שמו ושמעוֹ של יוסף האגר נודעו לרשות־הרבים בשעה מאוחרת, כמעט אחרונה, בחייו – אך נדפסו דברי־הערכה מאירים ושמחים על ספרו “בחינות היסטוריות” וכבר נדפסו, בשולי היריעה של העתונים, הנקרולוגים עליו ומנין מלווים פוסעים אחרי ארונו. מי שידע בגורל ספרוֹ – איך התגולל, עשר שנים, במגירה של עורכים שעינוי־הדין הוא מיטב אומנותם, איך מחבּרוֹ היה מבקש עליו יותר משאדם מבקש על נפשו ואינו נענה – אי־אפשר לו שלא יהא נתפס לרגשי צער ונוחם, אך האמת היא, כי מעגל־היגונים הוא רחב יותר, כי גורל הספר אינו אלא כבבוּאה קטנה של גורל מחַבּרוֹ והוא גורל שהמר מאוד.

נולדתי – היה אומר – בכתונת־פסים, אך גורלי היה בהיפך־הסדר מגורל ראשון־לובשיה, שתחילתי מִשנה־מלכות וסופי בור. ואמנם, כך לידתו היתה – הוא נולד בתוך חצר־מלכות ולתוכה. לפניו שלשלת־אבותיו – מצד אביו ר' אברהם, הוליכה הדרך אל המגיד הגדול; מצד אמו, מרת צירל, הוליכה הדרך אל ר' קאָפּיל חסיד, ידידו ושליח־הציבור של הבעל־שם־טוב, אבי שושלת קוסוב־ויז’ניץ־אוֹטיניה. כמין אפלת־אימים נישאה לו ממורשת אביו, שמת באביב ימיו – הוא ראה כמופת־חיים לו את אבי זקנו, ר' אברהם המלאך, והיה נוהג בפרישות ואמירת הוידוי שלו, בכל חצות־לילה, היתה בבכיותיה הנוראות מרעישה את נפש סביביה עד היסוד בה. כמין אור־נחמה נישא לו ממורשת אמו החיה עמנו – אביה, הצדיק ר' משה, הניח את חצרו וחסידיו בראדוביץ שבבוקובינה והלך בדרך אביו, לקומם את הריסות ארצנו, והוא ממיַסדי הישוב בחיפה ובמחדשי הישוב בצפת שבה מנוחתו, והיתה בו מזיגה של יראה ואהבה, חרדה וחדוָה, וכשם שהיה מנמיך קומתו לפני הקדושים שׂפוּני־טמוּני־צפת ולא היה בא על קברו של האר"י אלא כשהוא זוחל מביתו על ארבע, כך היה זוקף קומתו ומהדר בלבושו ודבק בתפארת־החיים. הוא־הוא שהטביע חותמו על נכדו־אהובו, בעל “בחינות היסטוריות” – יוסף אלתר שבא בעודו תינוק עם אביו ואמו לצפת, וכשמת אביו באביב ימיו נשאר בבית סבו, שגידלו לתורה ולמידות. פה, בצפת, גדל הנער, שכשרונותיו ניכרו מילדותו, והוא נער יפה להפליא, עֵר וחי, שאפילו תלמודו לו כמשובה – מקפח גדולים ממנו בהלכות ותוך כדי כך חוזר להריץ את גלגל־השעשועים בסימטות צפת ומדרוניה. ועם זאת ברור היה, כי לפי גידולו ודרכו נועד להיות כהתלקחות מחודשת של כוח־השושלת.

מי שהתבונן בתולדת השושלות של החסידות יודע, עד מה נטפלו לה כל המומים המצויים בכסאות־מורשה – אבות גדולים מנחילים חצרם לבנים קטנים, העושים אותה ממין תעשיית־צדיקים או סחר־נכדים, אולם באמצע התפתחותם או בסופה, נגלה נכד, שהוא כמהדורת־מִשנה של אבי־אבותיו, והוא מתגבר על הקטנות־שבאמצע ומנסה להשיב עטרה ליָשנה. בדור קודם באה אותה התנערות בתחומה – שושלת, שכבר נעשתה כעסק מיכני, חוזר בה כוחה הראשון; בדור אחרון באה אותה החזרה שלא בתחומה – צאו וראו, כמה נכדים אתם מוצאים, ביחוד בשדה השירה, שכלל מנהגם אינו כשל חבריהם־לאומנתם, אלא כמנסים להשיב מלכות אבודה בתחום אחר. מי שאינו מביא מומנט חשוב זה במנין, ספק אם יבין כהלכה חזיונות שונים בשיעורם, אך שוים ביציבתם, כמו א.צ. גרינברג, ש. שלום, יוחנן טברסקי, אברהם השל, יעקב פרידמן יהושע, צאצאים מאוחרים שהם בחינת מקוממים של מלכות־זקניהם שנתמוטטה, אך אינם מקוממים אותה בתחומה, אלא מחוצה לו – בתחומה של היצירה החדשה, יותר בתחומה של השירה ופחות בתחומו של החקר.

ב    🔗

ודומה, הנער יוסף אלתר נועד היה להחזיר עטרת־זקניו, ואילו נשאלו חסידי זקנוֹ ואולי גם זקנו עצמו, ודאי לא היו מפקפקים בכך. ולא עוד היו ודאי מוסיפים, כי עתידה העטרה שתתחדש על דרך תלמוד־תורה, כי הוא היה עיקר כוחו של הנער. אין נביא וידע, מה היתה דרכו של הנער, אילו נשאר בצפת, האם היה מבקש לעשות מה שביקשו לעשות אחרים, וראש להם הרידב“ז, החזרת עטרה של צפת לישנה, ולא עלתה בידם; או היה הולך לירושלים, ומבקש לעשות מה שביקש לעשות הגרא”י קוק וגם הוא לא עלתה בידו; כשם שאין יודע, אם הנער היה נשאר תוך השיטה או היה מנסה לחדש כוח מורשתו מחוצה לשיטה, והיה מצטרף לגל העליה; על־כל־פנים מותר לשער, כי לולא ההתערבות הקשה בחייו, והיה בידו לקיים תעודתו. אולם ההתערבות הקשה הקדימה לבוא – בן ארבע־עשרה, נער תם ושלם, מושקע בחלל אוירה של תורה ויראה, נעקר מעיר־חינוכו והובא לוינה, בכפתנוֹ־משי וכיפתו־קטיפה ופאותיו המסולסלות, ציפה לו דודו שדחקה לו השעה וקיים בנער מצוַת־השכלה כתומה: מיד, אך ירד מן הרכבת, באולם של בית־הנתיבות הופשט הנער הנבהל את לבוש היראים ונדחס על־כרחו לתוך חליפת האָפנה האחרונה. הוא לא שכח כל ימיו את מחזה־האימים הזה, את בהילותו וקללתו, כמחייך: שער בנפשך, קאנטוניסט בבית־הנתיבות בלב אירופה.

הוא המשיך בתלמוד־תורה – מכלל מוריו היה ר' לייב גרוס, ראש־הישיבה בפרשבורג – ורוב ימיו היה לו התלמוד גם משאת־נפש, גם שעשוע, אך בבואו לבור לו אומנות, לא ברר לעצמו את חקר התלמוד, כחלומו וחפצו, אלא אומנות של רוקח. וכדינה של יריבת־המסורת שגדל בה, שהתערבה קשה בחייו, דינה של המסורת עצמה – הוא חי פרשת־אהבה והיא כסיפור שנושאו אינו זר לספרותנו, למן “מחנַיִם” לברדיצ’בסקי עד “פרץ ופראניה” לברש, אך הוא סיפור מיוחד בעֶדנתוֹ, ואילו קם לו מסַפר ושיבץ פנינת־יגון נפלאה ברקמת־הפרוזה שלנו. הוא נצר בלבו את האהבה הזאת כל ימיו, היא היתה לו מִשנה־אביב, לאחר אביבו בבית סבו בצפת, וכשם שידע כי אסור לו לקיימה כממשות, אם אין הוא רוצה לבגוד במחצבתו, כך ידע, כי אסור לו למחות מקרבו את זכרהּ, אם אין הוא רוצה לבגוד בנפשו. לאמור, הוא לא השתמט מפני הסתירה ולא ניסה להמתיקה, כשם שלא נשתמט מסתירות אחרות, שכססו בו ואותו והיו לו עיכוב ומחסום בדרכו וחפצו.

אכן, הקורא ב“בחינות היסטוריות” שלו, זה נסיונו לבוא בסודה של תקופה גדולה, שבה חלה הכרעת־ההכרעות בתולדותינו, וגם בתולדות־העולם, תקופת אחריתו של הבית השני, אינו רואה לפניו אלא חוקר הלן בעומקה של הלכה. ואמנם החקירה עצמה עשויה כדרך כך – כולה בדיקה ובחינה לשמה, כולה אובייקטיביות ולפחות בקשתה, וגם מעט הפריצות נרגשות אינן פוחתות ממנה, אך באמת בא פה על ביטויו אדם, התוהה על עצמו בקורות־זמנו, ותהייתו נעשית מתוך תהייה על אותה תקופת־התקופות בתולדות. והיא היתה אך התחלת־תהייה, כי הרבה הגה האיש והרבה העלה בהגיונו, אך כמי שמזלו המר לו, וּדחסוֹ במסילה לא לו, לא מצא גם גשרוֹ לרשות־הרבים – צאו וראו, הוא היה אח וריע לביאליק, לשופמן, לשמעוני, התהלך עם גדולי־תורה וחכמי־הדור וכתב רוב ימיו ולא עלה אלא פעמַיִם או שלוש לדוכן־הרבים, בפרסמו שנַיִם־שלושה גרגרים – ולימים ניטל גם גשרוֹ לבריות, חרשות שלקה בה; כשם שלא מצא בסיס ברשות־היחיד – עזובה ועוני, התעלמות־שארוֹ, ומשענתו היחידה, אמו הישישה, שומרת עזבונו עד עתה. לא אשכח את המראה – בבואנו, לברכו לפרסום ספרוֹ והוא, תשוש־כוח וצהוב־פנים, ואמו הזקנה יושבים לאור־מנורה קלוש ומשחקים דוֹמינוֹ. כך – חייך בלקטו את הקוביות – אני משכך מעט רוגזות עצבי.

ג    🔗

עד כאן ההקדמה הצריכה לספרו, והיא בניגוד גמור לכלל הנכפה על המבקרים: רבותי, רק בחינה טקסטואלית. לא, רבותי קובעי הכללים: קודם־כל הנפש והחיים שמאחורי הטקסט, כי מתוכם אנו למדים, כיצד ובמה נקנה הטקסט עצמו.

[ז' חשון תשי"ג]