בעל הפנקס – על זכרונות דוד ישעיהו זילברבוש, בתוך הכותר ‘אבני בחן’

א

דרכו ומפעלו של ר' שמעון מנחם לזר דין שנסיון הערכתם ייעשה תחילה דרך סקירה קטנה מעל פני מפה כוללת יותר, מפת גליציה, ואחר כך דרך סקירה כמותה על פני שתי מפות מפורטות יותר, מפת עיר־גידולו – פשמשיל, ומפת עיר פעולתו – קהילת קראקא. לעניין גליציה הרי היא, כנודע, הגדרה של חטיבה גיאוגראפית־היסטורית, שנועד לה עד־עתה גורל משולש: אחרי חלוקת פולין־קמאה נעשתה אחת מארצות־הכתר של הממלכה ההאבסבורגית; אחרי מלחמת־העולם הראשונה נעשתה, קצתה לכרחה וקצתה לרצונה, חלק הריפובליקה של פולין־תנינא, וכינויה פולין הקטנה, ועתה, אחרי מלחמת העולם השניה, נפלגה – מערבה נשאר בכלל הריפובליקה של פולין־תילתאה, הקרויה עממית, ומזרחה נספח לכלל הריפובליקה המועצתית של אוקראינה. פילוג זה בין מזרחה ומערבה אינו חידוש וחדשה, שכן קיים ועומד היה גם בתוך החטיבה, ובעיקרו הוא טבוע בחלוקת האוכלוסיה, שהמזרח רוב אוכלוסייתו הכפרית רותינים, שדתם קתולית־יוונית ולשון וספרות ותולדה אחת להם ולאוקראינים, והמערב רוב אוכלוסייתו הכפרית פולנים, שדתם קתולית־רומית ולשון וספרות ותולדה אחת להם ולשאר הפולנים, ואילו הערים היו מרובים בהם, כאן וכאן, אוכלוסי־היהודים, אף שהיו ברובם המכריע חטיבה לאומית־דתית אחידה יותר משני חלקי־האוכלוסיה האחרים, ניכרו גם בהם כסימני־החלוקה הזאת, ששרשם לפני היות גליציה, אך שלוחותיהם קיימו עצמם גם בה ובתוכה, ושיוריהם נשמרו, ואף נשמרים עד־עתה, בצאצאיהם, בין אלה הפזורים באשר הם שם, ובין אלה הכנוסים בארצנו.

אם לשרשים, מה לנו סימן־הבחן ברור כדרך־הדיבור, לשון המוני־היהודים, שלא כדרך הגייתה של היידיש ונעימתה ממזרחו של נהר־סאַן היא דרך הגייתה של היידיש ונעימתה ממערבו – והרי אפילו עצם האני היה שונה, כאן: עך וכאן: יאַך – שאינו דומה דיבור שהיה מקורב למעגלו של נוסח רייסין, כדיבור שהיה מעורב במעגלו של נוסח פולין גדול. ואם לשלוחות, מה לנו סימן־הבחן ברור כמהלך הזרמים בקרב תפוצת הגולה הזאת בדורות אחרונים. כדוגמה בולטת לשוני־מהלך זה היא דרכה של ההשכלה – מסילתה הראשה נתפסת כנודע באופן, שגליציה היא בה כתחנת־המעבר בין אשכנז ורוסיה, והיא מסילה שהכרונולוגיה אמנם מאשרתה. אבל אם לכרונולוגיה, הרי הדין היה נותן, שתנועת ההשכלה בדרכה זו תקדים מרכזיה במערבה של גליציה ותאחרם במזרחה, שהכל יודעים כי קראקא וטרנא ורישא קרובים לפראג ולוינה מלבוב וז’וליקיב וברודי וטארנופול. והנה הדרך היתה הפוכה, תנועת ההשכלה בגליציה מרכזיה הגדולים במזרחה תחילה. ומהם נתפשטה למערבה, ובנתה בה מרכזיה הקטנים. ולא עוד, מרכזים ראשונים כמעט שכבר שקעו בשעה שזרחו מרכזים אחרונים. דרך זו ודאי שאינה מקרה והמתחקה על סיבותיה ימצא סבך טעמים שונים ומרובים, אך דין שלא ישמוט מכללם טעם הכרוך בחלוקתה ושרשי חלוקתה של גליציה משני עברי־הסאַן. מתוכה יתבררו לו כמה וכמה חזיונות בין כאלה הנטועים ועומדים בשלהי תנועת האמנציפציה, וגרורתה הטמיעה (כמשל בולט המחלוקת שבין שתי החברות “שומר ישראל” ו“אגודת אחים”, שהראשונה נטתה לתרבות הגרמנית והאחרונה נטתה לתרבות הפולנית, והיא מחלוקת שחריפותה מסתברת ממקום צמיחתה וגידולה, כלומר בלבוב בירת מזרח גליציה, ולא היתה מסתברת, בקראקא בירת מערב גליציה), כשם כשיתבררו לו קצת חזיונות הנטועים ועומדים בתוך תנועת הלאומיות, וחלוצתה הציונות (והדוגמאות, שאם אין בהן פילוגי־פרוגרמה יש בהן פילוגי־דגשיה, מצויות בתולדת ציונותה לרוב ודיה בדיקה בספרו של נ. מ. גלבר, להעמידנו על כך). ואין צריך לומר, כי בכלל ההבדלים הנחשבים שבין שני עברי־הסאַן גם הבדל של מנטאליות, שהשוני פירנסו ואף התפרנס ממנו.

הדגשנו כל אלה מתוך שדרכו ופעלו של ר' שמעון מנחם לזר מוחזקת בעינינו כהופעה אֶמיסאַרית, אולי אחרונה, ממזרחו של הסאַן למערבו. ודומה כי האֶמיסאַריות הזאת עיקר ביטויה בבנינו וקיומו של שבועונו “המצפה”, שטרח עליו במסירת־נפש בטבורו של מערב גליציה, קראקא. כדי לעמוד על ייחודה של הבימה הזאת שבנאה וטיפחה, שנים הרבה, דין להשוותה לשני סוגי מפעלי הפובליציסטיקה העברית והיהודית בעיר הזאת. הרי פה כבר נבנתה בימה, שבועונו של שמואל יעקב פוכס, וראש עוזריו בו ר' שמעון מנחם לזר, ונסיונו בו שימשו במפעלו שלו, אבל אותו שבועון אפילו שמו “המגיד”, העיד על כוונתו, שביקש לרשת את קודמו, לא בלבד על טיבו וכיוונו, אלא גם על קוראיו שרובם מחוצה לגבול המדינה. מה שאין כן “המצפה” שניתן אמנם בנקל לראותו גם הוא נמשך לקו־המסורת של “המגיד” ולא לקו־המסורת של “המליץ”, אבל לפי הפרוגרמה בא לשמש את קהל העברים מפנים לגבול המדינה ככלי־מבטאה של שכבת הבינונים ובני־הנעורים חובשי בית המדרש ויוצאיו, בגליציה; לאמור הוא קבע מלכתחילה את תחומו כתחומה של גליציה וקהל העברים שבתוכה. כדי לעמוד על התגדרות זו דין להשוות כלי־מבטא זה לכלי־המבטא העברים האחרים, שנדפסו בקראקא, ועיקרם “השילוח”, ו“דער יוד”, שהרגילו כביכול את העיר לראות את עצמה כמרכז להופעת עתונות כוללת יותר. לעומתם נבלטת “המצפה” במהותה הפארטיקולרית הטבועה בעצם כוונתה ותוכניתה.

ב

ולעניין קהילת פשמישל, שנהר־החלוקה, הוא נהר־סאַן, ממצה אותה וקובעה כתחנת־ביניים, מותר כמדומה לומר, שהיא מסגרת גידול נאותה, לא בלבד לטביעתו של טיפוס שגילמה בדמותו של בנה, ר' שמעון מנחם לזר, אלא גם לעידודו של טיפוס, שהוא עצמו חפץ ביקרו. קהילה קדומה היא (והרוצה לדעת תולדתה ילך אצל חיבורו של אחד בניה, הרב ר' משה שור). וכשם שרושמה ניכר בתחומה של הלמדנות – עד דורות אחרונים נמשכה בה שלשלת רבנים מפוארה, כך רושמה ניכר בתחומה של החסידות – אחד גידוליה, ר' משה טייטלבוים, ביסס את מעמדה בארץ־הגר; ואילו בתחומה של ההשכלה נודעה לה עמידת ביניים, האפופה אוירה ממוצעת, שיותר משהיה בה מסערת מלחמה, כדרך שנתחוללה במרכזי ההשכלה ממזרחה, היה בה מסיכומה של מלחמה ואגירת נסיוניה ושימושם. טיפוס המשכיל, שגדל בתוכה ומתוכה, עמידתו עמידה גמישה בין הקצוות – הטמיעה, ביחוד בדמותה האדישית, מזה והחסידות, ביחוד בדמותה הקנאית, מזה – ומלחמתו יותר משהיה בה דרך תקיפה ולכידה היה בה מדרך חדירה וכבישה. אפיה זה של המלחמה מסתבר מתוך שלוחמיה כלי זינם כפול היה – מהיותם נאמני־מסורת, מהם אדוקים ואפילו עד־הקצה במצוותיה (מישו"ב), מהם נוהגים כבוד בערכיה ועל כל פנים אינם מזלזלים בצורותיה, ניתן להם להסתנן לבתיהם ולבותיהם של יראים וביחוד אברכיהם ולקרבם לדרך־ההשכלה, ומהיותם נאמני־דעת, בקיאים בלשונות העמים ובספרותם וטורחים על ידיעה של ממש במיני חכמה, ניתן להם להסתנן לבתי־מבוללים וחצי־מבוללים, וביחוד עויליהם, ולהחזירם לדרך האומה, והכל לפי רוב הטירחה וכיוונה. והעיקר, עמידת־ביניים זו ניתן לה חיזוק בבית גידולו של ר' שמעון מנחם לזר, וכאילו נסתמלה בעצם דמותו ואופיו של אָביו, ר' לייב לזר, שניתן לראות בו עירוב שלושת זרמי־היסוד שחילחלו את רחוב היהודים – לפי כוחו בתורה עשוי היה שיחשב, ואף נחשב, מראשי־הלמדנים; לפי דרכו ביראה עשוי היה שיחשב, ואף נחשב, כאחד מצדיקי החסידים (ואמנם, תמימי־עירו היו מדליקים נרות על קברו); לפי חיבתו למליצה בת השמים (וראה שיר תהילתו למונטיפיורי) עשוי היה שיחשב, ואף נחשב, ממקורבי המשכילים; וירשה ממוזגת זו, בתוספת ההדרכה שהאב הדריך את בנו (כמסד לימוד – מקרא ורש"י; כהמשכו תלמוד כפשוטו ובשמיטת פילפולו) נעשתה לו נחלה חיה, שמתחומה ינקו דרכו ועשייתו.

דרכו כתיב, דרכיו קרי. כי שתים דרכים שונות פתוחות היו לפניו והוא, אמנם, הלך בשתיהן. הדרך האחת דרכו של חוקר – עיוני מקרא שהתחיל בהם בנעוריו ממש (מאמר על המשמעות המוסיקלית של תיבת סלה שפירסם ב“השמש” של ר' הירש לייב גוטליב), נתרחבו לו, ופירסום פירושו לספר הושע עתיד היה לו המשך בפירסום פירושו על כל התנ“ך כולו; עיוני מדרש שהעמיקו והלכו ויצא להם מוניטון (כגון מאמריו על אגדת עשרת השבטים, שפירסם מעל דפי “השילוח”), הבשילו מחקריו המקיפים ביחוד במדרש רבה (עמדו להתפרסם על ידי הוצאת “דביר” וכבר נסדר חלקם ואבד כתב היד והסדר ואינם), והוסף עליהם מאמרים שנתפרסמו בבימות שונות, שפיזורם חטא וכינוסם, או לפחות כינוס מבחרם, מצוה. הדרך האחר, שקיפח אולי לא במעט את קודמו – דרך העורך; תחילה, כמוזכר, של “המגיד”, ו”המצפה" (לרבות מאספיו “רמת המצפה”) דרך שלא נפסקה גם אחרי הפסקתו, כעדות ניסוייו הנואשים, הם ניסויי־חידושו בשם אחר. כל שקרא את האבטוביוגראפיה שלו (ששלחה לאסופתו של אברהם שרון ונדפסה, אחרי פטירתו, מעל דפי “מאזנים”) יודע, מה מרובים היו טרחו ומשאו של האיש, מה גדלה מסירותו, וביותר מה רבתה ענוותו. אפשר, ואילולא כוח המיזוג של שלושת היסודות, נחלת סביבת גידולו וביתו, חכמתו של למדן, התלהבותו של חסיד, צלילותו של משכיל, לא היה יכול לעמוד במלחמתו שהיתה מלחמה טראגית, כפי שמחייבתה עמידתו של מי שאיחר והקדים כאחת. הוא איחר – ציבור העברים בארצו הפליג לאשר הפליג וצעירי הסופרים שתחילתם מעל עמודי “המצפה” (ש"י עגנון, אביגדור המאירי, שלום שטרייט, יצחק לופבן ואחרים) שמרו, אמנם חיבה לעורכם, אולם לא שמרו אמונים לבימתו; אך העלו נוצה והמריאו, לא זכרו את קינם, ואם זכרו לא יכלו להאמן לו, כי משבאו במחיצתה של בימת עברים טיפוסית בימים ההם, כלומר בימה חילונית־מודרנית, לא רצו, אף לא יכלו, לשוב אל שלפניה. וכדין הבחינה הספרותית דין הבחינה הרעיונית – האוירה שהעמידה את “המצפה” היא שהעמידה את חבורת קוראיה, בני אגודת חובשי בית המדרש “השחר”, שעל פי תכניתה וכוונתה היתה כהגשמתה של השלישיה, שעורך “המצפה” נלחם לה – דת, ציונות, עבריות. אולם לא יצאו ימים מרובים ורוב צעירי האגודה הזאת, שעלתה במידת רצינותה על שארי אגודות הנוער הציוניות (עליית טובי חבריה לארצנו, למן ימי העליה השניה ואילך, תוכיח) נשמטה אף נתערערה להם הראשונה שבשלוש הנחותיהם. לאמור, הבימה היתה גם מבחינה ספרותית גם מבחינה רעיונית כמותה כאותה תרנגולת שבמשל, הניצבת וחוזרת וניצבת, לאחר מעשה דגירה, על שפת הנחל ורואה בעגמה בברווזונים, שהיא דגרתם, והם שוֹחים ומפליגים בזרמת־הגלים ונוטשים אותה לנפשה. טראגיות כפולה זו אי אפשר שבעל “המצפה” לא ראה אותה ולא חשבה, אבל ראייתו וחישתו לא היו עשויות לשנות מתודעתו, שכפתה עליו את משמרתו ועמידתו בה ועליה. כי הוא גם הקדים – משאת נפשו הבשילה מחוצה לזמנו ולמקומו, וראשית התגשמותה היא בהווייתה של הספירה הדתית־לאומית בארצנו, ומתפקידם של כותבי תנועתה לבחון עד מה משוקעים בה ובפעליה (למן בית המדרש למורים של “המזרחי” עד מוסד הרב קוק ובכללם, כמובן, “הצופה”) גם מגרעיניו של בעל “המצפה” ומאווייו.

ג

ואחרון אחרון, לענין קהילת קראקא, בימת עשייתו ופעלו, – הרי מתכונתה וחלל אוירה עשויים היו במיוחד כמסד וחזית למלחמה, נמרצה ומתונה כאחת, לדרך שעיקרה שמרנות נאורה (אגב, המושג ה־konserwa בייחודו הקרקאי ורישומו צריך בדיקה גם הוא). קהילה מיוחסת וחשובה זו, אם לשמוט את שיכבת היקפה, כדמות אינטליגנציה מבוללה, הרי מלוא־מעגלה עשוי היה גוש שונה־רבדים של הווייה יהודית עממית, מושרשה ומעונפת ביותר. ודאי, אינו דומה רובד־החסידות הגדוש שפירנס את כוחם של צנתרי השושלות והתפרנס מהם וקיים חומה בצורה של ייחוד הוויי והנהגה ומזג, כרובד ההשכלה הקלוש, שלא היה בו כדי גיבוש וביטוי, כפי שמצינו במרכזי־השכלה אחרים, אולם משום כך דוקא היה כקרקע בתולה שניתן להפרותה, וביותר שרובד הלמדנות כמה מנציגיו המובהקים (וראש להם רח"ן דמביצר), נמזגו בהם יסוד־התורה ויסוד־הדעת. הלכך ספק הוא, אם מותר לראות מקום ייסודה וקיומה של “המצפה” כדרך־מקרה. ולא משום כך בלבד, שמשענתו, וביחוד בימי פריחתו הראשונים, היו קוראיו אנשי העיר עצמה וסביביה; ולא משום כך בלבד, שעקשנותו, ביחוד בימי פרפוריו האחרונים, נסתייעה בצרכם וצרכיהם המצויים והרצויים, אלא משום כמה טעמים שעמדו להם גם לבני זמנו האחרים לעשות את העיר הזאת טבור־פעולתם. והרי שתי דוגמאות נהירות לכך – ר' אהרן מרכוס, שבא הנה מאשכנז וטרח לעשות בכלים חדשים־בהרבה, למאורה של חסידות שהציונות משלימתה, והרי ר' אברהם גינצלר, שבא הנה מהונגריה וטרח לעשות בכלים חדשים־במעט למדיניותה של חסידות שהציונות סותרתה. כי הראשון נסיונותיו בפובליציסטיקה מפוסקים וספוראדיים היו והעבריה בהם כעראי ואילו אשכנזיה (באותיות מרובעות) קבע; וכי האחרון נסיונותיו בפובליציסטיקה, ביחוד בעריכת “מחזיקי הדת” לא ארכו ואותו כתב־עת הוצא מידו וחזר לסיאורו, ואילו ר' שמעון מנחם לזר קיים את שבועונו י“ח שנים ולא וויתר לא מבחינת הלשון ולא מבחינת הטעם, יש בו כדי להעיד לא בלבד על עקיבותו, אלא ביחוד על כוחו לשאת בה. שהרי הוצרך לקיים כלי מבטא, המיועד לשיכבה שמרכזה קיים, אך קצותיו מתחלפים והולכים, כשהיסודות היריבים מעברים מתגברים ומוסיפים – והכוונה היא לא בלבד למודרנה העברית שבני הנעורים נכבשו אף נסחפו לה, הכוונה היא ביחוד למציאות הלועזית שכבשה את המלכה בבית. אל נשכח, כי הציונות, שהתפשטה והלכה בגליציה, ושאמרה, כתעודתה ותפקידה, להיות תריס בפני הטמיעה, לא היתה תריס בפני העז שבכלי־תשמישה של הטמיעה, הוא הלעז. מתבוללי־גליציה לא ראו אפילו בחלומם גורל־התפשטות של עתונות לעז, מעשה יהודים בשביל יהודים, כפי שנתקיים בימי הציונות ותגבורתה. הבקי בתולדת עתונות היהודים בגליציה אינו יכול שלא להתעורר על כך, כי כראשיתה אחריתה – ראשיתה, שבועונים “פשישלוֹשץ”, ו”ווסחוּד" ואחריתה יומוֹנים “כווילה” שבלבוב ו“נובי דז’ינניק” שבקראקא, ובין ראשית זו ואחרית זו נתמעט לא בלבד כוח רישומם של היומונים¹ ביהודית, בין “טאָגבלאט” הלבובאי שימיו היו ארוכים יותר בין “טאג” הקרקאי שימיו היו קצרים יותר, וכן של שבועוני המפלגות, קודם “דער יידישער ארבייטער” ולימים “פאלק און לאנד” וכדומה, ואין צריך לומר שנבלע רישומם של דוכני־הארעי בעברית שעיקרם יגיעתו של איש־קראקא שישב בלבוב, גרשום באדר, החל בשנתוניו “השרון” ו“החרמון” וכלה בשבועונו “העת” שכגילויו כן עילומו. כללו של דבר: בין ראשית ואחרית זו נעשו המוני הקוראים, משמה של הציונות ולשמה, קוראי לעז. קל לשער מה הניע את תלמידי האוניברסיטאות לקיים את כלי־ מבטאם “מוריה” עיקרה בפולנית וטפלה לה עברית, אבל ספק אם ידעו כי גם מידת כלאים סופה שעטנז. קיומה של בימה עברית בקו־מורד זה, ובמשך י"ח שנים, לא היה מכלל המלאכות הקלות, וביותר אם הבימה מלחמה לה מפנים ומאחור.

ונראה, כי ר' שמעון מנחם לזר מהיותו נאמן לאמיתו, לא רצה ולא יכול לזוז ממקומו, היא משמרתו, כל עוד כוחו בו, אף כי לא ראה בנחמה, ואדרבה עגמתו והרגשת בדידותו רבו כן רבו. גם יד בדידות היתה במידת חשדנותו כלפי הרוחות החדשים לזרמיהם, (כביטוי־קצה משפט ש"י איש הורויץ), אבל האמת מחייבת לומר כי הרגשת הבדידות היתה כיסוד המחזק אך לא כיסוד המוליד של עמידתו, שכן שרשיה של עצם עמידתו היו בתודעת הרציפות של תולדה, אמונה, מסורת, היא עמידה בתוך החומה, שהתורה והיראה מסדה ואבניה והחכמה המלט שבינותם, וכל היגעים על בנינה של החומה פה ועתה בארצנו בכוחו ומכוחו של צמד התורה והדעת יהגו חיבה לבעל המסה הטראגית, כשם שכל נאמני תולדתנו, בארצה ובלשונה יהגו כבוד לחוקר, לסופר ללוחם.

[תשי"ט]

א

הבה ונַחזיר את עצמנוּ אל מלפני ארבעים ושלוש שנים, כשהאַברך הצעיר ראוּבן הלוי פאהן, שכבר נוֹדע בנסיוני הספרוּת הראשוֹנים שלוֹ, נעשה כּגרם של סנסציה קטנה. רוֹאה אני אוֹתך, היוֹדע דרכּו של הסוֹפר והיא מתוּנה וצּנוּעה בּיוֹתר, ופניך פּני תמיהה, שאתה מגלגלָה בשאלה: פאהן וסנסציה? ואָמנם תמיהתך יש לה על מה שתסמוֹך – הוּא נעשׂה גרם לכך שלא מדעתו ושלא מרצוֹנוֹ וּמעשׂה שהיה כּך היה: הוּא, שישב זה כשלוֹש שנים בּעיר מצער האליץ‘, שבה נשא אשה וחייו מחציתם חוֹל – חנוּת, מחציתם קוֹדש – לימוד וּכתיבה, יצא לעיר הסמוּכה, בּירת הגליל ההוּא, סטאניסלאב, להיות בּבאי אסיפת ציוֹני המחוֹז, גם כּציר שלוּח גם כּסוֹפר “המגיד”. כּשם שהוֹדיע על האסיפה בּשנה הקוֹדמת, הוֹדיע גם על האסיפה בּשנה ההיא – הוֹדיע לתוּמוֹ דברים כּהווָייתם. הימים כּנודע, ימי מלחמה בּמחנה, חסידי הרצל נלחמים בּמי שלא הניחוּ בּשל אמוּנת הצ’רטר את המעשׂה ואלה שהיוּ בּחינת חדשים מקרוֹב בּאוּ ושרשיהם בּעמם ותרבּוּתוֹ דלים, חרבּם מרוּטה וּמתנוֹפפה בּיוֹתר. בכללם היה גם מי שפּתח אוֹתה האסיפה, ד"ר יוֹנאס, שכּשם שחָלק כּבוֹד למת – הגאוֹן ר’ שרגא פייבוּש שרייאֶר רבּה של בּרוֹטשין, מראשי “אהבת ציוֹן” (האם לא תסכּים עמי, הקוֹרא, כּי ראוּי היה להסיר את אבן השכחה מעליו וּמעל זכרוֹ) שנפטר בּימים ההם, כּך חָלק בּיזוּיים לחבריו החיים, הלא הם מַמשיכי הקו של “אהבת ציוֹן” וראש להם ש“י פוּכּס, עוֹרך “המגיד”, וסוֹפריו, בּייחוּד דוד ניימארק. אוֹתוֹ נוֹאם היה לפניו מאמרוֹ של ניימארק – כּמוּבן, לא בּמקוֹרוֹ אלא בּתרגוּם גרמני – והוּא קרא מתוֹכוֹ קטעים בּפני הנאספים ושפך עליו רוֹב זעמוֹ, ולא נתקררה דעתוֹ עד שהכריז את בּעל “המגיד” ומסַייעיו כּעצרת מתנַגדי ציוֹן. נעימת דיבּורוֹ נעשתה כּנוֹסח האסיפה וּכמוֹתוֹ דרשוּ גם האחרים. והסוֹפר שלנוּ מסַפּר על כּל אלה בּ”המגיד" והוּא אוֹמר: “תם אני ולא אֵדע מאַין לקח לוֹ יוֹנס קרנַיים לדוּן בּדבר הזה. הריפיראט על דבר מכתב עת עברי היה לוֹ להניח לאיש עברי. לוּ הבין למצער הוּא וכת דליה בּשפת עבר, כי עתה החרשנוּ ואמרנוּ יוּכל היוֹת כּי יקנא בּאמת למען ציוֹנוּתוֹ המיוּחדת בּמינה, אבל… זאת היא שׂנאת עם הארץ לתלמיד חכם שנתגדל בּיהדוּתוֹ וּבלאוּמיוּתוֹ”. וכן הוּא מסַפּר לנוּ, כּי אוֹתוֹ נוֹאם דרש, שהאסיפה “תביט בּגוֹעל נפש על התנהגוּת “המגיד” עם (כּלפּי) הציוֹנוּת ותבּיע רגשי בּוּז נגדוֹ ותגזוֹר ותשתדל לבער אחריו מכּל חברה ציוֹנית ובית כל איש יהוּדי”. וכדי שהקורא יעמוֹד על כּך, כּי לפניו לא דבר מליצה בּעוֹלם אלא דבר דרישה ממש, נרשמת כּדרך הימים ההם, בּסוֹגריים תיבה רומית sic. ואָמנם תבין, שההדגָשה היא במקוֹמה, אם תשמע, כּי שני הסוֹפרים העבריים שהיוּ באוֹתוֹ מעמד, המטיף המצוּיין ואיש ההוּמוֹר הנפלא, ר' לייבּל טוֹיבּיש והסוֹפר שלנו ראובן פאהן, עמדוּ ועירערוּ על דברי הקיטרוג והוֹכיחו, כּי “המגיד” הוּא בּימה לאוּמית לכל ענייני ישׂראל, אך דבריהם לא נקלטוּ בּאזני האסיפה ולבּה והצעת החרם נתקבּלה בּנוֹסח של איוּם: אם “המגיד” יוֹסיף לפרסם מאמרים כּאלה מחוֹבתוֹ של כּל ציוֹני להחרימוֹ. מה תימַה הוּא, כּי עוֹרך “המגיד”, שפּירסם את הכּתבה, ראה להוֹסיף הערה משלוֹ, שבּה העיר כּדין על הסַכנה הצפוּייה בּדרך ההגָבה הזאת, בּאָמרו כּי “מחלת הבּויקוֹט אשר היתה עמה למאֵרה לכל הכּיתות המדיניוֹת, החלה לפלס לה נתיב גם בּקרבנוּ” וּבהוסיפוֹ כּי “חזיון נפרץ הוּא כּעת בּין הציוֹנים החדשים להתנפּל בּחימה גלוּיה על כּל איש, לוּ גם ציוֹני כּבּיר מהם בּימים וּמפעלים, אשר יהין לבחוֹן גם הוּא את דבריהם וּמעשׂיהם, כּאילוּ רק גזירוֹת וחוּקים המה, אשר אין אנו רשאים להרהר אחריהם, ועל חזיוֹן מַעציב זה יתחַמץ לבּנו וּבמסתרים תבכּה נפשנוּ על החוּצפּה היתירה אשר גברה בּין צעירינוּ והדיוֹטינוּ”.

הכּתּבה וההערה העלוּ בּת קוֹל של מחאה שנתגלגלה והוֹסיפה. בּמאמר החתוּם בּידי משה בּאדר וי. לייסטן והשלוּח מטרנא, מרכּז “אהבת ציוֹן” ונשׂיאה ד"ר אברהם זלץ ידידוֹ ויריבוֹ של הרצל, נאמר: “בּכל עיר וָעיר מוֹשלים בּנו מתבּוֹללים־ציוֹנים, אשר בּאמת הרעיוֹן הציוֹני מוּזר להם ואשר ישׂנאוּ כמוֹ אז כּן גם היוֹם שפת קדשנוּ וכל ההוֹגים והכּוֹתבים בּה”. וכן נשמַעת בּוֹ סַניגוֹריה על חוֹבבי ציוֹן, שהציוֹנים החדשים לא די ששללוּ דרכּם אלא גם סירסוּ דמוּתם, בּהעמידם תנוּעתם כּתנועת נדבוֹת בלבד (בּעניין זה העמיק אחרי שנים שלמה שילר, כּמוּבן בּניסוּח מבוֹרר וחד יוֹתר), בּשעה שבּאמת “החוֹבבים הראשוֹנים לא הסתפּקוּ בקיבּוּץ כּסף בּלבד להרחבת היישוב, כי אם השתמשוּ בּכל האמצעים האפשריים לתחיית ישראל וּלחיזוּק רגשי הדת וּלהפצת ידיעת שׂפת עבר ויעמלוּ בּכל כּוֹחם לקנוֹת נפשוֹת לדעוֹתיהם”. הכּוֹתבים חוֹששים שמא תסוֹרס כּוָונתם ויהיוּ מוּחזקים כּפוֹלגים על הציוֹנוּת המדינית ולכן הם מַדגישים כּי הדעה הציוֹנית המדינית “קדוֹשה היא ואינה אשמה, כּי מתבּוֹללים יגלו בּה פּנים שלא כּהלכה ויעצרו בעדה מהיוֹת קניין כּל בּני עמנוּ לכל כּיתוֹתיהם וּמפלגוֹתיהם”.

סניגוֹרי “המגיד” הבינו, כּי המלחמה, שעשוּ הציוֹנים מסוּגוֹ של אוֹתוֹ נוֹאם, היא בּעיקרה מלחמה של בּעלי ציוֹנוּת קלה, שאין לה צורך בּאוֹתוֹ תהליך שהרצל הגדירוֹ בּמאמר קצר: הציוֹנוּת היא תשוּבה ליהדוּת קוֹדם השיבה לארץ היהוּדים; שאין לה צוֹרך בּחיבוּר לקנייני התרבּוּת, הספרוּת, הלשוֹן ודי לה בּדקלרציה פּוֹליטית, והדגשה זוֹ בּאה לידי בּיטוי בּמאמרוֹ של רפאל סוֹפרמן, שנשלח מלבוּב, ושנאמר בּוֹ, מתוך פּניה לעוֹרך: “לא על היוֹתך מתנַגד בּפרטים אחדים להנהגת הציוֹנוּת המדינית חפצים המה להחרימך, כי אם על חטאך הנוֹרא שהנך חוֹטא לציוֹנים כּמוֹ אלה בּתוֹר עוֹרך עתוֹן עברי בּשׂפת עבר, שפה אי־מוּבנה לד”ר יוֹנאס וחבריו. ציוֹנוּת הצעירים האלה, הבּאה רק על ידי דחיפה מבּחוּץ ובן־לילה נוֹלדה, איננה דוֹרשת מבּעליה מלבד התקרבוּת מעטה אל אחיהם היהוּדים והתעסקות בּעניינים מדינים, כּביכוֹל, הנוֹגעים להצלת הציוֹנוּת, אוּלם היהדוּת עצמה תישאֵר אצלם עלוּבה כאשר היתה בּימי התבּוֹללוּתם".

ניכּר, כּי הדברים האלה עשוּ רוֹשם, בּייחוּד שכּוֹתבם חתם עליהם כּמזכּיר חברת “ציוֹן”, שחבריה היו מראשי הציוֹנוּת המוֹדרנית בּגליציה ואבוֹתיה (אברהם קוֹרקיס, א. שטאנד, גרשוֹן ציפור, דוד מלץ ואחרים) ולא תתמַה אם תמצא אחרי ימים מעטים פּירסוּם של תיקוּן, כּי המאמר נכתב “לא בּמשרת מזכּיר אלא כּאיש פּרטי בּשם רבּים ממוֹקירי עמם”. ראית, כּי הכּתּבה של פאהן נמשך לה פּוּלמוֹס וראוּי שתּדע, כּי מלבד מאמרים שנזכּרו לפניך נתפּרסמוּ גם מאמרים אחרים, – כּגוֹן של יעקב משה פיליפּ, כּתּב קבוּע בּעתוני העברים, ראית אוֹתוֹ נלהב לכמה וכמה אגוּדוֹת ועתה הוא נלהב לאגוּדת הציונים, ועיקר דבריו בּשבח ציוֹנוּת ממוּזגת שאינה מתנַגדת למדיניוּת אך אינה מבטלת את המעשׂה, את חיבּת ציוֹן; וכן מאמר החתוּם בּידי אַחד החוֹבבים והכתוּב בּסטניסלאב עצמה, אך מה אַלאך בּתוֹספת פּרטים, וּמה שניתּן לפניך דיוֹ להבהיר לפניך עמידתוֹ של האַברך החָביב שלנוּ, והיא עמידה לצד חוֹפש הדעוֹת בּתוֹך התנוּעה, נגד רוּח החרם וּבעיקר לצד הרחָבת תכנה של הציוֹנוּת ונגד צימצוּמוֹ. הלא הוּא עצמוֹ הגדיר את עצמוֹ בּראשית הכּתּבה ההיא בּאָמרוֹ: “אנכי מנקוּדת ראוּת יהוּדי לאוּמי אדוּק בּאמוּנתוֹ ונאמן לספרוּתוֹ העברית”.

עיניך הרוֹאוֹת, כּי דבריו היו כּסנסציה, אך דע כּי הוּא לא בּיקשה ואַדרבּה הוּא נפתע לראוֹת עצמוֹ, מי שאינוֹ איש מלחמה, מחוֹללה. בּכּתּבה הבּאה שלוֹ מהאליץ' הוּא עוֹמד ותמה על תוֹצאוֹת כּתבתוֹ הקוֹדמת ואוֹמר: “הטלתי שלא בּכוָונה סַער בּמחנה העברים. המוֹן מכתבים נדפּסים בּזה המבּיעים צערם על המקרה הנַ”ל ומשתּתּפים בּאינקויזיציא שערכו לחוֹבבי ציוֹן“, אך הוּא רוֹאה להוֹדיע לתוּמוֹ וּכתוּמוֹ: “אוֹדה ולא אֵבוֹש, קוֹראים נכבּדים, כּי ניחמתי משך רגעים ממעשי וכליוֹתי יסרוּני על כּי גיליתי את חרפּת ה”הצעה” הידוּעה בּקהל, ואמרתי יפה היתה שתיקה לעניין בּלתי נאֶה אך עתה הנני רואה כּי הפּירסוּם היה נחוּץ". אין צריך לוֹמר כּי הפּירסוּם גרם לוֹ היזק בּסביבתוֹ הקרוֹבה, כּי סיעת הנוֹאם ההוּא הכריזה: “אין אנוּ עם פאהן מהיוֹם והלאה” והוּא כּוֹתב בּנעימה מרירה: “הנה כִּי כן “הוִחרמתי” גם אני בּעיני הסטניסלאבים יען כּי סוֹפר עברי הנני, האין זה חטא מספּיק? אבל המכתבים הנדפּסים ינחמוּני בּראוֹתי כּי הקוֹראים העברים יתנו צדק לפעלי”. ועיקר שמחתוֹ אינה כּל כּך בּמה שההתעוֹררוּת על דבריו בּאה לעוֹדד אוֹתוֹ אלא שהיא הוֹכיחה כּי “אמנם זוֹ כּוֹחנוּ בּמים, בּתוֹרה, בּשׂפה. הנה נגע האחד לרעה בּמכתב עת עברי ונַחשוֹל אחר נחשוֹל קם פּה וָשם להכשילוֹ וּלהחלישוֹ וּמאד ישׂמח לבּי לראוֹת כּי רבּים הם המחזיקים בּדעתי וּמתחרים בּקנאתי למען שפתנוּ הקדוֹשה וסוֹפריה”. גם עם מכתבוֹ זה נשמעוּ עוֹד אֵלו הדים; כּן, למשל, מכתב התודה של “אהבת ציוֹן” בּטרנא (בּחתימת אברהם זלץ, י. א. לוּבּצקי וא. אדר) על המערכה הזאת, אך לא תראה עוֹד את פאהן כּאיש המערכה. אָמנם בּמערכה הכּרת אוֹתוֹ ואָפיוֹ, אך מעתה תראנוּ ימים רבּים־רבּים לא כּאיש סערה וּמלחמה אלא כּאיש מתינוּת והתבּוֹננוּת.

ב

וכר נרחב להתבּוֹננוּת הוּא לוֹ עיר מוֹשבוֹ – האליץ‘, שהיא אמנם עיר מיצער, שפירסוּמה בּעבר על היוֹתה עיר־נסיכים (על שמה נקראת המדינה כּוּלה גליציה), וּפירסוּמה עתה על היוֹתה עיר קראים. תאמר, המקרה הוּא שהביאוֹ לעניין זה, תחילה כמרכז סַקרנותו אחר כּך כּמרכז התעניינוּתו, אך לא תוּכל לוֹמר כּי תכוּנת נפשוֹ שהכשירתּו לכך, היא מקרה. הוּא בּא כּבן עשׂרים לעיר זוֹ, ומאַחריו חוָויית ילדוּת בּכפר מוֹלדתוֹ, סטרוּניה, התקוּעה בּהררי־הקרפּטים על קסמי נוֹפה. בּבית הוֹריו ספג ריח אהבה והערצה לאבוֹת אבוֹתיו הגדוֹלים – מצד אביו הוא מצאצאי התוֹספוֹת יוֹם טוֹב והטוּרי זהב – מצד אמוֹ הוּא מצאצאי ר’ משה סוֹלוֹטוינר – וקלט רוֹב אגדוֹת, בּייחוּד על האישיוּת המוּפלאה של ר' משה סוֹלוֹטוינר, שאתה מוֹצא דיוֹקנוֹ בספר מסותיו. גידולו היה ללא אותם משברים שאתה יודעם בחיי הסוֹפרים בני דוֹרוֹ; חינוּכוֹ היה על דרך המזיגה – מלמדי בּית מַקנים לוֹ רוֹב ידיעוֹת גם בּתנ“ך ודקדוק, גם בּש”ס וּפוֹסקים, גם בּלשוֹנוֹתֹ המדינה. בּעוֹדוֹ צעיר הוּא נמשך לכתיבה וּכרוּח הימים ההם וּמנהגם פתח בּשירה, ועדוּת לכך מעשה־החריזה על ישראל ותוֹרתוֹ, שהוֹציאוֹ בּשנת הי“ח לחייו, בּבית הדפוּס הנוֹדע של ה. א. זוּפניק בדרוֹהובּיטש; והמשיך בפרוֹזה – אם בּכּתבה, שכּבר טעמת ממנה, אם בּמאמר, אם בּסיפור. לא דרך מקרה הצגתי לפניך את הסיפוּר בּאחרוֹנה – זו נקוּדת־המיפנה שלוֹ. בּה נבחַן גם כּיווּנוֹ גם כּוֹחוֹ, והבּחינה – אוֹתה מַסכת החיים שנעֶשתה לוֹ כמרכּז. הלא ידעת, כּי אם תזכיר לפני קוֹרא מצוּי שם ראוּבן פאהן, ישיב לך – בּין שקראוֹ וּבין שלא קראוֹ – בּלשון שאלה שהיא תשוּבה: זה, בּעל “מחיי הקראים”? ואכן, הוּא וספרוֹ זה נעשׂוּ, ולא בּכדי, כּאחד. כּי אם תעיין בּפעלוֹ בּספרוּת תמצא דברים רבּים ושוֹנים, ואפילוּ נכבּדים מעניין זה – כּך, למשל וַדאי לי כּי “פּרקי השׂכּלה” היא עבוֹדתוֹ החשוּבה בּיוֹתר – אך עניין הקראים הוּא העניין. ואָמנם, אתה רוֹאה כּיצד התחַבּט בּוֹ וּביקש כּמה דרכים ללכּוֹד את הנוֹשׂא הזה בּרשתּו, שתחילה שלח ידוֹ לכלי אוּמנוּתוֹ של מסַפּר, ואחר כּך לכלי אוּמנוּתוֹ של חוֹקר ורוֹב ימיו חלם על מיזוּגם, שמידת הצלַחתו וכשלוֹנוֹ בּוֹ כּמידת כּשרוֹנוֹ. והרי ידעת, הקורֹא, כּי מידת כּשרוֹנוֹ כּמסַפּר “מחיי הקראים” (הוֹצאת מ. אכּסלרד, תרס"ח) יצאוּ עליה מערערים קשים – הלא הם ראשי המדבּרים בּספרוּת וּבבּקוֹרת בּימים ההם. צא וּקרא מה כתב בּזה י. ח. ברנר, צא וקרא מה כּתב בּזה מ. י. בּרדיצ’בסקי, צא וּקרא מה כתב בּזה מ. מ. פייטלסוֹן. ספק, אם¹ תוּכל שלא להסכּים לצד השווה שבכלל דעתם – גם לבּיקוֹרת הנמתחת על הפּרטנסיה לאמנוּת שאינה בּאה על מילוּאה, גם לקובלנה על העירבוּב של שני תחוּמים שוֹנים כּבּלטריסטיקה ואתנוֹגרפיה, גם לדרישה לבוֹר את אַחד התחוּמים וּלעבדוֹ לפי מַהוּתוֹ, גם לעצה ללכת אל המחקר. בּייחוּד לא תוּכל שלא להסכּים, מאחר שתראה, כּי מדרכּוֹ של הסוֹפר עצמוֹ וּמשיטי דבריו ניכּר, שנתן לבּוֹ על הבּיקוֹרת – בּמהדוּרה החדשה של “מחיי הקראים” (בּחלק הראשוֹן של כּתביו, הוֹצאת ועד היוֹבל, תרפ"ט) הוּא אוֹמר: “ולמרוֹת קשי הפּשרה בּין הצוּרה הציוּרית וּבין התוֹכן האתנוֹגרפי והתרבוּתי שבּספר זה הוּארה סוֹף סוֹף איזוֹ זוית”; כּשם שנתן לבּוֹ על העצה – הרי לפניך מחקריו על הקראים, מהם שנדפסוּ תחילה, בּ”הקדם" ו“התקוּפה”, ושנכנסוּ בּכרך הנזכּר. אבל אפשר ותתעוֹרר כּמוֹני בּתמיהה ואפילוּ בּצער על הנעימה שבּה דיבּרוּ הסוֹפרים המפוּרסמים האלה על הספר, וּביוֹתר תתעוֹרר כּך על יחס בּרנר, שבּיטוּלוֹ היה כּסכּין החוֹתכת. איך לא ראה שני דברים, שהוּא לפי טיבוֹ וטבעוֹ מסוּגל היה לראוֹתם – איך לא ראה את אחיו שנשאר תקוּע בּפינה נידחת של פּרוֹבינציה, המקצצת כּנפי מאווַיים ושירה, ותחת לפשוֹט לוֹ יד ולקרוֹא לוֹ לצאת מנקוּדת היקף שכוּחה ועזוּבה, לנקוּדת מרכּז חוֹמרת ותוֹססת, – והרי הוּא השׂכּיל להבין למנטליוּת זוֹ, כּפי שהראה בדבריו על דוֹר צעיר יוֹתר, אגּודת חוֹבשי בּית המדרש “השחר” – פּטרוֹ בּדבר שנינה; איך לא ראה את הסוֹפר בּנקוּדת המסירוּת שבּוֹ להווייה המדוּלדלת של האבר שנתלש מגוּפה של אוּמה, והאמנוּת החסרה מן הספר נחשבה לוֹ יוֹתר מן הנאמנוּת שאיננה חסרה ממנוּ. היא הנאמנוּת לחוויית החמלה, שאחזה בּאוֹתוֹ אַברך, סוֹחר הגלנטריה, להיוֹתוֹ, כּכוֹחוֹ וּכיכולתוֹ, תנים לענוּת אחים שנתקרעוּ. ושעל כּן וַדאי לא תתמה לשמוֹע קבּלה שבּידנוּ, כי משנזדמן בּרנר פּנים אל פּנים עם פאהן, וראה את שלא הראה בּביקרתוֹ, הבּיע לוֹ רוֹב צערוֹ על שכּתב כּך.

ידעת, כּי מבקריו המַחמירים כּדין הביאו צרוֹר ציטאטות כּראָייה לכוֹחוֹ המוּעט והחסר בּדרך־הסיפּוּר והאמנוּת ואין אתה יכוֹל לוֹמר, כּי הציטאטות האלוּ אינן סמוּכוֹת ראויוֹת לביקרתם, אך אוֹדה לפניך כּי עתה, לאחר שנים רבּוֹת, כּשחזרתי וקראתי את הספר ולא בּיקשתי בּוֹ את שאין בּוֹ, סיפּוּר וקסמי אמנוּת, ומצאתי בּוֹ את שיש בּוֹ, כרוֹניקה וקסמי נאמנוּת, שוּב לא פצעוּני חיספּוּסיו. כּי גם בּהם הוּרגשוּ לי פּעימוֹת הלב החם הבּוֹכה לגוֹרל האח הנידח. צא וּראה בּפּסוּקי תיאוּר רגילים וּקצרים בּיוֹתר, כּגוֹן “התוּגה הנשקפת מבּעד לחלוֹנוֹת הנמוּכים הקרוֹבים לארץ כּיראים להרים את זכוּכיוֹתיהם כּלפּי שמי התכלת”; “הקן הקראי נהרס והם כּצפּרים מנַתרים על חָרבותיו”, “רק בּהגיעוֹ להוֹצאת ספר התוֹרה הרים את העיניים המוּשפלוֹת וּמתוֹכם הבריקה יתמוּת וחרדת קוֹדש כּאחד”, “הניגוּן, הערוּך בּתוֹר שבח וזמרה, נהפּך לזעקת צער וּלקינה בּצאתוֹ מפּי הזקן” וכדוֹמה. צא וּראה את הדמוּיוֹת השוֹנוֹת – הרי הזקן, הרוֹאה את הכּלָייה ואינוֹ מַניח אמוּנתוֹ ושוֹאל: “מה תהא עליה, ורוֹאה הוּא וחוֹלם. רק פּתרוֹן יחיד וּרפוּאה אחת להתנַוונות הכּת: בּיאת המשיח”. וּכשהוּא משקע עצמוֹ בּדימדוּמי הירהוּריו, הלא “בּדמיוֹן הוֹזה נדמה לוֹ לשמוֹע קוֹל… קוֹל שוֹפרוֹ של משיח”; הוּא נאחז בּוודאוּת אבּסוּרדית, כּי המשיח “מוּכרח לבוֹא עתה, כּי בּהתאחרוֹ לא ימצא עוֹד נפש קראית… לא, לא אתפלל אתם בּיחד… אברח… אלך ירושלימה… לקראת המשיח”.. וּכנגדוֹ מי שתוֹלעת הפּיקפּוּקים מכרסַמתוֹ והוּא מבּיט סביבו ואין יוֹדע־תוֹרה והוּא מתכּנס כּולוֹ לתוֹך עצמוֹ, מתגנב לבית שכנוֹ הרבּני ולוֹמד עמוֹ ספר מוּסר, כּל חייו כּמעגל קסמים, אם בּבּית ואם בּרחוֹב, שוּב אינוֹ רוֹאה עצמוֹ בּכלל נאֶמני המקרא ועדיין אינוֹ רוֹאה עצמוֹ בּכלל הרבּניים, וּפיסגת צערו הוּא הרגע, שבּוֹ יקרא מכתב הרב, שבּיקש עזרתוֹ והוּא כּוֹתב לוֹ: אם תתנַצר תחילה תוּכל להתייהד, ואין הוּא יכוֹל לעשׂוֹת שקר בּנפשוֹ. והרי החוֹזר ממרחקים, שנשׂא בּלבּו געגוּעים לעדתוֹ, לרחוֹבוֹ וּלפניו חוּרבּת־חיים וחיי־חוּרבּה, רק הכּנסה, היא בּית תפילתם, היא כּאִי חיים בּים השממה והוּא מבּיט בּה “כּהבּט ילד בּפני אמוֹ הפּצוּעה” ועמידתוֹ כּוּלה אוֹמרת בּדידוּת ודמיוֹנוֹ כּחוּרבּת בּיתוֹ בּרחוֹב הזה. הרי משפּחה בּכּפר, לכּאוֹרה חייה כּחיי שאר האִיכּרים, מחזוֹר־קבע של חרישה וּזריעה וקציר, ולא היא – “קוֹל עמוּס של חוּרבּן משפּחה מתלבּט בּין כּתלי הבּית”, הזרוּת הכּפוּלה אוֹכלת בּכל פּה, וּכסמל התוּגה היא אֵם הבּית, הנמלטת כּדי רגע לסידור התפילה, “אף כּי הסידוּר הדוֹמם והשׂפתיים הדוֹבבוֹת אינם מבינים זה את זה, בּכל זאת מאַחַדתם הרגשה דקה”. כּל מערכת הגילים לפניך, גיל גיל ותוּגתוֹ – אם זה האיש בּשנוֹת העמידה, שעזב את הכּת, אך העלים הדבר מאמוֹ וּבשובוֹ עתה לראוֹתה הוּא מתעוֹרר לקנוֹת חוּרבּת בּית ולבנוֹתה בבנין חדש “למען תראה אמוֹ כּי החיבּוּר לא נפסק בּינוֹ וּבינה”; אם החוֹזר מן הצבא ואין בּעֵדה נערה שיוּכל לשׂאתה; אם הנערה שאין בּעֵדה בּחוּר שתוּכל להינשׂא לוֹ והיא מהרהרת הירהוּרי עבירה “הנפסקים בּקוֹל האַדיר שהתפּרץ למַטה: ד' הוּא האלהים”; אם התלמיד הקראי בּאוּניברסיטה הרוֹאה שאר חבריו איש על דגלוֹ ואיש על מחנהוּ והוּא יחיד ושוֹנה; אם הילד הקראי שגם ילדי הנוֹצרים וגם ילדי היהוּדים מתגרים בּוֹ, מתאַנים לוֹ, רוֹדפים אוֹתוֹ וּממַלאים חלל רחוֹבוֹ כּינוּיי גנאי: קלדקים. מה רבּים הצללים ומה מעטים האוֹרוֹת – ראה השׂמחה להוּלדת הבּן, כּשהיוֹלדת המאוּשרת מבּיעה כּל הנאתה ואהבתה בּמלת החיבּה אחת: צוצקא – מה עגוּמים החיים האלה (“חיים בּבוּשה וּבוֹשים בּמות”) וּמה נוֹראים חזיוֹניה. וּמי שהראנוּ מראוֹתיה מצייר לפעמים גם את עצמוֹ בּשׂרטוּטים חטוּפים; כּן, למשל, בּתארוֹ את הזר הבא לרחוֹב היתוֹם והוּא נזכּר כּי, “שנים רבּוֹת התגעגע לראוֹת בּעיניו את בּני הכּיתה הרחוֹקה”, וּבייחוּד בּסַפּרוֹ עליו כּי “מוֹשכוֹ לבוֹא בּדברים עם בּני העֵדה הנקרעה מעל עמה וּלנַחמם על עליבוּתם”.

ג

דרך המחקר של פאהן שני שבילים בּוֹ. האחד כּבר ידעת – הוּא עניין הקראים, האחר הוּא עניין ההשׂכּלה. וַדאי הוּא, כּי המשיכה שבּוֹ לחקר לא היתה בּאה לידי גילוּי וּפיתוּח, אילוּ נשאר תקוּע בּפּינה הנידחת, שאין בּה לא אוֹצרוֹת ספרים ולא שימוּש תלמידי חכמים. סערת הימים, עם מלחמת העוֹלם, היא שעקרתוּ ממוֹשבוֹ והביאַתּוּ לווינה וּבה – בּכתלי הספריוֹת הגדוֹלוֹת, בּייחוּד בּספריית הקהילה – נפתחוּ לפניו פּתחי עיוּן וָחקר. מחקריו הרבּים הם עדוּת לכך וּמתוֹכם אתה למד, עד מה היוּ לוֹ לברכה אלוּ ארבּע שנוֹת־הישיבה בנקוּדת־מרכּז, ואין צריך לוֹמר, מה רבתה הבּרכה, אילוּ שיחק לוֹ מזלוֹ והקדים לעקוֹר אוֹתוֹ ממיצר־הפּרוֹבינציה העקרה, בּעוֹד כּנפיו מתרוֹממוֹת לטיסה ראשוֹנה, אוֹ אילוּ לפחוֹת, לא החזירוֹ, אחרי המלחמה, לאותה פּרוֹבינציה. אמנם, עתה היה כּבאר שנאֶצרוּ בּה מים חיים וּבמשך שנים הישקוּ אּת עבוֹדתוֹ, אך לא טוֹב היוֹת בּאר בּמקוֹם שאין בּה מי מעיינוֹת וּמי גשמים שיתמידוּ לפרנסה. הוֹאל נא הקוֹרא, לעיין בהערה למחקר “לצמיחָתה של כּת הקראים” ותקרא בּה: “מחוֹסר מקוֹרוֹת לא יכוֹלתי אז להוֹסיף דבר והעניין נשתקע לזמן ארוֹך”, וּבייחוּד: “לשם תוֹספת בּיבּליוֹגרפיה ומחשש חוֹסר השלימות מצאתי לנכוֹן להעיר את כּל הדברים האלה”, ותראה מה קשה היתה עבוֹדת מחקר בּעיר כּסטניסלב, שאין בּה ספרים וחכמים. (הבּיבּליוֹתיקה ליד הקהילה, שהוּקמה בטירחתו של פאהן, וּנתוּנה להנהלתו של המשוֹרר נתן שטוֹקהמר, היתה אוֹצר נאה לקורא אך לא לחוֹקר) ותבין את משל הבּאר כּדיוּקוֹ.

חקר־הקראוּת קדמוּ לוֹ בּני־סמך גדוֹלים, אך אַל תאמר, שניתן לוותר על צד הסיוּע שבּמחקרי פאהן – יש בּהם רוֹב פרטים שהם פרי חקירתוֹ שלוֹ, בּייחוּד בּעניין קוֹרוֹתֹ הקראים בּגליציה וּבעניין שׂדה־הקברוֹת בּהאליץ' וכדומה. ואם החכם לא יוּכל לוותר עליהם, הקוֹרא הרגיל לא כל שכן, בּייחוּד שספרוֹ הוּא עד עתה הספר היחיד, הדן בּפרשה זוֹ משתי הבּחינוֹת, – הבּחינה המחקריית והבּחינה הציוּריית, והרצאתוֹ יפה לעם. מתוֹכם תשמע, הקוֹרא, על צמיחתה של הכּת (מתוֹך מכתבוֹ של יוֹסף קלוֹזנר שם אתה למד, כּי המחבּר הגיע לרעיוֹנוֹ, מבּלי היוֹת לו ההוֹכחוֹת החשוּבוֹת שבּמחקריהם של הרכּבי, פּוֹזננסקי, הירשפלד, מאן) ותלמד להבחין בּין המניעים הצדדיים שסייעו הרבה להתהווּתה (חידוּש דעוֹת צידוקיוֹת, השפעת מחלוֹקת הסוּנים והשיעים, הפּרטנסיוֹת של ענן) וּבין המניע העיקרי שחוֹללה (השאיפה המשיחית) וּממילא תלמד שלא להסתפּק בּמה שנבלט לעיני המסתכּל מחוּץ, כּלוֹמר בּצד הדתי בּלבד, אלא תראה מה שמתגלה לעיני המתסכּל מפנים, כּלוֹמר הצד המדיני, והקראוּת תתלכּד לך כּחוּליה בּשלשלת התנוּעוֹת המשיחיוֹת. כּדרך אַגב תתעוֹרר על מעשׂי עימות של חזיוֹן רחוֹק וקרוֹב, בּין שהוא גילוּי – למשל, בּעניין התלמוּד שבּוֹ גם דעתוֹ של המיעוּט ואפילוּ של היחיד נרשמת לדוֹרוֹת גם אם לא נקבּעה כּהלכה, והוּא מנהג דוֹמה לזמננוּ ש“מחאת המיעוּט” נרשמת בפרוטוקול; וּבין שהוא נסתר – למשל, על שוּם מה לא יהוּדים מחוּבּרים אלא יהוּדים תלוּשים הם חלוּצי תנועת גאוּלה שהראשוֹנים “סידרו כבר את חייהם בּעוֹלם וּברוּח והשליטוּ משטר קבוּע ועוֹמד שנתקבּל לדוֹרוֹת מבּלי לשנוֹת ממטבּע שטבעוּ ראשוֹנים” ואחרונים “עוֹלמם מזוּעזע וּכאילוּ נעקר ממעגל סיבּובוֹ וראוּ בּוֹ רק מעין מעבר לחיים אחרים, יוֹתר טוֹבים ויוֹתר מתוּקנים כּן בּחוֹמר וכן בּרוּח”. ולא תוּכל לוֹמר, כּי ההירהוּרים על כּך לא הביאוּך לידי מחשבה על הדיאלקטיקה של תוֹלדוֹת הציוֹנוֹת. ולא אתפּלא, אם תאמר, כּי וַדאי המחבּר עצמוֹ היוּ בּוֹ הירהוּרים אלה ואם תבקש עדוּת לכך, תמצאנה בּעבוֹדתוֹ הנכבּדה בּיוֹתר שבּספר על יחס של ראשי התנוּעה, שהמשכה היא הציוֹנוּת המוֹדרנית, הלא היא תנוּעת ההשׂכּלה, אל הקראוּת. הכּוונה למחקרוֹ “משׂכּילי ישראל וחכמי המקרא”, שמתוֹכוֹ אתה למד על סיבּוֹת ההתקרבוּת – אלה ואלה מדלגים על המסוֹרה, פוֹסחים על התלמוּד וחוזרים אל כתבי הקוֹדש, ראִיית הקראים כּאחים שהקדימוּ בּשכּבר הימים לפרוֹק מעליהם עוֹל התלמוּד והרבּנים (וּפליאה היא בּעיני שהמחבּר לא הבליט כּראוּי גוֹרם חבוּי, הפּוֹעל בּוֹ עצמוֹ – מוּסר כּליוֹת על רדיפת מיעוּט – גם כּשהביא דבריו של ר' נחמן קרוֹכמל: “היתכן לנוּ שנשתבּחנוּ כּרחמנים וגוֹמלי חסדים, להקשיח לבּנוּ נגד המרוּדים האלה, לדחוֹתם בּשתי ידיים ולאמוֹר להם שאבדוּ את עוֹלמם ושנדוֹנים לדוֹרי דוֹרוֹת וּפסולים לבוֹא בּקהל עד עוֹלם”). אתה למד תוֹלדוֹת ההתקרבוּת וּפרטיה המפוֹרטים בּיוֹתר (ראה ההגדרה על ההתקרבוּת שבּין ז’וֹלקיב, מרכּז ההשׂכּלה, ובין כּוּכּיזוֹב, מרכּז הקראוּת) “עלוּב תנוּעה חדשה וּמנוּדח תנוּעה קדוּמה נפגשוּ והשלילה המשוּתפת לשניהם בּיחס אל רוֹדפיהם מנַדיהם, העמידתם על הקרקע של אחדוּת הרוּח”), ואתה למד גם סוֹפוֹ של חשבּוֹן שהוּא טעוּת – המתקרבים לא היוּ אלא המשׂכּילים מכּאן והמתוּנים מכּאן, ואילוּ בכלל החיים היתה פּעוּרה התהוֹם כּשהיתה ואף העמיקה (תעלוּלי אבן רש"ף) וּמעליה נשמעת “זעקת שבר, זעקה של מפרפר בּין הוָיה וחדלוֹן: – עוֹד מעט וּבגוֹיים לא נתחַשב”.

בּמחקר שעיינת בּוֹ עתה נפגשוּ שני שבילי התעניינוּתוֹ של פאהן: הקראוּת שהקדיש לה ספרוֹ האחד וההשׂכּלה שהקדיש לה ספרוֹ האחר. כּך הוא סדר כּתיבתם אך, מוּבן, כּי סדר ההתעניינוּת הוא הפוּך, ולא עוֹד הקראוּת היא לוֹ רק רקע התבּוֹננוּת ואילוּ ההשׂכלה היא לוֹ קרקע גידוּל, מתוֹכה התפּתחוּ הבנתוֹ וטעמוֹ והיא העמידתּוֹ הוֹגה ושר, חוֹקר, וּבוֹחן, סוֹפר. אם תרשני אוֹמַר, כּי אף שגידוּלוֹ בּזמן הוּא בּתקוּפת הספרוּת העברית החדישה. הרי גידוּלוֹ בּרוּח הוּא בּתקוּפה שלפניה, על כּל פּנים סוֹפריה וּמספריה הם שהיוּ לוֹ חוָויית־השתיה הטוֹבעת דפוּסוֹ של אדם. מה תימַה, אם בהפּתח לפניו אוֹצרוֹת וינה שיקע עצמוֹ בהם, צבר ואסף עד שהעלה לפנינו צרוֹר המוֹנוֹגרפיות, שקצתן נתפרסמוּ תחילה: על שמוּאל רוֹמנלי בּ“מזרח ומערב”, על שלמה לויזוֹן ב“הצפירה” וּבחוֹברת מיוּחדת, על ר' משה קוֹניץ ב“רשוּמוֹת”, וספרוֹ “תקופת ההשכלה בוינה”, וכוּלן נאֶספו בספרוֹ הגדוֹל והוּא החָשוּב שבּספריו (החלק השני של כתביו “פּרקי השׂכּלה” הוֹצאת חברת דוֹרשי האוּניברסיטה העברית, סטאניסלב, תרצ"ז). אוּלי ידעת כּי כּדרך אָפנה הוּא, לעוֹסקים בּחקר ספרוּתנוּ החדשה, לדבּר דרך זלזוּל וּביטוּל על הספר הזה, אבל אם שוּרת הדין החביבה עליך, לא תוּכל לוֹמר שלא דבק בּהם, לפחוֹת, אבק של כּפיוּת טוֹבה. אין לך דבר קל כּטענה, כּי האוֹטוֹדידאקט, סוֹחר הקוֹנפקציה והגלנטריה, לא למד בּשלימות את המידוֹת הנדרשוֹת לפי מעמד המחקר בּימינוּ, אם במסילת השיטה, אם בנתיב ההרצאה, אם בּמשעוֹלי הפרטים, סידוּרם וּבדיקתם. כּשם שאין לך דבר קל כּתוֹספת הטענה, כּי מי שעבד בּאוֹתן ארבּע השנים בּמחיצתוֹ של חוֹקר מוּבהק, כּמו ר' דב ואכשטיין (שעניין ההשׂכּלה היה לוֹ, אמנם, כּדבר צדדי, אך הוּא שנתן אחר כּך ספר־העזר על הפּוּבּליציסטיקה העברית בּווינה), ראוּי היה לוֹ שילמד יוֹתר מדרכּוֹ וּדרכיו, אך אם אין אתה רוֹצה בּאוֹתה דרך קלה ושכּמוֹתה אתה חייב להוֹדוֹת, כּי הספר שלפניך נשקע בוֹ רוֹב עמל וּשקידה – מחַברוֹ לא הלך בּדרך צירוּפי קוֹמפּילציה, אלא ירד אל שיתי המקוֹרוֹת, חיפּשׂ בגנזי תעוּדוֹת, בּדק בּפנקסאות, נדד בּין מצבוֹת, צבר רוֹב פּרטים ופרטי פרטים והם שהיו לוֹ מַסד למחקרים שלפניך, שכּל הנזקק לתקוּפה זוֹ אינוֹ יכוֹל שלא להיזקק להם, בייחוּד בּאלה שלא היה להם אח והם מעשי מוֹנוֹגרפיה ראשוֹנים, וּבכלל הנזקקים להם גם בּעלי הטענה ותוֹספתה. וַדאי אתה משתּעשע בּשעשועי שׂר המקרים – אוֹתה סטניסלב, שציוֹניה החרימו את האַברך הצעיר, בּבוֹאוֹ להיוֹת מגן לשׂפתנו וספרוּתה, היא שקראה לאיש בּשנוֹת העמידה להיוֹת בּה מזכּיר המוֹסד המייצג את יהוּדי גליציה המזרחית, היא שסייעתוּ בּעמדוֹ על סף הזקנה להוֹציא את הספר שלפנינוּ, אך אתה מיצר, כּי הספר יצא בּבירת פּרוֹבינציה ולא זכה לבת קוֹל הראוּייה לוֹ, לא כּל שכּן לתפוּצה הראוּייה לוֹ. כּי מן הנכון היה, שקהל רחב יוֹתר יקרא אלוּ המוֹנוֹגרפיות: על רוֹמנלי ועל בּן זאב, על שלמה לויזון והרב משה קוֹניץ, על “בּכּוּרי העתים” ועוֹרכיהם, על קוֹרוֹת ההשׂכלה בּאוֹסטריה מפּרץ בּר עד פרץ סמוֹלנסקין. אך מה תעשׂה וּכגוֹרל המחבּר גוֹרל ספריו.

ד

מסכתוֹ אינה שלימה לפניך, אם נעדרוּ ממנה שׂרטוּט דמוּתוֹ כּאיש המעשׂה, כּעסקן, מעוֹרב בּעניני הציבּוּר, חבר מפלגת “מזרחי”, היה גם בּתקוּפה מסוּיימת פּעיל בּעמדה מרכּזית, היא תקוּפת הריפּוּבּליקה האוּקראינית מערבית, שקמה בּגליציה המזרחית אחרי התפּוֹררוּת המוֹנרכיה ההבּסבּוּרגית. אך לפי שידעת אָפיו וַדאי תשער, כי גם בּימים, שהיה מזכּיר המוֹעצה הלאוּמית של יהוּדי גליציה המזרחית, יוֹתר משיחוּל בּתפקידוֹ כּינוּי עסקנוּת יחוּל בו כּינוי התבּוֹננוּת; יוֹתר משהיה נפש פּוֹעלת בּדרמה היה עֵד לה. תכוּנה זוֹ הכשירתוּ להיוֹת כּהיסטוֹריוֹן של תוֹלדוֹת האַבטוֹנוֹמיה היהוּדית־לאוּמית ההיא, והוּא אמנם קיים תפקידוֹ זה בּספר גדוֹל, הגדוּש חוֹמר, הן על פּי התעוּדוֹת והן על פי זכרוֹנוֹ, הוּא ספרוֹ “געשיכטע פון דער יוּדישער נאציאנאל־אוֹיטאנאמיע אינם פּעריאד פון דער מערב אוּקראינישער רעפּוּבּליק” (לבוּב, 1933, הוֹצאת “קוּלטוּר” מערכת “מארגען”). מתוֹך החיבּוּר הזה, שהוּא מיסמך חשוּב לכל המתעניין בּתוֹלדוֹת החזיוֹן הזה על מעט סיכּוייו ורוֹב השליוֹתיו, חזיוֹן האַבטוֹנוֹמיה הלאוּמית בּגוֹלה, אתה למד תחילה בּקצרה על תוֹלדוֹת גליציה המזרחית בּימי שלטוֹנה של אוֹסטריה, יחסי העממים בּה, עמדתם המסוּבּכת של היהוּדים בּין הפוֹלנים השליטים והאוּקראינים הנשלטים, הפעולה המשותפת של ציונים ואוקראינים בּימי בּחירוֹת ויחסי הידידוּת בין שני סוּגי המשוּעבּדים. אחר כּך אתה שוֹמע על ההתעוֹררוּת האוּקראינית אחרי המלחמה, יסוּד הרפּוּבליקה שלהם, ההתעוֹררוּת הלאוּמית בּאוּכלוֹסיה היהוּדית (בּייחוד שׂים לבּך לעניין יחידוֹת הצבא והמיליציה היהוּדית) ואירגוּנה בּמוֹעצה הלאוּמית ומעמדה העדין בּשאלת הסיכסוּך שבּין שני העמים (הכרזת הנייטרליוּת היהוּדית). ניתן לך גם תיאוּר של אישים פּוֹעלים (אַגב, מהם גם אוֹתוֹ ד"ר יוֹנאס) וּביחוּד חיבּוּטי המלחמה על האַבטוֹנוֹמיה הלאוּמית וקיוּמה על יסוֹד הנייטרליוּת הזאת, חיבּוּטים המַחמירים בּיוֹתר עם שינוּי יחסם של האוּקראינים ליהוּדים (גזירות, עיווּתים, עיקוּלים, שוֹד בּבתי כּנסת וּבבּתים, גזל וּפרעוֹת) ועם גיוּסם של היהוּדים והשבּעתם. אתה שוֹמע על פּעוּלתם של עסקני גליציה בּווינה (א. שטאנד בּראשם) הנוֹשאים ונוֹתנים עם בּאי כּוֹח שני העמים (קו־החזית עוֹבר בּתוֹך גליציה המזרחית וּמפלג את יהדוּתה), על כיווּני הרביזיה בּעניין הנייטרליוּת, הקשרים לפּוֹליטיקה היהוּדית בּאוּקראינה הגדולה (גוֹלדלמן, רבוּצקי) וכדוֹמה. נמסרת לך סקירה על החיים היהוּדים בּכללה, בּתרבות, בּחינוך (וכאן שׂים לבּך לסבכי הוויכּוּח בענין עברית ויידיש, וההכרעה שהיא פּשרה, שלא האריכה ימים, כּי הוויכּוּח נעשׂה כּמלחמה, שהיא לטוֹבת הממשלה, שכּל ענין האַבטוֹנוֹמיה הוּא לה כּדבר־שׂפתיים, ויכלה לשׂחק את הכתוּב השלישי, בּין שהיא מסכסכת צד בּצד וּבין שהיא דוֹחה פּניוֹת אליה בּשתי הלשוֹנוֹת כאוֹמרת, כּי כּל עוֹד ישראל מתכּתּשים בּזה כּל העניין הוּא לה תיקוּ). וכן אתה קוֹרא כּל פרק וָפרק, הרצאתוֹ סדוּרה וּמלוּוָה מיסמכים, עד שאתה מגיע להתכּזבוּתה של השליה, התגבּרוּתה של שׂנאת ישׂראל, שנחשוֹלה עלה בּיוֹתר עם בּוֹא צבאוֹת הכּוֹבשים הפּוֹלנים ואתה מבין יפה יפה את הרמז שבּדברי הנעילה: “וַדאי לא הכּל הוּגד פּה בּמלוֹאוֹ מטעמים שוֹנים”, וּבסגרך את הספר אתה נזכּר אוֹתה כּתּבה קטנה וראשונה מסטניסלב והחיבוּר שלפניך נראֶה לך כּכתבה גדוֹלה ואחרוֹנה, ואתה כּאוֹמר: ועתה משהשלים האיש תפקידוֹ, וַדאי הוא צוֹרר צרוֹרוֹ וּבא אלינוּ, לארצנוּ, כּדרך רוֹב סוֹפרי העברים. אם אתה אוֹמר כּך, אין לי אלא לחזק את דבריך. אזכּוֹר שׂיחה שבּינוֹ וּביני בּלהט שמש – תחילה טיילנוּ בּרחוֹב השקט של סטניסלב (ואני בּערך מקיים אוֹתוֹ תפקיד, שהוּא קיימוֹ, לפני שנים הרבּה, בּימי הכּתּבה הראשונה, תפקיד מלחמה עם ציוֹנים, שלפי המנטליוּת שלהם הם מתבּוֹללים, ושהשליטו עתה את רוּחם על חַוַת־ההכשרה שבּעיר) והתבּוננתי בּוֹ, ראיתיו כּמי ששרוּי בחָלל שאווירוֹ קוֹפא וסוֹפוֹ מַרדים כּל כּוֹח פּעילות שבּוֹ, אחר כּך עמדנוּ על פּתח חנוּתוֹ, היתה זאת חנוּת של כּלי־קליעה (עיקרם מעשׂה ידי איש חמוּדוֹת, א. ל. שוּסהיים, שהיה לפנים עוֹרכוֹ של “דער יידישער ארבּייטער”, ועתה ישב גם הוּא, עזוּב ובוֹדד, בּעיר הזאת), השׂיחה שוֹטפת והשעוֹת שוֹטפוֹת ואין קוֹנה בּא להפריעוֹ, בּאחרוֹנה אני פוֹלט אוֹתה מלה, שהיתה תלוּייה בּפי וּפירכּסה לצאת, כּשידי מצביעה לחלל החנוּת: והתכלית? והוּא כּמתעוֹרר: בּקרוֹב אני הוֹלך לארץ ישׂראל. והוּא אמנם הלך בּקרוֹב בּלבּוֹ היתה כּווָנה גדוּלה שהייתי מַגדירה בּמלים אלוּ: הוּא בּיקש לעקוֹר את כּפר מוֹלדתוֹ בּהררי הקארפאטים, ולנטוֹע אוֹתוֹ בּארצנו. כּי הנה – אמר – שבתי וראיתי בּסביבתנו, סביבת פּוֹקוּטיה, מוֹלדת החסידוּת, ורבּים בּה בּני עמנו, פשוּטי־הדיוֹטות, הנקראים געבּאֶרגסיידען (יהוּדים הררים), לבּם נאמן וידם אמוּנה, מי עוֹבד אדמה וּמי נפח וכדוֹמה, ואינם צריכים לא גלגולי־מעבר ולא לבטי־הכשרה, והם אוֹהבים את ארץ ישׂראל, כּאהוב כּל ישׂראל תם וישר את אלהיו. הוּא אמר ועשׂה, התהלך בּארצנוּ, פנה כּה וָכה וּבין שהוּא לא היה מסוּגל להקליט כּווָנתוֹ בּאזני הממוּנים וּבין שהממוּנים לא היו מסוּגלים לקוֹלטה – תקוותוֹ לא קמה. כנוֹדע, חזרה אחר כּך וניעוֹרה מחשבה זוֹ ודוֹמיה וגם נעשׂוּ מאמַצים לקיימה, ואפשר שהצלחתם היתה זעוּמה משוּם שלא נעשׂוּ בּאוֹתה עת רצוֹן, כּשנתעוֹרר בּן סטרוניה שבהררי הקרפטים וּבלבּוֹ חלוֹם עליית יוֹשביה בּני הכפרים, שבּהרריהם ויערוֹתיהם מהלך הדם של הבּעש"ט ודוֹבּוּש.

ודע, הקוֹרא, כּי המוֹנוֹגרפיות הניתנוֹת בּספרוֹ האחרון “מסות” (ספריית במישור) הן כּפריסת שלוֹם מאוֹתה הסביבה, סביבת פּוֹקוּטיה – אם מעשׂה הצדיק ר' משה מסוֹלוֹטוינה, אם מעשׂה המשׂכּיל ר' שלמה רוּבין בּדולינא, אם מעשׂה חכם המשפטים ליאוֹ גלר מקאלוּש – חן מולדתוֹ של פאהן, רוּם־הקרפטים וצלם, עליהם. ואוּלי לא מקרה הוּא, כּי בּיקש פירסוּמם בּארצנוּ, כּפריסת שלוֹם ממוֹלדת הזמן למוֹלדת־הנצח.

[תש"ג]

א

קשת־פעולתו דרוכה מעל רצועת־חיים שונת־נופים ושוות־מגמה ויש בה מאותה הרמוניה, שאינה באה מתוך העדר־ניגודים אלא מתוך כיבושם, ושנראתה לו כתעודה גדולה במעשה־החינוך והגותו. שעל כן יכול היה, בבוא יומו ושנת־היובל לאומנותו מאחוריו, להשקיף על שדה־עשייתו רבת־התחנות ואחידת־הכיוון ולראות עצמו כמי שמפעלו נרצה ויהי כמחזור־עמל שלם, שזריעתו בנכר וקצירו בבית. והרמוניה זו, שאתה רואה אותה נפש־פעולתו, היתה, בעצם, פעולת־נפשו – מתוך שהיתה בו מיסוד אפיו, רצה ומוכרח היה להשפיעה על מעשיו כאומן־פדגוג וכסופר־פדגוג.

ואם תאמר לבוא בסודה של הרמוניה זו, לפחות בסוד־צמיחתה, תהא חייב לעמוד על דרך־גידולו של האיש מתוך מחצבתו – תלך לראות בסביבת־מולדתו בגולה, תלך לראות בית האב ובית האם. מולדתו בגולה – קהילת מצער, ילסק, ששמה נזדווג לשם משפחה בישראל (מתוכה אולי הדרשן הציוני הנודע הרב ד"ר ילסק), אך שמעה אינו רב. נודעה יותר קהילת־מחוזה, מוזיר, עיר גידולו של הנער פינחס, שדיוקנה מצוייר יפה־יפה בספר־זכרונותיו של בנה, האמן המופלא, רוחומובסקי, וזכרה מצוי בסיפורי סופרים והיא קובעת פרק חשוב בתולדות תנועת הפועלים היהודים. נודעת בייחוד קהילת־פלכּה – מינסק, עיר ואם בישראל.

ובכן, קהילת ילסק היתה נטועה ועומדת על אדמת־פולסיה. אם תאמר לעמוד על נופה ואפייה של קהילת־פולסיה מצערה, צא וראה בה ואותה, כאשר ציירוה משוררי־העברים שגדלו בה או ישבו בתוכה. ואם תעיין יפה־יפה תמצא דיוקנה בתמונת קבע המתעלה כדי סמל. כן, למשל, תקרא בפואימה של יעקב לרנר:

אֲיֻמִּים הֵם יַעֲרֵי פּוֹלֶסְיָה וְכָכָה עֲמֻקִּים וְשׁוֹתְקִים

מִי אַמִּיץ לֹא יִירָא הַשְּׁתִיקָה הַקּוֹדְרָה וְעוֹמְדָה בְמִרְדָהּ,

וְחוֹרְשָׁה מְזִמָּה מִי יוֹדְעָהּ? הֵן רַבּוֹת נוֹרָאוֹת לִי סִפְּרוּ,

יְהוּדִים מְלֻמְּדֵי נִסָּיוֹן שֶׁנָּטוּ לִפְרָקִים אֵלֵינוּ

לְלִינַת לֵיל חֹרֶף וָזַעַם, לֵהָנוֹת מֵאוֹר תַּנּוּרֵנוּ

אַף לִצְלוֹת בֻּלְבּוּסִים בְּרִמְצוֹ.

עיניך הרואות את הניגוד שבין מרחבי סביבתה, סביבת־נכר המפילה חיתיתה בחשכת־אימתה ובין פינת־בית, בית ישראל בודד, שאור־תנורו הוא כמפלט מפני קדרות־יערות וחמת־חורף. ויותר מזה תקרא בשירו של בן־פולסיה, יהושע רבינוב:

עַל כִּבְרַת הַיַּלְדוּת, הַיַּלְדוּת הָרְחוֹקָה נוֹסֵעַ עֶגְלוֹן יְהוּדִי לְאִטּוֹ – –

וּבְפֶתַח־הַיַּעַר הַפַּחַד נִצָּב. מְנַצְנֵץ בְּמוֹ אֶלֶף עֵינַיִם,

אַךְ עֵינֵי יְהוּדִי רוֹאוֹת אֱלֹהִים פּוֹסֵעַ בַּשְּׁבִיל מֵאַפְסָיִם.

הַיּוֹם כְּבָר פָּנָה וְהָעֶרֶב עֲנָק הִנֵּה מִתְמוֹדֵד עַל הַדֶּרֶךְ.

מָה יַּעַשׂ עֶגְלוֹן יְהוּדִי לְנַפְשוֹ כִּי תֵּצֵר לוֹ יֵשׁוּת לְעֵת עֶרֶב?

יַפְרִיחַ פְּסוּקֵי הַתְּהִלִּים הַחַמִּים כְּהַפְרִיחַ יוֹנִים מֵהַשּׁוֹבַךְ, יוֹרְדִים

הַפְּסוּקִים כְּיוֹנִים לַמִּישׁוֹר. נוֹשְׁקִים לַשִּׁפּוֹן הַנּוֹסֵעַ, עוֹטְפִים כָּל שָׂרָךְ

וַאַשּׁוּחַ נָמוּךְ בִּקְטִיפַת רַחֲמִים שֶׁל עֶצֶב, וּמַשְקִים אֶת לִבּוֹ הָאָפֵל שֶׁל

עוֹלָם בִּתְפִלַּת יִשְׂרָאֵל מְטַהֶרֶת.

עיניך רואות כאן את הניגוד ביתר הבלטה – לא פינת־אור של בית־ישראל בודד אלא שביב־אור של איש־ישראל בודד בלב האימה החשכה, וכשם שהפינה הבודדת יודעת בכוחה הפנימי לקיים אורה כך גם השביב הבודד יודע בכוחו הפנימי לקיים אורו בפני רחבי־האפלה ולגבור עליה. ודומה, כי בן־פולסיה אחר, ב. פומרנץ, העלה את העמידה הזאת כדי סמל, בקראו את שם ספר שיריו: חלון ביער, ובו כתב לאמור:

בְּכֻתֹּנֶת שֶׁל שֶׁלֶג וּבְאַדֶּרֶת שֶׁל חֹשֶׁךְ

מְכֻנָּס הַיִּשׁוּב הַנִּדָּח בְּלֵב הָעֲרָבָה.

צוֹפֶה חַלּוֹן בְּעַפְעַפֵּי אוֹר חֲרִישִׁים

לָרְחוֹב הַנָּטוּשׁ לְצִלְלֵי הַשָּׂדֶה.

מִשְׂתָּרֵךְ זְאֵב עַל הַשְּׁבִיל הָאָפֹר,

מְגֹרֶה בְרוּחַ הוּא נוֹשֵׂא פִיו הָרָחָב.

עוֹמֵד בַּיִת דּוֹלֵל וּמִתְכַּבֵּשׁ –

צְלוֹחִית שֶׁל חֹם בָּעֲרָבָה הַקָּרָה

אור תנור בלב השתיקה הקודרת וזוממת־המרד של יערות, יוני־פסוקים בפתח־היער ופחדו, צלוחית של חום בערבה הקרה – סמלים הם לעמידתם של כל ישובי־ישראל הבדודים בכל הגלויות, אלא שכאן באה ממשות הסביבה, אפלת נופה ואימתה ומחדדתה. ובבואך, איפוא, לדבר על בן קהילת מצער בפולסיה, זכור מחצבתו, זכור סביבתו ועמידתו בה ותראה, כי הוא נושא בקרבו את סמלה, ואף בבואך, לאור המחצבת, לבדוק באפיו ודרכו של האיש, שאתה מתבונן בו עתה, שוב לא תתמה, כי הוא, על אמונתו ועשייתו נראה לך כאותה צלוחית של חום בערבה הקרה, כחלון ביער, ולא תתמה כי האמין בכוחו של החלון הקטן, שביב היצר הטוב, לגבור על היער הגדול, תבערת היצר הרע.

אך בן־ישראל יליד פולסיה אין ייחודו מתמצה בסביבת־גידולו ונופה, כי עליך לזכור עמידת־הביניים שלה בין אוקראינה וליטא ופולין שפירושה עמידה במעבר־ההשפעות שבין מיני־מנטאליות שונים של ישובי ישראל מעבריה. וגם פה, אם תטה אזנך, תשמע הלמות מיוחדת, בין אם תבור לך דוגמה רחוקה וכוללת – נוסחה של חסידות קאַרלין, בין אם תבור לך דוגמה קרובה ומפורטת – הריתמוס של שירת יהודה קרני, תמצא כעין הרמוניה מיוחדת, שנזדווגו בה חומרה ורוך, אפלת־יער ואור־חלון. ובבואך עתה לראות את מסכת־העשייה של הפדגוג בן־פולסיה דע, כי שם, בחוויית־השתייה של ילדותו, עליך לבקש ולמצוא את סוד השקפתו, שבה נתלכדו פיקחות־ראייה של אפלת העולם, הנפש כהווייתה ותום־אמונה באור האדם לגבור עליה, אמונה בחלון ביער, בצלוחית של חום בערבה הקרה.

חוויית־שתייה זו ניתן לה חיזוק מכריע בסביבת־הגידול ובבית־הוריו. פה, בעיירה השרוייה בתוך יערות גדולים ושדות תבואה, בבית הניצב בתוך גן גדול, עברו עליו ימי ילדותו. העיירה עיקרה שני שמות־משפחה, שקצתם נקראו פוגורלסקי והוא זכר לגורל – נשרפים, וקצתם נקראו שיפמאן והוא זכר להתעסקות – הולכת עצים ברפסודות. אביו של פינחס הוא ר' אלחנן, עמידתו כבין המשפתיים – פרנסתו מתנודדה בין שני תחומים, חנוונות ומלמדות; רוחו יונקת משני תחומים – בעיקר מתחום־המסורת ובמקצת מתחום־ההשכלה, ועדות לכך ארון־הספרים, שבו עמדו גם ש"ס ושולחן ערוך, גם “שירי תפארת”, והם נמזגו בו כדרך שנמזגו בו אהבתו לתלמוד־תורה כמעשה־יראים וחיבתו לחיבור־חרוזות כמעשה משכילים, והיא מזיגה נדירה, אם תזכור כי דרכו, כדרך משפחתו – נאמנות לחסידי שושלת טשרנוביל ורבם, שזכרו נשתמר במסורת־הבית באותה שיחה, הנשמעת כאניקדוטה ושבה הרבי יועץ לו לחסידו שירד מנכסיו ומבקש דרך פרנסה: הווה מלמד; משיב חסידו: אין בי כוח; אומר הרבי: הווה חנוני, השיב חסידו: אין לי ממון; אומר הרבי: הווה מלמד. ור' אלחנן, בנו של בעל־מלאכה ושליח־ציבור העובר לפני התיבה, מלמד מוצלח היה וסגולתו היתה ירשה לבנו, שהעלה את אומנות־ההוראה כמלאכת־מחשבת.

מורשת־האב, שמנהגו בביתו בקפדנות ופטריארכליות ושעסק עצמו בחינוכם של ילדיו, נצטרפה לה מורשת האֵם, מרת חיה שטיסה, ממשפחת רופאים בחצרות “פריצים”, משפחת גרצ’יק, שהעמידה מתוכה, עוד לפני כשלושה דורות, רופא מדופלם שישב בסאַראַטוֹב. הבית הזה, לא דבקה בו מידת־קנאות (שלא היתה גם מצויה בקהילה הקטנה), אולם דומה כי היה בו סיכסוך חשאי בין שני סוגי הספרים שארון־הספרים שבו – אך כילה הילד ראשית לימודיו בחדר (וזכר מלמדיו נשמר בו באהדה ולא ידע רוגז עליהם כאשר ידעוהו רבים, כפי שהעידו לפנינו סופרי הדור) והרי שוני־התפיסה של האב והאם נגלו כמתיחות של השפעות שונות, שגרמה להיסוסי־חינוך. בראשונה ניכּר רישומה של האם ויד ההשכלה גוברת – בן העשר, שהתקין עצמו לכך, הולך לגימנסיה במינסק; באחרונה ניכר רישומו של האב ויד המסורת גוברת – בן האחת עשרה נכנס לישיבה, ולומד בה, בוילנה ובמינסק, כשבע שנים. אך ההכרעה אין בה לגרוע מיסוד ההשכלה, שטיפוחו נמשך והלך – גם בישיבה קרא ספרי־חול וקראם בהיתר ובגלוי, וממילא כבר היתה בו אותה הארמוניה שבין היסודות, אשר לימים סייעתו לעשותה מסד לישיבה במתכונת משוכללת.

ב

והוא היה מורה מטבע ברייתו ובעודו בן שבע עשרה – כבר היתה דרכו ברורה לפניו – העלם יוצא לקונדיציה, כלומר נוסע לאחוזה ללמד את בני חוכריה ונוסח לימודו כנוסח ישן, אך רוח לימודו רוח חדש. שעל־כן ממילא הוליכתו דרכו ממלמד בחדר פשוט לחדר מתוקן. המוסד הזה, שירדו עליו גם שנאת אדוקים ומתאַדקים על שום היותו מתוקן, גם לעג משכילים ומתמשכלים על שום היותו “חדר”, לא זכה עדיין להערכה ראוייה – והרי היה זה נסיון רב־משקל לא בלבד לקיים את היין הישן בקנקן חדש, אלא גם נסיון נועז לחזק טיבו וטעמו של היין ולהרחיב כליו, ואם תמצא לומר, הרי היה זה נסיון־מזיגה של שתי מגמות החינוך היריבות – החדר, יציר־המסורת, ובית הספר, מעשה־ההשכלה. אחד המעטים שידעו לצאת ידי חובת הערכה נכונה למוסד המחודש הזה, ב. כצנלסון, כותב לאמור: “לא רבים אתנו היודעים מהו לתנועתנו כיום אותו המפעל החשאי והקטן של חידוש פני החינוך העברי בכמה עיירות בליטה וברוסיה הלבנה, אותם ה’חדרים המתוקנים', שלא זכו בשעתם גם בעיני ‘לאומיים’ טובים, שאת התי”ו שלהם היו מחליפים בסמ“ך לגנאי, שמכל צד ניבאו להם גידול עמי־הארצות בישראל – הם־הם, שהקימו מבצרים חדשים לאהבת הספר העברי, לאהבת ארץ ישראל, לחזון החלוצי. מה הם הגיבורים הנעלמים, אשר עשו את העבודה הזאת? איש לא מנה אותם, ואיש לא הציג להם יד ושם. בהם מלמדים פשוטים, יהודים כשרים ויראי־שמים, מלאי אהבת ישראל ולבם יוצא ל’חדש‘; בהם מדקדקים החרדים לכל דגש ולכל נסוג אחור ומקפידים – ראשונים אחרי כמה דורות – על קריאה מדוקדקת בהבחנת הנע והנח ובשמירת המלעיל והמלרע; בהם אוהבי ‘צחות’ ומתרפקים¹ על ‘השפה היפה, השרידה היחידה’ כעל דמות אשה אהובה; ובהם אנשים מ’עולם המעשה’ הכבולים בשרשראות לענייני פרקמטיה ודאגות פרנסה, אולם לבם נתון כולו לאחת: לשמירת הגחלת לבל תדעך. הם־הם אשר חיבת ציון והתרבות העברית היו להם לא דבר שפתיים אלא נשמת אפּם”.

הדברים האלה (שנאמרו במאמר אזכרה לי. ל. ברגר ה“פינסקאי”) הם מזכרת־חובה – חובה של הערכת המפעל הרב הזה ופועליו, ובהם פינחס שיפמאן, אשר גם הוא בכלל הגיבורים הנעלמים. כי לאחר הקונדיציה בכפר קטן הלך לעיר גדולה, קיוב, ובה הורה בבית משפחות ציונים, אשר ביקשו לחנך את בניהם ברוח לשוננו וספרותה, וזכה להעמיד תלמידים ותלמידות, מהם ששמם נודע אחר־כך בעסקנות ציונית ועברית, ואחר הלך לעיירות שונות ופעל בהן ברוח החדר המתוקן ושיטתו. תחילה הוא פועל בקאניוב, עיירה בפלך קיוב (נודעת בפואימה של משורר הפולנים סוורין גוֹשצ’ינסקי, “ארמון קאניוב” שבו מתוארת אחרית הקרב בין הפולנים והקוזאקים) – פה גם מצא בת־זוגו מרת גניה מבית טשוּדנוֹבסקי, תומכת־גורלו ומעודדתו כל ימיו; פה היקנה תורה וקנה תורה והירבה דעת; הרחיב חוג ידיעותיו הכלליות והעמיק ידיעות ביהדות וערכיה; פה היה כמרכז לא בלבד לתלמידיו, אלא גם להוריהם, שהיו ציונים שוחרי קידמה, ובייחוד לבעלי־המלאכה שסייעם באיגודם. מלבד ההוראה שבעל־פה הוא מנסה גם בהסברה שבכתב – מנעוריו שלח ידו בכתיבה ועתה הגיעו דבריו לגמר־בישול, שנחשבו ראויים לדפוס. ודאי לא קטנה היתה זאת למלמד־המורה הצעיר, בראותו דבריו מתפרסמים ברשות־הרבים. בכור פרי עטו היה דבר תרגום (מאמר של מאכס נורדאו) ונדפס ב“המליץ”, אך ראשית כתיבתו המקורית, שנתפרסמה ברבים, היה מאמר שנדפס בבימה הנכבדה ביותר של ספרותנו בימים ההם – מעל דפי “השלוח”, ואחד־העם ראה לצרף הערה על חשיבותו של המאמר כעדות לרוח המנשבת בין המלמדים נושאי־המסורת.

הצירוף של מורה וסופר הוא לנו צירוף מצוי, אך, ברגיל שטחי־הכתיבה נפרדים, אותו איש עצמו לא כתחומי התעניינותו כמורה תחומי התעניינותו כסופר. מה שאין כן פינחס שיפמאן – מה שהעסיק את פיו בהוראה הוא שהעסיק את עטו בכתיבה. ער ופתוח לבעיות הציבור, כתב מאמרים רבים בעניינים לאומיים. כתיבתו זו היתה לשכבת־קוראים מסויימת, בייחוד זו שעמדה בין התחומים, דבר הדרכה והארה חשוב. אך עיקרה ורובה של כתיבתו היו קודש לענייני־חינוך, לימוד, הוראה, ונמצא הסופר והמורה שבו רשות אחת, כי שלם היה האיש עם עשייתו – אוּמנותו־אָמנותו. לאמור: גם פה אתה מוצא מסימני ההרמוניה שראית אותה יסוד מכריע באָפיו.

ג

הרחבת הפעולה בתחום החדר המתוקן באה לו בעבודתו בעיירות אחרות – אם רוסאבה על נהר דנייפר ואם בּראילוֹב הסמוכה לזשמרינקה בפלך פודול – כאן וכאן עבד במוסדי חינוך כאלה מיסודה של “חברת מפיצי ההשכלה” ברוסיה, והיה בכלל חבורת־מורים, בן־ציון פראדקין, מ. רוזנבלאט, מ. לוין (פראדקין פירסם סיפור “כבלים”, שעניינו תיאורה של רוסאבה בימים ההם ונפש פועלת בסיפור היא דמות, שקוויה שאולים מידידו שיפמאן, וראה גם תיאורה של העיירה ובית־הספר בה בספרו של ברוך פישקו “גלגולי חיים”) – קבוצה נלהבה של מפלסי נתיבה, שנלחמו ליסוד שיטת עברית בעברית, שחוללה כנודע תמורה חשובה בדרך הלימוד והישגיו. כדי לדעת תחום התעניינותו ודרגת תפיסתו ראוי שתעמוד על מאמריו הראשונים, שהם לא בלבד יסוד־מיבחנו אלא גם מיבחן־יסודו. שכן במאמרים אלה כבר טמונה, בחינת עוּבר, מערכת־תפיסתו, ששיננה לך לימים במאמרים, קונטרסים, ספרים. מתוך ביכורי־כתיבתו אלה אתה למד, כי קנה לו בקיאות במסכת פדגוגיה והלכותיה, אך הוא יודע כי אין ליטול תפיסתה וכלליה, שנצמחו מנסיוני־חינוך של עמים שמציאותם בגדר־נורמה, ולתלותם, על דרך מיכנית, בעמנו שמציאותו אינה בגדר־נורמה. מתוך תפיסה כי החינוך הוא מטרה לעצמו ואינו אמצעי למטרה מחוצה לו, הוא מגיע לשלילת הלאוּמיות כמטרת־החינוך, אך הוא יודע כי הלאוּמיות הוא המצע־שממילא לחינוך, והרי המצע הזה בעמנו הוא חסר ולקוי, ומה שניתן ממילא לבן־עם אחר, על אַמת הקרקע שלו ורצועת־השמיים שלו, אינו ניתן לבן עם גוֹלה ומפוזר, ושעל־כן מה שבא לו לבן־עם אחר מאליו ומקרוב, צריך בן־עמנו להביא ביגיעה ומרחוק. הכותב בודק את השלישיה הגדולה (ואַגב, ראוי שתתן דעתך עד כמה מחשבתו והתבוננותו סובבות במעגל של שלישיות כאלה): הטבע, החברה, הנפש וכלי־כיבושה: האמת המשפט, השלום ודרכו של החינוך בהם ובכליהם: בדעת, ברצון, בהכרה – ומוצא, כי ישראל, במעמדו עתה, חסר מכבר את יסוד הטבע, שהרי אין לו חלל־אוויר מיוחד משלו, כשם שהוא חסר הרבה מיסוד החברה (ועיקר חסרונו העדר מעמד איכרים), ונמצא שלא נשאר לו לחינוך אלא יסוד הנפש המיוחד וגם הוא נגרע והולך. ומתוך שהעמיד את המציאות על חודה של אמת כהווייתה, הוא מעלה את השאלה במלוא חריפותה: ואם כן, חינוך עברי שלם מנין? והוא גם משיב עליה ללא צעיפי־אשליה. הוא מראה מה שהוא בגדר האפשר ומה שהוא בגדר הנמנע, והפסוק שבו הוא מסיים אחד מאמריו, שכתבם בקאניוב: “אי אפשר לחינוך להיות יפה מהחיים”, ושהוא רושם בסופו ליתר־הדגשה סימן־קריאה, כלול בו יותר משנאמר בו. כי במאמרים אלה, שבהם אינו חורג ממסגרת־הדיון הפדגוגי, אין הכותב מפרש לא את הציונות ולא את תחייתנו בארצנו, שבהם היה דן במאמרי הפובליציסטיקה, אבל כל דברי־ההערכה שלו על גבולי־החינוך, מסותרת בתוכם ומאחוריהם ההכרה הברורה, כי אין אפשרות של שלימות־חינוך וחינוך לשלימות אלא במציאות שתהא בגדר־נורמה, לאמור במציאותה של ארצנו, ונמצא, שהחינוך העברי בגולה אך תחנת־מעבר, אך הכשרה. לתוך תפיסה זאת משתלבת יפה־יפה דעתו של הכותב בעניין הלשון העברית כשפת־הלימוד הכוללת. הוא נעזר במשל־חמודות קטן: גרעיני־בר, שאתה מבקש לטחנם להיותם לך קמח־לחם, אתה מסיר קליפתם מעליהם, גרעיני־בר שאתה מבקש לזרעם להיותם תבואה חדשה, אתה משייר קליפתם. ושים לבך למשל הזה, כי גם הוא כולל יותר ממה שנאמר בו – הוא מראה מציאות רגילה על סתירתה, שביטוי בולט לה היא הרבלשוניות – וצורתה הטיפוסית הדולשונית שלנו – והגוזרת עלינו לשון אחת, והיא לשון־נכר או לשון לעז, לענייני־הזמן, ולשון אחרת, והיא לשוננו, לערכי־נצח. ואם תבחן לאור הראייה הזאת את מאמצי האיש ובני־אומנותו וראית אותם משתערים לעקור את הסתירה, לבטל את השניות, אולם זו עקירה היודעת כי לא תצמח בשלמות, אלא בעקירתה ובביטולה של המציאות עצמה. אין צריך יגיעה יתירה, כדי לראות, כי הכרה זו היא פה כהנחה־שבשתיקה, כמנגינת־חשאי שרטטי־נעימתה מורגשים בכול.

וצא וראה, הנחת־צנעה זו, הפסימיסטית מיסודה, מלווה מלאכת־פרהסיה, אופטימיסטית ביסודה – שכן אין לשער גודל ההתלהבות, שבה מילאו המורה הצעיר שלפנינו וחבריו את תעודתם, ובה הדביקו את כל סביביהם. ואפשר כי הסתירה הזאת בין הכרת־הגבולות הפסימיסטית ובין תכונת־העשייה האופטימיסטית, גם היא שהביאה לידי רביזיה של היחס אל ה“חדר”, אל הישיבה. ודוק שאמרת: גם היא, ולא אמרת: היא לבדה. שכן הרביזיה הזאת היא חלק ברביזיה של השקפות מעוותות, חדצדדיות, נחלת־ההשכלה. אבל לאור הסתירה הזאת, ככל שמוסדי־החינוך החדשים נתגלו ברפיונם כן מוסדי־החינוך הישנים נתגלו בחסנם, ובדיקת רפיונם של הראשונים הביאה ממילא לבדיקת חסנם של האחרונים, ומה העלתה בדיקה זו? החדר, יליד העם, אבר בגופו ויצירתו, דרכי הוראתו וחינוכו נתיישנו ושוב אינם תואמים צרכי החיים ותנאיהם. אבל שאלת־השאלות היא, מה מתאים יותר לקיומה של האומה: האם החדר שמצוייה בו השלילה שאינה בבית הספר, או בית הספר שאין בו החיוב המצוי בחדר? וסיכומה של בדיקה, כי החדר אינו טעון עקירה אלא תיקון. ואשר לסתירה שבין הכרת־הגבולות הפסימית ובין תכונת־העשייה האופטימית, הרי אפשר שתבואר לך בדרך המשל שכבר בא לפניך, משל צלוחית החום בערבה קרה, ותרחיב אותו לאמור: ההכרה על עוצם הקור של הערבה הרחבה, מארת־הגולה היא, כי מיטב מאמצינו בה, ומאמצי החינוך בכללם, אינם אלא חלון קטן ביער הגדול.

ד

תגבורת חומה של הצלוחית, תגבורת אורו של החלון – זו, בעצם, המשמעות העמוקה של מגמת התיקון, שתחילה ראית אותה נדרשת הלכה למעשה ב“חדר”, ועתה תראנה הלכה למעשה בישיבה. מתוך קונטרס (“אכסניה של תורה”, קובץ מאמרים על דבר הישיבות) אתה למד, מה ראה האיש לתת את ידו למפעלו של הרב ריינס, היא הישיבה הנודעת בלידה, שהיתה כחידוש בשיטתה ודרכה. הקונטרס, שמאמריו נתפרסמו תחילה ברבים (“השלוח”, “הד הזמן”), פותח בהערה, כי הבלטריסטיקה העברית, שטיפלה הרבה בבחור־הישיבה, הניחה טיפולה, משנמצא לה האכסטרן. והרי בחורי־הישיבה לא נעלמו מבימת־החיים והם תועים לאלפיהם בדרכי החיים, מתנוונים ומנוונים את סביביהם. וגם הישיבה עצמה לא נטרדה מפני בית־הספר, ואדרבה מספר הישיבות מתרבה והולך ואין שם על לב גורלה ובייחוד גורל חניכיה והרי “אדם חי עולה על כל השיטות שבעולם. אלפי ילדים חיים נמצאים ואיך זה אפשר להסיח דעת מהם”. והנה, לא זכתה הישיבה לאותה מידת־טיפול מצד חוגי המשכילים, שזכה בה החדר, ובייחוד החדר המתוקן. ועל שום מה, על שום שהללו סבורים, כי החדר, שהוא בחינת בית ספר עממי, הוא היסוד, ואילו הישיבה, שהיא בחינת בית־ספר עליון, היא הגג, והם שוכחים כי ההיפך מסתבר – ההשכלה העליונה היא אֵם ההשכלה הנמוכה, ודרכה של ההשכלה מלמעלה למטה, וכשם שאתה מוצא את האוניברסיטה משפעת על בית הספר התיכון והעממי, כך אתה מוצא את הישיבה משפעת על ה“חדר” לבני דרדקי ולבני מישנה וגמרא וסתימת המעיין מלמעלה פירושה סתימת הנחלים המתפרנסים ממנו מלמטה. הסחת הדעת מן הישיבה ומהכרת צורך תקנתה, מביאה לידי שיכחת־התורה, שהרי הישיבה היא העשוייה להעמיד לעם את האינטליגנציה שלו. וכבר נכתבו בזה דברים נלהבים ב“האמת” של א. ש. ליבּרמאן: “תלמידי הישיבות הם היתד אשר כבוד ישראל תלוי בהם. אין לך תקנה טובה ואין לך כל דעה חדשה אשר תמצאנה קן להם בלבות בני עמנו בכלל, בטרם ישימו הנבונים ודורשי הטוב את פניהם אל בני העניים האלה, שמהם תצא תורה, לשים אותם כיסוד תקנותיהם”. והמורה שלנו, שאפשר שלא קראם, כותב, אחרי שלושים וכמה שנים, כרוחם. שכן הכותב יודע, כי הישיבה היא שהעמידה את נושאי תרבותנו המפיצים אותה לא משום שאומנותם בכך, אלא ממילא, בעצם־צרכם לברוא תנאי תרבות (סביבה יהדותית) לעצמם.

ובכן, מתן־הדעה לישיבה היא חובה גדולה, והכותב מקיימה על דרך ההתבוננות בדרכה של הישיבה, התבוננות המביאתו לידי ביקורת נמרצת. והרי עיקר סעיפי הביקורת: המרחק המבהיל שבין הישיבה ובין המציאות היהודית, מעמדה, רחשה ובעיותיה: אָפייה של הישיבה, שמהיותה מוסד של מפלגה בעם, מתקפחת השפעתה על כלל־העם; ההסתגרות במסכת־הלימודים וסוגיהם, המגדלת אנשים זרים להוויית־העולם. ועיקר־עוקצה של הביקורת הוטל בהסתגרות: נתפרדה האַחדות הגדולה – ישראל, קודשא בריך הוא ואורייתא; קודשא בריך הוא בשמיים, ישראל בארץ ולא נשארה לה לישיבה אלא אורייתא וגם לא אורייתא כולה אלא חלקה בלבד, חלקה היבש (ההלכותיות). לאמור, המחבר, בהניפו את שוט בקורתו על מסכת־הלימודים החסרה של הישיבה, מתעורר לא בלבד על חסרונם של מקצועות כלליים (לשון המדינה, חשבון, גיאוגרפיה) אלא בעיקר על חסרונם של מקצועות היהדות. הוא מטיח כלפי הישיבה האשמה כבדה: אין בה יהדות שלמה. כי מה לימוד יהדות הוא זה, שאין בו נביאים וכתובים, מדרש ואגדה, קבלה וחקירה, שירה וחסידות. והוא מטיח האשמתו מתוך ידיעה ונסיון – הוא הכיר מאות־מאות תלמידי ישיבה (סלוּצק ונובהורדק, בריינסק ושאַדוֹבה, טאֶלז וּמיר, ווֹלוֹז’ין וּסלוֹבּוֹדקה) וראם בקיאים בפינה גדולה אחת ומנוערים בשער הפינות הגדולות. ועקב הביקורת באה הדרישה להעמיד את הישיבה על יסודות אחרים, לחדשה מתוכה פנימה, לתקנה, על ידי התקרבות בין המשכילים ובין בני הישיבות, ובייחוד על ידי הרחבת בסיס־הלימוד ומקצועותיו, בסיס שיהא בו כדי משא כל בית תרבותנו. וכראשית הרחבה היא החדרת לימוד תולדות ישראל, לשונו וספרותו, וביותר שירתו, למן ישעיהו ואיוב, דרך רבי יהודה הלוי עד רמח"ל וביאליק, כי רק הרחבה כזאת והעמקה כזאת יביאו לידי חיזוק הרגש ותגבורת האמונה, ושווא עמלם של אלה המבקשים להגיע לכך במיני סורוגאטים. ובדבר המחבר על הסוּרוֹגאטים מורגש מלוא־זעמו וצערו, שכן אלה (בייחוד לימוד “המוסר” הנהוג בישיבות) מחנכים נזירים בודדים, ולא מדריכי עם חפץ חיים.

והעיקר, דבריו בקונטרס היו לו לא בלבד תכנית של משאָלה אלא פרוגרמה של מעשה – ופה, בכתלי ישיבת לידה, ניתן לו לקיים את המעשה הזה בשיעוריו, שדרך הרצאתם היו ביקורת ופיוט, ניתוח ומזיגה, ועל הניגודים מרחפת רוח של השראה ומלכדתם להרמוניה אחת. כי הוא ידע לעשות את השיעור כדבר־חכמה וכחטיבת־אמנות, ומה תימה, כי תלמידיו שמור בהם עד כה לא בלבד זכר העונג של שיעוריו אלא גם שיעורים שלימים על הברקותיהם. וכדין התלמידים דין נכבדי אורחים שבאו לראות שלום הישיבה ודרכה. וראוי להביא סנסן נאה משמו של רבה של תל־אביב, הרב רא"י אוּנטרמאַן, ששמע שיעור כזה, והוא שיעור על הנאמר בישעיהו, בעניין בן הנכר ובעניין הסריס (ישעיהו נ"ו). וכך ביארו המורה לתלמידיו: בן־הנכר הוא מי שאין לו עבר בתוך העם שהוא יושב בו ואילו הסריס אין לו עתיד בתוך העם שהוא יושב בו, והריהם מתאוננים על מר גורלם, זה על העדר־עברו (הבדל יבדילני ה' מעל עמו) וזה על העדר־עתידו (הן אני עץ יבש), בא השם יתברך ומזכירם מצות השבת אשר בזכות שמירתה יימלא חסרונם (ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת). בשיעורים אלה נעשתה הספרות העברית, ובייחוד הספרות העברית החדשה ושירתה, גורם של חינוך בכתלי־הישיבה. מתוך לימודו זה נצמח לו גם ספר האַנתוֹלוֹגיה הנודע “ביכורים”, אשר בעריכתו ניכרת יד פדגוג־אמן ושהיה כשער־חמודות לספרותנו החדשה, אישיה ואגפיה, לאלפים רבים, לא בלבד קרובים, כחניכי הישיבות וכדומה, אלא גם לרחוקים, חניכי גימנסיות נכר, שיגעו בתשובה אל לשוננו וספרותה ומצאו בספר הזה כלי־עזר מצויין. בספר הזה כבר מקופל כעוּבּר ספר־הלימוד הגדול שלו בן שלושת הכרכים “תרומות”, שחיבורו מתוך נסיון אחר, שזכה לו לשנים, בהיותו מורה לדור אחר, דור הגדל בשער ציון.

ה

אולם עד שהגיע לשער ציון עוד נועדו לו כמה תחנות – שנות ישיבתו בלידה היו לו שנות פעילות מוגברת, גם כמדריך דור צעיר, גם כעסקן ציבור, גם כמרצה היודע למשוך זקנים ונערים, אדוקים ומשכילים, שמו ושמעו מתפשטים מעבר למקומו, בייחוד בחוגי המורים העברים – הרי היה מכלל מייסדי הסתדרות המורים והמלמדים ונבחר כעורכו של כלי־מבטאם הראשון “קול המורה”, וקהל הקוראים העברים יודעים אותו ממאמריו המתפרסמים באכסניות שונות.

מלחמת־העולם היא שהפסיקה את פרשת ישיבת לידה – היא על מוריה ותלמידיה גולים ליליסאבטגראד, ואילו הוא בוחר לישב ביקטרינוֹסלאב. פה, במרכז הציונים הגדול, שמצודתו היתה פרושה על חרסון, חרקוב וּפּוֹלטאבה וסביביהן, שמרוכז בהן כשליש יישוב היהודים באוקראינה, פה כאילו נתרעננה, עם זרם הפליטים, המסורת הציונית, פרי השפעתם של אוסישקין ושמריהו לוין, ושהוצרכה לעמוד בפני אוכלוסיה שרבים מתבולליה, פה כאילו נפרשו כנפי המורה־הפליט לתעופה רבה. תחילת פעילותו בבית־הספר, מיסודה של “חברת מפיצי השכלה”, ושנועד לילדי הפליטים, אחר מורה בגימנסיה מיסודו של כהן, ובייחוד בסמינאר למורים, מיסודו של הרב פינחס הלמאן – תלמידיו, הפזורים בארצנו, חקלאים, מורים, פקידים, זוכרים את מורם האהוב לספרות ולהיסטוריה עברית. התעוררות שבאה בחיי הקהילה ניתנה לה תנופה כבירה עם המהפכה שנתלו בה כמה מיני תקווה אשר כגודל אשליתם היה גודל אכזבתם. אולם בפיסת־הימים שבהם ניצנצו, עם ביטול תחום המושב, אפקים חדשים, היתה התנופה כמוסיפה והולכת ופעילות רדפה פעילות ושאלה נשלבה בשאלה – הרי ועידת כל ציוני רוסיה, הרי כיבושה של הקהילה ואירגונה, והרי סידור החינוך וסדריו, ענייני בית־הספר, שאלת החלוקה של לימודי היהדות ולימודים כלליים, בעיית לשון־ההוראה והפולמוס בה וכיוצא באלה. פעולת־התרבות כמעיין המתגבר, והנפש הפועלת – הוא המורה לספרות, הנעשה עתה מרכז עשייה. מלבד פעולת ההוראה – היה גם מרצה ליהדות בבית־הספר הטכני הגבוה שנוסד פה – הריהו עושה בהסתדרות הציונית (חבר בוועד הגלילי), בקהילה (חבר מועצתה), ציר לוועידות הציונים (קיוֹב, מוֹסקבה, פטרבוּרג), ראש מתווכחים כנגד היידישיסטים, נואם ומרצה. הוא גם מחבר קונטרסי הסברה ותעמולה – הרי מחברתו על הצהרת בלפור (“הדקלרציה האנגלית”, יקטרינוֹסלאב, תרע"ח, עברית ואידיש) שבה הוא מסביר חשיבותה של התעודה הפוליטית ויש בה רמיזות מעניינות (דרישתנו לארצנו בסיסה הוא לא בלבד בזכות ההיסטוריה אלא בעובדה, כי היא לא חדלה מעולם להיות, בצורה אחת או אחרת, מרכז לאומי שלנו) כשם שיש בה הערות חדות (“עד כמה יש לאומה העברית גופה כוח ממשי להגשים בחיים את המרכז הלאומי זוהי בוודאי שאלה גדולה ואפשר היותר חריפה בשאלות חיינו”); והרי מחברתו על תעודת הקהילה ובה ביקורת על אפס־המעשה ותכנית־פעולה מפורטת וכמה הגדרות ברורות לאפייה של הקהילה (“לאומי עברי על פי היסודות, התוכן והצורה של חיינו בעבר, על פי צרכי חיינו בהווה ועל פי דאגתנו ושאיפתנו ליצירה לאומית בעתיד”).

בעודו נתון בראשו ורובו בפעולה ומגמתה הענפה – הוא גם בכלל המורים של הסמינאר הנודע בהנהלת כהנשטאם וטשארנוֹ בחארקוב (ועל כך ראה את הקובץ רב־העניין “ראשונים”) והנה המהפכה האחרת, ואחריה ימי מלחמת אזרחים ופרעות, ימי סבל ורעב, וכשוך הסער שבים החיים למסלולם, אך ציפור־הנפש, לשוננו וזכותה, נעשקת והולכת. עוכריה מבית, היבסקציה, הביאו עליה גזירת השליט – וראש הלוחמים לה הוא המורה פליט־לידה. תחילה עודנה מלחמת דברים גלוייה ואחר כך יורדת הלשון ולוחמיה למחתרת. והוא, לוחמה העז, עוסק במסירות באיגוד־סתר של בתי־ספר – תחילה הוא מלמד כיתות קטנות בבתי הכנסת, ובהיסתם המפלט הזה הוא מלמד קבוצות קטנות בביתו, שהוא עתה בית שלא תמיד תיראה בו פת־לחם אך תמיד יישמע בו קול־תורה.

ומשנאֶלמה לשוננו על כרחה, הלך האיש ממילא אל מעבר לגבול, באשר יישמע קולה. תחילה השתקע בוילנה ועשה בה כמנהל בית־ספר ומורה בסמינר מיסודה של “תרבות”, הלך לוארשה שעשה בה כמנהל עבודת החינוך במרכז “תרבות”, אחר השתקע בביאליסטוק שבה עבד בגימנסיה, בין מורים בני דור צעיר, גידולי התנועה העברית החדשה, ועבודתו ברוח של התעוררות ובאווירה של אהדה, והוא כנקודת־בערה לפעילות הציונית והחינוכית. ועתה באה בו ההחלטה להניח תחנות־ארעי ולבוא לבית־קבע – בן החמשים ושלוש בא לארצנו וכוחו עמו, נפשו ערה ורוחו פעילה והוא ראה שכר־עמלו. ומה שכר עמלו – בעמלו החדש: עבודת חינוך והוראה במציאות עברית ממשית, טבעית, נורמאלית, היא המציאות אשר למענה יגעו, ואשר אותה הכשירו במסירותם כי רבה הוא ובני־אמונותו.

פרשת חייו בארצנו גלוייה לפניך – הלא ראית אותו מורה בבתי הספר מסוג “המזרחי” (שלימד בהם על שום מגמתם, מגמת המסורת, ולא משום מפלגתם, כי הוא עצמו נשאר ציוני כללי), כארבע שנים מורה בבית־הספר הריאלי “תחכמוני” ועשר שנים בגימנסיה “תלפיות” בתל־אביב, כשם שראית אותו עוסק בצרכי ציבור (הסתדרות המורים, “עונג שבת”), הלא קראת מאמריו הרבים, אם בעתונות אם בכתבי־עת, וראית מאמריו מצטרפים לספרים שלימים (“תרבות וחינוך”, כרך ראשון: “מסכת חינוך”, הוצ' שטיבל תרצ“ד; כרך שני: “פרקי חינוך”, הוצא' “מפיץ הספר”, תרצ”ח) וכן ראית אותו טורח ברקמת מסכת חינוך שלימה בספר מיוחד לכך (“החינוך הלאומי”, על שלושת ספריו: “חזון התחיה בחינוך”, “ערכי־דת בחינוך”, “החינוך בדמות התרבות”, הוצ' הספרים הארץ־ישראלית, תש"א) ועליהם מתוסף הספר הניתן עתה בידך (“בית היוצר”). ואחרון אחרון: אלפי בני־הנעורים נושאים בלבם חותם־למודו ואלפים רבים מהם ניזונים ממחזור הלימוד בן שלושת הכרכים “תרומות”, האוצר ברוב שעריו אוצר של עידית – פרקים רבי־פנים של שירה ועיון: אמונה ודעת, מסורת והשכלה, יחיד וציבור, אדם ועם, בית ועולם, נפש ויקום, והוא ספר שבו גיבש המסדר את בינתו ונסיונו – להביא את תלמידו למחוז־הטוב דרך שער־התפארת. ואם תשווה את הספר “ביכורים” לסידור “תרומות” וראית את ההבדל לא בלבד בהרחבה, בתנופה, בגיוון אלא בשוני שבין מציאות למציאות, מציאותה של גולה שבה אין בידך אלא לקרוע חלון־יהודים קטן ביער פולסיה העמוק והאפל ומציאותה של ארצנו, שבה יש בידך לקרוע חלון־עברים גדול מול ים המולדת הנרחב והבהיר, שער ציון.

ובין חלון־היהודים הקטן וחלון־העברים הגדול משתרעה יריעת־החיים של האיש והיא יריעת עשייה נאמנה, שבה זכה לחנך אלפי ישראל לדעת, למידות, לאמונה. והצלחתו באלפים אלה לא באה לו אלא משום הצלחתו באחד בהם, במי שהמחנך והחניך והחינוך נעשו בו כשלושה שהם אחד – בו עצמו. כי כל ימיו היה מקיים בהתמדה כלל גדול: חנוך לעצמך תחילה. סוער בימי נעוריו ושחרותו ידע לכבוש סערו בלי לחסר מנפשו יסוד הדינאמיות שעמד לו לחיות את הקונפליקטים של הדורות. אשר הכירוהו באחריתו יודעים, כי היה כמי שהסיר מעליו קליפה אחר קליפה והגיע באורח חייו לכל סעיפיהם, הרי בהלכות ובהליכות כהרי במלבוש ובמאכל, לאותה מידה נכונה שיש בה ממדרגתה של חסידות, שגם היא נתפשטה בפוליסיה, נוסח הרבי ר' משה מקוברין, שאמרו עליו, שהעיקר אצלו היה כל מה שעסק בו אותה שעה. זו המדרגה, שהיא בחינת מאזני־חיים ששתי כפותיהם, המוסר והיופי, מעויינות להפליא.

[תש"ח]