א    🔗

אמר המחבר: הוַעד לחינוך יהודי למבוגרים “בני־ברית” שבארצות־הברית ערך בימים אלה התכנסות־של־חג לכבודו של גרשם שלום; עם מתן ציון מיוחד לו על שום זכויותיו בחקר המורשה היהודית. אמרתי, איפוא, לרגל המאורע, לפרסם בכתב וברשות־רבים גדולה יותר, דברים שנאמרו בעל־פה וברשות־מעטים קטנה יותר – הלא הם הדברים שאמרתי, לפני כשנתיִם, בשעת סעודת־הערב השנתית של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, בליל ה' דחנוכה, לכבוד נשיאה, במלאות לו שבעים וחמש שנה.

וַדאי ניתן להוסיף על דברי, וביותר שנוספו לנו דברי־מחקר של גרשם שלום, שכונסו במגילת־ספר, אך אסתפק בהערה, כי כשם שראיתי בסעיפים הראשונים שבביבליוגרפיה של כתביו כעין מפתח, כן אני מוסיף לראות בסעיפים האחרונים, לעת־עתה, שנצטרפו בינתיִם, וביִחוד באלה, שבהם פירש דברים על כמה מדעותיו (“מולד”, “שדמות”) חיזוק לסברתי, שאנסה, לעת־מצוא, להרחיב עליה את הביאור.

ב    🔗

חברי, הטובים ממני, עשוני שליח לברך – אם מותר לדמוֹת יצור ליוצרו – את חכם־הרזים, רבּנוּ גרשם, גולה המאורות, שנתעלמו מחפץ־דעתם ומיכולת־דעתם של בעלי חכמת־ישראל, על יוסדיהם וממשיכיהם; והיא ברכה היאה לו, בהתיצבו במחצית דרכו שבין שׂיבה לגבורות, הלא הוא מנין השנים, שבו עמד אבי־האומה, ככתוב: ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ונדרשה יציאתו כיציאה מחרונו של עולם. והקשוּ, על מה נתאחרה יציאתו כל־כך; ותירץ מורי ורבי, אחרון המקובלים בעיר־מולדתי, ר' משהלי ראטינר עליו השלום: קושיה של תוהו היא, וכי כל אותן השנים היה, חלילה, שרוי בחרונו של עולם; הרי כבר בקטנותו שיבר פסילי אביו בארץ והקיש על מציאותו של אבינו בשמים. אלא אמור: ואברם בן חמש שנים בצאתו יציאה ראשונה מחרונו של עולם; ושבעים שנה יצא, יציאה אחרונה, ובא אל הארץ אשר אראך, שהיא ראִיה מקפת וכוללת.

משל אבי־האומה יפה לכל צאצאיו, ומשאדרוש אותו עתה במי ששנותיו כשנות יציאתו האחרונה מחרן, אומַר, כי הוא משול למי שמצא אספקלריה שנתעכרה מחמת זלזולם, ואפילו מחמת סמיוּתם של חכמי דורות אחרונים והיה הוא ממַָרקה מירוק אחרי מירוק ומצחצח צחצוח אחר צחצוח, עד שיצאה מאחרית עכרירוּתה ונעשתה אספקלריה מאירה – ואף הוא סוד יציאה מחרונו של עולם וסוד כניסה לאשר אראך – והריהו משמש באספקלריה מאירה, כן ישמש בה עד גבורות ועד בשגם ועד כי יבוא שילה, אמן.

ג    🔗

כדי להבין, מה היה פעלוֹ של בעל האספקלריה, המאירה לנו עתה במלוא אורה, דיינו שאנו מחזירים את עצמנו אל לפני דור וחצי דור, כשאנו, צעירי־הדור החלים ומרגישים, נתפסנו, בכל רמ“ח ושס”ה, לתקומת עמנו וביקשנו לבוא בסודה של דעת עצמנו מתוך דעת עמנו וקניניו; והנה מצאנו משענת לנו בחכמת־ישראל, והסתייענו בה בכל שהיתה עשויה לסייענו במחקריה. אולם, כשם שנמצאו לנו, מכוחה, תחומים שהיו כחלונים שקופים, כך נמצאו לנו, מאפס כוחה, תחומים שהיו כחלונים אטומים, וראש להם תחום תורת הח“ן ואגפיו. וַדאי כבר רחקנו מימי־ההשכלה, שהתחומים האלה היו לה בחזקת נוח היה להם שלא נבראו משנבראו, ומשנבראו כבנות נעוַת המרדות היו לה; וכבר קרבנו לתפיסה שונה ואחרת. אך גם לאחר שלקטנו מה שנמצא לנו, אם בלשוננו אם בלעז, היתה זו איפת־רזון, שיותר משהשׂביעתנו הרעיבתנו, וביותר שתאבוננו נמצאו לו מגרים וגירויים – הרי שטופים היינו בקריאת הפובליסטיקה ההגותית וקירובה, או קירוב־קירובה, וקראנו ויכוחיהם של רב צעיר וש”א הורודצקי ופולמסאותיו של ש"י הורוויץ, וביותר נרשם בנו דיבורו של מרטין בובר בענין unterirdisches Judentum [=יהדות שמתחת לקרקע], אבל אירע לנו מה שאירעני לשנים, פה בשכונת זכרון־משה, שעברתי בה וחבילת ספרי־קבלה בידי, עיכבני כורך זקן וביקש לראות את הספרים, ומשראה טיבם שאל: דו פארשטייסט קבלה? [= אתה מבין קבלה?], ובלי לחכות לתשובתי, השיב: זאלסט אזוי עסן [= שכך תאכל]; נאנחתי, לאמור: כ’וואלט גערן געגעסן, נאר מיט וואס עסט מען דאס? [= נוח אני לאכול, אך אכילתו כיצד?].

אכן, כך היה מעמד הדברים בימי־נעורינו ההם: אם לנגלה – עמדה לנו חכמת־ישראל, שיכולנו ללמוד, מעט או הרבה גופם של דברים; אבל אם לנסתר – לא עמדה לנו כל־עיקר בכך, באין מי שילך לפנינו, פנסוֹ בידו והוא מאיר את הנסתר, ומסייענו לראות את הנסתר מאיר מתוך עצמו. ובדידי הוה עובדא: כמה שמחתי בראותי, בימים ההם, מודעה נדפסת וחוזרת ונדפסת, והיא מכריזה, כי נוסדה הוצאת־ספרים בברלין, “עיינות” שמה, והיא קרובה להוציא ספר, שענינוֹ תולדות הקבלה, ומחברוֹ זלמן רובשוב, וככל שהייתי בא לבובה, הייתי ממהר למִפלש, שבו היתה קבועה חנות־הספרים של מר נפתלי זיגל, לשאול בקוצר־רוח, אם אותו ספר כבר הגיע, והוא היה כמלעיג על פחזוּתי, עד כי בראותו אותי, היה קורא מעל סִפוֹ לעומתי: אהה, איחרו־איחרו פעמי תולדות הקבלה.

ד    🔗

אף אפשר, שצרכם של בני־דורי למילוי חסרונו של חיבור כזה, אם כולל אם מפורט, נתחדד לי משום רגישותי לעצם תלמודה של קבלה לגופה, שנעדר ממגילת חינוכי וסביביו, שלא נשתיירו בה, בעיר־מולדתי, אלא קצת שיבּלים בודדות, וואס האבן געזוּפט זוהר [= שהיו גומעין זוהר], וכסמל היה מראה חכמי־קלויז שרחשה, לפני דורי־דורות, לומדי תורת־הנגלה בקפוטות של סַמוּט שחור ולומדי תורת־הנסתר בקפוטות של בד לבן, שלבושים אלה ולבושים אלה היו לפנים תלויים בביאה, ובימינו לא שׂרדו אלא קצת קפוטות שחורות מהוּהות ושחוקות מיושן; וכסמל־מִשנה היה זכרון גדולי משכילי־העיר, שעדרו באשר עדרו, ועד החסידות ויידיש הגיעו, כדוגמת ר' יעקב שמואל ביק; אבל מי שעדר גם בחקר הקבלה, כדוגמת החכם המסכן ר' אֶליָקים המילזהגי, ספרו גנוז עד עתה, שאילו נתפרסם בשעתו והיתה התמורה בהבנת תורת הח"ן תמורה.

ה    🔗

לכאורה העובדה האחת, כי גואלה של הבת הנידחת במזלה של חכמת־ישראל יהא בן־אשכנז, היא בחינת מי מילל מי פילל; ואף העובדה האחרת, כי יהא זה בן־אשכנז בשעת מִפנה והכרעה של טובי בניה, במזלה של הציונות, היא בחינת מי מילל מי פילל. שהרי מלבד אותם הניסוחים על הפנים האחרות, הסמויות, של היהדות, שלא יצאו מכלל ערפילי גישוש ומישוש, לא היה מי שיבשר בשורה של ממש על כך. אך אם לעיין, כך דרכה של תשובה לאמִתה – באשר ראשית חטא או קלקול, שם אחרית תיקון ותקנה; ומבחינה זו אין העובדה הראשונה פליאה. ואם להוסיף ולעיין, כך דרכה של שיבה לאמִתה – בחיר השבים ללשון העם ולארצו, הוא שנועד וסוגל ליטול עליו בנין, אדיר ושלם, בחקר תורת־המסתורין לכל דורותיה, ולבנותו ביגיע רוחו ממַסדוֹ עד טפחיו, על פרטותיו וכללותיו, ולפרשו פרש היטב, עד שאותה הפרשה, שהיתה כסתומה ביותר, נעשתה כפרשה הנגלית ביותר, שפירושי כל פרקיה מרועה אחד ניתנו, והלכך כבר הרגלנו את עצמנו לראות, כי אף מבחינה זו אין העובדה האחרונה פליאה.

עם זאת, עוד יידרש חקר הגון, כדי להבין לאותה חידה־לא־חידה; והמבקש כבר עתה לעמוד על קצה־פשרהּ, יקביל את התכנית, ששירטט האיש לפני חמישים שנה חסר שתים במכתבו לביאליק, ובין הביבליוגרפיה של חיבוריו, שנדפסה לפני חמש שנים, כדי להשתאות על עוצם כוחו של אומר ועושה: ומעשהו בשלמוּת גמורה.

ו    🔗

איך הגיע לענין זה ויכול לו – כבר שמענו מפיו תשובה, שהיא אמנם משעשעת אך אינה מַסברת, לא כל־שכן ממַצה, וביותר לאור אמירתו של ב. כצנלסון, ממפליאי סגולתו של החתן דנן: רב יתר משאנו בוחרים את תעודתנו, תעודתנו בוחרת בנו. אבל גם אם דרכו של הנהר נגזר מתגבושת המִבנה של ההרים והגיאיות לאורך מהלכו, בין מוצאוֹ מסתר־מעייניו לבין מובאוֹ במִפתח־ימוֹ – הרי טיבו של הנהר עצמו, על רחבוֹ ועומקו וצלילותו, מכריע. ואולי לא אשגה, במה שאני תולה חשיבות בסעיפי הביבליוגרפיה הראשונים־ראשונים, ורואָם יתד לתלות בה קצת הסבר דרך, בחינה תחילה המעידה על המשך, ואף שאין לה לאותה תחילה זיקה למחקריו וטבורם, היא־היא בחזקת מפתח, ואל־נא תתפלאו, אם תראוני נעזר בו, כמי שבודק צבת ראשונה.

ז    🔗

ומשהזכרתי את ב. כצנלסון, אזכיר אף שיחה שהיתה בינינו ועיקרה השערה של ספרי גרשם שלום בחיי ישראל לעתיד־לבוא, מתוך הנחה משותפת, שכך דרכה של חכמת־ישראל שסופה תורת־ישראל, אלא הבדל־ניסוח היה בינינו, שהוא אמר: אולי אף באמונת ישראל; ואני אמרתי: ביִחוד באמונת ישראל, שהיא הנותנת. אמר: על־כל־פנים, לו ידעתי היכן יעמדו ספריו בדורות הבאים ואמרתי לך, מה יהיו פני אמונת ישראל, עניתי: הם יעמדו באשר עמדו ועומדים ספרי ישראל, מאז ומעולם, וביותר אלה, המתפשטים מזמנם ומתפשטים על הזמנים.

ח    🔗

כמובן, ככל השערה, הנשוכה בדיאליקטיקה על סבכיה, אף זו תלויה ועומדת על חודו של תיקו. עם זאת אסיים בזימונם של שני כתובים; הכתוב האחד: אֶדַדם עד בית אלוהים; תיבת עד עם הכולל שבעים וחמש; הכתוב האחר: בבית האלוהים נהלך ברגש; ואין ברגש אלא ראשי־תיבות: בספרי ר' גרשם שלום.

[כ“ט כסלו תשל”ג]