בבואי לנסות בדבר־הערכה על דמותו של נתן רוטנשטרייך, אטול רשות לעצמי לפתוח דברי־שבכתב, כדרך שפתחתי את דברי־שבעל־פה בעצרת־יובלו, שכינסה קהל מסולת של יקירי־הבירה, לקיים בחינת נכבדות ידוּבר לך, ירושלים. ופתחתים בדבר־התנצלות על שצירפתי את עצמי לזימון, שבו קדמתני עדוּת כפולה – העדוּת האחת היתה של תלמיד־חבר, הוא חברנו משולם טוכנר, והיא עדוּת שאינה בידי, שלא ישבתי עם המדובר בספסל־לימודים; העדוּת האחרת היתה של מורה־חבר, הוא רבּנו שמואל ה. ברגמן, ואף היא עדוּת שאינה בידי, שלא עמדתי לפני המדובר על קתדרת־הוראה; וממילא אין בי לא מסמיכותו של ראשון ולא מסמכותו של אחרון. אבל גילגלתי על עצמי שלוש זכויות, שעמדו לי לאותו צירוף וצידוקו. הזכות הראשונה היא מועטת – מעשה אירע לפני שנים הרבה, שישבתי בבית־דפוס שבתל־אביב וראיתי שם שני עורכים שוקדים על הגהת לקסיקון והם קרובים לסיום, שכבר נסדרה להם אות רי“ש, והבחנתי שלא נכללו בה שמו וענינוֹ של נתן רוטנשטרייך, בין משום שלא יצא עדיין טבעו בין משום שהמטבע שלו לא נראה עדיין מסוים, ראו אותי תמֵה על השמיטה, אמרו לי: אומר ועושה. כתבתי, בשתים־שלוש דלתות, ערכוֹ ואמרתי: ולא לכבודו עשיתי אלא לכבודכם, שאם תחסרו שמו לא ייגרע ממנו כלום, שלא בלבד כדרך־המשל אלא בעיקר כדרך־הטבע הוא, שגור־אריות סופו לביא, אבל ייגרע מכם, שלימים יקשו לכם: וכיצד לא ראיתם את הלביא בגור־האריות. הזכות שלאחריה היא גדולה במקצת מקודמתה – כשיצא בכור־ספריו “בעיית העצם בפילוסופיה מקאנט ועד הגל” (תרצ"ט), אמרתי אכתוב בו, אלא שחששתי שיאמרו לי: מה לך אצל פילוסופיה אֶקזאקטית, כלך לך אצל אגדה. אבל כשיצא ספרו שני “על השיטה, מחקר במִבנה המחשבה” תש”ב), אזרתי עוז וכתבתי בו; ואם בקיאותי הביבליוגרפית אינה מגומגמת, היתה זו ההצגה הראשונה של מחשבתו ודרכה ברשות־רבים גדולה יותר, ואף שהתחכמתי והייתי כהולך אצל אגדה, שניסיתי להיאחז בסברה של יש אומרים, כי הפילוסופיה גם היא ניתנת בה החלוקה המצויה בספרות יפה – שיש בה מיני אֶפוֹס ומיני דרמה ואפילו מיני ליריקה, יצאתי איך־שהוא בשלום. לא אעלים, כי עתה ממרחק הימים, אני תמה על עזותי אז לעסוק במאטריה זו; אבל יהי ערך עיסוקי כאשר יהיה, ראשוניותי אינה עלולה שתיגזל ממני, וממילא תקשט דף הגון בביוגרפיה שלי. זכות אחרונה – ספרו שלישי “המחשבה היהודית בעת החדשה” על שני כרכיו (תש“ה, תש”י), והפתוח לשני הצדדים הגדולים, שעליהם הוא נותן את מחשבתו,הוא בחינת ההגות כגיבוש הרוח וכגילום המציאות, והנבדקים וחוזרים ונבדקים בספריו שלאחריו, בין בבוא הצדדים האלה בנפרד ובין בבואם במשולב, הוא כממילא ספר־פתיחה, והוא־הוא שהייתי לו שושבין ושמש בימי עבודתי ב“עם עובד”. הרי הזכות המשולשת שיש בה משהו מסנדקאות, והיא גם עילה גם עלול של גיאות משולשת, וביותר שיודע אני בי שידעתי, כי הספרים הנחשבים האלה הם לו למחַברם אך ראשית־חכמה.

ב    🔗

ואם ישאל השואל: ידיעה זו מהיכן באה לי, לא אומַר, כי נבואה היתה בי, שהרי אמירה מסוכנת היא לאחר שידענו, למי ניתנה הנבואה לאחר שנסתתמה; אבל אומַר, כי עֵרוּת היתה בי, שתחילתה סקרנות וסופה התעניינות, והיא המריצתני לעמוד על אָפיוֹ וטיבו של האיש, שהרי עיקרו של היצור הוא ביוצרו ועיקרו של הפועל הוא בפועלו, וכדי לקרב משל־של־מעלה לנמשל־של־מטה נאמר: העיקר היא האישיות, שאמר בה המשורר, שהיא הגדולה שבמיני האושר של ילדי־האדמה. ובבקשי לעמוד על גרעינו, היו לי כמסעד דברי־השׂיח המרובים, כדרך שמעלה אותם רקמת ידידות ארוכה, שחוטיה ככל שהם משתזרים והולכים הם נוקבים והולכים, ומתוך דברי־השיח בלטו והלכו שבעת החינות של אברך כדרושם: אב בחכמה ורך בשנים, המפליא לא בלבד בעומק־בינתו אלא גם ברוחב־מצעה, באופן שהחשש שהיה בי ובזולתי עם בכור ספריו ואחיו האוחז בעקבו, לאמור: שיעשה את ההגות בתכלית ההפשט שבה בענין הממלא אותו כל־כולו וללא שיור, או כלשון השגרה: מקצוע שבעליו מתמַצה בו כולו, נתפזר עם ספרו שלישי. ועתה, כמובן, כשמונחים לפנינו שארי ספריו לסדרם – “יסודות הפילוסופיה של מַרקס”, “על התמורה”, “בין עבר להוֹוה”, “אַמַת־מידה”, “היהדות וזכויות היהודים”, “הרוח והאדם”, “עצמה ודמותה” – ואנו נפלאים על ריבוי הנידון בגיווּן וברוחב, על אחדוּת הדיון ברמה ובעומק, וביחוד על סגולת הדיין, איך ומתי עשה כל אלה, ודאי שהחשש נתגלה כחשש של תוהו. אבל מי שהתבונן בו מקרוב, ידע זאת, אם לא בראשית גילויו, הרי בסמוך לה, שכן דיה מערכת־שיח קטנה עמו, כדי להעמיד על התנגשות היסודות שבו – מוצא של סערת נפש, שכוחה של בינה פעילה עושה את מבואו כיבוש־רוח. שעל־כן, מתוך שניתן לי להתבונן בו כמעט מתחילת גילויו ברשות־הרבים, לא נפלאתי, בראותי אותו בשלושת גלגוליו, שנראו בחינת זה־לאחר־זה ובאמת הם זה־בתוך־זה, או בלשון קצר: שלושה שהם אחד.

ג    🔗

ראשונה היה ההוגה ובבידולו נגלה, אמנם, בשני ספריו הראשונים, אולם עד־מהרה בא הפדגוג – המיית־הרגש הנכסית, הממלטת את עצמה בפעימת ההגות הנגלית, היתה בחינת פה מפיק מחשבה ושילובי־מחשבה; והרי פי הוגה ופדגוג אין לו קיום אלא במציאותה של אוזן, אָזנם של תלמידים מקשיבים. המפעל, שעמד בצעירותו בראשו, הסמינַר למדריכי הנוער, טעון הערכה לגופו, שהיה מכלל המוסדות המעטים ומכמה בחינות אף היחיד, שהרים במחושב ובמתוכנן את מעלת ההשכלה בקרב שכבת־מדריכים גדולה, שנמשכה לה, עם פעולתו, שכבת־תלמידים גדולה ממנה פי כמה וכמה. אבל עתה הדברים אמורים בתפקידו של האיש במפעל וסביביו – בכמה תבונה הנחה והדריך את מערכת־הלימודים; בכמה בגרות פקח על תכניתה לכללה ולפרטיה; בכמה חן ונועם השמיע את לקחוֹ, הלא הוא שיעורו, שיצא לו מוניטוֹן, ושבו אתה רואה אותו, המצויד בבקיאות שלמה, כמתכתש ראשונה בחמרוֹ, כיוצרו על אבני־חשיבתו. תכונות שיעורו, שעשו את הקתדרה שלו שם־דבר, חזקו והסעיפו, אבל גרעינן כבר היה מקופל בלקחיו ההם; ולא עוד, אלא כבר בהם עלו ריגשת־נעורים ובינת־זקנים בקנה אחד. ועד שאנו פונים כה וכה וליד ההוגה והפדגוג ומתוכם נגלה הקברניט, והוא נגלה ימים הרבה קודם שנתגלה להם לעתונאים הבטוחים, שהם חלוצים לאינפורמציה ואינם אלא נחשליה. כי לוּ לדעתם שמענו, הרי הפרשה הנודעת הוציאתו משלוָתם של גופי־ההגיונות לריתחתם של גופי־המעשים, כאילו ספריו שקדמו לה לפרשה אינם יודעים התנצחות־קבע של כאותה שלוה וכאותה ריתחה, ויתר על־כן, אפילו העמידה הלוחמת, הבאה להתריע ולחזור ולהתריע על קלקלה ולהתדות על עיווּל, כשאין חובת ההתרעה וההתראה נרתעת לא מרחש איומים וזלזול ולא מחלחול פיתויים ומחמאה, כבר ביצבצו זרעוניה בשנות־נעוריו. מי שידע כיצד הוכיח את שלמה קפלנסקי, אבירה של המחשבה הסוציאליסטית והדמוקרטית שלנו, על ששכח את עצמו ונגרף לאבק חנופה בפגישה עם קציני הצבא האדום בקיבוץ “השומר הצעיר”; או מי שידע את מכתבו לזלמן רובשוב, הוא שזר, על המנהג שנהגו בו בחיים וייצמן בקונגרס שלאחר המלחמה. מנהג שלא היה בו אמנם מן הכיעור הגלוי של ההדחה, המרגשת אותנו עתה, אך היה בו לא מעט מן הדומה לה – חש לא בלבד בתכנם של דברי האברך, אלא גם במִקצבם, את הקברניט העתיד לבוא, הנשען אל בינתו ומוסרו ועושה כמצוָתם, וכמצוָתם בלבד.

ד    🔗

וכאן אתי המקום, לומר, שחוששני מפני עצמי שאגער בעצמי, אם לשון: הלכה חמורך, אם לשון: נסתחפה שדך; שכן דרכי והרגלי בניסויי הערכתם של אישים, שלא לראותם אלא בצמיחתם מתוך קרקע־גידולם, אבל, למזלי, פטור אני מאותה גערה, כי מאז הכרתי את מורנו וידידנו, התחקיתי על שרשו ומחצבתו; ואם למַצות את הדין, הרי קדמה התחקותי להיכרותנו. כי בין כל מיני־הסטטיסטיקה המוזרים לכאורה, שחובבותי הטתה אותי אליהם, כגון מה היה על נכדיהם של צדיקי־החסידים, שלא ירשו כסאות זקניהם, ומה היה על נכדיהם של סופרי־המשכילים, שהלכו באשר הלכו, וביותר בדרך באיה לא ישובו, נמצאת סטטיסטיקה צעירה יותר: מה היה על בניהם של מנהיגי הציונים וראשיהם. ראשיתה של אותה שאלה נשאלה לי בעודי בגולה: שבתי וראיתי בסביבי גידולי, כי רוב הנערים והנערות, שנמשכו לה לציונות הממשית – כלומר, לציונות החלוצית – באו אליה מתוך מתיחות שבינם לבין בית־הוריהם; והמתיחות הזאת, שנתקפלו בה גם מיני מריבות קודמות שלא הספיק בצקן, היתה להם כתסס של שׂאור, אם גדוש הרבה, בשעה שהוריהם היו, לכל המועט, יריבי הציונות, אם קלוש מעט, בשעה שהוריהם היו, לכל המרובה, מי שהיו ב“אהבת ציון”. ובראותי כל אלה הקשיתי, מה היה על בניהם של מנהיגי־הציונים שאינם מניחים פתח מתיחות כזאת. המשכה של אותה שאלה נשאל לי בארצנו, והוא בשתים־שלוש שיחות עם ב. כצנלסון, שהתעניינותו זאת היתה מתוך מושכל שהיה אדוק בו: בן אינו מקרה; ולא הניח אדיקותו בו, גם אם ידע יפה־יפה קושיתו של יחזקאל הנביא על בוסר וקהיון שינַיִם. להיכן הגיעתו אותה מידה, למדתי משני מעשים שהיו – פעם אחת הפלגתי בשבחו של פלוני הבן, אמר: על־פי אביו לא ייתכן; פעם אחרת הפלגתי בשבחו של אלמוני האב, אמר: על־פי בנו לא ייתכן. דומה, כי אם יימצא שיוכל לבחון במערכת הקאריֶרות, שנקבעו על־פיו, בין של מי שהם נחמה לדור בין של מי שהם בכיה לדור, ימצא לא אחת רישומו של המושכל הזה. ניתן להפליא את דקדוקי הידיעה שלו בפרסונַליה, אבל לענייננו עתה חשוב המשל שמשל, והעשוי להעמידנו על דרכו להרחיב תחום־האינפורמציה שלו. והמשל בא לאַשש את המושכל הנזכר, לאמור: הנה זאב, בנו של יחיאל צ’לנוב, וגבריאל, בנו של ליאון מוצקין עליהם השלום, ולהנאתך אוסיף: נתן, בנו של פישל רוטנשטרייך, שיאריך ימים. שאלתי: להנאתי ולא להנאתך? אמר: גם להנאתי, אלא לשם כך סַפר לי על מוצאו. ידעתי אורך־רוחו באלה והגשתים, כמאמר הבריות, על־גבי קעריות ואסתפק עתה בתמצוּתם: תיארתי את עיר המולדת והגידול, היא עיר סאמבור, אבל הוספתי, כי בית־גידולו היה, אמנם, נטוע ועומד בעיר ההיא, אבל אוירת ביתו היתה אוירת הוריו, שהיתה כשרויה ועומדת בעיר אחרת, היא עיר מולדתם וגידולם, קוֹלוֹמיאה, העממית ביותר שבכל קהילות גליציה, שלא נעדר ממנה יסוד ביסודות החיוניים שבעם – היא־היא שקראה את ר' הלל ל“ש, מתלמידי החתם סופר ומקנאי דרכו, לישב על כסא רבנותה, והוא וחתנוֹ ר' עקיבא יוסף שלזינגר, שהיה סמוך על שולחנו שם, אבות ישוב החרדים הקיצונים בירושלים; והיא־היא שבחרה על אפם של השליטים מחוץ ומשמשיהם המשתלטים מבית, את הרב יוסף שמואל בלוך לפרלמנט בוינה והבחירה והתנועה סביבה כהפגנת־עם גדולה; והיא־היא שסייעה לו לר' הירש לייב גוטליב, שרודפיו אילצוהו להפסיק עתונו במארמארוש סיגט לחדשו ולהוציאו, גם בעברית גם ביידיש, ולהיות שופר להשכלה עממית ולחיבת־ציון, והיא־היא ששלחה את ד”ר שלמה רוזנהק לקונגרס בבאזל, ולאחריו נעשתה כמרכז הציונות ההרצליאנית, החלוק על המרכז בלבוב; היא־היא שנודעה בשביתה ראשונה של פועלים יראים, הם טוֹוי־הטליתות, שהיתה מפורסמת בחרשתה; היא־היא שביצבצה בה, בגלילות ההם, ראשית גישוש של ציונות דתית – ר' יהושע פדנהכט ו“יזרעאל” שלו ור' יצחק ובּר בימי ציונותו (כשם שנעשתה בה לימים אחרית גיבוש של יריבתה – הרב ר' יוסילי לאַו והמשורר ד"ר בנציון פסלר); והיא־היא שהיתה כקרש־קפיצה לועידת־הלשון הצ’רנוביצאית. שרטוטים קלושים ששירטטתי יכולתי לחזקם בכוח ספר, שיצא בשנה ההיא, הוא ספרו של שלמה ביקל “א שטאָט מיט יידן”, כלומר: עיר ויהודים, פאנוראמה מופלאה של רחשה והוָיתה. בימינו ניתן להוסיף עליהם תוספאותיהם של תושב־העיר מאיר הניש וגידולה אברהם יעקב בראוֶר, שכתב גם דברי־זכרונות מאירים ומחכימים על אפרים פישל רוטנשטרייך, גידולו ודרכו, ואף ספרו של ר' חנוך שכטר “בין שתי ערים”, וכלל דבריהם ופרטיהם עשויים להעמיד לפנינו עיר ואֵם, שקלסתרה המובהק ניכר לא בלבד בבניה, שלידתם וגידולם בה, אלא גם בנכדיהם, שהורתם וטיפוחם הרחק ממנה.

ה    🔗

נמצא גידולו של האיש בבית כפול־יניקה – סדנו בסאמבור ושרשו בקוֹלוֹמיאה. ולא עוד הכפל סופו משולש – שכן דומה, כי אפילו בשבת משפחתו בירושלים, אביו ואמו עמו ורעייתו בת־עירו עמו, הרי בקיפולי הכלים ובקמטי־הספרים נצרר ריחה של הקהילה האחת והאחרת. ולפי שאף אני אדוק במושכל ההוא, האומר כי מחצבת־גידול אינה מקרה בגורל צאצאה ואָפיוֹ, הריני מתפתה לראות בתשתיתו של צמד קהילות, שגילגלו בהוָיה יהודית שרשית, כמעט היולית, כמין יסוד שביקש לקיים את עצמו בחינת סתירה־ממנה־ובה – גם להישמר בחיוּתה וגם לגלגלה להוָיה של עילוי, כדרך שגילגלהּ האָב, בתנועה ציונית דמוקרטית בעקרונותיה, ליברלית בהנחותיה ועממית בטבעה, וכדרך שגילגלהּ הבן כמסד המתסיס את תודעת עצמו בספירה של מחשבה החושבת את עצמה עד תומה. ומשהסתכנתי בביאור זה, אוסיף ואסתכן בשכמותו, ואפילו בגדול ממנו: כשהייתי משוטט בערי גליציה, היה עיקר־עניני בגיוסם של צעירים להכשרה ולעליה, אבל ביקשתי אף לדעת מה עליהם ותולדתם, וביותר התעניינתי ברישומי־תולדה, שריטטו בהדי דברים וזכרונם. כשהלכתי לסאמבור, פעם אחת כמלווה של עדה פישמן, היא מיימון, בסיוריה, ופעם אחרת כדי לעמוד על פשר הסכסוך בין שני איצ’יו (האחד איצ’יו וולקר, הוא חירותי, שהגן על אָפיוֹ החלוצי של קן “השומר הצעיר”, וסופו ממיסדי “החלוץ הצעיר” ועתה בקיבוץ מרחביה, האחר איצ’יו שטייגר שטען לאָפיוֹ הסטודנטי של הקן ההוא, וסופו מראשי הנוער הציוני הכללי ומראשוני עוליו, ומשנקטף באִבּוֹ נקרא על שמו תל־יצחק). לא בגדתי, חלילה, במנהגי להתחקות על רישומי דורות קודמים, כגון שביקשתי לידע מה חי בזכרונו של הדור החי ממסורתו של ר' יצחק חריף, ואפילו השתעשעתי בתקוה כי איוָדע מה שלא נודע לי עדנה, על שום־מה אבי זקן־זקני, המגיד מזלוזיץ, קורא אותו לשון מחותני; כשם שביקשתי לידע, מה נשמר מפי גוטהילף כוהן, ששימש פה כמה שנים בכהונתו, והוא בנו של הרב אברהם כוהן, שקנאים פגעו בו ובבני־ביתו ומתו כולם ואך ההוא ניצל במומו מום־עולם. לא אומר כי יצאתי, בענינים אלה ודומיהם, ברכוש רב, ואיפכא מסתברא, אך כלל הלימוד שנצמח לי היה, כי העיר הזאת נתקיימה בה מימרתו של מקוליי: אשרי מי שאין לו היסטוריה, שכן הקהילה הזאת, וביותר אם נקבילה לאחרות, כמעט שאין לה היסטוריה. אם להצטמצם על שתים התנועות הגדולות בדורות אחרונים, הרי ישב בה, אמנם, ר' משה, אחד מחמשת האחים הגדולים, והוא האות השניה שבגימטריה שלהם: במסלה נעלה; אבל טיפוסי לה היה לא הוא אלא הצדיק העממי הצנוע, ר' אורילי, שהיה לו ריב עם גבאיו על שאינם מקיימים חפצוֹ, שכל קופת הכנסותיו תהא קודש לארץ־הקודש; אולם ההשכלה לא ידעה פה אלא את ר' אהרן הירש זופניק, שהניח עיר־מולדתו והלך לדרוהוביטש הסמוכה ונעשה מו"ל והוציא ספרים הרבה וערך “דראָהאָביטשער צייטונג” וניתן לצרף לו את המורה בריש פומראנץ (נראה כי הוא־הוא המופיע באנאגראם רימון־פרץ בסיפור המפתח של א. צ. טלר “עט רעל”), ונמצאת העיר כגליון חלק החייב לנו פרעון, ועינינו הרואות כי היא פרעה פרעונה ובעין יפה.

ו    🔗

אבל משדיברתי על חוב, הרי היה גדול ממנו – גליציה העמידה, אמנם, את רנ"ק, שהוא ולא תושב עיר־מולדתו גם הוא, היה באמת הצופה לבית ישראל, אבל קשה לומר כי רישומו בה היה גדול, וקרוב שאפילו הקרובים לו, שליוו אותו לשם שיחות־לחש בטיוליו אל גבעת ההאראי בז’ולקיב לא ירדו לסוף דעתו, ואחריו חדל מאותה מדינה אורח כפילוסופיה, גם אם ידעתי, בני עיר־מולדתי גם הם, יהודה ברש ופביוס מיזיש, וגם אם שמעתי מפי ר' אליעזר מאיר ליפשיץ גדולות ונצורות על איש לבוב, שלא יצא מאָלמוֹ והיה בו כדי הפרכתו של קאנט – הוא הירש באדט שידעתיו מורה־דת פרוש לקרן־זוית; כשם ששמעתי מפי ר' בנימין גדולות ונצורות על איש זבורוב, שכבש הגותו בינו לבין עצמו והיה בו כדי תחרות לשפינוזה – והוא ר' אהרן זופניק תנינא, שלא ידעתי בו עד־מה; ואין צריך לומר שלא שכחתי לא את בן שציריץ, דויד ניימארק, שנתן לנו חופן מהגותו שלו ומלוֹא חפנַיִם מתולדות הגותם של אחרים, ולא את בן בארנוב, ר' משה אהרן ויזן, שהלך בדרך, הפרוז לרוב סכנות, הוא דרך האפוריזם, וגם אותו כילכל, עם כל היותו חכם עברי מובהק, בלשון לעז; ולא אוטודידאקט מופלא כמותו, הוא בן טארנוב, ר' בנציון רפפורט, שעיוורונו ויסוריו לא הפסיקו חוט־מחשבתו, ובדרכו לבית־הטבח, שקלגסי היטלר הוליכוהו לרצחו, זרק את כתביו, פרי־הגותו, בבקשה להצילם וניצלו; ואחרון־אחרון בן סטרי, צבי דיזנדרוק, שהיה בו ממיזוגו של עילוי ואשף, וכוחו עמו להחזיר עטרה ליָשנה, אך קללת־נכר היתה בעוכריו ויצא מן העולם, ואפילו מחצית תאוָתו אינה בידו, וממילא מחצית תקוָתנו אינה בידנו. הלכך בא בן סאמבור, הוא מורנו וידידנו חתן היובל, ומתוך שפרע את חובו לעצמו, הוא העצם החושב, שמחשבתו ומיצויה הם לו גזירה ובחירה כאחת, פרע כממילא את חוב מחצבתו להגות על תכנה האנושי ולבושה העברי, וכל בני־מחצבתו אשר קדמוה שפתותיהם רוחשות בקבר.

כבר עמדו מוריו, חבריו ותלמידיו ודיברו בשבח רובי תורותיו, שניתנו בכתב ובעל־פה, ושלא יתקנאו בו מלאכי־השרת דין להזכיר טענה גדולה. הכוונה היא ללשונו, שלא נמצאה בקו־הירשה של מעמד־הלשון, כדרך שהנחילה אותו השלישיה של ביאליק, מנדלי ואחד־העם, היא־היא הירשה, שטובים ושלמים טרחו לעשותה כנה לרקמת המחשבה; הרי יעקב קלאצקין, והרי שני הצבאים, אחד־אחד על־פי דרכו, צבי דיזנדרוק וצבי ווֹיסלבסקי. לכאורה ניתן לבאר את הטענה בגופה של עובדה, שדור של חובשי בית־המדרש אינו דומה לדור של שאינם חובשיו, והראשונים מטבעות־הלשון נחלתם קלה להם, שהיא נתונה להם כממילא, והאחרונים – שאני, ואפילו איפכא. אבל אם לגופה של עובדה, הרי קשה לומר, כי יצחק שנהר הוא מגידולי בית־המדרש במובן המקובל, קל וחומר משה שמיר; נמצא שהקנין הוא באפשר, ולא עוד, אלא אם נכחיש אפשרות זו, הרינו מחויבים בהנחה, כי קנין ירושת הלשון לא יבוא אלא בצינורות בני־זמנם ובטל זמן בטלה אפשרות הקנין, והרי פירושו של דבר גזירת־מיתה על נכסי מסורתה של לשון. אולם אם ביאור זה רפה, הרי ביאור אחר עז ממנו – מה שאירע לספרותנו בכללה, ביחוד במזל השירה והסיפור, לפני דור, אירע לה לספרות ההגוּת, ביחוד במזל הפילוסופיה שאיחרה לבוא, בדורנו – דהיינו, כשם שספרותנו בכללה צריכה היתה לפני דור פירוק הנוסח, כפי שמצאנו בשופמן, גנסין, ברקוביץ ואחרים, כדי להגיע, לאחר הפירוק, לנוסח מחודש, כפי שמצינו בעגנון והזז, המבליע בקרבו את שביטאה תקופת פירוקו, אף ספרות־ההגות כך. כי דרכו של הנוסח במטבע ודרכו של המטבע שאמירתו יתירה על צורך־המבע וגבולו או חסרה ממנו, ואם הפרוזה הסיפורית נצרכה, לשם גיווּני ההבעה הדקים והמדוקדקים, לכלים שמעֵבר לנוסח ומחוצה לו, הפרוזה ההגותית לא כל־שכן. ודאי כי מעשה־הפירוק הוא נסיגה מכיבושו של אחד־העם בלשון ההגות ודרכיה, אך הנסוגים מקיימים בו בחינת הלוַאי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהרי הוא שהכריז: סלסלו את המחשבה ותרומם את הלשון. השאלה אימתי עשוי לחזור ולהתלכד נוסח מחודש של הפרוזה ההגותית, כדרך שחזר והתלכד נוסח בפרוזה הסיפורית היא שאלה, ופתרונה אינו רחוק, ודומה כי ניתן להבחין בו גם בכתביו של ידידנו, ביחוד אלה ההולכים אחרי הפה, שדרכו להקדים את העט. הוא פתח ותלמידיו ימשיכו ותלמידי־תלמידיו ישלימו, ועיניו ועינינו רואות ושמחות.

הזכרתי וחזרתי והזכרתי את הזיקה שבין הפרוזה הסיפורית ובין הפרוזה ההגותית ולא בלבד משום שנאחזתי, כאמור, בסברה של יש אומרים, כי הפילוסופיה גם היא ניתנת בה החלוקה המצויה בספרות יפה, ולא בלבד משום שהם כשני תחומים, שגשר המסה, שטובי סופרינו טיפחוה, מבקש להימתח מעליהם, והניסויים עתים צולחים ועתים כושלים, אלא משום שהאיש, אשר חפצנו ביקרוֹ, הוא בן־בית בשני התחומים, וכהערצתו את המחשבה ואלופיה כך אהבתו את היופי ואמניו, כדבר הלדרלין בשירו של סוקראטס ואלקיביאדס:

מְנָת חֲכָמִים הִיא

הַרְכֵּן רֹאשׁ לְנוֹי.

ז    🔗

ובבואי לסיים דברי על חתן היובל, על גילויו המשולש – ההוגה, הפדגוג, הקברניט – על מהותם האחת, אסיים בדברי רעייתי, שאמרה לאחר ששמעה דבריו, דברי זכרון וּוידוי, במסיבה לכבוד פרס ישראל שזכה בו: הרוחות סביבינו רוגשים, וטוב לדעת, כי נמצא כמותו בקרבנו.

[פסח שני תשכ"ד]

VII