א
הוא יצא מחדרה של אווה ישר אל המדרכה שברחוב. הדלת נשארה פתוחה אחריו כלוע אפל. הכוכבים המאוחרים של ירושלים הלילית עפעפו עליו במבט הבנה. הוא זכר כל חיבוק זרועותיה הגסות, כל נשימה טרופה שלה. גועל עברו.
מאז אותו מאורע מחריד בילדותו נמשך הדבר ללא מפלט. מן הפגישה הראשונה של הנער הרועד והאומנת ההיא הנכריה… משהלכה היא מביתם נמצאה אחרת. תמיד נזדמנו חדשות. במפתיע. תמיד נפתחה לפניו דלת באפילה, תמיד קילל את יומו לאחר ליל אבדון.
עתה הרי זאת אווה, “אשה גדולה”, שהשיאוה לפני שנים רבות בעיירה שבבסרביה לבעל מוכה צרעת, שברחה ממנו בליל הנישואים האיום, שנדדה בכל קצות תבל ואחזה בכל האומנויות עד שהגיעה ל“ארץ”. נושאת היא את גופה הגמלוני כחייל קסרקטין ותיק, מאותם חיילים שהתארחו פעם בביתם בילדותה, שנתעסקו בה בשעה שאביה ואמה היו משכימים ומעריבים לבית תפילתם. יומם היא סובבת על פתחי הבתים עם מרכולתה הדלה, כלי סדקית ומיני מתיקה שניתנו לה בהקפה, ולילה־לילה, בסוף האשמורה היא מקבלת אותו בחדר מאורתה שבמחסן חרב ומכלה בו את כל יצרי יאושה, את כל נשימותיה החורכות וצביטותיה הנרגשות…
בחלון בית האבן, בו התגוררו הוריו, היבהב אור. שם ישבה אמו ליד מיטת אחותו הקטנה, החולה. תמיד יש מישהו חולה בארץ הזאת.
האחות שכבה תפושת הזיה שבקדחת והאם ישבה על ידה בחלוק הלילה, ועיניה אחוזות התנומה מתאמצות שלא להיעצם. אם זו, השרויה עדיין בתדהימה של הפרידה מכל אשר יקר לה בגולה – היודעת היא כי בנה איננו עתה על משכבו בחדר מעונו הפונה אל הגן? היודעת היא מה עבר עליו בשעה זו?
האם. הילדות. הגולה. הוא זכר תמונות שנחרתו בו עמוק עמוק. שעות התקדשות. רגעי הכרעה. חצות הלילה בכרך הזר, עיר מקלטם במלחמה, בו גמר לקרוא את “דוד אלראי”, נזדעזע עד היסוד מאבדנו המחריד, קפץ מעל מיטתו, נער־הפליטים העזוב, ובכתונת השינה על גופו הרועד נשבע ליד “המזוזה”, לממש חזונו של אלראי, להיות הציר השלוח בתבל, פודה ישראל וארצו… הלילה האחר, בו סחבו השוטרים את אביו ממיטתו, ואמו נאבקה אתם ביבבה. האיתנים שגמלו אז בלבו. התפילה שלחש בכל כלות הנפש: “דבר אין בפי ובלשוני אין מלה, הן ה’ ידעת כולה”… המענה שבא מגבוה…
אי האמונה הזאת? האושר הזה? העיוורון הזה, היודע את דרכי אין־פתרון? אלי, אלי, למה עזבתני?
ב
הוא ישב על גדר אבנים בגינה שמאחורי בית מגוריהם, בשכונה הקיצונית של ירושלים, ושינן את שיעוריו הראשונים בשביל הסמינר. מבין ענפי האורנים הצפופים פיזזו כתמי תכלת עמומים, שנשאו בחובם נהרה לבנה. חתול עלה בסולם מתוך התמודדות עצלנית, ולטאה נעצה בו את עיניה הסיכיות, נזדקרה ושחה, נזדקרה ושחה.
– יהודה – פתח פתאום קול אחותו מרחוק – יהודה, קטוף נא לי את השושנה הזאת! דלילה רוצה לקחתה הביתה.
הוא נעץ עיניו בקוראת. היא עמדה ליד שיח הוורדים ועל כתיפה נשענה אותה דלילה, שלא ידע מי היא. כבת שלוש עשרה היתה, בהירת שיער וצחת עור, ורגליה היו חשופות.
הוא נענה לקריאת אחותו וקרב אליהן. פניה של דלילה הובלטו יותר. חוטם מחודד בקצהו, יבלת קטנה בצדו. שפתיים אדומות, תאוותניות שלא כגילה, ועינים ירקרקות. כשקרב אליה נסתחררה, כשהיא עומדת על רגלה השמאלית, והימנית סובבת עליה. ארכובות רגליה נחשפו, ושערותיה בברק השמש התיזו ניצוצות. עוית חלפה בלבבו, בבטנו, בצפרני רגליו.
– אני, אני ארים אותך, ילדה – גימגם מתוך רעד מבהיל – אני, אני ארים אותך, ואת תקטפי בעצמך.
חפץ לקחתה על זרועותיו תוך כדי התחמקותה.
– לא צריך כבר – צרחה אחותו שטיפסה ועלתה בינתיים על הגדר שממול לשיח הוורדים וקטפה משום־מה בעצמה, בקושי רב, שושנה אדומה – לא צריך… יש לי כבר…
והלכו…
הרעד הקדחתני לא פסק. באחד מכתמי התכלת עבר בז בצריחה. החתול קפץ מעל ראש הסולם ונעלם. מטר מחטי אורנים ניתך על דפי ספרו.
ג
היא היא!
מן הרגע הראשון היתה עליו יד הוודאות הזאת. כמין שיתוק. הוא הרגיש פתאום בשיניו שהן נוקשות זו בזו מדי הרהרו בה. ארכובות רגליו פקו מדי שמעו את קולה מרחוק. בסמינר, בו נתקבל כתלמיד מצטיין, לא ידע פתאום לחשב חשבון פשוט על הלוח.
היה הדבר כברק שחלף בענני אין צורה. פתאום הואר הכל. כל מראות הטומאה שהאליחוהו, כל המגעים השורצים, כל הלינות בחיק התאוה – כקליפות של נחש עם בוא האביב נשרו ממנו כולן, וגופו נעשה טהור ונפשו נעשתה זכה. פתאום הוגד לו, למה חי כל שבע עשרה שנות חייו.
בימים אחדים ידע על אודותיה יותר מאשר ידע איש את נפשו. בדברה, בצחקה, בלכתה היה לו כאילו כבר שמע את הדיבור הזה לפני שנים הרבה, לפני דורות אין זכר. הוא זכר אותה כזכור נשכחות יקרות. הוא הכיר אותה כאבידת קדומים שהושבה לו סוף־סוף. היא היתה התפילה שעלתה מנפשו בלילות העיוועים, בזרועותיהן של הללו אשר מצצו בשפתותיהן כל שארית תום שבו, כל חלקת סתרים משומרת. היא היתה ניחוש האורים אשר ניחשה נפשו בכל הנבירות אשר נברו ידיו במחשך. כל השריפות שנשרף בהן לא היו אלא כור ההיתוכים לקראת התגלותה. הוא בכה בלבבו מאושר חריף ותמוה.
הוא נעשה פייטן. הוא כתב וכתב רדוף נעלמים. בחצות הלילה, בשעה שכל בני הבית חשבוהו ישן, היה קופץ מעל מיטתו אחוז קדחת הכתיבה. הוא חש בכוח אלמוני שפועל בו, שמרימו. נבואה ניצנצה לו מכל שורה ושורה. קשר המלים ובחירתן, שנעשו בתהומות נפשו נדמו לו כשפת אלוהים רחוקים. ומשהרגישו הוריו בכתיבתו והפצירו בו שיראנה ל“מבינים”, היה גוער בהם בנזיפה. הסתר משנה היה מסתתר עתה מפניהם בפייטו, ומשהעיזו לשים עין במחברותיו היתה חמתו בוערת בו להשחית. הן ראש כל הנאותיו מכתיבה זו היו שעות אחרי הצהריים בגינה, שעה שישבו ליד השולחן הוא ואחותו ודלילה והכינו את שיעוריהם. אותה שעה היה מדפדף בניירותיו, מוסיף וגורע ומפליט במפתיע, שלא תשמע אחותו:
– דלילה, את זה כתבתי בשבילך.
דלילה מרימה את ראשה, מצחה הצר, הבולט במקצת, מעלה קמט כלשהו. בת צחוק מעווה את פניה.
– תן לראות.
– לא!
היא מנסה להוציא מידיו את המחברת בעל כורחו. הוא נאבק עמה. כל אבריו רועדים. לבו מבקש להתגלגל על אבני המרצפת. ניחוש שבדם עוברו כדקירה של מחט: הוא חש, שהיא חפצה במגעו…
ד
היתה שקיעה. בקצה הצמרות שקטו שמי האש. ציפור נסתרת צייצה עגומות, וצנועי פארות ענו בהרהורים. מן האורנים שסככו על הספסל נשרו מחטים.
– דלילה – לחשו שפתיו – דלילה, אחותי הלכה לה ובגן אין איש. שבי על ידי… ספרי לי דבר…
ההיא זה קול הערגה המשוועת באין הגה שהכריעה, ההיתה זאת אימת הלילה הקרב? היא ניגשה אליו רועדת, ככיבשה לטבח תובל, ואת פניה המבויישים הליטה בחזהו.
– מחר יום הולדת שלי – לחשה משום מה – מחר אני בת שתים עשרה שנה…
– דלילה – גימגם פתאום נבוך, מתוך שינוי הקול – דלילה, מה, כן, מה למדתן היום בבית הספר?
– כמו תמיד.
– ההיה התנ"ך מעניין?
– מעניין? כך…
והידים מרדו בו בינתיים, ביקשו על דעת עצמן, צנחו מן השערות אל הצוואר…
– ו – והגברת פנטולסקי – הצחיקה?…
– היום לא, אבל…
– דלילה – התחיל פתאום בטון עצבני – התדעי ש… שאני רוצה, כי תצליחי בלימודייך…
– כן, אבל אתה מבלבל אותי… אתה מביט עלי תמיד ככה, ואז אני לא יכולה כבר ללמוד…
ראשו צנח על ראשה, ושפתיו החליקו, נגעו בשערות המשי הבהירות והשערות לא סירבו…
– דלילה – בקע קול אחותו ברוגזה – בואי, למה תתמהמי כל כך בגן? עלייך ללמוד בעל פה את “מתי מדבר”. לא אתן לך את הספר הביתה.
ודלילה ניתרה ממקומה.
– שלום! –
ונעלמה במרוצה.
אותה שעה נשא את עיניו לשמי הערב, והנה לא ראו העינים מאומה, כי מלאו דמעות. דמעות הודיה היו אלה על מה שהיה ועל מה שלא היה, ועל מה שלא יבוא לעולמים… ופחד היה בהן, בדמעות הללו, פחד מפני התהום הכרויה בלבבו של אדם, מן המיצר קראתי יה.
ה
אווה עצרתו ליד פתח מאורתה באפילה. חכה חיכתה לו, כנראה, זמן רב. הוא לא יכול לסרב. נכנס אחריה. שכב במיטתה. ללא רגש. האזין ללחשה באפילה.
– למה חדלת לבוא?
– איני יודע.
– אבל אני יודעת. רודף אתה אחרי נערה קטנה.
– בחיי, אווה, איני יודע בשל מה. האמיני לי שלא זאת אני חפץ ממנה.
– אלא מה אתה חפץ ממנה?
– רואה את, זהו הסוד: אולי זו הפעם הראשונה בחיי, שאני מכיר נערה ואינני חפץ ממנה מאומה. מאושר אני שהיא קיימת בעולם. לא יותר.
– אתה מקלקל אותה.
– אני?.. להיפך… אני אחנך אותה… אלמד אותה… אמא שלה אלמנה… כל שיחה שאני משוחח אתה נותנת לה משהו… אני אשמור עליה מתקלות החיים…
– כן, הגנב נתמנה שומר על הפתח.
פחד פתאום לפת את לבו;
– החושבת את באמת, שזה יכול לקלקל אותה?
– אינני חושבת כלום. אני חושבת רק שאני גלמודה, ואתה נער פתי. אני חושבת לאבד עצמי לדעת.
והתייפחה.
ולמחרת לא יכול שאת עיניו בפני דלילה.
ו
ועברה דלילה עם אמה לגור באותה דירה, שהיתה ממש מול ביתם. והתחילו לימודי החורף בחדרו, ליד השולחן המשותף. והתחילו אותם פטפוטים בטלים, שכל עיקרם לא בא אלא לשם ההנאה העמומה, המחממת, שבאישור מציאותה, שבמבט עיניה, שבמגע ידיה בדברה, או בריחוש רגליה מתחת לשולחן. וטוב מכל היתה השכיבה על הספסל הארוך, כהרחק ממנה, בעינים פקוחות, בשעה שהיא מפטפטת לה שם עם אחותו.
פטפטנית גדולה היתה דלילה, וכל מאורע לפרטיו היה שמור בזכרונה, אף כי בעצם לא אמרה כלום.
בשפה צעקנית במקצת, מלווה פירכוס ידים וניעור שערות הראש היתה מספרת: “אדון אליעזר עמד היום באמצע השיעור – באספמיה. ואז התחלנו לצחוק. ואז הוא התחיל לגמגם; אה… אה… א. – – ואז לא יכולתי להתאפק והגדלתי לצחוק, ואז הוא גירש אותי, ואז דפקתי בדלת, ואז הוא אמר – – –”
ופתאום נתאדמה עד שורשי שערותיה הבהירות ונאלמה דום, מתוך שהשגיחה במבט החודר של עיניו, שהיו נטויות אליה כל אותה שעה, והחלה מעיינת במחברות, כשרגליה מתנדנדות אילך ואילך.
– אז, אז, אז – לעגה לה אחותו במין רוגזה בלתי שכיחה.
ז
היו גם ימים של התפכחות. ימים בודדים, כאיי אלמוגים רחוקים, אשר טרם יתן עיניו בהם וכבר חזר וכיסם הערפל… הוא יושב על ספר עתיק וחכמת קדומים מזהירה לקראתו מבין השיטין. נשמתו גומעת ממעיינות השייש הטהור. ובושה גדולה תוקפת אותו. האמנם ימיר עולמות אלה ברדיפה אחרי צלה של נערה בת שלוש־עשרה?
נזכר הוא בפניה הבהקנים, בפטפוטה הריק, הקוטל את הזמן. היבלת שבצד חוטמה כיעור בה. הכל בה כיעור. פניה, שנתגסו פתאום בזכרונו מענים אותו כסיוט. נזכר הוא בעלבונות שהטיח בפני אביו, בימים האחרונים, בשל דברים של מה בכך. גם על אמו הרים קולו בצעקה. כיצד בלעה אֵם זו, אם־חייו, באיזו שלוה מפוחדת בלעה את הרעל שפיעפע בדבריו. מונה הוא את הימים והשבועות שחלפו עליו בלא תורה. והכל בגלל נבובה זו, שאפילו משפט אחד אינה יודעת לסיים כהלכה?
אהבה? האמנם אי אפשר בלעדיה? האמנם חייבים כל מהלכי על שתיים להתחבר זוגות זוגות ולהוליד מהלכי־על־שתיים כמותם? כלום לא יתכן, כי יימצאו יחידים אשר יולידו כוכבים במקום תולעי אדם, מנגינות של ספירות במקום גרונות צרודים?
אווה? דלילה? היש באמת הבדל מהות ביניהן? כלום לא צדקה אווה? כלום לא את נפשו הוא מונה בדמותו, כי אך את הטוהר ואת עילוי הנשמה יבקש אצל “תמימה” זו? כלום אינו שש בסתר לבו על כל גילוי של “קלקול” שהוא מגלה בה “לטובתו”, עם כאב ההתחטאות שהוא חש, כביכול, אותה שעה? וכלום בטוח הוא, כי אין יד זרה חלה בה מבלעדיו, ומחללת את כל אשר הוא מקדש?
ח
הפחד מפני יד זרה – אכן זו פרשה חדשה.
היא נסעה לטיול עם תלמידות בית ספרה. רכוב על תאנה עתיקה, מול ביתה, ארב לה מבעוד לילה. ובבוקר השכם שמע את קולה, בהיפרדה מאמה האלמנה. צלצול הקול, שהיה משום מה כמופקר באוזניו, פגע בו כעקיצת עקרב. בצפרניו אנוס היה להיאחז בענפי התאנה, לבל יפול ארצה, מחמת פחד הפתאום שתקפו, בשעה שהקשיב לצעדיה המתרחקים בעלטה.
אם פתיה! מה היא עושה באיוולתה? כיצד היא מניחה לבתה לנסוע לבדה בלי נקיפת לב, ללא אזהרה, באין מלווה? כלום אינה רואה בדמיונה מה עלול להתרחש בלילות אפלים, במקומות לינה זרים, באבולים עזובים, בפגישות חטף סהוריות של עיוועי הנכר?
בזמן האחרון נשתנתה כל כך דלילה זו. מדי פוגשה בגבר המסתכל בה, פניה מביעים התרגשות מעוררת חשדים וכל גופה רועד כעשב השדה. ביתר עוז היא לוחצת עתה ידי הבחורים המושטות לה, ובדברה עמם אין היא נרתעת מקירבת גופם התובעני. אללי! האמנם היא הולכת ונשמטת ממנו, הולכת וטובעת ביוון מצולה זו, אשר ממנה הצילה את נפשו?
ואותו שכן גוץ, שמעמיד פנים כאוהב את אשתו הכמושה, כלום ללא טעם מחליף הוא רמזים וקריצות עם דלילה, מדי היפגשו בה? וכשנתקלה ציסיה, בתו הפעוטה, בזיז הגדר שעל יד ביתו ונשתטחה על אבני המדרכה, מה אטי היה אז אותו שכן עד שהפסיק את שיחתו הממושכת עם דלילה והלך להרימה… ומה פשר אותה בועה של מורסה שנראתה אתמול על מצחה של דלילה, בשעה שעברה על פניו, בלי ברכת שלום, עם אמה האלמנה?…
הוי אם אומללה, אם נואלת! עמוסת דאגה הולכת היא יום יום עם עלות השחר להרויח במחיר עיניה דמי תפירה עלובים לשם חינוך בתה היחידה, לתשלום שכר לימוד עבורה, לקניית אטלס חדש, שאיננו מצוי בידי שאר התלמידות. ואין היא חולה ומרגישה כי בינתיים ובני בליעל מחריבים את בתה, מרעילים אותה, רוצחים אותה נפש. צדקה אווה, הוא עצמו, באהבתו אותה והיא עודנה בתומה, רוצח אותה נפש…
בקפיצה בהולה ירד מן התאנה, שהיה רכוב עליה, ורץ כמורדף אל עבר בית הוריו. הבית היה עוד שרוי בשינה, והוא נכנס על בהונות רגליו אל חדר מעונו הפונה אל הגן, העביר בריתחה את כלי הכתיבה מן השולחן אל תוך הארון שבקיר, וכשהוא שח על מדף הארון המסותר מעין חוץ רשם על גליון נייר גדול, באותיות שאינן שלו:
“גברתי! בקרבת ביתך נמצא הרוצח של בתך! הצילי אותה!”
את המכתב זרק עוד באותו בוקר, בעד החלון הפתוח, אל חדר אמה של דלילה…
ט
דלילה חדלה לבוא אל ביתם. אחותו נקראה אליה להכנת השיעורים. הַדְבַר המכתב בגו? ההיתה יד אווה באמצע? היש קשר בין כל אלה ובין מבט התדהמה אשר אמו שולחת בו עתה מן הצד, כל פעם שהיא סבורה שהוא אינו משגיח בה? מכל הפצעים שהוכה בחייו, היה הכאב הזה של הצצת אמו לתהומות שבנפשו למעלה מכוח הסבל שלו. ילידת נפה רחוקה, שעזבה את בית אביה והלכה אחרי בעלה הזר לה לסביבה עויינת – היתה נפש האם קשורה בנפש בנה בעבותות פְנים שאין להן התרה. בלילות חוליי ילדותו הארוכים לא פשטה כסותה מעליה ולא נתנה שנת לעיניה ולא זזה ידה מתוך ידו, ממש כטובעת הנאחזת בעוגן הצלה אחרון. וסיפורי צדיקים וחסידים, שסיפרה לו באותם הלילות הארוכים, לא היו אלא שוועות אהבה נסתרות של נפש גלמודה, הרואה בכל לב טהור בישראל מעין דוגמה ללבו של בנה, ובכל נס שהתרחש לזכאי בן זכאים אות וערובה לנסים ולנפלאות, שיסוככו על בנה בימי חייו העתידים. וכה דבקה נפשה בנפשו, חזונה ברוחו, עד שכל חלומות הקדושה שלו, כל הגעגועים שלו על אושר עילאי, על פגישת נשמות בעולם שכולו טוב, לא היו אלא געגועי נפשה היא, העזובה והאמולה, לקום לחיים חדשים בחיי בנה אחריה, לראות את האושר האמיתי עלי אדמות בעיניו הוא… ועתה מה?.. היכיל לבה החולה את הכאב הננעץ בבנה כחרב חדה, מדי העלותו לפניו את זכרה של דלילה?.. האם לא מדעתה תצא, כאשר תחוש איך נפשו משוועת בלילות אל מראה פניה של בת השלוש־עשרה, אל מגע ידה, אל רטט קולה, אל צחוקה הצרוד ואל פטפוטה הריק – שהוא עצמו הרחיקם מעליו לעולמים?.. הוא החל שונא את אמו על שכל מה שנעשה בחדרי לבו, היה נהיר לה תמיד, עוד טרם הגלותו לעצמו…
בבית חסידים כבית הוריו היה היין מצוי תמיד. התחיל שותה לשכרה בכל אירוע של מצוה. הערם הערים בזה. הוא שיכור אהבה, ואמו תחשוב כי שיכור מיין הוא. אך היא לא כן חשבה. ומי יכול שאת את השכול שבמבטה, מבט־האם־החיה הפצועה, בשעה שהוא התפלש לו “שיכור כלוט” על מדרגות הבית – ועיניו נשואות לשם… לשם… הוא שנא את אמו על שכה הרבתה לסבול בגללו…
ערבי היה בסביבתם, שהיה משכיר סוסים לרכיבה. למד את החכמה מן הערבי, והיה מפליא לעשות ברכיבתו. רכיבות לילה לרמת שמואל, לקרית ענבים, לקבר רחל אמנו. רכיבות ביום בעיבורה של עיר, ומעשי תעלולים מסמרי שערות הרואים. אלא שאף הסוס היה חוזר ומוליכו תמיד אל מול חלונה של דלילה…
סחור סחור מקפץ הסוס, על רגליו האחוריות הוא מזדקף ונחירי אפו מרחרחים בשצף כלפי הרסן המחתך בשיניו עד זוב דם… היכן היא דלילה זו?… ולמה זה חלונה סגור תמיד? ואמו, אם־חייו, למה היא ניצבת כל היום לפתח הבית בכסות החולי שלה ופניה משולהבות ועיניה נשואות, בושות ומבוהלות, לא אליו ואל דהרתו, אלא אל החלון ההוא מנגד, שעתה הוא סגור תמיד?… מה התוכחת האילמת שבמבטה?.. כלום היא חושדת בו, חלילה, במה שאווה חשדתו? כלום אין היא חשה גודל הקרבן שהוא הקריב, בהרחיקו מעליו בידי עצמו מרחק מבהיל כל כך את זו שהיתה כבר כה קרובה־קרובה? או אינו ודווקא קרבן העולה הזה של בנה הוא האוכל את בשרה?.. אבוי! הוא יפיל עצמו מן הסוס! תשא בעונשה אם זו המרבה לאהוב על המידה!
י
הכל היו מתפעלים מרכיבתו. אך לאמיתו של דבר לא הוא שלט בסוס, אלא הסוס גרף אותו. סייח עיקש היה אשר הכל פחדו לרכוב עליו. וכשהיה מתייחם בדהרה שוב לא הועילו כל מאמצי הפקימה. רק בקושי יכול היה למנוע, שלא יטיח את הראש אל כותלו של בית, או אל יצולה של עגלה שבאה לקראתם. העצה היעוצה היתה, לתת לו לסוס שיתעייף בדהרתו, ואז תקל השליטה עליו.
ביום דהרה כזה על גבעות קברי הסנהדרין, בדרך לרמת שמואל, נתקל בחבורה של בידואים. אף המה רוכבים על סוסים. והחלה התייחמות מסוכנת בין סוסו הבלתי מסורס ובין סוסותיהם של אלה. נעירה וצהלה ודילוגים על הרגלים האחוריות. עוד מעט והופל. אך הנה אחזה ברסן הסוס יד בידואי שחור זקן וגבה קומה. בעל צמות קלועות ועגיל על תנוך אוזנו הימנית. והבידואי מדבר עברית רהוטה. מה הדבר הזה?
ברכבו עמו צד בצד כל הדרך הביתה סיפר לו שחור הזקן, והוא ראש החבורה, את פשר החידה ופתרונה: לא בידואים הם אלה, אלא חלוצים נועזים הם אלה, אשר גמרו אומר ללמוד את דרכי הבידואים. אין כובשים את הארץ, אלא משנכבשים על ידיה. לנער מעליהם פוּךְ הציויליזציה חמדה נפשם, לחיות חיי קדמונים בארץ קדומים זו. שבט חורני הסכים לקבל אותם למספר שנים, שירעו את צאנם וילמדו אגב כך את דרכי הבידואים. השבוע הם יוצאים לדרך. רכיבות אלה על הרי ירושלים וסביבותיה רכיבות פרידה הן להם מן הנוף הנאהב, אשר ימים רבים שוב לא יראוהו בעיניהם. היאבה להילוות עמם? עוד שניים־שלושה חסרים להם לשלימות החבורה.
ביקשם שיסורו אל בית הוריו. בית חסידים הבית והרבה אנשים מצויים בו, ואם לא ילך הוא עמהם, ילכו אחרים.
אמו שמעה את הדבר מפיו. לא העלה על דל שפתיו דבר ההזמנה אשר הזמינוהו ללכת עמם. רק סיפר על אדם אחד, שעוד חסר לחבורתם. אך למה זה נתלקחו עיניה בתמהון פחדים כזה? חולה מסוכנת היא עתה, אמו, כל עוד נפשה בה. מעולם לא נפרדה עוד מבנה פרידה ארוכה. מעולם לא הניחה לו ללכת למרחקים. התעלה על דעתה כי דוקא עתה, בכלות כוחה, יקום ויעזבנה?.. אך מה האימה הזאת ומה הציפיה הזאת שבכל הוייתה מדי דברו עמה על מסתרי ארץ חורן, על החיים באהלי קידר ועל הנדודים עם הצאן בתוהו ילל ישימון? היש כי בחרה למענו כסהרורית באימה רחוקה זו, כדי למלטו מן האימה הקרובה, שהיא איומה ממנה? שַׁלָמָה היא כה מרבה לדרוש ולחקור את פיו של כל אחד מבני החבורה, שנעשו עתה לבני בית אצלה?…
אבל הוא עצמו אינו מרבה להשתעות בחברתם. עוד לא הספיק להשיב על ברכת השלום שלהם, עדיין הכסאות נגררים בידיהם לישיבה, וכבר הוא בחוץ, עולה על סוסו של העז שבהם הקשור אל הגדר ודוהר־דולק, כנישא על כנפי רוח, למרחקים־למרחקים, חזרה־חזרה, אל מול חלונה, אל מול חלונה…
היכן היא דלילה זו?
יא
הוא לא יכול לשבת אותו ערב על שיעוריו. יצא אל החורשה. ישב על סלע באפילה.
לא הרחק, על סלע, תחת אילן ישב זוג: השכן הגוץ ו… קול נערה – קולה היא, הצרוד במקצת, קול דלילה.
– מה הוא אומר?
– הוא אומר שעלי להיות ילדה טובה… ילדה טובה… שהוא מפחד שלא אתקלקל… אאו… אל תעשה לי כלום!… ושלא אלך עם בחורים…
– ואת אוהבת בחורים?
– כן, אבל צריך לדבר אז על דברים אחרים.
– והוא איננו מדבר?
– הוא משתתק פתאום… ונעשה מבולבל – – – פוי!.. אתה גס!.. אמא אומרת הוא מין משוגע…
– וכשמנשקים אותך את אוהבת?
– אל תדבר על זה!
ונשמע צלצול נשיקות. ונשמע צחוק־סירוב עצור באפילה.
והוא נשא את רגליו ורץ. והוא בא אל הבית ומצא את אמו על משכבה. ועוד אנשים בחדר, שאינו מואר ביותר. וזה טוב. ושחור־הזקן, ראש חבורת־“הבידואים” ישב בתוכם. לביקור פרידה באו. מחר הם יוצאים לדרך.
והוא אמר רק זאת:
– קחוני, אני הולך עמכם…
ולפניו היתה כנראה ארשת מיוחדת, שאמו נסתכלה בו רגע, ואחר כך אמרה, והדמעות עולות בעיניה:
– כן, בני, צדקת, אף כי קשה עלי פרידתך…
“כל המעלים עיניו מתאי הזוועה בעתות השלווה והשקט, כביכול, עומד נדהם ומשתומם בפני התפרצות של התמוטטות היסודות, של געש מהפיכה, של רעם התותחים בשדות הקטל העולמי”. (מתוך מכתב פרטי)
א
כשחיים “תמוז” משקיע את עצמו עמוק, עמוק בתוך שנתו, בשעה שהוא סרוח על כריסו על מצע התבן שלפני “הבית” – זו החורבה האפילה, שאמא האלמנה נוחרת בה תמיד על מחצלתה – ונשימתו יוצאת מתוך פיו כשהיא רסוקה ושרוקה ומצופצפת, כאותם הקולות היוצאים מתוך אבוב של רועים, וידיו הנתונות בתוך שערות ראשו הפרועות עורכות להן שם “טיולים” על דעת עצמן – הוא רואה לנגד עיניו ראש ערוף, המחייך אליו מתוך זקן שותת דם ושיניים צהובות ועקומות, המבהיקות בבוהק מגרה, חמדני, מטיל אימה. של מי הוא הראש הזה?
ראשו של מאן־דהו הוא זה, של הפלח הזקן מן הכפר הסמוך, שבתוך הביקתה שלו, העזובה לעצמה בשיפולו של ההר, מתלבט עכשיו וזוחל בחלומו חיים “תמוז” הזנוחי הפעוט. אל הביקתה עולים במדריגות, שהן אבני מידה חדות ולא מהוקצעות, וכשנכנסים לשם ממצמצים תחילה בעינים, משום אפלולית שבה, שאין חלונות בביקתתו של מאן־דהו הזקן. על הרצפּה פרושה מחצלת טחובה וריח הנרגילות, שעישנו על גבה ביחידות ובצוותה, ספוג בתוכה. ואם הרגלת עיניך באפילה, אתה הולך ומבחין גם ברישומיה של נרגילה זו, דקת־הצואר ועבת־הכרס, העומדת לה בפינתה כמין דבר שיש בו רוח־חיים, והוא אינו חפץ שירגישו בה, ברוח זו… והנה גם האבטיחים כאן, אלה האבטיחים העגולים והאפלים, הרבוצים להם ערימות־ערימות ומחכים לו לחיים תמוז הסקרן הפעוט, המזדחל לקראתם, (–לקראתם? אולי אינו אלא לקראת מאן־דהו הזקן המסואָבּ, שרמז לו כבר כמה רמיזות, שקרץ לו כבר כמה קריצות, והוא, חיים תמוז הפעוט, נרמז ורעד…?–) הקרב אליהם, על מנת לגשת אל הגמלני שבהם, אל העגול ביותר והאפל ביותר ולנעוץ בו צפּרנים קטנות ומחודדות להתיז רירו האדום בפניו. “אבטיחים”, – ממלמל חיים תמוז בשנתו בקול תינוקת שאיננו קולו – “אבטיחים”… ואולם מדוע זה לא יושיט חיים “תמוז” את ידו לקראת האפל הזה, וישתעשע בו ויגלגל עמו, כאשר היה עם לבבו? מדוע זה יילפת בחלומו וייבעת כל כך וכל אברי גופו מתכווצים והולכים כאחוזי־עוית?… משום שלא אבטיח הוא זה, האפל ביותר והעגול ביותר, הרבוץ לו על הגבוהה שבערימות, אלא ראש הוא זה, ראשו הערוף (הערוף? משום מה ערוף?) של מאן־דהו הזקן המחייך אליו מתוך שערות שותתות דם ושיניים צהובות, המבהיקות בבוהק מגרה ומטיל אימים. וידים לו, לאותו ראש, ידים עירומות ושעירות, האוחזות בו פתאום בחיים תמוז הפּעוט (בפעם הראשונה? בפעם האלף?) אוחזות בו אחיזה של עיט דורס, מפצחות עצמותיו כגושי־פלדה נקשים, קורעות את כותנתו מעל בשרו, ומשתנות פתאום, תוך כדי זלעוף, ונעשות רכיכות, מזדחלות, נחשים מתעגלים, חלקלקים, המתפתלים בין אברי־גופו של הנער, בין הטמירים שבהם ומחוסרי המגן שבהם, שנעשים ישות גמישה, קרישה, רירית אחת, יחד עם השפם המתועב המחייך לו באכזריות מרדמת, יחד עם העינים המוצתות ודולקות כשני זבובי רעל באפילה, הנושפות, כן נושפות, כנשוף הפה המהביל, שריח גללים ושיניים רקובות נודף מתוכו ושקרב, קרב אל פי הנער, קרוב קרוב מאוד…
מה היה לו לחלומו של חיים תמוז, שהוא מיטשטש עליו פתאום ומשמיט קרקעו מתחת ידיו ורגליו? מדוע זה תמונה בתמונה נאחזת, תמונה על תמונה חופפת, עד שאין להבחין מי קודמת למי, מי ממשית ממי, מי היא זו ומי היא חברתה? האמנם בביקתה הוא שוכב עתה, על המחצלת הטחובה, שריח הנרגילות ספוג בקרבה, בין האבטיחים הקרירים, הגולגולתיים, העוצרים בתוכם חיות חשוכה, תחת הגוף הכבד, הזר, המזיע ונושף, האיום, המכה בו יותר ויותר, הנדחק אליו יותר ויותר, המקבל קירבה יותר ויותר, קירבה קטלנית, מענה, צורבת, שוועת מתוך סילוד, הקשורה במשהו מסואב ונורא מקדמת־דנן, מן הימים ההם, ההם, ימים שלפני היות לילה ויום, שאטימותו של חיים תמוז זוכרת אותם ובהירותו איננה זוכרת אותם…?
או אולי אינו אלא באר היא זו, שהוא כלוא בתוכה בשעה הזאת, באר חפרוּה ראשוני המתיישבים ומים לא נמצאו בתוכה, והריהי פוערת את לועה המזרה אימות למרגלות ההר, מול בתי המושבה הלבנים וביקתות הכפר המסותרות בשיחי הצבר הדוקרנים? היא הבאר, הקוראת אליו, אל חיים תמוז, מתוך חרבוני ילדותו בכמה לשונות של קריאה, המתגעגעת עליו בכמה שתיקות של געגועים. עד שיום אחד (בפעם הראשונה? בפעם האלף?) הוא ניתק פתאום ממקום הילוכו, מן העבר האחר של המושבה ומתחיל בוהל ורץ וקרב ובא, כמובל ברגלים זרות, אל לועה האפל, הפעור לרווחה, גוחן עליה בכל גופו, ונופל פתאום לתוכה (או קופץ לתוכה?) ומגיע לתחתיתה כל עוד אבריו שלימים, וכשהוא פוקח את עיניו הוא רואה כוכבים מלמעלה (כוכבים לאור היום!) ונחשים הוא מבחין בצדו, קרובים כדי פשיטת יד, נחשים שמתעקמים לקראתו כידים הללו, ידיו של מאן־דהו הזקן, הנוגעים בו, המרחרחים בכל אברי גופו עוד בטרם הגיעם אליו. ועיני לטאות הוא רואה, עינים קו־קויות, שמסתכלות בו – מבפנים, מתוכו עצמו – באותה ירקרוקת מסואבת, המומה ונוראה, מקדמת־דנן, מן הימים ההם, ההם. ימים שלפני היות לילה ויום, שאטימותו זוכרת ובהירותו איננה זוכרת אותם…
חיים תמוז מתהפך בשנתו והנשימה היוצאת מפיו איננה עוד נשימה, אלא גניחה אחת חרוקה, כגניחתו של אדם שידים חונקות בגרונו. פרקדן הוא שוכב עתה ועיניו פקוחות לרווחה, אלא שהעינים הפקוחות הללו ישינות עדיין, ואף הידים ישינות עדיין, הידים הללו המתרוממות פתאום לקראת שמי הלילה הכחולים, כחפצות להגן על עצמן מפני מראות חדשים וכבדים, מתרגשים ויורדים עליו, על חיים תמוז בתרדימתו, והוא אינו יכול להיסתר מפניהן. מה החרדה הזאת שחרדת בחלומך? מה אתה רואה חיים תמוז?
רגלים אני רואה, רגלי אכרים מן המושבה. מגפיים אני רואה, מגפיים כבידות, המדשדשות בבוץ, ההולכות וקריבות אל “ביתנו” בגשם השוטף. ידים אני רואה, ידים רועדות, ידים נקשות, ידים שנושאות איזה גוף עטוף סדין לבן, רטוב גשם, מוכתם־דם. וקולות אני שומע וצריחות נשים מבוהלות. וצריחה אחת של חיה רעה, צריחה איומה ונוראה – אמא? – ובלבולי לחישות וגמגומי “ערוף ערפוהו”. וראש אני רואה, ראש “אבא” שלי, המתגלגל פתאום ונופל מתוך הסדין כאבר מן החי, והכל נסים מפניו, והעינים שלו פקוחות הן כאילו חיות היו, והפה שלו פתוח, כאילו מדבר היה. והדם שלו שותת מן הצואר החתוך, שאינו ניכר, ומן הזקן שלו, המסומר, שאיננו לא שחור ולא אדום, ולא צהוב… “אבא”? מה זאת “אבא”? – – –
מדוע נאלמת דומיה, חיים תמוז?
למה אתה מעלים מאתנו את המתרחש בקרבך בשעה זו?
מה אתה רואה חיים תמוז?
אינני רואה כלום. בחושך אני. אני רק חש. חש אני את הדם. הדם איננו דם. נהר הוא. נהר יוצא מאַין? מקדמת־דנן, מן הימים ההם, ימים שלפני היות לילה ויום, שאטימותי זוכרת אותם ובהירותי איננה זוכרת אותם. מי סוגר על הנהר? מדוע נדלחים מימיו? שלמה יהמו, יחמרו גליו?
אינני יודע. אינני יודע. אני רק נאחז, נמשך, נדחק, נסבך בזיפי־עילום, בסיבי־צחנה, בקנוקנות־רקב, באזובי חלחלה, אני מידרדר, נטחן, נשחק בחודי סלעים, בלועי־בארות, בין נחשי עקלתון, בשלוליות של זחל, בצריחות של תוהו, ביללות של קדמות, בעטישות של נחר, בשריקות של רחש, בדגדוגים של שגע – הצילו!
מה אתה זועק, חיים תמוז?
מה היה לך כי כָּבִיתָ בשנתך כלפיד?
מה אתה רואה, חיים תמוז?
שוב איני רואה כלום. שוב איני שומע כלום. שוב איני מבין כלום. חיים תמוז הנני! חיים תמוז! חיים תמוז!!! – –
מי קרא בשמו?
חיים תמוז מתעורר ומקשיב. הלילה באפלו עומד. העזים מעלות גירה. טרפי האילנות מרתיתים.
זיעת האימה המכסה את כל גופו איננה נהירה לו לחיים תמוז, והרי הוא טובל אצבעו בתוכה ומכניס את האצבע בפה. מלוחה היא הזיעה, אבריו כבדים עליו. לשונו דבקה בחיכו. זוכר הוא ואינו זוכר. חלום? מה זה חלום?
מתהפך חיים תמוז על משכבו ומכניס זרת ימינו לנחיר ימין ומנקר.
ב
יש ימים שצבעם שלכת ואדם לא ינוע בחומם. מתהלכים תרנגולים כבעולמות של שעווה, עושים מעשיהם בדחילו ורחימו ושבים אל רבצם בקרקור גווע. לטאה כי תעמוד על גפה, תכרע, תזדקף ותשוב ותכרע. הולכים הצללים – אורים הסלעים, שבים הצללים והסלעים מאפילים. יורדים הלילות ומאום אין בפיהם. –
פלחו זעקות את הלילה. היה הכפר הערבי הקרוב מצולה רותחת. געיות וקללות ונביחות. הקשת־פחים בפחים. לפידים רצים ותרים. אשה צורחת אל תוך מרחקי הלילה, צורחת ואינה נושמת…
משהו זע בכרם שליד “הבית”. צל נודד בין הצללים העומדים. רגבים מתפוררים ונופלים. צפור מבוהלת דואה לתור לה ענף. אשה ניצבת ליד מצעו של חיים תמוז. אשה כורעת לפניו. היתה זאת פטמה. פטמה, “שושנת הכפר”.
– הטמינני! – התחננה לפניו – הטמינני, הזר!… אבי הכני… אמי הכתני… הוא הכני… כולם, כולם הכוני… אינני רוצה! אינני רוצה להינשא לו… הוא מסריח! הוא מסריח כצואת החתולים!… שערותיו לבנות כחריצי הגבינה… בטנו רקובה… אהה! אינני רוצה…
הוא הבין ולא הבין. הוא עשה את מעשהו כמצווה ועומד.
הרחק, מאחורי ההר היתה מערה. בלילות חורף היה שוכב שם ואורב לזוועה. עיני תן דולקות היו ננעצות בו פתאום. הולם היה בוקע ועולה מלב האדמה. שמה הוליך את פטמה.
ענפים כרת מן הזית הקרוב והציע לה מצע. את כותנתו פשט מעורו וכיסה על העלים מלמעלה.
– למען ירך לך – גימגם ושיניו נקשו – למען ירך לך…
היא נרדמה כתינוק והוא ישב על ידה והקשיב לדפיקות לבה. כל רמ"ח אבריו הקשיבו עמו.
– שוב אל ביתך – מלמלה פתאום, כמתוך השינה, – אתה נורא כל כך. עיניך יבהילוני. האתה הוא זה שקוראים לו חיים תמוז? אני יראה! לך מעלי, ראה בקשתיך! לך מעלי – ומחר תשוב!
היו הדברים כמחטים לבשרו. היה בקולם מין צו שאין אחריו הרהור. הוא קם במערומיו ויצא את המערה.
רוח קרה נשבה בחוץ. רשרוש צעדים הגיע לאזניו. הוא הלך והחריש ולא הביט לצדדים. “ומחר תשוב” היה מפלט נשמתו האחרון. – – –
עם עלות השחר חזר אל המערה. בעקיפין. בשבילים עזובים.
לבו המתפורר לא רימהו: פטמה נעלמה.
מצע העלים היה פרוע. שלוליות דם גדולות נראו על הקרקע. על כרכוב אבן אחת תלוי היה קרע של כותנתו. בכוכי המערה, בין אופל לאופל, רבצו מאורעות הלילה והחרישו.
ג
ובבוא המלחמה הגדולה ואהלי התורכים התחילו מתנוססים על ראשי ההרים, עלץ לבו בקרבו לקראת רעם התותחים, לקראת תנודת האלונקות עם הפצועים, לקראת הדליקות שהאירו את שולי הרקיע.
בלילות־שגעון, בהיות חרדת־הקרב נטושה מסביב, היה מתגנב ויוצא בחשאי לבקש אחרי השותקים המוזרים, שהיו מצויים עכשיו בהרים בשפע רב, אחרי המתים… על בהונות רגליו היה פוסע ביניהם, כמהלך בין ישנים, ואחד, אחד היה הופכם ובודקם מכל צד. חפץ היה לדעת מהיכן הכדור נכנס.
כשהיה הפצע חדש היה טובל אצבעו בדם ומריח את ריחו בהיסח הדעת. וכשהיה הדם מוגלד היה מגרדו ומגרדו עד שהתחיל קולח. עתים היה שוכח עצמו בחברתו של מת צעיר עד שהציק לו הרעב.
אמא היתה מגישה לו פיתה וכוס חמין. הוא היה מחזיר לה את הכוס הריקה והיא היתה נוטלתה עמה, אל “הבית”, והיתה שבה אל מחצלתה ואל נחרתה. שוב לא היתה קמה לחלוב את שתי עזיה. מלאכה זו היתה מוטלת עכשיו עליו, והוא היה משחיז צפרניו בלילות…
יום אחד לא הגישה לו אמא את הפיתה ואת החמין. כשארכה לו הצפיה נכנס אל הבית והתחיל מנערה ומעוררה. וכשראה את פניה התפוחים, הבין שהיא לא תקום עוד.
רץ אל השוחט של המושבה והידפק על פתחו:
– אמא שותקת! אמא שותקת!
השוחט לא הבין תחילה. הביט חליפות על פני חיים ועל רגליו היחפות, עד שנתחוור לו. ואז הניח את ידו על שכמו והידק אותו אליו, הידוק של רחמים נכמרים. בידו השניה החזיק את החלף השותת דם. על הקרקע פרפרה תרנגולת שחוטה פרפורים אחרונים. נועם לא ידע כמוהו ליפף את אבריו של חיים תמוז.
בשעת הלויה לא רצה להצטרף אל נושאי המיטה. העזים הרחיקו ברעותן וצריך היה להשיבן לתחום. קיבתו תבעה עדיין את פת השחרית.
בראותו אחר כך אנשים מתקהלים בבית הקברות פחז אף הוא ועלה לשם. היתה כבר הגווייה שקועה באדמה. היה כבר הקבר הולך ומתכסה. שוב הידקו השוחט אל לבו ואמר לפניו את “הקדיש”.
–מי כאן בבור הזה? – שאל לבסוף את פי השוחט.
– כאן קבורה אמך – השיב השוחט.
ד
אולם האנשים לא חדלו להתקהל בבית הקברות. יום יום מביאים גוויות חדשות. יום יום היו נשמעים “קדישים” חדשים, מוזרים, פלוחי־יבבות. בכיות היו מנסרות בחללה של המושבה. אגרופים היו מאיימים כלפי מעלה. “בעלי תשובה” עטופי תכריכים לבנים היו מתהלכים ברחובות ומכים על לבם. ויום אחד עשו את “הנסיון האחרון”. חופה העמידו בבית הקברות, “חופת יתומים ובעלי מום” כמנהג גוברין יהודאין. ותחת החופה – חיים, “חיים תמוז”, וחַיקה “חיקה האילמת”.
– “המגיפה, המגיפה” – זאת היתה המילה היחידה שניסרה מתחת לחופתם.
בביקתת שומר הקברים העזובה הקצו להם דירה. שני דרגשים של עץ הגיחו מתוך האפלולית. וכד גדולה היתה נתונה באמצע החדר, כד מלאה מים.
כשהכניסום השושבינים עם ערב הניחו מיני תרגימה על יד הכד. על מצעה שלה פרשו סדין לבן ועל מצעו שלו שמו טלית ותפילין, ולאחר שהתפללו תפילה קצרה לעצירת המגיפה נשקו את המזוזה ויצאו את החדר. חיים וחיקה נשארו יחידים.
ה
הוא שמע את נחרתה, נחרה מחוררת בדמי בית הקברות.
הוא הריח את חומה. חום מהביל הנפלט מגוויה מגושמת.
הוא קם.
להציץ בה חפץ. רק להציץ בה.
מה היא זו ומי היא זו השוכבת כאן באפילה, מצע ליד מצע ונוחרת נחרתה אל תוך אוזן הלילה?
ניגש אליה בלאט, כמפחד להעירה. הוא קרב אליה כקרב אל העזים, אל התאנה בלילה, אל המתים. חפץ היה לדעת, מהיכן הכדור נכנס…
ואולם היא נתעוררה.
עיני־פרא ננעצו בו בחלחלה. זרועות חשופות, מפושקות אצבעות הורמו להגנה. יבבת אלם התפרצה מגוויה עטופת בלהות.
– “דם!” – אמרה היבבה אל לבו.
– “דם!” – רחש לבו לקראת היבבה.
לא נגע בה.
צעד אחר צעד חזר למצעו.
עורו סומר מתחת לכותנתו. שפתיו נתרסקו מבין שיניו. ככלב מורתח הלחית בתוך הדממה.
מן האילנות שעל הקברים התפרצה רוח היצאה במחולות תעתועים. ידים גרמיות התדפקו על הדלת, התדפקו וגרדו. שלדים הקיפו את הבית והאזינו. יללת ערביה חרגה מן המחשכים, יללה אחת ארוכה, ארוכה ומחלחלת.
על מה היא מיללת שם?
כנחשים אפלים התפתלו הרגעים. השעות. דממות בדממות התנגשו ונפצי־ראשיהן מלאוהו. פערו נעלמים את פיהם ובלעו את לבו המפרכס. איומים החזיקו בגרונו וחינקוהו, חינקוהו ללא רחמים.
הוא שמע את נחרתה.
הוא הריח את חומה. הוא קם.
עתה ידע את הכיוון אשר עליו ללכת בו. עתה ידע את המעשה אשר עליו לעשות. הוא צעד אחורנית.
עיני רוחו ראו שוב את הזרועות החשופות, מפושקות האצבעות, המורמות להגנה. אזניו נתחרשו לשמע היבבות החורקות, יבבות האלם האטומות. לבו עמד בקרבו. ואולם הוא עצמו לא עמד. בבטחון של חיה, בכובד צעדו של הגורל, קרב אליה, פסע לקראתה, עצום עינים, אחורנית, אחורנית, פסיעה אחרי פסיעה, התכווץ, הסתובב – ותפשה!
הנה היא! הנה היא בידיו, זו חיקה היתומה, הזרה, הארורה, האילמת, כלת־הדמים! הנה שדיה הצומקים, הנה שערותיה הנעקרות כחציר, הנה כריסה הנפוחה, הנמתחת כתוף!
הן אותה ביקש, ביקש מעולם! הן עיניה היו אלה, שהציצו אליו ממסתריה של דיה, בקיץ, במחבוא, בין ענפי הזית. הן שיניה היו אלה, שיניה הצהובות, שחייכו אליו מן האפילה, מן הביקתה העזובה, מערימת־האבטיחים החיה. הן אליה שיווע, אליה ערג בזרועות המתים ובדמם. הן חיקה היא זו, חיקה הזרה, הלא־ידועה, החידה, הדמומה, האילמת.
היו את!
התזכרי עוד את לילות הזוועה רויתי במערת התנים? התזכרי עוד את שלוליות הדם על הקרקע? את הכוכבים השותקים? את פטמה, את פטמה הנרצחת? התזכרי עוד את אבי, את אבי הערוף שעזבוהו הפורעים? את ידו, את ידו הגדולה הנחה בידי, יד בלי גוף? התזכרי עוד את מאן־דהו, את מאן־דהו הזקן, הנוקב ויורד אל שרשי הויתי? התזכרי עוד את רעם התותחים, את האלונקות הנישאות, את הרקיעים הדולקים ואת המחשכים, את מחשכי חיי הנובחים?
עלי להזכיר לך כל אלה! עלי להעירך ולעוררך עד שאקיץ גם אני, עד שאבין גם אני מה זאת ועל מה זאת ומה כל אלה! עלי לדובב אותך, לשמוע מענה מפיך על כל אשר עוללו לנפשי, נפשי במחשכים, נפשי באבדון, נפשי שלא רוחמה מחסדו של עולם! עלי לתבוע עלבוני ממך, לתלוש את בשרך מעלייך, עלי לקרוע בך חלון אל נפשי האטומה, עלי לטלטלך טלטילת גבר, להרימך ולהפילך, להרימך ולהפילך, כגל עצמות, כגל עצמות!
חיקה!
פטמה!!
אמא!!!
בחדר היתה דומיה. כמקור תעלומה משתפך אל תוך חיק הנצח, קלח לו קילוח של דם מגווייתה של חיקה האילמת, קלח ופרש לצדדים אפלים. הגוויה ריטטה המומה, כמתוך העוית.
חיים תמוז התנער מרבצו ויצא בלאט את הביקתה. כצל בלהות סובב, תעה בין האילנות הצומחים על הקברים ועיניו תרו בחשיכה אחרי משהו שלא ידע לכנותו בשם. ליד קבר אחד מחוסר מצבה ניצב ועמד. דברי השוחט צללו באזניו:
– כאן קבורה אמך.
נשא את עיניו למעלה וראה כוכבים מתים. צמרמורת חלפה בגופו ועשר צפרניו שרטו את בשרו. אבן נשמטה מתחת רגליו והוא מעד ונפל מלוא קומתו ארצה. הוא נשאר שוכב במקום שנפל, השקיע את ראשו בחיק האדמה ובכה. חיים תמוז בכה.
א
עכשיו, לאחר שהניחוהו לנפשו בתא היחיד שלו, שקרני השמש השוקעת הסתננו מבעד סורג חלונו הגבוה, הנשקף אל היער – עכשיו יכול היה להסתכל בה בניחות, באיומה זו שהסקיבוה היגונים ושהיתה מונחת לה רשולות על גבי אדן החלון, כחיה רעה זו, שהרודפים השיגוה בין המצרים והיא כרעה, רבצה באפס אונים, מוכנה לכל ומשלימה עם הכל, ובלבד שלא תתחיל הרדיפה המטורפת מחדש.
הוא הפשיל את השרוול עד בית השחי, שלח אותה לפניו בפישוק אצבעות, הפך בה והפך בה בצמצום המבט. יד לא גדולה. שעירה במקצת. עגולה במקצת. ואצבעותיה קצרות ושמנמנות. על הכף מבפנים חריצים חותכים זה את זה, בהרות לבנות על גבי רקע אדום־כהה, גבשושיות וגומות שיש להן שיעור. מבחוץ מערכת קמטים דקיקים, מפוספסים, כמעט בלתי נראים, אולם מרובים מאד ומטביעים את חותמם על העור כולו, שמראהו הפך מעין גויל עתיק ימים, האוצר בקרבו סודות שאינם ניתנים לפיענוח אלא לחרטומים מופלאים ביותר, המבינים בחכמת הפרצוף. צומת הגידים הבאה מן הזרוע מתחלקת כאן לכמה ראשים, שכל אחד מהם מכחיל באופן מיוחד מבעד לעור השקוף, מתפצל באופן מיוחד ונעלם באופן מיוחד בחלל שבין האצבעות. יותר לא היה בה דבר שיהא ראוי לשים לב אליו.
כשהוסיף לבקש סימנים מיוחדים גילה שתי שקערוריות עמוקות, שתפסו אף הן מושב לעצמן בשופי של הכף, בקצה. האחת מעל לזרת הכפופה משהו והשניה מעל לאמה, שהיתה דווקא ישרה ביותר. גם במקום מוצאן של האצבעות האחרות נראו מעין שקערוריות שכאלה, מכוסות רשתות של קמטים. ואולם הן לא האפילו כל כך ולא נבדלו בהרבה משאר חלקיה של הכף. הצפרנים מגודלות היו. פישוק האצבעות מיצער ומלווה רעד קל. זה היה הכל.
הוא הניח אותה שוב על אדן החלון, החזיר את השרוול למקומו והחליק עליה מתוך חיוך מוזר באצבעות ידו הימנית. תנוח לה המסכנה, (הוא רצה להפליט: הארורה!) הרבה עבר עליה בשעות האחרונות. הרבה בעתה בקרבה. תנוח…
שמש לא נראתה עוד, והאפילה פשטה בין האילנות שביער ותעל חשאית לקראת החלון המסורג שבתא. מתחילה השחירה רצפת האבן החומה, אחר כך הכתלים, אחר כך התקרה הגבוהה, אחר כך השמשות של החלון שהיו פתוחות לצד פנים ושזיקוקין די נור לא פסקו לרצד בהן עד הרגע האחרון. לבסוף אי אפשר היה כבר להבדיל בין החשיכה שבפנים ובין זו שבחוץ. והאילנות שביער, שהיו סמוכים זה לזה ושעלו כנראה במדרונו של הר, הסתירו את השמים מפניו ולא נתנוהו להבחין אם יש כוכבים הלילה או איין. יתכן שאיין. ויתכן שהעולם הגדול הסיח דעתו ממנו ושכחו לנפשו בתוך תא־היחיד שלו שבבית הסוהר לנדונים למות, העומד פרוש לעצמו בקצה קצה של העיר. החיים בעיר מפכים עתה כרגיל. האורות נדלקים. הטראם מספר שלושים ואחד, זה שכל פנסיו אדומים, עובר עתה את הגשר הארוך שמעל לנהר האפל. מישהו, העומד בפרוזדור הקרון הראשון, משליך זנב סיגרה אל תוך המים החולפים ומוציא קופסת סיגריות וגפרורים, כדי להצית חדשה. הוא הולך עמם לפינה חסומה בפני הרוח, מקום שהנהג עומד, מטה כובעו למטה ומרים את דשי מעילו. הנהג אינו משגיח בו ומפהק ארוכות אגב סובבו בהגה. הוא מסובב את ההגה בידו הימנית. תחילה לכאן ואחר כך חזרה. השניה, השמאלית – ואולם היכן היא היד השניה, השמאלית, שלו עצמו? אל אלוהים, היכן היא??? הנה היא! היא מונחת רשולות על אדן החלון של תא היחיד שבבית הסוהר לנדונים למות. כחיה רעה היא מונחת, שהרודפים השיגוה בין המצרים והיא כרעה, רבצה באפס אונים, מוכנה לכל ומשלימה עם הכל, ובלבד שלא תתחיל הרדיפה המטורפת מחדש. תנוח לה המסכנה. (שוב תפש עצמו בחפץ להפליט: הארורה!) הרבה בעתה בקרבה. הרבה כאבה והכאיבה. תנוח…
ב
לפני שעות אחדות היה המשפט. השופטים המושבעים ישבו עטופים באיצטלות הצבעונים שלהם. הסניגור גמר את נאומו. הקטיגור חיכך את צוארון המלמלה שלו מתוך שביעת רצון. הרגש הרגיש, כנראה, כי הקרבן לא יימלט מידיו עוד. הקהל, שמילא את האולם עד אפס מקום, חיכה בקוצר רוח להכרזת פסק הדין.
פתח אב בין הדין בשאלה:
– אתה, הנאשם! ההוברר לך במשך המשפט, כי נוסף על הודאתך המפורשת יש הוכחות מספיקות בידינו, כי אתה ביצעת את מעשה הרצח המגונה?
– הן!
– המודה הנך, כי מכוער הוא המעשה הזה אשר עשית, כי גדולה היא הנבלה הזאת ממעלליו השפלים של רוצח מלידה, כי החמה תיבוש והלבנה תחפר בהיעשות פשעים כאלה עלי אדמות?
– הן, אדוני אב בית הדין!
– והעומד אתה במרדך ואינך רוצה לגלות לנו גם הפעם את הסיבה האמיתית, שהביאתך לרצוח באופן שפל כל כך את היצור הנעלה הזה, שהלך אחריך באמונה ובתום ודבק בך לאהבה אותך?
– לא, אדוני אב בית הדין, אינני רוצה!
– ובכן – פני אב בית הדין קיבלו ארשת חמורה ולחייו המגולחות למשעי כוסו אודם בהחליפו מבט של הסכמה עם השופטים המושבעים, שקמו מיד ממקומותיהם וניצבו דוממים וכבדים – ובכן, אתה, הנאשם! במקרים אחרים רגילים אנו להתכנס תחילה בחדר המושבעים ולהחליט בהצבעה על גורל הנאשם. הפעם אין צורך בכך. כולנו באנו כבר לכלל דעה אחת. טעמים מקילים איין. פסק הדין ברור: האיש הרוצח בידו השניה את אשת נעוריו, בה בשעה שידו האחת חובקת אותה חיבוק של עגבים, האיש הזה על חלאת המין האנושי ייחשב ופסק הדין היחידי עבורו – מות בתליה!
– מות בתליה! – מילאו השופטים המושבעים פה אחד אחרי דברי אב בית הדין.
– מות בתליה – לחש קהל המאות שבאולם כמתוך הקלה, אף על פי שהיה גם הרבה מן האימה בלחישה זו.
– מות בתליה! – פרץ מישהו ביבבה.
אב בית הדין חיכה רגעים אחדים להרגעת הרוחות, תיקן את שרוול איצטלתו הרחב, שהיה נסרח שלא כהוגן, חיכחך בגרונו והוסיף לשאול, בהדגישו הדגשה מיוחדת את המלה האחרונה שבשאלותיו.
– השמעת את פסק הדין, אתה, הנדון?
– שמעתי.
– היש לך לערער עליו?
– לא.
– המרוצה אתה בו?
– הן.
– היש לך עוד בקשה אחרונה מאת קהל השופטים?
– איין.
– החפץ אתה כי ישלחו הלילה כוהן אל תא היחיד שלך, למען יכינך לקראת עולם הבא הצפוי לך עם עלות השחר?
– לא, אדוני אב בית הדין!
– רב?
– לא.
– ההנך בן בלי דת?
– אני רוצה שיתנו לי לנוח.
ענן קל נראה על מצחו של אב בית הדין. בכגון זה לא פגש עדיין במשך כל שנות נסיונותיו. כשפנה בקול כבוש אל השוטרים העומדים מוכנים מן הצד, לא נעלמה מעין כל התאמצותו להתגבר על המבוכה שבקרבו:
– שוטרים! הובילו את הנדון אל תא היחיד שבבית הסוהר לנדונים למות. מחר עם עלות השחר יוצא פסק הדין לפועל. אני מכריז על סגירת הישיבה!
ארבעה שוטרים מזויינים ברובים לקחו את הנדון ביניהם והובילוהו החוצה. השופטים המושבעים קמו אחד, אחד ועברו לחדר הגדול להחליף את בגדיהם. אחדים מהם לא יכלו להתגבר על יצר העישון שלהם, שכבשוהו במשך כל השעות של המשפט, הוציאו סיגריות מכיסי חזייתם, הציתום במציתים קטנים והחלו לעשן. אב בית הדין עזב את הבמה באחרונה. הקהל יצא חרש.
ג
ועתה הוא כאן…
הלילה כבש את התא כולו. הדממה נשמה את נשימתה הכבידה. בת־רוח חלפה ואיננה. אל הדרגש שליד הקיר האפל לא ניגש עדיין. במאכלים שעל השולחן הקטן לא נגע. את הנר לא העלה. הוא עמד כבתחילה אצל החלון, כשידו האחת תלויה לה ברפיון לצד הגוף, והשניה, זו האחרת, מונחת לה על אדן החלון.
ובכן – זה הלילה האחרון? אין בכך כלום. הוא חיכה לו. הוא ידע כי בוא יבוא ביום מן הימים. וטוב שהקדים לבוא. כי על כן נוראה הציפיה. ציפיה של ימים, של ירחים, של שנים. קר נעשה לו במחשבתו זו…
בחצר בית האסורים נשמעו פתאום צעדיו הכבדים של המשמר. אחת, שתים, שלוש, ארבע. אחת, שתים, שלוש, ארבע. חזור ושוב. חזור ושוב. קר נעשה לו במחשבתו זו…
הוא סגר את החלון. ניגש אל השולחן. הצית גפרור. העלה את הנר. כיבהו. שכב על הדרגש. הירהר. ספר את צעדי המשמר. נזכר כי שעון לו על גבי השולחן. קם. הצית גפרור. ראה את השעה. תשע בערב. הגפרור דעך, כבה. הוא זרקו על רצפת האבן וחזר ושכב על הדרגש. מתי עולה השחר? בשעה חמש בערך. כמה מתשע עד חמש? שמונה שעות בערך. שמונה שעות. הוא ניסה להירדם.
ד
– האת היא זאת חיינ’קה?
– אני היא זאת.
– ואת חיה?
– אני חיה.
– ומה היה כל זה?
– כל זה היה רק חלום.
– והמשפט?
– גם זה חלום.
– והחיים, כל החיים האפלים האלה שחייתי עד היום, המחבואים ששיחקתי עם עצמי, הפליטה שנמלטתי מעצמי, מאותו נעלם שרדפני תמיד, שהעמיד מכשולי תופת על דרכי, שליוה את חיי כצל בלהות בדמות יד, בדמות ידי שלי, זו האחרת, השניה, כל אלה מה היו?
– גם אלה היו רק חלום.
– ואת?
– אני אוהבת אותך.
– ואינך מפחדת מפני?
– למה אפחד?
– אם כן, היטיבי נא עמי ושבי על ידי.
היא ישבה על ידו. את ראשו שמה בחיקה. שפתיה נגעו במצחו. טוב היה לו.
– יודעת את, חיינ’קה, עתים ואני חושב למה לא ישבת כך על ידי באותה השעה, אז? למה לא הרגעת אותי קודם לכן, בעוד מועד, לפני היות הדבר? כי היה דבר, חיינ’קה, היה דבר. אני עשיתי משהו. משהו עשיתי. אני מפחד מפני המעשה אשר עשיתי.
– אתה מדבר הבלים, אהוב שלי.
– אני יודע את אשר אני מדבר, חיינ’קה, אני יודע. היד השניה היתה זאת. האחרת. הביטי נא אל העורק הכחול הזה. נהר הוא זה. מימי הילדות שוטף הנהר. משם עד כאן. עד היום. כופפי נא ראשך על חוף הנהר והביטי: ילד משתעשע שם ביער. זה אני. הילד משתעשע על ראש ההר. בקצה. עמק איום לצדו. הילד מתכופף. פרח הוא חפץ לקטוף, או פרפר הוא חפץ לצוד. את היד הימנית הוא שולח לפניו, כדי לעשות זאת. אולם מי הוא זה הבא פתאום לקראתה מן הצד? הנחש הוא זה? פתן? רוח? אמרי נא לי, כי מפחד אנוכי.
– אינני רואה כלום.
– זה איננו נחש. גם לא רוח. זוהי האחרת, חיינ’קה זוהי היד השניה של הילד עצמו. דוחפת היא את הראשונה. בכוח היא דוחפת. מאחוריה היא דוחפת אותה. הילד נופל. לצד העמק הוא נופל. הוא מתגלגל. נחבט. חוזר ונחבט. הילד מוטל פצוע לרגלי ההר. האם באה. המשרתת. מרפאים אותו. הילד גדל. הילד בוגר. אולם הוא נופל עדיין. עדיין הוא נופל. וזו דוחפת. עודנה דוחפת. היד השניה דוחפת. כמה השעה חיינ’קה?
– תשע או עשר או אחת עשרה.
– אחת עשרה! אל נכון אחת עשרה! אז כמה עלי עוד לחיות?
– אינני יודעת מה אתה סח.
– אינך יודעת? והרי אני רצחתי אותך, כלומר זו, השניה, זו, הארורה, היא רצחה אותך נפש, חיינ’קה שלי. כמו היום ישבנו אז. זה שבעה חדשים שהיינו כבר נשואים זה לזו, ואולי שמונה…
– שמונה, אל נכון שמונה.
– אני חשבתי כל אותם הימים כי באתי כבר אל המנוחה בחיים האלה, וכי הרפה ממני הרודף הנעלם הזה, אני אהבתיך, יודעת את כי אני אהבתיך?
– אני יודעת, ומאושרה אני מאד.
– אלא שאני הרגתיך.
– זה כיצד?
– כלום אינך מבינה עדיין? בשל האקדוח היה כל זה, האקדוח שהיה עמי ואני לא ידעתי. זה שירה בך פתאום. אימתי קניתי את האקדוח הזה?
– שכחתי.
– איכה יכולת לשכוח, ואת לא ידעת אודותיו? גם אני לא ידעתי אודותיו. רק ברגע ההוא נודע לי הדבר. ברגע שדבקתי בכך. ברגע שיריתי בך. היא – – עזרה!
הוא נפל מן הדרגש. נחבט בקרקע. המשמר דפק בפתח.
– מה יש, הנדון?
– אין כלום, רק חלום חלמתי.
– יש להתפלל, הנדון! רק עוד שלוש שעות עד עלות השחר.
– רק עוד שלוש שעות אמרת? אלי, מה נחפז הזמן. היהיה יפה מחר?
– יפה יהיה.
– ואת התליה כבר הכינו?
– הכינו.
– וקבר כבר חפרו?
– אינני יודע, הנדון. לילה טוב.
– לילה טוב.
ה
בשעה שלוש וארבעים נפתחה הדלת על ידי השומר. פנס הועמד על השולחן. נכנסו האב והאם להיפרד מבנם. האם בכתה. האב הביט עליו במבט זועם והחריש. מעבר למבט היה עוד משהו שרעד הרבה. כל הגוף רעד עמו.
– למה עשית זאת, בני?
– אינני יודע, אמא.
– הן היא היתה אשתך אשר אירשת לך לאהבה אותה? הן אתה אהבת אותה!?
– אהבתי אותה, אמא.
– והלא אף פעם לא רבתם ביניכם?
– לא רבנו, אמא.
– ואולי אתה לא עשית זאת ורק העלל העלילו עליך.
– לא העלילו, אמא. אני עשיתי זאת, כלומר.
כאן פרץ האב בשאגה:
– “כלומר”… מה “כלומר”? למה לא ניסית אפילו להגן עליך, הא? למה לא פצית פה? החושב אתה כי… כי לשכל… את בנינו נולדנו אני ואמא שלך בעולם הזה?…
– אינני חושב כך, אבא. ואולם, לא בבנים שכמותי תיושעו. אני רצחתי וחסל. אני חייב מיתה וחסל. נסו להתנחם. נסו למצוא דרך. אני לא כדאי. לילה טוב לכם.
האם נפלה לרגליו, נשקתן, לא חפצה להרפות מהן. האב נהם משהו לתוך זקנו. נהם מתוך רעידת כל הגוף. הרים את האם מתוך רעידת כל הגוף, סחבה החוצה. לא הביט לאחוריו. השומר נעל את הדלת מבחוץ. הראיון נגמר.
ו
ואולי לקום וללכת לשופט? לקום וללכת עתה, בקצה הלילה, ללכת ולהעיר אותו משנת השאננים שלו, להעיר ולצעוק לפניו צעקה גדולה ומרה: אני לא אשמתי! אני לא רצחתי! היא, האחרת, היד השניה, היא שעשתה כל זאת! היא שהרעילה את חיי, שהפילתני מתהום אל תהום. היא ששדדה ממני את הזכות להתהלך בארץ הזאת ולשאוף את האויר אל ריאתי ולראות את השמש בעיני, את השמש לראות! – אולי לגולל לפניו את כל הפרשה הסתומה הזאת, את כל האמת הנוראה הזאת, שאפילו הדמיון המטורף ביותר לא יוכל להשתוות אליה…?
הוא קם והצית גפרור. העלה את הנר. הקריב את היד, את זו היד השניה שלא סירבה ולא כלום, הקריב אותה אל שלהבת הנר ותהי שקופה בעיניו וורודה כשלהבת צלולה.
– להבה צלולה – הרהר – להבה צלולה. בכגון זה אנחנו נשרפים. אני. את. כולנו.
הוא קרא מתוך היד השקופה את עשרים וחמש שנות חייו, כקרוא מגילה עתיקה.
ז
מתחת לסף ההכרה הראשונה כבר דימדם לו שלטונה של זו כממרחק רב, כמתוך מעבה הדורות. נדמה לו שבצאתו מרחם אמו נשארה זו קשורה בטבור, ובמה שמעבר לטבור ובמה שאין לו התחלה כלל. מעל לגן עדן הסגור, אחוזה בלהט החרב המתהפכת רואה היה אותה, יחידה, מוקפת ריקות, תלויה ועומדת בחלל… אולם לידי התגלות ראשונה לא הגיעה איומה זו, אלא בשנת הארבע או החמש לחייו. “קוביות בנייה” קנו לו אז במתנה. תיבה מלאה קוביות אדומות, כחולות ולבנות, שאפשר היה לילד המשתעשע לבנות מהן כל מיני בניינים מפוארים. ארמונות. מגדלים. פירמידות. הוא פתח את התיבה מתוך הנאה מרובה והתחיל לבנות. הוא זוכר בדיוק את המקום שישב בו. היה זה בחלל האפל שבין התנור ובין אותו הקיר שהתמונות היו תלויות עליו ושהמיטות נשענו אליו במראשותיהן. הוא חפץ לבנות מגדל גבוה ללא כל תכנית. סתם כך. לשים אבן על גבי אבן. עד כלות כל האבנים. נדמה היה לו שהמגדל יגיע עד לתקרה. בהמשך הבנייה הכניס שיטה בבנין. תחילה הניח אבן לבנה, אליה כחולה ועל גבה אדומה. וחוזר חלילה. הבניין עמד להיות גדול מאוד ונאה מאוד. לבו הקטן הלם משמחה. ופתאום – ללא כל סיבה, ללא כל החלטה, ללא כל חפץ טמיר – באה זו, באה מן הצד, באה באיטיות נוראה, באה והתקרבה אל המגדל העומד בגמר בניינו. היד שלו, האחרת, ידו השניה, באה להודיע לו על שלטונה בחייו.
הוא ראה בבואה. הוא חשב תחילה לקום ולהתרחק בעוד מועד מן הבניין שהקים. עוד טרם שידע את מהותה, כבר חיבל תחבולות נגדה. פחד סתום, פחד בראשית קומם את כל הוייתו. לעצור אותה! למען השם – לעצור אותה! – – לשוא! המרחק בינה ובין הקוביות הערוכות הלך וקטן. אצבעותיה הלכו ופושקו. הנה מגע קל בקצה. פול! המגדל כולו נפל!
הוריו מצאוהו אחר כך, כשהוא יושב בפה פעור ובעינים קמות, וכל הכרה אין עמו.
ח
משגדל – גדלה עמו, יותר מעמו. היא היתה הסוד השחור בחייו. הוא לא סיפר עליה לשום איש, כי ידע שאיש לא יאמין לו. כמשוגע יהיה בעיני שומעו. מלבד זה היה גם משהו אינטימי־אכזרי בדבר. משהו האומר לו, כי כל זה להוי ידוע רק לו, רק לנפשו. היא נטעה את הפחד בלבו. הוא פחד לפתוח את פיו בהאשמה נגדה.
והיא היתה בכל. בכל. היא היתה זאת שנתנה את סטירת הלחי למורה שלו. בפני התלמידים כולם. למורה שלו, שהוא אהב אותו כנפשו. בגללה היתה אז המהומה. בגללה גירשוהו מבית הספר. האב והאם בכו בגללה.
היא הרימה את השמלות של כל הנערות שהכיר. הוא לא הביט אל המקום החשוף. רק היא, היד הביטה. היו לה עינים משלה. הוא רק האדים מכף רגל ועד ראש. הנערה האדימה אף היא. יש שירקה בפניו וברחה. יש שפרצה בבכי.
סיפורים משונים עליו ועל הליכותיו התחילו נמסרים בין הקרובים אליו. הוא לא ניסה להכחישם. הוא הרגיל עצמו לשאת את אימתו בחובו. רק מבט החמלה שהיתה זורקת בו אמו לאחר מעשה שכזה היה מביאו לידי דמעות. אחר כך הסתלק מן הדמעות. מרי בא אל קרבו. חרון־אף. שנאה לכל אשר מסביב. דרור יקרא לה לאיומה זו! דרור יקרא לה. היא הרחיבה שלטון. שברה כלים ושמשות. נברה בכל כיעור. היא הכתה, פצעה, העליבה. לא הבדילה בין זר ובין קרוב. לא חמלה על אב ואם. דרור יקרא לה!
העונשים לא הועילו. הדמעות לא הועילו. תחנוני הכיבושין עוד הגדילו את החימה. כך נאה להם. כך יאה להם. לבוכים הללו, למתחסדים הללו. לאלה שבעצם אינם יודעים כלום בעולם, כלום ממנה. לאלה שלחלוטין אינם מבינים מה נעשה כאן אתנו. כך נאה להם!
ורק במצאו אותה לילה אחד כשהיא חונקת בגרונה של האחות היחידה שהיתה לו, וזו – עיניה יוצאות, חזה נושף, והיא איננה צועקת. רק אז, כשברגע האחרון, כמעט עם יציאת נשמה, עלה לו באחרית כוחותיו להשיבה לאחור, רק אז החליט לאגרף את כל חייו ולצאת לקראתה למלחמת תנופה. מלחמה לחיים ולמות. הוא או היא. אגב, היכן היא עתה בעולם, אחותו שלו?
ט
ראשית המלחמה היתה הבדידות. לילה אחד נמלט מן הבית ובכיסו כסף בית אבא, שנחסך על שמו עבורו. הוא נסע ברכבות, באניות, בחשמליות של לילה. בא לפרברה של עיר אחת. לא ידע שם העיר. חשמלית אחת, אדומת אורות, שמהספר שלושים ואחד היה מואר בגגה, הובילתו עד התחנה האחרונה. שם ירד עם היורדים. ראה בית קטן וגינה פורחת. בלילה פרחה הגינה. דפק בדלת. פתחה לו זקנה אחת. אם יש מקום ללון. הן. החדר היה ד' על ד'. מיטה אחת. שתי תמונות דפוס צבעוניות מימינה ומשמאלה. על האחת “האם המינקת”, על השניה איש צבא בבגדי שרד. החלון פנה לגינת הפרחים. החדר היה נקי. הוא שאל אם יוכל להישאר כאן זמן רב יותר. הן. ואם יוכל להביא לו את האוכל אל חדרו. הן. והמחיר? נשתוו. מכאן תתחיל המלחמה!
רעד עברו עתה, בעמדו ליד הנר של תא־הנידונים, לזכר פרשת המלחמה הזאת. בידו הימנית לחץ פתאום את זו האיומה והחזיק בה, החזק היטב. היא כאן, המסכנה, הארורה. זו שאשימה בכל. זו שירדה לנפשו. זו שניצחה תמיד. עתה לא תימלט עוד. עתה בא קצה. חבל התליה ישתק גם אותה.
י
אז לא מתה. בבדידות של חדרו שכב אז ימים על ימים והחריש. מעין מאסר גזר על עצמו בגללה. מכאן, ממיטתו החורקת שבעיר הזרה, ששמה אינו ידוע גם לו, לא תוכל להזיק עוד. כאן יכבשנה! ירגיל אותה. ירתמנה אל העול. כאן יקום הדבר. בשכבו אז ובהאזינו אל השעות החולפות נתברר לו אט אט, כי לא היה טעם לחייו, וכי נחוץ לעשות משהו בעולם, בטרם ילך האדם לדרכו.
ספר התחיל לכתוב.
הספר צריך היה להציב ציון, לשמש אזהרה, מורה דרך, תמצית מה שנתנסה הוא בחייו. על היד השניה מוסבים היו דברי הספר. זו היד השניה, המגויידת, שאצלו היתה ממשית כל כך – הוא הפך אותה לסמל בספרו. סמל מאיים, הרסני. סמל הדורש פתרונים. הוא גילה את עקבותיה של יד שניה זו בכל חיי הדור. באמנות, בכלכלה, במאורעות יום־יום. היא שהביאה לידי מלחמת האדם באדם. היא שפוררה מבראשית את כל מה שבנו אנשים בעולם ואת כל מה שעמדו לבנות. היא הרובצת לפתח העתיד. ידנו היא זאת – כתב מתוך השראה של קדחת – ידנו השניה, האשימה בכל הוָתנו. בשעה שאנו מניחים יסודות, אנו מתירים לה שתערער בהם את האבן הראשה. בשעה שאנו נוטעים, אנו נותנים לה להרעיל את השרשים. ביד האחת אנו מיטהרים ובשניה אנו מחזיקים בשרץ, והכל בעת ובעונה אחת, באותה השעה עצמה. קראו לה באיזה שם שתקראו. קראו לה רפיון. קראו לה ספק, קראו לה פירוד הלבבות. קראו לה חמדת החדלון. היד השניה היא זו. האיומה שלנו היא זו. הקללה הרובצת לפתח כל מפעל. לוּ היו עינים לנו לגלות אותה בחיינו, לוּ רצינו אנחנו. כל העמים, כל בני האדם כולם. לוּ כוח היה לנו לקום לילה אחד. לקום ולקחת קרדום ביד ולכרתה, לכרתה. לוּ העזנו לצאת לקראתה. לקראתנו – חוצץ. לוּ.
הוא זוכר: ברגע הזה הפסיק את כתיבתו. חפץ אדיר בא עליו באמצע הפסוק, ויכבשנו כולו. הוא חפץ לקיים את אשר דרש. הוא חפץ לכרות את ידו השניה. אם לאחרים היא רק סמל, תוכן מופשט – לו היא ממש. מציאות אכזרית. אם האחרים חייבים לעשות את מעשיהם ברוח – הוא חייב לעשות בחומר, מעשה, מעשה ממש. הספרים לא יועילו. הדברים הבל הם. האחד מוכרח להתחיל. קר ואכזרי קם ויצא מחדרו.
השעה היתה אולי קרובה לזו של עכשיו. שתי שעות בלילה, או שלוש. הפרבר ישן את שנתו. רק במרחקים סובבו גלגלי רכבת עמומות. הזקנה נחרה במטבח.
הוא קרב אליה על בהונות רגליו. אור הלבנה נפל על פניה המצומקים, על כלי המטבח, על הכיור ועל הקרדום שהיה מונח על גבי סדן של עץ.
הוא נטל את הקרדום ויצא החוצה.
הגינה עמדה בלבלובה ונשמה את נשימת הלילה שלה. הכוכבים ברקו שלא כרגיל. תרנגולת אחת גיהקה אי־שם ביתמות מחבואה.
באמצע הגינה עמד פסל של אבן עגול ועתיק. שבור היה, וכעין טבלה היתה לו במקום הראש. על זו הטבלה שם את ידו השמאלית, את היד השניה. בראשונה הרים את הקרדום, נופף אותו באויר, החזיק בו מול הלבנה המתבוננת. החזיק בו רגע. שני רגעים. מדד את המרחק בעיניו. כיון את עוצם המכה באומר. למען לא יחטיא את המטרה. קר ואכזרי היה באותם הרגעים. כגורל עצמו.
יא
משהקיץ אחר כך, לאחר סיוט של קדחת, בתוך איזה בית חולים שבעיר הזרה, היה הדבר הראשון שנראה לעיניו תחבושת גבס גדולה ולבנה על היד – הימנית שלו. השניה, זו שנתכוון לפגוע בה באותו לילה, היתה מונחת שליוה ושלימה על קצה המיטה ואצבעותיה העגולות, השמנמנות במקצת, התרפקו על השמיכה. האחות חיינ’קה, שאת פניה ראה אז בפעם הראשונה, ישבה למרגלותיו וחייכה אליו בעיניה הגדולות והשחורות.
– לבני־האדם יפה לחיות – אמרה בקולה החם, הספוג עצב קל – המות לשוטים…
הבין שחשדוהו בניסיון של התאבדות והחריש. יהא כך. הן אחרת לא יוכל להסביר את זר מעשהו. למקוטעין נזכר גם במה שהתרחש אז, ברגעי ההכרה האחרונים, בעמדו עם הקרדום בימינו ליד הפסל שבגינה המלבלבת. הדבר היה פשוט מאוד לגבי הנסיונות שנתנסה בהם עד הנה. כמעט טבעי. רגיל היה שברגע המכריע תהא זו השניה מוציאה לפועל את אשר היא רוצה, ולא אשר זמם הוא. הוא רק התפלא על התמימות שבה רצה אז לנצחה. היא עשתה את אשר שומה עליה לעשות. ברחף עליה סכנת הכליון, בהיות כבר הקרדום תלוי באויר ומתקרב אליה להכריתה – עשתה תנועה אחת מהירה, תנועה קלילה, ותוך כדי ניד עפעף נטלה את הקרדום מן היד הימנית ועשתה לזו את אשר זממה לעשות לה, הכתה אותה מכה אחת ניצחת בעושף הקרדום. אפילו את התנופה שנעשתה כבר נטלה ממנה באותו מעוף העין…
ובהביטו עתה אל תוך עיניה הגדולות והשחורות של האחות חיינ’קה הרגיש, כי שעת ההכנעה הגדולה באה, כי לא כדאי היה להילחם. כי הכל בכדי. הכל בכדי. והעינים הללו אמרו לו, כי יש עוד משהו אחר בעולם מידו השניה שלו. שתי גבות דקות וקשותות היו לעינים הללו. המצח היה יפה. השערות גולשות, מבהיקות ואומרות: לַטפנו! הגוף לא דק ולא עבה. נמוך במקצת ביחס לראש המוארך. חום נעים עלה לקראתו מעורה החום־כהה. הוא עצם את עיניו.
הרופאים אמרו לו, כי פצעי ידו אינם אנושים וכי בעוד שבוע, שבועיים יוכל לעזוב את בית החולים. בכיסי בגדיו מצאו את הארנק עם הכסף של בית־אבא, על כן השכיבוהו בתוך תא מיוחד. אל תוך התא הזה היו באים רק הרופאים להסתכל בפצעיו שהעלו מוגלה, מבעד לתחבושת. בבוקר היתה המשרתת מכבדת את החדר, שוטפת את הרצפה ומחדשת את המיטה. ופעמים אחדות ביום היתה חיינ’קה נכנסת להאכילו, להשקותו, למדוד את חומו ולחדש את התחבושת שמעל לגבס. במין נעימה מיוחדת היתה אומרת “לילה טוב”. הוא אהב את חיינ’קה.
היא היתה לו מה שהיער הנהו לחלכאי הכרך העייפים. מרגוע, נוחם, שיכרון ריחני. בית החולים עמד בתוך יער. כשהזמינתו, לאחר צאתו את בית החולים, להיות אורח בביתה – לא יצא מחדרה שני ימים ושני לילות. כך נעמו לו הכרים שהיא שכבה עליהם, המראה שהיא נסתכלה בה, השמלה שהחליפה בשעת לכתה לעבודה.
כך נעמה לו המנוחה.
הוא הציע לה שתינשא לו והיא הסכימה. מעתה אין צורך בגלות, במלחמה, בבקשת הבדידות. הם נסעו לבית הוריו לבשר את הבשורה.
יב
שבועות. חודשים. הם היו מאושרים.
בוקר מאחרים היו לקום והיו שוכבים במיטות הלבנות ומביטים זה לזה כבחלום. עורה הכהה היה נוצץ מתוך כותונת המשי הורודה. עיניה – שלהבת לחה היתה להן.
הוא שלח את ידו האחת לקראתה ומשכה אליו.
– חבקני גם בזו, בשניה…
הוא חייך מרוב אושר. היד השניה נעמה לה…
יג
בלילות מסרבים היו לשוב אל חדרם. שיכורי כוכבים התהלכו ברחובות המרוחקים ביותר. רק לעתים רחוקות החליפו אומר ביניהם. הם הבינו את סוד השתיקה.
פעם עמד אתה על גגה של חורבה עזובה, בקצה הדרך. אורות העיר ביצבצו לעיניהם כפנסי אניות בלב ים גדול. על דרכים עזובות נראו מכוניות בחפזן. מגדל העיר ניצב כצל בלהות.
פתאום הרים את ידו, את זו, את השניה.
– מה את רואה, חיינ’קה?
– יד אני רואה. יד קטנה של השוטה הגדול שלי.
– מהרי וכרעי על רגלייך לפני היד הזאת.
– הנני וכרעתי, אדוני המלך!
– קרבן הקריבי לה.
– איזה קרבן?
– את לבך, את כל לבך.
– בשל מה?
– כי טובה היא, כי קדושה היא, כי מניחה היא לנו.
– הנה לבי, כל לבי, קחיהו, היד!
הלב הלם למגע ידו בחורבה העזובה.
טוב היה לו.
יד
אולם – קרבנות הלבב לא הועילו. הימים ללא דאגה לא האריכו. זו – לא שקטה, לא נחה. באימה של קפאון גילה מיום אל יום, כי עדיין היא קיימת, כי עדיין היא נטויה על חייו. ועיני נשמתו נפערו כפצעים.
– הכיתני – היתה חיינ’קה גונחת פתאום בחצות הלילה, בהילפת הגויות בשכרונן – הכיתני הכה ופצוע, על לחיי, על שוקי, על חזי, למה תעשה לי זאת?
– שברת את מערכת הכלים שלנו, ניפצת את הראי, הפלת את הכוס ותשברנה לרסיסים, למה תעשה לי זאת?
– קרעת שמלתי מעלי, תלשת שערותי, עוללת פני בעפר, למה תעשה לי זאת?
הוא הבין, אף כי לא הרגיש כיצד כל זה נעשה.
הוא כרע על ברכיו, לפת את רגליה ונשקן.
הוא רעד משגעונו של הצער.
אך היא לא הבינה.
מיום אל יום, משבוע לשבוע, הרחיבה הזרות ביניהם. עבתה המחיצה.
וכשקמה פעם בבוקר ועינה האחת נפוחה מתיגרתה האכזרית של זו, ידו השניה, ציותה עליו לעזוב את ביתה, ללכת ממנה עולמית.
היא בכתה.
הוא לא בכה.
הוא לא רצה לפתוח לפניה את התהום שבגורלו.
מוטב שתשנא אותו, משתאבד עמו.
מוטב שתאשים, שתחרף, שתקלל, משתציץ אל תוך הגיהינום הזה.
– אני אהבתי אותך – שמע אותה מייבבת ליד הדלת אחריו – באלוהים נשבעתי כי אהבתי אותך, אבל אתה שנאתני!
מעתה ידע כי אין מרפא לחייו.
טו
אולם הוא לא יכול למות.
היא היתה כאן. חיינ’קה. הוא לא יכול לשכוח אותה. לילות שלימים היה יושב על הגבעה, שמשם אפשר היה לראות את חלונה. את האור שבו בתחילת הערב… את האפילה שלו במשך כל הלילה. את קרני השמש המרצדות עליו עם בוקר. הוא לא יכול לשכוח אותה.
הוא שתה שיכור. הוא התפלל. הוא התפלש בעפר ושכב ללא ניד שעות על שעות. מחוץ לעיר. הרחק, הרחק ממנה; כשהעינים נטויות בכל זאת תמיד אל כיוון מעונה.
עם שחר אורב היה לעניים הפושטים על העיר. התנפל לרגליהם וחסם להם את הדרך.
– רמסוני – היה מתחנן – דרכו עלי.
הם היו פוסחים עליו בצחוק, בחירופים או במנוד ראש.
משנתרחקו – קם והביט אחריהם פרועות. כאילו נשאו עמם את הדבר היקר לו מכל. כאילו לא ישיבוהו אליו עוד.
– חיינ’קה – לחשו שפתיו.
– חיינ’קה!
טז
באותו ערב היה שקט עצור בלבו.
זוג אחד, מן המטיילים שבקצוי העיר, חשבוהו לחוזר על הפתחים, והגבר זרק לו בתנועה רחבה מטבע לרגליו.
הוא הרים את המטבע.
של כסף היתה.
שקט עצור היה בלבו.
הוא נכנס למספרה. הסתפר. התגלח. חפף את ראשו.
הוא קנה משהו בבית מסחר גדול. את שארית ארנקו הריק לשם כך. הוא לא ידע למה נחוץ היה לו הדבר הזה שקנה, ובעיקר, למה נחוץ היה לה. כי היא היתה זאת שקנתה, היד השניה.
הוא רק עמד כמרחוק וראה בקנותה. את לשונו השאיל לה בעל כורחו, כדי לקיים את חפצה.
ואולי לא באותו ערב היתה קנייה זו, קניית האקדוח.
על כל פנים שוב לא זכר זאת בלכתו רחוץ ומגולח, מצוחצח בגדים ונעול נעלים מבריקות, בפעם הראשונה אחרי ימים רבים של פרידה, לביתה של חיינ’קה.
יז
– האח! – זאת היתה המלה היחידה שנפלטה מפיה בראותה אותו עומד בחדרה. היא ישבה מלובשת על מיטתה וקראה בספר. ואולי לא קראה, אלא בכתה. ואולי לא בכתה, אלא חיכתה לו. לוהטת היתה כאש בנפלה אל זרועותיו.
תחילה בכו כשני ילדים קטנים. שכבו חבוקים ובכו. דמעותיה מין טעם מיוחד היה בהן, והוא לקקן בשפתיו. לשונו עברה על עיניה. מגע הריסים הדומעים ערב לו לידי כאב. הוא שכב ובכה ובוש בפני עצמו. אחר כך באה השלוה הגדולה. זו שחלם עליה כל ימי חייו. זו שרק רמוז רמזה לו בראשית ימי האהבה. הוא לא היה. היא לא היתה. הדממה היתה. העולם היה. אל אלוהי העולם היה. ובאותה השעה פתאום את יריית האקדוח שבידו השניה.
יח
צעדים כבדים במסדרון. מפתח סובב בדלת התא.
הוא הקיץ מתהייתו.
השמש כבר שלחה את ראשוני קרניה מבין סורג החלון.
כמה שעות עמד כך וקרא מתוך היד? מה קרא? הוא רק ידע שהגיע הקץ. וגם זאת ידע: הוא לא ילך אל השופטים. לא יערער. לא יבקש מאום. חסל!
שומר בית הסוהר נכנס. פניו הזקנים מקומטי שינה. ערמומית שבחמלה נצנצה בתוך עיניו.
אחר כך נכנס התליין. אחר כך שני שוטרים. השופטים עמדו מבחוץ והתלחשו.
הוא עמד דומם בין השוטרים. כאתמול בשעת כניסתו. שומר בית הסוהר תפש מקום לפניו. התליין אחריו. התחילו ללכת.
לכולם נעים היה שהכל כבר בקלות כזאת. הם הלכו אפילו בצעד קצוב. בדרך שאל האסיר את הזקן אם יש לו נכד.
– הן – השיב הזקן – שיחיה ויאריך ימים.
– אמור לו שאני שולח לו ברכה.
– תודה רמה. אומר לו. באמונה.
– ואמור לו שאני מברך אותו, שדורו יהא שלם.
– אומר לו, באמונה.
– ושלא יהא ריב עוד בין שתי הידים. ששתיהן תהיינה לאחת. לזו!
הוא חפץ להרים את היד הימנית. מבלי משים הרים את השניה…
- תאיר אלוף ז"ל
- עמינדב ברזילי
- גיא לדרפיין
- נוגה ברנר
- אירית חיל
- צחה וקנין-כרמל
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.