הקדמה למהדורה הראשונה    🔗

האגדה היא התבנית הספרותית העיקרית ששלטה כמה מאות שנים בעולם היצירה החופשית, העממית והאישית, של האומה הישראלית.

על פי מהותה אין האגדה חיזיון ספרותי ארעי ועובר, אלא היא יצירה קלאסית של רוח עמנו, יצירה שיש לה פירות לשעתה וקרן קיימת לדורות. בעיקרה ובכללה הרי היא אחד מן הגילויים הגדולים של רוח האומה ואישיה. כמה דורות ואישים שיקעו בה, מדעת או שלא מדעת, את כוח יצירתם המעולה ואת כל עושר רוחם; כמה דורות טיפלו בבניינה ובשכלולה עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא ומיוחד, עם חִנו שלו ועם יופיו שלו. ויצירה כזו – אי אפשר שלא יהא בה הרבה מן הנצחי והעולמי, שצריך להישאר קיים כמו שהוא, בצלמו ובדמותו, כיצירת מופת לדורות עולם.

מצד התוכן – כוללת האגדה הרבה עניינים מהשקפות העם ואישיו על האומה הישראלית וקנייניה הלאומיים, על חיי עולם וחיי שעה שלה, על מאורעותיה ועתידותיה, על גדולי האומה, קורותיהם ומעשיהם, דרכיהם ומידותיהם, על האדם והעולם על הדעות והאמונות, על חוכמת החיים ועל “כבשונו של עולם” (או “השאלות הנצחיות”, בלשון האחרונים), על “מלכותא דארעא” ועל “מלכותא דרקיע” וכו' וכו' – סוף דבר, אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה, מאלו שהגיע להם, כמובן, כוח הדעת והדמיון בימים ההם – שלא נגעה בו האגדה מצד שהוא.

ומצד הצורה – באו באגדה כמעט מכל הסוגים הספרותיים שהיו נוהגים בישראל במקצועות האמורים באותם הימים: סיפורי מעשים ושיחות, ציורים ממשיים ודמיוניים, דרשות ומאמרים, משלים וחידודים, דברי פיוט ושיר, גוזמאות, דברי הבאי ודברי בדיחות, לשון חוכמה וחידות וכו' וכו'.

וסגנון הלשון של האגדה הגיע אף הוא – במבחר הדוגמאות, כמובן – לשלמות גדולה. זהו סגנון בהיר ופשוט, קל ונובע, נוח ומרווח, הרבה יש בו מן הקביעות והדיוק של לשון ספרותית מפותחת, הרבה – מן החמימות הפנימית, הכבושה והנאמנה של לשון הלב, הרבה מן הציוריות וההפלגה של כוח הדמיון העממי והרבה מן הצמצום והחריפות של לשון חכמים ומשלי עם. במקצת מחלקי האגדה העתיקים ביותר (במשניות ובברייתות) נשתמר עדיין גם הרבה מן הלחלוחית החיונית והבריאות הרעננה של לשון עם ממש, לשון שלא נידף עדיין מתוכה כל “ריח האדמה” ושהקשר הטבעי שבינה ובין עמה עדיין עומד וקיים במידה ידועה.

מי שרוצה אפוא להכיר את האומה הישראלית מן הצדדים האמורים – על כורחו “ילך אצל אגדה”, מקצוע ספרותי זה הגדול בכמות ובאיכות, רב הפנים ורב הגוונים, שהיא חטיבה מיוחדת לעם ישראל, ובמשך כמה מאות שנים אחרי “חתום חזון” נתלבש בה רוח עמנו וכוח יצירתו בדרך מיוחדת כל כך ובאופן מקורי שאין דוגמתו בדורות הבאים.

על ידי האגדה אדם נכנס לבית חייה הגמורים של האומה הישראלית ומסתכל ב“לפני ולפנים” שלה. מכיר הוא את ריבונה של האומה ומציץ בעולמה כמו שהוא, במנהגו ובצביונו שלו, באורו ובאווירו המיוחד, כפי שהוא בנוי ומשוכלל בלב כל האומה, מקטניה ועד גדוליה. מפני שהאגדה בכללותה אינה נחלת יחידים, אלא היא יצירה משותפת של כל האומה והכול שותפים בבריאת עולמה.

אמנם יש באגדה הרבה מן הטפל והארעי – אבל אלה אינם עולים בחשבון. בכל מקצוע של יצירה ספרותית, בשעת שלטונו, מתבצר מקום גם לבינוניים ולקטני כישרון, עדת מחקים ומְרַדפי אמרים, שיש אולי לפרי רוחם ערך כלשהו לשעתם ועל זה אנו מזכירים אותם לשבח, אבל אין ערכם מרובה לדורות. ולעולם אין ה“עיקר” הקיים שביצירה בא אלא עם הטפל. אף האילן יש לו סדן קיים, פירות נאכלים – ועלים נושרים.

המעולה והמשובח שבאגדה – זה סדנהּ הקיים, סדן שכל דור הוסיף עליו קליפה חדשה – והוא הוא החלק הנצחי שבתוכה, שאין לו גניזה עולמית, אלא עובר ומתנחל כ“נכסי צאן ברזל” מדור לדור ומאבות לבנים.

ובהיות האגדה באמת חביבה בשעתה חיבה מיוחדת על “אבות ובנים”, לפיכך היו הרבה ידיים מצויות אצלה ונתחברו בה – למטרות שונות ובאופני סידור שונים – ספרים למאות, הם וסירוסיהם וסירוסי סירוסיהם, כצורתה ובשינוי צורה, בארמית ובעברית וכו' וכו' – עד אין סוף.

ערכם הספרותי של אותם הקבצים ושל מה שבתוכם אינו שווה. האגדה, ככל מקצוע של יצירה ספרותית – היו לה שעות של עלייה ושעות של ירידה. פעמים שהיה מקורה ברוך ומעיינה מתגבר ופעמים שהיה שותת ומטפטף טיפין טיפין. יש ששימשו בהיכלה כוהנים גדולים ויש ששימשו בו כוהנים הדיוטים. על כל פנים, הקבצים הללו, אף על פי שאי אפשר ל“מדרש” בלא חידוש כלשהו, בכל זאת לא כולם העשירו את אוצר האגדה עושר ממשי אפילו בזמנם. הרבה מהם לא היו אלא חזרה על הראשונות בחילוף הסדר, בסירוס הלשון וגם בערבוב העניינים: עיקר בטפל וחשוב בשאינו חשוב.

בזמן חיותה ושלטונה של האגדה – הפיזור המרובה היה יפה לה, ריבוי הספרים והקבצים, מכיוון שנתפשטו בעם – היו לה לסימן כוח וברכה. ואם יש בזה מה שיש בזה, ואם העיקר המועט מתערבב בטפל מרובה – מה בכך? כך דרכה של כל ספרות חיה בשעתה: עניינים חביבים או חשובים ביותר – נדרשים בכמה פנים, הופכין ומהפכין בהם ולא במהרה יהיו למשא על הציבור.

ואפילו משנסתם מעיינה ויבש מקורה לגמרי בתור כוח של יצירה מקורית – מכל מקום, כל זמן שלא פסק כוח כוחה בחיי האומה, כל זמן שאותו העולם המיוחד שנתנה בלב האומה עדיין היה בכללו קיים – אף היא היתה עדיין חשובה כחיה.

ובאמת, אפילו בדורות האחרונים, ימים רבים אחרי “סתימת המעיין” – השפעתה לא פסקה וכוח כוחה לא תשש. כל העם בקטניו ובגדוליו היה מתפרנס עדיין ימים רבים מקרנה ומפירותיה ושותה מבארה בכלי ראשון ובכלי שני. הפלטין הנאה שבנתה ושיכללה האגדה בכוח יצירה של כמה דורות – לא היה בעיני העם כבית שכיות של עתיקות, שהאדם נכנס בו לשעה, מסתכל – ויוצא, אלא היה משמש כעין דירת קבע לרוחה ולנשמתה של האומה. מערכי הפלטין, תוכניתו וצורותיו – הן הן היו גופי החיים הרוחניים של האומה, סדרי עולמה הפנימי וציורי מחשבותיה ורגשותיה על כל מעשה ועל כל חיזיון שבעולם.

אין תמה אפוא אם גם בזמן ההוא קמו הרבה סדרנים, שהיו מרבים להפוך באגדה כמו שהיא¹ על פי דרכם הם. עבודה זו היתה בעיקרה עבודה של ליקוט מתוך הישן עם סידור הדברים וצירופם באופן מתאים לצורכי דורם (עין יעקב, הילקוטים), וגם ספרי ליקוטים אלו היו הולכים ומתפשטים בישראל ונעשו ל“ספרי עם” במלוא משמעם.

אבל אותו ה“פיזור” וריבוי הספרים שהיה יפה לאגדה בשעת חיותה ושלטונה – עכשיו, בבוא חליפתה בתור צורה ספרותית שלטת, נעשה קשה לה והביא לידי תוצאות הפוכות.

בימינו לא כל אדם מצוי אצל ספרים עתיקים ולא כל אדם יכול ורוצה לחטט בתוך תלי תלים שנצברו כהררים במשך כמה דורות – על מנת למצוא מרגליות תחתם. וכל שכן שלא כל אדם יכול לצרף קרעים וטלאים לטלית שלמה, ושברי אבנים מפוזרות לבניין. האגדה, כמקצוע חופשי של יצירה, היתה כל ימיה כעין שדה של הפקר וחורשה עזובה, שגידולי הבר והספיחים פרים ורבים בהם מאליהם. ואדם בן זמננו שרגיל לבקש סדר, שיטה ושלמות אפשרית בתלמודו, כשייכנס לתוך חורשה עזובה זו – לא ימצא בה את ידיו ואת רגליו ולעולם תהא יגיעתו מרובה משכרה.

האגדות שבשני התלמודים באות קרעים קרעים, מין בשאינו מינו סמוכים זה אצל זה בדרך ארעי ואין כל סדר להם. רוב המדרשים והילקוטים סדורים על פי פרשיות כתבי הקודש בלא כל יחס וקשר פנימי בין גופי האגדות. הצד השווה שבכל אותם הספרים, שלעולם לא תמצא בהם עניין שלם במקום אחד. צרף לזה ערבוב העיקר בטפל וחשוב בשאינו חשוב, ערבוב הסגנונים והלשונות, סירוסים וסתירות, הכפלות והשמטות, שיבושי לשון ונוסחאות וכו' וכו' – כל אותם הדברים שספרים עתיקים מצוינים בהם – ותבין מיד עד כמה קשה על אדם בזמננו ללמוד עיקר האגדה מתוך גופי המקורות.

קושי זה שבא מחמת פיזור, גרם לידי כך שאף האגדה, המעולה ושאינה מעולה, כמעט שנידונה לגניזה על ידי החיים, וככל מקצוע שנתיישן ונגנז – יצאה אף היא מרשות הספרות העממית החיה ועברה לרשות אנשי המדע וסופרים “מְעַבּדים”, והללו, כידוע, רואים אותה לא כעולם קיים וכגוף חי, אלא כעולם בטל וגוף מת, שצריך להיעשות מדרס לחקירה וכמין חומר ל“עיבוד”. במקום גופי העניינים והמקורות של האגדה – באו אפוא הספרים על אודות אותם העניינים והמקורות; ובמקום עצם היצירות של האגדה, כצורתן וכלשונן – באו מיני “עיבודים” שונים בשינוי צורה ולשון – “יצירות” מחודשות כביכול, מעין אותן האגדות. והיוצא מזה – שהאגדה כהווייתה הולכת ונעשית כמין “אור הגנוז” ליחידי סגולה בלבד, והעם בכללו אינו זוכה אלא לשבריריה המועטים, שמגיעים אליו בדרך עקיפים על ידי צינורות שונים.

אמנם גם בדורות האחרונים ובימינו נתחברו בלעז ובעברית כמה ספרים – ומהם חשובים – שכוונתם לעזור לאלו שרוצים להכיר את האגדה; אבל עם כל חשיבותם של אלו לצורך מטרות שונות – מדעיות, שימושיות, חינוכיות ופדגוגיות – סוף סוף אין בכללם עד היום ספר אחד של “כינוס” בשביל כל העם, ספר שיהא כולל ומקיף את כל המקצועות החשובים של האגדה המעולה כצורתם וכלשונם ועם זה יהא מסודר בסדר הראוי לספר עממי בזמננו, באופן שיקום לעיני המעיין כל ארמון האגדה בנוי בניין שלם כפי שאפשר, ארוך וניצב במלוא קומתו ותוכניתו, בפרטותיו ובכללותיו מן המסד ועד הטפחות.

ולמלאות כפי האפשר את החיסרון הזה נתכוונו מסדרי “ספר האגדה”. רוצים היו שספר זה ייתן את היכולת לכל אדם יודע ספר מישראל “לילך אצל אגדה” בדרך ישרה ומתוקנת, כלומר: דרך שיש בה הכרת עיקר העניין על בוריו מצדי צדדיו החשובים, בכללותיו ובפרטותיו ומתוכו גופו, מכלי ראשון, ועם זה לא יהא בה איבוד זמן ויגיעה לבטלה.

רוצים היו המסדרים, שהקורא והמעיין היהודי ימצא בספרם זה את כל “האגדות המשובחות הנשמעות באוזני כל אדם” מכל אוצרות האגדה באשר הם – התלמודים, הברייתות והמדרשים – אבל בלא אותו ה“יתר כנטול”, שברובו אינו מעלה, אלא מוריד.

כל המשובח והמעולה שבאגדה, כל מה שיש בו לדעת המסדרים ולפי טעמם גרעין של מחשבה ורגש מצד התוכן או קורטוב של נוי מצד הצורה והסגנון או שאר חשיבות מצד שהוא (כגון פרסום באומה) ואם יש בו כדי להצטרף לעניין שלם – אותו השתדלו המסדרים לאסוף לתוך ספר זה.

והאגדות הבאות בספר זה – באות כמו שהן, כצורתן וכלשונן, בלא “עיבוד” צורה שיש עמו גם איבוד צורה וזיופה ובלא הוספת פוך של שווה פרוטה מצד המסדרים. מלבד תיקוני הנוסחאות והלשון על פי גופי המקורות ולפי השערה מתונה, תיקונים מוכרחים למטרת הספר וסידורו ולתועלת גוף העניין, כמו שמבואר עוד בפרוטרוט להלן – לא התירו לעצמם המסדרים לשנות כלום מן המטבע שטבע רוח העם לאגדותיו. האגדה המעולה, ככל יצירה עממית קלאסית, שהגיעה במבחר דוגמאותיה לידי שלמותה האפשרית, אינה זקוקה לשום מיני פרכוס “משלנו”. פרכוס כזה לעולם שבחו ספק ופגמו ודאי. נאה האגדה ויעלת. חן כמו שהיא דווקא, וטבעיותה ומקוריותה – הן כל שבחה וכוחה. אדרבה, “האמנים והיוצרים” שבדורנו הרבה יש להם ללמוד ב“סוד היצירה” הישראלית מן האגדה, ולא להפך – וגם זו היתה אחת מכוונות המסדרים.

והכינוס עצמו שב“ספר האגדה” – אינו כינוס של גיבוב או של סידור חיצוני וארעי, מעין זה של ספרי השימוש (כגון על פי א"ב או על פי שמות החכמים בעלי האגדה, וכדומה לזה מן הסידורים הטכניים והמכניים) – אלא הריהו סידור שיש עמו בניין. והוא הוא עיקר העבודה שבספר האגדה.

ואיזהו סידור שיש עמו בניין? כל שיש בו צירוף חוליות לפרקים, ופרקים – לגוף אחד בעל דמות שלמה, כל שיש בו התאמה פנימית ואחדות בין החלקים וכל שאפשר על ידו לעמוד מתוך הפרטים על הכלל כולו.

ולסידור כגון זה שאפו בעלי “ספר האגדה”.

כל החומר האגדי המרובה, הצבור תלי תלים כחורבות היכל עתיק בתלמודים, בברייתות ובמדרשים וכו‘; כל אלפי המאמרים והסיפורים, השיחות והשמועות, הפתגמים והמשלים וכו’ וכו' המפוזרים כ“אבני גיר מנופצות” במקומות שונים – כל אלה נתלקטו ברוב יגיעה דבר דבר ממקומו, אגדה לאגדה, מאמר למאמר, נתנקו ונתנפו תחילה מן הפסולת והטפל, נתחלקו אחר כך על פי ענייניהם ו“נושאיהם”, הכול לפי טיב המאמר הניטל, ולבסוף חזרו ונסדרו שוב לפי העניינים וה“נושאים” על פי שיטה מסוימת ערוכה מראש, כמבואר להלן – שיטה שיש בה “מוקדם ומאוחר” הגיוני והתאמה פנימית בין החלקים ושנותנת לקורא את האפשרות לא רק להכיר בדרך מתוקנת את פרטי האגדה, אלא גם – מה שחשוב ביותר – לעמוד מתוך הפרטים על הכלל כולו ולתפוס בסקירה אחת את כל עולם האגדה העברית במלוא שיעור קומתו והיקפו ומצדי צדדיו העיקריים.

שברי אבנים נצטרפו על ידי סידור כזה לנדבכים, נדבכים לכתלים, וכתלים – לבירה שלמה, בירה שכל הנכנס לתוכה מוצא כל דבר ערוך ומתוקן במקומו, עניין עניין שלם במדור מיוחד לו. חלקי העניינים ערוכים אף הם בזה אחר זה בסדר מסוים, באופן שהקורא יעלה לו מתוך עיונו השגה מלאה וברורה כפי האפשר על כל עניין בפני עצמו. ומתוך כל העניינים יעמוד לבסוף גם על אותה השקפת העולם והסתכלות על החיים, שברוחה נוצרה ונתפתחה האגדה בתור חטיבה מיוחדת לעם ישראל.

ומפני שהוכנס לתוך ספר זה גם הרבה מן האגדה ההלכית, שברובה היא כוללת, בפירוש או מכללא, ציורים יפים מן החיים הממשיים של ישראל בימים ראשונים ותיאור מנהגיהם ודרכיהם בחולל ובקודש – ממילא יקנה לו הקורא דרך אגב גם מושג ידוע על דבר עולמם וחייהם החיצוניים של אותם הדורות יוצרי האגדה.

לבסוף יש להטעים שוב את האמור כבר מכללא, ש“ספר האגדה” בעיקרו לא נועד להיות ספר שימושי, שצריך לנצל את כל אוצרות האגדה עד תומם; הוא גם אינו ספר “מדע” במשמעו הרחב, שדורש ומציץ באגדה מצד ה“גיניזיס” שלה או מצד התפתחותה ההיסטורית במקום, בזמן ובאישים; ואין צריך לומר, שאינו מדעי במשמעו המצומצם, הארכיאולוגי, שעוסק בדקדוקי סופרים ובבדיקת נוסחאות וכדומה. מבחינה ידועה, יש אמנם ב“ספר האגדה” ממה שיש בכולם – אבל לפי שלא מטרתם מטרתו, ממילא לא דרכיהם דרכיו. לצורך מטרתו שלו חשוב לא ה“מתי” וה“מי” שבאגדה, אלא ה“מה” וה“איך”. לו אין בעולם האגדה אלא עניינים ספרותיים שונים בצורות שונות, שעולות כולן לצורה אחת כללית ומסוימת ששמה “אגדה”. כל ימי יצירת האגדה הרי הם לפניו כיום אחד ארוך, ששמו “תקופת האגדה”, וכל יוצריה – שם אחד להם: “בעלי האגדה”. ומתוך השקפה זו – שהיא באמת יותר “עממית” או ספרותית משהיא “מדעית” – דנו המסדרים על כל החומר האגדי שהיה בידיהם בשעת הליקוט והסידור.

“ספר האגדה” הוא לפי זה בעיקרו מעין אנתולוגיה ספרותית גדולה ומלאה, הכוללת בסדר נאה את הטוב והמובחר ואת כל האופיי והטיפוסיי מכל המקצועות החשובים של האגדה, וזהו כל מה שרצו המסדרים לברר כאן.

וכעין מילואים לכל האמור למעלה – על המסדרים לבאר עוד ביתר פרוטרוט את עיקרי הכללים שאחזו בהם בבחירת החומר וסידורו. ואלו הם:

א. המקורות. מקורות החומר שנכנס ל“ספר האגדה” אלו הם: משנה, תלמוד בבלי וירושלמי, מסכתות קטנות, אבות דר' נתן, מכילתא, ספרא, ספרי, תוספתא, מדרש רבה (על התורה וחמש מגילות), מדרש תנחומא, תנחומא הקדום, פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא רבתי, פרקי דר' אליעזר, שוחר טוב, מדרש משלי, מדרש שמואל, אגדת אסתר, ספר יצירה, תנא דבי אליהו, תרגום שני, עין יעקב, ילקוט שמעוני ושאר מדרשים קטנים וספרים קדמונים.

יצאו מהם אלה הספרים שלא נמצא בהם דבר חשוב למטרת המסדרים, או אלו שבאו בהם האגדות לא בצורתן הראשונה, הטבעית, אלא מעובדות ובשינוי צורה (כגון ספר הישר, יוסיפון, ספר המעשיות לרבנו נסים וכדומה). לאגדות מלוקטות מן המין האחרון מקווים המסדרים לקבוע ספר מיוחד, שיבוא כעין תוספת לספר האגדה.

ב. מהות החומר. מן האגדות הביאוריות, העוסקות בפירושי פסוקים של “כתבי הקודש”, לא נכנסו ל“ספר האגדה” אלא אלו שיש בהן חידוש אגדי חשוב בפני עצמו. משאר האגדות השתדלו המסדרים ליטול כל מה שיש בו, לפי דעתם וטעמם, ערך חשוב מצד התוכן והצורה לעניין עיקר מטרתם המבואר למעלה.

ג. הסידור. האגדות שנאמרו על מאורעות ואישים היסטוריים, גמורים או מדומים, סדורות ברובן² לפי סדר הזמנים של “נושאיהם”, שאר האגדות – סדורות לפי העניינים, כגון אגדות על ישראל לבד, על התורה לבד וכו'.

אלו מן האגדות ההיסטוריות שבמקומן הן פוגמות את שלמות הפרקים ואחדותם הכללית, וכן אגדות בודדות על דבר חכמים שאין בהם כדי צירוף דמות שלמה, או אגדות אפוקריפיות ביותר, או אגדות “יתומות”, שאין להן “נושא” וזמן מסוים, וכן אגדות של תערובת – מקצתן, אלו שאפשר להן בכך, נתפזרו בין האגדות הסדורות לפי העניינים, ומקצתן – אלו שאי אפשר להן – באות בפרקים מיוחדים לכך.

אגדות שקולות, השייכות לפי תוכנן לכמה מקומות – נקבעו על פי רוב רק במקום אחד, ובלוחות הציונים הנספחים לסוף הספר ימצא הקורא “מראי מקומות” לכל המאמרים המפוזרים בכמה מקומות ושייכים לעניין אחד. ואולם יש מהן כאלה – והן מעטות – שהוכפלו בשני מקומות, הכול לפי הצורך.

מקצת אגדות שסותרות זו את זו – ניתנו זו בצד זו, לפי שבדברי אגדה אין מקום ל“ורמינהו”, כידוע.

בהסכם עם סידור זה של החומר – נחלק “ספר האגדה” לשלושה כרכים וכל כרך לשני ספרים. בכרך הראשון באות האגדות על נושאים תולדתיים (ספר אחד – לאגדות מבריאת העולם ועד חורבן בית שני, ואחד – למעשי חכמים, אגדות על ראשי התנאים והאמוראים), בכרך השני – על נושאים לאומיים ודתיים (ספר לאלה וספר לאלה), ובכרך השלישי – על נושאים כלליים (ספר אחד לאגדות על האדם והחברה ואחד – על עולם ומלואו). בספר האחרון הוקצה מדור מיוחד גם לאגדות מן הסוג הנקרא “פולקלור” (ענייני ניחוש ורפואות, משלים ופתגמים וכו') וכן לאגדות בנות תערובת, אלה שבאו בהן עניינים שונים מעורבים יחד, ומצד טיבן לא ניתנו להתחלק לפי העניינים. כל ספר נחלק אף הוא לשערים, השערים לפרקים, ואלו – לסעיפים; כל סעיף הוא מאמר בפני עצמו, שמקורו רשום בצדו בתוך שני חצאי עיגולים.

ד. זיקוק החומר ותיקונו. האגדה יש שהיא ענייה במקום זה ועשירה במקום אחר; וכן יש הרבה אגדות שנויות בכמה מקומות בנוסחאות אחרות, בחסר וביתיר וכדומה. ובאגדות ממין זה – השתדלו המסדרים לתפוס מכל הנוסחאות את השלם והיפה שבהן, ובמקום שיש צורך ותקנה בכך – גם להרכיב כמה נוסחאות זו בזו ולמזגן יחד או לצרף שברים מפוזרים של אגדה אחות לדבר שלם. המסדרים סבורים, שלגבי ספר עממי אין בזה משום “שליחת יד” בגוף האגדה. אדרבה, אם הדבר נעשה כתיקונו ובזהירות הראויה, פעמים שיש בזה משום “החזרת העטרה ליושנה”; כי כידוע, הרבה נשתבשו ונסתרסו האגדות על ידי לבלרים ומעתיקים בזמנים שונים, וכל המתקן ומשלים בזהירות ובטעם הרי זה משובח.³

ומטעם זה עצמו, שהספר נועד לכל העם, התירו המסדרים לעצמם “לכנות” לפעמים “מפני הכבוד” או להשמיט ביטוי שפוגע יותר מדי ברגש הצניעות של הקורא בן זמננו, וסימן להשמטה כזו – שלושה קווים רצופים.

במקום שהיה הכרח מיוחד להוסיף, לשם הבהירות, מילה אחת או יותר בגוף הפנים – נסגרת ההוספה בשני אריחים כזה [ ].

ה. הלשון. האגדות שהן עבריות במקורן – ואלו הרוב הגדול – באות ב“ספר האגדה” בלשונן ממש, בלא שינוי כלשהו; ושהן במקורן ארמיות – ואלו הן המועט – באות בו מתורגמות ללשון האגדית העברית כצורתן ממש, מילה במילה, באופן שיעמדו בהן כל טעמן ורוחן ובזהירות שלא לטשטש מהן אפילו כקוצו של יו"ד. הלשון האגדית העברית, כידוע, נסתגלה בשעתה כל כך אל אחותה הארמית שבימיה ונעשתה כל כך קרובה ודומה לה בתוכה ובברה, בכל בניינה ודרכי שימושה, עד שאפשר לכל מתרגם בר־כך לעמוד באותו ניסיון. ואף כאן סבורים המסדרים שיש בכך משום “החזרת עטרה ליושנה”.⁴ על כל פנים, תקנה גדולה היא וצורך השעה גמור. בימינו לשון סורסית לאגדה ישראלית בספר עממי למה? ומה צורך ומה טעם בערבוב שתי לשונות בספר אחד? בלא כך מטופלים רוב בני ישראל בימינו בכמה לשונות, ולא כל לב פנוי גם לסורסית. העיקר הוא שלא יהא בתרגום משום “עיבוד” ושינוי צורה – ומזה נשמרו המסדרים כפי האפשר להם.⁵

ובנוגע לאחדות הלשון מן הצד הדקדוקי – השתדלו המסדרים לתקן את כל השיבושים שנשתרבבו באשמת מעתיקים ומדפיסים שונים וקבעו לעצמם שיטה אחת תדירית לעניין ה“כתיב” (טרנסקריפציון) והתמונה הדקדוקית של המילים.⁶ כל הלשון שבספר זה תצא על ידי כך מתוקנת ומדוקדקת ולא משובשת ומרושלת, כמו שהיא ברוב ספרי אגדה.

המילות שאפשר לטעות בקריאתן, וכן המילות הלועזיות ורוב שמות עצם פרטיים, מנוקדים ניקוד מספיק, שמוציא מידי טעות את הקריאה.

ו. הפירוש. דברי אגדה, או מילים בודדות שבהם, הצריכים ביאור – נתפרשו בשולי הגיליון פירוש קצר ומספיק, בלשון מצומצמת אבל קלה ומובנת לכל אדם יודע ספר. כל עיקרו של הפירוש אינו אלא לבאר את האגדה לפי פשוטה, על דעת האומרה, ולא להכניס לתוכה כוונות שאין בה.

ז. מראי מקומות. בסוף כל מאמר ומאמר באים מוקפים בשני חצאי עיגולים ציוני המקורות שנשתמשו בהם המסדרים; ובשולי הגיליון רשומים באותיות רש"י מקומות הפסוקים המובאים בגוף הספר מתוך כתבי הקודש.⁷

ח. נספחות. בראש “ספר האגדה” ובסופו, לאחר יציאת כל חלקיו, ימצא הקורא: מבוא כללי לכל האגדה; ראשי פרקים בדקדוק הלשון האגדית ודרכי שימושה; מילון מפורט של הלשון האגדית; ולבסוף, לוחות שימושיים, רשימות שונות וציונים לפי העניינים, השמות וכו' בסדר א"ב לתועלת המעיינים.

* * *

מכל האמור – אפשר שיעמוד המעיין על טיב העבודה של המסדרים. “אפשר” – לפי שלעבודת הסידור יש, כמאמר חכם אחד בזמננו, תכונה מיוחדת: “יותר שתגדל היגיעה בה – יותר יסתתרו עקבותיה”. וכל שכן במקצוע עזוב ונטוש, מפורד ומפוזר באגדה, שפעמים היו המסדרים גופם רואים בה את עצמם בבחינת “אפשילו לי חבלי מפארי” (בכורות ח ע"ב). בכל אופן, אין זו עבודה של מלאכה גרידא, כמו שהיא נראית לכאורה. הרבה מן המאמרים – והם מגיעים לאלפים – היו טעונים לפני נטילה ולאחר נטילה ניקור וחיטוט עם עיון וקריאה, בדיקה וחיפוש עם הבחנה והבדלה, בירור ותיקון עם שיקול דעת והערכה. המסדרים היו צריכים להיכנס שוב לאותה “חורשה של קנים” ששמה אגדה, “שכל הנכנס לתוכה תועה”, להיכנס ולעבור על פני כולה עם “המגל ביד, מכסח ונכנס, מכסח ויוצא”. ואם נכנסו ויצאו – אין זאת אלא מפני שהיתה כוונה רצויה בלבם: להשיב את האגדה העברית לעם העברי, והיא שחיזקה את ידיהם בכניסתם, וכשתתקיים יהא למיטב שכרם ביציאתם.

 

הקדמה למהדורה השנייה    🔗

מיום שיצא “ספר האגדה” במהדורתו הראשונה עברו עשרים ושתיים שנה. בתוך הזמן הזה חזר הספר ויצא בשמונה־עשרה הוצאות סטריאוטיפיות כמעט בלי שינויים ונתפשט בכל העולם ברבבות טפסים. ספר האגדה נעשה לספר עם במיטב משמעו של השם הזה. תמֵהנו אם יש בית עברי יודע ספר בישראל שלא נאסף אל תוכו ספר האגדה. חיבה יתרה זו שנודעה ל“ספר האגדה” מצד העם כולו לכל פלגותיו, היא שחייבה את מסדריו לעבור שוב על פני הספר מתחילתו ועד סופו בעיון הראוי, לתקן את פגימותיו, למלאות את חסריו ולהביאו לידי שכלול אפשרי.

ואת פרי עמלם בתיקון הספר ובשכלולו מביאים עתה המסדרים לפני הקהל במהדורה החדשה היוצאת עתה לאור על פי סידור חדש בדפוס. מהדורה זו נבדלת מן הקודמות לה לא בחלוקת החומר וסידורו בתוך הספר ולא בשינוי תוכניתו ומערכת בניינו, בנוגע לזה לא שינו המסדרים הרבה מן הטבע שטבעו לספר בתחילה. במה היא נבדלת? – בשפע החומר האגדי החדש שנאסף אל תוכה. בספר הראשון הזה בלבד, היוצא עתה, ימצא הקורא חומר חדש נוסף על זה הקודם יתר מכדי שליש. ובשיעור הזה, הן פחות הן יותר, יבואו מילואים והשלמות גם ביתר חלקי הספר. מילואים מרובים אלה יש שהצריכו, כמובן, גם הוספת פרקים וסעיפים חדשים בפנים הספר. ואולם תוספת זו אף היא אינה אלא של הרחבה ושכלול פנימי, בלי שינוי עצם הצורה מבחוץ. בלשון אחרת: עם הרחבת החומר והִתרבותו הניכרת במהדורה זו, לא נשתנתה בכל זאת צורת סידורו וחלוקתו לפי העניינים כמו שהיתה תחילה, על פי הכללים והיסודות שנקבעו במהדורה הראשונה.

ברם, חידוש אחד חיצוני יש במהדורה זו: שהיא יוצאת כפולה, אחת מנוקדת ניקוד מקוטע, כזו הקודמת, ואחת מנוקדת ניקוד שלם. אל החידוש הזה הגיעו המסדרים לא רק בהישמעם לבקשת רבים ולעצתם, אלא גם מתוך הכרעת דעתם הם. המסדרים חשבו, כי ספר עם כספר האגדה, המיועד לכל איש מישראל קורא עברית, ושהוא חוץ מזה גם כולל בתוכו תמצית נבחרת של דברי ספרות לאומית, פרי רוח הקודש של העם כולו ושל בחירי אישיו ומוריו הגדולים בפינת היציאה החופשית בתקופות הקרובות לכתבי הקודש, דברי ספרות שזכו להיעשות לנחלת האומה הישראלית כולה וכל הדורות התחנכו, ועדיין מתחנכים, עליהם – ספר כזה לפי ערכו ומקומו בשורת ספרי האומה המקובלים ביותר – הגיעה שעתו להידמות גם בצורתו הכתָבית אל ספרי המופת ההם ולכסות סוף סוף כמוהם את מערומי אותיותיו במחלצות הניקוד השלם. עם זה, אין ספק בדבר, כי הניקוד השלם יוסיף עוד להרחיב את גבולות התפשטותו של הספר גם בין המתקשים בקריאת ספר בלתי מנוקד – וכאלה רבים – ויועיל הרבה לתיקון הקריאה בכלל, זו שהולכת ומשתבשת על ידי “מסורת” ושגרה רעה גם בפי “לומדים”.

ודבר שאין צורך לומר, כי במהדורה חדשה זו נבדק שוב בדיקה מעולה גם כל החומר הקודם, הושווה שנית אל גופי המקורות הישנים, וגם החדשים שנזדמנו בינתיים לפני המסדרים,⁸ הוחלף נוסח פגום בטוב ממנו, הוסרו שיבושי הדפוס ופליטות הקולמוס שנפלו בגוף הפְּנים ובתוך הפירוש, באופן שמהדורה חדשה זו היא לא רק ממולאת ומושלמת, אלא גם מתוקנת ומשוכללת מן הקודמת.

ואף זה מובן מאליו, כי כל ההשמטות, התוספות והמילואים שבאו במהדורה הקודמת כנספחות בסוף הספר – הוכנסו עתה כולם אל הפנים, דבר דבר במקומו הראוי לו לפי עניינו.

ובתַת המסדרים בזה את תודתם הנאמנה לכל אלה שסייעו בידם לשכלול הספר ולתקנתו על ידי הערותיהם הנכונות – הם מודיעים מראש כי גם מכאן ולהבא יקבלו בתודה ובברכה כל הערה נכונה, תבוא ממי שתבוא, בנוגע לתקנתה של המהדורה החדשה.

מרחשוון תר"ץ, תל אביב

 

הקדמה למהדורה השלישית    🔗

מהדורה זו של “ספר האגדה” הותקנה רובה בחיי י“ח רבניצקי ז”ל ומיעוטה אחרי מותו. שוב נבדקו מקורות, תוקנו במקום הצורך גרסאות, הוספו או הורחבו פירושים במקומות שנראו סתומים, הוגהו טעויות דפוס בגוף הפנים ובניקוד, בייחוד בניקוד מילים ארמיות, וצורפו כמה וכמה מראי מקומות, פתגמים וכו'. כל המלאכה הזאת נעשתה בפיקוחו ובהכרעתו של י“ח רבניצקי ז”ל, ואחרי מות רבניצקי – על פי הכללים והיסודות שנקבעו על ידיו ועל ידי חברו הגדול ח“נ ביאליק ז”ל במהדורות הקודמות.

גם במהדורה זו, כמו במהדורה שלפניה, נשמרו שמירה מעולה “חלוקת החומר וסידורו, תוכניתו ומערכת בניינו”, ולא שונה כלום מאופיו העממי של הספר על ידי דקדוקי מדעיות יתרה.

תל אביב, תש"ח

הוצאת דביר