ניסוי של דין וחשבון

א    🔗

דרכו המיוחדת של עמנו במערכת־ההיסטוריה נותנת, כי בבואנו לסייע, במסגרת תפקידנו, בהקניית ערכי תרבותנוּ, אין אנו יכולים לנהוג כדרכה של אוּמה מצויה, שתרבותה וגילוייה בספרות גדוּרים הן מבחינת קרקע הגידוּל לרוב תחומיה תחומי הגיאוגראפיה של המולדת, ואם היא מפליגה מהם, הרי גם ההפלגה היא לתחומים מסוּימים, אגפי־העם (גרמניה, אוסטריה, שווייץ) או אגפּי המדינה (קולוניות, מהן הנעשות לימים כמטרופּוליאות לעצמן); הן מבחינת הלשון – היא אחת, לרוב כאדונית על משפּחת דיאַלקטים, המנסים גם הם להיות לשון־ספרות וסופם מסתלקים מפּני אדונתם ומצטמצמים על איזור־הדיבור, עד שהם נדחקים גם מתוכו. ואילו תרבותנו גורלה כגורל־עמנו – נדידה וטלטול, פיזור ותפוצה, הוויה אריכתא של ארעי שנתגבשו בה, מתקופה לתקופה, נקודות־קבע והבימה של חילופי הנחה ועקירה כמעט בימת העולם כולו, ובקצות־הבימה השונים תרבוּיות ולשונות שונות, אחרות כופות עצמן על האוּמה הגולה או חלקיה, והיא נלחמת מלוא־כּוחה להיאמן לעצמה, ולעשות גם את הגיגיות הכפוּיות ככלי־סיוּע של נאמנות לשרשה, בין אם היא נאמנות־מדעת – כדרך הדורות שנמשכו ללשונות לא־לנוּ על כּרחם, ובין אם היא נאמנות־שלא־מדעת – כּדרך הדורות שנתפּשֹוּ ללשונות לא־לנוּ לרצונם. ובקו המתיחות שבין הכורח והרצון מתקיים תהליך מיוחד ומקורי – לשון האחרים, שהיתה עשוּיה לבלוע אותנוּ, סופה נבלעת בנו, נספגת יסודות־יחוּד משלנו וכן נולדות ונצמחות לשונות־היהודים השונות, מהן לשונות הנשארות בירכתי התרבות, מהן לשונות העולות למרכזה, והצד השווה שהן כלשונות־זמן שאינן צוררות את לשון־הנצח, שהיא לשון האומה כּוּלה וערוּבּת־אחדוּתה, אלא במידה שהן צוררות את המגמה ההיסטורית האימננטית של האוּמה, הרואה אחריתה כראשיתה, כלומר בתשובתה למולדתה.

לאמור, ספרותנו לשון־הנצח שלה אחת, לשונות־הזמן שלה רבות, והבא אם מורה, אם מדריך, אם ספרן, לסייע לקורא העברי לקנות לעצמו תמונה שלימה של תרבותנו, חייב לדעת את השוני הזה של תרבותנוּ, כלומר את ריבוּי־הלשונות שבה, ולעורר עליו את הקורא, הן להלכה – לשרתו בידיעות הנחוצות, הן למעשה – להמציא לו את הספרים האלה, במידה שהם כבר מתורגמים ללשוננו, ואף להיות גורם בעצם־תרגומם. שכן אין לזלזל בכוחה של הספרייה שלנו, שהיא ספריית־ציבוּר, ואדרבה צרכּה וכוח־קנייתה עשויים לעודד את המפעל, שמציאוּתנוּ החדשה מחייבת הרחבתו ותיכנוּנו – הוּא המפעל, שכינויו הנלבב הוא: פדיון שבויים ומונחו המדוּייק הוא: תרגומי־בית. לאמור מפעל מחוּשב שתעודתו להביא בברית־לשוננו יצירי־הספרות שנתחברו בלשונות אחרות, והם חלקים אינטגראליים של ספרותנו.

ב    🔗

מרובה הוא מנין הלשונות, שבהן נוצרה ספרות בידי יהודים בשביל יהודים או לשמם, כלומר ספרות שהיא, אם לפי עניינה אם לפי כוונתה, ספרות שלנו. אוּלם בתוך המנין המרובה הזה בולטת רביעיה – ארבע לשונות, שתים קרובות קירבת־מוצא ללשוננו (ארמית, ערבית), שתים רחוקות ריחוק־מוצא ממנה (יונית, גרמנית) וכל אחת ואחת קשוּרה בה תקופה גדולה בחיינוּ. אם להסתפּק בשׂרטוט גס, הרי שתים ראשונות – השימוש בהן גילוּיו באוירה של טמיעה־להלכה לשם יחוד־למעשה, שתים אחרונות – השימוש בהן גילוּיו באוירה של טמיעה־להלכה לשם טמיעה־למעשה, והצד השווה שאלו ואלו היו כסמוכות לתרבותנו, שתים ראשונות על דרך דיאלקטי פּשוט יותר והשתים האחרונות על דרך דיאלקטי מורכב יותר. ולא עוד אלא יצירי־הספרות בלשונות האלו סופם שיבה לביתם – לפי שידיעת הלשונות האלו מצומצמת על חלק מסוּים בעם ועל תקופה מסוּימת בתולדותיו, עשוּיים הערכים של יצירי־הספרות האלו שישתקעוּ, ועל־כן חובה וזכות היא לאוּמה, שתחזירם לעצמם על דרך השבתם ללשוננו. תהליך־השיבה הזה, שאותותיו לא מתמול־שלשום, מתחזק ממילא בימינו, ימי השיבה וההשבה הגדולה.

ואוצר עצום הוא הגנוז בספרותנו שנכתבה בלשונות האלו, ושתרגומה פירושו העשרת תודעתנו העצמית. ראשונה יסעו הקניינים הצרורים בלשון יון, מהם שחלקם כבר הושב ללשוננו והם חשובים ביותר לתולדותינו ודרך התפּתחותנו, כתבי ידידיה האלכּסנדרוני, וכדומה, וקודם נודע אך שמץ, כגון איגרת ארסטיאַס שהביא, ולא ממקורה, (ר' עזריה מן האדומים). ראינו בדורנו מכתביו ללשוננו בתרגומים נאותים (מנחם שטיין, יצחק מאן); ספרי ההיסטוריה של יוסף בן מתתיהו הכהן, שלא נודעו מהם ללשוננוּ, לפני דורנו, אלא גלגול־עיבוּד ועיבודי־גלגול (סיפורי יוסיפון) או קצת פּרקים בודדים, ראינו בדורנו חטיבות מכתביו אף הם בתרגומים נאותים (י. נ. שמחוני, א. שליט) וצר כי המפעלים האלה היו כהתחלה שאין לה המשך. טוב מהם חלקם של הכתובים הגנוּזים, שקצת משכילים (ווייזל, זקיל פרנקל ואחרים) התעוררו לתרגם מהם, לרוב שלא ממקורם (שגם הוא אינו תמיד מקור), עד בוא דורנו וניתנו לנו בידי כמה חכמים כתומם (ספרים חיצוניים בעריכת אברהם כהנא) ונוספות להם כמה וכמה עשייות, שהם כצדדי סייוּע (ראה, למשל, עזרא הרביעי בתרגום א. קמינקא או יציאת מצרים למשורר יחזקאל בתרגום שלמה שפּאן). ענין האֶוואנגליון על שני תרגומיו (דליטש, סלקינסון גינצבורג) אף שנצמח ממגמת־חוץ, נשלב ממילא במאמצי־ההשבחה, ביחוד עם ההדיינות על הנצרות לדרכיה השונים, אם בחקר (יוסף קלוזנר) אם בשירה (א. א. קבק, שלום אש, ח. הזז). ואף דוגמת־הראשית להיותנו מתרגמים ומתורגמים כאחת, תרגום השבעים, שהוא כדרך כל תרגום – פירוש, סופו תרגום ללשוננו ונסיונו, כמדומה, בכתובים (צבי קארל).

ענין הארמית – הוא פשוט ומסובך כאחת. בעצם נעשתה כאחות הצמודה ללשוננו, מפרנסה ומתפרנסת הימנה, ויצירתנו בה כרצועה ארוכה ביותר בתולדותינו, למימי קדם (פרקי עזרא ונחמיה) דרך התרגומים השונים וגולת כותרתה מפעל־אדירים, מעצב אופיה וגורלה של האומה (הבבלי) וניתנה לה חיוּת בתפילה ופיוט ואפילו תחייה גדולה על דרך קונסטרוקציה ביצירה שהשפעתה אף היא עצומה (הזוהר). אולם דומה, כי עם כל תכונתה זאת, לרבות תעודת־הלוויה (שנים מקרא ואחד תרגום) וייחוּדה לחטיבות חשובות ביותר (קדיש, יקום־פּוּרקן, כל־נדרי) אין חובת ההשבה פּוסחת גם עליה, ולא בלבד בספרי־עם כפשוטם (ספר האגדה של ביאליק־רבניצקי) או ספרות מאוחרת (הזוהר בתרגום פ. לחובר, וביחוד ישעיה תשבי) אלא גם בספרות־יסוד (תרגום הגמרא הנעשה בידי ע. צ. מלמד, שרגא אברמסון וכדומה).

ואם בארמית כך, בערבית לא־כל־שכן. בייחוד שצורך תרגומה מחוּייב באָפים של גדולי־המשתמשים בה, שהיו כפולי־לשון, באופן שלשוננו נתיחדה לחטיבתם התוֹכיית יותר (ר' יהודה הלוי ור' שלמה גבירוֹל שירתם בלשוננו מה שאין כן הגוּתם, הרמב"ם היד־החזקה היא בלשוננו מה שאין כן מורה־הנבוּכים). ומסורת־התרגום היא כאן ישנה ומאוששת, שכן צורך התרגום של הספרים החשובים האלה (הכּוּזרי, מקור־חיים, מורה־נבוכים) היה צרכּם של דורות ראשונים שהעמידו מתרגמים משובחים (אלחריזי, פּלקירא, בייחוּד התיבוֹנים), של דורות אחרונים כל־שכן. שעל־כן אנו רואים הרחבה בפינה הגדולה הזאת למימי ההשׂכלה (נסיונו של לפין בתרגום חדש של מורה־נבוכים) עד עתה, וביחוּד עתה, שהתפקיד הזה בא על מילוּיו בדרכים שונים, חידושי־תרגום (א. צפרוני) ובתוספת מיצוּי הפירוש (יהודה אבן־שמואל) ומאמצי פּופּולריזאציה שונים והדעת ניתנת לא בלבד לכתבי ההגוּת, אם פילוסופיה אם מוּסר (למשל, ר' מימון הדיין בתרגום ב. קלאר), אלא גם לכתבי הלכה (למשל, אברהם בן הרמב"ם בתרגום ש. ד. גוֹיטיין) ואחרון אחרון חביב, לכתבי השירה ועליה (שירת ישראל לר' משה אבן עזרא בתרגום ב"צ הלפר). מפעלות אחדים משמשים את העבודה הזאת, ואילולא צוק־עתים ותמורותיהם ודאי היה מבשיל מפעל מאוּחד ומכוּון, שסופו לבוא בכלל מפעל ממלכתי לגאוּלת פּיזורינו משבי־לעז.

ג    🔗

מסתבר, כי גאולה זו חלה על החלל הקרוב – יצירי רוחנו בלשון הגרמנית. לא שמוּתר להתעלם מן הלשונות, שנזקקנוּ להן לפני זיקתנוּ ללשון זו, אדרבּה חובה היא להציל ללשוננו מה שהוא נכס של ערך, כגון ספרו של ר' שמואל אוּשקי שנכתב פּוֹרטוּגיזית (וכבר תורגם זה מקרוב חלקו של “ניחום אבלים” ליידיש בידי ליפינר) או, למשל הדיאלוג על האהבה של יהודה אבּרבּנאל, שנכתב איטלקית, כשם שניצל עתה ללשוננו ספרו של שמחה לוצאטו (בתרגום דן לאטס). אולם הלשון הגרמנית היתה לנו כלי־ביטוּי נרחב יותר והספרות היהודית, שנכתבה בה, היתה לנו גורם גדול ובלעדיה לא תתואר דרכה של תודעתנו בדורות אחרונים.

שעל כן לא תיפּלא שקידת תרגום מיוחדת באגפּה הזה של יצירת־הלעז שלנוּ. גם פּה משמשים בערבוּב יגיעות בודדות ותכניות מכוּונות, אבל אפשר ופינה זו זכתה ביותר להחלפתה של עשיית־ארעי במעשה־קבע, כשמעשה־התרגום מקיף פה כמה וכמה שטחים. הרי חכמת ישראל בלשון זו כבר ניתנה עליה דעת מתרגמים בראשיתה, ואביה (יום־טוב ליפּמן צוּנץ) כבר טרחו בתרגומו המשכילים (כנסת ישראל בתרגום דוד קארוֹ שנשתקע, המחקר על רש"י בתרגומו של שמשון בלוך) לא־כל־שכּן דעת דורנו (וראה ההוצאה המצוּינה של הדרשות בישראל בהשלמותיו של חנוך אלבּק). והוּא הדין בגראֶץ, שההיסטוריה שלו ניתן לה לפני דור תרגום שהוא כמולד חדש (שפ"ר) וחזר וניתן במהדורת־עם בימינו ואף מחקריו במבחרם עתידים בקרוב לצאת לאור (בתרגום ירוחם טולקיס) וזה מקרוב ניתנוּ גם מחקרו הגדול של גייגר (תרגום י. ל. ברוך), כתבים של אברהם ברלינר וכיוצא בהם, והכל כרוח ההמשך המתוקן והמשוּפּר להתחלות חביבות אך חובבניות (תרגום אז"ר לספרי בנימין זאב בכר), המשך שיגדל ויגבר, עד היות העידית של נכסי־החקר האלה קנין בידנו. והרי ספרי הגוּת, גם בדת ומוּסר גם בפילוסופיה, ואם לפני דור ניתנו דברים שעל גבי השטח (לצרוס, שמשון רפאל הירש), הרי בדורנו נעשים נסיונות לתת דברים שבעומק (הרמן כהן בתרגום וויסלבסקי) וגם פּה עוד היד נטוּיה.

ואין צריך לומר, כי תשומת לב מיוחדת נתוּנה למה שנכתב בלשון זו והוּא בענייני תחייתנוּ, הן מבחינת מחשבתה הן מבּחינת תנוּעתה, ודברים אלה אריחים חשובים הם שבלעדיהם לא תצוּיר שלימוּת ההכּרה של תולדתנוּ במיפנה המכריע שבה. וכבר נצברה בזה ספריה קטנה (הס, החל במיני עיבודים של “רומא וירושלים” וכלה בהוצאה מדעית של אגרותיו בידי ג. קרסל; מחברתו של פינסקר בתרגום אחד־העם, מדינת היהודים להרצל בכמה תרגומים ויומניו בתרגום ר' בנימין ואָשר ברש, כתביו וזה מקרוב גם הוצאה שלימה של אגרותיו, כתביו הציוניים של נורדאוּ וכדומה). והמעשה עוד תפקידו לפניו ומן החובה, שייעשה במרוכז ובמתוכנן ובזה תיבחן האדריסה הנאותה (הוצאת הספרים של ההסתדרות הציונית).

פרשה גדולה לעצמה היא בעיית הספרות היפה, עד מה ולפי אילו קריטריאות היא עשויה שתיכּלל בתוך אוצר ישראל. ההכרעה, שהיא קלה לגבי מערכת הספרות, שבחינתה יהודית, לפי הענין הנכתב לפי כוונת הכותב ולפי הרכב הקורא, נעשית כמערכה הנפרדת לסוג מורכב יותר, בעיקר דבר סיפור המתאר דיוקן חיים שלנו אם ביריעה רחבה יותר אם ביריעה צרה יותר (קוֹמפרט, פראנצוֹז, מוֹזנאטל וכו') ולסוג פּשוט יותר, ביחוד בתחום הסיפור ההיסטורי שדרך עיצובו הוא עממי. מן הענין לציין, כי הסוג הזה, שהוא מצרכי החינוך, מטפּחיו הרבּה (פיליפּסון, רקנדורף, פראנקולם, ליהמן, שכנוביץ, וכן קבוצת סופּרים הפּרגאית: ל. ג. ווייזל, שלמה כהן), וכשם שתרגומו ועיבודו פּירנס דור קודם (זכרונות לבית דוד לא. ש. פרידברג) כך תרגומו ועיבודו האחרים מפרנסים דורנו (הוצאת “יזרעאל”). האמת מחייבת לומר, כי שני הסוגים האלה הם הדרגה הבינונית והנמוכה של יצירת יהודים בלשון הגרמנית, ואילו הדרגה המעולה, שוב לא היתה מכוּונת לעם־מוצאם אלא לעם־טמיעתם של הסופרים. וסוג מעולה זה קשה להבחין מה עלינו לשייך בו לעצמנו, והמפעל המכוּון להשיב מנכסיהם של אלה הביתה (הוצאת “לגבולם”) לא פתר את הבעייה, ואפשר ופתרונה, שפירושו ברירה של כל שבחינתו יהודית ברוחב היצירה של יהודים (למן היינה ובּרנה עד קאפקא), מצריך מרחיק־ראייה גדול מכפי שהוא בידנוּ.

מה שנאמר בלשון הגרמנית, שהיתה לנו לשון כתיבה ראשה, נאמר כממילא בלשונות אחרות, שהיו לנו לשונות־כתיבה צדדיות, החל באנגלית (וראה קבוצת התרגומים למן סיפורי דיזרעאלי עד סיפורי זנגויל), ביחוּד בסקטור האמריקאי שנוצרה בו חכמת ישראל נרחבה, דרך הצרפתית עד הרוּסית, גם בחכמת ישראל (דברי הימים לדובנוב בתרגום ברוך קרוּפּניק) גם בספרות יפה (א. ל. ליוונדה וכדומה), עד תקוּפתנו (ז’בוטינסקי). ואף כמה לשונות אחרות יש בהן ספרוּת־לעז משלנו, וההתחלות הקטנות של תרגום צריכות הרחבה.

ד    🔗

כמסתבר מאליו, כי טירחה נאמנה במיוּחד ניתנת ללשון־הבית, לשון יידיש, לשונו של גדול שבטי ישראל, שמפעלותיו, שעיקרם בתחום השירה יהיוּ באוצרה של לשון האומה וקנין קוראיה, ביחוד שהטירחה הזאת מחוּיבת לא בלבד לפי צרכּה של לשוננו אלא גם לפי מבואה גם לפי מוצאה של הספרוּת היידית עצמה. כפל־הלשון שאתה מוצא במבואה (ר' אליהו בחור) ובהמשכה (אייכל, וולפסון וביחוד מנדיל לפין) ומגמתו בנסיונות הסופרים להשיח אותה חטיבה עצמה בשתי הלשונות (שתי הנוסחאות של פּרל, שתי הנוסחאות של וולוויל זברז’ר) אתה מוצאו במוצאה. יש המכריעים באופן שהלשון האחת היא להם ראש והלשון האחרת היא להם משנה (למשל ריבּ“ל וגוטלובּר מזה, ושמ”ר ודיק מזה), אך דוּגמת־המופת של כפל־הלשון מאזניה מעוינים, – הלא היא מפעל־אדירים שהיא נקודת־מיפנה בשתי הלשונות כאחת (מנדלי), והיא גם הוראה גדולה, שלימוּת תרגוּם מהי. מתוך מלאכת־מחשבת זו נצמחה לנוּ התפתחות העשייה הגדולה, ששמה תרגום – בכוחה באוּ לנוּ מעשי תרגום החשובים, בין של אחר (שלום־עליכם בתרגוּם י. ד. ברקוביץ) בין של עצמו (סיפורי ז. שניאור).

סקירת־עין בביבליוגראפיה של ספרות יידיש, שכבר ניתנה בלשוננו, מעמידתנוּ על תהליך הגדל והולך, אבל אם נסמיך לה סקירת עין על ספרוּת יידיש שלא ניתנה בלשוננו, ונבין כי הענין הנדון יותר משהוא מיבצע הוא תעודה. יש מעשים שבאו לידי גמר: י. ל. פרץ (שכתב עצמו עברית ואף תרגם מכתביו בין בעצמו בין בעזרת אחרים, ועתה ניתן תרגום ראוּי לשמו בידי שמשון מלצר), מה שאין כך קבוצתו. אמנם, יש בהם שזכה (דינזון), אך זכותו באה בשל סוג קורא הדבק בסיפורים על תכונתם המיוחדת (יוסילי, הרשלי), ובדומה לו אחרים (ד. פינסקי), אך יש והכמות המעטה של דבריהם המתורגמים היא בפּרופּורציה הפוכה לערכם הרב (ה. ד. נומברג), דיספּרופּורציה זאת ניתן להמשיכה (רייזין, יונה רוזנפלד ואחרים). ומה שנאמר בפרוזה כוחו יפה כמה מונים בשירה, שאין תרגומה אלא כענין־שבמזדמן ובית־כינוסו של התרגום פזורי־ז’ורנלים ועתונים, ונמצאת השירה היידית לא בלבד במישורה אלא גם בשׂיאֶיה השונים (למן יהואש עד י. י. סיגל ולמן משה לייב הלפרן עד יעקב גלאטשטיין ואילך) כמחוצה להכרתו של הקורא העברי. ובכלל, חלקת השירה היידית בתרגום מקופּחת (כדוגמה ראה איציק מאנגר שזוּטוֹ – פיליטונים על דמויות סופרים ניתנו לנו ורוּמוֹ – שיריו וּבּלדותיו לא ניתנו לנו ויוצא־מן־הכלל לא בא אלא לאשר את הכלל).

ודאי, כוח משיכה מיוחד, שבחינותיו שונות, עמד להם לסופרים שייצוּגם בתרגום הוא נאה למדי (שלום אַש שהרבה מסיפוריו – עד סיפורי הנצרוּת ולא עד בכלל – נתרגמו בידי כמה מתרגמים, וכן י. אופּטושו, שכבר נתרגמו כמה וכמה מספריו וכנראה יסתכמו כדי הוצאה שלימה, ואף ה. לוויק שנתרגמו משלו כמה מחזות ושתים פואימות וכמה וכמה שירים), אבל לא מעטים הסופרים המיוחדים במינם שלא ראינו עדיין בלשוננו אלא ילקוטים ראשונים מיצירתם וגורל אחד לקצוות (מכאן בעלי ההיוּליוּת השרשית – א. מ. וייסנברג בתרגום ש. מנדל; א. מ. פוקס בתרגום משה ברסלבסקי; מכאן בעלי החריפות המושכלת – קורטוב של משה נאדיר בתרגום יצחק עברי). ואפילו רשימת הביבליוגראפיה תעמידנו על שורה הגונה של סופרים (י. י. זינגר ואחרים) לא נוכל לומר, כי הספרוּת היידית זכתה לאותה שלימוּת וכוללוּת של דאגה, שהיא ראויה לה לפי חשיבותה לעצמה וחשיבותה לנו, והיא דאגה שאין לה ביצוּע אלא במפעל מכוּון ומאוחד, שמפעלים מיוּחדים שנעשו עד עתה (מעשה “דביר” ובייחוּד מפעלה רב־המסירות של רחל פייגנברג בייסוד “המאסף”) הם לה כאותות, גם מעודדים וגם מחייבים. מפעל זה לא ייתכן בלא תפיסה כוללנית של הספרוּת הזאת, שטליתה תהא חופה את יבשת יידיש כולה, בין באופן שתמשיך התחלות, אם גדולות אם קטנות (מזה קוּלבּק ונסתר ואחרים ומזה בּוֹריישא ואחרים) וביחוּד תניר ניר חדש. למצער אנתולוגיה רבת־כרכים הוּא צורך שאין לדחותו, כפי שמחייבתו תודעתנו התרבותית.

כמדור לעצמו הם הסופרים שבאוּ, בגלי העליה השונים, לארצנו והשתקעו בה – מהם סופרי יידיש שהכריעו לצד הלשון העברית כלשון כתיבתם העיקרית או האחת, בין שהיו בלשון היידיש מתחילים (א. ראובני) בין שהיו בה ותיקים (משה סטבסקי) וכדוגמתם בעליות מאוחרות יותר סופרים כפולי־לשון ואף הכרעתם כך, בין שהכרעתם הבשילה צד מועט ביצירתם (ז, י. אנכי) בין שהבשילה עיקרה ומרכזה של יצירתם (א. צ. גרינברג), מהם שהמשיכו כתיבתם ביידיש ופירסומיהם בארצנו בין בתרגום (ש. גורליק, יוסף פאלק, י. מאסטבוים, ז. סגלוביץ), בין במקור ואף בתרגום (י. פּפּירניקוב ואחרים). מנין הסופרים האלה גדל ועתיד שיגדל עם תנוּעת השיבה הגדולה לארצנו, וכבר בולטות סנוּניותיהם (א. מ. פוקס, ש. ברלינסקי, קדיה מולודובסקי, רחל אוירבך א. סוצקבר) ותרגום ספריהם הוא חובת־בית לבני־בית, ולא נתקיימה אלא במעט.

גם החלקה שזכתה מתוך צרכּנו המיוחד, המחזה (בריפּירטוּאַר של התיאַטראות העבריים אנו מוצאים בתחילתו גולדפאדן וגורדין וקובּרין ובהמשכו אַנסקי ופינסקי, אש ואופּאטושו ולויק וּבּרגלסון ואחרים) לא זכתה כראוי (הרבה מחזות תרגומם הוא בכתב־יד בלבד) והוא הדין במדורים שלא בתחום הספרות היפה והזכרונות (כגון ליסין, ליטוין, ליטוַק, וכו'), וכן ספרי־הגוּת, ביחוד אלה שהם בנין־אב בתנועת התחיה (ברוכוב, סירקין) – אלה צריכים הרחבה.

והכל צריך האדרת טיפוח וּתנופת־ריכוז – מציאותנוּ החדשה מחייבת.

[אלול תש"י]