א    🔗

הבה ונַחזיר את עצמנוּ אל מלפני ארבעים ושלוש שנים, כשהאַברך הצעיר ראוּבן הלוי פאהן, שכבר נוֹדע בנסיוני הספרוּת הראשוֹנים שלוֹ, נעשה כּגרם של סנסציה קטנה. רוֹאה אני אוֹתך, היוֹדע דרכּו של הסוֹפר והיא מתוּנה וצּנוּעה בּיוֹתר, ופניך פּני תמיהה, שאתה מגלגלָה בשאלה: פאהן וסנסציה? ואָמנם תמיהתך יש לה על מה שתסמוֹך – הוּא נעשׂה גרם לכך שלא מדעתו ושלא מרצוֹנוֹ וּמעשׂה שהיה כּך היה: הוּא, שישב זה כשלוֹש שנים בּעיר מצער האליץ‘, שבה נשא אשה וחייו מחציתם חוֹל – חנוּת, מחציתם קוֹדש – לימוד וּכתיבה, יצא לעיר הסמוּכה, בּירת הגליל ההוּא, סטאניסלאב, להיות בּבאי אסיפת ציוֹני המחוֹז, גם כּציר שלוּח גם כּסוֹפר “המגיד”. כּשם שהוֹדיע על האסיפה בּשנה הקוֹדמת, הוֹדיע גם על האסיפה בּשנה ההיא – הוֹדיע לתוּמוֹ דברים כּהווָייתם. הימים כּנודע, ימי מלחמה בּמחנה, חסידי הרצל נלחמים בּמי שלא הניחוּ בּשל אמוּנת הצ’רטר את המעשׂה ואלה שהיוּ בּחינת חדשים מקרוֹב בּאוּ ושרשיהם בּעמם ותרבּוּתוֹ דלים, חרבּם מרוּטה וּמתנוֹפפה בּיוֹתר. בכללם היה גם מי שפּתח אוֹתה האסיפה, ד"ר יוֹנאס, שכּשם שחָלק כּבוֹד למת – הגאוֹן ר’ שרגא פייבוּש שרייאֶר רבּה של בּרוֹטשין, מראשי “אהבת ציוֹן” (האם לא תסכּים עמי, הקוֹרא, כּי ראוּי היה להסיר את אבן השכחה מעליו וּמעל זכרוֹ) שנפטר בּימים ההם, כּך חָלק בּיזוּיים לחבריו החיים, הלא הם מַמשיכי הקו של “אהבת ציוֹן” וראש להם ש“י פוּכּס, עוֹרך “המגיד”, וסוֹפריו, בּייחוּד דוד ניימארק. אוֹתוֹ נוֹאם היה לפניו מאמרוֹ של ניימארק – כּמוּבן, לא בּמקוֹרוֹ אלא בּתרגוּם גרמני – והוּא קרא מתוֹכוֹ קטעים בּפני הנאספים ושפך עליו רוֹב זעמוֹ, ולא נתקררה דעתוֹ עד שהכריז את בּעל “המגיד” ומסַייעיו כּעצרת מתנַגדי ציוֹן. נעימת דיבּורוֹ נעשתה כּנוֹסח האסיפה וּכמוֹתוֹ דרשוּ גם האחרים. והסוֹפר שלנוּ מסַפּר על כּל אלה בּ”המגיד" והוּא אוֹמר: “תם אני ולא אֵדע מאַין לקח לוֹ יוֹנס קרנַיים לדוּן בּדבר הזה. הריפיראט על דבר מכתב עת עברי היה לוֹ להניח לאיש עברי. לוּ הבין למצער הוּא וכת דליה בּשפת עבר, כי עתה החרשנוּ ואמרנוּ יוּכל היוֹת כּי יקנא בּאמת למען ציוֹנוּתוֹ המיוּחדת בּמינה, אבל… זאת היא שׂנאת עם הארץ לתלמיד חכם שנתגדל בּיהדוּתוֹ וּבלאוּמיוּתוֹ”. וכן הוּא מסַפּר לנוּ, כּי אוֹתוֹ נוֹאם דרש, שהאסיפה “תביט בּגוֹעל נפש על התנהגוּת “המגיד” עם (כּלפּי) הציוֹנוּת ותבּיע רגשי בּוּז נגדוֹ ותגזוֹר ותשתדל לבער אחריו מכּל חברה ציוֹנית ובית כל איש יהוּדי”. וכדי שהקורא יעמוֹד על כּך, כּי לפניו לא דבר מליצה בּעוֹלם אלא דבר דרישה ממש, נרשמת כּדרך הימים ההם, בּסוֹגריים תיבה רומית sic. ואָמנם תבין, שההדגָשה היא במקוֹמה, אם תשמע, כּי שני הסוֹפרים העבריים שהיוּ באוֹתוֹ מעמד, המטיף המצוּיין ואיש ההוּמוֹר הנפלא, ר' לייבּל טוֹיבּיש והסוֹפר שלנו ראובן פאהן, עמדוּ ועירערוּ על דברי הקיטרוג והוֹכיחו, כּי “המגיד” הוּא בּימה לאוּמית לכל ענייני ישׂראל, אך דבריהם לא נקלטוּ בּאזני האסיפה ולבּה והצעת החרם נתקבּלה בּנוֹסח של איוּם: אם “המגיד” יוֹסיף לפרסם מאמרים כּאלה מחוֹבתוֹ של כּל ציוֹני להחרימוֹ. מה תימַה הוּא, כּי עוֹרך “המגיד”, שפּירסם את הכּתבה, ראה להוֹסיף הערה משלוֹ, שבּה העיר כּדין על הסַכנה הצפוּייה בּדרך ההגָבה הזאת, בּאָמרו כּי “מחלת הבּויקוֹט אשר היתה עמה למאֵרה לכל הכּיתות המדיניוֹת, החלה לפלס לה נתיב גם בּקרבנוּ” וּבהוסיפוֹ כּי “חזיון נפרץ הוּא כּעת בּין הציוֹנים החדשים להתנפּל בּחימה גלוּיה על כּל איש, לוּ גם ציוֹני כּבּיר מהם בּימים וּמפעלים, אשר יהין לבחוֹן גם הוּא את דבריהם וּמעשׂיהם, כּאילוּ רק גזירוֹת וחוּקים המה, אשר אין אנו רשאים להרהר אחריהם, ועל חזיוֹן מַעציב זה יתחַמץ לבּנו וּבמסתרים תבכּה נפשנוּ על החוּצפּה היתירה אשר גברה בּין צעירינוּ והדיוֹטינוּ”.

הכּתּבה וההערה העלוּ בּת קוֹל של מחאה שנתגלגלה והוֹסיפה. בּמאמר החתוּם בּידי משה בּאדר וי. לייסטן והשלוּח מטרנא, מרכּז “אהבת ציוֹן” ונשׂיאה ד"ר אברהם זלץ ידידוֹ ויריבוֹ של הרצל, נאמר: “בּכל עיר וָעיר מוֹשלים בּנו מתבּוֹללים־ציוֹנים, אשר בּאמת הרעיוֹן הציוֹני מוּזר להם ואשר ישׂנאוּ כמוֹ אז כּן גם היוֹם שפת קדשנוּ וכל ההוֹגים והכּוֹתבים בּה”. וכן נשמַעת בּוֹ סַניגוֹריה על חוֹבבי ציוֹן, שהציוֹנים החדשים לא די ששללוּ דרכּם אלא גם סירסוּ דמוּתם, בּהעמידם תנוּעתם כּתנועת נדבוֹת בלבד (בּעניין זה העמיק אחרי שנים שלמה שילר, כּמוּבן בּניסוּח מבוֹרר וחד יוֹתר), בּשעה שבּאמת “החוֹבבים הראשוֹנים לא הסתפּקוּ בקיבּוּץ כּסף בּלבד להרחבת היישוב, כי אם השתמשוּ בּכל האמצעים האפשריים לתחיית ישראל וּלחיזוּק רגשי הדת וּלהפצת ידיעת שׂפת עבר ויעמלוּ בּכל כּוֹחם לקנוֹת נפשוֹת לדעוֹתיהם”. הכּוֹתבים חוֹששים שמא תסוֹרס כּוָונתם ויהיוּ מוּחזקים כּפוֹלגים על הציוֹנוּת המדינית ולכן הם מַדגישים כּי הדעה הציוֹנית המדינית “קדוֹשה היא ואינה אשמה, כּי מתבּוֹללים יגלו בּה פּנים שלא כּהלכה ויעצרו בעדה מהיוֹת קניין כּל בּני עמנוּ לכל כּיתוֹתיהם וּמפלגוֹתיהם”.

סניגוֹרי “המגיד” הבינו, כּי המלחמה, שעשוּ הציוֹנים מסוּגוֹ של אוֹתוֹ נוֹאם, היא בּעיקרה מלחמה של בּעלי ציוֹנוּת קלה, שאין לה צורך בּאוֹתוֹ תהליך שהרצל הגדירוֹ בּמאמר קצר: הציוֹנוּת היא תשוּבה ליהדוּת קוֹדם השיבה לארץ היהוּדים; שאין לה צוֹרך בּחיבוּר לקנייני התרבּוּת, הספרוּת, הלשוֹן ודי לה בּדקלרציה פּוֹליטית, והדגשה זוֹ בּאה לידי בּיטוי בּמאמרוֹ של רפאל סוֹפרמן, שנשלח מלבוּב, ושנאמר בּוֹ, מתוך פּניה לעוֹרך: “לא על היוֹתך מתנַגד בּפרטים אחדים להנהגת הציוֹנוּת המדינית חפצים המה להחרימך, כי אם על חטאך הנוֹרא שהנך חוֹטא לציוֹנים כּמוֹ אלה בּתוֹר עוֹרך עתוֹן עברי בּשׂפת עבר, שפה אי־מוּבנה לד”ר יוֹנאס וחבריו. ציוֹנוּת הצעירים האלה, הבּאה רק על ידי דחיפה מבּחוּץ ובן־לילה נוֹלדה, איננה דוֹרשת מבּעליה מלבד התקרבוּת מעטה אל אחיהם היהוּדים והתעסקות בּעניינים מדינים, כּביכוֹל, הנוֹגעים להצלת הציוֹנוּת, אוּלם היהדוּת עצמה תישאֵר אצלם עלוּבה כאשר היתה בּימי התבּוֹללוּתם".

ניכּר, כּי הדברים האלה עשוּ רוֹשם, בּייחוּד שכּוֹתבם חתם עליהם כּמזכּיר חברת “ציוֹן”, שחבריה היו מראשי הציוֹנוּת המוֹדרנית בּגליציה ואבוֹתיה (אברהם קוֹרקיס, א. שטאנד, גרשוֹן ציפור, דוד מלץ ואחרים) ולא תתמַה אם תמצא אחרי ימים מעטים פּירסוּם של תיקוּן, כּי המאמר נכתב “לא בּמשרת מזכּיר אלא כּאיש פּרטי בּשם רבּים ממוֹקירי עמם”. ראית, כּי הכּתּבה של פאהן נמשך לה פּוּלמוֹס וראוּי שתּדע, כּי מלבד מאמרים שנזכּרו לפניך נתפּרסמוּ גם מאמרים אחרים, – כּגוֹן של יעקב משה פיליפּ, כּתּב קבוּע בּעתוני העברים, ראית אוֹתוֹ נלהב לכמה וכמה אגוּדוֹת ועתה הוא נלהב לאגוּדת הציונים, ועיקר דבריו בּשבח ציוֹנוּת ממוּזגת שאינה מתנַגדת למדיניוּת אך אינה מבטלת את המעשׂה, את חיבּת ציוֹן; וכן מאמר החתוּם בּידי אַחד החוֹבבים והכתוּב בּסטניסלאב עצמה, אך מה אַלאך בּתוֹספת פּרטים, וּמה שניתּן לפניך דיוֹ להבהיר לפניך עמידתוֹ של האַברך החָביב שלנוּ, והיא עמידה לצד חוֹפש הדעוֹת בּתוֹך התנוּעה, נגד רוּח החרם וּבעיקר לצד הרחָבת תכנה של הציוֹנוּת ונגד צימצוּמוֹ. הלא הוּא עצמוֹ הגדיר את עצמוֹ בּראשית הכּתּבה ההיא בּאָמרוֹ: “אנכי מנקוּדת ראוּת יהוּדי לאוּמי אדוּק בּאמוּנתוֹ ונאמן לספרוּתוֹ העברית”.

עיניך הרוֹאוֹת, כּי דבריו היו כּסנסציה, אך דע כּי הוּא לא בּיקשה ואַדרבּה הוּא נפתע לראוֹת עצמוֹ, מי שאינוֹ איש מלחמה, מחוֹללה. בּכּתּבה הבּאה שלוֹ מהאליץ' הוּא עוֹמד ותמה על תוֹצאוֹת כּתבתוֹ הקוֹדמת ואוֹמר: “הטלתי שלא בּכוָונה סַער בּמחנה העברים. המוֹן מכתבים נדפּסים בּזה המבּיעים צערם על המקרה הנַ”ל ומשתּתּפים בּאינקויזיציא שערכו לחוֹבבי ציוֹן“, אך הוּא רוֹאה להוֹדיע לתוּמוֹ וּכתוּמוֹ: “אוֹדה ולא אֵבוֹש, קוֹראים נכבּדים, כּי ניחמתי משך רגעים ממעשי וכליוֹתי יסרוּני על כּי גיליתי את חרפּת ה”הצעה” הידוּעה בּקהל, ואמרתי יפה היתה שתיקה לעניין בּלתי נאֶה אך עתה הנני רואה כּי הפּירסוּם היה נחוּץ". אין צריך לוֹמר כּי הפּירסוּם גרם לוֹ היזק בּסביבתוֹ הקרוֹבה, כּי סיעת הנוֹאם ההוּא הכריזה: “אין אנוּ עם פאהן מהיוֹם והלאה” והוּא כּוֹתב בּנעימה מרירה: “הנה כִּי כן “הוִחרמתי” גם אני בּעיני הסטניסלאבים יען כּי סוֹפר עברי הנני, האין זה חטא מספּיק? אבל המכתבים הנדפּסים ינחמוּני בּראוֹתי כּי הקוֹראים העברים יתנו צדק לפעלי”. ועיקר שמחתוֹ אינה כּל כּך בּמה שההתעוֹררוּת על דבריו בּאה לעוֹדד אוֹתוֹ אלא שהיא הוֹכיחה כּי “אמנם זוֹ כּוֹחנוּ בּמים, בּתוֹרה, בּשׂפה. הנה נגע האחד לרעה בּמכתב עת עברי ונַחשוֹל אחר נחשוֹל קם פּה וָשם להכשילוֹ וּלהחלישוֹ וּמאד ישׂמח לבּי לראוֹת כּי רבּים הם המחזיקים בּדעתי וּמתחרים בּקנאתי למען שפתנוּ הקדוֹשה וסוֹפריה”. גם עם מכתבוֹ זה נשמעוּ עוֹד אֵלו הדים; כּן, למשל, מכתב התודה של “אהבת ציוֹן” בּטרנא (בּחתימת אברהם זלץ, י. א. לוּבּצקי וא. אדר) על המערכה הזאת, אך לא תראה עוֹד את פאהן כּאיש המערכה. אָמנם בּמערכה הכּרת אוֹתוֹ ואָפיוֹ, אך מעתה תראנוּ ימים רבּים־רבּים לא כּאיש סערה וּמלחמה אלא כּאיש מתינוּת והתבּוֹננוּת.

ב    🔗

וכר נרחב להתבּוֹננוּת הוּא לוֹ עיר מוֹשבוֹ – האליץ‘, שהיא אמנם עיר מיצער, שפירסוּמה בּעבר על היוֹתה עיר־נסיכים (על שמה נקראת המדינה כּוּלה גליציה), וּפירסוּמה עתה על היוֹתה עיר קראים. תאמר, המקרה הוּא שהביאוֹ לעניין זה, תחילה כמרכז סַקרנותו אחר כּך כּמרכז התעניינוּתו, אך לא תוּכל לוֹמר כּי תכוּנת נפשוֹ שהכשירתּו לכך, היא מקרה. הוּא בּא כּבן עשׂרים לעיר זוֹ, ומאַחריו חוָויית ילדוּת בּכפר מוֹלדתוֹ, סטרוּניה, התקוּעה בּהררי־הקרפּטים על קסמי נוֹפה. בּבית הוֹריו ספג ריח אהבה והערצה לאבוֹת אבוֹתיו הגדוֹלים – מצד אביו הוא מצאצאי התוֹספוֹת יוֹם טוֹב והטוּרי זהב – מצד אמוֹ הוּא מצאצאי ר’ משה סוֹלוֹטוינר – וקלט רוֹב אגדוֹת, בּייחוּד על האישיוּת המוּפלאה של ר' משה סוֹלוֹטוינר, שאתה מוֹצא דיוֹקנוֹ בספר מסותיו. גידולו היה ללא אותם משברים שאתה יודעם בחיי הסוֹפרים בני דוֹרוֹ; חינוּכוֹ היה על דרך המזיגה – מלמדי בּית מַקנים לוֹ רוֹב ידיעוֹת גם בּתנ“ך ודקדוק, גם בּש”ס וּפוֹסקים, גם בּלשוֹנוֹתֹ המדינה. בּעוֹדוֹ צעיר הוּא נמשך לכתיבה וּכרוּח הימים ההם וּמנהגם פתח בּשירה, ועדוּת לכך מעשה־החריזה על ישראל ותוֹרתוֹ, שהוֹציאוֹ בּשנת הי“ח לחייו, בּבית הדפוּס הנוֹדע של ה. א. זוּפניק בדרוֹהובּיטש; והמשיך בפרוֹזה – אם בּכּתבה, שכּבר טעמת ממנה, אם בּמאמר, אם בּסיפור. לא דרך מקרה הצגתי לפניך את הסיפוּר בּאחרוֹנה – זו נקוּדת־המיפנה שלוֹ. בּה נבחַן גם כּיווּנוֹ גם כּוֹחוֹ, והבּחינה – אוֹתה מַסכת החיים שנעֶשתה לוֹ כמרכּז. הלא ידעת, כּי אם תזכיר לפני קוֹרא מצוּי שם ראוּבן פאהן, ישיב לך – בּין שקראוֹ וּבין שלא קראוֹ – בּלשון שאלה שהיא תשוּבה: זה, בּעל “מחיי הקראים”? ואכן, הוּא וספרוֹ זה נעשׂוּ, ולא בּכדי, כּאחד. כּי אם תעיין בּפעלוֹ בּספרוּת תמצא דברים רבּים ושוֹנים, ואפילוּ נכבּדים מעניין זה – כּך, למשל וַדאי לי כּי “פּרקי השׂכּלה” היא עבוֹדתוֹ החשוּבה בּיוֹתר – אך עניין הקראים הוּא העניין. ואָמנם, אתה רוֹאה כּיצד התחַבּט בּוֹ וּביקש כּמה דרכים ללכּוֹד את הנוֹשׂא הזה בּרשתּו, שתחילה שלח ידוֹ לכלי אוּמנוּתוֹ של מסַפּר, ואחר כּך לכלי אוּמנוּתוֹ של חוֹקר ורוֹב ימיו חלם על מיזוּגם, שמידת הצלַחתו וכשלוֹנוֹ בּוֹ כּמידת כּשרוֹנוֹ. והרי ידעת, הקורֹא, כּי מידת כּשרוֹנוֹ כּמסַפּר “מחיי הקראים” (הוֹצאת מ. אכּסלרד, תרס"ח) יצאוּ עליה מערערים קשים – הלא הם ראשי המדבּרים בּספרוּת וּבבּקוֹרת בּימים ההם. צא וּקרא מה כתב בּזה י. ח. ברנר, צא וקרא מה כּתב בּזה מ. י. בּרדיצ’בסקי, צא וּקרא מה כתב בּזה מ. מ. פייטלסוֹן. ספק, אם¹ תוּכל שלא להסכּים לצד השווה שבכלל דעתם – גם לבּיקוֹרת הנמתחת על הפּרטנסיה לאמנוּת שאינה בּאה על מילוּאה, גם לקובלנה על העירבוּב של שני תחוּמים שוֹנים כּבּלטריסטיקה ואתנוֹגרפיה, גם לדרישה לבוֹר את אַחד התחוּמים וּלעבדוֹ לפי מַהוּתוֹ, גם לעצה ללכת אל המחקר. בּייחוּד לא תוּכל שלא להסכּים, מאחר שתראה, כּי מדרכּוֹ של הסוֹפר עצמוֹ וּמשיטי דבריו ניכּר, שנתן לבּוֹ על הבּיקוֹרת – בּמהדוּרה החדשה של “מחיי הקראים” (בּחלק הראשוֹן של כּתביו, הוֹצאת ועד היוֹבל, תרפ"ט) הוּא אוֹמר: “ולמרוֹת קשי הפּשרה בּין הצוּרה הציוּרית וּבין התוֹכן האתנוֹגרפי והתרבוּתי שבּספר זה הוּארה סוֹף סוֹף איזוֹ זוית”; כּשם שנתן לבּוֹ על העצה – הרי לפניך מחקריו על הקראים, מהם שנדפסוּ תחילה, בּ”הקדם" ו“התקוּפה”, ושנכנסוּ בּכרך הנזכּר. אבל אפשר ותתעוֹרר כּמוֹני בּתמיהה ואפילוּ בּצער על הנעימה שבּה דיבּרוּ הסוֹפרים המפוּרסמים האלה על הספר, וּביוֹתר תתעוֹרר כּך על יחס בּרנר, שבּיטוּלוֹ היה כּסכּין החוֹתכת. איך לא ראה שני דברים, שהוּא לפי טיבוֹ וטבעוֹ מסוּגל היה לראוֹתם – איך לא ראה את אחיו שנשאר תקוּע בּפינה נידחת של פּרוֹבינציה, המקצצת כּנפי מאווַיים ושירה, ותחת לפשוֹט לוֹ יד ולקרוֹא לוֹ לצאת מנקוּדת היקף שכוּחה ועזוּבה, לנקוּדת מרכּז חוֹמרת ותוֹססת, – והרי הוּא השׂכּיל להבין למנטליוּת זוֹ, כּפי שהראה בדבריו על דוֹר צעיר יוֹתר, אגּודת חוֹבשי בּית המדרש “השחר” – פּטרוֹ בּדבר שנינה; איך לא ראה את הסוֹפר בּנקוּדת המסירוּת שבּוֹ להווייה המדוּלדלת של האבר שנתלש מגוּפה של אוּמה, והאמנוּת החסרה מן הספר נחשבה לוֹ יוֹתר מן הנאמנוּת שאיננה חסרה ממנוּ. היא הנאמנוּת לחוויית החמלה, שאחזה בּאוֹתוֹ אַברך, סוֹחר הגלנטריה, להיוֹתוֹ, כּכוֹחוֹ וּכיכולתוֹ, תנים לענוּת אחים שנתקרעוּ. ושעל כּן וַדאי לא תתמה לשמוֹע קבּלה שבּידנוּ, כי משנזדמן בּרנר פּנים אל פּנים עם פאהן, וראה את שלא הראה בּביקרתוֹ, הבּיע לוֹ רוֹב צערוֹ על שכּתב כּך.

ידעת, כּי מבקריו המַחמירים כּדין הביאו צרוֹר ציטאטות כּראָייה לכוֹחוֹ המוּעט והחסר בּדרך־הסיפּוּר והאמנוּת ואין אתה יכוֹל לוֹמר, כּי הציטאטות האלוּ אינן סמוּכוֹת ראויוֹת לביקרתם, אך אוֹדה לפניך כּי עתה, לאחר שנים רבּוֹת, כּשחזרתי וקראתי את הספר ולא בּיקשתי בּוֹ את שאין בּוֹ, סיפּוּר וקסמי אמנוּת, ומצאתי בּוֹ את שיש בּוֹ, כרוֹניקה וקסמי נאמנוּת, שוּב לא פצעוּני חיספּוּסיו. כּי גם בּהם הוּרגשוּ לי פּעימוֹת הלב החם הבּוֹכה לגוֹרל האח הנידח. צא וּראה בּפּסוּקי תיאוּר רגילים וּקצרים בּיוֹתר, כּגוֹן “התוּגה הנשקפת מבּעד לחלוֹנוֹת הנמוּכים הקרוֹבים לארץ כּיראים להרים את זכוּכיוֹתיהם כּלפּי שמי התכלת”; “הקן הקראי נהרס והם כּצפּרים מנַתרים על חָרבותיו”, “רק בּהגיעוֹ להוֹצאת ספר התוֹרה הרים את העיניים המוּשפלוֹת וּמתוֹכם הבריקה יתמוּת וחרדת קוֹדש כּאחד”, “הניגוּן, הערוּך בּתוֹר שבח וזמרה, נהפּך לזעקת צער וּלקינה בּצאתוֹ מפּי הזקן” וכדוֹמה. צא וּראה את הדמוּיוֹת השוֹנוֹת – הרי הזקן, הרוֹאה את הכּלָייה ואינוֹ מַניח אמוּנתוֹ ושוֹאל: “מה תהא עליה, ורוֹאה הוּא וחוֹלם. רק פּתרוֹן יחיד וּרפוּאה אחת להתנַוונות הכּת: בּיאת המשיח”. וּכשהוּא משקע עצמוֹ בּדימדוּמי הירהוּריו, הלא “בּדמיוֹן הוֹזה נדמה לוֹ לשמוֹע קוֹל… קוֹל שוֹפרוֹ של משיח”; הוּא נאחז בּוודאוּת אבּסוּרדית, כּי המשיח “מוּכרח לבוֹא עתה, כּי בּהתאחרוֹ לא ימצא עוֹד נפש קראית… לא, לא אתפלל אתם בּיחד… אברח… אלך ירושלימה… לקראת המשיח”.. וּכנגדוֹ מי שתוֹלעת הפּיקפּוּקים מכרסַמתוֹ והוּא מבּיט סביבו ואין יוֹדע־תוֹרה והוּא מתכּנס כּולוֹ לתוֹך עצמוֹ, מתגנב לבית שכנוֹ הרבּני ולוֹמד עמוֹ ספר מוּסר, כּל חייו כּמעגל קסמים, אם בּבּית ואם בּרחוֹב, שוּב אינוֹ רוֹאה עצמוֹ בּכלל נאֶמני המקרא ועדיין אינוֹ רוֹאה עצמוֹ בּכלל הרבּניים, וּפיסגת צערו הוּא הרגע, שבּוֹ יקרא מכתב הרב, שבּיקש עזרתוֹ והוּא כּוֹתב לוֹ: אם תתנַצר תחילה תוּכל להתייהד, ואין הוּא יכוֹל לעשׂוֹת שקר בּנפשוֹ. והרי החוֹזר ממרחקים, שנשׂא בּלבּו געגוּעים לעדתוֹ, לרחוֹבוֹ וּלפניו חוּרבּת־חיים וחיי־חוּרבּה, רק הכּנסה, היא בּית תפילתם, היא כּאִי חיים בּים השממה והוּא מבּיט בּה “כּהבּט ילד בּפני אמוֹ הפּצוּעה” ועמידתוֹ כּוּלה אוֹמרת בּדידוּת ודמיוֹנוֹ כּחוּרבּת בּיתוֹ בּרחוֹב הזה. הרי משפּחה בּכּפר, לכּאוֹרה חייה כּחיי שאר האִיכּרים, מחזוֹר־קבע של חרישה וּזריעה וקציר, ולא היא – “קוֹל עמוּס של חוּרבּן משפּחה מתלבּט בּין כּתלי הבּית”, הזרוּת הכּפוּלה אוֹכלת בּכל פּה, וּכסמל התוּגה היא אֵם הבּית, הנמלטת כּדי רגע לסידור התפילה, “אף כּי הסידוּר הדוֹמם והשׂפתיים הדוֹבבוֹת אינם מבינים זה את זה, בּכל זאת מאַחַדתם הרגשה דקה”. כּל מערכת הגילים לפניך, גיל גיל ותוּגתוֹ – אם זה האיש בּשנוֹת העמידה, שעזב את הכּת, אך העלים הדבר מאמוֹ וּבשובוֹ עתה לראוֹתה הוּא מתעוֹרר לקנוֹת חוּרבּת בּית ולבנוֹתה בבנין חדש “למען תראה אמוֹ כּי החיבּוּר לא נפסק בּינוֹ וּבינה”; אם החוֹזר מן הצבא ואין בּעֵדה נערה שיוּכל לשׂאתה; אם הנערה שאין בּעֵדה בּחוּר שתוּכל להינשׂא לוֹ והיא מהרהרת הירהוּרי עבירה “הנפסקים בּקוֹל האַדיר שהתפּרץ למַטה: ד' הוּא האלהים”; אם התלמיד הקראי בּאוּניברסיטה הרוֹאה שאר חבריו איש על דגלוֹ ואיש על מחנהוּ והוּא יחיד ושוֹנה; אם הילד הקראי שגם ילדי הנוֹצרים וגם ילדי היהוּדים מתגרים בּוֹ, מתאַנים לוֹ, רוֹדפים אוֹתוֹ וּממַלאים חלל רחוֹבוֹ כּינוּיי גנאי: קלדקים. מה רבּים הצללים ומה מעטים האוֹרוֹת – ראה השׂמחה להוּלדת הבּן, כּשהיוֹלדת המאוּשרת מבּיעה כּל הנאתה ואהבתה בּמלת החיבּה אחת: צוצקא – מה עגוּמים החיים האלה (“חיים בּבוּשה וּבוֹשים בּמות”) וּמה נוֹראים חזיוֹניה. וּמי שהראנוּ מראוֹתיה מצייר לפעמים גם את עצמוֹ בּשׂרטוּטים חטוּפים; כּן, למשל, בּתארוֹ את הזר הבא לרחוֹב היתוֹם והוּא נזכּר כּי, “שנים רבּוֹת התגעגע לראוֹת בּעיניו את בּני הכּיתה הרחוֹקה”, וּבייחוּד בּסַפּרוֹ עליו כּי “מוֹשכוֹ לבוֹא בּדברים עם בּני העֵדה הנקרעה מעל עמה וּלנַחמם על עליבוּתם”.

ג    🔗

דרך המחקר של פאהן שני שבילים בּוֹ. האחד כּבר ידעת – הוּא עניין הקראים, האחר הוּא עניין ההשׂכּלה. וַדאי הוּא, כּי המשיכה שבּוֹ לחקר לא היתה בּאה לידי גילוּי וּפיתוּח, אילוּ נשאר תקוּע בּפּינה הנידחת, שאין בּה לא אוֹצרוֹת ספרים ולא שימוּש תלמידי חכמים. סערת הימים, עם מלחמת העוֹלם, היא שעקרתוּ ממוֹשבוֹ והביאַתּוּ לווינה וּבה – בּכתלי הספריוֹת הגדוֹלוֹת, בּייחוּד בּספריית הקהילה – נפתחוּ לפניו פּתחי עיוּן וָחקר. מחקריו הרבּים הם עדוּת לכך וּמתוֹכם אתה למד, עד מה היוּ לוֹ לברכה אלוּ ארבּע שנוֹת־הישיבה בנקוּדת־מרכּז, ואין צריך לוֹמר, מה רבתה הבּרכה, אילוּ שיחק לוֹ מזלוֹ והקדים לעקוֹר אוֹתוֹ ממיצר־הפּרוֹבינציה העקרה, בּעוֹד כּנפיו מתרוֹממוֹת לטיסה ראשוֹנה, אוֹ אילוּ לפחוֹת, לא החזירוֹ, אחרי המלחמה, לאותה פּרוֹבינציה. אמנם, עתה היה כּבאר שנאֶצרוּ בּה מים חיים וּבמשך שנים הישקוּ אּת עבוֹדתוֹ, אך לא טוֹב היוֹת בּאר בּמקוֹם שאין בּה מי מעיינוֹת וּמי גשמים שיתמידוּ לפרנסה. הוֹאל נא הקוֹרא, לעיין בהערה למחקר “לצמיחָתה של כּת הקראים” ותקרא בּה: “מחוֹסר מקוֹרוֹת לא יכוֹלתי אז להוֹסיף דבר והעניין נשתקע לזמן ארוֹך”, וּבייחוּד: “לשם תוֹספת בּיבּליוֹגרפיה ומחשש חוֹסר השלימות מצאתי לנכוֹן להעיר את כּל הדברים האלה”, ותראה מה קשה היתה עבוֹדת מחקר בּעיר כּסטניסלב, שאין בּה ספרים וחכמים. (הבּיבּליוֹתיקה ליד הקהילה, שהוּקמה בטירחתו של פאהן, וּנתוּנה להנהלתו של המשוֹרר נתן שטוֹקהמר, היתה אוֹצר נאה לקורא אך לא לחוֹקר) ותבין את משל הבּאר כּדיוּקוֹ.

חקר־הקראוּת קדמוּ לוֹ בּני־סמך גדוֹלים, אך אַל תאמר, שניתן לוותר על צד הסיוּע שבּמחקרי פאהן – יש בּהם רוֹב פרטים שהם פרי חקירתוֹ שלוֹ, בּייחוּד בּעניין קוֹרוֹתֹ הקראים בּגליציה וּבעניין שׂדה־הקברוֹת בּהאליץ' וכדומה. ואם החכם לא יוּכל לוותר עליהם, הקוֹרא הרגיל לא כל שכן, בּייחוּד שספרוֹ הוּא עד עתה הספר היחיד, הדן בּפרשה זוֹ משתי הבּחינוֹת, – הבּחינה המחקריית והבּחינה הציוּריית, והרצאתוֹ יפה לעם. מתוֹכם תשמע, הקוֹרא, על צמיחתה של הכּת (מתוֹך מכתבוֹ של יוֹסף קלוֹזנר שם אתה למד, כּי המחבּר הגיע לרעיוֹנוֹ, מבּלי היוֹת לו ההוֹכחוֹת החשוּבוֹת שבּמחקריהם של הרכּבי, פּוֹזננסקי, הירשפלד, מאן) ותלמד להבחין בּין המניעים הצדדיים שסייעו הרבה להתהווּתה (חידוּש דעוֹת צידוקיוֹת, השפעת מחלוֹקת הסוּנים והשיעים, הפּרטנסיוֹת של ענן) וּבין המניע העיקרי שחוֹללה (השאיפה המשיחית) וּממילא תלמד שלא להסתפּק בּמה שנבלט לעיני המסתכּל מחוּץ, כּלוֹמר בּצד הדתי בּלבד, אלא תראה מה שמתגלה לעיני המתסכּל מפנים, כּלוֹמר הצד המדיני, והקראוּת תתלכּד לך כּחוּליה בּשלשלת התנוּעוֹת המשיחיוֹת. כּדרך אַגב תתעוֹרר על מעשׂי עימות של חזיוֹן רחוֹק וקרוֹב, בּין שהוא גילוּי – למשל, בּעניין התלמוּד שבּוֹ גם דעתוֹ של המיעוּט ואפילוּ של היחיד נרשמת לדוֹרוֹת גם אם לא נקבּעה כּהלכה, והוּא מנהג דוֹמה לזמננוּ ש“מחאת המיעוּט” נרשמת בפרוטוקול; וּבין שהוא נסתר – למשל, על שוּם מה לא יהוּדים מחוּבּרים אלא יהוּדים תלוּשים הם חלוּצי תנועת גאוּלה שהראשוֹנים “סידרו כבר את חייהם בּעוֹלם וּברוּח והשליטוּ משטר קבוּע ועוֹמד שנתקבּל לדוֹרוֹת מבּלי לשנוֹת ממטבּע שטבעוּ ראשוֹנים” ואחרונים “עוֹלמם מזוּעזע וּכאילוּ נעקר ממעגל סיבּובוֹ וראוּ בּוֹ רק מעין מעבר לחיים אחרים, יוֹתר טוֹבים ויוֹתר מתוּקנים כּן בּחוֹמר וכן בּרוּח”. ולא תוּכל לוֹמר, כּי ההירהוּרים על כּך לא הביאוּך לידי מחשבה על הדיאלקטיקה של תוֹלדוֹת הציוֹנוֹת. ולא אתפּלא, אם תאמר, כּי וַדאי המחבּר עצמוֹ היוּ בּוֹ הירהוּרים אלה ואם תבקש עדוּת לכך, תמצאנה בּעבוֹדתוֹ הנכבּדה בּיוֹתר שבּספר על יחס של ראשי התנוּעה, שהמשכה היא הציוֹנוּת המוֹדרנית, הלא היא תנוּעת ההשׂכּלה, אל הקראוּת. הכּוונה למחקרוֹ “משׂכּילי ישראל וחכמי המקרא”, שמתוֹכוֹ אתה למד על סיבּוֹת ההתקרבוּת – אלה ואלה מדלגים על המסוֹרה, פוֹסחים על התלמוּד וחוזרים אל כתבי הקוֹדש, ראִיית הקראים כּאחים שהקדימוּ בּשכּבר הימים לפרוֹק מעליהם עוֹל התלמוּד והרבּנים (וּפליאה היא בּעיני שהמחבּר לא הבליט כּראוּי גוֹרם חבוּי, הפּוֹעל בּוֹ עצמוֹ – מוּסר כּליוֹת על רדיפת מיעוּט – גם כּשהביא דבריו של ר' נחמן קרוֹכמל: “היתכן לנוּ שנשתבּחנוּ כּרחמנים וגוֹמלי חסדים, להקשיח לבּנוּ נגד המרוּדים האלה, לדחוֹתם בּשתי ידיים ולאמוֹר להם שאבדוּ את עוֹלמם ושנדוֹנים לדוֹרי דוֹרוֹת וּפסולים לבוֹא בּקהל עד עוֹלם”). אתה למד תוֹלדוֹת ההתקרבוּת וּפרטיה המפוֹרטים בּיוֹתר (ראה ההגדרה על ההתקרבוּת שבּין ז’וֹלקיב, מרכּז ההשׂכּלה, ובין כּוּכּיזוֹב, מרכּז הקראוּת) “עלוּב תנוּעה חדשה וּמנוּדח תנוּעה קדוּמה נפגשוּ והשלילה המשוּתפת לשניהם בּיחס אל רוֹדפיהם מנַדיהם, העמידתם על הקרקע של אחדוּת הרוּח”), ואתה למד גם סוֹפוֹ של חשבּוֹן שהוּא טעוּת – המתקרבים לא היוּ אלא המשׂכּילים מכּאן והמתוּנים מכּאן, ואילוּ בכלל החיים היתה פּעוּרה התהוֹם כּשהיתה ואף העמיקה (תעלוּלי אבן רש"ף) וּמעליה נשמעת “זעקת שבר, זעקה של מפרפר בּין הוָיה וחדלוֹן: – עוֹד מעט וּבגוֹיים לא נתחַשב”.

בּמחקר שעיינת בּוֹ עתה נפגשוּ שני שבילי התעניינוּתוֹ של פאהן: הקראוּת שהקדיש לה ספרוֹ האחד וההשׂכּלה שהקדיש לה ספרוֹ האחר. כּך הוא סדר כּתיבתם אך, מוּבן, כּי סדר ההתעניינוּת הוא הפוּך, ולא עוֹד הקראוּת היא לוֹ רק רקע התבּוֹננוּת ואילוּ ההשׂכלה היא לוֹ קרקע גידוּל, מתוֹכה התפּתחוּ הבנתוֹ וטעמוֹ והיא העמידתּוֹ הוֹגה ושר, חוֹקר, וּבוֹחן, סוֹפר. אם תרשני אוֹמַר, כּי אף שגידוּלוֹ בּזמן הוּא בּתקוּפת הספרוּת העברית החדישה. הרי גידוּלוֹ בּרוּח הוּא בּתקוּפה שלפניה, על כּל פּנים סוֹפריה וּמספריה הם שהיוּ לוֹ חוָויית־השתיה הטוֹבעת דפוּסוֹ של אדם. מה תימַה, אם בהפּתח לפניו אוֹצרוֹת וינה שיקע עצמוֹ בהם, צבר ואסף עד שהעלה לפנינו צרוֹר המוֹנוֹגרפיות, שקצתן נתפרסמוּ תחילה: על שמוּאל רוֹמנלי בּ“מזרח ומערב”, על שלמה לויזוֹן ב“הצפירה” וּבחוֹברת מיוּחדת, על ר' משה קוֹניץ ב“רשוּמוֹת”, וספרוֹ “תקופת ההשכלה בוינה”, וכוּלן נאֶספו בספרוֹ הגדוֹל והוּא החָשוּב שבּספריו (החלק השני של כתביו “פּרקי השׂכּלה” הוֹצאת חברת דוֹרשי האוּניברסיטה העברית, סטאניסלב, תרצ"ז). אוּלי ידעת כּי כּדרך אָפנה הוּא, לעוֹסקים בּחקר ספרוּתנוּ החדשה, לדבּר דרך זלזוּל וּביטוּל על הספר הזה, אבל אם שוּרת הדין החביבה עליך, לא תוּכל לוֹמר שלא דבק בּהם, לפחוֹת, אבק של כּפיוּת טוֹבה. אין לך דבר קל כּטענה, כּי האוֹטוֹדידאקט, סוֹחר הקוֹנפקציה והגלנטריה, לא למד בּשלימות את המידוֹת הנדרשוֹת לפי מעמד המחקר בּימינוּ, אם במסילת השיטה, אם בנתיב ההרצאה, אם בּמשעוֹלי הפרטים, סידוּרם וּבדיקתם. כּשם שאין לך דבר קל כּתוֹספת הטענה, כּי מי שעבד בּאוֹתן ארבּע השנים בּמחיצתוֹ של חוֹקר מוּבהק, כּמו ר' דב ואכשטיין (שעניין ההשׂכּלה היה לוֹ, אמנם, כּדבר צדדי, אך הוּא שנתן אחר כּך ספר־העזר על הפּוּבּליציסטיקה העברית בּווינה), ראוּי היה לוֹ שילמד יוֹתר מדרכּוֹ וּדרכיו, אך אם אין אתה רוֹצה בּאוֹתה דרך קלה ושכּמוֹתה אתה חייב להוֹדוֹת, כּי הספר שלפניך נשקע בוֹ רוֹב עמל וּשקידה – מחַברוֹ לא הלך בּדרך צירוּפי קוֹמפּילציה, אלא ירד אל שיתי המקוֹרוֹת, חיפּשׂ בגנזי תעוּדוֹת, בּדק בּפנקסאות, נדד בּין מצבוֹת, צבר רוֹב פּרטים ופרטי פרטים והם שהיו לוֹ מַסד למחקרים שלפניך, שכּל הנזקק לתקוּפה זוֹ אינוֹ יכוֹל שלא להיזקק להם, בייחוּד בּאלה שלא היה להם אח והם מעשי מוֹנוֹגרפיה ראשוֹנים, וּבכלל הנזקקים להם גם בּעלי הטענה ותוֹספתה. וַדאי אתה משתּעשע בּשעשועי שׂר המקרים – אוֹתה סטניסלב, שציוֹניה החרימו את האַברך הצעיר, בּבוֹאוֹ להיוֹת מגן לשׂפתנו וספרוּתה, היא שקראה לאיש בּשנוֹת העמידה להיוֹת בּה מזכּיר המוֹסד המייצג את יהוּדי גליציה המזרחית, היא שסייעתוּ בּעמדוֹ על סף הזקנה להוֹציא את הספר שלפנינוּ, אך אתה מיצר, כּי הספר יצא בּבירת פּרוֹבינציה ולא זכה לבת קוֹל הראוּייה לוֹ, לא כּל שכּן לתפוּצה הראוּייה לוֹ. כּי מן הנכון היה, שקהל רחב יוֹתר יקרא אלוּ המוֹנוֹגרפיות: על רוֹמנלי ועל בּן זאב, על שלמה לויזון והרב משה קוֹניץ, על “בּכּוּרי העתים” ועוֹרכיהם, על קוֹרוֹת ההשׂכלה בּאוֹסטריה מפּרץ בּר עד פרץ סמוֹלנסקין. אך מה תעשׂה וּכגוֹרל המחבּר גוֹרל ספריו.

ד    🔗

מסכתוֹ אינה שלימה לפניך, אם נעדרוּ ממנה שׂרטוּט דמוּתוֹ כּאיש המעשׂה, כּעסקן, מעוֹרב בּעניני הציבּוּר, חבר מפלגת “מזרחי”, היה גם בּתקוּפה מסוּיימת פּעיל בּעמדה מרכּזית, היא תקוּפת הריפּוּבּליקה האוּקראינית מערבית, שקמה בּגליציה המזרחית אחרי התפּוֹררוּת המוֹנרכיה ההבּסבּוּרגית. אך לפי שידעת אָפיו וַדאי תשער, כי גם בּימים, שהיה מזכּיר המוֹעצה הלאוּמית של יהוּדי גליציה המזרחית, יוֹתר משיחוּל בּתפקידוֹ כּינוּי עסקנוּת יחוּל בו כּינוי התבּוֹננוּת; יוֹתר משהיה נפש פּוֹעלת בּדרמה היה עֵד לה. תכוּנה זוֹ הכשירתוּ להיוֹת כּהיסטוֹריוֹן של תוֹלדוֹת האַבטוֹנוֹמיה היהוּדית־לאוּמית ההיא, והוּא אמנם קיים תפקידוֹ זה בּספר גדוֹל, הגדוּש חוֹמר, הן על פּי התעוּדוֹת והן על פי זכרוֹנוֹ, הוּא ספרוֹ “געשיכטע פון דער יוּדישער נאציאנאל־אוֹיטאנאמיע אינם פּעריאד פון דער מערב אוּקראינישער רעפּוּבּליק” (לבוּב, 1933, הוֹצאת “קוּלטוּר” מערכת “מארגען”). מתוֹך החיבּוּר הזה, שהוּא מיסמך חשוּב לכל המתעניין בּתוֹלדוֹת החזיוֹן הזה על מעט סיכּוייו ורוֹב השליוֹתיו, חזיוֹן האַבטוֹנוֹמיה הלאוּמית בּגוֹלה, אתה למד תחילה בּקצרה על תוֹלדוֹת גליציה המזרחית בּימי שלטוֹנה של אוֹסטריה, יחסי העממים בּה, עמדתם המסוּבּכת של היהוּדים בּין הפוֹלנים השליטים והאוּקראינים הנשלטים, הפעולה המשותפת של ציונים ואוקראינים בּימי בּחירוֹת ויחסי הידידוּת בין שני סוּגי המשוּעבּדים. אחר כּך אתה שוֹמע על ההתעוֹררוּת האוּקראינית אחרי המלחמה, יסוּד הרפּוּבליקה שלהם, ההתעוֹררוּת הלאוּמית בּאוּכלוֹסיה היהוּדית (בּייחוד שׂים לבּך לעניין יחידוֹת הצבא והמיליציה היהוּדית) ואירגוּנה בּמוֹעצה הלאוּמית ומעמדה העדין בּשאלת הסיכסוּך שבּין שני העמים (הכרזת הנייטרליוּת היהוּדית). ניתן לך גם תיאוּר של אישים פּוֹעלים (אַגב, מהם גם אוֹתוֹ ד"ר יוֹנאס) וּביחוּד חיבּוּטי המלחמה על האַבטוֹנוֹמיה הלאוּמית וקיוּמה על יסוֹד הנייטרליוּת הזאת, חיבּוּטים המַחמירים בּיוֹתר עם שינוּי יחסם של האוּקראינים ליהוּדים (גזירות, עיווּתים, עיקוּלים, שוֹד בּבתי כּנסת וּבבּתים, גזל וּפרעוֹת) ועם גיוּסם של היהוּדים והשבּעתם. אתה שוֹמע על פּעוּלתם של עסקני גליציה בּווינה (א. שטאנד בּראשם) הנוֹשאים ונוֹתנים עם בּאי כּוֹח שני העמים (קו־החזית עוֹבר בּתוֹך גליציה המזרחית וּמפלג את יהדוּתה), על כיווּני הרביזיה בּעניין הנייטרליוּת, הקשרים לפּוֹליטיקה היהוּדית בּאוּקראינה הגדולה (גוֹלדלמן, רבוּצקי) וכדוֹמה. נמסרת לך סקירה על החיים היהוּדים בּכללה, בּתרבות, בּחינוך (וכאן שׂים לבּך לסבכי הוויכּוּח בענין עברית ויידיש, וההכרעה שהיא פּשרה, שלא האריכה ימים, כּי הוויכּוּח נעשׂה כּמלחמה, שהיא לטוֹבת הממשלה, שכּל ענין האַבטוֹנוֹמיה הוּא לה כּדבר־שׂפתיים, ויכלה לשׂחק את הכתוּב השלישי, בּין שהיא מסכסכת צד בּצד וּבין שהיא דוֹחה פּניוֹת אליה בּשתי הלשוֹנוֹת כאוֹמרת, כּי כּל עוֹד ישראל מתכּתּשים בּזה כּל העניין הוּא לה תיקוּ). וכן אתה קוֹרא כּל פרק וָפרק, הרצאתוֹ סדוּרה וּמלוּוָה מיסמכים, עד שאתה מגיע להתכּזבוּתה של השליה, התגבּרוּתה של שׂנאת ישׂראל, שנחשוֹלה עלה בּיוֹתר עם בּוֹא צבאוֹת הכּוֹבשים הפּוֹלנים ואתה מבין יפה יפה את הרמז שבּדברי הנעילה: “וַדאי לא הכּל הוּגד פּה בּמלוֹאוֹ מטעמים שוֹנים”, וּבסגרך את הספר אתה נזכּר אוֹתה כּתּבה קטנה וראשונה מסטניסלב והחיבוּר שלפניך נראֶה לך כּכתבה גדוֹלה ואחרוֹנה, ואתה כּאוֹמר: ועתה משהשלים האיש תפקידוֹ, וַדאי הוא צוֹרר צרוֹרוֹ וּבא אלינוּ, לארצנוּ, כּדרך רוֹב סוֹפרי העברים. אם אתה אוֹמר כּך, אין לי אלא לחזק את דבריך. אזכּוֹר שׂיחה שבּינוֹ וּביני בּלהט שמש – תחילה טיילנוּ בּרחוֹב השקט של סטניסלב (ואני בּערך מקיים אוֹתוֹ תפקיד, שהוּא קיימוֹ, לפני שנים הרבּה, בּימי הכּתּבה הראשונה, תפקיד מלחמה עם ציוֹנים, שלפי המנטליוּת שלהם הם מתבּוֹללים, ושהשליטו עתה את רוּחם על חַוַת־ההכשרה שבּעיר) והתבּוננתי בּוֹ, ראיתיו כּמי ששרוּי בחָלל שאווירוֹ קוֹפא וסוֹפוֹ מַרדים כּל כּוֹח פּעילות שבּוֹ, אחר כּך עמדנוּ על פּתח חנוּתוֹ, היתה זאת חנוּת של כּלי־קליעה (עיקרם מעשׂה ידי איש חמוּדוֹת, א. ל. שוּסהיים, שהיה לפנים עוֹרכוֹ של “דער יידישער ארבּייטער”, ועתה ישב גם הוּא, עזוּב ובוֹדד, בּעיר הזאת), השׂיחה שוֹטפת והשעוֹת שוֹטפוֹת ואין קוֹנה בּא להפריעוֹ, בּאחרוֹנה אני פוֹלט אוֹתה מלה, שהיתה תלוּייה בּפי וּפירכּסה לצאת, כּשידי מצביעה לחלל החנוּת: והתכלית? והוּא כּמתעוֹרר: בּקרוֹב אני הוֹלך לארץ ישׂראל. והוּא אמנם הלך בּקרוֹב בּלבּוֹ היתה כּווָנה גדוּלה שהייתי מַגדירה בּמלים אלוּ: הוּא בּיקש לעקוֹר את כּפר מוֹלדתוֹ בּהררי הקארפאטים, ולנטוֹע אוֹתוֹ בּארצנו. כּי הנה – אמר – שבתי וראיתי בּסביבתנו, סביבת פּוֹקוּטיה, מוֹלדת החסידוּת, ורבּים בּה בּני עמנו, פשוּטי־הדיוֹטות, הנקראים געבּאֶרגסיידען (יהוּדים הררים), לבּם נאמן וידם אמוּנה, מי עוֹבד אדמה וּמי נפח וכדוֹמה, ואינם צריכים לא גלגולי־מעבר ולא לבטי־הכשרה, והם אוֹהבים את ארץ ישׂראל, כּאהוב כּל ישׂראל תם וישר את אלהיו. הוּא אמר ועשׂה, התהלך בּארצנוּ, פנה כּה וָכה וּבין שהוּא לא היה מסוּגל להקליט כּווָנתוֹ בּאזני הממוּנים וּבין שהממוּנים לא היו מסוּגלים לקוֹלטה – תקוותוֹ לא קמה. כנוֹדע, חזרה אחר כּך וניעוֹרה מחשבה זוֹ ודוֹמיה וגם נעשׂוּ מאמַצים לקיימה, ואפשר שהצלחתם היתה זעוּמה משוּם שלא נעשׂוּ בּאוֹתה עת רצוֹן, כּשנתעוֹרר בּן סטרוניה שבהררי הקרפטים וּבלבּוֹ חלוֹם עליית יוֹשביה בּני הכפרים, שבּהרריהם ויערוֹתיהם מהלך הדם של הבּעש"ט ודוֹבּוּש.

ודע, הקוֹרא, כּי המוֹנוֹגרפיות הניתנוֹת בּספרוֹ האחרון “מסות” (ספריית במישור) הן כּפריסת שלוֹם מאוֹתה הסביבה, סביבת פּוֹקוּטיה – אם מעשׂה הצדיק ר' משה מסוֹלוֹטוינה, אם מעשׂה המשׂכּיל ר' שלמה רוּבין בּדולינא, אם מעשׂה חכם המשפטים ליאוֹ גלר מקאלוּש – חן מולדתוֹ של פאהן, רוּם־הקרפטים וצלם, עליהם. ואוּלי לא מקרה הוּא, כּי בּיקש פירסוּמם בּארצנוּ, כּפריסת שלוֹם ממוֹלדת הזמן למוֹלדת־הנצח.

[תש"ג]