א    🔗

דרכו ומפעלו של ר' שמעון מנחם לזר דין שנסיון הערכתם ייעשה תחילה דרך סקירה קטנה מעל פני מפה כוללת יותר, מפת גליציה, ואחר כך דרך סקירה כמותה על פני שתי מפות מפורטות יותר, מפת עיר־גידולו – פשמשיל, ומפת עיר פעולתו – קהילת קראקא. לעניין גליציה הרי היא, כנודע, הגדרה של חטיבה גיאוגראפית־היסטורית, שנועד לה עד־עתה גורל משולש: אחרי חלוקת פולין־קמאה נעשתה אחת מארצות־הכתר של הממלכה ההאבסבורגית; אחרי מלחמת־העולם הראשונה נעשתה, קצתה לכרחה וקצתה לרצונה, חלק הריפובליקה של פולין־תנינא, וכינויה פולין הקטנה, ועתה, אחרי מלחמת העולם השניה, נפלגה – מערבה נשאר בכלל הריפובליקה של פולין־תילתאה, הקרויה עממית, ומזרחה נספח לכלל הריפובליקה המועצתית של אוקראינה. פילוג זה בין מזרחה ומערבה אינו חידוש וחדשה, שכן קיים ועומד היה גם בתוך החטיבה, ובעיקרו הוא טבוע בחלוקת האוכלוסיה, שהמזרח רוב אוכלוסייתו הכפרית רותינים, שדתם קתולית־יוונית ולשון וספרות ותולדה אחת להם ולאוקראינים, והמערב רוב אוכלוסייתו הכפרית פולנים, שדתם קתולית־רומית ולשון וספרות ותולדה אחת להם ולשאר הפולנים, ואילו הערים היו מרובים בהם, כאן וכאן, אוכלוסי־היהודים, אף שהיו ברובם המכריע חטיבה לאומית־דתית אחידה יותר משני חלקי־האוכלוסיה האחרים, ניכרו גם בהם כסימני־החלוקה הזאת, ששרשם לפני היות גליציה, אך שלוחותיהם קיימו עצמם גם בה ובתוכה, ושיוריהם נשמרו, ואף נשמרים עד־עתה, בצאצאיהם, בין אלה הפזורים באשר הם שם, ובין אלה הכנוסים בארצנו.

אם לשרשים, מה לנו סימן־הבחן ברור כדרך־הדיבור, לשון המוני־היהודים, שלא כדרך הגייתה של היידיש ונעימתה ממזרחו של נהר־סאַן היא דרך הגייתה של היידיש ונעימתה ממערבו – והרי אפילו עצם האני היה שונה, כאן: עך וכאן: יאַך – שאינו דומה דיבור שהיה מקורב למעגלו של נוסח רייסין, כדיבור שהיה מעורב במעגלו של נוסח פולין גדול. ואם לשלוחות, מה לנו סימן־הבחן ברור כמהלך הזרמים בקרב תפוצת הגולה הזאת בדורות אחרונים. כדוגמה בולטת לשוני־מהלך זה היא דרכה של ההשכלה – מסילתה הראשה נתפסת כנודע באופן, שגליציה היא בה כתחנת־המעבר בין אשכנז ורוסיה, והיא מסילה שהכרונולוגיה אמנם מאשרתה. אבל אם לכרונולוגיה, הרי הדין היה נותן, שתנועת ההשכלה בדרכה זו תקדים מרכזיה במערבה של גליציה ותאחרם במזרחה, שהכל יודעים כי קראקא וטרנא ורישא קרובים לפראג ולוינה מלבוב וז’וליקיב וברודי וטארנופול. והנה הדרך היתה הפוכה, תנועת ההשכלה בגליציה מרכזיה הגדולים במזרחה תחילה. ומהם נתפשטה למערבה, ובנתה בה מרכזיה הקטנים. ולא עוד, מרכזים ראשונים כמעט שכבר שקעו בשעה שזרחו מרכזים אחרונים. דרך זו ודאי שאינה מקרה והמתחקה על סיבותיה ימצא סבך טעמים שונים ומרובים, אך דין שלא ישמוט מכללם טעם הכרוך בחלוקתה ושרשי חלוקתה של גליציה משני עברי־הסאַן. מתוכה יתבררו לו כמה וכמה חזיונות בין כאלה הנטועים ועומדים בשלהי תנועת האמנציפציה, וגרורתה הטמיעה (כמשל בולט המחלוקת שבין שתי החברות “שומר ישראל” ו“אגודת אחים”, שהראשונה נטתה לתרבות הגרמנית והאחרונה נטתה לתרבות הפולנית, והיא מחלוקת שחריפותה מסתברת ממקום צמיחתה וגידולה, כלומר בלבוב בירת מזרח גליציה, ולא היתה מסתברת, בקראקא בירת מערב גליציה), כשם כשיתבררו לו קצת חזיונות הנטועים ועומדים בתוך תנועת הלאומיות, וחלוצתה הציונות (והדוגמאות, שאם אין בהן פילוגי־פרוגרמה יש בהן פילוגי־דגשיה, מצויות בתולדת ציונותה לרוב ודיה בדיקה בספרו של נ. מ. גלבר, להעמידנו על כך). ואין צריך לומר, כי בכלל ההבדלים הנחשבים שבין שני עברי־הסאַן גם הבדל של מנטאליות, שהשוני פירנסו ואף התפרנס ממנו.

הדגשנו כל אלה מתוך שדרכו ופעלו של ר' שמעון מנחם לזר מוחזקת בעינינו כהופעה אֶמיסאַרית, אולי אחרונה, ממזרחו של הסאַן למערבו. ודומה כי האֶמיסאַריות הזאת עיקר ביטויה בבנינו וקיומו של שבועונו “המצפה”, שטרח עליו במסירת־נפש בטבורו של מערב גליציה, קראקא. כדי לעמוד על ייחודה של הבימה הזאת שבנאה וטיפחה, שנים הרבה, דין להשוותה לשני סוגי מפעלי הפובליציסטיקה העברית והיהודית בעיר הזאת. הרי פה כבר נבנתה בימה, שבועונו של שמואל יעקב פוכס, וראש עוזריו בו ר' שמעון מנחם לזר, ונסיונו בו שימשו במפעלו שלו, אבל אותו שבועון אפילו שמו “המגיד”, העיד על כוונתו, שביקש לרשת את קודמו, לא בלבד על טיבו וכיוונו, אלא גם על קוראיו שרובם מחוצה לגבול המדינה. מה שאין כן “המצפה” שניתן אמנם בנקל לראותו גם הוא נמשך לקו־המסורת של “המגיד” ולא לקו־המסורת של “המליץ”, אבל לפי הפרוגרמה בא לשמש את קהל העברים מפנים לגבול המדינה ככלי־מבטאה של שכבת הבינונים ובני־הנעורים חובשי בית המדרש ויוצאיו, בגליציה; לאמור הוא קבע מלכתחילה את תחומו כתחומה של גליציה וקהל העברים שבתוכה. כדי לעמוד על התגדרות זו דין להשוות כלי־מבטא זה לכלי־המבטא העברים האחרים, שנדפסו בקראקא, ועיקרם “השילוח”, ו“דער יוד”, שהרגילו כביכול את העיר לראות את עצמה כמרכז להופעת עתונות כוללת יותר. לעומתם נבלטת “המצפה” במהותה הפארטיקולרית הטבועה בעצם כוונתה ותוכניתה.

ב    🔗

ולעניין קהילת פשמישל, שנהר־החלוקה, הוא נהר־סאַן, ממצה אותה וקובעה כתחנת־ביניים, מותר כמדומה לומר, שהיא מסגרת גידול נאותה, לא בלבד לטביעתו של טיפוס שגילמה בדמותו של בנה, ר' שמעון מנחם לזר, אלא גם לעידודו של טיפוס, שהוא עצמו חפץ ביקרו. קהילה קדומה היא (והרוצה לדעת תולדתה ילך אצל חיבורו של אחד בניה, הרב ר' משה שור). וכשם שרושמה ניכר בתחומה של הלמדנות – עד דורות אחרונים נמשכה בה שלשלת רבנים מפוארה, כך רושמה ניכר בתחומה של החסידות – אחד גידוליה, ר' משה טייטלבוים, ביסס את מעמדה בארץ־הגר; ואילו בתחומה של ההשכלה נודעה לה עמידת ביניים, האפופה אוירה ממוצעת, שיותר משהיה בה מסערת מלחמה, כדרך שנתחוללה במרכזי ההשכלה ממזרחה, היה בה מסיכומה של מלחמה ואגירת נסיוניה ושימושם. טיפוס המשכיל, שגדל בתוכה ומתוכה, עמידתו עמידה גמישה בין הקצוות – הטמיעה, ביחוד בדמותה האדישית, מזה והחסידות, ביחוד בדמותה הקנאית, מזה – ומלחמתו יותר משהיה בה דרך תקיפה ולכידה היה בה מדרך חדירה וכבישה. אפיה זה של המלחמה מסתבר מתוך שלוחמיה כלי זינם כפול היה – מהיותם נאמני־מסורת, מהם אדוקים ואפילו עד־הקצה במצוותיה (מישו"ב), מהם נוהגים כבוד בערכיה ועל כל פנים אינם מזלזלים בצורותיה, ניתן להם להסתנן לבתיהם ולבותיהם של יראים וביחוד אברכיהם ולקרבם לדרך־ההשכלה, ומהיותם נאמני־דעת, בקיאים בלשונות העמים ובספרותם וטורחים על ידיעה של ממש במיני חכמה, ניתן להם להסתנן לבתי־מבוללים וחצי־מבוללים, וביחוד עויליהם, ולהחזירם לדרך האומה, והכל לפי רוב הטירחה וכיוונה. והעיקר, עמידת־ביניים זו ניתן לה חיזוק בבית גידולו של ר' שמעון מנחם לזר, וכאילו נסתמלה בעצם דמותו ואופיו של אָביו, ר' לייב לזר, שניתן לראות בו עירוב שלושת זרמי־היסוד שחילחלו את רחוב היהודים – לפי כוחו בתורה עשוי היה שיחשב, ואף נחשב, מראשי־הלמדנים; לפי דרכו ביראה עשוי היה שיחשב, ואף נחשב, כאחד מצדיקי החסידים (ואמנם, תמימי־עירו היו מדליקים נרות על קברו); לפי חיבתו למליצה בת השמים (וראה שיר תהילתו למונטיפיורי) עשוי היה שיחשב, ואף נחשב, ממקורבי המשכילים; וירשה ממוזגת זו, בתוספת ההדרכה שהאב הדריך את בנו (כמסד לימוד – מקרא ורש"י; כהמשכו תלמוד כפשוטו ובשמיטת פילפולו) נעשתה לו נחלה חיה, שמתחומה ינקו דרכו ועשייתו.

דרכו כתיב, דרכיו קרי. כי שתים דרכים שונות פתוחות היו לפניו והוא, אמנם, הלך בשתיהן. הדרך האחת דרכו של חוקר – עיוני מקרא שהתחיל בהם בנעוריו ממש (מאמר על המשמעות המוסיקלית של תיבת סלה שפירסם ב“השמש” של ר' הירש לייב גוטליב), נתרחבו לו, ופירסום פירושו לספר הושע עתיד היה לו המשך בפירסום פירושו על כל התנ“ך כולו; עיוני מדרש שהעמיקו והלכו ויצא להם מוניטון (כגון מאמריו על אגדת עשרת השבטים, שפירסם מעל דפי “השילוח”), הבשילו מחקריו המקיפים ביחוד במדרש רבה (עמדו להתפרסם על ידי הוצאת “דביר” וכבר נסדר חלקם ואבד כתב היד והסדר ואינם), והוסף עליהם מאמרים שנתפרסמו בבימות שונות, שפיזורם חטא וכינוסם, או לפחות כינוס מבחרם, מצוה. הדרך האחר, שקיפח אולי לא במעט את קודמו – דרך העורך; תחילה, כמוזכר, של “המגיד”, ו”המצפה" (לרבות מאספיו “רמת המצפה”) דרך שלא נפסקה גם אחרי הפסקתו, כעדות ניסוייו הנואשים, הם ניסויי־חידושו בשם אחר. כל שקרא את האבטוביוגראפיה שלו (ששלחה לאסופתו של אברהם שרון ונדפסה, אחרי פטירתו, מעל דפי “מאזנים”) יודע, מה מרובים היו טרחו ומשאו של האיש, מה גדלה מסירותו, וביותר מה רבתה ענוותו. אפשר, ואילולא כוח המיזוג של שלושת היסודות, נחלת סביבת גידולו וביתו, חכמתו של למדן, התלהבותו של חסיד, צלילותו של משכיל, לא היה יכול לעמוד במלחמתו שהיתה מלחמה טראגית, כפי שמחייבתה עמידתו של מי שאיחר והקדים כאחת. הוא איחר – ציבור העברים בארצו הפליג לאשר הפליג וצעירי הסופרים שתחילתם מעל עמודי “המצפה” (ש"י עגנון, אביגדור המאירי, שלום שטרייט, יצחק לופבן ואחרים) שמרו, אמנם חיבה לעורכם, אולם לא שמרו אמונים לבימתו; אך העלו נוצה והמריאו, לא זכרו את קינם, ואם זכרו לא יכלו להאמן לו, כי משבאו במחיצתה של בימת עברים טיפוסית בימים ההם, כלומר בימה חילונית־מודרנית, לא רצו, אף לא יכלו, לשוב אל שלפניה. וכדין הבחינה הספרותית דין הבחינה הרעיונית – האוירה שהעמידה את “המצפה” היא שהעמידה את חבורת קוראיה, בני אגודת חובשי בית המדרש “השחר”, שעל פי תכניתה וכוונתה היתה כהגשמתה של השלישיה, שעורך “המצפה” נלחם לה – דת, ציונות, עבריות. אולם לא יצאו ימים מרובים ורוב צעירי האגודה הזאת, שעלתה במידת רצינותה על שארי אגודות הנוער הציוניות (עליית טובי חבריה לארצנו, למן ימי העליה השניה ואילך, תוכיח) נשמטה אף נתערערה להם הראשונה שבשלוש הנחותיהם. לאמור, הבימה היתה גם מבחינה ספרותית גם מבחינה רעיונית כמותה כאותה תרנגולת שבמשל, הניצבת וחוזרת וניצבת, לאחר מעשה דגירה, על שפת הנחל ורואה בעגמה בברווזונים, שהיא דגרתם, והם שוֹחים ומפליגים בזרמת־הגלים ונוטשים אותה לנפשה. טראגיות כפולה זו אי אפשר שבעל “המצפה” לא ראה אותה ולא חשבה, אבל ראייתו וחישתו לא היו עשויות לשנות מתודעתו, שכפתה עליו את משמרתו ועמידתו בה ועליה. כי הוא גם הקדים – משאת נפשו הבשילה מחוצה לזמנו ולמקומו, וראשית התגשמותה היא בהווייתה של הספירה הדתית־לאומית בארצנו, ומתפקידם של כותבי תנועתה לבחון עד מה משוקעים בה ובפעליה (למן בית המדרש למורים של “המזרחי” עד מוסד הרב קוק ובכללם, כמובן, “הצופה”) גם מגרעיניו של בעל “המצפה” ומאווייו.

ג    🔗

ואחרון אחרון, לענין קהילת קראקא, בימת עשייתו ופעלו, – הרי מתכונתה וחלל אוירה עשויים היו במיוחד כמסד וחזית למלחמה, נמרצה ומתונה כאחת, לדרך שעיקרה שמרנות נאורה (אגב, המושג ה־konserwa בייחודו הקרקאי ורישומו צריך בדיקה גם הוא). קהילה מיוחסת וחשובה זו, אם לשמוט את שיכבת היקפה, כדמות אינטליגנציה מבוללה, הרי מלוא־מעגלה עשוי היה גוש שונה־רבדים של הווייה יהודית עממית, מושרשה ומעונפת ביותר. ודאי, אינו דומה רובד־החסידות הגדוש שפירנס את כוחם של צנתרי השושלות והתפרנס מהם וקיים חומה בצורה של ייחוד הוויי והנהגה ומזג, כרובד ההשכלה הקלוש, שלא היה בו כדי גיבוש וביטוי, כפי שמצינו במרכזי־השכלה אחרים, אולם משום כך דוקא היה כקרקע בתולה שניתן להפרותה, וביותר שרובד הלמדנות כמה מנציגיו המובהקים (וראש להם רח"ן דמביצר), נמזגו בהם יסוד־התורה ויסוד־הדעת. הלכך ספק הוא, אם מותר לראות מקום ייסודה וקיומה של “המצפה” כדרך־מקרה. ולא משום כך בלבד, שמשענתו, וביחוד בימי פריחתו הראשונים, היו קוראיו אנשי העיר עצמה וסביביה; ולא משום כך בלבד, שעקשנותו, ביחוד בימי פרפוריו האחרונים, נסתייעה בצרכם וצרכיהם המצויים והרצויים, אלא משום כמה טעמים שעמדו להם גם לבני זמנו האחרים לעשות את העיר הזאת טבור־פעולתם. והרי שתי דוגמאות נהירות לכך – ר' אהרן מרכוס, שבא הנה מאשכנז וטרח לעשות בכלים חדשים־בהרבה, למאורה של חסידות שהציונות משלימתה, והרי ר' אברהם גינצלר, שבא הנה מהונגריה וטרח לעשות בכלים חדשים־במעט למדיניותה של חסידות שהציונות סותרתה. כי הראשון נסיונותיו בפובליציסטיקה מפוסקים וספוראדיים היו והעבריה בהם כעראי ואילו אשכנזיה (באותיות מרובעות) קבע; וכי האחרון נסיונותיו בפובליציסטיקה, ביחוד בעריכת “מחזיקי הדת” לא ארכו ואותו כתב־עת הוצא מידו וחזר לסיאורו, ואילו ר' שמעון מנחם לזר קיים את שבועונו י“ח שנים ולא וויתר לא מבחינת הלשון ולא מבחינת הטעם, יש בו כדי להעיד לא בלבד על עקיבותו, אלא ביחוד על כוחו לשאת בה. שהרי הוצרך לקיים כלי מבטא, המיועד לשיכבה שמרכזה קיים, אך קצותיו מתחלפים והולכים, כשהיסודות היריבים מעברים מתגברים ומוסיפים – והכוונה היא לא בלבד למודרנה העברית שבני הנעורים נכבשו אף נסחפו לה, הכוונה היא ביחוד למציאות הלועזית שכבשה את המלכה בבית. אל נשכח, כי הציונות, שהתפשטה והלכה בגליציה, ושאמרה, כתעודתה ותפקידה, להיות תריס בפני הטמיעה, לא היתה תריס בפני העז שבכלי־תשמישה של הטמיעה, הוא הלעז. מתבוללי־גליציה לא ראו אפילו בחלומם גורל־התפשטות של עתונות לעז, מעשה יהודים בשביל יהודים, כפי שנתקיים בימי הציונות ותגבורתה. הבקי בתולדת עתונות היהודים בגליציה אינו יכול שלא להתעורר על כך, כי כראשיתה אחריתה – ראשיתה, שבועונים “פשישלוֹשץ”, ו”ווסחוּד" ואחריתה יומוֹנים “כווילה” שבלבוב ו“נובי דז’ינניק” שבקראקא, ובין ראשית זו ואחרית זו נתמעט לא בלבד כוח רישומם של היומונים¹ ביהודית, בין “טאָגבלאט” הלבובאי שימיו היו ארוכים יותר בין “טאג” הקרקאי שימיו היו קצרים יותר, וכן של שבועוני המפלגות, קודם “דער יידישער ארבייטער” ולימים “פאלק און לאנד” וכדומה, ואין צריך לומר שנבלע רישומם של דוכני־הארעי בעברית שעיקרם יגיעתו של איש־קראקא שישב בלבוב, גרשום באדר, החל בשנתוניו “השרון” ו“החרמון” וכלה בשבועונו “העת” שכגילויו כן עילומו. כללו של דבר: בין ראשית ואחרית זו נעשו המוני הקוראים, משמה של הציונות ולשמה, קוראי לעז. קל לשער מה הניע את תלמידי האוניברסיטאות לקיים את כלי־ מבטאם “מוריה” עיקרה בפולנית וטפלה לה עברית, אבל ספק אם ידעו כי גם מידת כלאים סופה שעטנז. קיומה של בימה עברית בקו־מורד זה, ובמשך י"ח שנים, לא היה מכלל המלאכות הקלות, וביותר אם הבימה מלחמה לה מפנים ומאחור.

ונראה, כי ר' שמעון מנחם לזר מהיותו נאמן לאמיתו, לא רצה ולא יכול לזוז ממקומו, היא משמרתו, כל עוד כוחו בו, אף כי לא ראה בנחמה, ואדרבה עגמתו והרגשת בדידותו רבו כן רבו. גם יד בדידות היתה במידת חשדנותו כלפי הרוחות החדשים לזרמיהם, (כביטוי־קצה משפט ש"י איש הורויץ), אבל האמת מחייבת לומר כי הרגשת הבדידות היתה כיסוד המחזק אך לא כיסוד המוליד של עמידתו, שכן שרשיה של עצם עמידתו היו בתודעת הרציפות של תולדה, אמונה, מסורת, היא עמידה בתוך החומה, שהתורה והיראה מסדה ואבניה והחכמה המלט שבינותם, וכל היגעים על בנינה של החומה פה ועתה בארצנו בכוחו ומכוחו של צמד התורה והדעת יהגו חיבה לבעל המסה הטראגית, כשם שכל נאמני תולדתנו, בארצה ובלשונה יהגו כבוד לחוקר, לסופר ללוחם.

[תשי"ט]