹם בּכל כּוֹח מפּני המתנקשים הרי הוּא מסייע בּידי המשחיתים וּמתחייב בּנפשוֹ וּבנפש העוֹלם. עתה, בּמלחמה זוֹ, רוֹכש לוֹ העוֹלם בּיסוּרים עצוּמים את

ערך קדוּשת-ההתגוֹננוּת. ואצלנוּ, העוֹמדים כּאן זה ששים שנה – מאז יסוּדן של פּתח-תקוה ויסוּד-המעלה וּגדרה, ודרך שנוֹת המאוֹרעוֹת, מוּל תאוַת-שוֹד וקלוּת-הרציחה, אצלנוּ ידבּר סוֹפר עברי חשוּב בּלעגי-שׂפה על “התענוּגוֹת שבּהגנה וּבהכשרה צבאית”. אצלנוּ אפשר כּי בּתקוּפה הקצרה שבּין סיוּם המאוֹרעוֹת לבין המלחמה יבוּזבּז המעט שלמדנוּ ורכשנוּ בּמַצרף-הפּוּרענוּת. אצלנוּ אפשר כּי ענין המ"ג ושכּמוֹתם יהיה ענין “פּרטי” שלהם ושל הקרוֹבים להם, והישוּב כּוּלוֹ יִשלַו וישקוֹט.

יג

ענין שני, שהטריד וקוֹלוֹ היה מנַסר בּימים האחרוֹנים, הוּא ענין “יחידוֹת מעוֹרבוֹת”. שוּם כּוֹח חיצוֹני לא דרש אוֹתן מאתנוּ, שוּם כּוֹח לא אמר שהוּא מעוּנין בּכך – ואף על פּי כן נמצאוּ יהוּדים טוֹבים אשר זיכּוּ אוֹתנוּ בּדיוּנים-של-חינם, בּהטפת-מוּסר וּברוֹגז-לבב.

אין צוֹרך בּידיעוֹת מאחוֹרי הפּרגוֹד כּדי לעמוֹד על

הקוים הכּלליים שבּשאלת השתתפוּתנוּ, כּבני העם היהוּדי, בּמלחמה. קראנוּ

את הוֹדעת נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית בּימי פּרוֹץ המלחמה, שלא זכתה לתשוּבה ראוּיה. אנוּ קוֹראים כּפעם בּפעם שאלוֹת ידידינוּ וּתשוּבוֹת המיניסטרים

בּבית-הנבחרים (גם בּימי הממשלה הקוֹדמת וגם בּממשלה זוֹ) ותוֹפסים את תכנן. והוּא פּשוּט ועגוּם: היהוּדים מציעים את עצמם, את בּניהם, את מוֹחם, את תעשׂייתם, לעזרת המלחמה, והתשוּבה היא בּצוּרוֹת שוֹנוֹת: אין לנוּ צוֹרך. בּאוֹפן הטוֹב בּיוֹתר: עוֹד אין לנוּ צוֹרך. היהוּדים לא הִתנוּ, חלילה, שוּם תנאים מראש. הם לא שאלוּ מה יהיה גוֹרל ארץ-ישׂראל אחרי המלחמה. הם לא שאלוּ מה יֵעָשׂה כּדי שלא יחזוֹר על היהוּדים בּארצוֹת המשוּחררוֹת מה שבּא עליהם לאחר המלחמה הקוֹדמת. הם רק בּיקשוּ להתנדב כּיהוּדים. והדבר הזה, בּעיקר, הוּא שעמד למכשוֹל. אילוּ הציעה ההסתדרוּת הציוֹנית שהיהוּדים יתנדבוּ ללגיוֹנוֹת הזרים המעוֹרבים, אוֹ

לגדוּדי העמים השוֹנים (הפּוֹלנים, הצֶ’כים) – אפשר לא היוּ מסרבים, ולא היוּ מסתמכים על חוֹסר תחמוֹשת וחוֹסר תנאים לאימוּן צבא חדש. אדרבּא, נוֹכחנוּ כּי ממשלת ארץ-ישׂראל היתה מעוּנינת בּכך שיהוּדים שבּאוּ לארץ למען היוֹת אזרחי ארץ-ישׂראל יתנדבוּ בּתוֹרת אזרחים של המדינוֹת אשר יצאוּן⁴. אך גדוּדים עברים –שָאנִי, מנהיגי העמים היוּ להם, כּנראה, נימוּקים מספּיקים שלא לחפּוֹץ בּזה. וּבהזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת היוּ הנימוּקים מזדקרים. בּמלחמה זוֹ, להיפך

מהמלחמה הקוֹדמת, אין אנחנוּ נמנים עם קרוֹבי-משפּחה מכוּבּדים שמבקשים את קרבתם. אוֹתנוּ מבקשים שנתנהג בּהַצנֵע ולא נדחוֹק את עצמנוּ למקוֹם-רוֹאים.

היוּ בּקרבּנוּ אנשים שהבינוּ עוֹד בּתחילת המלחמה כּי כּל

עוֹד לא תתנדף לגמרי רוּחה של מינכן, וכל עוֹד לא יהיה צוֹרך בּנוּ לא ישתפוּ אוֹתנוּ, וכי הויתוּר על דמוּתנוּ היהוּדית והציוֹנית לא הוּא שיקָרב את שיתוּפנוּ בּמלחמה. הללוּ הבינוּ כּי המלחמה איננה לימים קצרים, ואפשר עוֹד תגיע לשערי הארץ, ואפשר – לאחר כּמה מהלוּמוֹת – עוֹד יקראוּ לנוּ, כּמוֹ שהננוּ, ליטוֹל את חלקנוּ. ואין תוֹעלת בּזריקת הטלית וּתפילין הימה.

בּינתים, כּמוּבן, הלכוּ לאיבּוּד כּל אוֹתם היהוּדים

הצעירים המפוּזרים בּהמוֹניהם בּארצוֹת אירוֹפּה, וּבינתים שׂבענוּ פּה

דחיוֹת ועלבּוֹנוֹת. ואפילוּ דבר פּשוּט כּמוֹ ניצוּל היכוֹלת הטכנית

והתעשׂייתית שלנוּ נדחה ונדחה.

והנה נמצאוּ יהוּדים פּיקחים שתלוּ את הדבר לא בּמדיניוּת של השלטוֹנוֹת, כּי אם בּ“דקדוּקי-עניוּת” של המדיניוּת הציוֹנית, שאיננה מעוֹררת אֵמוּן אצל מפקדינוּ כּאן. מוּבן מאליו, שדברי וייצמן בּלוֹנדוֹן אינם מספּיקים לעוֹרר אֵמוּן, אבל אם העסקנים כּאן יבוֹאוּ ויציעוּ את שירוּתינוּ “בּכל התנאים וּבכל הצוּרוֹת” אז יכּירוּ וידעוּ עד היכן מגיעה מסירוּתנוּ. והחכמים שלנוּ אינם מעלים על הדעת כּי “אי-האֵמוּן” אלינוּ יש לוֹ נימוּקים יוֹתר עמוּקים מאשר “התנאים” הקפּדניים של המדיניוּת הציוֹנית בּלוֹנדוֹן וּבירוּשלים. מה נעשׂה ויש אנגלים חשוּבים אשר בּשבילם יהוּדי רוּסי הוּא בּוֹלשביק, ויהוּדי גרמני – סוֹכן היטלר, ויהוּדי איטלקי –שליחוֹ של מוּסוֹליני. עוּבדה מרה, שצריך לראוֹתה פּנים אל פּנים. ויש גם חשבּוֹנוֹת פּוֹליטיים שהם חשוּבים אפילוּ מאֵמוּן ואי-אֵמוּן. וּבגילוּיים

עלוּבים של "וֶרנוֹפּוֹדַניצֶ'סטבוֹ"⁵ וּבחזרוֹת תכוּפוֹת על “הנוֹתן תשוּעה” אין משנים עוּבדוֹת פּוֹליטיוֹת.

יד

וכך כּפוּ עלינוּ ויכּוּח על “יחידוֹת מעוֹרבוֹת”. כּאילוּ

הערבים מילאוּ את ידינוּ לתבּוֹע בּשבילם את השוּתפוּת הזאת; כּאילוּ האחראים לבטחוֹן הארץ בּיקשוּ זאת מידינוּ; כּאילוּ לאחר כּל נסיוֹנוֹתינוּ בּמשטרה המעוֹרבת רשאים אנחנוּ לקחת על עצמנוּ אחריוּת ליצירה צבאית מעוּלה זוֹ. והכּל מתוֹך עוֹדף ההתלהבוּת שתקף פּתאוֹם אנשים מישׂראל; ואין אתה יוֹדע התלהבוּת למה, אם התלהבוּת להגנת הארץ אוֹ התלהבוּת לגילוּי רגשי נתינוּת נאמנה. ושמא חרדה ל“מה יאמרוּ השליטים?”

וסיסמת “יחידוֹת מעוֹרבוֹת”, הנחפּזת להשמיע קוֹלה ללא בּיקשוּה, נשמעת בּנשימה אחת עם “גדוּדים עברים”, כּאילוּ אין אלוּ אלא הֶמשכן של אלוּ, והרי “יחידוֹת מעוֹרבוֹת" הן היפּוּכן הגמוּר של "גדוּדים עברים”. הרי גדוּד עברי אין פּירוּשוֹ כּך וכך מגוּיסים בּלבד, כּי אם קוֹרטוֹב של עצמאוּת עברית (ואם לא שלמה) בּשׂדה-המלחמה, בּדוֹמה לקוֹרטוֹב של עצמאוּת שכּבשנוּ לנוּ בּקצת שטחים אחרים של חיי היוֹם, משהוּ של כּוֹח יהוּדי מאוּרגן (ואם כּי עוֹמד לפקוּדת אחרים), שֵם ודגל וסמל, וּקלסתר-פּנים. מה יש מכּל זה בּ“יחידוֹת מעוֹרבוֹת”? והלא בּכגוֹן אלה השתתפנוּ בּכל ארץ וּבכל צבא. וכי חסרי קרבּנוֹת יהוּדים בּמלחמה אנחנוּ אוֹ חסרי לוֹחמים יהוּדים?

יש, כּמוּבן, גם צד אחר בּגדוּד עברי – הצד המעשׂי, התכליתי, שהוּא בּרגע זה עיקר לנוּ: הגנת הארץ והגנת ישוּבינוּ. אך מה יש לנוּ מזה בּ“יחידה מעוֹרבת”? הנצפּה ממנה להגנה על ישוּבינוּ? הנבטח בּה מפּני צַנָחִים? הנישען עליה מפּני “הטוּר החמישי”?

אכן, לא מצאוּ להם אנשים טוֹבים הזדמנוּת טוֹבה יוֹתר להציע שוּתפוּת של שני העמים מאשר בּמקוֹם וּבענין וּבמסיבּוֹת אשר חשד כּלשהוּ, ואפילוּ אי-הבנה לשוֹנית כּלשהי, עלוּלים לקפּח חיים, להרבּוֹת תסבּכוֹת וּלהמיט פּוּרענוּת. ואימתי? בּימים העשׂוּיים, יוֹתר מכּל זמן אחר, להביא גם את הממוּנים עלינוּ לידי הכּרת ערכּנוּ היחיד והמיוּחד בּשמירה על הארץ מפּני אוֹיב, בּימים המקרבים אוֹתנוּ לנטילת חלקנוּ בּהגנת הארץ והישוּב, “בּכל הצוּרוֹת וּבכל התנאים”, אוּלם ללא התכּחשוּת לעצמנוּ וּללא טשטוּש דמוּתנוּ. כּך רוֹדפת אוֹתנוּ התבוּסנוּת עוֹד לפני בּוֹא

הפּוּרענוּת עצמה.

טו

בּמה עוֹסק עתה הישוּב, לב האוּמה?

בּדיבּוּרים על פּינוּי, כּאילוּ פּיסת-אדמה זוֹ יש בּה לאן לפַנוֹת. וּבאוֹפן הטוֹב בּיוֹתר: בּחפירת-מקלטים. מי שיש לוֹ – חוֹפר, מי שאין לוֹ – מצפּה לרחמים, מי שחס על כּיסוֹ – משתמט. ויש לקרוֹא עלינוּ: איש למקלטיך, ישׂראל!

איש לעוֹרוֹ. כּי גם אוֹתן הפּינוֹת המעטוֹת בּישוּב,

שאיננוּ רגילים לראוֹתן כּאָזלוֹת יד, נתוּנוֹת עתה להגשת עזרה והַסדָרה בּתוֹך תחוּמיהן, לקרוֹבים להן, לכּרוּכים אחריהן.

מאנגליה משמיעים לנו נפלאוֹת: שַחטוּ לוֹ ליצר-הרע המעמדי. הכּל כּפוּף לצו העליוֹן – הצלת המוֹלדת! התאַזרוּת והתנדבוּת, מאמצים יוֹצאים מן הכּלל, חלוּקת הנטל הכּבד – בּשוה. ואין מסרב ואין רוֹטן. ואצלנוּ? קהוּת הנפש וסַבּוֹטז’ה מאוּרגנת על פּני כּל השטח. וכל הלאוּמי מחברוֹ אף הסַבּוֹטז’ה שלוֹ לאוּמית יוֹתר.

אסיח לפניכם משהוּ מן המעיק על לבּי לבלי נשׂוֹא. מאז מכּיר אני את הישוּב, למעלה משלוֹש עשׂרוֹת שנים, על רגעי-העליה וּשעוֹת-השפל שלוֹ, עוֹד לא ראיתיו כּכה, מעוֹרר חרדה וּבוּשה, כּאשר אני רוֹאה אוֹתוֹ בּימים אלה, כּששוֹט ההַשְמֵד מוּנף על כּוּלנוּ. בּשנוֹת

המאוֹרעוֹת עמד הישוּב בּמצב של התגבּרוּת פּנימית. מסביב לעוֹמדים על המשמר והמגינים בּדרכים וּמקימי חוֹמה וּמגדל התלקט הישוּב, על שכבוֹתיו הותיקוֹת והחדשוֹת. חדירת העבוֹדה העברית לכל סדק, התנדבוּת בּני העיר לעזרת הכּפר והסְפָר ו“כוֹפר הישוּב” כּיצירת-השעה – סימלוּ את הישׂגי אוֹתם הימים, מבּחינת ליכּוּד ממשי, לא מליצי, של האוּמה. אין אני מחפּשׂ מראוֹת-נגעים, שוַדאי לא חָסרוּ אז כּמוֹ שאינם חסרים בּכל הימים, ואן אני יוֹצא להתבּוֹנן אל מאחוֹרי הקלעים. דיינוּ בּכך שהסך-הכּל החיוּבי גבר, שהגָדוּר גָבר על הפּרוּץ. היה בּזה כּדי להגבּיר בּנוּ את האֵמוּן והכּבוֹד לישוּב. והנה “נסתיימוּ” המאוֹרעוֹת וּבאה איזוֹ התפּרקוּת נפשית.

נראה כּאילוּ כּיבּוּש-היצרים היה ענין קשה מדי בּשביל רבּים. וּלפיכך פּרצוּ בּחוּצוֹת כּל יצרי הנרגָנוּת, וּמחוֹל-שדים השתוֹלל בּישוּב אשר כּמוֹהוּ לא ידענוּ.

וּבאוירת-ההתפּרקוּת לוֹקה לא רק מחוּסר-העבוֹדה

וּמחוּסר-הפּרנסה, לוֹקה לא רק הילד העברי המוּזנח והמוּפקר בּמוֹלדת, לא רק העוֹלה החדש וכל חלש. בּאוירת-ההתפּרקוּת לוֹקה גם השוּרה. הלא אין מחסוֹר בּיהוּדים אשר כּל הענין הזה הוּא להם למשׂא (אם כּי לא הם נוֹשׂאים אוֹתוֹ). היִפּלא הדבר שמִדי נראה אוֹ נדמה שהפּוֹרע מחזיר את הפּגיוֹן אל חגוֹרתוֹ, אוֹ מוֹכר לרָשוּת את שברי-זינוֹ, מוּכנים אצלנוּ לוֹמר: בּרוּך שפּטרנוּ מענשוֹ של הלזה? היפּלא שבּמסיבּוֹת אלה נתרוֹפפוּ אצלנוּ כּמה דברים והוּחמצוּ כּמה אפשרוּיוֹת וּבוּזבּזוּ לריק כּוֹחוֹת? היפּלא כּי

בּאוירה ציבּוּרית גרוּיה וּמגוּרה – הדנה בּדברים החיוּניים בּיוֹתר,

עניני חיים וּמות, לא לגוּפם, כּי אם מתוֹך חשבּוֹנוֹת של “יחסי-כּוֹחוֹת” ו“הבה נתחכּמה” ליחסי-כּוֹחוֹת – גם גידוּלה וציוּדה ויכלתה הפּנימית של השוּרה לוֹקים? ואם בּימים “כּתיקוּנם” יש בּזה כּדי להדאיג – בּימים אלה לא כּל שכּן. הלא השוּרה היא המצוּדה החיה של הישוּב, ואי אפשר שיהיה לה כּל תפקיד אחר אלא לשַמֵש הזרוֹע הנאמנה והאמיצה של הישוּב כּנגד כּל מתקיף וּמתנקש. וכמה יש לשקוֹד ולשמוֹר מכּל משמר שההתרוֹצצוּת הפּתוֹלוֹגית בּישוּב לא תפגע בּעצמאוּתה, בּאחדוּתה, בּרוּחה

וּבכוֹשר-פּעוּלתה של השוּרה, שלא תתן בּתוֹכה מקוֹם לשוּם מגמה של השׂתררוּת על הישוּב, לשוּם נטיה של התנשׂאוּת לבוֹא בּמקוֹם המוֹסדוֹת המוּסמכים הקוֹבעים את מדיניוּתוֹ. הלא השוּרה היא אחד הבּיטוּיים הממשיים של אחדוּתנוּ הלאוּמית, לא כּמליצה רגשנית ולא כּקרנים לנַגח בּהן את מישהוּ, אלא כּאחדוּת-של-אמת, אחדוּת מוּל אוֹיב, אחדוּת מוּל גוֹרל. אין השוּרה רשאית לתבּוֹע לעצמה שוּם סמכוּת לא לה, אך חוֹבתה להגן על עצמה מפּני כּל מגמוֹת של פּירוּק והחלשה, חוֹבתה לתבּוֹע לעצמה תנאי-קיוּם וּתנאי-גידוּל שבּהם תוּכל למלא את שירוּתה לישוּב ולעם.

טז

מה שהוּחמץ – הוּחמץ, אך עוֹד שמוּרוֹת לנוּ שעוֹת,

חמוּרוֹת וגם גדוֹלוֹת. אין לנוּ עסק בּניחוּשים, אך אין צוֹרך בּניחוּשים כּדי לראוֹת שכּל נסיוֹן של פּלישה מצד האוֹיב עלוּל לגרוֹר אחריו התפּרצוּת כּוֹחוֹת אוֹיבים מפּנים הארץ וּמסביבוֹתיה הקרוֹבוֹת. ואם עוֹד

דל כּוֹחנוּ בּפני אוירוֹנים – גדוֹל הוּא בּערך ויכוֹל להיוֹת חשוּב

וּמכריע מוּל ה“טוּר החמישי” הבּא מקרוֹב. יש להניח כּי עם גבוֹר הסכּנה ישתנה גם היחס אלינוּ כּאֶל כּוֹח-מגן, אך אם גם לא יאבוּ לגייס אוֹתנוּ מוּל האוֹיב מרחוֹק אין אנוּ צריכים לשוּם “גיוּס” כּדי שנעשׂה את שלנוּ כּנגד האוֹיב מקרוֹב. בּידינוּ הוּא. בּבוֹא שעת מבוּכה כּזאת תהא רשוּת

התגוּבה, היזמה, ההסתערוּת לנוּ. בּדרך הארוּכּה של התגוֹננוּת עברנוּ כּמה שלבּים, מן השמירה בּכרם על אשכּוֹל-ענבים עד הגנה על הישוּב כּוּלוֹ. עתה נשקף לנוּ שלב חדש: התקפה על התוֹקף, גילוּי הקִנים של סוֹכני היטלר בּארץ וּביעוּרם. לאחר שנוֹכחנוּ מה כּוֹחוֹ המשחית של “הטוּר החמישי” בּעוֹלם – לא יֵקל בּעינינוּ תפקיד זה. הוּא איננוּ פּחוּת מתפקידה של כּל חטיבה צבאית-לוֹחמת. והשאלה הדוֹחקת: היש לנוּ אנשים לכך, המתכּוֹננים אנוּ לכך?

מאידך, בּימים האחרוֹנים התחילוּ מגיעוֹת אלינוּ דרישוֹת

שנגַייס יחידוֹת-שירוּת יהוּדיוֹת, בּארץ וּבקרבתה. דרישה זוֹ אוּלי רוֹמזת

כּי זז משהוּ. עדיין אין אלה גדוּדים עברים. אך ההבדל בּין אלה וּבין מה שהוּצע לנוּ קוֹדם (יחידוֹת-עזר לשירוּת בּמערב) בּרוּר למדי. כּאן – חוּליוֹת בּשרשרת-המגן שלנוּ.

החזית שלנוּ, של ארץ-ישׂראל העברית, בּמלחמה זאת כּפוּלה היא: א. הארץ גוּפה, ב. אֵזוֹר הים התיכוֹן. לא בּידינוּ לצמצם את החזית וּלהתרכּז בּאחת –האוֹיב הוּא שקוֹבע את אוֹרך החזית. וּמי שהוֹדף היוֹם

אוירוֹן ממצרים, אוֹ מי שיהדוֹף מחר פּוֹלש מסוּריה – הרי הוּא מגין בּמישרים על הארץ. ודאי יש הבדל ניכּר בּין הרגשתוֹ של היהוּדי היוֹצא לחזית רחבה יוֹתר לבין הרגשתוֹ של האנגלי היוֹצא להילָחם מתחוּמי האי שלוֹ. הלה בּטוּח שהאי שלוֹ לא ישאר בּלי הגנה מספּקת. היהוּדי המגין על סביבוֹת הארץ אין לבּוֹ שקט למַה שמתרחש בּארץ. ואפילוּ כּשהוּא מגין בּתחוּמי הארץ יתכן שלבּוֹ לא יהיה שקט על הגנת הישוּב. כּי עדיין לא הגענוּ אפילוּ לידי זהוּת הגנת הארץ והגנת כּל נקוּדוֹת הישוּב. והגנת הארץ עדיין אינה מוֹציאה את צוֹרך ההגנה על כּל נקוּדה וּנקוּדה בּישוּב, שאפשר אין לה שוֹמר מבּלעדינוּ. אך כּזה הוּא גוֹרלנוּ. וּלפיכך רוֹאים אנוּ את הגנתנוּ

כּשרשרת מוּרכּבת מחוּליוֹת שוֹנוֹת, ועלינוּ הדאגה ששוּם חוּליה לא תנוּתק

ולא תיחָלש.

יש נוֹטים לחַלק וּלמַיין את היחידוֹת השוֹנוֹת לפי “חשיבוּתן” ולקבּוֹע מראש איזוֹ מהן עדיפה. מה נתחכּם הרבּה? עדיין אין אנוּ יוֹדעים מה גוֹרל למי נוֹעד. די לנוּ שזוֹהי חוּליה. אַל נשכּח: כּאן ריכּוּז יהוּדי, אימוּנים צבאיים, ציוּד (ואם איננוּ מלא הוּא יכוֹל להיוֹת מלא מחר), גישה לעוֹרקים החיוּניים בּיוֹתר של הצבא (תחבּוּרה וּתעוּפה), קשרים עם מחנה לוֹחם בּקרבתנוּ – מי יאמר מה יהיה המכריע בּרגע המכריע.

ערכּן של החטיבוֹת הללוּ יהיה לא רק בּתוֹאר שהן נוֹשׂאוֹת, כּי אם גם בּמה שאנחנוּ נשקיע בּתוֹכן. לפיכך אַל נהסס לתת להן ממיטב אנשינוּ מן המשקים, מבּעלי היכוֹלת. צריך שכּל יחידה יהוּדית תקח את המכּסימוּם מן האימוּן ותתן את המכּסימוּם של יכלתה.

יז

בּתוֹלדוֹת מלחמוֹת היהוּדים חוֹזר כּפעם בּפעם, מימי

גדעוֹן ויהוּדה המַכּבּי, החזיוֹן: מעטים כּנגד רבּים. אפשר זהוּ מה שמחכּה לנוּ גם בּימים הקרוֹבים. אַל נבייש את גוֹרלנוּ.

יש רצוֹן עז להאמין כּי עמידת-המגן של שארית ישׂראל על אדמתוֹ נתוּנה בּידים נאמנוֹת, אשר לא תרפּינה ולא תכַזבנה בּיוֹם מבחן.

סיון ת"ש.

לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית

מאת

ברל כצנלסון

---

מוּל קיר

מאת

ברל כצנלסון

(בּ“יוֹם הפּעילים” של הקיבּוּץ המאוּחד. יגוּר 29.4.39)

רציתי ורוֹצה אני להביא את החברים לידי פּעוּלה שנראית לי רצוּיה וחיוּנית בּיוֹתר, וּכשאוֹמרים לי שדברי לא זוֹ בּלבד שהם מחטיאים את המטרה, אלא אף דוֹחים אוֹתה – הריני חייב לחַשב את דרכּי: אם להוֹסיף לדבּר אוֹ לשוּב ולשתוֹק. ואמנם חפצתי לבוֹא לידי הסכּם עם מזכּירוּת הקיבּוּץ: שאני אשתוֹק והם יעשׂוּ את האיחוּד. אלא שלצערי נוֹכחתי, כּי גם שתיקתי אינה מוֹעילה.

ויוֹתר משאני מהסס בּדבר התוֹעלת שבּדיבּוּר, הריני מתקַשה בּשאלה אישית: מה רשוּתי אני לדבּר בּיניכם? הן לא מקרה הוּא שכּמה פּעמים חוֹזרים וּפוֹטרים את ענין האיחוּד כּסחוֹרת-חוּץ. חוֹזרים וקוֹבלים: מן החוּץ הוּטל על הקיבּוּץ פֶּגע הבּירוּר הזה. אחרי כּכלוֹת הכּל הריני אדם חיצוֹני. הלא כּן? עד היוֹם לא רכשתי לי פּאספּוֹרט של גוּש קיבּוּצי. ואף איני מוּכן לקנוֹת לי את זכוּת הדיבֻוּר בּמחיר זה. לגבּי כּל זרם קיבּוּצי הנני בּן-בּלי-בּית. אין מזכּירים זאת כּל עוֹד אין צוֹרך בּכך, אך כּשמתגלה הצוֹרך – נזכּרים. הזכוּת שלי תלוּיה בּחסד, בּרצוֹנם הטוֹב של השוֹמעים. אפשר גם לערער עליה. אדם פּנימי, גם כּשאין דעת השוֹמע נוֹחה מדבריו, הרי הוּא בּכל זאת שוּתף למפעל, אזרח בּאוֹתה צוּרת-חיים, והוּא יכוֹל לתבּוֹע את זכוּתוֹ, ולא תמיד יֵקל לפסוֹל את עצם זכוּתוֹ להשמיע דעוֹת בּלתי-רצוּיוֹת. אך אוֹרח, המתערב וּמחַוה דעה ותוֹבע, ודעוֹתיו אינן רצוּיוֹת – ידוֹ על התחתוֹנה מלכתחילה. אפשר לשאוֹל: מה כּוָנוֹתיו? יאפשר “להסבּיר” את כּוָנוֹתיו אוֹ להכריז שיש להן “הסבּרה”. קלטתי כּאן בּויכּוּח: אחד ראה צוֹרך להקדים שאיננוּ רוֹצה להיכָּנס בּניתוּח “הנימוּקים הפּוֹעלים אצל הדבָּרים הרוֹצים בּאיחוּד”,

ואחד אמר: “האיחוּד דרוּש להם”, כּלוֹמר: לוֹ עצמוֹ אין איחוּד דרוּש כּלל וּכלל, זהוּ אינטרס “שלהם”.

והריני שוֹאל את עצמי: האם רשאי אני להפריע מנוּחתם של אנשים, לגרום צער לחברים ולידידים, וּבפרט בּשעה שמכּל מה שקלטתי כּאן נמצא אני לָמד שהמטרה רחוֹקה ממני ושדברי אינם מוֹעילים?

ואוֹדה, הייתי בּוֹחר לפרוֹש בּשתיקה, אילמלא הרגָשת

חוֹבה. חוֹבה של אדם שאיננוּ יכוֹל לפטוֹר עצמוֹ מהרגשת-שוּתפוּת ואחריוּת הדדית, חוֹבה של אדם המאמין למראה עיניו כּי סכּנה קרֵבה ואיננוּ רשאי להימָנע מאַזהרה, בּין שישמעוּ לוֹ בּין שיתמלאוּ עליו חימה. יתכן כּי עצם דבר האַזהרה פּוֹגע, יתכן כּי הוּא מכאיב לרֵע ולידיד. אך אדם שראה בּחייו סכּנוֹת, וראה גם אצל טוֹבים וּנבוֹנים עִוָרוֹן לסכּנוֹת, וראה גם בּענשוֹ של עֵוָרוֹן – אינוֹ בּן-חוֹרין לראוֹת ולשתוֹק.

וּבטרם אוֹמַר דברי בּענין הנדוֹן, אוֹמר משהו בּענין

יחסים ציבּוּריים כּלליים, כּפי שנתגלוּ כּאן לפני. שמעתי דברים אשר הכאיבוּ לי מאד מאד והחרשתי, אך לא יכוֹלתי לשׁאת עוֹד בּעלבּוֹנה של מפלגתנוּ ושיסעתי: “אם כּזאת היא דמוּת המפלגה – למה היא לך”? אפשר יוֹדעים אתם שאין לי יד בּמנגנוֹן המפלגה, ואין לי שוּם השפּעה אחרת על הנהגתה מאשר השמעת-דעה. אין אני סניגוֹר לה, ואדרבּא, אינני גוֹרע ממנה בּיקוֹרת, לעתים בּיקוֹרת קשה מאד. אך אוֹפן הדיבּוּר הזה על המפלגה, והצוֹרך הנפשי הזה לדבּר בּה כּכה, מעוֹרר מחשבוֹת נוּגוֹת. הנה שמעתי אוֹמרים: מדבּרים על פּגימוֹת בּעניני בּטחוֹן – ועוֹנים לך בּאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית; דנים על המצב בּמוֹעצת פּוֹעלי תל-אביב – ושוּב איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. יש לך קריקטוּרה גדוֹלה מזוֹ? כּזאת היא המפלגה ואלה הם אנשיה, אשר מחר יוֹפיעוּ כּשליחיכם על בּימוֹת ההסתדרוּת והישוּב והאוּמה: חוֹלי-איבה, אשר תחת להסיר את הקוֹרה שבּין עיניהם הם גוֹררים בּכל מקוֹם, לענין ושלא לענין, את הקיבּוּץ לזירה, לעשׂוֹת בּוֹ נקמוֹת! אוּלם בּמקרה זה יכוֹל אני להעיד משהוּ. אף אני הייתי שוּתף בּכמה וכמה התייעצוּיוֹת בּענינים אלה, ונפגָש עם האנשים העוֹשׂים בּמלאכה ושוֹמע תלוּנוֹת וּביקוֹרת והצעוֹת לתיקוּן – ולא שמעתי מעוֹלם בּשוּם מקרה שהוּא שיתלוּ את הקוֹלר בּפילוּגי התנוּעה הקיבּוּצית. וכן טיפּלתי הרבּה

בּנסיוֹן לתקן את המצב בּמוֹעצת פּוֹעלי תל-אביב (לצערי, בּלי הצלחה). אך בּכל השׂיחוֹת המרוּבּוֹת, בּציבּוּר וגם בּיחידוּת, לא נזדמן לי אפילוּ מקרה אחד, שעל הטענוֹת והתביעוֹת השוֹנוֹת יענה מי שהוּא: “איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית”.

והנה שמעתי כּאן מימרה כּזאת: בּכל מפלגת פּוֹעלים בּעוֹלם מוּצגת הקוֹמוּנה כּאידיאל, והמפלגה הסוֹציאליסטית

היחידה בּעוֹלם שבּה אסוּר לחַנך לקוֹמוּנה היא מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל! כּך מתאים כּאן את מפלגתנוּ, שכּידוּע, היא מפגרת כּל כּך אחרי מפלגוֹת-הפּוֹעלים שבּעוֹלם, האמיצוֹת והמגשימוֹת. וזהוּ הפּירוּש הניתן

להחלטת המפלגה הדוֹרשת שמחנכי הנוֹער, אף על פּי שהם בּחייהם קשוּרים וּדבוּקים בּמפעל התישבוּתי מסוּים, ידעוּ לנהוֹג כּבוֹד בּשאר מפעלי

ההתישבוּת החלוּצית ולא יהיוּ מנַשׂאים וּמרוֹממים את הצוּרה האחת על חשבּוֹן חברתה. ואני הייתי סבוּר כּי סוֹציאליסטים-משׂכִּילים בּימינוּ היוֹדעים משהוּ על תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם לא רק מקוּנטרסי-תעמוּלה וַרדיים, כּי אם מתוֹך התבּוננוּת בּחיים כּמוֹת שהם, לא תהא בּעיניהם מפלגתנוּ עלוּבה כּל כּך לעוּמת האחרוֹת. ואני הייתי סבוּר כּי חברינוּ אין להם צוֹרך בּהסבּרה יתירה, מדוּע אוֹתן המפלגוֹת אשר כּל ענין הקוֹמוּנה הוּא בּשבילן מזמוֹרי שיר לעתיד לבוֹא יכוֹלוֹת להרשוֹת לעצמן על נקלה לרוֹמם וּלנשׂא ולפאר צוּרת-משק מסוּימת בּלי שהדבר יפגע בּחייהם אפילוּ כּמלוֹא נימה, וּמדוּע אוֹתה מפלגת-הפּוֹעלים היחידה בּעוֹלם העוֹמדת בּהגשמה ממש של מפעלי-חיים סוֹציאליסטיים והיא נוֹכחת מתוֹך יצירתה וּמתוֹך מאמצי חבריה וחיפּוּשׂיהם כּי אין היצירה הסוֹציאליסטית ניתנת להתקפּל בּצוּרה אחת וּבדרך אחת, אוֹתה מפלגה אינה יכוֹלה ליהנוֹת מן הנוֹח שבּפיטוּם תינוֹקוֹת לפי שיגרה גזוּרה אחת לעוֹלמים והיא חייבת לראוֹת את חלוּציה ואת מאמצי היצירה שלהם כּשוי-זכוּיוֹת. האם לא טבעי הדבר שמפלגה כּזאת, אשר כּל ויכּוּח בּקרבּה בּין צוּרה אחת לחברתה איננוּ ויכּוּח מוּפשט, שמפלגה כּזאת תבקש כּכל אשר תוּכל למנוֹע התרוֹצצוּת בּין נוֹשׂאי הצוּרוֹת השוֹנוֹת, שהיא תחנך את חבריה לבל “ירגזוּ בּדרך” וגם בּויכּוּח חברים וּבהטפה וּבבירוּר-ענינים תשקוֹד על סגנוֹן שיהיה משוּחרר מ“עוֹדף של פּתוֹס” המצוּי אצלנוּ לעתים תכוּפוֹת, כּהגדרתוֹ הצוֹדקת של

טבּנקין.

אפשר שגם זוֹהי שיטה חינוּכית: להציג את המפלגה כּקריקטוּרה, ואחר כּך להסבּיר שעלינוּ להיוֹת חברים למפלגה זוֹ, מפּני “שאי אפשר ללכת למנזר”. אין לי אלא להבּיע את פּליאתי, שחברים אשר אין להם בּחיי יוֹם יוֹם צינוֹרוֹת אחרים לקבּל אינפוֹרמציה והערכה על המפלגה וּפעוּלוֹתיה וּלבטיה, שוֹמרים על נאמנוּתם למפלגה.

וזה לעוּמת זה: נזדמן הנה בּן-ציוֹן, אדם אשר איננוּ נמנה על הבּיוּרוֹקרטיה המפלגתית, והוּא גם איש-שיתוּף ואיש-תביעה. וּמפּיו שמענוּ דברים נרגשים מלאי-כּבוֹד למוֹעצת המפלגה האחרוֹנה. הוּא ראה בּה בּיטוּי חשוּב למִפנה בּמדיניוּתנוּ נוֹכח הגזירוֹת, התעוֹררוּת למלוה

לאוּמי, להֶסדר כּלכּלי בּישוּב. יכוֹלתי להוֹסיף, גם יוֹם-חיפה, יוֹם

המלחמה על העליה, ינק מאוֹתה מוֹעצה. אוֹתוֹ חבר הקיבּוּץ שהוּא גם חבר מרכּז המפלגה, שאמר כּאן כּי קשה לוֹ למסוֹר דין-וחשבּוֹן מעניני המפלגה, לא מצא, כּנראה, ענין בּכל הדברים האלה, ולא בּהם, כּנראה, הוּא רוֹאה את עניני המפלגה.

ודאי יתרעמוּ עלי אם אוֹמר, כּי שיטת-אינפוֹרמציה והערכה זוֹ שנתקלתי בּה כּאן מזכּירה לי תמוּנוֹת מן השנים הראשוֹנוֹת של העליה השלישית, תמוּנוֹת שאין אנוּ אוֹהבים להזכּיר אוֹתן. אוֹתם החברים שבּאוּ אז מרוּסיה, מתוֹך מלחמת-האזרחים, נסערים וּדבוּקים בּיניהם לבין עצמם, היוּ סוֹללים כּבישים, חוֹפרים תעלוֹת, עוֹבדים בּ“גדוּד המצרי”, מקימים את תל-יוֹסף ועין-חרוֹד, מתרוֹננים וּמסתערים. בּקיצוּר, ראשוֹנים בּחזית

החלוּצית. אלא שדרך התמַצאוּתם בּעניני הארץ וההסתדרוּת היה בּה משהוּ שלא כּרגיל אצל קוֹדמיהם. עיקר יניקתם החברתית היה לא על ידי מגע יֶתר עם חברים אחרים, עם מוֹסדוֹת וּמפעלים וציבּוּרים, כּי אם מתוֹך האינפוֹרמציה וההדרכה של “גזבּר הפּלוּגה” אוֹ ה“מזכּירוּת” שעליהם הוּטלוּ הקשרים עם “העוֹלם החיצוֹני”. גזבּר שהיוּ לוֹ דין וּדברים בּעניני תקציב עם המרכּז החקלאי אוֹ בּעניני קבּלת-עבוֹדה עם “סוֹלל-בּוֹנה” וכוּ', והללוּ לא הניחוּ את דעתוֹ, היה חוֹזר אל פּלוּגתוֹ וּמוֹסר דין-וחשבּוֹן, וּמיד היה כּל עוֹלם ההסתדרוּת ו“אחדוּת-העבוֹדה” מוּאר בּאוֹר ההתנגשוּת, וּמאוֹת

חברים היוּ יוֹדעים אל נכוֹן, ללא כּל הרהוּר-ספק, מי הוּא האוֹיב, וּמה דרכּם של המוֹסדוֹת, ועד כּמה עינם רעה בּרעיוֹנוֹת השיתוּף והשויוֹן, וּמה טיבם של אוֹתם תקיפים וּפּוֹליטיקאים השוֹלטים בּהסתדרוּת, העוֹמדים לשׂטן, אשר אין להניח בּשוּם אוֹפן כּי הם צוֹדקים ואין גם להניח כּי הם שוֹגגים לתוּמם, אלא הם בּחזקת מוּעדים להזיק. מאז ועד היוֹם נשתנוּ הרבּה דברים בּחיינוּ. הננוּ מוּשרשים יוֹתר, מבוּגרים יוֹתר, בּעלי נסיוֹן יוֹתר,

מחוּסנים יוֹתר, אוּלם קו אחד עוֹדנוּ קיים: מבּחינת האוריֶנטציה התנוּעתית נתוּן חבר הגוּש ההתיישבוּתי בּתנאים אחרים מחבר-הסתדרוּת סתם. הוּא איננוּ מוּפקר לכל הרוּחוֹת כּחבר-סתם, איננוּ עזוּב לנפשוֹ כּרבבוֹת פּוֹעלים

בּארץ, אוּלם גם אין לוֹ כּל אוֹתם הצינוֹרוֹת, הציבּוּריים והאישיים, אשר דרכּם עוֹבר מגע החבר עם ההסתדרוּת, אם לטוֹבה ואם לרעה. חבר-סתם עתים הוּא נכוֶה ממַגעוֹ עם הציבּוּריוּת שלנוּ, עתים הוּא מִדַבּק בּה בּאהבה

וּבהערצה. אך גם בּהיוֹתו­ֹ אוֹהב וכוֹאב, רוֹטן וּמעריץ, הרי הוּא חוֹזה את הדברים מבּשׂרוֹ, מנסיוֹנוֹ האישי, המוּטעה אוֹ המוּצדק. חבר-קיבּוּץ רק לעתים רחוֹקוֹת יש לוֹ ההזדמנוּת למגע אישי כּזה עם הציבּוּר, עם המוֹסדוֹת, עם עוֹבדיהם. בּרוּבּוֹ הוּא חי מפּי שליחוֹ, החוֹזר מן העיר, מועידה, ממוֹעצה, מבּירוּר, מסכסוּך. דמוּת ההסתדרוּת החיה, על גדוּלתה ועל ליקוּייה, נשקפת לוֹ בּשפוֹפרת שליחוֹ הקבוּע. וּבתוֹצאוֹת הרוּחניוֹת והציבּוּריוֹת אנוּ נתקלים כּפעם בּפעם.

אין אני יוֹדע תרוּפה לכך, ואין אני מאמין בּשוּם תרוּפה אשר לא תבוֹא ממעמַקי חיי הקיבּוּץ. אך כּוֹאב אני את המחיצה הזאת, אשר לא פּחוֹת משהיא מזיקה להסתדרוּת וּלעוֹבדיה היא גוֹרעת מעוֹלמוֹ הרוּחני והציבּוּרי של איש-הקיבּוּץ.

בּנארי הזהיר, בּצדק, מבּירוּר פּוּלמוֹסי. לא לי לחַווֹת דעה עד כּמה הוֹעילה אזהרתוֹ, אך אני מקבּל אוֹתה כּעצה טוֹבה. איני נמנע מפּוּלמוֹס כּשאני רוֹאה צוֹרך להוֹקיע מה שטעוּן הוֹקעה בּחיינוּ. אך

משהכּרתי עד כּמה חוֹלים אנחנוּ, עד כּמה חוֹלה תנוּעתנוּ, עד כּמה חוֹלה עַמנוּ, הריני מרגיל עצמי להבלגה. תחנוּנים אדבּר, אוּלי תשמעוּ לי. אוּלי תבינוּ כּי לא אוֹיב מדבּר אליכם. אוּלי תמצאוּ כּי יקוֹד-האיחוּד

איננוּ טירוּף.

כּרגיל דוּבּר פּה על האיחוּד כּענין שבּא ממחנה-אוֹיב.

ואין שֹיחה על האיחוּד בלי שידוּבּר גם על החטא שחטאתי בּ“ערעוּרים”. אך אם חָטא המציע אל יֶאשַם האיחוּד. יוֹדע אני שאנשים טוֹבים ויקרים לי נפגעוּ מאד מדברי הבּיקוֹרת שלי, וצר לי על זאת. אך אין לי התנצלוּת אלא זוֹ: אני מאמין בּמה שאמרתי. וּלואי שיבוֹאוּ ימים שאוּכל בּלב שלם לחזוֹר מערעוּרי.

על חטא אחד שאחרים לא מנוּ בּ עלי להוֹדוֹת הפּעם: בּדברי ההסבּרה שלי לא הקלתי עליכם את דבר האיחוּד. בּחרתי בּהוֹכחוֹת מבּיקוֹרת הפּירוּד ולא מגילוּי האפשרוּיוֹת העצוּמוֹת למפעל הקיבּוּצי הגנוּזוֹת

בּאיחוּד, ועל ידי כּך נתתי מקוֹם להסבּרה, שלא מתוֹך צרכיו העצמיים של המפעל הקיבּוּצי נוֹבע רעיוֹן האיחוּד, כּי אם מתוֹך “חשבּוֹנוֹת צדדיים”.

ואמנם, עניניה הכּלליים של תנוּעת הפּוֹעלים – ההסתדרוּת והמפלגה – אינם בּשבילי דברים צדדיים והחרדה לבית העבוֹדה הכּללי שבּנינוּ כּוּלנוּ היא חרדת-אמת. אך לא בּזה מקוֹרוֹ של האיחוּד הקיבּוּצי.

אוּלי תאמינוּ לי שלא אוֹיב וּמתגָרה מדבּר אליכם: לא מיוֹבל דגניה מתחיל בּשבילי ענין האיחוּד. הגיתי בּזה הרבּה שנים, כּמעט מן הימים הראשוֹנים. קוֹבץ “הקבוּצה” לפני 15 שנים היה מכוּון לכך. מאמין אני בּתוֹם-לבב שהמפעל הקיבּוּצי כּשלעצמוֹ, כּדי שלא יצטמק, כּדי שיפַתח את כּל האפשרוּיוֹת העצוּמוֹת השמוּרוֹת לוֹ, צריך לרוֹב-עם, צריך להתחַבּרוּת כּל הפּלגים לנחל שוֹטף. אַל תקפּא שוּם התחלה קיבּוּצית

בּבדידוּת, בּדלוּת. הרבּה הוּשׂג עד כּה על ידי האיחוּדים החלקיים הגוּשיים. האם אין אנוּ רשאים, בּכל הצניעוּת והזהירוּת, לקווֹת עוֹד ועוֹד מאיחוּד האיחוּדים?

אין מדרכּי להבטיח גדוֹלוֹת לעתיד לבוֹא. גם לא הבטחתי בּשעת יסוּד “אחדוּת-העבוֹדה”, והיא נתנה יוֹתר ממה שאפשר היה להבטיח. גם ההסתדרוּת נתנה יוֹתר ממה שהבטחנוּ. ואף המפעל הקיבּוּצי יכוֹל להיוֹת יוֹתר ממה שהוּא היוֹם, בּעל היקף יוֹתר, בּעל יכוֹלת משקית יוֹתר, בּעל משקל ציבּוּרי יוֹתר, בּעל השפּעה גדוֹלה יוֹתר על חיי ההסתדרוּת והישוּב.

דברים אלה, לכאוֹרה, הם מההנחוֹת הראשוֹנוֹת של הקיבּוּץ המאוּחד. השאלה היא אם עניניו האמיתיים של המפעל הקיבּוּצי מחייבים איחוּד מקיף וכוֹלל, למרוֹת הטיפּוּסים השוֹנים? השאלה היא: היכן צפוּיים רוָחים יוֹתר גדוֹלים לעצם המפעל הקיבּוּצי? בּן-ציוֹן אמר כּאן: האם האיחוּד הוּא איחוּד מַצעים? הלא זה איחוּד מפעלים! איחוּד מפעלים מוֹליד כּוֹח, איחוּד מפעלים יוֹצר אֶנרגיה חדשה. האוּמנם אין לחשוֹב שרצוֹן היצירה והמרץ החלוּצי וכוֹח הכּיבּוּש והיצירה והשאיפוֹת הסוֹציאליסטיוֹת, הגנוּזים בּגוּש קיבּוּצי שני עם תנוּעת-הנוֹער אשר אתוֹ – האוּמנם כּל זה איננוּ שקוּל נגד משהוּ שישנוֹ בּארגוּן מיוּחד"?

ואני אוֹסיף: כּשם שהקיבּוּץ המאוּחד גילה אפשרוּיוֹת שלא היוּ לקבוּצוֹת הנפרדוֹת, כּך גם אוֹתוֹ קיבּוּץ מאוּחד שיקוּם מתוֹך

איחוּד הקיבּוּץ והחֶבֶר שמוּרוֹת לוֹ אפשרוּיוֹת שלא נגלוּ לקוֹדמיו. סוֹף

סוֹף לא מה שכּתוּב בּמַצע הוּא העיקר, כּי אם כּוֹח-העשׂיה של בּעלי המצע. ותסלחוּ לי אם אעיז ואשאל: סעיף חשוּב זה “מלאכה וחרוֹשת” שבּתקנוֹת הקיבּוּץ המאוּחד – האם בּאמת כּל כּך גדוֹל ההבדל בּין

אלה שיש להם הסעיף הכּתוּב וּבין אלה שאין להם? האוּמנם הצלחנוּ בּכוֹח הסעיף הזה ליצוֹר חרוֹשת קיבּוּצית בּהתאם לשאיפוֹתינוּ? אוֹ ענין “גדוֹל וגדֵל”: לפני כּעשׂרים שנה העלה לביא את רעיוֹן הקבוּצה הגדוֹלה. וּבכנרת של אז, עם הפּלחה החרֵבה שלה, בּהשקאה של עשׂרוֹת דוּנמים, בּחוֹסר כּל תעשׂיה וריחוּק מן העיר וּבתנאים הכּלליים של אז, קמה קבוּצה בּת ששים. עתה, אחרי עשׂרים שנה אלה, יוֹשבים אנוּ בּמפעל הגדוֹל בּיוֹתר של הקיבּוּץ, המפעל הממוּזג משני גוּפים, בּקרבת עיר-התעשׂיה הגדוֹלה בּיוֹתר בּארץ, על שטח קרקעי גדוֹל וּבמשק חקלאי מפוּתח, עם תנאי תחבּוּרה מצוּינים, בּעזרה וּבדרבּוּן של קיבּוּץ גדוֹל ורב-כּוֹח, מדריך וּמוֹתח, והוּא מכיל 600 חבר. הכּל יוֹדעים כּמה מאמצים הוּשקעוּ כּאן כּדי להגיע לכך. שוּם אדם לא יזלזל בּמה שהוּשׂג בּיגוּר, אך מבּחינת האידיאוֹלוֹגיה, הדוֹגלת בּמשק גדוֹל וחברה גדוֹלה, הלא יוּתר לשאוֹל: הזאת היא ההתקדמוּת המכּסימלית לקראת משק גדוֹל וחברה גדוֹלה בּתנאים שהם מיוּחדים בּמינם בּארצנוּ, שלא נזדמנוּ עדיין לשוּם מפעל קבוּצתי אחר? והאם בּשם ההפרש בין הגידוּל הזה לבין הגידוּל של משקים קבוּצתיים אחרים אפשר לטעוֹן כּי בּאיחוּד צפוּנה הסכּנה שתמנע את הגידוּל והצמיחה?

וּמנַין לכם סברה זוֹ, ועוֹד בּבטחוֹן כּזה, כּי הרחָבת

המסגרת מחייבת “נֶחשָלוּת”, מסַכּנת את הקצב, את המרץ של המפעל, מחלישה את ההתאמצוּת, את המתיחוּת? לא אקבּל על עצמי להעריך אישים וּמקוֹמוֹת ולשקוֹל את מידת חלוּציוּתם וּמאמציהם. יוֹדע אני שיש גילוּיים חלוּציים מכּסימליים בּפינוֹת שוֹנוֹת. ויש שהזרקוֹר מאיר רק פּינה אחת. היוֹם עוֹמדת חניתה בּמרוֹם המתיחוּת החלוּצית, למחר מַפנים את האוֹר ממנה. אמרוּ כּאן אנשי “רביבים”, שלהם “אין ים ואין הרים”. זה ניתן להיאָמר לא רק עליהם, כּי אם על רבּים הצוֹעדים בּאמוּנה בּתלם החלוּצי.

אין החלוּציוּת נקבּעת על פּי גוּשפּנקה בּת-יוֹמה. בּצדק

אמרה בּת-שבע שכּפר-החוֹרש בּתנאיו הוּא אינוֹ נוֹפל בּמאמץ חלוּצי מיגוּר. יכוֹל אני למנוֹת כּמה וכמה גילוּיים חלוּציים עִילאיים, אישיים וּקבוּצתיים, בּמסגרת זאת אוֹ אחרת. יכוֹלתי להוֹסיף ולוֹמר, שאף על פּי שעקרוֹן החרוֹשת הוּא עקרוֹנוֹ של הקיבּוץ המאוּחד, הרי ש“השוֹמר הצעיר” הוּא שזכה להקים את מפעל-התעשׂיה הקיבּוּצי הגדוֹל בּיוֹתר לפי שעה, “נעמן”; אף על פּי שבּשוּם גוּש קיבּוּצי לא הוּדגש כּל כּך ענין האינטנסיפיקציה החקלאית כּמוֹ בּקיבּוּץ המאוּחד – הרי ענין הבּננוֹת בּמשקי עמק הירדן אוֹ התמרים בּכנרת ודאי אינוֹ נוֹפל מכּל מאמץ חלוּצי-חקלאי; אף על פּי שהקיבּוּץ המאוּחד היה הראשוֹן שדָגל בּרעיוֹן השיתוּף והאחריוּת ההדדית של המשקים הנכנסים לתוֹכוֹ, הרי מתן האדמה של משקי עמק הירדן, הנמנים על גוּשים שוֹנים, לשם יסוּד “אפיקים” – הוּא מעשׂה רב של שיתוּף ואחריוּת בּין-קבוּצתית שלא ידענוּ דוּגמתוֹ. וגם בּענין קליטת עליה זכינוּ לחידוּשים לא שיעַרנוּם: עליית-הנוֹער (שמבּחינה איכוּתית היא ודאי צוּרת-הקליטה המעוּלה בּיוֹתר) עשׂתה את כּל משקינוּ לקוֹלטי-עליה יוֹתר ממה שהיוּ. גם כּאן ודאי יש זכוּת-ראשוֹנים, אך לא שמענוּ שקיימים הבדלים בּגישה לדבר.

על פּני כּל תנוּעתנוּ פּזוּרים ניצוֹצוֹת ניצוֹצוֹת

חלוּציים. ויש שהם דוֹעכים בּבדידוּת, בּזעירוּת, בּחוּלשה,

בּחוֹסר-עידוּד. וכי לא מן הראוּי ללַכּד את הניצוֹצוֹת ללהבה? אך יש חוֹשבים כּי אוֹרוֹ של פּלוֹני כּהה יוֹתר וּלפיכך לא כּדאי לאַחד את כּל הניצוֹצוֹת ללַהב אחד.

קשה לי להבין זאת, כּשם שקשה לי להבין חברים המאמינים אמוּנת-אוֹמן בּמפעל הקיבּוּצי, בּהכרח הפּנימי שלוֹ לגדוֹל וּלהתרחב

וּלהסתער לקראת כּיבּוּשים חדשים, והם סבוּרים כּי הצטרפוּת עוֹד עשׂרוֹת משקים ואלפי חברים ונוֹער עתידה לגרוֹע את רצוֹן הגידוּל וההסתערוּת והכּיבּוּש, לצמצם אוֹתוֹ עד כּדי יאוּש.

וכן מתקשה אני להבין את האִמרה: “שאם לא תהיה מרוּת, אזי כּל מקוֹם ידאג לעצמוֹ וישמוֹר על עניניו, ולא ירצה לגדוֹל”. נניח לפי שעה לשאלת המרוּת וּלפירוּשה המדוּיק. אך מכּלל האמוּר אתה שוֹמע כּי המשק כּשהוּא לעצמוֹ – מתוֹך דאגה לעצמוֹ וּשמירה על עניניו – אין לוֹ צוֹרך בּגידוּל. והרי הדברים נאמרים מפּי אדם אשר לבּוֹ שלם עם המשק הגדוֹל. האם אין להסיק מכּאן שגידוּל המשק זהוּ מין “עשׂיית-תשוּבה”, מין סגפנוּת שאדם מטיל על עצמוֹ, וּבדרך הטבע אין שוּם אדם משתוֹקק לכך? ואני הייתי סבוּר, אוּלי מפּני שאני אדם חיצוֹני, כּי הצוֹרך בּחברה בּלתי-מצוּמצמת, רבּת-האפשרוּיוֹת, הוּא צוֹרך הרבּים, ורבּים

בּוֹחרים ויבחרוּ בּכך מרצוֹן, גם מבּלי שמלמעלה יכּו על ראשם ויאמרוּ: גדָל. נימוּקים כּנגד האיחוּד ממין זה מזכּירים לי אוֹתה תפיסה של יהוּדים יראי-שמים הסבוּרים כּי גדוֹל שׂכרוֹ של אדם כּשהוּא עוֹשׂה מצוָה לא מאהבה אלא מיראה, לא משוּם שהמצוָה ממלאה לבּוֹ שׂמחה, כּאילוּ אין זוֹ מצוָה כּל עוֹד אדם

מתענג על עשׂייתה, אלא אך ורק כּשהוּא מתענה על ידה. אך מדוּע יחשבוּ אנשי-קוֹמוּנה, השׂמחים בּחלקם, הגאים בּחלוּציוּתם, הנוֹשמים אויר-העפּלה, השׂשׂים להסתערוּת – מדוּע יחשבוּ הם כּי גידוּל המשק והחברה הוּא למוֹרת רוּחוֹ של חבר הקיבּוּץ, עוֹל שימהר לפרוֹק מעליו כּכל שיֶחלַש הלחץ מלמעלה?

וּלעצם ענין המרוּת. מן הויכּוּחים למדתי כּי מי שמבקש איחוּד חזקה עליו שהוּא מזלזל בּערך המרוּת בּחיי החברה, שלדעתוֹ אין היצירה הציבּוּרית טעוּנה לא כּלים ולא מסגרת ארגוּנית ואף לא מילוּי-התחַייבוּיוֹת שנוֹשׂאיה מטילים על עצמם. המוּשׂג איחוּד גוֹבל כּאן, כּנראה, עם פּריקת עוֹל, עם “חיים נוֹחים”. עם “איש הישר בּעיניו יעשׂה”. נמצא אמנם מישהוּ שהזכּיר את ענין “ניר” והויכּוּח שהיה לי, המאַחד, עם החוֹששים למרוּתה של ההסתדרוּת הכּללית. האם צריך אני ללמד זכוּת על עצמי, שכּל ימַי בּארץ נלחמתי נגד משטר של הפקר, בּעד חיים שיש בּהם חוֹק וחוֹבה וקבּלת-עוֹל-מצווֹת ואחריוּת וסמכוּת? כּלוּם יכוֹל לקוּם

איזה מפעל ציבּוּרי בּלי מרוּת חברתית-פּנימית? אנוּ, הנלחמים לחברה מתוּקנת, לגאוּלה מן ההפקר וּמעריצוּת שבּהפקר, אַל נתן לסלף את המוּשׂג מרוּת, אַל נחליף מרוּת בּהתעמרוּת. אני רוֹצה ורוֹצה בּמרוּת הכּלל, אך אינני רוֹצה בּשוּם התעמרוּת, אפילוּ של הכּלל. מדוּע אני רוֹאה צוֹרך לוֹמר זאת? מפּני שכּל תקוּפה סוֹבלת ממַגפוֹת שלה. וּבימינוּ, כּשמוּשׂגים

אנוֹשיים נעשׂוּ כּל כּך בּלתי-יציבים, בּזמן שכּל כּך קל לקפּוֹץ

מסוֹציאליזם לפאשיזם, מחוֹפש מוּחלט לשלילת כּל חוֹפש, מאינדיבידוּאַליזם

קיצוֹני לאבדן כּל ערך אדם, בּימים שהמוֹנים משתעבּדים מאוֹנס וגם מרצוֹן – בּימים אלה חייבים כּוּלנוּ לחַסן את נפשנוּ מפּני חידקי התקוּפה, ולא יגוּנה הדבר אם נחַנך את עצמנוּ לדעת ולזכּוֹר כּי מרוּת בּחברתנוּ פּירוּשה: מכּסימוּם של יצירה, אך גם מכּסימוּם של זכוּיוֹת-אדם, אחריוּת לכּלל ואחריוּת לפּרט.

אל נטיל פּחדים על עצמנוּ בּמלה מרוּת. האם נאמר כּי מרוּת פּירוּשה: מלוֹא השלטוֹן למזכּירוּת? לא. המזכּירוּת אינה אלא המוֹציאה לפּוֹעל. ולמה לנוּ המרוּת? כּדי ליצוֹר מאנשי ההתישבוּת, מהעוֹלים

והנוֹער, מחנה-אדם כּזה אשר יתן לקיבּוּץ, לתנוּעה כּוּלה, לעם, את המכּסימוּם שבּכוֹחוֹ לתת. לשם כּך אנוּ צריכים כּלים מלַכּדים וּמגייסים. והכּלים שלנוּ: ההסתדרוּת, המפלגה, הקיבּוּץ. כּל אחד בּתחוּמי פּעוּלתוֹ, סמכוּתוֹ, וּמרוּתוֹ.

-–

בּשביל קיוּם כּלים כּאלה בּעלי סמכוּת וּמרוּת חייב כּל

אחד לנטוֹת שכם. אך האם נהפוֹך כּל שאלה פּנימית בּבנין החברה לענין המפַלג את כּלל התנוּעה הקיבּוּצית? ושמא נסתפּק בּזה שנדע כּי כּל חבר בּתנוּעה הקיבּוּצית וכל יחידה משקית עוֹמדים לשירוּת כּלל-התנוּעה, והם מקבּלים על עצמם חוֹבוֹת וּמצווֹת של כּבּוּשים חדשים, של עזרה לעליה, של התגוֹננוּת, של מתן עזרה לישוּבים צעירים, של היעָנוּת לתביעוֹת ההסתדרוּת והמפלגה? אם אלה לנוּ – אַל נפלג את התנוּעה בּגלל דברים שאינם יסוֹדי היסוֹדוֹת.

המשק הגדוֹל והחברה הגדוֹלה חשיבוּתם מרוּבּה. המעלוֹת

שבּהם כּבר הוֹכיחוּ את עצמן, ועוֹד יוֹכיחוּ את עצמן לכשנשׂכּיל יוֹתר בּבנין החברה הגדוֹלה, כּשנלמד יוֹתר מנסיוֹננוּ. אך האם בּבוֹאנוּ לאחֵד משקים לגוּש ארצי נאחד אוֹתם לפי גוֹדל המשק אוֹ לפי קצב הגידוּל? האם הקיבּוּץ המאוּחד מּורכּב כּוּלוֹ מיָגוּרים?

מי שמעמיד את כּל האיחוּד על קצב גידוּל שוה, ורוֹאה בּשוֹני של הקצב יסוֹד מספּיק לקיוּם מסגרוֹת נפרדוֹת, הוּא יהיה מוּכרח להכּיר שגידוּל כּל קיבּוּץ ארצי, עם ריבּוּי אוּכלוֹסיו וריבּוּי

טיפּוּסיו וּמשקיו, נוֹשׂא בּקרבּוֹ את מגָמת הפּילוּג. האם כּל כּך קל לקיים את אַחדוּת המסגרת הארצית? כּבר נאמר, המרוּת לבדה אינה מקיימת את האחדוּת; דרוּשה איפוֹא מדיניוּת מעשׂית כּזאת

שתקיים את האיחוּד, דרוּשה שיטת-חינוּך כּזאת. אם אין לוֹ לרעיוֹן האיחוּד חשיבוּת עקרוֹנית – מדוּע לא יתפּלג קיבּוּץ גדוֹל לפלגים שוֹנים לפי בּני-הגוֹנים אשר יציצוּ בּקרבּוֹ?

-–

פּשט מנהג: כּמעט כּל מי שמדבּר נגד האיחוּד, וּבפרט מי שבּא לוֹמר משהוּ (בּלתי מחייב) בּזכוּתוֹ, מקדים וּמסתייג מאלה “הרוֹאים בּאיחוּד חזוּת הכּל”, וּמזהיר וּמוֹדיע שאין האיחוּד נוֹתן פּתרוֹן לכל

השאלוֹת. מכּאן אתה לָמד על קטנוּת-המוֹחין של אוֹתם העלוּבים המבקשים בּאיחוּד לא פּחוֹת מאשר “פּתרוֹן לכל השאלוֹת”. רכשתי לי קצת בּקיאוּת בּספרוּת-האיחוּד, ולא מצאתי שוּם מראה-מקוֹם שבּוֹ יוּצג האיחוד כּקמיע, כּתרוּפה אוניברסאלית. וּמדוּע צריך דוקא האיחוּד לתת “פּתרוֹן לכל השאלוֹת”? כּשהלנוּ לפתח-תקוה לעבוֹד בּפרדסים, כּלוּם היינוּ צריכים להוֹכיח כּי עבוֹדת המעדר יש בּה פּתרוֹן לכל השאלוֹת? דיינוּ שהיתה שלב לפתרוֹנוֹת. לא, האיחוּד לא יפתוֹר “הכּל”. גם המהפּכה הסוֹציאלית עוֹד תשאיר משהוּ אשר לא תפתוֹר. דיינוּ שהאיחוּד יהיה שלב לפתרוֹנוֹת.

ולא בּלבד שאיני מציע “פּתרוֹן לכל השאלוֹת”, אני גם איני דוֹחה פּתרוֹן חלקי לשאלה אחת, אם יש בּוֹ ממש בּאוֹתוֹ פּתרוֹן. מעוֹלם לא זילזלתי בּאיחוּדים החלקיים שמבַצע אצלנוּ כּל גוּש. כּי לא נכוֹן הדבר שרק הקיבּוּץ המאוּחד יכוֹל להתבּרך בּצירוּף-גוּפים. חֶבר הקבוּצוֹת צירף אליו

את גוֹרדוֹניה, קבוּצוֹת של נוֹער ציוֹני, ועשׂה איחוּד עם המכּבּי הצעיר: “השוֹמר הצעיר” צירף אליו בּשעתוֹ קיבּוּצים חלוּציים מגליציה, ולפני זמן-מה את “וֶרקלוֹיטה”. ולא הייתי מזלזל גם בּ“ברית התנוּעה הקיבּוּצית” אילוּ היתה בּת-קיימא.

אך חייה של ה“בּרית” היוּ קצרים. וּשאלה היא מדוּע בּטלה? מדוּע אי אפשר היה לה שתתקיים בּרית אידילית כּזאת, שהכּל הסכּימוּ לכאוֹרה שלא תחוּל עליה הכרעה בּרוֹב ולא סכּנת מרוּת ושלא יֵעָשׂה בּה שוּם דבר שלא על דרך ההסכּם הכּללי. ואפשר אין זה מקרה, ואין זה מפּני עין הרע של המאחדים אוֹ תשישוּת-כּוֹח של חסידי “הבּרית”. אפשר בּא הדבר מפּני שאיחוּד איננוּ ענין של מסגרת. איחוּד זהוּ דבר שבּנשמה. ואם אַתה מאַחד את הגוּפים ואינך מאַחד את הנשמוֹת – אין אתה מביא לעוֹלם אלא גוֹלם שאין בּוֹ רוּח חיים.

-–

בּקיבּוּץ המאוּחד מַרבּים להדגיש את הרצוֹן לאיחוּד עם “השוֹמר הצעיר”, הכּוָנה לאיחוּד פּוֹליטי עם “השוֹמר הצעיר”. ואף על פּי שיש מנמקים את צוֹרך האיחוּד הזה בּנימוּקים של “שׂמאל” ו“ימין”, מיוּנים שהם בּעינַי חסרי כּל שחר (“פּוֹעל ערבי קבוּע” מהוּ: שׂמאל אוֹ ימין? “מדינה דוּ-לאוּמית” מהי: שׂמאל אוֹ ימין? “ניטרליות של ארץ-ישׂראל בּמקרה של מלחמה עם היטלר” מהי: שמאל אוֹ ימין?), הריני אוֹמר לכם שאני שוֹאף לאיחוּד פּוֹליטי עם “השוֹמר הצעיר” לא פּחוֹת מכּל אדם אחר בּקרבּנוּ. חילוּקי-הדעוֹת שיש לנוּ, לכוּלנוּ, עם “השוֹמר הצעיר” אינם שקוּלים נגד האַחדוּת, שהיא מן הגוֹרמים המכריעים בּגוֹרלוֹ של כּל מעמד-פּוֹעלים בּעמוֹ וּבעוֹלם. ואת חוֹסר האיחוּד בּינינוּ לבין “השוֹמר הצעיר” אני חי כּפצע עמוֹק בּלב תנוּעתנוּ. אני מאמין כּי גם האיחוּד הזה בּוֹא יבוֹא, ואיני יוֹדע אם יִקרב אוֹ יִרחק, אך בּרי לי כּי לא יבוֹא בּטרם יקוּם האיחוּד בּמפלגה, בּין הקיבּוּץ המאוּחד וחבר הקבוּצוֹת; מי יוֹדע

איזוֹ קטסטרוֹפה צריכה עוֹד להתחוֹלל בּישׂראל כּדי שיבוֹא האיחוּד בּין

“השוֹמר הצעיר” וּמפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אך איחוּד קיבּוּצי זה שאַתם דוֹחים אוֹתוֹ בּכל כּוֹחכם – הוּא יהיה שלב ראשוֹן לוֹ.

-–

בּירוּר שאלת האיחוּד, בּמלוֹא תָכנה, יכוֹל להיוֹת בּשביל

הקיבּוּץ וּבשביל התנוּעה כּוּלה בּירוּר חבֵרי מַפרה. אך, לאסוֹננוּ, הוּא

מתנהל בּאוירה כּאוּבה, הנוֹטלת את חוֹפש הבּירוּר והוֹפכת אוֹתו לויכּוּח

מריר, אוּלי ללא תכלית. אם אין שני הצדדים בּויכּוּח שוי-זכוּיוֹת ונאמנים זה על זה בּרצוֹנם החלוּצי וּבדבֵקוּתם בּמפעל הקיבּוּצי וּבחתירתם לקראת המטרה המשוּתפת, אם איש הקיבּוּץ יכוֹל להכריז כּנגד האיחוּד: “אני נאבק על קיוּמי כּאיש התנוּעה”, אם הקיבּוּץ חי בּהרגשה שבּעצם הצעת האיחוּד אַתה יוֹרד לחייו, אם איש התנוּעה הקיבּוּצית חי בּהרגשה שתביעת האיחוּד וּתביעת הבּירוּר מסַכּנוֹת את קיוּמוֹ – מה תקוה מתוֹספת בּירוּר?

לפני חדשים אחדים, בּטרם נשלחתי ללוֹנדוֹן, היוּ לי כּמה שׂיחוֹת יסוֹדיוֹת עם חברי מזכּירוּת הקיבּוּץ. איני יוֹדע מה ידוּע בּקיבּוּץ על אוֹתן הפּגישוֹת, איני יוֹדע אם נשתמר פּרוֹטוֹכּוֹל טוֹב מאוֹתן השֹיחוֹת. כּמה דברים שנשמעוּ שם היוּ בּעיני חשוּבים הרבּה. נשמעה בּתוֹקף שלילת האיחוּד. נשמעה גם נימה אחרת, המחייבת את רעיוֹן האיחוּד, אם גם אינה יוֹדעת מה הדרך להגיע אליו. בּאחת הפּגישוֹת נשמע גם קוֹל בּוֹדד של תוֹבע איחוּד. אף אני אמרתי את שלי. ישבנוּ שֶבֶת חברים, אשר גם בּחילוּקי-דעוֹת יוֹדעים להאזין זה לזה. לא דיבּרנוּ חלָקוֹת, לא טישטשנוּ. דיבּרנוּ גלוּיוֹת, איש איש כּאמיתוֹ. וּכשנמצאתי לָמד מן השׂיחוֹת הללוּ, שראיתי בּהן נסיוֹן אחרוֹן להידָבר עם חברים, כּי מן הנוֹכחים בּמסיבּה החברית הזאת אין תקוה לאיחוּד ונתחַזקתי בּהכּרתי כּי אין לי מקוֹם עתה בּחיינוּ ההסתדרוּתיים והמפלגתיים – קם יצחק טבּנקין ואמר לי בּקירוּב כּך: דעה זוֹ ששמעת כּאן מפּי קבוּצת חברים אינה הדעה היחידה בּקיבּוּץ. גם כּאן יוֹשבת קבוּצת חברים הרוֹצה בּאיחוּד, אם כּי נמנעוּ מהבּיע זאת בּבהירוּת וּבתקיפוּת. ויש חברים שדעתם אוּלי קרוֹבה יוֹתר אליך. איננוּ יוֹדעים מי הרוֹב וּמי המיעוּט. תבוֹא המוֹעצה ותקבּע.

יתכן שהרוּב בּקיבּוּץ רוֹצה בּאיחוּד. אך דבר אחד בּרוּר: נלך כּוּלנוּ יחד. נילָחם על דעוֹתינוּ, אך לא ניפּרד. אם נקבּל את האיחוּד ואם לא נקבּל – הקיבּוּץ המאוּחד ילך יחד. כּך נאמר לי, והדברים היוּ חשוּבים לי מאד מצד תכנם, וגם ראיתי אוֹתם כּמחייבים אוֹתי. לא שהם הניחוּ את דעתי. שוּם דבר בּמקוֹם האיחוּד לא יניח את דעתי. אין אני יכוֹל לקבּל את חיינוּ התנוּעתיים בּלי מגמת-איחוּד חיה וּמַתמדת. אך הידיעה כּי שאלת האיחוּד איננה נקבּרת, כּי הקיבּוּץ עוֹמד, ויוֹדע שהוּא עוֹמד, בּפני הצוֹרך

לפתוֹר את השאלה, והוּא יפתוֹר אוֹתה כּחטיבה אחת, וּפתרוֹן חיוּבי איננוּ מוּצא מחשבּוֹן, והחלָטת האיחוּד אם תתקבּל בּרוֹב תחייב את הקיבּוּץ כּוּלוֹ – ידיעה זוֹ אמרה לי כּי עוֹד לא הכּל אָבד. ועל יסוֹד ידיעה זוֹ בּאתי אליכם להשתתף אתכם בּבּירוּר. והנה מצאתי כּאן אוירה אחרת לגמרי. הניסוּח הוּא: שוֹלל האיחוּד – מקיים את הקיבּוּץ, מחייב האיחוּד – מחַסל את הקיבּוּץ. אם זאת היא התפיסה – מה רשוּת יש לי לדבּר כּאן? הלא לא כּידיד וּכחבר אני בּעיניכם, כּי אם כּמניף גרזן על עֶרכי הקיבּוּץ.

רק לפני שנה החליטה ועידת רחוֹבוֹת, בּהשתתפוּתם המלאה והעֵרה של כּל ציריה, על איחוּד הנוֹער ועל איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. והנה חלק אחד חשוּב בּמפלגה רוֹאה עצמוֹ פּטוּר מהחלטה אחת שהצבּיע בּעדה, וחלק שני חשוּב רוֹאה עצמוֹ פּטוּר מהחלטה שניה שהצבּיע בּעדה. אפשר לא נאה לאוֹרח להיוֹת כּנוֹשה, אוֹ להיוֹת מזכּיר עווֹן, ואין אני רוֹצה בּזה. אני רק חייב לא להעלים מעצמי את ההכּרה המרה, כּי שתי ההחלטוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר בּחייה הפּנימיים של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ אינן מחייבוֹת את מי שהן חלוֹת עליו.

בּמצב זה מה תוֹעלת בּהוֹספת נימוּקים וּבבירוּרם? אני עוֹמד מוּל קיר אטוּם. וכל נגיעה בּוֹ מתפּרשת כּהתנקשוּת. ויוֹדע אני, חיי אינם חיים בּאוירה של פּירוּד וריחוּק-לבבוֹת, אך לא בּידי להביא את האיחוּד, אין יחיד יכוֹל להביא את האיחוּד. אין איחוּד בּלי רצוֹן הציבּוּר המתאחד. בּאתי אליכם לשַמש אתכם. לכם ההכרעה: לקבּל אוֹ לדחוֹת.

---

בּמוֹעצת נען

מאת

ברל כצנלסון

(מוֹעצת הקיבּוּץ המאוּחד. תמוּז תרצ"ט)

לא זאת הפּעם הראשוֹנה לי לדבּר עם חברי הקיבּוּץ בּשאלת האיחוּד, אך זאת הפּעם הראשוֹנה ניתנת לי ההזדמנוּת לדבּר עם הקיבּוּץ כּוּלוֹ, בּמוֹעצתוֹ, בּשאלה זוֹ. ואני חש בּכוֹבד האחריוּת. הויכּוּח

מתנהל הפּעם – לא אגיד בּאוֹפן חברי, חברוּת דוֹרשת יוֹתר – בּאוֹפן ג’נטלמני. אך ידענוּ כּי רגשוֹת חמוּרים תוֹססים מתחת לויכּוּח. וכל משתתף אחריוּתוֹ גדוֹלה, ויתכן שהשתתפוּתי אני כּאן מחייבת בּיותר.

אמר פּה יצחק טבּנקין: דרוּש בּירוּר, אוּלם צריך שהבּירוּר לא יֵהָפך לגיהינוֹם. דברים נכוּחים. ויש לקיים אוֹתם בּשעת בּירוּר ולפני בּירוּר, ולא רק בּמוֹעצה, אלא אף לפני התכוּנה למוֹעצה. כּוּלנוּ חייבים בּדאגה לכך. אך, לצערנוּ, גם מי שנשמר לנפשוֹ לא תמיד יש בּידוֹ למנוֹע את הזוּלת מראוֹת את דבריו כּגיהינוֹם. נתנַסיתי בּזה. היתה לי פּעם פּלוּגתה עם אדם הנערץ עלי בּיוֹתר, עם א. ד. גוֹרדוֹן. שוּם פּלוּגתה לא היתה יכוֹלה לרוֹפף את הערצתי ואת חרדתי לאיש, אך ידעתי גם ידעתי כּי א. ד. גוֹרדוֹן קיבּל את יצירת “אחדוּת-העבוֹדה” כּ“גיהינוֹם”. בּכל לבּי חפצתי למנוֹע ממנוּ צער זה. אך לא הצלחתי להביא אוֹתוֹ לידי ראִיה אחרת, וּלוַתר על “אחדוּת-העבוֹדה” לא יכוֹלתי. היתה זוֹ לי שליחוּת יקרה ואכזרית, ולא הייתי רשאי לפטוֹר עצמי הימנה.

וכן כּשבּאתי – לאחר שתיקה של שנים, לאחר התבּוֹננוּת וחרדת-נפש – לוֹמר בּרבּים את דברי לתנוּעה, נוֹדע לי שגרמתי בּזה צער לכמה חברים, שכּמה אנשים יקרים לי קיבּלוּ את דברי כּפגיעה, כּעלבּוֹן. בּיקשתי להבין זאת – ולא עלה בּידי. רק בּזמן האחרוֹן עמדתי על כּך, כּי לא דבר קל הוּא להבין. וּבין הצרוֹת הגדוֹלוֹת השמוּרוֹת לנוּ יש גם זוֹ: שחברים חדלים להבין זה את זה. הנה יוֹשב אני וּמקשיב. ולכאוֹרה: אוֹתוֹ החזוֹן, אוֹתן הדרכים, אוֹתה נקוּדת-המוֹצא. הדברים קרוֹבים, וּפתאוֹם – חדלה ההבנה: לא אוֹתה המסקנה, אלא היפּוּכה. היכן הטעוּת?

אינני רוֹצה לצעֵר, רצוֹני להימָנע מבּיטוּיים שיש בּהם

כּדי לצער, אך יוֹדע אני כּי יש חברים אשר עצם המחשבה שלי גוֹרמת להם צער. ואם מחשבת האיחוּד, שהיא בּשבילי מחשבת-חיי בּארץ, שהיא בּעיני תנאי למכּסימליזם סוֹציאליסטי וּלמכּסימליזם ציוֹני – יש מי שרוֹאה בּה עתה “חיסוּל ערכים” וּ“פירוּק תנוּעה”, הרי זה מצעֵר. ודאי מצטער מי שמרגיש כּכה, מצטער אני שיש מרגישים אוֹתי כּכה. אך האם יכוֹל אני לעשׂוֹת נחת-רוּח לידידים וּלהסתלק ממה שאני חוֹשב לחיוּני, למוֹעיל, להכרחי?

ושמא נַתנה תנאי אחד בּויכּוּח, שלא נשתמש בּהגדרוֹת פּסיכוֹלוֹגיוֹת, שלא נדבּר על חברים “עייפים” ולא-עייפים, “אוֹהבים” ולא-אוֹהבים, “חלשים” וחזקים, “מיוּאשים” וּמאמינים, “נחשלים” וּמתקדמים? אוּלי נסכּים כּי בּדרך זוֹ אפשר להוֹסיף עלבּוֹן על עלבּוֹן, אך לא להוֹכיח צדקת רעיוֹן, ונחליט לפיכך לדבּר בּקטיגוֹריוֹת עניניוֹת וּממשיוֹת יוֹתר, כּאילוּ היינוּ כּוּלנוּ חברים שוי-זכוּיות.

לא אֶמָלט הפּעם מלעוֹרר את שאלת זכוּתי להשתתף בּבירוּר זה. לא הייתי חפץ להעסיק אתכם בּשאלתי האישית, אך אינני רשאי להשתמט ממנה. איש לא בּא, חלילה, לפסוֹל את זכוּתי, אך ראיתי שאחד הנימוּקים החוֹזרים שבּהם פּוֹתחים נוֹאמים וכוֹתבים הוּא: שהויכּוּח על האיחוּד "הוּכנס

אלינוּ מבּחוּץ". והיוֹת שאינני מכּיר הרבּה אנשים חיצוֹניים האשמים בּויכּוּח זה הריני נוֹטה לקבּל את הגדרת “החוּץ” על חשבּוֹני. וּבשׂיחוֹת פּרטיוֹת אוֹמרים לי חברים טוֹבים: “אתה הוּא שהבאת עלינוּ את הצרה הזאת”. אילוּ הייתי אף אני סבוּר כּמוֹתם אפשר הייתי מתגאה בּכך. אלא שתמֵה אני על חברים שנתחַנכוּ בּכל מיני אַסכּוֹלוֹת סוֹציוֹלוֹגיוֹת, ואף על פּי כּן נוֹטים הם לראוֹת בּתסיסה שהקיפה רבּים, מעבר לכל מחיצוֹת, “מעשׂי ידים” של מישהוּ מבּחוּץ. הוֹאיל ונימוּק אישי זה יש לוֹ מַהלכים, אוֹמַר בּוֹ משהוּ.

לא בּאתי אליכם בּפּאספּוֹרט של איזה זרם קיבּוּצי, וכל עוֹד לא תהיה התנוּעה מאוּחדת לא אקנה לי פּאספּוֹרט כּזה. אך הקיץ כּבר מלאוּ 29 שנים מאז הצטרפתי לקוֹמוּנה הארצית הראשוֹנה בּארץ, שקדמה לגדוּד-העבוֹדה ולקיבּוּץ המאוּחד. והשתתפתי בּשלוֹשת סניפיה: בּחדרה, בּסג’רה וּבאוּם-ג’וּני. לא בּמקרה הצטרפתי. בּבוֹאי לארץ לא נצטרפתי לשוּם מפלגה, היססתי וגיששתי, אוּלם בּלי פּקפּוּקים יתירם נצטרפתי בּחדשים הראשוֹנים בּארץ להסתדרוּת זוֹ, “עבוֹדה” שמה, אשר בּיקשה לקיים גם חיי קוֹמוּנה וגם תפקידים כּיבּוּשיים. ואם לא המשכתי בּה הרבּה, הרי לא מפּני שעזבתיה, אלא מפּני שהיא לא האריכה ימים, ואוּלי גם מפּני שהיא עזבתני. אמנם, לא בּגלוּי. את חטאי אני מזכּיר: הייתי “חדש” ותמים, קיבּלתי בּאהבה את סדרי הקוֹמוּנה – שויוֹן, שיתוּף, עוֹל-חוֹבוֹת, הליכה בּרצוֹן לאשר נשלחתי. תחילה הייתי חבר בּסניף חדרה. היוּ בּוֹ עשׂרה חברים. בּימים ההם היה זה כּמעט קיבּוּץ גדוֹל. חָיינוּ בּקוֹמוּנה, אך אכלנוּ בּמטבּח הכּללי של פּוֹעלי חדרה, והיינוּ בּיחסי-חברוּת טוֹבים עם שאר הפּוֹעלים, גם עם “הקוֹמוּנה” האחרת שהיתה אז בּחדרה, זוֹ של דגניה לעתיד. היוּ בּינינוּ חברים בּלתי-מפלגתיים, בּתוֹכם מנדלי פּוֹרטוּגלי, היוּ חברי “פּוֹעלי-ציוֹן”, בּתוֹכם יוֹסף זלצמן, היה גם חבר של “הפּוֹעל הצעיר”. וזאת לדעת, היחסים אז בּין המפלגוֹת היוּ רחוֹקים הרבּה יוֹתר מן היחסים עתה בּין הקיבּוּץ המאוּחד וחבר-הקבוּצוֹת. אוּלם כּשהגעתי לסג’רה מצאתי שם יחסים מסוּכסכים בּינינוּ, אנשי, “עבוֹדה”, לבין פּוֹעלי המקוֹם, וּבפרט לבין חברי “הפּוֹעל הצעיר”, בּמקוֹם שבּיניהם היה בּן-ציוֹן. היחסים הקשים הללוּ פּגעוּ בּי מאד, כּי הייתי סבוּר שהקוֹמוּנה יש לה תפקידים חינוּכיים בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, ושאי אפשר למלא אוֹתם מתוֹך תחרוּת והתנַשׂאוּת. וּכשבּאתי בּפסח תר“ע לועידה הראשוֹנה של “עבוֹדה” (בּאוּם-ג’וּני, בּבוּסתן האֶפנדי), עמדתי, הצעיר בּחבוּרה, בּחרדת-כּבוֹד בּפני החברים שקדָמוּני, אך עם כּל זאת לא מנעתי עצמי מהבּיע את תמהוֹני ואת צערי על היחסים הבּלתי-בּריאים שבּין סניפנוּ לבין שאר הפּוֹעלים בּסג’רה. לאחר הערתי זאת גילוּ בּי כּבר אז אדם בּלתי רצוּי, ונענשתי, אם כּי לא בּמפוֹרש: פּשוּט, הוּרחקתי מידיעת הענינים, וּלאחר זמן-מה הוֹדיעוּני שהקוֹמוּנה מתפּוֹררת, ואני הוּחזרתי למצב של פּוֹעל בּוֹדד. הוֹאיל ואמרוּ לי שעבוֹדת הקוֹמוּנה נגמרה בּ”דפיציט" – מבּלי שידענוּ את חשבּוֹנוֹ ואת סיבּוֹתיו – הבאתי כּעבוֹר זמן למי שהיה מיסד הקוֹמוּנה וֹּמסרתי לוֹ את ה“נאפּוֹליוֹן” זהב הראשוֹן שחסכתי מעבוֹדתי לכיסוּי הגרעוֹן. וּבזה נגמרה השתתפוּתי בּקוֹמוּנה הראשוֹנה בּארץ.

סיפּרתי לכם פּרק קטן של פּרֵי-היסטוֹריה, אולם לא בּזכוּת זה תוֹבע אני לי את הזכוּת להשתתפוּת פּעילה בּבירוּר זה. אני תובע לי את הזכוּת כּפוֹעל ארץ-ישׂראלי שהדבר נוֹגע לחייו, כּאיש ההסתדרוּת, כּאיש המפעל הקיבּוּצי אשר בּשליחוּתכם וּבעזרתכם נטרד ממנוּ. יש שאני מפקפּק בּתוֹעלת הדיבּוּר וּבוֹחר בּשתיקה, אך על זכוּתי, זכוּת פּוֹעל בּארץ וחבר ההסתדרוּת, לחיוֹת את מעשׂינוּ וּלדבּר בּהם, אינני מוַתר. ואיני רוֹצה לקבּל אוֹתה כּפּריבילגיה אישית. קוֹבל אני על המוּנח “סחוֹרת-חוּץ”, מפּני שאוֹמרה מעיד על עצמוֹ כּי הוּא רוֹאה את האיחוּד כּענין של חוּג סגוּר, ולא כּשאלה גדוֹלה הנוֹגעת לכלל-הפּוֹעלים כּוּלוֹ.

מי שמדגיש את חשיבוּת ענין האיחוּד לגוֹרל תנוּעת-הפּוֹעלים כּוּלה, אוֹמרים לוֹ: אַתה מדבּר מתוֹך חשבּוֹנוֹת

מפלגתיים אוֹ הסתדרוּתיים, ולא מתוֹך צוֹרך הענין גוּפוֹ. ועתה נוֹסף לכך גם הבּיטוּי “נוֹחוּת אַדמיניסטרטיבית”. כּלוֹמר, אוֹתם האנשים הקרוּיים

פּעם “מנהיגים” וּפעם “אנשי האַפַּרט” יש להם "חשבּוֹנוֹת לבקש את האיחוּד, אך המפעל הקיבּוּצי אין לוֹ אוֹתם החשבּוֹנוֹת. יש לוֹ חשבּוֹנוֹת משלוֹ, ואילוּ החשבּוֹנוֹת של המפעל הקיבּוּצי עצמוֹ אינם מַצריכים, כּנראה, איחוּד.

בּתמימוּתי הייתי סבוּר, כּי הצוֹרך שיש לוֹ למפעל הקיבּוּצי עצמוֹ בּאיחוּד אינוֹ טעוּן הוֹכחה, וכי הדגָשת חשיבוּתוֹ של האיחוּד הקיבּוּצי לכלל-התנוּעה אינה גוֹרעת, אלא מוֹסיפה. עתה נוֹכחתי כּי טעיתי ונתתי מקוֹם לטעוּת. וּלפיכך אוֹמַר משהוּ בּזה.

נזכּר אני בּוירגילי, אָחיה של רוֹזה כּהן שלנוּ, שהיה נוֹכח כּאוֹרח בּועידת “אחדוּת-העבוֹדה” בּעין-חרוֹד. הוּא היה, כּידוּע,

בּן ה“בּוּנד”, אך לא פּחות מזה היה גם בּן חסידי קוֹפּוּסט. הוּא הקשיב רב קשב לויכּוּחים בּועידה, היה נרגש מאד ואמר לי: “אצלנוּ היוּ אוֹמרים כּי בּחצר הרבּי מתגוֹללת רוּח הקוֹדש על הרצפּה. ואני אוֹמר לך: כּמה רוּח הקוֹדש מתגוֹללת אצלכם על הרצפּה”! ואף אני אוֹמר: רוּח הקוֹדש של היצירה הקיבּוּצית מתגוֹללת בּארץ על מרצפוֹת חוּצוֹת ואין מי שירים אוֹתה. זאת הרגָשָׁתי.

-–

מי שיִמנה את החברים הנמנים כּיוֹם הזה על פּלגי התנוּעה הקיבּוּצית – ימנה בּגאוֹן את האלפים: כּּּך וכך אלפים לזה, וכך וכך אלפים לזה ולזה. אך אני רוֹאה את האלפים אשר היוּ צריכים להיוֹת בּתוֹך זה – ואינם. בּלי כּל קשר עם הויכּוּח הזה, המתנהל בּינינוּ, הריני תוֹהה זה כּמה שנים על העוּבדה, שלא רכשנוּ ולא קלטנוּ בּמפעל השיתוּפי את כּל מי שצריך היה ויכוֹל היה להיוֹת בּתוֹכוֹ. רבבוֹת פּוֹעלים הגיעוּ לארץ בּכיסוּפים – לא תמיד בּרוּרים - למפעל הקיבּוּצי. רבּים מהם אינם מגיעים כּלל לקיבּוּץ, לשוּם זרם קבוּצתי. רבּים מגיעים ושוֹהים בּו שעה קלה. ויש אשר מִסיבּוֹת מקריוֹת הם מוּצאים מתוֹך מעגל חיי השיתוּף, בּלי שגמרוּ את החשבּוֹן, וּלמעשׂה הם נשארים בּחוּץ כּל ימי חייהם ואינם מוֹצאים את הדרך חזרה. כּמה פּעמים אני שוֹאל את עצמי: האם מוּכרח הדבר להיוֹת כּכה? בּדעתי את הכּוֹחוֹת העצוּמים המשוּקעים בּמפעל הקיבּוּצי, את התעמוּלה הגדוֹלה

והמתמדת, את הקנאוּת הלוֹהטת, הריני שוֹאל: האוּמנם צריכים הדברים להישאֵר כּכה, האוּמנם אין למצוֹא דרך לכל אלה?

בּכל מה שאני מדבּר על האיחוּד מתבּייש אני להירָאוֹת כּמי שמשבּח את הסחוֹרה שלוֹ, וּכמי שמבטיח הרים וּגבעוֹת. בּוֹחר אני להדגיש את “סוּר מֵרע”, מתוֹך אמוּנה כּי ה“עשֵׂה טוֹב” צפוּן בּתוֹכוֹ. אך אינני מתימר כּי יוֹדע אני את מידת הטוֹב הצפוּן בּוֹ. ועם זאת אינני אוֹמר כּי האיחוּד יביא את הרפוּאה השלמה למַדוינוּ השוֹנים, אך כּל אדם הכּוֹאב את כּאב מפעלנוּ, החָפץ כּי המאמץ החלוּצי לא יהיה נידח לקרן-זוית של חיי הארץ (וּבתקוּפוֹת “פּרוֹספּריטי” נדמה שכּל המפעל הקיבּוּצי נדחה לקרן-זוית), מוּכרח לשאוֹל את עצמוֹ: האוּמנם ממַצים אנחנוּ את כּל האפשרוּיוֹת הקיבּוּציוֹת? האם קיוּמם של גוּשים שיתוּפיים נפרדים מאַפשר את מיצוּי כּל האפשרוּיוֹת?

דוּגמה אחת: חרוֹשת. כּעשׂרים שנה מדבּרים אצלנוּ בּזה. בּחקלאוּת, על כּל פּנים, איננוּ כּמוּת מבוּטלת.

אך מה הספּיקה תנוּעת הפּוֹעלים להקים בּתעשׂיה? והמעט שהוּקם האם הוּא בּריא? היכוֹלים אנחנוּ להיוֹת מרוּצים מנסיוֹנוֹתינוּ בּקוֹאוֹפּרציה

היצרנית? “רעיוֹן” החרוֹשת חדל זה מכּבר להיוֹת נחלת הקיבּוּץ המאוּחד לעצמוֹ, יש למצוֹא מאמצים חרָשתיים הגוּנים – עם אידיאוֹלוֹגיה אוֹ בּלעדיה – גם אצל שאר האגפּים של התנוּעה. וּבכל זאת מה דל חלקנוּ בּתעשׂיית הארץ. האוּמנם לא היתה לנוּ אפשרוּת, על ידי יצירת הוֹן ציבּוּרי אוֹ בּשיתוּף עם ההוֹן הפּרטי, להיעָשׂוֹת למנוֹף חלוּצי בּעוֹלם התעשׂיה, וּלהכניס על ידי כּך רוּח אחרת ואֱפקים אחרים לעוֹלמם של פּוֹעלי התעשׂיה? מהוּ ההגיוֹן הסוֹציאליסטי בּהתפּתחוּת זוֹ, שבּחקלאוּת העוֹבדת תוֹפסת השיתוּפיוּת

מקוֹם מכריע, וּבחיי תעשׂיה איננוּ ניכּרים?

דוּגמה בּתוֹך דוּגמה, בּתכלית הקיצוּר: אנחנוּ עוֹמדים

בּמערכוֹת הראשוֹנוֹת של הגנת הארץ. ודאי אין עוֹד ציבּוּר בּארץ אשר נוֹתן על הגנת הארץ יוֹתר: את ימיו ולילוֹתיו וחייו. מדוּע איפוֹא נמצאת מחשבתנו ההגנתית בּדלוּת כּזאת וּבתלוּת כּזאת? האוּמנם עלינוּ לחכּוֹת עד שיבוֹא

ההוֹן הפּרטי ויִיצוֹר תעשׂיית-מגן? וד"ל.

ודוּגמה אחרת: מצבנוּ בּעיר. התנוּעה הקיבּוּצית אינה מסתפּקת בּחיי שויוֹן בּתחוּמיה, היא מבקשת להיוֹת נוֹשׂאת רעיוֹן השויוֹן

אל כּל-הפּוֹעלים. מאז “גדוּד-העבוֹדה” היה הדבר לדגל. לא תמיד נמצאוּ הצוּרוֹת הנכוֹנוֹת, ויש שנאמרוּ אוֹ נעשׂוּ דברים הנראים לנוּ עכשיו מגוּחכים (למשל, הפּחד מפּני מוֹשבי-עוֹבדים). היוּ גם תביעוֹת לשויוֹן שלא היו מלוּווֹת כּלל חיפּוּשׂ דרכי ההגשמה (למשל, הכרזוֹת-סתם על “קוֹמוּנה כּללית”). אך היה בּכל זאת משהוּ טוֹב, לוֹהט, הכּרה כּי יש לקיבּוּץ שליחוּת בּתוֹך כּלל הפּוֹעלים ולא שליחוּת שהרכּיבוּ לוֹ מן החוּץ, כּי אם שליחוּת הנוֹבעת מעצם ההוָיה הקיבּוּצית. והנה עד מה ניכּרת השפּעת התנוּעה הקיבּוּצית על חיי המוֹני פּוֹעלי העיר? איני מתכּוון לתעמוּלה פּוֹליטית של איזה קיבּוּץ אוֹ להפיכת עוֹלמוֹת בּאיזוֹ מוֹעצה עירוֹנית; אני שוֹאל להשפּעה על חיי הפּוֹעל, על ההוָי. יקרים לנוּ כּל הגרעינים הקיבּוּציים בּקרבת הערים: רמת-רחל, קבוּצת-הבּחרוּת, יגוּר. אך מוּתר לשאוֹל, האם מדרבּנים הם את היסוֹדוֹת השיתוּפיים בּחיי העיר?

מי שידפדף בּפנקסים ישנים ימצא את ימי הויכּוּח על “שכוּנת-עוֹבדים” (תרפ"ד), אשר יבנאלי בּיקש לראוֹתה כּשכוּנה שיתוּפית על שטח של 5000 דוּנם, המאַחדת חקלאוּת עם עבוֹדה עירוֹנית ועם עבוֹדת ים. הדבר לא יצא לפּוֹעל. הענין נתקל בּקשיים גדוֹלים. ולא רק מצד המוֹסדוֹת המישבים. אף ציבּוּר הפּוֹעלים לא היה מוּכן למפעל כּזה. עתה זכתה אוּלי יגוּר להיוֹת שכוּנת-עוֹבדים שיתוּפית כּזאת. אך בּדרך כּלל, חוֹששני, כּי

סדרי-חייו וכוֹחוֹ היוֹצר של הפּוֹעל העירוֹני לא נשתנוּ לטוֹבה.

אינני אוֹמר זאת כּדי למעט את ההישׂגים שהשׂיגה התנוּעה הקיבּוּצית. היוּ ימים וחבר הקבוּצה היה יכוֹל לוֹמר לעצמוֹ: אין אני יכוֹל להעמיס על עצמי את הדאגה “לכל העוֹלם”, דיינוּ אם הקימוֹנוּ קבוּצה. מוֹפת לחיים אחרים, והשאר יעשׂה הזמן אוֹ עסקני הציבּוּר. עתה ודאי ישנם חברים הרוֹאים את עצמם מכּסימליסטים, והם מלאים הרגשת-ערכּם בּזה שמקוֹם פּלוֹני קלט עוֹד חמישים חברים, וּמקוֹם פּלוֹני מילא את הגיוּס שהוּטל עליו. אך אוֹתי מטרידוֹת שתי שאלוֹת:

א. מה יהיה בּאמת ערכּוֹ של הסקטוֹר השיתוּפי בּחיי כּלל-הפּוֹעלים, היש לוֹ תקוה לחדוֹר להמוֹנים גדוֹלים, להגיע לכיבּוּשים גדוֹלים?

ב. וּכלל-הפּוֹעלים מה יהא עליו?

שאלוֹת אלה מטרידוֹת אוֹתי ימים רבּים. ויוֹדע אני כּי התשוּבה איננה בּאיחוּד בּלבד, אך בּלי איחוּד ודאי לא תימָצא תשוּבה.

יש מי שיאמר לי: אין לך תשוּבה יוֹתר מאשר להגבּיר את הקיבּוּץ המאוּחד. על זאת לא אתוַכּח. בּכל חברה יש אנשים האוֹהבים כּל כּך את מסגרת חייהם, עד שהם מחשיבים פּחוֹת מדי את מה שמחוּץ למסגַרתם, והם מעריכים פּחוֹת מדי את הקשר הנעלם שבּין מפעלם לבין ההיקף הכּללי. הרי כּבר היה כּאן מי שאמר כּי “הקיבּוּץ המאוּחד” פּירוּשוֹ “א קאפּעטשקע מער” (משהוּ יוֹתר). וטוֹב לוֹ בּזה. ואפשר דַיוֹ בּזה. יבוֹרך כּל מי שמגבּיר את המפעל שהוּא חי בּוֹ. אך מתוֹך הנסיוֹן החמוּר של תנוּעת-הפּוֹעלים בּדוֹרנוּ למדנוּ כּי “הגבּרת” הגוּף האחד, עם כּל חשיבוּתה, איננה הפּתרוֹן המכריע. כּי קיים עוֹד “משהוּ” מחוּץ לנוּ, ו“המשהוּ” הזה איננוּ מעוֹר אחד, יש כּוֹחוֹת בּני-בּרית ויש כּוֹחוֹת אוֹיבים. והיכוֹלת הנפשית להבחין בּכל הכּוֹחוֹת, היכוֹלת לא לדחוֹת, כּי אם לקָרב את הכּוֹחוֹת הקרוֹבים וּלצרפם לעמידה יחד מוּל כּוֹחוֹת אוֹיבים – יש בּה, בּשעה חמוּרה, כּדי להכריע. למדנוּ כּי אין בּרכה בּהתעלמוּת וּבהקלה בּערך

הזוּלת. וכן למדנוּ כּי לא כּל פּתרוֹן שהספּיק היוֹם, יספּיק גם מחר. וּלפיכך יש גם צוֹרך לבדוֹק כּפעם בּפעם את הכּלים. זהוּ סוֹד של “איחוּד”.

כּאן קראוּ לאיחוּד “שבירת כּלים”. יתכן שכּל איחוּד של גוּפים ציבּוּריים אפשר לראוֹתוֹ גם כּשבירה, אך אם כּן הרי שבירה זוֹ בּאה כּדי ליצוֹר כּלי יוֹתר מקיף ויוֹתר מתאים לתפקיד. לאמיתוֹ של דבר, הרי זהוּ מה שתנוּעתנוּ היתה עוֹשׂה בּשעוֹת-רצוֹן. היא החליפה כּלים אהוּבים ויקרים בּכלים חדשים, שעוֹררוּ פּחד ולא עמדוּ עדיין בּמבחן. איני חוֹשש לדבּר על כּלים אהוּבים. “הפּוֹעל הצעיר” ו“אחדוּת-העבוֹדה” היוּ אהוּבים על חבריהם. אפשר לפסוֹל את ההשוָאה בּאמירה שאלה היוּ רק “מפלגוֹת”. איני יוֹדע מה פּירוּש מפלגה אצלנוּ, אך הללוּ על כּל פּנים לא היוּ מפלגוֹת בּמוּבן המקוּבּל. אף הן היוּ כּלים לחלוּציוּת, להתישבוּת,

ליצירת דמוּת-חיים.

הגידוּל של תנוּעתנוּ, גלי העליה שנקלטים לתוֹכה, מחייבים לעתים בּדיקת הכּלים, אם מתאימים הם לתפקידיהם, אם לא גדלוּ התפקידים מן הכּלים. מכּל המַשבּרים העוֹברים על ראשנוּ חביבים עלינוּ משבּרי-הגידוּל,

תנוּעתנוּ עברה דרך כּמה מהם, ועוֹד תצטרך לעבוֹר, אם תצמח ותגדל.

כּנגד זה שמעתי פּירכה: מה איכפּת אם המפעל השיתוּפי יש לוֹ כּלים שוֹנים, למי זה מפריע, וּמה זה מעכּב? וכי קיוּמה של אגוּדת סנדלרים מפריע לאגוּדת הנגרים? וּבכן, אין להביא ראָיה מאיחוּד מפלגוֹת על איחוּד זרמים קיבּוּציים, אך יש להביא ראָיה מיחסי אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת על יחסי גוּפים שיתוּפיים. ארשה לי להעיר על צד אחד בּלתי שוה בּגזירה שוָה זוֹ: אין אגוּדת הסנדלרים נכוֵית מגידוּלה של אגוּדת הנגרים, אין לה דאגה ל“רזרבה”, ואין לה חשש שמא ילך כּל הדוֹר הבּא לנגרוּת. אך הגוּש השיתוּּפי הוּא בּשביל חבריו לא רק מבנה מסוּים של משק וחברה, אלא מסגרת הטעוּנה מתיחה, אשר כּכל שתתפּשט יוֹתר כּן יגדל ערכּה וּמשקלה היחסי. בּין אגוּדת הסנדלרים ואגוּדת הנגרים אין כּל יסוֹד לתחרוּת, בּין הגוּפים השיתוּפיים יש ויש. והיא שהוֹפכת את חיינוּ בּהסתדרוּת, בּמפלגה, בּחוּץ – לשׂדה-התחרוּת. אינני יכוֹל להניח כּי דבר זה מוּנח בּטבעוֹ של מפעלנוּ הישוּבי. שמא אָפיֵנוּ הוּא שהוֹפך כּל גוֹן ישוּבי ל“שבט” נפרד, לטיפּוּס אנוֹשי נבדל, לעתים גם ל“השקפת-עוֹלם” מיוּחדת אוֹ לחטיבה מדינית בּפני עצמה. והוֹאיל ואנוּ חיים בּתקוּפה של קיבּוּץ גלוּיוֹת, כּלוֹמר של דוֹרוֹת-עליה הבּאים בּרציפוּת זה אחר זה, והם שעתידים לקבּוֹע בּריבּוּים את דמוּת חיינוּּ, יוּבן הדבר מדוּע כּל גוֹן ישוּבי תוֹלה את “נצחוֹנוֹ”, את התגלמוּת רעיוֹנוֹ בּמידה שיעלה בּידוֹ לשאוֹב כּוֹחוֹת מן החוּץ, מן העליה, מן הנוֹער. מכּאן ההתחרוּת על נפש כּל אלה. וכל הכּונוֹת הטוֹבוֹת אינן עוֹמדוֹת בּפני תחרוּת זוֹ. (קראוּ כּאן ציטטה שלמה מִשֶלי, שבּה הגדרתי יחסים מסוּימים בּין גוּשים שוֹנים כּיחסי חשדנוּת, קנאה ותגרנוּת. ציטטה זוֹ צריכה, כּנראה, להוֹכיח את מידת הפּגיעה שבּדברי. חברים, לא בּדיתי את הדברים מלבּי. ראיתי אוֹתם, חייתי אוֹתם. וּמקנא אני בּמי שנפגע מדברי, סימן שחייו הציבּוריים עוֹברים עליו בּנחת ולא נתקל בּתוֹפעוֹת פּוֹגעוֹת, מלבד בּדברים שלי).

יאמרוּ שוּב: זהוּ חשבּוֹן של ההסתדרוּת והמפלגה – שלהן בּלבד, ולא של הקיבּוּץ והקבוּצה. אך הלא דברים אלה מיררוּ את חיי השליחים, מיררוּ את חיי החלוּץ, מיררוּ את חיי הסתדרוּיוֹת הנוֹער. הלא דברים אלה יצרוּ אוירה המשפּילה את כּוּלנוּ, המשפּילה את המפעל הקיבּוּצי כּוּלוֹ. ואני שוֹאל: האוּמנם לאחר כּמה שנים של יחסים בּלתי בּריאים בּין חלקים כּל כּך חשוּבים בּתנוּעת הפּוֹעלים, בּין חלקים כּל כּך קרוֹבים זה לזה – האוּמנם לא צריכה היתה לקוּם מבּפנים תסיסה נגד המצב הזה המעקם את קוֹמתנוּ? האם צריך היה בּאמת שיבוֹא מישהוּ מן החוּץ ויזעק זעקה גדוֹלה וּמרה?

אך מה תוֹעלת בּזעקה, אם שוֹמעיה מקפּידים בּיוֹתר על אי-המוּסיקליוּת שבּה, אם היא מעוֹררת לא הרהוּרי תשוּבה אלא צידוּק הקיים וטינה חבוּיה וּגלוּיה. ושמא אשֵמה הבּיקוֹרת, שמא בּגללה החמירוּ כּל כּך הדברים? קוֹדם אפשר היה לחשוֹב כּי היחסים הפּגוּמים הם ענין הגוּשים “בּיניהם לבין עצמם”. עתה נמצא כּי יחסים אלה חדרוּ לכל פּינה ציבּוּרית והם מַתישים את כּוֹחנוּ, והם מלבּינים את פּנינוּ. קשה עתה למצוֹא בּציבּוּריוּתנוּ ההסתדרוּתית והמפלגתית איזה מעמד של חגיגיוּת אוֹ של חשבּוֹן-הנפש – וּבערבי בּחירוֹת לא כּל שכּן – שאין מבזבּזים בּוֹ מחשבה וּמרץ ו“יחסים” על חשבּוֹנוֹת ועל שיקוּלים שאין בּהם תוֹכן ואין בּהם רעיוֹן, אלא היאָבקוּת על יחסי-כּוֹחוֹת. האוּמנם נעלמוּ כּל הדברים האלה מעיני חברים טוֹבים העוֹמדים בּלב המפעל השיתוּפי? האוּמנם אינם רוֹאים את הגל העכוּר, העלוּל להציף אוֹתנוּ? אינני מבקש אשמים. אפשר כּוּלנוּ אשמים וכוּלנוּ לא בּרצוֹן נוֹדה בּאשמתנוּ, כּי לא בּרצוֹן ולא מדעת נתגלגלנוּ לתוֹך מצבים אלה. אך לא נצא מהם על ידי שנכעס על מי שמעיז לגלוֹת את הפּצעים. לא כּל מי שטוֹען על הקיפּוּח הוּא המקוּפּח, ולא כּל מי שצוֹעק הוּא הצוֹדק, אך אטימת האוֹזן אין בּה תרוּפה כּשהדברים עצמם זוֹעקים.

שלוֹשה דברים: הצוֹרך הפּנימי של המפעל השיתוּפי לצאת למרחב וּלהגיע לכיבּוּשים גדוֹלים יוֹתר; התביעה המצפּוּנית של אנשי השיתוּף ליחסים יוֹתר הגוּנים, יוֹתר חבריים, עם חבריהם, אפילוּ כּשיש בּיניהם הבדלים משקיים אוֹ חברתיים אוֹ אידיאוֹלוֹגיים; והאחריוּת של חלוּצי ההתישבוּת השיתוּפית לגוֹרל ההסתדרוּת והמפלגה ולדמוּת הרוּחנית של

ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ – כּל אחד מאלה וכוּלם יחד היוּ חייבים, לדעתי, להעמיד את שאלת האיחוּד כּענין חיוּני וּבוֹער.

כּנגד זה אוֹמרים: יהיה ערכּם של הנימוּקים אשר יהיה, אך מי שתוֹבע איחוּד הרי הוּא בּאוֹפן אוֹבּיֶיקטיבי עוֹשׂה שליחוּת רעה, הוּא גוֹרם לפירוּק הקיבּוּץ הגדוֹל. כּנגד טענת פּירוּק אני עוֹמד אין-אוֹנים. רצוֹנך, אתה קוֹרא לכל מעבר בּגיל אוֹ בּהיקף בּשם פּירוּק. האפרוֹח יוֹצא מן הבּיצה – הרי הוּא מפרק את בּיתוֹ. ענף חדש בּטרם יבצבּץ – הרי הוּא “פּקע”, מתפּקע משהוּ. אין איחוּד ללא “פּירוּק” כּלשהוּ, כּשם שאין איחוּד ללא כּל תשלוּם מחיר. כּל מחר הוּא פּירוּק של היוֹם. החיים שלא נקרשוּ, שלא נתאבּנוּ, שיש בּהם צמיחה, תמוּרוֹת, זרימה – יש בּהם גם משוּם “פּירוּק”. מתוֹך מסירוּת לקיים וקידוּש המסגרת אפשר לראוֹת בּכל גידוּל – פּירוּק.

כּשתבענוּ את “הפּוֹעל הצעיר” לאיחוּד שמענוּ אוֹתם

הדברים: קיים גוּף חשוּב, הממלא תפקיד גדוֹל בּחיי הארץ ויש לוֹ חשיבוּת רבּה בּחיי חבריו. הם אוֹהבים אוֹתוֹ, הם יוֹנקים ממנוּ וגוּף זה הוּא מבצר ללשוֹן העברית, הוּא משען ללאוּמיוּת, לחלוּציוּת, ואתם אוֹמרים לנוּ “התפּרקוּ”! ואנחנוּ, שלא חדלנוּ לתבּוֹע, היינוּ

סבוּרים כּי הפּירוּק הזה הוּא לטוֹבת הארץ, לטוֹבת העברית, לטוֹבת הלאוּמיוּת והחלוּציוּת וּלטוֹבת “הפּוֹעל הצעיר” עצמוֹ. בּמה שאחרים ראוּ

פּירוּק ראינוּ אנחנוּ מיזוּג הטוֹב שבּאחד עם הטוֹב שבּשני.

כּנגד זאת אוֹמרים לי: אין אתה מבין את מהוּתוֹ של המפעל הקיבּוּצי. אין הוּא נעשׂה מפּני שמספּר אנשים רוֹצים בּוֹ וּמתחבּרים

בּשבילוֹ; המפעל הקיבּוּצי נעשׂה על ידי מסגרת מסוּימת ואם אתה משנה את המסגרת הזאת אתה מוֹנע את המפעל, כּי בּשוּם מסגרת אחרת לא יוּכל המפעל לחיוֹת, ולגדוֹל לא כּל שכּן.

אם טענה זוֹ צוֹדקת אזי יש בּה כּדי לסתוֹת את הגוֹלל על האיחוּד. אם בּאמת אין קיוּם למפעל הקיבּוּצי מבּלעדי המסגרת הקיימת כּמוֹת שהיא, אזי אין לנוּ אלא להחזיק בּה ולשמוֹר עליה מכּל משמר. אלא שאני חוֹשש שמא יש כּאן איזוֹ טעוּת. יש שבּשרשרת היקשים חל איזה אי-דיוּק קטן בּאחת ההגדרוֹת, והוּא מוֹריד אוֹתנוּ מדרכּנוּ אל שביל צדדי.

אינני מזלזל בּערך “המסגרת”, אינני גוֹרס כּמי שאוֹמר כּי הראשוֹנים, דגניה ועין-חרוֹד, יצרוּ הכּל בּעצמם, ועתה פּחתוּ הדוֹרוֹת ואנוּ צריכים לסייעתא ד“מסגרת”. אם נצא ונבדוֹק את מוֹצאוֹתיו של כּל מפעל קבוּצתי בּארץ, מן הימים הראשוֹנים, נמצא שכּל חוּג יוֹצר היה זקוּק גם ליניקה מן החוּץ. מאחוֹרי דגניה עמד “הפּוֹעל הצעיר”, ואילמלא “הפּוֹעל הצעיר” מסוּפּקני אם דגניה היתה מאריכה ימים וּמתגבּרת על סבכיה. מאחוֹרי “השוֹמר” עמדוּ “פּוֹעלי-ציוֹן”. אילמלא האוירה הרוּחנית שיצרוּ הכּוֹחוֹת

המאוּרגנים הללוּ, “המסגרוֹת” הללוּ, אילמלא הסַעד החברי שנתנוּ, לא היוּ המפעלים ההתיישבוּתיים החלוּציים הראשוֹנים יכוֹלים אפילוּ לנבּוֹט, ועל

אחת כּמה שלא היוּ מחזיקים מעמד.

בּמה איפוֹא חוֹלק אני על אלה שרוֹאים בּ“מסגרת” את המנוֹף ואת הערוּבּה? בּזה שאני מעדיף את התנוּעה על המסגרת. אין אני מזלזל בּחשיבוּתה של כּל אוֹרגניזציה, אך לא היא קוֹבעת כּי אם התנוּעה. אין ליחס למסגרת את כּל העוֹשר הגדוֹל, את הדינַמיוּת, את המזוֹן הרוּחני האצוּרים בּתנוּעה, כּלוֹמר בּאלפי האנשים החיים, אשר האידיאה האחת מאַחדת אוֹתם. הכּוֹח היוֹצר הוּא בּתנוּעה, וּבידה לקיים אוֹ להחליף אוֹ לאַחד מסגרוֹת. מסגרת אפשר שתהיה בּלתי-גמישה וּבלתי-מוּתאמת, המסגרת של הקיבּוּץ המאוּחד כּיוֹם אינה זוֹ של גדוּד-העבוֹדה לשעבר ואף לא זוֹ של קיבּוּץ עין-חרוֹד. התנוּעה היא שיצרה אוֹתן והיא ש“פּירקה” אוֹתן. וּלפיכך אני אוֹמר: יוֹתר משיש לשמוֹר על המסגרת יש לשמוֹר על התנוּעה. היא העיקר. בּה מפכּים מַעינוֹת המפעל, וכל המתנקש בּהם חוֹטא גם למפעל הקיבּוּצי.

כּשרוֹאים את החיוּב שבּאיחוּד אזי מקבלים בּרצוֹן גם את “שבירת המסגרת” ועוֹשׂים את המעשׂה הפּוֹתח אֲפקים והמחַדש לבבוֹת. כּשאין מאמינים בּאיחוּד, כּשמפחדים מפּניו, אזי בּאים וּמקדשים את המסגרת, כּאילוּ בּזכוּתה התנוּעה קיימת, וכל הנוֹגע בּה מסַכּן את המפעל ואת התנוּעה.

-–

לא שמעתי כּאן את הרצפלד, אך שמעתי דברי חבר שמתח עליו בּיקוֹרת, ועם זה ידע לדרוֹש, וּבצדק, שיבדילוּ בּין טענוֹתיו אל הרצפלד וּבין יחסוֹ להרצפלד. הִסכּמתי להבדלה זוֹ כּאשר הסכּימוּ ודאי אחרים פּה. מדוּע איפוֹא ימדדוּ חברי הקיבּוּץ את זוּלתם לא בּאוֹתה מידה? חבר הקיבּוּץ המוֹתח בּיקוֹרת חמוּרה על קוּרס מסוּים אוֹ מעשׂים מסוּימים

בּהסתדרוּת איננוּ מעמיד בּזה בּספק את נאמנוּתוֹ להסתדרוּת. מדוּע איפוֹא

אתם מקבּלים כּל בּיקוֹרת על קוּרס מסוּים אוֹ מעשׂים מסוּימים בּקיבּוּץ

כּשלילת הקיבּוּץ עצמוֹ? מדוּע אין אתם מניחים שיכוֹל אדם לקבּל את כּל הערכים שלשמם קיים הקיבּוּץ ולוֹמר ששיטוֹת פּעוּלה מסוּימוֹת של הקיבּוּץ אינן הוֹלמוֹת את הערכים שלוֹ?

וּמדוּע מערבּבים שאלוֹת השנוּיוֹת בּמחלוֹקת בּתוֹך

הקיבּוּץ עם שאלת האיחוּד? יכוֹל אדם להיוֹת בּהסכּם גמוּר עם “קו” הנהגת הקיבּוּץ ולהיוֹת בּעד איחוּד, כּשם שהאוֹפּוֹזיציה ל“קו” איננה צריכה לחייב את האיחוּד. זהוּ אחד הקשרים המלאכוּתיים שנתרבּוּ אצלנוּ, כּאשר ראינוּ בּשאלת “החלוּקה”.

כּמה שאלוֹת שאתם מעוֹררים בּקשר עם האיחוּד מוּכרחוֹת

לקוּם בּקיבּוּץ עצמוֹ, גם בּלי איחוּד. החידוּש הגדוֹל של הקיבּוּץ

המאוּחד הוּא הרעיוֹן על “קיבּוּץ פּתוּח”. אבל קיבּוּץ פּתוּח להמוֹנים,

קיבּוּץ הרוֹצה בּצמיחה בּלתי פּוֹסקת, המבקש להיוֹת אבן שוֹאבת לקיבּוּץ

גלוּיוֹת, אי אפשר לוֹ שיקיים מסגרת בּלתי-גמישה בּיוֹתר. אי אפשר להיוֹת פּתוּח להמוֹנים וסגוּר למחשבה, סגוּר לחיפּוּשׂים, סגוּר לבירוּרים

פּנימיים. חבר אחד אמר כּאן בּצדק: קיבּוּץ איננוּ יכוֹל לחיוֹת בּלי ויכּוּחים. אין הכּוָנה שהקיבּוּץ צריך לרדוֹף אחרי ויכּוּחים, אך הוּא איננוּ צריך לרדוֹף את הויכּוּחים. כּל מה שהחברה הקיבּוּצית מתרחבת וּמרחיבה את תפקידיה, מקיפה המוֹנים גדוֹלים יוֹתר משכבוֹת רבּוֹת יוֹתר ונתקלת בּפּרוֹבּלימוֹת נוֹספוֹת – נעשׂית השאלה: כּיצד לאַפשר בּצותא גילוּיים רוּחניים שוֹנים, גוֹני-מחשבה שוֹנים, סגנוֹנוֹת שוֹנים, לשאלה

הגדוֹלה של חיי הקיבּוּץ. והקיבּוּץ שזכה להיקרא מאוּחד ושֶמוֹנה את חבריו בּכמה אלפים מגיע לדיוּן פּנימי על יחסי-החברה בּתוֹכוֹ, לא מפּני שמי שהוּא יש לוֹ כּוָנוֹת רעוֹת, אלא מפּני טבע הדבָרים. אין ערוּבּוֹת לכך שהאיחוּד לא יעוֹרר שאלוֹת חדשוֹת. אך גם בּאִי-איחוּד אין ערוּבּה לכך. חוֹק-חיים הוּא לקיבּוּץ: עליו להיוֹת תמיד עֵר וקשוּב לעצמוֹ ולפּרט בּתוֹכוֹ, ועל ידי הכרזת חברים לבנים חוֹרגים אין קיבּוּץ פּוֹתר את שאלוֹתיו.

אוֹמרים לנוּ: תפקיד הקיבּוּץ המאוּחד הוּא ליצוֹר משקים “גדוֹלים וּגדֵלים”; איחוּד עם גּוּף שיתוּפי שני, אשר איננוּ מתחייב על משקים גדוֹלים וּגדלים דוקא – הוֹרס את ערכיו של הקיבּוּץ המאוּחד. שמא מוּתר להזכּיר, בּלי להפליג להיסטוֹריה, כּי גם יִסוּדוֹ של הקיבּוּץ המאוּחד עצמוֹ לא היה על מנת כּך דוקא? גדוּד-העבוֹדה, כּידוּע, בּיקש להיוֹת קוֹמוּנה ארצית, בּעלת תפקידים חלוּציים גדוֹלים, המקיימת לשם כּך משקים וּפלוּגוֹת. למען מילוּי התפקידים הכּיבּוּשיים קמה שיטה של גיוּסים וּמשמעת ואת השויוֹן בּיקש הגדוּד לקיים על ידי קוּפּה אחת מרכּזית לכל המשקים והפּלוּגוֹת. אוּלם הגדוּד איחד בּקרבּוֹ גם את “הקבוּצה הגדוֹלה”, עין-חרוֹד, תל-יוֹסף וגם את “כּפר-גלעדי”, שהיה אז משק קטן. מיסדי הקיבּוּץ המאוּחד חָלקוּ על גדוּד-העבוֹדה, לא מפּני שהתנגדוּ להכליל גם “קבוּצה קטנה” בּמסגרת הכּללית. גם אלה וגם אלה התירוּ את הדבר. הפּלוּגתה היתה בּשאלת הצנטרַליזם, אשר הגדוּד נקט בּוֹ, וּבשאלת האוֹטוֹנוֹמיה המשקית, אשר קיבּוּץ עין-חרוֹד החזיק בּה. אינני בּקי בּמידה מספּיקה בהשתלשלות הענינים כּדי לדעת מאימתי בּדיוּק הוּזזה הנקוּדה המרכּזית של הקיבּוּץ המאוּחד מחינוּך המוֹני פּוֹעלים לחיי שיתוּף ושויוֹן ולעמידה לרשוּת

ההסתדרוּת – כּמוֹ שמגדירים בּכל ההחלטוֹת – לטיפּוּס המשק הגדוֹל והגדֵל,

שנעשׂה לעיקר העיקרים. על כּל פּנים, גם רגע זה בּחיי הקיבּוּץ היה בּוֹ משוּם “שבירת כּלים”.

עתה אוֹמרים: אי אפשר שתנוּעה אחת תטפּח שתי דמוּיוֹת-חיים, שתי דמוּיוֹת-חברה. מכּאן – שכּל הנקוּדוֹת של הקיבּוּץ המאוּחד יש להן דמוּת-חיים וּדמוּת-חברה אחת וכל הנקוּדוֹת של חבר-הקבוּצוֹת יש להן דמוּת-חיים וּדמוּת-חברה אחרת. הרי זה חידוּש סוֹציוֹלוֹגי גדוֹל. אחת משתים: אוֹ שעצם עקרוֹן השיתוּף והשויוֹן מהווה דמוּת-חיים אחת מוּל דמוּת-החיים של הקנין הפּרטי, אוֹ עוֹלם השיתוּף והשויוֹן יש בּוֹ כּמה דמוּיוֹת-חיים וּדמוּיוֹת-חברה. אך אם כּן הוּא, אזי מוּתר לשאוֹל: האוּמנם “המסגרת” הכּוֹללת היא היא שקוֹבעת בּאמת את דמוּת-החיים וּדמוּת-החברה? ואני הייתי סבוּר, ואף הייתי גאה על כּך, שכּל נקוּדה ישוּבית אצלנוּ יש לה דמוּת-חיים שלה. ועדיין אני סבוּר כּי דמוּת-חיים מצטרפת מאלף קוים ולא בּלבד מהוֹדיה בּעיקרוֹן אחד “גדוֹל וגדל” אוֹ עיקרוֹן אחד אחר. האוּמנם יש דמוּת-חיים אחת לשלוֹשים וחמישה משקי הקיבּוּץ? אוֹדה, כּשאני בּא למקוֹם וטוֹעם את הלחם האפוּי בּוֹ, הרי הוּא מצטרף אצלי לדמוּת-חיים. כּי שמוּרים בּחִכּי זכרוֹנוֹת של טעם-לחם וּמראה-לחם משנים ראשוֹנוֹת. וגם טיבוֹ של בּית-הספר והמקוֹם שהוּא תוֹפס בּחיי המקוֹם – קוֹבעים בּעיני את דמוּת-החיים. עין-חרוֹד, למשל, קשוּרה אצלי בּדמוּת המוֹרה, חבר המקוֹם, שהוּא עצמוֹ הנהוּ מזיגה של טבע ותנ"ך וחקלאוּת ולשוֹן וּנגינה. כּשאני בּא לכפר-גלעדי וּמוֹצא שם שני חברים המטפּחים בּעמל-נמלים בּמשך שנים את ספריית המקוֹם ועוֹשׂים בּה כּבמלאכת המשכּן – הרי זה מצטרף בּעיני לדמוּת-החיים של המקוֹם. התזמוֹרת של יהוּדה שרתוֹק היא בּעיני חלק מדמוּת-החיים של הקיבּוּץ. וּכשאני בּא לבית-השיטה ורוֹאה את שיטתם בּבנין צריפי הדירה, שיטה שעליה לא הוּחלט בּשוּם מוֹעצת קיבּוּץ ואפשר יש בּה מן הסטיה, הרי גם זה קו לדמוּת-החיים של החברה. וכי עוֹמדת דמוּת-חיים של מקוֹם בּמקוֹם אחד? מדמוּת-החיים של תל-יוֹסף בּשנוֹתיה הראשוֹנוֹת ועד תל-יוֹסף של היוֹם יש מהלך רב. ואכן, גם הצוֹרך בּגידוּל מַתמיד, הדינַמיוּת של גידוּל יש בּהם מעִנין דמוּת-החיים, אך האם כּל משקי הקיבּוּץ שוים בּדינַמיוּת זוֹ?

כּוֹח הגידוּל המשקי והחברתי סגוּלה יקרה היא, ויש לשׁמוֹח על כּל תנוּפה משקית נוֹספת ועל כּל גילוּי יכוֹלת להקיף בּכוֹחוֹת שיתוּפיים מפעלים גדוֹלים יוֹתר וּמוּרכּבים יוֹתר. אך האם לפיכך עלינוּ להעמיד את כּל הסגוּלוֹת הטוֹבוֹת של המפעל הקיבּוּצי, את כּל תכנוֹ, את כּל כּוֹח ההתנדבוּת שבּוֹ, את שיפּוּר החיים שבּוֹ, את תיקוּן יחסי האדם שבּוֹ, את כּוֹח המוֹשך שבּוֹ – להעמיד את כּל זה על אחת, על מגמת הגידוּל הבּלתי פּוֹסק של הנקוּדה הישוּבית?

כּל אידיאה עשירה יוֹתר וּמוּרכּבת יוֹתר מהגדרתה. אך אין לנוּ בּרירה – אנחנוּ מגדירים. אנחנוּ אוֹמרים: ציוֹנוּת, סוֹציאליזם, קיבּוּץ. אנחנוּ שׂמחים לכַווץ מוּשׂג מוּרכּב בּיוֹתר בּדיבּוּר אחד ואיננוּ מרגישים כּי כּיווּץ זה עשׂוּי למלא תפקיד חינוּכי שלילי, לטשטש אוֹ להעלים כּמה יסוֹדוֹת חיוּניים. אחר כּך כּשאנוּ מבקשים להסבּיר בּני-מוּשׂגים, שהם יוֹתר דקים מן המוּשׂגים הכּוֹללים, אנחנוּ שוּב מדבּיקים להם שלט המבליט איזה גוֹרם חלקי. ואחר כּך אנחנוּ עצמנוּ משוּעבּדים להגדרה המוּבלטת מתוֹך כּל המַסכת המוּרכּבת

וּמאבּדים את שאר היסוֹדוֹת שבּשעת הגדרה הסַחנוּ מהם את דעתנוּ. המפעל הקיבּוּצי – תכנוֹ עשיר וּמוּרכּב בּיוֹתר, והצלחתוֹ האמיתית בּחיים תלוּיה

לא בּזה שננַשׂא וּנרוֹמם אחד הגוֹרמים שבּתוֹכוֹ, כּי אם שלא נשכּח שוּם גוֹרם, אם גדוֹל ואם קטן. וּמה אנחנוּ עוֹשׂים: “מעשׂה חבקוּק”. בּספרוּתנוּ הקדמוֹנית מסוּפּר כּיצד בּיקשוּ להעמיד את כּל תרי"ג מצווֹת על תמציתן, והלכוּ בזה מצמצוּם לצמצוּם, עד שבּא חבקוּק והעמידן על אחת: “וצדיק בּאמוּנתוֹ יחיה”. התלך גם התנוּעה הקיבּוּצית בּדרך כּיווּץ זוֹ? הנעמיד את כּל המפעל הקיבּוּצי – על כּל ערכיו ועל כּל חוֹבוֹתיו לאדם, למעמד, לאוּמה – על אחת, ונאמר: היא שקוֹבעת את כּל דמוּת התנוּעה, וכל השאר כּלא נחשב? מי שיאמר כּכה, ואם גם מתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת בּיוֹתר ודינַמיוּת גדוֹלה בּיוֹתר, הרי הוּא מתחייב

בּהזנחת כּל שאר הגוֹרמים. החקלאים שבּיניכם ודאי יוֹדעים את “חוֹק המינימוּם” האוֹמר: עיבּדת את שׂדך, זיבּלת בּכל מיני זבלים, השקית, ואך בּגוֹרם אחד מיעטת – יענה לך השׂדה לא לפי היסוֹדוֹת שהפרזת בּהם, אלא לפי אוֹתוֹ יסוֹד שנתת בּמיעוּטוֹ. ואנחנוּ, בּבוֹאנוּ לחרוֹש ולזרוֹע את שׂדה

החיים הקיבּוּציים, סבוּרים כּי מוּתר לנוּ להעמיד את כּל העיבּוּד על יסוֹד אחד, שאוֹתוֹ נפזר בּיד רחבה, והשׂדה לא יזכּוֹר לנוּ את כּל מה שחטאנוּ לוֹ ויתן לנוּ את בּרכתוֹ בּשפע.

כּמה הגדרוֹת שהיוּ מהַלכוֹת בּזרמינוּ הקיבּוּציים

נתבּדוּ. האוּמנם אפשר לקבּל הגדרה זוֹ האוֹמרת: עד כּאן “משק גדוֹל וגדֵל” וּמכּאן והלאה משק שאינוֹ גדוֹל ואינוֹ גדל? איני צריך להוֹכיח שהגוֹדל של משקי הקיבּוּץ הוּא שוֹנה, אך האם גם קצב הגידוּל אינוֹ שוֹנה? מאידך, האפשר להגדיר עתה איזה זרם קבוּצת כּ“בלתי-גדל”? האם לא נעשׂוּ עתה כּמה תפקידים לנחלת כּל התנוּעה הקיבּוּצית, לאגפּיה? הנה, למשל, קליטת-עליה. מה צר ששוּם מוֹסד מוּסמך לא ראה צוֹרך לבדוֹק את מידוֹת קליטת-העליה בּכל משק, למען נדע, ויחדלוּ אצלנוּ לדבּר בּזה כּאינטֶרֶסַנטים וּכמתפּארים. הנה עליית-הנוֹער, למשל: אם בּאים ואוֹמרים כּי הקיבּוּץ המאוּחד היה הראשוֹן שהתחיל בּזה – תבוֹא עליו בּרכה, אך עוּבדה היא כּי תפקיד כּבּיר זה נתבּע מיד על ידי כּל הגוּשים. והנה אידלסון אוֹמר בּענוָה כּי איננוּ יכוֹל לבוֹא לקבוּצה של החֶבר וּליעץ מה לעשׂוֹת מבּחינה משקית. אפשר לחשוֹב שהקיבּוּץ המאוּחד מוּרכּב כּוּלוֹ

מיָגוּרים, וּבתחוּמי “מסגרת” אחת אין כּלל הבדלים בּין משק זקן וצעיר, מבוּסס וּבלתי-מבוּסס, נתוּן בּתנאי גידוּל מהיר וּבתנאי גידוּל אִטי. מה

רב כּוֹחנוּ לגָלוֹת בּכל מקוֹם הר, שאי אפשר לעבוֹר עליו!

אוֹמרים: כּוֹחנוּ בּמרוּת, ולא יתכן איחוּד התנוּעה בּלי קבּלת מרוּת. אף אני חוֹשב שלא יתכן איחוּד התנוּעה בּלי קבּלת מרוּת. אלא שיש צוֹרך להבהיר קצת את המוּשׂג. אין חברה בּלי מרוּת, וכל חברה יש לה המרוּת ההוֹלמת אוֹתה. אפשר שהמוּנח עצמוֹ איננוּ מוּצדק בּיוֹתר. אך

הכּוָנה הן בּרוּרה: סמכוּת מקוּבּלת על החברה לבצע דברים, להטיל חוֹבוֹת על החברים.

היה זמן שהתקשינוּ בּזה הרבּה. מתוֹך תפיסה אנַרכיסטית בּמקצת, מתוֹך הדגשה יתירה של זכוּיוֹת היחיד. לא קל היה אצלנוּ להתרגל גם לקבּלת החלטוֹת בּרוֹב. וגם עכשיו, לאחר חינוּך ציבּוּרי של שנים, אנחנוּ נתקלים בּחיינוּ הציבּוּריים לעתים בּגילוּיים חריפים של אוֹבּסטרוּקציוֹניזם של מיעוּט. ואכן, לא קל לאדם לקבּל עליו עוֹל החלטוֹת אוֹ מסקנוֹת שאיננוּ מזדהה אתן בּלבּוֹ. אך אין דרך אחרת לדוֹר חפץ-בּנין. דוֹרנוּ יש לוֹ חשבּוֹנוֹת מסוּבּכים עם המרוּת. גם הדוֹגלים בּה אינם אוֹהבים אוֹתה כּשהם נדרשים להיכָּנע מפּניה. על אחת כּמה וכמה שאיננוּ מחבּבים את המרוּת המוּטלת עלינוּ כּשאיננוּ מוֹדים בּסמכוּתה המוּסרית. אך

כּל החששוֹת מפּני הפרזה לשימוּש לרעה אינם פּוֹטרים אוֹתנוּ מעצם ההכרח להווֹת חברה בּעלת כּוֹח-בּיצוּע, כּלוֹמר, שיש בּה חוֹק ויש בּה מרוּת. אנחנוּ עוֹמדים מוּל עוֹלם אוֹיב, וּבלי כּל נטיה מיליטַריסטית אנחנוּ

אנוּסים לראוֹת עצמנוּ כּצבא דרוּך להתגוֹננוּת וּלהיאָבקוּת. היוּ לנוּ

שנים ששׂררה אצלנוּ רוּח “הווֹלניצה”, והיינוּ דוֹמים יוֹתר למחנה של צוֹענים. מה שעשׂינוּ עשׂינוּ מתוֹך עליית-נשמה, מתוֹך ריקוּד חסידי, מתוֹך “שרירוּת לב” – היוֹם חפצנוּ והתחלנוּ, מחר מאסנוּ ועזבנוּ. קיבּלנוּ

עלינוּ את המשוּבה שבּיצירה, אך לא את חוּמרתה. מאז נשתנוּ הדברים. הכּל החמיר. וּתנוּעת הפּוֹעלים איננה יכוֹלה לפעוֹל רק בּכוֹח של משוּבת-נעוּרים והתלהבוּת בּסך. מכּאן הצוֹרך בּסדרי-חברה ממשיים יותר, בּ“מרוּת”. וּמי שיסקוֹר את דרכּן של הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת עד הסדרים עתה בּחבר-הקבוּצוֹת, אוֹ את דרכּם של קיבּוּצי “השוֹמר הצעיר” הראשוֹנים מאז ועד היוֹם, יִוָכח איזוֹ כּברת-ארץ עברנוּ. הלא היה זמן שהיוּ סבוּרים כּי לא נאה לקבוּצה לקבּל החלטה בּהצבּעה, ושאין דבר ראוּי להתקבּל אלא אם כּן הוּא מסתכּם בּהסכּמה כּללית. ואף עצם הנסיוֹן לקבּוֹע חוּקים ותקנוֹת

לקבוּצה עוֹרר בּשעתוֹ התנגדוּת, בּאשר ראוּ בּוֹ כּמעט פּגיעה

ועלבּוֹן.

אך דוקא משוּם שאנוּ רוֹצים בּמרוּת, משוּם שאנוּ חושׁבים

אוֹתה כּתנאי לחיי ציבּוּר מאוּרגן, חייבים אנוּ לדאוֹג גם ליוֹם מחר וּמחרתים, חייבים אנוּ לדאוֹג לכך שלא תיהָפך לנוּ לרוֹעץ, שלא תתנַוון. אל נשכּח כּי חיים אנוּ בּעוֹלם של עריצוּת, של התעמרוּת אדם בּאדם, בּעוֹלם ששוֹלטים בּוֹ כּל כּך הרבּה יצרי-שלטוֹן, בּעוֹלם שאנשים מקוּלקלים

מצליחים להוֹנוֹת את הבּריוֹת ולעמוֹד בּראשם. תאזינוּ למַה שמסַפּרוֹת

לנוּ ספינוֹת-מעפּילים! וכמה אזהרוֹת אנוּ שוֹמעים מתוֹך קוֹרוֹתיה של

תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם? ואפילוּ מתוֹך תוֹלדוֹתיהן של קוֹמוּנוֹת

שוֹנוֹת בּמהלך הדוֹרוֹת. לפיכך, כּל כּמה שאנוּ חרדים לכוֹח הבּיצוּע של המפעל הקיבּוּצי, איננוּ רשאים להעמיד את כּל כּוֹחה של תנוּעתנוּ על המרוּת בּלבד, מבּלי להקים מוּלה גם עמוּד שני: החרדה לאדם, לכבוֹדוֹ, לחוֹפש מחשבתוֹ, חירוּת בּיטוּיוֹ. החרדה לכך שהאדם החוֹשב אחרת לא יהיה מוּחרם, לא יהיה נרדף, לא יהיה צריך לכבּוֹש לוֹ את הזכוּת להבּיע את עצמוֹ, חרדה זוֹ היא חרדתה של החברה הקיבּוּצית כּוּלה, אם היא צוֹפה לעתידה.

וּכשם שאנחנוּ מבקשים להגבּיר את סמכוּתה ואת כּוֹח בּיצוּעה של הנהגת תנוּעה, כּכה אנחנוּ מעוּנינים גם להציב גבוּלוֹת בּענינים היוֹצאים מגדר זה.

אנחנוּ רוֹצים בּמרוּת לאוֹתה המטרה אשר לשמה אנוּ רוֹצים בּאיחוּד. להגבּיר את כּוֹח הבּיצוּע של המפעל הקיבּוּצי בּכל גילוּייו, להגדיל את הכּוֹח המוֹשך שלוֹ ואת מספּר הנוֹהרים אליו להשתתף בּבנינוֹ, להגבּיר את מידת השיתוּף ועזרת הגוֹמלין בּין משק וּמשק, להגבּיר אחריוּת של חברים קשישים לגבּי עליוֹת חדשוֹת, להטיל יוֹתר חוֹבוֹת חלוּציוֹת, יוֹתר תפקידים לאוּמיים והסתדרוּתיים. מבּחינה זוֹ הריני רוֹצה שהתנוּעה

המאוּחדת לא תגרע ממה שיש בּקיבּוּץ המאוּחד, אלא תוֹסיף עליו.

ויש מה להוֹסיף. מי שיחדוֹר למצבוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים, מי שיחשוֹב בּרצינוּת על הסכּנוֹת הנשקפוֹת לנוּ – וּבעיקר מבּפנים, מי שחרד למצבוֹ של הפּוֹעל בּמוֹשבה, מי שאין דעתוֹ נוֹחה ממצבן של מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת – מוּכרח להבין כּי שכבת עסקנים מקצוֹעיים בּלבד (ואפילוּ טוֹבים) לא תפתוֹר את השאלוֹת החמוּרוֹת האלה, העתידוֹת ללכת וּלהחמיר. אין לראוֹת בּדברַי זלזוּל בּפּקידוּת ההסתדרוּתית; אינני יוֹדע

כּיצד אפשר לנהל מכניסמוּס כּל כּך מוּרכּב ומסוֹעף בּלי חֶבר עוֹבדים

מקצוֹעיים. גם התנוּעה הקיבּוּצית איננה נמלטת מאֶלמנטים של עסקנוּת מקצוֹעית. ויש להעריך לטוֹבה את הפּקידוּת הטוֹבה והנאמנה והמסוּרה, ויש להקפּיד בּיחוּד על הסלקציה של פּקידוּת הסתדרוּתית, שתהווה גוּף ציבּוּרי משוּבּח, שלא תעלה חלוּדה פּקידוּתית. אך כּל זה לא יספּיק אם הסקטוֹר ההתיישבוּתי בּהסתדרוּת לא יטיל על עצמוֹ, כּפעם בּפעם, תפקידים גדוֹלים בּחיי ההסתדרוּת. אין אני שוֹכח מה שהם עוֹשׂים היוֹם, וּבפרט בּשליחוּיוֹת לחלוּץ ולנוֹער. אך יש כּמה וכמה תפקידים, ממקוֹמיים ועד מרכּזיים, אשר רק בּני-אדם היוֹנקים בּעצמם מן הקרקע וּמן המלאכה וּמחיי שיתוּף ושויוֹן, רק אלה שהיוֹם הם יוֹצאים מחברתם על מנת לשוּב אליה מחר – רק אלה יכוֹלים לקיים פּעוּלה הסתדרוּתית יוֹם-יוֹמית, בּלי חשש שאבק-השיגרה ידבּק בּהם (מוּבן, אין בּשוּם מקוֹם ערוּבּה מכּשלוֹנוֹת, כּשם שישנם גם בּעוֹלם עסקנוּתנוּ המקצוֹעית אנשים מבוֹרכים אשר יד השיגרה לא היתה בּהם). יש הליכה חלוּצית לסדוֹם ויש גם הליכה לסדוֹם אחרת של החיים הציבּוּריים בּארץ.

וגם בּחיים הציוֹניים יש להרוֹס מחיצוֹת

וּמוּשׂגים-מחיצוֹת. ישנן פּרוֹבּלימוֹת של ההסתדרוּת הציוֹנית שאין אנשי-שלוֹמנוּ חיים בּהן בּכל רצינוּתן, ואנחנוּ נתקלים בּהן רק בּשעת בּחירוֹת אוֹ בּקוֹנגרסים. רק יחידים מאתנוּ מעמיסים על עצמם עוֹל הדאגוֹת של ההסתדרוּת הציוֹנית. וגם בּזה חפצתי לראוֹת את התנוּעה הקיבּוּצית המאוּחדת ממלאה תפקיד חלוּצי. וּלפיכך הייתי קוֹרא למַכּסימַליזם של מרוּת קיבּוּצית-כּיבּוּשית-ציוֹנית-הסתדרוּתית.

-–

אוּלם בּנקוּדה אחת אני בּא למעט את המרוּת, והיא: לגבּי קצב הגידוּל של היחידה המקוֹמית. אינני רוֹצה לוֹמר בּזה שאין התנוּעה הקיבּוּצית כּוּלה מעוּנינת גם בּשאלת הגידוּל של כּל מקוֹם

וּמקוֹם, שאיננה צריכה לדוּן בּזה, אך רוֹאה אני זכוּת למקוֹם – וּבפרט כּשהוּא מיחס לכך חשיבוּת יתירה – להכריע את ההכרעה האחרוֹנה לגבּי קצב גידוּלוֹ. ואין הדבר הזה עשׂוּי להטריד בּיוֹתר, לאחר שיהיה מוּבטח לכלל-התנוּעה שכּל מקוֹם וּמקוֹם ימלא את חוֹבוֹתיו בּתפקידים כּיבּוּשיים, בּמתן עזרה להתישבוּת חדשה, לפוֹעלי המוֹשבוֹת, לעליה בּהדרכת-נוֹער, בּשליחוּיוֹת בּגוֹלה וּבארץ. הריני נוֹטה לחשוֹב כּי עצם התפקידים האלה יש בּהם להחיש את קצב הגידוּלים בּכל מקוֹם, כּי עצם האיחוּד יזרים דינַמיוּת נוֹספת בּחיי כּל נקוּדה.

אך אם גם לא תתאַמת השערתי, גם אז אין שוּם סכּנה צפוּיה לכּוֹח הכּוֹבש של הרעיוֹן הקיבּוּצי מזה שכּמה מקוֹמוֹת יבטיחוּ לעצמם בּנקוּדה זוֹ הכרעה שלהם. ודאי יש לנוּ אלף נימוּקים בּעד אינטנסיפיקַציה של כּל דוּנם, ואלף נימוּקים בּעד חברה יוֹתר גדוֹלה, אך האם לפיכך עלינוּ להעמיד את הכּל על הרחבה? האין זה עלוּל בּאחד הימים להעמידנוּ בּמצב קשה? כּיוֹם הזה הריני מחזיק טוֹבה ל“השוֹמר הצעיר” שהמציא לנוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת מספּר הגוּן של גוּפים, הן למקוֹמוֹת שיש בּהם תנאים לאינטנסיפיקציה והן למקוֹמוֹת שאין בּהם. סוֹף סוֹף רוֹצים אנוּ ליַשב כּל חלקת אדמה הניתנת לכך, ואילוּ היתה כּל התנוּעה הקיבּוּצית מעמידה את הכּל על ה“גדוֹל וגדֵל” היינוּ אפשר מקבּלים מספּר של משקים גדוֹלים מאוּכלסים יפה, אך לא היינוּ יוֹדעים מה לעשׂוֹת עם כּל יתר המקוֹמוֹת בּארץ. הרי הארץ צריכה לא רק למספּר קטן של גוּפים גדוֹלים, כּי אם להרבּה גוּפים, בּין שהם גדוֹלים בּין שהם קטנים. עם כּל ההחשבה למשק הגדוֹל, הם יכוֹל אדם להתעלם מכּך כּי בּשנים אלה היה לנוּ צוֹרך בּחמישים גוּפים כּוֹבשי קרקע? ועם כּל הסיכּוּיים שאני תוֹלה בּמשק הגדוֹל אינני יכוֹל בּשוּם אוֹפן לראוֹת את “מעלה-החמישה” אוֹ “חניתה” כּמפעל חלוּצי פּחוֹת מאיזה מפעל רב-מידוֹת. ואם תהיה מחר אפשרוּת ללכת לעַקַבָּה, לא אפחית בּערכּה החלוּצי אפילוּ אם לא יהיוּ שם סיכּוּיים לגידוּל מהיר.

-–

דוֹחי האיחוּד אוֹמרים: אפשר למלא את כּל הרצוֹנוֹת הטוֹבים מבּלי “פּירוּק” וּמבּלי איחוּד – בּדרך “הבּרית”. אפשר תתמהוּ

לשמוֹע שאינני אוֹיב לבּרית. לא שִׁיחַתי אפילוּ מלה אחת בּגנוּתה. אך הרשיתי לעצמי לעקוֹב אחרי דבריהם ואחרי מעשׂיהם של בּעלי “הבּרית”. ואני שוֹאל: “בּרית” לשם מה – כּשלב לאיחוּד או כּתריס בּפני איחוּד?

אידלסוֹן, שוֹמר “הבּרית”, סיפּר כּאן מעשׂיה יפה, בּשם

בּרוך אייזנשטט, על הויכּוּח אם יש אלוֹהים ואם אין, ועל תשוּבת הרבּינר כּי “האמת היא, כּרגיל, בּאמצע”. אידלסוֹן אפשר שכח כּי גם “הבּרית” היא “בּאמצע”. אינני מלגלג, כּי איני מחמיר כּמוֹהוּ. בּענין מציאוּת אלוֹהים אין אמצע, בּין אמת ושקר אין אמצע, אך בּחיי ציבּוּר יש גם אמצע, ויש שגם אידלסוֹן נאחז בּוֹ. אוֹתה ההחלטיוּת שישנה בּשאלוֹת אמוּנה אפשר שאין לה כּלל מקוֹם בּחיים מדיניים וחברתיים. לא הייתי מיעץ להכניס מוּשׂגים דתיים בּתוֹך שאלוֹת בּנין חברה. מוּטב שבּזה תהיה פּחוֹת החלטיוּת, יוֹתר

שיקוּל, וּלעתים גם ההליכה “בּאמצע” לא תגוּנה.¹

לא הייתי בּארץ בּזמן שנוֹצרה “הבּרית” וגם לא בּזמן שהלכה לעוֹלמה. וגם עתה כּשאני שוֹמע פּה כּיצד מעמידים את “הבּרית” כּניגוּד לאיחוּד, וכיצד מאשימים את תוֹבעי האיחוּד שלא היוּ נאמנים ל“בּרית” – אינני יוֹדע מה אירע לה לבּרית וּבשלמה שבקה חיים. קראתי את החוֹברת היחידה שהוֹציאה: “פּגישוֹת היסוֹד”. חוֹברת טריוּמפַלית. הכריזה על פּעוּלה משוּתפת, על יחסים חדשים, על חברוּת, על רצוֹן טוֹב, על האמוּנה בּ“בּרית”. מה היה אחר כּך אינני יוֹדע. יהא ש“הבּרית” אינה חייבת לי דין וחשבּוֹן. אך אלפי החברים של שלוֹש התנוּעוֹת הרי רשאים לתבּוֹע. וּכשמאשימים חברים על שלא הצבּיעוּ בּועידת רחוֹבוֹת בּעד “הבּרית”, בּאוֹתה ועידה שבּה ידעוּ כּבר כּי “הבּרית” אינה קיימת, הרי הם רשאים לוֹמר: נתַנוּ לכם יפּוּי-כּוֹח לעשׂוֹת, ולא אמרתם לנוּ מה עשׂיתם ועל מה נתפּוֹצצה “הבּרית” וּמי הוּא שניפּץ אוֹתה? מהי דרך זוֹ להאשים בּכשלוֹנוֹ של מפעל אנשים אשר לא עליהם היתה האחריוּת לביצוּעוֹ ואף לא בּידם היה להכשילוֹ? הן האחריוּת ל“בּרית” חלה על שלוֹש המזכּירוּיוֹת והם חייבים בּדין-וחשבּוֹן מדוּע לא היתה “הבּרית” בּת-קיימא, וידוֹ של מי בּכשלוֹנה של “הבּרית”? והם – לפי מידת ידיעתי – העלימוּ זאת מאתנוּ, מן “הקהל הרחב”.

ואפשר חוּצפּה היא מצדי לוֹמר שאילוּלא היוּ חסידי-הבּרית מסתפּקים בּאידיאוֹלוֹגיה של “בּרית”, אלא גם מגלים יתר כּשרוֹן בּיצוּע היוּ על ידי כּך מוֹסיפים לנוּ נסיוֹן חשוּב, והיינוּ יוֹדעים עתה מה צוֹפנת לנוּ הבּרית ואֵילוּ שאלוֹת היא פּוֹתרת. ואפשר היינוּ מוֹצאים שכּל

השאלוֹת נפתרוּ בּכי-טוֹב ואין עוֹד צוֹרך בּאיחוּד.

לא אגע פּה בּשאלוֹת הקיבּוּץ וההסתדרוּת. אני עוֹד נוֹשׂא את נפשי לכך שלא אצטרך לדבּר בּזה. אך אינני פּטוּר מהערה אחת. מַרבּים אצלנוּ להוֹקיע את פּגימוֹת ההסתדרוּת והמפלגה. וּמי שתנוּעתנוּ יקרה לוֹ חש לעתים עלבּוֹן צוֹרב בּגלל חוּלשתה. והנה אנחנוּ עוֹמדים עתה בּנען, בּקרבת רחוֹבוֹת, שבּה החליטה המפלגה פּה אחד על איחוּד הנוֹער ועל צעדים לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. מעמידתנוּ העלוּבה עתה, שנה לאחר הועידה, זוֹעק עלבּוֹנה של תנוּעתנוּ, ואנחנוּ – המבקרים וּמגַלי המוּמים – אוֹטמים

אוֹזן.

האם הוֹכחתי משהוּ? יוֹדע אני כּי שאלת האיחוּד האמיתית – וּבזה ודאי אין הבדל בּין איחוּדי מפלגוֹת לאיחוּדי קיבּוּצים – היא לא שאלת ניסוּח והגדרה – כּי אם שאלה של תחוּשה, של אחדוּת ההוָיה, של אחדוּת “דפיקוֹת הלב”, כּמאמר האפט, של הרגשת אחדוּת הגוֹרל, אשר כּל ההבדלים וחילוּקי-הדעוֹת הם כּאין ואפס נגדוֹ. יש לנוּ הכּשרוֹן המיוּחד לעשׂוֹת תהוֹמוֹת ושׂיאים – גם בּתוֹך חברה קיבּוּצית אחת – מהבדלים אנוֹשיים רגילים, מסימפּטיוֹת ואנטיפּטיוֹת. ידעתי זאת, ואני מתקוֹמם. יש שאני מתפּעל מכּוֹח הניתוּח הדיאַלקטי של חבר בּויכּוּח, מן ההבחנוֹת הדקוֹת שבּדקוֹת, ואני מקנא: הייתי רוֹצה שיהיה לי הכּשרוֹן הזה למען השתמש בּוֹ למטרה אחרת. יש לנוּ צוֹרך בּשביל דוֹרוֹתַיִִם אוֹ שלוֹשה בּכוֹחוֹת נפשיים ושׂכליים אשר ישקדוּ ליַשר הדוּרים, בּלי פּחד שיאשימוּ אוֹתם בּפשרנוּת וּבטשטוּש, כּוֹחוֹת שיחפּשׂוּ

בּתוֹכנוּ את המאַחד ואת המגבּיר-כּוֹח.

שוּתף אני לבקשת הכּוֹח, ואיני מסתפּק בּצדק וּבערכי-רוּח שאין אתם כּוֹח. מי שרוֹצה בּגילוּם הצדק וּבגילוּם החירוּת – חייב ליצוֹר למענם כּוֹח. אנוּ חייבים ליצוֹר כּוֹח למען עמנוּ האוּמלל, אנוּ חייבים להווֹת כּוֹח בּתקוּפה של תבוּסה סוֹציאליסטית בּעוֹלם, אנוּ חייבים להיוֹת

לכוֹח מגן על חירוּת האדם וּכבוֹד האדם בּתקוּפה של שעבּוּד והשפּלה. כּיצד נשׂיג את הכּוֹח? לא על ידי פּלַגוֹת, ולא על ידי ריבּוּי הדגֵשים החזקים והפרדה בּין דגש אחד וּמשנהוּ. נשׂיג את הכּוֹח על ידי יתר ליכּוּד וּמיזוּג, על ידי בּקשת הסינתיזה, על ידי גילוּי המשוּתף, על ידי הקנית ערכים בּדרך חברית ולא בּהתבּדלוּת. זוֹהי הדרך של התנוּעה שלנוּ. זהוּ הדגל שהרימה “אחדוּת-העבוֹדה”. היא לא בּיקשה להיוֹת משפּחת כּוֹהנים, כּת רבוֹלוּציוֹנרים מקצוֹעיים. לא כּאלה היינוּ. שאפנוּ להדליק

את כּל העם בּלהט שלנוּ. בּיקשנוּ תמיד להרחיב מסגרוֹת. היינוּ מוּכנים לשבּוֹר את המסגרת האהוּבה עלינוּ. מקרב לב הנני מצטרף למה שנאמר על האהבה ליהוּדי הפּשוּט, לפּליט, אך האהבה הרעיוֹנית לאלה צריך שממנה תהיינה מסקנוֹת לאהבה מעשׂית לחבר הפּשוּט, ליהוּדי הפּשוּט בּחיים. האיחוּד שוֹאף

לכַנס את כּל ניצוֹצוֹת היצירה החלוּצית, ואז יֵקל לנוּ למצוֹא את הדרך כּיצד לגַשם בּחיים את האהבה ליהוּדי הפּשוּט, ואת הצלת היהוּדי הפּליט.

אינני יכוֹל לשכּוֹח שלַליה זה הוּא ליל-השביתה, ליל התלכּדוּת הישוּב מוּל ההתנקשוּת היוֹתר איוּמה שעלתה בּגוֹרלנוּ מיוֹם

התחלתנוּ לשוּב לארץ. הגזירוֹת של ג’מל פּחה אינן בּשבילי ולא כלוּם לעוּמת הגזירוֹת של “הספר הלבן” וּלעוּמת הפסקת העליה. ושוּם פּוּלמוֹס ושוּם תרעוֹמת שיש לי אוֹ שיש עלי אינם יכוֹלים להשכּיח מלבּי את הרגע הזה בּוֹ אנוּ עוֹמדים. חוֹששני שהוּא כּל כּך איוֹם, שאין בּנוּ הכּוֹח לחיוֹתוֹ כּתוּמוֹ. בּזמן האחרוֹן נמצא אני בּכמה מסיבּוֹת

פּוֹעלים, שוֹמע וּמאזין ואף מדבּר – ואינני מוֹצא את הבּיטוּי. אין אנוּ רוֹצים לסלף את המלחמה שאין לנוּ מפלט ממנה. לא כּל דרכי מלחמה כּשרים לנוּ. אין לנוּ פּיצוּץ קיוֹסקים, לא רציחת חפּים מפּשע, ולא כּל מיני מעשׂי “גבוּרה”, הנוֹתנים פּוּרקן לרגע וּממיטים קלוֹן לימים רבּים. אנחנוּ

מוּגבּלים בּאמצעינוּ: מלחמת העליה, מלחמת ההתישבוּת. מלחמה אשר שוּם תנוּעה ושוּם עם לא ידעוּ כּמוֹתה.

אי אפשר לי לשכּוֹח מה אוֹרב לנוּ עתה בּכל מקוֹם וּמקוֹם בּעוֹלם וּלאיזוֹ התגבּרוּת אנוּ זקוּקים כּדי לעמוֹד על נפשנוּ. אני

שוֹאל: האם גם עתה לא תקוּם בּנוּ ההרגשה של מחנה אחד הנתוּן בּמצוֹר? האם לא בּספינה טרוּפה אחת אנוּ נישׂאים? ואם תנוּעתנוּ כּוּלה, והזרמים הקיבּוּציים בּראשה, לא יגיעוּ עתה להכּרת אחדוּת פּנימית וקרבת לבבוֹת – אזי מהוּ הנשק שנשאר לנוּ?

---

בּמוֹעצת דגניה

מאת

ברל כצנלסון

(מוֹעצת חבר-הקבוּצוֹת. אב תרצ"ט)

בּקשר עם בּירוּר האיחוּד נזרקה כּמה פּעמים בּחלל

עוֹלמנוּ מימרה שהאיחוּד הוּא ענינם שלהם, של העסקנים. להם חשבּוֹן מיוּחד בּכך. וּמשזימן לנוּ לוֹרד האליפאכּס את הבּיטוּי הנחמד "נוֹחוּת

אדמיניסטרטיבית" (כּשגילה לנוּ מכּבשוֹנה של המדיניוּת הבּריטית כּי עקרוֹנוֹת מוּסריים לחוּד ונוֹחוּת אדמיניסטרטיבית לחוּד) נתעשר הויכּוּח שלנוּ גם בּמוּנח זה: אין האיחוּד נתבּע אלא מטעמי נוֹחוּת אדמיניסטרטיבית. לא צוֹרך המפעל הקיבּוּצי הוּא, אלא נוֹחוּתם של אוֹתם העסקנים שבּמצב הקיים לא ניחא להם.

והלילה הזה, כּשאני נתבּע לדבּר שוּב בּענין האיחוּד, עלי להוֹדוֹת כּי יש קוֹרטוֹב של אמת בּדבר. לא “נוֹח” לי לשוּב ולחזוֹר על דברי. והריני אוֹמר לעצמי: אילוּ היתה התנוּעה מאוּחדת לא הייתי צריך לדבּר פּעמַים, גם בּנען וגם בּדגניה.

האם אין אני רשאי להסתפּק בּמה שכּבר אמרתי בּשאלה זו עד כּה? וּלאחר מה שאמרוּ כּאן החברים שקוֹלניק, קדיש וחנן בּרקוֹביץ – שלוֹשה חברים משלוֹשה גלי עליה – אין לי כּשלעצמי צוֹרך להוֹסיף דבר. אך מאחר שאין מפַטרים אוֹתי מתוֹספת בּירוּר, אוֹמַר משהוּ על אֳפי המפעל הקיבּוּצי בּכללוֹ, ממנוּ מוֹצא גם לענין האיחוּד עצמוֹ.

מה בּין הקבוּצה הארץ-ישׂראלית לבין שאר מפעלי הקוֹמוּנה שבּעוֹלם?

הריני מתכּוון בּזה לנסיוֹנוֹת הרבּים ליצוֹר קוֹמוּנוֹת

התישבוּתיוֹת. הקוֹמוּנה ההתישבוּתית היתה בּדרך כּלל מפעלם של אנשים אשר בּיקשוּ לעצמם מקלט, אי מוּבדל, בּוֹ יחיוּ כּטוֹב בּעיניהם, משוּחררים מהרבּה מוּסכּמוֹת השוֹלטוֹת בּעוֹלם שמסביב, וּמקיימים בּמסגרתם המשפּחתית

מגמוֹת של שויוֹן, שיתוּף, אחוָה וחירוּת. הדברים בּאוּ על פּי רוֹב בּתערוֹבת השקפוֹת דתיוֹת אוֹ סוֹציאליוֹת. אך הנסיוֹנוֹת האלה לא חָתרוּ לצאת מחוּגם ולא התכּוונוּ לשנוֹת את המשטר הכּללי, אוֹ לפתוֹר שאלוֹת הכּלל בּתנוּפת הקוֹמוּנה. אמנם מפעל הקוֹמוּנה יוֹצא ללַמד וּלשַמש מוֹפת

למי שירצה ללכת בּעקבוֹתיו, אך עיקרוֹ של המפעל הוּא בּוֹ בּעצמוֹ. דַיוֹ בּכך שקבוּצת אנשים תפתוֹר לעצמה את שאלוֹת חייה כּחברה. בּמוּבן זה יתכן לוֹמר כּי המניע העיקרי לנסיוֹנוֹת הקוֹמוּנה היה אינדיבידוּאַלי, היה רצוֹן האדם, היוֹדע כּי אין בּידוֹ לתקן את העוֹלם, לתקן את עצמוֹ ואת חברתוֹ הקרוֹבה. בּחינת “ואני את נפשי הצלתי” (הגדרה זוֹ אינה בּאה להקל בּערכּם של נסיוֹנוֹת הקוֹמוּנוֹת ההתישבוּתיוֹת כּשהן לעצמן. בּהם מתגלה רוּח האדם, אשר בּהתקוֹממוֹ נגד סדרי-החברה איננוּ משליך את יהבוֹ על תהליכים ועל גוֹרמים אשר יביאוּ מאליהם את הפּתרוֹנוֹת הטוֹבים, כּי אם תוֹבע פּתרוֹן מאת עצמוֹ, רוֹאה עצמוֹ שוּתף ואחראי לא רק למלחמה בּקיים, כּי אם גם למַה שעתיד לבוֹא בּמקוֹם הקיים, בּוֹחן את עצמוֹ ואת כּוֹחוֹתיו בּהקמת העתיד לבוֹא").

לא כן היתה הקבוּצה בּארץ מראשיתה. אוֹתם שהקימוּ את מפעלי הקבוּצה הראשוֹנים – בּיקשוּ אף הם לתקן את מעשׂיהם, להגשים בּחייהם עקרוֹנוֹת שויוֹן ושיתוּף וחירוּת, וּלשפּר את סביבתם הקרוֹבה. אך לא זה בּלבד הניע אוֹתם.

אילוּ היתה הקבוּצה שלנוּ נזוֹנה מאוֹתם המקוֹרוֹת בּלבד

שמהם ינקה הקוֹמוּנה הדתית אוֹ הקוֹמוּנה הטוֹלסטוֹאית או הקוֹמוּנה הרציוֹנַליסטית – היה הדבר נשאר ענינם של חוּג אנשים מצוּמצם, המבקשים לעצמם חיים ראוּיים להשקפוֹתיהם. אך הקבוּצה שלנוּ זנקה מיד מן החוּג הצר. מן הרגע הראשוֹן היה טבוּע בּה הרצוֹן לשרת את העם, להחיש את גאוּלתוֹ. כּשם שאנשי הקבוּצה בּיקשוּ להגשים בּחיי עצמם, בּחיי יוֹם יוֹם, את המוּסר הסוֹציאליסטי, כּכה בּיקשוּ לעשׂוֹת את הקבוּצה מנוֹף להגשמת הציוֹנוּת,

לסלילת דרך להתישבות לאוּמית. איני רוֹצה לוֹמר מה היוּ הישׂגיה החברתיים והמשקיים של הקבוּצה אילוּ היתה מתרכּזת כּוּלה בּעצמה – ואין הבדל אם מספּר משפּחוֹתיה היה עוֹמד על חמש-עשׂרה אוֹ על שלוֹש מאוֹת – ושוֹקדת על שיפּוּר חייה בּלבד. אוּלם בּמקרה זה לא היתה הקבוּצה מגיעה לעוֹלם למדרגה של תנוּעת-המוֹנים, ולא היתה משמשת גוֹרם ניכּר בּחיי העם. הנוֹער היהוּדי העוֹלה יש בּוֹ נטיוֹת סוֹציאליסטיוֹת עמוּקוֹת, נכוֹן הוּא לחיפּוּשׂי

צוּרוֹת חיים חדשוֹת לעצמוֹ, אך לוּלא היוּ החיפּוּשׂים השיתוּפיים הללוּ

משתלבים עם הרצוֹן למצוֹא דרך פּוֹריה ותכליתית בּשביל האוּמה כּוּלה, היתה הקבוּצה נשארת לעוֹלם כּת של אנשים המבקשים תיקוּן לעצמם בּדרך הקוֹמוּנה, ולא יוֹתר מזה.

גם בּקבוּצוֹתינוּ הראשוֹנוֹת היוּ טיפּוּסי-אנשים אשר ראוּ את הקבוּצה ראִיה אינדיבידוּאַליסטית בּעיקר. מהם שראוּ את מרכּז הכּוֹבד בּתיקוּן החברה ושיפּוּר היחסים בּין החברים, וּמהם ששקדוּ בּעיקר על בּריאוּת המשק. אוּלם בּתוך כּל זה בּקעה ועלתה המגמה הרוֹאה את הקבוּצה – עם כּל ערכּה לעצמה – כּמכשיר לפתרוֹן השאלוֹת הגדוֹלוֹת של הכּלל, של ההתישבוּת, של העליה, של הציוֹנוּת, ורוֹאה את איש-הקבוּצה כּאדם אשר איננוּ יוֹצא ידי חוֹבתוֹ בּנאמנוּתוֹ למשקוֹ וּלחברתוֹ, כּי אם כּמי שנקרא למלא נוֹסף על כּך גם חוֹבוֹת-אזרח מיוּחדוֹת בּציוֹנוּת וּבתנוּעת הפּוֹעלים. בּן-ציוֹן הגדיר פּעם את ההבדלים בּין הזרמים בּמפעל הקיבּוּצי כּהבדל בּדבר איזהוּ מקוֹמם של “הדגשים החזקים”. אני מדבּר עתה על אדמת דגניה, והרי גם דגניה התלבּטה הרבּה בּין הדאגה למשק ולחבר מכּאן לבין המגמה לשַמש את צרכי הכּלל מכּאן. יוֹסף בּוּסל היה בּדניה נוֹשׂא הדגל של המגמה התוֹבעת שימוּש בּכוֹחוֹת הקבוּצה למטרוֹת הכּלל.

לא קל היה הדבר לקבוּצה הראשוֹנה. ואף היוֹם איננוּ קל. וגם הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת בּיקשוּ לפתוֹר את השאלה פּתרוֹנוֹת שוֹנים, וכל אחת שׂמה את “הדגש” בּנקוּדה אחרת. גם “השוֹמר” היה קבוּצה מלוּכּדת מבּחינה חברתית, אך בּמרכּז עניניו עמדוּ לא שאלוֹת בּנין החברה והעקרוֹנוֹת המשקיים, כּפי שהיה בּדגניה, כּי אם עקרוֹנוֹת מסוּימים של שירוּת לאוּמי, תפקידי הגנה וכיבּוּש, הדגשת היסוֹד המעמדי. כּאן היה הדגש. ואם נזכּוֹר את קבוּצת כּנרת, נמצא שבּה נאֶבקוּ הנטיוֹת השוֹנוֹת היאָבקוּת קשה בּיוֹתר. וּמקוֹמה המיוּחד של קבוּצת כּנרת בּתוֹך תנוּעת

הפּוֹעלים היה בּהעזתה להטיל על הקבוּצה תפקידים מיוּחדים לגבּי כּלל-התנוּעה, לעשׂוֹתה מנוֹף להגשמת רעיוֹנוֹת מקדמים בּציבּוּר

הפּוֹעלים. המַאמַצים לאיחוּד תנוּעת הפּוֹעלים, הקמת “המשבּיר”, פּתיחת

שערי הקבוּצה לרוָחה בּפני החבֵרה (בּימים ההם), התמרים – בּתקוּפה מאוּחרת, ואף הנסיוֹן הראשוֹן של חיל ישׂראל שהיינוּ עדים לוֹ אתמוֹל, בּאלה וּבדוֹמיהם מוֹתחת הקבוּצה את עצמה בּמידה מרוּבּה למען הצרכים הכּלליים של התנוּעה.

בּימי העליה השניה היוּ המגמוֹת והדגשים נחלת כּל קבוּצה לעצמה. ההתפּתחוּת שלאחר כּך גיבּשה צוּרוֹת ארגוּניוֹת-תנוּעתיוֹת, אשר כּל אחת מהן דוֹגלת בּ“דגש” שלה. העליה השלישית הביאה לארץ המוֹנים גדוֹלים יוֹתר. המפעל הקבוּצתי שהיה קיים אז, בּהיקפוֹ וּבאָפיוֹ, לא היה מוּכן וּמסוּגל לקבּל אוֹתם. עתה כּוּלנוּ חכמים, וכוּלנוּ יוֹדעים לציין צמצוּמים רבּים של הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת. הקבוּצה בּראשיתה לא היתה יכוֹלה להיוֹת בּלתי אם חקלאית. הפּוֹעל העירוֹני והמלאכוֹת העירוֹניוֹת לא היוּ קיימים בּשבילה. כּל המהפּכה של הפּוֹעל בּארץ היתה בּפנִיה מוּחלטת מן העיר אל הכּפר. מי שרצה שיהיה לוֹ חלק בּמעשׂה החלוּצי, בּכּיבּוּש, בּבנין הארץ – היה עליו לפנוֹת אל השׂדה. כּיוֹם הזה תמצאוּ מוֹרים, העוֹשׂים את עבוֹדתם, והם חברים לקבוּצה. אך לפני שלוֹשים שנה, אם בּא אדם שהיוּ לוֹ כּל הסגוּלוֹת והכּשרוֹנוֹת והנטיה הנפשית להוֹראה והוּא רצה להשתתף בּמהפּכה החלוּצית – לא היה לוֹ אלא לקוּם וּלהיפּרד מן ההוֹראה ולצאת לשׂדה. זה היה עוֹלמנוּ שלפני המלחמה, וכֵלינוּ לא היוּ עשׂוּיים כּלל לקלוֹט את העליה הפּוֹרצת שלאחריה. וכאן זכוּתוֹ ההיסטוֹרית של גדוּד העבוֹדה, שהנחיל למפעל הקיבּוּצי את התנוּפה הגדוֹלה. עתה לא יפליאוּ אוֹתנוּ המספּרים של הגדוּד, אוּלם בּשעתם היוּ גם מפליאים וגם מפחידים. ולא בּלבד גוֹדל המחנה, אלא אף העוֹז והיכוֹלת להעמיס על עצמוֹ כּל אוֹתם התפקידים, לזווג יחד כּל אוֹתם התפקידים, הכּיבּוּשיים והישוּביים כּאחד.

אילוּ זכינוּ, והפּגישה בּין העליה השניה לשלישית היתה מתקיימת מתוֹך יתר הבנה והכּרה הדדית, אפשר היה גוֹרל המפעל הקיבּוּצי וגוֹרל תנוּעתנוּ כּוּלה שוֹנה ממה שהוּא, והיינוּ פּטוּרים מהרבּה ענשים

וגם מן הפּיצוּל הפּנימי. אך לא זכינוּ! כּמה מחיצוֹת דקוֹת ועבוֹת, חיצוֹניוֹת וּפנימיוֹת, חָצצוּ בּין שני גלי העליה, אשר המלחמה העוֹלמית הקוֹדמת הפרידה בּיניהם. והפּירוּד הטבּיע את חוֹתמוֹ.

גל-העליה החדש זינק מתוֹך ההפכה, מתוֹך הפכת-המלחמה וּמתוֹך ההפכה שלאחר המלחמה. כּנחל סוֹאן ושוֹטף וגם גוֹרף, המקפּץ על פּני סלעים וּפוֹרץ סכרים, כּן היה הגל החדש. תנוּפתוֹ קדמה ליכלתוֹ. היה בּוֹ יוֹתר מן ההעזה מאשר מן הבּהירוּת, ויוֹתר ממה שראה את הדרך ראה והאמין בּהריסת מעצוֹרים. כּנגד נסיוֹן החיים של איש העליה השניה שהגיע לידי בּגרוּת, כּבוּש וּכבד-צעד, מרוּכּז בּעצמוֹ וּבמפעלוֹ וּמכוּוָן כּוּלוֹ

לנקוּדה אחת מוּחלטת – עמד בּן-אדם בּאביב-חייו, אשר המלחמה והפּרעוֹת וּמלחמת-האזרחים פּגעוּ בּגוּפוֹ ועברוּ דרך לבּוֹ, אשר שׂרה עם פּוּרענוּיוֹת וּמילט את חייו, אשר ראה יסוּרים וּגבוּרה וּכפירה וחזוֹנוֹת בּשנוֹתיו המעטוֹת, מה שלא ראוּ דוֹרוֹת רבּים לפניו, ואשר נקלע בּעצמוֹ בּין תוֹם להפקרוּת, בּין בּטחוֹן-נעוּרים לאבדן-כּל.

אין לוֹמר שאיש העליה השניה, אשר ציפּה כּל כּך לגל החדש, ידע לראוֹתוֹ לתוֹכוֹ, מבּעד לכל לבוּשי התקוּפה הנסערת. בּמיעוּטוֹ וּבבדידוּתוֹ למד לראוֹת את נקוּדת-הכּוֹבד בּיחיד, בּנכוֹנוּתוֹ למאמץ, בּהרגשת אחריוּתוֹ, וגם את מפעל הכּלל, את הקבוּצה, את ההסתדרוּת, ראה כּמפעל של יחידים, של אנשים שלמים. והגל החדש מדלג על כּל זה. איננוּ מקפּיד ואיננוּ בּוֹרר. הוּא מלא בּטחוֹן בּרבּים, בּכוֹחם, בּריבּוּים, בּליכּוּדם. גם איש העליה השניה ידע, כּמוּבן, את עֵרך ה“יחדיו”, אוּלם כּאן, בּגל החדש, היה יוֹתר מאֳפי הקוֹלקטיביזם הריכּוּזי מאשר מרוּח הקבוּצה הארץ-ישׁראלית.

והעליה השלישית, בּין שבּאה מרוּסיה בּין שבּאה מפּוֹלין

וגליציה, לא בּיקשה להידָבק בּאלה שפּרצוּ דרך לפניה. אנשים לא רחשוּ לקוֹדמיהם את האֵמוּן ואת רגש החברוּת שהללוּ היוּ ראוּיים להם, ואוּלי… גם לא היוּ ראוּיים. שכּן אנשי העליה השלישית מצאוּ את קוֹדמיהם לא רק בּכיבּוּשיהם וּבקשיוּת ערפּם וּבחלוֹמוֹתיהם, כּי אם גם בּכשלוֹנוֹתיהם: בּפילוּגם וּבמלחמתם הפּנימית. דגל האיחוּד לא השׂיג את מבוּקשוֹ והפך אף הוּא לדגל מפלגה. את העוֹלה פּגשוּ שתי לשכוֹת עליה, שתי לשכוֹת עבוֹדה, שני מרכּזים חקלאיים, שתי מפלגוֹת הנאבקוֹת זוֹ עם זוֹ, בּלי שיהיה בּרוּר וּמחוּוָר על מה ולמה הן נפרדוֹת ונלחמוֹת. כּל זה לא היה בּוֹ כּדי לעוֹרר אצל העוֹלים את הכּבוֹד לקוֹדמיהם ואת הרצוֹן להתמזג עם הקיים. בּפרט, כּשפּרק-הזמן של המלחמה העוֹלמית גידל גוֹרמי בּידוּל למכבּיר.

מאז ועד עתה טוּשטשוּ והוּעמקוּ כּמה חזיוֹנוֹת. גלי עליה חדשים הציפוּנוּ. המגמה האחדוּתית, הממַזגת וּמלַכּדת, נאבקת כּל הימים עם המגמה השבטית והוֹדפת אוֹתה למחבוֹאים. אוּלם המפעל הקיבּוּצי צמח וגדל בּמזל של בּדילוּת והתפּצלוּת.

יש אוֹמרים: מה איכפּת לנוּ אם קיימוֹת כּמה חטיבוֹת שוֹנוֹת בּתנוּעה הקיבּוּצית? מדוּע תהיה עיננוּ צרה בּגוֹנים השוֹנים

וּבארגוּנים המסייעים לטיפּוּח הגוֹנים? ואם אמנם קיימים כּמה פּגמים בּיחסים שבּין החטיבוֹת הקיבּוּציוֹת השוֹנוֹת – הרי מקוֹר הדבר לא בּקיוּם החטיבוֹת, כּי אם בּחוֹסר הערכה הדדית, ויש לתקן את הדבר על ידי שיפּוּר היחסים וּנטיעת הבנה רחבה יוֹתר.

רצוֹני להסבּיר מדוּע אינני תוֹלה תקווֹת בּכך, אלא

בּאיחוּד בּלבד. כּבר אמרתי, לא הרי הקבוּצוֹת שלנוּ כּקוֹמוּנוֹת אחרוֹת. אוֹתן הקוֹמוּנוֹת היוּ קיימוֹת כּל אחת לעצמה. קריניצה לא ראתה את גוֹרלה נחתך על ידי כּך אם תקוּם עוֹד קריניצה אוֹ לא. ואצלנוּ אוֹמרים: “האיחוּד צריך להבטיח את הקמתן של עוֹד דגניוֹת ועוֹד יגוּרים, הרבּה דגניוֹת והרבּה יגוּרים”. כּאן ההבדל בּין קוֹמוּנה המרוּכּזת כּוּלה בּתוֹך עצמה וּבין

המפעל הקיבּוּצי שלנוּ המהווה תנוּעה. וּלפיכך יש לוֹ דאגת “המשך” וצוֹרך בּכיבּוּשים, וענין מיוּחד לנוֹער. וכאן גם המפתח ל“יחסים”. כּיון שכּל פּלג של התנוּעה הקיבּוּצית מהווה תנוּעה לעצמוֹ, ויש לוֹ דאגת המשך וּמסעי-כּיבּוּשים וענין מיוּחד בּנוֹער, הריהוּ מוּכרח לראוֹת בּכל פּלג אחר של התנוּעה הקיבּוּצית יריב וּמתחרה.

לפיכך, כּל עוֹד קיימים הפּילוּגים מן ההכרח שיהיוּ ניגוּדים. וגם אנשי התנוּעה הקיבּוּצית אינם מלאכים. אדרבּא, מתוֹך מלחמת הקיוּם המרה והקטנוּנית שנלחמוּ אבוֹתיהם ואבוֹת אבוֹתיהם בּגיטוֹ ודאי

ירשוּ כּמה תכוּנוֹת שאינן הוֹלמוֹת בּיוֹתר את חיי הקבוּצה, ואינן עשׂוּיוֹת להשכּין יחסים הוֹגנים בּין פּלגי תנוּעה מתחרים.

ואוֹדה: אגב הסבּרה והוֹכחה נוֹהג גם אני, כּאחרים, להדגיש בּיחוּד את הקלקוּלים השוֹנים הקשוּרים בּמצב הפּילוּג: את “היחסים”, את ההערכה ההדדית הבּלתי-צוֹדקת, את הרמה החברתית הנפגעת, את הליקוּיים בּמצב המפלגה וההסתדרוּת, את ההפסד בּחינוּך הנוֹער. אך טעוּת היא לחשוֹב כּי לכך בּלבד מכוּוָן האיחוּד. נדמה לי שהחבר מן “המכּבּי הצעיר” אשר דיבּר כּאן כּיון לעיקר. האיחוּד מתכּוון לא ל“יש” בּלבד, אלא למה שצריך ויכוֹל להיוֹת. אם נראה לפנינוּ רק אוֹתם אלפי הפּוֹעלים החיים בּקיבּוּצים הקיימים – אפשר בּאמת נמצא כּי לא כּדאי כּל פּוּלמוֹס האיחוּד. אילמלא הרצוֹן הכניס רבבוֹת פּוֹעלים, ולא רק מאלה שיבוֹאוּ כּי אם גם מן הנמצאים עמנוּ בּארץ, לתוֹך מעגל החיים הקיבּוּציים – הייתי אוּלי גם אני מניח את תביעת האיחוּד (את חטאי אני מזכּיר: גם בּימים שהקבוּצה היתה קטנה וּמספּר הקבוּצוֹת היה מוּעט בּיקשתי להעמיס על הקבוּצה עוֹמס גדוֹל – כּמוּבן, לפי היכוֹלת הקטנה של הזמן ההוּא). לא חדלתי להאמין, הן בּימי פּרוֹספּריטי והן בּימי משבּר, שהקבוּצה יכוֹלה לשמש כּלי-קיבּוּל וּבית-יצירה להמוֹני

פּוֹעלים, ולא רק לשם סיפּוּק צרכיהם החיוּניים, כּי אם גם למילוּי תפקידים לאוּמיים חברתיים ותרבּוּתיים גדוֹלים. עכשיו – לא כּל שכּן. האפט שאל בּנען וחזר ושאל פּה: מה ערך להחדרת רעיוֹן המלאכה ועבוֹדת-חוּץ לתוֹך המפעל הקיבּוּצי? האפט מבין שיש חשיבוּת בּעבוֹדת-חוּץ בּזמן בּנין הקבוּצה – זה יוֹצר ענפי מחיה חדשים. אבל הוּא טוֹען: מה חשיבוּת בּדבר אם בּמקוֹם היהוּדי מטבריה יעסוֹק בּמלאכה מסוּימת הפּוֹעל חבר הקבוּצה? הטענה הזאת מזכּירה בּמוּבן ידוּע את הויכּוּח, שהתנהל לא בּידידוּת יתירה, בּין בּעלי התעשׂיה בּארץ לבין ההסתדרוּת. הם טענוּ: למה לכם קוֹאוֹפּרטיבים, יש בּארץ תעשׂיה, בּאים לארץ אנשים עם הוֹן פּרטי ועם יזמה פּרטית והם מנסים ליצוֹר תעשׂיה בּארץ; הרי לכם (לאנשי ההסתדרוּת) חלק ונחלה בּחקלאוּת ולמה לכם לבוֹא וּלהתחרוֹת בּהם, לעשׂוֹת נעלים כּמוֹהם, לעשׂוֹת בּסריגה כּמוֹהם? אם נלך לפי קו מחשבה זה אפשר גם לטעוֹן: למה לנוּ המשבּיר המרכּזי, למה לנוּ האגוּדוֹת הצרכּניוֹת? הלא יש בּארץ מסחר סיטוֹני וקמעוֹני וּמדוּע צריכים דוקא ההסתדרוּת והמפעל הקיבּוּצי להוֹציא פּרנסה מיהוּדי חנוָני? יש להגיד את האמת: חשבּוֹנוֹתינוּ הם אחרים. אין אנוּ יכוֹלים להפריד בּין המפעל הקיבּוּצי וּבין הכּוֹח המשוּתף הנוֹשׂא את המפעל; אנוּ רוֹצים לאַפשר לכל יהוּדי עוֹבד לחיוֹת אתנוּ יחד. אילוּ היינוּ משאירים את המפעל הקיבּוּצי הקטן בּתחוּמיו וּמגבּילים אוֹתוֹ בּשטח החקלאוּת בּלבד, לא היינוּ מגיעים להיוֹת תנוּעה

גדוֹלה. על ידי כּך שאנוּ יוֹצרים אפשרוּת קיוּם בּקבוּצה לבעל המקצוֹע, לחייט ולסנדלר, אנוּ לא רק פּוֹתרים, כּפי שאמר לביא, את שאלת חיינוּ בּמגמת האוֹטַרקיה, לא רק מסַדרים תנאים נוֹחים וּפּרוֹדוּקטיביים יוֹתר לעצמנוּ, אלא – והוּא הנימוּק הנוֹסף: אנוּ מרחיבים כּכל האפשר את מעגל האנשים החיים חיי שיתוּף. גוֹרלה של הקבוּצה תלוּי בּזה אם היא תהיה לענין של מעטים אוֹ של רבּים מאד; ואנוּ בּטוּחים שמעמסת ההרחבה הזאת יוֹצרת בּסיס נוֹסף לפעילוּת שלנוּ.

ניסיתי להגדיר את מהוּת האיחוּד וּלהוֹציא את עצמנוּ מתוֹך הויכּוּח שמירר כּל כּך את חיינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת. אמנם, לדעתי, לא הויכּוּח על האיחוּד מירר את חיינוּ, אלא המציאוּת היא שמיררה את החיים; וּויכּוּח שעוֹסק בּמציאוּת מרה גם הוּא נעשׂה מר. אמרתי קוֹדם שהאיחוּד פּירוּשוֹ להוֹציא את המפעל הקיבּוּצי והקבוּצתי לדרך רחבה יוֹתר. אני מאמין שיש כּמה תפקידים כּיבּוּשיים מוּחשיים המחכּים לכוֹחה של התנוּעה הקיבּוּצית המאוּחדת. אביא כּמה דוּגמאוֹת.

דוּגמה ראשוֹנה: נזכּר כּבר היוֹם ענין הקיבּוּץ העירוֹני הגדוֹל. שקוֹלניק אמר שעסק בּזה לפני שנה, אני יוֹדע שיש מספּר חברים בּתל-אביב העוֹסקים בּזה והדבר איננוּ זז. אף יוֹדע אני שענין הקיבּוּץ העירוֹני הגדוֹל הוּא קשה עד למאד, ואין להתחיל בּוֹ כּמוֹ שהתחילוּ בּמפעל הקבוּצה, בּגרעין קטן; המפעל הקיבּוּצי

העירוֹני דוֹרש הרבּה כּוֹחוֹת וּמאמצעי-עזרה גם מצד ההסתדרוּת, הוּא דוֹרש תנוֹפה גדוֹלה. רק תנוּעה קיבּוּצית מאוּחדת תוּכל ליצוֹר דבר כּזה! יש לנוּ קיבּוּץ עירוֹני גדוֹל – יגוּר, שהוּא הנסיוֹן הראשוֹן ליצירת שכוּנת עוֹבדים שיתוּפית, שדעתנוּ תהיה נוֹחה

ממנה. לצערנוּ הגדוֹל, לא גרמוּ לנוּ נסיוֹנוֹת השיכּוּן בּארץ הרבּה נחת. חלוֹמוֹת גדוֹלים שהיוּ לנוּ על שכוּנוֹת עוֹבדים לא נמצאוּ להם נוֹשׂאים. אבל יגוּר, בּעזרת הקיבּוּץ המאוּחד, היתה לשכוּנת עוֹבדים כּזאת. שאר הנסיוֹנוֹת בּקבוּצוֹת אחרוֹת הביאוּ אמנם פּלוּגוֹת נוֹספוֹת, אבל לא נהפּכוּ למפעלים גדוֹלים. היה המאמץ של גדוּד העבוֹדה בּתל-אביב, שהלך לאיבּוּד מסיבּוֹת אחרוֹת, והקבוּצוֹת הקיימוֹת על יד ירוּשלים וּבקרבת

תל-אביב גם הן לא הפכוּ מפעלים גדוֹלים. אני מאמין אמוּנה שלמה שהתנוּעה הקיבּוּצית המאוּחדת, אשר תציג לעצמה כּמטרה יצירת קיבּוּץ שיתחיל בּמאוֹת אנשים ויגיע לאלפים בּקרבת תל-אביב, – תקים מפעל בּעל ערך עצוּם, לתנוּעה שיתוּפית כּשלעצמה ולתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה.

דּוגמה שניה: ענין הפּוֹעל בּמוֹשבה. יש מספּר פּלוּגוֹת של קיבּוּצים שוֹנים שבּדרכּן להתישבוּת עוֹברוֹת את המוֹשבוֹת

ויש מוֹסדוֹת ההסתדרוּת המטפּלים בּפוֹעל המוֹשבה. בּמוֹשבה בּכלל נמצא

ציבּוּר פּוֹעלים המוֹנה 20 – 25 אלף פּוֹעל – מה יהיה עתידוֹ של הציבּוּר החקלאי הזה? אלה הם יוֹצאי תנוּעוֹת נוֹער, אלה הם יוֹצאי החלוּץ, אשר הגיעוּ בּארץ למוֹשבוֹת וּבתוֹכן עברוּ את כּל הסבל, היתמוּת, העזיבה והבּדידוּת של פּוֹעל המוֹשבה. רק תנוּעה קיבּוּצית מאוּחדת וּגדוֹלה תוּכל למצוֹא דרך אל הפּוֹעל בּמוֹשבה! אוּלי לא תכניס אוֹתוֹ מחר אוֹ מחרתים לתנוּעה הקיבּוּצית, אבל היא, בּלי התחרוּת והתרוֹצצוּת, תשלח לכל מוֹשבה אנשים, שיחיוּ את חיי הפּוֹעל, וּמתוֹך דאגה לחייו החברתיים והפּנימיים של ציבּוּר הפּוֹעלים בּמוֹשבה תחנך אוֹתוֹ לקראת ההתישבוּת.

ועוֹד נקוּדה חשוּבה: מי שרוֹצה לראוֹת בּקבוּצה לא רק סידוּר חברה מתוּקנת וכיבּוּש עמדוֹת משקיוֹת, כּי אם גם הקמת מחנה חלוּצי מאוּרגן העוֹמד לשירוּת העם בּכל צרכיו, הוּא ישאף לכך שהמפעל השיתוּפי יהיה בּוֹ הכּוֹח להיעָנוֹת לכל דרישה שתבוֹא מצד התנוּעה כּוּלה. המפעל הקיבּוּצי המאוּחד צריך להטיל על עצמוֹ את מַכּסימוּם התפקידים הכּיבּוּשיים השוֹנים, בּתוֹך ההסתדרוּת, בּתוֹך המפלגה, בּציוֹנוּת,

בּגאוּלת הקרקע וּבדאגה להוֹן הלאוּמי. בּתקוּפה הזאת הדאגה להוֹן הלאוּמי היא דאגה גדוֹלה מאד והיא רוֹבצת על המפעל הקיבּוּצי יחד עם דאגוֹת אחרוֹת לעליה וּלהתישבוּת. יש להצטער על כּך, אבל עוּבדה היא שקשה למצוֹא כּיוֹם מספּר אנשים מספּיק לתפקידים האלה. יתכן שגם כּיוֹם ממלא כּל זרם קיבּוּצי תפקידים אחראיים לפי יכלתוֹ, יוֹתר מאיזה חלק ציבּוּר אחר, אבל אני מאמין שליכּוּד התנוּעה הקיבּוּצית לתנוּעה אחת יזרים קוֹדם כּל את המרץ המוּצא לקנאת-חינם והתחרוּת-חינם בּאפיקים פּרוֹדוּקטיביים יוֹתר, והזיקה בּין המפעל הקיבּוּצי לבין תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה תהיה יוֹתר קרוֹבה ואינטימית, וגם הרבּה יוֹתר אינטנסיבית. אלה הם הדברים שאני רוֹאה אוֹתם כּחלקים אינטגרליים של מפעל האיחוּד.

אני מקשיב בּמשך כּל הזמן להיסוּסים ולספקוֹת של החברים, וּככל שאני לוֹמד וּמתעמק בּענין רוֹאה אני את עצם המפעל הקיבּוּצי בּשלימוּתוֹ וּבאַחדוּתוֹ. כּמוּבן, אפשר תמיד להוֹכיח שהקיבּוּץ העוֹמד על רעיוֹן הקצב המהיר בּגידוּל, זקוּק לאוֹרגניזציה שלוֹ, ואפשר להוֹכיח שדוקא קבוּצה מסוּגה של דגניה דרוּשה לה אוֹרגניזציה מיוּחדת. אני לוֹקח על עצמי להוֹכיח גם זאת. מספּרים על בּנקאי גדוֹל שאמר בּהזדמנוּת מסוּימת: מוּטב שיהיוּ לי 10% בּעסק טוֹב מאשר 100% בּעסק פּחוֹת טוֹב. אני אוֹמר: כּל כּמה שהדגניוֹת החדשוֹת אוֹ היָגוּרים החדשים עלוּלים להפסיד בּשוּתפוּת הזאת הם עלוּלים לזכּוֹת בּהרבּה יוֹתר מתוֹך תנאי צמיחה חדשים, מגע משוּתף, אוֹדיטוֹריה פּנוּיה יוֹתר למחשבה, שתפרה כּל רעיוֹן ללא מחיצוֹת מיוּתרות. איני יוֹדע מי ישׂיג יוֹתר? האוּמנם אוֹתוֹ הרעיוֹן של משק גדוֹל, שהגיע להשׂגיו מתוֹך הסתגלוּת גדוֹלה של חלקים שוֹנים בּמפעל הקיבּוּצי, יוּכל להפסיד על ידי כּך שרעיוֹן זה יהיה מנת חלקם של רבבוֹת פּוֹעלים נוֹספים? האוּמנם צפוּיה סכּנה לקבוּצה, כּפי שמצאה את בּיטוּיה

בּחבר הקבוּצוֹת, על ידי כּך שתביא את עצמה לתוֹך תנוּעה רחבה וּגדוֹלה יוֹתר? אני אינני מעמיד את הויכּוּח על ההכרח בּסינתיזה, זוֹ אוּלי תימצא ואוּלי לא – אין אני רוֹאה בּזה תנאי לאיחוּד.

הבּיטוּי הנמרץ והנפשי בּיוֹתר בּענין האיחוּד ניתן היוֹם על ידי יעקב ריז’יק, שאמר: בּוֹשתי מפּני ילדי! ואני אמנם איני חי בּקבוּצה, אבל אני חי בּמפעל בּמשך כּל ימַי וההרגשה הזאת מלַוָה אוֹתי כּל השנים. המפעל המשוּתף שלנוּ הוּא שגירש אוֹתי מהסתפּח בּנחלת הקבוּצה, לא יכוֹלתי להשתתף בּמחשבה המכרעת של התנוּעה הקיבּוּצית, אבל כּחבר תנוּעת הפּוֹעלים אני מרגיש את עצמי אחראי למצב הזה. אני אוֹמר לכם: נפשי לא מצאה מנוּחה והיא לא תמצא מנוּחה עד שלא נשתחרר מהפּירוּד הזה! שמענוּ את הצגת השאלוֹת מפּי החבר הצעיר מ“המכּבּי הצעיר” וּמפּי החבר הלא-צעיר שפּרינצק. הקוֹמץ הקטן הנמצא בּנען, בּמשמר-העמק וּבדגניה – זהוּ עוּבּר של העם היהוּדי העתיד, גרעין תנוּעת החירוּת היהוּדית. ויש לנוּ דאגוֹת גדוֹלוֹת. כּל חבר של כּל זרם מסַפּר תמיד מה גדוֹלים הישׂגיו של זרמוֹ הוּא וּבזה עוֹסקים בּכל המוֹעצוֹת. והלא כּל חבר קוֹרא על אניוֹת מעפּילים ועל המעשׂים המחרידים בּארץ זוֹ אוֹ אחרת, והלא כּל חבר היה צריך להרגיש בּמקוֹם שׂביעת רצוֹן מהישׂגיו הוּא את ה“קטוֹנתי”, לא את ה“קטוֹנתי” של היחיד בּלבד, אלא את ה“קטוֹנתי” של התנוּעה. אנוּ חייבים ליצוֹר אוירה כּזאת שנוּכל להתאסף וּלהתיעץ בּלי ניגוּדי דברים, בּלי כּל יצר של התחרוּת. מי שחי בּארץ בּימי התסיסוֹת הגדוֹלוֹת של האיחוּד יוֹדע שמגמת האיחוּד היתה תמיד קשוּרה עם “טוֹהר לבּנוּ”; זה היה המניע הנפשי העיקרי בּכל תנוּעת האיחוּד.

כּיצד תפעל המכוֹנה הזאת? כּאשר נוֹצר הקיבּוּץ אי אפשר היה להגיד גם אז – כּיצד המכוֹנה הזאת תפעל. הרצוֹן שלנוּ הוּא הקוֹבע, הרצוֹן איננוּ בּהיר, הוּא מעוּרפּל. אני יוֹדע שתנוּעת האיחוּד דרוּשה

לתנוּעת הפּוֹעלים ולמפעל הקיבּוּצי כּמנוֹף נפשי ורוּחני גדוֹל, כּטיהוּר

לבבוֹת וקירוּב לבבוֹת, וּכהתגבּשוּת האחריוּת הקבוּצתית, אף אם קשים חבלי האיחוּד.

אני מדבּר עכשיו על אדמת דגניה ואני רוֹצה להזכּיר דבר שהיה קשה מאד בּשבילי, ושאף על פּי כן איני יכוֹל להתחרט עליו עכשיו. מרד האיחוּד – אם אפשר לוֹמר כּך – היה אצלנוּ קשוּר בּקרע עם גוֹרדוֹן והקרע הזה היה בּשבילי קשה מאד, מבּחינה אישית וּמבּחינה ציבּוּרית. ואוֹסיף עוֹד ואגיד – הוּא היה קשה בּשבילי, מפּני שאני לא בּיטלתי ולא ויתרתי על הנימוּקים אשר היוּ לגוֹרדוֹן; בּמה שגוֹרדוֹן כּתב

נגד האיחוּד היוּ רעיוֹנוֹת חשוּבים מאד גם בּעלי ערך חינוּכי קיים. ואף על פּי כּן לא צדק. אַתם יוֹדעים שגוֹרדוֹן לא בּא לועידת פּתח-תקוה ולא בּא גם לועידת חיפה, ולא נתן ידוֹ ליצירת ההסתדרוּת. הוּא הבּיט על הדבר בּחשש מרוּבּה. איני יוֹדע אם יש רבּים בּינינוּ אשר גוֹרדוֹן מילא תפקיד אישי בּחייהם כּבחיי. אך עוּבדה היא שאיש כּמוֹ גוֹרדוֹן עם כּל התוֹכן העצוּם שבּוֹ, עם כּל ההבנה העמוּקה לגוֹני החיים שלנוּ, עם ההבנה לרעיוֹן הקבוּצה הגדוֹלה, עם היחס לכל יהוּדי פּוֹעל בּארץ וּלכמה וכמה גילוּיים, שאנוּ לא ירדנוּ לעוּמקם – איש כּמוֹ גוֹרדוֹן לא הוֹציא את המסקנה הנכוֹנה; בּזה אנוּ מסכּימים כּוּלנוּ עכשיו. אוֹתוֹ דבר, כּשאני

שוֹמע עכשיו את שוֹללי האיחוּד – אני מוּכן לקבּל את דברי אידלסוֹן, שאין אצלנוּ שוֹללי האיחוּד, אבל הרי לא הטרמינוֹלוֹגיה חשוּבה – אני רוֹאה בּהם את הקנאוּת לערכים, אני שוֹמע דאגה לעתיד המפעל הקיבּוּצי, אני שוֹמע שהאיחוּד עלוּל להחליש את המפעל הקיבּוּצי, שחוּלשה אוֹרבת לנוּ בּאיחוּד. אך להם רוֹצה אני לוֹמר: אני כּוֹפר בּהחלט שרעיוֹן האיחוּד קשוּר עם פּחוֹת מתיחוּת ועם פּחוֹת חלוּציוּת! אני כּוֹפר בּזה שרעיוֹן האיחוּד

קשוּר בּפחוֹת הערכה לגבּי האדם והחבר! וּכשם שבּזמן האיחוּד הראשוֹן, כּשרבּים התנגדוּ לוֹ מתוֹך חרדה לעבריוּת וּפחד

מפּני האידיש, האמנתי שהאיחוּד יגבּיר את העברית – כּן מאמין אני גם עכשיו שהאיחוּד יגבּיר את הכּוֹח הכּיבּוּשי של המפעל הקיבּוּצי ואת המתיחוּת של החבר-הפּרט בּתנועה הקיבּוּצית.

מזדמן לי כּפעם בּפעם להיפָּגש עם חברים שוֹנים וּמוּתר לי לוֹמר שאני רוֹאה לפרקים סתירה נפשית בּין פּגישה שלי עם חבר וּבין פּגישה שלי עם זרם. בּזמן שאנוּ נפגשים בּמסיבּוֹת שוֹנוֹת מרגישים אנוּ כּל כּך את ההבדלים בּין זרם לזרם, פּעם הבדלים אמיתיים, פּעם הבדלים מוּגזמים וּמדוּמים, ולפעמים גם לאחר הסבּרוֹת עמוּקוֹת נדמה לך שלפניך תהוֹמוֹת, שאי אפשר לגשר על פּניהן. יש גם הרבּה חברים השׂמחים כּשמעמיקים את הפּרוֹבּלימה וּמגַלים את התהוֹם. ולכן מוּתר לי לוֹמר אחרי דברי קדיש: חברים רבּים, גם כּשהם שוֹמרים על דעוֹתיהם הקדוּמוֹת בּענין האיחוּד, הם מרגישים את עצמם מאוּחדים! וּבענין זה צריך לוֹמר: יש הבדל גדוֹל בּין מה שהיה לפני שנים בּין המפלגוֹת וּבין מה שנמצא עכשיו. על כּל פּנים מוּתר עכשיו להוֹדוֹת בּזה: בּזמן שהיוּ ניגוּדים בּין

המפלגוֹת, בּין “אחדוּת-העבוֹדה” וּבין “הפּוֹעל הצעיר”, היוּ אלה לא רק ניגוּדי אידיאוֹלוֹגיה, אלה היוּ גם ניגוּדי אנשים. איני רוֹצה להזכּיר את כּל שמוֹת-הגנאי וכינוּיים שוֹנים, שבּהם השתמשוּ בּתקוּפה ההיא. עכשיו המצב בּמוּבן זה אחר לגמרי. ההבדלים והניגוּדים קיימים בּין הזרמים, אבל כּשאַתה פּוֹגש חבר מדבּר עם רעהוּ, חבר מזרם קיבּוּצי אחד עם חבר מזרם קיבּוּצי שני, הרי שם הניגוּדים אינם קיימים! הדבר הזה הוּא בּעיני חשוּב מאד, הוּא מבטיח את האיחוּד יוֹתר מכּמה וכמה הסבּרוֹת אחרוֹת. העוּבדה הזאת, שמגמת האיחוּד והכּרת האיחוּד שרשית היא וחיה בּלבבוֹת אלפי החברים, קוֹבעת את גוֹרל האיחוּד יוֹתר מכּמה וכמה נימוּקים.

לאיחוּד עם “השוֹמר הצעיר”

מאת

ברל כצנלסון

---

למען דעת

מאת

ברל כצנלסון

לפני כּמה ימים נתכּנסה מסיבּה של חברים, “אחראים” לפי הנוּסח המקוּבּל, ממפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל וּמן “השוֹמר הצעיר” ודנוּ על איחוּד. בּוֹ בּיום וּבוֹ בּערב לא התקדמנוּ הרבּה. אכן, לא פּגישה ראשוֹנה היתה זוֹ ואף לא האחרוֹנה.

יוֹם בּוֹ יקוּם האיחוּד של שנַים אלה ודאי יהיה יוֹם-טוֹב לפוֹעלי ארץ-ישׂראל. אך לפי שעה עוֹדנוּ בּוֹשש לבוֹא, ואפילו אבדן יהדוּת פּוֹלין וּמה שאוֹרב לנוּ כּאן אין בּהם, כּנראה, כּדי להחישוֹ. למחרת

הפּגישה הוֹדיעוּני חברי כּי ההמשך יתקיים בּקרוֹב.

והנה – האוֹמַר: לתמהוֹני? – קוֹרא אני בּמאמר ראשי בּעתוֹן “השוֹמר הצעיר” שוּרוֹת אחדוֹת על אוֹתה פּגישה, והן נוֹתנוֹת לקלס את חברי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל שהשתתפוּ בּה וּמסלפוֹת את תוֹכן דבריהם.

בּנוֹהג שבּעוֹלם (בּעוֹלם סתם, ולָאו דוקא בּעוֹלמן של שתי מפלגוֹת-אחיוֹת) צדדים העוֹמדים בּמשׂא-וּמתן (ואפילוּ כּשאין המדוּבּר על האיחוּד) אין אחד מהם נוֹטל לוֹ את הזכוּת לנַסח בּרבּים על דעת עצמוֹ את עמדת עמיתוֹ. על אחת כּמה וכמה שאין זוֹ ממידת משׂא-וּמתן לעַוות את עמדת העמית.

האוּמנם יש לוֹ ל“השוֹמר הצעיר” אתֶיקה אחרת, אֶתיקה של “אוֹפּוֹזיציוֹת” מסוּג ידוּע? אוֹ שמא אָכף עליו ההכרח לסַפּר כּכה לחבריו על המשׂא-וּמתן וּלתאר בּפניהם כּכה את עמדת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל וּלקדם בּדרך זאת את האיחוּד הנרצה?

וּלמען הסיר לזוּת-עֵט וּלמען דעת חברי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל וחברי “השוֹמר הצעיר” – הרוֹצים לדעת את הדברים כּמוֹ שהם – מַהי נקוּדת הפּילוּג בּשאלת האיחוּד, הריני מקבּל עלי להגדיר את הויכּוּח האידיאוֹלוֹגי שבּינינוּ בּמלים מוּעטוֹת:

חברי “השוֹמר הצעיר” הוֹדיעוּ לנוּ כּי הם רוֹצים בּאיחוּד אתנוּ. אוּלם תנאי קוֹדם הם מַתנים אתנוּ שנקבּל עלינוּ מראש כּמה הגדרוֹת וניסוּחים המקוּבּלים אצל “השוֹמר הצעיר”. אין הם דוֹרשים מאתנוּ שנקבּל עלינוּ כּל מה שמוּסכּם וּמקוּבּל אצל "השוֹמר

הצעיר" בּהלכוֹת דעוֹת, אידיאוֹלוֹגיה וּמדע. הם מסתפּקים בּחלק מזה. מבּלעדי זאת אין האיחוּד, לדעתם, אפשרי.

גם אנחנוּ רוֹצים בּאיחוּד. וּמוּכנים לוֹ לאַלתר. ואין

אנוּ מַתנים שוּם תנאי מחוּץ לאיחוּד עצמוֹ. אין אנוּ דוֹרשים מחברי “השוֹמר הצעיר” כּתנאי לאיחוּד שיעמידוּ למבחן את העיקרים, אם עיקרי אמוּנה אוֹ אידיאוֹלוֹגיה אוֹ מדע, המקוּבּלים אצלם כּהשקפת-חוֹבה, ושיתחייבוּ

לקבּל על עצמם מה שנטיל עליהם וּלהסתלק ממה שלא יִיטב בּעינינוּ. אנחנוּ, המקיימים את אחדוּתנוּ כּמפלגה על יסוֹד חוֹבת-המעשׂה, ולא על יסוֹד השקפת-חוֹבה, איננוּ מסכּימים שכּתנאי לאיחוּד נתחייב להסתלק מחוֹפש הדעה אשר יש לכל אחד בּתוֹכנוּ; איננוּ מסכּימים שכּתנאי לאיחוּד נתחייב לקבּל עוֹל של השקפוֹת-חוֹבה שיוּטלו עלינוּ, בּיחסנוּ לעניני אמוּנה אוֹ

אידיאוֹלוֹגיה אוֹ מדע.

עניני השקפוֹת-יסוֹד ראוּי להם שיהיוּ נדוֹנים בּכל חוֹמר

העיוּן לגוּפם בּתוֹך תנוּעה מאוּחדת, ולא שיהיוּ נחתכים לפי משׂא-וּמתן של צדדים, כּתנאי למשהוּ, אפילוּ לדבר גדוֹל וחשוּב כּאיחוּד.

אנחנוּ, חברי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, מוּכנים להתאחד כּמוֹ שהננוּ עם חברי “השוֹמר הצעיר” כּמוֹ שהם.

והשאלוֹת השנוּיוֹת בּמחלוֹקת?

לתנוּעה המאוּחדת פּתרוֹנים.

חשון ת"ש.

---

גם בּשחוֹק יכאב לב

מאת

ברל כצנלסון

א

התנַצלוּת. אוֹמַר מראש: בּוֹש אני ונכלם כּי עלי בּשעה זוֹ לגזוֹל מזמני וּמזמן קוֹראי למען עסוֹק בּויכּוּח עם ידידים-יריבים. ולוּ היה זה ויכּוּח על איחוּד! אבל הלא אין זה אלא ויכּוּח על אי-איחוּד. התוֹצרת הספרוּתית האחרוֹנה של “השוֹמר הצעיר” אוֹמרת בּרוּרוֹת כּי הוּחלט שם לסתוֹם את הגוֹלל על המשׂא-וּמתן לאיחוּד שנתחדש בּספינת “קאהירוֹ סיטי”, ולא עליו בּלבד, כּי אם גם על הרצוֹן לאיחוּד, עד כּמה שעוֹד יש בּקרב “השוֹמר הצעיר” מי שתוֹבע אוֹתוֹ אוֹ חוֹלם עליו. ואני כּשלעצמי, שאין לי כּל רצוֹן לעסוֹק בּדברים בּטלים, הייתי בּוֹחר לחזוֹר לכּל מלאכה שהיא וּמוֹסר את הענין בּידי הזמן. יעשׂה הוּא מה שלא עשׂה השׂכל. יעשׂה הוּא מה שלא עשׂה – בּהכּרתנוּ הפּוֹעלית-חלוּצית – היטלר בּמסע נצחוֹנוֹ בּרלין-וינה-פּראג-מֶמֶל דנציג-וַרשה; מה שלא עשׂה סטאלין עם שוּתפוֹ בּחלוּקת פּוֹלין; מה שלא עשׂוּ מעשׂיהם של כּוֹהן ללא אלוֹהים וידיד ללא מַצפּוּן. יוֹדע אני ויוֹדע כּי לא תמיד ממלא הזמן מה שהחסיר השׂכל, וגם כּשהזמן בּא למלא את חסרוֹנוֹ של השׂכל יש שהוּא עוֹשה זאת לאחר-זמן, ואף על פּי כּן אין לי נחמה אחרת בּשעה זוֹ. כּי השׂכל איננוּ בּא לעזרתנוּ. אוּלם החבר מאיר יערי (“דבר”, כּ"ה חשוָן) אוֹמר כּי חייב אני “לתרוֹם את תרוּמתי” והוּא אוֹמר זאת לאחר שהוּא מצדוֹ תרם את תרוּמתוֹ בּיד נדיבה, בּשתי גירסאוֹת וּבשתי אכסניוֹת, גם בּ“דבר”, וגם בּ“השוֹמר הצעיר”. והריני נַענה לתביעתוֹ. וּבגילוּי-לב: לא שלדעתי יש בּדבריו של ידידי יערי לחייב אוֹתי לתשוּבה. לאחר שכּתב מה שכּתב אין לי הרגשה של חוֹבת-תשוּבה. כּמוּבן, גם עתה הנני מוּכן בּרצוֹן לשוֹחח אתוֹ, גם בּלי קבּלת “יפּוּי-כּוֹח”, על כּמה וכמה ענינים. אוּלם לא על איחוּד ואי-איחוּד. אלא שהקוֹרא, שאין לוֹ מקוֹר-ידיעוֹת אחר, והדברים שבּעל-פּה שלנוּ אינם מגיעים אליו, הוּא רשאי לתבּוֹע אוֹתי לתשוּבה. ואף על פּי שבּכמה מקרים הריני מסכּים – לא מתוֹך רוֹחב-לב, אלא פּשוּט מתוֹך עצלוּת – להשאיר את רשוּת הדיבּוּר לִמְפַלְמְסַי, אינני חפץ הפּעם ששתיקתי תתפּרש כּהשתמטוּת. והריני עוֹשׂה זאת בּלי חמדה. רק למען דעת.

אילוּ היוּ שני הצדדים מתאחדים, לפחוֹת, בּנקוּדה אחת, בּפרסוּם הפּרוֹטוֹכּוֹלים של השׂיחוֹת שהתנהלוּ בּינינוּ על האיחוּד, הייתי יכוֹל לקצר הרבּה בּדברי. אך כּיון שמשוּם מה לא נעשׂה דבר זה הריני רוֹאה צוֹרך להביא כּאן מתוֹך הפּרוֹטוֹכּוֹל את מה שאמרתי לאחר ששמעתי את “ההרצאה המדוּיקת, שיטתית וּפּרֶציזית” של משלחת “השוֹמר הצעיר” על פּרוֹגרמת-המינימוּם שלה, שעלינוּ לקבּל אוֹתה אם חפֵצֵי-איחוּד אנחנוּ.

ב

לא הייתי בּ“קאהירוֹ סיטי”. כּשסיפּרוּ לי על השׂיחוֹת על הים ואמרוּ לי כּי ניכּרת יתר-נכוֹנוּת מצד “השוֹמר הצעיר” לאיחוּד – שמחתי. קיבּלתי הזמנה להשתתף בּוַעדה בּענין האיחוּד עם “השוֹמר הצעיר”. אינני מרבּה ללכת לישיבוֹת – אין לי הרבּה נחת מהן – וּבאתי לישיבה זוֹ, מפּני שאם יש שמץ תקוה לאיחוּד אין אני פּטוּר. אך אינני שׂמח לבזבּוּז רעיוֹן האיחוּד וּלהוֹצאת דברים על האיחוּד לבטלה.

לא הייתי רשאי לשעשע את נפשי בּתקווֹת, כּי בּינתים קראתי את החלטת הליגה הסוֹציאליסטית, האוֹמרת כּי בּשבילה לא נשתנה שוּם דבר לא בּעוֹלם ולא אצלנוּ, וגם ראיתי את עתוֹן “השוֹמר הצעיר”, שגם בּוֹ לא נשתנה דבר. ואף על פּי כּן, אוֹדה, לא חיכּיתי למה ששמעתי כּאן.

נוֹכחתי שלא בּלבד שאין אִתכם רצוֹן לאיחוּד, אלא שגם יש לכם מוּשׂגים משוּנים מאד על איחוּד. הרי כּוּלנוּ כּבר אנשים מבוּגרים. ואין אנחנוּ עוֹסקים פּה בּחיבּוּר פּרוֹגרמוֹת כּדי להתגדר בּהן. כּשקבוּצת-אנשים מחבּרת פּרוֹגרמה לצוֹרך עצמה הרי היא רשאית להכניס לתוֹכה כּל נתח רבוֹלוּציוֹני-שמן, כּאַוַת נפשה. אך מי שבּא לחבּר פּרוֹגרמה של איחוּד צריך, קוֹדם כּל, להתיחס בּכבוֹד לצד השני. אם אין אַתה מכבּד אוֹתוֹ אַל תדבּר אתוֹ על איחוּד, ואם אַתה מתיחס אליו בּכבוֹד אין אַתה יכוֹל להציע לוֹ שיזרוֹק כּבגד בּלה את דעוֹתיו והשקפוֹתיו, ושיהיה בּכלל לאחר.

עלי אמנם להוֹדוֹת שהערב הוּברר לי שגם אני לא הכּרתי למַדי את הצד השני, שאני רוֹצה בּאיחוּד עמוֹ. ידעתי, למשל, ש“השוֹמר הצעיר” נמנה על המהלך הסוֹציאליסטי, הקרוּי שׂמאלי. וּבמידה שאני מכּיר מהלך זה יוֹדע אני שהוּא מראה פּנים לדיקטטוּרה וּפנים לדמוֹקרטיה, אבל שה“דיקטטוּרה של הפּרוֹליטריוֹן” היא אבן-שתיה בּתוֹרת “השוֹמר הצעיר” – לא ידעתי. ועדיין איני יוֹדע אם “השוֹמר הצעיר” מעביר עיקרון זה גם לציוֹנוּת ולישוּב אוֹ שהוּא שוֹמר אוֹתוֹ רק בּשביל אוּמוֹת-העוֹלם בּלבד. והרי גם אני רוֹאה בּשאלת הדיקטטוּרה פּרשת דרכים: כּּי בּדיקטטוּרה של הפּרוֹליטריוֹן רוֹאה אני את החוּליה הראשוֹנה בּשרשרת הפאשיסטית, את אבי אבוֹת החוּרבּן של תנוּעת הפּוֹעלים, חוּרבּן מבּפנים וחוּרבּן מבּחוּץ. מתוֹך השקפתי אני הריני ודאי רשאי לדרוֹש שתכנית האיחוּד תקבּע שלילה מפוֹרשת של כּל רעיוֹן דיקטטוּרה. אך היוֹת שאני רוֹצה בּאיחוּד עם “השוֹמר הצעיר”, והיוֹת שאני יוֹדע מעתה כּי יחסוֹ הוּא הפוּך, הריני אוֹמר: אין בּרירה, אין אני יכוֹל להטיל על “השוֹמר הצעיר” את עמדתי בּשאלה זוֹ, וּלפיכך אי אפשר להכניסה לפּרוֹגרמה, ויש להשאירה פּתוּחה, ויגן כּל אחד על דעתוֹ.

לא כּן אַתם נוֹהגים אתנוּ, כּשאַתם דוֹרשים מאתנוּ, למשל, כּתנאי לאיחוּד, שנתחייב על חינוּך מַרכּסיסטי של תנוּעת הפּוֹעלים. ואַתם הלא יוֹדעים יפה יפה שמעוֹלם לא דרשנוּ פּאספּוֹרט מַרכּסיסטי מחברינוּ. וּמה הייתם רשאים לחשוֹב עלינוּ אילוּ לאחר ישיבה אחת אוֹ שתים בּינינוּ וּביניכם היוּ אלפי חברי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל מקיצים בּבוֹקר אחד וּמוֹצאים את עצמם – כּוּלם כּאיש אחד – “מַרכּסיסטים”?

וחוֹששני שגם אַתם אינכם מתיחסים בּרצינוּת למה שאַתם דוֹרשים מאתנוּ. לא ראיתם אפילוּ צוֹרך לפרש לנוּ מַהוּ המרכּסיזם אשר אַתם קוֹראים בּשמוֹ, הלא מי שאוֹמר בּימינו מַרכּסיזם הוּא כּמי שאוֹמר “נַצרוּת”. כּשיבוֹא אדם וירצה לזַכּוֹת אוֹתי בּנצרוּת אשאל אוֹתוֹ קוֹדם כּל נצרוּת זוֹ שאליה הוּא מתכוון: מהי? קתוֹליוּת או לוּתרניוּת, פּרבוֹסלָביוּת אוֹ פּרֶסבּיטריאניוּת, אוֹ אחת משאר הכּיתוֹת המרוּבּוֹת אשר כּוּלן נשבּעוֹת בּיֶשוּ וכל אחת דוֹגלת בּאוֹתוֹ האֶבנגליוֹן, אלא שהיא מפרשת אוֹתוֹ פּירוּשים שוֹנים מן הקצה אל הקצה. איזה ישוּ, של האַפיפיוֹר אוֹ של טוֹלסטוֹי, של האינקביזיציה אוֹ של הוּס? האם לא הגוֹרל שמצא את הנצרוּת מצא גם את המַרכּסיזם? כּשאוֹמרים לי עכשיו: “היֵה מרכּסיסט”, רשאי אני לשאוֹל מרכּסיזם של מי? של פּליכַנוֹב אוֹ של בּרנשטיין, של לֶנין אוֹ של מכּס אדלר, של סטאלין אוֹ של טרוֹצקי? הלא גם הדיינים בּמוֹסקבה וגם הנדוֹנים נשבּעים בּמַרכּס. אילוּ, לפחוֹת, אפשר היה להעיד את מרכּס שיפרש את עצמוֹ. אני אינני מסכּים לעסוֹק בּפרשנוּת. אין זה תפקידה של מפלגת-פּוֹעלים ליַשב וּלתרץ פּסוּקים וּגוילים, כּכוֹהני-דתוֹת. אך דתוֹת חיוֹת אלפי שנים, גם כּשאינן ממהרוֹת להסתגל לתמוּרוֹת החברתיוֹת, מה שאין כּן השקפוֹת פּוֹליטיוֹת וסוֹציוֹלוגיוֹת, אשר כּל תמוּרה חברתית רצינית מעמידה אוֹתן מחדש למבחן. וּבתקוּפוֹת של תמוּרוֹת נמרצוֹת בּלתי-פּוֹסקוֹת כּמו בּמאה הזוֹ – תדרשוּ מאתנוּ שלא נישָען על בּינתנוּ, אלא נחיה מפּי ספרים שמלפני כּמאה שנים? כּבוֹדם של אוֹתם הספרים בּמקוֹמוֹ מוּנח, ויש ללמוֹד מהם כּמוֹ מכּמה ספרים חשוּבים אחרים, אך מוּתר לשאוֹל: כּלוּם ראוּ הללוּ מראש מה שיבוֹא לאחר המלחמה העוֹלמית, כּלוּם ראוּ את תקוּמת הפאשיזם, כּלוּם הצילוּ את תנוּעת הפּוֹעלים מטעוּיוֹתיה הפאטאליוֹת?

ואתם דוֹרשים מאתנוּ לא רק ש“נירָשם” כּמרכּסיסטים, אלא שגם נתחייב להסבּיר הוֹפעוֹת היסטוֹריוֹת בּ“הסבּר מרכּסיסטי”. כּיצד עוֹשים זאת? האם הכינוֹתם לנוּ את ההסבּר הזה, שנדע כּיצד משתמשים בּוֹ? לפני שנים אחדוֹת ידעוּ לפחוֹת בּרוּסיה היכן למצוא את ההסבּר המרכּסיסטי של ההיסטוֹריה: אצל פּוֹקרוֹבסקי. והנה בּא סטאלין והדיח אוֹתוֹ מכּהוּנה גדוֹלה למדע המרכּסיסטי, ועשׂה אוֹתוֹ “מחַבּל” בּ“חזית” ההיסטוֹריה. מפּי מי נחיה עתה? ואם מתכּוונים אַתם להיסטוֹריה הישׂראלית, שאוֹתה עלינוּ להסבּיר הסבּר מרכּסיסטי, הרי מחוֹבתכם גם לוֹמר לנוּ אם כּבר גידלתם את ההיסטוֹריוֹן אשר חקר ונתן את ההסבּר הזה, אוֹ שאין הדבר טעוּן חקירה ודיוֹ בּאמירה? וגם לא אמרתם לנוּ אם עד שתתנוּ לנוּ את ההיסטוֹריוֹן בּעל ההסבּר המַרכּסיססטי מוּתר לנוּ בּינתים להשתמש בּגרֶץ וּבדוּבּנוֹב וּבדינַבּוּרג אוֹ לָאו?

ועוֹד אַתם דוֹרשים מאתנוּ דבר שאינוֹ אלא דבר שבּאמוּנה: להתחייב על יחס חיוּבי “לַבּניה הסוֹציאליסטית שבּרוּסיה”. יכוֹלתי להבין אילוּ דרשתם שנצא לעזרת רוּסיה בּמקרה שזוֹ תסתבּך בּמלחמה – הרי זוֹ דרישה פּוֹליטית. הייתי מבין אילוּ דרשתם ממני שאתפּלל בּעד רוּסיה – הרי זה מעשׂה כּל-שהוּא. אך אַתם דוֹרשים ממני, כּתנאי לאיחוּד של שתי מפלגוֹת פּוֹעלים ארץ-ישׂראליוֹת, שאתחייב להאמין כּי מה שנעשׂה בּרוּסיה הנהוּ “בּניה סוֹציאליסטית”. וּמה אעשׂה כּשאינני מאמין? וּמה אעשה כּשאינני יוֹדע? האם לא די לפוֹעל ארץ-ישׂראלי שיהיה לוֹ יחס חיוּבי לבּניה הסוֹציאליסטית בּארץ-ישׂראל? ודאי, מה שמתרחש בּרוּסיה מאז 1917 יש לוֹ חשיבוּת היסטוֹרית-עוֹלמית עצוּמה, ויש בּוֹ כּדי להעסיק וּלהטריד כּל מוֹח אנוֹשי, וּבפרט מוֹח של סוֹציאליסט חוֹשב. אך כּיצד אפשר לדרוֹש מאנשים שיתחייבוּ בּסיטוֹנוּת על יחס מסוּים לענין גדוֹל וּמוּרכּב זה, אם אין להם האפשרוּת לבוֹא וללמוֹד מקרוֹב, אם אין להם אפשרוּת לבוֹא וללמוֹד ממראה-עיניהם, אם הם יכוֹלים להישָען רק על עוּבדוֹת וּמספּרים שיֵצאוּ מתחת הצנזוּרה של השלטוֹן? אם כּכה, הרי אין הדבר כּלל בּגדר ידיעה, כּי אם שוּב ענין שבּאמוּנה.

ואין אני רוֹצה כּלל להאריך בּניתוּח המוּשׂגים האלה, ואין אני רוֹצה להתעכּב על המצחיק-מכאיב שבּדבר, כּי בּימים אלה אַתם יוֹשבים אתנוּ על המדוּכה בּדברים כּמוֹ אלה. אך אני חוֹזר וּמדגיש את האי-כּבוֹד שבּעצם בּוֹאכם אלינוּ בּ“תנאים” מסוּג זה. הרי אַתם מכּירים אוֹתנוּ; הרי אַתם יוֹדעים כּי חבר מפּא"י יש לוֹ רשוּת-יחיד רחבה בּעוֹלם-הרוּח, והוּא רשאי להיוֹת מחסידיו של מַרכּס, כּשם שהוּא רשאי להיוֹת מתלמידיו של א.ד. גוֹרדוֹן, אוֹ של מוֹרים רבּים אחרים, והוּא גם רשאי לא להיוֹת חסיד כּלל, אלא לחשוֹב בּעצמוֹ כּיכלתוֹ; הרי אַתם יוֹדעים כּי מה שמאַחד אוֹתנוּ למפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל הוּא לא הסכּם על הסבּרת היסטוֹריה ותיאוֹריוֹת סוֹציולוֹגיוֹת, לא פּרוֹגרמה מה צריך וּמה לא צריך לחשוֹב, אלא מה צריך וּמה לא צריך לעשוֹת. וּבהיוֹתכם יוֹדעים את כּל זאת אַתם בּאים ודוֹרשים מאתנוּ כּי מהיוֹם וּלהבּא ננהיג צנזוּרה אידיאוֹלוֹגית ונסכּים לכך כּי מה שנתקבּל כּוַדאוּת מדעית אוֹ היסטוֹרית אוֹ סוֹציוֹלוֹגית אצל “השוֹמר הצעיר” בּאוֹקטוֹבּר 1939 צריך להיוֹת מעתה חוֹבה על כּוּלנוּ.

אני פּוֹנה אליכם, חברים, בּכל הכּרת רצינוּת הענין, וּבכל רצוֹני לאיחוּד עמכם: עליכם לברר לעצמכם, אם אַתם רוֹאים בּאיחוּד ענין רצוּי ואַקטוּאַלי, אזי צריך לבקש את הדרך האפשרית כּיצד נהווה מפלגה אחת.

אינני דוֹרש מכּם שוּם ויתוּר אידיאוֹלוֹגי כּתנאי קוֹדם לאיחוּד, אין אַתם צריכים למען האיחוּד לוַתר אפילוּ על קוֹצוֹ של יוֹד מהשקפוֹתיכם. ואני דוֹרש שכּך תתיחסוּ גם אלי. אסכּים בּרצוֹן שכּוּלנוּ נבדוֹק כּפעם בּפעם את המטען האידיאוֹלוֹגי שלנוּ, אבל בּדיקה לגוּפה וּלשעתה, ולא תחת לחץ של משׂא וּמתן לאיחוּד: תסתלקוּ מדעוֹתיכם – מוּטב, וָלא – נישאר מפוּלגים. אין אנוּ אוֹמרים לכם זאת, ואיננוּ רוֹצים שתאמרוּ לנוּ.

כּל אחד מאתנוּ יש לוֹ עיקרים יקרים לוֹ. בּעינַי, למשל, איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית הוּא עיקר גדוֹל, וּבוֹ תלוּי הרבּה גוֹרל תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה, לנצחוֹן אוֹ לתבוּסה. ורעיוֹן זה מפלגתנוּ, כּמפלגה, דוֹגלת בּוֹ. אך כּיון שאני יוֹדע שאַתם אינכם סבוּרים כּכה, אין אני עוֹשׂה אוֹתוֹ תנאי לאיחוּד.

אין האיחוּד מתנקש בּקיבּוּץ הארצי. יהיוּ לכם כּל הזכוּיוֹת כּמוֹ לקיבּוּץ המאוּחד וּלחֶבר הקבוּצוֹת. אפשר אין לנוּ הגדרוֹת מספּיקוֹת לכך, אך קיים מצב עוּבדתי מסוּים. אַתם רשאים ליהנוֹת ממלוֹא העצמאוּת הקיבּוּצית, אך כּל איש ואיש שנכנס לאיחוּד הוּא חבר המפלגה, עם כּל החוֹבוֹת והזכוּיוֹת האישיוֹת. בּתנוּעה הקיבּוּצית הרי אַתם חטיבה עצמאית, אך בּחיי המפלגה אי אפשר שתהיוּ גוּף סגוּר, המחליט בּפני עצמוֹ על שאלוֹת שהמפלגה דנה בּהן, והוּא בּא אל השוּלחן הכּללי לא לשם בּירוּר חברי שיביא לידי החלטה משוּתפת, אלא מזוּין בּהחלטוֹת מראש. אפשר אַתם, שהוּרגלתם כּל ימיכם ליחסים אחרים עם שאר הציבּוּר, לא קל לכם להתרגל ל“משטר” פּוֹליטי חדש, שאנוּ דוֹרשים אוֹתוֹ לא מתוֹך עקשנוּת, אלא מפֹּני שזהוּ תנאי לחברוּת-אמת, לקיוּם מפלגה חיה וּמאוּחדת. בּנקוּדה זוֹ אַתם רוֹאים עצמכם נתבּעים לויתוּר, אך תחת זאת אַתם רוֹכשים עוֹלם מלא: אפשרוּת של חברוּת שלמה, הדדיוּת, יניקה, והשפּעה בּקרב המפלגה המאוּחדת, אשר תדריך וּתחנך רבבוֹת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל ותצא בּראשם. האוּמנם יִקטן הדבר בּעיניכם?

ג

דברַי אלה, כּאשר יראה הקוֹרא, וכן דברי חברַי, לא בּאו לנסח סעיפי-פּרוֹגרמה, כּי אם להבּיע תמהוֹן על הדרך ש“השוֹמר הצעיר” נקט בּמשׂא-וּמתן אתנוּ: להגיש לנוּ “אוּלטימַטוּם אידיאוֹלוֹגי”. וּלאחר שיערי ראה לחזוֹר בּ“דבר” על שוּרוּת-החמוּדוּת שהוּקדשו לנוּ בּ“השוֹמר הצעיר”, הריני חוֹזר ואוֹמר כּי הצגת הדברים הזאת מסַלפת את עמדתנוּ.

להוֹציא “צימוּקים” מתוֹך משׂא-וּמתן שארך שעוֹת רבּוֹת, לעקוֹר אוֹתם מתוֹך מסכת הדברים, מתוֹך מהלך הטענוֹת והמענוֹת, למען הציגם כּדחלילים – הרי זה כּשלעצמוֹ מעשׂה-איבה וּמעשׂה-סילוּף. אוּלם להציג את הדברים כּכה, שהקוֹרא יאמין בּאמת וּבתמים כּי קראנוּ, כּנראה, את “השוֹמר הצעיר” למשׂא-וּמתן למען הרבּיץ בּוֹ – ואפילוּ לא דברי-טעם מנוּגדים, אלא פּשוּט זלזוּלים בּוֹ וּבדעוֹת המקוּדשוֹת אצלוֹ – הרי זה מעשׂה המתכּוון לא למסירת “דברים כּהוָיתם”, כּי אם להבאיש את ריחה של אוֹתה תנוּעה, אשר אך זה ישבוּ אתה לשוּלחן, לניסוּח “תנאים” כּלשוֹן יערי.

אילוּ היה לי רצוֹן כּל-שהוּא להוֹציא “צימוּקים” מדברי חברי “השוֹמר הצעיר” – לא היה לי צוֹרך לרדוֹף אחרי קטעי-מלים, שנזרקוּ בּבּית וּברחוֹב, לצטט אוֹתם על פּי הזכּרוֹן (בּלי לציין את מקוֹרם, ואם בּאמת כּך בּדיוּק נאמרוּ, וּבתשוּבה למה נאמרוּ, אם לא בּתשוּבה להתיצבוּת פּוֹגעת), אלא הייתי בּוֹחר דברים מתוֹך ההרצאה הרשמית, “המדוּיקת והפּרֶציזית”, ודוקא לפי ניסוּחם בּפּרוֹטוֹכּוֹל הרשמי, דברים שיש בּהם בּאמת להעיד על הלָך-הרוּח של אוֹמריהם. שם נאמר, למשל: “אין אנוּ יוֹנקים מן התפיסה הרוֹאה בּעצם האיחוּד ערוּבּה להתקדמוּתוֹ של מעמד הפּוֹעלים”; שם הוּכרז “בּמפוֹרש, אני מבדיל בּין שאלוֹת פּוֹליטיוֹת של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם וּבין אלוּ שבּברית המוֹעצוֹת”; שם יש דרישה מן המפלגה המאוּחדת שהפּרוֹגרמה שלה תכלוֹל “התנגדוּת מוּחלטת” לחוֹבת בּוֹררוּת, ולא רק על ידי מוֹסד, כּי אם גם על ידי “הסכּם” בּין פּוֹעלים לַבּעלים; ועוֹד שם דרישה פּרוֹגרמַתית לארגוּן משוּתף בּכּפר (עתה!). צימוּקים אלה יש בּהם לאין ערוֹך יוֹתר כּדי מתן בּיטוּי לדמוּתם האידיאוֹלוֹגית של מיצגי “השוֹמר הצעיר”, מאשר קטעי אמרוֹת חטוּפוֹת, שאין להבין אוֹתן בּלי קשר עם הדברים אשר עליהם הוּגבוּ, ואוֹתן, אוֹתן בּלבד, מסר “השוֹמר הצעיר” לקוֹרא כּתיאוּר עמדת המפלגה.

והרי חברי המפלגה בּאוֹתה מסיבּה לא התכּוונוּ כּלל לויכּוּח תיאוֹרטי עם “השוֹמר הצעיר” על עיקרי האידיאוֹלוֹגיה שלוֹ. ואילוּ גם היוּ מקבּלים, כּוּלם כּאחד, את כּל תוֹרתוֹ של “השוֹמר הצעיר” על קרבּה ועל כּרעיה, גם אז היוּ דוֹרשים שלא להטיל את התוֹרה שנגלתה להם כּחוֹבה על המפלגה, בּאשר תוֹרה זוֹ היא מן הדברים המסוּרים ללב ולמוֹח של כּל אחד, לקבּל או לדחוֹת. הוּא יכוֹל לזַכּוֹת בּזה את עצמוֹ וּלהאיר עיני חברים, אך לא לחייב את מישהוּ.

לחברי המשלחת של “השוֹמר הצעיר” היתה הרצאה אחת, וּשאר חברי המשלחת עמדוּ מאחריה והגינוּ עליה כּוּלה כּמוֹת שהיא, לא להוֹסיף ולא לגרוֹע. תחת זאת דיבּרוּ חברי המפלגה בּסגנוֹנוֹת שוֹנים, וּלעתים גם בּהנחוֹת שוֹנוֹת, ואף על פּי כּן, לגבּי עיקר הויכּוּח בּאוֹתה מסיבּה התכּוונוּ כּוּלם לדבר אחד, לא לסעיפי פּרוֹגרמה רצוּיים אוֹ בּלתי-רצוּיים, כּי אם להגדרת מַהוּתה של המפלגה.

אנחנוּ רוֹצים בּהתאחדוּת פּוֹליטית-סוֹציאלית, אך לא בּ“כנסיה” מעמדית; אנחנוּ מתכּוונים לאיחוּד של מַגשימים ולא לאיחוּד של תיאוֹריטיקנים. לדרכי ההגשמה הננוּ שוּתפים יחד, וגם להבּא נשגה אוֹ נצדק יחד.

יקר לנוּ האיחוּד, אוּלם שבעתים יקרה זכוּתנוּ, זכוּתוֹ של כּל אחד ואחד בּקרבּנוּ, לחשוֹב בּעצמוֹ. ולא נקנה את האיחוּד בּמחיר החוֹבה לחשוֹב “בּסַך”, בּמחיר ויתוּרנוּ על החוֹפש. להאמין בּמה שנאמין ולכפּוֹר בּמה שנכפּוֹר, לא נוַתר על זכוּתנו לבחירת דעה וּלשינוּי דעה. בּעוֹלם האמוּנוֹת והדעוֹת איננוּ מוֹדים בּחוֹבת קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית, כּי אם בּזכוּת אוֹטוֹנוֹמיה אישית. אנחנוּ מתנגדים לקנין פּרטי על מכשירי היִצוּר, אוּלם אנוּ מחזיקים בּכל תוֹקף בּקנין פּרטי על מכשיר המכשירים: מוֹחוֹ של האדם.

ד

שאלה זוֹ, שאלת המַצפּוּן, היתה נקוּדה ראשוֹנה בּפּלוּגתה. וכל נסיוֹן להעמיד את הויכּוּח על הערכת המַרכּסיזם וכדוֹמה – אינוֹ אלא סילוּף.

וּראָיוֹת אחדוֹת לכך מתוֹך הפּרוֹטוֹכּוֹל:

י. שפּרינצק אוֹמר: “אינני שוֹלל מציאוּת מַרכּסיסטים בּמפלגה המאוּחדת – יכָּתבוּ מאמרים ויתוַכּחוּ. אבל לעשוֹת את המַרכּסיזם סעיף של פּרוֹגרמה לא יתכן”.

ש. דיין אוֹמר: “בּזמני הייתי מהאחרוֹנים בּ”הפּוֹעל הצעיר" להליכה לקראת האיחוּד עם “אחדוּת-העבוֹדה”. היוּ לי אוֹתם היסוּסים שיֶשנם לכמה מחברינוּ לקראת האיחוּד החדש. ונתבּדיתי. הדברים נראים אחרת כּאשר קיימת מחיצה. על יסוֹד הפּעוּלה המאוּחדת מוּכן אני לויתוּרים בּשאלוֹת הפּרוֹגרמַתיוֹת. “השוֹמר הצעיר” חוֹשב – וזוֹהי זכוּתוֹ – כּי אין הוּא צריך להיפּרד מכּמה וכמה דברים שהם מהווים את עצמיוּתוֹ. יש למצוֹא דרך לכך".

א. ציזלינג אוֹמר: “יסוֹדוֹת מחנכים של אחדוּת¹ פּוֹעלים ועצמאוּת פּוֹעלים. אפשר להסיק מזה מסקנוֹת וּלנַסח אוֹתן, אבל אינני יוֹדע אם רבּוֹת מהן צריכוֹת להיוֹת כּתוּבוֹת בּפּרוֹגרמה ולא בּכוּלן אנוּ חייבים להיוֹת מאוּחדים למַפרע – דמוֹקרטיה פּנימית של ציבּוּר הפּוֹעלים מחייבת חוֹפש מַצפּוּני מלא ואחדוּת בּמעשׂים – בּהגשמה וּבמלחמה”.

ז. פיינשטיין אוֹמר: “השתייכוּת לאינטרנַציוֹנַל שני אוֹ אוֹריֶנטציה על אינטרנציוֹנל ½2 איננוּ יסוֹד החיים שלנוּ. ויסוֹד החיים שלנוּ הוּא גם לא האוֹריֶנטציה הפּוֹליטית איך נבנה לעתיד את המשטר הפּוֹליטי בּארץ. תוֹכן חיינוּ הוא בּיסוֹד אחר והוּא אחד לנוּ למרוֹת הניסוּחים הפּרוֹגרמַתיים. ואם בּתוֹכן החיים אנוּ מאוּחדים, מוּבטחני שאם נרצה בּאמת בּאיחוּד אפשר יהיה למצוֹא גם נוּסח משוּתף וּמאוּחד של יסוֹדוֹת רעיוֹניים. – – אני מאמין כּי אפשר להתגבּר על ניגוּדי נוּסח וּלהגיע לניסוּח פּרוֹגרמַתי מאוּחד – – המתכּוונים אתם לאיחוּד, כּפי שאנחנוּ מתכּוונים, שכּל חבר המפלגה יבוֹא לידי בּיטוּיוֹ הוּא בּאוֹפן חפשי בּתוֹך המפלגה? אזי ניכּנס ונדוּן על יסוֹדוֹת הפּרוֹגרמה!”.

י. קוֹסוֹי אוֹמר: “יש לנוּ פּרוֹגרמה משוּתפת: ציוֹנוּת, אמוּנה בּסוֹציאליזם, התישבוּת עוֹבדת, מלחמה בּעם על דרך הציוֹנוּת שלנוּ, אחדוּת מעמד הפּוֹעלים – ואידך זיל גמוֹר. – – אם נעמיד כּתנאי לאיחוּד עמדוֹת משוּתפוֹת בּפרטים הנוֹגעים לפעוּלה בּשטח בּין-לאוּמי וכדוֹמה – לא נוּכל להגיע לאיחוּד, אוּלם זה יהיה אַבּסוּרד אם בּגללן לא יקוּם האיחוּד”.

הרבּיתי בּדוּגמאוֹת, ולא מן השׂיחוֹת בּ“קאהירוֹ סיטי”, שבּה, אוֹמר יערי, “נפגשנוּ בּאוירה חברית” וּב“הבּעוֹת אַהדה עמוּקה”, כּי אם דוקא מאוֹתה הפּגישה אשר עליה יצא הקצף. עשׂיתי זאת לא מאהבת הציטטין, כּי אם כּדי לגלוֹת לקוֹרא משהוּ מרוּח “ההתנשׂאוּת והקַשיוּת” של חברי מפּא“י, שעמדוּ והפצירוּ בּ”השוֹמר הצעיר" שיוֹאיל להסכּים לאיחוּד. הם לא דרשוּ שוּם “תנאים” ו“ערוּבּוֹת”, אלא עמדוּ על נפשם ועל מַצפּוּנם.

* * *

כּי הויכּוּח בּינינוּ לבין “השוֹמר הצעיר” הוּא ויכּוּח של מַצפּוּן, ידע בּעצם המַרצה מטעם “השוֹמר הצעיר”, בּטרם פּתחנוּ אנחנוּ בּויכּוּח. וּבבוֹאוֹ להמתיק לנוּ נקוּדה אחת, מעשׂית, בּתנאיו, השתמש לגַבּיה בּנימוּק: “סוֹף סוֹף אין זה מצדכם ויתוּר מַצפּוּני”. מַשמע כּי ידע יפה יפה שכּל השאָר הוּא בּגדר ויתוּר מַצפּוּני, אשר אדם המכבּד את עצמוֹ ואת תנוּעתוֹ לא יסכּים לוֹ ולא יעיז לדרוֹש אוֹתוֹ מעמיתוֹ.

והיאָבקוּת זוֹ של חברי המפלגה עם חברים שהם חפצים בּחברוּתם וּבאיחוּד-אמת עמם – הוּגשה לחברי “השוֹמר הצעיר” על ידי מאיר יערי כּ“התנַשׂאוּת תוֹקפנית בּשצף קצף”.

ה

תיאוּר זה של עמדתנוּ בּמשׂא-וּמתן איננוּ אלא סילוּף ראשוֹן. הסילוּף השני קשה שבעתים.

הבּשׂוֹרה למחנה בּדבר “הסתערוּת הבּזק על המַרכּסיזם” כּרוּכה בּבשׂוֹרה שניה, חשוּבה הימנה: על “משהוּ מחריד בּאוֹתה שיטה שבּה נוֹקטת בּימים האלה מפּא”י“, על “משׂא-וּמתן בּחדרי-חדרים”, על “הסכּם” – עם רביזיוֹניסטים, כּמוּבן. מלה זוֹ “הסכּם” כּשהיא לעצמה משוּלה, כּידוּע, לבגידה. כּלוּם מוּתר לעשוֹת הסכּם עם אוֹיב על אי-השתמשוּת בּגַזים? אוֹ כּלוּם מוּתר לעשׂוֹת הסכּם על כּניסתם של הפּוֹעלים הרביזיוֹניסטים ללשכּת-העבוֹדה עם כּל החוֹבוֹת והזכוּיוֹת? וּלהאדיר חרדה כּוֹתבים: “אם גם נצמצם את “השׂיחוֹת” לענין הקוֹאַליציה החדשה בּהנהלת הוַעד הלאוּמי וּמס-החירוּם הישוּבי (והרי בּרוּר כּי המסקנוֹת הן הרבּה יוֹתר מרחיקוֹת לכת מכּפי שרוֹצים למסוֹר לנוּ)” וכוּ'. וסמוּך לבּשׂוֹרה – מטר הערכוֹת והשוָאוֹת: “נמצאה נקוּדת-המגע עם המפלגה הפאשיסטית”, וקינוֹת על שנמצאה דרך משוּתפת “בּין פּוֹעלים לפאשיסטים ולא נמצאה בּין פּוֹעלים לפוֹעלים”, ועל “איפה ואיפה שבּה נוֹהגים לגבּי פּוֹעלים סוֹציאליסטים וּלגבּי פאשיסטים”. וּמאיר יערי מצא עכשיו את פּתרוֹן החידה ל”התנַשׂאוּת התוֹקפנית" שלנוּ בּשעת משׂא-וּמתן האיחוּד: “לא שיערנוּ כּי יש דברים בּגוֹ”, כּי הנה “בּעת וּבעוֹנה אחת התנהלוּ שׂיחוֹת אתנוּ והתנהל משׂא-וּמתן על קוֹאַליציה עם אנשי ז’בּוֹטינסקי”. איני יוֹדע אם יערי הבּיע את התמרמרוּתוֹ המוּסרית העמוּקה על “המשׂא-וּמתן הכּפוּל” שהתנהל בּאיזה מקוֹם אחר בּעוֹלם; אוֹ על כּך שההבטחה הגדוֹלה שניתנה בּמהפּכת אוֹקטוֹבּר, בּין שאר ההבטחוֹת הגדוֹלוֹת לעוֹלם המעוּנה והמצפּה לישוּעה, כּי מעתה וּלהבּא בּטלה וּמבוּטלה כּל דיפּלוֹמַטיה חשאית עם השוֹדדים האימפּריאַליסטיים, וּמדיניוּת החוּץ של מדינת הסוֹביטים תהא שוֹנה בּתכלית מזוֹ של הקפּיטליסטים המנוּוָלים, שהבטחה זוֹ נתחלפה בּמלאכת-מחשבת של דיפּלוֹמטיה חשאית שהעוֹלם הקפּיטליסטי יכוֹל לקנא בּה, אוֹ על עצם ההסכּם הקוֹמוּ-נַאצי שנפל כּרעם על ראש המוֹני הפּוֹעלים בּמדינת הסוֹביטים. אדרבּא, מצוּיה אצלוֹ אַזהרה מפּני בּני-אדם המתרעמים על הסכּם מפוֹאָר זה: סימן שהם חשוּדים על בּרית עם פאשיסטים. אוּלם לגבּינוּ אנוּ אין יערי מחמיץ שעת-כּוֹשר להוֹקעת “המשׂא-וּמתן הכּפוּל” ו“הדיפּלוֹמַטיה החשאית”. אכן, כּמה ענינים טוֹבים זימנה ההשגחה בּבת אחת: הבּשׂוֹרה כּשלעצמה טוֹבה, והיא בּאה בּזמן טוֹב, ההשוָאה מוֹעילה, ואפשר להיפּטר עתה מענין בּיש בּנימוּקים מוּסריים ואנטי-פאשיסטיים כּאחד.

אילוּ היה בּדברים על " משׂא-וּמתן בּחדרי-חדרים“, ועל “הסכּם”, ועל “דיפּלוֹמַטיה חשאית” קוֹרטוֹב של אמת, גם אז היה בּהצגה זה לעוּמת זה: השׂגת הסכּם בּאיזה ענין עם המפלגה האוֹיבת לעוּמת אי השׂגת איחוּד עם מפלגה-אחוֹת – משוּם תמימוּת יתירה אוֹ אחיזת עינים. “רוֹמן אוּמלל” קוֹרא יערי ליחסי מפּא”י ו“השוֹמר הצעיר”, בּלי לוֹמר מי כּאן האוֹהב הטרגי. האוּמנם “השוֹמר הצעיר”? ירשה לי איפוֹא להשתמש בּמשל ציוּרי זה. אכן, המשׂא-וּמתן בּינינוּ הוּא על נישׂוּאין, אם נישׂוּאין של אהבה כּחפץ מפּא“י ואם נישוּאין של חשבּוֹן, בּ”כתוּבּה" וּב“תוֹספת כּתוּבה” כּחפץ “השוֹמר הצעיר”. אוּלם כּשהבּחוּרה, מאוֹתן הבּחוּרוֹת הדוֹרשוֹת כּתוּבּה ותוֹספת כּתוּבה ורוֹצוֹת “להבטיח” מראש יד מי תהיה על העליוֹנה בּחיי-הזיווּג, טוֹענת לבּחוּר: ראֵה נא גם ראֵה, עם כּל העוֹלם אתה משתווה, עם החנוָני, ועם המַלוה-בּריבּית, ועם הגבּאי בּבית הכּנסת, וגם עם אוֹיביך המבקשים לרדת לחייך מבקש אתה למנוֹע קטטה, ורק אתי אין אתה רוֹצה להשתווֹת ואין אתה מקבּל את תנאַי שאני מַתנה להעמדת החוּפּה – הרי זה, לכל הפּחוֹת, מגוּחך.

אך יש כּאן דבר הרבּה יוֹתר קשה ממגוּחך. והקשה הוּא שכּל המגדל הזה של ההערכוֹת וההשוָאוֹת וההתמַרמרוּיוֹת וּפסקי-הדין איננוּ אלא בּנין קלפים שהוּקם על "יסוֹד" שאין בּוֹ קוֹרטוֹב של אמת. וחברי “השוֹמר הצעיר” שעשׂוּ עצמם כּרוֹזים לבּשׂוֹרה הגדוֹלה יכלוּ לדעת זאת בּטרם הכריזוּ את הכרזוֹתיהם “המחרידוֹת”.

הם יכלוּ לדעת כּי לא היה שוּם משׂא-וּמתן בּחדרי-חדרים עם הרביזיוֹניסטים בּענין כּניסתם לועד הלאוּמי וּלהנהלתוֹ, לא היה שוּם הסכּם בּין הצדדים, לא היתה אצלנוּ, לא הפּעם ולא מעוֹלם, שוּם דיפּלוֹמַטיה חשאית בּיחסי מפלגוֹת. מה שעשׂינוּ בּענין הרחבת הנהלת הועד הלאוּמי עשׂינוּ לאחר דיוּן רחב בּמוֹסדוֹתינוּ המוּסמכים, עשׂינוּ בּפוּמבּי, לעיני כּל המפלגוֹת הציוֹניוֹת ו“השוֹמר הצעיר” בּתוֹכן, עשׂינוּ שלא מתוֹך “משׂא-וּמתן” ושלא מתוֹך “הסכּם”. מסרנוּ מוֹדעה כּי אין אנוּ מתנגדים לחזרתם של הרביזיוֹניסטים לועד הלאוּמי וגם לא לכניסתם להנהלה על מנת שיקבּלוּ עליהם את מרוּת המוֹסד שלתוֹכוֹ הם נכנסים. וכן הוֹדענוּ למפלגוֹת שאנוּ מבקשים להיכּנס בּשׂיחה אינפוֹרמַטיבית עם הרביזיוֹניסטים למען דעת בּמה הם בּאים עתה לועד הלאוּמי, ואת הדבר הזה קיימנוּ. בּפּלינוּם של הועד הלאוּמי, לאחר המשׂא-וּמתן הדמיוֹני, קם חברנוּ ושאל שאלה זוֹ בּכל הפּוּמבּיוּת. והיוֹשב-ראש הכתיב להם את תשוּבתם, והם ענוּ אחריו הן. אפשר לוֹמר שה“הן” לא היה צלוּל בּיוֹתר, ולא נאמר בּקוֹל רם כּדרך הרביזיוֹניסטים בּשעה שאוֹמרים: לאו, אוּלם בּרוּרה היתה הוֹדעת היוֹשב-ראש שבּרגע שהם מסתלקים ממרוּת ישוּבית זוֹ אין להם מקוֹם בּהנהלה. וגם על כּך: אמרוּ: הן.

ו

לא נעלם ממני, ולא נעלם מן “השוֹמר הצעיר”, כּי בּעצם הגישה לשאלוֹת-הסכּם ולא-הסכּם אנחנוּ מחוּלקים. אינני רוֹצה בּשוּם אי-הבנה, ועל אחת כּמה וכמה שאיני רוֹצה “להכשיר” את עצמנוּ, וּלפיכך לא אסתפּק בּהכחשת העוּבדוֹת שעליהן הוּקם בּנין הקלפים, אלא גם אסבּיר את עמדתנוּ.

איננוּ שוֹללים, מבּחינה עקרוֹנית, הסכּמים עם רביזיוֹניסטים. ואנוּ נדוּן על כּל הצעת הסכּם, לחיוּב אוֹ לשלילה, מבּחינת תכנוֹ, מבּחינת עניני הציוֹנוּת והישוּב, מבּחינת עניני הפּוֹעל וּתנוּעתוֹ. לא חשבנוּ מעוֹלם למצוה סוֹציאליסטית שלא לדבּר עם רביזיוֹניסט. היתה לנוּ פּרשה של הסכּם-העבוֹדה. רבּוּ בּינינוּ המחייבים ורבּוּ השוֹללים. והשוֹללים שבּינינוּ הוֹדיעוּ כּי הם אינם שוֹללים כּל הסכּם מעיקרוֹ, אלא הסכּם זה, בּאשר יש בּוֹ, לדעתם, פּגם יסוֹדי. והוֹדעה כּזאת נמסרה על ידי ההסתדרוּת, עם דחיית ההסכּם המוּצע. היתה פּרשה של הסכּם אחר. גם הסכּם זה, בּניגוּד לעלילת “הדיפּלוֹמַטיה החשאית”, הוּגש להסתדרוּת. רוֹב גדוֹל נטה לוֹ. אוּלם דוקא חבר אחד, “מאנשי הסכּם לוֹנדוֹן”, מצא כּי הסכּם זה יש בּוֹ נזק מבּחינת המדיניוּת הציוֹנית. ואף הוּא הוֹדיע שאין הוּא מתנגד להסכּם בּכלל, אלא לסעיף מסוּים בּהסכּם זה. וּוַדאי לא נעלם מן “השוֹמר הצעיר” כּי בּמשך השנים הללוּ נתקיימוּ כּמה הסכּמים חלקיים בּעניני עבוֹדה, מהם שהביאוּ לחזית פּוֹעלים אחת בּהגנה על עבוֹדה עברית אוֹ על תנאי עבוֹדה, לאסיפוֹת כּלליוֹת של פּוֹעלי מוֹשבה. לא הסתלקנוּ מנסיוֹנוֹת אלה. בּזאת חפצנוּ, לכך פּעלנוּ.

וכן אין זה סוֹד שלא שׂשׂנוּ ליציאת הרביזיוֹניסטים מן ההסתדרוּת הציוֹנית ולא ליוינוּ את היוֹצאים בּמחיאוֹת-כּפּים. ולא פּעם הכרזנוּ, בּישיבוֹת הועד הפּוֹעל הציוֹני, כּי אין אנוּ מתנגדים לחזירתם, בּתנאי אחד: זכוּיוֹת שווֹת וחוֹבוֹת שווֹת. לא דרשנוּ מהם לא “אני מאמין” פרוֹגרמַתי, ולא וידוּי ולא חרטה פּוּמבּית, כּי אם דבר אחד: קבּלת מרוּת ההסתדרוּת הציוֹנית, אם הם רוֹצים להיוֹת חבריה. יש סבוּרים שיציאתם עשׂתה את מצבנוּ “נוֹח” יוֹתר. אוּלם חשבּוֹן הנוֹחיוּת איננוּ קוֹבע. אנחנוּ עוֹשים את חשבּוֹן הכּלל. אם “אגוּדת ישׂראל” תיכּנס לתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית ודאי תשתדל לעשוֹת את מצבנוּ אנוּ פּחוֹת נוֹח, ואף על פּי כּן חפצים אנוּ בּכניסתה, ואיננוּ מפחדים. כּי בּטוֹב לכלל הענין הציוֹני טוֹב גם לנוּ, ומי שירצה “לשבּוֹר” אוֹתנוּ ישבּוֹר את ראשוֹ. אמרתי בּקוֹנגרס כּי אין בּציוֹנוּת סכּנה של דיקטטוּרה, של כּל דיקטטוּרה שהיא, לא מימין ולא משׂמאל. היא לא תתקיים אפילוּ יוֹם אחד. אך יש סכּנה של “כּנוּפיוֹת”, של גנרלים סיניים, של “איש לשבטיך, ישׂראל”. כּל תוֹספת ליכּוּד של האוּמה משמשת תריס בּפני סכּנה זוֹ. וכל מה שממַעט הפקרוּת וּפריקת-עוֹל הרי הוּא לטוֹבה. הרביזיוֹניסטים מתימרים כּי בּעמידתם מחוּץ למסגרת הציוֹנית “הרויחוּ” – וּלפיכך מוּטב להם שישארוּ גם להבּא בּחוּץ. “השוֹמר הצעיר” אוֹמר כּי הללוּ הפסידוּ – וּלפיכך מוּטב לנוּ שישארוּ גם להבּא בּחוּץ – איני יוֹדע את חשבּוֹנם, אם הרויחוּ ואם הפסידוּ. אפשר מאד שהם הפסידוּ, אך עמידתם בּחוּץ לא הפחיתה את נזקם. וּלפיכך אין אנוּ בּוֹנים את תקווֹתינוּ ואת תקווֹתיה של הציוֹנוּת על עמידתם בּחוץ דוקא. את יחסנוּ זה ידע “השוֹמר הצעיר” בּטרם נכנס אתנוּ לשׂיחה על איחוּד.

רשאי “השוֹמר הצעיר” לחשוֹב על יציאתם ועל חזירתם של הרביזיוֹניסטים כּרצוֹנוֹ. רשאי הוּא להאמין כּי עמידתם “בּחוּץ” מקטינה את סכּנוֹת הבּריוֹנוּת. רשאי הוּא לחשוֹב כּי בּהוֹדיע הצירים הרביזיוֹניסטים, שנבחרוּ בּשעתם לאסיפת הנבחרים ולועד הלאוּמי, כּי רוֹצים הם לשוּב, צריך לנעוֹל בּפניהם את הדלת. אלה מן הדברים הנתוּנים לשיקוּל-דעת. והשיקוּל תלוּי בּכּוֹח השוֹפט של השוֹקל, בּהערכת הכּוֹחוֹת והגוֹרמים הפּוֹעלים בּחברה, בּהרגשת הכּוֹח שיש לוֹ לשוֹקל וּבידיעת הכּוֹח העוֹמד מאחריו, בּמידת האחריוּת שהוּא נוֹשא בּה לגוֹרל הענינים, לגוֹרל התנוּעה כּוּלה. מה שאיננוּ רשאי זהוּ להרקיח ציבּוּר בּבדיוֹת ולבנוֹת עליהן מגדלוֹת, לתקוֹע בּשוֹפרוֹת ההסתה “ישר לַפּנים וּבכל הפּוּמבּיוּת”, כּהתפּארוּתוֹ של יערי, וּלהשתמש בּכל אלה כּתריס בּפני האיחוּד.

“הלקח היה הפּעם חריף והוּא יספּיק לזמן רב” – זהוּ הדגל שמאיר יערי תוֹקע עתה בּהכּרת נצחוֹן על מגדל-הקלפים שהקים.

ז

“הבּרית עם הרביזיוֹניסטים” הרי היא, כּמוּבן, תירוּץ מספּיק להפסקת המשׂא-וּמתן, אך גם לאחר תירוּץ מספּיק זה עוֹד נשארה שאלה אחת בּלתי-מתוֹרצת: היֵעָשׂה כּן בּמקוֹמנוּ, לנסח דברים בּמשׂא-וּמתן בּשם אוֹמרם, בּלי לשאוֹל את פּיו אם אמנם זהוּ הנוּסח הנכוֹן של דבריו. וגם על כּך יש תשוּבה בּפי יערי. והיא: “הפּגישוֹת הללוּ דוֹמוֹת אחת לרעוּתה כּטיפּוֹת מים. כּכה הן התחילוּ וככה נפסקוּ…. לא נסתיימוּ”. אוֹדה, התקשיתי בּהבנת התשוּבה. יהא שהחבר יערי מלא צער על שהפּגישוֹת נפסקוּ ולא נסתיימוּ, לפיכך צריך הוּא לנסח את עמדתנוּ אנוּ על דעת עצמוֹ?

אוּלם, גם בּלי שיכוֹלתי לרדת לעוּמקה של התשוּבה בּיחס לשאלה, רוֹצה אני לשאוֹל לגוּפוֹ של ענין: האוּמנם היוּ כּל הפּגישוֹת כּטיפּוֹת-מים? יד אל לב, חבר יערי! והרי אני זוֹכר פּגישה אחרת לגמרי: הפּגישה בּבּאזל, בּשנת תרצ"א, בּסמיכוּת לנעילת הקוֹנגרס, אוֹתוֹ קוֹנגרס אשר בּוֹ שלחנוּ את ארלוֹזוֹרוֹב לאֶכּסקוּטיבה (ודוקא בּהרכּב של קוֹאַליציה רחבה). ישבנוּ שבת-רעים, בּלי הסתערוּת וּבלי שצף-קצף, וּבלי דרישת “ערוּבּוֹת”, ואתם אמרתם לנוּ כּמה שבחים ודברי-אֵמוּן. מוּתר לוֹמר כּי היתה זאת סעוּדת-אירוּסין, נפרדנוּ – מכּל מקוֹם, אנחנוּ – הפּתאים המאמינים של מפּא“י – בּלי כּל פּקפּוק שענין האיחוּד קרוֹב לגמר, ואם לא חתמנוּ אז, בּשעה מוּצלחת, על הגמר, הרי זה לא מפּני שאנחנוּ לא היינוּ מוּכנים בּאוֹתוֹ מעמד, אלא מפּני שאתם, כּפי שאמרתם לנוּ, עוֹד צריכים להביא את הבּשׂוֹרה הבּלתי-צפוּיה לתנוּעתכם, וּלקבּל ממנה אישוּר. ויצא בּאמת כּך: “השׂיחוֹת נפסקוּ… ולא נתקיימוּ”. והלא נפרדנוּ בּבּאזל על מנת להמשיך וּלהביא לידי גמר? וגם להוֹדיע על ההפסקה לא הוֹאלתם לא “ישר בּפּנים” ולא “בּכל הפּוּמבּיוּת”? האוּמנם גם אז קילקלנוּ בּמשהוּ, אוֹ שאתם, בּאי-כּוֹח “מוּסמכים”, לא היה בּכם הכּוֹח להגן בּפני ציבּוּרכם על מה שאמרתם לנוּ? איני יוֹדע היכן עמדתם אז, אם בּ”גיבּוּש אידיאוֹלוֹגי" אוֹ בּ“מתיחת הקו”, אך עוּבדה היא שלא חזרתם אלינוּ להוֹדיע לנוּ בּשל מה “נפסק”, וגם לא הוֹדעתם, ואפילוּ בּאיגרת, כּי נפסק.

לא התכּבּדנוּ אוֹתה שעה בּקלוֹנכם ולא עשׂינו לדבר פּרסוּם. האמינה, חבר יערי, אין אני אוֹהב לראוֹת חברים בּקלקלתם, והייתי בּרצוֹן מוַתר גם על כּתיבה זוֹ, אילוּלא נטלת על עצמך לכתוֹב היסטוֹריה, ולא היסטוֹריה של “השוֹמר הצעיר” בּלבד, כּי אם גם היסטוֹריה של אחרים. מי שמכריז על עצמוֹ כּי הוּא “תוֹבע מוּסר בּפּוֹליטיקה”, אפשר לשאלוֹ: אם הוּא תוֹבע רק מזוּלתוֹ אוֹ גם מעצמוֹ? על כּל פּנים, אל “יעבּד” היסטוֹריה לתכלית פּוֹליטיקה.

ח

את ההיסטוֹריה הפּנימית של “השוֹמר הצעיר” איני יוֹדע, וגם לא מה שהתרחש הפּעם בּקרבּוֹ מסביב למשׂא-וּמתן זה, אך יוּרשה לי לצרף כּמה קוים בּוֹדדים, לא סוֹדיים, חלילה, כּי אם ממַה שגילה לנוּ החבר יערי וחבריו.

“אין להכחיש שיש בּקרב “השוֹמר הצעיר” ניוּאַנסים בּיחד לאיחוּד עם מפּא”י“, כּוֹתב עתה החבר יערי. אך אינוֹ מגלה לנוּ מה הם הניוּאַנסים. כּל חברי משלחת “השוֹמר הצעיר” דיבּרוּ בּפּגישוֹת שׂפה אחת וּדברים אחדים, בּרוּח ההרצאה “המדוּיקת, שיטתית וּפּרציזית”, כּי חזקה עליהם, כּנראה, מצוַת הקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית. אוּלם עוֹד בּ”קאהירוֹ סיטי" סיפּר מאיר יערי כּי קיבּוּץ מרחביה קיבּל החלטה, “אשר נתמכה כּמעט על ידי כּל החברים, כּי יש לפנוֹת אל המוֹעצה (של “השוֹמר הצעיר”) וּלחַווֹת את הדעה, שהגיע הזמן לחידוּש המשׂא-וּמתן על איחוּד פּרוֹגרמתי”. וּבסַפּרוֹ זאת מוֹסיף יערי גם על יחסוֹ הוּא: “אין אני יכוֹל לוֹמר כּי מבּחינת תכנה ההחלטה הזאת היתה שלא לפי רוּחי, אני לא הייתי מציע הצעה כּזאת להחלטה. ידעתי מראש איזוֹ קבּלת פּנים צפוּיה לצעד האיניציאַטיבי הזה, ולא טעיתי. המוֹעצה עברה על ההצעה הזאת לסדר היוֹם” (מתוֹך הפּרוֹטוֹכּוֹל). לא לחינם חזר יערי והדגיש שאפילוּ כּשהוּא מדבּר בּשם עצמוֹ – “אסוּר לי לשכּוֹח שהנני שליח של ציבּוּר”. וּבבוֹאוֹ לדבּר אתנוּ על איחוּד יש לוֹ אֵימתא דציבּוּרא מפּני… חבריו.

“לא עוֹררנו מצדנוּ תקווֹת-שוא” אוֹמר עתה מאיר יערי על השׂיחוֹת בּלב ים. וּבצדק. אכן, רק פּתאים-מאמינים של מפּא"י, הרוֹאים מהרהוּרי לבּם, יכלוּ לצאת משם בּתקווֹת כּי הגיעה שעת רצוֹן.

עוֹד בּאניה הציע ד. רמז לבחוֹר בּוַעדה משוּתפת לשם בּירוּר מצע פּרוֹגרמתי לאיחוּד, מתוֹך הנחה "שנלך לקראת “השוֹמר הצעיר”. לכאוֹרה אפשר להניח כּי הדרך הטוֹבה לבירוּר אפשרוּת האיחוּד ותכניתה היא – בּוַעדה מצוּמצמת, שאין בּה מקוֹם לנאוּמים וּליצרי-פּוּלמוֹס, שאיננה מחיֵיבת שוּם צד, אלא שהיא מבקשת לתת לדברים את צוּרתם האפשרית, שחוֹר על גבי לבן, שאין בּה מקוֹם לגלוֹת פּנים שלא כּהלכה, ויש יתר יכוֹלת להבין זה את זה וּלגלוֹת אם יש דרך משוּתפת ואם אַיִן. אוּלם על הצעה זאת הוֹדיע מ. יערי: “לא נוּכל לקבּל שוּם החלטה”.

וּבפּגישה השניה, על היבּשה, הוֹדיע המַרצה מטעם “השוֹמר הצעיר” כּי הועד הפּוֹעל של “השוֹמר הצעיר” “לא דן דיוּן מפוֹרט בּשאלוֹת האיחוּד וגם לא בּחר משלחת מיוּחדת, אלא הטיל על האוֹרגן הקבוּע וכוּ' לנסוֹת להגיע לשלב מעשׂי יוֹתר. אם יתבּרר שהשיחוֹת בּינינוּ יכוֹלוֹת להגיע וכוּ', אזי יהיה יסוֹד”. לְמָה? “להרחבת הדיוּנים”. וּבכן, אנשים שיש להם “אֵימתא דציבּוּרא” בּפני שוֹלחיהם, אנשים אשר פּעם אחת כּבר הפסיקוּ משׂא-וּמתן של איחוּד מתוֹך אימה מפּני ציבּוּרם, לא ראוּ צוֹרך לבדוֹק לפני לכתם למשׂא-וּמתן אם יש בּציבּוּרם התקרבוּת כּלשהי לאיחוּד, אינם מסַפּרים לנוּ אם מסרוּ לציבּוּרם על השׂיחות בּ“קאהירוֹ סיטי”, וּמה הרוֹשם שקיבּל הציבּוּר מאוֹתן השׂיחוֹת. הדבר האחד שחוּדש בּפּגישה זאת הוּא ההוֹדעה "שיש לנוּ ענין לפעוֹל גם בּשאלת האיחוּד מתוֹך קוֹנטקט עם “הליגה”.

והנה, בּאוֹתה הפּגישה, אשר ממנה יצא “השוֹמר הצעיר” “בּשן ועין”, לפי הגדרת יערי, בּא דיין והציע שוּב “וַעדה מצוּמצמת שתנסה להביא ניסוּח של פּרוֹגרמה”. רמז תמך בּוֹ. אוּלם פראי הוֹדיע: “טרם הגענוּ לשלב של בּחירת ועדה. נסתפּק עכשיו בּזה שכּל משלחת תמסוֹר לשוֹלחיה דין-וחשבּוֹן על השׂיחה שהיתה פּה, וכל צד יקבּע את עמדתוֹ”. כּיצד נמסרוּ הדינים-וחשבּוֹנוֹת על הפּגישוֹת לאלפי החברים – יכוֹלים אנוּ ללמוֹד מן הספרוּת שבּדפוּס. מה פּלא שהחבר יערי דוֹחה את תקוַת-האיחוּד לאחר המלחמה, כּאשר “כּמוֹ בּסוֹף המלחמה הקוֹדמת תגיע שעת רצוֹן לאַוַנגַרד המהפּכני”.

ט

בּשעת המשׂא-וּמתן על איחוּד אמר חבר אחד מן “השוֹמר הצעיר”: אל תדבּרוּ על רצוֹן. והייתי שוֹמע לוֹ בּרצוֹן. אך מה אעשׂה ואי-רצוֹן מכּל דף וּמכּל שׂיח יזעק. כּשיש רצוֹן לאיחוּד אזי מתכּנסים אנשים שלמדוּ בּאַסכּוֹלוֹת שוֹנוֹת וּמבקשים את המשוּתף ואת המַכּסימוּם שבּמשוּתף. ואז אפשר להיוָכח אם מַכּסימוּם זה יש בּוֹ כּדי לאַחד בּני-אדם שלמדוּ בּאַסכּוֹלוֹת אידיאוֹלוֹגיוֹת שוֹנוֹת, כּדי לפרק מחיצוֹת, ואם הבּלתי-משוּתף ניתן להידחוֹת עד לבירוּר וליבּוּן שיבוֹא בּמשוּתף לאחר האיחוּד. כּשאין רצוֹן לאיחוּד, אזי בּאים וּמבקשים את המפריד, את המַכּסימוּם שבּמַפריד, ואת כּל המשוּתף דוֹחים לקרן-זוית. ואזי בּאים לישיבת-איחוּד מזוּינים בּאוּלטימַטוּמים וּ“תנאי-מינימוּם”, בּ“ערוּבּוֹת פּרוֹגרמַתיוֹת”.

ערוּבּוֹת פּרוֹגרמַתיוֹת! מי המציא מִלת-חמד זוֹ? שבּני-אדם המבקשים להתאַחד לגוּף ציבּוּרי אחד ידרשוּ מבּני-שׂיחם “ערוּבּוֹת”? ולא ערוּבּוֹת סתם, אלא מַשכּנתה אידיאוֹלוֹגית? ושוּב אשתמש בּמְשָלוֹ של יערי: מה תאמרוּ לרוֹמן “אוּמלל” וּממוּשך זה, שאחד מבּני הזוּג שנזדקנוּ בּ“סיבּוּבים” בּא ודוֹרש “ערוּבּוֹת”?

המַשמעוּת הנפשית של “ערוּבּוֹת” היא: הוֹאיל ואין לנוּ רקע רעיוֹני משוּתף, ואנוּ חוֹשדים בּך בּכל מיני פַּסלָנוּת, בֶּסטיוּת, וּבאי-נאמנוּת, עד כּדי אוֹנאה, לפיכך הוֹאילה נא וּמַשכּן בּידינוּ “ערוּבּוֹת פּרוֹגרמַתיוֹת” – ואז…. נראה.

ואכן, יערי האוֹמר כּי בּתבעי את חוֹפש-המַצפּוּן של היחיד בּתנוּעה אינני אלא מתפּרץ ל“דלת פּתוּחה”, מבקש להוֹכיח כּי “התנאים הפּרוֹגרמַתיים” אינם “שייכים לעניני אמוּנה אוֹ אידיאוֹלוֹגיה אוֹ מדע סתם” ולא מתוֹך רצוֹן לכפּוֹת עלינוּ תוֹרה הם נדרשים מאתנוּ, אלא שהכרח לא יגוּנה: כּיצד לעקוֹר מנהגים מגוּנים וּמידוֹת רעוֹת, בּלי להטיל תוֹרה? עת לעשׂוֹת – ואזי אין להקפּיד על התערבוּתוֹ של גוּף פּוֹליטי בּענינים הנוֹגעים לאמוּנה וּלמדע וכוּ'. התוֹרה, אשר אם אנחנוּ מקבּלים אוֹתה – מוּטב, אם לָאו – יתקיים הפּירוּד לעוֹלמי-עד, אינה אלא “הלכה למעשׂה שצריכה לבוֹא בּמקוֹם הלכה למעשׂה אחרת”, הַיינוּ, בּמקוֹם מה שאנוּ עוֹשׂים ונוֹהגים עכשיו.

וּבכן, כּאן, בּמאמרוֹ של יערי, ולא בּמשׂא-וּמתן, נאמרוּ הדברים הבּרוּרים: תסתלקוּ מן ההלכה שלכם וּמן המעשׂה שלכם כּתנאי מוּקדם לאיחוּד אתנוּ. כּשתוֹדיעוּ לנו שהסכּמתם למַפרע להיוֹת אחרים – אזי יבוֹא “שלב ממשי יוֹתר” ו“אזי יהיה יסוֹד”… “להרחבת הדיוּנים”.

הרוּח הפּוֹעמת בּדיבּוּרים אלה על “ערוּבּוֹת” ועל “תנאים” אשר יבטיחוּ הלכה וּמעשׂה “בּמקוֹם” – מַהי? האם רוּחוֹ של צבא הנכנס לעיר מוּבקעת ועל לשוֹנם: “קפּיטוּלַציה”, קוֹנטריבּוּציה? אני שוֹאל את עצמי: בּאיזה בּית-ספר למדוּ אנשי “השוֹמר הצעיר” סגנוֹן זה, מנַין להם תפיסה זוֹ, שבּתנוּעה דמוֹקרטית לא אָפיה של התנוּעה, לא הרכּבה האישי, לא מקוֹרוֹת יניקתה, לא תפקידה ההיסטוֹרי ולא התנאים שבּהם היא פּוֹעלת – לא הם הקוֹבעים, כּי אם “התנאים” המוּגשים לה לחתימה. אַתה נזכּר בּלי משׂים בּ“כ”א התנאים" וּבמנַסחיהם וּבתוֹצאוֹתיהם.

לא אשאל את תוֹבעי המַשכּנתה האידיאוֹלוֹגית על מידת הטַקט והכּבוֹד החברי הצפוּן בּתביעה. אך אשאל אוֹתם מה היוּ אוֹמרים אילוּ היינוּ אנחנוּ בּאים אליהם בּדרישת “ערוּבּוֹת פּרוֹגרמַתיוֹת” בּאֵילוּ שטחים שהם; אילוּ היינוּ אנחנוּ, על יסוֹד אוֹתם הכּשלוֹנוֹת אשר אירעוּ להם בּעבוֹדתם החינוּכית בּגוֹלה וּבקיבּוּצים בּארץ, בּתקוּפוֹת מסוּימוֹת, בּאים ודוֹרשים, כּתנאי לאיחוּד, אפילוּ לא “ערוּבּוֹת”, אלא בּחינה חדשה של מוּשׂגים וּמוּנחים, כּדי לברר אם יש בּידיהם לעזוֹר לחניכיהם לעמוֹד בּפני רוּחוֹת מנַשבוֹת בּעוֹלם, לעמוֹד בּנסיוֹנוֹת רוּחניים חמוּרים הנשקפים להם. חוֹששני שמי שתוֹבע מעמיתוֹ “ערוּבּוֹת פּרוֹגרמַתיוֹת” איננוּ מוּכן גם לדיוּן חברי משוּתף וּלהחלטה משוּתפת, על אחת כּמה וכמה לגבּי ענינים שהוּא חוֹשב אוֹתם לאחוּזת-נחלתוֹ הפּרטית, שאין לאחרים חלק בּה.

וּלאחר הקינוֹת הרבּוֹת על יחס מפּא“י, הרע, “לפּוֹעלים סוֹציאליסטים” ועל שלא “נמצאה הדרך המשוּתפת” ועל “הפּגישוֹת שחזרוּ ונשנוּ” ללא תוֹצאוֹת חיוּביוֹת, מגלה פּתאוֹם מאיר יערי את יחסוֹ הוּא, הטוֹב, “לפוֹעלים סוֹציאליסטים” אף הם ואוֹמר בּפשטוּת: “אין אנוּ רוֹצים להתאחד עם מפּא”י כּמוֹ שהיא”. מפּסוק זה צריך היה להתחיל את ההרצאה הפּרוֹגרמתית, חבר יערי! וּמי שחוֹשב בּלבּוֹ: על כּל פּנים לא אתאחד אתכם עד שלא תהיוּ לאחרים – ואיננוּ אוֹמר זאת בּגלוּי, “ישר לַפּנים”, אלא מכרכּר כּרכּוּרים פּרוֹגרמַתיים וּמדבּר על “ערוּבּוֹת”, אַל יאשים את זוּלתו על שהוּא חוֹזר הבּיתה בּהרגשה כּי יצא “בּשן ועין”.

י

ואחרי הכּל נסוּרה נא ונראה מה טיבן וּמה תכנן הרעיוֹני של אוֹתן “הערוּבּוֹת הפּרוֹגרמַתיוֹת”.

בּראש וראשוֹנה, כּמוּבן: “מלחמת מעמדוֹת”. לתוֹעלת העיוּן נניח עתה לטוּב-הטעם הבּוֹלט בּהצגת סעיף זה “כּדרישה” למפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל – המפלגה האחת בּארץ שאיננה מפלגה של כּת ולא מפלגה של אחת הפּינוֹת בּמעמד, כּי אם מפלגת-המעמד, בה"א הידיעה. נניח עתה גם לעוֹמק החקר הסוֹציוֹלוֹגי שבּדבר, שמפלגת-המעמד, אשר בּה חָברוּ יחד שני הנחלים הגדוֹלים, אשר ראשיתם היא היא ראשית התהווּת מעמד העוֹבדים העברי בּארץ, ראשית הכּרת עצמוֹ והכּרת שליחוּתוֹ ההיסטוֹרית וראשית עצמאוּתוֹ, שהתחילה עם הגליוֹן ההֶקטוֹגרָפי הראשוֹן של “הפּוֹעל הצעיר”. ואף על פּי – אוֹ משוּם – שלא פּירשה מעוֹלם את עצמאוּתה כּניתוּק מן הגזע אוֹ כּפרישה מן הכּלל, הגיעה בּעצמאוּתה להיקף וּלביצוּר וגם לעוֹמק אשר כּמה תנוּעוֹת פּוֹעלים, גדוֹלוֹת וּקשישוֹת ממנה, לא הגיעוּ עד היוֹם; מפלגת המעמד המנהלת, מאז ועד היוֹם, זה שלוֹשים וחמש שנים, את כּל קרָבוֹתיו, בּחוֹמר וּברוּח, בּכּפר וּבעיר, בּישוּב וּברחבי התנוּעה הציוֹנית, ואשר אָסרה וניהלה את מלחמת העבוֹדה העברית – המלחמה המעמדית הגדוֹלה והעֶקרוֹנית בּיוֹתר בּכל ההיסטוֹריה של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים בּכל הארצוֹת, וּבאוֹתוֹ זמן גם אחד הפּרקים החשוּבים בּיוֹתר בּמלחמת קיוּמנוּ ושחרוּרנוּ הלאוּמי; מפלגת-המעמד אשר גאלה את הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי – בּמלחמוֹת קשוֹת – מעוֹל פּקידוּת וּמאפּוֹטרוֹפּסוּת עוֹד בּטרם עלה ראשוֹן “השוֹמר הצעיר” לארץ וכבשה לפּוֹעל, כּכוֹח מדיני, את המקוֹם הראשוֹן בּישוּב וּבציוֹנוּת; אשר שלחה את שלוּחוֹתיה אל תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים, השבוּיה בּהתנַכּרוּת-שלא-מדעת וּבידי מחנכים לטמיעה וּלביטוּל-מדעת, וכבשה אוֹתם בּמאמצים בּלתי-פּוֹסקים, הלוֹך וכבוֹש, לאַחוה וּלשוּתפוּת בּמפעל וּלהוֹקרת אמת; אשר נטעה בּלב הפּוֹעל העברי בּארץ את הכּרת היוֹתוֹ בּן – לעתים, הוֹי, אך בּן חוֹרג – בּמשפּחת כּל העוֹבדים בּעוֹלם, והיוֹתוֹ אזרח – אם כּי לעתים קרוֹבוֹת אזרח עשוּק וּמקוּפּח – בּתנוּעה הסוֹציאליסטית האינטרנַציוֹנלית, וכבשה לוֹ סוֹף סוֹף הכּרה, זכוּיוֹת, ואף ידידוּת-אמת והגנה נאמנה בּעוֹלם הסוֹציאליסטי; מפלגת-מעמד החוֹתרת כּל ימיה לאַחדוּת המעמד ורוֹאה בּה גוֹרם עיקרי לעצמאוּתוֹ וּלכוֹשר-מלחמתוֹ, ולא תחליפנה בּעצמאוּת-של-כּת וּבמלחמתיוּת-של-כּת – שמפלגת-מעמד זוֹ נדרשת עתה למסוֹר מוֹדעה על “מלחמת-מעמדוֹת”, וּבלעדי מסירת מוֹדעה זוֹ לא תיאָמן.

היפּלא הדבר? לא, בּעינַי לא יפּלא. נוֹכחתי כּי מי שמתחנך על ספרוּת “השוֹמר הצעיר” יוֹדע לתבּוֹע “דרך-ארץ בּפני האוֹפּוֹזיציה”, אך הוּא פּטוּר מדרך-ארץ לכלל המעמד וּלמפלגתוֹ. לאחר שהוּא בּוֹלע שבוּע שבוּע מנה הגוּנה של הוֹקעת פּשעים וחטאים של מפּא“י, הרי הוּא יוֹדע וָעֵד כּי אין בּה מתוֹם, כּי דרכּה היא דרך-הכּניעה לפני כּל אוֹיב פּוֹעלים, דרך פּשרוֹת וּויתוּרים המשפּילים את כּבוֹד הפּוֹעלים וּמוֹבילים לאיבּוּד כיבּוּשיו ולקראת חוּרבּן גמוּר. והרי הוּא רשאי להאמין בּתוֹם-לבב כּי כּיבּוּשים אלה לא מידי מפּא”י בּאוּ לוֹ, כּי אם מידי אחרים, וכי את מלחמת מעמד הפּוֹעלים נלחמים לא אלה אשר עשׂוּ את אבק העוֹלים למחנה אשר רוּח חיים בּוֹ, אשר כּל כּלי האִרגוּן והיצירה והמלחמה של הפּוֹעל הם יצירי רוּחם וילדי טיפּוּחיהם, אלה אשר יצרוּ את עתוֹנוּת הפּוֹעלים – זוֹ אשר תפקידה לא התנַצחוּיוֹת עלוּבוֹת בּתוֹך המעמד, אלא ליכּוּד וחינוּך של המעמד כּוּלוֹ וגילוּי רצוֹנוֹ וּמחשבתוֹ וחשבּוֹנוֹ עם העוֹלם, וּמנוֹף למלחמתוֹ נגד הקמים עליו, – לא אלה “הטיפּוּסים” המוּזרים אשר חייהם קוֹדש לפּוֹעל בּמוֹשבה, למלחמת-העליה, לשמירה וּלביצוּר, להתישבוּת וּלביצוּר, להתישבוּת, להעפּלה, להיאָבקוּת מדינית. כּל אלה הרי הם, כּידוּע, בּיוּרוֹקרטיה מפלגתית, שכּל תלמיד ותיק רשאי להתקלס בּה².

מדוּע לא יאמין חניך “השוֹמר הצעיר” כּי את המלחמה הרעיוֹנית והציבּוּרית בּבּריוֹנוּת, בּאידיאוֹלוֹגיה שלה, בּהשפּעתה, נלחם “השוֹמר הצעיר” ולא ד. בּן-גוּריוֹן, ולא מ. בּילינסוֹן, ולא מפּא"י, ולא “דבר”, אשר, כּידוּע, אינם עוֹשׂים כּל ימיהם שוּם דבר מלבד מה שהם “נכנעים” מפּני הפאשיזם? מדוּע לא יאמין תלמיד “השוֹמר הצעיר”, כּי את מלחמת-המעמדוֹת “האמיתית” – מלחמתוֹ של הפּועל השׂכיר בּתעשׂיה, בּמלאכה, בּשירוּת – מנהלים אנשי “השוֹמר הצעיר” ולא אלה שיצרוּ את האגוּדוֹת המקצוֹעיוּת והמוֹעצוֹת העירוֹניוֹת, אלה, בּידוּע, יש להם תפקיד אחד: “לבגוֹד” בּוֹקר וערב בּמעמד הפּוֹעלים.

רשאי חבר “השוֹמר הצעיר” להאמין כּכה, בּאשר הוּא רוֹאה את מפלגתוֹ הוּא עוֹמדת על גבּנוּ יוֹם יוֹם כּמצליף, מצבּיעה על כּשלוֹנוֹתינוּ, “מזרזת” אוֹתנוּ בּ“נוּ-נוּ”, כּדרך יהוּדים בּשעה שמי שהוּא “סוֹחב את העגלה”, טוֹרח וּמזיע ואיננוּ עוֹשׂה הכּל לפי הכּללים והשׂכל של “המיטיבים לדעת”. כּיצד אוֹמר ר' מנדלי: “דחפוּ היטב, היטב דחפוּ, מפּני שהקוֹל יפה לדחיפה”. רשאי חבר “השוֹמר הצעיר” להאמין שלזאת, להצלפת-תמיד זוֹ, יקָרא מלחמת-מעמדוֹת, ואילמלא הצלפתוֹ, שהיא עיקר תפקידוֹ ושבּוֹ הוּא נעלה עלינוּ, מי יוֹדע לאיזה בּוֹר-שחת של כּניעה וכשלוֹנוֹת היינוּ מתגלגלים ונוֹפלים.

יא

עדיין לא זכיתי לעמוֹד על סוֹד הניגוּד שבּין “השוֹמר הצעיר” למפּא“י. וּברצוֹן אהיה נוֹשׂא לבית-המרחץ את כּליו של אוֹתוֹ חוֹקר-סוֹציוֹלוֹג אשר יגלה לנוּ בּקרקעית הניגוּד מציאוּת מעמדית שוֹנה בּין “השוֹמר הצעיר” וליגָתוֹ ונוֹערוֹ מצד אחד לבין מפּא”י וישוּביה ונוֹערה מצד שני.

אך אם יחסי “השוֹמר הצעיר” וּמפּא“י אינם כּתיקוּנם אַל תאשם בּזה “מלחמת-המעמדוֹת”. היא קיימת. היא עוּבדת-חיים כּבּירה. איש לא המציא אוֹתה “מראשוֹ”. משתתפים בּה – וּבחריצוּת יתירה – אלה שכּוֹפרים בּמציאוּתה, אוֹ שמכריזים הַשכּם והַערֵב שהם שׂוֹנאים אוֹתה בּנפש ורוֹצים, כּביכוֹל, לעקוֹר אוֹתה מן השוֹרש (אילוּ היוּ חפצים בּאמת לעקוֹר אוֹתה מן השוֹרש – הלא היוּ בּאים אלינוּ, כּי זהוּ ראש מגמתנוּ). וּמשתתפים בּה לא רק בּשעה שבּאים להוֹריד את שׂכר הפּוֹעל, אוֹ מקפּחים את זכוּת הבּחירה של “תוֹשבים”, אוֹ משליכים שיקוּצים על ההסתדרוּת וּמפּא”י, כּי אם בּשעה שהבּעל בּעמיו משתדל להכשיל כּל מאמץ של משטר ישוּבי-לאוּמי, למַעֵט את דמוּתן של הקרנוֹת הלאוּמיוֹת מתחמק מ“כּוֹפר הישוּב” ועוֹשׂה מה שבּידוֹ כּדי לעכּב ולשׂים מכשוֹלים על דרך “מס-החירוּם”. אף זוֹהי צוּרה של מלחמת-מעמדוֹת, הרסנית למדי, גם כּשקרבּנוֹתיה אינם דוקא “הפּוֹעלים”, ויוֹתר ממה שהיא מתכּוונת לבצע הרי היא מתכּוונת לשלטוֹן. שנים רבּוֹת נתבּענוּ אנחנוּ להסכּים ללשכּת-עבוֹדה כּללית, והיוּ בּינינוּ גם שטענוּ ימים רבּים כּי כּל הסדר הזה הוּא אך לטוֹבת הפּוֹעל, וּבוֹ בּרגע שהפּוֹעלים יסכּימוּ לכך יקוּמוּ עליה להפּילה אלה שתבעוּ אוֹתה ממנוּ. אין אדם צריך “להוֹדוֹת” בּמלחמת-המעמדוֹת כּדי שישתייך למעמדוֹ וישתתף בּמלחמתוֹ. וּבעל-בּית שאיננוּ מוֹדה בּמַעמדיוּתוֹ איננוּ נעשׂה על ידי כּך פּחוֹת מעמדי. הלוֹחמים נגד מעמד הפּוֹעלים, מי בּנַאיביוּת וּמי בּזדוֹן, יוֹדעים להליט את מלחמתם מַסוה של פּטריוֹטיוּת של סדר, של טוֹבת הכּלל.

אך גם תנוּעת הפּוֹעלים, בּעוֹלם ואצלנוּ, ידעה אנשים אשר פּעלוּ והגוּ גדוֹלוֹת בּמלחמת הפּוֹעל, וּמקוֹמם איתן בּתוֹלדוֹת העבוֹדה וּבמלחמת שחרוּרה והם אף על פּי שלא התעלמוּ מן המציאוּת החברתית הקיימת ומעוּבדת מלחמת-המעמדוֹת, לא ראוּ אוֹ לא חפצוּ לראוֹת את המלחמה שהם שוּתפים בּה כּמלחמת-מעמדוֹת דוקא. הם לא פּיגרוּ כּלל וּכלל בּעצם המלחמה, אך בּיקשוּ לקרוֹא לה בּשמוֹת אחרים. לא רבּים הם בּספרוּת הסוֹציאליסטית אשר מכּל שוּרה של כּתיבתם, מכּל קמט של דיבּוּרם, יתגלה לפנינוּ המרד הקנאי בּמשטר הסוֹציאלי הקיים כּמוֹ אצל א.ד. גוֹרדוֹן, ואף על פּי כן לא הסכּים בּשוּם אוֹפן שידבּיקוּ עליו את התו של מלחמת-מעמד.

כּאן הנקוּדה אשר “אידיאוֹלוֹגים” ילָכדוּ בּה. כּי “מלחמת-המעמדוֹת” לא עוּבדה בּלבד היא, לא מציאוּת בּלבד, כּי אם גם תוֹרה, אידיאוֹלוֹגיה בּלַעז. ולא תוֹרה אחת עשׂאוּה, כּי אם תוֹרוֹת הרבּה. יש אוֹמרים: כּלל גדוֹל בּתוֹרת החברה, ויש אוֹמרים: לא כּך, אלא הכּלל הגדוֹל והנוֹרא, האחד והיחיד. יש אוֹמרים: מלחמת-המעמדוֹת מנוֹף חברתי גדוֹל, ויש אוֹמרים: לא כּך, אלא המנוֹף אשר אין בּלתוֹ. וּמן הסלע הזה, סלע המחלוֹקת האידיאוֹלוֹגית, נוֹזלים מים, מֵי תוֹרה וּמֵי מריבה, אשר אין להם סוֹף. וכל כּמה שאני מכּיר את צרת פּירוּדיוּתנוּ עוֹדני סבוּר כּי קל יוֹתר לאַחד את אנשי שלוֹמנוּ על שבעים ושבעה מעשׂים מאשר על הגדרה עיוּנית אחת.

מסוֹפרוֹ של “השוֹמר הצעיר”, וּבאישוּרוֹ של יערי, למדנוּ כּי אנשי מפּא“י רוֹאים את התביעה למלחמת-מעמדוֹת” כּ“פרי של מבוּכה רעיוֹנית”. אינני יכוֹל להעיד אם שני חלקי המִשויה הזאת אוֹמרם כּאחד אמָרם, אוֹ מי שאוֹמר בּשם אוֹמרם צירף אוֹתם בּהתאמה זאת. וכן לא טרח הכּוֹתב להבהיר למַדי אם “המבוּכה הרעיוֹנית” חלה על “מלחמת-המעמדוֹת” אוֹ על “התביעה”, הבדלה שאיננה מחוּסרת ענין. אם כּך ואם כּך, שׂחוֹק-הויכּוּח הוּא שאוֹתוֹ אדם, שעל חשבּוֹנוֹ, יש להניח, נרשמה אִמרה זוֹ הוּא גם אחד משני המחבּרים אשר ניסחוּ בּשעתם את ההחלטה הפּרוֹגרמַתית של “אחדוּת-העבוֹדה” על מלחמת-המעמדוֹת" ועל תכנה ותפקידה בּמציאוּתנוּ. ההחלטה אינה לעינַי בּשעת כּתיבה, אך יש לי יסוֹד להניח כּי מחַבּריה לא הסתלקוּ ממנה. אותה החלטה כּוֹללת בּמוּשׂג מלחמת מעמד הפּוֹעלים את כּל מאמציו להתלכּד, להתאַרגן, לעלוֹת, לכבּוֹש זכוּיוֹת, ליצוֹר, ליַשב, להתחנך וּלחנך, להשפּיע בּעם, להנהיג את העם. אוֹתה ההחלטה רוֹאה את כּל שׂדוֹת פּעוּלתוֹ – שהמִלוֹן הציבּוּרי שלנוּ קוֹרא להם בּכל מיני שמוֹת: הכּלכּלית, המדינית, הסוֹציאלית, התרבּוּתית, הלאוּמית, המלחַמתית והקוֹנסטרוּקטיבית – כּגילוּיים שוֹנים של מלחמת מעמד הפּוֹעלים בּמלאוֹ את שליחוּתוֹ ההיסטוֹרית. איני יוֹדע אם ההגדרה הזאת, שבּה בּיקשנוּ לבטא, כּמיטב תפיסתנוּ, את הכּרתנוּ הסוֹציאליסטית היהוּדית – אם היא תסכּוֹן ל“השוֹמר הצעיר”. אוֹתה החלטה אינה מוֹדה כּלל וּכלל בּקיוּמה של “הסתירה הטרגית” בּין הוָיתנוּ כּיהוּדים והוָיתנוּ כּפוֹעלים וּכסוֹציאליסטים, אדרבּא, היא מאמינה בּאחדוּת הפּנימית של הבּחינוֹת השוֹנוֹת בּהוָיתנוּ. אין היא רוֹאה את הקוֹאוֹפּרציה הלאוּמית כּמשהוּ שכּנגד אוֹ מחוּץ למעמד וּלמלחמתוֹ. אין בּה כּלוּם מ“תוֹרת האֶטאפּים” וּמחלוּקה גיאוֹגרפית של תפקידנוּ: לגוֹלה ה“לאוּמיוּת” ולארץ ה“מעמדיוּת”. לאוּמיוּתנוּ וּמַעמדיוּתנוּ עוֹלוֹת בּקנה אחד.

יב

למה מתכּוון “השוֹמר הצעיר” בּ“תביעה למלחמת-מעמדוֹת”? מפּי המַרצה שמענוּ ש“הכּוָנה היא לשתים: לעיקרוֹן וּלהתאָמת הפּרקטיקה של ההסתדרוּת לעיקרוֹן זה”. מה אוֹמר העיקרוֹן, אשר אליו צריך להתאים את הפּרקטיקה, לא נאמר לנוּ. דיינוּ בּכּוֹתרת בּלבד. אוּלם ההתאמה הוּסבּרה לנוּ, והיא: התנגדוּת פּרוֹגרמַתית לבוֹררוּת-חוֹבה בּכל התנאים וּבכל צוּרה שהיא, גם כּשהיא חלק מחוֹזה עבוֹדה מוּסכּם בּין שני הצדדים. לא יבָּצר מן “השוֹמר הצעיר” למצוֹא איזה עיקרוֹן נעלם, שלפיו חוֹבה לשלוֹל בּוֹררוּת-חוֹבה בּכל התנאים, אפילוּ אם יוּכח לפּוֹעל בּהוֹכחוֹת שאין עליהן פּירכה, שיש מצבים שהיא לטוֹבתוֹ. אך מדוּע יקָרא לאוֹתוֹ עיקרוֹן “מלחמת-מעמדוֹת” דוקא? שמא הוּא עיקרוֹן מוּסרי אוֹ דתי? בּלי להתפּאר אוּכל לוֹמר שאני רוֹאה אפשרוּת לשלוֹל בּוֹררוּת חוֹבה בּתנאים מסוּימים, בּלי להשתמש בּעיקרוֹן של מלחמת-מעמדוֹת, אלא בּהוֹכחוֹת תוֹעלתיוֹת, כּשם שאני רוֹאה אפשרוּת לחייב בּוֹררוּת-חוֹבה בּתנאים מסוּימים מתוֹך נאמנוּת גמוּרה לעקרוֹן מלחמת-מעמדוֹת.

אך אם המַרצה עוֹד נהג אתנוּ בּחסד והגיש לנוּ רק מסקנה מעשׂית אחת וּמסוּימת, הנוֹבעת לפי דעתוֹ מעקרוֹן מלחמת-מעמדוֹת, הרי מאיר יערי, בּמאמרוֹ בּ“דבר”, הגיש לנוּ לחתימה שטר אחר, גדוֹל הרבּה יוֹתר: “אנוּ דוֹרשים שעל העיקרוֹן של מלחמת-מעמדוֹת תוּשתת כּל הפּרוֹגרמה הפּוֹליטית של המפלגה”. אינני חוֹשד בּיערי שהתכּוון בּזה לפּרוֹגרמה הפּוֹליטית בּלבד, לאפוּקי הפּרוֹגרמה הכּלכּלית והתרבּוּתית, אך אסתפּק איפוֹא, לפי שעה, בּפּרוֹגרמה הפּוֹליטית. וּרצוני להבין, האם פּירוּש הדבר שעלינוּ “להשתית” למשל, את עמדתנוּ בּשאלת החלוּקה על עקרוֹן מלחמת-המעמדוֹת דוקא, וּלהוֹכיח מתוֹכוֹ שארץ-ישׂראל צריכה להישאר בּאוֹתם הגבוּלוֹת שגזרוּ לה המדינאים האנגלים והצרפתים, בּלי לגרוֹע וּבלי להוֹסיף? שמעתי כּמה נאוּמים של חברי “השוֹמר הצעיר” והקשבתי לנימוּקיהם, ולא אוּכל להעיד שהם “הוּשתתוּ” על עקרוֹן מלחמת-המעמדוֹת. שאם כּך ודאי לא היוּ זוֹכים גם להסכּמתוֹ של אוּסישקין וּלמחיאוֹת כּפּיהן של נשי “הדסה”. אוֹ שעלינוּ ל“השתית” את יחסנוּ לעליה אוֹ ל“ספר הלבן” על עקרוֹן מלחמת-המעמדוֹת דוקא? ושמא עלינוּ לפי זה גם “להשתית” את הציוֹנוּת עצמה, מיסוֹדה, על עקרוֹן מלחמת-המעמדוֹת?

ואַל נא לטעוֹת בּשאלתי: אינני מתכּוון בּשאלתי לכפּוֹר, חלילה, בּאפשרוּת “ההשתתה”. אני אמנם איני יוֹדע כּיצד עוֹשים זאת, אך אינני מפקפּק כּלל שימָצא מי שיענה לי ויתרץ לי ויוֹכיח כּי את כּל אלה אפשר וצריך “להשתית” על מלחמת-מעמדוֹת דוקא ולא, למשל, על פּסיכוֹאַנַליזה ולא על תוֹרת איינשטיין. שאלתי אינה אלא זוֹ: “השתתה” זוֹ רשוּת היא אוֹ חובה? יכוֹלתי על נקלה לתאר לי שאין היא אלא חלק מן הפּרוֹגרמה-מַכּסימוּם של “השוֹמר הצעיר”, שהוּא שוֹמר אוֹתה לפי שעה לעצמוֹ, והנה בּא מאיר יערי ואוֹמר: “אנוּ דוֹרשים שעל העיקרוֹן של מלחמת-מעמדוֹת תוּשתת כּל הפּרוֹגרמה של המפלגה”. הרי זוֹ מצוה שגם אני חייב בּה ממחרת האיחוּד, וכיצד אקיימנה אם “השוֹמר הצעיר” עדיין לא גילה לי את דרך “ההשתתה”?

יג

ועוֹד אני מבקש לרדת לעוּמקה של הדרישה הזאת, שלפי יערי היא קוֹבעת “את כּל אָפיה של התכנית הפּוֹליטית”, והנה לקראתי דרישה אחרת, בּשם אוֹתוֹ העיקרוֹן. המַרצה הסבּיר את חשיבוּת הכנסת העיקרוֹן לפּרוֹגרמה בּעיקר מטעמים חינוּכיים: “אפשר לעקוֹב מקרוֹב אחרי פּרוֹצסים של התפּוֹררוּת האמוּנה – התפּוֹררוּת האמוּנה בּסוֹציאליזם, ויכוֹלה לבוֹא התפּוֹררוּת האמוּנה בּציוֹנוּת וּבעתידוֹ של העם היהוּדי”, והתרוּפה האוּניברסלית שכּנגד כּל התפּוֹררוּת אמוּנה, גם בּסוֹציאליזם וגם בּציוֹנוּת, היא הכנסת עקרוֹן מלחמת-מעמדוֹת לפּרוֹגרמה.

ודאי ראה המַרצה בּשעה זוֹ בּעיני-רוּחוֹ את רבבוֹת ילדי ישׂראל שבּגַליציה המזרחית וּבווֹלין וּבפּוֹלֶסיה, חניכי הסתדרוּיוֹת הנוֹער הציוֹניוֹת, ו“השוֹמר הצעיר” בּתוֹכן, כּשאמוּנתם ונאמנוּתם לעמם ולעתידוֹ וללשוֹנם וּלארץ-תקותם הוּעמדו עתה – כּתגמוּל על שהצבא האדוֹם הוֹשיט את ידוֹ האחת להיטלר, וּבידוֹ השניה הוֹציא אוֹתם מצפּרניו – בּנסיוֹן אכזרי של שמד לאוּמי, המוּגש לא בּאכזריוּת וּבאימה, אלא בּעטיפה של שיווּי-זכוּיוֹת ונצחוֹן מדינת-פּוֹעלים, ודאי הוּא רוֹאה עתה מרחוֹק את בּתי-הספר העברים נכנעים וּמוַתרים על לשוֹנם ועל תכנם החינוּכי בּלי לעמוֹד על נפשם, בּלי נכוֹנוּת לקרבּן כּלשהוּ, והוֹרים יהוּדים כּשרים המבקשים להבטיח “תכלית” לילדיהם, ואוּלי גם עתיד לעצמם – דוֹחפים אוֹתם אל תחת כּנפי הקוֹמסוֹמוֹל. וּמתוֹך שהוּא עוֹשׂה ת חשבּוֹן-הנפש שלנוּ, של כּוּלנוּ, לגבּי תוֹצאוֹת של עשׂרוֹת שנים של חינוּך ציוֹני ואִרגוּן ציוֹני הרי הוּא מוֹצא כּי אין לך חיזוּק-אמוּנה גדוֹל בּשעת-נסיוֹן מאשר תוֹספת שינוּן של עקרוֹן מלחמת-מעמדוֹת.

ואשר למסקנוֹת חינוּכיוֹת מעיקרוֹן זה – אוֹמר המַרצה כּמה משפּטים שיש בּהם ענין, בּפרט אם יקראוּ בּהם בּרציפוּת ויעמידוּ משפט אחד מוּל משנהוּ:

משפּט א': “עיקרוֹן זה, שהוּא קטע מהשקפת-עוֹלם, צריך לשמש יסוֹד להסבּרה, חינוּך והדרכה של המפלגה”.

משפּט ב': “ואם כּי אנוּ מציעים שקטע זה ישמש יסוֹד משוּתף להסבּרה, נזהרים אנוּ לוֹמר כּי אף במוּבן המצוּמצם הזה צריך הדבר לשמש הוֹראה מחַייבת בּמפלגה המאוּחדת”.

משפּט ג': “אנחנוּ מניחים כּי תיתָכנה דעוֹת אחרוֹת, אבל בּפּרוֹגרמה-מינימוּם יקָבע קו זה של מלחמת-מעמדוֹת כּמַפתח מרכּזי להסבּרת הוֹפעוֹת היסטוֹריוֹת”.

משפּט ד': “הכּוָנה היא שתנוּעת הפּוֹעלים לא תראה את עצמה משוּחררת ממֶתּוֹד מחשבתי מסוּים שיש בּוֹ ערוּבּה לא לסטוֹת מדרך סוֹציאליסטית”.

לא מתפקידי, כּמוּבן, לישר הדוּרים בּמחשבת שוֹמרים צעירים. אוּלם החבר יערי פָּטר עצמוֹ מכּל היסוּרים האלה, והוּא אוֹמר בּפשטוּת: “שהפּרינציפּ של מלחמת-מעמדוֹת ישמש יסוֹד לפעוּלה תרבּוּתית”.

ושוּב אני עוֹמד ותוֹהה: פּעוּלתנוּ התרבּוּתית כּוֹללת גם את החיאַת השׂפה העברית, וחי נפשי שאינני יוֹדע כּיצד מיסדים אוֹתה בּאמת וּבתמים על עקרוֹן מלחמת-מעמדוֹת. ואפשר נכריז שהעברית היא שׂפה של מעמד ולא של עם! ועקרוֹן מלחמת-המעמדוֹת על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם? ושוּב, יוֹדע אני שדבר לא יבָּצר מן הדיאלקטיקה, וּודאי ימָצא מי ש“ישתית” גם ענין זה. אלא שאני עצמי מתקשה עדיין בּדבר: הרי כּמוֹני כּיערי איננוּ אנשי עברית בּדיעבד, איננוּ מן הנכנעים בּלֵית בּרירה, כּי אם אנשי עברית-לכתחילה, כּלוֹמר, מאַשרים אוֹתה הקפּריסה המשוּנה, שבּני אדם מוֹדרניים, רציוֹנַליסטים, מַרכּסיסטים, “המבּיטים לפנים ולא לאחוֹר”, בּחרוּ להם להיאָחז בּאיזוֹ לשוֹן עתיקה, נשכּחת, לשוֹן ספרוּת דתית, חנוּטה לגבּי המוֹני העם, מבוּטלת בּעיני הפּרוֹליטריוֹן היהוּדי הלוֹחם את מלחמת-המעמדוֹת, זוֹ שעליה לית מאן דפליג שהיא המלחמה המַסקנית והאמיתית, בּלי התחַכּמוּיוֹת. ולא די שאנחנוּ נוֹטלים חלקנוּ בּכל הענין המוּזר והמפוּקפּק הזה וּמשקעים בּוֹ כּוֹחוֹת עצוּמים שאפשר היה להשתמש בּהם לתפקידים חיוּניים של מלחמת-המעמדוֹת – אלא עוֹד בּאים וּמכריזים כּי בּיסוֹדה של פּעוּלה זוֹ מוּנח העיקרוֹן של מלחמת-מעמדוֹת. ולא בּלבד שאני עצמי מתקשה בּדבר, אלא שגם לא מצאתי משען אידיאוֹלוֹגי, ואפילוּ ספרוּת “השוֹמר הצעיר” לא בּאה בּזה לעזרתי.

יד

וטרם פּתרתי לי את השאלה כּיצד ליסד את הפּעוּלה התרבּוּתית על וכוּ' והנה אני שוֹמע הכרזה כּמפּי הגבוּרה: “מי שאינוֹ מחייב מלחמת-המעמדוֹת כּיסוֹד להסבּרה וּפעוּלה תרבּוּתית הוּא מחייב את השלוֹם המעמדי”. אֵל אלוֹהי מלחמת-המעמדוֹת! אָנה אנחנוּ בּאים? לא אעיז לשאוֹל את “השוֹמר הצעיר” על ימיו הפרֵיהיסטוֹריים בּארץ כּשעדיין לא היה מחייב את מלחמת-המעמדוֹת, האוּמנם היה אז “השוֹמר הצעיר” מחייב אף הוּא את “השלוֹם המעמדי”? אך אֶשאַל: שלוֹם מעמדי מהוּ? יתכן שכּל חניך “השוֹמר הצעיר” יוֹדע מה נוֹרא המוּנח הזה, ואני טרם אדע. שמעתי בּ“השוֹמר הצעיר” מדבּרים על “קוֹאוֹפּרציה בּין-מעמדית”. מי יערוֹב לי שלאחר שאף אני אתחיל להשתמש בּמוּנח זה לא יתגלה שאין זה אלא שינוּי שם ל“שלוֹם מעמדי”? הכּרתי בּחיי הרבה יהוּדים וגוֹיים כּשרים, חרדים על דת מלחמת-המעמדוֹת, והם היוּ מאמינים בּאמוּנה שלמה כּי כּל שוּתפוּת לאוּמית אינה אלא שלוֹם מעשי – וּלפיכך: שַקץ תשַקצנה. והנה, “השוֹמר הצעיר” אוֹסר אמנם את “הקוֹאַליציה הרחבה” וּמחייב את “הקוֹאַליציה הצרה” (אוֹדה, עדיין לא ראיתי את ההגדרה הסוֹציוֹלוגית המדעית מה בּין “הרחבה” ל“הֲצָרָה”), אך גם קוֹאַליציה צרה – מי התיר לוֹ? האם אין אף היא אחת התרמיוֹת של “שלוֹם מעמדי”? ושמא בּיטוּי לסתירה טרגית? ודאי יאשימוּני שוּב בּ“לעג לערכי פּוֹעלים”. אך כּשם שרעיוֹן מלחמת-המעמדוֹת כּשלעצמוֹ איננוּ מחייב כּלל “מבוּכה”, אלא שיש ראשים אשר אוֹתם מביא רעיוֹן זה בּמבוּכה, כּך גם אין ערכים של פּוֹעלים צריכים להיוֹת נלעגים, אלא יש מי שעוֹשׂה בּהם שימוּש נלעג. סוֹף סוֹף, המחשבה הציוֹנית-הסוֹציאליסטית לא תמוֹל נוֹלדה, והבּעיה המעמדית בּציוֹנוּת צפה ועלתה עוֹד בּקוֹנגרס הציוֹני השני. עשׂרוֹת שנים התחבּטה מחשבתנוּ הקוֹלקטיבית עם המוּשׂגים והמוּנחים ששׂררוּ בּשעתם שׂררה בּלי-מצָרים בּעוֹלם הסוֹציאליסטי. הפּשטוּת האידיאוֹלוֹגית וחלקת-הלשוֹן של הטרמינוֹלוֹגיה המקוּבּלת לא הספּיקוּ לנוּ ולא סיפּקוּ אוֹתנוּ. גם לא נכנענוּ בּפניה. נעשׂתה עבוֹדה רעיוֹנית גדוֹלה. לא בּחוּגי “פּוֹעלי-ציוֹן” בּלבד. כּי אם גם בּכל אגָפּיה של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. רגילים להזכּיר בּאוֹפן הטוב בּיוֹתר את סירקין, בּרוּכוֹב, ויש מוֹסיפים את ז’יטלוֹבסקי. בּצמצוּם זה יש משוּם קיפּוּח של חבוּרה שלמה, ואוּלי של חבוּרוֹת חבוּרוֹת, שצר היה להן המקוֹם בּתוֹך צבת הנוּסחאוֹת המהלכוֹת, וּביקשוּ לפרוֹץ בּה. בּלי כּל פּרטנסיה לשלימוּת, אֶמנה בּזה אנשים שתרמוּ את תרוּמתם לבעיוֹת אלה: יעקב לֶשצ’ינסקי, נחוּם שטיף, לַצקי-בֶּרתוֹלדי, א. רוּבֶּנצ’יק, א. בּן-אדיר, זילבּרפרבּ, מ.ב. ראטנר, ש. קפּלנסקי, יצחק שיפּר, ל. חַזנוֹביץ, א. ליֶסין, א. וייטר, ה. זוֹלוֹטַרוֹב, משה קאץ (שני האחרוֹנים בּאו מן העוֹלם האַנרכיסטי)! בּכוָנה מזכּיר אני גם שמוֹת נשכּחים, וּשמוֹת אנשים אשר עברוּ מסף אל סף, אוּלם לבטיהם וּמחשבוֹתיהם נכנסוּ אל אוֹצר המחשבה הסוֹציאליסטית היהוּדית, ודאי לא זכרתי בּשעת כּתיבה את כּוּלם. כּל אלה לא הסתפּקוּ בּחזרה על מוּנחים: מהם שעשׂוּ עבוֹדוֹת מחקר חשוּבוֹת, מהם שהקדישוּ לכך את מחשבת חייהם, וּמהם שלבטיהם הביאוּ אוֹתם לידי יצירוֹת חשוּבוֹת. וּבכל אלה לא מניתי את מה שנעשׂה בּמוּבן זה כּאן, בּארץ. וּכשלאחר כּל אלה מגישים לנוּ בּהרגשת עילָאוּת את המטבּעוֹת העוֹברוֹת לסוֹחר בּלי שנצרפוּ בּמַצרף תנוּעתנוּ, וספרוּת העבוֹדה שבּארץ וכל מאמצי הרוּח של שני דוֹרוֹת סוֹציאליסטים יהוּדים מגַששים ותוֹעים וגם מוֹצאים, אינם קיימים בּשבילם – אַל נא תתפּלאוּ שאין אנחנוּ “מתפּעלים”, שאיננוּ מבּיעים את יחסנוּ בּיראת-הרוֹממוּת. אדרבּא, תביאוּ לנוּ את פּרי המאמצים העיוּניים ועבוֹדוֹת המחקר של תנוּעה שאיננה חדלה להדגיש כּי היא כּבר “גדוֹלה”, כּבר בּת עשׂרים וחמש, תביאוּ לנוּ פּרי משכנע – אז ננהג אחרת. כּיצד אמר בּיאליק: וּבבוֹא העת ההיא המקוּוָה בּרצוֹן נכוֹף קדקדינוּ ועל קרחתנוּ העלוּבה ישָפך לעג ילדינוּ.

טו

וּבין “הערוּבּוֹת הפּרוֹגרמַתיוֹת” גם: “חיוּב הבּניה הסוֹציאליסטית בּרוּסיה הסוֹביטית”. טעיתי כּשחשבתי בּתוּמי כּי זוֹהי דרישה אידיאוֹלוֹגית בּלבד, ושאלתי מה המסקנה המעשׂית מחיוּב זה. היה לי יסוֹד כּלשהוּ לטעוֹת, הוֹאיל והמַרצה בּיסס את התביעה הזאת בּצוֹרך של יתר הרמוֹניה בּהוֹפעוֹת המפלגה: “לא יתכן שההוֹפעה הבּין-לאוּמית של המפלגה המאוּחדת תהיה על יסוֹד סתירוֹת יוֹתר מדי גדוֹלוֹת”. דברים נכוֹחים! והוֹאיל ולא יתכן שלשם כּך יוַתר “השוֹמר הצעיר” על הוֹפעה בּין-לאוּמית, הרי מוּבן מאליו שהמפלגה צריכה לסַגל את הוֹפעתה היא. כּיצד אוֹמר אוֹתוֹ בּן-אכּרים לאביו: אבּא, אחת משתים, אוֹ שאתה תלך ליער לחטוֹב עצים ואני אשב בּבּית, אוֹ שאני אשב בּבּית ואתה תלך ליער לחטוֹב עצים. אוּלם מאיר יערי הסבּיר לי שגם דרישה זוֹ לא בּאה, אלא מטעמים מעשׂיים: "כּדי שלא נימָצא למחרת האיחוּד פּנים אל פּנים מוּל הזיוֹת על “החזית מצפוֹן”. אכן, נימוּק זה איננוּ אידיאוֹלוֹגי-עקרוֹני, אך מבּחינה מעשׂית-שימוּשית הוּא חשוּב למדי. השאלה היא רק, אם “חיוּב הבּניה הסוֹציאליסטית” יש בּידוֹ למנוֹע גם את “החזית” אוֹ רק את “ההזיה” בּלבד. יתכן שפּוֹעלי פינלַנד הקרוֹבים הרבּה יוֹתר מאתנוּ למקוֹם הבּניה מתיחסים בּחיוּב אל הבּניה הסוֹציאליסטית של שכנתם האדירה, האם זה שוֹמר עליהם מן הזרוֹע הנטוּיה והאגרוֹף המוּרם?

מקוה אני שיאמינוּ לי כּי אינני רוֹצה בּ“חזית מצפוֹן”. וגם לא בּחזית מדרוֹם, וּממערב וּממזרח. לא חפצתי שוּם חזית, גם לא מִפּנים הארץ. ואילוּ היה הדבר תלוּי בּי, הייתי מסתדר עם החבר יערי. אין לי כּל ידיעה בּתכסיסי מלחמה, ואינני רוֹאה בּעבים איסטרטגיים. לפיכך גם לא אדע מה שיוֹדעים כּל אנשי “השוֹמר הצעיר” פּה אחד, שלא נשקפת לנוּ שוּם סכּנה, מחוץ לסכּנת “הזיה”. לוּ יהי כּן. אוּלם לא שמעתי מעוֹלם שאיזוֹ מדינה תאסוֹר על מי שהוּא מאזרחיה לשׂים לב לצל של פּירצה, שמא צפוּיה משם סכּנה, אלא אם כּן יש לה בּרית עם אוֹתה מדינה בּעלת הפּירצה, ובהפנָיַת תשׂוּמת-לב יש משוּם הפרת בּרית. והנה, עוֹד בּטרם היוֹת מלחמה בּין גרמניה לבּין שאר ארצוֹת היתה לנוּ, לדאבוֹננוּ וּלהוָתנוּ, “חזית מצפוֹן”. חזית אכזרית למדי: חזית בּנפש וגם בּגוּף. וּמה שזרעוּ אצלנוּ מאוֹתה חזית קצרוּ אצלנוּ מחזיתוֹת אחרוֹת. הבּרית הקוֹמוּנוֹ-אֶפֶנדית הכשירה את הקרקע לבריתוֹת אחרוֹת: לברית פאשיוֹ-אֶפנדית ולברית נאצי-אֶפנדית. כּל עוֹד לא תפתח ההיסטוֹריה לפנינוּ את גנזי הקוֹמאינטרן וסוֹכניו, ולא יקוּם איזה מכוֹן מדעי מהימן אשר יוֹציא “ארכיוֹן לחקר המדיניוּת של ססס”ר בּמזרח" – ודאי לא נדע מה ועד מה פּעלוּ מן הצפוֹן בּחזית שלנוּ. ו“השוֹמר הצעיר”, כּכוּלנוּ, נלחם בּאוֹתה חזית, והביא את חלקוֹ בּקרבּנוֹת החזית הזאת, לפחוֹת, לא פּחוֹת מאחרים. מדוּע איפוֹא סוֹלדת כּל כּך נפשוֹ מזה שמי שהוּא מצבּיע על סכּנוֹת שוֹנוֹת ורבּוֹת, שאין אנוּ אדוֹנים להן ולא בּידינוּ למנוֹע אוֹתן, כּי אין אנחנוּ אלא קן-נמלים עלוּב הטוֹרח ועמל וּבוֹנה (בּלי שאפילוּ אחת המפלגוֹת בּעוֹלם תכּיר הכּרה פּרוֹגרמתית בּחיוּב הבּניה הסוֹציאליסטית שלנוּ), וכל רגל זידוֹנה יכוֹלה לדרוֹך עלינוּ וּלהחריב את עמלנוּ.

מוּנח עתה לפנַי מאמרוֹ של בּריילספוֹרד (“דבר”, 22.11.39). אדם שאינוֹ חשוּד, אני מניח, אפילוּ בּעיני “השוֹמר הצעיר”, על חוֹסר יחס חיוּבי ל“בּניה הסוֹציאליסטית בּססס”ר“. אדם העוֹמד עשׂרוֹת בּשנים בּקשרי מלחמה עם המשטר הקיים, וּבהגנה בּלתי-פּוֹסקת על הוֹדוּ, על חַבּש, על ספרד, על היהוּדים, ואפילוּ על הציוֹנוּת. ולא חדל להטיף לברית אמיצה בּין אנגליה וּבין ססס”ר, וּמאז מהַפּכת אוֹקטוֹבּר בּיקש לראוֹת בּרוּסיה הסוֹביטית משען לכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּעוֹלם. והרי הוּא כּוֹתב:

“אוּלי בּיוֹם מן הימים יאפילוּ גם אוירוֹני-המלחמה של סטאלין את שמי חזית המערב. לא נמנע הוּא כּי בּרבוֹת הימים נעמוֹד גם בּפני אפשרוּת מאַיימת זוֹ”.

פּרספּקטיבה בּלתי-משׂמחת! וּלוַאי שלא תהא זוֹ אלא הזיה. ואף על פּי כן לא גנז שבוּעוֹן הפּוֹעלים האנגלי הגדוֹל, השׂמאלי, את הבּעת “ההזיה המסוּכּנת” הזאת. ויש להניח כּי שוּם אדם בּאנגליה לא שאל אוֹתוֹ מה ששאל כּאן המַרצה של “השוֹמר הצעיר”: “אין אנוּ עוֹסקים בּשאלוֹת פּוֹליטיוֹת מוּפשטוֹת, אלא בּמציאוּת פּוֹליטית מסוּימת. המציאוּת הפּוֹליטית המסוּימת של היוֹם היא שכּל המדינוֹת הגדוֹלוֹת מכריזוֹת בּכל האוֹרגנים שלהן כּי הן מקווֹת שרוּסיה תישאר נייטרלית בּמלחמה הזאת. ואני שוֹאל מַהוּ ההגיוֹן הציוֹני להעלוֹת אפשרוּת של מלחמה מצפוֹן?”

כּנראה, שבּריילספוֹרד איננוּ חוֹשב כּי עליו לסַפּר לפּוֹעלים מה שהמדינוֹת הגדוֹלוֹת מכריזוֹת על תקווֹתיהן, אלא על מה שגוֹזל את מנוּחתוֹ הוּא. וכן ודאי לא יעלה על הדעת של שוּם אדם אנגלי – מחוּץ לקוֹמץ אנשי סטאלין – להאשים את בּריילספוֹרד בּמגמוֹת ריאקציוֹניוֹת, ושוּם אדם לא יעשׂה מזה “מַטעמים”, כּמוֹ שעשׂה “השוֹמר הצעיר”, עד כּדי לדרוֹש את “חיוּב הבּניה הסוֹציאליסטית בּרוּסיה” לא לשמה, לא מתוֹך הכּרה עקרוֹנית, וּמתוֹך שרוֹאים אוֹתה דוּגמה וּמוֹפת כּיצד לבנוֹת את החברה הסוֹציאליסטית, אלא כּ“ערוּבּה פּרוֹגרמַתית”, כּתריס בּפני הפּוּרענוּת.

טז

חיוּב בּניה סוֹציאליסטית? ודאי. בּכל מקוֹם שהיא קיימת. ה אם צריך החיוּב להיוֹת תלוּי בּגוֹדל המדינה וּבכוֹחה הצבאי? זהוּ ערך חינוּכי איכוּתי, ותפקידוֹ לגלוֹת את כּל גרעיני החיוּב הסוֹציאליסטי המפוּזרים בּעוֹלם זה. מה יוֹדעים אצלנוּ, החניכים והמחנכים, על ממשלת הפּוֹעלים בּניוּ-זילַנד ועל הבּניה הסוֹציאליסטית שלה? מה יוֹדעים אצלנוּ על בּנייתם של הסוֹציאליזם והאִכּרוּת הזעירה העוֹבדת בּארצוֹת הסקַנדינביוֹת?!

חיוּב הבּניה הסוֹציאליסטית? וַדאי וּוַדאי. אינני רשאי ואינני רוֹצה להתעלם משוּם הישג סוֹציאליסטי שישנוֹ, משוּם התקדמוּת כּלכּלית אוֹ תרבּוּתית. לא אתחייב מראש לזקוֹף כּל הישׂג בּמשק אוֹ בּהוָי העממי אוֹ בּמדע לזכוּתוֹ של המשטר והשלטוֹן, כּמוֹ שלא אזקוֹף על חשבּוֹנוֹ כּל ליקוּי. יש לי מוּשׂג כּלשהוּ על העם הרוּסי ועל כּוֹחוֹתיו העצוּמים, ולא זקפתי את טוֹלסטוֹי אוֹ את טימיריַזֶב אוֹ את פּאבלוֹב על חשבּוֹן המשטר שבּו גדלוּ ונתגלוּ. אך שוּם מחלוֹקת אידיאוֹלוֹגית אינה צריכה לקשוֹר עינַי בּמטפּחת לבל אראה הישׂגים כּשיֶשנם. בּמה דברים אמוּרים? כּשאני עוֹמד בּפני ענינים מסוּימים שאני מכּיר בּהם הישׂג סוֹציאליסטי. אך חיוּב כּללי, בּסיטוֹנוּת? לא, רבּוֹתי, יוֹתר מדי נוֹגע הדבר בּנפשי שאדבּר דברים בּלי דעת. וּבטרם ידרשוּ ממני שאחתוֹם על שטר חיוּב לבניה מסוּימת, חתימה שאיננה בּשבילי אמצעי אוֹפּוֹרטוּניסטי למשהוּ אלא הוֹדיה עקרוֹנית, אבקש קוֹדם תשוּבוֹת למספּר שאלוֹת: האם בּניה מאוֹנס – תחת לחץ השוֹט, הרֶקביזיציוֹת, משלחוֹת-עו­נשין, מאסרים וגירוּשים וּרציחוֹת – היא בּניה סוֹציאליסטית? האם יִצוּר אוירוֹנים שבּכוֹחם אפשר לאַיים על פינלַנד הקטנה – היא בּניה סוֹציאליסטית? האם מסחר עם איטליה בּימי מלחמת חַבּש – היא בּניה סוֹציאליסטית? האם חוֹזה מסחרי עם אוֹיב המין האנוֹשי, ערב התקיפוֹ את פּוֹלין וּבשעת רדיוֹנוֹ הסַדיסטי בּיהוּדים, בּצֶ’כים, בּפּוֹלנים וּבגרמנים – היא בּניה סוֹציאליסטית? על יחס חיוּב לבניה זוֹ עלי לחתוֹם?

חיוּב הבּניה הסוֹציאליסטית? חיוּב האוֹמר לכל הרוּגי סטאלין ממוֹסקבה ועד בַּרצֶלוֹנה, לכל מעוּני הצֶ’קא והגפּא"וּ, למיליוֹני היצוּרים האנוֹשיים אשר חייהם נכרתוּ תחת השוֹט של קוֹלקטיביזציה מאוֹנס, לכל הכּלוּאים בּסוֹלוֹבקי, לכל הנרדפים על מַצפּוּנם, על אמיתם, על אמוּנתם, על דביקוּתם בּעמם, על כּיסוּפיהם לחירוּת, לסוֹציאליזם-של-אמת: לא לכם אנחנוּ, כּי אם להוֹרגיכם ולמעַניכם? חיוּב האוֹמר לכל מי שמתמרד עתה בּגיהינוֹם הגרמני, לכל הנוֹפלים בּספינוֹת נייטרליוֹת וּבשׂדוֹת-קטל: לא לכם אנחנוּ, כּי אם לבן-בּריתוֹ של מַשמידכם?

והנה אני שוֹמע מאחרי קוֹל נפגע ונעלב: הלא אנחנוּ בּפירוּש מפרידים בּין הבּניה הסוֹציאליסטית לבין שאלוֹת המדיניוּת הפּנימית והחיצוֹנית! “וכי אין מתוַכּחים על דפּי “השוֹמר הצעיר” על הסכּם היטלר-סטאלין?” בּבקשה, המבקש להפריד – יפריד. מי שמוֹנה את עצמוֹ על תלמידיו של מַרכּס וּבא להפריד בּין הויה כּלכּלית וּמשטר פּוֹליטי, בּין מדיניוּת פּנים למדיניוּת חוּץ – מעיד על עצמוֹ. לא, אינני מפריד בּין הדברים, ואינני מאמין בּצדק כּלכּלי בּמקוֹם שאין צדק משפּטי, ואינני מאמין בּשויוֹן חברתי בּמקוֹם שאין שויוֹן מדיני.

ואשר ל“מפרידים” – אינני יכוֹל להאמין כּי מתוֹך ידיעת הדברים הם בּאים להפריד. כּשאדם אוֹמר לי שהוּא מחייב את “הבּניה” וכי לא הוּא בּלבד אלא 5000 חברים עמוֹ, וכוּלם כּאיש אחד, אינני חוֹשד בּוֹ כּי אם בּוֹטח – ויסָלח לי פּשעי זה – כּי לא מפּני שהוּא מכּיר מה טוֹבים התנאים שבּוֹ חיים פּוֹעלי ססס"ר וּמה גבוֹהה האיכוּת של תוֹצרתם, וּמה טוֹבים וסוֹציאליסטיים הסדרים בּבית-החרוֹשת, וּמה מעוּלה החקלאוּת שבּקוֹלחוֹז, וּמה גדוֹלה מידת השויוֹן הכּלכּלי בּמדינה זוֹ, השויוֹן בּין פּוֹעלים וּפקידים, בּין פּוֹעלים פּשוּטים לפוֹעלים מקצוֹעיים, ועד מה נתעלוּ היחסים בּין אדם לחברוֹ בּמשטר זה של שויוֹן, לא מפּני כּך פּוֹעמת בּוֹ ההערצה הגדוֹלה, עד כּדי להטילה גם עלי, כּי אם מפּני שמתחת לכל הדיבּוּרים האלה לוֹחש משהוּ ללבּוֹ: שם בּוֹקע השחר, משם אוֹר לגוֹיים; ואם גם לא הכּל שם בּסדר, הלא ידענוּ כּי גם השמש איננוּ נקי מכּתמים. לחישה זוֹ אפשר נוֹבעת ממקוֹר טהוֹר: מן הרצוֹן לראוֹת בּגאוּלה מהירה. ורצוֹן זה הוּא גדוֹל כּל כּך, עד שהוּא נאחז בּאילוּסיה, אמנם אילוּסיה כּבּירה, כּגוֹדל השטח אשר עליה היא פּרוּשׂה, בּלי להבחין כּי אוֹתה אילוּסיה כּבר נתבּדתה בּידוּי אכזרי בּיוֹתר. רצוֹן זה הנהוּ טרף למשיחיוּת שקר ועוֹמד על נפשוֹ בּכל כּוֹחוֹ נגד כּל מי שמבקש לקרוֹע את שׂמלת המשיח מעל המתעתע. ולוּ היתה זוֹ משיחיוּת צעירה, אשר טל הבּוֹקר עוֹד ילין בּמצחה, בּטרם נתבּדתה, אך הלא זוֹהי אמוּנה בּמשיח אשר כּבר “החליף את הדינר”, ועדיין מחזיקים בּוֹ המאמינים, וּמוֹצאים צידוּק לתעתוּעיו וּלתוֹעבוֹתיו.

ועוֹד אני שוֹמע הערת-לעג: האיבה מעבירה אוֹתך על דעתך, ואין אתה רוֹאה את טיבוֹ של המשׂחק הגאוֹני של הדיפּלוֹמַטיה הסוֹציאליסטית! והלא כּל המעצמוֹת הגדוֹלוֹת אוֹמרוֹת כּי חיבּוּק זה הוא חיבּוּק-חנק, ופה תהיה קבוּרתוֹ של אוֹתוֹ רשע. יהי רצוֹן! אך אם יבוֹרך סטאלין על שעזר להיטלר לצאת למלחמה וּבזה קירב את קצוֹ, עד מה יבוֹרך היטלר עצמוֹ שיצא למלחמה וקירב בּידי עצמוֹ את קצוֹ?

יז

“וכן הננוּ דוֹרשים ערוּבה פּרוֹגרמַתית שיחוּל מפנה של ממש בּפּוֹליטיקה הערבית”. מה צריך להיוֹת המפנה – סתם יערי ולא פּירש. דיינוּ בּכּוֹתרת. תחת זאת הסבּיר לנוּ המרצה בּפּגישה את השקפת “השוֹמר הצעיר” ודרש מאתנוּ שנתחייב רק על “קטע אחד מהתפיסה הכּוֹללת”. והתפיסה הכּוֹללת היא: “אנחנוּ רוֹאים כּמטרה פּוֹליטית סוֹפית – מדינה סוֹציאליסטית דוּ-לאוּמית”. בּינתים נוֹדע לנוּ, דרך אגב, דבר בּעל חשיבוּת בּלתי-רגילה, כּי מיד לפסוּק זה מוֹסיף המַרצה: "בּהתאם לכיווּן זה מנהלים אנוּ את הפּעוּלה הפּוֹליטית היוֹם-יוֹמית שלנוּ". ואנחנוּ לא ידענוּ! לא ידענוּ כּי “השוֹמר הצעיר” מנהל פּעוּלה פּוֹליטית יוֹם-יוֹמית (עם מי? עם פּוֹעלים ערבים? עם התנוּעה הערבית? עם כּוֹחוֹת בּין-לאוּמיים? אוֹ שמא – עם מפּא"י?), ולא פּעוּלה פּוֹליטית יוֹם-יוֹמית סתם, כּי אם בּכיווּן למדינה סוֹציאליסטית דוּ-לאוּמית! אשרי הזמן שהגענוּ לכך שיש כּוֹח יהוּדי בּארץ-ישׂראל לנהל פּעוּלה פּוֹליטית יוֹם-יוֹמית כּזאת.

חלילה לי מריב בּשאלה זוֹ, ולא רק מפּני שהיא שייכת לפּרוֹגרמה-מַכּסימוּם של “השוֹמר הצעיר”, שאין אנחנוּ דנים בּה, כּי אם גם מפּני נימוּק אחר: נזדמן לי לא פּעם למסוֹר מוֹדעה – וגם בּנוֹכחוּתם של חברי “השוֹמר הצעיר” – שלא אהיה בַּררן בּנוּסחאוֹת מדיניוֹת לפּתרוֹן הניגוּד הערבי-היהוּדי, אם יוּבטח לי בּערוּבּוֹת של ממש רק דבר אחד: חוֹפש עלייתם של היהוּדים והתנַחלוּתם, וּבשׂכר זה מוּכן אני לכל פּרוֹגרמוֹת של פּעוּלה ערבית. ודוקא משוּם שאני בּטוּח בּתכלית הבּטיחוּת כּי כּמוֹני כּ“השוֹמר הצעיר” רוֹצים בּאוֹתוֹ דבר – בּחוֹפש גמוּר של עלייתנוּ והתנַחלוּתנוּ – הריני מרשה לעצמי לבקש מאת ידידַי בּ“השוֹמר הצעיר” שמדי דבּרם על מדינה דוּ-לאוּמית אַל ישכּחוּ להזכּיר קטנה זוֹ: כּי אין זאת מדינה דוּ-לאוּמית של שני עמים היוֹשבים בּטריטוֹריה אחת, כּי אם מדינה דוּ-לאוּמית חד-פּעמית בּהיסטוֹריה האנוֹשית, שבּה אחד הלאוּמים יוֹשב על אדמתוֹ והשני – עוֹלה אליה. ואם “השוֹמר הצעיר” בּבוֹאוֹ לנהל משׂא-וּמתן על איחוּד חוֹשש שמא לאחר שתקוּם המפלגה המאוּחדת, העתידה להיוֹת דוּ-מפלגתית, ימָצא הוּא בּמצב של “מיעוּט בּלי ותק מפלגתי, בּתוֹך מפלגה בּעלת מסוֹרת”, וּלפיכך הוּא רוֹאה צוֹרך לעצמוֹ לדרוֹש ערוּבּוֹת, אפשר יסכּים כּי גם בּמדינה דוּ-לאוּמית לא יהיה כּל כּך קל ל“מיעוּט בּלי ותק” בּתוֹך גוּף “בּעל מסוֹרת”, ויוֹאיל להזכּיר בּפירוּש מה הן הערוּבּוֹת אשר הוּא דוֹרש למיעוּט הזה “אשר יאַפשר לנוּ שוּתפוּת פּעוּלה” עם הלאוֹם השני. אנא, עשׂוּ עמי את החסד הזה לצרף כּפעם בּפעם למוּנח דוּ-לאוּמי גם את ההגדרה הפּרוֹגרמַתית אשר תבטיח לעם היהוּדי, ולוֹ בּלבד, זכוּת עליה בּלתי-מוּגבּלת. למה יאמרוּ הגוֹיים כּי בּבוֹאנוּ לעשׂוֹת “פּעוּלה פּוֹליטית יוֹם-יוֹמית” אנוּ מכרכּרים כּל מיני כּרכּוּרים ואין אנוּ אוֹמרים בּרוּר את כּל אשר אתנוּ?

בּהנחה ששאלה זוֹ נפתרה על הצד הרצוּי, יהיה מקוֹם להבהיר עוֹד נקוּדה אחת, ודוקא מבּחינת עקרוֹן מלחמת-המעמדוֹת: הוֹאיל והמדוּבּר הוּא לא על מדינה דוּ-לאוּמית סתם, כּי אם על מדינה סוֹציאליסטית דוּ-לאוּמית, מוּתרת איפוֹא השאלה: מה יהיה על הסוֹציאליזם בּמדינה הדוּ-לאוּמית, אם יִקרה הדבר שמעמד הפּוֹעלים היהוּדי יהיה בּכוֹחוֹ להנהיג משטר סוֹציאליסטי, וּבאוֹתה שעה מעמד הפּוֹעלים הערבי טרם הגיע לכך? אפשר כּי פּרוֹגרמת-מַכּסימוּם הנוֹקטת בּעקרוֹן הדמוֹקרטיה תוּכל עוֹד לפתוֹר את השאלה לפי רוֹב האוֹכלוֹסין, אך פּרוֹגרמת-מכּסימוּם העוֹמדת על בּסיס הדיקטטוּרה – ויוֹדעי ח"ן אוֹמרים כּי זוֹהי המסקנה האמיתית של עקרוֹן מלחמת-מעמדוֹת וסוֹציאליזם עקבי – כּיצד תקיים היא את מצוַת הדיקטטוּרה, כּשהפּרוֹליטריוֹן של העם השני איננוּ מוּכן עדיין?

עלי להתנצל שמתוֹך רצוֹן להבין דברים על בּוּריָם נטיתי הצדה. ועלי לשוּב לפּרוֹגרמה-מינימוּם הנדרשת מאתנוּ והוּא: “ארגוּן משוּתף בּעיר וּבכּפר”.

הפּלוּגתה בּין מפּא“י ו”השוֹמר הצעיר" בּשאלה זוֹ, עד כּמה שידוּע לי, ועד כּמה שאני לוֹמד מן ההרצאה, איננה בּשאלת ארגוּן הפּוֹעל הערבי בּמשק הממשלה אוֹ בּמשק הקוֹנצסיוֹת, כּי אם בּכּפר. כּלוֹמר, בּמשק היהוּדי החקלאי. הפּלוּגתה מהי? מפּא“י אוֹמרת שכּל עוֹד המשק הערבי מיוּחד כּוּלוֹ לפּוֹעל הערבי יש לראוֹת את המשק העברי כּנחלת הפּוֹעל היהוּדי, וכוּלוֹ קוֹדש לקליטת העליה היהוּדית, ואם כּניסת הפּוֹעל היהוּדי עשׂוּיה לדחוֹק את הפּוֹעל הערבי שיש לוֹ ותק בּמקוֹם, הרי הוּא זכּאי לפּיצוּיים. “השוֹמר הצעיר” היה אוֹמר שאין הפּוֹעל היהוּדי רשאי להיכּנס על חשבּוֹן הפּוֹעל הערבי “הקבוּע”, ויש לראוֹת את מקוֹם-עבוֹדתוֹ כּרשוּתוֹ הוּא, שאין לנגוֹע בּה ואין לפדוֹתה. כּזאת היתה הפּלוּגתה עד לפני זמן לא רב. וּמי שגרם לנוּ שנפתח נמל בּתל-אביב הוּא שעזר גם לפתוֹר את השאלה. הפּוֹעלים מן הכּפרים הסמוּכים והמקוֹמוֹת המרוּחקים עזבוּ את המוֹשבוֹת, חלקם חזר הבּיתה וחלקם הלך “להרים” אוֹ השתמש בּזה ששבילי המוֹשבה וחצר האִכּר נהירים לוֹ למטרוֹת “לאוּמיוֹת”. עכשיו, כּידוּע, אין מחסוֹר בּכיסוּפים וּבנסיוֹנוֹת להחזיר עטרה ליָשנהּ. אוּלם לפי שעה אין עוֹד “קבוּעים” בּמוֹשבה, אלא ש”השוֹמר הצעיר" רוֹצה שהם יהיוּ, לפחוֹת, בּפּרוֹגרמה-מינימוּם שלנוּ. הוּא אך אינוֹ מגלה לנוּ את דעתוֹ מאימתי יחָשב להם הותק כּאשר ישוּבוּ למוֹשבוֹתינוּ: אם מזמן שוּבם אוֹ מן הימים הקוֹדמים בּטרם עזבוּ. יש להניח כּי שאלה זוֹ הוּא מוּכן להשאיר ל“קריטריוֹן המדוּיק” אשר “יקָבע על ידי המפלגה המאוּחדת”.

אני מקוה שהקוֹרא לא יתרעם עלי על שאני נמנע עתה מהיכּנס לבירוּר זה. כּמה נימוּקים לכך ולא אמנה אוֹתם. ואסתפּק בּנימוּק אחד. מן הראוּי לדחוֹת את הדיוּן בּזה עד שתקוּים דרישה קוֹדמת: להחזיר את הפּוֹעל השכן למוֹשבה, ואז נדוּן על זכוּיוֹתיו ועל הקריטריוֹן של קביעוּת, ועל אִרגוּנוֹ, לא רק להלכה, כּי אם גם למעשׂה. אין שוּם ספק שתביעה זוֹ – להחזיר – יש לה חשיבוּת רבּה מבּחינת הדאגה לרמת-החיים של הפּוֹעל בּמוֹשבה וכוֹשר התגוֹננוּתוֹ וּמלחמתוֹ המעמדית, וכן מבּחינת תיקוּן מצב הבּטחוֹן לימים הבּאים. ודאי גם ימָצאוּ בּמוֹשבוֹת תוֹמכים נלהבים לכך, מבּחינת הפּרספּקטיבה לא רק למדינה דוּ-לאוּמית, כּי אם גם למוֹשבוֹת דוּ-לאוּמיות.

יש להניח כּי “המִפנה-של-ממש” הנדרש מאתנוּ בּא כּתוֹספת לכך. המדוּבּר בּהרצאה הוּא על “קביעת תכנית פּעוּלה מוּסכּמת שתתן ערוּבּה לכך שמצד המפלגה יש יחס רציני להגשמת העיקרוֹן הזה”. בּרוּר בּהחלט. וּברוּר עוֹד משהוּ: את הפּעוּלה בּין הפּוֹעלים הערבים בּארץ עד כּה עשׂה, כּמוּבן, “השוֹמר הצעיר”: הוּא שקיים בּמשך עשׂרים שנה בּמאמצים כּמעט סיזיפיים את הסתדרוּת פּוֹעלי הרכּבת המשוּתפת ליהוּדים ולערבים, הוּא שהיה טוֹרח להקים אוֹתה כּל פּעם אחרי שהיתה מתמוֹטטת אם על ידי חתירוֹת ה“פרקציה” ואם על ידי חתירוֹת מצד אחר; הוּא שהיה טוֹרח וּמקיים קלוּבּים לפוֹעלים ערבים; הוּא שבּנה פּעם אחת עתוֹן ערבי, וּלאחר שנפל התאזר והקים עתוֹן ערבי חדש; הוּא שגידל מתוֹכוֹ את האנשים העיקריים המסוּגלים לפעוּלה ערבית – מה פּלא שבּבוֹאוֹ להתאַחד עם המפלגה שלא עשׂתה כּלוּם הרי הוּא דוֹרש ממנה “ערוּבּוֹת”.

יח

השתדלתי לברר לעצמי מה נדרש מאתנוּ, ואיני יוֹדע אם מיציתי הכּל, אך אני מסתפּק בּזה, וּמקוה כּי יוֹתר מזה לא ידרשוּ מאתנוּ. וכן נקוה כּי מפּא"י תפרוֹק מעליה סוֹף סוֹף את “ההתנַשׂאוּת והקשיוּת” בּמשׂא-וּמתן ותקוּם כּאיש אחד ותאמר: כּל מה שעשׂינוּ ואמרנוּ עד כּה לא שרירא ולא קיימא, השקפוֹתינוּ לא השקפוֹת, אמוּנוֹתינוּ לא אמוּנוֹת, כּפירוֹתינוּ לא כּפירוֹת, מחשבוֹתינוּ לא מחשבוֹת, וכל מה שיאמר לנוּ “השוֹמר הצעיר” נעשׂה ונשמע.

מה יהיה אז?

האוּמנם תקוּם אז מפלגת פּוֹעלים מאוּחדת, שבּה כּל החברים שוי-זכוּיוֹת, שבּה כּל החברים דנים יחד וּמחליטים יחד, שבּה נפלוּ המחיצוֹת שבּין חבר לחבר?

תשוּבת “השוֹמר הצעיר” היא: לא! בּמאמרי יערי זה נקרא בּצוּרוֹת שוֹנוֹת בּלשוֹן עדינה מאד: “השוֹמר הצעיר” לא יוַתר על עצמאוּתוֹ הרעיוֹנית גם לאחר האיחוּד".

מה תכנה של אִמרה זוֹ החוֹזרת ונשנית כּפעם בּפעם בּכל מיני נוּסחאוֹת? האוּמנם מתנקשת מפּא"י בּקיוּמוֹ של “השוֹמר הצעיר”, בּעצמאוּתוֹ כּחטיבה קיבּוּצית? האוּמנם רצוֹנה לגזוֹל מחבר “השוֹמר הצעיר” את זכוּתוֹ לחשוֹב כּרצוֹנוֹ וּכמחשבתוֹ וּלהגן בּכל כּוֹחוֹ הרעיוֹני על מה שהוּא חוֹשב וּלשכנע כּיכלתוֹ בּתוֹך המפלגה המאוּחדת? חלילה. חברי המפלגה הוֹדיעוּ וחזרוּ והוֹדיעוּ כּי אין עוֹלה על דעתם לפגוֹע בּעצמאוּתוֹ הקיבּוּצית של “השוֹמר הצעיר”, כּשם שאינם פּוֹגעים בּעצמאוּתם של שאר גוּפים חלוּציים-ישוּביים-חברתיים והם מוֹדים בּזכוּת חבר “השוֹמר הצעיר”, כּמוֹ בּזכוּת כּל חבר, להטיף לדעוֹתיו וּלהשפּיע בּחיי המפלגה עד כּדי הטלת חוֹתם עליה ועל פּעוּלתה וּרכישת רוֹב והכרעה. אוּלם “השוֹמר הצעיר” אינו­­ֹ מסתפּק בּכך: הוּא מבקש “להתאחד” וגם להתקיים קיוּם של מפלגה בּפני עצמה בּתוֹך המפלגה “המאוּחדת”.

שאל רמז: "התהיה רשוּת לחברים של “השוֹמר הצעיר” להצבּיע בּמפלגה המאוּחדת כּרצוֹנם בּשעה שדעתם מחוּלקת בּאיזה ענין שהוּא עם דעת שאר חברי “השוֹמר הצעיר”? לאחר כּמה שלבּים של שאלוֹת וּתשוּבוֹת השיב חזן: בּועידה יוֹפיע “השוֹמר הצעיר” בּשאלוֹת שהגיע בּהן להכרעוֹת משוּתפוֹת בּהתאם לעמדוֹתיו אלוּ.

רמז הוֹסיף לשאוֹל: “בּמה נבדל אז הפְּנים של המפלגה מן החוּץ? כּאשר אַתה, חזן, בּא לִפְנים המפלגה ונוֹאם נאוּם וּמסבּיר את עמדתך הרי מה שכּבשת כּבשת – – ואם אני כּבשתי בּ “השוֹמר הצעיר” 500 חבר לא כּבשתי כּלוּם. עד שלא כּבשתי את הרוֹב של הקיבּוּץ – לא כּבשתי כּלוּם. יוֹצא שזה משׂחק לא הוֹגן אפילוּ מבּחינה ספּוֹרטיבית בּלבד. אבל יש גם צד מוּסרי בּדבר: יהיוּ בּפנים המפלגה חברים שאם כּי דעתם כּדעת חברים אחרים בּמפלגה – לא יוּכלוּ להצבּיע אתם”. תשוּבה לטענה זוֹ לא בּאה.

בּצדק אמר שפּרינצק בּאוֹתה פּגישה: “על איחוּד אפשר לדבּר כּשיש יסוֹד נפשי לאיחוּד”.

וּבן-גוּריוֹן אמר: “איחוּד בּשבילי הוּא קוֹדם כּל חברוּת, לא בּמוּבן הפוֹרמלי והאוֹרגַניזציוֹני בּלבד, אלא חברוּת המאַפשרת גישה אנוֹשית בּלתי-אמצעית, ללא מחיצה של מסגרוֹת. – – גם אחרי האיחוּד לא יהיוּ חברי “השוֹמר הצעיר” חפשים להצבּיע בּתוֹך המפלגה כּדעתם האישית, אלא יהיוּ כּפוּפים ל”קוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית" – היכן כּאן החברוּת? למה לשׂאת את שם האיחוּד לשוא? – – “השוֹמר הצעיר” ישאר גם להבּא מפלגה פּוֹליטית ואידיאוֹלוֹגית בּפני עצמה, אלא שיקבּל זכוּת הצבּעה בּתוֹך מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, בּלי שלמפלגה ולחבריה תהיה זכוּת הצבּעה בּתוֹך “השוֹמר הצעיר”. – – גם איחוּד וגם מפלגה לא יתָכנוּ".

לאי-איחוּד זה קוֹרא “השוֹמר הצעיר” איחוּד. וּמאיר יערי, האוֹמר בּכל מיני לשוֹנוֹת “שאין ‘השוֹמר הצעיר’ רוֹצה וצריך להתחסל” ושהאיחוּד לא יקוּם על ידי חיסוּל עצמאוּתוֹ היוֹצרת, הלוֹחמת של “השוֹמר הצעיר”, ושהאיחוּד איננוּ אלא “נקוּדת-מוֹצא להתקרבוּת והתמַזגוּת נוֹספת בּיוֹם מן הימים”, פּוֹסל עתה את המפלגה שהיא נקטה “תחליף של משׂׂא-וּמתן רציני על איחוּד”.

יט

נתבּקשתי לתרוֹם את תרוּמתי, ואפשר שקיבּלתי את ההזמנה בּרצינוּת יתירה. אך הוֹאיל והגעתי לכך לא אבליג ואעיר משהוּ גם על תארי-הכּבוֹד וּמלוֹת-ההערכה, שהחבר יערי, “שוּתפנוּ לרוֹמן האוּמלל”, חוֹלק לי ולחברי, ועל דרכי פּוּלמוֹס שהוּא בּוֹחר בּהן. אינני מתכּוון ללכת אחריו צעד אחרי צעד, אתעכּב רק על הדגשים החזקים.

“דיפּלוֹמטיה חשאית”! מאיר יערי איננוּ חדש עמנוּ בּארץ. וּמה שיסָלח לכל בּר-בּי-רב המחוּנך על ידוֹ לא יסָלח לוֹ. הוּא מכּיר אוֹתנוּ קצת, והוּא יוֹדע מה מן האמת יש בּמלה זוֹ שנתחבּבה עליו. הוּא יוֹדע את פּרשת הסכּם-העבוֹדה, שנדוֹן לא רק בּמוֹעצוֹת וּבועידוֹת המפלגה, אלא הוּבא לציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ למשאָל. האוּמנם נהג פּעם “השוֹמר הצעיר”, לגבּי איזוֹ שאלה חמוּרה, כּכה בּתוֹכוֹ גוּפא? המוּכן “השוֹמר הצעיר” להעמיד כּכה בּתוֹכוֹ, בּדיוּן מקיף וּממַצה, וּבזכוּיוֹת שווֹת לכּל הצדדים, למשאָל כּללי, את שאלת האיחוּד? הוּא יוֹדע גם פּרשת הסכּם אחר, שהוּבא לאינסטנציוֹת מוּסמכוֹת לא-מפלגתיוֹת. הוּא ודאי יוֹדע כּיצד נדוֹנה אצלנוּ שאלת החלוּקה, וכיצד נהגנוּ בּזה – אם בּדיפּלוֹמַטיה חשאית. מסוּפּקני אם לחברי “השוֹמר הצעיר” ניתנה האפשרוּת לבירוּר-חברים כּזה. וּמבּחינת הדמוֹקרטיה הפּוֹעלית אפשר לאַחל ל“השוֹמר הצעיר”, שבּעלי הקו הגנרלי שבּוֹ יתנהגוּ עם החברים החוֹלקים עליהם כּפי שנוֹהגים אצלנוּ.

ויערי איננוּ מסתפּק בּזה. הוּא מקוֹנן על גוֹרלוֹ המר של ציבּוּר הפּוֹעלים, הנמכּר לנוּ לעבדים, “והנהגת מפּא”י בּחרה לה את שעת המצוּקה הזאת כּדי לסחוֹב את ציבּוּר הפּוֹעלים אל תחת החוּפה מאוֹנס עם הפאשיזם"; “וּלציבּוּר הפּוֹעלים, המאוּכזב, המדוּכּא והמוּרעב אין כּוֹח להתקוֹמם”. ואף הִיכָּלם לא ידעת, יערי, בּהוֹציאך מקוּלמוֹסך מלים אלה! קוֹדם אַתה מקים בּנין-קלפים, כּוּלוֹ צירוּפי-מַדוּחים, ואחר כּך אתה בּא וּלאחר שאַתה מכריז על עצמך כּי אתה “תוֹבע מוּסר בּפּוֹליטיקה”, וכי אתה הרימוֹת “את קרנה של העסקנוּת הפּוֹליטית”, קרן זוֹ שהיא, כּידוּע, מוּשפּלת כּל כּך על ידינוּ, אנשי “השיגרה העסקנית”, אתה בּא וזוֹרק מלים אלה הרצוּפוֹת מוּסר והרמת קרן – ולבּך לא הכּה אוֹתך. וגם לא העלית על דעתך כּי יוֹתר מאשר בּכל “הסכּם” יש כּאן, בּמלים אלה, קוֹאַליציה עם הרביזיוֹניסטים. כּי מאוֹצרם, מאוֹצר “חזית-העם”, נלקחוּ.

בּלשוֹן הפּוּלמוֹס הטוֹבה עליך יש לכנוֹת את נשיא הועד העוֹלמי בּשם-תוֹאר “הממוּנה”.

ממוּנה על ידי מי?

רשוּתוֹ היא, כּמוּבן, של יערי להתיחס בּלי אַהדה למי שהתנדב להעמיס עליו את טוֹרח-הציבּוּר בּשעת דוֹחק ורעב לשם מלחמה בּמצוּקה. אפשר מצוה מעמדית היא ויש לדקדק בּה. חזקה על נשׂיא, על כּל נשׂיא, שיקיים את הכּתוּב: ונשׂיא כּי יחטא. ואפשר כּדאי לנהוֹג בּוֹ כּפי שנוֹהג הרבּי בּחדר בּהלקוֹתוֹ: “מגיע לך – אם לא על מה שחטאת, הרי על מה שתחטא” (אינני מקבּל על עצמי לנחש, אם פּינחס רוּטנבּרג, שרוֹאה לעצמוֹ ולנוּ לכוּלנוּ בּרגע זה כּ“מטרה ראשוֹנה היוֹתר חשוּבה: הצלה בּמַשמעוּתה הראשוֹנית של המלה”, יצליח לקיים מה שקיבּל על עצמוֹ. הציבּוּריוֹת של הישוּב רצוּפה מוֹקשים בּמידה כּזאת שהיא עלוּלה להכשיל את הרצוֹן הנאמן בּיוֹתר). ואף על פּי כן, מדוּע “ממוּנה”? מדוּע לבקש להשפּיל בּחירה חוּקית, פּה אחד, שבּחרה הרָשוּת החוּקית, היחידה שיש לישוּב? יערי כּל כּך בּטוּח, כּנראה, בּזה שהוּא יוֹדע כּיצד מביאים את הישוּב לידי התאַזרוּת-הצלה ולידי מניעת הפקרוּת וחתירוֹת וכיצד מניעים את הישוּב לחַלק בּיתר צדק את הסבל – שמצא כּאן מקוֹם לגלוֹת את זלזוּלוֹ כּמי שמנסה לעשׂוֹת מה.

אוּלם האירוֹניה והבּיטוּל אינם מכוּוָנים נגדנוּ בּלבד, נגד אנשים מסוּימים, נגד “הנהגת מפּא”י" הרעה והחטאה. לא עלינוּ בּלבד, על תנוּעתנוּ כּוּלה יצא הקצף. “סוֹציאל-פּטריוֹטיזם” – זהו כּינוּי אחד שלנוּ בּפי יערי. לא אהיה הוֹלך רכיל ולא אגלה סוֹד מאוֹצרוֹ של מי לקוּחה המלה הזאת. “השוֹמר הצעיר” שמע שזהוּ שם-גנאי, הלך וזרק אוֹתוֹ בּנוּ, אזנוֹ של יערי ודאי תהיה נצרמת אם אוֹמַר שלגבּי כּינוּי זה אין חלקוֹ טוֹב מחלקנוּ. ושמא כּוּלנוּ בּאמת סוֹציאל-פּטריוֹטים, היינוּ, סוֹציאליסטים אוֹהבי עמם, בּלשוֹן עברית פּשוּטה? אדרבּא, ינסה יערי לכפּוֹר בּכך. בּמשך שנים אחדוֹת, עד שזכינוּ להסכּם בּין הדיקטטוּרה הפּרוֹליטרית לבין הדיקטטוּרה הנאצית, היינוּ כּוּלנוּ עדים לתעמוּלה בּלתי-פּוֹסקת של קוֹמוּנ-פּטריוֹטיזם: הקוֹמוּניסטים בּארצוֹת המערב התחרוּ עם המפלגוֹת הבּוּרגניוֹת בּאהבת המוֹלדת, וכל שופֹרוֹתיהם תקעוּ בּלי הרף על חוֹבת הפּטריוֹטיזם. אם אינני טוֹעה, נעלם אז שם-גנאי סוֹציאל-פּטריוֹטיזם מן המלוֹן. עתה, לאחר ההסכּם, מוּבטח לוֹ למוּנח זה שיקוּם לתחיה וּלשימוּש בּפוּלמוּס עם סוֹציאליסטים. ויש לשאוֹל סוֹציאל-פּטריוֹטיזם בּשעה זוֹ מַהוּ? שמא אי-רצוֹנם של פּוֹעלי צרפת ואנגליה שהיטלר יעשׂה בּהם מה שעשׂה בּצ’כיה וּבפּוֹלין? ושמא אי-רצוֹנם של פּוֹעלי פינלנד לעקוֹד את עצמם על מזבּח הדיקטטוּרה הפּרוֹליטרית – הוּא הוּא סוֹציאל-פּטריוֹטיזם? וּכשיערי מכריז ממרוֹם התפיסה המעמדית הבּלתי-מתפּשרת: “הימים הם ימי פּריחה של סוֹציאל-פּטריוֹטיזם” – מוּתר לשאוֹל אוֹתוֹ: שמא אתה רוֹצה שפּוֹעלי הארצוֹת שעוֹד לא נכבּשוּ לפני היטלר יתאספוּ עתה ּבצימֶרוַלד ויחליטוּ שהפּוֹעלים אינם צריכים להשתתף בּמלחמה בּין שני כּוֹחוֹת אימפּריאליסטיים?

האנטי-סוֹציאל-פּטריוֹטיזם של אנ“ש³ הוּא בּאמת חזיוֹן נהדר. כּל אחד ואחד אם תגרד אוֹתוֹ בּמקצת תמצא שנקוּדת-המוֹצא שממנה הגיע עד הלוֹם היא בּאיזה מקוֹם בּ”סידוּר“, בּתנ”ך, בּמעשׂיוֹת-חסידים, בּשמיעת מטיף לאוּמי, בּאגוּדת-נוֹער ציוֹנית, שגוֹרלוֹ האישי והקיבּוּצי תלוּי אף עתה בּאיזוֹ “קוֹאוֹפּרציה בּין-מעמדית”. ואם תרצה לבדוֹק את דאגוֹתיו הממשיוֹת, דאגת בּנין המשק, דאגת כּיבּוּש הקרקע, דאגת העליה של אחים ואחיוֹת, תמצא כּי יחסן למפעל הציוֹני של כּל מיני שכבוֹת בּוּרגניוֹת וּזעִיר-בּוּרגניוֹת וקפּיטליסטיוֹת וּפּלוּטוֹקרטיוֹת, השתתפוּתן בּקרנוֹת הלאוּמיוֹת נוֹגעת עד עוֹמק לבּם של אנ"ש. עסקנוּתם הציבּוּרית עוֹברת בּכל מיני קוֹאַליציוֹת, מפוֹרשוֹת אוֹ סתוּמוֹת, עם בּני-מעמדוֹת זרים. אך כּשהם מתעוֹררים לשׂאת דברם על גוֹיים וּממלכוֹת אזי כּל עצמוֹתם תאמרנה: פּרישוּת כּשרה, מַעמדיוּת צרוּפה, ללא כּל סיגים.

כ

וידידנוּ יערי, שהוּא, כּידוּע, שוֹנא-רוֹבים וההיפך הגמוּר מסוֹציאל-פּטריוֹט – הִתַמהוּ ושמעוּ! – תוֹלה עתה את תקווֹתיו – וּבתוֹכן, כּנראה, גם את תקוַת האיחוּד – בּמלחמה דוקא, הוּא יוֹדע וָעד כּי “כּמוֹ בּסוֹף המלחמה הקוֹדמת תגיע שעת הרצוֹן לאַוַנגַרד המַהפּכני”. כּידוּע, הצליח אז האַוַנגַרד המהפּכני להוֹביל את האנוֹשוּת לקראת עוֹלם חדש וּמתוּקן, ולמה לדאוֹג עתה לאיחוּד? אפשר בּאמת לדחוֹת ולשכּב בּמנוּחה. ואז, כּמוּבן “תיאָלץ מפּא”י לחפּשׂ את הבּרית עם הסוֹציאליזם העקבי“. והדברים בּרוּרים כּהוֹכחה הנדסית: בּרוּר כּשמש בּצהרים שאחרי המלחמה מוּכרחה לבוֹא שעת-רצוֹן; בּרוּר שהאַוַנגרד המהפּכני אשר שעתוֹ תגיע יֶדע הפּעם להשתמש בּשעת-הכּוֹשר יוֹתר טוֹב מאשר לפני עשׂרים וּשתים שנים – הלא בּעינינוּ ראינוּ כּיצד ידע לנהוֹג בּצדק וּבשׂכל בּספרד. יש מלגלגים על שיטוֹתיהם של המַטוֹת הצבאיים ואוֹמרים כּי דרכּם של גנרלים שהם מכַוונים את תכניוֹתיהם הצבאיוֹת למלחמה שעברה. אִמרה זוֹ חלה, כּנראה, לא רק על מפקדים צבאיים, כּי אם גם על איסטרטגים סוֹציוֹלוֹגיים. וכן בּרוּר שמפּא”י תיאָלץ אז לחפשׂ את הבּרית עם הפּסידוֹנים סוֹציאליזם עקבי. מי הם בּעליו של אוֹתוֹ פּסידוֹנים לא הוּגד לנוּ. אם הכּוָנה היא לכאן, לארצנוּ – הרי בּרוּר ש“הסוֹציאליזם העקבי” אינוֹ לא דגניה ולא עין-חרוֹד ולא כּפר-ויתקין, כּי אם הליגה הסוֹציאליסטית בּערך. ואפשר מתיחס הפּסידוֹנים הזה לאיזה כּוֹח-חוּץ, אזי לא חשוּב כּלל אם תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ תקבּל בּאהבה את תוֹרתוֹ – היא “תיאָלץ”, וחסל. וגם לא חשוּב אם אוֹתוֹ פּסידוֹנים ירצה מצדוֹ ללכת לקראת מחפשׂי הבּרית, בּין שהם מפּא"י וּבין שהם “השוֹמר הצעיר”.

הוֹאיל וכל האיסטרטגיה מכוּונת למלחמה שעברה יש לה גם ראָיה חוֹתכת מגנזי הימים ההם: “הלגיוֹנרים מבּין אנשי “אחדוּת-העבוֹדה” ידעוּ להסתגל גם לקוֹניוּנקטוּרה מהפּכנית ונמצאוּ בּבוֹא שעת-הכּוֹשר בּפרוֹזדוֹר של אינטרנַציוֹנלים מהפּכניים”. כּפתוֹר ופרח! בּמה נתבּטאה “הסתגלוּתם” של הלגיוֹנרים? בּזה שיצרוּ את “אַחדוּת-העבוֹדה”, שנשארוּ בּארץ, שבּיקשוּ ללכת להתישבוּת, שהלכוּ לתל-חי? בּזה שיצרוּ את ה“קוּנטרס” ו“האדמה” אוֹ בּזה שגם בּשבתם בּאהלי הצבא בּיקשוּ לדעת מכּל הנעשׂה בּעוֹלם ונזוֹנוּ מעתוֹנוּת רדיקלית מכּל הארצוֹת ולבּם פּעם בּחזקה מכּל שמוּעה טוֹבה וכאַב עם כּל בּשׂוֹרת-איוֹב? והלשוֹן הנקיה: “בּפּרוֹזדוֹר”! הידוּבּר כּכה גם על האֶמיסַרים של “השוֹמר הצעיר” שהם נמצאים בּ“פּרוֹזדוֹרים” של מפלגוֹת מהפּכניוֹת? וּכמוֹ תמיד גדוֹל כּוֹחוֹ של חבר יערי בּפוּלמוֹס יוֹתר מאשר בּהיסטוֹריוֹגרפיה: מי הם האינטרנַציוֹנלים המהפּכניים (ועוֹד בּלשוֹן רבּים) אשר “אחדוּת-העבוֹדה” עמדה בּפרוֹזדוֹריהם? תנוּעתנוּ לא עגבה מעוֹלם על אינטרנַציוֹנלים זרים לה. היא היתה חברה בּאינטרנציוֹנל הוינאי (שבּעיני “השוֹמר הצעיר” איננוּ מהפּכני כּלל) ויחד עם חברוֹתיה נכנסה לאינטרנציוֹנל השני בּשעת איחוּדן. לסַפּר בּסגנוֹן כּזה היסטוֹריה של תנוּעה אשר בּמשך עשׂרוֹת שנים לא נמצאה בּפּרוֹזדוֹרים, אלא נלחמה בּאוֹמץ על זכוּתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי-הציוֹני ושל הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, כּמוֹת שהוּא, ליצג את עמוֹ, על חזוֹן גאוּלתוֹ המדינית, וכבשה לוֹ מקוֹם-אזרח בּתנוּעה הסוֹציאליסטית, המקצוֹעית והקוֹאוֹפּרטיבית, בּלי לשלם בּהתחפּשׂוּת כּל-שהיא וּבלי לכנוֹף את הדגל – אף זהוּ, כּנראה, ממצווֹת הסוֹציאליזם העקבי וּמתביעת המוּסר בּפּוֹליטיקה.

סוֹציאל-פּטריוֹטיזם איננוּ שם-הגנאי היחיד אשר בּוֹ הוּכתרנוּ. יש עוֹד. “האוֹפּוֹרטוּניזם הארץ-ישׂראלי”. פּלאי-פּלאים! אלה, האחוּזים “אֵימתא דציבּוּרא” מפּני שוֹלחיהם ואינם יכוֹלים להציע בּמוֹעצתם הצעה לפי רוּחם כּשהם יוֹדעים מראש “איזוֹ קבּלת-פּנים צפוּיה לה” – אלה מדבּרים על תנוּעתם של אהרוֹנוֹביץ וּבּילינסוֹן, של אלכּסנדר זייד וחיים שטוּרמן (יסלחוּ לי שאני מטריד אוֹתם לויכּוּח זה, וּבמתכּון נמנעתי מהטריד שמוֹת אחרים גדוֹלים וטוֹבים, אך רחוֹקים יוֹתר בּזמן), על תנוּעתן של כּנרת ושל בּית-השיטה ושל כּפר-יהוֹשע, כּעל “אוֹפּוֹרטוּניזם ארץ-ישׂראלי”. חבר יערי סבוּר, כּנראה, כּי אוֹפּוֹרטוּניזם פּירוּשוֹ: אי-קבּלת הניסוּחים של “ההנהגה העליוֹנה”, ולא אישיוּת, ולא אוֹפי, ולא חוּט-שדרה, ולא דרך-חיים חלוּצית לא יקרעוּ את רוֹע הגזירה.

כא

“כּתָבתנוּ ידוּעה”, אוֹמר החבר יערי בּתקיפוּת רבּה. כּן, כּתבתכם ידוּעה לנוּ. וּלפיכך – תדבּרוּ כּאשר תדבּרוּ, ותכתבוּ כּאשר תכתבוּ, ותתפּלמסוּ כּאשר תתפּלמסוּ – לא נחדל לפנוֹת על פּי הכּתוֹבת שלכם ולא נחדל לתבּוֹע אתכם להסיר חַיִץ בּין פּוֹעל לפּוֹעל, אשר אחד הגוֹרל המביא אוֹתם הנה ואחד הגוֹרל הנשקף להם פּה. גם כּשנפתח רכּוֹת וגם כּשנַענה קשוֹת – אחת היא תביעתנוּ: לקיים את הנאמנוּת לערכים הסוֹציאליסטיים לא על ידי התגַדרוּת בּניסוּחים אידיאוֹלוֹגיים, אמיתיים אוֹ מדוּמים, ולא על ידי הצלָפה מתרברבת של מיטיבים לדעת, כּי אם על ידי שנירָתם כּוּלנוּ יחד בּעגלה הכּבדה, ההוֹלכת בּדרך לא-סלוּלה עדיין, על ידי שניגָאֵל יחד עם החוּלשה והכּשלוֹנוֹת השמוּרים לנוּ בּפירוּדינוּ, על ידי שנַגבּיר כּוֹח ליצירה וּלהתגוֹננוּת וּלמלחמה בּדרך אַחדוּתנוּ השלמה. כּתבתכם ידוּעה לנוּ, ועל כּן לא נחדל ולא ניעף, ואם יִיעף האחד יקוּמוּ מאתנוּ אחרים, ולא נתן מנוּחה לא לנוּ ולא לכם, אם תאבוּ ואם תמאנוּ, עד שתקוּם אחדוּתנוּ.

ואחדוּתנוּ לא תקוּם על כּניעה והכנעה, כּי אם על הוֹכחה וחוֹפש ההוֹכחה, ולא על התבּטלוּת בּפני מנַצחים, כּי אם על אֵמוּן שאנוּ רוֹחשים לעצמנוּ ולערכינוּ, לא על הטלת עוֹל אמוּנה, כּי אם על חוֹפש המחשבה וחוֹפש ההשתתפוּת בּדיוּן וּבהכרעה לכּל אחד מאתנוּ, לא על מוּשׂגים שבּקוֹניוּנקטוּרה, כּי אם על עקרוֹני-יסוֹד: שלילת הניצוּל, ניצוּל של פּרט וניצוּל של עם, שלילת כּל שעבּוּד אם מעמדי ואם לאוּמי, שויוֹן ערך אדם וערך עם, שויוֹן כּלכּלי ושויוֹן משפּטי וּמדיני, לא השתלטוּת מעמדית כּי אם בּיטוּל מעמדוֹת, הדדיוּת בּיחסי אדם והדדיוּת בּיחסי העמים, חירוּת האדם בּחברתוֹ וּבעמוֹ וחירוּת העם בּחברת העמים.

עם מדריכי נוֹער

מאת

ברל כצנלסון

---

בּזכוּת המבוּכה וּבגנוּת הטיח

מאת

ברל כצנלסון

(בּכינוּס מדריכי עליית הנוֹער. ב' בּתמוּז ת"ש)

א

תרשוּני לפתוֹח בּהזכּרת נשכּחוֹת. בּשבתי אתכם שאלתי עצמי: מתי הגיעה לאזנַי בּראשוֹנה הקריאה לעליית הנוֹער? ונזכּרתי בּמשהוּ שקדם לפעוּלוֹתיה של מרת סוֹלד, להתיעצוּיוֹת הראשוֹנוֹת בּארץ בּימי עלוֹת היטלר לשלטוֹן, למאמרוֹ-קריאתוֹ של יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, שקדם גם להתחלה הנוֹעזה של רֶחה פרייאר, זוֹ שהתחילה בּעליית-הנוֹער לפני משטר-היטלר. נזכּרתי בקריאה שהוּשמעה לפני שלוֹשים ושבע שנים, בּתרס"ג, מיד לאחר קישינוֹב.

הקוֹרא היה ישׂראל בּלקינד. הוּא הכריז על מפעל העברת ילדי הפּרעוֹת לארץ-ישׂראל. הוּא גם קם ועשׂה. מיד לאחר הקריאה הנלהבה נשמעה אַזהרה חמוּרה מפּי המזהיר הגדוֹל אחד-העם. מדברי האזהרה אפשר היה להבין כּי אין דעתוֹ של המזהיר נוֹחה גם מבּעל-ההצעה, כּי אין הוּא רוֹחש אֵמון לכשרוֹן-המעשׂה שלו. אוּלם עיקר החרדה היה שמא תהיה התנוּעה הציוֹנית נוֹטה להעמיס על עצמה אחריוּת שלא לפי כּוֹחה. עתה אפשר לוֹמר כּי החרדה היתה מיוּתרת: התנוּעה הציוֹנית בּאוֹתם הימים לא היתה נוֹטה כּלל וּכלל להעמיס על עצמה מפעל נוֹעז כּזה, אם כּי המדוּבּר כּוּלוֹ היה על עשׂרוֹת ילדים. ויוֹתר משהתנוּעה הציוֹנית לא היתה נוֹטה, לא היתה ארץ-ישׂראל מוּכנה לכך: ארץ-ישׂראל של אז היתה מפזרת את ילדיה וגידוּליה בּארצוֹת קרוֹבוֹת וּרחוֹקוֹת, ולא היה בּידה להמציא לילד מן הגוֹלה השתרשוּת בּארץ. הענין נצטמק בּאִבּוֹ.

ישׂראל בּלקינד, אשר נחל תמרוּרים ואי-הצלחה בּנסיוֹנוֹ הראשוֹן, ניסה גם בּשנית. לאחר השחיטוֹת בּאוּקראינה קרא שוּב לעשׂוֹת את ארץ-ישׂראל בּית-חינוּך וּמקלט ליתוֹמי-הפּרעוֹת. ושוּב שוֹטט בּגוֹלה. ושוּב העלה חבוּרת ילדים ונוֹער. וגם הפּעם לא נמצאוּ לוֹ גוֹאלים.

נזכּר אני שבּאוֹתם הימים נתגלגלתי לקַנַדָה וּמצאתי שם פּעוּלה מַקבּילה: מַגבּית והתעוֹררוּת ציבּוּרית-פילנטרוֹפּית ו“דֶלֶגַטים” יוֹצאים להציל את ילדי ישׂראל מאוּקראינה. אוּלם לא למען העלוֹתם לארץ-ישׂראל, כּי אם למען פּזר אוֹתם בּבתי נדיבים. פּיזוּר זה צריך היה להנחיל לילדים משפּחוֹת חדשוֹת וּמוֹלדת חדשה. איני יוֹדע מה היוּ התוֹצאוֹת מבּחינה פּרטית-משפּחתית למאוּמצים ולַמאַמצים, אוּלם מבּחינה יהוּדית-תרבּוּתית היה החשבּוֹן בּרוּר לאַלתר.

לפיזוּר ילדי ישׂראל וּלהטמעתם נמצאוּ כּספים. לכינוּס ילדי ישׂראל ולנטיעתם בּתוֹך עמם וארצם לא היה שוֹמע. על כּגוֹן דא רגילים אצלנו להתנחם באמירה: לא איכשַר דָרָא.

ישׂראל בּלקינד היה אדם “לא-יִצלח”. כּוֹחוֹ היה בּיזמה ולא בּביצוּע. דוֹמה, שוּם דבר לא עלה בּידוֹ. חוּץ מדבר אחד: ראשוֹנוּת. היה מראשוֹני בּיל"וּ, מאלה שהרימוּ את הדגל; מראשוֹני העוֹבדים והמתנחלים בּמקוה-ישׂראל, ראשוֹן-לציוֹן וּגדרה; מראשוֹני המוֹרדים בּפּקידוּת הבּרוֹנית; מן הראשוֹנים להקמת בּית-הספר העברי החדש; מן הראשוֹנים בּין שבי-ציוֹן להכּיר את הארץ, לשוֹטט בּה וּלהפיץ בּרבּים את ידיעתה; ראשון להעלָאַת נוֹער; ראשוֹן לעשׂיית נפשוֹת למרעה עברי (זכוּרני כּיצד בּא אלינוּ, לקבוּצת כּנרת, והרצה על הצוֹרך שיקוּמוּ לנוּ רוֹעים עברים יוֹשבי-אוֹהלים. וּבעקב הטפתוֹ קמה אז “קבוּצת הרוֹעים”). דברים שהתחיל בּהם לא נתקיימוּ בּידוֹ. הוּא הלך מן העוֹלם בּיגוֹן, אוּלם ראשוֹנוּתוֹ לא נזרעה על צחיח סלע.

שלוֹשים שנה לאחר נסיוֹן ראשוֹן שלא עלה קמוּ לוֹ גוֹאלים. ועליית הנוֹער הוֹסיפה קו חדש וחשוּב להגשמת החזוֹן הציוֹני. העשׂרוֹת היוּ לאלפים. ותינוֹקוֹת שניצלוּ משביה מַשרישים לעינינוּ בּאדמת עמם וּבתרבּוּת עמם. וגם מאיר-שפֵיה וּבן-שמן, אשר בּהן בּיקש בּלקינד בּשעתו לתקוֹע יתד בּשביל “קרית-ספר” שראה בּחלוֹמוֹ, זכוּ ונעשׂוּ כּפרי-חינוּך לנוֹער עוֹלה. אמיץ חֶפצֵנוּ כּי קו פּעוּלה זוֹ לא יפָּסק – בּימי טוֹבה וּבימי רעה – כּל עוֹד יֶשנם ילדים יהוּדים בּגוֹלה.

ראיתי להעלוֹת בּכינוּס זה, המוּקדש לחרדת השעה, זכר אדם שהיה מבשׂר וּמתחיל. יוֹתר משיש בּזה משוּם גמילת-חסד עם קוֹדמנוּ יש בּזה משוּם צוֹרך לנוּ: לזכּוֹר ולדעת את מה שקָדם ל“היוֹם”. וגם בּימים שגוֹדרים את דרכּנוּ בּפנינוּ, וגם בּימים שהיא זוֹחלת כּדרך-הצב, וגם כּשהיא זרוּעה חתחתים נזכּיר ראשוֹנוֹת ונדע כּי יש המשך ויש שׂכר. ואם גם יִרחק. אדמת-הציוֹנוּת איננה צחיחה.

ב

ונזכּרתי בּעוֹד נשכּחוֹת. לא נשכּחוֹת העבר, כי אם נשכּחוֹת ההוֹוה. מן הדברים המשתכּחים מלבּנוּ.

זכוּ אַלפי ילדים הבּאים מן הנכר וארץ-ישׂראל הוֹפכת להם מוֹלדת – וכמה ילדים שנוֹלדוּ בּארץ אוֹ שגדלוּ בּה הוֹפכת להם ארץ-ישׂראל לנכריה? נציץ לקצוי הכּרך שלנוּ, לפּרבּרים, ל“שכוּנוֹת”, ל“עֵדוֹת” – ונכּיר עד מה אנוּ מכזבים בּדבּרנוּ על “אחדוּת האוּמה”. הרי אנוּ מגָדלים כּאן, בארץ-התחיה, בּנים חוֹרגים לישוּב, בּנים חוֹרגים מעריסתם וּלכל ימיהם. והרי כּוּלנוּ שוּתפים למציאוּת הזאת ונוֹשׂאים בּאחריוּתה.

וכוּלנוּ נוֹשׂאים גם בּקלוֹן זה: הפקרת ילדי ישׂראל לחינוּך המיסיוֹני.

איך בּא הדבר שחזיוֹן מַחפּיר זה, אשר שוּם עיירה יהוּדית בּגוֹלה לא ידעה דוּגמתוֹ ולא היתה מַשלימה אליו, הפך ל“דרך-הטבע” בּירוּשלים דוקא? איך קרה הדבר ש“התרגלנוּ” בּכך, שהשלמנוּ לכך? (אם אינני טוֹעה הרי מלחמת שלוּמי אמוּני הישוּב הישן בּבתי-הספר העברים היתה נטוּשה הרבּה יוֹתר ממלחמתם בּחינוּך המיסיוֹני. ואפשר שכּאן טמוּנה גם הסיבּה מדוּע, כּשהוּתרה הרצוּעה, היוּ רבּים שלא הבחינוּ בּין זה לזה).

הנזדמן לכם, בּלכתכם בחוּצוֹת ירוּשלים, לפגוֹש ילדי ישׂראל כּשהם יוֹצאים מבּין החוֹמוֹת הזרוֹת, בּמַדים הללוּ האוֹמרים יתמוּת ונכר, ולשמוֹע אוֹתם פּוֹסקים את פּסוּקיהם וּפוֹלטים את תפילוֹתיהם? הנתפּניתם פּעם לחטיפת-שׂיחה עם אלה, לדעת מה בּליל-הלשוֹנוֹת אשר בּפיהם והכּפילוּת שבּעוֹלמם והרגלי-ההתכּחשוּת על לשוֹנם? והזרוּת המהוּלה שחצנוּת וּנחיתוּת – בּמגעם עם יהוּדים? החשבתם על השׂכר ועוֹנש הצפוּן לנוּ בּחינוּך זה?

מדוּע לא זכינוּ שימָצא בּארץ גם מי שדוֹאג לעליית נוֹער בּתוֹכה? מדוּע מכּל מוֹסדוֹתינוּ הציבּוּריים, מכּל הסתדרוּיוֹתינוּ הרבּוֹת, מכּל תנוּעוֹת-הנוֹער שלנוּ, מכּל אנשי-הרוּח ואנשי-המעשׂה שבּקרבּנוּ לא נמצא מי שהנגע הזה יכרסם את לבּוֹ ויגזוֹל את מנוּחתוֹ, מי שיִדוֹר נדר כּי לנגע הזה יוּשׂם קץ?

ג

מדרך הנימוּס שאוֹרח שהוּזמן יוֹדה על ההזמנה. אך מחוּץ לכל חוֹבת נימוּס רוֹצה אני להוֹדוֹת לכם על ההזדמנוּת היקרה שנתתם לי. אין כּוָנתי להפריז בּהערכת תכנוֹ של הכּינוּס ולגמוֹר עליו את ההלל. המדריך הוא בשבילי מֶדיוּם, אשר בּאמצעוּתוֹ מבקש אני להכּיר ולדעת את הדוֹר הגָדל. ואינני אוֹמר די בּמה שלמדתי כּאן. אין לבּי הוֹלך אחרי הקטרוּג על הנוֹער וגם לא אחרי לימוּד הזכוּת. מבקש אני לדעתוֹ ולהבינוֹ.

על מה אני אסיר-תוֹדה לכינוּס זה? על גילוּי אחד שנתגלה בּוֹ בּלי משׂים: אחדוּת משפּחת המדריכים. לא אגע כּאן בּיצר ההתפּצלוּת השוֹכן בּנוּ וּבתוֹצאוֹתיו האִרגוּניוֹת והרעיוֹניוֹת, וּבהערכת הגילוּיים הללוּ נוֹכח מצבנוּ.

כּבר חזרתי ודיבּרתי בּזה, וּללא הוֹעיל. ואפשר אין לי אלא ליאש את לבּי מריפּוּי השבר הזה בּימַי. אך מה שמצאתי כּאן היה בּוֹ בּשבילי משוּם הפתעה נעימה: איפה עוֹד מקוֹם להזדקרוּת הפּיצוּל הפּנימי שלנוּ כּמוֹ בּשאלוֹת הכּרוּכוֹת בּחינוּך הנוֹער, שהן לאמיתוֹ של דבר שאלוֹת העוֹמדוֹת בּרוּמוֹ של עוֹלם וּביסוֹדוֹ של עוֹלם? והנה נתכּנסוּ מדריכים מן המקוֹמוֹת השוֹנים – והם יוֹצאי בּתי-מדרשוֹת נפרדים ואף מתנַצחים – וישבוּ שבת-אחים ממש, חרדים כּוּלם לדבר האחד, אחראים למעשׂה האחד. שמענוּ את היוֹשב־ראש מבקש – בּכוָנה טוֹבה – שיתרחקוּ מן הויכּוּח האידיאוֹלוֹגי, והמשתתפים – כּמוּבן – לא נשמעוּ לוֹ, לא יכלוּ להישָמע, וכל אחד עשׂה כּמיטב יכלתוֹ להבליט את ההשקפוֹת שהוּא דוֹגל בּהן – ואף על פּי כן בּלט מאליו מה שלא בּיקשוּ להבליט וּמה שלא תמיד מתבּלט גם בּמוֹשב חברים תמימי-דעים: כּי היוֹשבים כּאן מאוּחדים בּמשהוּ חשוּב מן ההשקפוֹת שבּהן הם דוֹגלים; כּי בּיוֹשבים כּאן פּוֹעמת אחדוּת של גוֹרל ואחדוּת של שליחוּת.

שאלה היא אם משפּחת-המדריכים יוֹדעת גם להסיק את המסקנוֹת החינוּכיוֹת העמוּקוֹת מאַחדוּת-חיים זוֹ ולמסוֹר הרגשת-אחדוּת זוֹ לחניכיה. אוּלם, אוֹדה כּי בּשביל אדם כּמוֹני, הכּוֹאב את מַכאוֹב פּיצוּלינוּ ורוֹאה חזוּת קשה לכוּלנוּ בּחוֹסר כּוֹחנוּ להכּיר בּאחדוּתנוּ, היה בּשבת-אחים שלכם קוֹרטוֹב של תנחוּמים.

ד

דוּבּר אצלכם הרבּה בּגנוּת המבוּכה. קָבלוּ על כּך שהיא מצוּיה לא רק בּנוֹער, כּי אם גם בּין המדריכים. והיוּ מי שפּסלוּ להדרכה את מי שמוֹדה בּמבוּכתוֹ, מי שאמר: מדריך הנבוֹך בּאמוּנתוֹ הסוֹציאליסטית – פּסוּל להדרכה; וּמי שאמר: מדריך הנבוֹך בּאמוּנתוֹ בּנצח ישׂראל – פּסוּל להדרכה. מי שאוֹמר כּך ודאי רוֹאה עצמוֹ משוּרין מכּל מבוּכה.

וּבבוֹאי לדוּן אתכם בּדבר לא אעלים כּי אינני רשאי להתפּאר בשריוֹן. לא טוֹב אנכי מאחַי. אינני מחוּץ למבוּכה. וּמן הראוּי כּי לא יסתיר אדם מעצמוֹ את מבוּכתוֹ.

וּמדוּע לא נהיה נבוּכים? בּני-אדם ראוּ את מיטב האידיאַלים האנוֹשיים – תמצית תרבּוּת הדוֹרוֹת – מנוּפּצים וּמחוּללים ומגוֹאָלים. האוּמנם לא יהיוּ נבוּכים?

הדוֹר אשר ירש מקוֹדמיו את ערכי המדע וההוּמַניזם והליבּרליזם והדמוֹקרטיה, וגילה את פּגימוֹתיהם וראה בּקלקלתם, וּביקש את תקנתם בּאידיאל הסוֹציאליסטי, ונפשוֹ דבקה בּוֹ, והנה – בּן דוֹר אחד נתאכזב קשוֹת בּנוֹשׂאָיו וּבמגשימיו מכּל הסוּגים. האוּמנם לא יהיה נבוֹך?

הדוֹר אשר ראה עצמוֹ עוֹלה בּמעלוֹת-האדם, לדעת וּלבינה, לגבוּרה, לחירוּת, לאמת, והנה הוּא רוֹאה את האדם בּנפילתוֹ לתוּך כּל שערי הטוּמאה והעבדוּת והפּחדנוּת והכּזב והבּגידה והבּערוּת – ממש ו“שׁח גַבהוּת אדם” – האוּמנם לא יראה עצמוֹ מוּכּה ונזוּף? וזה בּן-הדוֹר, אשר נפשוֹ נשמרה מן הטוּמאה, האוּמנם לא יהיה נבוֹך?

הדוֹר אשר דָגַל בּשחרוּר העמים, הכּיר בּעצמתה של ההוָיה הלאוּמית, האמין בּכוֹחה המשחרר של האידיאה הלאוּמית, והנה הוּא רוֹאה מה עשׂוּ עמים מחירוּתם, עד מה הפכוּ לכזב את דברי חוֹזי שחרוּרם, ועד היכן מגיע סילוּפה וטירוּפה של האידיאה הלאוּמית בּימינוּ.

הדוֹר אשר האמין בּמעמד הפּוֹעלים שהוּא המעמד האחרוֹן העתיד לבטל כּל מעמד וּלחַסל כּל שעבּוּד וכל פּריבילגיה ולעשׂוֹת את האדם בּן-חוֹרין ואמיץ ואמיתי וּשוה-ערך, והנה הוּא רוֹאה בּעיניו את היצרים המעמדיים בּסילוּפם ואת האידיאה המעמדית בּשלטוֹנה, שלטוֹן המתכּחש לכל הבטחוֹתיה וּמתקלס בּכל ערכיה, ואת מעמד הפּוֹעלים העצוּם בּמצוּקתוֹ האיוּמה וּבמַשבּרוֹ הגדוֹל, – מדוּע לא יהיה נבוֹך? האוּמנם לא נפגע בּמעמקיו?

וחוֹששני לוֹמר: כשרוֹאה אני אדם מתהלך בּינינוּ כּמי שתירץ את כּל הקוּשיוֹת והפּרכוֹת, אוֹ כּמי ש“מוֹרה נבוּכים” חדש חוּבּר למענוֹ ונתוּן בּחיקוֹ, אוֹ כּמי שאינוֹ זקוּק גם לכך, בּאשר דעתוֹ הצלוּלה לא ידעה מבוּכה מעוֹלם – הריני מהרהר אחריו שמא הוּא חי בּעוֹלמוֹת אחרים, מחוּץ לעוֹלם-הבּכא שלנוּ וּלתהפּוּכוֹתיו וּליסוּריו ולתקווֹתיו הגזוּלוֹת, אוֹ שמא הוּא משׂבּיע נפשוֹ בּלעיסת-גירה שהיא היא המישרת כּל הדוּרים. ואשר לי, טוֹבה לי נפש נבוֹכה ותוֹעה וּבלתי-נרגעת מנפש אשר מוּם אין בּה והיא שוֹקטת, גם היוֹם, על אמיתוּתה.

לפני זמן-מה ניגש אלי אדם צעיר, מן האֲמוּנים עלי-התנוּעה, ושפך לפנַי בּיקוֹרת חמוּרה – וגם צוֹדקת – על כּמה ענינים אצלנוּ. הוּא דיבּר רתת: מדוּע משאירים דברים ללא תקנה. הבּיע נכוֹנוּת לעשׂוֹת את אשר ידָרש ממנוּ. וּלכל אלה הקדים ואמר: תדע שחדלתי להאמין בּסוֹציאליזם, בּצדק, בּיוֹשר.

הגיע לידי שיר, שהממַני בּקדרוּתוֹ: עוֹלה חדש מבּיע את מר יאוּשוֹ מפּגישתוֹ עם הארץ. שנים נשׂא נפשוֹ ליוֹם זה, למד עברית, הלך למקוֹם הכשרה, חלם בּהקיץ, וּבבוֹאוֹ הוּא מוֹצא והנה לבּוֹ במערב – הוּא דבק בּארץ החוֹרגת-הצוֹררת, בּנוֹפה וּבלשוֹנה, וּפה לוֹ נכר, זרה לוֹ הלשוֹן, סתוּמים השמים, גם הצמח והאבן מתנכּרים לוֹ.

אוֹדה, וידוּיים אכזריים אלה יקרוּ לי מכּמה הכרזוֹת-אמוּנים אשר כּזבן נוֹשר מן השׂפתיים. כּי האמת שבּנפש קוֹדמת לאמוּנה, ואם הנפש הוּשבּרה מנַין תהיה האמוּנה שלמה? וּמה בּצע בּ“אני מאמין” אם האדם כּוֹזב?

וּפוֹנה אני אל התנ“ך, הספר האַקטוּאַלי תמיד ואַקטוּאַלי בּיוֹתר בּימינוּ. ספר-האמוּנה איננוּ מַעלים כּלל את המבוּכה ואיננוּ מחַפה עליה. ירמיהוּ, נוֹשׂא דבר-האמוּנה, מדבּר משפּטים אל ה' וזוֹעם: מדוּע דרך רשעים צָלֵחָה? הלא זאת המבוּכה מאז ועד ימינוּ, ימי היטלר הרשע. והתנ”ך איננוּ מוֹחק את השאלה, וגם אינוֹ מתרץ אוֹתה. והנה: ספר איוֹב, ספר האמוּנה בּמבוּכתה וּבמַכאוֹבה, בּשאגתה וּבהתקוֹממוּתה נגד התירוּצים המוּגשים לה. והספר כּוּלוֹ אוֹמר: לא בּתירוּצים ה‘. "ויאמר ה’ אל אליפז התימני: חרה אַפּי בך וּבשני רעיך כּי לא דיבּרתם אלי נכוֹנה כּעבדי איוֹב".

בּני-איוֹב אנחנוּ ולא רֵעי איוֹב. מוּטב איפוֹא שנדע כי נבוּכים אנחנוּ. מוּטב שנחיה את המבוּכה בּמלוֹא כּוֹחוֹתינוּ הנפשיים משנחַפּה עליה. מי שלא מתחמק ממנה ומבּיט בּפניה – הוּא הנאבק עמה.

ה

לא בּאתי להקל על המדריך, כּי אם להכבּיד עליו, להחמיר אתוֹ, לאמוֹר לוֹ כּי אין לפניו דרך סלוּלה.

הכּל מבקשים להימלט מן המבוּכה, הכּל רוֹצים בּמוֹצא. ואם אין מוֹצא –- לפחוֹת בּהסבּרה. על אחת כּמה המדריך, שבּתוֹקף מצבוֹ ותפקידוֹ “אסוּר” לוֹ שיהיה נבוֹך: הוּא חייב להסבּיר, וּלפיכך הוּא חייב “לדעת”. ועליו “להוֹכיח” שהמאוֹרעוֹת השוֹטפים אינם סוֹתרים את ההשקפוֹת שהוּא מחזיק בּהן ולהן הוּא מחנך. אוּלם דוקא משוּם כּך יש להזהיר מפּני הנטיה להיאָחז בּמוֹצא שאיננוּ מוֹציא ובהסבּרה שאיננה מסבּירה. והמדריך הבּא להסבּיר לזוּלת נדרש קוֹדם להסבּיר לעצמוֹ, הסבּרה שאין עמה אוֹנאת דברים ואוֹנאת מחשבה.

שמענוּ כּאן, אגב הדיוּן, כּמה הערוֹת. ברצוֹני להתעכּב עליהן, כּי יש בּהן חוֹמר למחשבה.

הנה שמעתי מסַפּרים על הרדיוֹ, העוֹשׂה שַמוֹת בּנפשוֹת: יש שידיעה אחת בּאה וסוֹתרת כּמה בּנינים שבּנינוּ, כּמה הנחוֹת שהמדריך עמל לקשוֹר בּלבבוֹת. ונשמעה גם מִשאָלָה: שלאחר כּל שידוּר יֵדע המדריך להסבּיר את החדשוֹת למען מנוֹע מבוּכה. אכן, מה טוֹב אם המדריך הוּא זריז וּממוּלח וחריף וּמהיר-המצאה עד כּדי ליַשב מניה וּביה על צד היוֹתר טוֹב כּל פּגיעה שהרדיוֹ פּוֹגע בּהרגשתנוּ וּבהשקפוֹתינוּ. ואילוּ היוּ מאוֹרעוֹת החיים האכזריים נשמעים ל“פּשֶטְליך” של פּרשנים חרוּצים אפשר היה בּכוֹח ההסבּרה לתקן כּל מה שהרדיוֹ פּוֹגם בּחדשוֹתיו. אך האם יוּכל המדריך להיוֹת קבּלן להרגעת הנפש וּליִשוּר הדוּרים כּשהחיים אינם מרגיעים ואינם מישרים? ואם גם יצליח המדריך להחליק את החדשוֹת למען תתקפּלנה יפה בּתוֹך נרתיק ההשקפוֹת הרצוּיוֹת לוֹ – האם מוּבטח לוֹ שהחניך הנבוֹן והחוֹשב בּעצמוֹ לא יעמוֹד על כּך שההחלָקה והקיפּוּל אינם אלא “בּיד הלשוֹן” של המדריך ולא בּגוּפי המאוֹרעוֹת?

ודאי, כּל אדם חוֹשב מבקש למצוֹא לעצמוֹ אחיזה בּמערכת הכּוֹחוֹת ההיסטוֹריים הנאבקים בּעוֹלם, והמדריך מבקש וּמתבּקש לעזוֹר בּזה לחניכיו. אבל אחיזה זוֹ בּעוֹלם, אם יש בּה ממש, איננה דבר שבּקוֹניוּנקטוּרה ואיננה צריכה להיוֹת תלוּיה בּידיעה טוֹבה או רעה של הרדיוֹ, בּידיעה המלַטפת את דעוֹתינוּ אוֹ סוֹטרת על פּניהן. וּמי שיבקש “להתחרוֹת” בּרדיוֹ אין לוֹ אלא “להתאים” את הרדיוֹ להשקפוֹתיו אוֹ “להתאים” את השקפוֹתיו אל הרדיוֹ.

לכוּלנוּ, לכוּלנוּ אוֹרבת הנטיה לראוֹת בּמאוֹרעוֹת עוֹלם מהרהוּרי לבּנוּ. על כּן יאמרוּ המוֹשלים: החֵפץ הוּא אבי הרעיוֹן. כּדוּגמה לכך, אחת מרבּוֹת, נשמעה הדרישה להסבּיר יפה יפה את ענין צרפת. כּלוֹמר: הרי ראָיה ניצחת כּי רק הימין הוּא הוּא שעלוּל לעשׂוֹת מעשׂה-פֶּטֶן, וכל שוֹמר נפשוֹ יִרחק ממנוּ. הסבּרה מתקבּלת על הדעת וגם מלטפת את בּטחוֹננוּ בעצמנוּ. אך המוּתר לוֹ למסבּיר בּעל מצפּוּן מחשבתי, שאיננוּ רוֹדף אחרי נצחוֹנוֹת קלים, להשתמש בּהסבּרה כּזאת, בּלי כּל סייגים? אמנם, לפי הידיעוֹת שהגיעוּנוּ יכוֹלים אנוּ להתבּרך כי יד הפּוֹעלים לא היתה במַעל, ולא שמענוּ על שוּם סוֹציאליסט שיצטרף לממשלת פֶּטֶן אוֹ שיגן על שיטתה. ואף על פּי כן אין זוֹ כּל האמת. האם מַנדל איננוּ נמנה עם הימין? והאם בּקרב מעמד הפּוֹעלים הצרפתי לא היה מי שידיו עזרוּ לקרוֹע את יריעת החירוּת הצרפתית, האם לא נגלָה שם פֶּטֶניזם שמאידך גיסא? האם התנהגוּתם של הקוֹמוּניסטים הצרפתיים – פטריוֹטים נלהבים לשעבר, בּשעה שנצטווּ ממוֹסקבה על פּטריוֹטיזם צרפתי – לא היתה פּטנית לפני פּטן ולא סייעה להתערערוּתה הנפשית של צרפת ולכניעתה בּפני היטלר?

ו

סוּפּר כּי יש מדריכים המגיעים לידי בּיטוּל חוּגים ללימוּד הסוֹציאליזם. כּנגדם שמענוּ טוֹענים: אדרבּא, דוקא עכשיו, בּשעת ליקוּי המאוֹרוֹת והַאפָלה עוֹלמית, יש ויש להרבּוֹת בּלימוּד הסוֹציאליזם.

לא זאת השאלה אם ללמוֹד, אלא כּיצד ללמוֹד. הנוֹער שלנוּ, החי בּתוֹך מוֹשבי-עוֹבדים וּקבוּצוֹת וקיבּוּצים, המתכּוֹנן לקראת חיי עבוֹדה, והרוֹאה את עתידוֹ כּאזרחים בּחברת-העוֹבדים החלוּצית בּארץ, בּשבילוֹ אין הסוֹציאליזם לימוּד חיצוֹני שאפשר להכניסוֹ לתוֹך תכנית הלימוּדים ואפשר להוֹציאוֹ. נוֹער זה לא בּא אלינוּ מתוֹך ארמנוֹת-מבטחים, אשר נגעי העוֹלם וניגוּדיו אינם מגיעים לשם. הוּא נוֹלד וגדל בּעמק-הבּכא, בּתוֹך-תוֹכוֹ של המַשבּר העוֹלמי של ימינוּ. ואפשר שהוּא ראה על עוֹרוֹ ועל בּשׂרוֹ מה שגדוֹלים ממנוּ לא ראוּ בּעליית-הקיר של מחשבתם. הוּא הכּיר את המצוּקה ואת האלימוּת ואת האדם הדוֹרס. בּפינת האוֹר שבּנפשוֹ מקננת השאיפה אל ההיפך מזה. וּמרגע בּוֹאוֹ אל הארץ, אל בּין העוֹבדים, הוּא נוֹשם את אויר השאיפה הסוֹציאליסטית, שאיננה כּאן דבר-שׂפתים, כּי אם דבר-חיים ממש. ואם גם שוּם מדריך לא “ידריך” אוֹתוֹ לא יחדל מקנוֹת מוּשׂגים וּמחיוֹת את החיים האלה, משאוֹל וּמהתחבּט.

בּתנאים שלנוּ יש לשאוֹל: אל מה ידריך המדריך? “לימוּד הסוֹציאליזם” מה מַשמעוּתוֹ וּמה דרכיו? היש עוֹד בּעוֹלם חברה אנוֹשית קרוֹבה להגשמה סוֹציאליסטית, לחיפּוּשׂ ולבחינת צוּרוֹת-חיים נכספוֹת, מחברה זוֹ שבּה מתחנך הנוֹער העוֹלה? מאַין איפוֹא יִדלה המדריך את המוּשׂגים הסוֹציאליסטיים אשר הוּא רוֹצה להנחיל לחניכיו – ממעמקי החברה הזאת וערכיה שבּחיים ושבּכתב, אוֹ מתוֹך אֵי-אֵילה צנצנוֹת פַּטנטיוֹת?

והאם חשבוּ המדריכים מה צריך להיוֹת טיבוֹ של ה“קוּרס”? וּמה ספרי-הלימוּד אשר ינתנוּ בּידי הלוֹמדים? צאוּ וחפּשׂוּ שפּיר בּספרי-הלימוּד המקוּבּלים – איזה מהם עשׂוּי לשמש מוֹרה-דרך לנוֹער שלנוּ בּנתיב אשר בּוֹ הוּא הוֹלך? קחוּ נא את ספרי ההסבּרה הנפוֹצים בּיוֹתר (ואצלנוּ מחבּבים “למסוֹר” לחניכים ספרים אשר יצאוּ להם מוֹניטין בּימי נעוּריהם של מדריכי-המדריכים): הימָצא בּהם משען (אם הכּוָנה היא לא למשען טרמינוֹלוֹגי), הימָצא בּהם חוּט המוֹביל בּמבוֹך האוּמלל של המאה העשׂרים, הימָצא בּהם פּירוּש והסבּר למאוֹרעוֹת הדוֹר האחרוֹן, לתבוּסת הדמוֹקרטיה, לתבוּסת הפּוֹעל, לגלגוּלי המהפּכוֹת, עד להסכּם סטאלין-היטלר? אילוּ היתה ההיסטוֹריה זוֹרמת בּאפיקים המשׂוּרטטים בּאוֹתם הספרים אזי הלא היינוּ חיים עתה בּעוֹלם אחר לגמרי! בּפשטוּת כּזאת אוֹמרים אצלנוּ “ללמוֹד סוֹציאליזם”, כּמי שאוֹמר: נביא ספר וּנשנן אוֹתוֹ. ואין שוֹאלים שמא אוֹתם הספרים שמפּיהם יבקש דוֹרנוּ ללמוֹד את מה שיש לוֹ לדעת וּמה שיש לעשׂוֹת – עדיין צריכים להיכּתב. הלא המדריך נשאל עתה – על ידי המוּדרכים ועל ידי עצמוֹ – שאלוֹת אשר ספרי החכמה הגדוֹלים לא ענוּ עליהן, ואוּלי גם לא שאלוּ אוֹתן. הלא הספרים הגדוֹלים והעמוּקים (והספרים הקטנים והשטחיים אשר צמחוּ על בּרכּיהם) נכתבוּ לאוֹר מסע הנצחוֹן של התרבּוּת האנוֹשית, של החברה הדמוֹקרטית, של האדם העוֹבד. והנה, משוֹרש גַריבַּלדי יצא מוּסוֹליני וּמחיק תנוּעת המהפּכה הרוּסית עלה סטאלין. האפשר לנוּ שלא לבקש להבין מה טיבה וּמה מקוֹרה של “תאוּנה” זוֹ בּהיסטוֹריה, לחפּשׂ לה פּשר בּתחוּמי מחשבתנוּ? האין זוֹ השאלה המטרידה את בּן-זמננוּ יוֹתר מכּל ההגדרוֹת הכּלכּליוֹת והסוֹציוֹלוֹגיוֹת שלוֹמדים אוֹתן על פּה, בּלי להזיז בּהן דבר, זה עשׂרוֹת בּשנים? והיש בּאוֹתן ההגדרוֹת הקאנוֹניוֹת משוּם תשוּבה לכך?

ז

והנה הוּצע ללמוֹד בּמיוּחד את “תנוּעת הפּוֹעלים בּמחרת”. ההצעה – יפה, הנוֹשׂא – מוּחשי, הרקע הנפשי להצעה זוֹ בּימים אלה – מוּבן, מבּחינת רוֹמַנטיקה וּגבוּרת-נפש – כּמה וכמה פּרקים נהדרים. כּכל אוֹתם פּרקי ההיסטוֹריה אשר בּהם בּני-אדם נוֹתנים את נפשם על דעוֹתיהם, הָחֵל מירמיהוּ בּחצר-המטרה ועד מקַדשי השם וּמקדשי המדע, מקדשי השחרוּר הלאוּמי וּמקדשי השחרוּר הסוֹציאלי. גיבּוֹרים היוּ המעוּנים למען הנַצרוּת בּימי עָניה וּמרוּדיה, וגיבּוֹרים היוּ המעוּנים על ידי הנצרוּת, בּימי שלטוֹנה ותקפּה. אוּלם אם הכּוָנה בּלימוּד זה היא לא רק להעלוֹת על נס את הכּוֹח הנפשי הדבק בּאמוּנתוֹ ונוֹשׂא בּעינוּיים וּבז למעַנים, כּי אם ללקח היסטוֹרי, ל“ביטוּח” אידיאוֹלוֹגי מפּני יאוּש וּמפּני חוּלשת-הדעת וּמפּני אָבדן-דרך – יש לשאוֹל: האוּמנם? ההציל מבחן המחתרת בּגרמניה (בּימי החוֹק נגד הסוֹציאליסטים של בּיסמַרק), ההצלי את תנוּעת הפּוֹעלים הגרמנית שלאחר המחתרת? והמחתרת הארוּכּה של הסוֹציאליזם הרוּסי, רבּת-הקרבּנוֹת ורבּת-הגבוּרה, האם הצילה את המהפּכה ממלחמת-אחים, מנהרי נחלי דם, מכּבלים, מבּגידה, ממחתרת חדשה? ההצילה המחתרת הגיבּוֹרית של פּפּ"ס את פּוֹלין המשוּחררת? והאם המחתרת של הפּוֹעל היהוּדי בּרוּסיה וּבליטה וּבפוֹלין, על כּל הרוֹמַנטיקה המַהפּכנית שבּה ועל האֶכּסטַזה שלה שהקיפה המוֹנים, ההַצל הצילה את הפּוֹעל היהוּדי מן הגוֹרל הסוֹציאלי העלוּב, מחוֹסר-אוֹנים לאוּמי ואף מעבדוּת בּתוֹך מהפּכה? היש בּעצם דבר המחתרת ערוּבּה מפּני טעוּיוֹת שבּיסוֹד וּשגיאוֹת הרוֹת תוֹצאוֹת איוּמוֹת? והאם רשאים אנחנוּ, לאחר כּל מה שעבר עלינוּ ועל העוֹלם, להגיש לחניכינוּ שעשוּעים של הערצה רוֹמַנטית בּמקוֹם לחם של בּחינה רעיוֹנית, מדינית וסוֹציאלית ותרבּוּתית? להידבק בּגבוּרה וּבדמוּיוֹת אמיצוֹת ונַעלוֹת – וַדאי וּוַדאי, אם האם עלינוּ גם ללמוֹד את התוֹרוֹת והיחסים השוֹלטים בּמחתרת כּהלכה למעשׂה ? האם עלינוּ לקרוֹא על פּרקי היסטוֹריה אלה, שבּקיפּוּליהם כּבר כּרוּכים יחד גרעיני כּל הטוֹב והיפה עם גרעיני שגיאוֹתינוּ ואסוֹנוֹתינוּ: “כּזה ראה וקדש”?

ח

דוּבּר על כּוֹחוֹ של הפאשיזם בּימינוּ ועל חדירתוֹ לנשמת הנוֹער. ונדרשנוּ “ללמוֹד את הפאשיזם”. אין לי כּל ספק כּי חייבים אנוּ להכּיר את הפאשיזם, ללמוֹד אוֹתוֹ, לרדת לעוּמקוֹ. חייבים אנוּ להכּירוֹ לא רק כּאוֹיב חיצוֹני הבּא להשמידנוּ, כּי אם גם כּאוֹיב פּנימי האוֹרב לנוּ בּחדר. אין עתה חברה בּעוֹלם שאין “טוּר חמישי” חוֹתר תחתיה מבּפנים. וגם אנחנוּ לא נוּקינוּ. ואם גם אין לוֹ אצלנוּ תקוה לנַצח וּלהשתלט, אך לא אבדה תקותוֹ לפגוֹע וּלהחריב. והוּא גם מצפּה לקוֹניוּנקטוּרה חיצוֹנית אשר תמציא לוֹ את ההזדמנוּת להשׂתרר עלינוּ. וּביטוּייו שוֹנים, וּשלוּחוֹתיו רבּוֹת. יש ויש איפוֹא ללמוֹד וּלהכּיר.

ואוּלם שאלה היא: כּיצד נלמד את הפאשיזם? האם החזרה על אוֹתן המימרוֹת התעמלניוֹת המהלכוֹת זה י"ח שנים, בּלי שנבדקוּ מחדש נוֹכח זרמי המאוֹרעוֹת, נוֹכח גילוּייו המוֹסיפים והוֹלכים – האם לזה יקָרא לימוּד? האם ההוֹקעה השיגרתית של הפאשיזם כּאחד התככים של הבּוּרז’וּאַזיה יש בּה משוּם מיצוּי מַהוּתוֹ, משוּם תיאוּר נאמן של דמוּתוֹ, יש בּה כּדי חיסוּן מפּניו וּמפּני הסכּנוֹת אשר הוּא צוֹפן?

מה כּיוֹם הזה ערכּם של הדיבּוּרים על היוֹת הפאשיזם עבד הקפּיטליזם אוֹ משרתם הנכנע של בּעלי-האחוּזוֹת? אכן, הפאשיזם ידע בּשעת הצוֹרך גם להשׂכּיר עצמוֹ, כּשם שנוֹכל חסר-מַצפּוּן הרוֹצה להגיע למטרתוֹ משׂכּיר עצמוֹ לאלמנה עשירה כּדי לרשת אוֹתה, אם בּעזרת עגבים ואם בּעזרת קרדוֹם, ואם בּשניהם יחד. חוּגי בּוּרגנוּת נתפּתוּ לוֹ והפקידוּ בּידוֹ את שלטוֹנם בּתקוה פּוֹתה כּי לוֹ יהיה השלטוֹן ולהם העצמה הממשית וטוֹבת-ההנאה. אך האם לא נתפּתוּ לוֹ קוֹדם כּל המוֹני פּוֹעלים, מוּבטלים, אִכּרים, פּקידים, בּעלי-מלאכה, וּמשוֹררים וסוֹפרים פּרוֹליטריים ונוֹער שוֹאף-מהפּכה? האם לא הפקידוּ הם בּידיו את נפשם, שבּלעדיה לא יכוֹל היה מעוֹלם לזכּוֹת בּשלטוֹן?

מה טעם בּמוּנחים השגוּרים “שמרני” אוֹ “ריאקציוֹני” לגבּי הפאשיזם, לאחר שנגלה כּכוֹח מהפּכני-הרסני המוּכן להשמיד גם את הקפּיטליזם וגם את המוֹנַרכיה כּשהן מעיזוֹת לא לעשׂוֹת את רצוֹנוֹ והמוּכן להשלים אתן כּשהן משתעבּדוֹת לוֹ, כּשם שהוּא מוּכן להשלים אף עם הבּוֹלשביזם על מנת שלא יפריע אוֹתוֹ ממסע הכּיבּוּש העוֹלמי?

אצלנוּ עוֹד נוֹטים לראוֹת בּכך פּעוּלה חינוּכית-סוֹציאליסטית, כּשמדבּרים על הפאשיזם כּאשר דיבּרוּ עליו בּעוֹדנוּ בּחיתוּליו, כּשמוֹנים את עווֹנוֹתיו כּאילוּ היה גוֹנב-כּיס. והלא כּבר לא נער הוּא הפאשיזם, אשר “בּמעלליו יתנַכּר”. הוּא ניצב לפנינוּ בּכל תפלצתוֹ. הוּא קם על כּל היקר לנוּ. הוּא קם על עצם המַצפּוּן האנוֹשי להשמידוֹ. אין לפניו המוּשׂג חטא, כּשם שאין לפניו ערך חיי-אדם, כּבוֹד-אדם, חירוּת-אדם. הוּא חי לפי חוּקים מִשלוֹ, פּוֹעל לשם מטרה משלוֹ. והוּא שזכה למה שלא זכתה עד כּה שוּם תנוּעה אחרת בּשלימוּת: מטרתוֹ ואמצעיו עוֹלים בּקנה אחד. וסתירה אין בּיניהם. הכּזב והזדוֹן והאוֹנס והרצח וההתעללוּת וחילוּל צלם האדם אינם “סטיה” לגבּיו. הם משמשים את מטרתוֹ.

ט

צוּינה כּאן, כּתוֹפעה רוּחנית מצוּיה בּנוֹער, הערצת כּוֹחוֹ של הפאשיזם, דרך-ארץ בּפני כּוֹח ההחלטה שלוֹ, בּפני כּוֹח המעשׂה שלוֹ. תוֹפעה זוֹ נראית לי מדאיגה בּיוֹתר, לָאו דוקא מפּני המסקנוֹת הפּוֹליטיוֹת העשׂוּיוֹת אוּלי לצמוֹח ממנה, כּי אם קוֹדם כּל מפּני המַשמעוּת הכרקטרוֹלוֹגית שלה. בּהערצת רגל-הגאוה הדוֹרסת אוֹתנוּ רוֹאה אני גילוּי של התבּוֹללוּת מַחפּירה בּיוֹתר, אם לא רע מזה: מוּם שבּאוֹפי, תכוּנת-נפש של נרצעים. וחוֹששני שתכוּנה זוֹ רוֹדפת אחרינוּ גם בּמוֹלדת.

רחוֹק אני מלימוּד זכוּת על כּל התבּוֹללוּת שהיא, אפילוּ לשם מטרוֹת נעלוֹת בּיוֹתר. בני-דוֹרי שפּילסוּ את דרכּם לארץ צריכים היוּ קוֹדם כּל לחצוֹת את גלי ההתבּוֹללוּת הליבּרלית והסוֹציאליסטית, לשׂרוֹת אִתה וּלנַצח אוֹתה כּליל בּתוֹך עצמם. לא כּיסינוּ על פּשעיה. גם כּשדָגלה בּרעיוֹנוֹת מקוּבּלים עלינוּ, גם כּשהפּוֹשעים היוּ אנשים נערצים עלינוּ. דוֹרכם אתם אף הוּא עמד בּמלחמה קשה עם ההתבּוֹללוּת הקוֹמוּניסטית. אך התבּוֹללוּת מחפּירה כּהתבּוֹללוּת הפאשיסטית והנאצית עוֹד לא בּרא השטן. וּוַדאי לא מקרה הוּא שאוֹתוֹ מדריך שבּיקש להרגיע אוֹתנוֹ כּי “הנוֹער העוֹלה איננוּ פאשיסטי” הוֹסיף וּפירש לתוּמוֹ: “הוּא רק אנטישמי”…

האין לשאוֹל: דרך-ארץ זה בּפני הפאשיזם מנַין לוֹ לנוֹער שלנוּ? האם לא קָדמה לכך אוירה של הערצת-הכּוֹח שלא בּקשר עם הפאשיזם? ולא הערצת הכּוֹח כּתוֹפעה חיוּנית בּלבד, אלא כּגורם החשוּב בּיוֹתר, העיקרי, בּפתרוֹן שאלוֹת עוֹלם, בּהשׂגת המטרוֹת הרצוּיוֹת, ואפילו כּאַמת-מידה להערכת ערכים. האין גם לנוּ, אוֹיביו בּנפש של הפאשיזם, יד בּזה, בּהפרזת ערך הכּוֹח וּבנתינתוֹ עליוֹן בּסוּלם הערכים? אין זוֹ מידה עילָאית, אך נוֹהג הוּא בּעוֹלם שבּני-אדם מריעים לכבוֹד “המצליח” וּמצפצפים ל“לא-יוּצלח”.

אבל דוֹרנו הגדיל: הוּא הגיע גם לידי סוֹלידריזציה עם המנַצח ולידי הסתלקוּת מן המנוּצח בּאשר הוּא מנוּצח.

י

מאידך, בּחיפּוּשׂי הסבּרה (וגם מסתוֹר) מפּני הפּגעים הסוֹטרים על פּנינו, נאחזים עתה אצלנוּ בּלשוֹן קלה וגוֹלשת מאליה, וּמדבּרים על הרוּח כּניגוּד לכּוֹח. “הכּוֹח העיור”, אוֹהבים עתה לוֹמר. אפשר שאין הטרמינוֹלוּגיה משנה הרבּה. ואף על פּי כן הלא ראוּי לנוּ שנבקש לבחוֹן יוֹתר את דיבּוּרנוּ. וראוּי לנוּ שלא נתלה גם בּאוֹיב הגדרוֹת גנַאי שאין אנוּ בּטוּחים בּאמיתוּתן. מנַין לנוּ שהכּוֹח האוֹיב לנו הוא “עיור” דוקא! שמא הוּא רוֹאה את דרכּוֹ, הצוֹררת לנוּ, וּמנַין לנוּ שהרוּח שבּה אנוּ דוֹגלים בּצר לנוּ איננה עיורת והיא רוֹאה נכוֹחה את דרכּה? ומהוּ הניגוּד הלזה בּין רוּח וכוֹח? האוּמנם כּל רוּח היא רוּח טוֹבה, וכל הדוֹגל בּרוּח מתכּוון לטוֹב ולצוֹדק, וכל כּוֹח מַשמעוּתוֹ אַלָמוּת וזדוֹן? אין לבּי הוֹלך אחרי טרמינוֹלוֹגיה זוֹ. אינני מוּכן לראוֹת את “הכּוֹח” כּנחלת השׂטן. והמלה “רוּח” אַל תכּה אוֹתנוּ בסַנורים. כי הרבּה חטאוּ לאדם בּשם “הרוּח”. האם לא בּשם “הרוּח” פּעל טוֹרקוימַדו? האם לא התיזוּ ראשי-אדם ולא חיללוּ רוּח-אדם בּשם “אידיאוֹת”?

אגב, קדמוֹנינוּ לא דיבּרוּ מעוֹלם על רוּח סתם. הם היוּ מבחינים בּין רוּח טוֹבה לרוּח רעה. בין רוּח האמת לרוּח השקר. ומי שאמר: “לא בחיל ולא בכוֹח” לא אמר סתם “בּרוּח”, כּי אם דייק ואמר: “בּרוּחי”. וראוּי לשוּב ולקרוֹא בּמלכים א', פּרק כ"ב, את המסוּפּר על “כּינוּס אנשי-הרוּח” בּפני המלך אַחאב הצוֹעקים לוֹ פּה אחד: “עלה והצלַח”, ועל מיכיהוּ בּן יִמלָה, אשר שוּם פּרק נבוּאה לא שׂרד ממנוּ, אוּלם פּסוּקיו האחדים עוֹדם חיים כּביוֹם אמירתם:

“ראיתי את כּל ישׂראל נפוֹצים אל ההרים כּצאן אשר אין להם רוֹעה. – – ויאמר ה‘: מי יפַתה את אַחאב? – – ויצא הרוּח ויעמוֹד לפני ה’ ןיאמר: אני אפתנוּ. – – אצא והייתי רוּח שקר בפי כּל נביאיו.”

וּמי כּדוֹרנוּ היה עֵד לרוּח-השקר בּפי אנשי-רוּח ואנשי-מדע ואנשי-אמנוּת בּקנה-מידה עוֹלמי?

ולא מן הצדק לזהוֹת את הכּוֹח עם הזדוֹן. יש להבחין בּין הכּוֹח המגַלם את הצדק וּבין הכּוֹח המגַלם את הזדוֹן. כלוּם רצוֹננוּ ברוּח נטוּלת-כּוֹח?

אני רוֹאה צוֹרך להעביר תחת שבט הבּיקוֹרת מוּשׂגים והגדרוֹת, מפּני שלדעתי אינם ממַצים את כּל עוֹמק ההתנגדוּת השׂכלית אשר אנוּ רוֹחשים וּמוּכרחים לרחוֹש לאוֹיב. ולא כּל מה שנקרא חינוּך אנטי-פאשיסטי מספּיק לנוּ לשם כּך. ראשית מלחמתנוּ בּאוֹיב: שלא לתת לוֹ דריסת-רגל בּנפשנוּ, לעקוֹר כּל זרע אשר רוּחוֹ מַזריעה על אדמתנוּ. ולשם כּך עלינוּ לחשׂוֹף לא רק את שרשיו הסוֹציאליים, כּי אם גם את מהוּתוֹ הנפשית.

יא

שוֹרש הרגשתנוּ הרעה הוּא לא רק ב“רדיוֹ” וּבמכּוֹת שהוּא ממטיר עלינוּ. לא גוּפנוּּ בּלבד מוּכּה, ולא רק האוֹיב מתעלל בּנוּ. גם המחנה הדמוֹקרטי והסוֹציאליסטי, זה שנלחם עתה בּאחרית כּוֹחוֹתיו על נפש העוֹלם האנוֹשי חָטא ועָוה. כנגד ה“כּוּלוֹ חייב” הוּא לא העמיד את ה“כּוּלוֹ זכאי”. אין אנחנוּ עוֹסקים בּשעה זוֹ בּחיפּוּשׂ חטאים של מדינוֹת וּמנהיגיהן, אם כּי יוֹדעים אנחנוּ עד מה חטאוּ לעצמם ולנוּ. אין אנחנוּ שוֹאלים אם הצבא הלוֹחם עתה ראוּי להיוֹת צבא-המשיח. דיינוּ בּהגישוֹ סירת-הצלה לאנוֹשוּת ממַבּוּל הדמים והזדוֹן. אין אנוּ שוֹאלים אם הלוֹחמים יוֹדעים יפה מהוּ ה“בּעד” שלהם, בּשעה זוֹ דיינוּ בּ“נגד”. אוּלם את עוֹלמנוּ הרוּחני מכרסמים חשבּוֹנוֹת יוֹתר מוּרכּבים. אי אפשר שלא נהרהר בּחטאי העבָר. ובמידה שאנחנוּ שייכים ל“עבר קרוֹב” זה הרי גם בּנוּ דבק שמץ. ובנפשוֹ של המדריך הוֹמיה התהיה: האם לא אָשמנוּ? האם לא בּגדנוּ? האם לא תעינוּ? ואין קל מהכּוֹת “על חטא” בּחזה הזוּלת. אין קל מהפנוֹת את כּל כּוֹבד האַשמה והחרטה אל פּני מפלגה שׂנוּאה. אך מה בּצע רעיוֹני וּמה לקח חינוּכי בּכך?

אין אנוּ פּטוּרים – כּבני מחנה העבוֹדה – מהרגשת אשם וטעוּת. ולפיכך: נחַפּשׂה דרכינוּ. ואין להיבּהל מפּני תביעה זוַ, ואין להתריע עליה כּעל “כּפירה בּעיקר”. בעוֹלם האמוּנה הדתית כּבר למדנוּ להפריד בּין הדת לבין הכּנסיה. יכוֹל אדם ליקוֹד בּאש דת ולא לוֹמר קדוֹש לכל מה שהכּנסיה אוֹמרת קדוֹש. אדרבּא, יש שמתוֹך חוָיה דתית עמוּקה קם המאמין וּמרים יד בּכּנסיה, כּשהוּא מוֹצא כּי רוּח הקוֹדש נסתלקה הימנה. התפּצלוּתה של התנוּעה הסוֹציאליסטית הגדוֹלה לכמה פּלגים הֵקלה על הרוּח הכּנסייתית – האוֹיבת ליצירה הרוּחנית-החירוּתית – לחדוֹר אליהם, לכבּוֹש אוֹתם וּלהשׂתרר עליהם. ואיש-החזוֹן הסוֹציאליסטי, אשר רגליו ניגָפות אל מוֹקשי הכּנסיוֹת, איננוּ משתעבּד למסגרוֹת הקיימוֹת ואיננוּ מזדהה עם מוּסכּמוֹת, ויש שהוּא אנוּס לפרוֹק מעליו מַחלצוֹת-התנוּעה אשר טוּנפוּ וּלהתקוֹמם נגד כּוֹהני החזוֹן, המסַלפים את תכנוֹ וּמתכּחשים למַהוּתוֹ.

בּכל התבוּסוֹת האחרוֹנוֹת של תנוּעת הפּוֹעלים הוֹסיפה מכאוֹב על מכאוֹבנו – וחשפה סימנים של חוּלשה פּנימית יסוֹדית – העוּבדה כּי כּל מה שעבר עלינוּ לא זכה לביטוּי-אמת, להערכה חוֹשׂפת, מתוֹך יוֹשר-לב ועוֹז-רוּח. אבּירי התנוּעה, שעוֹלמם נחרב עליהם, כּתבוּ דברים כּתמול-שלשוֹם, לא הגיע אלינוּ.מידיהם אף ספר אחד שנמצא בּוֹ את חשבּוֹן-הנפש של התנוּעה המוּכּה, ספר שיהיה ראוּי לעוֹצם המהלוּמה. אפילוּ את לבּם שהוּשבּר הסתירוּ מאתנוּ. לא קם לדוֹר ירמיהוּ שלוֹ. לא ניתן לנוּ אף דוֹקוּמנט אחד שיהיה ראוּי להפיכת סדוֹם ועמוֹרה של ימינוּ. הלך מן העוֹלם אדם כאוֹטוֹ בוֹיאָר. העשׂה את חשבּוֹן עוֹלמוֹ? אם עשׂה, הרי לתלמידיו לא מסר. יוֹשבים בּקרן-זוית גדוֹלי התיאוֹריה הסוֹציאליסטית, עכשיו הם פּליטים מסכּנים שחרב אוֹיב מתהפּכת על ראשם. הם ראוּ הרבּה בּחייהם, ויש להם על מה לחשוֹב וּמה להעביר תחת שבט הבּיקוֹרת, אך את קוֹלם אין אנוּ שוֹמעים.

יש וּבבנין מתגלה סדק. הבּנאי הטוֹב, העוֹשׂה מלאכתוֹ בּאמוּנה, איננוּ מבקש להסתיר, איננוּ חוֹשש לשמוֹ הטוֹב, הוּא חרד לגוֹרל הבּנין, הוּא חוֹשש למפּוֹלת. הוּא איננוּ מתרץ את הסדק, אלא סוֹתר את הנדבּכים הסדוּקים, וּמפַנה את המקוֹם להנחת נדבּכים שלמים. ואילוּ מי שעוֹשׂה מלאכתוֹ רמיה ממהר וסוֹתם את הסדק וטח עליו טיח, ודעתוֹ נחה אם הצליח למראית-עין. המפּוֹלת בּוֹא תבוֹא. אל נהיה פּוֹעלי-רמיה, לא בּמעשׂה ולא בּמחשבה. אל יהיה חלקנו עם טחי טיח.

יב

וּממבוּכת העוֹלם כּוּלוֹ, אשר רבּים בּה השוּתפים, למבוּכתנוּ היהוּדית והציוֹנית, אשר אנוּ לבדנוּ כּוֹאבים אוֹתה. הנכסה כּי חרדים אנוּ גם חרדים לגוֹרלנוּ? לא בּכיסוּי זה תתגלה איתנוּתנוּ היהוּדית.

ולא זוֹ השאלה, כּאשר התנצחוּ חברים, מתי נמצאה סאַת היסוּרים גדוּשה יוֹתר, וסבלוֹ של מי גדוֹל יוֹתר, שלנוּ אוֹ של אבוֹתינוּ. אל נתוַכּח בּזה. אין אנחנוּ היסטוֹריוֹנים, וּמוּתר לפקפּק אם גם ההיסטוֹריוֹנים יש להם מאזני-צדק לשקוֹל דברים כּמוֹ אלה. לא נתמוֹדד עם שאר הדוֹרוֹת שקדמוּ לנוּ בּיסוּרים. דיינוּ בּידיעה וּבהרגשה כּי לא רק יסוּרים גדוֹלים ועצוּמים התרחשוּ וּבאוּ עלינוּ, אלא אף קיוּמוֹ של ישׂראל נמצא עתה בּסכּנה גדוֹלה. והשאלה היא: אם יש לדוֹרנוּ הכּוֹח לשׂאת את היסוּרים בּלי לכרוֹע?

אין אנחנוּ יוֹדעים הרבּה על חייהם, חיים ממש, של הדוֹרוֹת הקוֹדמים. יש שאתה פּוֹתח וקוֹרא מחָדש, בּתשׂוּמת-לב מחוּדשת, בּספר ישן, והדברים נראים לעיניך בּאוֹר אחר מן המקוּבּל. גם ענין קידוּש-השם, שמדבּרים עליו אצלנוּ בקלוּת יתירה, נראה לך אחרת כּשאַתה קוֹרא, למשל, אצל אחד מבּני הדוֹר:

“מגלוּת ספרד אני אשר גוֹרשנוּ בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים והעצוּמים. ורוֹב המתפּארים בּחכמה וכמעט כּוּלם המירוּ את כּבוֹדם בּיוֹם מר. והנשים ועמי הארץ מסרוּ גוּפם וּממוֹנם על קדוּשת בּוֹראם¹.”

ועֵד-יסוּרים אחר מסַפּר: “היוּ כּפלי כּפלַים כּיוֹצאי מצרים וכוּלם בּאוּ עליהם המים המאָררים ונטמעוּ בּתוֹך הגוֹיים ולא נשארוּ אלא שנַים-שלוֹשה גרגרים בראש אָמיר².”

מה מעט אנחנוּ יוֹדעים איזה ניפּוּי נתנפּוּ אבוֹתינוּ, ששׂרדוּ מכּל אחיהם והצילוּ את גוּפם ונפשם מידי מעַניהם והביאוּ את גחלת-ישׂראל עד הלום.

בּלי שניכּנס בּהשוָאַת עוֹלמנוּ הרוּחני שלנוּ לעוֹלמם הרוּחני של דוֹרוֹת קוֹדמים בּישׂראל, אפשר להניח כּי מבּחינה נפשית מסוּימת היה כּוֹחם עדיף. רגילים אנוּ לראוֹת את היהוּדי הגיטוֹאי כשפל-בּרך, מתרפּס לפני מעניו ומבזיו. נטוּל רגש-כּבוֹד; וּלעוּמתוֹ את יהוּדי האֶמנסיפּציה – הבּנקאי, הרוֹפא, העוֹרך-דין, הסוֹפר, המדינאי – כּבני-חוֹרין, זקוּפי-קוֹמה. אך אין להתעלם מן העוּבדה כּי תוֹכם של הדברים הללוּ איננוּ כּברם, וכי כּאן לפנינוּ איזה מעשׂה-התחפּשׂוּת של הדוֹרוֹת. אוֹתוֹ יהוּדי גיטוֹאי, הכּלב המוּכּה, היה בּהרגשתוֹ הפּנימית בּן-מלך, ואם מוּדח. הוּא לא “התפּעל” מתפארת האבּירים, לא בּיקש להידמוֹת אליהם, לא ראה עצמוֹ צריך להסכּמתם, לא מדד עצמוֹ בּמידוֹת שלהם. ויהוּדי אֶמנסיפּציה, שיצא מעבדוּת לחירוּת וּממחנק למרחבים, היה מהלך בּעוֹלם הגדוֹל בּהרגשה כּי הוּא סוֹחב את גבנוּנוֹ. הוּא סיגל את כּל הנימוּסים הנאים, למד למוּשׂגי הכּבוֹד של החברה השוֹלטת, רכש לוֹ תארי-כּבוֹד רבּים, ורגש-הכּבוֹד לעצמוֹ ניטל ממנוּ. הוּא רכש “זכוּת-בּחירה” והפסיד את “הרגשת-הבּחירה”. היה מבקש להיוֹת לא-הוּא, היה מוֹדד עצמוֹ במידוֹת לא-לוֹ, היה נצרך להסכּמת הבּעלים. הוּא הפסיד את מוֹדד-הערכין שלוֹ ואַמת-מידה של תפארת, של הגינוּת נעשׂה לו ה“גוֹי”. בכל גדלוּתוֹ וּשלַבּי עלייתוֹ היה תוֹלעת יעקב, תוֹלעת מתפּתלת מתוֹך שהיא נוֹשׂאת בּקרבּה את תחוּשת הרמיסה הצפוּיה.

היפָּלא הדבר שלאחר דוֹרוֹת אחדים נטוּלי בּטחוֹן עצמי נעשׂוּ בּני-אדם מישׂראל מוּכשרים לראוֹת בּעיני הערצה גם את חלאת האדם הנאצית?

יג

יש מעמידים את המלחמה בּמבוּכה על האמוּנה. דוֹרשים אמוּנה מן הנוֹער, על אחת כּמה וכמה שדוֹרשים אמוּנה מן המדריכים. זהוּ ענין שהדיבּוּר בּוֹ קשה בּיוֹתר. האמוּנה מאַין תימָצא? האם בּיד תילָקח אמוּנה אוֹ בּגזירת-מחנכים תוּטל?

גדוֹלה אמוּנה, אך הכרזה על אמוּנה אין בּה כּדי לאַמת את האמוּנה, וּתביעת אמוּנה מן הזוּלת אין בּה כּדי להצית אמוּנה בּלבבוֹת. אשרי המאמינים, אך האם זוֹ תקיפוּת-הדעת אוֹ זחיחוּת-הדעת שמכריזה על עצמה כּי היא מאמינה, יש אִתה לנטוֹע אמוּנה? והאוּמנם מי שאוֹמר “אני מאמין” מישב בּזה את הפּרכוֹת המכרסמוֹת את לבּוֹ של מי שכּוֹאב כּאֵבוֹ של אדם וּמתענה בּעינוּייו של ישׂראל בּעוֹלם?

מזדמן עתה לשמוֹע תכוּפוֹת אנשים המכריזים על אמוּנתם ועל אָשרם של המאמינים. ודאי הם חוֹזים זאת מבּשׂרם. אך לי נראה כּי המאמין האמיתי, אשר אמוּנתוֹ – תהיה אשר תהיה – איננה מצוַת אנשים מלוּמדה, אף גוֹרלוֹ אינוֹ קל. מי שמאמין בּאֵל חי, הדן את העוֹלם בּרחמים, כּיצד אינוֹ קוֹרע שמים בּזעקתוֹ? ומי שמעמיד את השקפוֹתיו הסוֹציוֹלוֹגיוֹת והמדיניוֹת והלאוּמיוֹת על האמוּנה (הלא גם לגבּיהן יש תוֹבעים: אמוּנה!), כּיצד אינוֹ מעמידן בּימים אלה למבחן חמוּר ואינוֹ תוֹבע מהן, בּכל כּוֹח התביעה, תשוּבה לחיים ולמות?

ושמא צָדק מיכה המוֹרשתי שדרש לגבּי אמוּנה: “הַצְנֵעַ לֶכֶת”?

יד

וּמי שזכה לחסד האמוּנה האם רשאי הוּא לדרוֹש מן הזוּלת שיאמין כּמוֹהוּ? המוּצדק הדבר לדרוֹש מכּל מדריך צעיר, שעוֹדנוּ עוֹמד בּראשית דרכּוֹ בּחיים, כּי יעמוֹד איתן בּדעוֹתיו, לא ינוּע ולא ינוּד, כּחברנוּ אוּרי, למשל? והלא לא כּל אחד זכה למה שזכה הוּא ושכּמוֹתוֹ. לא כּל אחד קיבּל צידה לדרך כּמוֹהוּ. לא כּל אחד זכה לגדוֹל על מבּוּע החיים היהוּדיים, בשלימוּתם העממית, בּשרשיוּתם התרבּוּתית. לא כּל אחד זכה לניסיוֹן-חיים ארץ-ישׂראלי, פּוֹרה וּמבוֹרך, הרוֹאה כּל פּוּרענוּת כּגל חוֹלף והאוֹמר בּכל התנאים: גרעין זרעת – בּטח! אַל נשכּח שאנוּ חיים בּימים שגם אַלוֹנים נעקרים. הרעה היא וַדאית, שוֹלטת בּכּל וּמכּל; הסכּנוֹת אוֹפפוֹת, והן מוּחשיוֹת. ותנחוּמים? אוֹתם צריך אדם לחצוֹב מלבּוֹ, וּמה רב הכּוֹח הדרוּש לכך.

וּבתנחוּמי-מימרוֹת לא סגי. ואפילוּ בּפסוּקים. בעת רעה מַרבּים אצלנו להשתמש בּ“נצח ישׂראל לא ישַקר”. לא אעמיק עתה לשאוֹל מה מַשמעוּתוֹ הראשוֹנית של כּתוּב זה, ואף לא אשאל מה הוֹראתוֹ האחרוֹנה, ונצח ישׂראל מהוּ אוֹ מיהוּ. לא כּל המשתמש בּוֹ חייב גם לחשוֹב על כּך, דיוֹ שהוּא רוֹאה בּוֹ מהרהוּרי לבּוֹ (ואני ודאי לא אהיה מֵקל ראש בּוֹ, כּי על כּן בּימי חָרפּי, כּשעמדתי על סף האבדן, גיליתי לעצמי פּעם בּמפתיע את הפּסוּק הזה, והכנסתי בּוֹ מרצוֹני וּמתוֹחלתי. ונצטרף אף הוּא למכַווני צעדי). אך בּלבּוֹ של יהוּדי בּימינוּ הלא נאבק הכּתוּב הזה עם מציאוּתוֹ של הרשע המבקש לעקוֹר את הכּל, עם אֵימת הכּלָיה.

והאִם פּסוּק אחד הוּא לנוּ? מאוֹתן שנוֹת-העלוּמים, אשר בּהן נקלעתי בּכף הקלע וחזרתי על פּתחי תנוּעוֹת שוֹנוֹת עד אשר נתתי ספר-כּריתוּת לגָלוּת, מחלחל בּי פּסוּק אחד, מר כּמות: “ואבדתם בּגוֹיים”. ורב הוּא שאמר: חַיישינא מֵהַאי קְרָא – מתירא אני מכּתוּב זה. האין הפּסוּק הזה רוֹדף אחרינוּ כּל ימי גָלוּתנוּ? האם אין קללה זוֹ של התוֹכחה מתקיימת בּנוּ יוֹם יוֹם, בּנחשלים וּבנחשבים שבּנוּ? וּבשנים האחרוֹנוֹת, שראינוּן כּשנוֹת התקוּמה הלאוּמית, האם אין חלוּדת-האבדן אוֹכלת בּנוּ גם בּמרכּזים ההמוֹניים העצוּמים, שאמרנוּ כּי בּהם לא תגע הרעה?

ושמא מוּטב שכּל אדם ישׂא את אמוּנתוֹ בּלבּוֹ ולא נעמיד את דברינו על האמוּנה, על וַדאוּת העתיד, על ההכרח ההיסטוֹרי, ולא נהיה בעיני שוֹמעינו כּשָרים בּשירים על לב רע, כּמבקשים להחריש בּפסוּקים את חרדת הלב. שמא מוּטב שנדבּר לא על מה שעתיד להיוֹת, אלא על מה שצריך שיהיה, על מה שצריכים אנוּ לעשׂוֹת למען יהיה. שמא דיינוּ בגילוּי רצוֹן, רצוֹננוּ לחיוֹת חיים שאין עִמם קלוֹן, שאין עמם עבדוּת והתכּחשוּת, שאין עמם בּטלה וניצוּל ודיכּוּי והשׂתררוּת. שמא דיינוּ בּמאמצים דרוּכים לחיוֹת חיים אלה וּבנכוֹנוּת נפשית להיאָבק על חיים אלה ולא להיכּנע. אברהם שרוֹן, בּעל מאמר “מפלצת הגלוּת הנצחית”, גוֹרס את תוֹרת הציוֹנוּת כּוּלה כּתוֹרת הרצוֹן, ללא הבטחוֹת של הצלחה. ודאי, קל יוֹתר להידבק בּתוֹרה ציבּוּרית שיש עמה “בּטחוֹן”, אך חיים אנחנוּ בּתקוּפה אשר בּטחוֹנוֹת פּחתוּ והבטחוֹת נתבּדוּ, אוּלם האמת שבּתוֹרת-אמת לא נפגמה, וּשלילת הראוּי לשלילה לא פּגה חריפוּתה. נגבּיר איפוֹא בּתוֹכנוּ את רצוֹן-החיים של עם קשה-עוֹרף, המכּיר בּיִחוּדוֹ וּביחידוּת גוֹרלוֹ בּעוֹלם, נאבק על צדקתוֹ עם אחרים ועם עצמוֹ, שוֹקד לגַלם אוֹתה בּחיים ולא יכרע ולא ישתחוה לפני הרשע.

טו

כּיצד נטע את הרצוֹן הזה בּלבבוֹת? זוֹהי בּעינַי השאלה העיקרית בּהדרכה. ולא שאלתוֹ של המדריך בּלבד, כּי אם שאלתה של הסביבה המחנכת כּוּלה. אנחנוּ, המוּשרשים בּאדמת ישׂראל ומעוֹרים בּרוּחה של שיבת-ציוֹן בּימינוּ, אחוּזים עתה חרדה לגוֹרל בּיתנוּ. מלה פּשוּטה זוֹ היא בּשבילנוּ חזוּת הכּל. ואין היא טעוּנה פּירוּשים. וכשאנוּ נקראים בּיוֹם-עֶברה להגן על הבּית הזה בּכל אמצעי-ההתגוֹננוּת אשר בידנוּ וּבנפשנוּ, יוֹדעים אנחנוּ אל מה ועל מה אנוּ נקראים. אך לרבּים רבּים הבּאים אלינוּ –– אוֹ המוּבאים אל חוֹפינוּ מרחוֹק ואף מקרוֹב (וחוֹששני, גם ללא-מעטים הגדלים כּאן אוֹ הילוֹדים כּאן) –– עדיין לא הפך החוֹף הזה בּית. ותפקידנוּ החינוּכי הוּא לעשׂוֹת להם את הארץ הזאת, ואת העוֹלם הרוּחני שהצמיח אוֹתה, לבית שהנפש אחוּזה וּדבוּקה בּוֹ. וזה לא יוּשׂג בּלי אוירה של אהבה-ללא-חשבּוֹנוֹת, של כּבוֹד-בּלתי-מזוּיף, של הידבּקוּת בּעם וּבגוֹרלוֹ וּבתוֹלדוֹתיו הטרגיוֹת, בּערכיו הרוּחניים, בּיצירתוֹ החיה וּבחזוֹן תקוּמתוֹ, אשר יסוֹדוֹתיה “הלאוּמיים” ו“האנוֹשיים”, “המוּסריים” ו“הסוֹציאליים” ניתנים להפרדה רק בּמִלוֹננוּ וּבנוּסחאוֹתינוּ, אך לא בּהתגָלמוּתה החיה.

יש להאיר בּאוֹר אהבה והערצה את המרטירוֹלוֹגיה היהוּדית, לפרוֹשׂ את מגילת הגבוּרה וההתגוֹננוּת ומסירת-הנפש מאז חַנה ושבעת בּניה ועד הילדים המקיימים את ציוֹניוּתם ועִבריוּתם בּמחתרת שבּ“שטחי-הכּיבּוּש”. בחוֹדש רש"י שעבר עתה עלינוּ היתה הזדמנוּת להחיוֹת בּרוּחנוּ את קיוּמם של היהוּדים בּימי מסעי-הצלב ואת גבוּרת היאָבקוּתם. יש לשוּב וּלחפּשׂ בּאוֹצרוֹת ספרוּתנוּ כּדי להחזיר לחיים תעוּדוֹת עתיקוֹת וּספרים נשכּחים, שיש בּהם לקָרב את הנפש אל מלחמוֹתינוּ הבּלתי-פּוֹסקוֹת על קיוּמנוּ הגוּפני והרוּחני ועל יחוּדנו ועצמאוּתנוּ בּעוֹלם. ומן הראוּי לעקוֹב בּעין טוֹבה גם תעוּדוֹת ויצירוֹת של הזמן האחרוֹן: מגילת דוּבּוֹבה לרחל פייגנבּרג. הבַּלַדוֹת ההיסטוֹריוֹת של א. ליֶסין, מגילת טוּלצין ליעקב כהן (ב“מאזנים”). איני דן פּה בּערכּוֹ של כּל דבר לחוּד. אני מדבּר על הצוֹרך לנסוֹת, להעיז, ולראוֹת מה יוּבן, מה יקָלט. דרכּוֹ של המדריך איננה סלוּלה גם מבּחינה זוֹ שאלה גדוֹלה היא, כּיצד להבטיח פּינה בּלב הקוֹרא הצעיר לספרוּת העברית המקוֹרית של ימינוּ. הוּא רחוֹק ממנה, ואפשר שאף היא רחוֹקה ממנוּ. אל נא ינהגוּ המדריכים צמצוּם מוּפרז בּסוֹפרים העברים המוּגשים לחניכיהם. חוֹבה להיאָבק עם השכחה ועם “ההתישנוּת”. אל נא יחשבוּ כּי חינוּך ניתן בּעיקר על ידי הטפה ועל ידי חזרה על נוּסחאוֹת עיוּניוֹת. נתן לחניכינוּ לשתוֹת ממַעינוֹת היצירה היהוּדית. גם המדריך עצמוֹ אַל יסתפּק בּמה שהוּא יוֹדע. עליו להעמיק את חדירתוֹ לספר העברי, הישן והחדש.

ועל הכּל, לא לשכּוֹח: התנ"ך כּספר אשר “עלֵהוּ לא יבּוֹל”, כּספר הימים.

הרבּה דוּבּר בּכינוּס זה על העוֹלם וּשאלוֹתיו. והמדַבּרים – לא יהוּדים תלוּשים, הסמוּכים לשוּלחנוֹת עשירים בּלי שיהיוּ להם ד' אמוֹת משלהם. אשר העוֹלם החיצוֹני הוּא להם הכּל ועוֹלמם הם לא כּלוּם. כאן דיבּרוּ בּנים לעם היהוּדי, אזרחי המוֹלדת המוּקמת. הם לא פּנוּ עוֹרף לעוֹלם, ו“כל דבר אנוֹשי לא זר להם”. הם חיים בּנפשם את חיי העוֹלם, כּוֹאבים את קלוֹנוֹ, חרדים לתהפּוּכוֹתיו, נפגעים מרשעתוֹ, מצפּים לגאוּלתוֹ.

והיה מי שעירער על כּך: מה זה נוֹגע לנוּ? לנוּ, המעוּנה בּעמים, יש רק ענין אחד. “רק עליה – והשאר תפל”. הקוֹל היה מבוּדד, אוּלם הטענה ראוּי לה שתתבּרר, אף על פּי שכּבר נתבּררה כּמה פּעמים. וכל אחד נתבּע לתת עליה את תשוּבתוֹ הוּא.

הנוֹער העוֹלה ואלה שהכשירוּ וסידרוּ וקלטוּ את עלייתוֹ אינם צריכים שיטיפוּ להם עליה. אלמלא הללוּ ספק אם הארץ הזאת היתה נהפּכת לארץ מקבּלת עליה. והם הם שדרשוּ, מימי ויתקין ועד היוֹם, להחיש את העליה בּכל המסיבּוֹת. הם לא רק דרשוּ, כּי אם גם קיימוּ בּגוּפם, והפעילוּ אחרים כּל כּמה שהשפּעתם הגיעה. והם גם לא יסתלקוּ מללמוֹד מפּי כּל מי שיש לוֹ עצוֹת טוֹבוֹת כּיצד להרחיב את העליה וּלהחיש אוֹתה. אוּלם מי שאוֹמר “והשאר תפל” איננוּ מוֹסיף אלא גוֹרע. מי שבּא לעקוֹר את גאוּלת ישראל ממסכת ערכי המוּסר והשחרוּר של האדם – איננוּ מגבּיר את גוֹרמי הגאוּלה, כּי אם הצדק והמשפּט והחירוּת אינם יסוֹד מוּסד, אזי מדוּע עליה, מדוּע התישבוּת, מדוּע הצלת-עם ותקוּמת ישׂראל?

לא, הציוֹנוּת לא היתה קמה – ולא תקוּם – בּעוֹלם שכּוֹפר בּצדק וּבמשפּט וּבחירוּת לכל הנברא בּצלם. והיא לא תתכּחש לערכי-אדם אלה, כּי בּכך היא מוֹציאה את גזר-דינה על עצמה.

ישנם יהוּדים הסבוּרים כּי עם אוּמלל כּעמנו אין טוֹב לוֹ מ“שידאג לעצמוֹ” ויסיח את דעתוֹ מהוָיוֹת העוֹלם הגדוֹל. הם אוֹמרים: אין העוֹלם דוֹאג לנוּ ואין אנוּ חייבים לדאוֹג לוֹ; מה לנוּ ולסדרים השוֹלטים בּעוֹלם; לא איכפּת לנוּ שלטוֹן-זדוֹן ואנקת-עשוּקים וּבלבד שאנוּ נסדר את ענינינוּ. האוֹמרים זאת לא הוֹכיחוּ כּי בּשל כּך הם מפתחים יתר-יצירה, יתר-בּנין, יתר-התגוֹננוּת, יתר מאמצים חלוּציים וכיבּוּשיים. הם אינם יוֹדעים, אוֹ מתעלמים מדעת, כּי גם בּנים חוֹרגים לעוֹלם אינם חיים מחוּץ לסדן הארץ, וגם הם תלוּיים בקלקלתוּ וּבתיקוּנוֹ. וכשם שרעש-אדמה פּוֹגע גם בּעשירים וגם בּעניים כּן גם מאוֹרעוֹת עוֹלם נוֹגעים לעמים עשירים ותקיפים וּלעמים דלים וּמקוּפּחים.

מי שאוֹמר: אין לנוּ חלק בּעוֹלם ולא נחלה בּהיאָבקוּיוֹתיו, רוֹאה עצמוֹ בּשל כּך לאוּמי מעוּלה יוֹתר. אך על ידי כּך איננוּ מגבּיר את כּוֹחנוּ, אלא משפּיל את תנוּעתנוּ הלאוּמית, כּאילוּ היינוּ שבט חדל-היסטוֹריה וחדל מוֹרשת תרבּוּתית, כּאילוּ יש לנוּ בּרירה מעשית ונפשית:לחיוֹת מחוּץ לתהליכים ההיסטוֹריים של העוֹלם. מתוֹך תפיסה לאוּמית זוֹ, הגאה על ה“מוֹניזם” שלה, יש לפסוֹל גם את תפילת ראש-השנה, המבקשת לא רק על “ישׂראל עמך ועל ירוּשלים עירך ועל ציוֹן משכּן כּבוֹדך ועל מלכוּת בּית דויד משיחך”, כּי אם גם על “כּל הבּרוּאים” ש“יֵעָשו כּוּלם אגוּדה אחת” “וכל הרשעה כוּלה כּעשן תִכלה כּי תעביר ממשלת זדוֹן מן הארץ”. ואנחנוּ בּתוּמנוּ חשבנוּ כּי תפילה זוֹ הנאמרת בּטהרת הלב וּבהתלהבוּת עמוּקה דוֹרוּת על דוֹרוֹת יש בּה יוֹתר בּיטוּי ללאוּמיוּת היהוּדית מאשר החיקוּיים העלוּבים ללאוּמיוּת המסוּלפת “העוֹשה חיל” בּימינוּ.

אבוֹתינוּ בּסוּרא וּבפוּמבּדיתא, בּחוֹמוֹת האפלוּת של הגיטוֹ, בּמרתפי האינקביזיציה, מוּרדפים וּמוּחרמים מן העוֹלם כּוּלוֹ, הגוּ את גאוּלת ישׂראל כּמאוֹרע עוֹלמי, בּעל חשיבוּת אנוֹשית כּללית, אשר ממנוּ תוֹצאוֹת לתיקוּן עוֹלם בּמלכוּת שדי, ואנחנוּ מתוֹך הליכה לבתי-ספר של צוֹררינוּ, נאמר כּי שיא הלאוּמיוּת העברית הוּא בּעקירת כּל התכנים האנוֹשיים-משיחיים מחזוֹן תקוּמתנוּ?

לא, לא כּזאת היתה ציוֹניוּתוֹ של משה הֶס, ולא כּזאת היתה ציוֹניוּתוֹ של הרצל.

דרכּנוּ לעצמאוּת וּלחירוּת היא לא דרך ההתבּטלוּת בּפני העוֹלם שמחוּץ לנוּ ולא דרך ההתבּדלוּת הימנוּ.

יז

והערוֹת-מעט, וֹבקיצוּר, לענינים שאינם סוֹבלים את הרחבת הדיבּוּר. חבר קשיש ומהימן השמיע כּאן קוּבלנה על יחס בּלתי-הוֹגן הנפגש בּנוֹער לגבּי שכנינוּ. יש בּדבר כּדי להדאיג. ידענו חילוּקי-דעוֹת על שיטוֹת וּדרכים, על פּתרוֹנוֹת פּוֹליטיים, אך מעוֹלם לא ידענו חילוּקי-דעוֹת כּל-שהם על חוֹבת היחס ההוֹגן והצוֹדק לכל הנברא בּצלם, לבן-כּל-עם. זה היה והנהוּ מיסוֹדי-היסוֹדוֹת, מנכסי-צאן-בּרזל שלנוּ. בחוּגי העוֹבד העברי תיעבוּ כּל שחצנות וכל גסוּת וכל התגָרוּת כּלפּי השכן. הן לא כּ“גזע עליוֹן”, לא כּפֻלַנטטוֹרים-מעבידים ולא כּנוֹטלי-שׂררה בּאנוּ לארץ. באנוּ לא להשׂתרר על הזוּלת, כּי אם להשתחרר משׂררתוֹ של הזוּלת עלינוּ. ומעוֹלם לא נשׂאנוּ את נפשנוּ לכך “שנזכּה” לנהוֹג בּאחרים כּמוֹ שאחרים נוֹהגים בּנוּ. דיינוּ בּכך שהאחרים לא יוּכלוּ לנהוֹג בּנוּ כּאשר נהגוּ. ואם, חלילה, דבק בּנפש נערינוּ מן החרם הארוּר הזה העוֹשׂה עתה שַמוֹת בּנפש האדם – שׂוּמה עלינוּ לבער אוֹתוֹ עד תוּמוֹ.

וּבהזדמנוּת זוֹ לא אימָנע מהזהיר על חוֹבת הזהירוּת המיוּחדת בּימים אלה. יש זמנים שבּהם חוֹבה לנהוֹג בּשיקוּל-יתר. בקרבת ערימוֹת קש אין להדליק גפרוּר. כל צרה שתבוֹא עלינוּ ולא נוּכל למנעה – נדע לפגשה, אך אַל נתחייב בּקירוּבה.

הנוֹער שלנוּ זקוּק להכשרה פיסית מעוּלה. הוּא זקוּק לכך יוֹתר מכּל נוֹער שבּעוֹלם. כי הוּא צפוּי לפוּרענוּיוּת יוֹתר מאחרים. פּקדוֹן גדוֹל הוּפקד בּידיו. בהיוֹתוֹ רפה-אוֹנים אוֹ מרוּשל הרי הוּא מתחייב בּנפשוֹ וּבנפש אחים ואחיוֹת. ואין לך מצוה גדוֹלה מזוֹ, כּי רק כּוֹחוֹ של העוֹמד לימין הנתקף עלוּל לבלוֹם את רשעתוֹ של התוֹקפן. ומכּאן כּל המסקנוֹת המעשיוֹת.

הנוֹער שלנוּ להוּט עתה להתנדב, להתגייס, לנטירה, לשירוּת, לצבא, למלחמה. לא ניתן לוֹ להתמכר בשקט למלאכת הבּנין. הוּא נדרש לצאת למערכה מוּל אוֹיב. וטוֹב שהנער שלנוּ ידע לקבּל את גוֹרלוֹ. ודוקא משוּם התפקידים המסוּכּנים והמוּרכּבים ורבּי-האחריוּת הנשקפים לנוֹער יש לחוּס על כּל שעת הכשרה ולימוּד והשתרשוּת בּלשוֹן וּבתרבּוּת וּבחברה. יש להקפּיד על תקוּפת השנתים של לימוּד והכשרה, שלא לקצר בּהן. יש להקפּיד על כּך שלא לעקוֹר בּמשך תקוּפה זוֹ את החניך מחברָתוֹ. אל נגזוֹל ממנוּ את מנת-הצידה לדרך הארוּכּה. הצידה הזאת עוֹד תסכּוֹן לוֹ בּיוֹם-מבחן. כל שעה נוֹספת של צמיחה והשתרשוּת עשׂוּיה לחזק את רוּחוֹ ולהגבּיר את כּוֹחוֹ בּמערכה.

יח

לעתים נשמעת קוּבלנה, וּבת-קוֹלה נשמעה גם פּה: הנה ניתנה הזדמנוּת לאוּמית לתת חינוּך ל-6000 ילדים מישׂראל, ותחת לעשׂוֹת זאת בּמוֹ ידיה וּברוּחה, הפקיעה אוֹתם מרשוּתה וּמסרה לרשוּת שאינה שלה, למשקי העוֹבדים. כך מתנסחת הבּיקוֹרת העקרוֹנית על עליית הנוֹער. שמענוּ גם האידיאל החיוּבי מהוּ. לא מַתן הדרכה למדריכים, לא יתר שיתוּף של פּדגוֹגים והוֹגי-דעוֹת בבירוּר שאלוֹת ההדרכה, כּי אם: מוֹסד גדוֹל וּמרוּכּז, אשר בּוֹ ילַמדוּ ויחנכוּ אנשים ממוּנים מטעם “האוּמה”.

מי שאוֹמר כּך הרי הוּא סבוּר כּי הבּיטוּי הנאמן של האומה הוּא לא ישוּבי העוֹבדים בּעמק וּבהר, כּי אם מישהו אחר. ולא אוירת העבוֹדה והחקלאוּת והבּנין המשקי והעברית החיה והחלוּציוּת ראוּיה לשמש סביבה חינוּכית מטעם האוּמה, כּי אם משהוּ אחר.

יש לתמוֹה בּמקצת, שכּל אלה המקוֹננים על שחינוּך הנוֹער העוֹלה נמסר לידים לא נאמנוֹת, אינם רוֹאים לסַפּר לנו היכן היוּ והיכן הן הידים הנאמנוֹת, היכן יוֹקדת הנכוֹנוּת להכניס הבּיתה ילדים-פּליטים, להתמסר להם, לשאת בחבלי קליטתם.

אַל יפּוֹל עלינוּ לבּנוּ למִשמע בּיקוֹרת מעין זוֹ. יש ויש מה לבקר אצלנוּ. ורחוֹק אני מלגמוֹר עלינוּ את ההלל. מה שחסר לוֹ למדריך שלנוּ וּלכוּלנוּ – “וּלוַאי שיתוַסף לנוּ”, כּמאמר העם. המדריך, בּרוּבּוֹ, איננוּ “בּעל-מקצוֹע”. וזהוּ גם המציין אוֹתוֹ. לא כּל מה שנדרש ממנוּ לדעת הוּא יוֹדע, והוּא מצוּוה ללמוֹד תוֹך כּדי עבוֹדתוֹ, הוּא עצמוֹ טעוּן לימוּד והשתרשוּת והעמקה. הוּא עלוּל לשגוֹת בשגגוֹת הדוֹר. אך יש לוֹמר לשבחוֹ: הוּא איננוּ “אדם בּתוֹך נרתיק”. הוּא הנהוּ עצם מעצמה של החברה החלוּצית, יש לוֹ סגוּלוֹת שאין להן ערוֹך. זוֹ רעננוּת-הנפש, זוֹ הקִרבה לחניכיו, זוֹ הזיקה למפעל החלוּצי בכלָליוּתוֹ וּבפרטיוּתוֹ – שקוּלוֹת כּנגד הרבּה. והמדריך הטוֹב גם יוֹדע כּי מה שהוּא יוֹדע זה מעט. והוּא מבקש עזרה ושיתוּף בּעצה והדרכה. וחוֹבה לעזוֹר לוֹ בּזה. עילוּי רמתוֹ של המדריך הריהי מן השלבּים העיקריים בּחינוּך הנוֹער העוֹלה.

ויוֹדעים אנחנוּ גם את המקוֹמוֹת שבּהם מתחנך הנוֹער העוֹלה ואת האוירה השוֹרה בּהם: העמקים וההרים וישוּביהם. וגם לגבּיהם לא נפריז ולא נאמר שהם הגיעו לשלימוּת הנכספת. אף הם עוֹד צריכים להרבּה, כּדי שיוּכלוּ למלא את תפקידם התרבּוּתי לגבּי ילדיהם הם ולגבּי הילדים המוּצלים מן התוֹפת. אך, לעוּמת כּל מה שיש בּישוּב הארץ-ישראלי, לא נבוֹש בּהם.

אני מניח כּי מדריכינוּ קוֹראים עם חניכיהם בּיחזקאל את חזוֹן העצמוֹת היבשוֹת. דוֹרנוּ הוּא הנוֹשׂא לחזוֹן זה. ותהליכיו אינם אידיליים כּלל. לא על נקלה מתקרבים העצמוֹת “עצם אל עצמוֹ”. גם ה“רעש” אשר הם מקימים בּנקישתם וגם הריחוֹת אשר הם מעלים מן הקברים הפּתוּחים אינם ערבים. וגם לאחר שהם קוֹרמים עוֹר וּבשׂר עוֹד יש לנביא לקבּוֹל: “ורוּח אין בּהם”. לא אל מוֹלדת בּנוּיה, בּחוֹמר וּברוּח, מוּבאים ילדי ישׂראל, האוּדים המוּצלים. עוֹד חרבוֹת וּבנין משמשים אצלנוּ בּערבּוביה. אך אם נבּיט על סביבינוּ ונשאל מי וָמי הראוּיים שבּידיהם נפקיד את פּליטת ילדי ישׂראל המוּצלים מן החוּרבּן ומן הקלוֹן, לא נמצא מקוֹם נאמן יוֹתר מכּפריו של העוֹבד העברי בּארץ.

---

ל"הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד"

מאת

ברל כצנלסון

בּזה ניתנת הרצאת בּרל על הבּחרוּת הסוֹציאליסטית שלא נדפּסה עד כּה.

ב. בּישיבת הפּתיחה של מוֹעצת הבּחרוּת הסוֹציאליסטית בּארץ־ישׂראל בּפתח־תקוה

(ג' דחוֹל־המוֹעד פּסח תרפ"ו)

אחריוּת גדוֹלה כּרוּכה בּיצירת הסתדרוּת נוֹער זוֹ. בּחיי היהדוּת נפל בּגוֹרלוֹ של הנוֹער העברי תפקיד יוֹצא מהכּלל בּפּוֹליטיקה, בּכּלכּלה, בּתרבּוּת וּבהגירה, בּכל שינוּי־הערכין לחיוּב אוֹ לשלילה. גם כּל יצירת תנוּעתנוּ, מראשית חיבּת־ציוֹן והציוֹנוּת, וכן גם יצירת ה“בּוּנד”, הסוֹציאליזם – בּכוּלם מילא הנוֹער תפקיד חשוּב מאד. וזה מוּבן. בּחיי היהדוּת, שבּמשך דוֹרוֹת התנהלוּ אך ורק על ידי זקני הדוֹר, הפּרנסים, הרבּנים – משבּאוּ תנוּעוֹת חדשוֹת להרוֹס את הישן, לא הזקנים יכלוּ להיוֹת נוֹשׂאי ההרס, אלא אך ורק הצעירים, הנוֹער, זה הכּוֹח התוֹסס והמַתוה דרכים חדשוֹת בּמאה האחרוֹנה. כּל התנוּעוֹת והתסיסוֹת, הָחֵל מ“בּיל”וּ" ועד האחרוֹנה – כּוּלן בּעיקרן נוֹצרוּ על ידי הנוֹער. גם תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל, אף היא היתה בּעצם, בּמשך 20 שנה, תנוּעת נוֹער, אשר הצטיינה לא רק בּתכוּנוֹתיה, בּהתלהבוּת וּבמרץ של נוֹער, אלא צירפה ויצרה נכסים משקיים, נכסי הוַי גדוֹלים ועבוֹדה פּוֹליטית חשוּבה.

וכאשר “אחדוּת־העבוֹדה”, אחרי שבע שנוֹת קיוּם, ניגשת להקים, בּאוֹטוֹנוֹמיה ידוּעה, תנוּעת נוֹער, לאַרגן שכבה זוֹ של דוֹר צעיר, אפשר אוּלי שימָצאוּ אנשי לצוֹן אשר יראוּ בּזה את חוּלשת המפלגה וזקנתה. כּל המכּיר את המציאוּת, יוֹדע שאין שחר להסבּרה זוֹ. כּל שיִראה את השכבוֹת והחוּגים החדשים, המתוַספים עם כּל אניה ואניה לתנוּעה, כּל המכּיר את הכּוֹחוֹת התוֹססים בּמעמד הפּוֹעלים, מדוֹר העליה השניה, גם אם יהא מתנגד לתנוּעת הפּוֹעלים, יהא מוּכרח להוֹדוֹת ש“אחדוּת־העבוֹדה” רחוֹקה עדיין מזקנה כּל־שהיא! ודוקא משוּם כּך הגיעה השעה לתנוּעת הפּוֹעלים לטפּל בּחינוּך הדוֹר הצעיר ואִרגוּנוֹ.

ישנן בּעצם שתי נקוּדוֹת־מוֹצא להערכת תנוּעת הנוֹער: הערכה קוֹמוּניסטית והערכה סוֹציאליסטית. שתי התנוּעוֹת עוֹסקוֹת בּתנוּעת הנוֹער, ויש הבדל חשוּב, מוּסרי־תרבּוּתי, בּגישתן לבעיה זוֹ. התנוּעה הקוֹמוּניסטית מעריכה וּמחשיבה את הנוֹער, אוּלם היא מבּיטה עליו מנקוּדת־השקפה המיוּחדת לה – הייתי אוֹמר, מנקוּדת־ההשקפה של ניצוּל הנוֹער. לכל תנוּעה של מהפּכה והריסה בּחיים, שיש בּה שינוּי־ערכין וּתסיסוֹת חזקוֹת – אין חוֹמר יוֹתר מַתאים מהנוֹער. לנוֹער אפשר להרכּיב סיסמאוֹת מפוֹצצוֹת והוּא ימַלאן כּחץ מקשת. אוּלם אם לחשוֹב שתנוּעת הנוֹער לא נוֹצרה רק לשם הנצחוֹן הארעי, אלא שיש לה ערך מַתמיד וקיים לעתיד, אם רוֹצים לטפּח בּנוֹער מחשבה והערכה עצמית של המציאוּת, אם רוֹאים בּנוֹער בּעיקר את אזרח העתיד – אי אפשר ללכת בּדרך הקוֹמוּניסטית. האִרגוּן הפּוֹליטי הרוֹאה בּנוֹער לא את אזרח העתיד, אלא את ההוֹוה שלוֹ בּלבד – שׂכרוֹ של זה יוֹצא בּהפסדוֹ.

בּמידה שנדאג לא לנצחוֹן הרגע, אלא להבטחת עתיד בּריא לנוֹער, צריכה העבוֹדה הפּוֹליטית בּנוֹער לעמוֹד בּמדרגה שניה אחרי העבוֹדה החינוּכית־תרבּוּתית. ואם נגש מבּחינה זוֹ לדוֹר הצעיר בּארץ־ישׂראל, הרי השאלה מתעמקת עוֹד יוֹתר. הכּלל היסוֹדי שאנוּ נוֹקטים בּוֹ הוּא: שוּם תנוּעה סוֹציאליסטית אמיתית אינה חיקוּי לתנוּעה זוֹ בּארץ אחרת. היא מחייבת מקוֹריוּת ולא שעבּוּד. מוּבן שצריך ללמוֹד מאחרים, אוּלם את אשר אנוּ לוֹמדים עלינוּ לעכּל בּתוֹך האוֹרגַניזם העצמי וּלהווֹת יצירה מחדש! בּמקוֹם שיש חיקוּי – שם ירידה והתנַוונוּת. וּלפיכך עלינוּ לדבּר על הפּרוֹבּלימוֹת המיוּחדוֹת הנוֹבעוֹת מתוֹך מציאוּתוֹ של העם העברי וּמצבה המיוּחד של ארץ־ישׂראל. לפני עשׂרים שנה היוּ דברים אלה של מַרחיקי־ראוֹת, של בּעלי אינטוּאיציה רבּה, גוֹרמים למנוֹד־ראש אצל רבּים (לא מעטים הם אלה שקראוּ לנחמן סירקין – “נַח’קה המשוּגע”). אוּלם עכשיו חשׂפה המציאוּת את הטרגדיה העברית. תנוּעת הפּוֹעלים העברית עוֹמדת לפני פּרוֹבּלימוֹת מיוּחדוֹת, אשר הן מכּבשוֹנה של הציוֹנוּת. על הסוֹציאליזם הארץ־ישׂראלי מוּטל לחקוֹר ולפתוֹר מעצמוֹ שאלוֹת, שעמים אחרים לא חקָרוּן ולא פּתָרוּן.

זהוּ קוֹמפּלֶכּס של שאלוֹת מיוּחד במינוֹ ואין לנוּ דרך אחרת מאשר להקים כּוֹחוֹת מחשבה וחקירה עצמיים. אם בּדרך כּלל הנוֹער הסוֹציאליסטי בּעוֹלם מקבּל אוֹצר תרבּוּתי מוּכן, מסוֹרת פּוֹליטית של עשׂרוֹת בּשנים, ועליו רק ללמוֹד ולקלוֹט את הרכוּש הזה ולראוֹת את עצמוֹ כּנוֹשׂא ההתקדמוּת – הרי אצלנוּ זה יוֹתר מוּרכּב. לפני הישוּב הארץ־ישׂראלי, שהנוֹ כּעין אוּמה קטנה בּתוֹך העם העברי, עוֹמדוֹת שאלוֹת המגיעוֹת למרוֹמי האנוֹשוּת; הוּא צריך לפתוֹר לא רק את שאלוֹתיו שלוֹ, אלא את שאלוֹת העם היהוּדי כּוּלוֹ. לאוּמה קטנה זוֹ ישנם צרכים תרבּוּתיים גדוֹלים כִּלְעַם בּן מיליוֹנים. דרוּש לוֹ סגנוֹן מיוּחד גם בּתרבּוּת וספרוּת, גם בּחקלאוּת וּבאִרגוּן תנוּעת הפּוֹעלים. בּכל חיי המשק והחברה בּארץ־ישׂראל לא פּסקנוּ מליצוֹר צוּרוֹת חדשוֹת. ואי אפשר לתת לנוֹער דפוּסים קיימים, אלא צריך למסוֹר לוֹ את המסוֹרת ואת דרכי התפּתחוּתה של התנוּעה בּמשך כּל התקוּפה.

תנוּעתנוּ בּארץ גָדלה. רבּוֹת השאלוֹת הפּוֹליטיוֹת המעסיקוֹת אוֹתנוּ: השאלה הערבית, השאלה האנגלית, השאלוֹת המשקיוֹת החדשוֹת, שאלת יצירת הוֹן בּשביל בּנין הארץ. אצל כּל אוּמה ואוּמה הגידוּל של דוֹר אחרי דוֹר בּמפלגה הוּא טבעי מאד. לא כן אצלנוּ. מארצוֹת שוֹנוֹת וּמחוּגים שוֹנים בּאים לארץ אנשים חסרי השׂכּלה וּבעלי השכּלה גבוֹהה, אנשים ציוֹנים וסוֹציאליסטים ואנשים אשר לא ידעוּ כּלל על ציוֹנוּת אוֹ על סוֹציאליזם. כּשרוֹן הפּעוּלה נחלש על ידי הקוֹשי שבּמזיגה וּבאיחוּד. הפּרוֹבּלימה הזאת המיוּחדת, העוֹמדת בּפני תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, מוֹסיפה נוֹפך משלה לתפקידיה של תנוּעת הנוֹער שלנוּ.

בּארצוֹת הגירה אחרוֹת, כּמוֹ אמריקה, נשארוֹת המפלגוֹת מוּבדלוֹת ונפרדוֹת. אצלנוּ אמנם אין פּירוּד גדוֹל, אוּלם בּכל זאת הוּא בּוֹלט למַדי ורבּים הפּרצים והסדקים. תנוּעוֹת המ.פּ.ס. וּ“פוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל יוֹנקוֹת מן המסוֹרת והקוֹנסרבטיזם וחיוֹת בּשני עוֹלמוֹת: הן נמצאוֹת בּמציאוּת הארץ־ישׂראלית ורוֹצוֹת להרכּיב על המציאוּת הזאת אידיאוֹת־חוּץ שהן אֲמוּנוֹת עליהן. ולכן מלבד הרצוֹן להשפּיע על הגוֹלה וּמלבד החינוּך בּרוּח העבוֹדה, לפנינוּ עוֹד תפקיד חשוּב: התנוּעה הסוֹציאַליסטית צריכה למַזג ולגבּש את כּל הנוֹער הנמצא בּארץ ואת הנוֹער העוֹלה לחטיבה אחת וליצוֹר מהם משמרת חזקה.

אין בּרצוֹננוּ להקים הסתדרוּת פַּרַלֶלית וּמתחרה להסתדרוּת הנוֹער העוֹבד הקיימת. עיקר מטרתנוּ הוּא לא מלחמה נגד ניצוּל הנוֹער אלא חינוּך אידיאוֹלוֹגי. איזהוּ הגיל של הנוֹער שבּוֹ הוּא מסוּגל לקבּלת חינוּך אידיאוֹלוֹגי וּפּוֹליטי? כּל סוֹציאליסט ישר צריך להתנגד לחינוּך פּוֹליטי מפלגתי לנוֹער בּגיל הצעיר (נאמר עד 16). עד גיל זה על הנוֹער להיוֹת מאוּרגן על בּסיס מעמדי כּללי. צריכה להיוֹת אצלנוּ הכּרה בּרוּרה שאין לפרק את הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד על ידי סקציוֹת מפלגתיוֹת וכדוֹמה. אוּלם יש גיל כּזה של נוֹער המסוּגל לאוֹריֶנטציה פּוֹליטית־ציבּוּרית, להסתכּלוּת יוֹתר עמוּקה. זהוּ הנוֹער אשר עבר סטַז' ידוּע ונמצא בּגיל של בּיקוֹרת וחקירה, והוּא צריך להצטרף להסתדרוּתנוּ הנוֹצרת עתה. הכּוָנה היא לדוֹר הצעיר בּן 17 או 18 שנה. גם בּשאלת השם נחוּץ להיזהר מפּרלליזם עם הנוֹער העוֹבד.

מפלגת “אחדוּת־העבוֹדה” היא כּרגע המפלגה החזקה בּיוֹתר בּארץ. אוּלם מה יהיה גוֹרלה כּעבוֹר שבע שנים? קל להיוֹת מפלגה קוֹנסרבטיבית, היא יכוֹלה להחזיק מעמד עשׂרוֹת שנים. אין כּל קוֹשי גם למפלגוֹת שׂמאליוֹת סתם המחַקוֹת את המפלגוֹת בּחוּץ־לארץ. ישנם תמיד אלמנטים מיוֹאשים, והמפלגוֹת הללוּ יכוֹלוֹת להיוֹת נזוֹנוֹת מהם. אחר לגמרי מצב המפלגה העוֹמסת על עצמה אחריוּת של בּנין, הרוֹצה להיוֹת נאמנה למַעמד הפּוֹעלים בּארץ. היא צפוּיה תמיד למַשבּרים וכשלוֹנוֹת. לנוּ נחוּץ גיבּוּש פּנימי חזק ויש הכרח גדוֹל להכין בּקרבּנוּ כּוֹח חדש שיוּכל לשׂאת בּמשׂא הזה של המפלגה. עלינוּ לרכּז בּתוֹכנוּ כּוֹח צעיר, אשר יראה את עצמוֹ ממשיך בּדרך שאנוּ הוֹלכים בּה. אם לא נעשׂה דבר זה, נהיה בּכל רע. ואם בּתוֹך המשקים הגדוֹלים שלנוּ, שהחיים הקיבּוּציים מַשרים עליהם רוּח מיוּחדת, אינוֹ מוּרגש כּל כּך הצוֹרך בּארגוּן וּבחינוּך מיוּחד של הדוֹר הצעיר – הרי בּערים צוֹרך זה בּוֹלט מאד. בּערים ישנן אצלנוּ שכבוֹת שכבוֹת של “אחדוּת־העבוֹדה” ועליהן הוֹלכוֹת וּמתוַספוֹת שכבוֹת חדשוֹת, צעירוֹת. צריך להקים חברה וּסביבה מַתאימוֹת לדוֹר הצעיר, שבּהן יתחנך ויכין את עצמוֹ לעבוֹדה העתידה. ואם הראשוֹנים בּאִרגוּן תנוּעה זוֹ יבינוּ לא לרדוֹף אחרי רעש והצלחוֹת מזוּיפוֹת, אלא יעסקוּ בעבוֹדה רצינית, יקוּם בּעוֹד שנים כּוֹח תרבּוּתי־מדיני חשוּב, שיטבּיע חוֹתמוֹ על תנוּעת המעמד.

וּכשם שצריך להבדיל בּין הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד וזוֹ שלנוּ, כּן צריך להפריד בּין זוֹ וּבין המפלגה, הן מבּחינה הסתדרוּתית והן מבּחינה אידיאוֹלוֹגית וּפּוֹליטית. בּארץ־ישׂראל נעשׂית עבוֹדה בּלתי־פּוֹסקת של מחשבה וּמעשה בּמשך עשׂרים שנה. נצבּר רכוּש עצוּם, שעוֹד טרם נכתב אמנם בּספר, בּספר הסוֹציאליזם הארץ־ישׂראלי. אוּלי יעלה בּידנוּ לכנס את הנכסים התרבּוּתיים שלנוּ בּמרוּצת הימים. אוּלם אם בּחוּץ־לארץ היוּ מצבים, שהנוֹער החלוּצי היה מוּכרח להתחיל הכּל מא‘, הרי פּה אחרת. תנוּעת נוֹער שתלך בּדרך התחלה מבּראשית צפוּיה להתנַוונוּת בּעתיד. תנוּעת בּית־אַלפא לא מצאה את דרכּה בּמשך כּל שנוֹת קיוּמה, כּי לא התקשרה עם העבר של מעמד הפּוֹעלים. בּכל מקוֹם ששם מוּנח כּבר היסוֹד – חוֹבת הדוֹר הצעיר לקבּל את הירוּשה. בּרשוּתוֹ לתקנה וּלשכללה – אבל עליו לקבּלה. לא לבזבּז כּוֹחוֹת לשוא אנוּ צריכים, אלא ללמוֹד וּלקבּל רכוּש זה: את היצירה של בּרֶנר, את החזיוֹן של טרוּמפּלדוֹר וכו’. תנוּעת נוֹער שתרצה לוַתר על זה צפוּיה לכשלוֹנוֹת. אילוּ היינוּ עוֹשׂים משגה זה ויוֹצרים הסתדרוּת נוֹער מחוּץ ל“אחדוּת־העבוֹדה”, היה מוּכרח להתפּתח חזיוֹן חברתי נפרד ממקוֹר מוֹלדתוֹ. תנוּעה זוֹ היא פוֹרמַציה צעירה של “אחדוּת־העבוֹדה”. צריך לקבּוֹע את היחסים האִרגוּניים בּינה וּבין המפלגה, אני אהיה בּעד אוֹטוֹנוֹמיה רחבה, אוּלם הפּיקוּח וההדרכה צריכים להישאר בּידי המפלגה־האֵם.

דיבּרתי על כּמה סכּנוֹת הצפוּיוֹת לנוּ. יש סכּנוֹת של סבכים בּבנין הארץ העלוּלים להביא לפעמים אפילוּ לידי אידיאוֹלוֹגיה של אַפַּטיה. הנוֹער בּארץ־ישׂראל צריך לעבוֹר קוּרס גדוֹל למען לא יכּשל. לפני 18 שנה, כּשבּאתי אַרצה, היתה בּארץ תקוּפה של יאוּש; החלק האינטליגנטי התגאה בּיאוּש, בּזה שגמר עם כּל האילוּזיוֹת. אוּלם אז היה זה רק מצב־רוּח של יאוּש, אבל לא אידיאוֹלוֹגיה וּפּרוֹגרמה של יאוּש. עכשיו יֶשנן בּארץ מפלגוֹת אשר הפּרוֹגרמה שלהן היא יאוּש. היסוֹד הנפשי של ה“פרַקציה” לא נבע מתוֹך האמוּנה בּקוֹמוּניזם הרוּסי, אלא מתוֹך אַ־ציוֹנוּת, מתוֹך בּיטוּל הציוֹנוּת. לא מן הנמנע הוּא שיהיוּ בּתוֹכנוּ רבּים שקיפּחוּ את האידיאַל הציוֹני, אוֹ שיבוֹאוּ בּלי אידיאוֹלוֹגיה ציוֹנית מלכתחילה, ואם לנוּ אין כּעת רצוֹן להקים חַיץ בּינם וּבינינוּ, ואם אין לנוּ לחשוֹש מפּני הצטרפוּתם של כּוֹחוֹת פּחוּתי־הכּרה אלינוּ, הרי הנוֹער צריך לנַקוֹת וּלטהר את הסתדרוּתוֹ מרקבוֹן זה. אם כּי השתנוּ ערכים רבּים בּתנוּעתנוּ, בּכל זאת צריך גם להבין שתנוּעתנוּ אינה יכוֹלה להרשוֹת ספיקוֹת בּנוֹגע לדברים שהם יסוֹדוֹת עבוֹדתנוּ. דרכּנוּ, דרך המפלגה, היא מיוּחדת. אנוּ עוֹמדים תמיד על המשמר של רעיוֹננוּ העיקרי, של הקמת מוֹלדת חדשה לעם עוֹבד. וכל אלמנטים רקוּבים וּמחוּסרי הכּרה ואידיאוֹלוֹגיה לא יטוּ אוֹתנוּ מדרכּנוּ זוֹ. אוּלם הנוֹער צריך להיזהר מזה. בּתנוּעת הנוֹער יש צוֹרך גדוֹל בּדיסקוּסיוֹת, בּבירוּר כּל סוּגי שאלוֹת, אוּלם נחוּץ שהעיקרים היסוֹדיים יהיוּ בּלתי זזים ומָטים. מי שאין לוֹ אמוּנה בּמעמד הפּוֹעלים המביא גאוּלה לעם העברי כּוּלוֹ, אין לוֹ מקוֹם בּתוֹכנוּ.

אנחנוּ חיים בּתקוּפה של אִרגוּן חברתי, הפּטריוֹטיזם האִרגוּני יכוֹל לקבּל אצלנוּ בּארץ צוּרוֹת שוֹנוֹת וחוֹלָניוֹת מאד. יש פּעמים שהוּא מבכּר את הטפל על העיקר, את הדוֹגמַטיקה על החיים. אצלנוּ היהוּדים לא רק שקיימת חלוּקה מעמדית, אלא שבּכל מעמד גוּפא קיים פּילוּג וּפירוּד. וּפּרוֹבּלימה זוֹ של מזיגה וגיבּוּש דוֹרשת לא רק אִרגוּן מפלגתי, אלא אַתמוֹספירה מסוּימת. עד האיחוּד של פּוֹעלי־ציוֹן וצ.־ס. סבלנוּ הרבּה, אוּלם לבסוֹף התגבּרנוּ וּפתרנוּ את השאלה. ואם גם נשארוּ איזה פּירוּדים אצלנוּ – אין הדבר מסוּכּן בּשבילנוּ: המפלגה היא די מגוּבּשת מבּחינה תרבּוּתית. אוּלם בּתנוּעת נוֹער יכוֹל כּל סדק של פּירוּד להביא לידי פּירוּד גמוּר וּלהוֹריד את הניבוֹ התרבּוּתי של החברים.

אנוּ עוֹמדים בּפני עליה רחבה. אנוּ גדֵלים לא מן הנוֹער שבּארץ אלא מזה שבּא מחוּץ־לארץ. ואין לדעת מה יביא לנוּ נוֹער זה. הוּא מביא אתוֹ מטען לארץ ואיננוּ יוֹדעים את טיבוֹ. אוּלם מיסדי ארגוּן הנוֹער צריכים לזכּוֹר שיש רק תנוּעה סוֹציאליסטית עברית אחת בּארץ־ישׂראל – “אחדוּת־העבוֹדה”.

שלוֹשה יסוֹדוֹת לפנינוּ: א) עבוֹדה תרבּוּתית עמוּקה וּרחבה שתכשיר את הצעיר להיוֹת אזרח בּחברתנוּ; ב) אמוּנה עמוּקה בּתפקידיו של הפּוֹעל בּארץ־ישׂראל; ג) אֵמוּן הדדי והסכּמה בּין החברים. אם שלוֹשת היסוֹדוֹת הללוּ יהיוּ מוּנחים בּיסוֹד ההסתדרוּת – אין כּל פּחד צפוּי לנוּ, וכל הנסיוֹנוֹת של חתירוֹת וּפרצים עליה לא יצלחוּ.

אישים

מאת

ברל כצנלסון

---

בּן שגָלה

מאת

ברל כצנלסון

א

לפני שבוּעוֹת אחדים קיבּלתי מכתב קצר מניוּ-יוֹרק, כּתוּב עברית, וחתוּם: א. פרוּמקין. הוּא מוֹדיע לי על משלוֹח ספר-זכרוֹנוֹתיו – “בּאביב הסוֹציאַליזם היהוּדי”¹ – שיצא עתה. שם-הכּוֹתב היה זכוּר לי יפה. בּנעוּרי הגיעוּ לידי תרגוּמיו הנאים מן הספרוּת העוֹלמית לאידיש, וחידת-האיש העסיקה אוֹתי. ולפני י“ח שנים פּגשתיו בּפילַדלפיה, בּמערכת עתוֹן יהוּדי, בּמסיבּתוֹ של הישיש יקר-הרוּח, משה קאץ, מחשוּבי האנַרכיסטים היהוּדים, מן המעטים אשר על סף הזקנה דבקוּ בּציוֹנוּת הסוֹציאליסטית בּחוֹם-נפש וברעננוּת-נעוּרים, וּמצאוּ את עצמם מחדש. אז כּבר ידעתי מה מוֹצאוֹ של א. פרוּמקין. בּּשאלוֹתיו אלי היה מן התמיהה: האוּמנם ארץ-ישׂראל שאני בּא ממנה היא שוֹנה מזו שהוא ידע? על שאלוֹתי לֵ”אוֹתם הימים" היה עוֹנה כּמתוֹך דמדוּמים.

משבּא הספר לידי קראתיו בּנשימה אחת. לא אוֹמַר שהספר ענה על השאלוֹת שהייתי שוֹאל את עצמי: מה היה לוֹ לבן-ירוּשלים זה, שעקר עצמו מתוֹך חוֹמוֹת “העיר העתיקה” והשריש את עצמו בּגיטוֹ של האנַרכיזם היהוּדי? וכן – מה היה טיבוֹ וּמה היה תפקידוֹ של זרם-זוית זה, האנַרכיזם של המהגרים היהוּדים בּתנוּעת הפּוֹעלים שלנוּ? בּעל הזכרוֹנוֹת לא ראה, כּנראה, בּזה את תפקידוֹ. הוּא לא בּיקש כּלל להסבּיר את דרך גלגוּליו הרוּחניים: מן החרדוּת הירוּשלמית– להשׂכּלה וּלחיבּת-ציוֹן, וּלהתלהבוּת לדיבּוּר עברי, וּמאלה – למחיקת העבר, לאדיקוּת בּכפירה, לדביקוּת בּאנַרכיזם. הוּא גם איננוּ מעמיק שאלה על גוֹרלה של התנוּעה, אשר אוֹתה שירת בּאמוּנה, מאז “נוֹלד מחדש” ועד ימיו האחרוֹנים. המניע לכתיבה היה לא הרצוֹן להרבּוֹת דיבּוּר על עצמוֹ, כּי אם הרצוֹן לספּר על בּני-אדם שאִתם חיה ואֹותם הֹוקיר, על תנוּעה שאוֹתה אהב ואוֹתה עבד. אך החוּט-של-חן וּצניעוּת המשוּך על כּתיבתוֹ, דרך הסיפּוּר הקוֹלח לתוּמוֹ, וההארוֹת המפוּזרוֹת לעתים בּיד רכּה ושלא בּמתכּוון – הצמידוּ אוֹתי אל הספר.

מבּין השיטין של המכתב הפּרטי דיבּר אלי רצוֹנוֹ של הכּוֹתב לבוֹא בּמגע עם הקוֹרא שבּארץ, לקשר כּלשהוּ את החוּט שניתק לפני 47 שנים, כּשהעלם הירוּשלמי ראה פּתאוֹם אוֹר גדוֹל מלוֹנדוֹן וּמניוּ-יוֹרק והתמכּר אליו ללא שיוּר.

ועוֹד אני מעיין בּדבר, מה הפּרשוֹת בּזכרוֹנוֹת אלה אשר יש בּהן ענין לקורא שלנוּ, ואם השעה נוֹחה להפנֹות את דעת הקוֹרא לענינים מעוֹלם שאף הוּא חלף, והנה – בּאה הטלגרמה מניוּ-יוֹרק, כי הסופר א. פרוּמקין הלך לעוֹלמוֹ.

עתה ראיתי בּמכתבוֹ משום בּקשת שכיב-מרע, המחייבת.

בּ

מאוֹתה לוֹנדוֹן, אשר משם היוּ בּאוֹת חוֹברוֹת “המעוֹרר”, היוּ מגיעים גם ספרים וחוֹברוֹת ממיטב הספרוּת העוֹלמית החדשה, בּתרגוּם לאידיש מאת א. פרוּמקין. בּאוֹתם הימים עדיין היתה מלאכת-התרגוּם בּשפל המדרגה. הקוֹרא-המהגר בּלוֹנדוֹן וּבניוּ-יוֹרק היה נזוֹן בּרוֹמנים ארוּכּים, הניתנים חוֹברֹות חוֹברוֹת, כשעל שערן כּתוּב: “מוֹתח לעילא וּלעילא”. ואוֹתם המתרגמים כּשהיוּ בּוֹחרים למלאכתם את שקספּיר ואת טוֹלסטוֹי, היוּ מגישים אוֹתם לקוֹרא בּ“עיבּוּד חפשי וּבתיקוּנים”. והנה, פּתאוֹם, ללא מַניפֶסטים והבטחוֹת ותכניוֹת של “הוֹצאוֹת ספרים” – שפע מַתמיד של יצירוֹת אירוֹפּה הצעירה, המהפּכנית, האינדיבידוּאַליסטית, נתוּנוֹת בּידי יחיד. כּאן גם אִיבּסן וּמֶטֶרלינק ואוֹסקר וַילד. וגם קרוֹפּוֹטקין ורֶקליוּ וז’אן גראוּ, ורבּים אחרים. התרגוּם – תרבּוּתי, היצירה – נקיה. המתרגם לא היה אוֹמר על עצמוֹ ולא כּלוּם. אם זכרוֹני איננוּ מַטעה, הרי גם לא היה טוֹרח ללווֹת את תרגוּמיו בּדבר-הקדמה אוֹ המלצה משלוֹ, אוּלם הבּחירה, טיב התרגוּם, נקיוֹן ההֹוצאה, הנייר, הפוֹרמַט – העידוּ על פּרוֹגרמה תרבּוּתית, העידוּ על המתרגם שאיננוּ עוֹשׂה מלאכתוֹ כּשׂכיר, כּי אם עוֹבד מתוֹך אהבה, מתוֹך בּחירה, בּאמוּנה, בּטעם, בּשיטתיוּת. וּבמקוֹם לדבּר על הצוֹרך בּספרוּת, כּשם שרבּים עוֹשׂים, הוּא, יוֹשב ועוֹבד בּשתיקה. אוֹדה, הקוֹרא העברי שבּי היה מוֹקיר וּמתקנא כּאחד.

מיהוּ אדם זה, העוֹבד כּכה להשׂכּלה המהפּכנית והוּא שׂוֹחה בּמים אדירים של שׂפוֹת וספרוּיוֹת? הקרוֹב הוּא אם רחוֹק? לעתים הוֹפיעוֹּ גם תרגוּמי אגדה משלוֹ “מתוֹך התלמוּד והמדרשים” והעידו כּי בּן-בּית הוּא, ואף איננוּ חוֹשש להכניס דברים מסוּג זה לתוֹך קבצים “רדיקליים”. אך היש לוֹ גם מגע ליהדוּת של ההוֹוה? לא בּרור, כּי על עצמוֹ לא היה מדבּר.

ג

עתה, על סף היציאה מן העוֹלם, נתפנה א. פרוּמקין מעמל-יוֹמוֹ וּמן האַנוֹנימיוּת של עבוֹדתוֹ, וּבא לספּר על אנשים וגם על עצמוֹ. ואם כּי המחבּר נתכּוון מלכתחילה לספר על תעמלָנים, עסקנים, עוֹרכים ועתוֹנאים (היינוּ הך!), אשר אָרח לחברה אִתם, בּתנוּעה האנַרכיסטית בּאירוֹפּה וּבאמריקה, לא יכוֹל היה, כּנראה, שלא לפתוֹח בּפרק ששמוֹ: מוֹצאי.

והמוֹצא הוּא: ירוּשלים, העיר העתיקה, “החצר של הרדוּשקביצי”. האב – ר' ישׂראל דוֹב פרוּמקין, בּעל ה“חבצלת”. הסב, מצד האם, ר' ישׂראל בּ"ק, המדפּיס הראשוֹן בּירוּשלים.

האב – איתן מוֹשבוֹ בּירוּשלים. משׂכּיל וחבּ“די, אדוּק וּמוּחרם. איש מלחמוֹת: בּצעירוּתוֹ נלחם בּתקיפי ה”כּוֹללים“, נלחם את מלחמת ה”חסידים" בּ“פּרוּשים”, ולאחרוֹנה – את מלחמת “הישן” בּ“חדש”. הבּן – מטיבוֹ: איש שלוֹם ועבוֹדה שקטה, אלא שהוּא עוֹקר עצמוֹ מבּיתוֹ וּמסביבתוֹ, נוֹדד מארץ לארץ, מתרחק מעברוֹ ועמל להפיץ בּרבּים את בּשׂוֹרת המהפּכה העוֹלמית.

וּמרחק-הגיל בּין האב לבּן אינו אלא כ“ב שנים. בּמוּקדם אחז הבּן בּמלאכת האב: בּכתיבה. עוֹדנוּ נער בּר-מצוה נתעוֹרר בּוֹ היצר והתחיל לתרגם סיפּוּר מגרמנית. את התרגוּם היה מניח על שוּלחנוֹ של אבּא, שהיה עֹורך וּמתקן וּמוֹסר לדפוּס, בּלי לאמוֹר לוֹ דבר. אוּלם מלאכת התרגוּם לא הספּיקה לוֹ לנער הכּוֹתב. על שוּלחנוֹ של האב-העוֹרך היוּ מוּנחים עתוֹני-הגוֹלה ועוֹד בּאוֹתה שנה הוּא נעשה “קוֹרספּוֹנדנט” לעתוֹן חוּץ-לארץ ל”עברי אנכי" שבּבּרוֹד. מדוּע דוקא ל“עברי אנכי”? מפּני ש“המגיד” היה לוֹ כּבר בּירוּשלים כּתב משלוֹ, יהוּדי שהחזיק חנוּת-מכּוֹלת בּשכנוּתם של הפרוּמקינים, ר' דויד בּוֹימגרטן. בּחנוּתוֹ, בּשעה שלא היוּ קוֹנים, היה יוֹשב וּמחבּר את כּתבוֹתיו. היה כּוֹתב על הבּרך, כּשהיא “מרוּפּדת” בּקרש. א. פּרוּמקין מוֹסר, דרך אגב, שיחה אחת בּין העתוֹנאי הבּא בּימים לבין הנער, שכּדאי לחזוֹר עליה, כּי יש בּה משוּם עדוּת לסוּג-כּתיבה מאוֹתם הימים, ואוּלי לא מאוֹתם הימים בּלבד: “הייתי נוֹהג לרדת בּמרוּצה מבּיתנוּ שעל הגבעה לחנוּתוֹ של ר' דויד ולחטוֹף אתוֹ שׂיחה על מכתבוֹ בּ”המגיד" או לחקוֹר אצלוֹ על מה הוּא עוֹמד לכתוֹב השבוּע. – – פּעם שאִלתיו, אם כּבר כּתב השבוּע את מכתבוֹ, והשיב: “לא, המלים כּבר יש לי, אך מה לכתוֹב אינני יוֹדע עדיין”.

המכתבים ל“עברי אנכי” היו נדפּסים בּפּסידוֹנים, שהיה בּוֹ רמז לאב ("בּן מוֹ׳׳ח׳׳ – בּן מוֹ׳׳ל “חבצלת”). אך מלאכת הכּתיבה והשליחה היתה בּהסתר מן האב. “אסוּר היה שאבּא ידע על הדבר”.

ד

היאָבקוּת הדוֹרוֹת אף היא התחילה בּהקדם. העבר המשׂכּילי של האב איננוּ מציל את הבּית ממלחמת “אבוֹת וּבנים”. האב אשר ידע רדיפוֹת קנאים, אשר היה קרבּן מַלשינוּת (עוֹד בּ-1877 נסגר בּית-הדפוּס של ה“חבצלת” עקב הלשנה) – הפסיק את מלחמתוֹ להשׂכּלה והשלים עם ה“קנאים”. לנער ניתן חינוּך מסָרתי חמוּר. הקפּידוּ לשמוֹר אוֹתוֹ ממוֹקשי האֶפּיקוֹרסוּת. בּארוֹן-הספרים של האב היוּ ספרי-קוֹדש, היוּ גם מלוֹנים וסיפּוּרי-מעשיוֹת כּשרים, אך לא היה שוּם ספר מספרי-השכּלה. וּכשנמצא פּעם בּידי הנער “טריף-פּסוּל” עלה הרוֹגז למעלה ראש. אוּלם השמירה לא הוֹעילה. “ההשכּלה” חדרה דרך כּמה צינוֹרוֹת. ראשית, כּרכי ה“חבצלת” עצמה מן השנים הקוֹדמוֹת, שעדיין שימשה צינוֹר להשכּלה ואיכסנה כּמה סוֹפרים-משׂכּילים ואפילוּ סוֹציאליסטים (אוֹ"ר). שנית, העתוֹנים העברים שהיוּ מוּנחים על שוּלחן העוֹרך והנער היה מפשפּש בּהם. שלישית, לא היה חסר בּעיר העתיקה, כּמוֹ בּכל קהילה יהוּדית, מוֹכר-ספרים אשר בּחנוּתוֹ אפשר היה לזוּן את הנפש הצמאה בּרוֹמַנים של שמ"ר וּבּלוֹשטיין. גם אלה – ודינזוֹן לא כּל שכּן – היוּ בּפוֹתחי אשנב החוּצה. אחר כּך בּאה לעזרתוֹ ספרייתוֹ הפּרטית של דויד ילין. וּבבּית עצמוֹ, אשר בּין בּאיו היוּ גם בּן-יהוּדה וגם אימבּר ואלﬠזר רוֹקח, אפשר היה להאזין לשׂיחוֹת אשר יצאוּ מגדר יראת-שמים. וּבא היוֹם ונוֹספה גם “השפּעת הרחוֹב”: ההתקנאוּת בּחברים, אשר להם מוּתר ללמוֹד בּ“אַליאנַס” אצל ניסים בְּכָר, אוֹ בּ“לֶמֶל” אצל אפרים כּהן…

וכך היה בּית-הספר לציר המריבה והפּירוּד, כּאשר בּכמה בּתים בּירוּשלים.

האב לא התיר. והבּן לא ויתר. זמם הנער לברוֹח מן הבּית. תכנית הבּריחה נתגלתה בּטרם בּוּצעה. פּרצה “שערוּריה”, שהעמיקה את הפּרץ בּין הבּן והאב. נתערבוּ ידידים-מפשרים והשפּיעוּ על האב שירכּך לבּוֹ. וסוֹף סוֹף הוּתר לנער שיבקר בּ“למל”. שם למד ערבית מפּי דויד ילין. אלא שהאב הלך קדוֹרנית. אל הבּן לא דיבּר, והיוּ אוֹמרים עליו כּי אינוֹ ישן בּלילוֹת. גם לאחר שויתר לא נרגע לבּוֹ האבּהי: בּנו הבּכוֹר ניצב על דרך אשר “כּל בּאיה לא ישוּבוּן”.

ה

מבּית-ספר “למל” יצא הבּן מוּסמך להוֹראה ערבית, והוּזמן להוֹרוֹת ערבית בּבית-הספר החדש אשר נפתח בּיפוֹ על ידי ישׂראל בּלקינד. הקוֹרא של ימינוּ אינוֹ יכוֹל לשער איזה “רעש” קם אז מסביב לבית-הספר הזה, וכמה דיוֹ נשפּכה מסביבוֹ. ההתנגדוּת לבית-ספרוֹ של בּלקינד בּשעתוֹ היתה חריפה יוֹתר מן ההתנגדוּת לבית-החינוּך של העוֹבדים בּימינוּ. ראוּהוּ כּפרץ בּחינוּך הקיים, שהיה עדיין כּמעט בּבחינת “אחיד”. ראוּ בּו – בּמבשרוֹ של בּית-הספר הנקרא עתה “כּללי” – סכּנה ליהדוּת. והמתנגדים לא היוּ מסוּג “קוֹטלי-קנים” – כּל הישוּב הישן, וכל היסוֹדוֹת המתוֹנים והמסרתיים שבּישוּב החדש, וי. מ. פּינס בּראשם. בּחוֹברוֹת מיוּחדוֹת וּמעל עמוּדי ה“החבצלת” היתה נטוּשה המלחמה בּ“בני משה” וּבבית-הספר יציר-כּפּיהם ונוֹשא מגמתם. והנה, בּנוֹ של בּעל ה“חבצלת” עוֹמד לצאת לשם, להוֹרוֹת בּאוֹתוֹ בּית-ספר וּלהסתפּח על אוֹתה החבוּרה. האב התנגד, כּמוּבן, להליכת הבן ליפוֹ. ושוּב: הבּן לא ויתר.

המוֹרה הצעיר, בּן י“ז, לא האריך לשבת בּיפוֹ. הימים ימי התעוֹררוּת, ימי יִסוּד וַעד חוֹבבי-ציוֹן בּאוֹדיסה והקמת “הוַעד הפּוֹעל” של חוֹבבי-ציוֹן בּיפוֹ. הוּא נמשך אחרי קסמוֹ של טיוֹמקין (שאת לשֹונוֹ הרוּסית לא הבין), הוּשפּע מיהוֹשע בּרזלי, ה”עמוֹק, נרגש וּפעיל". נדמה היה “שמתחילים חיים חדשים, רחבים בּארץ”. האם לא מן הראוּי שהחוֹבב-ציוֹן הצעיר, יליד הארץ, היוֹדע ערבית, יסﬠ לקוּשטא, יסגל לוֹ את השׂפה התוּרכּית, ילמד משפּטים, ישוּב כּעוֹרך-דין מוּסמך ויהיה לעזר לישוּב? גם תמיכה כּספּית מוּבטחת לוֹ.

העלם נאחז בּדבר, לאלתר. הוּא בּא לירוּשלים, לא על מנת להימלך וּלבקש רשוּת, כי אם למען היפּרד. האב, אשר נפשוֹ מרה עליו, אינוֹ מסכּים לנסיעה וּמוֹנע את בּרכתוֹ. אך הבּן אינוֹ נסוֹג. הוּא נוֹסע בּלי בּרכּת אב, וגם בּלי “תִזכּרה” ( דרכּיה תוּרכּית), שאינה ניתנת בּלי הסכּמת האב.

יצא על מנת לחזור. יצא ולא חזר.

ו

עתה, לאחר ארבּעים וּשמוֹנה שנים, הוּא מספּר על הדברים בּרוּח שקטה, כּמעט אידילית. הוּא מדגיש כּפעם בּפעם את צער האב וּמרירוּתוֹ, אך אינוֹ אוֹמר מה המִשקע וּמה ההתרחקוּת אשר השתלטוּ בּלב הבּן. עתה, כּשהכּוֹתב – כּפי שהוּא מעיד על עצמוֹ – הגיע לידי “הערכה ושינוּי הערכה של ערכים מאז”, מתגבּרים בּלבּוֹ רגשוֹת-הקרבה לאב, משתנית גם ההערכה.

עתה מעסיק אוֹתוֹ לא הניגוּד, כּי אם המשוּתף שבּיניהם.

עתה הוּא חוֹשב “על ישרנוּתוֹ העקשנית והמסקנית, על חוּשוֹ העמוֹק לאמת וליוֹשר”. עתה רוֹאה הבּן את דרכּוֹ הוּא בּחיים כּ“מוּרשה׳׳, כּ”חלק מרוּחוֹ" של האב.

“לא תוֹפעה בּפני עצמה אני, לא שׂיח שצמח לבדוֹ על אדמה נבדלת, כּי אם ענף מאילן. כּל כּמה ששני עוֹלמוֹת-המחשבה, של אבּא ושלי, שוֹנים הם, אף על פּי כן חוּט דק, בּלתי-נראה, נמשך מהאחד למשנהוּ. הרוּחני הטוֹב והנאה שהיה ועוֹד ישנוֹ בּי (פּיזוּר המעתיק), החוש לצדק, ההרגשה אל דל ואל מדוּכּא, העמידה לימין האמת והנכוֹנוּת להקריב את הקַריֶרה ואת הרוָחה למען רעיוֹן – את זאת ירשתי מאבי. ממנוּ קיבּלתי גם את הסגוּלוֹת העיקריוֹת הדרוּשוֹת לעתוֹנַאי הראוּי לשמוֹ. תנאי ראשוֹן, סימן ראשוֹן לעתוֹנַאי מחוֹנן: חוֹם-נפש, היוֹת מעוּנין בּדבר. הכרחי שיהא נוֹגע בּוֹ, שיהא איכפּת לוֹ. הוּא מוּכרח תמיד לחפּוֹץ לשנוֹת, לתקן, להילָחם, לצאת נגד עוולוֹת. עתוֹנַאי כּזה, עתוֹנַאי אמיתי, היה אבי”. הכּוֹתב חוֹזר וּמזכּיר את מלחמתוֹ העתוֹנאית של האב בּמיסיוֹנרים התקיפים וּבקוֹנסוּל האמריקאי של אז. הוּא מזכּיר בּרגש גאוה, כּי בּעתוֹן ירוּשלמי של אז נדפּס המאמר “רפוּבּליקני ודֶספּוֹט”׳, שעליו נתבּע כּוֹתבוֹ לדין וגם נדוֹן ל-45 ימי מאסר.

הוּא מספּר על מלחמת האב בּגביר הירוּשלמי הידוּע, וַלירוֹ, שעשק את גיסתוֹ בּעניני ירוּשה. ה“חבצלת”, כּמוּבן, לא נשׂאה את עצמה והיתה נתמכת על ידי מֶצֶנַטים חשוּבים בּלוֹנדוֹן וּבפּריס, והם שבּיקשוּ להשפּיע על רי׳׳ד פרוּמקין שיחדל ממלחמתוֹ ואף איימוּ בּהפסקת התמיכה, אך הוּא, הﬠתוֹנַאי הדל, לא נכנע. הבּן מספּר גם על היחסים בּין “חבצלת” וּבין “הפּקידוּת” של הבּרוֹן: בּשנוֹת תרמ׳׳ח-תרמ“ט עמדה “חבצלת” בּמלחמה עם הפּקידוּת. אליהו שייד הציע לבּעל ה”חבצלת" כּמה אלפי פרנקים למען יחדל ממלחמה. פרוּמקין דחה. הבּן מתאר תמוּנה, כשבּא אחד הידידים, היוֹדע את הדוֹחק החמרי של בּית פרוּמקין, וטוֹען: כּיצד אדם מתאכזר למשפּחתוֹ? “והאב, היוֹשב בּחדר-העבוֹדה הקטן, מַראֶה על החדר הגדוֹל שממוּל ואוֹמר: רוֹאה אתה את החדר הזה? ואם יתן לי מלוֹא החדר הזה כּסף וזהב, אעשׂה בּניגוּד למַצפּוּני?” אכן, ארבּעים וּשמוֹנה שנים ללא גשר מַפרידוֹת בּין הפּרידה מאז וּבין כּתיבת הדברים האלה. ערב היציאה מן העוֹלם תקפוּהוּ געגוּעים על בּית אבּא.

ז

לקוּשטא יצא העלם בּן הי“ח כּחוֹבב-ציוֹן נלהב. אילוּ היה חפצוֹ מתקיים בּידוֹ – היה זוֹכה אוּלי להיוֹת הראשוֹן הלוֹמד משפּטים מתוֹך מגמה ציוֹנית-מעשׂית (שתים-עשׂרה שנה לאחר כּך, כּשהרצל בּיקר בּרוּסיה, בּשנת 1903, עדיין חזר אחרי צעירים מחוֹננים שילכוּ לקוּשטא וילמדוּ שם, למען התכּוֹנן לתפקידים מדיניים וּמשפּטיים². אוּלם חפצוֹ של א. פרוּמקין לא נתקיים בּידוֹ. הוּא בּא לקוּשטא בּלי פּרוּטה. השוֹחד בּשעת יציאה וּבשעת כּניסה – בּגלל חוֹסר ה”תזכּרה" – אכל כּל מה שחסך. הסטיפּנדיה החדשית, שהוּבטחה לוֹ מטעם חוֹבבי-ציוֹן, לא נתקבּלה אפילוּ פּעם אחת. חלוֹם האוּניברסיטה בּטל. בּמקוֹם האוּניברסיטה – דאגת פּרנסה וּ“שׂדה פּעוּלה רחב” למען העברית וחיבּת-ציוֹן. בּקוּשטא מתלקטת חבוּרת צעירים משׂכּילים. מתגלגל לשם יוֹסף זיו³, אשר לפי עדוּתוֹ של א. פרוּמקין לאחר כּמה שנים, “היתה לוֹ השפּעה מַגנטית וּמשכנעת על כּל מי שבּא אתוֹ בּמגע”. נוֹסדה אגוּדה “דוֹרשי לשוֹן ציוֹן”. הוּקם בּית-ספר שלימדוּ בּוֹ “עברית בּעברית”, בּעקבוֹת בּתי-הספר שבּארץ (א. פרוּמקין, שהוֹרה בּוֹ, אוֹמר כּי בּחוּץ-לארץ היה זה בּית-ספר ראשוֹן בּמינוֹ).

בּקוּשטא הוּא עוֹסק גם בּעתוֹנאוּת ממש. מריץ מכתבים בּקביעוּת לעתוֹנים העבריים: “המליץ”, “הפּסגה”, “חבצלת”. א. ר. מלאכי טרח ורשם את “כּתביו העברײם” של א. פרוּמקין⁴ וּמנה שם ארבּעים מכתבים מימי קוּשטא (1891 - 1892). ועניניהם: סבלוֹת הפּליטים המתרכּזים בּקוּשטא, בּיקוֹרת על העֵדה שאינה מטפּלת בּפּליטים אוֹ בּשׂוֹרה על ה“התעוֹררוֹת” בּעֵדה למען הפּליטים, עניני חיבּת-ציוֹן, ידיעוֹת על בּיקוּרים של טיוֹמקין אוֹ של בּינשטוֹק, בּיקוֹרת על חוֹבבי-ציוֹן שאינם משתדלים “לפקוֹח עיני הבּרוֹן הירש על מעשׂי פּקידיו”, עניני בּית-הספר וחברת “דוֹרשי לשוֹן ציוֹן”, הצגת המחזה "זרוּבּבל׳׳ של ליליֶנבּלוּם (“יש בּדעת וַעד החברה ליסד חברת מחזים (!) עבריים פּה, לעוֹרר את העם לשוּב לשׂפתוֹ, להראוֹת לוֹ כּי השׂפה חיה בּפי מדבּריה”), עניני הארץ. כּרגיל, לא האריכה האגוּדה ימים. בּית-הספר נסגר מחוֹסר אמצעים אחרי תשעה חדשי קיוּם. הגזירוֹת של תוּרכּיה נגד העליה והשפל שבּא לאחר “תקוּפת טיוֹמקין” ודאי עשׂוּ אף הם את שלהם. כּמה מן החברים הפּעילים של האגוּדה מתפּזרים למרכּזי ההגירה הגדוֹלים, וּכשהם נפגשים שם, הרי הם מוֹצאים זה את זה – בּמחנוֹת חדשים.

גם א. פרוּמקין נוֹדד מקוּשטא. שוֹהה כּשנה בּלוֹנדוֹן, הוֹלך לניוּ-יוֹרק, וחוֹזר לקוּשטא.

בּלוֹנדוןֹ וּבניוּ-יוֹרק עוֹדנוּ רוֹאה את עצמוֹ חוֹבב-ציוֹן. מה אחיזה מצא שם לחיבּת-ציוֹן שלוֹ, איננוּ מספּר. וּמה אחיזה יכוֹל היה למצוֹא שם בּאוֹתם הימים? לאחר שההתﬠוֹררוֹת של ימי טיוֹמקין נסתיימה בּתבוּסה קשה, בּאוּ לחיבּת-ציוֹן ימי שפלוּת-ידים ודכדוּך-רוּח. החוֹבב-ציוֹן הצעיר, הנוֹדד בּבירוֹת-עוֹלם וּמתבּוֹנן על סביבוֹ, מתרחש בּוֹ בּינתיִם משהוּ, המציף קמעה קמעה את עמוּדי עוֹלמוֹ הרוּחני. ויוֹם אחד הוּא רוֹאה את סוּכּתוֹ הדלה נוֹפלת, וארמוֹן כּלוּל בּהדרוֹ פּתוּח לפניו. וכך הוּא מספּר לנוּ בּזכרוֹנוֹתיו על מאוֹרע זה: “בּשנוֹת 1895–1893 בּא בּחיי הצעירים מַהפּך עצוּם. המפנה היה כּל כּך עמוֹק וכל כּך יסוֹדי, שיכוֹל אני לראוֹת אוֹתה תקוּפה קצרה כּלידה שניה. כּן, בּאוֹתם הימים כּאילוּ נוֹלדתי מחדש. כּל מה שנתנוּ לי שנוֹתי הקוֹדמוֹת, יהדוּת מסרתית, הרגשוֹת לאוּמיוֹת, שאיפה לקריֶרה – הכּל גז. כּאילוּ נמחק וּפינה מקוֹם למחשבוֹת חדשוֹת, להרגשוֹת חדשוֹת, נשתלתי בּסביבה חדשה, בּחוּג חדש, וּמשם השקפתי על העוֹלם והתחלתי רוֹאה הכּל אחרת ודן אחרת. וּביוֹם יפה אחד, בּשנת 1895, הרגשתי בּי משיכה, תשוּקה לוֹהטת, להתמסר להפצת האידיאוֹת האנַרכיסטיוֹת”.

ח

ציוּר קצר זה, שנכתב לאחר כּמה עשרוֹת שנים, הוּא מוּעט המחזיק את המרוּבּה. יש בּוֹ משוּם ציוּן ל“מעבר יבּוּק” זה של עלם עברי מעוֹלם אל עוֹלם. המוּנח השכיח “משבּר” איננוּ חל על קפיצה זוֹ. אין הכּוֹתב כּוֹרע בּהיאַבקוּת בּין אמוּנה לכפירה. אין זכר לכך שהוּא נאבק על עברוֹ הרוּחני. לא מפּני שחשך עליו עוֹלמוֹ, עוֹלם חיבּת-ציוֹן וּתקוּמה לאוּמית, הוּא יוֹצא לנוּד בּנתיבוֹת חדשוֹת; כּי אם מפּני שהאיר לוֹ זהרוֹ של עוֹלם חדש, ניטל אוֹרוֹ וּממשוּתוֹ של אידיאַל נעוּריו. אתמוֹל עוֹד היה עוֹלם עוֹמד על תלוֹ והיוֹם עוֹף התעוֹפף כּמַשב-רוּח. אתמוֹל עוֹד היה עם ישׂראל חטיבה מיוּחדת בּעוֹלם, ממשוּת חיה, שעברוֹ לא מת ועתידוֹ צפוּן לוֹ, והיוֹם איננוּ אלא משהוּ נטוּל-שחר, סרח-עוֹדף מעוֹלם אשר עבר, ועתידוֹ ותקנתוֹ – להִמוֹג כּליל בּאוֹר השמש העוֹלה של אנוֹשוּת חדשה. אתמוֹל עוֹד היתה פּיסת-אדמה זוֹ, ששמה ארץ-ישׂראל, נוֹשא לכמיהה, לאהבה, לפעוּלה, לאמוּנה בּעתיד. היוֹם אינה אלא פּרוֹבינציה עלוּבה של מדינה נחשלת, קן של ריאקציה ואמוּנוֹת תפלוֹת, נוֹשׂא להזיוֹת נפסדוֹת שאין בּהן אלא כּדי לעכּב את מסע-הקִדמה. אתמוֹל עוד היתה הלשוֹן העברית – מכוֹרה רוּחנית, אהבת-נעוּרים, והיוֹם ניתן לה ספר-כּריתוּת. “הכּל גז, כּאילוּ נמחק”.

הציוּר האמוּר יש בּוֹ משוּם עדוּת וּמשוּם דוּגמה. מה שאירע לוֹ אירע לא לוֹ בּלבד. ודאי יש צירוּף-קוים מיוּחד בּבּיאוֹגרפיה של א. פרוּמקין המעוֹרר בּנוּ נימים מיוּחדוֹת. אין אנו יכוֹלים לשכּוֹח שעריסתוֹ עמדה בּתוֹככי ירוּשלים (אגב, היש מוֹנה את ילדי ירוּשלים שרחקוּ ממנה והתנכּרוּ לה, עד כּדי איבה, ולא רק בּימים רחוֹקים כּי אם גם בּימינוּ?), אין אנחנוּ מסיחים דעתנוּ מן החוּליה שבּשלשלת, אך האם יוֹרדים אנחנוּ לעוּמקוֹ של עצם החזיוֹן: כּוֹח השכחה והבּריחה והמחיקה בּעוֹלם היהוּדי ⁵? התפּרקוּת מוּחלטת מ “סבל הירוּשה” ללא שריד – תוֹפעה מצוּיה היא אצלנוּ, ולא בּת דוֹר אחד. התפּרקוּת שאינה מתיגעת ואינה רוֹצה להבחין בּין אמוּנוֹת תפלוֹת לבין עיקרי-עיקרים, בּין סדרי-חיים שהחלידוּ לבין יקוֹד-גאוּלה, בּין סחי-הדלוּת לבין ערכי-נפש. וגם “הרגשוֹת לאוּמיוֹת” וּ“שאיפה לקריֶרה” – בּמחי אחד! יום אחד “הכּל גז, כּאילוּ נמחק”.

כּשאתה קוֹרא בּספרי הזכרוֹנוֹת של אנשים שעמדוּ פּעם בּשתי רגליהם בּפנים, ועתה הם מספּרים על ימי “התפּכּחוּתם” ויציאתם, ואתה מבקש להכּיר את המכניסמוּס הנפשי שהכריע, אין אתה יכוֹל לעתים שלא לשאוֹל: האוּמנם כּל מה שהיה להם “מקוֹר חיים, משׂא-נפש ואמוּנה” כּלא היה? האוּמנם היתה נפשם של הכּוֹתבים כּל כּך שטוּחה מלכתחילה או הִשטיחה בּקרב הימים? ואפשר לא היתה כּאן חוָיה אינדיבידוּאַלית עמוּקה אלא גל שוֹטף? כּדבר בּיאליק: נשׂא הרוּח, סחף האוֹר?

א. פרוּמקין רוֹאה צוֹרך להסבּיר לעצמוֹ כּיצד בּא בּחייו המַהפּך הזה, אלא שבּבוֹאוֹ להמחיש את הדברים מתקבּל גם אצלוֹ סיפּוּר-מעשׂה חיצוֹני בּיוֹתר, שכיח בּיוֹתר: חברים שנַים מקוּשטא, שנזדמנוּ אתוֹ בּניוּ-יוֹרק, ושאחד מהם נעשה שם בּינתים אנַרכיסט ואחד סוֹציאַל-דמוֹקרט, שניהם בּיקשוּ וטרחוֹּ “לרכּוֹש” אוֹתוֹ. כּל אחד היה מוֹשך אוֹתוֹ למיטינגים שלוֹ, מביא לוֹ ספרוּת-תעמוּלה שלוֹ. תחילה נראוּ לוֹ יוֹתר הסוֹציאל-דמוֹקרטים, וּמﬠשׂיהם של האנַרכיסטים – בּפרט מעשׂי הטרוֹר המשוּנים שלהם בּאוֹתם הימים בּצרפת – דחוּ אוֹתוֹ, אלא בּסוֹפוֹ של דבר הכריעה ההשפּעה הספרוּתית. ספרוּתם של הסוֹציאל-דמוֹקרטים היתה בּשבילוֹ “מעוּטת-חוֹם, נטוּלת לחלוּחיוּת”, והספרוּת האנַרכיסטית היא שכּבשה את לבּוֹ. ולאו דוקא יצירוֹתיהם של אבוֹת התוֹרוֹת האנַרכיסטיוֹת. אפילוּ מאמריו של ש. יאנוֹבסקי, שתכנם איננוּ זכוּר לוֹ עתה, זכוּר רָשמם: הוּא היה קוֹרא אוֹתם בּ“חשק קדחתני”, “היה בּוֹלע כּל מלה”, וכל מלה “העמיקה לחדוֹר ללב”.

זהוּ כּל מה שבּעל-הזכרוֹנוֹת יכוֹל לסחוֹט מזכרוֹנוֹ על גוֹרמי “לידתוֹ השניה”. לא מאוֹרﬠוֹת-חיים, לא השתלשלוּת פּנימית, כי אם קוּנטרסים.

אכן, כּוֹחם של אוֹתם הקוּנטרסים היה עצוּם. בּמה? ודאי לא בּערכּם הספרוּתי אוֹ האינטלקטוּאַלי, כּי אם בּבּשוֹרה אשר הביאוּ, בּבּשוֹרה המשיחית.

בּשׂוֹרת עוֹלם חדש, עוֹלם ללא ניצוּל, ללא כּבלים, ללא בּערוּת, ללא שלטוֹן אדם בּאדם. עוֹלם שכּוּלוֹ תיקוּן.

ועוֹלם זה, חלוֹם כּל הדוֹרוֹת, לא לימים רחוֹקים הוּא. הוּא עוֹמד לקוּם מיד, בּמהרה בּימינוּ, ולא קמעה קמעה אלא בּבת אחת, על מַשוּאוֹת העוֹלם הישן, שאין בּוֹ מתוֹם, ושאיננוּ ראוּי שיתקיים אפילוּ שעה אחת. כּיצד אוֹמרים בּאי-כּוֹח האנַרכיסטים הצרפתיים בּאחד הויכּוחים בּ-1889: “הדרך (המוּצעת) ארוּכּה מדי. אין לנוּ פּנאי. עלינוּ לעבֹוד בּמהירוּת. המהפּכה דוֹפקת בּדלת”.

הבּשׂוֹרה ניתנה: עוֹלם של חירוּת מוּחלטת, של שויוֹן מוּחלט, של תבוּנה פּוֹתרת הכּל, של אהבה מקיפה הכּל. אדם מחדש יִוָלד. למענה יש גם לתת הכּל. – “כּי אוֹרוּ עיני, כּי טעמתי מעט דבש הזה”. מה לא יתן עלם יהוּדי שוֹחר-טוֹב בּמחיר “הדבש הטעוּם?”

אייר ת"ש.

---

נחמיה דֶה-לִימָה

מאת

ברל כצנלסון

(דברים בּאַזכּרה. תל-אביב, כּסליו תש"א)

פּגישתי האחרוֹנה עם דה-לימה היתה בּאביב 1939, אחרי שׂיחוֹת לוֹנדוֹן. אז כּבר נכּבשה צ’כוֹסלֹובקיה, ודה-לימה ראה את הצפוּי להוֹלנד. הוּא אמר אז: אני יוֹדע את גוֹרלי, אני אהיה בּקרבּנוֹת הראשוֹנים.

הוּא היה סבוּר כּי שמוֹ רשוּם בּמיוּחד בּרשימוֹת הגיסטפּוֹ, כּי ידוּעים להם קשריו בּעוֹלם המַהפּכני, ועם זאת היה מוּחלט אצלוֹ: לא יברח, ונשאר בּמקוֹמוֹ עד הרגע האחרוֹן. הוּא אחראי לענינים, הוּא לא יציל את נפשוֹ.

כּרגיל, דיבּרנוּ על הציוֹנוּת. סיפּרתי לוֹ מרשמי שׂיחוֹת לוֹנדוֹן. אך הפּעם דיבּרנוּ יוֹתר על נוֹשׂאים סוֹציאליסטיים, ועל המפעלים שהוּא טיפּל בּהם בּקרב תנוּעת הפּוֹעלים ההוֹלַנדית.

התענינתי בּמיוּחד בּמכוֹן לחקר סוֹציאלי, שהקים בּשנים האחרוֹנוֹת. זהוּ מוֹסד בּין-לאוּמי יחיד בּמינוֹ. נוֹסד בּכספּי בּיטוּח הפּוֹעלים, בּרוָחים של חסכוֹנם. המכוֹן התכּוון להציל את כּל החוֹמר הסוֹציאליסטי, הספרוּתי והאַרכיוֹני, המפוּזר בּארצוֹת שוֹנוֹת, בּאַרכיוֹנים פּרטיים, והנתוּן בּסכּנה, בּגלל השתלטוּת הנאציזם. התכנית היתה רחבה ועשירה: להציל הכּל וּלהביא למקוֹם-מבטחים, ואיזהוּ מקוֹם-מבטחים? הוה אוֹמר: הוֹלנד. המכוֹן עזר הרבּה למפלגוֹת ולאישים, אשר רכש מהם את גנזיהם.

בּמוֹסד הוּשקעוּ כּמה רבבוֹת לירוֹת, והוּא נעשׂה מרכּז בּין-לאוּמי לחקר תוֹלדוֹת הסוֹציאליזם. דה-לימה לא רק יזם אוֹתוֹ, אלא אף טיפּל בּכל פּרטי המוֹסד, בּגדוֹלוֹת וּבקטנוֹת, מדי שבוּע היה נוֹסע מהאג לאמשׂטרדם לישיבת הקוֹרטוֹריוֹן שבּוֹ היה הוּא הרוּח החיה. בּיקשתי לקשוֹר קשרים בּין המוֹסד הזה ובּין ארץ-ישׂראל, ושם סוּפּר לי מה עשׂה דה-לימה בּשבילוֹ.

הוּא סיפּר לי על השתתפוּתוּ בּפּעוּלה התרבּוּתית של תנוּעת הפּוֹעלים ההוֹלַנדית. מן הרוָחים של המוֹסד שהוּא עוֹמד בּראשוֹ מקדישים אמצעים לקוּרסים ולסמינַריוֹנים של פּוֹעלים ושל נוֹער עוֹבד. ישנם מַרצים קבוּעים, אך הוּא מטפּל לא רק בּצד הכּספּי של הדברים. את ימי חוּפשתוֹ הוּא מבלה שם, בּכּפר, בּחברת הפּוֹעלים-הלוֹמדים.

אוֹדה, שמעתי בּענין, אך גםֹ בּקנאה, מדוּע זכוּ פּוֹעלי הוֹלנד למה שלא זכינוּ אנחנוּ? ידעתי כּי אינוֹ יכוֹל לבוֹא לארץ, ולא רק מחמת הניגוּדים, שעליהם דיבּרוּ הנוֹאמים, הוּא אמר לי כּי אַקלים הארץ קשה לוֹ, הוּא שלח את בּנוֹ לארץ, וגם זה נאלץ לחזוֹר, כּי לא יכוֹל להתאַקלם.

אך מדוּע גוֹרלוֹ של דה-לימה בּציוֹנוּת כּזה? אין זוֹ שאלה אישית בּלבד. לא היה זה מחוֹסר הערכה לדה-לימה בּציוֹנוּת. חברַי, אנשי ההסתדרוּת, בּהם חברי ההנהלה הציוֹנית, כּשהיוּ מבקרים בּהוֹלנד, ראוּ צוֹרך לנסוֹע בּמיוּחד להאג, כּדי לסוּר אל דה-לימה, והוּא היה שׂמח לתשׂוּמת-לב זוֹ. לא היה בּזה משוּם בּקשת “רוַח” ותוֹצאוֹת מעשׂיוֹת. ואף על פּי שיוֹמוֹ של השליח תמיד קצר וּזמנוֹ דוֹחק, בּיקשנוּ להיפּגש אתוֹ. לא כּל כּך קל להגדיר את המניעים הנפשיים לכך, אבל הנוֹאם הקוֹדם אמר בּזה מלה הוֹלמת, היה רצוֹן לנחמוֹ, ורגש זה היה קיים אצל האנשים שהתוַכּחוּ אתוֹ, שהוֹקירוּ את כּנוּתוֹ, את שלמוּתוֹ. היה רצוֹן לספּר לוֹ על הנעשׂה אצלנוּ, לוֹמר לוֹ כּי הראִיה החריפה שלוֹ, הרוֹאה בּכּל אך כּשלוֹנוֹת, היא מוּטעית. הלכנוּ אליו לא כּדי להתנַצח, אלא להקל מעליו את משׂא הבּדידוּת.

בּאתי הנה להבּיע את הוֹקרתי האישית. לא נמניתי על חבריו ותלמידיו, ואוּלם גם בּשעת הספּד חייב אדם לוֹמר מה שהוּא חוֹשב וּמרגיש, ואיני סבוּר כּי בּערב שהוּקדש לאַזכּרה יש לעסוֹק בּויכּוּח היסטוֹרי וּמדיני. אין חלקי עם הסבוּרים כּי הנפטרים תמיד צוֹדקים והחיים הם תמיד אשמים. והרבּה ויכּוּחים ציוֹניים חמוּרים, יוֹתר ממה שהיה בּהם משוּם ניגוּד אינטרסים וּמגמוֹת היה בּהם משוּם אי-הבנה וחוֹסר-כּשרוֹן להידָבר. דוּגמה לכך היא פּרשת-המחלוֹקת בּרנדייס, שבּאמריקה היה הוּא ידידם ויוֹעצם של הפּוֹעלים, וּבציוֹנוּת דגלוּ בּוֹ דוקא יריבי-הפּוֹעלים, ורק לאחר זמן חלפה אי-ההבנה ונקבּעוּ יחסי ידידוּת נאמנה בּין בּרנדייס וּבין ההסתדרוּת.

י. ל. פּרץ מספּר על שני חסידים זקנים, אחד בֶּלזי והשני קוֹצקי, שכּל ימי חייהם המשיכוּ בּמריבה על ערכּה של בֶּלז וערכּה של קוֹצק, אלא שהמריבה קירבה אוֹתם. וּמשהזקינוּ, אף על פּי שכּל אחד מהם מחזיק בּדעוֹתיו וּמוּכן להתנגח עליהן, הרי הם יוֹדעים שהם שוֹנים מהשאר וּקרוֹבים זה לזה.

הצריך היה גוֹרלוֹ של דה-לימה להיוֹת בּציוֹנוּת כּזה? מר סימוֹן אמר כּי הציוֹנוּת הרשמית דחפה אוֹתוֹ. איני יכוֹל לקבּל זאת כּהסבּרה ממַצה. נראה לי שאָפיוֹ של דה-לימה הוּא שקבע גוֹרלוֹ.

האם כּל אחד מאתנוּ תלוּיה פּעילוּתוֹ בּהסכּמה אוֹ בּאי-הסכּמה של “ההנהלה”? סוֹף סוֹף יש בּציוֹנוּת שטחי-פּעוּלה לא מעטים. השׂדה פּתוּח ורחב דיוֹ בּשביל אנשים בּעלי כּוֹח-יצירה.

אנחנוּ דנים עתה על דברים שהיוּ לפני עשׂרים שנה, מאז עברוּ עלינוּ לא עשׂרים שנה, אלא דוֹרוֹת. כּדאי לברר עתה מה היה אז, אך לא על ידי כּך שכּל אחד יוֹכיח בּמה צדק הוּא וּבמה אָשמוּ המחוּלקים אתוֹ. האם לא מוּטב שכּל אחד מאתנוּ יבקש עתה להבין בּמה שגה הוּא וּבמה צדק עמיתוֹ?

כּי בּינתיים לא עמדוּ החיים, וכמה שאלוֹת ישנוֹת נפתרוּ, וכּמה חדשוֹת וחמוּרוֹת צצוּ.

בּדה-לימה היתה הרבּה תקיפוּת, חריפוּת-מחשבה והכּרת צדקת עצמוֹ, היה בּוֹ יסוֹד הירוֹאי, מסוּג הגיבּוֹרים הצפוֹניים שהכּרנוּ אוֹתם אצל אִיבּסן, בּפעוּלתוֹ הציוֹנית היה בּוֹ מבּית-שמאי, מה שאין כּך בּפעוּלתוֹ בּתנוּעת הפּוֹעלים.

הרבּה אוֹפי עוֹשׂה, והרבּה גרם גוֹרלנוּ היהוּדי האוּמלל, שבּין הציוֹנים לא היתה פּשוּט לשוֹן משוּתפת. לשוֹן לא בּהַשאָלה, אלא לשוֹן ממש, לא לשוֹן עברית אחת, ולא יניקה מספרוּת משוּתפת, ובהיפּגש ה“שבטים” היוּ זרים זה לזה. זוֹכרני את הימים כּשהקרן הקיימת היתה עדיין מוֹסד קטן עם מוּשׂגים פּעוּטים, עם פּרוּטוֹת וּבוּלים וּשתים-שלוֹש “חַווֹת”. בּארץ היה קוֹמץ אנשים שחשב את מחשבת הקרן הקיימת, כּאידיאה, כמנוֹף לציוֹנוּת. רוֹב מנהיגי הציוֹנים לא היתה להם שוּם מחשבה על מדיניוּת קרקעית. הם ראוּ בּקרן הקיימת את אחת הקוּפּוֹת של ההסתדרוּת הציוֹנית. וּכשהגיעה החוֹברת “ארץ-ישׂראל” מהאג וּבה מאמרוֹ של דה-לימה ידעתי כּי נוֹסף אדם הוֹגה את רעיוֹנוֹת הקרן הקיימת. כּמה בּיקשנוּ אז אנשים שנוּכל להידבר אתם. אך משנפגשנוּ – והנה מחיצוֹת. תארוּ לכם ראשית את הגרמנית של דה-לימה ואת הגרמנית שלי, ולא זוֹ בּלבד: עוֹלם אחר, נימוּסים אחרים. יחסים אחרים, זרוּת.

והרבּה היוּ אכזבוֹת בּין אחים לתנוּעה, בּין אנשים שבּאוּ מן החוּץ וּמצאוּ את ארץ-ישׂראל הדלה, המלוּכלכת, ואנשיה לא לפי טעמם, ולא היה מי שיגַשר.

נניח שהיוּ הצעוֹת טוֹבוֹת, אך צריך גם להבין לאנשים הפּשוּטים, שהם הם יצטרכוּ להגשימן. והבנה זוֹ חסרה. אין זוֹ אשמה. זהוּ אסוֹן. אסוֹנה של הציוֹנוּת, פּרי הפּיזוּר, הציביליזציוֹת המוּבדלוֹת שבּהן אנוּ שרוּיים, המרחקים שבּין יהוּדי המזרח והמערב, שבּין יהוּדי אמריקה ואירוֹפּה, שבּין ארץ-ישׂראל וגרמניה, הבדלי השבטים היהוּדיים גרמוּ לפירוּדים יוֹתר עמוּקים מאשר כּל ניגוּדי האינטרסים.

אחרי המלחמה העוֹלמית, כּשנפגשוּ ציוֹנים מכּל העוֹלם, היתה התהוֹם הזאת קשה בּיוֹתר. תחילה היוּ גם העסקנים וגם הפּוֹעלים “היחפים” בּעיקרם משבט אחד, מיהוּדי רוּסיה. מנהיג ציוֹני שבּא לפני המלחמה מרוּסיה והיה רחוֹק מאד מהשקפוֹת סוֹציאליסטיוֹת יכוֹל היה לבוֹא לאסיפת פּוֹעלים וּלהקשיב להם, מתוֹך הכּרה שלפניו הצבא המַגשים ועליו להתבּוֹנן לחייהם ולדעת אוֹתם. יכוֹל היה לרדת למַרתפוֹ של פּוֹעל ולחקוֹר אוֹתוֹ על כּל הענינים השנוּיים בּמחלוֹקת.

אנשי בּיל"וּ לא עמדוּ, כּידוּע, על מרוֹם החריצוּת המשקית וספק אם התישבוּתם היתה בּגדר מפעל קוֹלוֹניזטוֹרי “בּריא”, אך היה נס וּבא-כּוֹח, הציוּנוּת אז בּארץ, יחיאל מיכל פּינס, הבין להם. הוּא היה תלמיד-חכם, ואוֹרתוֹדוֹכּס, ושמרני בּהשקפוֹתיו הסוֹציאליוֹת, אך ידע למצוֹא לשוֹן משוּתפת עם חיסין הרפּוּבּליקני. חיסין, עליו השלוֹם, בּא לארץ, כּפי שסיפּר לי, בּחוּלצה אדוּמה דוקא, ולפני עלייתוֹ התוַכּח עם אוּסישקין על המשטר המדיני העתיד בּארץ-ישׂראל. אוּסישקין, כּמוּבן, היה בּעד מוֹנַרכיה וחיסין, בּעד רפּוּבּליקה.

נגד הבּילוּ“יים אז התנהלה תעמוּלה לא פּחוֹת מאשר נגד הפּוֹעלים עכשיו. היוּ חוֹבבי-ציוֹן שראוּ את הבּילוּ”יים בּעין רעה בּגלל עניני דת וּבגלל נימוּסים, והויכּוּח על “הוֹן פּרטי” ו“הוֹן לאוּמי” התנהל עוֹד לפני ששים שנים בּרוּסיה. אך קרה נס וההבנה הנפשית בּין פּינס לבין הבּילוּ“יים הצילה את מפעלם. וכן היה גם לפני המלחמה, שנמצאה לשוֹן משוּתפת בּין רוּפין וחלוּצי העליה השניה. היתה מגמה של מאמצים משוּתפים, של חיפּוּשׂ פּתרוֹנוֹת יחד, של לימוּד זה מזה. לא דָגלוּ בּ”קיצוּץ ראשים".

אחר המלחמה הוֹפיעוּ כּוֹחוֹת חדשים, אשר לכאוֹרה לא היוּ ניגוּדים בּיניהם לבין הפּוֹעלים, אך הזרוּת השבטית קיפּחה את אפשרוּת השיתוּף.

הזמן תיקן הרבּה, קירב אנשים, הסיר קצת אי-הבנוֹת, אך יש פּצעים שלא העלוּ ארוּכה.

היהדוּת הרוּסית נדחתה. ציוֹני אמריקה לא רחשוּ אֵמוּן לציוֹני גרמניה, לאחר הצהרת בּלפוּר אי אפשר היה בּכלל שיהוּדי ארצוֹת נכבּשוֹת יעמדוּ בּראש. בּעד כּל זה שילמנו בּיוֹקר. הקרבּנוֹת היוּ לא מעטים. סבלה גם התנוּעה.

ובין הקרבּנוֹת האישיים היה גם דה-לימה, אשר לא רבּים היוּ לנוּ כּמוֹתוֹ.

דה-לימה הביא אתוֹ סגוּלוֹת חשוּבוֹת, אך גם יחס של אי-אֵמוּןוריחוּק ליהוּדים אחרים. אי-היכוֹלת להידָבר עלתה לציוֹנוּת. בּמחיר יקר מאד, ועל המחיר הזה כּוּלנוּ בּוֹכים.

אצלנוּ נוֹטים להטיל כל מיני ניגוּדים, של דוֹרוֹת, ארצוֹת וגָלוּיוֹת, על חשבּוֹן “המפלגוֹת”. סבוּרני כּי אין עוֹשׂים בּזה טוֹבה לציוֹנוּת ולא צדק לבעיוֹתיה.

---

שׂיחה אָפיינית היתה לי עם דה-לימה בּענין החלוּקה. שללתי את החלוּקה, אך עשׂיתי כּל מה שיכוֹלתי כּדי למנוֹע את הקוֹנגרס מקרע, לפי הנוּסח השגוּר “ניהלתי מדיניוּת פּשרנית”. לא האמנתי בּמַעשׂיוּתה של החלוּקה וחשבתי כּי חוֹבתנוּ לשמוֹר על שלימוּת ההסתדרוּת הציוֹנית, ואז אוּלי נגיע לזמנים יוֹתר טוֹבים. עֶמדתי זאת זכתה לפרסוּם ונדוֹנה בּרוֹתחים בּחוּגים מסוּימים של “השוֹללים”, שראוּ בּה העדפת “המפלגה” על “הציוֹנוּת”. דה-לימה פּתח ואמר שלאמיתוֹ של דבר אסוּר לוֹ לדבּר אתי בּגלל “בּגידתי” בּענין החלוּקה, ורק לאחר הקדמה זוֹ נכנסנוּ בּשׂיחה גלוּית-לב. עתה מוּתר לספּר, כּי דה-לימה ראה בּאַהדה את ההעפּלה, וּביקש לסַמל בּמעשׂה את יחסוֹ האישי לענין, וכן אמר לי כּי אין הוּא אחראי למה שעוֹשׂים בּארץ “תלמידיו”. יאוּשוֹ, מרירוּתוֹ לא דחפוּהוּ מעוֹלם לרביזיוֹניזם. על תנוּעת העבוֹדה בּארץ הבּיט בּאהדה עמוּקה, למרוֹת חילוּקי-הדעוֹת. לא יֵיטיב עם זכרוֹ מי שיבקש לקיים “לנצח” את הויכּוּח מלפני עשׂרים שנה. דוֹר דוֹר וּויכּוּחיו.

מצבנוּ עתה בּעוֹלם וּבארץ מציג אוֹתנוּ בּפני שאלוֹת חדשוֹת, אשר לא שיערוּן המתוַכּחים אז.

וּבינתים בּאים פּזוּרי-השבטים לארץ, רוֹאים זה את זה מקרוֹב, נמצאים בּמגע אישי, מדבּרים לשוֹן אחת – עברית. ואוּלי יֵקל לנוּ עכשיו לשמוֹע זה את זה וּלהבין זה לזה.

---

יעקב זאב לַצקי-בֶּרתוֹלדי

מאת

ברל כצנלסון

(דברי הספּד)

אזרח צעיר היית בּתוֹכנוּ. בּאת אלינוּ בּגיל מאוּחר, ונקלטת כּמוֹ שרק מעטים יוֹדעים להיקלט. בּכל נפשך, בּכל רעננוּת נפשך. סערוֹת הגוֹרל קרעוּ אוֹתך מאתנוּ וּמבּית המוֹלדת לשנים רבּוֹת, וּלפיכך לא נעשׂית לעצמך ולנוּ מה שהיית ראוּי להיוֹת. אוּלם אך מצאת דרכּך למוֹלדת, אשר אליה נכספת בּמעמקי נפשך – ודבקת בּה בּשפע האהבה. בּאת לארץ בּענוָה וּבהַצנֵע, בּלי תביעוֹת. קיבּלת את יסוּרי הארץ בּאהבה כּאחד המעטים, כּצדיק. הארץ לא חסכה ממך צער וּמצוּקה, אוּלם שכינת הארץ האירה לך בּכל אשר פּנית. סגוּלוֹת טוֹבוֹת רבּוֹת ידעתי בּך, אוּלם בּארץ נגלית בּכל חוֹם נפשך, בּכל צדקתך. ולא הסתפּקת בּקליטה, בּהשתרשוּת, בּדביקוּת. נכספת לפעוֹל, כּי איש-פּעלים היית. פּעלת בּכל פּינה אשר ניתן לך לפעוֹל בּה. ואף חידשת מעצמך. עוֹד לפני ימים מוּעטים בּאת בּאחד הערבים אלי, אל מחוּץ לעיר, כּדי להציע לפנַי את הצעוֹתיך החדשוֹת וּכדי להימלך בּדבר בּיצוּען. דיבּרת אלי על פּדיוֹן שבוּיים, על גאוּלת קנינים עממיים, על יצירת מקלט לסוֹפרים וּלחוֹקרים. כּמה בּיקשת לגשוֹר גשרים בּין קרוֹבים לרחוֹקים. וערב התקפת המחלה האחרוֹנה התמסרת בּחוֹם לפעוּלתך החדשה.

אך לא ניתן לך להיוֹת זמן רב אתנוּ. בּדרך ארוּכּה ורבּת-נַפתוּלים חזרת הבּיתה, והנה כּה מהר הפך לך הבּית לד' אמוֹת אחרוֹנוֹת.

שבט ת"ש.

---

דברי פּרידה מעם דוֹב הוֹז

מאת

ברל כצנלסון

דוֹב, איש-המערכה היית מנעוּריך ולא בּמערכה נפלת, כּי אם ערב המערכה. תבענוּ ממך וזירזנוּך שתצא ללוֹנדוֹן, לא יכוֹלנוּ לוַתר עליך. ראינוּ צוֹרך לשלוֹח מן הארץ תגבּוֹרת לאוֹתוֹ קוֹמץ אנשים העוֹמדים בּמערכה היהוּדית מוּל עוֹלם קשיח. וּכשיצאת להיפּרד מחבריך, בּני הישוּב שבּעכּוֹ, וּכשבּיקרת בּקבוּצת גינוֹסר, ידענוּ: הנה אַתה יוֹצא לקראת תפקידך.

בּלי כּל חשש של הפרזה אוֹמַר: עזבתנוּ ואין לך תמוּרה.

זה הנער, יליד רוּסיה, תלמיד “הרצליה”, חניך תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית, שיצא לארצוֹת רבּוֹת בּשליחוּת הפּוֹעל העברי והרעיוֹן הציוֹני, הגיע למה שלא הגיעוּ אחרים. הוּא רכש את ידיעת המזרח ואת ידיעת המערב. הוּא רכש נסיוֹן וּקשרים – והוֹקרה. אך סגוּלוֹתיו הטבעיוֹת הן לעֵילא מכּל מה שנרכּש: הוּא היה אמן המגע בּאדם. בּן-חוֹרין היה, וּלפיכך היה חבר טוֹב לחבריו בּאוֹהל, לחברים בּקבוּצה וּבּמוֹשבה וּבכל מרתף, וגם לכל אדם אשר נפגש לוֹ בּדרכּוֹ, מן הסַפּן בּיפוֹ והשֵיך בּכפר הערבי ועד מנהיגים בּפרלמנט הבּריטי וּבועידוֹת בּין-לאוּמיוּת.

לא תמיד ידענוּ בּמה עלית על רבּים, שכּכה הצלחת. רבּים ידעוּ שמך, אך רק אלה שבּאוּ אתך בּמגע אישי הרגישוּ את רוּחך הטוֹבה, את ידך הקלה, מי כּמוֹך ידע לגמוֹל חסד עם ידידים ועם יריבים.

איש-אמוּנים היית, אמוּנים למשפּחה, לעם, לחברים ולתנוּעה. שמרת אמוּנים גם לבני-אדם, אשר, לדעת ידידים, לא היוּ ראוּיים לכך. ושמרת להם אמוּנים עד הקצה.

נשׂאת בּקלוּת מַשׂאוֹת כּבדים. מעוֹלם לא נאנחת, מעוֹלם לא החזקת טוֹבה לעצמך. ראיתיך בּשנים האחרוֹנוֹת וּמבּטך עגוּם, אך לא דלוּח. השׂבּיעוּך מרוֹרוֹת ולא יכלוּ לך.

חבר טוֹב היית לנו. כּל אחד טעם את נוֹעם הליכוֹתיך, טוּב-לבּך וטוּב-מזגך. אפשר היה לחלוֹק עליך, אך לא לכעוֹס עליך ולא להרגיזך. לא דבק בּך שמץ מן העיקשוּת המבאישה רבּים.

מעטים הם בּישוּב, וּמעטים בּציבּוּר הפּוֹעלים, אשר יש ללמוֹד מהם מידוֹת אנוֹשיוֹת טוֹבוֹת כּאשר יש ויש ללמוֹד ממך. בּאשר הלכת הבאת אתך ענוַת-חן ואהבת-השלוֹם. לא למדת בּשוּם בּית-ספר לדיפּלוֹמַטיה, ואף המוּשׂגים המקוּבּלים על מלאכת הדיפּלוֹמַטים אינם הוֹלמים אוֹתך כּלל. לא בּשׂפת-חלקוֹת ולא בּדברי-תרמית פּעלת, כּי אם בּטוּב-טעמך וּבטוֹב-שׂכלך מצאת מסילוֹת ללב אדם.

אינני חוֹשש לוֹמר: אַתה משאיר את תנוּעתנוּ, את הישוּב בּארץ, ואף את התנוּעה הציוֹנית – לקראת שעוֹת הכרעה חמוּרוֹת – ללא חליפין. ואת חבריך, אשר ידעוּך מימי היוֹתך מחזיק בּמוֹשכוֹת הסוּסים בּדגניה, ועד פּעוּלתך בּועידוֹת–פּוֹעלים וּבֹמרכּזי המדיניוּת העוֹלמית – יתוֹמים.

בּאוֹתה המהירוּת שבּה פּעלת וחיית ניתקת את חייך, ואף לקחת אתך את רבקה ואת תרצה, ועוֹד קרוֹבי-נפש.

רבקה, לא אשכּח לך חסד נעוּריך, כּשהייתי בּא מן הכּפר לתל-אביב, וּמקשיב ליד חלוֹנך לצלילי הפּסנתר, בּטרם הכּרתי את פּניך. לא אשכּח את דמוּתך בּתל-אביב בּשנוֹת המלחמה, כּשהילוּכך היה מַשרה רוּח טוֹבה וּמְעַלה, לא ישכּחוּ הקרוֹבים מה שהיתה רבקה, הבּלתי-ציבּוּרית, בּקרב קוֹמץ האנשים, ודוֹב בּיניהם, מיסדי הגדוּד העברי.

ותרצה? זוֹך-נפש וענוָה עמוּקה ללא-שיעוּר.

דוֹב, דוֹב! לא חַסת על עצמך, לא חמקת מסכּנה, מעוֹלם לא בּזת לקטנוֹת ולא נרתעת מפּני גדוֹלוֹת. הרכּנת ראשך בּפני החוֹבה, גם אם לא היתה לפי כּשרוֹנוֹתיך, ועכשיו פּרקת מעליך כּל חוֹבה.

וּמלים מעטוֹת על יצחק בּן-יעקב. קשר בּל-ינתק קשוּר שמוֹ עם אסירי-דמשׂק, עם מעוּני השלטוֹן התוּרכּי. עדין-הנפש, אמיץ-לבב. נזדמנתי אתוֹ לפני שנים אחדוֹת, והוּא ידוּע-מכאוֹבים וּרצוּץ-הגוּף, אך איתן בּרוּחוֹ ועצמאי בּשיפּוּטוֹ. ואחר כּך, והוּא על סף החמישים, נעשׂה חלוּץ התעוּפה העברית בּארץ.

מה מעט אנוּ יוֹדעים על חיי אנשים יקרים לנוּ. דוֹב לא ניהל יוֹמנים, לא היה מַרבּה בּרשימת שיחוֹתיו, וּבמוֹתוֹ בּיטל מאתנוּ אוֹצר בּלוּם של נסיוֹן מדיני ושל קשרים אישיים. טיפּחנוּ וגידלנוּ אוֹתוֹ, ועתה שכוֹלנוּ.

כּסליו תש"א.

---

אוֹטו רוֹזנבּאוּם

מאת

ברל כצנלסון

לא רבּים בּציבּוּר שלנוּ הכּירוּ את אוֹטוֹ רוֹזנבּאוּם. היה זה אחד מן המין האנוֹשי המוּבחר אשר ידיהם בּוֹנוֹת את המפּעל וּמוֹחם הוֹגה את מחשבת התנוּעה.

בּשבילי אבידת אוֹטוֹ רוֹזנבּאוּם היא אבידה אישית גדוֹלה. מַצפּוּן עמוֹק, מחשבה עצמית, כּוֹח הכרעה – לאחר לבטים רבּים – כּוֹח הכרעה אישית.

כּל דוֹר עליה מביא את אישיו. כּשהדוֹר זוֹכה הרי הם גדלים עם דוֹרם וּמטבּיעים את חוֹתמם עליו. העליה המערבית של עשׂר השנים האחרוֹנוֹת היה לה מזל קשה. היא איבּדה כּמה אנשים אשר נוֹעדוּ להם עתידוֹת. המפעל החלוּצי של העליה הגרמנית איבּד חברים כּמו אלפרד וַן-דֶר-וֶלדֶה, כּמוֹ זאב אוֹרבּך – אנשים בּעלי שיעוּר קוֹמה; העסקנוּת הציבּוּרית שבּאה מן המערב איבּדה בּמשך זמן קצר אנשים כּמוֹ הוּגוֹ הרמן, אלפרד בּרגר, מַרסֶל לב – אנשים אשר עוֹד בּחוּץ-לארץ הדריכוּ את העליה הזאת.

אינני יוֹדע אם אוֹטוֹ רוֹזנבּאוּם היה ידוּע בּרחבי העליה הגרמנית. הוּא היה אדם נתוּן כּוּלוֹ לחייו החלוּציים, לחייו הפּנימיים, למחשבתוֹ וּלמעשהוּ. חין ערכּוֹ לא ירד על ידי כּך. הוּא היה אחד המעטים בּעליה המערבית, אשר לא רק חיפּשׂ את הדרך למקוֹר העברי, אלא גם מצא אֹותה. אחד המעטים אשר הכּה שרשים לא רק בּשׂפה העברית, אלא גם בּספרוּת העברית. שעל שעל כּבש לוֹ שטחים נכבּדים; חייו הקיבּוּציים היוּ עמוּקים וּבעלי תוֹכן, גם בּהם חיפּשׂ וּבחיפּוּשׂיו ידע לשמוֹר אמוּנים לערכים עיקריים.

הוּא נעקר מאתנוּ בּעצם עבוֹדתוֹ כּחוֹרש האדמה החדשה בּדרוֹם, אשר אנוּ מקוים לראוֹתה קשוּרה בּשמוֹ של דב הוֹז. ועוֹד בּטרם זכה השטח להיוֹת לישוּב וּכבר נפל החוֹרש הראשוֹן שלוֹ.

אלוּל תש"א

דברים (שלא נשתלבוּ בּפּרקים הקוֹדמים)

מאת

ברל כצנלסון

---

בּרכה ל"רביבים"

מאת

ברל כצנלסון

אינני יוֹדע בּזכוּת מה נתכּבּדתי להיוׁת גם אני בּין השוּשבינים. שמא בּזכות זוֹ שהכּרתי את בּני רביבים בּהיוֹתם עוֹד “בּני בּלי שם”. מצאתים אז בּראשוֹן-לציוֹן, בּמפעלם העצמי הראשוֹן: בּחיבּוּר ההגדה של פּסח. מן הכּתלים המקוּשטים לכבוֹד החג הציצוּ אלי פּיוּטים, ואוֹדה: מקצתם לא ידעתי את מקוֹרם. שׂמחתי ללמדנוּת זוֹ של נוֹער “גרמני”.

עתה רוֹאה אני שהכּל מסַּפּרים בּשבחם. ואינני יוֹדע אם כּל גוּף חדש שמתקבּל לקיבּוּץ זוֹכה כּך לשבחים. ואמנם, קיבּוּץ זה שבּיקש למַזג נוֹער גרמני עם נוֹער עוֹבד ארץ-ישׂראלי מסַמל לנוּ את מה שאנוּ חרדים לוֹ וּמשתוֹקקים לוֹ. גם אלה וגם אלה אינם אלא חלקים קטנים ממה שיש להציל, מה שידנוּ עד עתה קצרה מהציל. נברך איפוֹא את בּני רביבים, המוּצלים, שיזכּו אף הם לעזוֹר וּלהציל את החוֹמר היקר הזה בּכל אשר אפשר עוֹד להציל.

השׂמחה הזאת בּאה לי בּהיסח-הדעת. כּי לא אל שׂמחה בּאתי, איני הוֹלך אל שׂמחוֹת, – וּמה תקוָתי בּחיי לשׂמחוֹת גדוֹלוֹת? והרי אני מכּיר טוֹבה על כּל טיפּה של גילוּי חיוּבי בּחיינוּ. חיינוּ מלאים היאָבקוּת בּין יצירה לסתירה, בּין חיוּב לשלילה. כּוּלנו נאבקים. ההיאָבקוּת עוֹברת בּתוֹכנוּ. לא תמיד אנוּ יוֹדעים על מה אנוּ נאבקים וגם לא תמיד אנוּ יוֹדעים להבחין בּתוֹכנוּ הכין החיוּב והיכן השלילה. יש שהם עוֹלים בּלוּלים. ואם בּיוֹם עצוּב בּשבילי – יוֹם-יגוּר זה – ניתן לי לראוֹת גם משהוּ משׂמח, אינני יכוֹל להיות כּפוּי-טוֹבה. יש בּזה קוֹרטוֹב נחמה. יש בּזה משהו מבט יח. לא אוֹמר: בּטוּח. אין בּימינוּ ערוּבּוֹת. אנחנוּ טוֹרחים וזוֹרעים. אנחנוּ עמלים עד כּמה שידנוּ מַגַעת. ואיננוּ יוֹדעים אם לא תבוֹא רוּח רעה וּתקפּח את עמלנוּ.

בשעת שׂמחה זו ׁאני מעלה בּזכרוֹני שני חברים צעירים, מראשוֹני עליית-הנוֹער, שבּאתי בּמגע אתם בּשחר חייהם בּארץ: יקים ואליהוּ. שניהם נגעוּ בּי בּחייהם וּשניהם פּצעו אוֹתי במוֹתם, שניהם רמזו לבּאוֹת, שניהם הבטיחוּ להבשיל פּרי, וּשניהם נעקרוּ מתוֹכנוּ בּיד אכזרית. רבּים המוֹקשים האוֹרבים לנוּ, ולא תמיד ימָלט היחיד. אך גם ליצירת הרבּים אוֹרב המוֹקש. לא נתימר כּי יכוֹלים אנוּ לראוֹת כּל צרת-הנוֹלד, למנוֹע כּל התפּתחוּת מסוּלפת, להדוֹף כּל התקפה. לעוֹלם אין אנוּ פּטוּרים מחרדה. בּידינוּ רק לעמוֹד ולזרוֹע ולשתוֹל, וּלגוֹנן על עמלנוּ בּכל אשר נוּכל. השאר לא בּידינוּ.

וגם אַתם, חברי רביבים, עשׂו את שלכם. תזרעוּ ותשתלוּ, תגדלוּ ותתחזקוּ, ותמצאוּ את כּוֹחכם לעמוֹד בּפני רוּחוֹת רעוֹת. השאר אוּלי יעשֹוּ הבּרכוֹת הטוֹבוֹת המלַווֹת אתכם בּדרכּכם.

אייר תרצ"ט.

---

בּחג גבעת-השלוֹשה

מאת

ברל כצנלסון

(למלאוֹת ט"ו שנה להקמתה)

חברי הגבעה! כּמה שאתַם מכּירים אוֹתי הלא ידעתם כּי אין לשוֹני למוּדת-בּרכוֹת. דעתי נתוּנה לאַזהרה ולתביעה, ולא למדתי לדבּר רכּוֹת. וּבאתי אליכם הלילה כּאוֹרח, לשׂמוֹח בּשׂמחתכם, אך לא כּמי שמוּכן לעלוֹת לבּימה. אני גם תוֹבע לי את הזכוּת לבוֹא “סתם”, בּלי שאהיה חייב “לעלוֹת”, בּלי שיִכפּוֹ עלי את הדיבּוֹר. והנה ניצחתוּני, חברי הגבעה. נכנעתי לכם, מפּני שזכרתי לכם את חסד הגבעה וחסד מה שקדם לגבעה – “חבוּרת-מעבר” וּ“פלוּגת עין- חרוֹד” בּפתח-תקוה.

ידענוּ בּארץ הרבּה חגים, חגי-עליה, חגי-כּיבּוּש, חגים של אבני-פּינה ושל חנוּכּת-הבּתים. וטוֹב הדבר שבּעצם האפלה אנוּ יוֹדעים להדליק נרוֹת של חג. אך לא כּל מפעלינוּ נוֹלדים בּמזל של אוֹרה שוה. יש מפעלים אשר גם היסוּרים שלהם מרהיבים את העין ואוֹרם זוֹרח לקרוֹב ולרחוֹק. תכנם מוּבן לכּל. אך לא כּל מפעלינוּ כּך. כּל הארץ חגגה את עליית חניתה, את עליית דפנה. ואם נזכּה בּקרוֹב לעליית בּאר-שבע תדע זאת ודאי ותרגיש כּל הארץ. כּל אחד יוֹדע מה זאת הרחבת גבוּל, אך לא כּל אחד מבין וּמרגיש מה זאת הרחבת גבוּלוֹ של הישוּב העברי מתוֹכוֹ וּבתוֹכוֹ. מפעלי הרחבה הפּנימיים – מטבע בּרייתם – אין להם אוֹתוֹ ההד ואוֹתו ההוֹד. הם אינם נהנים מאוֹתה האוירה השוֹפעת הוֹקרה והערכה, ואף נצחוֹנם אינוֹ מוּבטח להם. אך בּגלל זאת לא יגָרע חלקם. יש להם תפקיד משלהם, כּוֹבש, מַשנה, מבריא וּבוֹנה את חיינוּ. גבעת-השלוֹשה היא אחד המפעלים האלה.

אפשר אין הדבר ידוּע לחברים צעירים, כּי היה זמן – אחרי המלחמה הקוֹדמת – שאנשינוּ, בּני העליה השניה וראשוֹני העליה השלישית, הסתלקוּ מן המוֹשבה, לא מצאו בּה אחיזה, ולא קיווּ ממנה, והם בּחרוּ שׂדוֹת אחרים – פּחוֹת כּפוּיי טוֹבה. הם פּנוּ לכּבישים ולעבוֹדוֹת הממשלה. הם פּנוּ לעמק, שהיה כּולוֹ חידוּש, כּוּלוֹ “בּראשית”. אלה יחד עם העיר הנבנית בּלעוֹ את צבא-העבוֹדה. אך המַשבּר מיהר לבוֹא. והצוֹרך בּעבוֹדה עשׂה את שלוֹ. ונמצאוּ חברים אשר העיזוּ לחַדש ימינוּ כּקדם ולקרוֹא אל המוֹשבה. ולא רק מן האניה למוֹשבה, כּי אם גם מן העיר הארץ-ישׂראלית למוֹשבה. ספק אם הם ראוּ אז בּחזוֹן את גבעת-השלוֹשה של עכשיו, ואת אדמת נֶזלה, ואת חדר-האוֹכל הזה. אך הם ראוּ את המוֹשבה העזוּבה, את המוּבטלים בּעיר, את מעט הפּוֹעלים הבּוֹדדים והעזוּבים בּמוֹשבה – והם החליטוּ לבוֹא למוֹשבה לא בּיחידוּת,

כּי אם בּרבּים, וּלהביא אליה את מפעל השיתוּף, את החבוּרה והקיבּוּץ.

אין לוֹמר שהמעשׂה הזה הכּה גלים. לא היוֹ לוֹ אוֹתם הקסמים אשר למפעלים כּיבּוּשיים אחרים. סוֹף סוֹף – עבוֹדה שׂכירה בּמוֹשבה, בּתנאי המוֹשבה, לא תמיד אתַה יכוֹל להתפּאר בּה בהישׂגים

וּבנצחוֹנוֹת. וגם כּשמגיעים בּה לנצחוֹנוֹת, ואפילוּ לגדוֹלים, אין אַתה

בּטוּח עדיין שהם בּני-קיימא. שוּם כּיבּוּש בּה עדיין איננוּ כּיבּוּש מוּחלט. ויש תמיד לחשוֹש שמא עוֹד נצטרך שוּב לחזוֹר ולכבּוֹש וּלהגן על הנכבּש.

וזהוּ שעוֹשׂה לי את מפעל המוֹשבה יקר בּיוֹתר. וּלפיכך החרדה לוֹ. וּלפיכך הצוֹרך המַתמיד לעמוֹד לימינוֹ. הנה אך לפני שנה-שנתים, בּעצם ימי המאוֹרעוֹת, לא נחשב הפוֹעל העברי כּמיוּתר בּמוֹשבה, נדמה היה כּאילוּ העבוֹדה העברית הצדיקה עצמה הצדקה שאין למעלה הימנה, וּמקוֹמה איתן. אפשר היה להניח כּי “מלחמת שלוֹשים השנה” נסתיימה סוֹף סוֹף בּנצחוֹן. וּמה אנחנוּ רוֹאים עתה? העבוֹדה העברית נ ה ד פ ת מעֶמדוֹתיה.

כּמה התחלוֹת היוּ לנוּ בּמוֹשבה, וכמה התחלוֹת שהיה בּהן מן הגבוּרה. אך לא היה בהן מן ההתמדה. כּפעם בּפעם היה עוֹלה גל של “כּוֹבשים” – בּחרים, טוּריוֹת, חיים אינטנסיביים – אך אחריו היה בּא גל שוֹטף וסוֹחף את אשר עשׂינו. בּין שהדבר בּא מתוֹך שהכּוֹבשים עיפוּ וקצרה רוּחם והתפּזרוּ לכל רוּח, בּין מתוֹך שגילוּ לעצמם אפקים כּיבּוּשיים מחוּץ למוֹשבה – את בּרכּת ההתמדה לא ידענוּ בּמוֹשבה. והנה, גבעת השלוֹשה, אם אינני טוֹעה, היא היא המעשׂה היוֹתר מַתמיד, היוֹתר ממוּשך, אשר זכינוּ לוֹ בּכל שלוֹשים ושש שנוֹת קיוּמה של העבוֹדה העברית בּמוֹשבה.

מי שזוֹכר את הימים הראשוֹנים של “מעבר”, את ימי “פּלוּגת עין-חרוֹד” ואת ימי התמַזגוּתם, על הקשיים הרבּים, על העזיבוֹת המרוּבּוֹת, וגם על העזוּבה ששׂררה לעתים בּתוך כּל אלה – אי אפשר לוֹ לבלי לשׂמוֹח על שהגרעין שנזרע נקלט והצמיח וגם עשׂה פּרי. וּמוּתר בּרגע זה גם להבּיע הכּרת-טוֹבה לשני האנשים, לנטע הרפּז וּליעקב פּרוּזַ’נסקי, שניהם מלוּמדי-נסיוֹן ויוֹדעי-פּגעים בּמוֹשבה אשר העיזוּ (ולא מתוֹך אי-ידיעה) להרים את המשׂא הזה. מי שעקב כּיצד הצטרף מעשׂה למעשׂה, דוּנם לדוּנם, צריף לצריף; מי שזוֹכר בּאֵילוּ נפתוּלים ותחבּוּלוֹת נרכּשוּ מאַת הדוּנמים הראשוֹנים, וכיצד נוֹספוּ אליהם מאַת הדוּנמים השניים; מי שראה את המהלך מראשית הגבעה ועוד תוֹספת נזלה (כּן יִרבּוּ!), וּמן האהלים הראשוֹנים של חבוּרת “מעבר” בּחצר בּית-הפּועלים בּפתח-תקוה ועד הבּנין הזה כּאן, אי אפשר לוֹ לבלתי ראוֹת בּכל זה משהוּ מעוֹדד וּמאַמץ גם בּזמן זה.

חברים, אין אני יוֹדע לדבּר ניחוּמים בּזמן שאין נחמה. בּכל אשר נפנה – אם בּישׂראל ואם בּעמים, אם בּתנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית ואם בּתנוּעה הציוֹנית – אין משען. אַל נחפּשׂ איפוֹא תנחוּמים קלים, נבקש משען בּתוֹכנוּ עצמנוּ. הוֹכחנוּ כּי מה שזרענוּ – צמח, וּבאשר התמסרנוּ – לא נתבּדינוּ. אַל נשכּיח זאת מלבּנוּ גם בּימי רעה. ההכּרה של ערך תנוּעתנו וכוֹחה היוֹצר דרוּשה לנוּ עכשיו מאד מאד. אנוּ נמצאים עתה בּרגע המסוּכּן אוּלי בּיוֹתר בּכל ההיסטוֹריה האנוֹשית הידוּעה לנוּ. אין מסביבנוּ שוּם כּוֹחוֹת הצוֹעדים לבטח דרכּם. אם יֵצא העוֹלם מתוֹך המַאפּליה הזאת הרי זה לא בּזכוּת הכּוֹחוֹת הנראים על פּני השטח, כּי אם בּכוֹח כּוֹחוֹת גנוּזים בּמעמקים. וּבשעה כּזאת עלינוּ לשאוֹב את האמוּנה,

קוֹדם כּל, מפּנימיוּתנוּ.

לא משוּם שדעתי נוֹחה מהישׂגינוּ עד כּה ואני מבקש להסתפּק בּהם, כּי אם משוּם שבּינתים קפץ עלינוּ ניסיוֹן אכזרי, שלא ידענוּ כּמוֹהוּ, ויש הכרח שנאזוֹר כּוֹחוֹת גדוֹלים למען נוּכל לעמוֹד בּוֹ, משוּם שנדרש עתה מאתנוּ לפרוֹץ גם דרכים חדשוֹת – משוּם כּך צריכים אנוּ ללמוֹד להעריך את הדרך אשר בּה הלכנוּ ואת ההישׂגים אשר השׂגנוּ בּה, ולא להקל בּהם.

ישנן תנוּעוֹת אשר כּל חינוּכן מכוּוָן למלחמה, לראִיית האוֹיב, לפגישת האוֹיב בּשער. כּל מבּטן היה פּוֹנה אל הבּריקדה, אל התגרה, אל ההתנגשוּת עם כּוֹח האוֹיב. הן לא העריכוּ את חשיבוּת הכּוֹח הבּוֹנה ויוֹצר. הן לא העריכוּ את הצמיחה התרבּוּתית, את הבּניה הכּלכּלית, את טיפּוּח הסגוּלוֹת האנוֹשיוֹת. הן לא ראוּ את הפּוֹעל כּגוֹרם בּוֹנה ואחראי לבנין, אלא כּגוֹרם מלחמתי והוֹרס, והאמינוּ כּי לאחר ההריסה יקוּם הבּנין מאליו, כּמוֹ שמתוֹך הקליפּה המתבּקעת יוֹצא היצוּר החי, השלם בּאבריו. תנוּעת הפּוֹעלים נענשה קשה על התפיסה הזאת ששֹררה בּאגַפּיה הגדוֹלים. מאידך, היוּ גם תנוּעוֹת אשר חוּנכוּ לבניה זעירה וּמַתמדת, לאגירה בּלתי-פּוֹסקת, קו לקו. אלא שבּהגיע שעת-מַשבּר, שעת-היאָבקוּת גוֹרלית לחיים ולמות, עמדוּ על בּנינן וּרכוּשן בּאין-אוֹנים, ללא זיוּן וּללא הכנה נפשית למלחמה, והיוּ למרמס.

והנה, אנחנוּ – אשר נשׂאנוּ

בּקרבּנוּ אפקים רחוֹקים ואשר שמענוּ את קוֹל המערכוֹת הגדוֹלוֹת הצפוּיוֹת לנוּ – בּחרנוּ בּ“קטנוֹת”, בּמאמצי הבּניה המַתמדת והבּלתי-נרתעת. ידענוּ כּי החסר לנוּ זהוּ חינוּך לקראת בּניה, לקראת התמדה קשת-עוֹרף. והשׂגנוּ משהו בּחינוּך זה. הפכנוּ אנשים, אשר היוּ להם כּל מיני תכוּנוֹת מחוּץ לתכוּנוֹת בּניה – לבוֹנים. נוֹער יהוּדי אשר גדל על בּטלנוּת-סתם אוֹ שינק מתנוּעת-פּוֹעלים שלא ידעה את סוֹד הבּנין – נעשׂה לגוֹרם היוֹדע להפוֹך כּמעט כּל אבק לחוֹמר-בּנין,

היוֹדע לצקת את מוֹחוֹ, את עצביו, את רגישוּתוֹ, את יקוֹדוֹ, את רוּחניוּתוֹ לתוֹך צינוֹרוֹת של בּנין-בּית וּבנין-עם.

והנה בּאו עלינוּ ימים אשר לא בּיקשנוּם. לא שׂשׂנוּ לקראת קרב. אוּלם הימים הרעים – ימי השׂתררוּת הרֶשַע בּעוֹלם – כּוֹפים עלינוּ מלחמה. אנוּ נדרשים לפַתח בּקרבּנוּ תכוּנוֹת מלחמתיוֹת. ויוֹתר מזה: למזג בּמעשׂינוּ וּבנפשנוּ את סגוּלוֹת הבּניה והמלחמה. כּי רק אז תקוה לנוּ לנַצח בּמלחמה, אם לא נוֹציא מידינוּ את אנך-הבּנין.

עצם הדרישה איננה חדשה. עוֹד מימי נחמיה ידענוּ, ידיעה סמלית, על תנאי הבּנין של שבי-ציוֹן: “והבּונים איש חרבּוֹ אסוּרים על מתניו – וּבוֹנים”, כּי “בּאחת ידוֹ עוֹשׂה במלאכה ואחת מַחזקת השלח”. בּמשך זמן רב נחשבוּ הדברים למליצה. אוּלם דברי-ימינוּ האחרוֹנים עשׂוּה לממשוּת אכזרית. ואך למדנוּ לעמוֹד בּה, בּממשוּת זוֹ, והנה כּפוּ עלינוּ קרב קשה הרבּה יוֹתר. עדיין איננוּ יוֹדעים כּ י צ ד נעמוֹד בּוֹ, אך יוֹדעים אנחנוּ כּי מוּכרחים אנוּ לעמוֹד ולא להיסוֹג, ולא להתפּזר, אם חפֵצי חיים אנחנוּ. עוֹד לא סיגלנוּ לעצמנוּ את התכוּנוֹת הדרוּשוֹת בּקרב הזה, תכוּנוֹת מחנה לוֹחם, ונצטרך לסַגל אוֹתן לעמנוּ בּלי לאַבּד את הסגוּלוֹת של מחנה בּוֹנה.

וּלפיכך אנחנוּ מקבּלים בּשׂמחה, בּעצם ימי הגזירוֹת, כּל

גילוּי של בּנין, של התקדמוּת בּבּנין. לא מפּני שאנוּ מבקשים בּו ׁמפלט מעקת-הימים, שהיא לבלתי נשׂוֹא, כּי אם מפּני שאנוּ רוֹאים בּוֹ עדוּת לרצוֹן-החיים שלנוּ, לקשיוּת-העוֹרף שלנוּ, הוֹכחה חיה כּי אנוּ שוֹקדים

לסַגל את עצמנוּ למה שנדרש מאתנוּ.

ודרך אגב. מגמה זוֹ של צירוּף תפקידים וּמיזוּג סגוּלוֹת איננה מסתיימת בּשׂדה המדיניוּת והמשק. היא צריכה ללווֹת אוֹתנוּ בּכל שאר שטחי חיינוּ. גוֹרלוֹ של הבּנין הקיבּוּצי כּוּלוֹ לא יֵחָתך לטוֹבה על ידי כּך שנדגיש גוֹרם אחד רב-חשיבוּת ונתמסר לוֹ בּכל ההתלהבוּת הקנאית וּבאוֹתה שעה נוֹציא מחוּג-הראִיה את שאר הגוֹרמים. בּמידה שאַתם חקלאים למדתם ודאי את “חוֹק-המינימוּם” לגבּי היבוּל. לא די שניתן הזבלים העיקריים בּשיעוּר מכּסימלי. השׂדה דוֹרש את צירוּף כּל היסוֹדוֹת המזינים, והוּא מקפּיד בּכל חוֹמר ההקפּדה על כּל אֶלמנט

שנעדר אוֹ שניתן בּשיעוּר בּלתי-מספּיק. השׂדה עוֹנה את העוֹבד לפי היסוֹד שניתן לוֹ בּמיעוּט. וחוֹק זה, אשר העוֹבר עליו נענש, קיים לא בּחקלאוּת בּלבד. הוּא קיים בּחיי החברה. יש שיסוֹד אחד מוּזנח מתנקם וּמפחית את היבוּל כּולוֹ, שהוּשקעוּ בּוֹ מאמצים מרוּבּים. כּלוּם מעט מאמצים גיבּוֹריים ידענוּ בּעליוֹתינוּ וּבחטיבוֹתינוּ השוֹנוֹת? היוּ לנוּ גוּפים אשר

גילוּ רצוֹן גדוֹל לכיבּוּש, אך לא היה להם החוּש המספּיק לבנין חברה אוֹ לשיפּוּר החיים. והיוּ גוּפים אשר גילוּ סגוּלוֹת טוֹבוֹת בּסידוּר החיים, בּלי שפּיתחוּ בּקרבּם את כּשרוֹנוֹת האֶכּספּנסיה והכּיבּוּש. ויש שמאמצים משקיים חשוּבים אינם מלוּוים בּחתירה תרבּוּתית. וּלפיכך יש שהמטרה שאליה חוֹתרים איננה מוּשׂגת, מפּני ההזנחה בּאיזוֹ נקוּדה, הנראית כּ“צדדית”.

ואַל יחָשב לי הדבר לחטא שאני מדבּר על כּך בּעצם ליל-חג. לא חדש אני בּפתח-תקוה, ואני יוֹדע את ההבדל בּין בּנין בּשׂדה הרחב, הָחַל מדגניה ועד נֶגבּה, לבין בּנין בּתחוּמי מוֹשבה על תנאיה שאינם מַשרים חגיגיוּת. לא אפריז אם אוֹמַר כּי גבעת-השלוֹשה שילמה מחיר לא קטן בּעבוּר שהתעקשה לבנוֹת מפעל קיבּוּצי בּתנאי המוֹשבה. אין האוירה נוֹחה לצמיחת חברה קיבּוּצית, אין התנאים נוֹחים לחיי תרבּוּת. מוּל התנאים האלה אפשר גם להפחית מן הדרישוֹת וּלהשלים. יהא זה כּשלוֹן. דוקא בּקיבּוּצים שבּמוֹשבוֹת יש צוֹרך רב, צוֹרך יתר, להקפּיד על דרישוֹת תרבּוּתיוֹת, על הגבּרת יסוֹדוֹת החברוּת, על רמת חיי אדם, וגם על דיבּור עברי חי – כּל הדברים אשר כּאן קשה יוֹתר להגיע אליהם מאשר בּמקוֹמוֹת אחרים.

מי שהכּיר את צריף-המטבּח שלכם בּמשך שנים ישׂמח לראוֹת את חליפתוֹ בּבּית הזה, ויראה בּזה הבטחה לשלבּים אחרים שיבוֹאוּ. וּלוַאי שתצליחוּ למַזג את העבוֹדה השׂכירה בּמוֹשבה עם

משק פּוֹעלי-עצמי ועם חיי חברה מתוּקנים ואוירת-תרבּוּת של עוֹבדים עברים. וּלוַאי ששׂמחת-החג לא תעזוֹב אתכם גם בּימי-חוֹל ותזכּה הגבעה לשמש נקוּדת משען ואוֹר לפּוֹעלים שבּמוֹשבה וּלאלה העתידים עוֹד לבוֹא אליה.

כ“ה בּניסן ת”ש.

---

יצירתנוּ נמדדת אך בּאמת-מידה של חזוֹן

מאת

ברל כצנלסון

(בּפתיחת חגיגוֹת עשׂרים שנה להסתדרוּת בּבית-אַרלוֹזוֹרוֹב בּתל-אביב)

יש לציין את הסתירה העמוּקה בּין האוּלם המוּאר, בּין החגיגיוּת וּלבין האפלה אשר מסביבנוּ. עדיין אנחנו בּאִי השקט שלנוּ לעוּמת מוֹראוֹת גוֹלה והעוֹלם הגדוֹל, כּן לא נתעלם מחוֹסר-העבוֹדה המציק לאלפים. בּדרך כּלל איני נוֹטה להפוֹך חגיגוֹתינוּ לאסיפוֹת הַלל לעצמנוּ.

בּקביעת מוֹעד הועידה הראשוֹנה של הסתדרוּת העוֹבדים

בּחנוּכּה אוּלי לא התכּוונוּ לקשוֹר את יוֹם יסוּד ההסתדרוּת עם זכר החשמוֹנאים, אך ההגיוֹן שבּעוּבדה זוֹ היה עתיד להתגלוֹת אחר כּך.

הערכת ההסתדרוּת תהיה מַקיפה יוֹתר אם נערוֹך אוֹתה מוּל תנוּעת הפּועלים היהוּדית בּארצוֹת הגוֹלה. אנוּ מוֹנים עשׂרים להסתדרוּת,

וה“בּוּנד”, אילוּ היה קיים עתה בּאיזוֹ מארצוֹת הגוֹלה, היה יכוֹל למנוֹת עתה לקיוּמוֹ ארבּעים וארבּע שנה, כּשנוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית.

ה“גֶוֶרקשַפטן” בּאמריקה כּבר הגיעוּ ליוֹבל החמישים. ואם חלקנוּ טוֹב מִשל אחרים, הסיבּה נעוּצה בּמקוֹם שתפסה תנוּעתנוּ בּחיי העם והישוּב, לעוּמת תנוּעוֹת אחרוֹת של פּוֹעלים יהוּדים, שגם בּהן שוּקעוּ הרבּה חיי נפש וחזוֹן. הבּרכה הגדוֹלה שהיתה שרוּיה בּמעשׂינוּ, לעוּמת היבוּל הזעוּם של

תנוּעוֹת הפּוֹעלים היהוּדים בּארצוֹת גוֹלה, – זכינוּ לכך מפּני שמהרגע

הראשוֹן לא פּרשה תנוּעתנוּ מגוּף האוּמה, מהכּיסוּפים לגאוּלה, משוּם

ששילבה עצמה שילוּב בּל יִנתק בּגוֹרל תקוּמתוֹ של העם.

כּיצד הצלחתנוּ אנחנוּ, בּחוֹסר השרשיוּת שלָקינוּ בּה,

ליצוֹר דבר של קיימא? החזיוֹן המוּפלא הזה מתבּאר רק בּיחסי-הגוֹמלין שבּין הפּוֹעל העברי והציוֹנוּת. אמנם היוּ ימים ששני אלה היוּ בּעיני הרבּים כּאילוּ מוּשגים מנוּגדים, אל סוֹף סוֹף נתגלתה האמת: שלא תתוֹאר תנוּעת פּוֹעלים עברית בּלי ציוֹנוּת, כּשם שאין ציוֹנוּת בּלי פּוֹעל עברי. ואין אני מתכּוון רק לחשבּוֹן היש ושנוֹצר על ידי הציוֹנוּת, אלא לרקמה ישוּבית זוֹ והטמוּן בּה לעתיד – היא הנָה פּרי התפקידים שהציג לעצמוֹ הפּוֹעל העברי, היא פּרי כּוֹחוֹ החמרי הפיסי ושׂיאָיו הרוּחניים.

לפני עשׂרים שנה נעשׂה בּחיפה נסיוֹן דל וקטן על ידי קוֹמץ פּוֹעלים, לא שליטים ותקיפים, כּפי שאנוּ מתארים כּיוֹם, תוֹך זרוּת גדוֹלה אלינו מצד התנוּעה הציוֹנית והסביבה, רק זמן מוּעט אחרי המכּה אשר הוּכּינוּ בּתל-חי. כּיצד הפך קוֹמץ זה של אנשים מחוּסרי נסיוֹן לתלפּיוֹת לנוֹער בּגוֹלה? כּיצד התגבּרה ההסתדרוּת על

מגמוֹת הפּירוּד והאנרכיה השוֹלטוֹת בּרחוֹב היהוּדי?

ההסתדרוּת נלחמה מראשית היוֹתה בּחוֹסר הכּשרוֹן לחיוֹת

חיים ממלכתיים, והשׂיגה בּשׂדה זה הרבּה לעוּמת האחרים בּארץ וּבחוּץ-לארץ. איני רוֹצה להאריך בּזה, עיקר שאלָתי – מה יהא עתידנוּ? כּשבּאוּ לארץ שבי גוֹלה מבּבל והתחילוּ בּבנין והקימוּ את הבּית השני, היוּ בּיניהם שזכוּ

לראוֹת את בּית שלמה בּתפארתוֹ והרי היוּ בּוֹכים למראה המקדש הדל. אנוּ אין אנוּ נוֹשׂאים בּאוֹפן אישי זכרוֹנוֹת עבר המזהירים, אוּלם אף אנוּ מצטערים וּבוֹכים למראה היש, לא לעוּמת העבר, כּי אם לעוּמת החזוֹן. יצירתנוּ אינה יכוֹלה להיוֹת נמדדת אלא בּאַמת-המידה של החזוֹן שהביא אוֹתנוּ הלוֹם ואשר רק בּכוֹחוֹ עשׂינוּ מה שעשׂינוּ.

גם תנוּעה שהיתה מקוֹמץ לרבבוֹת איננה רשאית לשקוֹט ולבטוֹח בּהישׂגיה. בּניננוּ אינוֹ בּנין-אבנים, אלא בּנין לבבוֹת. אבן מוּנחת בּמקוֹם שמניחים אוֹתה, לב האדם תמיד מפרכּס, תמיד זה ונע. בּנין זה טעוּן תמיד התחדשוּת, בּדיקה וּבחינה, ותמיד יש לשאוֹל אם הקו נטוּי לקראת החזוֹן. כּי גם בּמקרה שהאַשמדאי יוּשמד וגם כּשינוּצח הרע – גם אז תישאר שאלת עם ישׂראל כּפצע חי. אמנם לא התכּנסנוּ בּערב זה לדוּן על שאלה איוּמה זוֹ. אוּלם אנוּ שליחים לעם שהוּעמדנוּ בּמערכה ולאסוֹננוּ רק א נ וּ, בּני ארץ-ישׂראל, עוֹמדים עתה בּמערכה, בּשעה שהננוּ הקוֹמץ המוּעט העוֹמד על המשמר, ואי אפשר שנסיח את דעתנוּ משוֹלחינוּ, ואם גם הקוֹמץ לא יעמוֹד, לא יהיה, חלילה, לאן וּלמי לקרוֹא את הבּאים.

וּבכן השאלה היא: בּמה נקדם את הבּאוֹת? יש בּאגדת-העם היהוּדית שעה של פּתיחת-שמים, וּמי שאיננוּ מחמיץ אוֹתה זוֹכה בּכל טוּב. השעה של יצירת ההסתדרוּת היתה שעה טוֹבה כּזוֹ והיוּ שעוֹת שהחמצנוּ אוֹתן. ועיקר כּוֹחה של ההסתדרוּת היתה החבֵרוּת. הלכנוּ מליכּוּד לליכּוּד. הכּשרוֹן להתלכּד הוּא הכּשרון לחוּש את הדבר הגדוֹל העוֹשׂה אוֹתנוּ לחברים. והרי אני עוֹמד ותוֹהה אם הזריקה שקיבּלנוּ לפני עשׂרים שנה עוֹד כּוֹחה אִתה, אם היא עוֹדנה מספּיקה. כּסמל וּכאַזהרה עוֹמד בּתוֹלדוֹת עמנוּ, סמוּך לזכר יציאת מצרים, זכר המחלוֹקת של קוֹרח ועדתוֹ. גם בּראשית הבּית השני, בּימי זרוּבּבל, מוּרגש הפּירוּד בּין הבּוֹנים לבין עצמם וּביניהם וּלבין “הישוּב הישן” שמצא בּארץ. ההסתדרוּת מסַמלת את היפּוּכוֹ של המוּשג העלוּב והמכוֹער: מחלוֹקת. ואַל נפסיק אף לרגע את המלחמה למען האיחוּד והליכּוּד, וּבתקוּפה זוֹ עוֹד יוֹתר מבּתקוּפה אחרת, למען הבּאוֹת יוֹתר מאשר למען ההוֹוה.

בּלי נסיוֹן, כּתנוּעת מתנדבים, ללא חַיִץ בּין מנהיגים למוּנהגים, היתה טבוּעה בּנוּ מראשיתנוּ מידת השויוֹן. זה היה שויוֹן טבעי, שויוֹן של אניית-פּליטים. בּינתים היינוּ לרבּים, הקימוֹנוּ מפעל אדירים. והנה קמה שאלה איוּמה: שאלת האדם והמַנגנוֹן, האדם והאִרגוּן. כּיוֹם לא נוּכל לאמוֹר כּמלפני עשֹרים שנה שאין חציצה בּין החבר וּלבין ההסתדרוּת, שההסתדרוּת איננה אלא הוּא עצמוֹ. דוקא התפּשטוּתנוּ על פּני שטחים נרחבים, של כּל מיני תפקידים, דוקא רצוֹננוּ שלא להיוֹת כּת, הרצוֹן להקיף את כּל העוֹבדים לכל סוּגיהם, לאַחד בּהסתדרוּת אחת עוֹבדים עם מוּבטלים – דוקא תכוּנוֹתינוּ אלה עמידוּ אוֹתנוּ בּפני קשיים גדוֹלים. לא אִירא את האיבה, הקנאה וּרצוֹן השבירה מבּחוּץ, אלה לא יוּכלוּ לנוּ. אך חרד אני לכך שמא לא תגלה התנוּעה את הכּשרוֹן להסיר מעליה את הסתירה בּין האדם והמַנגנוֹן. שני דברים קטנים שאינם כּתוּבים בּפּרוֹגרמוֹת: חברוּת וישוּב הסתירה שבּין האדם והאִרגוּן. בּהם תלוּי הרבּה. לכל פּינה עלינו להכניס את החברוּת, בּה הערוּבּה לדרך פּוֹריה להבּא. אני מדבּר בּרוּח נוּגה. לא שהמפעל והישׂגיו מחַייבים ראִיה עגוּמה, אוּלם גוֹרלנוּ שוֹנה מגוֹרל תנוּעוֹת פּוֹעלים אחרוֹת. היא המחייבת להערכה אחרת ולתביעה אחרת.

סוֹפר עברי אחד טען: אבלים אינם יוֹצרים. כּל אחד רשאי לבחוֹר לוֹ את סיסמתוֹ כּנוֹח לוֹ. אנוּ גוֹרסים: והפכת את אֶבלך ליצירה, ואז אוּלי גם לשׂשׂון. אילמלא היוּ לנוּ אבלי ציוֹן שבּכל הדוֹרוֹת, אילמלא יאוּשם, לא היינוּ יוֹצרים את אשר יצרנוּ. וגם בּרנר וגם א. ד. גוֹרדוֹן, כּל אחד כּרוּחוֹ, ידעוּ את ערך האֵבל.

אנוּ אוֹמרים: שאננים אינם יוֹצרים, אבל חלוּצים גם בּאֶבלם העמוֹק, גם בּראִייתם הקוֹדרת יוֹצרים, חייבים להיוֹת אנשי-יצירה.

כּסליו תש"א.

מילוּאים

מאת

ברל כצנלסון

---

המצב המדיני

מאת

ברל כצנלסון

המצב המדיני

מאת

ברל כצנלסון

---

ל"בימי מינכן" (עמוּד 19 בספר)

מאת

ברל כצנלסון

הרצאה בּבית-אַרלוֹזוֹרוֹב בּתל-אביב, בּ-23–12–1938. לא פּוּרסמה עד עתה.

המצב המדיני

כּשמדבּרים כּיוֹם בארץ על המצב המדיני מתכּוונים למאוֹרעוֹת האחרוֹנים, לשאלוֹת העוֹמדוֹת על הפּרק: קוֹדם לכן עמדה על הפּרק שאלת החלוּקה; עכשיו – השׂיחוֹת בּלוֹנדוֹן, אוֹ, כפי שקוֹראים לזה, ועידת השוּלחן העגוֹל. אבל נדמה לי שאי אפשר כּלל לדבּר על המצב המדיני שלנוּ ועל מצב ישׂראל בּזמן הזה, בּלי לעמוֹד קוֹדם על המצב המדיני בּעוֹלם כּוּלוֹ. היוּ זמנים ונדמה היה שהדברים ניתנים להפרדה, ואחדוּת העוֹלם, אחדוּת הצרוֹת, אחדוּת השׂמחה של העוֹלם, הם דברים המעסיקים רק מוֹחוֹתיהם של תיאוֹרָטיקנים, של הסוֹציאליסטים וּמשיחיהם; עכשיו נראה לכּל שיש קשר הדוּק בין ענינינוּ אנוּ וּבין עניני העוֹלם.

תמה אני אם יש מישהו שיכו­ל להסבּיר לנו אם הדבר העוֹבר עכשיו על העוֹלם הוּא מחלה זמנית, אם זה ליקוּי חמה אוֹ דבר חמוּר יוֹתר. איני יוֹדע אם אפשר למצוֹא בּין כּל הנביאים הפּוֹליטיים והסוֹציאליים, שקמוּ לנוּ בּמשך המאה האחרוֹנה, כּאלה היכוֹלים להתפּאר שראו בּחוּש איך הדברים יתפּתחוּ וּלאן יגיעוּ. אנחנו קוֹראים יוֹם יוֹם בּעתוֹנים על מעשׂי זוָעה שאין להם שֵם, ואף לא אנסה לקרוֹא אוֹתם בּשם וּלהסבּיר אוֹתם. היה זמן, כּשקראנוּ כּי ארץ פּלוֹנית נעשׂתה טרף לשיני עריצים, לא האמַנו שעריצוּת כּזאת אפשרית בּעוֹלם שלאחר המאה התשע-עשׂרה, לאחר נצחוֹנוֹת הדמוֹקרטיה, לאחר נצחוֹנוֹת הסוֹציאליזם, אחרי הכּיבּוּשים הגדוֹלים של הפּוֹעלים. לא האמנו. ראינוּ בּזה רק אֶפיזוֹדה. כּל זמן שהעוֹלם כּוּלוֹ עמד נגד עריצוּת זוֹ ולא נלכּד בּרשתה, אפשר היה להאמין שמחר-מחרתים היא תחלוֹף, שכּל עריצוּת תהיה קִצרת ימים. עכשיו אנחנוּ עוֹמדים לפני מצב שוֹנה לגמרי, לפני מצב שלא רק חלק גדוֹל מן העוֹלם, שקראוּ לוֹ עוֹלם תרבּוּתי, נמצא בּשבי הנאציזם והפאשיזם (מוּשגים שאינם מסבּירים לנוּ בּעצם ולא כלוּם, כּי על מה מוֹרים המוּשׂגים האלה, על חיוֹת-טרף אוֹ על ימי-הבּינַים?) – כּי אם העוֹלם כּוּלוֹ. אי אפשר לוֹמר כּיום שרק חלק מסוּים של העוֹלם נמצא בּמצב זה, וּכנגדוֹ עוֹמד עוֹלם אחר עם חיים משלוֹ, משטר משלוֹ, חירוּת משלוֹ, דמוֹקרטיה משלוֹ, שיש להם קיוּם ממש. כּך אפשר היה לוֹמר בּימי הצאריזם, למשל, כּשרוּסיה היתה עוֹלם סגוּר וּמסוּגר, עוֹלם בּפני עצמוֹ. אירוֹפּה ידעה אז שיש אנגליה, צרפת, גרמניה ויש גם רוּסיה עם משטר מיוּחד משלה. עכשיו נמצאים כּבר חלקים עצוּמים של העוֹלם בּצבת השלטוֹן של הנאציזם. מה שהשׂיג היטלר בּזמן האחרוֹן, מבּחינת השלטוֹן הפּוֹליטי, הוּא הרבּה יוֹתר ממה שהשׂיג נַפוֹליוֹן בּמשך כּל מלחמוֹתיו.

אין עכשיו אף מדינה אחת, – וּתהא זוֹ המדינה התרבּותית בּיוֹתר, הדמוֹקרטית בּיוֹתר, החזקה בּיוֹתר – שלא תנשוֹם את אוירת הנאציזם, שלא תחיה בּפחד מפּני התקיף שיבוֹא מחר וישתלט עליה בּכל מיני צוּרוֹת. דבר זה חל לא רק על מדינוֹת קטנוֹת, על הארצוֹת הסקנדינביוֹת, למשל, שאין להן מנוּחה; לאו דוקא על ארצוֹת דרוֹם-אירוֹפה היוֹדעות שעוֹד יוֹם-יוֹמַים וּמסע צלב-הקרס יתקרב גם אליהן; הדבר חל גם על אנגליה שחיה בּמשך כּל הזמן הזה בּפחד ממש, אפשר לוֹמר אפילוּ בּפַניקה ממש, אחרת אי אפשר להבין עכשיו את מדיניוּתה, אחרת אי אפשר להבין מה נעשׂה כיוֹם בּקרב העם הזה. יש בּאנגליה כּמעט הבּטחוֹן הגמוּר שהצוֹרר הוּא התקיף ושצריך לפייסוֹ, לשדלוֹ, אם אינם רוֹצים לעוֹרר את הרוֹגז שלוֹ. בּרלין יכוֹלה כּיוֹם לדבּר על זה; מי יכוֹל להיוֹת מיניסטר בּאנגליה וּמי לא; מי יהיה לרצוֹן וּמי לא יהיה לרצוֹן; מינוּיוֹ של מי, בּחירתוֹ של מי, יגרמוּ אחריהם מחר סכּנת מלחמה. למצב זה הגיעה אנגליה האדירה.

מתוֹך קריאה בּעתוֹנים יש לי הרוֹשם שגם אמריקה, שכּל חיי אירוֹפּה לא נגעוּ בּה בּעצם, – מלבד התפּרצוּת אחת בּימי וילסוֹן – אמריקה אשר עשׂתה הכּל למען האיזוֹלָוציה הגמוּרה, לא רק מתמרמרת עכשיו על הנאציזם, אלא יוֹדעת וּמרגישה שזרוֹעוֹת הנאציזם יגיעוּ גם אליה, וּבדרכים שוֹנוֹת: אם על ידי הקוֹלוֹניוֹת הגרמניוֹת הפּזוּרוֹת בּכל העוֹלם, אם על ידי יצירת כּל מיני תאים של בּגידה לאוּמית בּכל ארץ וארץ, ואם על ידי ארצוֹת רחוֹקוֹת – היוֹם על ידי יאפּן וסין, מחר על ידי הוֹדוּ.

כּל הויכּוּחים שהעסיקוּ את אירוֹפּה עוֹד לפני זמן קצר – כּל אלה סרוּ הצדה מפּני המוֹרא הגדוֹל שהקיף כּיוֹם את כּל ארצוֹת אירוֹפּה יחד עם מוֹשבוֹתיהן; המוֹרא מפני אוֹתוֹ הכּוֹח האיוֹם שנתגלה בּאוֹתוֹ חזיוֹן שנחשב לפַתוֹלוֹגי, שהיה מגוּחך בּעיני כּולם, וּבמשך שנים רבּוֹת היה ענין לקוֹמוּניסטים ללגלג עליו. החזיוֹן הזה שחשבוּ אוֹתוֹ לחוֹלף ולא האמינוּ כּי יש בּכוֹחוֹ לתפּוֹס מקוֹם בּעוֹלם התרבּוּתי למשך זמן ממוּשך, החזיוֹן הזה נעשׂה לכּוֹח השוֹלט למעשׂה, המפּיל לא רק את מוֹראוֹ אלא גם את שלטוֹנוֹ, לא רק את צלוֹ אלא גם את מרוּתוֹ, על העוֹלם ועל תקיפי העוֹלם.

לפני שאנחנוֹ ניגשים לניתוּח מצבנוּ בּתוֹך העוֹלם, עוֹמדת

לפנינוּ שאלה חשוּבה, והיא: היש בּעוֹלם זה כּוֹח של התגוֹננוּת מפּני הפּחד, אוֹ שהכּוֹח הזה פּג ונחלש. לא אקבּל על עצמי לענוֹת על שאלה זוֹ תשוּבה חיוּבית. יש עוֹשׂים חשבּוֹנוֹת שוֹנים, מתנחמים בּזה שבּנאציזם

פּוֹעלים כּוֹחוֹת של התפּוֹררוּת מבּפנים, וּבמקרה של מלחמה לא יוּכל להחזיק מעמד אלא זמן קצר, כּי המדינוֹת הדמוֹקרטיוֹת – כּוֹחן הכּלכּלי חזק יוֹתר. ויש בּענין זה דעוֹת שוֹנוֹת. יש אוֹמרים שאם הדמוֹקרטיוֹת כּוּלן תהיינה מאוּחדוֹת ותרצינה להילָחם תוּכלנה לעמוֹד בּפני הנאציזם ולשבּוֹר אוֹתוֹ. בינתים אנחנו רוֹאים פּרוֹצס בּלתי-פּוֹסק של התרוֹפפוּת פּנימית של עמי התרבּות. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת ראינוּ הפקרה בּלתי-פּוֹסקת של מכשירים, של חמרים, אפשר לוֹמר של נשק, של מבצרים – גם מבצרים רוּחניים.

ראינוּ את הפּסיכוֹזה הזאת של כּניעה ואת חוֹסר הכּשרוֹן להתלכּד לכוֹח אחד היוֹדע שבּוֹ תלוּיה הצלת העוֹלם.

לא אנסה להיכָּנס עכשיו לניתוּח היסטוֹרי: איך התפּתחוּ הדברים החל מהמלחמה העוֹלמית¹ ועד היוֹם. יש על זה הרבּה תשוּבוֹת של שיגרה. מספּיק אם אצטט את נאוּמוֹ האחרוֹן של ליאוֹן בלוּם שנתפּרסם בּימים אלה. הוּא פּוֹנה אל ציבּוּר-הפּוֹעלים הצרפתי, אל מעמד-הפּוֹעלים אשר בּראשוֹ הוּא עוֹמד, ואוֹמר, אמנם לא בּצוּרה של תוֹכחה גדוֹלה של מוֹכיח, כּי אם בּצוּרה אלֶגית, בּקינה חרישית: היכן הייתם? האם תמכתם בּי? איני יוֹדע אם ליאוֹן בּלוּם מעיז להבּיע מחשבה מרה זוֹ בּכל חריפּותה, אבל נדמה לי שיש בּדברים הללוּ כּדי לציין בּאוֹפן הבּוֹלט ביוֹתר את המצב הפּנימי של אוֹתם הכּוֹחוֹת, אשר לכאוֹרה צריכים היוּ להיוֹת הראשוֹנים בּמערכה ואוּלי גם להפקיר את עצמם ולדעת כּי מוּטב להם שיפּלוּ בּמלחמה וּבלבד שינָצל העוֹלם. יש

בּדברים הללוּ כּדי לציין את מצבם של אוֹתם החלקים בּדמוֹקרטיה אשר בּעצם אין להם הרצוֹן להילָחם בּפאשיזם, בּפחדם שמלחמה בּפאשיזם פּירוּשה הגבּרת עמדוֹת בּלתי-רצוּיוֹת להם, הגבּרת העמדוֹת של הסוֹציאליזם

והקוֹמּוניזם.

מנסים להסבּיר את עמדתה של אנגליה בּמשך שלוֹש השנים האחרוֹנוֹת – החל ממלחמת חבּש, ממלחמת ספרד, עד ענין צ’כוֹסלוֹבקיה ועד מאוֹרעוֹת הימים האחרוֹנים, בּזה שהמעמד השליט בּאנגליה מוּכן להפקיר אפילוּ את אנגליה עצמה, מוּכן לנחוֹל מפּלוֹת וּבלבד שלא לסכּן את הפאשיזם, משוּם שהוּא מפחד ממה שיבוֹא לאחר מפּלת הפאשיזם. לכאוֹרה, אפשר היה להאמין שכנגד החלק השוֹלט הזה, אשר לעמדתוֹ יש הסבּרה מעמדית טהוֹרה של חוּלשה ופחד – נמצאים בּכל ארץ וארץ חלקים אשר להם, מטֶבע ברייתם, לא מבטיח נצחוֹנוֹ של הפאשיזם שוּם דבר מלבד השמדה, והם מוּכנים לשׂאת בּכל האחריוּת של מלחמה בּפאשיזם. איני מתכּוון למלחמת מיטינגים ואסיפוֹת, אשר בּהם שוֹפכים על היטלר ועל מוּסוֹליני אש וגופרית, אני מתכּוון למעשׂה הצלה ממש, ליצירת אוירה חדשה של ליכּוד העוֹלם, של ליכּוד כּל חלקי העוֹלם, כּדי להילָחם בּפאשיזם.

אם נתבּוֹנן לנעשׂה עכשיו בּכל החלקים האלה, אם נתבּוֹנן אל כּוֹחוֹת הפּוֹעלים לכל זרמיהם, אל הכּוֹחוֹת הרַדיקליים והליבּרליים, אלה אשר בּמשך שנים הטיפוּ לפּאציפיזם, לפירוּק הנשק, לאהבת רוּסיה – לכל מיני דברים יפים; כּשאנחנוּ רוֹאים היכן הם הכּוֹחוֹת האלה, מה עֶמדתם, הייתי אוֹמר: מהי תבוּנתם המדינית, – אפשר להגיע לידי יאוּש. לא אתעכּב על דברים שקרוּ לפני עשׂרים שנה; מספיק לראוֹת איך התנהג העוֹלם הרדיקלי הזה, העוֹלם הסוֹציאליסטי והקוֹמוּניסטי, בּמשך חמש שנוֹת שלטוֹנוֹ של היטלר. בּזמן שאפשר היה כּבר למשש את הסכּנה בידים. בּמשך השנים האלוּ חזרוּ עדיין בּאנגליה (בּפרט בּאנגליה) וגם בּארצות נאוֹרוּת אחרוּת בּלי הרף על סיסמאוֹת של פּירוק הנשק – כּל אוֹתן הסיסמאוֹת אשר חשיבוּתן יכוֹלה להיוֹת עצוּמה, אילוּ הביאוּ לידי משטר פּוֹליטי חדש בּעוֹלם, אילוּ היוּ קשוּרים עם יצירת חיים חדשים, שלטוּן חדש, יחסים חדשים בּין העמים. אוּלם, הנה השלטוֹן הוּשמט מידי הפּוֹעלים בּכל מקוֹם; החלוֹמוֹת לא התגשמוּ; סכּנת

המלחמה הלכה וגדלה. בּינתים, תנוּעת הפּוֹעלים, ולא היא בּלבד, כּי אם כּל ידידי הקִדמה וכל ידידי הדמוֹקרטיה, היו שקוּעים בּהטפה לפּאציפיזם והתיחסוּ בּלגלוּג וּבביטוּל לכל ענין הגנת המוֹלדת, מפּני שבּתקוּפה ידוּעה סילפּו כּוֹחוֹת מעמדיים שוֹנים את הרעיוֹן הזה. תנוּעת הפּוֹעלים והדמוֹקרטיה התרגלוּ בּמידה כּזאת למוּשׂגים

שבּשיגרה, עד שהשתמשוּ בּמוּשׂגים אלה, גם לאחר שניטל מהם כּל תָכנם.

עוֹד לפני זמן קצר מאד נוֹסדה תנוּעה יפה מאד, שבּה השתתפוּ כּל טוֹבי האינטליגנציה בּאנגליה. הם ערכוּ כּעין בּחירוֹת: מי מצבּיע בּעד פּירוּק הנשק, מי מצבּיע בּעד השלוֹם. זה היה בּערך לפני שלוֹש שנים. ולפני שנתים, בּועידת הפּוֹעלים בּאנגליה, עמד אחד מן המוּבהקים שבּאנשי היוּניוֹן בּתנוּעת הפּוֹעלים המקצוֹעית – אדם מגוּשם מאד, בּעל

שׂכל מגוּשם, שׂכל חזק מאד וּבריא מאד של אִכּר, אשר כּנגדוֹ עמדוּ כּל האלמנטים הרדיקליים של תנוּעת-הפּוֹעלים, כּל האינטליגנציה הפּרוֹגרסיבית והפּאציפיסטית – והאיש הזה, החזק, הבּרוּטלי, המסַמל את היוּניוֹניזם האנגלי בּגילוּיוֹ היוֹתר תקיף וגם היוֹתר פּשרני, עמד ודיבּר אל פּוֹעלי אנגליה בּקוֹל רוֹעד וּבדמעוֹת ממש: האם יוֹדעים אתם מה יש לכם בּאנגליה? היוֹדעים אתם מה השׂגתם בּאנגליה? המעריכים אתם את חייכם פּה? היוֹדעים אתם שצפוּיה לכם סכּנה, שיקחוּ מכּם כל מה שיש לכם? וראיתי כּמה וכמה אנשים בּעלי שם בּתנוּעת הפּוֹעלים אשר הבּיטוּ על האיש הזה הנבהל, המזוּעזע, שהרגיש בּסכּנה הגדוֹלה האוֹרבת לאנגליה, שהרגיש כּי המוֹלדת בּסכּנה, כּעל אדם קצר ראִיה, שוֹביניסט, שאינוֹ מתחשב בּניגוּדים המעמדיים, כּעל אדם שבּשבילוֹ חשוּב רק ריבּוּי העבוֹדה ולוּ גם על ידי הגבּרת הזיוּן, וּכדי שיוּניוֹן שלוֹ, אוֹ אחר, יקבּל יוֹתר עבוֹדה הוּא מוּכן לוַתר על אוֹתה

האידיאוֹלוֹגיה, על אוֹתוֹ החינוּך היפה והטהוֹר, אשר אנגליה הליבּרלית והדמוֹקרטית קיבּלה בּמשך עשׂרוֹת בּשנים.

ונוֹכח הסכּנוֹת הגדוֹלוֹת בּיוֹתר אנוּ רוֹאים שאין כּוֹח

בּידי הפּועלים לצאת ממצב של אוֹפּוֹזיציה, כּלוֹמר: לצאת ממצב של חלק. אצלנו בארץ רגילים בּאוֹפּוֹזיציה הנלחמת בּאמת על השלטוֹן, אבל בּאנגליה אפשר לחיוֹת שנים בּמצב של אוֹפּוֹזיציה בּלי שזה יחייב מלחמה על השלטוֹן, בּלי שזה יחייב לסיטוּאַציה חדשה. לכאוֹרה יכוֹלה תנוּעת הפּוֹעלים בּאנגליה לטעוֹן וּלהוֹכיח שנעשׂוּ שגיאוֹת, אבל לא להסבּיר איזוּ שגיאוֹת שגתה היא בּמשך השנים הללוּ. והשגיאוֹת הן עצוּמוֹת, גם מבּחינת עניני הפּוֹעלים וגם מבּחינת עניני אנגליה. בּזמן הזה מקיימת תנוּעת הפּוֹעלים בּאנגליה אוֹפּוזיציה, נוֹאמת נאוּמים נגד צֶ’מבּרלין, אבל היא שוֹקטת על שמריה, אינה מחפשׂת דרכים כּדי לצאת מן המסגרת של שיגרה על ידי קשר עם האימפּריה, על ידי נסיוֹן לזעזע את העם, כּדי לשׂים קץ למצב זה אשר בּו נמצאת עכשיו אנגליה. אין בּאנגליה שוּם מרץ, שוּם חזוֹן, שוּם מחשבה רבוֹלוּציוֹנית שלא לפי המוּסכּם.

אנחנוּ רוֹאים את המצב הטרגי שבּוֹ נמצאת תנוּעת הפּוֹעלים בּצרפת בּשנים האחרוֹנוֹת. תנוּעת פּוֹעלים זוֹ הצליחה להגיע לשלטוֹן לאחר פּוֹליטיקה של השתמטוּת משלטוֹן בּמשך עשׂרוֹת בּשנים, לאחר ויתוּרים על הגה השלטוֹן. ידוּע היטב בּאיזה נימוּקים השתמשוּ גם אוֹטוֹ בַאוּאֶר בּוינה וגם ליאוֹן בּלוּם בּפריס כּדי להימָנע מלהיכּנס לקוֹאליציה, בּאשר

חששוּ שעל ידי זה יפסידוּ את אֵמוּן הפּוֹעלים. הם אמרוּ: לא יאמינוּ לנוּ אם נהיה בּשלטוֹן יחד עם בּוּרגנים, יחד עם ליבּרלים. והם נמנעוּ מקוֹאליציה וקיימוּ את המצוּוה שלא להיוֹת שוּתפים בּשלטוֹן. על ידי זה נתנוּ לכּוֹחוֹת האוֹיבים להתבּצר בּמשך השנים הללוּ. אוּלם, לאחר שתנוּעת

הפּוֹעלים בּצרפת עשׂתה את קפיצת-הדרך הגדוֹלה, את הקפיצה הרבוֹלוּציוֹנית שהיתה פּרי ראִיית הסכּנה – סכּנה שרוּסיה הרגישה בּה מזמן – לא נמצא בּה כּוֹח של איסטרטגיה, לא נמצא בּה הכּוֹח של אוֹריֶנטציה כּדי לקיים בּידה את השלטוֹן הזה. מעמד הפּוֹעלים בּאנגליה לא הבין גם הוּא כּיצד לקיים את השלטוֹן, וּברגע שמממשלת הפּוֹעלים ראתה סכּנה של קיצוץ הסיוּע למוּבטלים היתה מוּכנה להתפּטר וּבלבד שלא לאַבּד את חנה בּעיני מעמד הפּוֹעלים, וכך הפקירה את הפּוֹעלים ואת אנגליה כּוּלה לשלטוֹן המוֹביל אוֹתה לקראת סכּנה. אוֹתוֹ דבר בּעצם עשׂתה תנוּעת הפּוֹעלים בּצרפת שלא הבינה מה זה אחריוּת לשלטוֹן, מה נקרא להתרכּז סביב שלטוֹן של פּוֹעלים וּמה צריך בּעד זה לשלם. צרפת הנמצאת עתה על עֶברי פּי פּחת, העוֹמדת בּפני סכּנה של פאשיזַציה מבּפנים וסכּנה של אינוַזיה מבּחוּץ, – מה הם הצעדים הרבוֹלוּציוֹניים, כּביכוֹל, שתנוּעת הפּוֹעלים שלה מנסה לצעוֹד, בּלי להיוֹת צפוּיה לסכּנה

של מפּלה מראש?

יש פרַזיאוֹלוֹגיה מעמדית-מסרתית שאפשר לשמוֹע אוֹתה עד היוֹם מפּי הרבּה פּוֹעלים. בּאוֹתם הימים שעמדה לפרוֹץ המלחמה – כּל המשרתים שעבדוּ בּמלוֹן שבּוֹ גרתי בּלוֹנדוֹן שינוּ מטבעם שלא לדבּר. הפּחד הגדוֹל שתקף את אנגליה, הזעזוּע הנפשי שעבר עליה הביא לידי כּך שנפתח פּיהם של האנגלים וכל אחד דיבּר עם חברוֹ. ואחד המשרתים בּמלוֹן זה, שהיה בּמשך שלוֹשים שנה חבר מאוּרגן בּאי.ל.פ., תנוּעת הפּוֹעלים הבּלתי-תלוּיה בּאנגליה, אמר לי: למלחמה זוֹ לא אלך (הוּא השתתף כּבר בּמלחמה העוֹלמית)! מה ההבדל אם להילָחם בּעד צ’מבּרלין אוֹ בּעד היטלר? (הוּא קיבּל חינוּך מעמדי בּמשך שלוֹשים שנה וּמתוֹך חינוּך זה הבין שהמלחמה היא ענין של קפּיטליזם רקוּב השׂוֹנא לפּוֹעלים). איזה ענין יש לי להילָחם בּעד אנגליה? בּדברים אלה שנאמרוּ בּכנוּת וּביוֹשר לבב מצאתי מַפתח להבנת כּמה וכמה הוֹפעוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית. ועוֹד אמר: אחרי המלחמה הזאת אין תקוה לקפּיטליזם, המלחמה תשׂים לוֹ קץ. לא חשוּב כּרגע לעמוֹד על הניגוּדים שבּין שתי המימרוֹת הללוּ, אבל שתי המימרוֹת כּשלעצמן הן פּרי חינוּך של שנים רבּוֹת. כּשאני רוֹצה להבין עכשיו את המימרוֹת האלו שיש להן גוּשפּנקה של רבוֹלוּציוֹניוּת – מימרוֹת העוֹשוֹת בּעצם את השירוּת הטוֹב בּיוֹתר לא רק לכּוֹחוֹת האנטי-רבוֹלוּציוֹניים בּאנגליה, אלא גם את השירוּת הטוֹב בּיוֹתר להיטלר; כּשאני מחפשׂ אוֹתה התפיסה הרבוֹלוּציוֹנית בּאמת, את הקריאה של הצלה אחרוֹנה – ס.אוֹ.ס. – אני מוּכרח להוֹדוֹת שאיני מוֹצא אוֹתה. דוקא בּימים אלה נתגלה קוֹצר-הדעת וקוֹצר-החינוּך של מפלגוֹת הפּוֹעלים. בּמקוֹם שקיימת כּבר תנוּעת פּוֹעלים

חזקה ולוֹחמת הרי אין לה כּלל רגש האחריוּת לגוֹרל האדם. הפּוֹעל המאוּרגן בּאנגליה חוֹשב שהוּא אחראי רק לגוֹרל היוּניוֹן שלוֹ, הוּא אחראי לזה ששׂכרוֹ לא יקוּצץ, שהסיוּע לא יוּפחת, הוּא אחראי לדברים ידוּעים. אמנם בּאחד בּמאי אוֹ בּאיזה חג אחר, פּעם לשמיטה, הוּא שוֹמע גם על עניני העוֹלם: על פּוֹליטיקה, על היטלר, – אבל אינוֹ חוֹשב כּלל שגוֹרל העוֹלם נתוּן בּידוֹ, שההיטלריזם הוּא בּאמת אוֹיבוֹ בּנפש ושאין שאלת מלחמת המעמדוֹת השאלה החשוּבה בּיוֹתר כּיוֹם.

יש בּתנוּעת הפּוֹעלים שוּרה של מוּשׂגים קוֹנפֶסיונַליים,

של כּנסיה, של קהילה, – אבל אין הפּוֹעל חוֹשב שקיים עוֹלם כּדבר-מה אחיד, שיש לו גוֹרל משוּתף עם העוֹלם, שבּפני האחדוּת הזאת מיטשטשת גם מלחמת-המעמדוֹת. הניגוּדים המעמדיים חשוּבים רק בּמידה שהם משרתים את העוֹלם, את המוּשׂגים האנוֹשיים, את כּל אוֹתם המוּשׂגים שהיוּ יפים מאד, שמילאוּ תפקיד גדוֹל בּזמן פּריחת הקפּיטליזם, שכּבשוּ אנשים ונתנוּ להם תוֹכן ידוּע. אבל אין בּמוּשׂגים האלה עכשיו כּל ראִיה רבוֹלוּציוֹנית, כּל הערכה של תפקידי הפּוֹעלים בּזמן הזה, כּל התאמה למה שמתרחש בּעוֹלם. הגישה שלהם היא גישה אֶגוֹאיסטית של מעמד. כּאילוּ קיצוּץ הסיוּע, השׂכר, כּאילוּ המלחמה על שעוֹת העבוֹדה – כּאילוּ זה קוֹבע את גוֹרל העוֹלם. ודבר זה אינוֹ נכוֹן. ראינוּ, לדוּגמה, בּצרפת שבוּע עבוֹדה

של ארבּעים שעוֹת והרבּה תיקוּנים סוֹציאליים אחרים שאילוּ נעשׂוּ בעוֹלם

אחר, בּזמן אחר, לא בּתקוּפת היטלר, היוּ יפים מאד. עכשיו הוּברר שהתיקוּנים האלה אין בּהם ממש ולא השׂיגוּ את המטרה. המטרה אינה שהאדם יעבוֹד רק ארבּעים שעוֹת לשבוּע, המטרה היא ליצוֹר עוֹלם של חירוּת, של שויוֹן. והנה הוּברר שתנוּעת הפּוֹעלים לא הבינה בּתקוּפת שלטוֹנה את הפּרוֹבּלימוֹת החשוּבוֹת בּאמת ונכנסה לרפוֹרמוֹת סוֹציאליוֹת שלא היתה בּהן כּל התאמה למצב הפּוֹליטי של העוֹלם, לא הבינה את הצוֹרך בּליכּוּדוֹ של רוֹב העם כּדי לעמוֹד בּפני הסכּנוֹת הללוּ. היא החטיאה את המטרה. עד עכשיו אפשר היה לראוֹת בּאיזוֹ מידה העוֹלם כּוּלוֹ, בּתוֹכוֹ גם אלמנטים לוֹחמים כּאלוּ, נכנע בּעצם לפני הפאשיזם. הפּרוֹצס של כּניעה התחיל, לדעתי, כּבר לפני 20 שנה. עכשיו, לאחר שהוּברר לכּל אָפיוֹ של הפאשיזם, לאחר שהוּברר מה שמביאה אחריה הכּניעה לפאשיזם, מה שהשׂיג לאוַאל אצל מוּסוֹליני, מה שהשׂיג צ’מבּרלין בּמינכן, אנחנו רוֹאים כּניעה מסוּכּנת יוֹתר – הכּניעה מפני הכּוֹח! טבעוֹ של האדם בּכך שהוּא מעריץ את הכּוֹח, שהוּא נכנע לכּוֹח. בּמשך 20 השנים האחרוֹנוֹת עשׂתה הדמוֹקרטיה האירוֹפּית את הכּל כּדי לערער את האֵמוּן בּכוֹחה, כּדי ללגלג על עצמה, כּדי למצוֹא פּגמים בּמשטר הפּרלמנטרי וּבעמדוֹתיו המתערערוֹת.

אפשר לוֹמר כּי כּוֹחוֹ הרוּחני של האינטלקט האירוֹפּי, כּל יפי רוּחוֹ, – כּל זה הוּשקע בּדבר אחד: בּהמעטת ערכּה של הדמוֹקרטיה, בּגילוּי חוּלשוֹתיה. כּנגד זה עלה כּוֹח שיש בּידוֹ לכבּוֹש את כּל העוֹלם, שהכריז על עצמוֹ כּי אי אפשר לעמוֹד בּפניו. והעוֹלם מתחיל להעריץ את הכּוֹח הזה. וגם אלה שאינם מסכּימים לוֹ בּלבּם, גם אצלם נתעוֹררה הערצה אליו.

לא כּל מה שמעיז הכּוֹח הזה לעשׂוֹת מתגלה לפנינוּ. אביא לדוּגמה דבר אחד שהוּא אפייני לכל הנעשׂה עכשיו בּעוֹלם. ידעתם בּודאי שבֶּנש החליט פּתאוֹם לצאת את צ’כוֹסלוֹבקיה ולנסוֹע ללוֹנדוֹן. לכאוֹרה אפשר לחשוֹב: מדינאי ששיטתוֹ נכשלה לוֹקח לוֹ חוּפשה. האמת אינה כּזאת. האמת היא שבּנש בּרח מצ’כוֹסלוֹבקיה בּהיחָבא, בּסכּנת נפשוֹת; האמת היא שהיטלר דרש שיסגירוּ לוֹ את בּנש, הממשלה הצ’כוֹסלוֹסקית לא היה לה כּוֹח לוֹמר: לא, לא תסגיר את בּנש. והמוֹצא היחידי שנשאר לוֹ היה פּשוט – להימָלט.

אוֹ דוּגמה אחרת. בּודאי קראתם בּימים אלה בּעתוֹנוּת שיַאן מאסאריק יצא לאמריקה בשליחוּת ציוֹנית. רצוֹנוֹ של יאן מאסאריק להתקשר עם העם העברי, לעבוֹד בּשביל העם העברי, גמל אצלוֹ בּעצם הימים של נפילת צ’כוֹסלוֹבקיה, הוּא ידע מה פּירוּש נפילת צ’כוֹסלוֹבקיה, הוֹא ידע שזה לא רק ענין של דכּאוֹן פּוֹליטי, אלא שמבּחינה רוּחנית חוּסלה הירוּשה של אביו; הוּא ידע שהעם הצ’כי שיקוּם מחר לא יהיה אוֹתוֹ העם הצ’כי שבּעדוֹ נלחמוּ בּנש וּמאסאריק. אני ראיתי את מאסאריק בּליל חוּרבּן צ’כוֹסלוֹבקיה, בּאוֹתוֹ לילה שהצבא הגרמני נכנס לתוֹכה. כּבר אז דיבּר כּמעט כּאחד מאתנוּ. לאחר שהבטיח לצאת לאמריקה בשליחוּת ציוֹנית אמר: אי אפשר לפרסם זאת, כּי יש לי אחוֹת בּצ’כוֹסלוֹבקיה, וכל זמן שעניניה לא יסוּדרוּ, אי אפשר לפרסם את יציאתי. ורק היוֹם הביאוּ העתוֹנים את הידיעה על פוֹרסטר, הסוֹציאל-דמוֹקרט הצעיר, שצ’כוֹסלוֹבקיה מסרה אוֹתוֹ לידי היטלר, בּידעה שבּמעשׂה זה היא מוֹציאה אוֹתוֹ להוֹרג. האם אפשרי היה דבר כּזה בּימי ניקוֹלאי רוֹמַנוֹב? בּזמן שכּל המדינה עמדה והגנה על נתיניה, על כּבוֹד המדינה, על האֶתיקה האֶלמנטרית בּיוֹתר.

אם לא לקחת בּחשבוֹן את אמריקה, המפחדת פּחוֹת, והמגַלה צעדים ראשוֹנים של עמידה איתנה בּפני הנאציזם, – אין למצוֹא בּאירוֹפּה של עכשיו אף מדינה שתהא מוּכנה להיחָלץ למלחמה נגד הפאשיזם. אין זה דבר קטן שהממשלה הבּריטית הסכּימה להקדיש יוֹם שלם בּבית-הנבחרים לויכּוּחים על גרמניה, לרדיפוֹת בּגרמניה. זה היה זעזוּע גדוֹל בּשביל העם הבּריטי. נתנו לאוֹפּוֹזיציוֹנרים להבּיע צער והשתתפּוּת בּגוֹרל הפּליטים. בּודאי היה זה מעשׂה נוֹעז מאד מצד בּוֹלדוין, שהחליט לדבּר בּרדיוֹ ולהכריז בּעצמוֹ על קרן-עזרה לפּליטים.

סוֹף סוֹף מתחילה אירוֹפּה לעמוֹד על סכּנה זֹו שהעוֹלם לא ראה אוֹתה מקוֹדם. גם עתה איני יוֹדע אם רוֹב העוֹלם מרגיש בּה. אני מסוּפּק בּזה, מלבד, אוּלי, חלקים ידוּעים, אישים בּוֹדדים שראוּ אוֹתה מראש. מכּאן אוּלי יצמח, תוֹך יסורים גדוֹלים, תוֹך סכּנה גדוֹלה לעצמוֹ, כּוֹח שיעיז לשׂים סכר בּפני מלכוּת הבּגידה של היטלר בּעוֹלם.

לאוֹר המצב הזה צריך לראוֹת גם את מצבנוּ אנוּ. אוּלי ראוּ נביאי הציוֹנוּת מראש מה שיקרה, ראוּ שחיי נֵכר אין בּהם בּטחוֹן, ואין בּהם קבע; ראוּ גם שהאֶמַנסיפּציה היא דבר חוֹלף. הרצל אוּלי ראה בּחוּש את גירוּש היהוּדים מארצוֹת רבוֹת, את נישוּל היהוּדים מפּוֹזיציוֹת שוֹנוֹת.

אבל האמת ניתנת להיאָמר, ששוּם אדם לא ראה בּחזוֹן מה שקרה עכשיו בּגרמניה ומה שמתהווה עתה בּעוֹלם (גרמניה אינה פּרוֹבינציה, היא עכשיו החלק המרכּזי והגדוֹל בּיוֹתר של אירוֹפּה).

איני חוֹשב שיש הסבּרה לחזיוֹן זה. אנחנוּ כּוּלנוּ אוֹהבים לראוֹת חזיוֹנוֹת בּלתי-מצוּיים, כּולנוּ אוֹהבים לתת הסבּרוֹת,

והיוּ לנוּ תמיד הסבּרוֹת לאנטישמיוּת, למשל. כּל דוֹר נתן את ההסבּרה התיאוֹרטית שלוֹ. המשׂכּילים, למשל, ראו בּכל רדיפוֹת היהוּדים

בּימי-הבּינַים ענין של אי-סבלנוּת דתית, וחשבו שיחד עם התעוֹררוּת המצפּוּן, יחד עם החירוּת הדתית יעָלמו גם החזיוֹנוֹת הללוּ. בּתקוּפה יוֹתר מאוּחרת נהגוּ הסוֹציאליסטים לראוֹת את שאלת היהוּדים כּשאלה של המעמד השליט, של הכּנוּפיה השַלטת, שיש לה ענין לעוֹרר שׂנאה ואיבה ליהוּדים. בּאוּ המנהיגים הקוֹמוּניסטים וניסוּ להראוֹת על השרשים הכּלכּליים של השאלה. איני יוֹדע אם יש איזוֹ הסבּרה מדעית רציוֹנַלית לנעשׂה עכשיו בּעוֹלם.

היטלר הבטיח להמוֹנים סוֹציאליזם אחר, לא של מַרכּס, כּי אם סוֹציאליזם משלוֹ. והרי צריך לעשׂוֹת משהוּ. מה הוּא עוֹשה? בּמקוֹם לעשׂוֹת אֶכּספּרוֹפּריאציה של כּל העם, הוּא עוֹשה

אֶכּספּרוֹפּריאציה של חלק מן העם. בּינתים הוּא יכוֹל להשׂבּיע את ההמוֹנים, בּינתים הוּא יכוֹל לזרוֹק נתחים לבּריוֹנים, לגוַרדיה שלוֹ.

בּכל עם ועם יש, כּנראה, חלק שאפשר לשדוֹד אוֹתוֹ וזה ממלא תפקיד ידוּע בּיחסי המעמדוֹת.

איני מניח שיש איזוֹ הסבּרה רציוֹנלית לכל התאוָה הזאת, לאיבה הזאת, לסַדיזם הזה, לחשק העינוּיים. יש להסתלק איפוֹא מכּל הסבּרה רציוֹנלית. נוֹסף עוֹד דף חדש בּהיסטוֹריה היהוּדית, שדוֹמה אוּלי לדפּים

אחרים, ואוּלי גם עוֹלה עליהם. התפיסה שלנוּ את ההיסטוֹריה, המוּשׂגים הסוֹציאליים והפּוֹליטיים שלנוּ, אין בּהם כּדי להסבּיר מה שעוֹבר כּרגע על העוֹלם. איני אוֹהב להשתמש בּמלים אלה, הן יכוֹלוֹת ליהָפך למליצוֹת. אם אפשר להביא לידי כּך שהעם היהוּדי כּוּלוֹ, על כּל שכבוֹתיו, ירגיש בּמידה כּזאת וּבאוֹפן כּה פּתאוֹמי את גוֹרלוֹ המיוּחד, אם אפשר לזרוֹק אוֹתוֹ לתוֹך גיגית של עינוּיים, לאחר כּל החלוֹמוֹת על אֶמַנסיפּציה ועל סוֹציאליזם, – אין זה מן היוֹשר ואין זה הוֹגן להסתפּק בּאוֹתם הבּיאורים התיאוֹרטיים שאנחנוּ היינוּ רגילים להשתמש בּהם. אם אין לנוּ, לתנוּעה הציוֹנית, תשוּבה לשפיכוּת הדמים, לחידה האיוּמה הזאת, אם אין לנוּ פּתרוֹן תיאוֹרטי למציאוּת הנוֹראה הזאת, הרי לא נשאר לנוּ אלא לחשוֹב שקרה לציוֹנות מה שקרה לסוֹציאליזם. בּסוֹציאליזם היוּ שני חלקים: חלק שניתח את המצב, שהסבּיר את הכרח הדברים – מה תהיה התפתחוּת הסוֹציאליזם, מהוּ מעמד הפּוֹעלים, ריכּוּז ההוֹן, המֵכניזציה של המשק: וחלק שהסבּיר מה על מעמד הפּוֹעלים לעשׂוֹת, כּיצד להביא את התשוּעה. אפשר לוֹמר שהחלק הראשוֹן נתאַמת, אבל החלק השני – כּל הפּרוֹגנוֹזוֹת שלוֹ לא נתאַמתוּ. כּאן בּאה איזוֹ הפרעה. כּל הבּיקוֹרת השלילית על העוֹלם – כּל זה נתאַמת; לא נתאַמתה רק הפּרוֹגנוֹזה על תפקידוֹ של מעמד הפּוֹעלים וכיצד עליו לפתוֹר את השאלוֹת.

והציוֹנוּת? כּל הנבוּאוֹת הקשוֹת בּיוֹתר, המרוֹת

בּיוֹתר, כּל הראִיה האוֹמרת שלא יהיה מרגוֹע לישׂראל בּעמים – כּל אלה נתאַמתוּ. יוֹתר מזה: בּעצם נתאַמתה גם האמוּנה בּכוֹחה הגדוֹל של ארץ-ישׂראל, בּכוֹחה היוֹצר של ארץ-ישׂראל, ואף על פּי כן אנוּ עוֹמדים עתה, אוּלי יוֹתר מאשר בּזמנים אחרים, בּפני סכּנה לעצם הגשמת הציוֹנוּת, ואני רוֹצה לוֹמר מהי הסכּנה. אין זה נכוֹן שהמשק שלנוּ אין בּוֹ כּוֹח קליטה אוֹ אין בּוֹ כּוֹח קיוּם; אדרבּא, גם הנבוּאוֹת הקשוֹת בּיוֹתר נתבּדוּ וּבהרבּה דברים אפשר להאמין יוֹתר מאשר קוֹדם. משק אשר עמד בּמשך שלוֹש שנים בּמערכה כּזאת, בּלי זרימת כּספים גדוֹלים מהחוּץ ובלי עליה גדוֹלה של הוֹן פּרטי; משק שמוּכרח היה מתוֹך רכוּשוֹ המעט להשקיע כּל כּך הרבּה כּספים בּהתגוֹננוּת וּבשמירה; משק אשר נשׂא בּאוֹמץ כּל כּך הרבּה

אבידוֹת אנוֹשיוֹת וחָמריוֹת ובכל זאת מוֹסיף לבנוֹת ולהתבּצר; עוֹד יוֹתר: ישוּב יהוּדי, שהוּא בּעצם ישוּב אֶמיגרנטי בּרוּבוֹ הגדוֹל ושאוּלי

מחציתוֹ בּאה לארץ רק בּשנים האחרוֹנוֹת, שגילה גם חוּש של מוֹלדת, כּוֹח התגוֹננוּת עצוּם ואפילוּ התנדבוּת חמרית יוֹצאת מן הכּלל; ישוּב שידע בּזמנים רעים כּאלה, בּזמן של משבּר, לשלם ארבּעים אלף לא“י לקרן הקיימת וקרוֹב לשלוֹשים-ארבּעים אלף לא”י לקרן-היסוֹד, מחוּץ ל“כוֹפר הישוּב”, קרן חוֹסר-עבוֹדה, פּדיוֹן-עבוֹדה, מפדה אזרחי – הרי כּל אלה הם גילוּיים של אלמנטים ממלכתיים גדוֹלים, של אזרחוּת, של הליכה לקראת מדינה שיש בּה משמעת מרצוֹן, אף על פּי שאין לה כּל כּוֹח מחייב וכל שלטוֹן מחייב. מכּאן, שלכאוֹרה לא רק הנבוּאה השלילית שלנוּ התקיימה, כּי אם גם שהנבוּאה החיוּבית הוֹלכת וּמתקיימת – אוּלי בּאיחוּר, אבל הוֹלכת וּמתקיימת.

ואף על פּי כן, עוֹד לא היתה צפוּיה סכּנה להגשמת הציוֹנות כּסכּנה האוֹרבת לה עכשיו. הסכּנה היא: התקרב הקץ, הנבוּאוֹת השחוֹרוֹת ביוֹתר נתגשמוּ – החלק השלילי נתגשם, אבל החלק החיוּבי עוֹד לא התגשם, אינוֹ מוּכן עדיין. וּבשעה שהציוֹנוּת אינה יכוֹלה לעזוֹר להמוֹנים שהחרב מוּנחת על צוארם, הרי פּירוּש הדבר שהציוֹנות אוֹמרת: אני מסתלקת מתפקידי; אמנם אני יכוֹלה לבנוֹת ישוּבים חדשים, לקיים בּתי-ספר, אבל, רבּוֹתי, עזרה והצלה תחַפשו בּמקוֹם אחר. בּשעה שזרם הבּריחה מתפּזר בּעוֹלם ואין בּיכוֹלת הציוֹנות לעזוֹר לצרת ישׂראל, אז לא רק החוֹמר האנוֹשי יהיה אבוּד בשביל הציוֹנות, אלא היא עלוּלה גם לאבּד את ערכּה בּעיני העם, ואז יוּנף הגרזן גם על הציוֹנוּת עצמה. זהוּ המצב שבּוֹ עוֹמדת כיוֹם התנוּעה הציוֹנית. בּרצוֹן להפריד, כּפי שעשֹה המיניסטר הבּריטי בּבית-הנבחרים, בּין שאלת הפּליטים וּבין שאלת ארץ-ישׂראל – מקוֹר הסכּנה.

איך בּא כּדבר הזה? בודאי שאיני צריך להסבּיר לאנשי ארץ-ישׂראל את הצד החיצוֹני של הדברים: מיהוּ המוּפתי, מה זה פּוֹגרוֹמים. כל זה ידוּע לנוּ יפה מאד. ואף על פּי כן אני מעיז לוֹמר גם עכשיו, לאחר שלוֹשים אוֹ שלוֹשים וּשנַים חדשי המאוֹרעוֹת, שהכּוֹח המתנקש בּעצם קיוּמה

של הציוֹנות הוּא לא רק התנוּעה הערבית, הטרוֹר הערבי. התנוּעה הערבית היא רק מכשיר בּידי רצוֹן אחר. על בּמת ארץ-ישׂראל הקטנה משׂחקים שוּב כּוֹחוֹת עוֹלמיים גדוֹלים, היכוֹלים להפוֹך את התנוּעה הערבית למסוּכּנת מאד בּשבילינוּ. מה ראתה אנגליה על כּך להיכָּנע לפני המוּפתי? שהרי כּל מה שעשׂתה אנגליה בּמשך כּל השנים, בּצורה זוֹ אוֹ אחרת, זוֹהי למעשׂה כּניעה לפני המוּפתי, וּמה שהיא עוֹשה עכשיו זוֹהי כּניעה בּמידה עוֹד יוֹתר גדוֹלה. למעשׂה עוֹמדת אנגליה וּמתחננת לפני הערבים. עד עכשיו עוֹד החזיקה אנגליה מעמד, אבל כּוֹחוֹתיה לא הספּיקו והיא נזקקת לאִבּן-סעוּד, לגאזי. היא עוֹמדת וּמתחננת לפני הערבים והם מציגים לה תנאים, המוּפתי מציג תנאים לאנגליה. ונשאלת השאלה, האם רשאית אנגליה להזמין למשׂא-וּמתן ערבים מחוּגים שוֹנים אוֹ רק את שליחיו של המוּפתי? המוּפתי מסכּים למשׂא-וּמתן בּתנאי שרק הוּא ימַנה את כּל השליחים, והמדינוֹת הערביוֹת מתווכוֹת בּינוֹ וּבין אנגליה וּמשתדלוֹת להשכּין שלוֹם בּיניהם. מהוּ הדבר הזה?

יוֹדע אני כּמה רגילים אצלנוּ בּמקרים כּאלה לחפּשׂ כּל

מיני חטאים שחָטא זה אוֹ אחר. איני רוֹצה לוֹמר שלא היוּ שגיאוֹת. אבל אם לחפּשׂ שגיאוֹת אני חוֹשב שהשגיאה הגדוֹלה בּיוֹתר שעשׂתה הציוֹנוּת היא זוֹ, שאין לנוּ כפלַים אנשים ושאין לנוּ כּפלַים קרקע. זוֹהי השגיאה הגדוֹלה ביוֹתר ששגתה הציוֹנוּת גם לגבּי אנגליה וגם לגבּי הערבים. אין להסבּיר את התנהגוּתה של אנגליה, הנלחמת זה שלוֹש שנים בּטרוֹר הערבי בּלי יכוֹלת לבער אחריו. ראינוּ כּיצד, בּסוֹף שנת 1936, בּזמן שהטרוֹר הערבי עמד לדעוֹך לכאוֹרה, כּיצד נתנו לוֹ להסתלק בּשלוֹם, ליסוֹג בּשלוֹם, וגם עכשיו ראינוּ כּיצד נתנוּ לטרוֹריסטים את האפשרוּת לצאת בּכבוֹד, כּאילוּ מישהוּ מעוּנין שלא יכָּשלוּ, חלילה, כּאילוּ מישהוּ מעוּנין שלא יצאוּ בּבוֹשת פּנים. מתעוֹררוֹת שאלוֹת עוֹד יוֹתר חמוּרוֹת. פּתאוֹם נתגלה

שהמוֹצא היחידי הוּא לכנס אוֹתנוּ לועידת שוּלחן עגוֹל ולא רק עם ערביי ארץ-ישׂראל, כּי אם גם עם הערבים מהארצוֹת השכנוֹת. קשה להניח, גם מבּחינת האינטרסים של אנגליה, שאילוּ היתה בּאמת מעוּנינת להשכּין שלוֹם בּינינוּ וּבין הערבים, היתה מסכּימה לכנס את כּל החתולים בּשׂק אחד. האם זוֹהי בּאמת הדרך הנכוֹנה למצוֹא פּתרוֹן לשאלת ארץ-ישׂראל? אוּלי אפשר בּדרך זוֹ להשכּין שלוֹם בּין ארץ-ישׂראל לבין עיראק, למשל, אוֹ בּין עיראק למצרים, ואוּלי יש גם חשבּוֹן לאנגליה אוֹ ליהוּדים להתפּייס עם הארצוֹת השכנוֹת, אבל מה הצוֹרך לכנס כּל מיני ממשלוֹת ערביוֹת, שבּעצם כּל אחת מהן מתנגדת לחברתה וכל אחת מהן חוֹשדת בּחברתה? למה צריכה אנגליה לכנס את כּל הארצוֹת האלוּ לועידה? זוֹהי קוּשיה שאי אפשר לתרץ אוֹתה כּלל. על כּל פּנים יש להניח שכּל זה נעשׂה לא לטוֹבתנוּ. ארץ-ישׂראל משמשת רק אמתלה לניפּוּח התנוּעה הערבית, ולא, חלילה, מפּני שאִבּן-סעוּד ואנגליה אינם יכוֹלים להתקיים בּלי מדינה ערבית בּארץ-ישׂראל. חוֹשבני שאילוּ היתה המטרה הבּוֹערת העוֹמדת לפני אנגליה: סידוּר עניני היהוּדים והערבים בּארץ-ישׂראל, היתה מוֹצאת בּודאי צוּרה יוֹתר פּשוּטה, אבל לפניה עוֹמדת שאלה אחרת, שאלה הרבה יוֹתר חמוּרה: הזרוֹע הארוּכּה של היטלר מגיעה לא רק לארץ-ישׂראל, היא מגיעה גם למדינוֹת ערביוֹת אחרוֹת וּמַסכּנת, אפשר לוֹמר, את עוֹרק החיים של בּריטניה הגדוֹלה. מצד אחד עלוּלה תאוָתוֹ של ציר רוֹמא-בּרלין לשבּוֹר את אנגליה, וּמצד שני – חלוֹמוֹתיהם האימפּריאליסטיים של מוּסוֹליני ושל היטלר נפגשוּ כּאן יחד. לפיכך זקוּקה אנגליה בּזמן הזה להוֹציא מידי אוֹיביה את הפּרוֹבּלימה הפּאן-ערבית ולקחת אוֹתה בּידיה שלה. משוּם כּך היא מפחדת לעשׂוֹת בּארץ-ישׂראל משהוּ העלוּל להרגיז את הערבים. משוּם כך היא מוּכנה לעשׂוֹת להם ויתוּרים עוֹד לפני התחלת המשֹא-וּמתן, וּמשוּם כּך נוֹהגת היא אתנוּ כּיוֹם בּאופן כּזה, אם כּי יחד עם זה, גם בּידידוּת גדוֹלה וּבכבוֹד. היא לא תאמר, חלילה וחס, מלה רעה על הציוֹנוּת; לא כּסגנוֹן שהיה מקוּבּל בּימי ועדת-שאוּ ואצל מוּמחים אחרים שאנגליה היה שוֹלחת לארץ-ישׂראל. כּיום אי אפשר לשמוֹע כּמעט בּאנגליה, בּמקוֹמוֹת אחראיים, כּמוּבן, מחוּץ למקוֹמוֹת פּרוֹ-ערביים, דברים רעים על הציוֹנוּת ועל היהוּדים. בּויכּוּח בּבית-הנבחרים נאמר עלינוּ שאנוּ הננוּ הקוֹלוֹניזטוֹרים הגדוֹלים בּיוֹתר שקמוּ לעוֹלם, לא פּחוֹת ולא יוֹתר.

אנגליה, המדינה הקוֹלוֹניזטוֹרית האדירה, אוֹמרת שהיהוּדים מצטיינים כּמישבים ושצריך לקחת אוֹתם וּלישבם בּארצוֹת חדשוֹת. הדברים הגיעוּ לידי כּך שאדם אחד – ידיד, שכּתב נגד המדינה היהוּדית, אבל כּתב בּעד הציוֹנוּת, אמר שאנחנו הננוּ גיבוֹרים ולוֹחמים ממדרגה גבוֹהה מאד וּמצא בּנוּ עוֹד מידוֹת טוֹבוֹת אחרוֹת. דבר דוֹמה לזה היה בּרוּסיה. בּשנת 1905, שנת השביתוֹת הגדוֹלוֹת, כּשהיוּ הפּוֹעלים מציגים לבעלי בּתי-החרוֹשת את דרישוֹתיהם על העלאת השׂכר, הפחתת שעוֹת העבוֹדה וכוּ' וּלבסוֹף את הדרישה ליחס אדיב, היה בּעל בּית-החרוֹשת אוֹמר: יחס אדיב – כּמה שתרצוּ, אבל להעלאת השׂכר לא היה מסכּים. יחס כּזה יש אלינוּ עכשיו בּאנגליה: עוֹרכים למעננוּ תפילוֹת בּבתי-הכּנסיוֹת, יש התרגשוּת אמיתית והשתתפוּת בּצער, יש נכוֹנוּת לעשוֹת צדקה וגם נכוֹנוּת לקבּל פּליטים, אוּלי יוֹתר מאשר היתה אנגליה רוֹצה בּאמת. עכשיו עוֹמד סמוּאל הוֹר, מיניסטר הפּנים של אנגליה ואחד מעמוּדי התווך של מפלגת השמרנים, אשר לפי כּל אָפיוֹ אינוֹ עוֹשה רוֹשם של אוֹהב-ישׂראל, ואוֹמר בּמין צער ורגש וסימפּטיה לפּליטים, שאנגליה תעשׂה בּשבילם כּל מה שתוּכל, אבל לעת עתה לא תפרסם מספּרים, כּדי שלא לעוֹרר אנטישמיוּת. כּל זה יש בּאנגליה בּמידה עצוּמה, ואל תחשבוּ שזוֹהי צביעוּת – זה נהפּך לצביעוּת רק מפּני שכּל זה בּא לוֹמר: חוּץ מארץ-ישׂראל. לפנים אמרוּ בּרוסיה: חוץ מהיהוּדים; עכשיו עוֹרכים תפילוּת, נוֹתנים תרוּמוֹת (וכל זה בּמין עקשנוּת כּזאת) – רק לא ארץ-ישׂראל! רוֹאים את הדבר הזה כּשיטה, כּקו ממשלתי בּכל העתוֹנוּת האנגלית. אם בּמשך עשׂרים שנה סברה אנגליה שתוֹכל לקיים את שיווּי-המשקל בּינינוּ וּבין הערבים, הרי הגיעה עכשיו למצב כּזה שהיא אוֹמרת: הכּוּתוֹנת שלי קרוֹבה יוֹתר לעוֹרי. עכשיו, בּשעת סכּנה, קשה לי לזרוֹק הימה את המטען המכבּיד עלי, ואתם נמצאתם מטען לא נוֹח בּשבילי. וּכשוייצמן כּינס כּמה מחברי הפּרלמנט הבּריטי ונאם לפניהם נאוּם שעשׂה רוֹשם גדוֹל עליהם, כּתב עתוֹן אנגלי המתיחס בּאהדה לציוֹנוּת: יש להצטער שהד“ר וייצמן אינוֹ מתחשב בּמצבה של אנגליה, הד”ר וייצמן, שנחשב לאיש נבוֹן וּמתוּן, אינוֹ מֵקל עלינוּ את מצבנוּ.

כּיצד ישתנה מצבנו הפּוֹליטי? זוֹהי השאלה שאנחנוּ צריכים לענוֹת עליה כּיוֹם. איני מכּיר כּרגע שוֹם כּוֹח פּוֹליטי רציני אשר יהיה בּאמת מוּכן להילָחם על הציוֹנות. עשׂינוּ עכשיו דבר גדוֹל ויפה מאד בּאמריקה (בּעינַי הדבר הזה גדוֹל בּאמת) והוּא: אחדוּת היהוּדים. מליוֹני היהוּדים בּאמריקה, שלכאוֹרה אין להם כּל זיקה לציוֹנוּת בּמוּבן האידיאוֹלוֹגי ורבּים מהם גם מתנגדים לציוֹנוּת – נדלק בּהם פּתאוֹם הניצוֹץ היהוּדי והציוֹנוּת התחילה קיימת בּשבילם. זהוּ, לדעתי, דבר גדוֹל מאד, מעין עידוּד רב בּשבילנוּ. בּמובן הפּוֹליטי, – יתכן מאד שהשדיוּל האחרוֹן שקיבּלנוּ בּעצם הימים של סכּנת המלחמה, יתכן שהוּא קשוּר בּהרבּה בּלחץ שלחצה אמריקה. אין אמריקה עוֹשה את ענין הציוֹנוּת לענין שלה. איני יוֹדע אם גם רוּזבלט, המגן עלינוּ, מתיחס לענין ארץ-ישׂראל באֵמוּן, מאחר שגם ליהוּדים אין אמוּן גדוֹל בארץ-ישׂראל. כּוּלנוּ יוֹדעים את האמת, כּי גם לציוֹנים חסרה האמוּנה שארץ-ישׂראל היא היא שתקלוֹט מאוֹת אלפים פּליטים. ולכן אני אוֹמר: איני רוֹאה בּאוֹפק כּל כּוֹח פּוליטי רציני שיוּכל מצדוֹ, מבּחינת השלטוֹן, לשבּוֹר את הקו הזה של מדיניוּת אנגליה העוֹבר עכשיו לפנינוּ; את פּוֹלין ורוֹמניה, המאיימוֹת בּגירוּש היהוּדים

מתוֹך חיקוּי למדיניוּת הנאצית, בּודאי שאין להביא בּחשבוֹן. אני מתאר בּפניכם את המצב לא כּדי לוֹמר: איש לאוֹהליך, ישׂראל! אין לך תקוה! אלא כּדי לוֹמר: יש כּוֹח אחד שבּוֹ תלוּי הדבר ואנוּ הננוּ הכּוֹח הזה. אל תשתוֹממוּ ואל תראוּ בּזה הגזמה. בּמלחמה לא הכּל נמדד בּכמוּת, לא הכּל נמדד בּמספרים וּבעמדוֹת חזקוֹת – יש בּעוֹלם גם מידה אחרת של כּוֹח. אילוּ היתה הרפּוּבליקה הספרדית הוֹלכת בּדרכים בּהם הלכוּ שאר הדמוֹקרטיוֹת בּאירוֹפּה, מזמן לא היה נשאר זכר ממנה. מבּחינת הרחמים וּמניעת שפיכת דמים אוּלי כּדאי יוֹתר שספרד הרפּוּבּליקאית תיכּנע לפרנקוֹ; מתוֹך דחיפה יפה של אהבת השלוֹם – אוּלי כּדאי היה יוֹתר שהיא תוַתר על המלחמה. אוּלם, אם הרפּוּבּליקה הספרדית אשר עמדה כּבר עשׂרים פּעם לפני אבדוֹן גמוּר, היה בּה הכּוֹח לא להיכּנע – ישנה אוּלי תקוה שהיא תציל את עצמה. ואם תציל את עצמה לא תהא זוֹ הצלתה של ספרד בּלבד – יהיה לה תפקיד עצוּם גם בּהצלתן של ארצוֹת אחרוֹת בּאירוֹפּה. יתכן שיבּוֹא יוֹם ואנגליה וצרפת תבכּינה מר על שנהגוּ עם ספרד כּפי שנהגוּ.

כּשחרב מוּנחת על צוארך אין לך אלא אחת משתי הדרכים: אוֹ להיכּנע ולוֹמר: יוֹתר אין לי מה לעשׂוֹת – ואז, בּרגע שאחד הצדדים הלוֹחמים נכנע, נגזר דינוֹ, כּי אין רחמים בּדין; אוֹ שהצד הזה, שעליו מאיימת הסכּנה, יאמר: אלָחם עד טיפּת דמי האחרוֹנה, ואז יש לוֹ שאנסים לנצחוֹן, מפּני שקוֹנסטלציוֹת פּוֹליטיוֹת משתנוֹת ואוֹיבים מתקרבים. מי

חשב לפני חוֹדש ימים שתקוּם בּרית בּין רוּסיה וּפוֹלין? דבר כּזה לא היה כּלל בּאוֹפק המדיני. כּל הפּוֹליטיקה של פּוֹלין של השנים האחרוֹנוֹת היתה הפוּכה מזוֹ. והנה בּא מצב ששינה לגמרי את הקוֹנסטלציה הפּוֹליטית. אוֹתוֹ דבר ראינוּ גם מצד הסוֹציאליסטים, וּבפרט מצד הקוֹמוּניסטים. אילוּ היתה קיימת בּרית פּוֹלין-רוסיה לפני ענין צ’כוֹסלוֹבקיה, יתכן שאירוֹפּה היתה נמצאת עכשיו בּמצב אחר, וההיסטוֹריה של אירוֹפּה היתה מקבּלת מִפנה אחר. דבר זה איחר לבוֹא, כּפי שגם הרבּה דברים אחרים איחרוּ קצת לבוֹא. תפקידנוּ הוּא לא להחמיץ כּל שאנסה שתוּכל לצמוֹח לטוֹבתנוּ. לדעתי, דבר זה הוּא אפשרי. לוּלא נלחמנוּ כאן כּפי שנלחמנוּ היה דינה של הציוֹנות נחתך מכּבר והעליה לארץ היתה נפסקת מזמן. יש בּנו הכּוֹח להילָחם לא מפּני שאנחנוּ אוֹיבים לבּריטניה. איני יוֹדע למי עוֹד יכוֹלנו להיוֹת אוֹהבים ונאמנים אם לא לבּריטניה; אם ישנה מדינה שיש לה לא רק חוֹבה כּי אם זכוּת, אם ישנה מדינה בּזמן הזה שממנה ישנה איזוֹ אפשרוּת גם של עזרה, אשר עניניה החיוּניים אינם עוֹמדים נגדנוּ, אלא הסיטוּאַציה מעמידה אוֹתם נגדנוּ – הרי זוֹ בּריטניה. איני אוֹמר: מלחמה לנוּ בּאנגליה. אבל אם אוֹתוֹ עתוֹן חשוּב דרש מוייצמן לא להכבּיד על אנגליה את הליקוידציה של הציוֹנות, אוֹמר אני: תפקידנוּ הוּא להכבּיד על אנגליה כּכל האפשר את הליקוידציה של הציוֹנוּת! לזה אנחנוּ חזקים למדי. איני יוֹדע אם נלך לועידה, לשיחוֹת הללוּ בלוֹנדוֹן, אוֹ לא. עדיין דנים על זה באֵכּסקוּטיבה והדעוֹת מחוּלקוֹת. אם כּי אני בּעד קוֹאוֹפּרציה עם אנגליה, הריני נוֹטה לחשוֹב שאין אנחנוּ צריכים להשתתף כּיוֹם בּשיחוֹת. אם אפשרי מצב כּזה, שאנגליה מוֹדיעה בּפני העוֹלם שאינה יכוֹלה להכניס את הילדים לארץ מפּני שזה עלוּל להזיק וּלסכּן את השׂיחוֹת – יש בּזה סכּנה גדוֹלה. יתכן שההנהלה תחליט שאנחנוּ צריכים להשתתף בּשׂיחוֹת הללוּ. ויתכן שבּעוֹד חוֹדש-חדשַיִם תצאנה השׂיחוֹת לפּוֹעל. איני בּטוּח בּזה. בּינתים הענינים אינם מסתדרים. אנגליה רצתה שסוּריה תשתתף בּשׂיחוֹת וצרפת לא הסכּימה, אנגליה רצתה שתימן תשתתף בּשׂיחוֹת וּמוּסוֹליני לא הסכּים. אם אנגליה מסַדרת את הדברים הללוּ בּשביל פּתרוֹן שאלת ארץ-ישׂראל, מה איכפּת לה לצרפת אם סוּריה תלך לועידה? אבל כּיוָן שצרפת יוֹדעת שהמדוּבר כּאן הוּא על ריכּוּז הכּוֹחוֹת הערביים, הרי עם כּל הידידוּת של ציר לוֹנדוֹן-פּריס, אין צרפת מעוּנינת שסוּריה תצא מתחת חסוּתה ותכָּנס תחת חסוּתה של אנגליה. מוּסוֹליני, מצדוֹ, אינוֹ מעוּנים שהנסיך מתימן יסע ללוֹנדוֹן וששם יסדרו אתוֹ את הענינים. איני יוֹדע איך יתפּתחוּ עצם עניני הועידה שאנגליה משדלת את המדינוֹת הערביוֹת להשתתף בּה והמדינוֹת הערביוֹת “לאָזן זיך בּעטן”. אבל אם גם תצא הועידה לפּוֹעל, עלי לוֹמר שאיני רוֹאה בּועידה זוֹ כּל שאנסים להסכּם. היינוּ יכוֹלים להסכּים לאלף דברים, אילוּ עמדה רק שאלה של עזרה כּספּית לפיתוח המדינוֹת הערביוֹת. אנחנוּ, כּידוּע, עשירים מאד וּמוּכנים לשלם בּעד הכּל בּיד רחבה וּבכל מימי תשלוּמים: בּכסף, בּאיניציאַטיבה, בּפּוֹליטיקה, בּמדע, – שוּם דבר לא יכבּד ממנוּ – אנחנו מוּכנים כּל זה לשלם כּדי לקבּל את הסחוֹרה האחת: הגשמת הציוֹנוּת. בּעד הגשמת הציוֹנוּת אנחנוּ מוּכנים לשלם הכּל, אבל לא בּעד הגשמת הציוֹנוּת אין אנחנוּ מוּכנים לשלם אף פּרוּטה. אין אנחנוּ לא מיסיוֹנרים ולא פילַנטרוֹפּים. בּאנו לכאן כּדי לסדר את חיינוּ וּבעד יחסי שכנוּת טוֹבים אפשר לשלם הרבּה.

אבל היטלר מבטיח לערבים בּמשׂא-וּמתן סוֹדי לא רק לסגוֹר את העליה, כּי אם לזרוֹק אוֹתנוּ הימה. איני רוֹאה איפוֹא שוּם שאנסים לפתרוֹן מעשׂי, לאיזה הסכּם בּינינוּ וּבין המדינוֹת השכנוֹת. וּמשוּם כּך

אני סבוּר שאם נלך לועידה, – תפקידנוּ להיוֹת הפּעם קשים כּחַלמיש, תפקידנוּ הפּעם לגוֹלל את ענין הציוֹנוּת בּיד רמה. אם יש עם יהוּדי, קוֹדם כּל בּארץ, ואם יש עַם יהוּדי בּעוֹלם המכריז שהוא לא יסוֹג, אז גם סגירה וּכבילה אינן קוֹבעוֹת. כּמוּבן, הם גוֹרמים ליסוּרים גדוֹלים, אבל אם יש כּוֹח לעם להילָחם – להילָחם לא רק בּפראזיאוֹלוֹגיה, בּאסיפוֹת וּבמיטינגים – הרי עַם שהחליט לחזוֹר לארצוֹ יחזוֹר אליה. עַם שהחליט לא לקבּל על עצמוֹ את הגזירה החוֹתרת תחת קיוּמוֹ – עם כּזה אי אפשר לדכּא ולשבּוֹר אוֹתוֹ.

שאלת הציוֹנוּת היא שאלת גוֹרל בּשבילנוּ. אנחנוּ צריכים להגשים את הציוֹנוּת בּסיטוּאַציה העוֹלמית הקשה בּיוֹתר. היוּ גם סיטוּאציוֹת טוֹבוֹת, אבל אנחנוּ לא היינוּ מוּכנים. לדעתי, לא היה זמן יוֹתר טוֹב להגשמת הציוֹנוּת מאשר בּימי עבּד-אל-חמיד. לפני מלחמת-העוֹלם היתה הארץ חפשית. העליה, אמנם, היתה סגוּרה, אבל איש לא ארב על החוֹף, ואם גם ארב – די היה בּבּשליקים אחדים והענין הסתדר. אוּלם היהוּדים היו רחוֹקים אז מהציוֹנוּת. ההיסטוֹריה נתנה לנוּ זמן מסוּים וּמוּגבל מאד להגשמת הציוֹנוּת – זהוּ בּערך הזמן בּין מלחמת-העוֹלם הראשוֹנה וּבין מלחמת-העוֹלם השניה. אין אנחנוּ מבקשים את המלחמה, אבל אין בּידנוּ גם למנוֹע אוֹתה. ואם מלחמת-העוֹלם השניה תבוֹא ותמצא אוֹתנוּ חזקים בּארץ הזאת – אז, מי שינצח בּמלחמה זוֹ מוּכרח יהיה להתחשב עמנוּ. הזמן שנשאר לנוּ הוּא קצר מאד. עכשיו רוֹצים לפתוֹת אוֹתנו בּכל מיני פּתרוֹנוֹת. כּמעט יוֹם יוֹם מציעים לנוּ טריטוֹריוֹת חדשוֹת בשביל אינפילטרציה של היהוּדים, בּשביל פּיזוּר היהוּדים בּכל קצוי תבל. וידוּע הדבר שפּיזוּר היהוּדים יַרבה את האנטישמיוּת בּכל העוֹלם. אין מדבּרים עכשיו על הציוֹנוּת ועל ארץ-ישׂראל כּעל אֶכספרימנט, אבל דוקא משוּם כּך מנסים להדק את החבל על צוָארנוּ. עלינוּ להגיד: היחס אלינוּ, האהדה אלינוּ, ההשתתפוּת בּצערנוּ, תיבָּחן רק בּאחת: אוֹ שאתם מאפשרים לנוּ את בּנין ארץ-ישׂראל ואז אנחנוּ חוֹשבים אתכם לבני-בּרית, אוֹ שאתם עוֹשׂי-דברוֹ של היטלר. עמדה כּזאת לא תחייב אוּלי שינוּי יסוֹדי של האוֹריֶנטציה הפּוֹליטית, אבל תחייב מפנה בּפּעוּלה, מפנה בּמשׂא-וּמתן, מפנה בּהערכת הכּוֹחוֹת. בּמשך השנים הללוּ למדוּ האנגלים להעריך מאד את הערבים – ואנחנו ראינו זאת – כּכוח לוֹחם, וכמעט שמדבּרים עכשיו על המוּפתי בּכבוֹד, כּפי שדיבּרו על גַנדי ועל לוֹחמי-חירוּת גדוֹלים אחרים. אוֹתנו למדה אנגליה להעריך כּכוֹח בּוֹנה, כּכוֹח מישב – עכשיו היא צריכה להתחיל להעריך אוֹתנוּ כּעם קשה-עוֹרף.

איני מדבּר עכשיו על שוּם תכניוֹת של פּעולה. עוֹד לא הגיעה השעה לקבּוֹע תכניוֹת מסוּימוֹת. מה שחשוּב לדעת זהוּ: שגוֹרל העם היהוּדי וגוֹרל ארץ-ישׂראל נתוּן בּידי הקוֹמץ הקטן בּלבד הנמצא בּארץ. כּניעתוֹ הוּא תכניע גם את העם העברי. מלחמתוֹ הוּא תוּכל להציל לא רק את עצמוֹ, אלא את העם היהוּדי כוּלוֹ. דברים אלה אי אפשר להסבּיר בּהוֹכחוֹת סכֶמטיוֹת – צריך לחיוֹת אוֹתם, להרגיש אוֹתם. ואני מרגיש אוֹתם. יש לי הבּטחוֹן שאנגליה תנסה להילָחם בּנוּ, אוּלם כּשתראה שהמלחמה היא חזקה, שאנחנוּ עוֹמדים בּהחלטיוּת גדוֹלה, שאיננוּ נסוֹגים – אז תחפּשׂ דרכי

שלוֹם אתנוּ. אינני אוֹמר שאנחנוּ צריכים לנקוֹט בּדרכי מלחמה של הערבים, מצבנוּ האוֹבּיֶקטיבי הוּא אחר (אנחנוּ ניבּנה על ידי זה שנבקש דרכי שלוֹם עם הערבים). אבל כּשעם נמצא בּמצוּקה, על סף היאוּש, ללא מוֹצא, הוּא מוֹצא דרכי מלחמה ודרכי לחץ אחרים משהיוּ לוֹ עד עכשיו. כּל זמן שרבּים בּציוֹנוּת האמינוּ שאפשר להעביר את ההגשמה הציוֹנית בּדרך הקלה בּיוֹתר, אי אפשר היה להציע או לקבּל מפנה מדיני רדיקלי בּציוֹנוּת. אבל אם נגיע לידי משׂא-וּמתן וכל הקלפים יתגלוּ – והם מוּכרחים פּעם להתגלוֹת – אזי מוּכרח, לדעתי, הקוֹמץ הזה שישנוֹ בּארץ לוֹמר: אנחנוּ כּוּלנוּ הננוּ עכשיו חזית יהוּדית! ואז, אם מה שעשׂינוּ עד עכשיו עוֹרר חלקים ידוּעים בּעם היהוּדי לעזרה כּספּית לישוּב, הרי מלחמתוֹ של הישוּב, מלחמה על הדבר העיקרי שאנוּ מצוּוים להילָחם עליו: מלחמה על העליה, על התפּשטוּת, על חוֹפש הבּנין שלנוּ, – מלחמה זוֹ עלוּלה לעוֹרר בּעם היהוּדי כּוֹחוֹת

חדשים. בּהיוֹתי בּחוּץ-לארץ הרגשתי כּיצד ההיאָבקות הזאת מגלה כּוֹחוֹת שהציוֹנוּת לא ידעה אוֹתם עד עכשיו. תמיד חשבוּ שהציוֹנוּת שוֹאבת רק מהבּאר שהיא חפרה בּעצמה ולא נגעה בּשכבוֹת הרחבוֹת בּעם היהוּדי. והנה נזדמן לו לראוֹת חוּגים זרים לגמרי, חוּגים בּעלי ערך, בּעלי משקל והשפּעה, אשר פּתאוֹם נדלק בּהם הניצוֹץ היהוּדי מחָדש.

לא נעים הדבר להטיף מוּסר וּלבקר לאחר המעשׂה. אבל כּשאני מסתכּל, למשל, בּשאלה הקרקעית שלנוּ (ועליה קל לי לדבּר יותר מאשר על שאלת העליה, אני מכּיר קצת מה שיש לנוּ בּשטח זה), מוּכרח אני לאמוֹר שלא היה שוּם הכרח בּדבר שהמצב הקרקעי שלנוּ ישאר כּפי שהיה עד עכשיו. מקוּבל אצלנוּ לוֹמר בּרגש: קרן הקימת! קרקע! – אבל הרבּה חטאוּ האנשים בּארץ להכּרה העמוּקה של ערך הקרקע, של ערך לאוּמיוּת הקרקע. צריך שיהא מצב כּזה שלא רק אדם כחַנקין, כּי אם האדם הרגיל, יקוּם בּבּוֹקר ויחשוֹב: ההרחיבוּ את שטח הקרקע שלנוּ? ההכּרה שזוֹהי המלחמה שלנוּ, שכאן הכּיבוּש שלנוּ – היא שחסרה לנוּ. אינני יוֹדע כּמה זמן ידָרש לנוּ כּדי למלא את החסר. עוֹד בּראשית הויכּוֹח על ענין החלוּקה אמרתי: יתכן שהמדינה לא תקוּם, אבל את החלוּקה ינסוּ להגשים בּמגמה הידוּעה, שיש בּה סכּנה גדוֹלה מבּחינת השטח הקרקעי שלנוּ. אילוּ, למשל, היתה המכוֹנה הציוֹנית עֵרה יוֹתר, נכוֹנה יוֹתר למלחמה, ואילוּ נשאר לנוּ זמן, אפשר היה עוֹד מחר לעשׂוֹת את הדבר הגדוֹל. אבל איני רוֹאה, לא בּישוּב ולא בציוֹנוּת, את המשוּגעים לדבר האחד אשר יאמרוּ: אנחנוּ מוּכרחים לעשׂוֹתוֹ.

תמיד אני משתוֹמם: מדוּע בּדברים העיקריים והגדוֹלים, שיקבּעו בּודאי את חיינו בּארץ הזאת, אין משקיעים אוֹתוֹ המרץ שמשקיעים לפעמים בּדברים חסרי-ערך אוֹ בּעלי ערך שלילי? הייתי חפץ שהחברים יחשבוּ על גוֹרלה של תנוּעת הפּוֹעלים ותפקידה בּמצבים כּאלה. האם אנחנוּ, הקוֹמץ הנמצא כּאן, האם אנחנוּ, מבּחינת הכּוֹח שלנוּ, מבּחינת הערך שלנוּ, מבּחינת האוירה הפּנימית שלנוּ, – האם אנחנו מוּכנים לשמש מכשיר בּמלחמה הזאת? זוֹהי השאלה הגדוֹלה. איני מאלה האוֹהבים לדבּר בּתנוּעת הפּוֹעלים בּרוּח אני ואַפסי עוֹד, אוֹ מַעמדי ואַפסוֹ עוֹד. איני חוֹשב שענין הציוֹנוּת כּוּלה הוּא רק ענין שלנוּ. אני חוֹשב שחוֹבת הפּוֹעל היא להביא בּחשבּוֹן את כּל הגוֹרמים האחרים. מידה זוֹ של זלזוּל בּאידיאלים של אחרים אף היא הִנָה מהמוּשׂגים שלפני המלחמה הקוֹדמת שאבד עליהם כֶלַח. אז היה אוּלי כּדאי לספר לפּוֹעל שהוּא מֶלח העוֹלם והשאר אינוֹ קיים, שהוּא העיקר ולא האינטליגנט. זוֹ היתה אחת השיטוֹת האַגיטַציונֹיוֹת שפּשטה את הרגל בּמידה קשה מאד. על כּל פּנים, לגבּי מצבנוּ בּארץ אביא זאת תמיד בּחשבּוֹן ואדרוֹש מכּסימוּם של קוֹאוֹפּרציה בּמסגרת הקוֹנסטרוּקטיבית שלנוּ, בּלי

כּל רצון לפתח אצלנו יחס של בּיטוּל לאחרים. אני חוֹשב, בּלי כּל הגזמה, שאנחנוּ צריכים להכּיר את משקלנוּ אנוּ בּציוֹנוּת, בּישוּב, בּהגנה, את משקלנוּ בּסידוּר העליה, את משקלנוּ בּבנין המשק בּארץ, את משקלנוּ בּהנהגת העם עכשיו. הייתי רוֹצה מאד שתהיה קוֹאליציה עממית בּציוֹנוּת עם המעמד הבּינוֹני ועם שכבוֹת אחרוֹת בּעלוֹת ערך. איני עוֹשה את החשבּוֹן התגרני: מי יפסיד וּמי ירויח. אוֹתי מענין שבּרגע של הכרעה יהיה מכּסימוּם של שיתוּף, שיתוּף שיטיל עלינוּ חוֹבוֹת רבּים: שיחייב שויוֹן, שיחייב חלוּקת הסבל בּין כל האנשים, שיחייב, בּמידה ידוּעה, אם לא משטר סוֹציאליסטי, אבל משטר שיש בּו הרבּה מאד אלמנטים סוֹציאליים ושכּל החוּגים האחרים צריכים יהיו להרכּין את ראשם בּפני משטר זה. אי אפשר להשׂיג דבר על ידי בּיטוּל, אוֹ זלזוּל, אוֹ דיכוּי, כּי אם על ידי שיטה פּוֹליטית מחוּשבת המביאה בּחשבוֹן את כּל הכּוֹחוֹת בּעם, השׂמה אוֹתם בּעוֹל והמוֹבילה אוֹתם בּתלם

של ההגשמה. אבל, בּין שנצליח בּמידה מלאה אוֹ לא – ישנוֹ כֹוח שהוּא גם בּכמוּת וגם בּמשקל הכּוֹח הקוֹבע והמכריע. המלחמה שלנוּ היא על הצלת הציוֹנוּת, על הצלת הפּליטים היהוּדים, על אפשרוּת של חיי חירוּת בּארץ ולא חיי גיטוֹ, ולא חיי גלוּת. לא כּל הישוּב ולא חלקוֹ הבּוּרגני היה שוּתף למלחמה הזאת. המאוֹרעוֹת הכניסוּ חלקים רחבים יוֹתר לתוֹך המערכה, אבל תמיד היה חלק אַוַנגָרדי בּכל דבר והוּא שהכריז על המלחמה, עשׂה צעדים, הלך בּראש. אין זה מקרה ולא ענין של איזוֹ יחסנוּת מיוּחדת. ההיסטוֹריה העברית רצתה שבּתוֹך הקוֹמץ הקטן של הפּוֹעלים בּארץ יוּצק מרץ גדוֹל, יתגלמוּ חלוֹמוֹת של דוֹרוֹת, והרבוֹלוּציה העוֹלמית שחלמוּ עליה דוֹרוֹת תמצא את נוֹשׂא-דגלה בּחלוּץ העברי. מה שלא היה בּזמן של חיבּת-ציוֹן, מה שלא היה בּזמנוֹ של הרצל – קרה בּתקוּפה זוֹ. נוֹצר סוֹף סוֹף הנוֹשׂא למלחמת החירוּת של ישֹראל. זהוּ כלי יקר מאד. מי שישבּוֹר את הכּלי הזה מתוֹך איזוֹ מגמוֹת שהן לא יוּכל להתפּאר שבּאיזה מקוֹם שמוּר כּלי אחר בּמקוֹמוֹ. אם ז’בּוֹטינסקי התאַמר לשבּוֹר את הכּלי הזה, נוֹכחנוּ לא רק שלא יכוֹל היה לשבּוֹר אוֹתוֹ, נוֹכחנו גם בּדבר אחר: שלא היה לוֹ מה להציע לעם העברי תמוּרתוֹ. ואיני חוֹשב שמאיזה צד שהוּא יכוֹל לבוֹא אחר בּמקוֹמוֹ. אם יתנפּץ, יתמוֹטט, יפוֹרק, איני רוֹאה היכן ישנוֹ כּיוֹם בּיהדוּת הכּוֹח אשר יוּכל לבוֹא בּמקוֹמוֹ. אני רוֹאה כּוֹחוֹת אשר היוּ יכוֹלים להצטרף אלינוּ ואשר אינם אתנוּ בּתוֹך ההסתדרוּת, אשר עוֹמדים בּפלוּגתה אתנוּ, אבל מחר יכוֹלים להיוֹת אתנוּ.

בּמה דברים אמוּרים? אם הכּלי הזה נשאר בּשלימוּתוֹ ובטהרתוֹ. אוּלם לכּלי הזה נשקפת סכּנה. אני קוֹרא בּמשך שנים וּמזהיר מפּני הסכּנה הזאת, שאני רוֹאה אוֹתה כּגדוֹלה וחמוּרה מאד, וּקריאתי כּקוֹל קוֹרא בּמדבּר. אוֹמַר עוֹד יוֹתר: אני רוֹאה את הפּרוֹבּלימה הזאת של שלימוּת התנוּעה שלנוּ – תנוּעת הפּוֹעלים שלנוּ – כּפּרוֹבּלימה

כּללית. איני רוֹאה את תנוּעת הפּוֹעלים שלנוּ כּיחידה נפרדת מתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, ואני רוֹאה מה שעוֹבר על זוֹ האחרוֹנה. יש דברים שלא לימדוּ אוֹתה קוֹדם בּימי מַרכּס וקאוּטסקי, אבל דבר אחד לימדוּ אוֹתה: תוֹרת אחדוּת מעמדוֹת הפּוֹעלים. נוֹכחנוּ בּזאת בּמשך כּל ההיסטוֹריה של

תנוּעת הפּוֹעלים מאחרי המלחמה העוֹלמית, נוֹכחנוּ שמעמד הפּוֹעלים וּרצוֹן האחדוּת, כּלוֹמר, רצוֹן התלכּדות ההמוֹנים, הם חטיבה אחת היוֹצרת משקל שכּנגד לכוֹחוֹת אחרים, וּבכוֹח אחדוּתה היא עוֹמדת בּפני כּוֹחוֹת אחרים, שאין להם היכוֹלת ליצוֹר את האחדוּת הזאת. בּאחדוּת רצוֹן ההמוֹנים, בּרגש החברוּת – בּזה עלינוּ על מעמד הבּוּרגנוּת. אבל בּאוּ המאוֹרעוֹת של השנים האחרוֹנוֹת והוֹכיחוּ בּאיזה פּירוּד הלבבוֹת וּבאיזה פּירוּד הדעוֹת חי

מעמד הפּוֹעלים. אין כּל ספק שאחד הגוֹרמים החשוּבים לתבוּסת הדמוֹקרטיה והסוֹציאליזם בּעוֹלם הוּא הכשלוֹן הפּנימי של תנוּעת הפּוֹעלים,

אי-היכוֹלת ליצוֹר בּתוֹכה אוירה של בּירוּר חברתי. תנוּעת הפּוֹעלים לא הצליחה בּזה וּבאה על שׂכרה, וכל העוֹלם בּא על שׂכרוֹ.

אנחנוּ כּאן היינוּ אוּלי היחידים בּעוֹלם שתפסנוּ משוּם

מה את הענין בּכל רצינוּתוֹ וּלכל עמקוֹ ויכוֹלנוּ להתפּאר בּזה שהוֹבלנוּ את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ מאיחוּד לאיחוּד. בּודאי, הרבּה מעלוֹת טוֹבוֹת

יש למעמד הפּוֹעלים בּארץ והרבּה דברים עמדוּ לעזרתוֹ, כּשם שעמדוּ לעזרתוֹ התכוּנוֹת הטוֹבוֹת שהביא אוֹתן מבּית אבּא, מהחדר אוֹ מהרבוֹלוּציה

הרוּסית. כּל אלה עזרוּ לוֹ. ועזר לוֹ עוֹד דבר: שהציוֹנוּת הכּירה בּו שהוּא עוֹשׂה שליחוּת יהוּדית ציוֹנית, והיא עזרה לוֹ לא רק מתוֹך ידידוּת, אלא גם מתוֹך היאָבקוּת. אבל, נוֹסף לכּל, בא הדבר הגדוֹל הזה של מגמת האיחוּד, אשר השתלטה בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ והיא שעזרה לו לגַלם, לנצל את כּל ההזדמנוּיוֹת הטוֹבוֹת ואת כּל תכוּנוֹתיו וּסגוּלוֹתיו

הטוֹבוֹת.

יש לי רגש מר מאד. זה כּמה שנים אני חוֹשש שמגמה זוֹ הוֹלכת וּמתרוֹפפת ועוֹמדת בּסכּנה. זה כּמה שנים שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ

חדלה לטפּח את ההכּרה הזאת והיא הוֹלכת ונעשׂית, הייתי אוֹמר, כּכל הגוֹיים וּככל תנוּעוֹת הפּוֹעלים בּעוֹלם. את ההבדל בּין תנוּעת הפּוֹעלים אשר מגמתה היא איחוּד המעמד וּבין תנוּעה אשר מגמתה האוֹבּיֶקטיבית היא פּירוּד המעמד, כּפי שראינוּ זאת בּסוֹציאל-דמוֹקרטיה הרוּסית לפני המלחמה, בּימי “איסקרה” ולנין, אשר מגמתה האוֹביֶקטיבית היתה פּירוּד המעמד, עם כּל התוֹצאוֹת הכּרוּכוֹת בּה – אפשר להגדיר כּך: שאם התנוּעה היא אחידה בּרוּחה אין ניגוּדי-דעוֹת גדוֹלים וּרציניים, וּבמצב ידוּע גם ניגוּדים

אישיים וגם ניגוּדי אינטרסים שוֹנים מפוֹררים אוֹתה. אני יכוֹל לוֹמר מתוֹך נסיוֹני שהמפלגה שעבדתי בּה בּמשך שנים, מפלגת “אחדוּת-העבוֹדה”, לא ידעה כּלל ניגוּדים אישיים, – היא ידעה רק ויכוּחים אידיאוֹלוֹגיים, גם הם לא כּל כּך חדים, המגמה היתה תמיד להבין זה את זה. הדבר המציין חיי תנוּעה אחידה הוּא: שבּה אפשריים מלחמת-דעוֹת, ויכּוּחים, בּירורים, אבל אין בּתוֹכה מלחמה על שלטוֹן. מלחמה על שלטוֹן מתנהלת רק עם מעמד אחר ועם מפלגוֹת מתנגדוֹת. בּתוֹך המפלגה אין שאלה של נַצחָנוּת – יש שאלה של חיפּושׂ דרך. בּמקוֹם שהאנשים בּתנוּעה מתחילים לראוֹת את המפלגה כּאוֹבּיֶקט של כיבּוּש, כּאוֹבּיֶקט של שלטוֹן – שם, לדעתי אוֹרבת הסכּנה. הסכּנה לא בּאה מתוֹך דעה נכוֹנה אוֹ בּלתי-נכוֹנה. אין שוּם סכּנה בּצמיחת תוֹרוֹת חדשוֹת, אין סכּנה בּחילוּפי משמרוֹת בּתנוּעה. יש סכּנה שאני רוֹאה אוֹתה, לצערי הרב, זה שנים רבּוֹת לא רק בּתל-אביב, אלא בּשטח הרבּה יוֹתר גדוֹל בּארץ, והיא ראִיית המפלגה כּאוֹבּיֶקט של כּיבּוּש, – אוּלי מתוֹך מגמוֹת טוֹבוֹת בּיוֹתר, מתוֹך מגמוֹת חלוּציוֹת – אבל כּיבּוּש

שיכוֹל לבוֹא לא על ידי הסתגלוּת הדדית, לא על ידי התלכּדוּת פנימית, אלא על ידי נצחוֹן של חבר על חבר. דבר זה מוּכרח להביא בּדרך הטבע לידי התנַוונוּת, לדרכי המלחמה המקוּבלוֹת בּמלחמת המעמדוֹת, לפירוּד הלבבוֹת

בּמסגרת של תנוּעה אחת, של מפעל חלוּצי אחד, של מפעל ישוּבי אחד. מכאן אוֹרבת בּאמת הסכּנה. מפלגתנוּ בּארץ אינה עוֹמדת אוּלי בּמרוֹם גָבההּ.

הייתי מתריע מפּעם לפעם על פּגימוֹת שוֹנוֹת. לא תמיד הייתי מסכּים עם החברים בּכמה וכמה דברים. בּכל זאת לא ראיתי בּזה סכּנה לקיוּמנוּ. ידענוּ שאנחנוּ משלמים בּעד השגיאוֹת שלנוּ, בּעד השגיאוֹת שעשוּ טוֹבי חברינוּ,

אבל בּזה לא ראיתי סכּנה לקיוּמנוּ, מפּני שאפשר לשגוֹת היוֹם וּמחר לשוּב וּלתקן, אפשר לחזוֹר וּלהשתדל לתקן מה שקילקלוּ בּזמן ידוּע. אבל, אם הכּלי התנפּץ – אין לוֹ תקנה! אם הכּלי יסָדק – לא יוּכל להכיל בּתוֹכוֹ מה שצריך היה להכיל, לא יוּכל לשמש את התנוּעה.

יש שאינם מבינים מדוּע, בּשעה בּוֹערת כּל כּך, אני מעוֹרר דוקא שאלוֹת כל המפלגה. אני חוֹזר על זה כּמו על קריאת הצלה: עלינוּ להתכּוֹנן למערכה קשה עד מאד כּמעט נגד העוֹלם כּוּלוֹ, והשאנסים לנצחוֹן אינם בּגדר הוַדאוּת. אין זוֹ מסקנה מתימטית שאנחנו מוּכרחים לנַצח, כּשם שלא היתה זוֹ מסקנה מתימטית שהסוֹציאליזם מוּכרח היה לנצח, ולא היתה שוֹם הוֹכחה מתימטית שמוּכרח לבוֹא שלטוֹן היטלר בּעוֹלם. שוּם חכם לא ראה את הדבר מראש. צריך היה להבין אוּלי שיש גרעינים שמהם עלוּלים לצמוֹח דברים אלה, אבל זה נוֹשׂא אחר לגמרי. בּמצב כּה קשה, הדוֹרש מאמץ מכּסימַלי של כּל כּוֹחוֹת הגוּף, הרוּח והמחשבה; בּמצב כּזה הדוֹרש אחדוּת בּתנוּעה,

חברוּת בּתנוּעה, יצירת אוירה המאפשרת להתרכּז תמיד בּעיקר ולא בּטפל, הדוֹרש להעמיד כּל אדם בּמקוֹמוֹ הנכוֹן ודוֹרש שבּזמן מלחמה יהיה אֵמוּן מוּחלט בּתנועה – בּמצב כּזה צריכים הניגוּדים האידיאוֹלוֹגיים להתמעט.

יצאנוּ ממצב של תנוּעת פּוֹעלים ציבילית. אחרי מלחמת-העוֹלם הקוֹדמת צריכה היתה תנוּעת הפּוֹעלים לדעת שהחיים הציביליים נגמרוּ, אך אם לא הבינה זאת בּמשך עשׂרים שנה, הרי עכשיו בּרוּר שאנחנוּ נמצאים בּמצב של מלחמה, ושיש הכרח גמוּר, אם רוֹצים אנוּ לנחוֹל נצחוֹן, להסתגל אליו.

כּשאני חוֹשב בּלבּי יוֹמם ולילה על תכניוֹת של מלחמה ועל דרכים של מלחמה – איני רוֹאה את הדרך, אלא התחָלוֹת של דרכים; ואני רוֹאה הכרח למצוֹא את הדרך. וּלשם כּך דרושה לנו הסתדרוּת אחרת מאשר היא כּיוֹם, אבל קוּדם כּל דרוּשה לנוּ מפלגה אחרת. אין זה דבר פּשוּט. אין זה נעשׂה על פּי החלטה וּבאוֹפן מֵכני. לכך דרוּשה אוירה אחרת, אוֹתה האוירה שנוֹצרה בּארץ-ישׂראל בּזמן מלחמת-העוֹלם הקוֹדמת ואשר איפשרה להתגבּר על כּל הניגוּדים. כּוּלנוּ עוֹמדים שוּב בּפני מלחמת-עוֹלם, ואנחנוּ, בּמוּבן

ידוּע, סגוּרים וּמתבּשלים בּתוֹך הדוּד הקטן הזה. אנחנוּ צריכים לחַדש אוֹתה הערכה הדדית וחברית, אוֹתה אוירה חברתית, אוֹתוֹ קירוּב הלבבוּת. אנחנוּ זקוּקים ליצירת כּלים כּאלה אשר יהלמוּ את התנוּעה כּולה. בּלי זה – אין טעם, לדעתי, לצאת למלחמה, אין שוּם אפשרוּת של נצחוֹן. ולא רק שאין אפשרוּת של נצחוֹן חיצוֹני, אין גם אפשרוּת של נצחוֹן פּנימי בתוֹך העם.

האם בּטוּחים אנחנוּ מפּני סכּנוֹת פּנימיוֹת? אם על תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם עוֹברת הכּוֹס של פאשיזם, – של חוּלשה והתפּוֹררוּת, – האם בּטוּחים אנוּ כּי לא תעבוֹר גם עלינוּ הכּוֹס של פאשיזציה של העם היהוּדי? מעוֹלם לא הייתי מן המפריזים בּסכּנת הרביזיוֹניזם. תמיד חשבתי שפּוֹליטיקה מכוּונת לגבּי ההמוֹנים תמנע את סכּנת הרביזיוֹניזם. אבל הראיתי על סכּנת הפאשיזם לגבּי העם היהוּדי. וזה הכּלל: בּתוֹך עם נחרב, בּתוך עם כּוֹשל, יש גם קרקע בּשביל צמיחת הפאשיזם. וּבשביל תנוּעת פּוֹעלים שאינה מבינה את דרכּה, שאינה יוֹדעת לפגוֹש את הסכּנה הזאת – הסכּנה גדוֹלה כּפלַים.

שיטת המדיניוּת החלשה שניהלנוּ עד עכשיו (אשר הביאה גם פּרי) הגיעה כּעת אל הקצה. יש צוֹרך בּחיפּוּש דרכים חדשוֹת, יש צוֹרך בּהתאמת דרכי המפעל הציוֹני למציאוּת החדשה. וּבמצב כּזה אין כּל ספק שיהיוּ כּאלה שימצאו לעצמם את הדרך לפרוֹץ את הגדר. תמיד היוּ אידיאוֹלוֹגים כּאלה בּארץ, תמיד היו בּעם התחלוֹת של הדברים האלה. יש התחלוֹת של פאשיזם גם אצל חוּגים שמחוּץ לתחוּמי הרביזיוֹניזם, והם צריכים רק להרגיש שתנוּעת הפּוֹעלים נחלשה מבּפנים, כּדי לדעת ששעתם הגיעה. אני רוֹאה בּארץ, בּחוּגים שוֹנים, רמזים מסוּכּנים מאד. וצריך לדעת לפגוֹש לא רק את הסכּנה החיצוֹנית, אלא גם את הסכּנה הפּנימית.

עוֹד הדבר בּידינוּ.

למעשׂה, הוּצגה תנוּעתנוּ בּראש העם הלוֹחם, ועד היוֹם הזה לא הצליח איש להוֹציא מידינוּ את ההגמוֹניה. בּענין זה שוֹנה מצבנוּ ממצבה של מפלגת העבוֹדה בּאנגליה אוֹ בּארצוֹ של בּלום. הם קיבּלוּ בּידיהם שלטוֹן בּתנאים של משטר דמוֹקרטי ולא הבינוּ לקיים אוֹתוֹ אפילוּ זמן קצר. אנחנוּ הוֹכחנוּ שבּתנאים הקשים בּיוֹתר בּתנוּעוֹת הדמוֹקרטיוֹת, מקוֹם

שאין שוּם כּוֹח מדיני-ממלכתי, בּמקוֹם שקל ליצוֹר אַנרכיה, – בּתנאים כּאלה, בּזמן כּזה, בּניגוּד לכל העוּבדוֹת החיצוֹניוֹת, הצלחנוּ לקיים

תנוּעת פּוֹעלים גדוֹלה ההוֹלכת בּראש. מצב זה חשוּב בּשבילנוּ לא רק מבּחינה סוֹציאליסטית, מבּחינת כּבוֹד המעמד – אלא הוּא הכרח הציוֹנוּת. אנחנוּ הצלחנוּ לקיים את המצב הזה וצריך לקיים אוֹתוֹ! אין זה דבר מכני. את ההגמוֹניה בּעם, את כּבוֹד העם, את אֵמון העם צריך לכבּוֹש יוֹם יוֹם. ואם בּלוּם יכוֹל היה לוֹמר לפוֹעלי צרפת: אתם לא עזרתם לי – כּלוֹמר, לא עזרתם לי לכבּוֹש את אֵמוּן העם הצרפתי, – מוּתר לנוּ לוֹמר עכשיו לתנוּעתנו כּוּלה: עד עכשיו לא השמטנוּ מידנוּ את אֵמוּן העם וּבידנו לקיים את האֵמוּן הזה גם להבּא.

---

נאוּם בּכינוּס הקרן הקיימת בּתל-אביב, כ"א בּטבת תרצ"ט, 21.1.1939

מאת

ברל כצנלסון

לא פּוּרסם עד עתה

בּחגה של הקרן הקיימת

רבּוֹתי! נעים לי לדעת כּי על הבּימה הזאת יוֹשב קוֹמץ צירים של הקוֹנגרס החמישי, שהשתתף בּהחלטה על יצירת הקרן הקיימת. בּלב כּל תנוּעה חיה יש רגש מיוּחד לכל אלה שהיוּ בּין סוֹללי דרכּה. וּבודאי יש גם להם הרגשה טוֹבה בּראוֹתם כּי יש שׂכר לפעוּלתם, כּי אוֹתוֹ המוֹסד אשר בּשעת יסוּדוֹ היה כּמעט מעין חלוֹם, ואנשים פּיקחים וּמעשׂיים השתדלוּ גם להשפּיע על הרצל שידחה את יצירתוֹ לקוֹנגרס הבּא, עד שיבררוּ יוֹתר את התקנוֹת, כּי אוֹתוֹ מוֹסד שהתחיל בּפרוּטוֹת הגיע למה שהגיע: להיוֹת גוֹרם עיקרי בּבנין הארץ, ואוּלי גם הגוֹרם העיקרי בּתקוּמת ישׂראל.

מדי פּעם בּפעם, כּשאני מוּזמן לדבּר בּאסיפה של הקרן הקיימת, אינני יכוֹל לסרב, אבל יחד עם זה מתקשה אני בּנוֹשׂא זה יוֹתר מאשר בּאיזה נוֹשא אחר. לא בּרור לי מה יש לדבּר על הקרן הקיימת, לא בּרוּר לי מה יש לקהל לבוֹא ולשמוֹע בּאסיפת הקרן הקיימת; הלא הדברים פּשוּטים בּתכלית הפּשטוּת. אני מבין שקהל שלנוּ נוֹהר לאסיפוֹת, לשמוֹע בּהן, למשל, ויכּוּח על החלוּקה, בּעדה או נגדה, לשמוֹע, למשל, ויכּוּח על המטרה הסוֹפית של הציוֹנוּת, אוֹ נוֹהר לאסיפוֹת של בּחירוֹת, בּמקוֹם שיש תקוה שמישהוּ יכבּוֹש את השלטוֹן. אבל שהקהל שלנוּ יבוֹא לשמוֹע דברים על קרקע, על מוֹסד שאוֹסף פּרוּטוֹת, על ענינים שמדבּרים עליהם כּבר 37 שנים לפחות, זהוּ מן הדברים התמוּהים. מילאתי את חוֹבתי וּבאתי, והיתה זאת בּשבילי אפתעה גדוֹלה מאד, שמצאתי קהל שבּא לשמוֹע דברים כּאלה.

אין מה לחדש בּענין הקרן הקיימת, אוּלם יש תמיד לשוּב וּלעיין גם בּדברים ישנים נוֹשנים לאוֹר המציאוּת המתחַדשת וּלאוֹר

הפּרוֹבּלימוֹת המתחַדשוֹת. אנוּ נמצאים עכשיו בּתקוּפה חמוּרה בּציוֹנוּת,

שכּמוֹה עוֹד לא היתה. כּוּלנוּ, גם אלה שאמוּנתם היא אמוּנה חזקה וּשלמה בּהגשמת הציוֹנות, חיים בּחרדה עמוּקה למה שבּא עלינוּ כּל יוֹם וּלמה

שעתיד לבוֹא עלינוּ בּימים הקרוֹבים. לאוֹר המצב הזה יש לבוֹא וּלעיין מחָדש בּשאלוֹת היסוֹדיוֹת של המדיניוּת הציוֹנית. בּציוֹנוּת ישנן

תקוּפוֹת שהן כּמעט מתחלפוֹת ויוֹרשוֹת זוֹ את זוֹ כּפעם בֹפעם. יש זמנים שהגשמת הציוֹנוּת נראית לנוּ דבר קל וּמהיר, שיבוֹא על כּנפים, בּנסים של דיפּלוֹמטיה, וכל הצלחה פּוֹליטית בּקוֹנסטלציה הנוֹחה של העוֹלם, מַפנה את כּל תשׂוּמת-הלב לצדה. אבל על פּי רוֹב, התקוּפוֹת הטוֹבוֹת האלה נגמרוֹת בּאכזבוֹת גדוֹלוֹת מאד. אחר כֹך בּאה תקוּפה אחרת, שבּה אנוּ בּעצם מתכּווצים; רבּים גם מאבּדים את האמוּנה, אחרים דוֹחים את התקווֹת הגדוֹלוֹת לזמנים אחרים; ואנוּ מתרכּזים שוּב באוֹתה העבוֹדה הקטנה, הפּעוּטה והדלה אמנם, שרק בּה רוֹאים אנוּ את הכּיבוּשים המדיניים האמיתיים שלנוּ. ענינים אלה חוֹזרים בּלי הרף. עוֹד לפני הציוֹנוּת המדינית היה זמן שבּוֹ יהוּדים חוֹבבי-ציוֹן האמינוּ בּפשטוּת שאוֹליפַנט ילך לקוּשטא

ויעשׂה עסקים עם השׂוּלטן ויביא ליהוּדים את ארץ-ישׂראל. בּימי הרצל חלמוּ שהרצל יביא לנו אל הצ’ארטר, שימסוֹר לנוּ את אדמת ארץ-ישׂראל. כּשבּאה אחר כּך תקוּפת הצהרת בּלפּור (רבּים מהיוֹשבים כּאן זוֹכרים את הויכּוּחים מהזמן ההוּא), היה לנו ויכּוּח, כּיצד נקבּל את כּל אדמוֹת הממשלה, בּאיזוֹ צוּרה נדרוֹש מהממשלה, שכּל השטחים הבּלתי-מעוּבּדים ימָסרוּ למדינה היהוּדית. אוּלם כּל החלוֹמוֹת האלה נשארוּ חלוֹמוֹת, וּבמקוֹמם בּאה

המציאוּת הקשה. ויש להוֹדוֹת, שאנוּ תמיד נוֹהים אחרי החלוֹמוֹת האלה. מוּבן שקשה מאד לראוֹת את הגשמת הציוֹנוּת באִיטיוּתה הנוֹראה, בּמאמצים הגדוֹלים וּבפריָם הזעוּם. אוּלם אנוּ טוֹעים בּדבר אחד יסוֹדי: מדיניוּת

ציוֹנית, כּלוֹמר חירוּת עם ישׂראל, איננה חירוּת של עם היוֹשב על אדמתוֹ והוּא צריך לכבּוֹש לוֹ את חירוּתוֹ בּמאמצים מדיניים, בּמרד וּבמהפּכה. יתכן שיבוֹא זמן שנגיע לכך, אבל לעת עתה אנוּ צריכים להניח יסוֹדוֹת אחרים, יסוֹדוֹת של ממש, שעליהם תוּכל להתנהל המלחמה לחירוּת ישׂראל. ואת היסוֹדוֹת האלה אנוּ מניחים בּעבוֹדה פּשוּטה, בּעבוֹדת-חוּלין, בּעבוֹדה

שאין בּה זוֹהר ואין בּה הרבּה חידוּשים.

אם נתעמק קצת ונבין מהי המדיניוּת האמיתית שלנוּ, נאמר: הכּיבּוּשים האמיתיים שלנו הם הכּיבּוּשים הקרקעיים, כּיבּוּשי התישבוּת ועליה; הם היוֹצרים את העוּבדוֹת שלהן תוֹכן מדיני ממשי. אם כּי רבּת פּוּרענוּיוֹת היא התקוּפה בּה אנוּ חיים ועוֹבדים, גם רבּת חשיבוּת היא בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת. הציוֹנוּת יכוֹלה להיוֹת גאָה יוֹתר מאיזוֹ תנוּעה

לאוּמית בּכל העוֹלם על דרך עבוֹדתה, על כּוֹחוֹת עבוֹדתה, על הכּיבּוּשים והמעשׂים שלה, על השינוּיים והתמוּרוֹת שהביאה בּנשמת האדם וּבאָפיוֹ. על תקוּפה זוֹ של 33–32 חדשי הפּורענוּיוֹת יכוֹל עם ישׂראל להתגאוֹת יוֹתר מאשר על כּל 57 שנוֹת ההתישבוּת הציוֹנית. בּה נתגלה הכּוֹח היהוּדי, האוֹפי היהוּדי, בּה גם נעשוּ כּיבוּשים גדוֹלים, בּה הראינוּ, מאז ימי בּר-כוֹכבא, מה זאת גבוּרה יהוּדית אמיתית. כּשנשאל את עצמנוּ על פּי איזה קוים התנהלוּ המעשׂים הללוּ, איפה היה קו הבּטחוֹן שלנוֹ, איפה היה קו הגבוּרה שלנוּ, תהא לנוּ תשוּבה פּשוּטה מאד: קו הבּטחוֹן שלנוּ הוּא קו הקרקע היהוּדי. זהוּ המקוֹם היחידי בּעוֹלם עליו יכוֹל היהוּדי להגן, בּוֹ יכוֹל היהוּדי להילָחם, בּמקוֹם שאין קרקע יהוּדי אין גם הבּסיס בּשביל כּל אוֹתם המאמצים של גבוּרה, של עמדה מדינית, של הגנת כּבוֹד ישׂראל, שנתגלוּ בּתוֹכנוּ עכשיו. כּל נקוּדת-ישוּב שלנוּ משמשת לנוּ

בּסיס, שבּלעדיו אין מדיניוּת!

ד"ר מוֹסינזוֹן ציין בּצדק שאנוּ קיבּלנוּ את מתוּלה ואת כּפר-גלעדי ואת תל-חי לא מפּני נדיבוּת לבּם של אלה שחילקוּ את ארץ-ישׂראל ללא כּל יסוֹד היסטוֹרי, גיאוֹגרפי או כּלכּלי, אלא מפּני שהצלחנוּ לתקוֹע יתד בּזוית זוֹ של הגליל העליוֹן. המסקנוֹת הנוֹבעוֹת מכּאן הן שאילוּ הצלחנוּ בּאוֹתם הימים לתקוֹע יתדוֹת בּפינוֹת אחרוֹת של ארץ-ישׂראל ההיסטוֹרית, מפּת ארץ-ישׂראל היתה כּיוֹם הזה אחרת. ואמנם היוּ מקוֹמוֹת שלכאוֹרה גם רכשנוּ אוֹתם, שילמנוּ כּסף בּעדם, אבל לא תקענוּ בּהם יתד של עבוֹדה וּבנין. אדמוֹת אלה נקנוּ כל פּי רוֹב בּכספוֹ של יהוּדי עשיר ונדיב ולא היוּ בּרשוּת העם, בּרשוּת המוֹסד העממי, שנמצא בּמגע קרוֹב עם המוֹני העם, עם תקווֹת העם. האדמוֹת האלה לא רק שלא שימשוּ מקוֹם לכיבּוּש לאוּמי-מדיני, כּי אם גם נשמטוּ מידינוּ. אני מתכּוון לאוֹתוֹ השטח העצוּם (בּחוֹרן) שנרכּש על ידי הבּרוֹן רוֹטשילד, אשר בּמשך שנים רבּוֹת נשׂאנוּ אליו את עינינוּ, וקיוינוּ ששם יהיה מרכּז חקלאי יהוּדי גדוֹל. האדמה נשארה בּתחוּמה של סוּריה, ומי יוֹדע מתי יבוֹאוּ הימים בּהם נוּכל לשוּב וּלישב אוֹתה. אבל לא רק בּדוגמה זוֹ, בּכמה וכמה דוּגמאוֹת אחרוֹת אפשר היה להוֹכיח שאילוּ המשכנוּ בּזמנים ידוּעים לתקוֹע יוֹתר יתדוֹת בּעבר-הירדן

וּבדרוֹם-הארץ, אפשר שהיינוּ מגיעים גם לתוֹצאוֹת מדיניוֹת אחרוֹת.

כּיוֹם עוֹמדת לפנינוּ לא רק שאלה של רכישת הקרקע, אלא שאלה של גאוּלת הקרקע בּמלוֹא מוּבן המילה. אנוּ מוֹצאים בּשטח היהוּדי הקטן שבּתוֹך הארץ הקטנה כּמה וכמה חרבוֹת, כּמה וכמה שטחים, שבּהם שוּקע לא רק כּסף יהוּדי, כּי אם גם דם יהוּדי וּבכל זאת לא היה להם גוֹאל ולא היה להם מגן. בּמזרח כּנרת, קרוֹב כּל כּך לעמק הירדן הפוֹרח, בּקרבת מקוֹם לעין-גב, היתה מוֹשבה בּשם “בּני-יהוּדה”, שנוֹסדה על ידי החלוּצים היהוּדים מצפת לפני למעלה מ-50 שנה. בּה ישבוּ בּמשך שנים רבוֹת משפּחוֹת חקלאיוֹת של יהוּדים שהביאוּ גם קרבּנוֹת דמים. מוֹשבה זוֹ עוֹמדת חרֵבה כּאילו לא היה בּה מעוֹלם ישוּב יהוּדי, והדבר הוֹלך ונשכּח. יש לנוּ ישוּב בּדרום הארץ: רוּחמה, נקוּדה שנוֹסדה בּכסף יהוּדי וּבעבוֹדת יהוּדים,

ואחרי שנים מעטוֹת נחרבה: אין לה בּעלים, אין לה דוֹאג. ויכוֹלתי למצוֹא עוֹד דוּגמאוֹת כּאלה. בּימים אלה עברתי נקוּדה אחת, שהיתה עוֹד בּימינוּ שוֹקקת חיים וּמלאה עבוֹדה פּוֹריה וּכרגע היא חרבה. דבר זה מזכּיר לנוּ רק בּאיזוֹ עזוּבה נמצאים ענינינוּ. יש לנוּ בּארץ מוֹסד עשיר, אשר אף מטרתוֹ היתה לאוּמית, וּבידיו נמצאוֹת רבבוֹת דוּנמים בּלתי מיוּשבים, אשר יכלוּ

לשמש לכמה וכמה נקוּדוֹת חקלאיוֹת. לפעמים מתרעמים על זה בּישוּב, לפעמים נכתב על כּך מאמר בּאיזה עתוֹן, אוּלם הדברים אינם נשמעים, הענינים אינם זזים אוֹ כּמעט שאינם זזים.

וּכנגד זה עוֹמד מוֹסד, אשר מן הרגע הראשוֹן היה לוֹ גם מזל טוֹב, בּהיוֹתוֹ קשוּר להסתדרוּת ציוֹנית עממית, להתנהל בּמגע קרוֹב עם החקלאי והעוֹבד בּארץ, להישָמע לזעקתוֹ ולדרישוֹתיו, לא לשקוֹט על שמריו, לעשׂוֹת דברים שהם לעתים למעלה מכּוֹחוֹ (ולהיוֹת, לפיכך, תמיד מטרה לחצי הבּיקוֹרת של כּל המבקרים המוּמחים). וּלפיכך מחשיבים מוֹסד זה, שהוּא כּמעט איננוּ יודע קרקע שוֹממה, שאמוֹתיו נהפּכוּ לאדמוֹת האינטנסיביוֹת

בּיוֹתר, הפּוֹרחוֹת בּיוֹתר והמעוּבּדוֹת בּיוֹתר בּארץ.

מוּבן שקל מאד לספּר על מספּר הדוּנמים (426 אלף דוּנמים, – והיהוּדים שׂמחים לדבר הזה) ולמנוֹת את ההכנסוֹת של הקרן הקיימת – וּמוֹנים אוֹתן בּמיליוֹנים, – ויכוֹלנוּ להתפּאר שהגענוּ לכך; אוּלם –

תמיד בּמקרים אלה יש צוֹרך לוֹמר “אוּלם” – אין כּל התאמה בּין רכישת הקרקע וּבין צרכינוּ הקרקעיים האמיתיים, ואין כּל התאמה בּין ההכנסוֹת שלנוּ וּבין יכוֹלת הפּעוּלה הנשקפת לנוּ, שישנה תמיד וּמחכּה לנוּ; אין כּל התאמה בּין הרעבוֹן לקרקע שישנוֹ לכל החוּגים בּארץ, בּין הזעקה לקרקע של עם נטוּל קרקע וּבין יכָלתה המצוּמצמת והמוּגבּלת של הקרן הקימת. זהוּ אחד הדברים המכאיבים בּיוֹתר, והם אינם מקרה בּחיי הציבּור שלנוּ. אין זה מקרה שבּעצם עד היוֹם הזה מתפּרנסת הקרן הקימת רק מפּרוּטוֹת וּמעט מאד מתרוּמוֹת גדוֹלוֹת; אין זה מקרה שהקרן הקימת נישׂאת בּעצם על ידי עסקנים שחוֹשבים אוֹתם לעסקנים קטנים, לא מנהיגים גדוֹלים, לא אנשים מפוּרסמים, לא בּעלי יכוֹלת; אלה כּמעט שאינם נוֹטים שכם לקרן הקימת; אין זה מקרה שלאחר 37 שנוֹת פּעוּלה של הקרן הקימת אנוּ עוֹמדים בּ-426 אלף דוּנם, תחַלקו את הסכוּם הזה ל-37 ותראוּ איזה מספּר יתקבּל לרכישה קרקעית שנתית שלנוּ. חסר משהוּ בּהסתדרוּת הציוֹנית, חסר משהוּ גם בּלבוֹ של הציוֹני הטוֹב. ד"ר מוֹסינזוֹן דיבּר בּצדק על יחס החיבּה שיש לנוּ לקרקע; כּל מי שקיבּל חינוּך יהוּדי היה לוֹ מוּשׂג מסוּים על זה; כּל מי שקיבּל חינוּך דתי יהוּדי עוֹד לפני הציוֹנוּת היה לוֹ מוּשׂג מסוּים על אדמת ארץ-ישׂראל. אבל אפשר היה להסתפּק בשׂקיק של עפר מארץ-ישׂראל בּשביל לשׂים אוֹתוֹ בּקבר. ארץ-ישׂראל לא היתה דבר ריאלי, דבר של שטחים ואדמה. לציוֹני טוֹב מספּיק היה שישתתף בּמניה של איזוֹ חברה קרקעית, אוֹ יקנה לכל היוֹתר מגרש על הכּרמל, – זה כּבר היה מעשׂה רב ורק מעטים מן הציוֹנים זכוּ לכך. חסר היה חוּש לקרקע וכל החינוּך הציוֹני לא הצליח עדין לטפּח את הדבר הזה ולעשׂוֹתוֹ לקנין של כּל ציוֹני. עוּבדה היא, שאם בּכל הענפים של פּעוּלה ציוֹנית אפשר למנוֹת כּל מיני עסקנים אנשי-שם מפוּרסמים, כשאנוּ בּאים לעניני קרקע ספק הוּא אם נמנה בּמספּר האצבּעוֹת של יד אחת אנשים שכּל חייהם קוֹדש לקרקע.

בּציוֹנוּת חסר לגמרי חוּש הזמן, חוּש להרגיש שיש דברים שאם לא תעשֹה אוּתם היוֹם לא תוּכל לעשׂוֹתם מחר. נזכּר אני בּכל מיני ויכּוּחים, שהיוּ לי בּשעתם עם טוּבי הציוֹנים בּמערב. בּזמן שהם התנגדוּ לרכישת עמק יזרעאל. ציוֹנים חשוּבים מאד, ששמוֹתיהם נזכּרים בּכבוֹד בּכל מסיבּה ציוֹנית, נלחמוּ נגד רכישת עמק-יזרעאל; היוּ ציוֹנים טוֹבים אחרים, שנלחמוּ נגד רכישת עמק-חפר נדמה לי שאין כּמעט קניה אחת בּין הקניוֹת הגדוֹלוֹת והחשוּבוֹת, שלא נתקלה בּהתנגדוּת. הציוֹנים הטוֹבים

בּעלי דעה, בּעלי הבנה מסחרית טעוּ טעוּת קטנה; אנשי המעשׂה האלה ניגשוּ לשאלת הקרקע כּסוֹחרים; הם ראוּ בקרקע ענין עוֹבר לסוֹחר, ענין של חליפין – היוֹם קוֹנים וּמחר מוֹכרים. אוֹתם אנשי המעשׂה שלנוּ לא ידעוּ שאפילוּ לפי התיאוֹריה של חכמי הכּלכּלה בּעוֹלם אין קרקע סחוֹרה רגילה, והרבּה חוּקים שחָלים על קרקע אינם חלים על הסחוֹרוֹת האחרוֹת. הם לא ידעוּ שאדמת ארץ-ישׂראל היא סחוֹרה מוֹנוֹפוליסטית, שעליה חלים חוּקים בּלתי-רגילים. עליה חל חוֹק של זמן בּצוּרה חריפה מאד. בּשנים האחרוֹנוֹת אנחנוּ עוֹמדים לפני הרבּה גזירוֹת, פוֹרמַליוֹת וּבלתי-פוֹרמליוֹת. יש גזירוֹת של ממשלת המנדט; יש גזירוֹת של הועד הפּוֹעל הערבי העליוֹן, – גם זוֹהי גזירה, אוּלי יוֹתר קשה מאשר הגזירוֹת החוּקיוֹת של הממשלה – שכּל מי שמוֹכר קרקע אוֹ מתַווך בּעניני קרקע, מפקיר את חייו והוּא נדוֹן למות. זאת היא אוּלי הגזירה הקשה בּיוֹתר. כּשהתחלנוּ את פּעוּלתנוּ לפני שנים רבּוֹת לא ידענוּ על כּל הדברים האלה, על כּל פּנים, לא טעמנוּ את טעם הסכּנוֹת האלה, אם כּי צריך לאמוֹר, למען האמת, שבּהיסטוֹריה אין בּזה כּל חידוּש. לפני זמן-מה נזדמן לידי ספר כּתוּב על ידי כּוֹמר פרבוֹסלָבי, שרכש בּשביל הכּנסיה האוֹרתוֹדוֹכּסית הרוּסית את אדמת “מוֹסקוֹבּיה”, את האדמה בּסביבוֹת מגדיאל וכמעט את כּל האדמה השייכת לכנסיה זוֹ. בּספר זה מסוּפּר בּאיזוֹ מלחמה של אינטרסנטים לא רק ערביים, כּי אם גם קתוֹליים, אשר הסיתו את הערבים, נפגש כּוֹמר זה, בּאיזה איוּמים השתמשוּ אז; בּאיזוֹ סכּנת חיים עשׂה הכּוֹמר את פּעוּלתו, והערבי אשר עזר לוֹ לרכּוֹש את הקרקעוֹת נהרג. אם כּן הסכּנוֹת הגדוֹלוֹת בֹרכישת הקרקע אין בּהן כּל חידוּש. קיים, כּמוּבן, חידוש גדוֹל בּהיקף הרחב של הגזירוֹת: כּל פּעם נוֹספים ענינים פּוֹליטיים מיוּחדים, שאי אפשר לראוֹתם מראש. והנה אנחנוּ עוֹבדים בּתוך הגזירוֹת הקשוֹת מאד, אנחנוּ מישבים בּתוֹך הגזירוֹת הקשוֹת מאד, מפּני שיש לנוּ כּשרוֹן מיוּחד להסתגל לעבוֹד גם בּמשטר של גזירוֹת. אנחנוּ יוֹדעים, ואין זה סוֹד, שישנן מגירוֹת בּשוּלחן הממשלה בּהן שמוּרוֹת בּשבילנוּ גזירוֹת נוֹספוֹת חמוּרוֹת יוֹתר מאשר הגזירוֹת שעד עכשיו. אנוּ מאמינים שנסתגל גם אליהן, אבל כּל גזירה נוֹספת לא רק שהיא מוֹנעת מאתנוּ שטחים מסוּימים, סוֹגרת לפנינוּ אזוֹרים ידוּעים, כּי אם גם מיֵקרת את האדמה. המוּשׂגים שלנוּ על זוֹל ויוֹקר בּיחס לקרקע הם מוּשׂגים שאינם עוֹמדים בּפני שוּם בּיקוֹרת. אני יכוֹל לציין בּגאוה שהקרן הקימת אוֹספת מפּרוּטוֹת סכוּם של ארבּע מאוֹת אלף לא"י לשנה; זאת היא בּאמת הכנסה הגוּנה, אוּלם אילוּ היתה לנוּ הכנסה כּזוֹ בּראשית עבוֹדתנוּ, מה עבוֹדה כּבּירה היינוּ יכוֹלים לעשׂוֹת בּסכוּמים אלה. אנוּ שוֹכחים שמוּשׂג הכּסף

הוֹלך וּמשתנה, שערך הכּסף הוֹלך ויוֹרד בּימינוּ וערך הסחוֹרה בּכלל

עוֹלה, וערך הסחוֹרה שלנוּ עוֹלה ועוֹלה.

ולא זוֹ בּלבד: יש גם תכוּנה מיוּחדת לסחוֹרה זוֹ, שאנוּ מדבּרים עליה. כּל אלה המחכּים שיעברוּ ימים והאדמה תהיה זוֹלה יוֹתר, כּל אלה התוֹלים את תקווֹתיהם בּזה שכּשהיהוּדים יחדלוּ להתענין בּארץ אוֹ יתענינוּ בּה פּחוֹת יהא ההיצע גדוֹל יוֹתר והדרישה תפחַת, וּכתוֹצאה מזה מחיר האדמה ילך וירד, טוֹעים בּהחלט. הדרישה של היהוּדים תלך ותגדל, מספּר היהוּדים שיבוֹאוּ ארצה ילך ויגדל, הצוֹרך בּהתישבוּת חקלאית יגדל, – דבר זה ממילא, בּאוֹפן טבעי, עוֹשׂה את האדמה לנכס יקר יוֹתר ויוֹתר.

השיטוֹת בּהן אנוּ משתמשים בּאיסוּף הכּספים אינן מספיקוֹת

כּלל וכלל. שיטה זוֹ, שהאנשים מצַוים את כּספּם לקרן הקימת רק לאחר מוֹתם, לאחר שערך הכּסף יוֹרד וּמחיר האדמה עוֹלה, אינה מספּיקה. רק לפני ימים מספּר קראנוּ על דבר עזבוֹנוֹ של בּנימין וינטר בּאמריקה. בּנימין וינטר בּתקוּפת גדוּלתוֹ היתה לוֹ שוּרת בּנינים גדוֹלים בּניוּ-יוֹרק. זה היה יהוּדי פּוֹלני שעלה לאמריקה בּלי פּרוּטה ונעשׂה בּמשך השנים קבּלן גדוֹל של בּנינים בּניוּ-יוֹרק והיה אחד מעשירי ישׂראל. לפני זמן-מה מת בּנימין וינטר, לאחר פּשיטת-רגל. וּמעזבוֹנוֹ הגדוֹל לקרן הקימת, שהגיע למיליוֹן דוֹלר, נשארוּ 200 לא"י. כּל הדברים הללוּ הם רק סימנים לכך בּאיזוֹ מידה חסר לנוֹ, גם לאנשים הטוֹבים בּקרבּנוּ, חוּש הזמן. כּי הענין בּוֹער, האדמה בּוֹערת מתחת לרגלינוּ, כּי אין פּנאי, כּי השׂטן הוֹלך וגוֹבר, המלחמה הוֹלכת ונעשׂית חמוּרה יוֹתר ויוֹתר.

וּמן הראוּי שאנשינוּ ידעוּ גם מה הקשר בּין הקרן הקימת וּבין כּל מה שנעשׂה ונוֹצר ונתבּע בּשעה זוֹ בעוֹלם הציוֹנוּת. אנוּ

יוֹדעים: הקרן הקימת מישבת פּוֹעלים, מישבת עוֹבדים חקלאיים. בּענין זה נשמעים, כּידוּע, דברי תרעוֹמת בּלתי-פּוֹסקים. כּשהייתי בּאמריקה השתתפּתי

בּמסיבּה של עסקני הקרן הקימת. שאלוּ אוֹתי כּל מיני שאלוֹת והיוּ להם גם כּל מיני תלוּנוֹת וּטענוֹת. בּין היתר שאל אוֹתי אדם אחד, עסקן ותיק: למה הקרן הקימת מישבת, כּפי ששמענוּ, על הקרקע דוקא פּוֹעלים? למה דוקא פּוֹעלים? והנה, לוּ חפצתי יכוֹלתי, כּמוּבן, משוּם דרכי שלוֹם, לישב וּלתרץ את הטענה הזאת וּלהביא ראָיה, שהקרן הקימת מישבת לָאו דוקא פּוֹעלים, אוּלם לא השתמשתי בּתירוּץ זה, אלא שאלתי אוֹתוֹ: “ראיתי את התקציב של ממשלת ארצוֹת-הבּרית להוֹצאוֹת המלחמה של מיניסטריוֹן הצבא וראיתי שהיא מוֹציאה הרבּה מאוֹת מיליוֹנים למטרה זוֹ. ויש לי שאלה חמוּרה מאד: מדוּע אינם מוֹציאים את כּל הכּסף הזה על כּל אזרחי אמריקה, וּמוֹציאים אוֹתוֹ דוקא על חיילים? מתפקידה של הקרן הקימת להמציא את קרקעוֹתיה לחיילים, לחיילי האוּמה, לעוֹבדי האדמה”.

אם נתבּוֹנן למַה שנעשׂה עכשיו על אדמת הקרן הקימת, נדע שיש בּה משהוּ שעוֹשׂה אוֹתה שוֹנה מכּל אדמה אחרת. ואין כּאן ויכּוח תיאוֹרטי רגיל: מה יוֹתר טוֹב, אדמה פּרטית אוֹ אדמה לאוּמית, כּי אם – מה עוֹמד יוֹתר לשימוּש האוּמה וּצרכיה. כּשהאדמה נמצאת בּידי הקרן הקימת, אזי בּמקרה של צרה, בּמקרה של צוֹרך, מתפּשטת האדמה הזאת וּמתאמצת וּמכניסה עוֹד את מישהוּ; היא אינה שייכת רק לאוֹתם האנשים שקיבלוּ אוֹתה. זהוּ ההבדל היסוֹדי הגדוֹל מבּחינה ציוֹנית בּין כּל אדמוֹת אחרוֹת וּבין אדמת

הקרן הקימת. הנה בּאים לארץ אלפי נוֹער מגרמניה – החזיוֹן הנהדר בּיוֹתר בּציוֹנוּת כּולה, בּהיוֹתה ממציאה גאוּלת הגוּף והנפש לאלפי ילדים אוּמללים, מבוֹהלים, נקרעים ממשפּחוֹתיהם וּמעַמם, ונוֹתנת להם בּית

וּמחזירה להם את הנשמה היהוּדית. היכן הדבר הזה נעשׂה? האם בּכל בּית יהוּדי, האם בּכל מקוֹם שיש אחוּז יהוּדים הגוּן? לא, דבר זה נעשֹה על אדמת הקרן הקימת. שם אין שאלה של רכישת מגרשים, שם אין שאלה של קנית דוּנמים נוֹספים. המתישב על אדמת הקרן הקימת יוֹדע שעליו למצוֹא בּזמנים הטוֹבים והרעים מקוֹם בּשביל הנוֹער הזה. זרם העליה לארץ הוֹלך ונמשך. לאן נכנסת העליה הזאת? היא נכנסת למשקי הקרן הקימת, בּהם מוֹצאת היא הכנסת אוֹרחים בּלתי-רגילה, בּהם מוֹצאת היא את כּוֹח הקליטה, את החזיוֹן הזה, שאנשים היוֹשבים על אדמתם מתכּווצים וּמוֹצאים מקוֹם ליהוּדים נוֹספים, לא רק על אדמתם, כּי אם גם בּתוֹך בּתיהם וּצריפיהם.

לא בּכל אדמה קיים מצב כּזה; לא כּל סידוּר קרקעי פּוֹתח אפשרוּיוֹת כּאלה. לפני זמן-מה נזדמנתי לקבוּצה צעירה אחת הסמוּכה ליסוּד-המעלה וּשמה חוּלָתה. קבוּצה לא כּל כּך ידוּעה בּארץ. היא רק בּראשית דרכּה, מורכּבת מנוֹער ארץ-ישֹראלי וּמנוֹער גרמני, שהתאחדוּ יחד ורוֹצים להיוֹת דוקא פּוֹעלים בּחוּלָה, ורוֹצים דוקא לעסוֹק בּדייגוּת,

והם הספּיקוּ להביא כּבר קרבּנוֹת בּמקוֹם (גם בּסדוֹם נהרג בּמקרה חבר אחד שלהם). קבוּצה זוֹ יוֹשבת על מגרש צר מאד ואין לה מקוֹם אפילוּ לבנוֹת בּתים, והיא מבקשת רחמים מאת הקרן הקימת לרכּוֹש בּשבילה 30 דוּנמים בּמחיר גבוֹה. הקרן הקימת אינה יכוֹלה לקנוֹת מיהוּדים אדמה בּמחיר גבוֹה. ואנוּ יוֹדעים שיסוּד-המעלה היא מוֹשבה עניה, אבל היא גם בּעלת שטחים גדוֹלים שהיוּ שייכים בּזמנם לבּרוֹן וחוּלקוּ בּיד רחבה מאד למספּר מצוּמצם של משפּחוֹת, מאוֹת דוּנמים של אדמה למשפּחה. וּקבוּצת חוּלתה היא גם בּין השוּמרים והמגינים על המוֹשבה כּוּלה. אוּלם כּשעוֹמדת השאלה להמציא לקבוּצה זוֹ אפשרוּת להעמיד צריפים וּלסדר גן-ירקוֹת, אין למצוֹא בּכל המוֹשבה שטח בּשבילה. איני דן כּרגע את בּעלי השטחים, איני דן כּרגע את המוֹשבה, אני מציין זאת כּעוּבדה. אין אנוּ יכוֹלים למלא את תפקידינוּ הלאוּמיים, הכּיבּוּשיים וההתישבוּתיים, אם אין קרקע עוֹמד לרשוֹת המוֹסדוֹת הלאוּמיים, למען יוּכלוּ להשתמש בוֹ וּלישב עליו.

ועוֹד הערה אחת לויכּוּח התמידי, שאינוֹ פּוֹסק גם בּזמן הזה, בּין קרקע פּרטי וקרקע לאוּמי. ודאי, המצב הוּא כּזה שאין בּידינוּ הבּחירה, ואנוּ שׂמחים לכל השתתפוּת בּבנין הארץ ושׂמחים לכל רכישת קרקע בּתנאים בּהם נתוּנים אנוּ כּיוֹם. אין אנוּ מוֹסד ממשלתי כּזה שיעשׂה

אֶכּספּרוֹפּריאציה של הקרקע ויסדר אוֹתוֹ בּאוֹפן חדש. אנוּ שֹמחים לכל בּעל הוֹן הבּא ארצה ורוֹכש את הקרקע בּשביל האוּמה. השאלה העוֹמדת לפנינוּ איננה: למה מפגר ההוֹן הלאוּמי? אלא – למה אין ההוֹן הפּרטי עוֹשׂה את פּעוּלתוֹ? וההוֹן הפּרטי יכוֹל בּאמת לעשׂוֹת הרבּה אם ירצה. אין אנו שוֹמעים שהיהוּדים, בּעלי הוֹן, יקנוּ אדמה בּשנים האחרוֹנוֹת אפילוּ

בּסביבוֹת בּטוּחוֹת: להוֹן פּרטי יש טבע כּזה שבּזמן של פּרוֹספּריטי, כּשהמחירים עוֹלים והאדמה אינה נקנית בּלי ספסרות, הוּא קוֹנה אדמוֹת וּמיקר על ידי זה את המחירים, אבל בּזמן שיש הכרח לקנוֹת ויש גם אפשרוּיוֹת לקנוֹת הוּא נעלם. הרי זהוּ הסימן שההוֹן הפּרטי הוא בּחינת משענת קנה רצוּץ, שאין לסמוֹך עליו.

כּל תנוּעה שאינה נכנעת בּזמנים רעים וּמוֹסיפה ללכת בּדרכּה יכוֹלה, למרוֹת הקשיים, לגלוֹת אפשרוּיוֹת שהיוּ נסתרוֹת לפניה

קוֹדם. לנוֹכח המצב הזה, לנוּכח האפשרוּיוֹת האלה עוֹמדים אנוּ דלים וריקים, עוֹמדים אנוּ בּגבוּל 10000 – 30000 דוּנם לשנה, שלא תמיד הם נקנים מהכנסוֹתינוּ בּמזוּמנים, אלא גם בּעזרת האשראי שלנוּ. כּשאנוּ עוֹמדים עכשיו לפני אפשרוּיוֹת הרבּה יוֹתר גדוֹלוֹת, שהן יכוֹלוֹת להיוֹת מכריעוֹת לגבּי מעמדנוּ החקלאי בּארץ, שאפילוּ הגזירוֹת החוּקיוֹת של הממשלה לא יצלחוּ עליו, אנוּ עוֹמדים עם אוֹתן ההכנסוֹת, עם אוֹתה הקוּפסה, עם אוֹתוֹ “ספר-הזהב”, – דלים וריקים.

בּעצם הימים הקשים האלה הספּקנוּ לחדוֹר לאזוֹרים, אשר בּמשך כּל ימי ההתישבוּת הציוֹנית חשבנוּ אוֹתם כּמעט למעלה מכּוֹח

השׁגתנוּ. הענין של “חניתה” וּסביבוֹתיה, שבּה התקדמנוּ בּזמן האחרוֹן וּמקוים להתקדם בּעתיד, הוּא כּמעט אגדי לגבּי התפיסוֹת הציוֹניוֹת. בּמשך

שנים רבּוֹת אמרנוּ: אין היהוּדים יכוֹלים לעלוֹת על ההרים, הן מבּחינת הבּטחוֹן והן מבּחינה משקית; ההרים אינם בּשביל יהוּדים. והנה בּאוּ המשקים ההרריים המעטים שלנוּ ועשׂו לאַל את כּל התוֹרוֹת הללוּ. הרצוֹן לכיבוּש שבּא מתוֹך ידועה בּרוּרה מראש, שהוֹלך הוּא לא לשרוֹן אוֹ לעמק-הירדן, אלא למקוֹמוֹת שאין בּהם אדמה פּוֹריה ואי אפשר לעבוֹד בּהם בּטרקטוֹר, שאינם מישוֹר והתנאים בּהם הם קשים מאד וצריך לפַלס בּהם דרך לחקלאוּת, – הוּא אשר עזר למפעל. הכּוֹבשים ידעוּ שיצטרכוּ לחיוֹת בּדוֹמה לפּלח הערבי בּהרים, ידעוּ שיצטרכוּ למצוֹא את דרכי ההתישבוּת ההררית שלנוּ, הטעוּנה עוֹד הרבּה שנים של חקירוֹת מדעיוֹת וּמאמצים גדוֹלים וחיפּוּשים של אפשרוּיוֹת-קיוּם, שאינה מבטיחה לחם צר, ואף לאחר שגילוּ מים ויצאוּ מסכּנת חוֹסר מים. שוּם התישבוּת אחרת, שוּם גוֹאל אחר לא היה הוֹלך למקוֹמוֹת האלה, כּשם שבּרוּר ששוּם גוֹאל אחר לא ילך למקוֹמוֹת האחרים, אשר אנוּ מתכּוונים עכשיו ללכת אליהם.

אין אני רוֹאה כּל צוֹרך לפנוֹת לאנשים שבּאוּ הנה בּדברי תעמוּלה למען הקרן הקימת; וסבוּר אני שהקהל שלנוּ הבּא לשמוֹע איננוּ זקוּק להם, אבל אתי הצוֹרך להבּיע דבר אחד: הרבּה צרוֹת שבאוּ עלינוּ הן ממילא מעמיקוֹת כּמה וכמה חוּשים שהיוּ נרדמים בּנוֹ. בּכמה שטחים יצאנוּ ממעשׂים קטנים וצרים לדרך רחבה יוֹתר. מה היה לנוּ המוּשׂג של שמירה לפנים, מה היה המוּשׂג של השוֹמר היהוּדי לפנים. מה היה אוֹתוֹ המוּשׂג של הגנה, מה היה המוּשׂג של התישבוּת, שדרשה הרבּה אמצעים והרבּה כּוֹחוֹת? שנים עסקנוּ בּשכלוּלים וּבכל מיני הכנוֹת אחרוֹת עד שהגענוּ למדרגה של ישוּבים מוּקמים בּן-לילה, עם כּל הקוֹשי שבּדבר, עם כּל הקרבּנוֹת הנדרשים לזה.

אנוּ מוּכרחים לפתח בּקרבּנוּ את החוּשים החשוּבים: חוּש לקרקע, חוּש לזמן, מפּני שעוֹד ניפָּגש בּמכשוֹלים הישנים וגם בּמכשוֹלים החדשים, משוּם שרק תנוּעה שאינה נרתעת מפּני המכשוֹלים, ויש בּה כּוֹח פּנימי להתמוֹדד עם המכשוֹלים ולא להיכָּנע לפניהם, רק תנוּעה כּזוֹ יכוֹלה להגיע גם לימים אחרים.

---

ספר המעל נתפּרסם – וּמה עתה

מאת

ברל כצנלסון

ל“לאחר לוֹנדוֹן” (עמוּד 30 בספר)

נאוּם בּאסיפּה מטעם המפלגה בּתל אביב, בּ' בּסיון תרצ"ט 20.5.1939

לא פּוּרסם עד כּה.

מכַנסי האסיפה הזאת, אשר הסמיכוּ אוֹתה ליוֹם אתמוֹל, נהגוּ כּמנהג יהוּדים כּשרים, שלאחר ליל-נעילה בּיוֹם הכּיפּורים, יוֹצאים ותוֹקעים יתד לסוּכּה. חפצוּ לקשוֹר את הפּעוֹלה למען הקוֹנגרס – נקרא כּך את מלחמת-הבּחירוֹת לקוֹנגרס ולמלאכת הבּנין – אל ליכּוּד הקהל. והדבר הזה מחייב שגם הדיבּוּרים של היוֹם על שאלת הקוֹנגרס לא יהיוּ כּבכל השנים, כּי אם יוֹסַבּוּ על עיקר העיקרים בּשעה זאת. ונדמה לי שעל עיקר העיקרים אין צוֹרך להרבּוֹת דברים. היה זמן שגם בּין חברים קרוֹבים זה לזה, בּין אנשים שהיוּ בּיחד בּתנוּעה אחת שנים רבּוֹת ואשר פּעלוּ יחד פּעוּלה מדינית, היוּ חילוּקי-דעוֹת חמוּרים בּהערכת הסיטוּאציוֹת המדיניוֹת. לא תמיד

השתוינוּ בּהבנת המצב הפּוֹליטי, בּהערכת הקשיים, בּהערכת האישים הפּוֹעלים, בּסיכּוּיים של תקוּפה. אבל, נדמה לי, שעוֹד לא היתה שעה אשר בּה הדברים נעשׂוּ בּרוּרים כּל כּך כּמוֹ שנתבּרר לכל הקהל הציוֹני יוֹם אתמוֹל. ונדמה לי שמעוֹלם עוֹד לא היה מצב בּציוֹנוּת שהמכּה אשר ניחתה עלינוּ לא היתה בּשבילנוּ הפתעה כּמוֹ הפּעם הזאת. נזכּוֹר נא את פּרעוֹת ירוּשלים של שנת 1920, אוֹ את פּרעוֹת יפוֹ בשנת 1921, אוֹ מאוֹרעוֹת 1929, אוֹ גם מאוֹרעוֹת 1936 – בּכל המקרים האלה לא היינוּ בּאוֹפן נפשו מוּכנים להם. תמיד קיבּלנו אוֹתם כּהפתעה. אתמוֹל – השׂכּלנוּ: אמנם האינפוֹרמציה הפּוֹליטית שלנו אף פּעם לא היתה מספּיקה, גם החוּשים הפוֹליטיים שלנוֹ לא היוּ די דקים וחדים בּכדי לראוֹת את הענן בּעוֹדוֹ מתקרב, אוּלם, שלוֹש השנים האחרוֹנוֹת, לא רק הקרבּנוֹת והמאוֹרעוֹת שבּהן כּי אם גם המדיניוּת הבּריטית – לימדוּ אוֹתנו הרבּה. ואם יצאנוּ גם בּרכוּש רב, אם גם עשׂינוּ משהוּ בּשנים הללוּ, בּאוֹפן שלא רק הקרבּנוֹת האלה הם המסמלים אוֹתן, אלא גם התבּצרוּתנוּ כּאן, הרי צריך להוֹסיף, שגם רוַח פּוֹליטי-חינוּכי היה לנוּ בּשנים הללוּ. התחלנוּ לגשת לחיים המדיניים וּלגוֹרלנוּ המדיני גישה יוֹתר ממשית, יוֹתר חיה; לא סנטימנטלית, לא תמימה, כֹי אם גישה ללא אַשליוֹת. זהוּ לקח מר, אבל, יתכן שגם מן הלקח הזה נוֹציא משהוּ חשוּב בּשבילנוּ.

אין לי מה לאמוֹר על המצב החדש יוֹתר מאשר אמרה מוֹעצת המפלגה בּגילוּי-הדעת שלה. גילוּי-הדעת הזה הוא גם שקבע את הדרך בּשביל עמדת התנוּעה הציוֹנית, בּשביל גילוּי-הדעת של הסוֹכנות אתמוֹל. לא אכּנס כּרגע להערכת ההיסטוֹריה המדינית של הבּית הלאוּמי, אוֹ לניתוּח השאלה בּאיזוֹ מידה יש כּאן המשך של קו מסוּים, אשר התחיל עם הצהרת בּלפוּר, – כּי, בּעצם, היוּ בּמדיניוּת הבּריטית שתי מגמוֹת עוֹד מהתחלה – ואינני רוֹצה להגיד שהנה כּעת בּאה איזוֹ מהפּכה, בּא דבר-מה חדש. לדעתי, יהיה זה לא נכוֹן. אבל, מבּחינת הסיטוּאציה המדינית, מבּחינת יצירת מוּשגים בּין-לאוּמיים-משפטיים – הרי חָל מפנה כּבּיר, מפנה חמוּר מאד בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת.

והתנוּעה שלנוּ והתנוּעה הציוֹנית כּולה צריכוֹת להסתגל

למצב החדש. אין זה דבר קל. יוֹתר קל לנסח את הדברים, יוֹתר קל להגיד שהתנוּעה הציוֹנית מוּכרחה להסתגל למצב חדש. כּי המעבר הזה מהמצב הקוֹדם למצב חדש – איננוּ מעבר שאפשר לנוּ לראוֹתוֹ מראש בּהתפּתחוּתוֹ, בּצעדו צעד ראשוֹן, שני, שלישי. בּשביל כּל תנוּעה העוֹמדת לעבוֹר ממצב של תנוּעה חוֹסה בּצל החוֹק למצב של תנוּעה, אשר צריכה לחיוֹת חיי מחתרת וּלהתנגד לחוֹק – המעבר הזה הוּא קשה מאד. ולא מפּני שישנם משטרה וּבתי-סוֹהר אוֹ מפּני שישנם קרבּנוֹת. אלה הם הדברים הקלים ביוֹתר. הנכוֹנוּת בּתנוּעתנוּ לקרבּנוֹת קיימת. אבל, ההסתגלוּת ליחסים חדשים, להערכוֹת אחרוֹת, גם ההסתגלוּת לאמצעי פּעוּלה חדשים, אשר עד כּה לא חשבנוּ עליהם כּלל, – כּל זה קשה מאד מבּחינה נפשית; כּל זה מחייב גישוּשים רבּים, וגם עשׂוּי להיוֹת מלוּוה שגיאוֹת גדוֹלוֹת. ויתכן שלפני שתימָצא הדרך תיעָשׂינה שגיאוֹת.

וּמכאן ההרגשה שישנה לכל איש בּרחוֹב, וּודאי ישנה גם לכל חבר: “מדוּע לא אוֹמרים לנוּ בדיוּק מה מחר לעשׂוֹת?” ההרגשה הזאת היא פּרי אי-הכּרת המצב החדש. בּמעבר כּל כּך חריף ממצב למצב, אפשר לאמוֹר, מתקוּפה לתקוּפה – לא יתכן שמראש כּבר יֵרָאוֹ כּל השלבּים השוֹנים של הסוּלם. הדבר איננוּ תלוּי תמיד בּנוּ, הוּא תלוּי גם בּגוֹרמים אחרים. יכוֹלנוּ להכריז אתמוֹל על ההפגנה, אבל מהלך הגמר שלה לא היה תלוּי בּנוּ. הנה הצליחוּ בּהפגנה בּחיפה וּבתל-אביב ולא בּירוּשלים. כּי הפגנת ירוּשלים נגמרה, לדעתי, בּמפּלה גדוֹלה, והמפּלה היא לא בּ-150 הפּצועים, כּי אם בּזה שלא היוּ בּה לא הכּוֹח והסדר שצריכים היוּ להיוֹת וּבזה שהיא נגמרה בּתוֹצאוֹת אשר לא חפצנו בּהן, כּי לא חפצנוּ להתחיל את המלחמה בּשוֹטר, כּי חפצנוּ מלחמה בּממשלה האנגלית, אבל עוֹד לא מלחמה בּשוֹטר עצמוֹ. הדברים הללוּ רק מוֹכיחים בּאיזוֹ מידה הציבּוּר כּוּלוֹ, אוּלי חלקים גדוֹלים בּתוֹכוֹ, עדיין לא הכּירוּ בּכל רצינוּת המצב ועדיין לא ראוּ את הגילוּיים האפשריים ולא בּיררוּ לעצמם את הדרכים האפשריוֹת בּמלחמה הזאת.

אני סבוּר ששוּם הנהגה אין בּכוֹחה היוֹם להתווֹת פּרטי מלחמה; אינני חוֹשב כּי היתה בּזה תוֹעלת אילוּ היינוּ מַתוים דברים העלוּלים גם להסתבּך; ולא תמיד גם צריך לגלוֹת לאוֹיב את כּל הקלפים שלנוּ. אבל הדבר החשוּב, בּעל הערך המכריע, הוּא כּשרגע חישוּל רצוֹן העם, הכנה נפשית של העם למצבים החדשים, ליכּוּד כּוֹחוֹת בּשביל המצבים החדשים. אין בּכך ולא כלוּם אם אוֹמרים לנוּ שאנחנוּ עוֹד מדבּרים על דברים מעוּרפּלים. לא נתבּייש בּדבר הזה ולא נחשוֹש לוֹ. חשוּבים הרצוֹן הנחרץ של העם, גילוּי רצוֹנוֹ לעצמוֹ, הבנת המצב בּכל חוּמרתוֹ, הבנת ההכרח להילָחם – כּל זה עד עכשיו לא היה. גם בּמשך 22 השנים האחרוֹנוֹת היתה לפנינוּ בּימי מאוֹרעוֹת הבּרירה להילָחם וּלסכּן עמדוֹת. אך בּמצב החלש של הישוּב בּשנוֹת 1921–1920 וּבשנת 1929 – יתכן שאילוּ הלכנוּ ישר מוּל הסכּנה היינוּ מיד נוֹפלים ולא היה לנוּ כּוֹח לעמוֹד בּמלחמה פּוֹליטית גדוֹלה. סוֹף סוֹף, אילוּלא אוֹתה העבוֹדה האִטית, הזהירה, הבּוֹנה בּלי הרף, אשר בּה ריכּזנוּ וגיבּשנוּ כּוֹח, אין לי שוּם ספק שלא היה לאֵל ידנוּ לעמוֹד שלוֹש שנים בּמערכה ולפגוֹש את “הספר הלבן” הזה כּשם שפּגשנו אוֹתוֹ כעת.

ההפגנה של אתמוֹל היתה בּעצם הפגנה מוּזרה מאד. לא היו בּה שוּם סימנים של הפגנת-אבל. לא היה שוּם בּיטוּי של קינה. ויתכן מאד שאנשים הניגשים לדברים הללו במוּשׂגים קבוּעים, נתוּנים, היוּ יכוֹלים לאמוֹר בּצדק שזאת היתה הליכה חגיגית, פַּרַדה ולא יוֹתר. האוּמנם, העם הזה אשר הלך כּכה בּרחוֹבוֹת, האוּמנם הוּא מוּכן להילָחם?! ואני, אשר ראיתי את הקהל, אני מרשה לעצמי לאמוֹר: היה באֳפי ההליכה של אתמוֹל משהוּ שלא היה דוֹמה בּארץ בּשום מצב, לא היה בּזה משוּם קהוּת-נפש, משוּם אי-ראִיית רצינוּת הענין. אבל היה הזה גילוּי של כּוֹח צעיר, היוֹדע לפגוֹש צרוֹת בּבטחוֹן גדוֹל. אילמלא היה לישוּב בּארץ בּטחון נפשי גדוֹל בּכוֹחוֹ, אילמלא היתה נכוֹנוּת למלחמה – היה הדבר של אתמוֹל חסר כּל ערך. אבל, היה זה עם חי, עם מלא כּוֹחוֹת חיים, עם צעיר ורענן, אשר אוּלי בּפעם הראשוֹנה במשך דוֹרוֹת פּגש את האסוֹן הגדוֹל, אוּלי הגדוֹל בּיוֹתר, לא בּראש מוּרכן. איש מאיתנו לא היה קוֹבע שכּזאת צריכה להיוֹת ההפגנה. אבל ההפגנה הכריזה על עם מוכן להילָחם, הפּוֹגש מכּה פּוֹליטית נוֹראה בּאמוּנה בּעצמוֹ וּבהכּרה שהוּא לא יֵרָתע.

ואם ההרגשה הזאת נוֹצרה בּישוּב בּמשך החדשים האחרוֹנים, בּמשך שׂיחוֹת לוֹנדוֹן, בּמשך התגוּבה שלאחר שׂיחוֹת-לוֹנדוֹן, – הרי

זוֹהי הכנה חשוּבה מאד לקראת הבּאוֹת, אוּלי הכנה יוֹתר חשוּבה מאשר אילוּ היתה לנוּ היוֹם הנהלה, היוֹדעת להגיד לציבּוּר מהי הדרך האיסטרטגית שלה. כּי אפשרי מאד שההנהלה קוֹבעת תכנית איסטרטגית והקהל מקבּל אוֹתה, אבל התכנית הזאת יכוֹלה להתבּטל מהר מתוֹך התנגשות רצינית עם המציאוּת. אל תחשבוּ, שאני רוֹצה בּזה לבטל את הצוֹרך בּמאמצים גדוֹלים מאד, כּדי לברר לעצמנוּ מה יכוֹלוֹת להיוֹת התכניוֹת האיסטרטגיוֹת שלנוּ. אבל אין זה ענין אשר צריך להיאָמר היוֹם ומחר בּדרך של סיסמה, אלא זהוּ ענין שצריכים לרכּז בוֹ את מיטב הכּוֹחוֹת הרוּחניים והאִרגוּניים. וּברצוֹתי להגדיר עכשיו לעצמנוּ מה היא דרך-המלחמה (ולא מה הם פּרטי המלחמה), עלי לאמוֹר לאיזה ענינים אני מתיחס בּחיוּב וּלאיזה – בּשלילה.

בּחיוּב אני רוֹאה לפנינוּ שתי דרכים:

דרך אחת, שאקרא לה “מלחמת עליה”. אינני צריך להסבּיר הרבּה את הדבר הזה. הכּוָנה היא: להפוֹך את העליה היהוּדית לעליה בּזכוּת ולא בּחסד, לעליה בּרצוֹן העם היהוּדי. להפוֹך את העליה הזאת לעוּבדה מַתמדת ושוֹטפת, לעוּבדה שהיא חלק מההוָי של ארץ-ישׂראל, חלק מההוָי של העם היהוּדי, לעוּבדה שהיא תחדוֹר לתוֹך ההכּרה הבּין-לאוּמית של העוֹלם.

העוֹלם הגדוֹל צריך להתרגל לעוּבדה שהעם היהוּדי שב לארצוֹ. אפשר להדוֹף אניוֹת, אפשר לירוֹת בעוֹלים, אפשר לאסוֹר עוֹלים בּבתי-ההסגר. זה לא צריך להפסיק את העליה. אם לשם כּך נחוּצוֹת בּארץ קבוּצוֹת אנשים המסַכּנים על זה את חייהם בּים וּביבּשה, הפּוֹגשים כּדורים, העוֹנים בּשעת הכרח לענוֹת, – צריך שכּוֹח כּזה יתגלה בּתנוּעה, וצריך שהתנוּעה הציוֹנית כּוּלה תעמוֹד מאחרי המגמה הזאת, וצריך שזה יהיה דבר עממי, ויחדל להיוֹת ענין “רוֹמנטי”, אוֹ “בּטלני” אוֹ “פנטסטי”. מוּבן, הדבר הזה קשוּר בּהקמת התנוּעה. בּפיתוח יכָלתה בּאמצעים, בּחינוך אישי וּבחינוך ציבּוּרי.

אם ימָצאוּ בּנוּ כּוֹחוֹת לעשׂוֹת את זה, לא לענין של דיבּוּר יפה, כּי אם לעשׂוֹת את זה לעוּבדה פּוֹליטית גדוֹלה, – הרי בּרוּר לי שבּזה שברנוּ בּשבילנוּ את משטר “הספר הלבן”.

הדבר השני, שאני מאמין בּוֹ, וגם בּוֹ אפשר לנו לראוֹת דרך, אם כּי כּרגע אין זאת אלא סיסמה – זוֹ מלחמה כּלכּלית בּמשטר זה. ושוּב אינני יוֹדע אם יש כּבר בּאיזה מקוֹם מוּמחים מצוּידים בּידיעוֹת מספּיקוֹת שיוֹדעים כּבר בּדיוּק מה יהיה מוּתר לעשׂוֹת וּמה אסוּר, מה יכוֹל להיוֹת יעיל וּמה בּלתי-יעיל, אינני יוֹדע אם המוֹסדוֹת הלאוּמיים גייסוּ כּבר אנשים שיבחנוּ את הדבר, אבל בּרוּר לי שזה רעיוֹן אשר צריכים לסלוֹל לוֹ מסילוֹת בּלב הישוּב, ואז הוא יעשׂה גדוֹלוֹת.

אנחנוּ צריכים למוֹטט את המשטר האנגלוֹ-ערבי. לא נחריב אוֹתוֹ בּנשק. זה בּרוּר. בּל נרמה את עצמנוּ. בּל נחשוֹב שכּוֹח הנשק שלנוּ יכוֹל לעלוֹת על כּוֹחוֹ של הצד הבּריטי עד עכשיו, והבּריטי-ערבי אחר-כּך. אבל אנחנוּ יכוֹלים להרוֹס את המשטר מבּחינה כּלכּלית. סוֹף סוֹף, אנחנוּ מפרנסים את המשטר הזה. ואם נהיה מסוּגלים לאחוֹז בּאמצעים אשר אוּלי יהיוּ קשים גם בּשבילנוּ, ואם נדע להקריב קרבּנוֹת כּלכּליים, אוּלי גם נרויח על ידי זה. כּבר ראינוּ שהבוֹיקוֹט הערבי עלינוּ גרם לנוּ למעשׂה ליצוֹר כּמה וכמה מקוֹרוֹת עבוֹדה וּפרנסה (עבוֹדה עברית בּמוֹשבוֹת; נמל תל-אביב; עבוֹדה בּנמלים וכדוֹמה). ויתכן שגם המלחמה הכּלכּלית שלנוּ בּמשטר הזה עלוּלה ליצוֹר לנוּ מקוֹרוֹת פּרנסה בּשבילנוּ, אף כּי היא יכוֹלה, כּמוּבן, גם לרוֹשש אוֹתנוּ מבּחינוֹת אחרוֹת. הענינים דוֹרשים

שיקוּל-דעת. אבל אין ספק שבּידנוּ לסתוֹם כּמה וכמה צינוֹרוֹת-הכנסה של המשטר הזה. דוּגמאוֹת אחדוֹת: למשל, אילוּ היה עוֹלה בּידנוּ להימָנע מכּל שימוּש ברכּבת והיינוּ מסדרים תחבוּרה משלנוּ לכל נקוּדוֹתינוּ וגם להוֹבלת המשׂאוֹת (אם כּי גם על ידי מכשירי התחבּוּרה הממשלה מרויחה, כּי היא מוֹכרת בּנזין, אבל יש הבדל אם אנחנוּ מפרנסים על ידי זה משטר אנגלוֹ-ערבי אוֹ משק-תחבּוּרתי יהוּדי). אילוּ היינו ממעיטים את תנוּעת המכוֹניוֹת וּמעמידים אוֹתה על המינימוּם, בּיחוּד לגבּי מכוֹנית פּרטית, כּי אין

עכשיו צוֹרך בּארץ בּלוּכּסוּס זה, וצריך לחדוֹל לשלם לממשלה בּעד רשיוֹנות למכוֹניוֹת אלוּ (יתכן שזה יפגע בּאיזה מספר לא גדוֹל של נהגים פּרטיים, ויתכן שאנשים יצטרכו לוַתר על נוֹחיוּת, וּמכוֹניוֹתיהם תעמוֹדנה בּגָרג’ים בּמשך תקוּפה, אוּלי גם ארוכּה), הרי זה אחד הדברים, אשר נדמה לי כּי עלוּל לעשוֹת רוֹשם על הכּלכּלה בּארץ. אוֹ אוּלי צריכים היינוּ להעמיד את השימוּש בּטלפוֹן על המינימוּם: רק במוֹסדוֹת, במשקים וכדוֹמה, והיינוּ מוֹציאים אוֹתוֹ מהשימוּש הפּרטי (לשם כּך היינוּ צריכים אוּלי לסדר מין שרוּת מיוּחד, לארגן איזה קוֹאוֹפּרטיב של קשרים פּנימיים) – והיינוּ מציגים על ידי כּך את הדוֹאר בּמצב קשה למדי. והוּא הדין אוּלי גם בּנוגע לרדיוֹ. ציינתי רק כּמה דוּגמאוֹת, אבל אין ספק שמחקר רציני של מצבנוּ בּאימפּוֹרט יכוֹל היה להוֹכיח כּמה יכוֹלנוּ לקמץ בּאימפּוֹרט וּבמכסי אימפּוֹרט. כּמוּבן, אין זה רק ענין של מחקרים, אלא ענין חמוּר יוֹתר, השאלה היא שאלת כּוֹח הישוּב: היש כּוֹח להגשים את זה, האפשר ליצוֹר מרוּת כּזאת אשר מוּכרחים יהיוּ להתחַשב בֹה, אוֹ שכּל זה רק ישאר נחלת בּעלי-חלוֹמוֹת טוֹבים?

מוּבן מאליו שמגמה כּללית כּזאת, אם לא נאמר שהיא קשוּרה בּסַגפנוּת, בּאסקטיוּת, הרי היא קשוּרה בּשיטת משטר. הכרזנוּ על משטר של חירוּם. על זה הכריזה מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּכרוז שלה. אבל “משטר של חירוּם” – אין זאת מלה בּעלמא. יש בּזה תוֹכן פּוֹליטי, יש בּזה תוֹכן לחייהם של קיבּוּצי אנשים גדוֹלים, אשר צריכים לעמוֹד על המשמר, אשר צריכים להעמיד את עצמם כּפעם בּפעם בּסכּנת-חיים אוֹ בּסכּנת-מאסר. המוּשׂג של חירוּם איננוּ חל על אנשים הנמצאים בּחפירוֹת-ההגנה. הוּא חל על חיים ציביליים, הוּא צריך לחוּל על חיים כּלכּליים, הוּא צריך לחוּל על כּמה וכמה סדרים בּישוּב.

וּמשטר של חירוּם, לדעתי, בּתקוּפה כּזאת, אוֹמר: פּשטוּת החיים, אוֹמר: עניוּת, אוֹמר: חיי-עניוּת, אוֹמר: הגבּרת השויוֹן בּחיים. אי אפשר לך לעמוֹד זמן ממוּשך בּמלחמה אם אינך שוֹאף, על כל פּנים, להמעיט את הניגוּדים הסוֹציאליים והכּלכּליים. ושוּב, קל אוּלי להכריז על זה, אבל קשה להגשים את הדבר, מפּני שהגשמתוֹ דוֹרשת ליצוֹר בּארץ מציאוּת פּוֹליטית פּנימית חדשה, אוירה חדשה בּישוּב, כּוֹח-שלטוֹן פּנימי. אם אינני טוֹעה, קראתי בּאיזה מקוֹם סיסמה שמהיוֹם מתחילה העצמאוּת היהוּדית. ואינני יוֹדע למה התכּוונוּ אלה שכּתבו אוֹתה. זוֹהי סיסמה יפה מאד. בּכל זאת, בּהפגנה וּבשלטים אין עוֹשׂים עצמאוּת יהוּדית. ואינני מאמין שממחרת ננהיג בּארץ עצמאוּת יהוּדית, אבל שצריכה להתסמן מגמה ליצוֹר אלמנטים של עצמאוּת יהוּדית – דבר זה בּרוּר.

ואביא דוּגמה משטח שהוּא כּלכּלי וּפוֹליטי כּאחד. אני זוֹכר את הישוּב לפני בּוֹא האנגלים. בּארץ היה אז משטר תוּרכּי והיה בּית-דין תוּרכּי. ואינני זוֹכר אם הלך מישהוּ מהישוב להישָפט בּבית-הדין הזה. יהוּדי בּדרך כּלל לא היה פּוֹנה אליו. וּמה עשׂה אז הישוּב הקטן והדל, חסר האינטליגנציה והכּוֹחוֹת? הוּא יצר בּית-משפּט-שלוֹם עברי, אשר אנשים חשוּבים מאנשי הישוּב השתתפוּ בּוֹ. השתתף בו, למשל, גם רופּין, וכל איש בּישוּב ידע שהוּא צריך להיעָנוֹת לדבר הזה. והתחילה, בּאוֹפן כּזה, להתהווֹת בּישוּב אינסטנציה חשוּבה מאד, בּעינַי – אחד הגרעינים החשוּבים מאד של ממלכתיוּת, של עצמאוּת יהוּדית. אוּלם, בּאוּ האנגלים והם הביאוּ את בּית-הדין שלהם עם כּל הכּוֹח והתקיפוּת, ועם כּל הכּבוֹד אשר יש ליהוּדים לגבּי בּית-דין אירוֹפּי, וּכנגדוֹ עמד משפּט-השלוֹם היהוּדי ללא כּל כּוֹח וסמכויוֹת, אוּלי בּלי יוּריסטים גדוֹלים, בּאשר להם היה יוֹתר כּדאי

לעבוֹד בּמשפּט הבּריטי. יצא שערך משפּט-השלוֹם העברי ירד פּלאים, ואנחנוּ התרגלנוּ ללכת לבתי-משפּט ממשלתיים, והיוּריסטים שלנוּ טוֹענים בּאנגלית. מי שאִינה לוֹ גוֹרלוֹ להישפט נוֹכח בּודאי לדעת שבּית-המשפּט האנגלי הוּא גוֹרם חשוּב מאד בּחיי הארץ, גוֹרם של טמיעה גסה, של השלָטת טרמינים חברתיים אשר הם כּוּלם העתקה מבּתי-הדין בּאנגליה. ואפשר לראוֹת גם בּחוּגים מסוּימים הסתגלוּת לסגנוֹן של אנגליה. האוּמנם לא הגיעה השעה להתרחק מבּתי-דין זרים וליצוֹר יחס שלילי אליהם? אבל איך עוֹשׂים דבר זה? אוּלי צריך להביא לידי כּך שעוֹרכי-הדין היהוּדים יכריזוּ על אי הוֹפעתם בּבתי-הדין הזרים; אוּלי צריך למצוֹא את האמצעים הדרוּשים וּלפַתח את בּתי-הדין העבריים.

כּל הדברים הללוּ וכל תכנית אחרת, דוֹמה להם, הנוֹגעים לעם, לישוּב – והרי זה העיקר בּמלחמה הזאת שתהא נעשׂית על ידי המוֹנים גדוֹלים – מחייבים קיוּם ציבּוּר בּריא, מאוּרגן, היוֹדע לשׂאת בּעוֹל של

חיים ציבּוּריים, אשר אמנם ממשלתוֹ, משטרוֹ אין להם כּוֹח כּוֹפה ואין להם שוֹטרים, וּבכל זאת יש להם אוֹתוֹ הכּוֹח, אשר לוֹ מצייתים ואוֹתוֹ מקבּלים. ואני רוֹאה בּזה את הפּרוֹבּלימה הגדוֹלה של המדיניוֹת שלנוּ. אם נצליח בּזה – בּודאי נצליח גם בּמדיניוּת החיצוֹנית; אם נכָּשל בּזה – אז אין תקוה לנהל את המלחמה החיצוֹנית. והשאלה כּיצד להשׂיג את הדבר הזה – היא שאלה חמוּרה.

לכאוֹרה, אפשר לאמוֹר שכּל יהוּדי בּארץ-ישׂראל דוֹגל בּשם

מרוּת לאוּמית. אפשר לאמוֹר שמפלגוֹת שוֹנוֹת הן כּה פּטריוֹטיוֹת

וּלאוּמיוֹת, כּה שׂוֹנאוֹת את הדגל האדוֹם וכל גילוּי אחר של התבּדלוּת, חלילה, שהן רק עוֹמדוֹת וּמתפּללוֹת לשלטוֹן לאוּמי חזק וּמחכּוֹת שכּל אזרח בּארץ ימַלא את חוֹבוֹתיו הלאוּמיוֹת. אוּלם תמוּה הדבר שכּל זה קשוּר לעוֹד משהוּ, קשוּר קוֹדם כּל להפּלת שלטוֹן מפּא"י. כּל החוּגים האלה

מוּכנים לקרבּנוֹת, מוּכנים לתרוּמוֹת, מוּכנים לשלטוֹן, מוּכנים להנהיג

דברים חשוּבים, הם אוֹמרים שהם מוּכנים למלחמה פּוֹליטית חשוּבה (אמנם, מעוֹלם לא ראינוּ את המלחמה הפּוֹליטית הגדוֹלה ואת המאמצים הישוּביים מצדם), אבל הם אוֹמרים שכּל זה יתכן רק בּמקרה ששלטוֹן מפּא"י יפּוֹל. המגמה הזאת, הקוֹשרת את האפשרוּת של שלטוֹן לאוּמי, של אחדוּת לאוּמית, בּמפּלת הפּוֹעלים, נישׂאת על ידי שני זרמים. זרם אחד, המוֹפיע בּדאגה גדוֹלה מאד למדיניוּת שלנוּ, בּאיבה גדוֹלה מאד לאדוֹם וּלישמעאל, והרי אנחנוּ רוֹאים אוֹתוֹ בּמשך כּל השנים שכּוֹחוֹ המלחמתי אינוֹ מכוּון

כּלפּי חוץ, אלא כּלפּי פּנים. אם נתבּוֹנן עכשיו, בּתקוּפה הזאת, האחרוֹנה, על כּל ההתגוֹששות המדינית שלנוּ, על ליכּוד הכּוֹחוֹת וגיוּס הכּוֹחוֹת השוֹנים, שבּאוּ לעזרתנוּ בּזמן הזה, אז נראה את פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, את בּרנדייס, את וייצמן, את סמַטס ואת ציוֹני דרוֹם-אפריקה, וחוּגים שוֹנים אחרים, אשר אוּלי גם לא היוּ שוּתפים לאוֹרֶינטציה הפּוֹליטית הזאת (היוּ מחייבים אוֹ שוֹללים את רעיוֹן החלוּקה), עוֹמדים כּוּלם על הקרש הצר הזה של מלחמתנוּ המדינית. הם מצאוּ את עצמם בּמחנה אחד אתנוּ. ואיפה הרביזיוֹניסטים? היה טוֹב שיוֹפיעוּ על הבּמה. ואנחנוּ מוּכנים לבוֹא ולשקוֹל אם יש בּהם משהוּ שהוּא גוֹרם פּוֹליטי למלחמתנוּ

וּלביצוּרנוּ. אבל סבוּרני שמחוּץ לידיעה הגרנדיוֹזית הזאת, שיש יהוּדי בּאירלנד שהוּא רביזיוֹניסט ושהוּא קשוּר עם די-וַלירה – לא שמענוּ בּמשך כּל הזמן הזה על שוּם עוּבדה המוֹכיחה שיש להם איזה יחס שהוּא לפּעוּלה שלנוּ. נפגשתי, עכשיו כּבר מוּתר לספּר את זה, עם ז’בּוֹטינסקי בּלוֹנדוֹן. ראיתי צוֹרך למנוֹע מלחמת-דמים בּישוּב, וּלצערי יצאתי ממנוּ בּלי כּל תקוה שאיש זה אוֹ הקבוּצה הקשוּרה אתוֹ מסוּגלים להבין את המצב ולשקוֹל את השיקוּלים הלאוּמיים הכּלליים. אבל מכּל השׂיחה הזאת לא נוֹכחתי שנעשׂית איזוֹ פּעוּלה פּוֹליטית שהיא, מחוּץ לפעוּלה אחת שהייתי עֵד לה, שבּזמן שהועד הפּוֹעל הציוֹני ישב בּלוֹנדוֹן שׂכרוּ הרביזיוֹניסטים גוֹיים

שנשׂאוּ שלטים מיוּחדים, שקוֹראים להם בּאנגלית “סנדויטשים” ושעליהם היוּ כּתבוֹת שוֹנוֹת, כּמוֹ: “הסוֹכנוּת היהוּדית פּשטה את הרגל”, “צריך לקרוֹא שז’בּוֹטינסקי צָדק”…ובכן, החלק הזה, אשר הוֹפיע בּעם ורצה לקחת את לבּוֹ, הכּוֹח הדוֹרש את המרוּבּה, הטוֹען שאילוּ מסרוּ לוֹ את הענינים היה מיד מקיים את המרוּבּה הזה, – הכּוֹח הזה לא פּעל שוּם פּעוּלה מדינית ולא גילה בּשוּם מקוֹם כּל יכוֹלת, ולא רתם שוּם כּוֹח עוֹלמי לעזרת התנוּעה הציוֹנית וּלעזרת המפעל הציוֹני. כּל מרצוֹ היה מוּפנה לשבירת איזוֹ אפשרוֹת של כּוֹח ציבּוּרי יהוּדי וּלהשפּלת ערכּוֹ, כּדי לתת תקוה בּלב האנגלים: “אין דבר, היהוּדים בּיניהם יריבוּ”. ואל תחשבוּ שזאת לא פּעוּלה פּוֹליטית חשוּבה. כּאשר הלכנוּ אתמוֹל בּתהלוּכה לא ראיתי את התגרוֹת, אבל ראיתי תמוּנה אחת, שהיא בּעינַי סמל הרביזיונֹיזם. היתה תהלוּכה עם גילוּי יפה של ליכּוּד, מהרב עמיאל ועד אֶרם. זה משהוּ לא רגיל בּחיינוּ. אוּלי מפּא"י חינכה לכך את הציבּור בּארץ בּמשך השנים. והנה, בּנקוּדה אחת התפּרצה מין חבוּרה של נערים, שהיוּ יכוֹלים בּעיירה לעשׂוֹת מעשׂי-קוּנדס בּתשעה-בּאב ולזרוֹק חרוּלים בּיהוּדים, והם התפּרצוּ

ורצוּ בּמרוּצה מטוֹרפת. אפשר היה לחשוֹב שקרה איזה דבר איוֹם. אבל בּעצם הריצה המטוֹרפת הזאת בּצד התהלוּכה הגדוֹלה – ראיתי את כּל הרביזיוֹניזם. אין זה כּוֹח גדוֹל. זהוּ זרם אחד אשר מגמתוֹ בּרוּרה. אין לוֹ שוּם צוֹרך אחר מאשר כּיבּוש השלטוֹן אוֹ כּיבּוֹש הרחוֹב בּעם

היהוּדי. וּבכּוֹח הזה יעשׂה את הגדוֹלוֹת. וּלשם כּך יוּכל לנַצל כּל דבר: את חוֹסר העבוֹדה של פּוֹעלים, את ענין הכּוֹתל, את הפּרעוֹת. אם אפשר להשׂיג את זה על ידי טרוֹר פּנימי – ילך בּדרך של טרוֹר פּנימי.

אבל יש עוֹד כּוֹח אחד, כּוֹח לא קטן, הבּוֹלט למדי בּחיים הישוּביים – זהוּ הכּוֹח אשר איננוּ עוֹשׂה בּעצמוֹ מעשׂים כּאלה, אלא

מוּכן לחַפּוֹת עליהם. ולמרוֹת זה שהוּא דוֹגל בּאידיאוֹלוֹגיה ציוֹנית כּללית, האיבה למשטר הזה שהוּא מכנה אוֹתוֹ בּשם “דיקטטוּרה של פּוֹעלים” (אוֹי ואבוֹי ל“דיקטטוּרה” זאת, ואף על פי כן תוֹפס הפּוֹעל מעמד מכוּבּד וחשוּב בּציוֹנוּת), מביאה אוֹתוֹ לידי כּך שהוּא תמיד יחַפּה על כּל בּגידה פּנימית, על כּל טרוֹר פּנימי, על כּל ההכשלוֹת המדיניוֹת של הרביזיוֹניסטים וּבלבד שלא להירָאוֹת, אפילוּ בּמשהוּ, כּתוֹמך בּמשטר הזה.

קראנוּ בּעתוֹנוּת של היוֹם את המגמה הזאת לטשטש את המעשׂים של אתמוֹל ושלשוֹם. לכאוֹרה, זה פּגע גם בּאנשים שלהם. למשל, בּרוֹקח. על כּל פּנים, הפּקוּדוֹת של ראש העיריה שלהם לא נשמעוּ. התהלוּכה אשר בּראשה הלך ראש העיריה – אוֹתה תקפוּ. אבל החוּגים האלה מוּכשרים וּמסוּגלים להמאיס גם את המעשׂים שהם משתתפים בּהם, להשפּיל אוֹתם, וּבלבד שלא לצאת נגד אלה אשר מהם הם מקוים שיפּילוּ אוֹתנוּ.

והדבר הזה מציג את הציוֹנוּת, וגם את תנוּעת הפּוֹעלים, בּפני בּעיה חמוּרה. הגוֹרל הטיל עלינוּ להיוֹת הנוֹשאים האמיתיים של אחדוּת לאוּמית. זה ענין של תנוּעת פּוֹעלים, אשר בּמשך 35 שנים קיבּלה על עצמה תפקידים לאוּמיים. הגוֹרם המכריע בחייה, הקוֹבע, המחדש וּמשַנה, היה תמיד המיזוּג של הפּעוּלה בּארץ וּבעם העברי; תמיד היא היתה מחפּשת את הדרך כּדי להבטיח את הענין הלאוּמי ולשמוֹר על מכּסימוּם של שיתוּף פּעולה בּתוֹכוֹ. הדרך הזאת לא היתה בּשביל תנוּעת הפּוֹעלים קלה בּיוֹתר. ויכּוחים שוֹנים התנהלוּ בּתוֹך התנוּעה לגבּי כּמה וכמה שאלוֹת של שיתוּף

פּעוּלה לאוּמית. אזכּיר, למשל, שבּתוֹך חוּגים חשוּבים בּתנוּעת הפּוֹעלים

לפני 25 שנים היוּ ויכּוּחים אם להשתתף בּקוֹנגרס אוֹ לא. ויכוֹלתי להביא כּמה וכמה דוּגמאוֹת מהדרך שעברנוּ עד אשר הפּוֹעלים הגיעוּ להשתתפוּת בּאכּסקוּטיבה, עד אשר “פּוֹעלי-ציוֹן” הגיעוּ מישיבתוֹ של קפּלנסקי בּועדה הכּלכּלית עד היוֹת בּן-גוּריון יוֹשב ראש הסוֹכנוּת היהוּדית. זאת היתה דרך לא כּל כּך קצרה, והיא דרשה מציבּוּר הפּוֹעלים הרבּה מאמצים רעיוֹניים, הרבּה חוֹפש-רוּח, הרבּה לימוּד, הרבּה הכּרת-דברים-חדשה, עד אשר הפּוֹעל קשר את גוֹרלוֹ למוֹסדוֹת הלאוּמיים, עד אשר הבין את ערך ההסתדרות הציוֹנית כּערך עקרוֹני יסוֹדי. ואם פּעם תיכּתב בּאוֹפן

אוֹבּיֶקטיבי ההיסטוֹריה של תנוּעת הפּוֹעלים, אפשר יהיה לציין בּודאי לא מעט שגיאוֹת פּוֹליטיוֹת מצדה. היוּ מקרים שלא הבינוֹנוּ היטב את מצב התנוּעה הציוֹנית והישוּב. לא תמיד צריכים היינוּ להוֹפיע כּאשר הוֹפענוּ. והשאלה כּאן איננה שאלה של יסוֹד, של עיקר. היסוֹד, הגישה הלאוּמית, ההרגשה הלאוּמית, הקריטֶריוֹן הלאוּמי – היה חזק אצל הפּוֹעל מעצם היוֹם שהוּא עלה מהאניה. אבל הערכת הדברים פּיגרה אצלוֹ הרבּה פּעמים אחרי המציאוּת. ולא תמיד הבין הפּוֹעל איך לקנוֹת את לב העם. וזוֹהי השאלה הגדוֹלה של הציוֹנות ושל תנוּעתנוּ בּימים אלה. אנחנוּ חיים בּתקוּפה אשר, בּעצם, אפשר לקרוֹא לה “תקוּפה של שלטוֹן הפאשיזם בּעוֹלם”. יש מקוֹמוֹת שהוּא שוֹלט בּהם בּ-100%, יש מקוֹמוֹת שהוּא שוֹלט בּחלקוֹ. כּי הפאשיזם אינוֹ רק ענין פּוליטי, ענין של קוֹנסטיטוּציה, – הוּא ענין של הלָך-רוּח, של דעוֹת אשר חדרוּ לכל מיני פּינוֹת.

כּי מה פּירוּש הדבר הזה שחלקים גדוֹלים בּחברה, לא האריסטוֹקרטיה ולא הפיאוֹדלים, לא פַבּריקנטים גדוֹלים, כּי אם חלקים גדוֹלים של המוֹנים, של חנוָנים, בּעלי-מלאכה ושל פּוֹעלים וּפקידים – כּל אלה אשר היוּ צריכים להיוֹת, לכאוֹרה, חברים בּתנוּעת העבוֹדה אוֹ בּני-בּרית לה – כּל אלה אינם רוֹחשים לה אֵמוּן, אינם מוּכנים להיוֹת מוּדרכים וּמוּנהגים על ידי הפּוֹעל והם הוֹלכים עם גוֹרמים אחרים, נוֹפלים בּפּח, וּתנוּעת הפּוֹעלים לא גילתה די יכוֹלת וכשרוֹן כּדי לשחרר את ההמוֹנים הללוּ מן האסוֹן הזה האוֹרב להם? והנה אנחנוּ, הנאבקים עם הפאשיזם היהוּדי שנים רבוֹת, צריכים היינוּ להבין שהמלחמה הזאת אינה, כּמוֹ שסבוּרים, מלחמה בּין בּית"ר וּבין פּלוּגוֹת של חברינוּ בּלבד. אין זוֹ שאלה מי יכבּוֹש את הרחוֹב. השאלה הגדוֹלה היא: מה תהיה דמוּתה של הציוֹנות, מה יהיה אָפיוֹ של הישוּב, פּרצוּפוֹ הפּוֹליטי והציבּוּרי? כּאשר ראיתי את הנערים האלה, הקוֹפצים מוּל ההפגנה, היה בּרוּר לי שכּל זה הוּא נוֹער אוּלטרה-פּרוֹליטרי של עדוֹת-המזרח. ואנחנוּ משלמים בּעד החטא שלנוּ שלא מצאנוּ את הדרך אליהם. היה זמן שתמיד, בּכל ועידה, היינוּ מקבּלים החלטוֹת בּדבר התימנים, וּבכל זאת, מסוּפּקני אם התנוּעה הבינה להעריך נכוֹנה את הפּרוֹבּלימה העמוּקה הזאת של עדוֹת המזרח, בּמוּבן זה, שאם הם לא יהיוּ בּתוֹכנו יהיוּ מוּכרחים להיוֹת בּשׂר תוֹתחים בּשביל תנוּעה אנטי-פּוֹעלית.

על התהלוּכה אתמוֹל הבּטתי כּעל גילוּי ישוּבי. ראיתי בּה

הרבּה חבוּרוֹת, קבוּצוֹת גדוֹלוֹת, העוֹשׂוֹת רוֹשם. אך כּשם שצריך היה לשׂמוֹח על כּך שחלקה של ההסתדרוּת הוּא כּל כּך גדוֹל וחשוּב בּתהלוּכה, כּך צריך היה להצטער על זה שכּמה וכמה קבוּצוֹת גדוֹלוֹת של יהוּדים, אשר העמל היה חָרוּת על פּניהם, הרבּה אנשי-עבּוֹדה, לא רק באִרגוּן “הפּוֹעל המזרחי” ו“אגוּדת ישׂראל”, אלה גם אנשים אחרים, שאנחנוּ צריכים להיוֹת אחראים להם, גם לוּלא היתה כּאן שאלה פּוֹליטית, – הלכוּ מחוּצה לנוּ. מי יוֹדע, אוּלי גם הם רוֹאים בּנוּ אוֹיבים ואוּלי הם מוּכנים מחר לקבּל בּרצוֹן את הבּוּל של ז’בּוֹטינסקי ולשׂים אוֹתוֹ בּדש בּגדם.

עם כּל אָפיה הלאוּמי, עם כּל חינוּכה הרחב של תנוּעתנוּ, עדיין לא רכשה לה תנוּעת הפּוֹעלים את ההכּרה שכּל יהוּדי צריך להיוֹת בּתוֹכה. אני אוֹמר: “כּל יהוּדי”, מחוּץ, כּמוּבן, לשכבוֹת שהן בּניגוּד לנוּ. אבל ישנם בּארץ המוֹנים גדוֹלים של אנשי עבוֹדה ועמל שצריכים וחייבים להיוֹת אתנוּ, והם יהיוּ אתנוּ אם נדע לגשת אליהם ולחיוֹת אתם. כּאן בּארץ, דוקא בּתקוּפת חירוּם זאת תתנהל, בּלי שוּם ספק, מלחמה כּבדה מאד עם תנוּעת הפּוֹעלים ובשם “הליכּוּד הלאוּמי” וּבשם “האחריוּת הלאוּמית” בּודאי

יכבּידוּ על חיינוּ ויציגוּ לנו הרבּה דרישוֹת קשוֹת. ואנחנוּ נצטרך לעמוֹד בּמערכה. אני אוֹמר את זה בּהכּרה גמוּרה. אבל כּאשר הפּוֹעל נעשׂה כּוֹח כּזה שהוּא חלק אינטֶגרלי של ההנהגה הלאוּמית, עוֹמדת בּפניו השאלה, כּיצד לעמוֹד בּמערכה זוֹ? האם להתעקש על כּל פּרט, על כּל ענין מוּסכּם, מקוּבּל, ולאמוֹר: “לא נזוּז”? – היה לנוּ ויכּוּח בּועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, אם צריך היה להוֹפיע בּתהלוּכת אתמוֹל בּדגלים אדוּמים. ואני בּטוּח שכּל אחד מאתנוּ יוּכל להסבּיר מדוּע לא צריך לבטל את הדגל האדוֹם. ואני אוֹמר" דוקא בּזמן של ירידת הסוֹציאליזם בּעוֹלם, דוקא בּזמן שמצבנוּ כּפוֹעלים נעשׂה בּעם יוֹתר ויוֹתר קשה, יש

צוֹרך שהפּוֹעל יכּיר את כּל קניניו ולא רק את ערכיו הפּוֹליטיים, אלא גם את הכּלים האִרגוּניים ואת הסמלים. וצריך לדעת להגן עליהם. אבל תנוּעת הפּוֹעלים לא צריכה להסתפּק בּזה שהיא תמיד רוֹאה רק את הקנינים המקוּבּלים, אשר עליהם מדוּבּר יוֹם יוֹם בּלי לראוֹת את הקנינים הגדוֹלים אשר עליהם צריך להגן. יכוֹלנוּ לעמוֹד על זה שהפּוֹעלים יוֹפיעו בּהפגנה בּמלוֹא התחמוֹשת המעמדית שלהם. ואז היוּ שתי אפשרוּיוֹת":

א) שהתהלוּכה לא תצא לפּוֹעל. היינוּ נשארים לגמרי נאמנים לדגל המעמד, אבל היינוּ מפסידים את האפשרוּת הפּוֹליטית של ליכּוּד ההמוֹנים בּמלחמה הזאת, אשר כּוּלנוּ רוֹצים בּה:

ב) שהתהלוּכה תצא לפּוֹעל, אבל שהיתה הוֹפכת מתהלוּכת פּוֹעלים למלחמת אזרחים, אשר לא היתה, על כּל פנים עכשיו, משמשת אוֹתה המלחמה אשר אנחנו רוֹצים בּה. זאת היא רק דוּגמה, אך לא זאת הפּרוֹבּלימה. לנו יֶשנה אפשרוּת לכבּוֹש את הרוֹב הגדוֹל של הישוּב הארץ-ישׂראלי, לנוּ ישנה אפשרוּת ליצוֹר בּארץ כּוֹח ציבּורי מלוּכּד, שאנחנוּ נהיה בּוֹ

והרבּה חלקים חשוּבים של הישוּב יהיוּ בּוֹ. ואנחנוּ צריכים כּפעם בּפעם לשקוֹל, לחשוֹב, לראוֹת את המפּה כּוּלה ואת האפשרוּיוֹת כּוּלן. ואני הייתי אוֹמר: ישנוֹ מחיר אחד שאוֹתוֹ לא נשלם. אם כּוָנתם של כּל אלה הדוֹרשים על החידוּשים בּשלטוֹן ועל הנהלוֹת חדשוֹת היא שהפּוֹעל ימעיט את עצמוֹ, – אז הדבר הזה לא יקוּם. את המלחמה בּעד גידוּלנוּ בּישוּב אנחנוּ צריכים לנהל בּכל כּוֹחוֹתינוּ. אני מתכּוון רק למלחמה הוֹגנת. אני רוֹצה להזהיר מאד את חברינוּ, אשר יעמדוּ מחר וּמחרתים בּמערכת הבּחירות לאסיפת הנבחרים והבּחירוֹת לקוֹנגרס, מפּני כּל מיני אמצעים לא הוֹגנים בּמערכה זוֹ, אשר על ידיהם אפשר בּאוֹפן מלאכוּתי להרבּוֹת את מספּר הבּוֹחרים. כּל גוּף הרוֹצה לנהל בּחירוֹת במעשׂי זיוּף הוֹרס את כּל

היסוֹד של הדמוֹקרטיה, וזה מוּכרח להתנקם בּעצם קיוּמם של המוֹסדוֹת. ולכן תמיד אמליץ בּפני החברים לבלי לרדוֹף אחרי “נצחוֹנוֹת” כּאלה, ולא לתת לאחרים לעשׂוֹת את זה, ולא להתיר לעצמנוּ מה שאנחנוּ אוֹסרים על האחרים.

אנחנוּ עוֹמדים עכשיו בּארץ לפני שלוֹש מערכוֹת: לפני בּחירה מחוּדשת של אסיפת הנבחרים. על זה הוּחלט בּמוֹעצת המפלגה וזה גם אוּשר בּמוֹסדוֹת העליוֹנים. הישוּב זקוּק עכשיו, אחרי הרבּה שנים, לחידוּש דמוֹקרטי של מוֹסדוֹתיו הישוּביים. הדבר ידרוֹש מאתנוּ מאמץ גדוֹל, כּדי ליהָפך בּמשך החדשים הקרוֹבים לאנשים עממיים, שינסוּ לחדוֹר לכל השכבוֹת בּישוּב. ואנחנוּ עוֹמדים לפני מערכת השקל וּמערכת הקוֹנגרס. והמערכוֹת האלה הן עכשיו מיוּחדוֹת בּמינן. יש חברים שמבּיטים על הקוֹנגרס כּעל עמדה אשר כּבר כּבשנו אוֹתה. אמנם, כּמדוּמני, שבּמשך כּל השנים הללוּ לא ירדנוּ, וטבעי איפוֹא כּילו הדבר שבּועד הפּוֹעל הציוֹני וּבאֶכסקוּטיבה

הציוֹנית וּבקרנוֹת הלאוּמיוֹת יש לפּוֹעל השפּעה הוֹגנת מאד. אבל בּל נבטח כּל כּך, בּל נחשוֹב שאנחנוּ יוֹשבים איתן. יש להבין שאם על העם עוֹבר עכשיו משבּר נפשי כּה גדוֹל, ואם הישוּב נמצא בּמצב קשה, ואם כּוֹח הסבּרתנוּ איננוּ מספּיק – איננוּ מספּיק בּפנים המפלגה, ועל אחת כּמה וכמה שאיננוּ מספּיק בּרחבי הישוּב, – הרי שבּשעה כּזאת הבּחירוֹת עלוּלוֹת

ליהָפך למבחן גדול לתנוּעת הפּוֹעלים. ואנחנוּ יוֹדעים עוֹד דבר אחד: ישנם כּוֹחוֹת הנשבּעים לדמוֹקרטיה רק כּל זמן שהם נמצאים בּאוֹפּוֹזיציה והם זקוּקים לה בּשביל קבּלת השפעה, אבל כּאשר הם נמצאים בּשלטוֹן הם מוֹצאים אפשרוּת להחזיק את השלטוֹן בּידיהם. ואם לפאשיזם היהוּדי אין אצלנוּ הכּוֹח כּמוֹ בּארצוֹת אחרוֹת, הרי האפשרוּת להשתלט על המוֹסדוֹת יכוֹלה להיוֹת גם לוֹ. למשל, הגוּש האזרחי בּעיריית תל-אביב שוֹמר על כּוֹחוֹ ואיננוּ נוֹתן לנוּ לפרוֹץ אוֹתוֹ, למרוֹת היוֹתנוּ גם בּתנאים אלה כּמעט מחצית העיריה. הדבר הזה יש בּוֹ כּדי להדאיג וּלהדריך את מנוּחתוֹ של כּל חבר בּתנוּעה.

הקוֹנגרס של עכשיו והבּחירוֹת שתהיינה אליו – יהיה להם תפקיד פּוֹליטי-חיצוֹני גדוֹל מאד. יש חשיבוּת יוֹצאת מן הכּלל שיהיה זה קוֹנגרס רפּרזנטטיבי עם הרבּה בּוֹחרים. ואנוּ מעוּנינים לא רק בּיצוּג גדוֹל של מפלגתנוּ, אלא גם בּיצוּג גדוֹל של כּל המפלגוֹת בּציוֹנוּת. אנחנוּ מעוּנינים בּהשתתפוּת המוֹנים גדוֹלים. ויהיה לבּחירוֹת

הפּעם גם תפקיד מדיני-פּנימי כּאשר לא היה זה שנים. על כּך יכוֹל לעמוֹד מי שקוֹרא את העתוֹנוּת המתנגדת שלנוּ, את אָפיה התוֹקפני, את היאוּש שלה מהמשטר הקיים, שאין לחוּגים שהיא מדבּרת בּשמם מה לעשוֹת בּוֹ. המאמר של “הבּוֹקר”: “אוֹ שננצח אוֹ שאין לנוּ מה לקווֹת מהקוֹנגרס הזה” – רק מוֹכיח בּאיזוֹ מידה תהיה הפּעם חמוּרה המערכה של העוֹבד בּציוֹנוּת. אילוּ היה עוֹלה בּידנוּ לצאת מהבּחירוֹת האלוּ בּכוֹח גדוֹל, היה זה שׂם קץ גם לאמוּנה שיעלה בּידי חוּגים מסוּימים להוֹריד את מפלגת הפּוֹעלים לכוֹח בּלתי-ניכּר בּציוֹנוּת, ואז אוּלי, סוֹף סוֹף, היוּ מבינים שצריך יהיה להשלים אתנוּ.

אוּלם גם מגמתנוּ אנוּ בּתקוּפת-חירוּם איננה יכוֹלה

להיוֹת מגמה של דחיקת חוּגים אחרים והעמדתם מחוּץ להשפּעה. לא נקנה את שלטוֹננוּ עכשיו על ידי זה שנעמיד אחרים בּמצב של חוֹרגים, בּמידה שנוּכל ליצוֹר מכּסימוּם של שיתוּף פּעוּלה – נגבּיר את השפּעתנוּ. כּוֹח

השפּעתנוּ בּציוֹנוּת היה תמיד תלוּי בּזה אם יצרנוּ שיתוּף פּעוּלה עם אחרים. יצאנוּ מלוּצרן תוֹך שיתוּף פּעוּלה עם ה“מזרחי” ועם ציוֹנים ב' – שוּתפים לא כּל כּך אידיאליים ולא שלמים כּל כּך, ואי אפשר לאמוֹר שהשוּתפים שלנוּ היוּ תמיד נאמנים ואנחנוּ היינוּ תמיד צוֹדקים. אבל אם הצלחנוּ לעבוֹר את שנוֹת המאוֹרעוֹת ואת שנוֹת המשבּר הכּלכּלי, הרי זה בּמידה לא קטנה הוֹדוֹת לכך שהצלחנוּ הפּעם ליצוֹר בּציוֹנוּת שיתוּף פּעוּלה רחב, כּאשר לא היה קוֹדם. גם עכשיו, בּלכתנוּ לבּחירוֹת, לא נלך בּמגמה של “אני ואפסי עוֹד” כּדי לדחוֹת חוּגים אחרים מהפּעוּלה.

דיבּרנוּ עכשיו על הצוֹרך של עם מלוּכּד. ואוּלי עוֹד נצטרך לדבּר על כּך לאחרים ולא רק לעצמנוּ. אין זה מקרה שמוֹעצת המפלגה הכריזה שצריך לפגוֹש את המצב כּעם מלוּכּד. כּשם שהמלה “משטר-חירוּם” יש לה תוֹכן מסוּים, כּן גם המלה: “עם מלוּכּד”. אבל, כּדי שנוּכל לפגוֹש את המציאוּת החדשה ולשמוֹר על עמדתנוּ בּציוֹנוּת וּלהרחיב אוֹתה, יש צוֹרך לא רק שהעם יהיה אחד, אלא שההסתדרוּת תהיה אחת, שהמפלגה תהיה אחת!

---

ל"בגבּנוּ אל הקיר" (עמוּד 118 בספר)

מאת

ברל כצנלסון

1

דברים בשׂיחת חברים בּכנרת

י“ז בּטבת תרצ”ט, 8.1.1939. לא פּוּרסמוּ עד עתה.

אי השתתפוּתי במסיבּת ב' בּחשון היתה לי כּעוֹנש, עוֹד בּלוֹנדוֹן התכּוונתי לכתוֹב משהוּ על כּנרת, אוּלם הענינים היוּ כּה יגעים שלא נתנוּ לי כּל אפשרוּת להתרכּז והפריעוּ גם בּזה.

בּשנים האחרוֹנוֹת השתתפתי, בּכלל, מעט מאד בּשׂמחוֹת ארץ-ישׂראל, רק בּשנה זוֹ יצאתי מגדרי: השתתפתי בּשׂמחוֹת כּנרת (חתוּנת עמַליה) ועין-חרוֹד (סיוּם בּבית-הספר). אין ענין כּנרת רגיל בּשבילי ורציתי מאד להגדיר פּעם את ערכּה של כּנרת בּכל התנוּעה וערך הכּוֹח שהוּשקע בּמפעל זה. אוּלם למצוֹא בּיטוּי לכך קשה למדי. לפעמים מצטער אני לקרוֹא את ספרוּת הקבוּצה בּארץ וגם ספרוּת מסוּג זה בארצוֹת אחרוֹת, כּי תמיד נראה לי תוֹכן הכּתוּב דל יוֹתר מאשר החיים הנם בּמציאוּת. יוֹצאוֹת מכּלל זה הרשימוֹת של בּן-ציוֹן, אשר חוּצבוּ ממש מנפש הקבוּצה. זה היה נסיוֹן ספרוּתי ראשוֹן, שהקבוּצה הצליחה בּוֹ להשמיע וּלבטא את עצמה. ולכן כּשהגיעוּ אלי דברי בּן-ציוֹן חשבתי אז את כּתיבתי למיוּתרת. אמנם יש לכנרת הצלחה בּנדוֹן זה, וּבוַדאי עוֹד נדוּן בּדבר כּשכּל הרשימוֹת

תשלַמנה.

והאם יש לי משהוּ להוֹסיף על הדברים האלה? כּשאני חוֹשב עכשיו על כּנרת נדמה לי שיש בּה משהוּ מהיסוֹדוֹת המכריעים בּחיים. דוֹרנו ראה הרבּה דברים בּהתרחשוּתם: נצחוֹנוֹת, מפּלוֹת – דברים הראוּיים לשמש חוֹמר לאנשים חוֹשבים לתהוֹת עליהם. ראינוּ איך הפכו דברים בּסוֹפם להיפך ממה שהיוּ בּראשיתם. ראינוּ כּיצד התאַכזבנוּ מתנוּעוֹת שהבטיחוּ חירוּת

גרמוּ לעבדוּת, ועוֹד דוּגמאוֹת כּאלה. וכל זה לא משוּם שהם רצוּ לרמוֹת, אלא בּאשר הפכוּ להיוֹת נשק בּידי מישהוּ. עוֹד מעט ויגדל אדם אשר לא יאמין בּכלל בּשוּם דבר.

ותמוּה הדבר: לאחר כּל מה שנתערער בּעוֹלם וּבאדם נשארה תנוּעתנוּ יחידה בּנאמנוּתה לראשיתה ואין לה להתבּייש בּשוּם דבר יסוֹדי בּדרכּה שעברה עד עתה. יתכן שכּוֹחוֹתיה לא הספּיקוּ, אוּלי בּוּזבּזוּ כּוֹחוֹת, אוּלם התנוּעה בּכללה עוֹמדת מבּחינת אָפיה המוּסרי-אנוֹשי-כּללי

בּתוֹך עוֹלם כּזה בּלי שידעה בּמה התחילה וּבלי לדעת אם תנַצח, וּמקיימת יוֹתר ממה שהבטיחה. זהוּ חזיוֹן רב-ערך, ורק מעטים עוֹמדים על גוֹדל החזיוֹן הזה ועל מקוֹריוּתוֹ. כּי בּזמן שהכּל מסביב מתמוֹטט נאחזת תנוּעתנוּ בּמשהוּ יסוֹדי, נאמן, מכוּוָן לאמת ההיסטוֹרית. שוּם איש לא כּיוון מראש ולא חשב שהציוֹנוּת תקלע בּאמת לאסוֹן האוּמה בּמידה שהיא קוֹלעת בּתקוּפה זוֹ. זהוּ חזיוֹן אחד אָפייני לתנוּעתנוּ, האָפייני גם

לכנרת.

כּשמתבּוֹננים בּזמן האחרוֹן אל הנעשׂה בּעוֹלם, אל

מפלגוֹת, אל מדינוֹת ואל החטאים שגרמוּ לנצחוֹן הבּרבּריזם – מתגלה דבר מחריד יוֹתר מעצם נצחוֹנוֹ של היטלר והוּא: כּיצד קיבּל העוֹלם את פּניו, ואיך נכנע העוֹלם מפּניו. ואלה שהיוּ צריכים להיוֹת מִגדלי-עוֹז ולשמוֹר ממַבוּל הדם והעבדוּת לא הבינוּ ולא עשׂוּ את זה. להיפך: המדינוֹת, המפלגוֹת והמנהיגים חיפּשׂוּ דרך להתפּשרוּת. איש לא עמד בּפניו. גם בּמוּבן הרוּחני – הוֹלך ההרס וכוֹבש את ההמוֹנים והוּא גרוּע יוֹתר

מכּניעה פיזית. ואי אפשר לשער לאָן יגיעוּ הדברים. בּרור שהזלזוּל בּדמוֹקרטיה אחרי המלחמה העוֹלמית והבּיקוֹרת עליה – לא אגב חיפּוּש דרך, אלא אגב זלזוּל גמוּר – הוּא שפּתח את הדרך להיטלר וגם לרוּחוֹ החוֹדר כּעת לדמוֹקרטיה עצמה ולמדינוֹתיה. כּי לאדם יש בּמקרים אלה טבע בזוּי– יסוֹד העבדוּת העמוֹק שבּו מתנער וּמתגלה בּכל מיני צוּרוֹת. ערך יצירת התרבּוּת הוֹלך בּלבּוֹ ונחרב. אילוּ היו באֳפי האדם כּעת משהוּ מן הקנאוּת שאינה מוַתרת ואינה נכנעת, אוּלי הדברים היוּ אחרים. כּי בּמה היה כּוֹחה של היהדוּת לא לכרוֹע לבּעל? בּמה כּוֹחוֹ של עם קטן זה לעוּמת כּל פּאר העוֹלם הגדוֹל והרחב, עַם שהכּל בּזוּ לוֹ? בּקשיוּת ערפּוֹ! ואילוּ היה

משהוּ דוֹמה לקשיוּת-עוֹרף זוֹ אצל הסוֹציאליזם ואצל הדמוֹקרטיה, יתכן שהעוֹלם היה נמצא בּמצב אחר מאשר הוּא כּיוֹם. מעטים הם חזיוֹנוֹת של קשיוּת-עוֹרף כּזאת בּעוֹלם, אוּלי אצל גַנדי. אבל חזיוֹן כּזה בּקנה-מידה עוֹלמי היה אחד – קיוּם האוּמה העברית בּכוֹח קשיוּת ערפּה. גם בּציוֹנוּת היתה ויֶשנה קשיוּת-עוֹרף בּלתי-מוּשׂכּלת, לא רציוֹנלית. בּזמן העליה השניה לא יכוֹלנוּ להסבּיר ליריבים בגוֹלה וּלהתוַכּח אתם על הציוֹנוּת. לא היוּ לנוּ כּל נימוּקים להוֹכיח למתנגדים את אמיתנוּ, אבל היה לנוּ איזה כּוֹח בּלתי-נכנע שדיבּר מתוֹך הלב וידע לעמוֹד נגד ולמרוֹד בּכל הסוֹבב אוֹתנוּ. כּזאת היתה גם בּארץ. לא רצינוּ להשלים עם הסוֹבב, אף כּי הפּרספּקטיבה היתה בּלתי-בּרוּרה כּלל.

מה עלינוּ לעשׂוֹת כּעת, כּשלעינינוּ כּל כּך הרבּה

גוֹרמים נגדנוּ? בּאם תתעוֹרר בּעם היהוּדי קשיוּת-העוֹרף, הקנאוּת לעם

וארץ, אז נעשׂה גדוֹלוֹת. אין לנוּ דרך אחרת. לצ’כוֹסלוֹבקיה, יתכן, היתה דרך: לוַתר. הלא הכּוֹח הלוֹחם עד טיפת הדם האחרוֹנה חסר כּעת לעוֹלם. אבל אנוּ נדוֹנים למלחמה – בּלי עקשנוּת לא נינצל. ולוּ יכוֹלנוּ להחדיר לכל העם את קשיוּת-העוֹרף הזאת וּרצוֹן קיוּם וחיים ויהי מה, היה זה גוֹרם חינוּכי חשוּב לכל עתידנוּ.

וכנרת היא בּיסוֹדה מין חזיוֹן דוֹמה, בּעלת קשיוּת-עוֹרף כּזאת. לא היה אף מפעל בּארץ שעמד על עֶברי פּי תהוֹם כּדוגמת כּנרת. ארבוּ לה תהוֹמוֹת מכּל הבּחינוֹת. ונצחוֹנה של כּנרת עד היוֹם הזה הנוֹ גילוּי מחַנך של קשיוּת-עוֹרף מצד קוֹמץ קטן של אנשים. בּשבילי, כּיהוּדי וּכאיש תנוּעת הפּוֹעלים, מחוּץ לכל הקשרים האישיים, היה זה גילוּי האמת הפּנימית של הפּוֹעל על ידי עקשנוּתוֹ הקדוֹשה והעמידה על נפש התנוּעה שהתגלוּ בּכנרת.

2

הישוּב בּמלחמה והמלחמה בּישוּב

הרצאת-פּתיחה בּחנוּכּת בּית מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּתל-אביב – בּית אַרלוֹזוֹרוֹב.

כ“א בּחשון תש”א 22.11.1940.

לא פּוּרסמה עד עתה

פּטוּר אני מדברי פּתיחה בּשבח האַכסניה, אסתפּק בּמשפּט

אחד: אַרלוֹזוֹרוֹב, אשר שמוֹ נקרא על הבּית הזה, היה לא רק ממדריכי התנוּעה, ממבקשי דרכּה ועוֹשׂי דברה, הוּא גם היה מגידוּליה של התנוּעה. בּחיקה גדל, ממנה למד, בּה המשיך. ואם יש זכוּת קיוּם לאיזה בית-פּוֹעלים, לאיזה בּית בתנוּעה, הרי זה אם האוירה אשר תשׂרוֹר בוֹ תוֹסיף לגדל אנשים.

איני מתכּוון הפּעם להרצאת ויכּוּח עם מתנגדינוּ. לוּ חפצתי בּכך לא הייתי בּוֹחר בּבית-ארלוֹזוֹרוֹב וּבאסיפת חברי מפלגה. הייתי פּוֹנה לבימה אחרת, אשר בּה ניפּגש גם עם יריבים. כּוָנתי לסקוֹר את מצבנוּ. לסקוֹר בּשביל חברים לתנוּעה. והדגש הוּא לא על סתירת טענוֹת מתנגדים, הדגש על בּירוּר דרכּנוּ.

א

מה יוֹדע הישוּב על מצבוֹ בּמלחמה? העתוֹנוּת העברי, בּמידה שהעיזה לוֹמר משהוּ, ספגה ענשים חמוּרים, ועדיין היא סוֹפגת. לא הרי הצנזוּרה כּאן כּהרי הצנזוּרה בּאנגליה. אין עתוֹנוּתנוּ יכוֹלה עתה להשמיע מלה אחת על המדאיג וּמטריד אוֹתנוּ. מסביבתנוּ ועל חשבּוֹננוּ נרקמים דברים. פּוֹגעים בּנוּ מאוֹרעוֹת מזעזעים עד עוֹמק הנפש, הוֹוֵנוּ ועתידנוּ נדוֹנים – לשבט או לחסד – ואין הישוּב יוֹדע עד מה צינוֹרוֹת האינפוֹרמַציה הציבּוּרית נסתמוּ. מעוֹלם לא היוּ מזימוּת נגדנוּ נשמרוֹת בּסוֹד כמוֹ

בּימים אלה, בּחסות חוּקי-המלחמה. לידיעת הישוּב הן מגיעוֹת רק לאחר שהן נעשׂוֹת עוּבדוֹת, וגם אז נמנע מאתנוּ להעריך אוֹתן כּערכּן. אין אני מתכּוון כּאן לעסוֹק בּנסתרוֹת. גם הנגלה ראוּי שלא נסיח ממנוּ את דעתנוּ. ואנחנו נוֹטים לשכחה וּלהתעלמוּת מן המרוֹרוֹת. לא אאריך, ורק אֶמנה את עיקרי הדברים הידוּעים. צריך שיהיוּ ידוּעים.

בשבילנו התחילה המלחמה עם “הספר הלבן”. הוא שבישר לנו את קרבת המלחה וגילה מה הדרך אשר בה מתכוונת מדינת-המנדט ללכת בימי המלחמה. וכשהמלחמה הוכרזה בא עלינו יום “טייגר היל”, יום בו נפגשה ספינת-העולים במכונות-יריה. וזכות-ההעפלה שולמה בגויות אחים. היה זה משום סימן: כך נוהגים בנו בעצם הימים שמחזרים אחרי “בני-ברית” ומיד לאחר הכרזת המלחמה בא ההמשך: בּוטל השידיוּל של העוֹנה, נענשוּ העוֹלים החוּקיים על חטא שחטאוּ מעפּילים. כּל סרטיפיקט וסרטיפיקט שעוּכּב בּאוֹתם הימים – כּשכּמה ארצוֹת עוֹד היוּ פּתוּחוֹת ליציאה, וּבהן התלקטוּ יהוּדים

המצפּים לעליה, בּהם ילדים ונוֹער וחלוּצים וּבעלי-הוֹן – הסגיר אל היטלר עוֹד נפש ועוֹד נפש. ויהי המדינאי שהחליט החלטת-נקם זוֹ מי שיהיה – על מַצפּוּנוֹ עינוּייהם של אלפי יהוּדים.

וסמוּך לכך התחילה המלחמה בּהגנה, זאת ההגנה אשר כּל שנוֹת המאוֹרעוֹת העלימוּ עין מאי-חוּקיוּתה ואף השתמשוּ בּנסיוֹנה וּבאנשיה. בּאוּ מאסרי מ"ג, מאסרי גינוֹסר וּמשמר-השלוֹשה וּבן-שמן. בּאוּ חיפּוּשׂים בּנקוּדוֹת ישוּב רבּוֹת. בּא טיפּוּח מלשינים

וּמרגלים, וּלאחר המאסרים בּאוּ המשפּטים וּפסקי-הדין. קרבּנוֹת ההגנה – אשר השלטוֹן הפגיע בּהם את עווֹן כּוּלנו – עוֹדם מתענים בּעכּוֹ, עוֹדם בּחזקת פּוֹשעים, דבר זה אי אפשר לנוּ שנשכּח. סבלוֹת אחים אלה מסמלים את מצבנוּ. כּל עוֹד הם נמנים עם פּוֹשעים, הרי שעצם עמידתנוֹ על נפשנוּ מוּל אנשי-דמים, וּלעיני ממשלה אשר לא מנעה שפיכת דם נקיים, היא בּחזקת פּשע. אחר כּך בּאה המהלוּמה הגדוֹלה – גזירת הקרקע, ההתנקשוּת בּעצם קיוּמוֹ של הבּית הלאוּמי, בּעצם זכוּת האדם היהוּדי לחיי אזרח בּמוֹלדתוֹ. וגם פּרשת השתתפוּת היהוּדים בּצבא הלוֹחם קשוּרה כּוּלה בּדחיוֹת,

בּעלבּוֹנוּת, בּנכוֹנוּת להשתמש בּגויוֹתינוּ בּלי להוֹדוֹת בּקיוּם

נשמתנוּ: שנלך לקרב, אך לא כּיהוּדים, לא כּציוֹנים, לא בּקשר עם ארץ-ישׂראל. כּל מה שהוּשׂג וסוּדר על כּה אינוֹ אלא פּירוּרים פּעוּטים ועלוּבים לעוּמת מה שיכוֹל היה להיוֹת וּמה שצריך היה להיוֹת. וּכשבּאים רגעים שגם “מלאך רע” אוֹמר אמן, וּמחליטים בּחיוּב – מתעכּבוֹת ההחלטוֹת בּדרכּן ממשׂרד למשׂרד. הממשלה עשׂתה כּל מה שיכלה כּדי להכבּיד עלינוּ את ההתנדבוּת, כּדי להמאיס עלינוּ את ההתנדבוּת, אוּלם התנדבוּתנוּ יש לה מקוֹרוֹת עמוּקים יוֹתר מחשבּוֹנוֹתיה ותכסיסיה, ולמרוֹת כּל המכשוֹלים

הרבּים אשר שׂמוּ לפנינוּ התנדבוּתנוּ קיימת.

והנה מהלוּמת הימים האלה – ההחלטה לשַלח מחוֹף הארץ את 1800 המעפּילים מ“פַּסיפיק” ו“מילוֹס”. שמעתי כּי מ“פַּטריה” כּתבוּ המעפּילים אל הנציב העליוֹן, כּי גירוּשם מפּה קשה להם יוֹתר מגירוּשם מגבוּלוֹת גרמניה. זוֹהי הרגשה יהוּדית אלמנטרית. שילוּח יהוּדי-עוֹלה מחוֹף הארץ הרי זה לפי הרגשתי מעשׂה-רצח לגבּי הפּרט והתקלסות אכזרית בּכּלל. וּבמהלוּמה הזאת צירפה הממשלה מרצוֹנה הטוֹב עוֹד “הוֹדעה ממלכתית”, אשר יש לקרוֹא אוֹתה כּ“ספּר לבן” חדש, כּי היא מכריזה לא רק על היחס ל-1800 פּליטים אוּמללים, כּי אם גם על מדיניוּת חדשה. יש לקרוֹא ולשוּב ולקרוֹא בּתעוּדה אכזרית וקנטרנית זאת, אשר לא חָסרה פּה אפילוּ אמירת- הקלס כּי “מ. ה. מ. אינה חסרה אַהדה לפּליטים”. אוּלם העליה הבּלתי-חוּקית “עלוּלה להשפּיע מאד לרעה על המצב בּארץ וּלהווֹת סכּנה חמוּרה לאינטרסים הבּריטיים בּמזרח התיכוֹן”. אנחנוּ היוֹשבים כּאן

והמתבּוֹננים אל מה שמתרחש סביבנוּ יוֹדעים נאמנה כּי שוּם אדם ממתנגדי הציוֹנוּת בּארץ וּבסביבוֹתיה לא רגש ולא רגז מסביב לעליה “בּלתי-חוּקית” זוֹ, ולא היה מעיז לאַיים בּסכּנה לאינטרסים הבּריטיים, אם הדברים לא יוּשׂמוּ בּפיו מטעם השלטוֹן הגבוֹה. ואין הממשלה מסתפּקת בּשילוּח וּבקריעת הוֹרים מעל ילדים ונשים מבּעליהן בּמשך ימי המלחמה. הממשלה מכריזה כי “אינה חסרת אהדה לפּליטים” מוֹדיעה מפוֹרש כּי גם לאחר המלחמה “אין בּדעת הממשלה כּי ישארוּ בּמוֹשבה שאליה הם נשלחים אוֹ יבוֹאוּ לארצנוּ”. זהו כּבר “לפנים משוּרת הדין” של כּל ספר לבן ושל כּל התחייבוּת בּפני ערבים. הספר הלבן לא חייב את הממשלה להתנקם בּמעפּילים בּאוֹפן אישי לכל ימי חייהם, והפּרקטיקה הממשלתית שהיתה מנכּה את מספּר המעפּילים מן המכסה המוּתרת, היתה משאירה אוֹתם בּארץ. לעוֹלם לא! עזבוּ כּל תקוה! מחוּץ לניסוּח הרשמי ניסוּ להפיץ רבּים הסבּרה אחרת: “גַיס חמישי”. וּודאי זה לא מקרה שהממשלה ויתרה על נימוּק זה בּהוֹדעתה הרשמית. ידוּע שהאניוֹת האלה הן מן הטוֹבוֹת שבאניוֹת-עוֹלים: אחים ואחיוֹת, בּנים והוֹרים ליהוּדים בּארץ; מאוֹת חלוּצים ונוֹער, כּמה וכמה ציוֹנים מוּבהקים ואנשים שהתכּוֹננוּ עוֹד

מלפני המלחמה לעלייתם. כּך נוֹהגים אתנוּ וּבימי מלחמה! וּפרט נוֹסף וּמכבּיד בּכל אלה: זה נעשׂה על ידי קבּינט-המלחמה, אשר העוֹמד בּראשוֹ וכמה מחבריו התנגדוּ בּשעתם לספר הלבן. בּהוֹדעה זוֹ הם לא רק מאַשרים את הספר הלבן, כּי אם מפליגים ממנוּ לרעתנוּ. וצ’רצ’יל, שעמד בּראש המתנגדים לספר הלבן, חתם עתה את שמוֹ על המגמוֹת הפּוֹליטיוֹת שהן רעוֹת מן הספר הלבן עצמוֹ.

ב

לרגל הפּוּרענוּת האחרוֹנה זכה הישוּב לרגע קט של איחוּד. של איחוּד בּלתי-מזוּיף. נתקיים מוֹשב של אסיפת הנבחרים, שהיה פּטוֹר הפּעם מניצוּחים וּמנרגָנוּת. דיברוּ מכּל הסוּגים והמפלגוֹת, ואפילוּ "אגוּדת

ישׂראל" והרביזיוֹניסטים, ולא היה פּרץ. ונתקיימה שביתת הישוּב, בּתנאי-מלחמה, בּחוֹסר-פּרסוּם, בּשתיקה מאוֹנס של העתוֹנוּת. ודאי, שביתה אינה אלא מעשׂה דל לעוּמת היסוּרים והעלבּוֹן, ולא קשה לבטל את ערכּה, אך קשה להציע דבר יוֹתר אפקטיבי. ואף על פּי כן אין לבטל את צד האיחוּד שנתגלה בּאסיפת הנבחרים וּבשביתה. יקר לנוּ כּל אוֹת בּישוּב של נכוֹנוּת נפשית להיוֹת לעם.

אוּלם רגעים אלה בּחיינוּ מוּעטים מאד. ועל הפּרדוֹכּס אפשר לוֹמר, שהפּעם היה הישוּב מאוּחד, מפּני שלא רדף אחרי “איחוּד” עם מספּר נכבּדים והשאירם מן הצד. רק משוּם שבּרגע המר לא היתה הדעת נתוּנה לרדיפה אחרי איחוּד מלָאכוּתי, למשׂא-וּמתן שאינוֹ פּוֹסק, לפיוּסים

וּלתשלוּמי מס – רק משוּם כּך אפשר היה שתתקיים מַניפסטציה של אחדוּת.

בּמה עוֹסק הישוּב מחוֹץ לרגעים מוּעטים אלה? אין “הישוּב” נתוּן להתגוֹננות פּוֹליטית, ולא למלחמה בּמצוּקה – “הישוּב” עוֹסק יוֹמם

ולילה רק בּדבר אחד: בּעשׂיית שלוֹם. אנשים נִצים, מתקוֹטטים וּמכּים זה את זה וצוֹעקים: שלוֹם! והמדוּרה לא תכבּה. אין מחסוֹר בּדלק. ותמיד יש מי שמוֹסיף עצים. והנה נזדמן לה אילן גדוֹל – רוּטנבּרג.

אני נוֹגע בּנוֹשׂא זה מתוֹך צער. אין לי ענין בּפּוּלמוֹס. הצהלה והפּוּלמוֹס מסביב לענין זה מאפילים על הצד הטרגי שבּדבר.

איגרת רוּטנבּרג יוֹתר משיש בּה ענין ציבּוּרי הנה תעוּדה אישית, טרגית למדי. בּמשך כּל השנה הזאת היה רוּטנבּרג נפעל יוֹתר מפּוֹעל. הוּא הלך לעבוֹדת הישוּב בּלב טהוֹר, בּרצוֹן טוֹב, בּהתעוֹררוּת כּנה. הלך

ללא חשבּוֹנוֹת – מפלגתיים, מעמדיים, אישיים. הוּא חשב על דברים שבּעיקר: על הרעב, על המצוּקה, על מצבנוּ הפּוֹליטי. אין לוֹמר שהיוּ לוֹ אידיאוֹת בּהירוֹת, אך הרגשת המצב היתה לוֹ כּלמעטים.

רוּטנבּרג, בּדרך כּלל, איננוּ זוֹכר הרבּה מלימוּדי

נעוּריו, ויש לוֹ גם הכּשרוֹן לשכּוֹח. בּשאלוֹת פּוֹליטיוֹת

וסוֹציוֹלוֹגיוֹת עלוּל הוּא לבלבּל את הקלפים, אך יש לוֹ זיקה לדברים שבּיסוֹד. הוּא שׂוֹנא ספסרוּת, הוּא מתחמץ על רעב, הוּא מרגיש עצמוֹ בּן לעם היהוּדי ורוֹצה לעזוֹר. והנה עבד בּמשך שנה עבוֹדה קשה, התאמץ, סבל, פּנה כּה וכה, ולא עלתה בּידוֹ.

ויש לשאוֹל: מדוּע לא עלתה בּידוֹ: הוּא עצמוֹ אוֹמר: “הקלחת הציבּוֹרית אכלה אוֹתי”. כּן, הציבּוּריוּת שלנוּ ודאי קוּפֹה של שרצים תלוּיה לה מאחוֹריה. אך האוּמנם כּה מקוּללה החלקה שבּאמת אין לעשׂוֹת בּה שוּם דבר, ואין לראוֹת בּה כּל בּרכה? האין אנו רוֹאים בּקרבתנוּ אנשים אשר למרוֹת האוירה המקוּללת, למרוֹת בּזבּוּז הזמן והכּוֹחוֹת על “יחסים בּין-מפלגתיים”, למרוֹת השיסוּיים, למרוֹת הפּרעוֹת כּל יוֹם תמיד, למרוֹת כּל אלה – אינם מַרפים וזוֹכים לראוֹת פּרי בּעמלם? האין אנו רוֹאים סוּג אנשים העוֹבדים את מלאכת העם בּאמוּנה, והם דוֹרכים על חתחתי העסקנוּת וּמקדמים את ענין העם למרוֹת הכּל? אבל רוּטנבּרג לא זכה לכך. ודאי יש בּזה צער גדוֹל. הוא גילה כּמה תכוּנוֹת אנוֹשיוֹת יפוֹת בּעבוֹדה. גם הקשבה, גם אוֹרך-רוּח, גם נכוֹנוּת ללמוֹד. העיקר: רגש חרדה עמוֹק לגוֹרלנוּ.

וּבכן, מדוּע נהפּך נסיוֹנוֹ לכשלוֹן? תשוּבה לכך יש

לחפּשׂ בּדבריהם של הללוּ אשר כּפעם בּפעם הם “מעלים” את רוּטנבּרג לעֵילא וּלעֵילא וקוֹראים לוֹ “יחי”, וּמבטיחים כּי הוּא יעשׂה נסים ונפלאוֹת.

בּאוֹתוֹ עתוֹן אשר הכריז כּמה פּעמים את רוּטנבּרג לגוֹאל קראתי בּחוֹדש אוֹגוּסט זה מאמר שכּוּלוֹ אוֹמר אכזבה: הנה היתה לאדם הזדמנוּת גדוֹלה והחמיץ אוֹתה. והסוֹפר מסבּיר מה ההזדמנות הזאת: קיווּ מרוּטנבּרג שיקוּם “למַגר את שלטוֹן מפּא”י מקרב הציוֹנוּת והישוּב", ויוּכל “להכניע” את ההסתדרוּת “כּהרף עין”. הדבר לא היה למעלה מכּוֹחוֹ של רוּטנבּרג, כּי “לצדוֹ היה רוּבּוֹ המכריע של הישוּב” והועד הלאוּמי היה “בּכיסוֹ”. וּמרוֹב התלהבות מגדיר אוֹתוֹ סוֹפר, מתלמידי “השבירה”, את התפקיד הנכסף בּמילה לוֹעזית: צריך היה “צוּשלאָגען” (הנגינה מלעֵיל) את ההסתדרוּת, “פּירוּשוֹ מתן ההכּאה הסוֹפית שלפני הנצחוֹן”. לכך ציפּוּ הללוּ מאת רוּטנבּרג. לשם כּך הריעוּ לפניו, ואוּלם “הוּא נרתע” ונסתלק משערי הנצחוֹן. ואכן, כּאן המַפתח לכשלוֹנוֹ הציבּוּרי של רוּטנבּרג.

כּוֹחוֹת שוֹנים חפצוּ בּעבוֹדתוֹ של רוּטנבּרג. חפצוּ

הפּוֹעלים, לשיטתם: יש לרתוֹם עוֹד ועוֹד אנשים בּעגלה הכּבדה. הפּוֹעלים המכּירים את פּינחס רוּטנבּרג מעבוֹדה משוּתפת בּמשך שנים לא ראוּ בּוֹ רב-מג, עוֹשׂה-נפלאוֹת, כּי אם איש-פּעלים, בּעל רצוֹן טוֹב, בּעל-תנוּפה. והם בּיקשו לראוֹתוֹ בּמרכּז הפּעוּלה הישוּבית, שכם אחד עם שאר הכּוֹחוֹת הבּוֹנים. לאחרים היוּ נימוּקים אחרים. בּימים שהספר הלבן הוֹדיע על ההתנקשוּת בּסמכוּתה וּבקיוּמה של הסוֹכנוּת היהוּדית נענוּ לוֹ בּישוּב

המתגעש בּקריאת “הועד העברי העליוֹן” על המשקל הערבי העליוֹן. ואז, כּשהיתה “תקוה” כּי לא יהיה שלוֹם בּין הנהלת הסוֹכנוּת לבין רוּטנבּרג, צעקוּ מכּל כּוֹתרת-עתוֹן: רוּטנבּרג בּראש הישוּב! אך משנפגש רוּטנבּרג עם אנשי הנהלת הסוֹכנוּת ועם אנשי הועד הלאוּמי ועם אנשים מתוֹך “המפלגה השלטת” והוּברר כּי יש רצוֹן טוֹב מכּל הצדדים ויש נכוֹנוּת הדדית לפּעוּלה משוּתפת ויש גם הבנה הדדית לגבּי עיקרי-פּעוּלה – פּרשוּ ממנוּ מיד כּל אלה אשר עוֹד אתמוֹל החזיקוּ בּכנף-בּגדוֹ וקראוּ: קוּם גאל. הוּא “הכזיב” כּבר אז. קיווּ ממנוּ שיפרוֹץ בּחוֹמת “השלטוֹן” ש“ימַגר”, והנה האיש נכוֹן לשיתוּף פּעוּלה. לא נמצא אז אדם אחד בּכל החוּגים ההם אשר היה מוּכן ללכת אתוֹ לתוֹך הנהלת הועד הלאוּמי, לתוֹך איזוֹ פּעוּלה משוּתפת שהיא. והוּא – לעשׂוֹת את הרע שציפוּ ממנוּ לא נטה כּלל וּכלל, ואת הטוֹב אשר בּיקש לא עצר כּוֹח לעשׂוֹת. ולא נשאר לוֹ אז לרוּטנבּרג אלא לקוּם מתוֹך “הקלחת הציבּוּרית” ולטוּס ללוֹנדוֹן.

משחזר מלוֹנדוֹן ונתמנה נשׂיא הועד הלאוּמי היוּ שחרדוּ שמא נפתח כּאן פּתח לדיקטטוּרה ועתוֹן אחד אפילוּ ראה לעצמוֹ תפקיד, שבוּע שבוּע להילָחם בּ“סכּנה” זאת. ודוקא רוּטנבּרג הוּא שאמר בּערך כּך: אפשר כּדאי להיוֹת דיקטטוֹר, אך לא כּדאי להיוֹת שוֹטה. ואכן, “שלטוֹנוֹ” של רוּטנבּרג היה ההיפך מדיקטטוּרה. מי שהישוּב ראה אוֹתוֹ מוּקף קרני-אוֹרה של רב-פּעלים נהיה לרב-דיבּורים. לא מצא את ידיו ואת רגליו בּאוֹתה “קלחת ציבּוּרית” שלא הסכּין לה ולפגעיה. הוא קיוה בּתוֹם לבּוֹ שילָכּד סביבוֹ את כּל החוּגים אשר עליהם יוּכל להישען ולעבוֹד. והנה קרה דבר מוּזר: אך נכנס לנשׂיאוּת וכל אלה החשוּבים אשר בּהם תלה תקווֹת ועל עזרתם סמך – כּוּלם עד אחד, ואפילוּ ידידיו האינטימיים מתוֹך החוּגים הבּעלי-בּתיים, עזבוּהוּ לאנחוֹת. אף אחד מאלה לא היה מוּכן לשׂאת אתוֹ בּעוֹל. הנימוּקים היוּ שוֹנים, אך התוֹצאה היתה אחת: בּעטוּ בוֹ.

הלקח היה מר, אך מַשמעוּתוֹ היתה בּרוּרה: דרכּוֹ אינוֹ דרכּם. אבל רוּטנבּרג שלא בּחר בּדרכּם, החליט לא לוַתר עליהם ויהי מה. הוא לא עייף מדפוֹק על הדלתוֹת. כּדי לקבּל מגביר כּסף למס-חירוּם היה מוּכן לשבת שעוֹת שלמוֹת, והעלה חרס. הוּא גילה בּכל זה אידיאַליזם ותוֹם-נפש. אך ללא הוֹעיל. הוא בּיקש לדעת מה המחיר שעליו לשלם, מה התביעוֹת שעליו לסַפּק. אוֹתם ה“אישים” אשר אחריהם היה מחַזר, מתוֹך אמוּנה כּי בּלעדיהם אי אשר ללכּד את הישוּב, לא חשבוּ אפילוּ רגע אחד בּרצינוּת על כּניסה לעוֹל העבוֹדה הישוּבית, אך לא מנעוּ עצמם מטרוּניוֹת וּתביעוֹת. הוּברר שנשׂיאוּתוֹ של רוּטנבּרג עצמוֹ שהכריזוּ עליה בּקוֹלי-קוֹלוֹת, אין בֹה “סיפּוּק”. וּבמקוֹם לעשוֹת את העבוֹדה עצמה התחילה פּרשה של סיפּוּק תביעוֹת. אך שוֹם סיפּוּק לא סיפּק. מה שנתבּע היוֹם לא סיפּק למחרתוֹ. כּל “סיפּוֹק” לאחר שניתן – “הוּברר” שאין לוֹ ערך. וכך שיקע עצמוֹ רוּטנבּרג בּמעשׂי “מרכּבה” בּלתי פּוֹסקים, בּיזבּז את כּוֹחוֹ וכוֹח האנשים אשר אתוֹ והלך מחוּלשה אל חוּלשה.

הוּא התחיל בּדבר חשוּב מאד, מס-חירוּם. ואילוּ היה הוּא מַפשיל את השרווּלים ומתחיל בּוֹנה את הבּנין הזה, בּוֹנה בּעצמוֹ וּבעזרת כּל אלה (בּלי לשאוֹל ל“יחוּסם”), אשר היו מוּכנים לעבוֹד, היה ודאי עוֹשׂה מעשׂה רב, שיש עמוֹ עזרה בּמצוּקה, גילוּי סוֹלידריוּת לאוּמית אמיתית, וגם עשׂוּי לשמש מבצר לישוּב, חיזוּק לכנסת ישׂראל, וֹמעשה של קיימא זה היה מסייע לאחדוּת הישוּב יוֹתר מכּל תוֹכחוֹת-מוּסר. אבל רוּטנבּרג משנתקל בּאוֹפּוֹזיציה ל… מס-חירוּם, שהתלבּשה בּכל מיני איצטלוֹת, משנתקל בּ“תת לא אוּכל” של גבירי ישׂראל וּבחתירה החשאית של תקיף-הקהל, עזב את בּיצוּע מס-החירוּם והתחיל לעסוֹק בּשקידה בּהרכּב הועד הלאוּמי. הוּא הלך מהֶרכּב אל הרכּב, עם כּל רשת ההמוּלה והבּזיוֹנוֹת שבּכך, ושוּם הרכּב לא “סיפּק”, ולאמיתוֹ של דבר לא היתה כּל אפשרוּת פיסית ש“יסַפּק”. הסיסמה היתה לכאוֹרה פּשוּטה בּיוֹתר: “הנהלה מצוּמצמת”, מצד הפּוֹעלים לא היה קוֹשי. אלא שמיד הוּברר כּי בּתוֹך הימין עצמוֹ נתקלה דרישה זוֹ בּשני מעצוֹרים שאין להתגבּר עליהם:

א. כּל הרעיוֹן של הנהלה מצוּמצמת נגזר מלכתחילה לפי מידתה של “אישיוּת” מסוּימת שאִתה הבּנין קם ונוֹפל. ואוֹתה “אישיוּת” נוֹח לה יוֹתר לעמוֹד בּמצב של סירוּב, והיא תמיד נוֹתנת שישדלוּ אוֹתה ותמיד מסרבת;

ב. תביעת ה“צמצוּם” היתה מלוּוה תמיד בּתביעה מַקבּילה: מתן נציגוּת לכל החוּגים, והחוּגים תוֹבעי נציגוּת פּרו ורבו. כּיצד אפשר לאחד את צמצוּם הנציגוּת עם מתן סיפּוּק “לכל החוּגים”, כּשכּל אחד מן החוּגים הרבּים איננוּ בּא על סיפּוּקוֹ אלא אם כּן נציגוֹ הוּא ישתתף בּהנהלה המצוּמצמת?

כּי שאלה אריתמטית זוֹ אינה ניתנת להיפּתר – יכוֹל לתפּוֹס כּל בּר-בּי-רב. אוּלם רוּטנבּרג, השוֹחר טוֹב, לא חדל מלבקש לה פּתרוֹנוֹת. וכך עברה עליו שנה בּועד הלאוּמי בּמַשׂאים-וּמַתנים בּלתי-פּוֹסקים. מי ימנה את מספּר ההרכּבים שחלוּ השנה בּתוֹך הועד הלאוּמי? היה גם צד חיוּבי בּמלאכה זוֹ. כּל הרכּב חדש הוֹכיח כּי גם אנשים זרים בּיוֹתר, בּאי-כּוֹח חוֹגים מנוּגדים בּיוֹתר, יכוֹלים להגיע לאיזה מינימוּם של פּעוּלה משוּתפת וּמוּסכּמת, אם אין מכּים על ראשם וצוֹעקים להם: התקוֹטטוּ! אלא שלמחרת כל הרכּב חדש היוּ נמצאים אנשים החרדים לשלוֹם בּישוּב, הצוֹוחים בּמקהלה: הזהוּ יצוּג הישוּב? האם להנהגה כּזאת התפּללנוּ?

בּמקוֹם לעבוֹד בּתוֹך התנאים האלה, עם האנשים הרוֹצים לעבוֹד – וכמה אנשים טוֹבים דפקוּ על דלתוֹ והתיצבוּ לרשוּתוֹ, ללא כּל תנאים, ללא בּקשת כּבוֹד וכסאוֹת – בּמקוֹם להמשיך ללכת בּדרך מתוֹך בּטחוֹן שהמעשׂה ינַצח, בּמקוֹם לחפשׂ וּלגַלוֹת כּוֹחוֹת חדשים אשר ודאי ישנם בּציבּוּר, בּמקוֹם זאת עסק רוּטנבּרג כּל השנה בּדבר אחד: בּהחלפת מקוֹמם של המוּזיקנטים, לפי המשל הקרילוֹבי. הוּא לא ידע בּמה כּוֹחוֹ וּבמה חוּלשתוֹ. ממחרת כּל הרכּב היה מתחיל משׂא-וֹמתן על הרכּב חדש. ושוּב טרוּניוֹת ושוּב פּיוּסים, ושוּב תכניוֹת פּותרוֹת-כּל בּלי

להקים מנוֹף אשר יהא בּו להפוֹך משהוּ מן התכניוֹת לקוֹרטוֹב של ממש.

ג

אי-היכוֹלת למצוֹא דרך-פּעוּלה, הכּרת הכּשלוֹן, עם החרדה והצער והעלבּוֹן שבּאי-הצלחה אצל אדם שאינוֹ רגיל לראוֹת עצמוֹ בּלתי-מצליח, הוֹלידו את הדוֹקוּמנט החדש. הציבּוּר שלנוּ פּגש את האיגרת בּרגש מר, בּאכזבה, כּכפיית-ידידוּת. לא אוֹמַר שאין לזה כּל יסוֹד. רוּטנבּרג הצליח “להגיש” את רעיוֹנוֹתיו בּצוּרה כּזאת הפּוֹגעת בּידידיו, בּמי שרצה בּהצלחתוֹ, ונוֹתנת מזוֹן לאוֹתה הוַכּחַנַליה הציבּוּרית אשר

הכשילה את מאמציו. אוּלם ראוּי שבּחינה זוֹ לא תסתיר את שאר הבּחינוֹת.

דרכוֹ של רוּטנבּרג בּארץ מתבּארת בּמידת-מה בּפּסוּק: “וַיגדל – וַיצא אל אֶחיו”. זכוּת היא לאדם שמצא בּעצמוֹ כּוֹח לשוּב וּבפרט מי ששב כּאדם שרשי וּרציני, כּאיש רצוֹן וּפעלים. הצמיחה בּנכר יש עמה כּמה יתרוֹנוֹת. אך יש רגעים שבּהם מתגלה גם חוּלשתה. לגבּי הקמת מפעל-החשמל אין חוּלשה זוֹ ניכּרת. אך משבּא אדם להעלוֹת ארוּכה לתחלוּאינוּ הציבּוּריים עשׂוּיה חוּּלשה זוֹ להתבּלט. רוּטנבּרג הביא אתוֹ

רצוֹן ציוֹני, אך לא ידיעת ההסתדרוּת הציוֹנית ולא הערכה לתהליכיה, למפעליה וּמוֹסדוֹתיה. דבר זה היה לוֹ למכשוֹל. רוּטנבּרג הוּא חסיד של כּנסת ישׂראל. הוּא רוֹצה לראוֹתה חזקה. הוֹאיל וּמתחילתה מנע ממנה השלטוֹן בּסיס משפּטי חזק – נדרש עמל-נמלים וסבלנוּת-אין-קץ כּדי להוֹליך אוֹתה לקראת חיזוּקה. אוּלם רוּטנבּרג גילה אמצעי פשוּט וקל כּיצד לחזק את הכּנסת: למסוֹר לועד הלאוּמי את כּספי הקרנוֹת…

אך יהא זה משגה מצדנוּ אם לא נשׂים לב לכמה נקוּדוֹת חשוּבוֹת בּקריאתוֹ של רוּטנבּרג, ואם לא נבחין בּין כּונוֹתיה לבין כּונוֹתיהם של אלה הרוֹכבים עתה עליה. יש כּאן הבדל עמוֹק, שלא מן הראוּי לטשטש אוֹתוֹ. הוּא אוֹמר: “את דלדוּל החיים צריך לחסל”. והלא זהוּ ההיפך הגמוּר ממה שרוֹצים הללוּ. הוּא מתכּוון בּאמת להסתדרוּת אחת של כּל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. אין זה פּתיוֹן למשהוּ. פּיצוּל הציבּור הפּוֹעלי נעשׂה בּמידה כּזאת חלק מוּסכּם של ההוָי הישוֹבי, גם אנחנוּ – לבשתנוּ – השלמנוּ עמוֹ. אפשר זוֹהי תמימוּת להעלוֹת עתה תביעה זוֹ: הסתדרוּת אחת לכל הפּוֹעלים, אוּלם תוֹם זה מעוֹרר כּבוֹד. אלא שלא די בּהעלָאה, צריך למצוֹא גם דרך להגשמה. ועוֹד: הוּא בּעד לשכּת-עבוֹדה כּללית ואחידה, “הנבחרת על יד הסתדרוּת הפּוֹעלים”. הוּא תוֹבע את בּיטוּל הספּקולַציה הפּוֹליטית,

שהמפלגוֹת השֹונוֹת נוֹהגוֹת בּאִרגוּני-הפּוֹעלים שלהם. הוּא תוֹבע את

הפרדת הסיוּע מן המפלגוֹת. הוּא דוֹרש שהגנה וגיוּס לא יהיו קנין של מפלגוֹת, כּי אם של הישוּב כּוּלוֹ. האין כּל אלה דרישוֹת בּרוּחנוּ, נוֹבעוֹת מכּל תפיסתנוּ"? אמנם, בּאשר הוּא נוֹהג לדבּר “על-מפלגתית” וּסתמית, בּאשר איננוּ מספּר קוֹנקרטית מה עבר עליו בּמשך השנה, בּאשר איננוּ קוֹרא בּשם מי וָמי הכשיל את מאמציו, הרי הוא נוֹתן מקוֹם למעוּנינים, לתוֹמכים בּכל מיני ארגוּני-פּוֹעלים פבוֹריטיים, לכל הסוֹככים

על פּיצוּלי-הגנה וּפירוּרי-גיוּס מפלגתיים שיַפנוּ את הדברים כּנגד ההסתדרוּת אוֹ “הסתדרוּת-מפּא”י", כּפי שכּוֹתבים אצלנוּ על דרך שהאנטישמיים כּוֹתבים “טרוֹצקי-בּרוֹנשטיין”. אך מי שאיננוּ מתכּוון למרוֹד בּאמת יוֹדע גם יוֹדע מי הם שמחליפים את בּטחוֹן הישוּב בּארגוּן מפלגתי, מי הם שעוֹשׂים גיוּס נפרד, מי הם שעוֹשׂים את הסיוּע מקוֹר-ניצוּל למפלגתם, היכן משוּעבּד הפּוֹעל לארגוּן פּוֹליטי.

כּוֹחוֹ של רוּטנבּרג איננוּ דוקא בּדיבּוּר אוֹ בּכתיבה.

וּלפּיכך יש והוּא מדבּר נמרצוֹת יוֹתר משקוּלוּת. ולא תמיד הוא שוֹקל את דיבּוּרו בּפלס ונוֹתן להצעוֹתיו את הניסוּח המדוּיק, הוּא דוֹרש מרוּת

לאוּמית בּיחסי המעמדוֹת, וּ“פסק-דין של ועדוֹת-בּוֹררוּת מקוֹמיוֹת וּמרכּזיוֹת שעל יד הועד הלאוּמי בּלי זכוּת ערעוּר”. יוֹדע אני כּי יש אצלנוּ אנשים המפחדים מפּני “מרוּת לאוּמית”, וּבמידה שהמרוּת הלאוּמית

מזדייפת ודאי יש לפחד מפּניה. אוּלם הסוֹציאליזם איננוּ עוֹמד בּסתירה למרוּת לאוּמית, אמיתית וּבלתי-מזוּיפת. אדרבּא, הוא שוֹאף לכך, בּהנחה שהיא מרוּת של העם וּלטוֹבת העם. וּבמקוֹם שקיימת דמוֹקרטיה אמיתית, וּבמקוֹם שהאוּמה יצרה כּוֹח המסוּגל לשלוֹט בּחיים הכּלכּליים וּביחסי

המעמדוֹת, שם נלחמים סוֹציאליסטים על מרוּת לאוּמית. אבל אם מרוּת לאוּמית אזי – גם על חברת החשמל. וגם הרמת מחירי החשמל לצרכּנים טעוּנה הסכּמת מוֹסד לאוֹמי.

והנה הדרישה לביטוּל שביתוֹת בּזמן המלחמה. אין אנחנוּ גוֹרסים שביתוֹת לתיאבוֹן. שביתה קשה קוֹדם כּל לפּוֹעל. וציבּוּר פּוֹעלים שהגיע לדרגה מסוּימת של הישׂגים והכּרה ונסיוֹן איננוּ משׂחק בּנשק זה בּקלוּת-דעת. אך שביתה איננה הרעה הגדוֹלה ביוֹתר בּמשק הלאוּמי וּבחיי החברה. יש רעוֹת גדוֹלוֹת ממנה. נגדן צריך לעתים – בּלית בּרירה – לאחוֹז בּנשק השביתה. לפיכך אין הפּוֹעל נוֹטה לוַתר מעיקרא על האמצעי האחרוֹן השמוּר אתוֹ, וכל מגמה הבּאה לגזוֹר על זכוּת השביתה הוּא רוֹאה כּמגמה ריאַקציוֹנית. רוּטנבּרג איננוּ בּא לגזוֹר על זכוּת השביתה,

אבל הוּא תוֹבע את בּיטוּלן לזמן המלחמה. ידעתי כּי צפוּיים לי כּמה חצים מבּית, אך אוֹמר: אהיה מוּכן להסכּים לביטוּל-שביתוֹת בּתקוּפת-המלחמה אם תינתן ערובּה גם לביטוּל-רעב.

בּיטוּל-רעב זהוּ אלמנט חיוּני מאד בּכל הֶסדר לאוּמי. אם יקוּם סדר כּזה שילדים לא ירעבוּ, וכל אדם יהיה מוּבטח בּפת-לחם, אזי כּדאי שבּשביל כּך יביא הפּוֹעל המסוּדר בּעבוֹדה את קרבּנוֹ הוּא, ויוַתר על איוּם-השביתה.

רוּטנבּרג עצמוֹ לא הרגיש, כּנראה, בּאיזוֹ מידה הוּא מחליש את תביעתוֹ למשטר של מרוּת לאוּמית על ידי אמירה כי בּחירוֹת לאסיפת נבחרים הן “אַבּסוּרד יקר”. לא זה חשוּב שרוּטנבּרג עצמוֹ דרש כּמה פעמים לקיים את הבּחירוֹת. ועוֹד לפני זמן לא רב תבע ממוֹסד-פּוֹעלים אחד שיתרוֹם סכוּם ניכּר לועד הלאוּמי לשם עריכת הבּחירוֹת. חשוּב יוֹתר הדבר בּעיקרוֹ. רוּטנבּרג איננוּ מרגיש את הסתירה שבּדבר: גם לדרוֹש מרוּת לאוּמית וגם למנוֹע בּחירוֹת! על מה תישען המרוּת הלאוּמית אצלנוּ? אצל אחרים היא קיימת בּכוֹח הצבא, המשטרה, הגיסטפּוֹ, הגפּא"וּ. אתנו אין כּמוֹ אלה. הדבר היחיד אשר יש לנוּ זה רצוֹנוֹ של אדם בּישוּב לקיים משטר לאוּמי. אך אם זכוּתוֹ של כּל אדם בּישוּב לבחוֹר את שליחיו תינטל מאתוֹ, מי יקים לנוּ אז את המרוּת הלאוּמית?

ד

קריאתוֹ של רוּטנבּרג מיצגת את האיש, אד דעוֹתיו הקבוּעוֹת ואת הלָך-רוֹחוֹ החוֹלף, ולא כּוֹחוֹת ציבּוּריים, מוּכנים

לתמוֹך בּלב תמים בּעיקרי הפּרוֹגרמה שלוֹ. לא כן התגוּבה העתוֹנאית והרזוֹלוּציוֹנית שפּרצה לקראת קריאתוֹ, בּה אין כּלוּם מן הגילוּי האישי והרבּה מן הציבּוּריוּת. אילוּ היה בּינינוּ סַטיריקוֹן גדוֹל היה מוֹצא בּזה חוֹמר מצוּין בּשביל קוֹמדיה מנימוּסינוּ הציבּוּריים. מַקהלה

רבּת-קוֹלוֹת פּרצה פּה אחד בּ“הסכּמה”. הכּל מסכּימים! על מה מסכּימים? אפשר על הסתדרוּת פּוֹעלים אחת, על חיסוּל לשכוֹת-העבוֹדה של המפלגוֹת, על שחרוּר ארגוּני הפּוֹעלים מזיקה למפלגוֹת, על קרבּנוֹת חמריים שכּל אחד צריך להביא אוֹתם כּיכלתוֹ, בּאשר “הצוֹרך בּכסף הוא גדוֹל” וּ“מן החוּץ אי אשר יהיה לקבּלו” ו“על הישוּב ללמוֹד מן הנסיוֹן של היהדוּת האירוֹפּית שהפסידה הכּל ללא תוֹעלת”? לא, על דברים אלה ודוֹמיהם עברוּ בּשתיקה כּל המסכּימים. ואף אחד מהם לא קם בּיוֹשר-לבב להשמיע את התנגדוּתוֹ לכך, כּשם שהוּא מתנגד לכך בּמעשיו יוֹם יוֹם. לכך לא היה אוֹמץ-לבב. אוּלם הכּל הסכּימוּ שהתוֹכחה של רוּטנבּרג מכוּונת לא להם, כּי אם למפלגה ה“שלטת”. אפילוּ עתוֹן כּ“הצוֹפה” המיצג מפלגה בּעלת שרשים וּבעלת זכוּת-קיוּם בּציוֹנוּת שראתה צוֹרך להעביר תחת שבט הבּיקוֹרת כּמה הצעוֹת של רוּטנבּרג, פּגש תחילה את קריאתוֹ בּהסכּמה כּוֹללת, וּמ“צרת הפּירוּדים והפּילוּגים בּישוב שמַכשילה אוֹתנוּ” הסיק את המסקנה העיקרית. שבּעיקר צריך “לוַתר” "אוֹתוֹ ארגוּן התוֹפס מקוֹם בּראש בּכל שטחי חיינוּ,

שאחריוּתוֹ מרוּבּה משל המיעוּטים“. והעתוֹנוּת ה”בּלתי-מפלגתית" על אחת כּמה וכמה. פּוּבּליציסט אחד, הכּוֹתב יוֹם יוֹם על הצוֹרך “להפוֹך את בּרית הציוֹנים הכּלליים למפלגה”, כּתב מאמר גדוֹל לכבוֹד איגרת רוּטנבּרג שבּוֹ הוּא מדבּר על חשיבוּתה הגדוֹלה ועל “התוֹצאוֹת המחרידוֹת הקשוּרוֹת”

בּמפלגתיוּת, וּמסיק מסקנה כּי ה“בּרית” צריכה להיוֹת ל“מפלגה המקיפה את כּל מתנגדי המפלגתיוּת”. מכּל חוֹר יצאוּ כּתבנים, אשר רק מאיגרת רוּטנבּרג, כּביכוֹל, גילוּ שאילמלא המפלגה השלטת היה הכּל בּישוּב מסוּדר וּמתוּקן.

לאחר קבּלת-הפּנים הנרגשת ל“תכנית” רוּטנבּרג צצוּ, בּעצם הימים האלה, כּמה וכמה תכניוֹת חדשוֹת. אפילוּ התאחדוּת עוֹלי גרמניה, לכאוֹרה התאחדוּת של ממש המקיפה חוּגים שוֹנים למדי, ראתה צוֹרך לפרסם תכנית, לא בּשביל מפלגה חדשה, חלילה, כּי אם בּשביל “הסתדרוּת כּללית של הישוּב”. נראה שבּין המוּשׂג “מפלגה” לבין המוּשׂג “כּנסת ישׂראל” יש מקוֹם לעוֹד יצוּר-בּינַים. ויש עוֹד תכנות חדשה: “חזית לאוּמית אחידה”. שוּב, לא מפלגה, חלילה. לאחר שהוּברר כּי מקוֹר הרע הוּא בּמפלגה יש לבקש את מקוֹר הטוֹב בּבריתוֹת וּבחזיתוֹת. הללוּ הלא מיוּפּוֹת-כּוֹח לדבּר לא בּשם

אֵילוּ מפלגוֹת עלוּבוֹת וּמפוֹררוֹת, כּי אם בּשם “הקהל הרחב” והמלוּכּד.

אגב, לרגל כּל אלה זכינוּ בּימים אלה גם למקצת נחמה. הנה קראנוּ כּי מעל בּימת “הבּמה לעם” הכריז פ. בּרנשטיין כּי הוּא חסיד של “צדק סוֹֹציאלי”. ודאי, אין לערבּב צדק זה עם הצדק של השׂמאל. ואף על פּי כן הרי זה חידוּש גדוֹל. היוּ ימים וכל נוֹאם ציוֹני היה מתלהב לחזוֹן הצדק הסוֹציאלי בּציוֹן הבּנוּיה. אך זה כּבר גוֹרשוּ הבּיטוּיים הללוּ מכּל

לכּסיקוֹן ציוֹני-כּללי. והנה שוּב היתה להם עֶדנה. וגם בּ“חזית לאוּמית אחידה” הוּטלה סיסמה: “צדק חברתי בּמשק בּריא” (ודאי, להבדיל מאלה המבקשים צדק חברתי בּמשק חוֹלה). ואחד הנוֹאמים, ד“ר גרינבּוים, הגדיל: הוּא דרש “בּניה תכניתית של המשק והפסקת המשׂחק החפשי של הכּוֹחות הכּלכּליים” (לפי “הארץ”). הרי זוֹ מהפּכה ממש בּעוֹלם מוּשׂגיה של הציוֹנוּת הכּללית, הדוֹגלת בּ”יזמה פּרטית“. עד היכן הגענוּ: גם צדק חברתי וגם בּניה תכניתית, ואפילוּ הפסקת המשׂחק החפשי של הכּוֹחוֹת הכּלכּליים. וכל זה בּניגוּד ל… “אידיאוֹלוגיה של הסתדרוּת שאיננה מתאימה לתנאי ארץ חדשה”, כּפי שנאמר מפוֹרש מעל בּימת ה”חזית".

אוּלם כּל אלה, כּמוּבן, הנם קישוּטי-דברים. ה“תכלית” היא: בּיטוּל “המַפתח”, כּמוֹ בּיטוּל הבּחירוֹת בּישוּב. אוֹמרים: “הנהגה ישוּבית אַל-מפלגתית” ואין אוֹמרים כּיצד תקוּם וּמי יקימנה. וּמה יבוֹא בּמקוֹם בּחירוֹת? עדיין לא ראינוּ משטר חברתי שאין בּוֹ פּגָם ולא יקשה לגלוֹת פּגמים גם בּמשטר שבּוֹ כּל אדם יש לוֹ זכוּת בּחירה (אין אדם נוֹטה לפקפּק בּעצמו אם הוּא ראוּי לזכוּת-בּחירה, אך הוּא נוֹטה ונוֹטה לפקפּק בּזכוּת הזוּלת). אך הלא רשאים אנוּ לתבּוֹע ממי שבּא להיטיב עמנוּ לבל יעלים מאתנוּ מה הוּא מכין לנוּ בּמקוֹם משטר של בּחירוֹת עממיוֹת. יש מדינוֹת שבּהן מוֹסרת החוּקה את השלטוֹן לידי בּעלי-אחוּזוֹת אוֹ לידי הצבא. לידי מי ימָסר השלטוֹן ללא-בּחירוֹת אצלנוּ? מה היסוֹד החוּקי אשר יתן לשליטים העתידים את הסמכוּת ואת היכוֹלת לנהל את עניני הישוּב? רכוּש, הכנסה, נכסי דלָא נַיידי? ושמא התנדבוּת? אף על פּי שאנחנוּ, בּני הישוּב, הננוּ המאוּשרים בישׂראל,

אין לוֹמר שרוּבּוֹ הגדוֹל של הישוּב חי בּרוָחה, בּנוֹחוּת, בּלא יסוּרים. והוּא נדרש: לתרוֹם, לשלם מסים, להתגוֹנן, להתנדב, לעבוֹד עבוֹדוֹת קשוֹת, למלא מצווֹת שוֹנוֹת. לכל אלה ידָרש, ּוזכוּתוֹ לעצב בּאיזו מידה את צוּרת החיים בּישוּב – תישָלל ממנוּ? וּבכוֹח מה יֵעָשׂה הדבר הזה? בּכוֹח “אישים” אשר הכּל מוֹדים בּהם וּבערכּם וּבאַל-מפלגתיוּתם וּבכוֹשר

הפּעוּלה שלהם לטוֹבת הכּלל? אדרבּא, אם יש אתכם “אישים” כּאלה – הוֹציאוּם אלינוּ ונדעה אוֹתם. ונדע מי הן האישים אשר בּשמם מדבּרים וּבידיהם מּפתחוֹת העשׂיה וההצלה. היה “איש” אחד, וּבמשך השנה “אכלנוּ” אוֹתוֹ.

וּבינתים, בּעוֹד כּל אחד עוֹלה על זוּלתוֹ בּעשׂיית

שלוֹם, בּאה התפּטרוּתוֹ של מר רוֹקח מכּוֹפר הישוּב, והספרוּת היפה שבּעקבוֹתיה, שהיא עשׂוּיה להרבּוֹת שלוֹם וּבטחוֹן כּאחד. הכּתיבה בּכלל

ממלאה תפקיד מיוּחד בעשׂיית השלוֹם וּבהגבּרת הבּטחוֹן. המלחמה יוֹצרת לנוּ בּמוּבן זה מצב מיוּחד: אפשר לכתוֹב כּנגד כּוֹפר הישוּב, אבל אי אפשר לכתוֹב בּעד, אפשר להוֹכיח שחלף הצוֹרך בּהתגוֹננוּת, אבל אי אפשר להסבּיר עד מה מגוֹחכים אלה שבּשעת פּוּרענות הם תוֹבעים הגנה וּבשעת-הפסקה הם פּוֹסלים כּל התכּוֹננוּת. אפשר לכתוֹב בּרוּח הספר הלבן, אי אפשר לכתוֹב נגדוֹ. אפשר לכתוֹב נגד המעפּילים, אפשר להפיץ עליהם דיבּוֹת בּרבּים. אך אי אפשר לתבּוֹע את עלבּוֹנם.

וּבינתים מתרחש עוֹד משהוּ בּישוּב. היו כּמה מקרי-שוֹד, שוֹד מאוּרגן, בּבּנקים. ונתפּסו נערים, המתאַמנים בּמלאכת השוֹד, בּמערה

בּירוּשלים. אלה לא היו “רעבים” כּשוֹדדים הדמיוֹניים בּאיגרת רוּטנבּרג. אצלנוּ השוֹדדים אינם רעבים, והרעבים אינם שוֹדדים. והיה מעשׂה-הרצליה. ויש סימנים לקיוּם “אוֹריֶנטציה” חדשה. על כּך מדבּרים, אך אין זה מזעזע את הישוּב. ובינתים – דבר שאין מדבּרים עליו – גוֹברת המצוּקה, וּבינתים – גזירה על גן-ילדים, שהוא מעמוּדי תחיית הלשוֹן וּמיסוֹדוֹת הציביליזציה העברית בּארץ. כּל זה לא זיעזע את הישוּב, אך יש דאגה אחת שהיא גוֹזלת את המנוּחה: “שלטוֹן מפּא”י, “המַפתח המפלגתי”. לפני זמן-מה טרח עסקן אחד ומנה מנין שלם של דברים שבּהם שוֹלט המַפתח, דברים אמיתיים ודברים מדוּמים. קראתי וחשבתי: מדוּע אין קוֹבלים על “מַפתח” בּגיוּס? השתתפתי לפני ימים מספר בּמסיבּה של חיילים עברים “אֵי-שם” בּמחנה-האימוּנים, וחשבתי: מדוּע אין איש קוֹבל על כּך שההסתדרוּת “לקחה” לעצמה חלק גדוֹל שכּזה בּגיוּס?

ה

כּשאתה רוֹאה את פּני הציבּוריוּת הזאת אתה נאלץ לחַשב מחָדש כּמה חשבּוֹנוֹת. חינכנוּ את ציבּוּרנוּ כּל הימים לא על “מעמד לבדד ישכּוֹן”. בֹנינוּ את הציוֹנות על שיתוּף מעמדוֹת וּזרמים. אנחנוּ גוֹרסים

שיתוּף מפּני שאנוּ רוֹאים הצטרכוּיוֹת ותפקידים אשר שוּם מעמד ושוּם חטיבה אינם יכוֹלים למלא אוֹתם בּעצמם. יש גוֹרל-עם המבריח את כּל המעמדוֹת ואת כּל הזרמים ויש תפקידים המצריכים את כּל העם. וכל אדם יהוּדי שאיננוּ משתתף, אם בשימוּש בּלשוֹן עברית ואם בּשימוּש בּתוצרת עברית, ואם בּמניעת התנקשוּת ואם בּמניעת רעב, הרי הוא חסר לנוּ, אך מגמת השיתוּף המטיל חוֹבוֹת נתקלת בּמגמה של אַל-שיתוּף הפּוֹטר מחוֹבוֹת. מגמה זוֹ קיימת, בּכל מקוֹם, וּבמקוֹם שאין כּוֹח מחייב אף איננה זקוּקה לעזרת מפלגוֹת וארגוּנים. נביאיה ומיצגיה יש להם תמיד על מי להישען. אין מחסוֹר בּפוֹרקי-עוֹל, בּקוֹפצי-יד. כּוֹחוֹ של הרוֹגן, של המתנכּר, של העיקש והקישֵחַ גדוֹל בּישוּב. ועל אלה, ועל מֶנטַליותם של אלה, רוֹכב סוּג מסוּים של עסקנים, שעשׂוֹ עצמם טוֹענים ל“קהל הרחב, הבּלתי-מאוּרגן”, שמגרוֹנוֹ כּביכוֹל הם מדבּרים וּמאַיימים. אך טבעוֹ של איוּם שלאחר שהוּא מתקיים חדלים לפחד מפּניו. ואם כּל כּך הרבּה שנים מאַיימים עלינוּ בּפרישה וּבאי-נשׂיאה בּאחריות, וגם מקיימים, אין לנוּ אלא לשאוֹל את עצמנוּ: שמא אפשר גם מבּלעדיהם?

מגַנים אוֹתנוּ שאנחנוּ “רוֹדפי-בּצע”. מגַנים אוֹתנוּ

שאין אנוּ מתכּוונים לשיתוּף לשמוֹ, אלא לשם הכּסף, אשר הם ממטירים לחזקת “השלטוֹן”. ומכּאן הם מסיקים המסקנה: אין לך שוֹט יוֹתר טוֹב כּנגד השלטוֹן מעצירת-כּיס. אך דוקא בּימים אלה נזדמן לי לקרוֹא אצל אחד מעתוֹנאי הימין, הכּוֹתב כּמעט מתוֹך יאוּש: “הנשק היחידי של אי-תשלוּם מסים איננוּ עלוּל לפעוֹל בּמקוֹם שהמסים אינם משתלמים ממילא”. מתבּרר כּי השוֹט אינוֹ שוֹט. ויש לחשוֹש כּי אם יבוֹאוּ ויבטלוּ את “המַפתח המפלגתי”, וינהיגוּ “מַפתח המסים והתרוּמוֹת”, לא תהיה ידה של ההסתדרוּת על התחתוֹנה. אני כּוֹפר בּזה כּי כּל עצמוֹ של השיתוּף אינוֹ אלא “למען הבּצע”. אם כּי איני מזלזל בוֹ. כּל מי שרוֹצה שקרקע תיגָאל, שהחקלאוּת תתבּסס ותתרחב, שהמוֹרה לא יתנַוון, שגן-הילדים לא יסָגר, שילדי הפּרוָרים לא יהיוּ בּנים חוֹרגים לישוּב, שהרעב לא יעשׂה בּנוּ שַמוֹת – לא יהיה חלקוֹ עם “שׂוֹנאי הבּצע” שבּימין. אין שיתוּף לאוּמי בּלי שיתוּף-כּיס לצרכי האוּמה, אוּלם עצם השיתוּף, עצם הנשׂיאה בּעוֹל יחד, עצם הפּגישה של מעמדוֹת וחוּגים שוֹנים ומנוּגדים – יש בּו מן ההכרח וּמן התוֹעלת כּאחת. שיתוּף מביא לידי עזיבת ה“אני ואפסי עוֹד”, לידי ראיית הצד השני, לידי התחשבוּת הדדית, לידי ויתוּרים.

ועוֹד. למדנוּ כּי כּל המֵצר לשׂמאל נעשׂה ראש.

והיפּוּכוֹ. מי שחדל להצר להסתדרוּת חדל להיוֹת ראש. הימים האחרוֹנים נתנו לנוּ דוּגמה מבהיקה, מאימתי נעשׂה משה סמילנסקי מנהיגם המוּכּר של האִכּרים? אפשר עכשיו לדבּר בּזה, מתוֹך התבּוֹננוּת גרידא, בּלי שמץ פּוּלמוֹס. לי עוֹד זכוּרים הימים כּשבּחוּגי האכּרים התיחסוּ אל סמילנסקי כּמוֹ שמתיחסים עתה בּחוּגים מסוּימים אל גרינבוֹים. פּעוּלתו הספרוּתית, בּיקרתוֹ הישוּבית, השקפוֹתיו האחד-העמיוֹת, הגנתוֹ על העבוֹדה העברית בּעוֹנוֹת מסוּימוֹת לא הן שעשׂוּ אוֹתוֹ למנהיג האיכּרים. אך עם גיאוּת הפּרדסנוּת, כּשגָבר הבּטחוֹן: “כּוֹחי ועוֹצם ידי”, אחז גם סמילנסקי בּשיטת ההתבּדלוּת המעמדית והיה לה לפה, ואז ל“ראש התאחדוּת האכּרים”, לאבּירה הלוֹחם וּלאישיוּתה המרכּזית. משחזר הגלגל וּסמילנסקי חזר להיוֹת מה שהיה, והסתלק משיטת ההתבּדלות עד כּדי הליכה בּשליחות הקרן הקימת – לא הלכה התאחדוּת האכּרים עמוֹ, ולא ארכו הימים וּבאה ההתפּטרוּת.

וחוֹששני שאם יבוֹא יוֹם וּמר פ. בּרנשטיין יכּנס לאחת ההנהלוֹת רכוּב על גלי ה“בּרית” המתנַחשלת – יצטרכוּ אז לחפּשׂ אדם אשר ימלא את התפקיד אשר פ. בּרנשטיין ממלא היוֹם.

יש אצלנוּ הנוֹטים להפריז בּערך הקמפּניוֹת הגוֹעשוֹת

כּנגד ההסתדרוּת. הנסיוֹנוֹת “לגָייס” את הישוּב ואת הציוֹנוּת נגד הפּוֹעלים קָדמוּ ל“הסתדרוּת”. היוּ ימים שאנחנוּ עוֹד לא היינוּ כּוֹח “בּלתי-פּרוֹפּוֹרציוֹנלי” וּמסוּכן, כּי אם קוֹמץ, וגם אז יצאוּ עלינוּ בּחרמוֹת וּבמכתבי אזהרה לחוּץ-לארץ. וּמי יִמנה את מספּר הנסיוֹנוֹת להקים “גוּש אזרחי מוּצק”? ימיהם כּימי תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. ואינני חוֹשש להוֹדוֹת שאני מעדיף גוּש ימני מוּצק, שתהיה לוֹ כּתוֹבת, שיהא אַחראי למעשׂיו, על המחרוֹזת של כּל מיני חוּגים, עם גבּאים ותקיפים וּמתנשׂאים, עם אַמביציוֹת קטנוֹת, ולא עם “מַפתח” אחד, אלא עם "צרוֹר מפתחוֹת" שלם, אשר בּגללם אינם יכוֹלים לעוֹלם לחלק את הכּסאוֹת בּיניהם וּלהסתדר בּשוּם מוֹסד, ואת כּשלוֹנם זה הם זוֹקפים על “השׂמאל”. היש בּחוּגי הימין כּוֹח להקים גוּש כּזה? יש לפקפק בּכך. כּתיבתם מעידה על רגשי קנאה, נחיתוּת, מרירוּת, אך לא על כּוֹח יצירה. על שׂנאת ההסתדרוּת בּלבד לא יקוּם שוּם בּנין של קיימא. בּנין חברתי רציני לא יתכן בּלי חזוֹן, בּלי נכוֹנוּת לקרבּנוֹת, ואלוּ – היכן הם בּקרב אוֹתם חוּגים

המתלקטים מסביב ל“ימין”?

לפיכך אין חלקי עם אלה המתריעים כּפעם בּפעם על “הסכֹנה”, “אַל תירא עבדי יעקב”. יש לנוּ דאגוֹת גדוֹלוֹת מאֵלוּ. בּיקשוּ לנצל כּנגדנוּ מה שכּתב רוּטנבּרג: “התפּוֹררוּת ההסתדרוּת בּתנאי היוֹם היא אפשרוּת ריאַלית”. אם הכּוָנה היא ל“שבירת” ההסתדרוּת מבּחוּץ – הרי זוֹ טעוּת גמוּרה. “כּל כּלי יוֹצר עליה לא יִצלח”. סכּנת ההתפּוֹררוּת

מבּפנים – שָׂאנִי. בּה אין לזלזל. סכּנה זוֹ אוֹרבת לנוּ מן הימים הראשוֹנים ואנחנוּ חייבים כּל יוֹם תמיד להתגבּר עליה. אוּלם זהוּ נוֹשׂא בּפני עצמוֹ.

ו

שלוֹם בּישוּב – כּן. אך אל נא נחשוֹב כּי נבנה את השלוֹם בּישוּב על ידי שנרדוֹף שלוֹם עם מספּר תקיפים וּפּוֹליטישנס המחזיקים בּכיסם את “רוֹב הישוּב”. שלוֹם עם היהוּדי סתם, שלוֹם עם הדלוּת היהוּדית – אם מפלגתנו תעמיד זאת לעצמה למטרה תמצא את הדרך ותמצא את השלוֹם.

נתבּוֹנן קצת בּסוֹציוֹלוֹגיה של הישוּב, בּהרכּבוֹ

החברתי. היוֹת שרגילים להעמיד מוּל ההסתדרוּת את “כּל הישוּב”, כּדאי לבדוֹק ממי מוּרכּב “כּל הישוּב”. לא נעסוֹק פּה בּסטטיסטיקה, כּי אם נעביר לעינינוּ מספּר תוֹפעוֹת מאַלפוֹת.

לפני זמן מה נתקיימה ועידת “התאחדוּת הציוֹנים הכּלליים”, אגף זה הממשיך בּמסוֹרת של ציוֹנוּת כּללית, הנוֹטה שכם לפעוּלה קוֹנסטרוּקטיבית, ואשר לוֹ זכוּיוֹת רבּוֹת בּרחבי התנוּעה. קראנוּ

בּעתוֹנים כּי סיעת “העוֹבד הציוֹני”, חברי ההסתדרוּת, היה לה רוֹב בּועידה. ועל ידה סיעת החקלאים הזעירים.

והנה “המזרחי” – חטיבה חשוּבה בּציוֹנוּת וּבשנים האחרוֹנוֹת גם בּישוּב. חטיבה שאיננה בּת-חלוֹף, ויש לה שליחוּת משלה, ואין להעמידה בּשוּם פּנים בּשוּרה אחת עם ארגוּני הימין הרבּים, הצצים ונוֹבלים. אינני יוֹדע מה בּו חלקוֹ של “הפּוֹעל המזרחי” בּאחוּזים, אבל אין ספק שהוּא ניכּר בּיוֹתר גם בּכמוּת וגם בּאיכוּת (בּמפעל ההתישבוּתי וּבנוֹער): ציבּוּר פּוֹעלים ממש, עם צרכים וּתביעוֹת של פּוֹעלים, עם מלחמת-קיוּם, עם ישוּבי-עוֹבדים, עם מפעלי-כּיבּוּש חלוּציים.

ויש רביזיוֹניזם. הימים אשר בּהם נשען על דוֹר הזקנים אשר זכרוּ את ימי גדוּלת ה“רַזסבֵיט” בּפּטרבּוּרג – עברוּ ללא שוּב. וגם “נוֹער-הזהב” כּבר חדל להיוֹת הקוֹבע בּדמוּתה של התנוּעה הרביזיוֹניסטית. אפשר להצטער על כּך שפּוֹעלים נתפּסים לתנוּעה כּזאת, יש ויש להרהר בּדבר, אך אין להתעלם מכּך שהרביזיוֹניזם נשען בּשנים האחרוֹנוֹת בּמידה גדוֹלה על שכבוֹת פּרולטריוֹת דוקא, וגם חלוּציוֹת.

וציוֹנים כּלליים ב' אף הם אי אפשר להם בּלי ארגוּן פּוֹעלים “שלהם”, ואפילו הפּטריוֹטים של ספרדיוּת אינם יכוֹלים לקיים את עמדתם בּעדה הספרדית בּלי ארגוּן פּוֹעלים ספרדים. ואין לשכּוֹח גם את “פּוֹעלי אגוּדת ישׂראל”, הנאבקים בּתוֹך “האגוּדה”.

סקירה חטוּפה זוֹ דיה להפוֹך על פּיהם את המוּשׂגים המהלכים על “רוֹב הישוּב” בּניגוּד לפּוֹעלים. עוֹד לא נחקר ועוֹד לא הוּכּר עד מה גדל משקלוֹ של הפּוֹעל בּישוּב, בּחייו החמריים והרוּחניים. ציבּוּר הפּוֹעלים בּכללוֹ, מעבֵר למחיצוֹת המפלגוֹת אוֹתוֹ, מהווה לא רק את רוֹב בנינוֹ של הישוּב, אלא אף את רוֹב מנינוֹ. אין זה מקרה. יש הרוֹאים את עלייתוֹ של הפּוֹעל בּישוּב כּאיזוֹ “אי-הבנה” היסטוֹרית, כּמיקח-טעוּת, והם מסבּירים אוֹתה בּ“ערמתה” וּבתכסיסיה" של ההסתדרוּת, אוֹ בּחוּלשתם של האוֹסישקינים והרוּפּינים והוייצמַנים. אך מי שלא טָפַש לבּוֹ יבין כּי דוקא “הארץ החדשה” היא שמחַיבת את היהוּדי העוֹלה להיוֹת ליהוּדי עוֹבד. ואם נזכּה לחיוֹת ולגדוֹל, לבנוֹת וּלהיבנּוֹת – עוֹד יגדל ויִגבּר חלקוֹ

של העוֹבד בּישוּב. הבּוֹכה על כּך יבכּה, והמבין יבין כּי הנוֹשׂא העיקרי של בּנין הארץ מן ההכרח שיהיה האדם העוֹבד.

ז

וּבשכנוּת קרוֹבה לציבּוּר הפּוֹעלים נמצא אוֹתוֹ המחנה

הרב והמגוּוָן, שבמדבּיקים לוּ כּל מיני תוים: אם “מעמד בּינוֹני” כּביכוֹל, ואם “בּוּרז’וּאַזיה זעירה”, ואם “המוֹן-העם”. נאמר בּפשטוּת: הדלוּת היהוּדית. הבּעל-מלאכה, הרוֹכל, החנוָני, האשה העוֹמדת בּשוּק.

המוֹן חלכּאים חַסרי-מחיה, ולפרקים גם חסרי-סיכּוּיים. מי יגן עליהם, מי ישקוֹד על תקנתם? רבּים הרוֹכבים עליהם, רבּים העוֹשׂים עצמם אפּוֹטרוֹפּסים להם. אך כּמה הם העוֹשׂים בּאמת משהוּ בּשבילם? אני מניח כּי מצבם כּאן קשה יוֹתר מאשר בּאיזה ישוּב יהוּדי העוֹמד על תלוֹ. מדוּע? מפּני שעל אוֹתם התלים, בּני מאוֹת שנים, היה כּל אדם מחוּבּר למישהוּ ולמשהו ולא ידע את טעם העקירה והגַלמוּדיוּת הנוֹפלת בּחלקוֹ אצלנוּ. בּסביבה בּה אדם נוֹלד וגדל וּמוֹסיף לחיוֹת מתהווה ליכּוד טבעי, וּבה צוֹמחת עזרה הדדית ועסקנוּת נאמנה. גם תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, שצמחה ועלתה מתוֹך סביבה המוֹנית זוֹ, ולקחה ממנה הרבּה, החזירה לה לא מעט בּמתכּוון ושלא בּמתכּוון, אם על ידי אוֹתם עסקני פּוֹעלים שניחנוּ בּסגוּלוֹת עממיוֹת ולא הסתגרוּ בּתחוּמי “האוֹרגָניזציה” בּלבד, ואם על ידי פּוֹעלים שקיבּלוּ את חינוּכם הציבּוּרי בּתוֹך הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים,

וּלאחר “שעבר עליהם הגלגל”, אם מסיבּת נישׂוּאים אוֹ “יציאה מרשוּת בּעל-הבּית לרשוּת עצמם” – מצאוּ כּר למַאוַייהם החברתיים בֹתוך ההמוֹן

היהוּדי הבּלתי-מאוּרגן, ומהם שיצאוּ עסקני בּעלי-מלאכה, פּעילי קוֹאוֹפּרציה אשראית, נוֹשׂאי השכּלה עממית. וּבארץ? בּצדה של העליה החלוּצית – אשר תנוּפתה והישׂגיה מוֹשכים אליה את מיטב כּוֹחוֹת היצירה המבקשים גאוּלה – זוֹרמת עליה המוֹנית, עזוּבה לנפשה, ללא ליווּי, ללא עזרה. אין מתגלים בּתוֹכה כּוֹחוֹת כּאלה שהיוּ בּקרב ההגירה לאמריקה. אז באוּ אנשי “עם עוֹלם” ואינטליגנציה רדיקלית מרוּסיה, שהתמזגה בּמידה מסוּימת עם ההגירה ההמוֹנית. לפני המלחמה הקוֹדמת עוֹד היוּ בּתוֹך העליה אנשים אשר היה להם צוֹרך בּפעולה עממית, כּמו שיינקין וּבּוּגרשוֹב, הם בּקשוּ – וגם מצאוּ – שׂדה-פּעולה בּשכבוֹת אלה. גם “הפּוֹעל הצעיר” בּתל-אביב גילה קרבה להם והעמיד להם עסקנים. אוּלם מאחר המלחמה היתה העליה החלוּצית שקוּעה מאד בּעצמה וּבמפעל הכּיבּוּשי, וכוֹחוֹת אחרים לפעוּלה

בּקרב העליה ההמוֹנית העזוּבה לא קמוּ. פרֶטֶנדֶנטים לניצוּל וּלפיתוי היוּ

רבּים, אך עוֹבדים עבוֹדה לשמה לא נתגלוּ.

ח

מתוֹך ראיה זוֹ יש לקבּוֹע את האוֹריֶנטציה הציבּוּרית שלנוּ: לא על מספּר עסקנים המסַלפים את דמוּת הישוּב ואת דעת הקהל, כּי אם על חוּגים עממיים, אלה העשׂוּיים להיוֹת אתנוּ חברים ממש בּכּל, ואלה שיש לכרוֹת אתם בּרית-אמוּנים.

ראשית: ארגוּני הפּוֹעלים. רבּים עוֹמדים אתנוּ

בּקשרי-מלחמה. עלינוּ לדבּר אליהם לא בּלשוֹן אוֹיב, לא דרך התנַצחוּת, כּי אם בּלשוֹן חברים. לא זה העיקר אֵילוּ מוּשׂגים משוּנים על אוֹדוֹתינוּ הם מביאים אתם בּבוֹאם, העיקר אֵילוּ מוּשׂגים יקנוּ לעצמם בּהיפּגשם אתנוּ בּחיים, בּעבוֹדה. יוֹם יוֹם תוֹקעים בּאזניהם שאנחנוּ התקיפים וּמשתמשים

בּתקיפוּתנוּ רק להנאתנוּ. איש לא מספּר להם מה העוֹל שאנחנוּ מטילים על עצמנוּ, וּמה הכּיבּוּשים שאנוּ כּוֹבשים למען כּוּלם. איש לא מספּר להם בּאיזוֹ מידה כּל ארגוּן יוֹצא בּעקבוֹתינוּ. כּל אחד מאתנוּ יוֹדע עד מה בּמצב של חוֹסר עבוֹדה וחוֹסר מחיה חשוּד כּל פּוֹעל מסוּדר על “קיפּוּח”. אך חוּבתנוּ היא להיוֹת נקיים. אַל יהיה בּנוּ מקוֹם לשוּם מגמה של קיפּוּח. בּהסתדרוּת גדוֹלה כּשלנוּ אין שוּם אדם יכוֹל לחשוֹב שיש לוֹ ידיעה מלאה על כּל המתהווה בּקפליה. ואם גם המוֹסדוֹת העליוֹנים של ההסתדרוּת לא עלה על דעתם מעוֹלם לבנוֹת את עצמתה על קיפּוּח מי שהוּא, ואם כּי הדבר מגוּחך מדי שציבּור של למעלה ממאה אלף יבָּנה על קיפּוּח של אלפים אחדים, יש ויש להזהיר מפּני כּל שמץ של קיפּוּח, בּכל מקוֹם שהוּא מוֹפיע, אם בּשוֹגג ואם מתוֹך חריצוּת-יתר של איזה מזכּיר מקוֹמי המבקש “רוַח” לציבּוּרוֹ וּמביא רק הפסד. וצריך גם לשפּוֹך אוֹר-אמת על כּל עוּבדה ועוּבדה. אם אני קוֹרא ש“הפּוֹעל המזרחי” קוֹבל כּי בּחוֹדש מסוּים הגיעוּ לוֹ 600 ימי-עבוֹדה והוֹא קיבּל רק 150 – איני יוֹדע אם זוֹ אמת אוֹ לא. אוּלם אני רוֹצה לדעת את האמת. אין לי כּל רצוֹן להתעלם מן הדבר. ואני רוֹצה שאוּכל מחר לקרוֹא הוֹדעה של מוֹסד מוּסמך, כּי הדבר איננוּ אמת אוּ שהדבר נכוֹן ויתוּקן. יוֹדע אני שיש לא מעט סַחטנוּת ויש נרגָנוּת לשמה¹. אך צריך ליצוֹר מצב כּזה שיוֹציא את האויר ממפרשׂי הריגוּן והרינוּן. מוּבן שאין פּתרוֹן רדיקלי בּלתי אם לשכּת-עבוֹדה כּללית ואחידה, עם רישוּם אישי, המוֹנע כּל פּריבילגיוֹת בּחלוּקת עבוֹדה, גם מן הרוֹב הנאנח וגם מן המיעוּטים הצוֹעקים, וּמוּבן שהפּתרוֹן האמיתי למניעת כּל טרוּניה וכל חתירה לחיזוּק בּרית-אחים, הרי היא הסתדרוּת פּוּעלים אחת, שכּל פּוֹעל ימצא בּה את בּיתוֹ. הגיע הזמן להרים שוּב את דגלה. דוֹמה שגם הפּוֹעלים חברי הארגוּנים השוֹנים רכשוּ נסיוֹן ולמדוּ לקח. האין לקווֹת שגם אנחנוּ למדנוּ משהוּ מעשׂרים שנוֹת קיוּמה של ההסתדרוּת, ושרצוֹננוּ לראוֹתה אחת וּכללית לא נחלש אלא גָבר בּמשך הזמן?

לפני כּמה ימים נזדמנתי למוֹשבה אחת, וסיפּרוּ לי חברים כּי נתקיימה שם חגיגה נאה לרגל הצטרפוּת חבוּרת פּוֹעלים חרדים להסתדרוּת. לכאוֹרה הייתי צריך לקבּל את הידיעה בּשׂמחה שלמה. כּי מימַי הראשוֹנים בּארץ נשׂאתי את נפשי לאיחוּדם של כּל העוֹבדים היהוּדים, וּמיוֹמה הראשוֹן של ההסתדרוּת בּיקשתי וגם לָחמתי על כּך שכּל יהוּדי עוֹבד – ללא הבדל השקפוֹת והליכוֹת חיים – יראה בּה את בּיתוֹ. ודאי שאין דבר זה נעשׂה בּלי מחיר. לא די שנכריז: כּל דכפין. צריך שכּל אחד ירגיש שהנהוּ כּאן בּעל זכוּיוֹת שווֹת לשאר המסוּבּים. משרבּוּ הבּקיעים בּבית-ישׂראל, משנפרדוּ

כּל כּך למוּשׂגים וּלדעוֹת וּלנימוּסים ורבּה הזרוּת וההתנַכּרוּת של חוּג

לחוּג – אין הדבר ניתן על נקלה. והדבר טעוּן הרבה רצוֹן טוֹב וחינוּך מַתמיד והתגבּרוּת. לפיכך קיבּלתי הפּעם את הידיעה בּשׂמחה מהוּלה בּדאגה. הירהרתי: הירגישוּ עצמם החברים כּמוֹ בּביתם? ושמא הם רוֹאים מרחוֹק את ההסתדרוּת ראיה אידילית בּיוֹתר, ואינם יוֹדעים את קשייה? יש להניח כּי החברים אשר קירבוּ אוֹתם וסייעוּ להצטרפוּתם גילוּ הבנה ואחוה, אך שמא בּבוֹאם אל המחנה הרב והמגוּוָן, אל הלשכּה, אל האגוּדה – יפּגשוּ שם בּמי שרגיל לראוֹת בּהם נחוּתי-דרגה? הרי יחסים כּאלה מצוּיים בּרחוֹב היהוּדי אשר משם עוֹלים חברינוּ, והם חוֹדרים גם אלינוּ. צריך לעקוֹר אוֹתם מן השוֹרש, כּי הם עוֹמדים בּסתירה גמוּרה לאחדוּת פּוֹעלים, כּי הם אחד המפריעים הגדוֹלים לכלָליוּתה של ההסתדרוּת.

ט

וקו שני: התקרבוּת להמוֹני העם בּישוּב. אין הכּוָנה לציד-נפשוֹת וּלתעמוּלת-בּחירוֹת. כּי אם לשׂאת בּמשׂאם, לדעת את סבלוֹתיהם, לשקוֹד על תקנתם, וקוֹדם לכל פּעוּלה: לא התנַשׂאוּת, לא התרברבוּת, ועל אחת כּמה – לא שחצנוּת! תכוּנוֹת אלה אינן נחלתן של השכבוֹת “העליוֹנוֹת” בּלבד. הן מקננוֹת גם בּכל תנוּעה אידיאליסטית ומַהפּכנית. אך כּל שחצנוּת פּסוּלה. לֶנין בּשעתוֹ הזהיר את חבריו מ“קוֹמצ’וַנסטבוֹ”, מהתרברבוּת קוֹמוניסטית. כּל תנוּעה המטפּחת בּקרב

חבריה את הרגשת היעוּד המיוּחד חייבת גם לחנך אוֹתם כּנגד הצד השני של המטבּע, כּנגד ההתנַשׂאוּת והשחצנוּת כּלפי הנמצאים מחוּץ לה. וגם תנוּעתנוּ הפּוֹעלית-החלוּצית זקוּקה לחינוּך זה.

כּפעם בּפעם קמים בּקרבּנוּ חברים יחידים המגלים הבנה עמוּקה וחוּשים דקים לצרוֹת ההמוֹנים וּלצרכי החוּגים שמחוּץ לנוּ. ויש

ששיקעוּ הרבּה מכּוֹחם בּכך. אוּלם פּעוּלתם לא הביאה את מלוֹא הבּרכה הראוּיה. בּאשר אין די לכך בּמאמצי יחידים. דרוּשה אוירה ציבּוּרית, דרוּשה הכּרה מצד המוֹני החברים, דרוּש עידוּד מצד התנוּעה כּוּלה.

רעה חוֹלה היא בּתנוּעת-פּוֹעלים אם היא מסתגרת בּקליפּתה המקצוֹעית והמפלגתית, נתוּנה כּוּלה לסבלוֹתיה וּלדאגוֹתיה הרבּות, ואינה

שוֹעה לסבלוֹת ולענינים הנוֹגעים נגיעה עמוּקה בּחיי ההמוֹנים, בּלי שיהיה להם “אוֹפי מעמדי” לפי המקוּבּל. הנה, למשל, עוֹברת עתה על הישוּב פּוּרענוּת גדוֹלה: הגזירה על גני-הילדים. עצם הדבר הזה, שלאחר ארבּעים שנוֹת קיוּם והשתרשוּת של הגנים, עד היוֹתם לחלק אוֹרגני של החינוּך העברי, מעיזה הממשלה להניף עליהם גרזן – יש בּוֹ להעיד על מצבנוּ הפּוֹליטי ועל האוירה הממשלתית מסביבנוּ. האַדמיניסטרציה הבּריטית, בּדרך כּלל, יש בּה מידה גדוֹלה של תרבּות ודרך-ארץ. היא יוֹדעת להתהלך עם “נייטיבס” בּלי לפגוֹע הרגשוֹתיהם ללא צוֹרך. היא יוֹדעת לנהוֹג כּבוֹד בּמוּשׂגים דתיים, בּמוֹסדוֹת מוּשרשים. ואצלנוּ – לא היססה לפגוֹע בּגן-הילדים, שהוּא שכבת-היסוֹד של החינוּך העברי וגוֹרם חשוּב בּמיזוּג השבטים, וחלק עיקרי בּעזרה הסוֹציאלית. הרי זוֹ פּגיעה קשה בּיוֹתר. אפשר אינה פֹוֹגעת בּשכבוֹת האמידוֹת, אוּלם היא פּוֹגעת בּיוֹתר בּאוֹתם הילדים אשר להם הגנים הכרח. האם לא כּאן מקוֹם לגילוּי אחדוּת אמיתית של הישוּב? האם לא אנחנוּ, כּתנוּעה תרבּוּתית וכמיצגי השכבוֹת הנפגעוֹת בּיוֹתר, צריכים

להסתער על כּך בּכל כּוֹחנוּ?

אוֹ, נאמר, העזרה הסוֹציאלית בּישוּב. סבוּרני שעלינוּ להיוֹת הנוֹשׂאים העיקריים שלה, להרחיב את שׂדה פּעוּלתה על ידי לחץ על העיריוֹת והממשלה, לשחרר אוֹתה מן הסגנוֹן הפילָנטרוֹפּי ולנטוֹע בּה את העממיוּת הבּרוּכה, וּלהקיפה בּהתענינוּת ציבּוּרית. אוֹ, נאמר, עדוֹת המזרח, שהעזוּבה בּהן מרוּבּה בּיוֹתר; אוֹ המלחמה בּמסיוֹן; אוֹ הגנת השכנים והדיירים, וכדוֹמה, תפקידים ציבּוּריים בּריאים, אשר תנוּעת פּוֹעלים אמיתית חייבת לשׂאת בּהם, אם איננה מצטמקת בּתוֹך קליפּתה.

העמסנוּ עלינוּ מצווֹת יוֹתר מאיזה חוּג אחר בּישוּב. עוֹד

נצטרך להעמיק את העזרה ההדדית שבּינינוּ. ואף על פּי כן נעמיס עלינוּ עוֹד מצווֹת. אנחנוּ, “סוֹחבים” בּעוֹל. ה“סחיבה” קשה, אך יש בּה בּרכה ויש גמוּל. אנחנוּ זוֹרעים וּמוֹצאים כּמה שערים.

אני מקווה שדרישוֹתי אלה לא יתָקלוּ בּמשפּטים קדוּמים מבּפנים, אך אם ניתקל בּכך – נצטרך לברר את הדברים לעוּמקם. אינני חוֹשש לבּירוּר הזה, הוּא לא ידלדל, הוא יעמיק ויעשיר את תנוּעתנוּ.

בּכל תנוּעת פּוֹעלים רצינות עוֹבר קו חוֹצץ בּין תקוּפת

הילדוּת וההתהווּת הראשוֹנה לבין תקוּפת הבּגרוּת והגבוּרה. בּתקוּפה

הראשוֹנה כּל מַעיניה נתוּנים למציאת-עצמה, להגדרת-עצמה, וּלהתגַדרוּתה מן השאר. אך עם ההתגבּרוּת וההתבּגרוּת, עם ההישׂגים הגדוֹלים – צריכה לבוֹא הכּרת החוֹבוֹת לכּלל כּוּלוֹ והעמסת הדאגה לכל מה שלמַטה הימנה, מבּחינה סוֹציאלית. תנוּעת פּוֹעלים שמפגרת בּזה, ואם גם בּאמתלה של אדיקוּת מעמדית, מתכּחשת לחזוֹנה, מוֹעלת בּשליחוּתה ההיסטוֹרית.

כּשאוֹמרים לנוּ מן החוּץ: העם נתן לכם הרבּה – הרי זה לא נעים לשמוֹע. בּפרט כּשהאוֹמר מבקש להסיק מ“נתינה” זוֹ מסקנוֹת מבוּלבּלוֹת. אך אנחנוּ לעצמנוּ חייבים לוֹמר: העם נתן לנו הרבּה, קוֹדם כּל נתן אוֹתנוּ. זה לא מעט. גוֹרל העם בּחר בּנוּ, והבדילנוּ מן הטוֹעים, והצילנוּ מטמיעה וּמקלוֹן וּמאבדן. אילמלא העם לא היינוּ מגיעים למה שהגענוּ. והעם נתן לנוּ, לא בּגלל יחוּסנוּ, כּי אם לשם מטרה החשוּבה לוֹ מכּל, לשם גאוּלתוֹ. תנוּעת הפּוֹעלים זכתה למה שזכתה לא מפּני שמישהוּ בּיקש לשׂחק בּאהבת-פּוֹעלים, כּי אם מפּני שהטילה על עצמה תפקידים לאוּמיים חלוּציים. והעם – לא התקיפים והגבּאים שנפגעוּ על ידינוּ – ידע להעריך זאת, הוּא רחש אֵמוּן למפעלנוּ, ונתן לנוּ את המנדט: להמשיך. והאצילוּת הזאת מחייבת. אנוּ זקוּקים לאחדוּת יוֹתר מאשר בּכל זמן שעבר. אנוּ זקוּקים להריסת מחיצוֹת. אין בּידינוּ להרוֹס מחיצוֹת של הנרגָנוּת המאוּרגנת, אך יש ויש בּידינוּ להרוֹס מחיצוֹת של ניגוּדים מדוּמים בּרחבי העם. יהוּדים פּליטים נוֹהרים לארץ-ישׂראל – האחדוּת שלהם היא למעלה מניגוּדי מעמדוֹת. בּתוֹך הספינה העוֹגנת בּחוֹף חיפה וּגזירת הגירוּש מתהפּכת עליה – שם אחדוּת אמיתית, למעלה מכּל אחדוּת המוּגדרת בּספרים סוֹציוֹלוֹגיים. הללוּ לא ידעוּ מעפּילים מה הם, וּמהי אחדוּת של עם-מעפּילים. ואחדוּת זוֹ מקיפה לא רק את 1800 היהוּדים שבּספינה הזאת. האחדוּת של הגיהינוֹם היהוּדי, אחדוּת-ההעפּלה וּמלחמת-ההצלה, מאַחדת עכשיו רבבוֹת יהוּדים בּמרחקי-עוֹלם. וּתנוּעה סוֹציאליסטית יהוּדית

היוֹנקת ממקוֹרה ולא מכּלים שניים וּשלישיים – תדע לגַלם אחדוּת-אמת הרצוּפה עזרת ישׂראל ואהבת ישׂראל.

---

בּמוֹעצת הסתדרוּת בּכפר-סבא. ט"ו בּכסליו תש"א, 9.12.1940

מאת

ברל כצנלסון

בּפתיחת המוֹעצה הוֹדיע היוֹשב-ראש, דויד רמז: "בּשעוֹת הערב הוּצאוּ בּכוח עוֹלי “אַטלָנטיק” ממחנה העוֹלים בּעתלית והוֹעלוּ

לאניוֹת לשלחם מן הארץ. לא נוּכל לקיים את סדר-יוֹמנוּ. אתן רשוּת-הדיבּוּר בּענין זה שהתרחש הערב בּשם כּל המוֹעצה לבּרל כּצנלסון“. הדברים לא פּורסמוּ בּשעתם והם ניתנים בּזה מתוֹך הסטנוֹגרמה. הם הוּבאוּ בּקוֹבץ מדברי בּרל “מדיניוּת ציוֹנית”, שהוּצא על ידי מחלקת הנוֹער של הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, תל-אביב, תש”ו.

עם הגירוּש למאוּריציוּס

יש רגעים אשר בּהם כּל דיבּוּר אינוֹ אלא תחליף, תחליף עלוּב, מבייש, למַה שמתרחש וּלמַה שצריך להיעשוֹת. היוֹם הזה הוּא יוֹם מר, יוֹם מר בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת. בּמלחמה הקוֹדמת היה יוֹם כּזה, יוֹם שחטפוּ

יהוּדים בּיפוֹ בּרחוֹבוֹת וּבכוֹח זרקוּ אוֹתם לאניוֹת והוֹבילוּ אוֹתם

למצרים. זה היה מעשׂה הממשלה התוּרכּית של הימים ההם – ממשלת השׂוּלטן, ממשלה חסרת תרבּוּת, חסרת יסוֹדוֹת של חוֹק ומשפּט. היוֹם הזה, בּמלחמה הזאת, נעשׂה הדבר מצד ממשלה נאוֹרה, תרבּוּתית, תוֹבעת צדק, דוֹרשת טוֹבת עמים נדכּאים, ממשלה אשר בתקוּפוֹת שוֹנוֹת היוּ טוֹבי בּניה יוֹדעים להילָחם על זכוּת עמים משוּעבּדים. לפני 120 שנה ידע אדם אנגלי¹ להילָחם על שחרוּרה של יוָן. אנגליה ידעה לתבּוֹע את עלבּוֹנם של האַרמנים הנשחטים. אנגליה ידעה להכריז בּפני העוֹלם כּוּלוֹ על תקוּמת הבּית הלאוּמי היהוּדי. ועכשיו בּאים בּאי-כּוֹח מדינה זאת ותוֹפסים בּני-אדם, פּליטי גיהינוֹם, אשר הגיעוּ אל החוֹף בּיסוּרים בּלתי-אנוֹשיים – יסוּרים אלה בּלבד יש בּהם לאשר את זכוּתם לארץ הזאת ואת רצינוּת בּוֹאם אליה – ולוֹקחים אוֹתם בּכוֹח הזרוֹע, בּכוֹח שוֹטרים וחיילים ודוֹחפים

אוֹתם חזרה, וּמוֹסרים להם מוֹדעה כּי בּאשר העיזוּ לחתוֹר בּלי רשוּת אל הארץ הזאת – צפוּי להם עוֹנש, עוֹנש כּפוּל: הם נידחים מן הארץ לא רק בּרגע זה, כּי אם לעוֹלם וָעֶד; כּל עוֹד השלטוֹן הזה יהיה קיים מוּבטח להם שהארץ הזאת תישאר סגוּרה בּפניהם.

היש בּפינוּ מלים להגדיר את הדבר הזה? היש לנוּ מוּנחים מקוּבּלים בּחברה האנוֹשית אשר יעשׂוּ את מכאוֹבנוּ מוּבן לזוּלתנוּ? כּל

עם ועם יש לוֹ סמלים של יסוּרים, המדבּרים ללבּוֹ יוֹתר מאשר ללב אחרים, ויש סמלים אשר רק הוּא מבין אוֹתם. וההיסטוֹריה היהוּדית נתנה לנו מלים המחרידוֹת את לבּנו, וזר לא נתנסה בּהן ולא יבין להן. מה יכוֹל לחוּש איש אירוֹפּה מה היתה לנוּ בּימי-הבּינַים האינקביזיציה? והאם יכוֹל איש אירוֹפּה להבין מה לנוּ המלה פּוֹגרוֹם? והאם יבין זר מה בּשבילנוּ עליה? הן גם אנחנוּ לא תמיד מבינים זאת. לא די לה לאידיאה גדוֹלה שתבּיע בּמלים אחדוֹת מוּפשטוֹת, בּאיזה טֶרמין שנגמר בּ“אִיזם”, מאוַיים

גדוֹלים, שאיפוֹת גדוֹלות, עד שהאידיאה חוֹדרת לעצמוֹת, עד שהיא נהפּכת לבשׂר-ודם של בּני-אדם, של תנוּעה, של עם – עוֹבר זמן רב. והתנוּעה משלמת מחיר יקר מאד על שהיא מאחרת לגלם את האידיאה בערכים מוּחשיים.

שנים רבּוֹת לא הבינה גם הציוֹנוּת עצמה מה גילוּמה. אמנם, הראשוֹנים רמזוּ משהוּ. עצם המלים “בּית יעקב לכוּ ונלכה” אמרוּ שציוֹנוּת אין זוֹ אידיאה של שחרוּר סתם, אלא אידיאה המחייבת דרך מסוּימת של הגשמה. גילוּם רעיוֹנה של התנוּעה הוּא עליה, ואין לוֹ גילוּם בּלי עליה. אוּלם מה הבינה התנוּעה הציוֹנית בּמשך עשׂרוֹת בּשנים בּ“ראשית-חכמה” זוֹ? פּה בּאוּלם יוֹשבים חברים שהלבּינוּ שׂערוֹתיהם, והם שפּתחוּ את העליה לארץ לאחר המלחמה הקוֹדמת. רבּים מאתנוּ עוֹד זוֹכרים יפה בּאיזה מכשוֹלים נתקלוּ אז, ולא מצד השלטוֹנוֹת הבּריטיים, כּי אם מצד השלטוֹנוֹת הציוֹניים בּארצוֹת, אשר לא הבינוּ כּלל וּכלל מה חפזוֹן הזה של מספּר בּחוּרים אשר אין להם סבלנוּת לחכּוֹת עד אשר יבוֹאוּ הימים הטוֹבים, שיהיה אפשרי וּכדאי ורצוּי להגיע לארץ. ועד היוֹם הזה – למרוֹת הקטסטרוֹפה, למרוֹת האסוֹנוֹת, למרוֹת כּל מה שעשׂתה הארץ בּשביל העליה וּמה שהעליה עשׂתה בּשביל הארץ – כּלוּם נעשׂתה העליה בּשביל הציוֹנות כּולה דבר מוּחשי ואוֹרגני

ועיקרי?

אילוּ היתה אז תפיסה אחרת של העליה, היתה, אפשר, גם הצהרת בּלפּוּר מנוּסחת אחרת, והיה כּל העוֹלם יוֹדע כי בּית לאוּמי אשר לא מוּבטחוֹת בּוֹ זכוּיוֹת עליה חפשית – איננוּ בּית לאוּמי, כּי אם קריקטוּרה של בּית לאוּמי והתקלסוּת בּחזוֹנוֹ של עם.

איוֹם וּמר שאפשר לעשׂוֹת לנוּ דבר כּזה² כּיוֹם הזה, בּעצם המלחמה, בּשעה שאלפי בּחוּרים שלנוּ מתנדבים למלחמה, שאפשר כּכה לירוֹק בּפנינוּ, כּה לדקוֹר בּלבּנוּ; שלעם היהוּדי המתבּוֹסס בּדמוֹ, אשר כּל לבּוֹ נתוּן לצד אחד בּמלחמה הזאת – שאפשר כּכה להתיחס אליו, כּכה להעריך את תפילוֹתינוּ, את קרבּנוֹתינוּ. אך אין זה הכּל. יש משהוּ שהוּא בּעינַי עוֹד חמוּר מזה. ולא אהיה אמיתי אם אחריש ולא אוֹמַר זאת. לי ההכּרה כּי היה בּידינוּ לנסוֹת למנוֹע את הדבר הזה, כּי מניעת הדבר המחפּיר הזה לא היה למעלה מכּוֹחוֹתינוּ. ואני מדבּר כּאן מעל הבּמה הזאת כּנאשם. אני מרגיש עצמי בּרגע זה כּאחד מהקהל הזה, כּנאשם, כּאיש אשר לא עשׂה כּל מה שאפשר היה לעשׂוֹת כּדי שהיוֹם הזה לא יהיה. אנחנוּ נלחמים בּכל החזיתוֹת בּעוֹלם, שוֹפכים את דמנו בּכל מקוֹם, על כּל המזבּחות שבּעולם מביאים אנו קרבּנוֹת – אם יש להם טעם ואם אין להם טעם, קרבּנוֹת מרצוֹן וקרבּנוֹת מאוֹנס, בּכל מלחמוֹת השחרוּר שבּעוֹלם וגם

בּהרבּה מלחמוּת של שעבּוּד העלינוּ את קרבּנוֹתינוּ. רק בּשביל עצמנוּ, רק בּשביל שחרוּרנוּ איננוּ יוֹדעים להילָחם. ורק בּשביל שחרוּרנוּ אנוּ יש

לנוּ מידוֹת וּמשקלוֹת וחשבּוֹנוֹת כּל כּך מדוּיקים וכל כּך בּרוּרים,

כּאשר לא היוּ לנוּ מעוֹלם לא בּשביל דברים גדוֹלים וגם לא בּשביל קטנוֹת החיים.

בּמשך שנים הוּרגל העוֹלם כּי אפשר ונכוֹן הדבר, בּאמת אפשר. מי יפריע? יש לנו מעצוֹרים כּל כּך רבּים, כּל כּך הרבּה חשבּוֹנוֹת מטיל גוֹרלנוּ המיוּחד עלינוּ. ואף על פּי כן, גם החלש בּיוֹתר, גם האוּמלל בּיוֹתר – יש דברים שעליהם הוּא נוֹתן את נפשוּ ועליהם הוא מוּכרח לתת את נפשוֹ, אם הוּא רוֹצה מעט כּבוֹד-אדם, אם הוא רוֹצה להשאיר לעצמוּ פּתח של שחרוּר. אין עם יכוֹל לוַתר על מלחמת שחרוּרוֹ בּלי שתהיינה לכך תוֹצאוֹת איוּמוֹת. וּמה טרגי הדבר שידיעה זאת בּאה אלינוּ שעוֹת לאחר המעשׂה, שהישוּב כּוּלוֹ, אשר נצבּר מכּל העוֹלם היהוּדי, אשר גוֹרלוֹ עצמוֹ תלוּי

בזה אם יוֹסיפוּ לבוֹא לארץ אניוֹת מעפּילים, ואשר אפשרוּת מלחמתוֹ על עתידוֹ מוּתנית בּּזה אם יוֹסיפוּ להלך בּימים ספינוֹת של יהוּדים התוֹבעים את זכוּתם לארץ אוֹ יבּהלוּ ויחדלוּ, – שהישוּב הזה, על רבבוֹת אנשיו החיים חיי הציוֹנוּת, יכוֹל היה לחיוֹת בּימים כּאלה בּלי לדעת מה צפוּי לוֹ, בּלי לשקוֹל וּבלי להכריע: אוּלי עוֹד אפשר משהוּ לעשׂוֹת. חוֹסר-הכרעה מחייב לא פחוֹת מהכרעה שלילית.

ואוֹמַר בּלב מר דבר שלא אוּכל להוֹכיח: יתכן כּי אילוּ היתה תנוּעתנוּ אחרת לא היה גוֹרלם של אנשי “פַּטריה” צריך להיוֹת כּאשר היה. עוֹד לא פּסוּ כּל האפשרוּיוֹת של היאָבקוּת פּוֹליטית גם בּזמן מלחמה. נגיע גם לגירוּשים – אם אין מתחילים בּמלחמה, אם אין מגלים את הנכוֹנוּת להילָחם. הנכוֹנוּת להסתכּן יש שהיא מצילה מסַכּנוֹת!

היוֹם הזה, יוֹם הפּרעוֹת בּמעפּילי אַטלנטיק, הוּא היוֹם

המר יוֹתר מכּל הפּרעוֹת שעברוּ עלינוּ בּארץ בּמשך שנוֹת השלטוֹן הזה; מר יוֹתר מכּמה כּשלוֹנוֹת פּנימיים שהיוּ לנוּ בּארץ הזאת. נוֹכחנוּ בּאוֹפן

הבּוֹלט בּיוֹתר מה טיבה של המדיניוּת אשר בּריטניה הגדוֹלה והאדירה, הלוֹחמת עכשיו נגד האוֹיב, אשר לא קם עוֹד כּמוֹהוּ לאנוֹשוּת, נוֹקטת לגבּינו. והיא מגשימה אוֹתה בּיד אוֹיבת אשר אינה נרתעת מכּל רֶשע, ואוּלי לא גילתה עוֹד את כּל מזימוֹתיה. וזה מר מאד. אַל נתעלם מזה! על ידי התעלמוּת לא ננַצח ולא נילָחם. אל נבקש נחמוֹת עלוּבוֹת. אינני יכוֹל לקוּם ולאמוֹר: “שפוֹך חמתך”. אין לנוּ על מי לשפּוֹך חימה. אבל בּהכּרת המצב אנחנוּ חייבים. אנחנוּ חייבים בּהכּרת המצב, כּי אין לנוּ עתה בּעוֹלם בּני-בּרית שוֹמרי-אמוּנים. תלָווה אוֹתנו הכּרה של בּדידוּת מוּחלטת, של

אי-אפשרוּת לסמוֹך על ידידוּת, אם לא נמצא בּעצמנוּ דרכים להביא לידי מידת התחשבוּת אתנוּ.

כּל שנוֹת המלחמה הזאת אשר בּשבילנוּ התחילה עם ההכנוֹת למלחמה – אינן רק שנים של פּגיעוֹת ועלבּוֹנוֹת וּמכּוֹת קשוֹת מאד, אלא שלב אחרי שלב של התנַקשוֹיוֹת, של הסגרה, של כּריתת-תקוה. וּבזמן שאנחנוּ חייבים וּמוכנים לתת את הכּל בּמלחמה הזאת אי אפשר שלא נדע היכן אנחנוּ עוֹּמדים.

נקל למעטים תחת לחץ הרבּים לראוֹת עצמם מתוֹך האַספּקלריה של הרבּים. נקל לעניים לראוֹת עצמם מתוֹך ראיה של העשירים. קל מאד – וזאת דרכּם של יהוּדים רבּים בּעלי אוֹריֶנטציוֹת “כּלליוּת” – לוַתר על ראיית עצמנוּ כּנקוּדת-מוֹצא, כּנקוּדת-הערכה מוּסרית סוֹציאלית; קל, כּנראה, ליהוּדים בּעלי אוֹרינצטיה סוֹציאליסטית, למשל, לא לראות היכן החטא והעוול כּלפּינוּ בּעוֹלם הסוֹציאליסטי. קל לבעלי ראיה יהוּדית-ליבּרלית לא להקפּיד בּיוֹתר עם התקיפים וּבלבד שלא לבוֹא לידי קוֹמפּליקציוֹת בּלתי-נוֹחוֹת. בּעוֹלם זה, הרוֹדף אוֹתנוּ וּמשמיד אוֹתנוּ ורוֹצח אוֹתנו

גם מבּחינה רוּחנית, בּעוֹלם זה, אשר אין לנוּ בּוֹ משענת נאמנה אף אחת – קל מאד להגיע לכלל ראיה יהוּדית, שאסוּר לאבּד את מעט הידידוּת המינימַלית שיש לנוּ ושאין להכבּיד, חלילה, על הידידים למחצה בּדרישוֹת בּלתי-נוֹחוֹת. אוֹמַר את אשר בֹלבּי: לראיה זוֹ אני חוֹשש בּיוֹתר. אין לנו נקוּדת-מבּט מסוּכּנת יוֹתר מאשר ויתוּר על נקוּדת המבּט שלנוּ, מאשר ראיית מצבנוּ אנוּ בּעינים לא לנוּ.

מעט הרכוּש שעשׂינוּ בּארץ יקר לנוּ מאד. ודאי צריכים אנחנוּ לנהוֹג בּוֹ זהירוּת. קבּצנים שכּמוֹתנוּ, דלים שכּמוֹתנוּ צריכים

מאד מאד להיוֹת זהירים; איננוּ שׂמחים לשוּם זעזוּעים, שׂבענוּ זעזוּעים, וכוּלנוּ צמאים לטיפּת נחמה, לטיפּת עבוֹדה בּוֹנה שקטה. אך לא נקנה זאת בּמחיר של הוֹנאה עצמית, ולא נקנה זאת בּמחיר זה של השלָמה עם גזל כּבשׂת הרש. ראיתי יהוּדים טוֹבים מאד, לא גרוּעים, חלילה וחס, ממני, והם כּבר התחילוּ לראוֹת את חנק העליה, אוֹ כּל חנק אחר שלנוּ בּתקוּפת המלחמה, כּענין ממדרגה שניה אוֹ שלישית, שלא כּדאי בּגללוֹ עכשיו “להפּריע”. האם רק עתה חוֹשבים יהוּדים שאסוּר “להפריע”? האם לא לימדוּנוּ בּכמה הזדמנוּיוֹת שאין לנוּ להכבּיד על “המהלך הכּללי” ולדחוֹת את ענינינוּ ל“אחר כּך”? אך הן זה כּוֹחה המוּסרי של הציוֹנוּת שראתה את תביעת הצדק לנו כּדבר שאין להתבּייש בּוֹ ואין לדחוֹתוֹ ל“אחר כּך”. עם ההשפּלה של יהוּדי גרמניה התחיל כּל יהוּדי ויהוּדי מהארצוֹת הדמוֹקרטיוֹת חוֹשש לעוֹרוֹ ולעתידוֹ

שלוֹ, וגם היהוּדי הציוֹני, בּמקוֹם שהוּא עוֹד נהנה מזכוּיוֹת-אדם וּקצת כּבוֹד-אדם, נכוֹן לטשטש את עצמוֹ ואת יסוּרי עמוֹ וּתביעוֹת עמוֹ, שלא לסַכּן את המעט ולא להרגיז. ואם גם הישוּב בּארץ – האחראי בּפני העוֹלם היהוּדי על הפּקדוֹן הציוֹני – יראה כּכה את הדברים, אזי אנה אנחנוּ בּאים?!

אין אני יכוֹל לסיים בּדברי נחמה. רוֹצה אני כּי הכּאב הצוֹרב של היוֹם הזה, הכּאב הרצוּף רגש בּוּשה – יבער בּנוּ עד שיבקע דרך למוֹצא.

---

הערוֹת

מאת

ברל כצנלסון

לשער הספר: כּרך תשיעי. דברי בֶּרל בּכרך זה מגיעים עד קצה של המערכה הראשוֹנה של מלחמת העוֹלם – עם כּניסת רוּסיה למלחמה וּנסיגתה מכּל השטח של פּוֹלין, ליטה ושכנוֹתיהן – אשר חשׂפה את גוֹלת ישׂראל בּהן בּפני חרב ההשמד של האוֹיב. גברוּ ועלוּ בּלבּוֹ של בֶּרל הדכּאוֹן והכּאב על שבר העם, ואוֹתה שעה בּשלה בּוֹ הכּרת הצוֹרך הציוֹני לנסח וּלהבּיע את מטרת המלחמה בּשביל עם ישׂראל, והיא השׂגת חירוּתנוֹ המדינית בּארץ-ישׂראל, כּמוֹצא היחידי להצלתנוּ וכמבטח לקיוּמנוּ. לזאת הקדיש בֶּרל את מעיניו וּדבריו בּמיוּחד בּשנתים שאחרי זה, בּשנוֹת 1941–1942. הדברים ניתנוּ בּכּרך החמישי אשר הוֹפיע בּשנת תש“ז, לפני הקוֹנגרס הכ”ב. הקוֹרא שירצה להמשיך בּדברי בּרל אחרי הכּרך התשיעי בּסדר כרוֹנוֹלוֹגי יצטרך לשוּב אל הכּרך החמישי, בּוֹ האיר בֶּרל את עינינוּ בּקביעת המטרה של מדינה עברית, אשר תבע אוֹתה, צפה אוֹתה בּרוּחוֹ, אך לא זכה לראוֹת את ראשיתה.

הכּרכים הבּאים יכילוּ את דברי בֶּרל האחרוֹנים.

לא עת פּתרוֹנוֹת – עת להיאָבק

(בּועד הפּוֹעל הציוֹני, בּלוֹנדוֹן. י“ז בּחשוָן תרצ”ט, 11.11.1938)

“דבר”, גליוֹן 4114, כ“ז בּכסליו תרצ”ט, 20.12.1938.

עמוּד 11, שוּרה 4: ועדת ווּדהד. ועדה להצעת שינוּיים בּתכנית החלוּקה של ועדת פּיל, שמוּנתה על ידי ממשלת בּריטניה בּפבּרואַר 1938. בּראשה עמד ג’וֹן ווּדהד. בּנוֹבמבּר אוֹתה שנה נתפּרסם הדין-וחשבּוֹן של הועדה, בּוֹ הוּצע לדחוֹת את תכנית החלוקה של וַעדת פּיל ולקבּוֹע את המדינה היהוּדית בּשטח שבּשפלה ובשרוֹן, מטנטוּרה ועד רחוֹבוֹת.

עמוּד 12, שוּרה 3: מרת פּוּל. תּמר דה-סוֹלוֹ פּוּל, עסקנית ציוֹנית בּאמריקה.

עמוּד 14, שוּרה 17: ימי ספּטמבּר בּאנגליה– ימי “הסכּם מינכן” בּספּטמבּר 1938.

עמוּד 16, שוּרה 3: גַריבַּלדי, ג’וּזֶפֶּה. 1882–1807. לוֹחם לחירוּתה ואיחוּדה של איטליה.

שם: מַסַריק, תוֹמס גריג. עיין כּרך ה', עמוּד 404.

שם: פרַנקוֹ, איוַאן. 1916–1856. מגדוֹלי משוֹררי אוּקראינה. שירתוֹ נסַבּה בּעיקר על שחרוּר אוּקראינה משעבּוּד

זרים.

בימי מינכן

(שׂיחה עם אנשי השוּרה, ט' בּטבת תרצ"ט, 31.12.1938)

“התבּוֹננוּת בּמצבנו”, חוֹברת מיוּחדת בּסטֶנסיל. החתימה: ירוּבּעל.

“אחדוּת-העבוֹדה” בּ', קוֹבץ מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל

לזכר ח. אַרלוֹזוֹרוֹב, אלוּל תש"ג, עמוּד 76, שֵם המאמר: בּקוֹבץ: “שברים”; החתימה: אסיר חיים.

השׂיחה מתחילה בּקטע זה שלא ניתן בּפְּנים:

הפּעוּלה שאתם עוֹסקים בּה אינה פּעוּלה טכנית בּלבד. היא קשוּרה בּמצבנו המדיני, וּמצבנוּ המדיני קשוּר בּמצבים המדיניים של העוֹלם, וּבתקוּפה זוֹ – יוֹתר מבּכמה תקוּפוֹת אחרוֹת. מהבנת מצבנוּ המדיני

נוֹבעוֹת גם מסקנוֹת חיוּניוֹת לגבּי פּעוּלתנוּ המעשׂית.

וּבטרם אגש להציע לפניכם את מחשבוֹתי על הנשקף לנוּ בּימים הקרוֹבים ועל הנדרש מאִתנוּ, עלי להזהיר אתכם מפּני קבּלת דברַי כּוַדאוּת יתירה. מדיניוּת איננה מדע. מדיניוּת מצריכה ידיעה וּטעוּנה לימוּד. אך יש בּה שיקוּלים שוֹנים וגוֹרמים מתחלפים. מה שאוֹמַר להלן זהוּ מה שהעליתי מתוֹך התבּוֹננוּת ועיוּן, אך איני קוֹבע מסמרוֹת. תמיד אפשר להניח שיש ידיעוֹת שנעלמוֹ מאתנוּ. אין בּימינוּ יציבוּת בּחיים המדיניים, ויכוֹלוֹת

לבוֹא תמוּרוֹת אשר תדרוֹשנה מאתנוּ להגיה וּלתקן את מוּשׂגינוּ על המצב.

מוּשׂגי איסטרטגיה אינם על עניני צבא בּלבד. כּל עוֹד השׂדה פּנוּי – אין צוֹרך בּשוּם טכסיסים. אך כּשהשׂדה תפוּשׂ, אוֹ כּשיש מי שעלוּל לתפּוֹשׂ אוֹתוֹ – עליך לחַשב כּל מהלך שלך, ולא לנמנם. מצבנוּ בּאָרץ מחַייב אוֹתנוּ לגישה איסטרטגית לא רק בּשעת התקפה. עלינוֹ לגאוֹל קרקע, לבנוֹת בּנינים, להקים משק, לסדר את ההספּקה, לפתוֹר את שאלוֹת האוּכלוֹסין – מתוֹך תפיסה איסטרטגית של מצבנוּ ושל עתידנוּ בּארץ. בּאנגליה קיים מיניסטריוֹן ל“תיאוּם” כּוֹחוֹת הבּטחוֹן. אחת הסיבּוֹת לחוּלשתנוּ – שידענוּ הרבּה חשבּוֹנוֹת שוֹנים, אך לא ידענוּ את החשבּוֹן האיסטרטגי. עלינוּ לרכּוֹש לנוּ את ההבנה הזאת ולשקּוֹד על תיאוּם כּל פּעוּלתנוּ מבּחינה זאת.

ולפני הדיוּן הפּוֹליטי, אתיר לעצמי להציע כּללים איסטרטגיים אחדים, שהסקתי לא מתוֹך נסיוֹני בּגדוּד העברי, כּי אם מתוֹך נסיוֹן ציוֹני. כּלל ראשוֹן: אַל תחמיץ שוּם שאנסה שנזדמנה לך. אַל תסמוֹך על כּך שהיא עשׂוּיה לחזוֹר. ההיסטוֹריה כּוּלה, על נצחוֹנוֹתיה ועל מַפּלוֹתיה, הרי היא שלשלת של הזדמנוּיוֹת, שהשתמשוּ בּהן כּהוֹגן אוֹ שלא כּהוֹגן, אוֹ שלא השתמשוּ בּהן כּלל. כּלל שני: הפסדת הזדמנוּת – אַל תיאָחז בּה בּעקשנוּת. אַל תבּיט אחוֹרנית. בּרגע שהפסדת מערכה – היכּוֹן

למערכה חדשה. כּלל שלישי: נתגלתה לך טעוּת בּדרכּך – אַל תתן לה לגדוֹל ולהתגלגל. תקן אוֹתה מיד.

עמוּד 20, שוּרה 13: עכשיו בּא מעשׂה צ’כוֹסלוֹבקיה. בּפגישת ראש ממשלת בּריטניה, צ’מבּרלין, עם היטלר בּבּרכטסגאדן קיבּל על עצמוֹ להביא לפני צ’כוֹסלוֹבקיה דרישה למסוֹר לגרמנים את השטחים שבּחבל הסוּדֶטים, שבּהם מספּר הגרמנים עלה על 50 אחוּזים. בּספּטמבּר 1938 סיפּחוּ הגרמנים את הסוּדטים לגרמניה. בּמרץ 1939 פּלשוּ לצ’כיה ועשׂוּה ארץ-חסוּת.

עמוּד 22, שוּרה 22: לפייס את מוּסוֹליני על חשבּוֹננוּ. בּאביב 1938 נחתם הסכּם בּין אנגליה ואיטליה בּעניני ארצוֹת הים התיכוֹן. לפי ידיעה אחת הוּבטחה עזרת איטליה לשיכּוּך המהוּמוֹת בּארץ-ישׂראל חֵלף הכּרת אנגליה בּכיבּוּש חַבּש. וּב-2.5.1938 הוֹדיע צ’מבּרלין בּבית-הנבחרים: “כּי איטליה תימָנע מכּל גרימת קשיים לממשלה בּארץ-ישׂראל ואנגליה תשמוֹר מצדה על זכוּיוֹתיה החוּקיוֹת של איטליה בּארץ-ישׂראל” (“דבר”, גליוֹנוֹת 3902, 3906, 3935; 23.3.1938, 28.3, 3.5).

עמוּד 23, שוּרה 9: הקוֹמאינטרן. עיין כּרך בּ', עמוּד 304.

שם, שוּרה 27: תחנת-בַּארי. תחנת שידוּר ערבית עוֹינת לציוֹנוּת וליהוּדים שפּעלה בּזמן ההוּא בּבּארי, עיר-חוֹף בּאיטליה

הדרוֹמית.

ועידה לשם מה?

“דבר”, גליוֹן 4106, י“ח בּכסליו תרצ”ט, 11.12.1938. דבר היוֹם. בּפנקס-כּיס של בֶּרל, בּתאריך 10.12.1938, רשוּם: "כּתיבת דבר היוֹם, “ועידה לשם מה?”

עמוּד 29, שוּרה 11: גם האַרכיבּישוֹף מקנטרבּוּרי השמיע את קוֹלוֹ. בּויכּוּח המדוּבּר עליו אמר האַרכיבּישוֹף בּבית-הלוֹרדים, כּי על אף אַהדתוֹ לערבים הוּא מבקש לא לעכּב את ההחלטה להכניס 10.000 ילדים גוֹלים לארץ-ישׂראל.

שם, שורה 13: הכּרוֹז של בּוֹלדוין. סטֶנלי בּוֹלדוין (1947–1867), מדינאי אנגלי שמרני, ראש הממשלה בּזמן ההוּא, פּנה בּנאוּמוֹ בּרדיוֹ הבּריטי בּ-8.12.1938 בּקריאה למַצפּוּן הנוֹצרי להצלת ילדי ישׂראל והוֹצאתם מגרמניה.

לאחר לוֹנדוֹן

(בּמועצת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, כ“ה בּניסן תרצ”ט)

חוֹברת בּשם זה, הוֹצאה מיוּחדת מתוֹך “הפּוֹעל הצעיר”,

גילוֹנוֹת 23, 25 ו-26, י“א בּאייר, ה' וט”ו בּסיון תרצ"ט, 2.6.1939, 23.5, 30.4.

עמוּד 31, שוּרה 4: ועידת לוֹנדוֹן. עם פּרסוּם דין-וחשבּוֹן וַעדת ווּדהד הוֹדיעה הממשלה הבּריטית בּגילוּי-דעת מיוֹם 9.11.1938 על החלטתה להזמין נציגים של ערביי ארץ-ישׂראל והמדינוֹת הערביוֹת מצד אחד וּנציגי הסוֹכנוּת היהוּדית מצד שני לדוּן בּעניני ארץ-ישׂראל. הועידה נפתחה בּפבּרוּאר 1939.

עמוּד 33, שוּרה 25: החינגה הערבית למשמע הבּשוֹרוֹת הבּאוֹת מלונדון. עם המִפנה להצרת צעדי המפעל הציוֹני בּועידת לוֹנדוֹן הבּיעוּ ערביי ארץ-ישׂראל את שׂמחתם בּהפגנוֹת (עיין “דבר”, גליוֹן 4173, 27.2.1939).

שם, שוּרה 26: הטלגרמה של בּן-גוּריוֹן. מכוּון לגילוּי-דעת מאת ד. בּן-גוּריוֹן בּיוֹם 26.2.1939 (על ידי “פּלקוֹר”) אל הישוּב העברי בּארץ, בּו נאמר: “זוֹממים לחסל את הבּית הלאוּמי וּלהסגירנוּ לשלטוֹן מנהיגי הכּנוּפיוֹת. המזימה הזאת לא תקום! גבוּרת הישוּב, מצוּקת המוֹני ישׂראל בּגוֹלה, המַצפּון של אנגליה הישרה, העזרה המוּסרית והפּוֹליטית של אוּמוֹת העוֹלם – יעשׂוּ לאַל את נכלי צוֹררינוּ. אַל בּהלה! נציגי העם עוֹמדים כּאן על המשמר בּבטחוֹן מלא שכּל אחד מכּם יעמוֹד בּמבחן העליוֹן מתוֹך נאמנוּת, התלכּדוּת, משמעת ועוֹז” (“דבר”, גליוֹן 4173, 27.2.1939).

עמוּד 34, שוּרה 2: פּספילד– עיין כּרך ד', עמוּד 315.

עמוּד 35, שוּרה 1: פּאנל– חבר האישים (ציוֹנים ולא-ציוֹנים), שמתוֹכוֹ היו נבחרים המשתתפים בּפגישות עם הממשלה בּועידת לוֹנדוֹן.

עמוּד 38, שוּרה 4: שׂיחוֹת קאהיר. עם תוֹם ועידת לוֹנדוֹן נתכּנסו בּאַפּריל 1939 בקאהיר מדינאים ערבים מהארצוֹת הערביוֹת עם נציגים אנגלים ודנוּ על קירוּב ההשקפה הערבית-אנגלית.

עמוּד 39, שוּרה 28: בּיוֹם שהגיעוּ הידיעוֹת מלוֹנדוֹן הכרזנוּ: לא ניכּנע. הידיעוֹת מלוֹנדוֹן– על מזימת ממשלת בּריטניה להקים בּארץ-ישׂראל מדינה עצמאית הנתוּנה לשלטוֹן רוֹב ערבי.

הכרזנוּ: לא ניכּנע. בּכינוּס ישוּבי שנתקיים בּירוּשלים בּט' בּאדר תרצ"ט, 28.2.1939.

עמוּד 41, שוּרה 1: כּזאת היתה גם “השביתה הכּללית” בּצרפת, בּימים שהיטלר עמד בּשער. מכוּון לשביתה של פּוֹעלי צרפת בּשלהי נוֹבמבּר 1938 נגד הצעת חוֹק להארכת שבוּע העבוֹדה מ-40 שעוֹת ל-50, בּתנאי תשלוּם בּעד השעוֹת הנוֹספוֹת, שהוּצע על ידי הממשלה מפּאַת הצוֹרך לחזק את המדינה חיזוּק כּלכּלי וּצבאי, נוֹכח האיוּם על בּטחוֹן צרפת מצד גרמניה.

עמוּד 44, שוּרה 7: ענין ה-17. מכוּון ל-17 מַעפּילים שנאסרוּ בּפבּרוּאר 1939, נדוֹנוּ למאסר של שלוֹשה חדשים והוּמלץ על גירוּשם מן הארץ (עיין “דבר”, גליוֹן 4206, 7.4.1939).

עמוּד 45, שוּרה 27: כּרוּז מטעם היצ“ם, נגד סרסוּרי עליה. היצ”ם – חברה יהוּדית בּינלאוּמית לטיפּול בּעניני ההגירה היהוּדית. השם הוּא ראשי-תיבוֹת של שלוּש החברוֹת היהוּדיוֹת: היאס (Hias – Hebrew Sheltering and Immugrant Aid Society); יק"א (Ica – Jewish Colonisation Association); אֶמיגדירקט (Emigdirect – Emigrants Direction). החברה החלה לפעוֹל בּשנת 1927.

אניוֹת גרמניוֹת אחדוֹת עם פּליטים יהוּדים בּלי רשיוֹנוֹת

כּניסה לאיזוֹ ארץ שהיא שטוּ בּאפּריל 1939 בּלב ימים בּאמריקה הדרוֹמית. לאחר השתדלוּת היצ"ם הוּשׂג לחלק מהם רשיוֹן כּניסה לצ’ילי. החברה פּירסמה אחר כּך אַזהרה, כּי להבּא לא תבוֹא בּמקרים דוֹמים לעזרת הפּליטים.

בּשנת היוֹבל הזאת

(בּאחד בּמַאי 1939)

“דבר”, גליוֹן 4228, ט“ז בּאייר תרצ”ט, 5.5.1939.

בּקוֹנגרס הציוֹני העשׂרים ואחד

(אלוּל תרצ"ט, אוֹגוּסט 1939)

“דבר”, גליוֹן 4320, י“ד בּאלוּל תרצ”ט, 29.8.1939.

“הקוֹנגרס הציוֹני הכ”א", דין-וחשבּוֹן סטנוֹגרפי, הוֹצאת ההנהלה של ההסתדרוּת הציוֹנית, ירוּשלים, עמוּד 142.

עמוּד 69, שוּרה 20: וספרוֹ ההיסטוֹרי של יוּסטוּס איש טבריה אבד לנוּ. יוּסטוּס איש טבריה, בּן זמנוֹ של יוֹסף בּן מתתיהוּ (יוֹסיפוּס פלַביוּס), כּתב ספר על מלחמת היהוּדים בּרוֹמאים, בּוֹ האשים את פלַביוּס בּזיוּף העוּבדוֹת לטוֹבת שליטי רוֹמא.

עמוּד 74, שוּרה 23: סגירת “דבר” בּגלל מאמר להגנת המעפּילים. זה היה מאמר על שלוֹש מאוֹת מעפּילים שנתפּסוּ בּ-10.8.1939, שבּגללוֹ נסגר העתוֹן לשבוּע ימים.

עמוּד 75, שוּרה 23: ועידת אֶויאן. עיין כּרך ה', עמוּד 400.

שם: עליו (על הפּליט) יתיעצוּ בּוַשינגטוֹן. על פּי יזמתוֹ של הנשׂיא רוּזבלט עמדה להתקיים בּוַשינגטוֹן התיעצוּת בּשאלוֹת הטיפּוּל בּפליטים וּפיזוּרם בּארצוֹת שוֹנוֹת. זוֹ נתקיימה שם בּאוֹקטוֹבּר 1939 בּהשתתפוּת משׂרד התמיד הבּין-ממשלתי לעניני פּליטים, פּקידי מיניסטריוֹנים שוֹנים בּממשלת ארצוֹת הבּרית וּנציגים ממדינוֹת אחרוֹת.

עמוּד 79, שוּרה 18: “ועד עליוֹן”. מכוּוָן להצעה שנתעוֹררה בּחוּגים האזרחיים בּישוּב להקמת “ועד עליוֹן לשעת חירוּם”.

את הרשימה הזאת כּתב בֶּרל (בּחתימת ירוּבּעל) חדשים אחדים לאחר התחלת המלחמה.

משהוּ על המוֹדיעים אשר מפּיהם אנוּ חיים וּמתים.

יפה כּתב יעקב רבּינוֹביץ על בּעלי הידיעוֹת הממיתים בּהבל פּיהם. ויש ענין נוֹסף להתבּוֹנן בּדבר: את מי מאנשי-השם (אוֹ שהם עוֹשׂים אוֹתם לאנשי-שם) הם דנים למיתה וּמזכּים בּתחיית המתים ואת מי הם דנים לשכחה. מכּאן אפשר ללמוֹד על מי ומי פּקוּחה עינם. פּוֹתחים, כּמוּבן, בּצדיק. ולאו דוקא בּרבּיים הגדוֹלים, כּגוֹן הגוּרי והליבּאבִיטשי – אשר הידיעוֹת היוֹם על הקוֹרה אוֹתם וּלמחרתוֹ על שלא קרה אוֹתם אינן פּוֹסקוֹת, עד שאדם מתבּלבּל לגמרי – כּי אם גם בּכל רבּי זעירא. וּלאחר הצדיק בּא ה“עסקן” למינהוּ: פּלוֹני ציר הסיים, אלמוֹני היוֹשב-ראש הציוֹני, פּלמוֹני הבּוּנדאי ושַלמוֹני הבּנקאי, פּלוֹנית אשת עסקן

ואַלמוֹנית מי שהיתה אשת עסקן והנלוה עליה. את אחד הבּוּנדאים כּבר שילחוּ פּעם והוֹשיבוּהוּ שם בּמאסר, וכעבוֹר יוֹמַים העבירוּהוּ לפּריס,

וּלמחרתוֹ הוֹדיעוּ שוּב כּי זה שבּפּריס הוּא יוֹסף בּן שמעוֹן

שני.

אך הנזכּרוּ המוֹדיעים – ולוּ גם אחד המוֹדיעים – בּשמוֹ של אדם שאיננוּ רבּי וגם לא רב, ולא עסקן ציוֹני, ולא בּוּנדאי, ולא בּנקאי, אלא סוֹפר עברי אוֹ חוֹקר? היכן הלל צייטלין? מה היה ליצחק קצנלסוֹן? מה גוֹרלם של החוֹקרים העברים שלימדוּ תוֹרה בּמכוֹן למדעי היהדוּת בּוַרשה – מנחם שטיין, ישׂראל אוֹסטרזצר, א. וייס? היכן חוֹקר תוֹלדוֹת הכּלכּלה של היהוּדים, ד"ר יצחק שיפּר, וּמה שלוֹמוֹ? היכן ההיסטוֹריוֹן בּאלאבּאן? מה אירה לאוֹתוֹ סוֹפר עברי שבּקרן-זוית בּגליציה, המשגר משם כּפעם בּפעם מאמר אוֹ ספר פּילוֹסוֹפי, וּבן-ציוֹן רפּוֹפּוֹרט שמוֹ? מה גוֹרלה של קבוּצת הסוֹפרים העברים “מפלט”, שלוֹם בּנציוֹן, זילבּרפניג וחבריהם? היכן פּוֹמרנץ ולוּסטיגר? מה גוֹרלוֹ של חייקל לוּנסקי, יהוּדי תמים ויקר, שבּספריית שטראשוּן בּוילנה? וכיצד עבר הכּיבּוּש והפּוֹגרוֹם על י. א. טריוש הישיש, משיירי דוֹרוֹ של ליבּרמן, עליו ועל יתר הפּליטה של סוֹפרים וחכמים?

מכּירים אנחנוּ את דמוּתם של רוּבּי מוֹדיעינוּ

מתמוֹל-שלשוֹם. אך הלא נאמר: יוֹדע צדיק נפש בּהמתוֹ – האוּמנם גם אנחנוּ, הקוֹראים העברים, איננוּ טוֹבים מהם, ואיננוּ מעלים על לב? (“דבר”, גליוֹן 4390, י“ב בּכסליו ת”ש, 24.11.1939).

עם גזירת הקרקע

(בּמועצה החקלאית, כ“ג בּאדר ב' ת”ש, 2.4.1940)

“אחדוּת-העבוֹדה” ב', קוֹבץ מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, תש"ג, עמוּד 82. שם המאמר בּקוֹבץ: “שברים”. החתימה: אסיר חיים.

עמוּד 92, שוּרה 19: הנה אפשר הדבר שנשׂיאת דגל עברי בּהפגנה בּארץ-ישׂראל תיענש בּמלקוֹת. הנער גבריאל מזרחי (כּבן 15) נדוֹן על ידי השוֹפט הבּריטי בּודילי לעוֹנש של 12 מלקוֹת בּשל השתתפוּת בּהפגנה בּתל-אביב נגד גזירת הקרקע בּ-2.3.1940 עם דגל בּיד.

עמוּד 93, שוּרה 2: הרצח בּדרך ג’נין. בּ-26.3.1940 נרצח בּמכוֹנית-משׂא יהוּדית בּכביש ג’נין–שכם אברהם אַבּרמוֹביץ, יליד ראש-פּינה.

בהתקרב החזית

(בּמוֹעצת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, תל-אביב, ח' בּסיון, 14.6.1940)

“בּכּוּר”, מאסף, הוֹצאת חוּג “אָבְנַיִם”, תל-אביב, תש"א, עמוּד 138. החתימה: אסיר חיים.

בּראש המאמר בּאה הערה זוֹ:

"התנַצלוּת. בּזה צרוֹר-דברים שבּעל-פּה, שנאמרוּ ליוֹמם בּימים שוֹנים, בּקוים שבוּרים. מי שאמרם לא טרח לרפּא את השברים, ואף לא הוֹסיף ולא גרע מהם לפי מה שהוֹסיף וגרע דבר הזמן. הקוֹרא הנוֹשׂא נפשוֹ לדברים בּני-קיימא רשאי לקבּוֹל על המכנס שלא נעל דלת בּפני דיבּוּרים בּני-חלוֹף. והמכנס מקבּל את הדין למַפרע. אוּלם נקוּדה קלילה אחת מבקש הוּא לשמוֹר לזכוּתוֹ: “חיינוּ שבּעל-פּה שוֹנים בּמידת-מה מחיינוּ שבּכתב, ושמא ראוּי בּמקרה מן המקרים לתת גם להם שארית מה. וּתהא זוֹ כּפּרתוֹ, שלכשנזכּה ונגיע לימים אחרים יעמדוּ השברים לעֵד והגוּת-רוּחוֹ הקשה של בּעל-הדברים תיסרהוּ על פּניו, והטוֹעה לא יוּכל שלא להכּיר בּטעוּתוֹ”.

עמוּד 97, שוּרה 13: בּוֹלס. עיין כּרך א', עמוּד 380.

שם, שוּרה 18: מוֹבילים למאסר את דאנטה לאטס ואת אנצוֹ סירני. הם נאסרוּ על ידי ממשלת ארץ-ישׂראל כּנתיני האוֹיב מיד לאחר הצטרפוּתה של איטליה למלחמה.

דאנטה לאטס– סוֹפר ועסקן ציוֹני.

חיים אֶנצוֹ סירני, נוֹלד בּשנת תרס“ה בּרוֹמא. עלה לארץ בּשנת 1926. היה ממיסדי גבעת-בּרנר. עשׂה בּשליחוּת תנוּעת העבוֹדה והעם בּארצוֹת שוֹנוֹת (גרמניה, עיראק, אמריקה). אחד ממאַרגני הצניחה לארצוֹת אירוֹפּה לשם הגשת עזרה לשׂרידים מאחוֹרי קוי האוֹיב. צנח ונתפּס וּמת מוֹת קדוֹשים בּדכאוּ בּב' בּכסליו תש”ה, 18.11.1944. קוֹבץ מכּתביו בּשם “האביב הקדוֹש” הוּפיע בהוֹצאת “עם עובד” בּשנת תש"ז.

עמוּד 98, שוּרה 16: משלחת חוּץ-לארץ של המֶנשֶביזם הרוּסי נתנה עתה דוּגמה של מחלוֹקת בּשעת מלחמה: לאחר ויכּוּח פּוֹליטי תיאוֹרטי גדוֹל נתפּלגוּ שני חברים מעל שבעה. בּראשית 1940 נתפּרסם בּעתוֹנוּת על פּילוּג בּחוּגי הסוֹציאל-דמוֹקרטיה הרוּסית בּגוֹלה (בּפּריס). פ. דן יצא נגד הרוֹב (אַבּרמוֹביץ, ניקוֹלַיֶבסקי ועוֹד) ודרכּוֹ העוֹינת לרוּסיה הסוֹביטית.

עמוּד 101, שוּרה 26: ריצ’מוֹנד, הֶרוּן, קרוֹסבּיי. פּקידים בּריטיים בּממשלת הארץ בּתקוּפת המנדט. מתנגדים לציוֹנוּת.

עמוּד 102, שוּרה 8: מסעוֹתיהם של אידר, רוּפּין, סאקר (לרוּסיה). ד"ר דויד אידר, מי שהיה חבר ועד הצירים לארץ-ישׂראל, בּיקר בּרוּסיה בּשנת 1920. היה גיסוֹ של ליטבינוֹב. הוֹדוֹת להשתדלוּתוֹ שוּחררו אסירי הועידה הציוֹנית בּמוֹסקבה. ד"ר א. רוּפּין בּיקר שם בּשנת 1927, בּמטרה לחקוֹר את התישבוּת היהוּדים בּרוּסיה. הַארי סאקר– בּשנת 1936 (בּקירוּב) מטעם “מַנצ’סטר גארדין”.

שם, שוּרה 12: נסיוֹנוֹת הגבוּרה של יחידים שסיכּנוּ את חייהם למען הביא את דברה החי של ארץ-ישׂראל לשם (לרוּסיה). מכוּוָן למישה וַיסבּיין מגבעת-השלוֹשה, לדויד אוֹרנשטיין ולשמוּאל’יק שניאוּרסוֹן, שיצאוּ לרוּסיה תוֹך שנת 1927. שניאוּרסוֹן מת שם. עקבות השנים הראשוֹנים לא נוֹדעוּ.

עמוּד 104, שוּרה 22: וּכשאנו מתבּקשים להמציא “מספּרים”, כּלוֹמר, למסוֹר ידיעוֹת על הנשק שנמצא בּרשוּת ה“הגנה”.

עמוּד 107, שוּרה 25: ענין המ“ג. המ”ג (הארבּעים וּשלוֹשה) היווּ קוּרס קצינים של ההגנה שמוֹשבוֹ היה בּיבנאל שבּגליל התחתוֹן. עקב רדיפוֹת הרָשוּת עקר הקוּרס ממקוֹמוֹ. תוֹך מסע אנשיו הוּקפוּ בּליל שׂמחת-תוֹרה תרצ"ט, בּדרך מיבנאל לעמק-יזרעאל, על ידי כּוֹח גדוֹל של חיל-הסְפָר ונאסרוּ. הם הוּעמדוּ למשפּט-צבאי, אשר בּסוֹפוֹ נדוֹנוּ 42 מהם לעשׂר שנוֹת מאסר כּל אחד, ואחד – למאסר-עוֹלם. מפקד הצבא בּארץ המתיק את פּסק-הדין והעמידוֹ על 5 ו-10 שנים. הנאסרים נכלאו בּכלא עכּוֹ וישבוּ בּוֹ קרוֹב לחצי שנה. אחר הוּעברוּ למחנה האסירים בּמזרע. כּשנה וחצי לאחר היאָסרם שוּחררוּ בּפקוּדה מהממשלה המרכּזית בּלוֹנדוֹן.

בּגבּנוּ אל הקיר

(בּכינוּסים בּימים י“ט–כ”ג בּסיוָן ת"ש, 6.1940. 29–25)

מאסף “בּכּוּר”, עמוּד 151. החתימה: אסיר חיים.

עמוּד 121, שוּרה 21: והקסרקטין הצבאי (בּימי ניקוֹלאי הראשוֹן) לא היה – מבּחינה יהוּדית – אלא פּרוֹזדוֹר לשמד, וּלכל הפּחוֹת לטשטוּש צוּרת האדם היהוּדי והריסת מוֹסדי חיינוּ. כּאן נאמר בּמקוֹר (“בּכּוּר”, עמוּד 153): “ועוֹד בּימי מלחמוֹת נַפּוֹליוֹן היוּ ר' לוי יצחק מבּרדיצ’ב והרב הזקן מלַאדי מחוּלקים: מַאי עדיף מבּחינה יהוּדית, אם נצחוֹנוֹ של נפּוֹליוֹן, העתיד להביא ליהוּדים עוֹשר וּרוָחה וּלהוֹציא אוֹתם מן היהדוּת, אוֹ נצחוֹנה של רוּסיה, שוַדאי תשאיר את ישׂראל בּדלוּתוֹ וּבדחקוּתוֹ, אלא שלא תפגע בּיהדוּתוֹ”. כּאן נפלה טעוּת, כּי ר' לוי יצחק נסתלק בּתשרי תק“ע, היינוּ כּשנתיים לפני מלחמת נַפּוֹליוֹן בּרוּסיה, ועל כּן לא יכוֹל היה להיוֹת ויכּוּח זה בּינוֹ לבין הרב. עצם דבריו הידוּעים של הרב על סילוּדוֹ מנצחוֹנוֹ של נפּוֹליוֹן מוּבאים בּ”הרב מלאדי" מאת מרדכי טיטלבּוֹים (עמוּד 156) מתוֹך מכתב של הרב אל אחד מאוֹהביו, העסקן ר' משה מייזלש מוילנה: “אם ינצח בּוֹנאפּארטא יוּרבּה העוֹשר בּישׂראל ויוּרם קרן ישׂראל, אבל יתפּרדוּ ויתרחקוּ לבּן של ישׂראל מאביהם שבּשמים; ואם ינצח אדוֹננוּ אלכּסנדר, אם כּי ירבּה העוֹני בּישׂראל ויוּשפּל קרן ישׂראל, אבל יתקשרוּ ויתחבּרוּ ויתעקדוּ לבּן של ישׂראל לאביהן שבּשמים”.

עמוּד 127, שוּרה 1: טֶלֵירן, שַרל מוֹריס. 1838–1754. מדינאי צרפתי. שֵירת את המהפּכה הצרפתית, את נפּוֹליוֹן ואחר כּך את לוּאי השמוֹנה-עשׂר ואת לוּאי פיליפּ. נוֹדע בּדרך הסתגלוּתוֹ לכל משטר.

עמוּד 130, בּהערה: משפּט בּן-שמן. בּאפּריל 1940 נתקיים משפּט על אחד-עשׂר אנשים מבּן-שמן, שנאסרוּ לרגל הימצא שם נשק בּחיפּוּשׂ שנערך על ידי המשטרה. מהם שנדוֹנוּ לשבע שנוֹת מאסר, מהם לחמש וּלשלוֹש.

מוּל קיר

(בּ“יוֹם הפּעילים” של הקיבּוּץ המאוּחד, יגוּר, י' בּאִייר תרצ"ט, 29.4.1939)

חוֹברת “ערעוּרים על המצב הקיים”, הוֹצאת מרכּז מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, יוּלי 1944.

עמוּד 146, שוּרה 16: יוֹם חיפה. בּ-23.4.1939 הוּכרזה שביתת הציבּוּר היהוּדי בּחיפה כּמחאה על הכנוֹת הממשלה להחזיר שתי ספינוֹת עם מעפּילים הימה. המעפּילים הוֹעלוּ אחרי כן לחיפה.

עמוּד 150, שוּרה 5: “נעמן”– בּית-חרוֹשת ללבֵנים בּעמק זבוּלוּן, שהוּקם בשלהי 1938 על אדמת הקרן הקימת על ידי חברת מניוֹת של קרן “השוֹמר הצעיר” בּשיתוּף עם הוֹן פּרטי.

עמוּד 151, שוּרה 21: ענין “ניר” והויכּוּח שהיה לי עם החוֹששים למרוּתה של ההסתדרוּת הכּללית. עיין כּרך בּ', עמוּד 209.

עמוּד 153, שוּרה 24: “בּרית התנוּעה הקיבּוּצית”. נסיוֹן שנעשׂה בּשלהי 1936 להקים מסגרת לפעוּלה משוּתפת בּין “הקיבּוּץ המאוּחד”, הקיבּוּץ הארצי “השוֹמר הצעיר” ו“חבר הקבוּצוֹת”.

בּמועצת נען

(מוֹעצת הקיבּוּץ המאוּחד. נען, כ“ז בּתמוּז תרצ”ט, 14.7.1939)

דין-וחשבּוֹן המוֹעצה, הוֹצאת הקיבּוּץ המאוּחד, עמוּד 235.

בּמוֹעצת דגניה

(מוֹעצת חבר הקבוּצוֹת ואיגוּד-גוֹרדוֹניה. דגניה, י“א בּאב תרצ”ט, 27.7.1939)

“ניב הקבוּצה”, חשוָן ת"ש, תל-אביב, עמוּד 114.

עמוד 181, שוּרה 27: התמרים. מכוּוָן למטע התמרים מזנים משוּבּחים מעיראק, מאיראן וּממּצרים, שהוּכנסוּ לקבוּצת כּנרת להקים זכר למשוֹררת רחל, “גן-רחל”, בּיזמתוֹ ועמלוֹ של בּן-ציוֹן ישׂראלי. מכּנרת פּשט מטע התמרים בּמקוֹמוֹת שוֹנים בּארץ.

למען דעת

“דבר”, גליוֹן 4371, י“ט בּחשון ת”ש, 1.11.1939.

גם בּשׂחוֹק יכאב לב

חוֹברת בּשם זה, הוֹצאת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, תל-אביב, טבת ת"ש.

“דבר”, גילוֹנוֹת 4396–4393, י“ז–כ”א בּכסליו, תל-אביב, 29.11–3.12.1939.

עמוּד 195, שוּרה 7: “קאהירוֹ סיטי”. שם האניה שהוֹבילה רבּים ממשתתפי הקוֹנגרס העשׂרים ואחד מנמל מַרסייל לחוֹפי הארץ, עם פּרוֹץ מלחמת-העוֹלם השניה. בּאניה נתקיימוּ שׂיחוֹת על איחוּד המפלגוֹת בּין חברי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, “השוֹמר הצעיר” וּ“פוֹעלי ציוֹן” שׂמאל.

עמוּד 198, שוּרה 15: פּוֹקרוֹבסקי, מיכאל. 1931–1868. היסטוֹריוֹן רוּסי. היה קוֹמיסר להשׂכּלה בּממשלה הסוֹביטית.

עמוּד 213, שוּרה 4: כ"א התנאים. הקוֹנגרס השני של האינטרנציוֹנל הקוֹמוּניסטי (קוֹמאינטרן), שנתקיים בּשנת 1920, קבע תנאים לחברוּת בּקוֹמאינטרן, שנוּסחוּ בּ-21 סעיפים.

עמוּד 222, שוּרה 27: הבּעיה המעמדית בּציוֹנוּת צפה ועלתה עוֹד בּקוֹנגרס הציוֹני השני, בּוֹ הוֹפיעה קבוּצת ציוֹנים סוֹציאליסטיים

(נחמן סירקין, בּרנר לַזַר ועוֹד) שבּיקשה שהקוֹנגרס יבחר לועדוֹתיו גם צירים נבחרי הפּוֹעלים המאוּרגנים.

עמוּד 223, שוּרה 7: זילבּרפרבּ, משה. 1933–1876. סוֹפר ועסקן יהוּדי סוֹציאליסטי.

שם: מ. ב. רטנר. עיין כּרך ז', עמוּד 422.

שם, שוּרה 8: יצחק שיפּר. נוֹלד בּשנת 1884, נספּה בּשוֹאת גוֹלת פּוֹלין. חוֹקר דברי ימי היהוּדים בּפּוֹלין.

שם: ל. חזנוֹביץ, עיין כּרך ה', עמוּד 405.

שם: אברהם ליֶסין. 1938–1872. סוֹפר וּמשוֹרר בּאידיש. היה עוֹרך הירחוֹן הסוֹציאליסטי היהוּדי בּאמריקה “צוּקוּנפט”. היה רב-השפּעה

בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּרוּסיה ואמריקה. קוֹבץ מאמרים שלוֹ

“זכרוֹנוֹת וחוָיוֹת” הוֹפיע בּהוצאת “עם-עובד”.

בּזכוּת המבוּכה וּבגנוּת הטיח

(בּכינוּס מדריכי עליית הנוֹער, בּ' בּתמוּז ת"ש)

“דבר”, גליוֹנוֹת 4624–4622, י“ז-כ' בּאלוּל ת”ש, 20–23.9.1940..

עמוּד 248, שוּרה 24: האם מַנדל אינוֹ נמנה עם הימין? ג’וֹרג' מנדל – מדינאי צרפתי, יהוּדי. היה מנהיג המפלגה הרפּוּבּליקאית הבּלתי-תלוּיה (ימנית), שימש מיניסטר הפּנים והבּטחוֹן בּממשלת ריינוֹ. התנגד לכּניעה לגרמנים, כּאשר נשקפה סכּנת כּיבּוּש לפּריס. נאסר אחרי כּניעתוֹ של פּטן.

עמוּד 251, שוּרה 1: בּימי החוֹק נגד הסוֹציאליסטים של בּיסמארק. לאחר שקרוּ מקרי התנַקשוּת בּוילהלם קיסר בּן השמוֹנים פּירסם בּיסמארק בּשנת 1878 הצעת חוֹק שהתכּוון ליטוֹל מאת הסוֹציאַליסטים חוֹפש הבּיטוּי וההתאַרגנוּת וּפיזר את הפּרלמנט. נערכוּ בּחירוֹת. הפּרלמנט החדש

אישר את החוֹק נגד הסוֹציאליסטים, אוּלם הגבּיל אוֹתוֹ לשנתים וחצי. הסוֹציאליסטים נרדפוּ, עתוֹניהם ואסיפוֹתיהם נאסרוּ.

עמוּד 256, שוּרה 14: אוֹטוֹ בּוֹיאֶר. 1938–1871. יהוּדי. ממנהיגי הסוֹציאל-דמוֹקרטיה האוֹסטרית. השתת, בּמרד פבּרוּאר 1934 (עיין עּרך ו', עמוּד 449). גָלה לצ’כוֹסלוֹבקיה וּלצרפת. מספריו הוֹפיעוּ בּעברית: “הסוֹציאליזם בּמחתרת”, הוֹצאת הקיבּוּץ הארצי “השוֹמר הצעיר”; “בּין השתי מלחמוֹת-עוֹלם”, הוֹצאת הקיבּוץ המאוּחד.

עמוּד 260, שוּרה 14: אברהם שרוֹן, בּעל המאמר “מפלצת הגלוּת הנצחית”. עיין “משני עֶברי השעה”, מאת א. שרוֹן, הוֹצאת “עם עוֹבד”, עמוּד 41.

עמוּד 261, שוּרה 18: מגילת דוּבּוֹבה לרחל פייגנבּרג. הסוֹפרת רחל פייגנבּרג (נוֹלדה בּ-1885) תיארה בּספרה זה את חוּרבּן העיירה דוּבּוֹבה בּקרבת אוּמַן בּאוּקראינה בּשלהי המלחמה הקוֹדמת. הספר הוֹפיע

בּאידיש בּוַרשה בּשנת 1928 וּבעברית בּתל-אביב בּשנת ת"ש.

בּן שגָלה

“דבר”, גליוֹן 4527, כ“ג בּאייר ת”ש, 31.5.1940. “בּחבלי אדם”, עמוּד 30.

עמוּד 273, שוּרה 4: שמ"ר. קיצוּר שם הסוֹפר נחוּם מאיר שייקביץ (1905–1849) הנוֹדע בּשפע הסיפּוּרים והרוֹמַנים שלוֹ בּאידיש שנפוֹצוּ בּין המוֹני העם.

שם: בּלוֹשטיין, עוֹזר. 1898–1840. סוֹפר ורוֹמַניסט בּאידיש.

שם: דינזוֹן, יעקֹב. 1919–1856. סוֹפר ורוֹמַניסט בּאידיש.

שם, שוּרה 6: אימבּר, נפתלי הירץ. 1909–1856. משוֹרר עברי, מחבּר השיר “התקוה”.

שם, שוּרה 9: נסים בּכר. 1931–1847. היה מחלוּצי החינוּך העברי בּירוּשלים.

שם: אפרים כּהן רייס. 1943–1863. היה ראש מוֹסדוֹת החינוּך של החברה היהוּדית-גרמנית “עזרה” בּארץ-ישׂראל (עיין כּרך ג', עמוּד 387).

עמוּד 279, שוּרה 20: יאנוֹבסקי, שאוּל יוֹסף. מחלוּצי תנוּעת האַנרכיסטים היהוּדים. היה עוֹרכם של עתוֹנים אנרכיסטיים בּאידיש בּאמריקה, בּלוֹנדוֹן ושוּב בּאמריקה.

נחמיה דה-לימה

“דבר”, גליוֹן 4699, כ“ד בּכסליו תש”א, 24.12.1940.

עמוּד 280, שוּרה 14: נחמיה דה-לימה. עיין כּרך בּ', עמוּד 324.

עמוּד 282, שוּרה 18: סימוֹן, יוּליוּס, עיין כּרך ג', עמוּד 398.

יעקב זאב לצקי-בּרתוֹלדי

(דברי הספּד)

“דבר”, גליוֹן 4449, כ“ו בּשבט ת”ש, 5.2.1940.

דברי פּרידה מעם דוֹב הוֹז

“דבר”, גליוֹן 4705, א' בּטבת תש"א, 31.12.1940. “בּחבלי אדם”, עמוּד 246.

אוֹטוֹ רוֹזנבּאוּם

“דבר”, גליוֹן 4905, א' בּאלוּל תש"א, 24.8.1941: “בּחבלי אדם”, עמוּד 250.

בּרכה ל“רביבים”

(דברים בּישיבת מזכּירוּת הקיבּוץ, יגוּר, י' בּאייר תרצ"ט)

“צרוֹר מכתבים”, עלוֹן לאינפוֹרמַציה פּנימית של הקיבּוּץ המאוּחד, עין-חרוֹד, ג' בּתמוז תרצ"ט 20.6.1939, עמוּד 68.

הערת מערכת “צרוֹר מכתבים”: “השם “רביבים” הוּצע לקבוּצה על ידי בּרל כצנלסוֹן בּיוֹם בּיקוּרוֹ אצלה, ערב פּסח תרצ”ח. ואשר ל“שלשלת-היוֹחסין” של שם זה: הקבוּצה נתחנכה בּגבעת-בּרנר; אחד מקבצי י. ח. בּרנר, שקבעוּ לא בּמעט את דמוּת ספרוּת-העבוֹדה בּארץ, שמו “רביבים”; הקבוּצה שוֹכנת כּעת בּמחנה קבוּצת “השׂדה”, שעברה למקוֹמה הקבוּע בּעמק בּית-שאָן (הוּא שׂדה-נחוּם); אף קבוּצת נוֹער זוֹ שוֹאפת ללכת, בּבוֹא תוֹרה, לכיבּוּש קרקע ולהתישבוּת". (קבוּצת “רביבים” התישבה בּנגב, בּעסלוּג').

בּחג גבעת-השלוֹשה

(למלאוֹת ט"ו שנה להקמתה)

“דבר”, גליוֹן 4518, י“ג בּאייר ת”ש, 21.5.1940.

יצירתנוּ נמדדת אך בּאַמת-מידה של חזוֹן

(בּפתיחת חגיגוֹת עשׂרים שנה להסתדרוּת, בּבית אַרלוֹזוֹרוֹב בּתל-אביב)

“דבר”, גליוֹן 4703, כ“ט בּכסליו תש”א, 29.12.1940.