פרק א: יִשְׂרָאֵל וְאֻמּוֹת־הָעוֹלָם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

פרק ב: ארץ־ישראל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

---

הָאָרֶץ וְיִשְׂרָאֵל

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

א אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: הָאָרֶץ חֲבִיבָה עָלַי וְיִשְׂרָאֵל חֲבִיבִים עָלַי – אַכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם חֲבִיבִים עָלַי לָאָרֶץ שֶׁחֲבִיבָה עָלַי (במ"ר כג, ז).

*

ב יֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא נָאֶה וּלְבוּשׁוֹ כָּעוּר, הוּא כָּעוּר וּלְבוּשׁוֹ נָאֶה – וְיִּשְׂרָאֵל הֵם נָאִים לָאָרֶץ וְהָאָרֶץ נָאָה לָהֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר: “אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי” (תהלים טז, ו) (במ"ר כג, ו; תנחומא מסעי, ד). כָּעוּר – נטול חן, אינו הולם אותו. “אַף נַחֲלָת” וגו’ – והפסוק נדרש כאומר כי עם ישראל וארצו הולמים זה את זה.

*

ג רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי פָּתַח: “עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ” (חבקוק ג, ו) – מָדַד הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא כָּל הָאֲרָצוֹת וְלֹא מָצָא אֶרֶץ שֶׁרְאוּיָה לִנָּתֵן לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (ויק"ר יג, יב).

פָּתַח – את דרשתו (בציטוט פסוק).

מָדַד – בדק והעריך.

*

ד אָמַר רַ' יִצְחָק: לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל הַתּוֹרָה אֶלָּא מֵ“הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים” (שמות יב, ב), שֶׁהִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל, וּמַה טַּעַם פָּתַח בִּ“בְרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים” (בראשית א, א)? מִשּׁוּם “כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם” (תהלים קיא, ו), שֶׁאִם יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְיִשְׂרָאֵל: אֻמָּה שֶׁל בָּזוֹזִים אַתֶּם, שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת שִׁבְעָה גוֹייִם, הֵם אוֹמְרִים לָהֶם: כָּל הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא בְּרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשָׁר בְּעֵינָיו, בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָכֶם וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מִכֶּם וּנְתָנָהּ לָנוּ (בר“ר א, ב; ילק”ש לשמות, קפז; רש"י לבראשית א, א ולתהלים קיא, ו).

לֹא הָיָה צָרִיךְ וגו’ – לכאורה היה ראוי לפתוח את התורה במצווה הראשונה שבה (מצוות קידוש החודש).

מָה טַעַם – מדוע.

מִשּׁוּם – בגלל (הרעיון שבפסוק מספר תהלים: בריאת העולם בידי הקב"ה מתירה לו לעשות בו כרצונו).

בָּזוֹזִים – שודדים.

שִׁבְעָה גּוֹיִים – שבעת עממי כנען.

נְטָלָהּ – לקח אותה.

*

ה שְׁלוֹשָׁה מְקוֹמוֹת אֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם יְכוֹלוֹת לְהוֹנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל וְלוֹמַר לָהֶם: גְּזוּלִים הֵם בְּיֶדְכֶם, וְאֵלּוּ הֵם: מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ (בר“ר עט, ז; ילק”ש לבראשית, קלג).

לְהוֹנוֹת – לצער בדברים, להעליב.

גְּזוּלִים – שנלקחו בכוח.

קְבוּרָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף – יהושע כד, לב.

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – דברי הימים א כא, כה–כו.

*

ו תַּנְיָא, רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שָׁלוֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וְכֻלָּן לֹא נְתָנָן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין, וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָעוֹלָם הַבָּא. תּוֹרָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: “אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ” (תהלים צד, יב); אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ” (דברים ח, ה); וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: “כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה” (שם שם, ז); הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר” (משלי ו, כג) (ברכות ה ע"א).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

עַל יְדֵי יִסּוּרִין – בעקבות התייסרות וסבל.

נֶאֱמַר אַחֲרָיו – בפסוק סמוך.

“וְדֶרֶךְ חַיִּים” – הם חיי העולם הבא.

*

ז שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים נִתְּנוּ עַל תְּנַאי: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: “הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם… וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם… וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה” (דברים יא, טז–יז). בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: “הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי… וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ” (מלכים א ו, יב); וְאִם לָאו – “וְהָיְתָה הָאָרֶץ לִשְׁמָמָה עַל יֹשְבֶיהָ” (מיכה ז, יג). מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי… עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ” (תהלים קלב, יב); וְאִם לָאו – “וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם” (שם פט, לג) (מכילתא דר"י יתרו, עמלק, ב).

עַל תְּנַאי – שישמרו עם ישראל תורה ומצוות.

“וּפָקַדְתִּי” וגו’ – אעניש אותם בשוט על פשעיהם.

*

---

הָאָרֶץ וְיִשּׁוּבָהּ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

ח שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ נָכְרִים, וְאַל יָדוּר בְּחוּץ לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ וְכָל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים” (ויקרא כה, לח). וְכִי כָּל שֶׁאֵינוֹ דָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: “כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים” (שמואל א כו, יט). וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד: לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחִרִים? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה (כתובות קי ע"ב).

יָדוּר – יגור.

“לָתֵת לָכֶם” וגו’ – והפסוק נדרש כאילו רק מי שגר בארץ כנען, בארץ ישראל, הקב"ה עמו.

לוֹמַר לְךָ – זו היא כוונת המאמר של רבותינו.

“מֵהִסְתַּפֵּחַ” – שלא להתגורר.

*

ט תַּנְיָא, רַ' יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּטָהֳרָה הֵם. כֵּיצַד? נָכְרִי שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ וְזִמֵּן כָּל הַיְּהוּדִים שֶׁבְּעִירוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכְלִים מִשֶּׁלָּהֶם וְשׁוֹתִים מִשֶּׁלָּהֶם וְשַׁמָּשׁ שֶׁלָּהֶם עוֹמֵד לִפְנֵיהֶם, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ” (שמות לד, טו) (עבודה זרה ח ע"א).

תַּנְיָא – ראו קטע ו.

עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּטָהֳרָה – אף שהם נוהגים בטהרה ומקפידים במצוות, בכל זאת הם נחשבים כעובדי עבודה זרה.

מִשְׁתֶּה – סעודת חתונה.

מִשֶׁלָּהֶם – מזון כשר.

שַׁמָּשׁ – משרת, מלצר.

מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב – הפסוק מתייחס אליהם.

זִבְחֵי מֵתִים – כינוי גנאי לקורבנות שזובחים לעבודה זרה.

*

י “וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן… וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים” (בראשית יז, ח) – רַ' יוּדָן אָמַר: אִם נִכְנָסִים בָּנֶיךָ לָאָרֶץ הֵם מְקַבְּלִים אֱלוֹהוּתִי, וְאִם לָאו

אֵינָם מְקַבְּלִים (בר"ר מו, ט).

אִם נִכְנָסִים וגו’ – רק הכניסה לארץ מבטיחה שהקב"ה יהיה לאלוהיו של עם ישראל.

*

יא “זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוּחַ עָלַי נַפְשִׁי” (איכה ג, כ) – שָׁנַה רַ' חִיָּא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לְחַמַּת גְּדוֹר וְנָטַל בָּנָיו עִמּוֹ, פַּעַם אַחַת הִקְנִיטוּהוּ וְנִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ נוֹטְלָם, לְמָחָר יָצָא הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ וְלֹא הָיוּ בָּנָיו עִמּוֹ, וְהָיָה נִזְכָּר לָהֶם וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר: הַלְוַאי יִהְיוּ בָּנַי עִמִּי, וַאֲפִלּוּ מַקְנִיטִים אוֹתִי. כָּךְ הַמֶּלֶךְ – זֶה הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא, בָּנָיו – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיוּ יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ אָמַר: הַלְוַאי הָיוּ יִשְׂרָאֵל עִמִּי וַאֲפִלּוּ מַכְעִיסִין אוֹתִי; זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים” (ירמיה ט, א) – אָמַר הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא: הַלְוַאי יִהְיוּ בָּנַי עִמִּי כְּמוֹ שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר שֶׁהָיוּ מַלִּינִים עָלַי. וְכַיּוֹצֵא בָזֶה: “בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ” (יחזקאל לו, יז) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַלְוַאי יִהְיוּ בָּנַי עִמִּי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁמְּטַמְּאִין אוֹתָהּ (איכ“ר לפסוק; ילק”ש לאיכה, תתרלח).

“וְתָשׁוּחַ” – תצטער (והפסוק נדרש כדברי הקב"ה לאחר החורבן וגלות ישראל).

חַמַּת גְּדוֹר – מקום נופש ומעיינות חמים ליד הירמוך.

נָטַל – לקח.

הִקְנִיטוּהוּ – הכעיסו אותו.

לְמָחָר – לאחר זמן.

כְּמוֹ שֶׁהָיוּ וגו’ – כפי שהתלוננו בתקופת המדבר (והיא דרשה על המילים “במדבר מלון”).

*

יב אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּלֹא עָווֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “הָעָם הַיֹּשֵב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן” (ישעיה לג, כד) (כתובות קיא ע"א).

הַדָּר – המתגורר.

שָׁרוּי בְּלֹא עָווֹן – חי בלא חטא.

*

יג וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ" (ישעיה מב, ה) – אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא (כתובות קיא ע"א).

“וְרוּחַ” – ודורש מילה זו על הרוח שמחיה את המתים לעתיד לבוא.

אַרְבַּע אַמּוֹת – כשני מטרים, מידה מועטת של מרחק.

*

יד “מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה” (תהלים נה, ז) – לָמָּה כַּיּוֹנָה? אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְשֵׁם רַ' יוּדָן: כָּל הָעוֹפוֹת בְּשָׁעָה שֶׁהֵם יְגֵעִים הֵם נָחִים עַל גַּבֵּי סֶלַע אוֹ עַל גַּבֵּי אִילָן, אֲבָל הַיּוֹנָה הַזּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא פּוֹרַחַת וִיגֵעָה – הִיא קוֹפֶצֶת בְּאֶחָד מֵאֲגַפֶּיהָ וּפוֹרַחַת בְּאֶחָד מֵאֲגַפֶּיהָ; “הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד” (שם שם, ח) – נִדְנוּד אַחַר נִדְנוּד, טִלְטוּל אַחַר טִלְטוּל; “אָלִין בַּמִּדְבָּר” (שם) – מוּטָב לָלִין בְּמִדְבָּרוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֶל וְלֹא לָלִין בְּפַלְטְרָיוֹת שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ. (בר“ר לט, ח; ילק”ש לתהלים, תשעא).

“אֵבֶר” – כנף.

פּוֹרַחַת – מתעופפת.

קוֹפֶצֶת בְּאֶחָד מֵאֲגַפֶּיהָ – מצמידה לגופה את אחת הכנפיים (ונחה עליה).

נִדְנוּד אַחַר נִדְנוּד – נדודים רבים וממושכים.

טִלְטוּל – הליכה בגלות. לָלִין – ללון.

פַּלְטְרָיוֹת – ארמונות.

*

טו “וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם” (ויקרא כו, ה) – בְּאַרְצְכֶם אַתֶּם יוֹשְׁבִים לָבֶטַח, וְאִי אַתֶּם יוֹשְׁבִים לָבֶטַח חוּצָה לָהּ (ספרא בחקותי, א).

*

טז דָּרַשׁ רַ' שִׂמְלַאי: מִפְּנֵי מָה נִתְאַוָּה מֹשֶה רַבֵּנוּ לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכִי לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ הוּא צָרִיךְ אוֹ לִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ הוּא צָרִיךְ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשה: הַרְבֵּה מִצְווֹת נצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (סוטה יד ע"א).

וְאֵין מִתְקַיְּמִין וגו’ – שחלק מן המצוות ניתן לקיים רק בארץ (כגון מצוות שמיטה).

*

יז מַעֲשֶׂה בְּרַ' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָה וְרַ' מַתְיָא בֶּן חֶרֶשׁ וְרַ' חֲנִינָא בֶּן אֲחִי רַ' יְהוֹשֻׁעַ וְרַ' יוֹנָתָן שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים חוּצָה לָאָרֶץ וְהִגִּיעוּ לִפְלָטוּס וְזָכְרוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, זָקְפוּ עֵינֵיהֶם וְזָלְגוּ דִּמְעותֵיהֶם וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם וְקָרְאוּ הַמִּקְרָא הַזֶּה: “וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים” (דברים יא, לא–לב), וְחָזְרוּ וּבָאוּ לִמְקוֹמָם, אָמְרוּ: יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.

וּמַעֲשֶׂה בְּרַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ וְרַ' יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים לִנְצִיבִין אֵצֶל רַ' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָה לִלְמֹד הֵימֶנּוּ תּוֹרָה, וְהִגִּיעוּ לְצִידוֹן וְזָכְרוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, זָקְפוּ עֵינֵיהֶם וְזָלְגוּ דִּמְעוֹתֵיהֶם, וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם וְקָרְאוּ הַמִּקְרָא הַזֶּה: "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים (שם). חָזְרוּ וּבָאוּ לָהֶם לִמְקוֹמָם, אָמְרוּ: יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה (ספרי דברים, פ; ילק"ש לדברים, תתפה).

פְּלָטוּס – מקום (לא מזוהה בוודאות) בגבול ארץ ישראל.

זָקְפוּ – הרימו.

הַמִּקְרָא – הפסוק.

שְׁקוּלָה – שווה בערכה. נְצִיבִין – עיר בבבל.

הֵימֶנּוּ – ממנו.

*

יח “וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר תְּפַשְׂתֶּם” (ירמיה מ, י) – אָמַר חִזְקִיָּה: בַּמֶּה תְפַשְׂתֶּם? בִּישִׁיבָה. דְּבֵי יִשְׁמָעֵאל שָׁנָה: “וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ” (דברים יא, לא) – בַּמֶּה יְרִשְׁתֶּם? בִּישִׁיבָה (קידושין כו ע"א).

יְשִׁיבָה – תפישת הארץ או ירושתה אפשריות רק למי שיושב עליה.

דְּבֵי יִשְׁמָעֵאל – חכם מבית ר' ישמעאל.

*

יט אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה עָמְרִי לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי שֶׁהוֹסִיף כְּרַךְ אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקֶן אֶת הָהָר שֹׁמְרוֹן מֵאֵת שֶׁמֶר… וַיִּבֶן אֶת הָהָר וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה… שֹׁמְרוֹן” (מלכים א טז, כד) (סנהדרין קב ע"ב).

עָמְרִי – שהיה מלך חוטא.

כְּרַךְ – עיר גדולה.

*

כ “וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב… וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר” (ויקרא כו, מב) – מִן הַפָּסוּק הַזֶּה אַתָּה לָמֵד, שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד הַמִּילָה, כְּשֵׁם שֶׁמִּילָה דוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת כָּךְ כִּבּוּשָׁהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת (ילק"ש לדברים, תתס).

שְׁקוּלָה – שווה בערכה.

מִילָה דּוֹחָה וגו’ – ומלים את התינוק ביום השמיני ללידתו, גם אם הדבר כרוך בחילול שבת.

*

כא הַלּוֹקֵחַ בַּיִּת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כּוֹתְבִין עָלָיו אוֹנֵי אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת (בבא קמא פ ע"ב).

*

הַלּוֹקֵחַ – הקונה.

אוֹנֵי – חוזה, שטר מכירה.

אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת – אם כי על ידי אמירה לנוכרי.

*

כב מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא נִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בְּמַטָּע תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם” (בראשית ב, ח) – אַף אַתֶּם כְּשֶׁנִּכְנָסִים לָאָרֶץ לֹא תִּתְעַסְּקוּ אֶלָּא בְּמַטָּע תְּחִלָּה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכִי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ – וּנְטַעְתֶּם” (ויקרא יט, כג) (ויק"ר כה, ג).

מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ – עם ראשית הבריאה.

מַטָּע – נטיעה.

*

כג אָמַר רַ' לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְהַלֵּךְ בַּאֲרַם נַהֲרַיִם וַּבַאֲרַם נָחוֹר רָאָה אוֹתָם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּפוֹחֲזִים – אָמַר: הַלְוַאי לֹא יְהֵא לִי חֵלֶק בָּאָרֶץ הַזֹּאת. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר, רָאָה אוֹתָם עֲסוּקִים בְּנִכּוּשׁ בִּשְׁעַת הַנִּכּוּשׁ, בְּעִדּוּר בִּשְׁעַת הָעִדּוּר – אָמַר: הַלְוַאי יְהֵא חֶלְקִי בָּאָרֶץ הַזֹּאת (בר"ר לט, ח).

אֲרַם נָחוֹר – חרן (בראשית יא, לא).

פּוֹחֲזִים – מתהוללים.

סֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר – רכס הרים דרומית לצור (צפונית לראש הנקרה של היום).

נִכּוּשׁ – עקירת עשבים רעים מן השדה.

עִדּוּר – חפירה במעדר.

*

כד רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה אוֹמֵר: אִם הָיְתָה נְטִיעָה בְּתוֹךְ יָדְךָ וְיֹאמְרוּ לְךָ: “הֲרֵי לְךָ הַמָּשִׁיחַ” – בּוֹא וּנְטַע אֶת הַנְּטִיעָה וְאַחַר כָּךְ צֵא וְהַקְבִּילוֹ (אדר“נ נו”ב, לא).

נְטִיעָה – שתיל.

הַקְבִּילוֹ – קבל את פניו.

*

כה “הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים” (בראשית יז, א) – לְמָה אַבְרָהָם דּוֹמֶה? לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ מְהַלֵּךְ בַּמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים, וְהִתְחִיל מֵאִיר עָלָיו דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן. הֵצִיץ הַמֶּלֶךְ וְרָאָה אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה מֵאִיר לִי דֶרֶךְ הַחַלּוֹן – בּוֹא וְהָאֵר לְפָנַי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ: עַד שֶׁתְּהֵא מֵאִיר לִי מִמֵּסוֹפּוֹטַמְיָה וּמֵחַבְרוֹתֶיהָ – בּוֹא וְהָאֵר לְפָנַי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (בר"ר ל, י).

מְבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים – רחובות חשוכים (והוא סמל לאזור שטוף בעבודת אלילים).

מֵסוֹפּוֹטַמְיָה – ארם נהריים.

חַבְרוֹתֶיהָ – האזורים הקרובים לה.

*

כו כֵּיוָן שֶׁהֱעֶבִיר יַעֲקֹב בָּנָיו וְצֹאנוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עָמַד וּמָכַר כָּל מָה שֶּׁהֵבִיא בְּיָדוֹ מִחוּצָה לָאָרֶץ וַעֲשָׂאוֹ כְּרָיוֹת שֶׁל זָהָב. אָמַר לְעֵשָׂו: יֵשׁ לְךָ חֵלֶק עִמִּי בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וּמָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ – לִקַּח כְּרָיוֹת אֵלּוּ שֶׁל זָהָב אוֹ לַחֲלֹק עִמִּי? הִתְחִיל עֵשָׂו אוֹמֵר: מָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִן הַמְּעָרָה הַזּוֹ? זָהָב זֶה אֲנִי מְבַקֵּשׁ.

תֹּאמַר שֶׁחָסַר יַעֲקֹב דָּבָר? אֶלָּא מִלֵּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֶסְרוֹנוֹ וְהֶחֱזִיר לוֹ מִיָּד הַכֹּל (תנחומא בובר וישלח, יא).

כְּרָיוֹת – ערימות.

חֵלֶק עִמִּי – כדין אחים היורשים את הוריהם.

לִקַּח – לקחת.

תֹּאמַר שֶׁחָסַר וגו’ – האם יעלה על דעתך שיעקב הפסיד כך משהו מרכושו?

*

כז “טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל” (קהלת ד, ו) – רַ' יִצְחָק פָּתַר מִקְרָא זֶה בְּשֵׁבֶט רְאוּבֵן וּבְשֵׁבֶט גָּד שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ וְרָאוּ כַּמָּה בֵּית זֶרַע יֵשׁ בָּהּ, כַּמָּה בֵּית נֶטַע יֵשׁ בָּהּ, אָמְרוּ: “טוֹב מְלֹא כַף נָחַת” בָּאָרֶץ הַזֹּאת “מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל” בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. חָזְרוּ וְאָמְרוּ: לֹא אָנוּ בָּחַרְנוּ לָנוּ? (ויק“ר ג, א; קה”ר לפסוק).

פָּתַר מִקְרָא זֶה – השליך את האמור בפסוק על אירוע מקראי.

שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ – אחרי שביקשו נחלה בעבר הירדן.

בֵּית זֶרַע – שטח לזריעה.

בֵּית נֶטַע – שטח לנטיעה (שלא כעבר הירדן שכולו אזור מרעה).

“עָמָל” – יגיעה במרעה צאן.

לֹא אָנוּ וגו’ – האם לא אנו עצמנו העדפנו את עבר הירדן כמקום מושב?

*

כח “טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב” (משלי יז, א) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: “טוֹב פַּת חֲרֵבָה” – זוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֲפִלּוּ אוֹכֵל אָדָם בָּהּ פַּת וּמֶלַח בְּכָל יוֹם וְדָר בְּתוֹכָהּ זוֹכֶה לְעוֹלָם הַבָּא; “מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב” – זֶה חוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁהִיא מְלֵאָה חֲמָסִים וּגְזֵלוֹת (ילק"ש למשלי, תתקנו).

“חֲרֵבָה” – יבשה.

“זִבְחֵי רִיב” – מזון עשיר שבצדו חוסר מנוחה.

פַּת וּמֶלַח – מזון בסיסי ודל.

דָּר – מתגורר.

*

כט שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵין יוֹצְאִין מֵאֶרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ אֶלָּא אִם כֵּן עמְדוּ סָאתַיִם שֶׁל חִטִּים בְּסֶלַע. אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִקַּח; אֲבָל בִּזְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִקַּח – אֲפִלּוּ עָמְדָה סְאָה בְּסֶלַע לֹא יֵצֵא. וְכֵן הָיָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֱלִימֶלֶךְ, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הָיוּ, וּפַרְנָסֵי הַדּוֹר הָיוּ, וּמִפְּנֵי מָה נֶעֶנְשׁוּ? מִפְּנֵי שֶׁיָּצְאוּ מֵאֶרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי” (רות א, יט). מַהוּ “הֲזֹאת נָעֳמִי”? אָמַר רַ' יִצְחָק: אָמְרוּ: חֲזִיתֶם נָעֳמִי, שֶׁיָּצְאָה מֵאֶרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ – מָה עָלְתָה לָהּ?! (בבא בתרא צא ע“א; בר”ר כה, ג).

עָמְדוּ סָאתַיִם וגו’ – מחירם של שתי סאין של קמח (כשנים־עשר ק"ג) האמיר והגיע לארבעה דינרים (שערכם סלע).

לִקַּח – לקנות.

פַּרְנָסֵי – מנהיגי.

נֶעֶנְשׁוּ – כשמתו במואב (כמסופר בפרק א של מגילת רות).

חֲזִיתֶם – ראיתם.

מָה עָלְתָה לָהּ – מה קרה לה.

*

ל שִׁמְעוֹן בַּר בָּא בָּא אֵצֶל רַ' חֲנִינָא, אָמַר לוֹ: כְּתֹב לִי אִגֶּרֶת כָּבוֹד וְאֵצֵא לְפַרְנָסָתִי לְחוּץ לָאָרֶץ. אָמַר לוֹ: לְמָחָר אֲנִי הוֹלֵךְ אֵצֶל אֲבוֹתֶיךָ, יְהוּ אוֹמְרִים לִי: נְטִיעָה אַחַת שֶׁל חֶמְדָּה שֶּׁהָיְתָה לָנוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִתַּרְתָּ לָּהּ לָצֵאת לְחוּץ לָאָרֶץ?!

כּוֹהֵן אֶחָד בָּא אֵצֶל רַ' חֲנִינָא, אָמַר לוֹ: מַהוּ לָצֵאת לְצוֹר לַעֲשׂוֹת דְּבַר מִצְוָה, לַחֲלוֹץ אוֹ לְיַבֵּם? אָמַר לוֹ: אָחִיו שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ הִנִּיחַ חֵיק אִמּוֹ וְחִבֵּק חֵיק נָכְרִיָּה, וּבָרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנְּגָפוֹ! – וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת כַּיּוֹצֵא בּוֹ (ירושלמי מועד קטן ג, א).

בַּר בָּא – בן אבא (ארמית).

אִגֶּרֶת כָּבוֹד – דברי שבח, כתב המלצה.

לְמָחָר וגו’ – כשאמות ואפגוש בעולם הבא את אבותיך.

נְטִיעָה אַחַת שֶׁל חֶמְדָּה – כינוי של חיבה לר' שמעון.

מַהוּ לָצֵאת לְצוֹר – האם מותר לצאת לעיר צור שבלבנון.

דְּבַר מִצְוָה – אחיו של הכוהן מת בצור בלא בנים ועל אחיו מוטל לשאת את האלמנה (ייבום) או לשחרר אותה (בטקס החליצה).

אָחִיו שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ – אחיך.

חֵיק אִמּוֹ – דימוי לארץ ישראל.

חֵיק נָכְרִיָּה – דימוי לחוץ לארץ.

הַמָּקוֹם שֶׁנְּגָפוֹ – הקב"ה שהרגו.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ – כמוהו (ומוטב שתבוא האלמנה לארץ).

*

לא “וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ” (בראשית לא, ג) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ” – אָבִיךָ מְצַפֶּה לְךָ, אִמְּךָ מְצַפָּה לְךָ, אֲנִי בְעַצְמִי מְצַפֶּה לְךָ. רַב אַסִּי בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: נִכְסֵי חוּצָה לָאָרֶץ אֵין בָּהֶם בְּרָכָה, אֶלָּא מִשֶּׁתָּשׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ אֶהְיֶה עִמְּךָ (בר"ר עד, א).

נִכְסֵי חוּצָה לָאָרֶץ – נכסים שקונה אדם מחוץ לארץ ישראל.

*

לב אֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת אָבוֹת אֵינָהּ עוֹמֶדֶת לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא מֵאֶרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ (בבא בתרא צא ע"א).

עוֹמֶדֶת לוֹ – מגִנה עליו.

*

---

חִבַּת הָאָרֶץ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

לג “וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה” (ירמיה ג, יט) – אֶרֶץ שֶׁנִּתְחַמְּדוּ לָהּ כָּל גְּדוֹלֵי עוֹלָם (תנחומא משפטים, יז).

נִתְחַמְּדוּ לָהּ – חמדו אותה.

גְּדוֹלֵי עוֹלָם – אבות האומה.

*

לד “בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי” (תהלים פד, יא) – מַהוּ “הִסְתּוֹפֵף”? רַ' תַּנְחוּם בְּרַ' חֲנִילַאי וְרַב, אֶחָד אָמַר: אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִלּוּ יֵשׁ לִי פְּרוֹטְרַקְלִין וּטְרַקְלִין בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְאֵין לִי אֶלָּא הַסַּף בְּאֶרֶץ יִשְׁרָאֵל – “בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף”; וְאֶחָד אָמַר: אֲפִלּוּ לֹא יְהֵא לִי לֶאֱכֹל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא סִפּוּף שֶׁל חֲרוּבִים – “בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף” (תנחומא ראה, ח).

“הִסְתּוֹפֵף” – לעמוד על הסף.

פְּרוֹטְרַקְלִין וּטְרַקְלִין – חדר מפואר לקבלת אורחים (טרקלין) והמבוא המוליך אליו.

סִפּוּף שֶׁל חֲרוּבִים – שיריים, פסולת של פרי שהוא מאכל בהמות ועניים.

*

לה רַ' זֵירָא כְּשֶׁעָלָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא מָצָא מַעְבָּרָה לַעֲבֹר, אָחַז בְּמֶצֶר וְעָבַר. אָמַר לוֹ מִין אֶחָד: עַם פּוֹחֵז, שֶׁהִקְדַּמְתֶּם פִּיכֶם לְאָזְנֵיכֶם, עֲדַיִן בְּפַחֲזוּתְכֶם אַתֶּם עוֹמְדִים! אָמַר לוֹ: מָקוֹם שֶׁמּשֶׁה וְאַהֲרֹן לֹא זָכוּ לוֹ, אֲנִי, מִי יֹאמַר שֶׁאֶזְכֶּה לוֹ? (כתובות קיב ע"א).

כְּשֶׁעָלָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – והגיע לנהר (הירדן).

מַעְבָּרָה – סירה המעבירה אנשים מצדו האחד של הנהר לצדו השני.

מֶצֶר – חבל המתוח לרוחב הנהר (שסירת המעבורת קשורה אליו).

מִין – כופר.

פּוֹחֵז – פזיז, הפועל ללא שיקול דעת.

הִקְדַּמְתֶּם וגו’ – ואמרתם בסיני “נעשה” לפני “נשמע” (שמות כד, ז).

משֶׁה וְאַהֲרֹן – שמתו במדבר סיני ובעבר הירדן. מִי יֹאמַר וגו’ – אם אתעכב, מניין שאזכה לעבור?

*

לו רַ' אַבָּא הָיָה מְנַשֵּׁק הַסְּלָעִים שֶׁל עַכּוֹ. רַ' חֲנִינָא הָיָה מְתַקֵּן תַּקָּלוֹת הַדְּרָכִים. רַ' חִיָּא בַּר גַּמְדָּא הָיָה מִתְגַּלְגֵּל בַּעֲפָרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ” (תהלים קב, טו) (כתובות קיב ע“א–ע”ב).

תַּקָּלוֹת הַדְּרָכִים – מכשולים בדרכי הארץ.

*

לז עֻלָּא יָרַד מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל וּמֵת שָׁם. בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ הִתְחִיל בּוֹכֶה, אָמְרוּ לוֹ: מָה לְךָ בּוֹכֶה? אָנוּ מַעֲלִים אוֹתְךָ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם: וּמָה אֲנִי מוֹעִיל, מְאַבֵּד אֲנִי מַרְגָּלִית שֶׁלִּי בְּאֶרֶץ טְמֵאָה. לֹא דּוֹמֶה הַפּוֹלְטָהּ בְּחֵיק אִמּוֹ לְפוֹלְטָהּ בְּחֵיק נָכְרִיָּה.

כְּשֶׁמֵּת בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ לְרַ' אֶלְעָזָר. אָמַר: אַתָּה, עֻלָּא, “עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת” (עמוס ז, יז). אָמְרוּ לוֹ: אֲרוֹנוֹ בָּא. אָמַר לָהֶם: אֵינוֹ דוֹמֶה קוֹלַטְתּוֹ מֵחַיִּים לְקוֹלַטְתּוֹ לְאַחַר מִיתָה (ירושלמי כלאיים ט, ד; כתובות קיא ע"א).

מַעֲלִים אוֹתְךָ – לקבורה (בארון).

וּמָה אֲנִי מוֹעִיל? – איזו תועלת יש לי מכך?

מַרְגָּלִית שֶׁלִי – נשמתי.

הַפּוֹלְטָהּ – המוציא אותה (את נשמתו).

אִמּוֹ – ארץ ישראל.

נָכְרִיָּה – בבל. אֵינוֹ דּוֹמֶה וגו’ – אין דרגתו של מי שנקלט בארץ בחייו דומה למי שרק מובא לקבורה בה אחר מותו.

*

לח מַעֲשֶׂה בְּרַ' בְּרוֹקְיָא וְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת שֶׁהָיוּ מְטַיְּלִים דֶּרֶךְ שַׁעַר מִחוּץ לִטְבֶרְיָא, רָאוּ אֲרוֹנוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִין מִחוּץ לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אָמַר רַ' בְּרוֹקְיָא לְרַ' אֱלְעָזָר: מָה הוֹעִילוּ אֵלּוּ – בְּחַיֵּיהֶם הִנִּיחוּ אוֹתָהּ וּבְמִיתָתָם בָּאוּ לָהּ? אֲנִי קוֹרֵא עֲלֵיהֶם “וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה” (ירמיה ב, ז) – בְּחַיֵּיכֶם, “וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי” (שם) – בְּמִיתַתְכֶם. אָמַר לוֹ רַ' אֶלְעָזָר: לֹא הִיא, כֵּיוָן שֶׁהֵם נִקְבָּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְנִתַּן לָהֶם גּוּשׁ עָפָר שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מְכַפֶּרֶת לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ” (דברים לב, מג) (פס“ר א, ו; ירושלמי כלאיים ט, ג; בר”ר צו, ה).

אֲרוֹנוֹת – קבורה.

מָה הוֹעִילוּ אֵלּוּ – מה תועלת יצאה להם (מקבורה בארץ).

הִנִּיחוּ אוֹתָהּ – את ארץ ישראל.

קוֹרֵא עֲלֵיהֶם – מצטט פסוק בקשר אליהם.

לֹא הִיא – אין הצדק עמך.

גּוּשׁ עָפָר – בכיסוי הנפטרים באדמה.

מְכַפֶּרֶת לָהֶם – על שלא גרו בארץ.

*

לט אָמַר רַ' לֵוִי: אָמַר מֹשֶה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַצְמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף נִכְנְסוּ לָאָרֶץ וַאֲנִי אֵינִי נִכְנָס לָאָרֶץ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי שֶׁהוֹדָה בְּאַרְצוֹ נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ, וּמִי שֶׁלֹּא הוֹדָה בְּאַרְצוֹ אֵינוֹ נִקְבָּר בְּאַרְצוֹ (דב"ר ב, ח).

מִי שֶׁהוֹדָה בְּאַרְצוֹ – יוסף, שהודיע מפורשות על מוצאו מארץ ישראל (כשאמר “כי גונוב גונבתי מארץ העברים” [בראשית מ, טו]).

מִי שֶׁלֹא הוֹדָה בְּאַרְצוֹ – משה, שאמרו עליו בנות יתרו “איש מצרי הצילנו” (שמות ב, יט) והוא לא תיקן את דבריהן.

*

מ אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מֵתִים שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ אֵינָם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים” (יחזקאל כו, כ) – אֶרֶץ שֶׁצִּבְיוֹנִי בָּהּ מֵתֶיהָ חַיִּים, שֶׁאֵין צִבְיוֹנִי בָּהּ אֵין מֵתֶיהָ חַיִּים (כתובות קיא ע"א).

אֵינָם חַיִּים – בתחיית המתים.

צִבְיוֹנִי בָּהּ – חפצי בה, בה אני חושק.

*

מא “אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם” (בראשית מז, כט) – לָמָּה כָּל הָאָבוֹת תּוֹבְעִין וּמְחַבְּבִין קְבוּרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: דְּבָרִים בְּגוֹ. רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: מַהוּ דְּבָרִים בְּגוֹ? – “אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים” (תהלים קטז, ט). אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּשֵׁם רַ' חֻלְדָּה: לָמָּה הָאָבוֹת מְחַבְּבִין קְבוּרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? שֶׁמֵּתֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חַיִּים תְּחִלָּה בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ וְאוֹכְלִין שְׁנוֹת הַמָּשִיחַ. רַ' חֲנַנְיָא אָמַר: מִי שֶׁמֵּת בְּחוּץ לָאָרֶץ וְנִקְבַּר שָׁם, שְׁתֵּי מִיתוֹת יֵשׁ בְּיָדוֹ.

אָמַר רַ' סִימוֹן: אִם כֵּן הִפְסִידוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם קְבוּרִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ?! אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה? עוֹשֶׂה לָהֶם מְחִלּוֹת בָּאָרֶץ, וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כַּמְּעָרוֹת הַלָּלוּ, וְהֵם מִתְגַּלְגְּלִין וּבָאִין עַד שֶׁהֵם מַגִּיעִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בָּהֶם רוּחַ שֶׁל חַיִּים וְהֵם עוֹמְדִים. מִנַּיִן? שֶׁכֵּן כָּתוּב: “הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל” (יחזקאל לז, יב), וְאַחַר כָּךְ “וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם” (שם שם, יד) (בר"ר צו, ה).

“אַל נָא” וגו’ – בקשתו של יעקב מיוסף.

תּוֹבְעִין – מבקשים בתוקף.

דְּבָרִים בְּגוֹ – יש בדבר טעם נסתר (והוא יבואר בידי ר' יהושע).

“בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים” – היא ארץ ישראל, שהקבורים בה שבים ראשונים לחיים בימות המשיח.

תְּחִלָּה – ראשונים.

אוֹכְלִין – נהנים (ראשונים).

שְׁתֵּי מִיתוֹת – שקבורתו בחוץ לארץ נחשבת כמיתה נוספת.

מְחִלּוֹת – מנהרות תת קרקעיות.

עוֹמְדִים – קמים לתחייה.

*

מב “וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ” (תהלים פז, ה) – אָמַר רַ' מֵישָׁא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֶחָד הַנּוֹלָד בָּהּ וְאֶחָד הַמְצַפֶּה לִרְאוֹתָהּ (כתובות עה, ע"א).

“וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר” וגו’ – הפסוק נדרש כאומר כי גם ילידי ארץ ישראל וגם המצפים לראותה נקראים בניה של הארץ (ויובאו אליה לקבורה).

*

---

תּוֹרַת הָאָרֶץ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

מז אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חֲבִיבָה עָלַי כַּת קְטַנָּה שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִסַּנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ (ירושלמי נדרים ו, ח).

כַּת קְטַנָּה – קבוצה של אנשים מועטים.

סַנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה – מספר גדול של אנשים, אפילו הם חכמים ומלומדים.

*

מח אֲפִלּוּ צַדִּיקִים וַחֲכָמִים בְּחוּץ לָאָרֶץ וְרוֹעֵי צֹאן וּבָקָר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא עַל יְדֵי רוֹעֵי צֹאן וּבָקָר שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; וַאֲפִלּוּ נְבִיאִים בְּחוּץ לָאָרֶץ וְהֶדְיוֹטִים בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל – אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא עַל יְדֵי הֶדְיוֹטִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (פדר"א ז).

רוֹעֵי צאן וּבָקָר – שאינם נחשבים כתלמידי חכמים.

מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה וגו’ – מחליטים להוסיף לשנה חודש נוסף (אדר שני) על סמך עדותם של רועי צאן ובקר באשר למצב התבואה.

הֶדְיוֹטִים – אנשים פשוטים (וראו גם בקטע הבא).

*

מט אָמַר רַב סָפְרָא: רַ' אַבָּהוּ הָיָה מְסַפֵּר: כְּשֶׁיָּרַד חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַ' יְהוֹשֻׁעַ לַגּוֹלָה הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. שִׁגְּרוּ אַחֲרָיו שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, רַ' יוֹסֵי בֶּן כִּפֵּר וּבֶן בְּנוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטַל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לִלְמֹד תּוֹרָה בָּאנוּ. הִכְרִיז עֲלֵיהֶם: אֲנָשִׁים הַלָּלוּ גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הֵם וַאֲבוֹתֵיהֶם שִׁמְּשׁוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטַל אוֹמֵר: “הַרְבֵּה פְעָמִים קָרִיתִי לְפָנָיו בְּסֵפֶר דָּנִיֵּאל” (יומא א, ו). הִתְחִיל הוּא מְטַמֵּא וְהֵם מְטַהֲרִים, הוּא אוֹסֵר וְהֵם מַתִּירִים, הִכְרִיז עֲלֵיהֶם: אֲנָשִׁים הַלָּלוּ שֶׁל שָׁוְא הֵם, שֶׁל תֹּהוּ הֵם. אָמְרוּ לוֹ: כְּבָר בָּנִיתָ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לִסְתֹּר, כְּבָר גָּדַרְתָּ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לִפְרֹץ. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֲנִי מְטַמֵּא וְאַתֶּם מְטַהֲרִים, אֲנִי אוֹסֵר וְאַתֶּם מַתִּירִים? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ? אָמַר לָהֶם: וַהֲלֹא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ? אָמְרוּ לוֹ: הַנַּח רַ' עֲקִיבָא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לֹא הִנַּחְתִּי כְּמוֹתִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לוֹ: גְּדָיִים שֶׁהִנַּחְתָּ נַעֲשׂוּ תְּיָשִׁים בַּעֲלֵי קַרְנַיִם, וְהֵם שִׁגְּרוּנוּ אֶצְלְךָ, וְכָךְ אָמְרוּ לָנוּ: “לְכוּ וְאִמְרוּ לוֹ בִּשְׁמֵנוּ: אִם שׁוֹמֵעַ – מוּטָב, וְאִם לָאו – יְהֵא בְּנִדּוּי. וְאִמְרוּ לְאַחֵינוּ שֶׁבַּגּוֹלָה: אִם שׁוֹמְעִים – מוּטָב, וְאִם לָאו – יַעֲלוּ לָהָר: אֲחִיָּה יִבְנֶה מִזְבֵּחַ, חֲנַנְיָה יְנַגֵּן בְּכִנּוֹר, וְיִכְפְּרוּ כֻּלָּם וְיֹאמְרוּ: אֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל”. מִיָּד גָּעוּ כָּל הָעָם בִּבְכִיָּה וְאָמְרוּ: חָס וְשָׁלוֹם, יֵשׁ לָנוּ חֵלֶק בֵּאלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל!

וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם” (ישעיה ב, ג) (ברכות סג ע“א–ע”ב).

גּוֹלָה – בבל.

מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים – מוסיף לשנה את חודש אדר שני וקובע מתי יחול ראש חודש (ושני עניינים אלו היו מסורים אך ורק לבית הדין שבארץ ישראל).

שִׁגְרוּ – שלחוּ. כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ וגו’ – כעדות המשנה על זכריה בן קבוטל שהיה קורא את ספר דניאל לפני הכוהן הגדול ביום הכיפורים.

שֶׁל שָׁוְא, שֶׁל תֹּהוּ – חסרי ערך, בוּרִים.

כְּבָר בָּנִיתָ וגו’ – כבר הכרזת על שני החכמים כגדולים בתורה וכעת אינך יכול לחזור בך.

לִפְרֹץ – להרוס את הגדר.

הַנַּח רַ' עֲקִיבָא – אל תלמד דבר מהמסופר על ר' עקיבא.

הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ – הותיר אחריו גדולים כמוהו.

גְּדָיים וגו’ – פתגם שפירושו: מי שהיו קטנים ממך נעשו בינתיים בעלי עוצמה וגדולה.

נִדּוּי – חרם.

יַעֲלוּ לָהָר וגו’ – יבחרו להם הר, יבנו עליו מזבח, והגדולים שביניהם (כגון אחיה וחנניה [שהיה לוי]) ישמשו בקודש.

יִכְפְּרוּ – יכחישו את זיקתם לקב"ה.

גָּעוּ – פרצו.

*

נ שָׁנִינוּ, רַ' אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: עֲתִידִים בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ שֶׁיִּקָּבְעוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא” (ירמיה מו, יח) – וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה תָּבוֹר וְכַרְמֶל, שֶׁלֹּא בָאוּ אֶלָּא לְפִי שָׁעָה לִלְמֹד תּוֹרָה, נִקְבְּעוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁקּוֹרִין וּמַרְבִּיצִין בָּהֶם תּוֹרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (מגילה כט ע"א).

עֲתִידִים וגו’ – יזכו בעתיד למקום של קבע בארץ ישראל.

תָּבוֹר וְכַרְמֶל וגו’ – על יסוד מסורת אגדית (מד"ת סח, ט), שלפיה הציעו התבור והכרמל, שהיו תחילה מחוץ לארץ, שעליהם תינתן תורה לישראל (וזכו בשל כך להגיע לארץ).

קוֹרִין וּמַרְבִּיצִין – קוראים בתורה ומלמדים אותה.

*

נא אָמַר רַ' יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא לְרַ' יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ: מְבַקֵּשׁ אַתָּה לִרְאוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה בָּעוֹלָם הַזֶּה – עֲסֹק בַּתּוֹרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (מד"ת קה, א).

*

נב אֲוִירָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים (בבא בתרא קנח ע"ב).

*

נג “בַּגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה” (איכה ב, ט) – מִכָּאן שֶׁהַתּוֹרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. “אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב” (בראשית ב, יא) – אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁהֵם נֶחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רַב. “וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב” (שם שם, יב) – מְלַמֵּד שֶׁאֵין תּוֹרָה כְּתוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא חָכְמָה כְּחָכְמַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

“שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם” (שם) – מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, תּוֹסֶפְתָּא וְאַגָּדָה (ספרי דברים, לז; בר"ר טז, ד).

“אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב” – ודורש את האמור על ארץ החווילה (בראשית ב) כעוסק בתורת ארץ ישראל.

תּוֹסֶפְתָּא – מסורות מימי התנאים שלא נכללו במשנה ונאספו בחיבור בשם זה.

*

נד רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: חָכָם הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיוֹצֵא חוּצָה לָאָרֶץ פָּגַם אֶת עַצְמוֹ; דָּר בָּהּ – מְשֻׁבָּח הֵימֶנּוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּגַם מְשֻׁבָּח הוּא יוֹתֵר מִכָּל הַמְשֻׁבָּחִים שֶׁבַּמְּדִינָה. מְשָׁלוֹ מָשָׁל: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְבַרְזֶל הִנְדּוּאִי שֶׁבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּפְחַת מִמָּה שֶּׁהָיָה, מְשֻׁבָּח יוֹתֵר מִכָּל הַמְּשֻׁבָּחִים שֶׁבַּמְּדִינוֹת (אדר“נ, נו”א, כח).

פָּגַם אֶת עַצְמוֹ – פגע במעמדו ובערכו.

דָּר בָּהּ וגו’ – מי שמתגורר בארץ גדול במעמדו ממי שירד ממנה.

וְאַף עַל פִּי וגו’ – וגם אם ירד החכם בערכו, עדיין גדול הוא מכל החכמים שבחוץ לארץ.

בַּרְזֶל הִנְדּוּאִי וגו’ – ברזל משובח תוצרת הודו הבא מעיר שמעבר לים.

נִפְחַת מִמָּה שֶׁהָיָה – איבד (עם הזמן) מטיבו הראשוני.

*

נה “בְּאֵר מַיִם חַיִּים” (שיר השירים ד, טו) – זוֹ תוֹרָה שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (ילק"ש לשיר השירים, תתקפח).

*

נו אָמַר רַ' זְעֵירָא: אֲפִלּוּ שִׂיחָתָם שֶׁל בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה (ויק"ר לד, ז).

שִׂיחָתָם – בענייני חולין. תּוֹרָה – דבר שניתן ללמוד ממנו ודורש עיון.

*

נז עֲשָׂרָה קַבִּים חָכְמָה יָרְדוּ לָעוֹלָם – תִּשְׁעָה נָטְלָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ (קידושין מט ע"ב).

קַבִּים – חלקים, מידות.

נָטְלָה – לקחה.

*

---

עֶרְכָּהּ שֶׁל הָאָרֶץ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

נח אָמַר רַ' אַדָּא בַּר חֲנִינָא: אִלְמָלֵא לֹא חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל לֹא נִתַּן לָהֶם אֶלָּא חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה וְסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ בִּלְבַד, שֶׁעֶרְכָּהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא (נדרים כב ע"ב).

אִלְמָלֵא לֹא – אילו לא.

סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ וגו’ – שנכתבו בו גבולותיה של הארץ וחלוקתה לשבטים (ולא היה צורך בשאר ספרי המקרא, שעיקרם תוכחות הנביאים ועוד).

*

נט “וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ” (דברים יז, ח) – מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ

יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת (זבחים נד ע"ב).

*

ס אֶבֶן הָיְתָה שָׁם מִיְּמוֹת נְבִיאִים רִאשׁוֹנִים וּ“שְׁתִיָּה” הָיְתָה נִקְרֵאת. תְּנָא: שֶׁמִּמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם.

שָׁנִינוּ, רַ' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: “אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם” (בראשית ב, ד) – תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם מִשָּׁמַיִם נִבְרְאוּ, תּוֹלְדוֹת הָאָרֶץ מֵהָאָרֶץ נִבְרְאוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵלּוּ וְאֵלּוּ מִצִּיּוֹן נִבְרְאוּ, שֶּׁנֶּאֱמַר: “אֵל אֱלֹהִים ה' דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ, מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ” (תהלים נ, א), וְאוֹמֵר: “מִצִּיוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ” (שם שם, ב) – מִמֶּנָּה מֻכְלָל יָפְיוֹ שֶׁל עוֹלָם (יומא נד ע"ב).

שָׁם – במקדש.

רִאשׁוֹנִים – קדמונים (כגון שמואל ונתן).

הֻשְׁתַּת – נוסד, החלה בריאתו.

תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם – כל מה שיצא מן השמים, כגון השמש והירח.

תּוֹלְדוֹת הָאָרֶץ – צמחים ובעלי חיים.

מִצִיּוֹן נִבְרְאוּ – מאבן השתייה שבמקדש שבה החלה הבריאה כולה.

“דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ” – ברא עולם במאמרו.

וְאוֹמֵר וגו’ – והמשך המזמור נדרש כאומר כי מציון שוכלל העולם ונתייפה.

*

סא “עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי” (קהלת ב, ה) – כְּשֵׁם שֶׁהַטַּבּוּר הַזֶּה נָתוּן בְּאֶמְצַע הָאִישׁ, כָּךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נְתוּנָה בְּאֶמְצַע הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “ישְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ” (יחזקאל לח, יב), וּמִמֶּנָּה מַשְׁתִּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹצֵאת. וִירוּשָׁלַיִם בְּאֶמְצָעִיתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּאֶמְצַע יְרוּשָׁלַיִם, וְהַהֵיכָל בְּאֶמְצַע בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָאָרוֹן בְּאֶמְצַע הַהֵיכָל, וְאֶבֶן שְׁתִיָּה לִפְנֵי הָאָרוֹן, שֶׁמִּמֶּנָּה נִשְׁתַּת הָעוֹלָם. וּשְׁלֹמֹה שֶׁהָיָה חָכָם עָמַד עַל הַשָּׁרָשִׁים הַיּוֹצְאִים מִמֶּנָּה לְכָל הָעוֹלָם: גִּיד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לְכוּשׁ נָטַע עָלָיו פִּלְפְּלִין, וְנָטַע בָּהֶם כָּל מִינֵי אִילָנוֹת, וְעָשׂוּ פֵּרוֹת. (תנחומא קדושים, י).

מַשְׁתִּיתוֹ – ייסודו, בריאתו.

אֶבֶן שְׁתִיָּה – ראו בקטע הקודם.

שְׁלֹמֹה – הוא קהלת.

עָמַד עַל הַשָּׁרָשִׁים וגו’ – הכיר את טיבם השונה של סוגי האדמה, הגידים, היוצאים מאבן השתייה לכל הכיוונים.

פִּלְפְּלִין – צמח תבלין יקר.

וְנָטַע בָּהֶם – בגידים השונים.

*

סב כְּשֶׁבָּא רַב דִּימִי, אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ” (תהלים כד, ב)? – אֵלּוּ שִׁבְעָה יַמִּים וְאַרְבָּעָה נְהָרוֹת שֶׁמַּקִּיפִין אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ הֵם: שִׁבְעָה יַמִּים – יַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָה וְיַמָּהּ שֶׁל סְדוֹם וְיַמָּהּ שֶׁל אֵילַת וְיַמָּהּ שֶׁל שָׁלִית וְיַמָּהּ שֶׁל סַמְכוּ וְיָם אֲפַמְיָא וְיָם הַגָּדוֹל; אַרְבָּעָה נְהָרוֹת – יַרְדֵּן וְיַרְמוּךְ וְקַרְמְיוֹן וּפִיגָה.

– וַהֲרֵי יֵשׁ יָם שֶׁל חֶמֶץ?

– דִּיקְלֵיטְיָנוֹס הִקְוָה אֶת הַנְּהָרוֹת וַעֲשָׂאוֹ (בבא בתרא עד ע“ב; ירושלמי כלאיים ט, ג; שם כתובות יב, ג; מד”ת כד, ו).

כְּשֶׁבָּא – מבבל לארץ ישראל (והביא מסורת בשם ר' יוחנן).

יַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָה – הכינרת.

שָׁלִית – מקום שלא זוהה (ויש גורסים: “חילת”).

סַמְכוּ – אגם החולה.

אֲפַמְיָא – ימה בסוריה (ויש גורסים: פמיאס [וראו בקטע הבא]).

יָם הַגָּדוֹל – הים התיכון.

קַרְמְיוֹן וּפִיגָה – אמנה ופרפר (מלכים ב ה, יב).

יָם שֶׁל חֶמֶץ – ימה בסוריה.

דִיקְלֵיטְיָנוֹס – קיסר רומי.

הִקְוָה וגו’ – יצר ים מלאכותי על ידי חיבור נהרות, ואין הוא מעשה שמים.

*

סג שָׁנִינוּ, יַרְדֵּן יוֹצֵא מִמְּעָרַת פַּמְיַאס וּמְהַלֵּךְ בְּיַמָּהּ שֶׁל סַמְכוּ וּבְיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא וּמִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד לְיָם הַגָּדוֹל, וּמִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפִיו שֶׁל לִוְיָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ” (איוב מ, כג) (בבא בתרא עד ע"ב).

פַּמְיַאס – הוא הבניאס של היום.

וּמְהַלֵךְ וגו’ – ראו בקטע הקודם.

לִוְיָתָן – מלך הדגים במסורת האגדה (ובו מדבר הפסוק מספר איוב).

*

סד שָׁנִינוּ, רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שִׁילוֹחַ הָיָה מְקַלֵּחַ מַיִם בִּכְאִסָּר, וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהִרְחִיבוּהוּ, כְּדֵי שֶׁיִּתְרַבּוּ מֵימָיו – וְנִתְמַעֲטוּ, חָזְרוּ וּמִעֲטוּהוּ – וְהָיָה מְקַלֵּחַ מַיִם (ערכין י ע"ב).

שִׁילוֹחַ – בריכת השילוח שליד ירושלים.

מְקַלֵּחַ מַיִם בִּכְאִסָּר – נובע מים בכמות מועטת, בקוטר מטבע קטן. מְקַלֵּחַ מַיִם – בשטף.

*

---

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

סה “וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל” (משלי ח, כו) – רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: תֵּבֵל – זוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ” (שם שם, לא). ולָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ תֵּבֵל? שֶׁהִיא מְתֻבֶּלֶת בַּכֹּל, שֶׁכָּל הָאֲרָצוֹת יֵשׁ בְּזוֹ מָה שֶׁאֵין בְּזוֹ וְיֵשׁ בְּזוֹ מָה שֶׁאֵין בְּזוֹ; אֲבָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם, שֶׁנֶאֱמַר: “לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ” (דברים ח, ט) (ספרי דברים, לז).

“וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל” – המובחרת שבאדמות העולם.

“אַרְצוֹ” – של הקב"ה, היא ארץ ישראל.

מְתֻבֶּלֶת – מעורבת בתבלינים רבים.

כְּלוּם – דבר.

*

סו “וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ” (דברים לג, יג) – מְלַמֵּד שֶׁאַרְצוֹ שֶׁל יוֹסֵף מְבֹרֶכֶת מִכָּל הָאֲרָצוֹת, שֶׁהָיָה טַל מָצוּי לָהּ בְּכָל שָׁעָה וְהָיְתָה מְרֻבֶּצֶת בְּמַעְיָנוֹת וּפְתוּחָה לַחַמָּה וּפְתוּחָה לַלְּבָנָה, מְלֵאָה וְאֵין חֲסֵרָה כָּל בְּרָכָה (ספרי דברים, שנג).

מְרֻבֶּצֶת בְּמַעְיָנוֹת – המעיינות מרטיבים תדיר את אדמתה.

פְּתוּחָה לַחַמָּה וגו’ – השמש והירח מאירים תדיר על הארץ ומעניקים לה מסגולותיהם.

*

סז “אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת” (דברים יא, יא) – אוֹ בִּגְנוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא מְדַבֵּר, שֶׁמַּזְכִּיר בָּהּ הָרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: “וּבְקָעֹת” – מָה בְּקָעוֹת לְשֶׁבַח אַף הָרִים לְשֶׁבַח; וְעוֹד שֶׁנּוֹתֵן טַעַם בָּהָר, טַעַם בַּבִּקְעָה, שֶׁפֵּרוֹת הָהָר קַלִּים וּפֵרוֹת הַבִּקְעָה שְׁמֵנִים.

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: כְּשֶׁהִיא בִּקְעָה הֲרֵי הִיא עוֹשָׂה בֵּית כֹּר, כְּשֶׁהִיא הַר הֲרֵי הִיא עוֹשָׂה בֵּית כֹּר מִן הַמִּזְרָח, בֵּית כֹּר מִן הַמַּעֲרָב, בֵּית כֹּר מִן הַדָּרוֹם, בֵּית כֹּר מִן הַצָּפוֹן, בֵּית כֹּר מִלְמַעְלָה – נִמְצָא חֲמִשָּׁה מְכֻפֶּלֶת.

“כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' זֹאת יְרוּשָׁלַיִם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת” (יחזקאל ה, ה) – אֶרֶץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִינֵי אֲרָצוֹת הַרְבֵּה: בֵּית אֲרָצוֹת, בֵּית הַחוֹלוֹת, בֵּית הֶעָפָר.

דָּבָר אַחֵר: “אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת” – מַגִּיד שֶׁלֹּא שָׁווּ טַעַם פֵּרוֹת הַר לְטַעַם פֵּרוֹת בִּקְעָה וְלֹא טַעַם פֵּרוֹת בִּקְעָה לְטַעַם פֵּרוֹת הַר. מִנַּיִן שֶׁלֹּא שָׁווּ טַעַם הַר וְהַר, טַעַם בִּקְעָה וּבִקְעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: “אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת” – הָרִים הָרִים הַרְבֵּה, בְּקָעוֹת בְּקָעוֹת הַרְבֵּה.

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲרָצוֹת נִתְּנוּ כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וְלֹא שָׁווּ טַעַם פֵּרוֹת שֵׁבֶט זֶה לְטַעַם פֵּרוֹת שֵׁבֶט זֶה.

רַ' יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּתְּנוּ מַטְעַמִּים בָּאָרֶץ כָּךְ נִתְּנוּ מַטְעַמִּים בַּיָּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: “וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים” (בראשית א, י) – מַגִּיד שֶׁלֹּא שָׁווּ טַעַם דָּג הָעוֹלֶה מֵעַכּוֹ לְטַעַם דָּג הָעוֹלֶה מִצּוֹר, וְלֹא הָעוֹלֶה מִצּוֹר לָעוֹלֶה מֵאִסְפַּמְיָא. אוֹ לְפִי שֶׁעֲפָרוֹ שֶׁל הַר קַל וְשֶׁל בִּקְעָה שָׁמֵן, יָכוֹל יְהוּ מַיִם גּוֹרְשִׁים אֶת הָעָפָר לִמְקוֹם בִּקְעָה וּתְהֵא בִקְעָה מְחֻסֶּרֶת מַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר: “אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת” – הַר לְפִי מָה שֶׁהוּא, בִּקְעָה לְפִי מָה שֶׁהִיא; אוֹ לְפִי שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְכֻפֶּלֶת בְּהָרִים יְהֵא גָּלוּי שׁוֹתֶה, שֶׁאֵינוֹ גָּלוּי אֵינוֹ שׁוֹתֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: “לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם” (דברים יא, יא) – גָּלוּי וְשֶׁאֵינוֹ גָלוי שׁוֹתֶה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “אַף בְּרִי יַטְרִיחַ עָב, יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ” (איוב לז, יא) – שֶׁהָיוּ הֶעָבִים מַקִּיפוֹת אוֹתָהּ וּמַשְׁקוֹת אוֹתָהּ מִכָּל רוּחַ; אוֹ לְפִי שֶׁשּׁוֹתָה מֵי גְשָׁמִים, אֲבָל אֵינָהּ שׁוֹתָה מֵי נְחָלִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: “אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם” (דברים ח, ז); אוֹ לְפִי שֶׁשּׁוֹתָה מֵי נְחָלִים, אֲבָל אֵינָהּ שׁוֹתָה מֵי שְׁלָגִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: “לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם” – כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר מַיִם, אַף מֵי שְׁלָגִים, וְכֵן הוֹא אוֹמֵר: “כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם” (ישעיה נה, י); אוֹ לְפִי שֶׁשׁוֹתָה מֵי שְׁלָגִים אֲבָל אֵינָהּ שׁוֹתָה מֵי טְלָלִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: “לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם” – אַף מֵי טְלָלִים תִּשְׁתֶּה (ספרי דברים, לט; ילק"ש לדברים, תתנט).

אוֹ – האם?

הָרִים – שהעבודה בהם קשה והיבול מועט.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים (מזכיר בצד ההרים גם בקעות, היינו אזורי מישור, ויש ללמוד מהזכרת הבקעות על ההרים).

נוֹתֵן טַעַם וגו’ – אפשר להסביר מדוע הפסוק מזכיר גם הר וגם בקעה.

קַלִּים – ממהרים להבשיל.

שְׁמֵנִים – עסיסיים.

כְּשֶׁהִיא בִּקְעָה וגו’ – שטח אדמה מסוים בבקעה מניב כ־400 ליטרים יבול, אך אותו שטח אדמה בהר מניב פי חמישה בשל ארבע צלעותיו של ההר שגם אותן אפשר לעבד.

מִינֵי אֲרָצוֹת הַרְבֵּה – סוגים שונים של קרקע: אדמה שאפשר לעבד, אדמת חול גס (להפקת זכוכית) ואדמה חולית.

מַגִּיד שֶׁלֹא שֶׁוּוּ וגו’ – הזכרת הרים ובקעות בנפרד מלמדת שאין טעמם של הפירות של הר שווה לטעם פירות של בקעה, אך מניין שגם קיים הבדל בין טעמם של פירות בין הר להר ובין בקעה לבקעה?

שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲרָצוֹת – נחלותיהם (של השבטים).

מַטְעַמִּים בָּאָרֶץ… בַּיָּם – כשם שיש הבדלים בין טעם הפירות השונים כן בין דגים הניצודים במקומות שונים.

אִסְפַּמְיָא – אזור ספרד של היום.

עֲפָרוֹ שֶׁל הַר קַל וגו’ – אדמת ההר דלילה ואוורירית יותר מזו של הבקעה, ואם יהיו מי הגשמים סוחפים אותה לבקעה, היא עשויה לכסות את אדמתה, להתייבש עד מהרה ולמנוע מן המים להגיע לשורשי הצמחים.

הַר לְפִי מָה שֶׁהוּא וגו’ – ההר יישאר בצורתו (וכן הבקעה) ואדמתם לא תתערב.

מְכֻפֶּלֶת בְּהָרִים – שיש בה הרים רבים.

גָּלוּי שׁוֹתֶה – השטח שעל פני ההר יזכה למטר.

שֶׁאֵינוֹ גָּלוּי – צלעות ההרים.

“אַף בְּרִי” וגו’ – והפסוק מתבאר כעוסק בעננים המפיצים את גשמיהם לכל הכיוונים.

“תִּשְׁתֶּה מָּיִם” – מכל הסוגים היורדים משמים: גשם, שלג, טל.

*

סח “כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא” (דברים יא, י) – אֶרֶץ מִצְרַיִם שׁוֹתָה מֵימֶיהָ, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה מֵי גְשָׁמִים; אֶרֶץ מִצְרַיִם נָמוֹךְ שׁוֹתֶה, גָּבוֹהַּ אֵינוֹ שׁוֹתֶה, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה נָמוֹךְ וְגָבוֹהַּ; אֶרֶץ מִצְרַיִם גָּלוּי שׁוֹתֶה, שֶׁאֵין גָּלוּי אֵינוֹ שׁוֹתֶה, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּלוּי וְשֶׁאֵין גָּלוּי שׁוֹתֶה; אֶרֶץ מִצְרַיִם שׁוֹתָה וְאַחַר כָּךְ נִזְרַעַת, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה וְנִזְרַעַת, נִזְרַעַת וְשׁוֹתָה; אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵינָהּ שׁוֹתָה בְּכָל יוֹם וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה בְּכָל יוֹם; אֶרֶץ מִצְרַיִם אִם אֵינוֹ עָמֵל בָּהּ בְּפָסָל וּבְקַרְדֹּם וְנוֹדֵד שְׁנַת עֵינָיו עָלֶיהָ אֵין לוֹ בָּהּ כְּלוּם, אֲבָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ כֵּן – הֵם יְשֵׁנִים עַל מִטּוֹתֵיהֶם וְהַמָּקוֹם מוֹרִיד לָהֶם גְּשָׁמִים.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, רָאָה בֶּן טוֹבִים אֶחָד וּמָסַר לוֹ עֶבֶד אֶחָד לְשַׁמְּשׁוֹ; שׁוּב רָאָה בֶּן טוֹבִים אֶחָד מְעֻדָּן וּמפֻנָּק וְעָסוּק בִּפְעֻלָּה וּמַכִּירוֹ לוֹ וְלַאֲבוֹתָיו, אָמַר: גְּזֵרָה שֶׁאֵין אַתָּה עוֹשֶׂה בְיָדְךָ וַאֲנִי מַאֲכִילְךָ. כָּךְ כָּל הָאֲרָצוֹת נָתְנוּ לָהֶם שַׁמָּשִׁים לְשַׁמֵּשׁ: מִצְרַיִם שׁוֹתָה מִן הַנִּילוֹס וּבָבֶל שׁוֹתָה מִן הַנָּהָר, אֲבָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ כֵּן, אֶלָּא הֵם יְשֵׁנִים עַל מִטּוֹתֵיהֶם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד לָהֶם גְּשָׁמִים; וּלְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכֵי בָּשָׂר וָדָם דַּרְכֵי הַמָּקוֹם, בָּשָׂר וָדָם קוֹנֶה לוֹ עֲבָדִים שֶׁיִּהְיוּ זָנִים וּמְפַרְנְסִים אוֹתוֹ, אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם קוֹנֶה לוֹ עֲבָדִים שֶׁיְּהֵא הוּא זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָם (ספרי דברים, לח; ילק"ש לדברים, תתנז).

שׁוֹתָה מֵימֶיהָ – מושקית על ידי נהרותיה.

נָמוֹךְ – מקום נמוך, שהמים זורמים אליו מן הנהר.

גָּלוּי – שטח פתוח שהמים זורמים אליו.

שֶׁאֵינוֹ גָּלוּי – צלעות ההרים (וראו הקטע הקודם).

שׁוֹתָה וְאַחַר כָּךְ נִזְרַעַת – רק לאחר השקאת השדות אפשר לזרוע אותם (שאם לא כן יסחפו מי הנהרות את הזרעים).

נִזְרַעַת וְשׁוֹתָה – הגשם יורד על הזרעים ובניגוד לנהרות אינו סוחף אותם.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה בְּכָל יוֹם – גשם בחורף וטל בקיץ.

אִם אֵינוֹ עָמֵל בָּהּ וגו’ – אם אינו טורח בעזרת כלי חציבה בהכנת תעלות ההשקיה, דבר שבגללו אינו מצליח לישון, אין לו מאדמתו שום תועלת.

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

בֶּן טוֹבִים – אדם ממשפחה מכובדת.

לְשַׁמְּשׁוֹ – לשרתו.

מְעֻדָּן – עדין.

עָסוּק בִּפְעֻלָּה – עמל לפרנסתו.

עוֹשֶׂה בְּיָדְךָ – טורח במו ידיך.

הַנָּהָר – נהר פרת.

מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – הקב"ה.

*

סט שָׁנוּ חֲכָמִים: בְּבִרְכוֹתֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בֵּית סְאָה עוֹשֶׂה חֲמֵשֶׁת רִבּוֹא כֹּרִין, בִּישִׁיבָתָהּ שֶׁל צֹעַן בֵּית סְאָה עוֹשֶׂה שִׁבְעִים כֹּרִין, וְאֵין לְךָ מְעֻלָּה בְּכָל אֲרָצוֹת יוֹתֵר מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם” (בראשית יג, י), וְאֵין לְךָ מְעֻלָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם יוֹתֵר מִצֹּעַן, שֶׁהָיוּ מְגַדְּלִים בָּהּ מְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו” (ישעיה ל, ד), וְאֵין לְךָ טְרָשִׁים בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵחֶבְרוֹן, שֶׁהָיוּ קוֹבְרִין בָּהּ מֵתִים, וְאַף עַל פִּי כֵן חֶבְרוֹן מְבֻנָּה עַל אַחַת מִשִּׁבְעָה בְּצֹעַן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם” (במדבר יג, כב). וְכִי אֶפְשָׁר אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת לִבְנוֹ קָטָן קֹדֶם שֶׁיִּבְנֶה לִבְנוֹ גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן” (בראשית י, ו)? אֶלָּא שֶׁמְּבֻנָּה עַל אַחַת מִשִּׁבְעָה בְּצֹעַן. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בִּטְרָשִׁים, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּטְרָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאָה; בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא בְּבִרְכוֹתֶיהָ, אֲבָל בְּבִרְכוֹתֶיהָ נֶאֱמַר: “וַיִּזְרַע יִצְחָק… וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים” (שם כו, יב) (כתובות קיב ע"א).

בְּבִרְכוֹתֶיהָ – בשנים ברוכות.

בֵּית סְאָה וגו’ – שטח שבו זורעים סאה (6 ק"ג) של תבואה מפיק 50,000 כור (בכל כור 30 סאים) של חיטה.

בִּישִׁיבָתָהּ שֶׁל צֹעַן – בימי השפע של אזור במצרים.

טְרָשִׁים – אדמה מסולעת הקשה לעיבוד.

קוֹבְרִין – במערת המכפלה.

מְבֻנָּה עַל אַחַת מִשִּׁבְעָה – פורייה פי שבעה.

בְּנוֹ קָטָן – כנען (הנזכר אחרון ברשימת בניו של חם).

בְּנוֹ גָּדוֹל – מצרים (וכיוון שהתשובה היא שלילית, אי אפשר לפרש “נבנתה” כעניין בנייה אלא כעניין פריון ותפוקה).

שֶׁלֹא בִּטְרָשִׁים וגו’ – בשאר חלקיה של ישראל אפשר להפיק מסאה של גרעינים חמש מאות כור של חיטה.

שֶׁלֹא בְּבִרְכוֹתֶיהָ – בשנה רגילה.

“מֵאָה שְׁעָרִים” – פי מאה משנה רגילה, כלומר 50,000 כור (כאמור בראש הקטע).

*

ע אַתָּה מוֹצֵא בְּסַנְחֵרִיב כְּשֶׁבָּא לְפַתּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל מָה אָמַר לָהֶם? “עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם” (מלכים ב יח, לב) – “אֶל אֶרֶץ יָפָה מֵאַרְצְכֶם” אֵין כָּתוּב כָּאן, אֶלָּא “אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם”. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: אִם מִי שֶׁבָּא לוֹמַר שִׁבְחָהּ שֶׁל אַרְצוֹ לֹא אָמַר גְּנוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, קַל וָחֹמֶר לְשִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: שׁוֹטֶה הָיָה זֶה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ לְפַתּוֹת. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָלַךְ לִשָּׂא אִשָׁה. אָמַר לָהּ: אָבִיךְ מֶלֶךְ וַאֲנִי מֶלֶךְ, אָבִיךְ עָשִׁיר וַאֲנִי עָשִׁיר, אָבִיךְ מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן וַאֲנִי מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, וְאֵין זֶה פִּתּוּי. כֵּיצַד פִּתּוּי? אוֹמֵר לָהּ: אָבִיךְ הֶדְיוֹט וַאֲנִי מֶלֶךְ, אָבִיךְ עָנִי וַאֲנִי עָשִׁיר, אָבִיךְ מַאֲכִילֵךְ מִינֵי יָרָק וְקִטְנִית וּמַשְׁקֵךְ מַיִם וַאֲנִי מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, אָבִיךְ מוֹלִיכֵךְ לְמֶרְחָץ בְּרֶגֶל וַאֲנִי מוֹלִיכֵךְ בִּגְלֶקְטִיקָא. וּמָה אִם מִי שֶׁבָּא לוֹמַר שִׁבְחָהּ שֶׁל אַרְצוֹ לֹא אָמַר גְּנוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, קַל וָחֹמֶר לַמְּסַפֵּר בְּשִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (ספרי דברים, לז).

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

סַנְחֵרִיב – מלך אשור שביקש לשכנע את בני ירושלים להיכנע לפניו ולבוא עמו לארצו.

לֹא אָמַר גְּנוּתָהּ – לא מצא דבר שאפשר לומר לגנותה של ארץ ישראל.

קַל וָחֹמֶר לְשִׁבְחָהּ וגו’ – ובוודאי מי שיבוא לדבר בשבחה של הארץ, לא ימצא בה דבר שלילי.

שׁוֹטֶה – סנחריב.

לִשָּׂא – לשאת.

הֶדְיוֹט – אדם פשוט.

גְּלֶקְטִיקָא – מרכבה מפוארת.

*

עא “וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ” (דברים יא, יד) – שֶׁתְּהֵא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְלֵאָה דָגָן וְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר, וְכָל הָאֲרָצוֹת דּוֹבְאוֹת לְמַלְאוֹת אוֹתָהּ כֶּסֶף וְזָהָב (ספרי דברים, מב).

תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר – יין ושמן.

דּוֹבְאוֹת – שופעות (הון).

*

עב “וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם” (ירמיה ג, יט) – מַהוּ “צִבְאוֹת גּוֹיִם”? שֶׁכָּל הַגּוֹיִים צוֹבִים בָּהּ וְרוֹצִים אוֹתָהּ (מד"ת ה, א).

צוֹבִים – חושקים.

*

עג “וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי” (ירמיה ג, יט) – “אֶרֶץ חֶמְדָּה” – אֶרֶץ שֶׁעֲשׂוּיָה חוֹלָאוֹת חוֹלָאוֹת לִמְלָכִים וְשֻׁלְטָנִים, שֶׁכָּל מֶלֶךְ וְשֻׁלְטָן שֶׁלֹּא קָנָה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: וְכִי שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד מֶלֶךְ שֶׁשִּׁעְבֵּד יְהוֹשֻׁעַ כֻּלָּם הָיוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים בְּרוֹמִי עַכְשָׁו, שֶׁכָּל מֶלֶךְ וְשֻׁלְטָן שֶׁלֹּא קָנָה פְּלַטְיָאוֹת וְחוֹלָאוֹת בְּרוֹמִי אוֹמֵר: לֹא עָשִׂיתִי כְלוּם, כָּךְ כָּל מֶלֶךְ וְשֻׁלְטָן שֶׁלֹּא קָנָה פְּלַטְיָאוֹת וְחוֹלָאוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם (ספרי דברים, לז; ילק"ש לבמדבר, תשמג).

חוֹלָאוֹת – מצודות.

שֻׁלְטָנִים – שליטים.

קָנָה – רכש (מקום).

לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם – לא השגתי במעשי דבר.

שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד מֶלֶךְ – יהושע יב, כד.

פְּלַטְיָאוֹת – ארמונות.

*

עד “עַמִּים הַר יִקְרָאוּ” (דברים לג, יט) – מִכָּאן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁהָיוּ אֻמּוֹת וּמְלָכִים מִתְכַּנְּסִים וּבָאִים לִפְרַגְמַטְיָא שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהֵם אוֹמְרִים: הוֹאִיל וְנִצְטַעַרְנוּ וּבָאנוּ לְכָאן נֵלֵךְ וְנִרְאֶה פְּרַגְמַטְיָא שֶׁל יְהוּדִים מָה טִיבָהּ, וְעוֹלִים לִירוּשָׁלַיִּם וְרוֹאִים אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹבְדִים לְאֵל אֶחָד וְאוֹכְלִים מַאֲכָל אֶחָד, לְפִי שֶׁהַגּוֹיִים לֹא אֱלוֹהוֹ שֶׁל זֶה כֶּאֱלוֹהוֹ שֶׁל זֶה וְלֹא מַאֲכָלוֹ שֶׁל זֶה כְּמַאֲכָלוֹ שֶׁל זֶה – וְהֵם אוֹמְרִים: אֵין יָפֶה לְהִדָּבֵק אֶלָּא בְּאֻמָּה זוֹ.

מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁאֵין זָזִין מִשָּׁם עַד שֶׁמִּתְגַיְּרִים וּבָאִים וּמַקְרִיבִים זְבָחִים וְעוֹלוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: “שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק” (שם) (ספרי דברים, שנד; ילק"ש לדברים, תתקסא).

“עַמִּים הַר יִקְרָאוּ” – הפסוק נדרש על אומות העולם העולות לירושלים.

פְּרַגְמַטְיָא – לצורכי מסחר.

נִצְטַעַרְנוּ – טרחנו בגלל קשיי הדרך.

אֵין יָפֶה לְהִדָּבֵק – אין דבר טוב מאשר להצטרף (על ידי גיור).

אֵין זָזִין מִשָּׁם – ואין חוזרים לארצותיהם.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

*

עה “כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ” (דברים לג, יט) – זֶה יַמָּהּ שֶׁל יָפוֹ שֶׁגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁכָּל סְפִינוֹת שֶׁאוֹבְדוֹת בַּיָּם הַגָּדוֹל וּצְרוֹרוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכָל כְּלֵי חֶמְדָּה, שֶׁהַיָּם הַגָּדוֹל מְקִיאָם לְיַמָּהּ שֶׁל יָפוֹ שֶׁגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא? תַּלְמוּד לוֹמַר: “כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ”.

אָמַר רַ' יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ מִכְּזִיב לְצוֹר, וּמָצָאתִי זָקֵן אֶחָד וּשְׁאִלְתִּיו בְּשָׁלוֹם. אָמַרְתִּי לוֹ: פַּרְנָסָתְךָ בַּמֶּה הִיא? אָמַר לִי: מֵחִלָּזוֹן. אָמַרְתִּי לוֹ: וּמִי מָצוּי? אָמַר לִי: הַשָּׁמַיִם, מָקוֹם בַּיָּם, שֶׁמֻטָּל בֵּין הָרִים, וּסְמָמִיּוֹת מַכִּישׁוֹת אוֹתוֹ וּמֵת וְנִמּוֹק בִּמְקוֹמוֹ. אָמַרְתִּי: הַשָּׁמַיִם, נִכָּר הוּא, שֶׁגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא (ספרי דברים, שנד; ילק"ש לדברים, תתקסא).

“שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ” – והפסוק נדרש כעוסק באוצרות שמעניק הים.

יַמָּהּ שֶׁל יָפוֹ שֶׁגָּנוּז – האוצרות השמורים בחוף יפו.

שֶׁהַיָּם הַגָּדוֹל מְקִיאָם – הים התיכון סוחף אותם.

כְּלֵי חֶמְדָּה – כלים יקרים.

כְּזִיב – אכזיב.

חִלָּזוֹן – החי במים וממנו מפיקים את התכלת, שהוא צבע יקר המשמש לצביעת חוט שעל הציצית.

וּמִי מָצוּי? – האם אפשר למצוא אותו?

הַשָּׁמַיִם – לשון שבועה. מָקוֹם בַּיָּם וגו’ – יש מקום בים שבו מצוי החילזון בין הרים.

סְמָמִיּוֹת – לטאות ארסיות.

נִמּוֹק – נרקב (ומן הרקב מפיקים תכלת).

נִכָּר – ברור.

*

עו “וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל” (דברים לג, יט) – “שְׂפֻנֵי” זֶה חִלָּזוֹן, “טְמוּנֵי” – זוֹ טָרִית, “חוֹל” – זוֹ זְכוּכִית. לְפִי שֶׁשִּׁבְטוֹ שֶׁל זְבוּלוּן הָיָה מִתְרַעֵם לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְאַחַי נָתַתָּ אֲרָצוֹת וְלִי נָתַתָּ יַמִּים; לְאַחַי נָתַתָּ שָׂדוֹת וּכְרָמִים וְלִי נָתַתָּ חִלָּזוֹן. אָמַר לוֹ: סוֹף שֶׁאֲנִי מַצְרִיכָם לְיָדְךָ עַל יְדֵי חִלָּזוֹן זֶה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מוֹדִיעֵנִי דָּבָר זֶה? אָמַר לוֹ: זֶה סִימָן יִהְיֶה בְּיָדֶךָ: שֶׁכָּל מִי שֶׁגּוֹנְבוֹ לֹא יְהֵא בִּפְרַגְמַטְיָא שֶׁלּוֹ כְּלוּם (ספרי דברים, שנד; ילק"ש לדברים, תתקסא).

“וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל” – מילים הבאות בברכה לשבט זבולון והנדרשות כאוצרות שנותן לו הים.

חִלָּזוֹן – ראו בקטע הקודם.

טָרִית – דגיגים קטנים (הנאכלים כשהם מלוחים ומחירם גבוה).

מִתְרַעֵם – בא בטענות.

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

סוֹף שֶׁאֲנִי וגו’ – בסופו של דבר כולם יצטרכו לקנות ממך (את התכלת).

מִי מוֹדִיעֵנִי וגו’ – מה הראיה לכך (שרק שבט זבולון ייהנה מן התכלת)?

כָּל מִי שֶׁגּוֹנְבוֹ וגו’ – אדם שאינו משבט זבולון וינסה לעסוק בתכלת, לא יצליח במסחרו כלל.

*

עז “לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים” (מלכים ב כה, יב) – כּוֹרְמִים – שָׁנָה רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ מְלַקְּטֵי אֲפַרְסְמוֹן מֵעֵין גֶּדִי וְעַד רָמְתָא; יוֹגְבִים – אֵלּוּ צַיָּדֵי חִלָּזוֹן מִסֻּלָּמוֹת שֶׁל צוֹר וְעַד חֵיפָא (שבת כו, ע"א).

“לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים” – אותם השאירו הבבלים בארץ ישראל לאחר שהגלו חלק מתושביה.

מְלַקְטֵי אֲפַרְסְמוֹן – אוספי פרי שממנו מייצרים בושם יקר.

רָמְתָא – עיר בעמק הירדן.

חִלָּזוֹן – ראו בקטע עה.

סְלָּמוֹת שֶׁל צוֹר – אזור ראש הנקרה של היום.

*

עח “וְחַמַּת” (יהושע יט, לה) – זוֹ טְבֶרְיָא, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ חַמַּת? עַל שֵׁם חַמֵּי טְבֶרְיָא.

“רַקַּת” (שם) – זוֹ צִפּוֹרִי, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רַקַּת? מִשּׁוּם שֶׁהִיא גְּבוֹהָה כְּרַקַּת נָהָר. “וְכִנֶּרֶת” (שם) – זוֹ גִּנּוֹסָר, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ כִּנֶּרֶת? שֶׁמְּתוּקִין הַפֵּרוֹת כְּקוֹל הַכִּנּוֹרוֹת.

רָבָא אָמַר: “חַמַּת” – זוֹ חַמֵּי גָּדֵר, “רַקַּת” – זוֹ טְבֶרְיָא.

רַ' יִרְמְיָה אָמַר: “רַקַּת” שְׁמָהּ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ “טְבֶרְיָא”? שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּטַבּוּרָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

רַבָּה אָמַר: שֶׁטּוֹבָה רְאִיָּתָהּ.

אָמַר זְעֵירִי: “קִטְרוֹן” (שופטים א, ל) – זוֹ צִפּוֹרִי. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ צִפּוֹרִי? שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּרֹאשׁ הָהָר כְּצִפּוֹר.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֲנִי רָאִיתִי “זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” שֶׁל צִפּוֹרִי וְהָיְתָה שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל עַל שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל.

“וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר” (צפניה ב, ד) – זוֹ קֵיסָרֵי בַּת אֱדוֹם, שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת בֵּין הַחוֹלוֹת וְהִיא הָיְתָה יָתֵד תְּקוּעָה לְיִשְׂרָאֵל בִּימֵי יְוָנִים, וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנָאִים וְנִצְּחוּם הָיוּ קוֹרְאִים אוֹתָהּ אֲחִידַת מִגְדַּל צוֹר (מגילה ו ע"א).

חַמֵּי טְבֶרְיָא – המעיינות החמים שבקרבת העיר.

רַקַּת נָהָר – אדמת הסחף שסביב הנהר (בארמית: “רקתא”), הגבוהה ממנו.

קוֹל הַכִּנּוֹרוֹת – הערֵבים לאוזן.

חַמֵּי גָּדֵר – חמת גדר.

טַבּוּרָהּ – מרכזה.

טוֹבָה רְאִיָּתָהּ – מראה העיר יפה.

“זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ” שֶׁל צִפּוֹרִי – האזור השופע כל טוב שסביב ציפורי.

מִיל – כק"מ.

קֵיסָרֵי בַּת אֱדוֹם – עיר החוף קיסריה, מרכז השלטון הרומי בארץ ישראל.

יָתֵד תְּקוּעָה – כינוי לגורם מציק.

הָיוּ קוֹרְאִים וגו’ – אירוע כיבוש קיסריה זכה לשם “אחידת [=כיבוש, לכידת] מגדל צור” (“צור”/“שר” הוא גלגול שמה העתיק של קיסריה: מגדל סטראטון).

*

עט אָמַר רַ' יִצְחָק: “לֶשֶׁם” (יהושע יט, מז) – זוֹ פַּמְיָאס. “וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר” (צפניה ב, ד) – זוֹ קֵיסָרַי בַּת אֱדוֹם, שֶׁהִיא הָיְתָה מֶטְרוֹפּוֹלִין שֶׁל מְלָכִים. יֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁמְּגַדְּלִים בָּהּ מְלָכִים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁמַּעֲמִידִים מִמֶּנָּה מְלָכִים (מגילה ו ע"א).

פַּמְיָאס – היא בניאס של היום.

קֵיסָרֵי – ראו בקטע הקודם.

מֶטְרוֹפּוֹלִין – עיר ואם, עיר מרכזית.

מְגַדְּלִים בָּהּ מְלָכִים – כי לשם היו המלכים שולחים את בניהם כדי ללמוד ולהתחנך. מַעֲמִידִים – ממנים (מבין תושביה).

*

פ מִכְמָס וּזְנוֹחָא – אַלְפָא לְסֹלֶת, שְׁנִיָּה לָהֶן – עֲפָרַיִם בַּבִּקְעָה (מנחות ח, א).

מִכְמָס וּזְנוֹחָא – הן מכמש וזנוח (עזרא ב, כז; יהושע טו, לד).

אַלְפָא לְסֹלֶת – החיטה המשובחת שבהם (שממנה עושים סולת) היא הטובה מכול, ו“אלפא” היא האות הראשונה ביוונית, המסמלת עדיפות ויתרון.

שְׁנִיָּה לָהֶן וגו’ – ובמקום השני מצויה תבואתה של העיר עפריים (היא חֲפָריים [יהושע יט, יט]) שבעמק יזרעאל.

*

פא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם” (ויקרא כו, ד) – לֹא שִׁכּוֹרָה וְלֹא צְמֵאָה, אֶלָּא בֵּינוֹנִית, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַגְּשָׁמִים מְרֻבִּים מְטַשְׁטְשִׁים אֶת הָאָרֶץ וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה פֵּרוֹת.

דָּבָר אַחֵר: “בְּעִתָּם” – בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וּבְלֵילֵי שַׁבָּתוֹת, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּימֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, שֶׁיָּרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וּבְלֵילֵי שַׁבָּתוֹת, עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ חִטִּים כִּכְלָיוֹת, וּשְׂעוֹרִים כְּגַרְעִינֵי זֵיתִים, וַעֲדָשִׁים כְּדֵינְרֵי זָהָב, וְצָרְרוּ מֵהֶם דֻּגְמָה לְדוֹרוֹת. (תענית כב ע“ב–כג ע”א).

לֹא שִׁכּוֹרָה – שלא ירדו גשמים עד שתהיה האדמה ספוגה יתר על המידה.

וְלֹא צְמֵאָה – מחוסר גשמים.

מְטַשְׁטְשִׁים וגו’ – האדמה נעשית בוצית.

“בְּעִתָּם” בזמנם הראוי.

בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וגו’ – בימי שלישי ושישי בערב, שבהם נמנעו אנשים מלצאת מן הבית (ראו פסחים קיב ע"ב), והגשם לא הטרידם.

כְּלָיוֹת – קטניות שגודלן כשעועית.

דֵּינְרֵי זָהָב – מטבעות.

צָרְרוּ מֵהֶם דֻּגְמָה – שמרו מהם דוגמה לדורות (כדי להראות את ברכתה של ארץ ישראל).

*

פב “יוֹרֶה” (דברים יא, יד) – שֶׁמּוֹרֶה אֶת הַבְּרִיּוֹת לְהַכְנִיס פֵּרוֹתֵיהֶם וּלְהָטִיחַ גַּגּוֹתֵיהֶם וְלַעֲשׂוֹת כָּל צָרְכֵיהֶם; “יוֹרֶה” – שֶׁמִּתְכַּוֵּן לָאָרֶץ וְאֵינוֹ יוֹרֵד בְּזָעַף; “יוֹרֶה” – שֶׁמַּרְוֶה אֶת הָאָרֶץ וּמַשְׁקֶה עַד תְּהוֹם.

“מַלְקוֹש” (שם) – שֶׁמְּמַלֵּא תְבוּאָה בְּקַשֶּׁיהָ; “מַלְקוֹשׁ” – שֶׁיּוֹרֵד עַל הַמְּלִילוֹת וְעַל הַקַּשִּׁין (ספרי דברים, מב; תענית ו ע"א).

מוֹרֶה – מצווה, מלמד.

לְהַכְנִיס פֵּרוֹתֵיהֶם – לבתים, שלא יירקבו מן הגשם.

לְהָטִיחַ גַּגּוֹתֵיהֶם – לחדש את הטיח האוטם את הגג.

כָּל צָרְכֵיהֶם – כל שנדרש (לפני עונת הגשמים).

מִתְכַּוֵּן לָאָרֶץ וגו’ – מתחשב באדמה ואינו יורד עליה בזעף אלא במתינות. “מַלְקוֹשׁ” – הגשם האחרון בשנה.

מְמַלֵא תְּבוּאָה בְּקַשֶּׁיהָ – מוסיף שפע (“ממלא”) לתבואה הבשלה ולגבעוליה (הם הקש).

מְלִילוֹת – החיטים שבראשי השיבולים.

קַשִּׁין – הגבעולים.

*

פג אָמַר רַפְרָם בַּר פַּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים מֵאוֹצָר טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם, לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ” (דברים כח, יב). בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם וּשְׁרוּיִים עַל אַדְמָתָם – גְּשָׁמִים יוֹרְדִים מֵאוֹצָר טוֹב, בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בְּאַרְצָם – אֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִים מֵאוֹצָר טוֹב (בבא בתרא כה ע"ב).

אוֹצָר טוֹב – מאגר גשמים מבורך ברקיע (בניגוד למאגר גשמים אחר, שאין בו ברכה).

“יִפְתַּח” – בעתיד, לאחר קיבוץ גלויות, ולא כעת.

עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – חיים בדרך שהקב"ה דורש מהם.

שְׁרוּיִים – מצויים.

*

פד “וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי” (ירמיה ג, יט) – לָמָּה נִמְשְׁלָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִצְבִי? לומַר לְךָ: מָה צְבִי זֶה כְּשֶׁאַתָּה מַפְשִׁיטוֹ אֵין עוֹרוֹ מַחֲזִיק בְּשָׂרוֹ, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ מַחֲזֶקֶת פֵּרוֹתֶיהָ. דָּבָר אַחֵר: מָה צְבִי זֶה קַל מִכָּל הַחַיּוֹת, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קַלָּה מִכָּל הָאֲרָצוֹת לְבַשֵּׁל אֶת פֵּרוֹתֶיהָ; אִי מָה צְבִי זֶה קַל וְאֵין בְּשָׂרוֹ שָׁמֵן, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קַלָּה לְבַשֵּׁל וְאֵין פֵּרוֹתֶיהָ שְׁמֵנִים? תַּלְמוּד לוֹמַר “אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (שמות ג, יז) – שְׁמֵנִים כְּחָלָב וּמְתוּקִים כִּדְבַשׁ (כתובות קיב ע"א; ספרי דברים, לז).

מָה צְבִי וגו’ – כשם שאי אפשר להחזיר לתוך עור הצבי המופשט את כל בשר החיה (כיוון שהעור מתכווץ), כך אין המחסנים שבארץ ישראל יכולים להכיל את כל עושר יבולה. קל – מהיר.

לְבַשֵּׁל – להבשיל.

אִי מָה וגו’ – האם ארץ ישראל היא כמו בשר הצבי, שהוא בעל חיים מהיר אך בשרו אינו שמן וטעים?

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

שְׁמֵנִים – עשירים (הפירות) בטעמם.

*

פה פֵּרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קַלִּים לֶאֱכֹל מִכָּל הָאֲרָצוֹת (ספרי דברים, לז).

קַלִּים לֶאֱכֹל – מתעכלים בקלות.

*

פו הָיָה רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר “וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ” (ויקרא יט, כג) אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁעֵץ מַאֲכָל הוּא? אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר “עֵץ מַאֲכָל” (שם)? לְהָבִיא עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה. וְאֵיזֶהוּ? – זֶה הַפִּלְפְּלִין. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ” (דברים ח, ט) (ברכות לו ע"ב).

מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר וגו’ – ממה שכתוב בפסוק על דין עורלה שהוא חל על עץ שיש לו פרי, ברור שמדובר בעצי פרי, אם כן מדוע נזכר באותו הפסוק גם “עץ מאכל”?

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

לְהָבִיא וגו’ – להוסיף עוד צמח, שאפשר לאכול את פריו ואת גזעו גם יחד.

פִּלְפְּלִין – הצמח שממנו נעשה תבלין הפלפל.

כְּלוּם – דבר.

*

פז רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל נִזְדַּמֵּן לִבְנֵי בְּרָק, רָאָה עִזִּים שֶׁאוֹכְלוֹת תַּחַת תְּאֵנִים. וְהָיָה דְּבַשׁ נוֹטֵף מִן הַתְּאֵנִים וְחָלָב מְטַפְטֵף מִן הָעִזִּים וּמִתְעָרְבִים זֶה בָּזֶה. אָמַר: זֶהוּ “אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (שמות ג, יז) (כתובות קיא ע"ב).

דְּבַשׁ – מן הפרי הבשל.

מִן הָעִזִּים – מעטיניהן.

*

פח מַעֲשֶׂה בְּרַ' יוֹנָתָן בֶּן אֶלְעָזָר, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב תַּחַת תְּאֵנָה אַחַת, וְהָיְתָה הַתְּאֵנָה מְלֵאָה תְּאֵנִים יָפוֹת. יָרַד טַל וְהָיוּ הַתְּאֵנִים שׁוֹאֲבוֹת דְּבַשׁ, וְהָיָה הָרוּחַ מְגַבְּלוֹ בֶּעָפָר. בָּאָה עֵז אַחַת וְהָיְתָה מְנַטֶּפֶת חָלָב בִּדְבַשׁ, וְקָרָא לַתַּלְמִידִים וְאָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּרְאוּ דֻּגְמָה מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב” (יואל ד, יח) (תנחומא בובר תצווה, י; והזהיר ק ע"ב).

שׁוֹאֲבוֹת דְּבַשׁ – נוטפות דבש פירות.

מְגַבְּלוֹ – מערב אותו.

מְנַטֶפֶת – מעטיניה.

דֻּגְמָה מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא – דבר הדומה במקצת למה שיתרחש בעתיד.

*

פט אָמַר רַ' יַעֲקֹב בֶּן דּוֹסְתַּאי: מִלֹּד לְאוֹנוֹ שְׁלוֹשָׁה מִילִין. פַּעַם אַחַת קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וְהָלַכְתִּי עַד קַרְסֻלַּי בִּדְבַשׁ שֶׁל תְּאֵנִים (כתובות קיא ע"ב).

אוֹנוֹ – יישוב בשפלת החוף.

שְׁלוֹשָׁה מִילִין – כשלושה ק"מ.

קִדַּמְתִּי בַּנֶשֶׁף – יצאתי לדרכי מוקדם, קודם לזריחה.

דְּבַשׁ שֶׁל תְּאֵנִים – ראו בקטע הקודם.

*

צ “וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע” (דברים לב, יג) – כְּגוֹן סִכְנֵי וְחַבְרוֹתֶיהָ. מַעֲשֶׂה שֶׁאָמַר רַ' יְהוּדָה לִבְנוֹ בְּסִכְנֵי: עֲלֵה וְהָבֵא לָנוּ קְצִיעוֹת מִן הֶחָבִית: עָלָה וְהוֹשִׁיט יָדוֹ וּמְצָאָהּ שֶׁל דְּבַשׁ. אָמַר לוֹ: אַבָּא, שֶׁל דְּבַשׁ הִיא. אָמַר לוֹ: בְּנִי, הַשְׁקַע יָדְךָ לְתוֹכָהּ וְאַתָּה מַעֲלֶה קְצִיעוֹת.

“וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר” (שם, שם) – אֵלּוּ זֵיתִים שֶׁל גּוּשׁ חָלָב. מַעֲשֶׂה שֶׁאָמַר רַ' יוֹסֵי לִבְנוֹ בְּצִפּוֹרִי: עֲלֵה וְהָבֵא לָנוּ זֵיתִים מִן הָעֲלִיָּה. הָלַךְ וּמָצָא אֶת הָעֲלִיָּה שֶׁצָּפָה בְּשֶׁמֶן (ירושלמי פאה ז, ג; ספרי דברים, שטז).

סַכְנֵי וְחַבְרוֹתֶיהָ – היא סיכנין שבגליל והיישובים הסמוכים לה.

קְצִיעוֹת – תאנים מיובשות (שאף הן שפעו דבש).

הוֹשִׁיט יָדוֹ – לתוך החבית.

הַשְׁקַע וגו’ – הכנס ידך עמוק יותר לחבית.

גּוּשׁ חָלָב – יישוב בהרי הגליל העליון המסולעים.

עֲלִיָּה – עליית הגג.

צָפָה – מוצפת.

*

צא “וּלְאָשֵׁר אָמַר… וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ” (דברים לג, כד) – שֶׁאַרְצוֹ שֶׁל אָשֵׁר מוֹשֶׁכֶת שֶׁמֶן כְּמַעְיָן.

מַעֲשֶׂה שֶׁנִּצְרְכוּ לָהֶם אַנְשֵׁי לוֹדְקְיָא בְּשֶׁמֶן וּמִנּוּ לָהֶם פּוֹלְמוֹסְטוֹס אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ וְקַח לָנוּ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא. הָלַךְ לִירוּשָׁלַיִם. אָמַר לָהֶם: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְצוֹר. אָמַר לָהֶם: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְגוּשׁ חָלָב. הָלַךְ לוֹ לְגוּשׁ חָלָב, אָמַר לָהֶם: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ אֵצֶל פְּלוֹנִי, הָלַךְ לְבֵיתוֹ וְלֹא מְצָאוֹ. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי הוּא בַּשָּׂדֶה. הָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה עוֹזֵק תַּחַת זֵיתָיו. אָמַר לוֹ: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֶגְמֹר אֶת הַזַּיִת. מִשֶּׁגָּמַר אֶת זֵיתָיו הִפְשִׁיל כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו וְהָיָה מְסַקֵּל וּבָא בַּדֶּרֶךְ. אָמַר פּוֹלְמוֹסְטוֹס: אֶפְשַׁר שֶׁיֵּשׁ לָזֶה שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא? דּוֹמֶה, שֶׁשְּׂחוֹק שָׂחֲקוּ בִי הַיְּהוּדִים, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ הוֹצִיאָה לוֹ שִׁפְחָתוֹ קֻמְקוּם שֶׁל חַמִּין וְרָחַץ בּוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו. הוֹצִיאָה לוֹ סֵפֶל שֶׁל זָהָב מָלֵא שֶׁמֶן וְטָבַל בּוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו (לִקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ”). לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ עָמַד וּמָדַד לוֹ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא. אָמַר לוֹ: כְּלוּם אַתָּה צָרִיךְ לְיוֹתֵר? אָמַר לוֹ: הֵן, אֶלָּא שֶׁאֵין לִי דָּמִים. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה רוֹצֶה לִקַּח קַח, וַאֲנִי אֵלֵךְ עִמְּךָ וְאֶטֹּל דָּמָיו. מָדַד לוֹ שֶׁמֶן בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה רִבּוֹא. אָמְרוּ: לֹא הִנִּיחַ אוֹתוֹ אִישׁ לֹא סוּס וְלֹא פֶּרֶד וְלֹא גָּמָל וְלֹא חֲמוֹר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא שְׂכָרוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ יָצְאוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ לְקַלְּסוֹ. אָמַר לָהֶם: לֹא תְקַלְּסוּ קִלּוּס זֶה אֶלָּא לְאָדָם זֶה שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה רִבּוֹא, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֲמַר: “יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל, מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב” (משלי יג, ז) (ספרי דברים, שנה; מנחות פה ע“ב; ילק”ש לדברים, תתקסב).

מוֹשֶׁכֶת – שופעת.

לוּדְקְיָא – עיר בצפון סוריה.

פּוֹלְמוֹסְטוֹס – ממונה (על שליחות כלשהי).

קַח – קנה.

מֵאָה רִבּוֹא – סכום אדיר (של כסף, והריבוא ערכו 10,000 מטבעות).

עוֹזֵק – עודר.

הִפְשִׁיל כַּלָיו לַאֲחוֹרָיו – שם את כלי עבודתו על שכמו (כאחד הפועלים).

מְסַקֵל וּבָא – תוך כדי הליכתו מסלק אבנים שעל הדרך.

דּוֹמֶה – נראה לי.

חַמִּין – מים חמים.

כְּלוּם – האם?

דָּמִים – כסף.

הִנִּיחַ – השאיר.

שְׂכָרוֹ – שכר אותו (להובלת השמן).

לְקַלְסוֹ – לשבח אותו (על הצלחת מסעו).

לְקַיֵּם וגו’ – הסיפור בא לאמת את האמור בפסוק.

“מִתְעַשַּׁר”, “מִתְרוֹשֵׁשׁ” – נראה כעשיר או כעני.

*

צב אָמַר רַ' חֲנִינָא: כְּשֶׁעָלִיתִי מִן הַגּוֹלָה הִתַּרְתִּי אֲזוֹרִי וְשֶׁל בְּנִי וְשֶׁל בְּהֶמְתִּי לְהַקִּיף קוֹרָתוֹ שֶׁל חָרוּב אֶחָד וְלֹא יָכֹלְתִּי.

וְאָמַר רַ' חֲנִינָא: כְּשֶׁעָלִיתִי מִן הַגּוֹלָה מָצָאתִי חָרוּב וּפְצַעְתִּיו, וּמָשַׁךְ מְלוֹא יָדִי דְּבַשׁ (ירושלמי פאה ז, ג; ילק"ש לשמואל, קח).

אֲזוֹרִי – חגורתי (כדי לקשור בשאר החגורות).

קוֹרָתוֹ – גזעו.

פְּצַעְתִּיו – עשיתי בו חתך.

מָשַׁךְ – נבע (מן החרוב).

*

צג אָמַר רַ' יוֹחָנָן: זָכוּרְנִי, כְּשֶׁהָיָה תִּינוֹק בּוֹצֵעַ חָרוּב – נִמְשַׁךְ חוּט שֶׁל דְּבַשׁ עַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו.

ואָמַר רַ' אֶלְעָזָר: זָכוּרְנִי, כְּשֶׁהָיָה עוֹרֵב נוֹטֵל בָּשָׂר – נִמְשַׁךְ חוּט שֶׁל שֹׁמֶן מֵרֹאשׁ הַכֹּתֶל וְעַד הַקַּרְקָע (בבעא בתרא צא ע"ב).

בּוֹצֵעַ – חותך לשניים.

נִמְשַׁךְ – נמתח (הדבש הצמיג).

נוֹטֵל בָּשָׂר – מרים חתיכת בשר (שהיתה מונחת על הקרקע) ומעלה אותה לגג.

שֹׁמֶן – שומן (הבשר).

*

צד כְּשֶׁבָּא רַב דִּימִי אָמַר: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ” (בראשית מט, יא)? – אֵין לְךָ כָּל גֶּפֶן וְגֶפֶן שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין צָרִיךְ עַיִר אֶחָד לִבְצֹר; “וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ” (שם) – אֵין לְךָ כָּל אִילַן סְרָק שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מַשּׂוֹי שְׁתֵּי אֲתוֹנוֹת. וְשֶׁמָּא תֹאמַר: אֵין בּוֹ יַיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: “כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ” (שם), וְשֶׁמָּא תֹאמַר: אֵינוֹ אָדֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר: “וּבְדַם עֲנָבִים” (שם), וְשֶׁמָּא תֹאמַר: אֵינוֹ מַרְוֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר “סוּתוֹ” (שם), וְשֶׁמָּא תֹאמַר: אֵין בּוֹ טַעַם, תַּלְמוּד לוֹמַר: “חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן” (בראשית מט, יב) – כָּל חֵךְ שֶׁטוֹעֲמוֹ אוֹמֵר לִי לִי; וְשֶׁמָּא תֹאמַר: לַנְּעָרִים יָפֶה וְלַזְּקֵנִים אֵינוֹ יָפֶה – תַּלְמוּד לוֹמַר: “וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב” (שם) – אַל תִּקְרָא “לְבֶן שִׁנַּיִם” אֶלָּא “לְבֶן שָׁנִים” (כתובות קיא ע"ב).

כְּשֶׁבָּא – לבבל מארץ ישראל.

אֵין לְךָ כָּל גֶּפֶן וגו’ – כל גפן בארץ ישראל צריכה עַיִר (חמור צעיר) כדי להוביל עליו בשעת הבציר את יבולה הרב.

אֵין לְךָ כָּל אִילָן וגו’ – וכל אילן שאינו עושה פירות זקוק לשתי אתונות כדי לשאת את יבולו (להסקה או לבניין).

אֵין בּוֹ יַיִן – הענבים הרבים (שעל הגפן שנזכרה לעיל) מוציאים יין מועט.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

“כִּבֵּס בַּיַּיִן” – בגלל הכמות.

אֵינוֹ אָדֹם – אין טיבו משובח.

מַרְוֶה – משכר.

“סוּתוֹ” – נדרש מלשון הסתה, שהיין המשכר מסית את לב האדם.

לִי לִי – תן לי עוד.

יָפֶה – מתאים, ראוי.

בֶּן שָׁנִים – זקן.

*

צה רַ' חִיָּא בַּר אַדָּא מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁל רֵישׁ לָקִישׁ הָיָה. בָּטַל שְׁלוֹשָׁה יָמִים וְלֹא בָּא. כְּשֶׁבָּא אָמַר לוֹ רֵישׁ לָקִישׁ: מִפְּנֵי מָה בָּטַלְתָּ? אָמַר לוֹ: דָּלִית אַחַת הִנִּיחַ לִי אַבָּא וּבָצַרְתִּי מִמֶּנָּה יוֹם רִאשׁוֹן שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת אַשְׁכּוֹלוֹת, אֶשְׁכּוֹל לְגָרָב; יוֹם שֵׁנִי בָּצַרְתִּי שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת אַשְׁכּוֹלוֹת, שְׁנֵי אַשְׁכּוֹלוֹת לְגָרָב; יוֹם שְׁלִישִׁי בָּצַרְתִּי מִמֶּנָּה שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת אַשְׁכּוֹלוֹת, שְׁלוֹשָׁה אַשְׁכּוֹלוֹת לְגָרָב. וְהִפְקַרְתִּי יוֹתֵר מֵחֶצְיָהּ. אָמַר לוֹ רֵישׁ לָקִישׁ: אִלְמָלֵא שֶׁבָּטַלְתָּ הָיְתָה עוֹשָׂה יוֹתֵר (כתובות קיא ע"ב).

בָּטַל – נעדר. דָּלִית – גפן התלויה לגובה על עמודים וחוטים. הִנִּיחַ – הוריש. אֶשְׁכּוֹל לְגָרָב – כל אשכול ענבים הפיק יין שיכול היה למלא כלי חרס קטן. הִפְקַרְתִּי – השארתי על הגפן לכל מי שיחפוץ. אִלְמָלֵא וגו’ – לולא פסקת מהוראת התורה (כדי לבצור ענבים) היתה הגפן מפיקה יותר.

*

צו אָמַר לוֹ מִין אֶחָד לְרַ' חֲנִינָא: יָפֶה אַתֶּם מִשְׁתַּבְּחִים בְּאַרְצְכֶם, בֵּית סְאָה אַחַת הִנִּיחַ לִי אַבָּא. מִמֶּנָּה שֶׁמֶן, מִמֶּנָּה יַיִן, מִמֶּנָּה דָּגָן וּמִמֶּנָּה רוֹעָה בְּהֶמְתִּי (כתובות קיב ע"א).

מין – כופר.

בֵּית סְאָה – מידת קרקע שבה זורעים סאה (כשישה ק"ג) של חיטה.

*

צז שָׁנִינוּ, אָמַר רַ' יוֹסֵי: סְאָה בִּיהוּדָה הָיְתָה עוֹשָׂה חָמֵשׁ סְאִין: סְאָה קֶמַח, סְאָה סֹלֶת, סְאָה סֻבִּין, סְאָה מֻרְסָן וּסְאָה קִבּוֹרִית (כתובות קיב ע"א).

סְאָה בִּיהוּדָה – קרקע האמורה לתת יבול בכמות של סאה (כשישה ק"ג).

סֹלֶת – קמח משובח.

סֻבִּין – קליפות דקות של חיטה, בעיקר למאכל בהמה.

מֻרְסָן – קליפות עבות של חיטה, בעיקר למאכל עופות.

קִבּוֹרִית – קליפתה החיצונית והגסה ביותר של החיטה.

*

צח שָׁנִינוּ, אָמַר רַ' יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּשִׁיחִין בְּאֶחָד, שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו קֶלַח שֶׁל חַרְדָּל, שֶׁהָיוּ בּוֹ שְׁלוֹשָׁה בַּדִּין, וְנִפְשַׁח אֶחָד מֵהֶם וְנִמְצְאוּ בּוֹ תִּשְׁעָה קַבִּין חַרְדָּל, וְסִכְּכוּ בוֹ סֻכַּת יוֹצְרִין.

אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן תַּחֲלִיפָא: קֶלַח שֶׁל כְּרוּב הִנִּיח לָנוּ אַבָּא וְהָיִינוּ עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ כְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּסֻלָּם (כתובות קיא ע"ב; ספרי דברים, שיז).

שִׁיחִין – כפר בגליל התחתון.

הִנִּיחַ – הוריש.

קֶלַח – גבעול מעובה.

בַּדִּין – ענפים.

נִפְשַׁח – נקרע.

תִּשְׁעָה וגו’ – כתשעה ליטרים זירעוני חרדל.

סִכְּכוּ וגו’ – השתמשו בו לעשיית סכך לסוכה של יוצר כלי חרס.

*

צט מַעֲשֶׂה בְּסוֹפֵר אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, וְהִכִּירוּ אוֹתוֹ בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיָה גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, אָמְרוּ לוֹ: טֹל לְךָ חֲמִשִּׁים זְהוּבִים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה וְשֵׁב לְךָ אֶצְלֵנוּ. אָמַר לָהֶם: יֵשׁ לִי גֶּפֶן אַחַת וְהִיא יָפָה לִי מִכֻּלָּן, וְהִיא עוֹשָׂה לִי שָׁלֹושׁ דְּיוּפְרָיוֹת בְּכָל שָׁנָה, וְשֵׁשׁ מֵאוֹת חָבִיּוֹת הִיא עוֹשָׂה בְּכָל שָׁנָה, הָרִאשׁוֹנָה עוֹשָׂה שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וּשְׁנִיָּה מָאתַיִם וּשְׁלִישִׁית מֵאָה, וַאֲנִי מוֹכֵר אוֹתָן בְּדָמִים יְקָרֵים הַרְבֵּה (תנחומא בובר תצווה, י).

סוֹפֵר – כותב ספרי תורה.

טֹל – קח.

דְּיוּפְרָיוֹת – יבולים.

הָרִאשׁוֹנָה – עונת היבול הראשון.

דָּמִים – סכום כסף, מחיר.

*

ק כְּשֶׁבָּא רַב דִּימִי אָמַר: עִיר אַחַת הָיְתָה לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ, שֶׁהָיוּ מוֹצִיאִין מִמֶּנָּה שִׁשִּׁים רִבּוֹא סְפָלִים טְרִית לְקוֹצְצֵי תְּאֵנִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.

כְּשֶׁבָּא רָבִין אָמַר: אִילָן אֶחָד הָיָה לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיוּ מוֹרִידִין מִמֶּנּוּ אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת מִשָּׁלֹושׁ בְּרִיכוֹת בְּחֹדֶשׁ (ברכות מד ע"א).

כְּשֶׁבָּא – מארץ ישראל לבבל.

הַר הַמֶּלֶךְ – כנראה הרי יהודה ודרום הרי אפרים.

שֶׁהָיוּ וגו’ – צריך היה להביא כמות אדירה של דגים קטנים ומלוחים (טרית) לצורך האכלת האנשים שקצצו תאנים במהלך השבוע.

סְאָה – כשישה ק"ג.

בְּרִיכוֹת – עונות של הטלה ודגירה.

*

קא רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נִזְדַּמֵּן לִגְבָל, רָאָה אַשְׁכּוֹלוֹת שֶׁהֵם עוֹמְדִים כַּעֲגָלִים. אָמַר: עֲגָלִים בֵּין הַגְּפָנִים! אָמְרוּ לוֹ: אַשְׁכּוֹלוֹת הֵם. אָמַר: אֶרֶץ, אֶרֶץ, הַכְנִיסִי פֵּרוֹתַיִךְ! לְמִי אַתְּ מוֹצִיאָה פֵּרוֹתַיִךְ? לָעַרְבִיִּים הַלָּלוּ שֶׁעָמְדוּ עָלֵינוּ בְּחַטֹּאתֵינוּ?! לְשָׁנָה נִזְדַּמֵּן רַ' חִיָּא לְשָׁם. רָאָה שֶׁהֵם עוֹמְדִים כְּעִזִּים. אָמַר: עִזִּים בֵּין הַגְּפָנִים! אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ – וְלֹא תַעְשֶׂה לָנוּ כַּחֲבֵרְךָ (כתובות קיב ע"א).

גְבָל – אזור מדרום מזרח לים המלח.

עוֹמְדִים כַּעֲגָלִים – גודלם כגודל עגלי בקר.

שֶׁעָמְדוּ וגו’ – שפגעו בנו (וכך נענשנו על חטאותינו).

כַּחֲבֵרְךָ – שקילל את האדמה ופגע בפוריותה.

*

קב רַבִּי אָמַר לְרַ' פְרִידָא: אֵין אַתָּה מַרְאֶה לִי אֶשְׁכּוֹל מְשֻׁבָּח שֶׁבְּכַרְמְךָ? אָמַר לוֹ: הֵן. יָצָא וּבִקֵּשׁ לְהַרְאוֹתוֹ. עֲדַיִן הוּא רָחוֹק רָאָה כְּמִין שׁוֹר. אָמַר לוֹ: וְאֵין שׁוֹר זֶה מְחַבֵּל אֶת הַכֶּרֶם? אָמַר לוֹ: שׁוֹר זֶה שֶׁאַתָּה סָבוּר הוּא הָאֶשְׁכּוֹל. קָרָא עָלָיו: “עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ?” (שיר השירים א, יב) – בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרַב, וְאַתָּה עוֹמֵד בְּקַשְׁיוּתְךָ?! מִיָּד נִתְבַּקְּשׁוּ וְלֹא נִמְצְאוּ.

הֵבִיאוּ לְפָנָיו שְׁנֵי צְנוֹנוֹת מִבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם כִּפּוּר, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיָה. וְהָיָה בָּהֶם מַשָּׂא גָּמָל; אָמַר לָהֶם: וְאֵינָם אֲסוּרִים? וְלֹא סְפִיחֵי שְׁבִיעִית הֵם? אָמַר לוֹ: בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית נִזְרְעוּ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתִּיר רַבִּי לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית (ירושלמי פאה ז, ג).

רַבִּי – יהודה הנשיא.

שׁוֹר – ראו בקטע הקודם.

קָרָא עָלָיו: “עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ” וגו’ – ציטט בקשר אליו פסוק, הנדרש כנזיפה בגפן: בית המקדש (משכן המלך) כבר חרב, ואתה עדיין נותן בעקשנות ובהתמדה את יבולך בשפע?

מִיָּד וגו’ – מאותה שעה לא היה אפשר למצוא עוד פירות שכאלה.

מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית – השנה שלאחר שנת שמיטה.

וְהָיָה בָּהֶם מַשָּׂא גָּמָל – גודלם היה ככמות שיכול גמל לשאת על דבשתו.

סְפִיחֵי שְׁבִיעִית – ירקות שהחלו לצמוח בשנת שמיטה ויש לחשוש שמא אף נזרעו בשנה זו.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וגו’ – כשראה רבי את המהירות שבה גדלים הירקות בארץ ישראל, הרשה לקנות אותם בראשית השנה השמינית בלא לחשוש שמא גידולי שביעית הם (ראו שביעית ו, ד).

*

קג אָמַר בֶּן אֱמוֹרִי אֶחָד לְבֶן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: אוֹתוֹ דֶּקֶל שֶׁעוֹמֵד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן כַּמָּה אַתֶּם גּוֹדְדִין מִמֶּנּוּ? אָמַר לוֹ: שִׁשִּׁים כֹּר. אָמַר לוֹ: עֲדַיִן לֹא נִכְנַסְתֶּם בָּהּ הֶחֱרַבְתֶּם אוֹתָהּ. אָנוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כֹּר הָיִינוּ גּוֹדְדִין מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ: אַף אֲנִי מִצַּד אֶחָד אָמַרְתִּי לְךָ. (כתובות קיב ע"א).

בֶּן אֶמוֹרִי – מצאצאי האמורים (מעמי כנען בימי כיבוש הארץ בתקופת יהושע).

גּוֹדְדִין – קוטפים (תמרים).

כֹּר – כ־400 ק"ג.

עֲדַיִן וגו’ – רק כבשתם את הארץ וכבר פגעתם בפריונה.

צַד אֶחָד – מארבעה צדדים.

*

קד רַב הוּנָה בְּשֵׁם רַ' אָבוֹן: קִנָּמוֹן מַאֲכַל עִזִּים הוּא, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְגַדְּלִים אוֹתוֹ (ירושלמי פאה ז, ג).

קִנָּמוֹן – צמח בושם (ובשל שפע היבול ניתן גם כמאכל לבעלי חיים).

*

קה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִגַּבַּת וְעַד אַנְטִיפַּטְרִיס שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָרוֹת הָיוּ, הַקְּטַנָּה שֶׁבָּהֶן הָיְתָה בֵּית שֶׁמֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: “וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ… שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ” (שמואל א ו, יט). וְאֵלּוּ מֵרוּחַ אַחַת הָיוּ; וְעַכְשָׁו אִם אַתָּה נוֹטְעָהּ קָנִים אֵינָהּ מַחֲזֶקֶת. אָמַר רַ' חֲנִינָה: קָפְצָה לָהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (ירושלמי תענית ד, ה; שם מגילה א, ה).

מִגַּבַּת וְעַד אַנְטִיפַּטְרִיס – גבולות ממלכת יהודה (מן הערבה שבדרום עד אזור ראש העין של היום).

רִבּוֹא – עשרת אלפים.

וְאֵלּוּ וגו’ – כל אותם 50,070 איש באו מצד אחד של העיר בלבד.

וְעַכְשָׁו וגו’ – לאחר החורבן אין באזור בית שמש מקום אפילו לכ־50,000 קנים דקיקים. קָפְצָה – התכווצה.

*

קו בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: דָּגָן בִּיהוּדָה, וְתֶבֶן בְּגָלִיל, וּמוֹץ בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. חָזְרוּ לוֹמַר: אֶין דָּגָן בִּיהוּדָה, וְאֵין תֶּבֶן בְּגָלִיל אֶלָּא מוֹץ, וּבְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לֹא זֶה וְלֹא זֶה (אדר“נ, נו”א, כז).

בָּרִאשׁוֹנָה – בימים עברו.

חָזְרוּ לוֹמַר – לאחר החורבן.

אֵין דָּגָן בִּיהוּדָה – אלא תבן בלבד.

*

קז אָמַר רַ' זְעֵירָה: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה הִיא חֲצוּפָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲדַיִן עוֹשָׂה פֵּרוֹת.

מִפְּנֵי מָה הִיא עוֹשָׂה פֵּרוֹת? שְׁנֵי אָמוֹרָאִים; אֶחָד אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁמְּזַבְּלִין אוֹתָהּ, וְאֶחָד אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁהוֹפְכִין אֶת עֲפָרָהּ. (ירושלמי תענית ד, ה; איכ"ר פתיחתא לד).

חֲצוּפָה – חסרת אחריות (ולא מתחשבת בחורבן).

שְׁנֵי אָמוֹרָאִים – שני חכמים מתקופת התלמוד ישיבו על השאלה.

*

קח רַ' חֶלְבּוֹ וְרַ' עֲוִירָא וְרַ' יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא נִזְדַּמְּנוּ לְמָקוֹם אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם אֲפַרְסֵק שֶׁהָיָה כְאִלְפַּס כְּפַר הִינוֹ (וְאִלְפַּס כְּפַר הִינוֹ כַּמָּה הָיָה? חָמֵשׁ סְאִין). אָכְלוּ שְׁלִישׁ וְהִפְקִירוּ שְׁלִישׁ וְנָתְנוּ לִפְנֵי בְּהֶמְתָּם שְׁלִישׁ. לְשָׁנָה נִזְדַּמֵּן רַ' אֶלְעָזָר לְשָׁם וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו. נְטָלוֹ בְּיָדוֹ וְאָמַר: “אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יוֹשְׁבֵי בָהּ” (תהלים קז, לד) (כתובות קיב ע"א).

אִלְפַּס כְּפַר הִינוֹ – סיר גדול תוצרת כפר בגליל (אולי: כפר חנניה) שהתפרסם בטיב תוצרתו.

חָמֵשׁ סְאִין – כשלושים ליטר.

הִפְקִירוּ – לכל מי שרוצה לאכול ממנו.

לְשָׁנָה – לאחר שנה.

וְהֵבִיאוּ – אפרסק.

נְטָלוֹ בְּיָדוֹ – אחז אותו בידו (ללמדנו על גודלו הקטן יחסית).

“אֶרֶץ פְּרִי” וגו’ – והפסוק נדרש כאומר כי בשל רעתם של התושבים הפכה ארץ פורייה לאזור שומם.

*

קט “וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ” (ויקרא כו, לב) – זוֹ מִדָּה טוֹבָה, שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: הוֹאִיל וְגָלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ, עַכְשָׁו הָאוֹיְבִים בָּאִים וּמוֹצְאִים עָלֶיהָ נַחַת רוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹשְׁבִים בָּהּ” (שם) – אַף הָאוֹיְבִים הַבָּאִים אַחֲרֵי כֵן לֹא יִמְצְאוּ עָלֶיהָ נַחַת רוּחַ (ספרא בחוקותי, ב).

זוֹ מִדָּה טוֹבָה – בקללה זו יש גם צד חיובי.

עָלֶיהָ – בארץ ישראל.

*

---

יְרוּשָׁלַיִם

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

קי אָמַר רַב חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת אֶת יְרוּשָׁלַיִם בְּמִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וָאֹמַר אָנָה אַתָּה הֹלֵךְ, וַיֹּאמֶר אֵלַי לָמֹד אֶת יְרוּשָׁלַיִם לִרְאוֹת כַּמָּה רָחְבָּהּ וְכַמָּה אָרְכָּהּ” (זכריה ב, ו). אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְבֵּה כְּרַכִּים שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּרָאתָ בְעוֹלָמְךָ וְלֹא נָתַתָּ מִדַּת אָרְכָּם וּמִדַּת רָחְבָּם, וִירוּשָׁלַיִם, שֶׁשִּׁמְךָ בְתוֹכָהּ וּמִקְדָּשְׁךָ בְתוֹכָהּ וְצַדִּיקִים בְּתוֹכָהּ, אַתָּה נוֹתֵן בָּהּ מִדָּה?! מִיָּד: “וַיֹּאמֶר אֵלָו: רֻץ דַבֵּר אֶל הַנַּעַר הַלָּז לֵאמֹר פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ” (שם שם, ח) (בבא בתרא עה ע"ב).

בִּקֵשׁ – רצה.

לָתֵת… בְּמִדָּה – למדוד את העיר ולהגביל את גודלה.

“פְּרָזוֹת” – בלא חומה ובלא גבול.

*

קיא “לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי… אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ” (יונה ב, ז–ח) – שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם עַל שִׁבְעָה הָרִים הִיא עוֹמֶדֶת (פדר"א ט).

“לְקִצְבֵי הָרִים” וגו’ – דברי יונה במעי הדג נדרשים כמדברים על הגעתו אל תחתיות הארץ שמתחת למקדש.

*

קיב עֲשָׂרָה קַבִּים יֹפִי

יָרְדוּ לְעוֹלָם – תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

אֵין לְךָ יֹפִי כְּיָפְיָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם (קידושין מט ע“ב; אדר”נ, נו"א, כח).

קַבִּים – מידות, חלקים.

נָטְלָה – לקחה.

*

קיג עֲשָׂרָה חֲלָקִים שֶׁל יִסּוּרִים בָּעוֹלָם – תִּשְׁעָה בִּירוּשָׁלַיִם וְאֶחָד בְּכָל הָעוֹלָם.

עֲשָׂרָה חֲלָקִים שֶׁל גְּבוּרָה בָּעוֹלָם – תִּשְׁעָה בִּיהוּדָה וְאֶחָד בְּכָל הָעוֹלָם.

עֲשָׂרָה חֲלָקִים שֶׁל חָכְמָה בָּעוֹלָם – תִּשְׁעָה בִּירוּשָׁלַיִם וְאֶחָד בְּכָל הָעוֹלָם.

עֲשָׂרָה חֲלָקִים שֶׁל חֲנֻפָּה בָּעוֹלָם – תִּשְׁעָה בִּירוּשָׁלַיִם וְאֶחָד בְּכָל הָעוֹלָם.

עֲשָׂרָה חֲלָקִים שֶׁל תּוֹרָה בָּעוֹלָם – תִּשְׁעָה בִּירוּשָׁלַיִם וְאֶחָד בְּכָל הָעוֹלָם (אדר“נ, נו”ב, מח).

חֲנֻפָּה – צביעות.

*

קיד אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: "יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ

יַחְדָּו" (תהלים קכב, ג) – עִיר שֶהִיא עוֹשָׂה כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים (ירושלמי חגיגה ג, ו).

*

קטו “גֵּיא חִזָּיוֹן” (ישעיה כב, א) – גַּיְא שֶׁכָּל הַחוֹזִים מִתְנַבְּאִים עָלֶיהָ, גַּיְא שֶׁכָּל הַחוֹזִים עוֹמְדִים מִמֶּנָּה.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל נָבִיא שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ שֵׁם עִירוֹ – יְרוּשַׁלְמִי הָיָה (איכ"ר פתיחתא כד).

“גֵיא חִזָּיוֹן” – כינויה של ירושלים בפי הנביא.

חוֹזִים – נביאים.

עוֹמְדִים – יוצאים ממנה, מוצאם ממנה.

*

קטז עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּירוּשָׁלָיִם: אֵין הַבַּיִת חָלוּט בָּהּ, וְאֵינָהּ מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה, וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בִּנְגָעִים, וְאֵין מוֹצִיאִין בָּהּ זִיזִין וּגְזוֹזְטְרָאוֹת, וְאֵין עוֹשִׂין בָּהּ אַשְׁפַּתּוֹת, וְאֵין עוֹשִׂין בָּהּ כִּבְשׁוֹנוֹת, וְאֵין עוֹשִׂין בָּהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסוֹת, חוּץ מִגַּנּוֹת וְרָדִים שֶׁהָיוּ מִיְמוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, וְאֵין מְגַדְּלִין בָּהּ תַּרְנְגוֹלִים, וְאֵין מְלִינִין בָּהּ אֶת הַמֵּת (בבא קמא פב ע"ב).

דְּבָרִים – דינים או מנהגים.

אֵין הַבַּיִת חָלוּט בָּהּ – הבתים בירושלים, בניגוד לבתים בכל עיר אחרת מוקפת חומה, אינם נעשים לעולם קניין מוחלט של הקונים אותם, ובשנת היובל הם שבים למי שמכר אותם (ראו ויקרא כה, כט–לד).

עֶגְלָה עֲרוּפָה – עגלה שעורפים את ראשה כחלק מטקס הנערך כשנמצא אדם הרוג סמוך לעיר ואין יודעים מי הרגו (ראו דברים כא, א–ט).

עִיר הַנִּדַּחַת – עיר שכל תושביה חטאו בעבודה זרה ודינם מוות (ראו דברים יג, יג–כח).

מְטַמְּאָה בִּנְגֶעִים – כאשר צרעת פוגעת בקירות הבתים (ויקרא יד, לה–נג) ומטמאת אותם.

זִיזִין וּגְזוֹזְטְרָאוֹת – בליטות מן הבית לכיוון הרחוב (כדי שלא ייפגעו מהם העולים הרבים לרגל לירושלים).

כִּבְשׁוֹנוֹת – תנורים גדולים המיועדים לשריפת סיד וריחם רע. גַּנּוֹת וּפַרְדְּסוֹת – וריח הזבל בהם רע.

נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים – הקדמונים, כגון שמואל. תַּרְנְגוֹלִים – המנקרים באשפה ומעבירים שרצים ממקום למקום.

וְאֵין מְלִינִין בָּהּ אֶת הַמַּת – אלא קוברים אותו ביום מותו.

*

קיז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֶבֶן טֹעַן הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם; כָּל מִי שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה נִפְנֶה לְשָׁם, זֶה עוֹמֵד וּמַכְרִיז וְזֶה עוֹמֵד וְנוֹתֵן סִימָנִים וְנוֹטְלָהּ (בבא מציעא כח ע"ב).

אֶבֶן טֹעַן – ואולי נקראה כך כי לשם בא כל מי שהיתה לו טענה באשר לאבידה שאיבד.

נִפְנֶה – פונה.

מַכְרִיז – על מה שמצא.

וְנוֹטְלָהּ – ולוקח (את האבידה).

*

קיח אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כִּפָּה שֶׁל חֶשְׁבּוֹנוֹת הָיְתָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם, וְכָל מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְחַשֵּׁב הוֹלֵךְ לְשָׁם. לָמָּה? שֶׁלֹּא יְחַשֵּׁב בִּירוּשָׁלַיִם וְיָצֵר, לְפִי שֶׁנִּקְרֵאת “מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ” (תהלים מח, ג); וּמִשֶּׁחָרְבָה עָרְבָה הַשִּׂמְחָה וְגָלָה מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. וּכְשֶׁיִּבְנֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יְרוּשָׁלַיִם הוּא מַחֲזִיר לְתוֹכָהּ אֶת כָּל הַשִּׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן… שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה” (ישעיה נא, ג) (שמו"ר נב, ה).

כִּפָּה שֶׁל חֶשְׁבּוֹנוֹת – מבנה בעל כיפה שבו נרשמו מחירי מוצרים, שערי חליפין של מטבעות וכיוצא בזה.

לְחַשֵּׁב – את ערך רכושו.

יָצֵר – יצטער (אם יגלה שהפסיד).

עָרְבָה – חשכה, נסתלקה.

*

קיט רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שִׁילוֹחַ הָיָה מוֹצִיא מַיִם כְּאִסָּר. אָמְרוּ: נַרְחִיבֶנּוּ וְיִרְבּוּ מֵימָיו. הִרְחִיבוּהוּ וְנִתְמַעֲטוּ מֵימָיו, חָזְרוּ וְגִדְּרוּהוּ וְחָזַר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה (ירושלמי סוכה ה, ו).

שִׁילוֹחַ – מעיין השילוח שליד ירושלים.

מוֹצִיא מַיִם כְּאִסָּר – נובע מים בכמות מועטת, בקוטר מטבע קטן.

גִדְרוּהוּ – הצרו את גבולותיו.

*

קכ אָמַר רַ' יְהוּדָה: עֲצֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל קִנָּמוֹן הָיוּ, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיוּ מַסִּיקִין מֵהֶם רֵיחָם נוֹדֵף בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּמִשֶּׁחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם נִגְנְזוּ וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר אֶלָּא כִּשְׂעוֹרָה וְנִמְצָא בְּגִנְזֵי צִמְצְמַאי הַמַּלְכָּה. (שבת סג ע"א).

נִשְׁתַּיֵּר אֶלָא כִּשְׂעוֹרָה – נשאר מעט שבמעט, כגודל שעורה.

גִּנְזֵי צִמְצְמַאי – אוצרותיה של אישה בשם זה.

*

קכא קֵיסָרֵי וִירוּשָׁלַיִם, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: חָרְבוּ שְׁתֵּיהֶן – אַל תַּאֲמֵן; יָשְׁבוּ שְׁתֵּיהֶן – אַל תַּאֲמֵן. חָרְבָה קֵיסָרֵי וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלַיִם, חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם וְיָשְׁבָה קֵיסָרֵי – תַּאֲמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה” (יחזקאל כו, ב) – אִם מָלְאָה זוֹ חָרְבָה זוֹ, אִם מָלְאָה זוֹ חָרְבָה זוֹ (מגילה ו ע"א).

קֵיסָרֵי – מרכז השלטון הרומי בארץ ישראל.

יָשְׁבוּ – פרחו בשלווה.

“אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה” – מילים ששם הנביא בפי העיר צור (המזוהה כרומי) כנגד ירושלים.

מָלְאָה – בבני אדם וכיוצא באלה.

*

קכב אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם גְּרַמְתֶּם לְהַחֲרִיב אֶת בֵּיתִי וּלְהַגְלוֹת אֶת בָּנַי – הֱיוּ שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם וַאֲנִי נוֹתֵן לָכֶם שָׁלוֹם (דרך ארץ זוטא, פרק השלום, כ).

שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמָהּ – מתפללים למען רווחתה.

*

קכג אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: מָסֹרֶת אַגָּדָה הִיא, שֶׁאֵין יְרוּשָׁלַיִם נִבְנֵית עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ כָּל הַגָּלֻיּוֹת. אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם שֶׁנִּתְכַּנְּסוּ כָּל הַגָּלֻיּוֹת וְאֵין יְרוּשָׁלַיִם נִבְנֵית – אַל תַּאֲמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה' " (תהלים קמז, ב), וְאַחַר כָּךְ “נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס” (שם) (תנחומא בובר נח, יז).

מָסֹרֶת אַגָּדָה – אגדה שנמסרה מדור לדור.

אֵין יְרוּשָׁלַיִם וגו’ – בניינה של ירושלים יושלם רק כשיחזרו כל תפוצות ישראל לתוכה.

*

קכד אָמַר רַ' יוֹחָנָן: עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לֵעָשׂוֹת מֶטְרוֹפּוֹלִין לְכָל הָאֲרָצוֹת (שמו"ר כג, י).

מֶטְרוֹפּוֹלִין – עיר ואם, עיר ראשית.

*

קכה עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְרַחֵב וְלַעֲלוֹת וְלִהְיוֹת מַגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, עַד שֶׁתֹּאמַר: “צַר לִי הַמָּקוֹם” (ישעיה מט, כ) (שהש"ר ז, ה).

כִּסֵּא הַכָּבוֹד – שעליו יושב הקב"ה.

*

קכו אָמַר לוֹ רַב נַחֲמָן לְרַב יִצְחָק: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר “בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר” (הושע יא, ט) – מִשּׁוּם שֶׁ“בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ”, “לֹא אָבוֹא בְּעִיר”? אָמַר לוֹ: כָּךְ אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא אָבוֹא בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה עַד שֶׁאָבוֹא לִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה.

– וְכִי יֵשׁ יְרוּשָׁלַיִם לְמַעְלָה?

– הֵן. שֶׁנֶּאֱמַר: “יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו” (תהלים קכב, ג) (תענית ה ע"א).

“בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ” וגו’ – דברי ה' הנדרשים כמופנים אל ירושלים (וככוללים סתירה לכאורה): הקדוש (הוא הקב"ה) מצוי בתוכך ועם זאת הוא אומר כי לא יבוא אל העיר.

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה – רעיון אגדי קדום שלפיו מצויה במרומים עיר המקבילה לעיר ירושלים הארצית.

“שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו” – משתי הערים, זו הארצית וזו השמימית.

*

פרק ג: לשון

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

פרק ד: גלות

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

פרק ה: גאולה וימות־המשיח

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

פרק ו: לעתיד לבוא

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

פרק ז: תורה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

פרק ח: חוכמה, נבואה ושירה

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי

פרק ט: שבת, ימים־טובים וצומות

מאת

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי