א שָׁנוּ בְשֵׁם רַ' מֵאִיר: כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית וּמְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ – מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא (ספרי דברים, שלג; ירושלמי שבת א, ג).

הַדָּר – מתגורר דרך קבע.

*

ב “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם” (דברים יא, יט) – מִכָּאן אָמְרוּ: כְּשֶׁהַתִּינוֹק מַתְחִיל לְדַבֵּר, אָבִיו מְדַבֵּר עִמּוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּמְלַמְּדוֹ תּוֹרָה. וְאִם אֵין מְדַבֵּר עִמּוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וְאֵינוֹ מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ קוֹבְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם… לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם” (שם שם, יט–כא) – אִם לִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם – יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם, וְאִם לָאו – יִקְצְרוּן יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵּיכֶם, שֶׁכָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה נִדְרָשִׁים – מִכְּלָל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן, וּמִכְּלָל הֵן לָאו (ספרי דברים, מז).

רָאוּי לוֹ – הדבר נחשב לו.

מִכְּלָל הֵן לָאו וגו’ – ניתן לדרוש את פסוקי התורה וללמוד מתוך אמירה חיובית (או שלילית) גם את היפוכה.

*

ג יִשְׂרָאֵל נִגְאֲלוּ מִמִּצְרַיִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא שִׁנּוּ שְׁמָם: רְאוּבֵן וְשִמְעוֹן יָרְדוּ, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן עָלוּ, לֹא הָיוּ קוֹרְאִים לִרְאוּבֵן – רוּפוֹס, וְלֹא לִיהוּדָה לוּלְיָאנוֹס, וְלֹא לְיוֹסֵף יוּסְטוֹס, וְלֹא לְבִנְיָמִין אֲלֶכְּסַנְדְּרֵי; וְשֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, שֶׁהָיוּ מְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז” (תהלים קיד, א), וְנֶאֱמַר: “כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם” (בראשית מה, יב) – בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (ויק"ר לב, ה; שהש"ר ד, יב; מד"ת קיד, ד).

בִּשְׁבִיל – בזכות.

רְאוּבֵן וגו’ – שמותיהם של היורדים למצרים בימי יעקב זהים לאלו שיצאו ממנה לאחר מאות שנים.

רוּפוֹס, לוּלְיָנוֹס, יוּסְטוֹס, אֲלֶכְּסַנְדְרֵי – שמות יווניים או רומיים (שחדרו לעם ישראל בתקופת בית שני וימי חז"ל).

“עַם לֹעֵז” – עם הדובר בשפה זרה.

“כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם” – דברי יוסף ששוחח עם אחיו בעברית וכך הוכיח להם את מוצאו.

*

ד “לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת” (בראשית ב, כג) – אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' סִימוֹן: כְּשֵׁם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כָּךְ נִבְרָא הָעוֹלָם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶש. שָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ אוֹמֵר: גּוּנֵי – גּוּנְיָא, אַנְתְּרוֹפִי – אַנְתְּרוֹפִיָּא, גַּבְרָא – גְּבַרְתָּא, אֶלָּא “אִישׁ” וְ"אִשָּׁה" לָמָּה? שֶׁהַלָּשׁוֹן הַזֶּה נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן הַזֶּה (בר"ר יח, ד).

נִבְרָא הָעוֹלָם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ – ובשפה זו אף דיבר אדם הראשון.

שָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ וגו’ – ביוונית ובארמית, שלא כבעברית, אין קשר לשוני בין כינוי הזכר לכינוי הנקבה.

גוּנֵי – ביוונית: אישה (ואין בשפה זו צורת “גוניא” ככינוי לאיש, הקרוי “אנתרופי”).

גַּבְרָא – בארמית: איש (ואישה קרויה בארמית: “איתתא” ולא “גברתא”).

הַלָּשׁוֹן הַזֶּה נוֹפֵל וגו’ – בשפה העברית יש מצלול זהה למילים “איש” ו"אישה".

*

ה כָּתוּב “וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים” (בראשית יא, א) – רַ' לְעָזָר וְרַ' יוֹחָנָן, אֶחָד אָמַר: שֶׁהָיוּ מְדַבְּרִים בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן, וְאַחֵר אָמַר: שֶׁהָיוּ מְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹן יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (ירושלמי מגילה א, ט).

“כָל הָאָרֶץ” – בני דור הפלגה, אחרי המבול.

לְעָזָר – הוא אלעזר.

שִׁבְעִים לָשׁוֹן – כמספר אומות העולם.

יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם – המיוחד שבעולם, הקב"ה.

*

ו שָׁאַל רַ' אַסִּי אֶת רַ' יוֹחָנָן: יַיִן שֶׁמְּסָכוֹ נָכְרִי מַהוּ? אָמַר לוֹ: אֱמֹר: “מְזָגוֹ”. אָמַר לוֹ: אֲנִי כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב אָמַרְתִּי: “טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ” (משלי ט, ב). אָמַר לוֹ: לְשׁוֹן תּוֹרָה לְעַצְמָהּ, לְשׁוֹן חֲכָמִים לְעַצְמָם.

כְּשָׁעָלָה אַסִּי בַּר הִינִי מְצָאוֹ לְרַ' יוֹחָנָן שֶׁשּׁוֹנֶה לִבְנוֹ “רְחֵלִים”. אָמַר לוֹ: שְׁנֵה לוֹ “רְחֵלוֹת”. אָמַר לוֹ: כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “רְחֵלִים מָאתַיִם” (בראשית לב, טו). אָמַר לוֹ: לְשׁוֹן תּוֹרָה לְעַצְמָהּ, לְשׁוֹן חֲכָמִים לְעַצְמָם (עבודה זרה נח ע"ב; חולין קלז ע"ב).

מְסָכוֹ – ערב בו מים לפני שתייתו (כמקובל באותם הימים).

מַהוּ – מה דינו מבחינה הלכתית?

אֱמֹר: “מְזָגוֹ” – אל תאמר “מסכו” (שהוא לשון המקרא) אלא “מזגו” (כמקובל בלשונם של חכמים).

לְשׁוֹן תּוֹרָה וגו’ – העברית המקראית והעברית שבפי חכמים עומדות בנפרד, כל אחת בפני עצמה.

כְּשָׁעָלָה – לארץ ישראל (ולימד את בנו של ר' יוחנן משנה).

*

ז רַ' חִיָּא הַגָּדוֹל וְרַ' שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא שָׁכְחוּ דְּבָרִים מִן הַתַּרְגּוּם וּבָאוּ לְשׁוּק שֶׁל עַרְבִיִּים לִלְמֹד מִשָּׁם. שָׁמְעוּ קוֹלוֹ שֶׁל אֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: “תֵּן מַשּׂוֹי זֶה עָלַי”, וְאָמַר: תֵּן יְהָב זֶה עָלַי. שָׁמְעוּ מִזֶּה “יְהָב” מַשּׂוֹי, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ” (תהלים נה, כג). שׁוּב בִּקֵּשׁ אֶחָד לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: “מָה אַתָּה מְבַסֶּה בִּי?” וְאָמַר: מָה אַתָּה מְעַסֶּה בִּי? – “וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר” (מלאכי ג, כא). וְעוֹד שָׁמְעוּ שֶׁאָמְרָה אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ: “בּוֹאִי וְרַחֲצִי”, וְהִיא הֵשִׁיבָה: גַּלְמוּדָה אֲנִי, נִדָּה – “וַאֲנִי שְּׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה” (ישעיה מט, כא). שׁוּב שָׁמְעוּ אִשָּׁה אַחֶרֶת מְבַקֶּשֶׁת לוֹמַר לַחֲבֶרְתָּהּ: “בּוֹאִי לְעוֹרֵר קִינָתֵךְ”, וְאָמְרָה: בּוֹאִי לְעוֹרֵר לִוְיָתֵךְ – “הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן” (איוב ג, ח). – “הַשְׁאִילִינִי מַכְבַּדְתֵּךְ”, וְאָמְרָה: הַשְׁאִילִינִי מַטְאֲטֵךְ – “וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד” (ישעיה יד, כג). – “הַשְׁאִילִינִי מַרְגָּלִיּוֹתַיִךְ”, וְאָמְרָה: הַשְׁאִילִינִי כְּסִיתַיִךְ; – “הוֹצֵא כִּבְשָׂה זוֹ לְמִרְעֶה”, וְאָמַר: הוֹצֵא כְּסִיתָה זוֹ לְמִרְעֶה – “בְּמֵאָה קְשִׂיטָה” (בראשית לג, יט) (בר"ר עט, ז).

שָׁכְחוּ דְּבָרִים מִן הַתַּרְגּוּם – שכחו את פירושן של מילים במקרא שיסודן בשפה הארמית.

עַרְבִיים – שבטי הנבטים, דוברי ארמית.

בִּקֵּשׁ – רצה.

מַשּׂוֹי – משא.

שָׁמְעוּ מִזֶּה וגו’ – למדו מכך שפירוש המילה “יהב” הוא “משא”, וכך יכלו לפרש את הפסוק מספר תהלים (ומבנה לשוני־ספרותי זהה מצוי בדוגמאות הבאות).

מְבַסֶּה – רומס (וזה גם פירוש “מעסה”).

נִדָּה – שזה פירוש “גלמודה”.

לְעוֹרֵר קִינָתֵךְ – לומר דברי קינה (ומכאן ש"לווייתן" הוא עניין של קינה).

מַכְבַּדְתֵּךְ – “מכבדת” היא בלשון חכמים מטאטא.

כְּסִיתַיִךְ, כְּסִיתָה – שתי מילים ארמיות שפירושן מרגליות או כבשה, ומכאן למדו את פירוש הביטוי “מאה קשיטה”, שהוא מחיר קניית השדה בשכם בידי יעקב.

*

ח אָמַר רַ' חַגַּי: לֹא יָדְעוּ חֲכָמִים מַהוּ סֵרוּגִין וַחֲלוֹגְלוֹגוֹת וּמַטְאֲטֵא, וּמִי גָדוֹל – בְּחָכְמָה אוֹ בְשָׁנִים? אָמְרוּ: נֵלֵך וְנִשְׁאַל בְּבֵית רַבִּי. בָּאוּ לְשָׁם. אָמְרוּ זֶה לָזֶה: יִכָּנֵס פְּלוֹנִי תְּחִלָּה, יִכָּנֵס פְּלוֹנִי תְּחִלָּה! יָצְאָה שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי. אָמְרָה לָהֶם: הִכָּנְסוּ לְשָׁנִים. הִתְחִילוּ נִכְנָסִים קְטָעִים קְטָעִים. אָמְרָה לָהֶם: לָמָּה אַתֶּם נִכְנָסִים סֵרוּגִין סֵרוּגִין? – הָיָה שָׁם בָּחוּר אֶחָד טָעוּן פַּרְפְּחִינִין, נָפְלוּ מִיָּדוֹ. אָמְרָה לוֹ: בָּחוּר נִתְפַּזְּרוּ חֲלוֹגְלוֹגֶיךָ; הֲרֵינִי מְבִיאָה מַטְאֲטֵא – וְהֵבִיאָה מַכְבֶּדֶת (ירושלמי מגילה ב, ב).

לֹא יָדְעוּ וגו’ – את פירושן של שלוש המילים, ואף לא ידעו אם יש לכבד אנשים על פי גילם או על פי חוכמתם.

רַבִּי – יהודה הנשיא.

לְשָׁנִים – על פי הגיל, והמבוגרים תחילה.

קְטָעִים קְטָעִים – בהפסקות, שלא ברצף.

סֵרוּגִין סֵרוּגִין – וכך הבינו את פירוש המילה.

טָעוּן פַּרְפְּחִינִין – נושא בידו סוג של צמח (רגלת הגינה).

מַכְבֶּדֶת – מטאטא (וכך למדו את פירוש המילה הזו שלא ידעו אותה).

*

ט דְּבָרִים שֶׁל חֹל מֻתָּר לוֹמַר בְּבֵית הַמֶּרְחָץ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (שבת מא ע"א).

י כְּשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל לֹא בְּלָשׁוֹן אֶחָד נִגְלָה, אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה לְשׁוֹנוֹת: “וַיֹּאמֶר ה' מִסִּינַי בָּא” (דברים לג, ב) – זֶה לָשׁוֹן עִבְרִי, “וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ” (שם) – זֶה לָשׁוֹן רוֹמִי, “הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן” (שם) – זֶה לָשׁוֹן עֲרָבִי, “וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ” (שם) – זֶה לָשׁוֹן אֲרַמִּי (ספרי דברים, שמג).

“מִסִּינַי” – שם ניתנה תורה לעם ישראל, בעברית.

“מִשֵׁעִיר” – מושבו של עשיו, שהוא לפי האגדה אביה של רומי.

“פָּארָן” – מקום מושבו של ישמעאל (בראשית כא, כא).

“וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ” – ותיבת “אתה” (שפירושה: בא) היא בהשפעת הארמית (“אתא”).

*

יא שָׁאַל בֶּן דָּמָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַ' יִשְׁמָעֵאל אֶת רַ' יִשְׁמָעֵאל: כְּגוֹן אֲנִי שֶׁלָּמַדְתִּי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מַהוּ לִלְמֹד חָכְמַת יְוָנִית? קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה: “לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה” (יהושע א, ח) – צֵא וּבְדֹק שָׁעָה שֶׁאֵינָהּ לֹא מִן הַיּוֹם וְלֹא מִן הַלַּיְלָה וּלְמַד בָּהּ חָכְמַת יְוָנִית (מנחות צט ע"ב).

מַהוּ לִלְמֹד וגו’ – האם מותר לי ללמוד (גם) את השפה היוונית ואת הפילוסופיה היוונית?

קָרָא עָלָיו – ציטט (פסוק) בקשר אליו.

בְּדֹק – מצא (וראו בקטע הבא).

*

יב שָׁאֲלוּ אֶת־רַ' יְהוֹשֻׁעַ: מַהוּ שֶׁיְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ יְוָנִית? אָמַר לָהֶם: יְלַמְּדֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה” (יהושע א, ח).

– מֵעַתָּה אָסוּר לְאָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת בִּשְׁבִיל שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה?” וַהֲרֵי שָׁנָה רַ' יִשְׁמָעֵאל: “וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים” (דברים ל, יט) – זוֹ אֻמָּנוּת?

רַ' בָּא בְּנוֹ שֶׁל רַ' חִיָּא בַּר בָּא בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי הַמָּסוֹרוֹת.

רַ' אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: מֻתָּר לְאָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ יְוָנִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא תַּכְשִׁיט לָהּ. שָׁמַע שִׁמְעוֹן בַּר בָּא וְאָמַר: בִּשְׁבִיל שֶׁרַ' אַבָּהוּ מְבַקֵּשׁ לְלַמֵּד בִּתּוֹ, תּוֹלֶה לוֹ בְּרַ' יוֹחָנָן! שָׁמַע רַ' אַבָּהוּ וְאָמַר: יָבוֹא עָלַי, אִם לֹא שְׁמַעְתִּיהָ מֵרַ' יוֹחָנָן! (ירושלמי סוטה ט, טו; שם שבת ו, א).

מַהוּ וגו’ – ראו בקטע הקודם.

“וְהָגִיתָ בּוֹ” – בתורה.

מֵעַתָּה – אם כן.

אֻמָּנוּת – מקצוע.

זוֹ אֻמָּנוּת – וחובה על האדם לעסוק גם בה (ולא רק בתורה).

בָּא – קיצור השם אבא.

מָסוֹרוֹת – מלשינים (שינצלו את ידיעת היוונית בקשריהם עם השלטון הרומי).

בִּתּוֹ – שאינה מחויבת בלימוד תורה.

תַּכְשִׁיט – מעלה, דבר המוסיף לה חן.

תּוֹלֶה וגו’ – מייחס את דעתו לר' יוחנן.

יָבוֹא עָלַי – לשון שבועה (מר יהיה גורלי אם איני דובר אמת).

*

יג שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי: בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָשׁוֹן סוּרְסִי לְמָה: אוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אוֹ לָשׁוֹן יְוָנִית.

וְאָמַר רַ' יוֹסֵי: בְּבָבֶל לָשׁוֹן אֲרַמִּי לְמָה? אוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אוֹ לָשׁוֹן פַּרְסִי (בבא קמא פב ע"ב–פג ע"א).

רַבִּי – יהודה הנשיא.

לָשׁוֹן סוּרְסִי וגו’ – מה הצורך בשימוש בשפה הארמית (בניב הארץ ישראלי שלה)?

פָּרְסִי – לשון השלטון הזר בבבל.

*

יד אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: אַל יְהֵא לָשׁוֹן סוּרְסִי קַל בְּעֵינֶיךָ, שֶׁבַּתּוֹרָה וּבִנְבִיאִים וּבִכְתוּבִים מָצִינוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹלֵק לוֹ כָּבוֹד; בַּתּוֹרָה – “וַיִּקְרָא־לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא” (בראשית לא, מז); בַּנְּבִיאִים – “כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם: אֱלָהַיָּא דִי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ” (ירמיה י, יא); בַּכְּתוּבִים: “וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית: מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי” (דניאל ב, ד) (בר"ר עד, יד; ירושלמי סוטה ז, ב).

אַל יְהֵא וגו’ – אל תזלזל בשפה הארמית (וראו בקטע הקודם).

חוֹלֵק לוֹ כָּבוֹד – על ידי כך שעושה שימוש בשפה זו.

*

טו אָמַר רַב חֲנִינָא: לֹא הִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁקָּרוֹב לְשׁוֹנָם לִלְשׁוֹן תּוֹרָה (פסחים פז ע"ב).

לְשׁוֹן תּוֹרָה – עברית (הקרובה לארמית, וכך לא תשתכח העברית מן הגולים).

*

טז אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי סִפֵּר (סנהדרין לח ע"ב).

סִפֵּר – דיבר.

*

יז אָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל הַשּׁוֹאֵל צְרָכָיו בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְקָקִין לוֹ, שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי (שבת יב ע"ב).

יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו – יבקש את בקשותיו בתפילתו.

נִזְקָקִין לוֹ – מסייעים לו (להביא את תפילותיו למרומים).

*

יח אָמַר רַ' יוֹנָתָן שֶׁל בֵּית גֻּבְרִין: אַרְבָּעָה לְשׁוֹנוֹת נָאִים שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵם: לַעַז לְזֶמֶר, רוֹמִי לִקְרָב, סוּרְסִי לְאִלְיָה, עִבְרִי לְדִבּוּר; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אַשּׁוּרִי לִכְתָב.

אַשּׁוּרִי יֵשׁ לוֹ כְּתָב וְאֵין לוֹ לָשׁוֹן, עִבְרִי יֵשׁ לוֹ לָשׁוֹן וְאֵין לוֹ כְּתָב. בָּחֲרוּ לָהֶם כְּתָב אַשּׁוּרִי וְלָשׁוֹן עִבְרִי. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ “אַשּׁוּרִי”? שֶׁהוּא מְאֻשָּׁר בִּכְתָבוֹ. אָמַר רַ' לֵוִי: עַל שֵׁם שֶׁעָלָה בְּיָדָם מֵאַשּׁוּר (ירושלמי מגילה א, ט; אסת"ר ד, יב).

נָאִים – ראוי.

לַעַז לְזֶמֶר – יוונית לשירה.

רוֹמִי לִקְרָב – לטינית לעיסוק בענייני מלחמה.

סוּרְסִי לְאִלְיָה – ארמית לאמירת קינות.

אַשּׁוּרִי – כינוי לצורת האותיות העבריות.

אֵין לוֹ לָשׁוֹן – עם היעלמות האשורים מן העולם.

אֵין לוֹ כְּתָב – המיוחד רק לו.

בָּחֲרוּ לָהֶם – ישראל.

מְאֻשָּׁר בִּכְתָבוֹ – בהיר ומבטיח קריאה נוחה.

עַל שֵׁם וגו’ – משום שהובא עם אנשי שיבת ציון מבבל (יורשתה של ממלכת אשור).

*

יט “וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר” (ישעיה יד, כב) – “שֵׁם” זֶה הַכְּתָב, “שְׁאָר” זֶה לָשׁוֹן (מגילה י ע"ב).

“וְהִכְרַתִּי” – אשמיד.

זֶה הַכְּתָב – הנפוץ בעולם ומפרסם כך את שמה של בבל.

זֶה לָשׁוֹן – שכל עוד יש מי שדובר בה, נשארת האומה בעולם.

*

כ “כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֶאֱדוֹם… בָּזוּי אַתָּה מְאֹד” (עובדיה א–ב) – שֶׁאֵין לָהֶם לֹא כְתָב וְלֹא לָשׁוֹן (עבודה זרה י ע"א).

אֱדוֹם – המסמלת בספרות חז"ל את רומי.

אֵין לָהֶם וגו’ – אלא עושים (בעיקר במזרח) שימוש ביוונית.

*

כא “וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי” (במדבר כב, כט) – גּוֹי אַף עַל פִּי שֶׁמְּדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ לְשׁוֹנוֹ סָרוּחַ (במ"ר כ, יד).

לְשׁוֹנוֹ סָרוּחַ – אינו מדבר בלשון נקייה (כי למילה “התעללת” הקשרים של זימה [כגון שופטים יט, כה]).

*

כב “הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם” (בראשית יא, ז) – בִּלְבֵּל לְשׁוֹנוֹתָם וְלֹא יָבִין אֶחָד מֵהֶם לָשׁוֹן שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁהַלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן הָיוּ מְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וּבוֹ בְלָשׁוֹן נִבְרָא הָעוֹלָם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי יֵצֶר הָרָע חָלְקוּ בְּרִיּוֹתַי וְנֶחְלְקוּ לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן, אֲבָל לְעוֹלָם הַבָּא מַשְׁוִין כֻּלָּן כָּתֵף אֶחָד לִקְרֹא בִשְׁמִי וְעוֹבְדִין אוֹתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד” (צפניה ג, ט) (תנחומא נח, כח).

בִּלְבֵּל – הקב"ה.

הַלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן – לשון הדיבור קודם לחטאם של אנשי מגדל בבל.

עַל יְדֵי – בגלל.

שִׁבְעִים לָשׁוֹן – כמספר אומות העולם.

לָעוֹלָם הַבָּא – לעתיד לבוא.

מַשְׁוִין כַּלָּן וגו’ – מצטרפים יחד.

“שָׂפָה בְרוּרָה” – שפה אחידה לכול.

*

כג אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּנֵי יְהוּדָה שֶׁהִקְפִּידוּ עַל לְשׁוֹנָם – נִתְקַיְּמָה תוֹרָתָם בְּיָּדָם, בְּנֵי גָלִיל שֶׁלֹּא הִקְפִּידוּ עַל לְשׁוֹנָם לֹא נִתְקַיְּמָה תוֹרָתָם בְּיָדָם.

בְּנֵי יְהוּדָה מְדַקְדְּקִים בְּלָשׁוֹן, מָה הִיא? שֶׁבֶּן יְהוּדָה אֶחָד אָמַר לָהֶם: טַלִּית יֵשׁ לִי לִמְכֹּר, אָמְרוּ לוֹ: מָה גּוֹן טַלִּיתְךָ? אָמַר לָהֶם: כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה. בְּנֵי גָלִיל שֶׁאֵינָם מְדַקְדְּקִים בְּלָשׁוֹן, מָה הִיא? שֶׁבֶּן גָּלִיל אֶחָד אָמַר לָהֶם: “אֲמַר לְמִי?” – אָמְרוּ לוֹ: גְּלִילִי שׁוֹטֶה! חֲמָר לִרְכִיבָה אוֹ חֲמַר לִשְׁתִיָּה, עֲמַר לִלְבִישָׁה אוֹ אִמַּר לִשְׁחִיטָה? (עירובין נג ע"א –ע"ב).

יְהוּדָה – אזור הרי ירושלים והשפלה.

הִקְפִּידוּ עַל לְשׁוֹנָם – לדבר בלשון ברורה ומדויקת.

נִתְקַיְּמָה – נשמרה.

מָה הִיא – למה הכוונה?

טַלִּית – מעיל.

כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה – ירקרקה כתרד בשעת גידולו (ודייק בלשונו).

אֲמַר לְמִי – למי יש “אמר” למכירה? וכיוון שלא דיקדק בהגיית האותיות הגרוניות (א, ה, ח ו–ע), היה קשה לדעת אם התכוון לחמור (בארמית: חֲמָר), ליין (חֲמַר), לצמר (עמר) או לכבשה (אימר).

*