א. גביר כי יחשוק בתורה

לפי תואר שמו, לפי מעלות רוחו ולפי מראיתו היה כוואג’ה רחמים מזרחי דמות נדירה, כמעט חידה, בירושלים העתיקה לפני ששים־שבעים שנה. הגע בעצמך: איש בעל קומה גבוהה, מלאה, כדי שני אנשים כמעט, כרס בולטת במידה ניכרת; לבוש תמיד, גם בימות החול, קומבאז משי מבריק, יקר, מעיל ארוך מבד משובח ותרבוש אדום גדול על ראשו; עור פניו שחום, זקן גדול יורד על חזהו; על ידיו, זרועותי וצואריו שפע שערות שחורות צפופות – ואילו עיניו אחוזות נצנוצי אור כעיניהם של ילדים ופיו תפוס בעת שיחו בחיוך טוב, חינני, ביישני כמעט (במיוחד במושב תלמידי חכמים). ואף על פי שהוא עשיר גדול, סוחר בעל שם ובעל משרה מטעם המלכות – ענוותן הוא כאחד העם, מסביר פנים לכל אדם, אוהב הבריות ולבו מלא רחמים עליהן, כפי שאומר הפתגם הערבי: “איסמו בג’יסמו” (שמו בגופו – כשמו כן הוא) ואכן ידוע לכל שידו פתוחה תמיד לכל נצרך ומעולם לא השיב פני דל ריקם.

ועם שהוכר ונודע בין תלמידי חכמים שבעיר, שהגביר בעל תורה הוא (וגם פשוטי עם, משסיפרו בשבחו אמרו בהתפעלות: “והוא יודע גמרא!”) עם זאת, היה הגביר עצמו מסמיק ומתבייש כנער, כש"החכמים" היו קוראים לו בכוונה – במעמד סוחרים ונכבדים – ח"ר¹ רחמים ולא כוואג’ה כדי להודיעו ולהודיע לשומעים לאמור: אחינו הוא, בחכמים יתחשב.

ופשיטא, שלא עלה על דעתו של הגביר לשנות מלבושו, לא איצטלא דרבנן ולא מצנפת כל שהיא, אלא, כאמור, תרבוש רגיל חבש כאחד הסוחרים וקומבאז לבש כאנשי חולין.

ודאי, המכין מצעדי גבר, הקים גבר כמוהו אל על. ברם, היכן שרשו של שתיל מבורך זה, כיצד צמח ומתי והיאך התפתח?

מוצא אביו מעיראק (הגביר בעצמו נולד בירושלים). בן יחיד, בן זקונים היה לאביו, בין ארבע אחיות. אביו סוחר קטן היה בירושלים, אך ירא ה' גדול היה, אבל לא זכה לראות בשמחת גידול בנו. זמן קצר לפני הגיע הנער לגיל בר־מצוה נפטר האב לבית עולמו. והנער – נער. רק התחיל לטעום טעמה של תורה בדף של גמרא, נאלץ לצאת את “הישיבה” ולשאת בעוּלה של פרנסת המשפחה. בתחלתו שימש כנער שליח בבית מסחר. לאחר שנה־שנתיים פתח לעצמו חנות־סידקית קטנה (אמה רוחבה ואמתיים אורכה). משהגיע לבחרוּת עסק במסחר מכולת, ואחר מכן – במכולת בסיטונות. כשנשא אשה עבר לרחוב הסוחרים הגדולים שעוסקים בעניני ממון וחלפנות בדומה לבנקאות.

ויהי האיש הולך ועולה מרמה אל רמה, מחיל אל חיל ובהגיעו בין גיל־הכוח – שלושים – לגיל הבינה – ארבעים, כשנקבעה דמותו ומלאה צורתו ונודע כבעל עסקים גדולים עד לידי קבלת חוזי־הספקת מזונות לחיל המצב שבעיר (יחידת־צבא בת 250–300 חייל), גדל מאד כבודו של כוואג’ה רחמים בעיני הבריות. המון העם היה מגלה דעתו בענין זה במשפט קצר רב משמעות: "איל דה אַקוֹמיר אל עסקיר (הוא נותן לאכול לצבא) הווה אומר: "מעין שכתוב: “הרחב פיך ואמלאהו”. הוא ממלא אלפי פיות (ואילו פיות!) מזון יום־יום, כל הימים – הן דרוש לכך מעיין־ממון!

ברם, אין עינם של הבריות רעה כל עיקר בעשרו של הגביר הזה. אדרבא: הכל מצדיקים רווחיו והצלחותיו, שמגיעים לו לפי רוב צדקותיו.

אך, אם דרכי עשרו ועסקיו היו ידועים וגלויים – כמה שעשויים להיות גלויים לעיני הבריות – הרי רכישת תלמודו, היינו: ידיעתו בתלמוד ממש – רכש בהסתר דבר, בסוד כמוס מעיני הבריות.

מנין לנו? – משיחות שבינו לבינה, בין הגביר לבין רעיתו, בדבר תשוקתו… זה תלמודו.

נוות־ביתו של הגביר בוליסה בייה, ראויה וזכאית היתה לגביר, כדרך שאומרים: “מכסה (מדוייק) לסירו”. שכן, מידות גופה ומידות רוחה היו דומות לשל בעלה: מן החזות החיצונית דומה היא בגובה וברוחב לבעלה (כמובן, ביחס ובמידה פחותים, לפי עדינותה של אשה) וכן חזה גבוה והולם למידות גופה. עיניה יפות, מאירות וחן רב נסוך על פניה ועל צחוקה. ואילו מידות רוחה – דיינו שנזכיר בקיצור: הללו היו כעין “גזרה שוה” לשל בעלה: גם היא ענוותנית, רחמנית וותרנית היתה. ויש כי העניקה מתת־ידה לאיש דל, או לאשה אומללה וצירפה גם דמעה מעינה מרחמנות, כשם שגם הגביר בעצמו, יש והזיל דמעה מעינו, על חוליו של אדם או על אסונו, בהגישו ליד המבקש נדבת לבו.

בכן, כשהגיע, כאמור, לראש המעלה והיה מטופל בעושר, בכבוד ובתהלה, היה מתאונן רע באזני נוות־ביתו, כפעם בפעם, שלבו לחוּץ בקרבו ונפשו ריקה, יען חסר הוא עיקר העיקרים: שמחה שבנפש – והיה מאריך ומסביר לה מה בין שמחה שבלב, שהיא שמחה שבגוף לבין שמחה שבנפש, שהיא שמחה רוחנית, עילאית; וכיוון שלא זכה ללמוד תורה, היינו: גמרא שהיא גורמת לשמחה שבנפש, – לכן נפשו עגומה עליו ואין נחת בלבו ואין טעם ליום־יומו.

אשר היא אשה, בתחילה היתה משיבה לו דברים קלים בעלמא כגון: ודאי, שהתורה הקדושה נותנת שמחה ללבו של אדם וגם לנפשו… יהי רצון שהשם יתברך – יראה ללבו ויידע סוף סוף הגמרא… או שאמרו לו, שהיא בטוחה שמן השמים ישמעו לתחינתו – וגם לתחינתה, שאף היא מחננת לשמים – ויפתחו לו שכלו ויבין כל הגמרא לעומקה.

ברם, כל שעברו הימים, ראתה שבעלה תפוס יותר ויותר בצערו: כל שמזדמנת לו שעה פנויה בבית – לוקח הגמרא, משקיע עצמו בה כדי שעה או יותר ואחר קם כשפניו עגומים – נפולים כמי ששב משדה מערכה מוּכּה ומדולדל.

באחד מימי הקיץ, כשבא הגביר בשעה מוקדמת בין הערביים הביתה, ישב עם רעייתו בגזוזטרת החצר לרוח היום. אחר כך קם ולקח הגמרא בין ידיו. חששה הגבירה, ששוב יפול בעצבות כדרכו. ביקשה להסיח דעתו מלימודו ואמרה לו: יגיד לי, כן יחיה, לא התקדם מעט בגמרא במשך השנים האלה?

תמה בעלה לדברה והשיב לה בחביבות: לא, יקירתי, את לא יודעת מה זאת גמרא. כשאני לומד לבדי גמרא, משול אני למי שרגליו כבולות באזיקים, צועד צעד קטן ונופל… והדרך ארוכה כארכו של עולם… או, משל: יושב אני ולומד בחושך לאור נר קטן והנר דולק רגע ונכבה להרבה רגעים, דולק רגע ונכבה ואין סיפק בידי להגיע לראיה של ממש.

וכך היה מוסיף וממשיל לה כמה משלים כדי להסביר לה טיבה, עומקה ועצמתה של הגמרא וסיים שיחו ואמר: “ואני לדאבת לבי, אפילו ב”חיתוך הדיבור" של הגמרא אני מתקשה… מתקשה… אַת מבינה?…

– בחיי ראשי – שאיני מבינה כלום, אבל אל יחשוב שאיני רואה בצערו כל הימים. אני רואה ולבי דואב עלי. אבל לא ידעתי ולא אדע מה עצה אעוץ לו ומה דרך אבור למהלכו? כלום אגיד לו שילך לבית המדרש לעת כזו – בגיל כזה – ללמוד גמרא? שמא ישכור לו “חכם” אחד שיבוא אליו בבית וילמדנו תורה, אבל כלום יעזוב עתה כל עסקיו, עניניו, חשבונותיו, ויעסוק בתורה? ובעצמו של דבר, היאך יתכן שישוב אדם בגיל 37 להיות בחור בן 17–18?

השיב לה: אני יודע שאשה טובה אַת וחכמת־לב ואַת דואגת בלבך לבעלך. אבל טוב, שדברים שבלבך אמרת בפיך וגלית דעתך ומחשבותיך. אף אני אגלה לך דעתי: כל הימים מהלך אני ומחפש עצה ודרך איכה אגיע לחפצי. והרי בימים אלה דוקא גמרתי בדעתי את אשר עלי לעשות: כיוון שאין אני יכול ללמוד ביום – כפי שאמרת – מרוב עסקי, והתחייבוֹיותי וכו' – הרי עלי ללמוד בלילה, שלוש־ארבע פעמים בשבוע, לפחות שעתיים כל פעם, אבל איני יכול לילך אל תלמיד חכם ולא שיבוא אלי, שכן יוודע הדבר ויפורסם ברבים – ואיני רוצה בכך בשום פנים. לא משום שאני מתבייש, חלילה, בלימוד התורה (אם כי יש מעט בושה בכך מחמת גילי) אלא איני רוצה בפירסום מחמת חשש שמא לא תעלה בידי ולא אזכה לידיעה של ממש – והרי אהיה משול למי שישב ימים על ימים ליד סלים מלאים פירות, קליפותיהם אכל ותוכם לא נגע…ולמה אהיה לקלסה בפי ליצנים ויושבי קרנות? לפיכך גמרתי אומר לקנות או לשכור חצר קטנה, שיהיו בה ארבעה־חמישה חדרים, בשלושה נגור אנחנו ושנים אשכיר לתלמיד חכם מובהק במחיר פעוט ואשלם לו שכרו על מנת שבלילות, ביחוד בלילות חורף, אני נכנס אליו יושב על ידו, מתאבק בעפר רגליו, לומד מפיו כל דבר הקשה ממני ומתרגל להלוך בטוחות בעצמי – כך שנה־שנתים־שלוש – ואז אין אדם מאושר כמוני בארץ. אמנם לגור בחצר קטנה עם שכנה אחת, עלול הדבר לגרום לך קצת שעמום, קצת בדידות אבל לגבי דיבור, שקול כוחה של אשה אחת ככוחם של עשרה גברים – אמר דרך בדיחה.

– הלואי שימצא חצר נאה ונוחה בשביל משאלתו – ואני אסתפק אפילו בחצי שכנה.

ב. בגאות

אחר שבועות מספר אירע ברחוב היהודים ענין שהיה רחוק מחשקו של הגביר כרחוק מזרחה של העיר ממערבה, אולם בסופו של אותו ענין נגלה, שהיה קרוב לעניינו של הגביר כעינו האחת של האדם לעינו השניה:

בקצה רחוב היהודים נמצאה “מעצרה” (בית־הבד) לזיתים ולשומשומים. לעתים היה נכנס לבית הבד תלמיד חכם ישיש ח"ר שמואל נסים וצלוחית גדולה בידו לקנות שמן זית טרי או שמן שומשומים, והאיש גדול בתורתו, ענוותנותו וטוהר מידותיו והיה “שני” בבית דין גדול שבירושלים.

לימים נכנס לבית־הבד וצלוחיתו בידו והיה עומד על המקח מחמת שהמוכר (הפעם היה בעל בית הבד בעצמו – אַבּוּ־עיד) דרש מחיר גבוה מן השער העומד בשוק. בדרך המשא והמתן נתכעס הגוי והפליט דברי בזיון נגד הרב ונגד היהודים. נצטער הרב הרבה ואמר לו בקול מתון ורועד: ראה, אבּו־עיד, אני לא פגעתי בכלום לא בך וכל שכן לא בעמך ואתה בזיתני ובזית את עמי; אני לא אשיב לך בזיון, אבל אעתיר לה' שבני עמך בעצמם יבזוך כפי שאתה ראוי – יצא והלך לו.

עברו כמה חדשים והדברים נשכחו מלב אבּו־עיד ומלב הרב.

באחד הימים, בראשית הקיץ, משהחשיך היום, הופיע אבו־עיד לביתו של הרב שמואל, לא רחוק מבית הבד, דרש בשלומו בכבוד והניח לפני הרב כד שמן זית. פתח ואמר, שבא לבקש מחילה ממנו על העליבו אותו יום ב"מעצרה", משום שנתקיימה תפילתו של הרב לתומה… ממש…

– מאי משמע? שאלו הרב ולא יסף מחמת רוב תמיהתו.

סח לו אבו־עיד, אשר לפני שבועיים נסע לעזה, עם חבר מרעיו חמישה סוחרים, כולם רוכבים על סוסים ונשקם עליהם. שעתיים בערך לפני הגיעם לעזה, בראשית הלילה, קפצה מתוך מארב כנופיה גדולה של לסטים, הקיפום בין רגע, כשאקדוחיהם מכוונים לכל אחד מהם על חזהו, בעוד שנים מהם פרקו מעל הסוחרים נשקם, שנים אחרים אסרו אחד אחד מהסוחרים בחבלים בידיהם וברגליהם, שדדו מהם כל כספם, למעלה ממאה לירה זהב, גם לקחו מבגדיהם כל אשר חפצו ואולם אותו, את אבו־עיד, הפשיטוהו כל בגדיו מכף רגל ועד ראש ולא השאירו לו אלא כתונת קצרה לבשרו. כששאלם מתאפק מזעמו: למה יתעללו בו עד כך? (כאן אמר אבו²־עיד: אני חייב להודות על האמת כפי שהיתה), הם ענו לי: יען… יען אתה “מלעון רזיל” (מקולל שפל). בו ברגע עלה בדעתי מה שאמרת לי כבודך, שבני עמי ישפילוני… יבזוני.. כפי שאני ראוי… אמרתי בלבי: “באלוהים, קללת ‘החכם’ היא, שהשיגתני היום”. אני רואה בעליל שהנך איש צדיק, קדוש, והריני מבקש מחילה ממך וברכה מפיך.

אמר לו ח"ר שמואל: לא אני צדיק וקדוש, אלא אלוהים ישתבח ויתעלה, הוא צדיק, הוא קדוש והוא שומע שוועת עשוקים. אבל עכשיו אתה צדיק כיוו שחוזר אתה בתשובה ואצלנו כתוב: במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, וכך היה משדלו בדברי בינה ומוסר ולבסוף אמר לו: יהי רצון מלפניו שישלח ברכה במעשה ידיך וראית טובה ושמחה בחייך.

יצא המוסלמי מנוחם ומפוייס מלפניו.

הענין נודע בין הבריות והדברים נתגלגלו, כטבעם של דברים מאיש אל איש והגיעו גם לאזני כוואג’ה רחמים מזרחי.

והגביר שמר את הדבר. ואף־על־פי שהיה רוצה לממש רעיון שעלה בדעתו בעגלא ובזמן קריב, האריך אפיו והמתין בסבלנות כחודש ימים מאז עלה אבו־עיד אל ביתו של ח"ר שמואל נסים.

אז כונן צעדיו כוואג’ה רחמים בכוונה, שיפגש עם אבו־עיד ברחוב (לא הלך אליו, שאין זה לפי כבודו של הגביר ולא הזמינו אליו מחשש שיראה המוסלמי פגיעה בכבודו) אלא כבדרך מקרה נפגשו ברחוב וביקש ממנו הגביר, שיואיל ויבוא למושב־שיחה למחרת היום בבית הקהווה של היווני ניקולה סמוך לשער יפו.

הסכים לו הגוי מפני הכבוד ושאלו כבדרך אגב: הפגישה לשם מה? – לשם עסק טוב – אין שא אַללה (אם ירצה ה').

למחרת היום בעת הפגישה, ואחר הקדמות נימוסין משני הצדדין, אמר הגביר: אני מכיר את חצרך הגדולה, היפה והנהדרה שליד “המעצרה”. אני יודע שאין בכל החצר הענקית אלא שתי דירות בנות שלושה חדרים כל אחת – דירה אחת בקצה החצר מזה ודירה שניה בקצה השני. ברצוני להציע לך, אם רצונך בכך שתמכור לי החצר מכירה גמורה או, אם אין רצונך למכור תן אותה לי כ"חזקה"³ – נקוב המחיר – ואתנה.

אמר לו אבו־עיד מתון מתון: אחר המחילה מכבודך אצטער להגיד לך כי אין ברצוני ולא עלתה על דעתי לא למכור ולא להשכיר. החצר נחלת אבותי. לא אמכרנה לעולם, כל עוד אמצא לי ולביתי לחם לאכול ובגד ללבוש וגם ל"חזקה" לא אוכל להשכירה, כיוון שגרות שם עתה חמש משפחות (יש מחיצות קרשים עתה בין הדירות בגלל ה"חרים" (הנשים האסורות בגילוי פניהן), וריווח נוסף בסכום 10–15 לירות לשנה, אינו מוסיף ואינו גורע אצלי.

אמר לו הגביר: אני מבין ככל הראוי לרגשות לבך על נחלת אבותיך וכל הצדק עמך בדבר הזה, גם בענין החזקה – אין לי כל תרעומת על כבודך, רכושך הוא ורצונך קובע ואין לי כל טענה נגדך, אלא צערי אני גדול, שאף ענין ה"חזקה" לא עלה בידי.

– תמחול לי, כוואג’ה רחמין, אני, בעצם, איני מבין למה אתה רוצה ב"חזקה" זו? כלום זקוק איש כמוך, מא שא אללה (בלי עין הרע) לקצת ממון משכירות שלושה ארבעה חדרים? שהרי ודאי אתה רוצה לגור בדירה אחת ולהשכיר שאר החדרים. או יתכן, שתגור לבדך, משפחה בודדה בחצר ענקית כזו?

– לא כן, אישי, אין אני רוצה בחצר רק להנאתי ולא אשכיר חדרים לשם ריוח, אלא הייתי רוצה להשכיר שנים־שלושה חדרים לאיש חשוב, זקן חכם מופלא, ישר ותמים־דרך, שגר עתה בדירה קטנה, חשכה כמעט, והייתי רוצה להסב לו קורת רוח ולתת דעתי עליו בימי זקנתו.

– מי הוא האיש? מה שמו?

– אם אגיד לך שמו של חכם יהודי – כלום תוכל להכירו?

– אתה אמור לי – אולי אכירו.

– שמו חכם שמואל נסים.

– זהו? אם כן זה ענין אחר. אני מכיר את ה"החכם" הזה, קרה לי ענין עמו לפני כמה חדשים. עכשיו קיימת בענין “החזקה” שאלה אחרת: שאלת חמש המשפחות שגרות בחצר, יהיה קשה עלי מאוד לעוקרן מדירותיהן.

– בעזרת האל – לא יהיה קשה. אני מוכן לשלם פיצויים למשפחות, חצי סכום שכר הדירה של כל משפחה: יש לנו פנאי לפינוי הדירות שני חדשים ומעלה עד “מוחרם”⁴. מהו הסכום שיעלו לי הפיצויים?

חישב אבו־עיד שכר כל הדירות ואמר: חצי הסכום יגיע לשש עשרה לירות זהב.

– אמר הגביר: הסכמתי.

אמר אבוּ־עיד: השתוינו; כתוב בבקשה החוזה לחזקה, רשום השכר לשנה פחות חמש לירות מהשכר כיום, כי ברי לי שהבית יתוקן ויישמר כראוי בידיך ואזכה גם אני קצת במעשה הטוב למען החכם הזקן – ובמוחרם תהיינה הדירות מוכנות לכם.

בעת פרידתם ביקש אבו־עיד מהגביר, שידרוש בשלום החכם ויאמר לו, שהוא, אבו־עיד, מצפה לקיום ברכתו של החכם ומאמין שתתקיים בחפץ האל.

למחרת היום, סר כוואג’ה רחמים בין הערביים, מבעוד יום, לבית ח"ר שמואל נסים, שהיה מופתע ותמה מהופעתו של הגביר בביתו, כיוון שהגביר לא היה מבאי ביתו ולא ממקורביו, אלא קצת קרוב־דעת היה ביניהם, כפי שהיה בין הגביר ובין כל עדת “החכמים” שבעדה כמעט.

מיד ישב סמוך לו, מבקש לצקת בצקון לחש אמריו ישר מפיו לאוזן הרב, והיה מגלה לו צפונות לבו וסח לו, פעם בדברי לגלוג ובדיחות, על חלומו לטפס ולעלות בסולמה של תורה… ופעם בדברי קובלנה על עגמימות שבלבו וריקנות שבנפשו – ככל שהיה רגיל לשיח עם זוגתו וככל שביקשו עצה ותושיה היאך להביא רעיונו לעשייה – ולבסוף סיפר לו במפורט היאך שכר החצר הגדולה של אבו־עיד ב"חזקה".

כל אותה שעה, שסח הגביר לא הפסיקו הרב אף בהגה קל, זולתי בשאלה על מלה או פסוק, שלא שמע נכונה, משהתם דברו מיד השיב לו הרב ברגישות: אשריכם כוואג’ה רחמים⁵, אשרי יולדתכם. מסתבר שנשמה גדולה נתגלגלה בכם. ואני מוכן ומזומן לסייע בידכם, להשביע נפשכם בלימוד התורה לא פעמיים־שלוש בשבוע, אלא אפילו כל לילה וכל יום. ומובטחני שזכה תזכו בכתר תורה. ועוד נא, שזכותכם גדולה מזכותי, שאתם בבחינה מעשה (מם שואית) וגדול המעשה מן העושה – ועלי לגלות לכם דעתי עוד בענין הדירה: ראיתם, ששתקתי כל העת שדיברתם על העסק עם א⁶ dir=“rtl”>בוּ־עיד, משום שחששתי שמא יחשוב הגוי שידי, או ידיעתי, חס ושלום, היתה בעסק הזה. שאם כן – הרי נמצא שם־שמים וגם שמי מתחללים, כאילו ביקשתי בעקיפין פרס מידו על נס, שעשו לו מן השמים, אולו ואולי בגיני. אבל כפי שסיפרתם לי מהלך השיחה לתומה, נוכחתי, שלא נתתם כל מקום בדבריכם לחשש זה – ונחה דעתי.

אז יקום הגביר כשפניו מאירים נשק ידי החכם בחיבה ויצא מלפניו כאילו נושא עמו שלל רב, ששקול כנגד כל נכסיו.

ג. עד תכלית

פעמים, כשישב הגביר בבית החדש בין מקורביו לשיחת חולין, הוה חוזר ומעלה בפיו מעלותיה ויחודה של חצר זו, שמרווחה היא רוחת שטח, כשבעים־שמונים באמה, ורוחת נוף משני עבריה – מזרח ודרום – ועל הכל – מרווחה היא מקדושת תורתו של הרב ח"ר שמואל, שכן, שערו בעצמכם – היה הגביר מתפעם ואומר כשפניו קורנים מצהלת לב ועיניו מאירות משמחה שבנפש – שאדם יושב בחצר אחת, אם בביתו אם בבית שכנו, וגורף יום יום (שפיר יותר: לילה לילה) רווחים גדולים: גילויי־תורה, מאירי־עיניים דפי תלמוד יקרים מפז שבעתיים – ולא כלום… הכל בזכות חצר זו… בזכות בעל החצר (אפעלפי⁷ שהוא מוסלמי)…

מאותם ימים ולילות שנמשכו ארבע שנים תמימות, שהגביר קבל תורה מפי הרב (ואחר כך מפי בנו, ח' אליהו, שהיה תלמיד חכם מובהק), אין היריעה מספיקה לספר אלא כל שהוא: רגעים, או שעות או ימים אחדים מאותה תקופה:

בשנה הראשונה לשכנות בחצר, ליל שלהי טבת, קור ירושלמי עז. בשעת השעור בבית־הרב, במשך שעתיים־שלוש, גשמים עזים נתכים ללא חדול. עם גמר הלימוד מחכים להפסקת הגשם. ההליכה מדירת הרב לדירת הגביר, מקצה האחד של החצר עד לקצה השני, כשמונים אמה, תחת קילוחי הגשם ממעל וזרמי המים בחצר מתחת – אינה בגדר האפשר.

סוף סוף נפתחת דלת הבית של הרב. אור בהיר פורץ החוצה. גוש כביר, כאמתיים אורכו וכאמה רוחבו, עטוי ערמת מעטים, זז קדימה למולו לאור היוצא מן החדר, לברכתם של היושבים בפנים – ולא סגרו הדלת עד שנראה אור ממול מפתחו של בית הגביר.

הרב הישיש עומד על רגליו, ממלמל ואומר: מי שמו לגביר זה לקבל עליו טרחה כזו עד לסכנת נפש?… זו אהבה שבלבו לתורה, שמים רבים לא יכבוה, אשריו… אשריו…

למחרת היום סיפרה רעית הגביר לשוחרי ביתה, אשר אמש סחטה מן המעטים של “הסניור” מלוא הגיגית מים. ובאמת ובתמים כעסה עליו וגם אמרה לו: הכל יפה וטוב במידה, אבל לסכן את נפשו בשביל לימוד הגמרא, זה יותר מדי…

ומה ענה לי?

– “חביבה שלי, הרי על ידי כך יודע אני על מה אני חי… כך יש טעם לחיי… ומלבד זאת, מי אומר שאהבת ה' ואהבת תורתו מקיימים רק במזג אויר טוב?…”

– “כך הוא עונה לי וצוחק בחיבה”.

אותה שנה בשלהי אדר למד הגביר מסכת פסחים. באחד הערבים בשעה מוקדמת היה הרב שש ושמח, שהגביר הכין את הסוגיה ככל הראוי, עבר עליה לפניו תוך שעתיים, הבחין בעומקן של הקושיות והבין את תירוציהן ואילו בדיבור “תוספות” התקשה, כפי שעדיין היה מתקשה לעתים בדברים שצריכים עיון עמוק. המתין לו הרב רגעים ארוכים, וביקש ממנו כי יהפוך ויהפוך בלשון התוספות ויתן דעתו על כל מלה ומלה – ונתן לו שהות בלי הגבלה, עד שיבין לכוונת הדברים.

לאחר עשרה־שנים־עשר רגע: החל הגביר דיבורו בניחותא, דיבור אחר דיבור, כמי שמניח אבן על גבי אבן בקיר־בנין – עד שבא לשיאו. אמר הרב: יפה דרשתם, חכם רחמים, שפתיים ישקו.

אמר הגביר, כקטן שסח לתומו: ברגע זה מרגיש אני כאילו נולדתי מחדש. והיו פניו מאירות ועיניו צוחקות כמוצא שלל רב.

בדיבור “תוספות” סתם – ופתרו בשלמות.

אמרה רעיתו: “ברוך ה'. שיהא בריא ושמח, אבל כלום לא יש עוד דיבור תוספות סתום?”…

בראשית הקיץ בשנה השניה. למדו אז מסכת גיטין. יום שלישי בבוקר, הגביר לא ירד לבית הכנסת, התפלל “ביחיד” בבית. היה נחפז בתפילתו ואחר כך בעשייתו. נתנה דעתה הגבירה למעשהו היום ותמהה. שקלה בדעתה ושאלה כבדרך אגב:

– האין נראה לי שהוא נחפז היום מדי? או שמא אני טועה?

– לא, איני נחפז, אבל אפשר צודקת את… טרוד אני… כל הלילה היתה שנתי נדודה עלי…

– על שום מה? מה אירע? יהי רצון לטובה…

– אין כל פגע, חלילה, זה אך בענין תלמודי…

– וכי מה? שוב קשה עליו “התוספות”?…

לא, אמרתי לך: עתה… מוהרש"א… מין “דיבור” חריף, חד, חד – תרתי משמע: גם שנוּן, גם כמו חד חידה… בערב, עם ח"ר שמואל – לא תפסתי, לא הבנתי במשך הלילה התעוררתי פעמיים, הדלקתי אור ונסיתי להבין – קיר סתום! אמרתי: אשכים בבוקר כשדעתי צלולה ואהפוך ואהפוך, במוהרש"א – עד שאתפוס.

– שפיר, ה' יאיר לו הלב חלף אהבתו את התורה.

יצאה מלפניו ואחר רגעים מספר שבה וטבלה קטנה בידה: כוס קהוה בחלב ועוגה קלה, ואמרה: יטעם כל שהוא קודם שישכח עצמו ויצלול בימה של… זה… של המוהרש"א…

חייך לה לשמע דאגתה וברכה בחיבה.

ואמנם הפעם הטיב על ידי דעתו הצלולה לפתור את פירוש המוהרש"א במהרה – ועל פי הסתם מראש עם ח"ר שמואל, נכנס בה בשעה והשמיע לאזני הרב את הפירוש בשמחה ובצהלה.

… ובשלהי אותו קיץ, שוב בשעת בוקר מוקדמת, הודיע הגביר לנות־ביתו, שעליו להכין סוגיה קשה בשביל הלימוד בלילה עם הרב – ואל תתן, איפוא, לאיש להכנס להפריעו מלימודו. הוא עצמו כבר דאג וסילק כל מטריד ומפריע שעלול לבוא לבטלו מתלמודו.

טעם פת שחרית קלה ונסגר בחדרו.

כעבור מחצית השעה הופיע “שאוויש” (תת קצין) ומכתב בידו לכוואג’ה רחמים אפנדי.

נטלה הרעיה את המכתב ומסרתו לבעלה.

פתחו וקרא:

17 שוואל 1308 (1898, מאי 5)

ידידי רחמים אפנדי

ארצה להתיעץ עמך בענין חשוב. תסור אלי בהקדם חיש מהר.

רושאן

מפקד חיל המצב

אל קודס (ירושלים)

מסר לשאוויש אישור קבלת המכתב. הרגיע את הרעיה בדברי בטחון ושלום, שאין לחשוש – כפי שהוא מכיר את המפקד – מכל פגיעה רעה מצדו – וקם מיד, התלבש ויצא לדרכו לקסרקטין.

עליו לעבור מרחוב ביתו אל רחוב הבטרק (הפטריארך) ובקצהו, משמאל, נמצאת רחבה ושמה – הקסרקטין.

אגב: בכל פעם שהגביר נכנס לקסרקטין שני הזקיפים, שמשני צדי השער, דוגלים נשקם לכבודו בכניסתו וכן עושים ביציאתו. ויהודים, כל שהם מזדמנים ברחבה בשעה שהגביר הולך לקסרקטין, עומדים תחתיהם ומצפים לראות בשמחה ובנחמה כשמחלקים כבוד־מלכות לגביר, והיו אנשי בטלה שהיו ממתינים שעה ארוכה עד שיצא הגביר ויראו שנית בדגול הזקיפים נשקם בצאתו.

אותו היום ציפתה הגבירה שעות ארוכות עד שוב בעלה סמוך לחצות יום.

ישב ומיד היה מרגיעה, בדיבור קל, כמסיח לפי פשוטו, לאמור: "זה ענין חדש בשביל הצבא. לשם כך דרושים למפקד 50 נאפוליוניס זהב. הסכמתי להלוות הסכום בערבונות בטוחים וברבית נמוכה ביותר – ארבעה למאה – סדרנו, חישבנו, חתמנו – וחסל.

– אבל דומה אני, שהוא עיף הרבה ועצוב קצת… אולי משום שאין בעסק רוחים טובים… – מאימתי אַת דואגת לרוָחים שלי?… מיצר אני לא על הריוח המועט אלא על הזמן הרב שלקח מתלמודי. וחושש אני שמא שוב יקרעני מהסוגיה שלי –

– ומה לעשות? הרי אנוס הוא על פי רצון הקומנדן.

– אבקש ממנו, דרך ידידות, שכל שרות שירצה ממני מוכן אני למלא ברצון בשעות שלאחר הצהרים. – שעות הבוקר הראשונות אשמרן רק לתכליתי, לתלמודי.

ואמנם כך נמשכה “תכלית” הגביר ימים על ימים. לימודיו נמשכו כארבע שנים ללא הפסקה, וללא סטיה וללא היסח הדעת, זולתי, כמובן, ימים שפקדו “פגעי הזמן” (מחלות, אסונות, טרדות קשות וכיוצא בזה) את בית הרב או בית הגביר; וכבר השמיע ח"ר שמואל באותה תקופה לא פעם, שח"ר רחמים החזיק בסדרי תלמודו והספיק לרכוש רובי תורתו כאחד הבחורים שלומדים בישיבה שבע־שמונה שנים וראוי הוא – אם היה רוצה – להיות מועמד לסמיכות לרב, אלא, שודאי הוא אינו זקוק לעשות תורתו קרדום לחפור בו…

ואילו בשנה החמישית למגוריהם יחד נחלש הרב מדי ואז המשיך הגביר לימודיו עם בנו של הרב, חכם אליהו, שהיה תלמיד חכם מובהק וגם ממנו ספג הגביר במלוא כוחו מברכת תורתו.

ד. עקירה

בראשית השנה השישית למגורי השכנים יחדו, התערערה בריאותו של הרב ועד מהרה גברה עליו מחלתו – והוא אז כבן ע"ג שנה.

וביום ה' לשבוע, פרשת כי תצא, כשהחשיך היום אמר לבני הבית בקול חלוש, שלחץ כבד יעיק על חזהו ומוטב שיתנו לו ליטול ידיו. נטל ידיו ומלמל בלחש “קריאת שמע”; מתוך כך נסמך ראשו על הכר. לא עברו רגעים רבים, עד שראו בני הבית עין בעין, היאך יצאה נשמתו מתוך מלמול בפרשת שמע. –

הסתלקותו של הרב ודאי הגדילה האבל ורבה העצבות בלב רבים ובפרט בלב הגביר וגם גרמה בעקיפין ובמישרין לתמורות וחליפות בבית הגביר עצמו.

אמרו רז"ל: גזרה למת שיישכח. אמת. אבל עד שיישכח, לא יחדל מותו להדאיב לבם של קרוביו ומיודעיו – עד דכא, וכל שכן לבו של מי שנחל מן המת מתת־חסד שאין ערוך לה בשום הון שבעולם: ידיעה רבה, ערוכה ומסודרה, בתלמוד ובפוסקים.

ואמנם ימים רבים לא הוסחה דמותו של הרב מעיני הגביר. לא אחת סח לאזני שומעיו: יש, ולעת ערביים, כשיעלה במדרגות הבית והוא עיף ותפוס הרהורים – יתדמה לעיניו, שהנה יעלה ויראה את ח"ר שמואל יושב כדרכו לפתח ביתו, ומשנזכר שהוא איננו – עליו השלום – כמו ניתר לבו מחזהו ושעה ארוכה נשאר עגום ושבור־לב.

ואף אותו מוסלמי, אבו־עיד, שנשתלב במקרה בנתיבו של הרב לא חדל ימים רבים להעלות בפיו זכרו ושבחיו של הרב. ובימי “השבעה” עלה בין המבקרים המנחמים הרבים פעם ופעמים. ובאחד המושבים בין משפחת הרב והגביר, סח גם הוא את אשר בפיו על החכם, אללה ירחמהו – ואמר: עליתי אז לבקרו בחג ה"ערישה" (סוכות) שלכם, בשנה השניה, או השלישית, למגוריכם בחצר. עליתי כשעתיים לפני הצהרים, מצאתיו יושב לבדו בסוכה. לא היה איש בבית. קיבלני כדרכו במאור פנים והיינו משוחחים “כך”, מה שהעלו “המצבים” בפינו; ואני – אזכור נכונה – אמרתי לו כמו ברמז, בדיבור קל, שאני מצפה עדיין לקיום ברכתו: שאראה הצלחה ואושר בחיי (כפי שברכני אז, אחר ענין פך השמן…). שמע דברי ושתק רגע ארוך כמו נאחז במחשבותיו. לאחר מכן אמר לי לאיטו: "הגד לי בטובך, אבו־עיד, בן כמה אתה? תזכה לשנים רבות – אמרתי לו: בן חמשים ושתים.

אמר לי: אתה מרגיש עצמך בריא בגופך?

אמרתי לו: השבח לאל – בריא אני.

אמר לי: האם לא תידד השינה מעיניך לפעמים בלילות?

אמרתי לו: אודה לאללה – אני ישן מערב עד בוקר שינה אחת, בלא הפסק.

אמר לי: אם רצונך אמור לי מי הם וכיצד הם בני ביתך רעיתך וקרוביך.

אמרתי לו: אשתי צעירה ממני בשבע שנים, אשה טובה היא מאוהבת הרבה בזמרה ונגינה ולי שני בנים נשואים ושלוש בנות אחת נשואה ושתים מחכות למזלן, ועוד לי…

אמר לי: תודות לך די לי בזה… וראה נא, אבו־עיד, אם מנע אללה ישתבח ויתעלה, כל פגע ומחלה ממך ושום מכאוב לא יטרידך ולא יענך ורואה אתה אשתך ובניך בטוב ובנועם – ואתה מחכה לאושר? והרי אתה כבר מאושר. שער בעצמך, יא אבו־עיד, אילו היה הונך גדול פי מאה, מהונך כיום, והיה לך – האל לא יגזור – מיחושי ראש מדאיבים מתמידים, או מחלת מעיים קשה, שלא היית יכול לטעום שום מאכל שתאוה נפשך, או לו דבקה בך – לא תבוא ולא תהיה – איזו מחלה ממארת אחרת – מה טעם ומה שמחה היו לך מכל הממון והרכוש הרב? והרי אללה חסך ממך כל רעה וכל אסון וחוננך באשה טובה ובנים טובים – הרי אתה מבורך ומאושר, לא בזכות ברכתי אלא בזכות עצמך כיון שמעודך אתה בריא ומאושר במשפחתך ועל זאת אמרו חכמי היהודים: מי הוא (איזהו) עשיר? – השמח בחלקו, אפילו אם חלקו מועט, על אחת כמה וכמה, שחלקך לא מועט – כן יהא תמיד חלקך… כך היה סח לי כל אותה שעה ותפס לבי בשכלו ובטוב לבו.

משעברו הימים והצטרפו לחודשים וקרבו ימי סוף שנת האבל – עדיין הרבנית גרה בחצר ועמה בנה, חכם אליהו ומשפחתו. והימים הלכו וחלפו בדרכם של ימים, מהם ימים של טעם, מהם ימים של זעם, מהם – של שמחה ומהם – של אנחה.

באחד הימים, לפני תום שנת האבל, כשנתפנה הגביר מעסקיו מבעוד יום, היה יושב בחצר לרוח היום והרעיה ובני הבית סביבו: סח לה לרעיה דברים ואירועים מעניניו ועסקיו ואגב כך אמר, כמגלה לה צפונות לבו, שהדירה של ח"ר שמואל נתפסת בעיניו עתה כפינה מקודשה – יקרה, כיוון שבה ראה הוא, הגביר, אור עולמה של תורה וקשור הוא אליה, לדירה, בהרבה נימים שבנפש וקשה לו העקירה מחצר זו כעקירת הציפורן מן הבשר; לפיכך רוצה הוא להשאיר את הדירה לרבנית ואחר כך לחכם אליהו – והוסיף לאמור: ואנו, כמובן נישאר כאן ולמען תהיה לך “שמחת־שכנוּת” אציע לאבו־עיד שיבנה הוא, או אבנה אני, עוד דירה בת ארבעה חדרים פה לצידנו להשכירה לשתי משפחות הגונות.

מהשמיע דברים אלו ראה בעליל. כמו נתעוותו־נתכרכמו פני רעייתו והיא מאמצת עצמה לעצור דמעות שצפו בעיניה. מיד פנתה כלפי בניה (שלוש בנות שתים מהן נערות גדולות, בנות י"ד, ט"ז, נער בן י"ב וילד בן ז'), הטילה עליהם שליחות קלה להרחיקם עתה מן המושב.

משפנו הבנים והלכו להם פתחה הרעיה בזה הלשון בקרוב, בקול עצור מבכי:

– יראה נא, אדוני, הוא יודע אשר מעודי לא התערבתי במעשיו, לא בעסקי ממון שלו ולא בהוצאותיו, הוא בעל הממון – הוא בעל הרצון, אבל עתה שהבנות גדלו ועוד מעט יש לדאוג למזל בשבילן, מבקשת אני שישמע דברי: כל השנים, שהוא מזיל ממון כמים בשביל לימוד הגמרא – טוב, החרשתי. התורה – על ראשי, ח"ר שמואל – אדרבא, “זכותו יגן עלינו”; אבל עכשיו, הרי הכל אומרים, שכוואג’ה ח"ר רחמים כבר הוא “חכם” ככל החכמים, האם לא די כל הממון שהוציא וההפסדים הגדולים של שתי החנויות⁸ עם חכם אליהו? הימשיך שוב להזיל ממון כמים כל הימים ולבנות פה איזו דירה שהיא ונישאר תקועים פה לשנים? הלא כל העודף והיתר, שמוציא הוא על המשפחה הזאת – הרי מחסיר הוא מהבנות והבנים שלנו. וכלום ממון שלו ממעיין יוצא? הלא אין לנו נכסים של ממש: בתים, קרקעות, אפילו “נומירו”⁹ אחד, כמו שיש להרבה יהודים פשוטים – אין לנו. הוא – יסלח לי שאומר מלה אחת: – הוא כמו שיכור מהתורה, כי אינו רואה ואינו דואג לעתיד בניו, יסלח לי הרבה – אמרה מתוך חנק דמעותיה – רק פעם אחת החלטתי לאמור לו כל שאני וכל בני המשפחה כולם מדברים עליו כל הימים –

כילד שהלמו בראשו מהלומת פתע כשהיה משתובב־משתולל ללא חוק – והוא מתעורר, תמוה ונדהם למראה עיניו, כן היה מראה הגביר עתה למשמע אזניו. רגעים ארוכים החריש, כמו שב ושקל והעריך דברים ששמע מפיה. מסתבר, שהבין: דברים שדיברה רעייתו לא היום עלו בדעתה, אלא מחלחלים הם בלבה ובלב כל המשפחה – ימים רבים – כפי שאמרה – לפיכך צדקה היא ממנו כדעתם של רבים נגד דעתו, דעת יחיד; ובעיקר, לא רק דבריה יצדיקו דעתה אלא דמעותיה, שכן מעודו לא קרה לה שתוריד דמעות על מעשים שהוא עושה – אות הוא, איפוא, כי צדקה ממנו.

אז פתח דברו בקול שקט: אין בדעתי לעשות כל סידורים שלא ברצונך ורצון בני הבית. רואה אני כי צדקת ממני והכל על מקומו יבוא בשעתו בשלום.

בסוף אותה שנה עברו לגור בבית החדש ב"מידאן" (רחבה).

ה. בעקיפין

משכנו של הגביר עתה – שלוש שנים בערך אחר עוקרם מן החצר ליד בית הבד – נמצא בחצר גדולה ב"מידאן" (רחבה) שברובע היהודי, בבית מרווח ונאה שלושה חדרים, אחד מהם גדול כאולם, נשקפים אל מזרחה של ירושלים. הר הבית, הר הזיתים והר הצופים מתגנבים למול העין מן הגזוזטרה הארוכה של החדר הגדול.

אף המגורים בבית הזה, שנמשכו ימים רבים, היו בכללם חסויים באור הטוב והחסד. ההצלחה האירה פנים לגביר כאתמול וכשלשום. וכן ידו היתה פתוחה כאתמול וכשלשום לנדבה וחסד, אם כי יותר בעקיפין ובסתר מאשר בגלוי (מחמת מבטי עיניה הקובלים בדומיה של הגבירה, בתוספת ריגון וריטון של הבנות ואחר כך של הבן וגם של החתן).

ובכל זאת מטבעם ומדרכם של פגעי הזמן ומדוי־החיים, שאינם פוסחים אפילו על פתחי גבירים, גם אם הם טובים וישרים כגביר דנן: צער־גידול־בנים, בעיקר גידול בנות, ודאגה לעתידם הסבו הרבה יגון ומרירות למשפחה.

מסגרת סיפור זה אינה עשויה לכלול כל אשר קרה ונרקם בבית הגביר, ואין לנו אלא לרמוז רק על אירועים משפחתיים עיקריים, שהיו תוכנם ועניינם של חיי המשפחה באותן השנים כגון: משלוש בנות הגביר שתיים הראשונות בגרו וגדלו כמעט יחד (על אף הבדל שנתיים ומעלה שביניהן) ודוקא הצעירה גברה ועלתה בקומה ובגוף על הבכירה, וכן הצעירה דוקא היתה נאה וייעלת־חן והבכירה – לא כן…; וידוע עוד מימי קדם, כמו שנאמר: “לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה”. ויובן לכל כמה טרחו שדכנים למצוא חתן הגון לבכירה וכמה ממון משכו, וחזרו ומשכו ומהגביר, עד שאחד שדכן זריז וממולח מצא אברך נאה, בחור למדן לבכירה – ורבה השמחה וגדלה התשואה, אלא שאותו אברך משי חמק ברח למדינות הים ולא נודע מקומו איוֹ והבת הבכירה, הטובה והעדינה נשארה עגונה כמה שנים. ושוב היה הכרח להשיא את הצעירה, כי ציפתה הרבה בסבלנות לתור אחותה הבכירה, עד שנמצא לצעירה בחור נחמד, בן תורה ובן דעת ולוקח אחר כבוד אל בית הגביר ל"מיזה פראנקה" (שולחן חפשי) לאמור: להיות סמוך כל הימים על שולחן חותנו.

בו בזמן כמעט, הגיע לבגרות הבן, שהיה לבחור צעיר, שדרש ממון ללמוד לשונות ומדעים וממון הרבה לנסוע לחוץ לארץ “להשתלם” ו"לראות עולם, והגביר נדיב הלב לא יכול להתעלם ממשאלות בנו ונאלץ לספק לו די צרכו כראוי לבן גביר… ודי בקטעי רמזים אלה כדי לשער עד מה היו עניני הבית אצל הגביר יגעים ומייגעים אותן השנים – עד שהגיעו לימים כתיקונם.

עם זאת, עם חלוף גלי הסער והצער, לאחר בחירת החתן לצעירה, בחור וטוב, “מוצלח ונחמד”, בפרט שהיה מצטרף לעתים קבועות ללמוד עם החותן, שיא־שמחת הגביר בביתו – בכל זאת ראו והרגישו בני הבית, לעתים שרוחו של הגביר הצוהלה מטבעו, כמו הועמה, כאילו אירועים קשים שחלו בבית, במשפחה (הבת הבכירה עודנה עגונה) השאירו רשמים חזקים בנפשו של הגביר, כצלקת שנשארת בבשר, לאחר פצע קשה. לפיכך נוטה הוא לעתים לבדידות מחמת עגמימות, או לעגמימות מחמת בדידות, אולי משום שחדל לשים עיניו על משפחת הרב נסים זצ"ל.

באותם הימים אירעו, בזה אחר זה כמעט, שני אירועים בנתיב חייו של הגביר שגרמו לו נחת רוח והלך־רוח נעים וטוב לימים רבים.

האירוע הראשון הקל היה היה זה:

באחד מימות הקיץ בשבת הגביר לעת ערבים לבדו בגזוזטרה הנשקפת למזרח, נמסר לו מכתב, שהובא באותה שעה ־ וזה לשונו.

בע"ה ירושלים י"ב בתמוז תרס"ג

לכבוד הגביר המרומם, החכם המובהק

ח"ר רחמים מזרחי יצ"ו

אתינא למנדעי, שמונתה ועדה בת שלשה ת"ח, שכמ"ע (כבוד מעלתו) אחד מהם, שיבחנו ששת הבחורים הגדולים מישיבת “תפארת ירושלים” בהלכות שחיטה, ביום ט"ו באב השתא, כדי להסמיכם כשוחטים ובודקים.

חתום מזכיר הועד.

משקרא המכתב נשאר יושב תחתיו דומם, שלו, ספק מהורהר ספק מנומנם, ספק שבע־רצון או נטול־רצון.

לאחר שעה קלה סר אליו חתנו הצעיר, שמואל, שהיה חביב עליו, ועל כל המשפחה הרבה, מהיותו בחור למדן, יפה־תואר ויפה־נפש, משראה את פני חותנו שאינם כתמול שלשום, שאלו מדאגה לשלומו.

הושיט לו החותן כתב־ההזמנה לבחינה, בדומיה.

קרא החתן והפליג בשבח חותנו לאמור: אולי אחד מאלף שניים מרבבה מבין הגבירים בישראל יזכו פעם לכבוד ויקר כזה. יאה ונאה לכבודו לערוך לאחר הבחינה בשבת נחמו, משתה־שמחה בבית בגלל הכבוד שחילקו למרי.

אמר לו חותנו: שמואל חביבי, קצת הבדל יש בין שמחתך לבין שמחתי: אני איני שמח על כי זכיתי לכבוד, אלא על כי זכיתי בתורה והרי שמחה זו קיימת בלבי כל הימים, והכבוד אינו מוסיף לי תורה לא מידי ולא כלום – ומה כי אשמח היום מכל הימים?

אף על פי שהחתן חריף היה ויכול היה לטעון דרך פלפול כנגד חותנו בנושא דידן, אלא מסתבר, מכיוון שהכיר בגילוי לבו של חותנו ושפיו ולבו שוים – ידע שהדין עמו, שאין ענינו כל עיקר בכבוד אלא בתורה – והסכים לדעתו.

אם כך או כך, לאחר שהגביר וחבריו בחנו את התלמידים ככל הדרוש והבחורים עמדו במבחן והוכיחו בקיאותם וזכרונם, גאתה שמחתו של הגביר ותרם נדבה גדולה לישיבה.

ושוב נוכחו בני הבית, שכל עין וכל מעשה אשר לו מגע וקשר בלימוד התורה בבחינת “יגדיל תורה ויאדיר” – הוא משא נפשו.

ואירוע שני, שחל בבית הגביר באותם הימים ונתן אותותיו בבית הגביר לימים רבים, היה פגישת תלמיד חכם אחר, חכם שמעון נאור, עם הגביר.

תלמיד חכם זה היה סגי־נהור, מאור־עיניו נסתם לגמרי בזמן קצר בהיותו כבן שלושים וחמש, אב לשלושה ילדים (הגדול בן תשע והצעיר בן חמש), לאחר פטירת אביו, שהיה רב נודע וחבר ותיק בבית הדין. נוסף על אסונו הגדול, מתה עליו אשתו, אשת חיל נבונה וחרוצה, שנים מספר לאחר עוורונו. – לגביר לא היה קרוב־דעת עם משפחת נאור, אבל ידוע ידע תמיד טיבם ומצבם של כל תלמידי החכמים בירושלים (שאמנם לא היו רבים). וכשניסה הגביר להטות חסדו לאיש האומלל בעקיפין, בנחות עליו אימה אחר אימה – סירב האיש לקבל כל סיוע זולתי המגיע לו מועד העדה. האיש היה כל ימיו מיוחד בהליכותיו אסטניס במידותיו, הדור בלבושו ושקול בדיבורו. כן, למשל, היה הוא היחידי בין תלמידי חכמים מגילו, שלמד לקרוא ולכתוב ערבית, אם כי לא הגיע לדרגה גבוהה מחמת אבדן מאור עיניו.

דחיית סיועו של הגביר, כאמור, בעקיפין, נבעה מאופיו הקשה, מהרגשת כבוד עצמו במידה יתירה, גם מהשענו בשעתו על רעייתו שהיתה רבת פעלים וידעה לערוך הליכות ביתה בצנע ובצמצום וגם על מעט הממון שירש מאביו. אולם משנפטרה אשתו ונשארו הקטנים כיתומים מאם ומאב – היה הסגי נהור כמו שטובע במים זדונים. אמו טיפלה בקטנים אך ללא הכוחות, המרץ וחסדי האהבה של האם הצעירה, כדי לקיים קיום צנוע, היה מוכר ח' שמעון חפצים יקרים ירושה מדורות. גם ספרים יקרי ערך מהספריה התורנית הגדולה של אביו מכר לפרקים (כמעט מרגש “נקם” בלא יודעין: הרי הוא לא יכול להנות מהספריה).

במרוצת הימם, משנודע לגביר, על פי השמועות, שברון לבו ומצוקתו של ח' שמעון, צר לבו עליו עד דכא משום שלא מצא עצות בנפשו היאך להקל קשי גורלו של האיש, שכן עלול הוא לסרב לקבל כל עזרה.

ובני הבית והחתן הטוב והנבון שראו כפעם בפעם, שגורלו של הסגי־נהור האומלל גורם לעתים לאביהם עגמת נפש ודאגה, היו משתפים גם את עצמם בצערו על החכם הסגי נהור.

אז הציע החתן הצעיר, שהוא, החתן, ילך ויקח דברים עם ח' שמעון להקל מצבו וגם לקרבו לבית (לבית הגביר).

בו בשבוע סר החתן, שמואל, אל בית הסגי נהור והציג עצמו לפניו, בזהירות, בשיקול דעת, במידת כבוד לא גדושה ולא קלה, הסב שיחו “לשליחות” שקיבל עליו מידי חותנו ואמר:

כבודו ודאי יודע שחותני ח"ר רחמים קובע עתים לתורה. יש לו ספרים במידה מספקת, אבל נפשו תחשק לישב ב"ישיבה" (ספריה תורנית) שעשירה וגדושה ספרות רבה; כן היה רוצה לקבוע את “הישיבה” כבית מדרש להתפלל בו יום יום שחרית ומנחה ומעריב. הוא מוכן להכין “ארון־קודש” וספרי תורה וכן יבואו לפחות שני מנינים להתפלל; וההוצאות למאור, לנקיון, לשרות – עליו. אם ח' שמעון יואיל להסכים לרצון ח"ר רחמים הרי זה – חותני – נהנה וזה – ח' שמעון – לא חסר… ח"ר רחמים סובר, שההוצאות לחודש תעלינה כדי שני נאפוליוניס.

– לא, זה הרבה מדי, השיב הסגי נהור בתוקף, החצי מספיק בהחלט, נאפוליאון אחד.

– יתכן, יתכן שזה יותר מדי ובכן תשגיח הרבנית, אמו הכבודה, על ההוצאות ותמסור סכום ההוצאות בכל חודש לי ואני אמסור לחותני, כמה שיעלו, שנים, אחד וחצי, או נאפוליון אחד.

וטרם יספיק ח' שמעון להשמיע דברו הוסיף החתן: אין כבודו יודע כמה ישמח חותני מן “העסק” היום, גם עסק, שהיה מביא לו ריווח ממון גדול – אינו שווה בעיניו כריוח של היום…

צחק הסגי נהור ואמר מלב טוב: ישמרהו ה' לנו לגביר לאורך ימים. תמסור לו שלום רב ממני – יבוא “לישיבה” ויעשה הכל כבתוך שלו.

כשסח החתן לחותנו טכסיסי העסק – צהלו פניו של הגביר ואמר: חכם ונבון אתה בני, ה' ישמרך. עם הרבנית הזקנה כבר נסתדר, נעשה לה חשבון, שיעלה תמיד לא פחות משני נאפוליוניס לחודש.

ו. (חתימה) בשפל

לאחר זמן קצר, כשבועיים ימים, ראו הבריות את הגביר ברחוב, זרועו שלובה בזרועו של חכם שמעון נאור, הולכים יחדיו, דרך ידידות, בכיוון בית הגביר, ולא תמהו כל כך הבריות על הגביר, שידוע הוא ברוך מידותיו ובענוותנות רוחו, ביחוד לגבי תלמידי חכמים, אלא תמהו על ח' שמעון הקפדן, הרגזן, שנאות להתאים עצמו לצעדי זולתו ועל סימנים גלויים של צחוק ושביעות רצון שנראים בפני ח' שמעון – ויהי המראה לאות גלוי, שהגביר טכססן גדול הוא לערוך דרכי שלום וידידות.

ולא ארכו הימים והסגי־נהור היה מהלך יום יום לבית הגביר לבדו בצעדו לאיטו בדומה לצעדי אווז, הנוטה קצת ימינה, קצת שמאלה, כשהוא טרוד או שקוע במחשבתו, עד היכנסו לבית הגביר, שלא היה רחוק מביתו.

ובני הבית, גדולים וקטנים, היו מקבלים פני האיש בסבר פנים יפות כאילו חבים לו תודה, שגורם הוא לגביר שביעת רצון ונחת־רוח, שכל שיושבים יחד עם הגביר – ופעמים גם החתן עמם – ועוסקים בשקלא וטריא, היו פני הגביר קורנים מאורה של תורה ומשמחה של מצוה…ופני בני הבית מאירים מאור פניהם של בעל הבית והאורח גם יחד… ומי שלא ראה שמחה עילאית של הגביר במושבו עם הסגי נהור וחתנו ביום שבת לאחר סעודת שחרית, כשעברו על פרשת השבוע בפירוש רש"י, ור"א אבן עזרא – לא ראה שמחה עילאית מימיו.

וארכו הימים הטובים האלו כימי שלוש שנים.

ודומה אשר בימים הרבים ההם, כמו רצו אצו גלגלי ההצלחה של הגביר כלפי מעלה, כמו אמרו לגמא הרים וגבעות ולהגיע לפסגות. הגביר השקיע בימים ההם ממון רב בבנין בית גדול בן קומה אחת ובו שמונה חדרים מרווחים, בקצה צפונה של ירושלים, מתוך תקוה שעתיד אותו אזור להתמלא אוכלוסין והבית ישכר לארבע־חמש דירות ובמשך זמן מסויים עשוי להחזיר הוצאות בנייתו.

אבל תהפוכות הגורל או המקרה, או ההשגחה – מי יודע?

משנגמר הבנין, שנמשך שנה ומעלה, וטרם תושלם עבודת הנגרות בכל הבית – פרצו שתי פשיטות רגל. אחת בבנק ידוע בעיר והשנית בחברה לעסקי קרקעות, שבשניהם היה מושקע סכום גדול של הגביר, וכיוון שזה לא כבר השקיע חצי הונו כמעט, באותו בית גדול בצפונה של ירושלים – נאלץ הגביר לאחר זמן קצר להוציא למכירה תכשיטים, ועדיים וכלי זהב מהבית – בהסתר דבר, על ידי אנשי סודו.

על אף כל אלה, לא זו בלבד שלא חטא הגביר בשפתיו – גם לא בלבו – אלא התאמץ ככל יכלתו לקיים מהלכי־הבית בדומה למה שהיו, כפי שהיו, כגון: באחד הימים ההם החזיר לידי הגבירה חלק גדול מהתכשיטים המכורים “שפדה” אותם (ואילו אנשי סודו של הגביר ידעו שמצופים זהב היו); והמציא לאם ח' שמעון “להוצאות” חצי ההוצאות, או יותר מכך, מדי חודש בחודשו; כן נהג ביתר מעשי הצדקה. הכל היה נעשה לחצאין, פחות או יותר, ואילו הלך־רוחו, בטחונו ושמחת נפשו בלימודו עם ח' שמעון, שלמים היו כפי שהיו מתחילתם.

אלא, שאין מנוס ואין מפלט ואין מחבוא מפני חליפות ותמורות הגורל הנעלם מאתנו, שכן משנפלה אותה שמועה בעולם שאחד סרבי ירה כדור בנסיך אוסטרי, אותה שמועה הטילה אנדרלמוסיה בעולם, ונקפאו לפתע עסקי ממונות ודרכי מסחר נשמו…

והגביר, שבלאו הכי היו ידיו רופפות בימים ההם – נשארו ריקות ממש מכל ולא מצאה ידו גם לשלם שכר הדירה המפוארה במרכזה של ירושלים. אז נאלץ לעבור לבית הגדול הבודד והריק בצפונה של ירושלים – אם כי היתה זאת בבחינת הצלה פורתא.

בתקופת ארבע שנות מלחמת העולם הראשונה, היתה ארץ ישראל מנותקת כליל מן העולם – ונדונה, יותר מכל ארץ אחרת, לזוועות גזרות השלטון התורכי הגוסס ולחרפת רעב.

כל בחור וכל גבר עד גיל חמישים וחמש – נתפס לחילות הצבא והנשארים בעיר, כל שהיו מחוסרי קיום, הלכו וגוועו. נשים וילדים וזקנים, שכבו בצדי דרכים נפוחי רעב, ובבוקר היו רואים העוברים ושבים נשים וילדיהן לידם, סרוחים מתים בצדי דרכים.

הגביר, כמו נשכח כליל בקצה העיר בפינת ביתו הבודד. ידידים, מקורבים אסירי חסדיו כמעט ולא פקדוהו; חלק מהם נתפסו ונשלחו לגייסות וחלק מהם נאבק על נפשו על פת לחם.

עם גמר המלחמה, בשקוט הארץ נזדמנו אנשים שידעו את הגביר בימי חרפו, ולא ידעו כל עיקר התמורות שחלו בחייו, ליד אותו בית גדול בצפונה של ירושלים. שם, על יד פתחו של אחד הבתים, ישב איש בברכים משולבות תחתיו, על מצע קל, כחום היום, וקרא בספר תהלים. משהסתכלו האנשים ארוכות בפני האיש היושב, ראו שאמנם הוא הוא ח"ר רחמים מזרחי, אך לא כולו, כי חציו…; ממדי גופו הגדולים־רחבים נעלמו היו. הוא רזה כאחד האדם…; פניו דלים־נפולים; לבושו פשוט, דהוי, נקי. בזקנו הגדול, השער השחור והלבן משולבים בערבוביה.

משהשיב לדבר פוקדיו, עלתה בפניו אותה בת־צחוק טובה חיננית ומבטי עיניו האירו כאתמול־שלשום ודבריו היו מועטים, שקולים, רגועים, עד לידי רמז בברור: אין צורך ואין כדי לשאול דבר… אשר עבר – עבר. וסיים דברו בתום לבו: ברוך ה' יום יום…

א. על המסע

בשלהי קיץ 1937 הפלגתי למסע קצר בן עשרה ימים, לרגל עבודה ספרותית־היסטרית לארץ פלמוניה (שם הארץ ועמה מוסווים מטעמים שהקורא יעמוד בהם בהמשך הדברים).

ההפלגה בים ארכה קצת יותר מפעמיים מעת לעת. תוך שאון הקולות באניה, עם שלל המראות של ערב רב הנוסעים, ככל שהתרוצצו חזור והתרוצץ, בסביבתי – הייתי מוצא עצמי, בכל עתות המסע כמעט חוזר ומהרהר, בכל אשר אזכה לראות ולהכיר, אגב מסעי זה, בעיר הבירה המהוללה, על אתריה עתירי השרידים ההיסטוריים, על נופיה הנדירים ביופים ועל חמודות חופיה ואייה ה"צעצועיים" ככל אשר פי התיירים ימלא אותם.

לנמל הבירה הגענו עם ערב. משרדי המכס היו מוארים למדי. חששנו ליגיעה הרבה, כרגיל, בביקורת בדיקת המזוודות של מאות הנוסעים, אבל למרבה הפליאה לא ארך הענין אלא שעה קצרה ביחס לריבוי הנוסעים.

אולם בצאתי ממשרד המכס ובהחילי צועד לעבר הנמל החוצה, כמו ירדה עלי לפתע מועקה עוצרת נשימה, תקפתני עצבות מחמת הרגשה סתומה זו. לא ידעתי נפשי. אותם רגעים מועטים שעמדתי תוהה תחתי, ריצדו־ניתרו בראשי רפרופי הרהורים כפריחת פרפרים: מה זה? על מה זה? הפגמתי מה? האשמתי במה? היש בהרגשת פתאום זו משום רמז? משום סמל?

• מה סמל? מה רמז? כלום בנסיעות אחרות לא קרו לך אירועים מפתיעים…. משונים…

• כגון? – כגון ברגעים הראשונים אחר רדתנו מן הרכבת בפריז, בלבו של רחוב ראשי סואן, כשעמדה אותה ריבה מכובדה, הדורה, כבת שלושים, אצילה לפי כל מראיתה, ותלתה בך זוג עינים מוצפות כוסף בבחינה… נו… מה יש לומר? תובעת בפה, רחמנא ליצלן… זה לא היה אירוע ברגע הראשון? ואיזה רמז, איזה סמל ביקשת אז?

• לא דמי… לא דמי… אז היה הענין פשוט… גלוי… מוחשי כמעט… וכעין זה, במובן הפוך, היה גם כן כשבאנו, קבוצת ארץ ישראלים לוינה לקונגרס – ורק ירדנו מהאוטובוס, עמדה לקראתנו חבורת בני בליעל והטילו עלינו מבטי זעם עד לאימה – זה היה מובן: אלה היו בריוני “צלב הקרס”, אבל עתה, בלי כל סיבה, בלי כל מניע – מצוקת לב שכזו!

– אין כאן רמזים, אין כאן סמלים, אולי מצב בריאותך אינו כתיקונו – זה הכל. הלא אתה אינך נוטה, לפחות אתה אומר שאינך נוטה לתחושות מיסטיות, שאינך נותן עצמך להיגרר אחרי הרגשות עמומות ואמונות תפלות, אבל כנראה אתה בכל זאת מאמין, אתה חוכך ומאמין…

– לא, לא. אולי ענין מצפוּן.

– מה מצפוּן?

– מסע חופשה לעת כזו, כשבארץ משתוללת פורענות רבה, מתחוללים מעשי אימים, קרבנות דמים – קם בן אדם ועורך לו מסע לעצמו, דוקא עכשו…

– אתה מרחיק לכת, אדוני, אתה מרחיק חטט אתה, כנראה, מיסטיקן בלא יודעים. אתה עומד כאן כנראה, – – –

עגלון שהזמינני לעלות למרכבתו שאלני למקום חפצי. השיבותי לו דיבור אחד: הוטל. אף על פי ששומע אני לשון המדינה, מסתיר אני ידיעתי משום “הגנה עצמית”, כדי שאוכל לדעת את אשר ישיחו ויזימו הבריות עלי. זאת למדתי מנסיוני בנסיעות. לכן גיליתי לעגלון בתנועת־יד, בקטעי ניב ובדרך בדיחוּת, שארנקי הקטן ירא להידחק במלון מפואר ונוח לו ונעים לו להסתופף במלון פשוט, בינוני, ובלבד – רמזתי – שיהא נקי והגון.

מסתבר שעגלוני ירד לעומק דעתי יתר על המידה, שכּן לאחר נסיעה קצרה, כרבע שעה, עצר עגלתו ליד שער, שעליו התנוסס בשלט השם: “מלון הכוכב” (בלשון המדינה ובלשון צרפת), שלפי מראהו החיצוני נראה הכוכב מועם מדי…: בנין קטן בן שתי קומות, מיוּשן מעט וצנוע מדי. ברם לא פסלתי בחירתו של העגלון, כי אמרתי בלבי: נחות דרגא ובחר אכסניה… והעגלון, שהסיק, כנראה, מהבעת פני, שאין אני שש ביותר לקראת אורו של “הכוכב”, הסביר לי בתנועת ידיים ובחיוך שפתיים משהו מעין: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.

בין כך וכך הוסחה מדעתי אותה הרגשה סתומה ושדלתי עצמי להתגבר על עצמי ולאמר: אין זה אלא סתם אירוע, חולף, ללא רמזים וללא חיטוטים.

ב. באכסניה

אם ידע העגלון, שבעל המלון יהודי הוא, או שהמקרה, או נימוק אחר הביאֵהוּ לבחירתו במלון זה – לא אדע עד היום וגם אני לא ידעתי זאת אלא למחרת היום בשעה מאוחרה.

פנים המלון היה טבוע בחותם פשטות, נקיוּת והגינות, משל לבן־טובים, שמקפיד בלבושו הפשוט, שיהא מתוקן ונקי. הטרקלין קטן המידות, ורהיטיו, מדוגמה ישנה, נראו גם הם שמורים בנקיונם.

ישבו בטרקלין פה ושם ישיבה רגועה שבעה אנשים, מסתמא אורחים, ביניהם זוג, כנראה, איש ואשה, בגיל העמידה שנַים שנודעו לי אחר כך כאב ובנו ושלושה אחרים בחבורה אחת.

במקום שררה דומיה. הנוכחים דיברו בקול נמוך בלשון המדינה. גם עלם המלון שקיבל פני מיעט בדיבורים והרבה בגינוני נימוסים. אלי דיבר צרפתית בלשון שרשמתי זהותי בספר המלון.

יפה שלוה זו לאורחים, ביחוד לאורח עייף מטלטולי נסיעה ארוכה כמוני, ובכל זאת דמתה בעיני לדומיה מצער או דאגה שבבית מרפא, למשל, או לדומיה מרגש יראה שבבית הרשות; ואולי נדמה לי כך מחמת שעדיין תפוס אני כל שהוא לאותו הלך־רוח עגום שנאחזתי בו מעת דרכי בארץ זו.

אולם הרבה מן הסתום והמשונה בעיני נתחוור לי לאחר ארוחת הערב. אז חזרו כל שבעת האורחים לטרקלין, קצתם שמעו חדשות מהרדיו, קצתם קראו בעתונים וכשסחו ביניהם – שוב היה שיחם בנמיכות קול.

וכשקמו שני האנשים האב ובנו, והלכו להם – כמו הוסר פרגוד כבד מעל הטרקלין: השנים היו בני העם הפלמוני והשאר יהודים היו ומסתבר, שהדומיה הכבדה ששררה בטרקלין דומיה מזהירות היתה; ואף על פי שהשנים, האב ובנו, הם שהיו כמתאוננים רע באזני המסובים על עול המסים הרבים שהממשלה מטילה על הבריות ועל יוקר השערים, שספסרים רודפי בצע גורמים עליית המחירים וכיוצא בזה – היהודים בחרו בשתיקה כהודאה ולא דיברו סרה במפורש על השלטונות. ואילו לאחר שפרשו השנים והלכו – כמו עלה קילוח־דברים בפי המסובים היהודים, בלשון איספניולית; ואם כי גם עכשו דיברו ביניהם כמעט בלחש ובהפניית ראש ימינה ושמאלה מחשש פן “אזניים לכותל”; אבל הכל דברו, לרבות האיש ואשתו, אלא שהדברים לא זו בלבד שהיו דחופים ומשולבים אלו באלו, אלא שהיו מטושטשים, כיוון שדיברו על הידוע להם, בפרט כשדיברו, ספק מתוך בדיחה, ספק מתוך אנחה, “על מארת שמים ממעל”, על אלו העופות הענקים, שמזונם אינו גרגירי דגן אלא דינרי זהב: כלומר: האוירונים.

ואני שהייתי מוחזק ביניהם כאיש זר, שאינו שומע לשונם, הייתי יושב מן הצד, עיני נעוצות בספר שבין ידי ואזני נטויות למוצא פיהם ולא עלה בידי להבין רמזיהם. וכל שגלגלו שעה ארוכה שיחה בעניניהם היתה ישיבתי כמעט לבטלה ביניהם. כשהחלו תנומות אוחזות בעפעפי ואמרתי לקום ולעלות לחדרי – נכנס איש לטרקלין והכל קיבלוהו בסבר פנים יפות.

דמות האיש נראתה לי כדמות יהודית: גבה־קומה, כפוף גב קצת, פניו רזים. עינו חומות, עירניות, אך עצובות, וכל עצמו נראה לי כמו שהשמחה רחוקה מעולמו. (אותה שעה לא ידעתי מי האיש ורק למחר בבוקר בשעה מאוחרה ידעתי שהוא בעל המלון, שיצא לנסיעה קצרה במדינה ושב בלילה בשעה מאוחרה קצת). הוא השיב לאיש ואיש מן הנוכחים דברי ידידות ואלי, שלא ידע עדיין טיבי, כשם שאני לא ידעתי טיבו, הסתפק בהרכנת ראש דרך נימוס – ופרשתי בשלום מן החבורה לחדרי.

מרוב עייפותי הקיצותי בבוקר בשעה מאוחרה למדי. עד שירדתי לחדר האכילה כבר לא היה איש שם. בעל האכסניה, שבינתיים הספיק לראות את זהותי לפי הכתוב בספר המלון, פגשני במאור פנים, בצירוף ברכת “בוֹן ז’וּר” מלוּוה חיוך נלבב. העלם ניגש אלי מיד וסידר פת שחרית שלי והגיש לי עתון בלשון צרפת.

משגמרתי ארוחתי ועברתי פה ושם על העתון, צעד בעל המלון לאטו לעבר מושבי ביקש סליחה ושאל אם אינו מפריע לי, שמא ממהר אני לצאת לעניני.

– לא, היום אהיה עסוק בעניני בחדרי.

אז הציג עצמו: נסים אליקים, בעל המלון והוסיף, שהוא מאושר לראות באכסנייתו הצנועה אורח כזה, שכמה מעלות טובות בו: הוא מארץ הקודש, הוא סופר והוא ספרדי (שורש הגרנדיזה הספרדית חי וקיים!) – כוּלי האי לא זכתה אכסנייתו מעודה.

כיוון שלא הופתעתי ולא התבלבלתי מגילוי המעלות שמנה בי, בצרוף המחמאות הנלבבות שהשמיע באזני, השיבותי לו דברי נימוס כגמולו, פסחתי על מעלת הסופר שבי וכן על הזכות הגדולה, שאבות אבותי ואבות אבותיו היו בגולת ספרד לפני 500 שנה בערך ונאחזתי במעלה האחת: היותי תושב ארץ הקודש ושאלתיו: מה יחס יהודי פלמוניה לארץ הקודש, כלומר: היש עולים רבים מפלמוניה לארץ ישראל?

השב בגילוי לב ובצער, שמודה הוא על האמת, שכל שקורא הוא בעתונות על ה־"National Home" (הבית הלאומי), עד היום הזה לא מחוור לו מה כוונתם של האנגלים: האם בדעתם להיטיב לנו או להרע לנו, כלומר: הלנו הם אם לצרינו, לערבים? שאם כוונתם להיטיב לנו היאך נותנים לערבים שיהיו הורגים ביהודים באין מפריע? והיאך אומרים הם “בית לאומי” ולמעשה מטביעים הם אניות עולים בלב ימים! הזה בית לאומי? אין זה כי אם גיהנוֹם… וה"אורגניזסיוֹן" שקוראים לה אצ"ל האמת היא שהם הורגים באנגלים כל הימים? אם כך, בצדק עושים כך – והלא הם גבורים גדולים, והציונים, לפי העתונים, מבליגים כשערבים הורגים ביהודים. היתכן? האם זו מידת צדק? וסוף סוף מה יהא על National Home בתוך אנדרלמוסיה זו?

ותוך כדי העלותו שאלותיו־תמיהותיו פעמים כהלכה מתוך הבנה מסויימה במצב ופעמים מתוך תמימות וראייה שברפרוף – החשה רגעים ארוכים ואחר כך אמר ברוב עגמימות כמדבר לעצמו: ומה יהיה עלינו, על היהודים בכל אתר ואתר? דמינו, שנרים ראש קצת מתנועת הציונים בפלסתינה – ואם גם כל זה ישא הרוח – מה יהא עלינו? פה בפלמוניה נקטה נפשנו מחמת (הנמיך קולו עד לחישה) מחמת רשעתם של השלטונות כלפינו.

והיה האיש הולך ומגולל לפני פרשה ארוכה, מרעימה, על היחס המשפיל והמדכא של השלטונות ליהודים, היאך הם מזלזלים ביודעים בזכויותיהם ומגדילים חובותיהם וגובים מסים מהם כפל כפליים, עד כי היהודים, שמספרם הוא החלק החמש מאות מכל האוכלוסיה בפלמוניה – משלמים מסים בשעור גדול כאילו היו החלק החמישים מן האוכלוסיה – כה שח האיש ארוכות בקול נוגה לפני, כאילו מצא בי תחליף לשליט עליון, רב־מג, לשפוך מר שיחו לפניו.

ובעוד הוא מוסיף אמריו, נאחזתי אני בסבך הרהורי על טיבה של אומה זו – ישראל – בין האומות, שתוקף שלטון הדת עליה, השחיתה ומחתה כליל רגשי כבודה הלאומי־אנושי. המונים יהודים, בכל הדורות, שאף פירוש המלים בתפילות שנשאו בפיהם לא הבינו כלל, חיו, אם אפשר להגיד כך, בהכרה יהודית טמירה, לא מעלמא הדין, לפיכך מעולם לא באו המונים אלו לידי התנערות, הזדקפות, מרדות; כן, הם מתו על הכרתם הטמירה, אבל מעולם לא נלחמו כדי לחיות חיי־כבוד, חיי אנוש. ולכן נתקל אתה לעיתים בתופעות זרות ומוזרות בקרב אומה זו; הרי למשל, יהודי זה, מקונן הוא על מר גורלם של היהודים, הרי שהוא, כביכול, מרגיש בצרתו וכואב כאב חרפתו אפילו שמח הוא בשמחת ה־National Home, עם זאת הוא מסיח לפי תומו, שאביו היה “חכם בבית דין” והוא עצמו יודע לקרוא לשון הקודש, אבל אינו יודע דבּר; בניו, שלמדו בכי"ח ובי"ס ממשלתי קוראים בקושי עברית ואין הוא מרגיש “אסון” גדול בכך. עם זאת היה רוצה מאד שהציונים יצליחו בפלסתינה. ואולם לקום ולעשות מה, לאזור חיילים ולצאת מכאן לפלסתינה – לזאת לא הגיע. והוא בעצמו אישר בלשון ברורה: אחרי הכל, עד היום, עדיין לא יצא אף יהודי אחד מכאן לארץ ישראל!

ובטרם תסתיים שיחתנו ביקשתי לדעת מפיו מה הם אותם רמזים ולגלוגים על “הצפורים הענקים”, שסחו המוסבים אמש ביניהם? השיב כדברים האלה:

זה שבועים ימים בערך, שהממשלה כלומר: הנשיא בכבודו ובעצמו הודיע במנשר, שהוא “מבקש” מהעם תרומות־נדבה לקניית שלושה אוירונים חדשים, שנחוצים להגנת המולדת. ניתן מועד, שלושה שבועות, לאסוף הנדבות מכל אזורי הארץ. עדת היהודים מתבקשת לתרום חצי מיליון לירה זהב. בקרב היהודים נעשית כל הימים פעולה נמרצה להשיג המכסה במלואה. שליחים מחזרים הלוך וחזור, אחרי העשירים הגדולים, הבינוניים והקטנים ועמלים הרבה להשיג מכל נדיב סכום גדול ביותר.

בעוד שבוע יחול המועד שנקבע למסור נדבת היהודים לידי הנשיא בעת נשף גדול שיערך ב"אי היפה". לפיכך אין תימה שכל שנפגשים יהודים לשיחה בימים אלה מספרים הם בעלילת “הציפורים” שעוד בטרם ירדו אלינו ממרומים איש ואיש מישראל מרגיש נקירות חזקות של הציפורים בכיסו…

ג. בדרך אגב

לאחר יומים, משנפטרתי מעניני, שהטרידוני מבוקר עד ערב כמעט, יצאתי בשעות הבוקר לילך להנאתי לרוח היום בחוצות קריה. לבדי הלכתי. אהבתי קליטת רשמים בעיר בלי מורה דרך, בלי מתורגמן (שאיני זקוק לו) ובלי כל התכוננות מיוחדה.

הרחובות הראשיים בקריה הרבתי היו סואנים, מרוב אדם, מרוב רכב ומבהמה רבה.

לא הלכתי אלא שעה קצרה – ולעיני מתנוסס בשלט גדול של חנות מנופקטורה השם איזאק אראמה (באותיות פלמוניות ולטיניות). עברה בי רעדה קלה: זה שמו של רבי יצחק עראמה, הדרשן המופלא, התלמודי המובהק, הפילוסוף, הרב האהוד על ידי מפעל חייו הכביר “עקדת יצחק” – אבל מה אני מתלהב כל כך, שמא זה אחד גוי, איטלקי, צרפתי או יוני ששמו אראמה ולשוא כל ההתרגשות – על ידי עבר איש פשוט בגיל העמידה וסל מכשירי עבודה על גבו, שאלתיו בלשון המדינה: אתה יהודי?

– כן, יהודי, מה רצונך, אדון?

– אבל איך אדע שאתה יהודי?

– איך? הנה: “שמע ישראל. תורה צוה לנו משה” – אני לא יהודי?

– שפיר, וזה, בעל החנות, איזאק אראמה, יהודי?

– יהודי יהודי, ודאי.

אם כן יתכן, או ודאי, שיהודי זה הוא נצר משורש רב תהלה, צאצא ישר מאותו רב גדול, שחי ופעל בספרד לפני חמש מאות שנה בערך. שקלתי בדבר, מתוך היסוס, אם לסור אליו בחנות: שמא אראה לפני סוחר קפדן, איש יבש, אשר לא יתפעל ולא יתעניין בדברי, האין סוחר בעת עבודתו ככוהן בעת פולחנו? – אבל אולי יתגלה ניצוץ קל מרוחו של אותו רב, שהוא נושא שמו?

סרתי לחנות.

עתה, ברשמי כיום דברים שבאותו מסע, רואה אני לנכון להקדים, שנתגלה לי יהודי פשוט, מיוחד במינו, שיכול בעצם, לשמש כפרוטוטיפוס להרבה יהודים שבארץ פלמוניה; וגם על ידי אירוע זה שבדרך אגב, נמשכו ונשתלבו כל האירועים והרשמים, הנעימים והמרעימים, שעדו עלו בעשרת הימים, ששהיתי בפלמוניה.

חנות המנופקטורה היתה מרווחה למדי, ערוכה סחורות כסדרן. שני לקוחות בדקו פה ושם בסחורה ושני בחורים, מסתמא פקידים, נשאו ונתנו עמם…

מימין לכניסה, בפנים, בזוית, בשטח גבוה קצת מקרקע החנות, ישב ליד שולחן־כתיבה איש בין חמישים לששים, בעל זקן גזוז לנוי שבחלקו תפוס שערות שיבה. הוא היה כסוקר ממקומו על הנעשה בחנות. משראני עומד כמבקש מה, שלח נער אלי. רמזתי לנער, שאין רצוני לקנות דבר, רק לדבר רגעים מספר אל האדון בעל החנות.

כשקרבתי אליו נראתה דמותו אהודה: עינים טובות, חומות; קוי־פנים נאים, חיוך קל משוך בין שפתיו. קם, הסביר פנים דרך נימוס ועם שהבעת פניו היתה מתוחה סקרנות מסויימה, נלוותה לפיו בת צחוק גלויה כאומרת להרחיק מחיצה שמפרידה, כרגיל, בין זרים ושאל בפלמונית לרצוני.

הפתעתיו בתשובה באספניולית (כאילו איני שומע פלמונית) והודעתי לו פרטי זהותי שמי, משלוח ידי, מקום בואי וכו'.

כמו בעל המלון שלי, אף הוא הדגיש בפה מלא גודל מעלותי, אלא שהוא התעכב בעיקר על מעלתי כיליד הארץ וכתושבה. ובמקום שישאלני עתה מה בקשתי מעמו ולמה סרתי אליו, היה מוסיף ומדבר על ארץ ישראל כאילו הוא בעל דברים דידי… ראיתי בעליל, שכוחה של ארץ ישראל גדול בעיניו ונתתי לו שיהא מושך בחוט השיחה כאוות נפשו וכך החל מספר ואומר:

גם אני ביקרתי בארץ הקדושה… נער הייתי… בן י"א־י"ב לפני… חמישים שנה בערך. הי… הי!… אותם הימים! אז היו עולים מכאן ל"זייאראס" (ביקורים, בקברי הקדושים) משפחות, משפחות, עשר, חמש עשרה משפחות ויותר – יחדו. זכור לי הכל. כמין טעם מתוק בפי עד היום… בכותל המערבי, בשמעון הצדיק, ברחל אמנו, אה, רחל אמנו! גם בחברון היינו. כן, כן… במערת המכפלה. אדוני אבי, יחיה לאורך ימים – הוא כיום בן שמונים ושתים – היה חוזר ואומר: איזו אורה! איזו קדושה! איזו עליוֹנוּת! ממש דבר להפליא; ואני זוכר עוד בירושלים, שם בהר הזיתים למעלה למעלה קבר חולדה הנביאה. איזה פלא! אדון היה שם?? הלא המצבה גדולה, כמעט כמו של רחל אמנו, רק פחות גבוהה קצת. היא סמוכה מאד לקיר בצד אחד, שקשה מאד לעבור במיצר, אבל הלא צריך להקיף המצבה… העיקר להקיף… (זאת סגולה גדולה לעקרות!) גברים וגברות רזים ובינונים עברנו בקושי במיצר, אבל שמנים – ובפרט נשים שמנות – קשה להן מאד, אבל הן השתוקקו, כמובן, להקיף, לעבור, נלחצו, נדחקו, כמעט לאין מוצא, לא להתקדם ולא לסגת… ובכל זאת.. כאילו המצבה זזה… זזה מעט… ועברו… עברו כולן…

– האם לא עלה מר איזאק עוד פעם לארץ הקודש במשך כל השנים הרבות? ולא התגעגע?..

– איפה? איזה שנים עברו על ראשנו… מלחמות, מהפכות, יצאנו ממלחמה אחת נכנסנו לשניה ודאגות ואסונות… אני השתוקקתי מאד לעלות עוד פעם אחת, כל ימי אני מתאווה… כל אימת שאני זוכר אותם הימים – נפשי נקרעת… מעין אותה שמחה ששמחנו אז, בסעודות בצוותא אצל רחל אמנו, אצל רבי מאיר, שם בצפת, מעין אותה שמחה לא שמחנו מעודנו.

ופתאום הפסיק שיחו, סקר חללה של החנות ואמר לשון בדוחה: יביט נא מר ב.: משנכנס כבודו לחנות רבו הלקוחות בחנות; ל"תנועה" כזו אין אנו רגילים בזמן הזה. כנראה “רגל מבורכה” לכבודו. יבוא נא וישב כמה שעות כל יום אצלנו – יקוב שכרו ואתנה…לא אטריח את כבודו ברוב דיבורים כמו היום. אמנם מודה אני על האמת: יש, שאני אוהב למכור דברים שבפי לא פחות מסחורות שבחנותי, כל שכן כשנזדמן לי היום לשיח על ארץ ישראל. ימחול לי עכשו ויגיד לי במה זכיתי כי סר לחנותי, ומה אוכל לעשות למענו ואעשה בכל לב.

• מיד אני מוכן לענות לשאלתו, רק יגיד לי האם כבודו כותב שמו אראמה או דעראמה?

• עראמה, ודאי, כך מקובל על משפחתנו מתמיד.

• ומדוע אין שמו בשלט בעברית?

• צרה עינם – אמר בלחש – שלהם… של השלטונות. גזרה היא מלפניהם. פלמונית וצרפתית בלבד.

• ובכן, באתי אל כבודו משום שראיתי את שמו בשלט – ושמחתי למראה עיני כאילו מצאתי מציאה יקרה אין ערוך לה.

• “כאילו” – התלוצץ האיש – אבל לא מציאה באמת, שהרי מה מציאה בשמו של יצחק עראמה?

• אבל כבודו, לא כאילו, אלא ממש. צאצא ישר מרב גדול, רבי יצחק עראמה, שחי לפני חמש מאות שנה בקירוב בספרד ונודע כתלמודי מובהק, כפילוסוף מעמיק וכדרשן מופלא, שדרש דרשותיו ברבים במשך עשרות שנים וכתב את דרשותיו בחמישה ספרים גדולים (המכילים למעלה מחמשת אלפים עמודים); הוא פעל הרבה בחייו למען הצלת יהודים מרדיפת הכמרים הנוצרים, עד שיצא לעת זקנתו עם המוני קהילתו בעת הגירוש מספרד –

• זה מעניין מאד. באמת, אני מרגיש כאילו אני איזה עלה ישן… שנשר מאותו אילן, או משהו כזה… יספר עוד אדוני, בבקשה.

– אסיח לו עוד כל שהוא מאישיותו האהודה של רבי יצחק עראמה: באותה תקופה בספרד היו לנו רבנים פילוסופים וחכמים גדולים רבים. במה נפלתה אישיותו מכולם? – בזה שאישיותו כללה מעלות רבות כאחד: הוא לא היה גאון במקצוע אחד, אלא בכל ה"סינסייאס" (החכמות) שבזמנו, היה ידען מובהק. לפי ספריו ניכרת ידיעתו הרחבה בתלמוד, בקיאותו הרבה בפילוסופיה (של היונים, הערבים והיהודים), הוא התווכח עמהם, יש מסכים להם ויש חולק עליהם ומעלה יתרה שלו: הדרשנות. הוא היה, כנראה, נואם בחסד עליון. דרשותיו תורניות, כמובן, לפי פרשיות השבוע, מלוות משלים מענינים מושכי לב. וכך ניכר מחיבוריו שהיה גדול בתורתו, עמוק במחשבתו ואדיר באמונתו.

• יראה, אדון אורח, אני מעודי לא שמעתי כדברים האלה. לא למדתי מדעים, איני יודע אפילו מה זו פילוסופיה, אם כי אחי הצעיר ממני, ז’וזף, הוא יודע. הוא למד באליאנס, הוא מה שאומרים מודרני, הוא אומר עלי, שאני פילוסוף “די נאטורה” (מטבעי). אני איני יודע שאני פילוסוף – כביכול – הוא יודע. אבל מה שאדון ב. סח ומבאר לי אני מבין. אני מודה לו הרבה – ימשיך ימשיך, בבקשה…

• ישמע עכשו כל שהוא על פעולותיו של הרב בחייו: בתחלת המאה ה־XV היה מצב היהודים בספרד חמור מאד. הנוצרים רדפו את היהודים. הכנסיה הקאתולית הגבירה גזרותיה עליהם. אלפי יהודים השתמדו אז, ודוקא משכילים, פילוסופים, שנשבר עוזם משאת את הגזרות, הרדיפות, ההשפלה והבזיון. לאחר מכן היו המשומדים בעצמם עורכים ויכוחים עם חכמי היהודים על האמונה הנוצרית והיהודית. רבים מן היהודים נפתו והתנצרו. חכמי היהודים, החזקים באמונתם, ביקשו לעמוד בפרץ, לעצור בעד המגפה הזאת והיו מושכים את היהודים לדרשות שלהם. רבי יצחק עראמה הגדיל לעשות מכולם, הוא ערך את דרשותיו בכל שבת ובכל הזדמנות במשך ארבעים שנה ומעלה, בכל קהלה וקהלה ששימש בה כרב ראשי (בצפון ספרד) ואת כל הדרשות האלה אסף בחייו וחיבר בחמשה ספרים גדולים, בשם “עקדת יצחק” – כוונתו שהוא עקד עצמו למען עמו.

• אכן אני רואה, אדון ב,, אני מבין. הוא היה אילן, אילן גדול, אבל מחילה, יחכה נא רגע, אני רוצה, שאחי ז’וזף יכיר את כבודו וישמע קצת. חנותו, חנות חשמל גדולה, פה בקצה רחוב זה. ימתין נא מעט.

פנה לנער, סח לו בפלמונית, שילך ויגיד לאחיו שיבוא לחנות בלי דיחוי לרגעים מספר לענין חשוב

בין כך וכך – הפנה שוב מבטו לעבר החנות ואמר: יראה, יראה… עוד לקוחות באים… “איזו רגל מבורכה לכבודו!” וחזר שוב כמתבדח על הצעתו: יבוא נא כל יום לשעתיים שלוש, לא יותר… אולי ירצה “אחוזים”? בבקשה!

“אבל – חזר לדיבורו בכובד ראש – אל נא יעלה על דעתו מר ב.' שאני מאמין באמונות תפלות – לא לא. איני מאמין בשום דבר כזה. אני מאמין רק ב”שמיתברך" (בשם יתברך); את ה"סאנטובינדיג’ו איל" (הקדוש ברוך הוא) אני אוהב… מה רוצה לומר? אהבה גדולה אני אוהב… אבל, הוא שאָב רחום וחנון הוא, כמו שאנו אומרים בתפילה, יסלח לי שאני מתרעם – לא מתרעם – שאני “מירגאלו” (מתפנק, מתחטא) לפניו, כבן לפני אביו. אני אומר – לעצמי בלי קול –: האם לא הוצאתנו ממצרים והבאת עליהם עשר מכות ועשית לנו כמה וכמה נסים ונפלאות – ולמה אחר כך כמו… כמו מאסת בנו וזרקתנו בעולם הזה בין הגויים. כפי שאנו משועבדים, מושפלים, עשוקים זה אלפי שנים, – אה? אין הצדק עמי?… אני יושב פה בחנות ימים על ימים, שנים על שנים, ומתפלא… ומשתומם על השמיתברך… אבל אני מחריש… וכשאני פותח פי אני מתבדח… שאם לא כן, עלול אני להשתגע… לפיכך תמיד מרבה אני לדבר דברי לגלוג. השאלות והפליאות “צומחות” בראשי בלא חדול, אבל תשובה – אף אחת לא מצאתי…

– אולי ירשני, מר יצחק, לשאול, איזו, למשל, מן השאלות והפליאות קשה עליו ביותר, כדי שאבין כוונתו נכונה…

– הרבה פליאות ותמיהות בלבי אבל הפליאה הכי גדולה היא – אבל הנה בא ז’וזף אחי –

צעד כלפי מושבנו איש כבן ארבעים, קומתו זקופה, גוו מלא במקצת, שערו צהבהב־כהה, פניו עגולים, שפמו עשוי ולעיניו משקפים שמסגרתם זהב. אחר דברי־התוודעות ראשונים, הוסיף מר ז’וזף דברים בשיחה שבשיגרה כדי לעמוד, כנראה, על מידת ידיעתי בלשון הצרפתית; תוך כדי כך הגיש לו אחיו הגדול גליון ניר, כאילו בענין מסחרי, וסח לו בלשון פלמונית בזו הלשון כמעט: אורחנו נראה איש מלומד, ידען גדול בקורות תולדות עמנו ויודע דברים על משפחתנו מלפני אלף שנים; הוא סיפר לי דברים מענינים כל כך על משפחתנו, לא שמענו ולא ידענו כמותם. דבר אליו רגעים אחדים ותווכח.

בשיחה שארכה יותר ממה ששיער מיסיו ז’וזף, הואיל אחר כך האח המשכיל להודות, כי כל אשר שמע – חדש הוא לו, לא שמע ולא ידע שמץ מכל זה. וכשהזכרתי אגב השיחה שגם דון יצחק אברבנאל, שהיה גזבר המלך פרדיננד ואיזבלה, יצא יחד עם בני קהלתו המגורשים, אף על פי שהמלך והמלכה הציעו לו, תמורת סכום ממון, להשאר בספרד – לא בגד בצאן מרעיתו ובחר לצאת לגירוש מאשר להשאר – העיר לי מסיו ז’וזף שכאן, בעיר הבירה, נמצא יהודי אחד ששמו גם כן יצחק אברבנאל והוא – קצב… אמרתי לו: גם זאת מתעלוליה הקטנים של הגלות על ישראל. ודרך אגב הוספתי: רבי יצחק עראמה היה, לדעתי, גדול בתורה ובחכמה מדון יצחק אברבנאל, שכּן הוא מביא לפעמים בספריו דברים ופרושים על התורה, שהם העתק מלה במלה מספריו של רבי יצחק עראמה ואנו יודעים בבירור שספרי עראמה הופיעו ונודעו ברבים לפני ספריו של דון יצחק אברבנאל.

מתוך דברי תודה פנה אל אחיו הגדול ואמר: נבקש מכבוד האורח שיכבדנו בביקור בבית בחברת בני המשפחה, ישמעו כל בני המשפחה אמריו, יהנו ויודו לו. אני מוכן להזמינו בביתי ב"אי היפה", אלא שבימים אלה אני טרוד בועדת האוירונים (מיד הסביר לי האח הגדול ענין האוירונים, שכבר לקחה אזני יותר משמץ ממנו והוסיף ואמר: שאחיו הוא מן הלאומיים הפלמונים והוא עסוק הרבה בענין האוירונים). ואל אחיו פנה ואמר: אני זכיתי באורח ראשונה, ולפי הדין בביתי יהיה המושב. וגם אני האח הבכור ואיני מוכן למכור הבכורה לא ליעקב ולא ליוסף, לא בעד נזיד עדשים ולא בעד כל מחיר.

שקלו וגמרו: למחרתיים מוזמן האורח לארוחת הערב בבית מר יצחק במושב כל בני המשפחה – והכל שריר וקיים.

ד. בין העראמים

כשהובאתי אל בית סיניור יצחק היה האולם – לא גדול ביותר – גדוש אנשים, נשים ונוער. לוקחתי בידי בעל הבית אחר כבוד והושיבני לשמאלו (וסח לי, דרך אגב, שנמנעו מהביא למושב את אביו מחמת חלישותו ואילו אמו, זו היושבת לימינו, באה ברצון ובשמחה).

במבט חטוף אפשר היה לאמוד את מספר הנוכחים: 13–15 איש ואשה, גדולים וצעירים. וכן ניתן להבחין בפרצופיהם, שכמה מהם יפים וכמה מהם נעימים הם וקרנה ביותר דמותה של אחת הגברות: זקופה, חסונה, צחורת־פנים, כחולת־עינים, שדוֹק־אצילוּת מתוח על קלסתר־פניה ותנועותיה נראות עדינות, וחינניות בעשותה כה וכה.

מיד עם שבתי הואיל סיניור יצחק לכנות בשם ולודע אלי את הנוכחים המבוגרים אחד לאחד: הורה על שני אחיו מיסיו ז’וזף (הידוע לי) והאח השלישי הצעיר, דוד, הלבוש מדי צבא ואת נשותיהם: בעלת הבית בכבודה ובעצמה ואשת מיסיו ז’וזף, היא אותה גברת יפה, סיניורה דיליסיה ואשתו של דוד, רותי וכן שלוש אחיות מבוגרות של בעל הבית ובעליהן וחתנו של בעל הביתה העורך־דין, סיניור משה מורסייאנו.

אותה שעה, בין שקלטתי בין שלא קלטתי דברי ההתוודעות שבפי סיניור יצחק, הרהרתי, לא כיצד ועל מה אני אדבר במסיבה זו אלא על התפקיד והדברים שישא סיניור יצחק במושב. כיוון שבפגישות הארוכות והקצרות, שנפגשנו בשני הימים שקדמו למסיבה זו, גם בחנות (אף על פי שסגולת “רגלי הממוּזלת” שוב לא נראתה מזהירה ביותר) וגם בטיולינו בעיר – הכרתי טעמו של סיניור יצחק בשיחו. מה טעמו בשיחו? – אוהב הוא להעלות לתוכן־דבריו, שלרוב, או תמיד כמעט, קל הוא, פשוט ובדחני, צורה רצינית, כאין הענין נכבד וחשוב הוא. (וסבורני, שהגורם לצורת שיחה כזו הוא משום, שאנשים כסיניור יצחק, שאין להם בחייהם ענינים חברתיים חשובים או פרובלמתיים – כיוון שהממשלה מקפחת חייהם העצמיים – אין להם הכרח להענות ולהתבלט באמת בבעיות חברתיות, לכן מוצאים הם תחליף לעצמם בדבר־שפתיים כל שהוא בצורה רצינית.

ואמנם עודני מהרהר בדבר, שמעתי קול כרוז יוצא מפי בעל הבית, שמצוה על השתיקה, פתח ואמר בזה הלשון כמעט:

בנים, אחים, אהובים,

כבוד האורח היושב עמנו הוא שתיל, שצמח בארץ הקודש, הוא משלנו, ספרדי, וכולו פרי הילולים (וכו' וכו') הוא בא אלינו במקרה, לא שיער ולא פילל להכירנו. הוא נפל עלינו כנפול כוכב ממרומים והביא למשפחתנו תגלית מופלאה, שאין בה אמנם ערך “מטריאלי” או “ריאלי”, אבל היא מעניקה לנו כבוד ויקר – הוא מגלה לנו את שרשה של משפחתנו מלפני אלף שנה…

– סליחה, מלפני חמש מאות שנה בערך.

– מה הן חמש מאות שנה בשביל ההיסטוריה?.. בקיצור, האורח שלנו מכיר, כלומר יודע מההיסטוריה את “הטרה… טרה… טרה נאפו” (זקן… זקן… זקן… זקננו), שהיה שמו כשמי, אלא שההוא היה חכם גדול, כפי שתשמעו הכל במפורט כנועם לשונו של אורחנו ולאחר שיגמור דברו, אני אספר לו ובקיצור נמרץ על כל אחד מאתנו למען ידע, מי אנו כיום, עם מי יש לו עסק ו…

כאן השמיע האח מיסיו ז’וזף דברו: אני מבקש מחילה רבה מאחי הגדול, שאיני נותן אמון לדברו, שיספר בקיצור נמרץ על כל אחד מאתנו. אמנם, אני מכירו כאיש ישר בתכלית, שדברו תמיד אמת, הן שלו הן ולאו שלו לאו, מלה שלו – כסלע והבטחה שלו – הר, שאין להזיזם כל שהוא. אבל כך דרכו בעסקי ממון ומסחר. אבל כשמגיע אחי אהובי ל"אלה הדברים" אז, כמו שאנו אומרים בתפלה: “אלו דברים שאין להם שעור”. ואם הבטיח לנו שיציג את כולנו בקיצור, חושש אני שנשב כאן ונגווע ברעב עד שיגמור דבריו… לכן אני מבקש מהמסובים, שימסרו לי רשות הדיבור ואני אציג את כולנו לפני אורחנו תוך חמישה רגעים – “ברוך ה' לעולם אמן ואמן”. קמה תשואת דברים במושב מחמת חלוקת הדעות בין המסובים על הענין החשוב, כביכול, ותוך כדי כך קם יריב גלוי ותקיף למסיו ז’וזף, שהיה, להפתעת הכל, לא יריב אלא יריבה, חריפה, היא גיסתו בעלת הבית, שקמה והגנה בתוקף על עמדת בעלה לאמור: לא נאה, ז’וזף חביב, לאח צעיר שיקח לו הבכורה מאחיו, שהוא גם בעל הבית. מה דוחק לך, אחא? רעב אתה? אם כן נביא לך בינתים קערת אורז ושעועית וקציצה, תאכל ותשמע בשקט…

כמה מן המסובים הריעו לה ברוב צחוק… ואילו אחרים נטו בכל זאת לדעתו של מיסיו ז’וזף. ובעוד הקהל מתלחש ומתבדח, קמה הגברת דיליסיה והשמיעה דברה: אהובי, המבוגרים והצעירים ממני, אני מכירה את בעלי, אם לא תקבלו הצעתו, חוששת אני לא לרעבונו, זו רק אמתלה, אני חוששת למצב רוחו, שיהיה פגום בשעת שמחה זו עם האורח הנכבד. אבל כפי שכולכם יודעים, הוא מעריץ השלטון הדמוקרטי בארצנו, ואף על פי – אמרה בלחש – שכבדה ידו עלינו – הוא סיניור מושבע לשלטון. והנה אם תחליטו בענין על פי הצבעה ויחליט הרוב נגד הצעתו – יקבל עליו את הדין – ויהיה שמח וטוב לב.

אחרי ויכוחים ושיקולים מדוקדקים נתקבלה החלטה משכנעת אחרת: חתנו של בעל הבית, מר מורסייאנו, העורך־דין, שהוא “מומחה לעניינים מסובכים” ־ הוא יציג את בני המשפחה אחד לאחד, לאחר דברי האורח ולאחר ארוחת הערב.

– ועתה תור האורח, בבקשה.

חזרתי, כמובן, במפורט על כל שהשמעתי לאחים מקודם, אולם באודיטוריה המיוחדת שבפני, במוגבלותה, בגיוונה ובסקרנותה, ביקשתי להעלות, מלבד דמותו הרוחנית של ר' יצחק עראמה ככל שידועה לנו מספריו (“עקדת יצחק” ו"חזות קשה") גם, בקו מקביל, סקירה על מאבק הגבורה הגדולה של היהודים בספרד במאה החמש־עשרה, כמעטים נגד אויבים אדירים רבים: הכנסיה הקאתולית, על רבבות כמריה, שליחיה מרגליה, היהודים המשומדים בעצמם (אלפים רבים) שהפכו לציידי יהודים, וכלל האזרחים הנוצרים שונאי היהודים.

כמו בפרפר גוזל שותת דם בין צפרני עוף דורס והוא, הגוזל, עוד נאבק עם טורפו ואינו חדל לנקר, לשוב ולנקר בעיני טורפו – כן דמו היהודים במאבקם נגד רדיפות הכליון ועלילות הזדון של הכנסיה הקאתולית ללא הרף. ההמונים היהודים דמו אז לצבאות גבורים, הדבקים בלב ונפש באמונתם ומצביאיהם היו הרבנים גדולי הנפש שניהלו את צבאותיהם למלחמה לחיים או למות ממש, ואולי הגדול בין אותם מצביאים־רבנים היה רבי יצחק עראמה, כפי שניתן להכיר מיצירתו, בעיקר מחמשת ספרי דרשותיו “עקדת יצחק”.

וכשהגיעו מערכות קרב אלו לקצן בתוקף גזרת גירוש כל היהודים מספרד – מי היו כאן מנצחים ומי מנוצחים? – ברור, שהמעונים, הנרדפים, המושפלים, שעמדו בכל המבחנים וויתרו על הונם, נחלותיהם, קבורת אבותיהם מאלפי שנים ויצאו לנדוד ללא מחוז חנוֹת – הם היו המנצחים.

הקשבה מרוכזה היתה מתוחה על פני השומעים כל אותם הרגעים. הדממה היתה כמתוך התבטלות לפני רוממות הקורות, עם קצת יוהרה מוצנעת מקרבת יחוס עם “המנצחים” ומקרבת משפחה עם אותו מצביא ר' יצחק עראמה. גם היו תגובות מקרב השומעים. נשמעו אנחות כמתפרצות מן הלב: “עתה מתראה ברור: מכוחם של אותם ענקים אנחנו חיים עד היום הזה” – דברי בעל הבית מר יצחק.

הגברת דיליסיה אמרה: עתה דומה לי, כמו העולם נראה לי אחר מאשר אתמול ושלשום – בחיי!

דוד האח הצעיר: אני אומר: שהמורה הכי טוב הוא ההיסטוריה, לו הטיבונו לדעת כל שקרה לנו, לעם היהודי בעבר, היה יכול להיות לנו מכבר הווה טוב יותר.. וחתנו של בעל הבית שהבטיח להציג את הנאספים לפני האורח הוכיח, שהוא אמנם מומחה לטפל בענינים מסובכים – ולא עמד על טיבו של איש ואיש מן המסובים, אלא אמר, שהמסובים כאן ממשפחת עראמה עשויים לשמש תזעיר (מיניאטורה) ליהדות פלמוניה כולה; הזקנים שבדור, כמו סבא שלנו, הם יראי שמים, שומרים מצוות כיהודים שבדורות עברו; משל, הם יושבים בפנים ברכבת ונוסעים ברכבת הזמן. ואילו החותן שלנו גם הוא נוסע באותה רכבת אלא הוא עומד נשען או תלוי באחד מדפני הקרונות… שכּן, הוא עדיין הולך לבית־הכנסת בשבתות ובחגים ובכלל הוא אוהב את השמיתברך – ואילו מיסיו ז’וזף הוא נוסע ליד אותה הרכבת, ברכב פרטי שלו, יש והוא מתרחק למדי מהרכבת, או הרכבת ממנו ויש שמתקרב קצת אליה; הרכב הפרטי שלו הוא הלאומיות הפלמונית… ואני עבדכם, למשל, גם רכב פרטי אין לי… ועדיין איני יודע דרכי. אבל יש גם מיעוט קטן בפלמוניה שדוד ורות הם סמלו. הללו הולכים לגמרי בכיווּן הפוך: הם זוממים לעלות באחד הימים לארץ ישראל. ויש, לבסוף, דור של תלמידים, שלא רק שאין להם כל רכב משלהם אלא שאין להם דרך סלולה ללכת בה.

הדברים שנאמרו כאילו בקלות־לשון השאירו כעין משקע עגום במושב. האורח העלה, כבדרך אגב, סקירה מקיפה על החיים והמאבק והתקוות בארץ – והיה, לדברי השומעים, כמשיב נפשם.

אותה שעה נשמעו מעבר מושבם של דוד ורות והצעירות דברי שיר בלאדינו כלחן נעים. השיר הוא “ציוני”. היתה הפתעה, אמרו שיר עממי הוא, לא ידעו מחברו ויש אמרו: נוסע ממקום אחר הביאוֹ. תשעה בתים לשיר. והרי, לדוגמא, פה – שלושה מהם במקור ובתרגום:

ציון, מי אוז’ו פריטוֹ                     ציון בבת־עיני

אזמי סאביר טו סיקריטו                גלי סוד ענותך לי

יין פורטי ריגריטו                     תדמע כל־יום עיני

פור טו גראן אפריטו                     על עלבּונך, אוי לי,

קיטה איל בילו פריטו אהה,                ציון אהובה,

אך, קרידה ציון.                          קרעי צעיף אבלך, כּאובה.

מאנו אה מאנו דיטיינירימוס                          הבוּ יד הטוּ שכם

פור לה טיירה סאנטה, טיירה די                     ציון למען ארצנו ארץ הקדש

איידי מיס אירמאנוס איידי מיס קירידוס                קדימה, אחי, קדימה רעי

קאמינארימוס ריאושירימוס                          נחישה פּעמינו לארץ הכּוסף

אזיר איל קונגרסו                קראו עצרוֹת מקרוֹב, מרחוֹק

טודו איל אוניברסו                לגאולת ציוֹן הכּבוּלה

יא בינו לה אורה                     הן קרב הקץ, בא היוֹם

די אוליגרארסי                     ציון ישוּבוּ בנים לחיק אם גאולה.

קון סוס פוברים איזיוֹס

די לה אפריסיון

היה סיום מפתיע זה “סוף מאוּשר” לכל אשר דוּבּר ונגלה במושב הזה, שאיש ואיש מן הנוכחים בו היה נפעם מאשר שמע וקלט לפי טיבו ותפיסתו.

אז נועצו בני הבית מה “גמול” ישיבו לי כגמולי להם – והחליטו שלמחרת היום יקחני דוד לטיולים באתרים יפים, (מאחר שהיה חפשי משרותו בצבא) ולמחרתים הוזמנו לארוחת צהרים בבית מר ז’וזף ודיליסיה – באי היפה.

ה. ב"אי היפה"

למחרת היום יצאנו בסירת משוטים קטנה לאורך חוף האי. היה יום מעונן, כיום אביב קריר בעצם הקיץ; ביום כזה השמים, כנראה, נמצאים ב"מצב־רוח" קל, שובבני, קונדסי: הם משחקים בכדור השמש וזורקים אותו מענן לענן ומעב לעב. יש, כנראה, שהמהלומה חזקה והשמש נעלם ואיננו והתעלומה תמשך רגעים ארוכים רבים, אפלולית קלה כובשת חללו של עולם. דומיה ושלוה מרחפות על מרחבי ימים מזה ועל מרחקי הרים מזה, רק שקשוק המשוטים בלאט ופטפוט המפליגים בלחש ישמע וכמו תלויה ועומדת באויר צפיה חרישית: אי מזה תישמע מנגינה או זימרת קסמים, או סוד פליאה רבה יגלה – ולפתע הכדור, השמש, מגיח ממחבואו, שופך בבת אחת שפעת נגוהות לאין תכלה על חללו של עולם וכמו צוחק צחוק מאיר על כל היקום מסביב…

ביום כזה חליפות אור וצל ללא חדול, הם, כנראה, שעשוע עליז בשמי־מרום.

הסירה מפליגה הרחק הרחק לאורך החוף, – סמוך ממש לחוף. מימינך – משטחי־ים עצומים טעונים קמטי מים רוטטים, מבהיקים ואין סוֹף לרמזיהם ואין פתרון לסודותיהם; ומשמאלך יבשה הררית, סלעית, אשר ככל שתפליג תושפל ותיושר והולכים ונגלים בתים קטנים, חוילות הדורות כארמונות קטנים ונאים. ירדנו פעמיים ושלוש לאורך החוף להתבונן מקרוב לחוילה זו או אחרת, כשמאים מתנדבים מרצון טוב, שלא על מנת לקבל פרס. כדי להעריך טיבה של החוילה מכל הבחינות, המבנה, הטעם הטוב, ההתאמה וכן הגינה, הטיפול וכו' בלא להסיק כל מסקנות מחייבות את בעל החוילה. ואכן לא כל חוילה זכתה להערכה חיובית מאתנו. אבל אלה שזכו בכך הבטחנו לעצמנו, שפיר יותר: אחלנו לעצמנו, שכאשר תגיע שעתנו לבנות לנו חוילה נבנה כדוגמתן.

ושוּרת הוילות נמשכת, כל אחת יפה מרעותה, מפתח כל וילה מובילות מדרגות שיש, בכל וילה מגון אחר, עד לחוף, סמוך למים. וליד כל וילה רתוקה סירה שלה, בצבעה המיוחד לה, ודמיון להן, לסירות אלו מרחוק, כלפיות צבעוניות שעלו מן הים וכל אחת בחרה לה חוילה כלבבה, לשמור אמונים לה.

בבליטה שבקו־החוף נראתה מרחוק וילה גדולה, רחבה, שצצה מבין האילנות מסביב לה. ירדנו לראותה מקרוב. היא בת קומה אחת, שעשויה ברחבות, מרפסתה – כחצי גורן עגולה, מוקפת עמודי שיש דקים, ורדיים, מכותרים ראשים קורינטיים – מסוככה בגפן גדולה מקצה ועד קצה. מן המרפסת מובילות מדרגות שיש לבן כשלג רחבות, שמעל מעקיהן, מימין ומשמאל, צונחים שיחי ורדים גדולים, חכליליים, כמעשה רקמה משזר, משיא האודם ומעומק הירק. סימן־חיים של דרי הבית לעת זו, נשמע מבפנים, מעבר השני לבית. עשירוּת, רחבוּת, פּארות – טבועות כחותם־הכּר במשכן שאנן זה.

האומנם – נכסף הרואה לדעת – שאנן המשכן הזה? או, אולי, עושר זה ושלוה זו, כיסוי הם ליגון ולמכאוב נסתר? מה אל נכון מנת חלקם של שוכני מעון מפואר־משוכלל זה? אילו אפשר היה למבוגרים לשיח אל מבוגרים, כאשר ישיחו ילדים אל ילדים בתום לב – כי אז… כי אז דפקנו על דלתי הבית, היו פותחים לנו הדלת ואם היינו פותחים את פינו בשיחה גלויה, פשוטה, ללא כל כוונה נסתרה… אלא שאנו אנשים נורמליים, כביכול, אנו, ונרתעים אנו מהתחיל באיזו “הרפתקה”, שמי יודע מה יהא בסופה.. חזרנו אל סירתנו.

משהלך היום הלוך וירוד, פסחנו בדרכנו על שתים ושלש וילות נאות והדורות – ושוב השתקפה מרחוק קצת, במים הרגועים הזכים לעת כזו, בשעה מוקדמת של בין הערבים, דמות מבנה גבוה וכמה ברושים סביב לו. כל שקרבה סירתנו בלטה דמות החוילה – בת שתי קומות, עדויה עטורה בארבע פינותיה כמגדלולים (מגדלים קטנים) צרים וחדים ממטה למעלה. (מיד אמר דוד: אני יודע משהו על וילה זו) גם החלונות והדלתות בדמות להבות רמחים והברושים הפזורים בסביבה גם הם כאצטרובלים ענקים זקופים אל על. הסגנון הגוטי חגג פה מלוא נצחונו. והיה המראה כביטוי לשאיפה־כמיהה כלפי מעלה, או כזקיפות נועזה כלפי שמיא… ודוד סח לאיטו: זו חוילתו של אדיר ממון אנגלי, לא בעל יחס ולא לורד, שהגיע לפלמוניה לפני חמשים שנה – והוא אז כבן 40 – ונכנס תחת כנפי הדת הפלמונית, נשא לו אשה ממשפחה פלמונית מיוחסה והוליד בנים ובנות ובנה בשעתו זו החוילה והכל הלך כשורה. הזקן מת מכבר. נשארו שלשה בנים. האחד נשאר נאמן לפלמוניה, השנים האחרים לקחו מה שלקחו – ונעלמו. ובמלחמת העולם הראשונה חשדה הממשלה הפלמונית שגם הבן שנשאר כאן אינו נאמן לה והוא, כביכול, מרגל “בריטי” ולכן נאסר וגם נדון למות. ויודעי דבר אומרים – שקר ענו בו. ונקי היה האיש מכל פשע. ובין כה וכה – החוילה נתונה עתה ברשות הממשלה ועדיין לא תמו הדיונים על זכות היורשים ולא נגמר המשפט.

אותה שעה נשקפה החוילה, בכל קומתה, על פריטיה, מדרגותיה וברושיה, גם במים הורדרדים ונראה כמו נסוכות שתיהן עצבוּת־עולם: זו שלמעלה – על אשר חלף ואבד לעד וזו שלמטה – על אשר עליה להכפיל יגון זה לעד…

למחרת היום, לפני זריחת החמה, יצאנו רכובים על סוסים לטיול אל “עמק השפע”, המרוחק בקצהו הדרומי של האי היפה. הגענו שמה כמחצית השעה לאחר עלות השמש. לפנינו הר בגובה מאה מטר בערך, תלול כמעט, שעצי סרק דלילים מצויים בשביליו. עם הגיענו אל ראש ההר נגלה הבקע הגדול, היינו הגיא, “עמק השפע”, שממולו הר משופע כזה שאנו עומדים עליו. שם ירדנו מסוסינו. השומר שהה שם בצל אילן עם הסוסים ואנו החילונו לרדת. כל שהוספנו וירדנו היו העצים מצטופפים יותר במורד. והעצים עצי פרי למינם, תפוח ואגס ותאנה וזית ורמון באיבו, הכל כאחת, כאילו העירבוביה מזרזת צמיחתם ומגבירה תנובתם.

ככל שאתה יורד, צל החורשות מרובה מחמתו; ככל שאתה יורד, צינה קלה עולה מן הגיא ומשיבה רוחך. דומה נכנס אתה לפרדס טמיר, משופע, שערוּך דרגות דרגות טבעיות, סלעיות; ולצפיפות הצמחים, השיחים והעצים – חיוּת מיוּחדת לה; שיח בעץ יתלכד, תאנה בזית מתחבקות, גפן גדולה, עתיקה, מסמיכה חוטר גזעה הארוך על סלע כאצטבה, כאילו זרוע של “ידיד” היא הנשענת על כתפי חברוֹ הסלע. ושקט ושלוַת קודמים בגיא. דומיה גדולה נותנת קולה בתהלה.

כשעה אָרכה ירידתנו עד לתחתית הגיא, בו הילכו־פטפטו קילוחי מים, פלגים זעירים, כצאצאים חיים של איזה אבא־נהר נעלם במסתרים.

עם פניתנו שמאלה, נראו רחוק קצת מעמנו יצורים, אכרי המקום, סמוך לכוּכים כמגוּרים. גם נשים אחדות, מצניעות מבּט, נראו ביניהם. דוד החליף מלים מספר עמם בניב שפתם, פלמונית המונית־קדומה. הוא יודע טיבו של המקום ואנשיו: “עמק השפע” נחת בית המלכות היא מימות עולם. אנשי המקום חוסים ישר בצל בית המלכות. היבול אשר בעמק לבית המלכות הוא ולהם עצמם. שנה שנה יביאו אשר יביאו מיבול המקום לארמון המלכות ויקחו להם אשר יקחו, בלא מס קבוע ובלי חשבון קבוע.

ישבנו למנוחות שעה ארוכה לאסוף כחות לעליה בחזרה. בעצם שעת הצהרים הגענו אל המקום אשר המתינו הסוסים.

שעה לאחר הצהרים הגענו אל הרחוב המרכזי באי היפה. ולפי המוסכם, עוד מליל המסיבה בבית מר יצחק עראמה – הזדרזנו להגיע בהקדם לבית מר ז’וזף עראמה.

ביתו ש מיסיו ז’וזף, בן קומה וחצי, בולט בין הוילות היפות בלובן מראהו, בתנועת קוי הבנין החינניים ובצורת גזרת־החלונות הנאה. החדרים מרוּוחים, מספיקים למשפחה בת חמש נפשות (נערה כבת ארבע עשרה ושני ילדים: בן עשר ובן שבע), חדר קטן חיצוני למשרתת. בעל הבית מצביע בהתפארות על הנקיון למופת, הסדר והטעם הטוב אשר בכּל. אבל דומה, שהיה מרוצה יותר, כמובן, אילו התרחש נס ולבנין עצמו ניתן פה ושאל: האם אינני דומה לאחת החוילות אשר ל"גדולים" בארץ?…

אולם לגבי בעלת הבית, הגברת דיליסיה, אין שאלה: בעיטורי יופיה, בחמודות־חינה ובנועם־שיחה – ודאי היא מן האצילות אשר בארץ.

בטרם ניפרד לשוב להפליג לבירה הוזכרנו שנית שבליל מוצאי שבת יערך הנשף הגדול – “נשף האוירונים” – בחסותו של נשיא המדינה ועלינו להקדים לבוא מבעוד יום.

ו. תועבת התועבות

בית המלון הגדול היחידי אשר באי היפה, שזור שרשרות נוריות חשמל צבעוניות על קומותיו, אגפיו, פתחיו וחלונותיו מגגו ועד תחתיתו, כאילו ביקשו האזרחים לבטא את רגשות שמחתם על מאורע היום, את נאמנותם ואהבתם לנשיא המדינה, בסימן גלוי, בולט, עליץ – בשפעת אור!

ואכן מאורע היום – נדבת האוכלוסיה היהודית, חצי מליון דינרי זהב. למפעל קנית אוירונים לממשלה – ראוי ונאה הוא שיוּחג ברוב עם, היינו: ברוב מוזמנים מנכבדי העם האחרים תושבי האי – בשיא הגילה והאורה.

כחצי שעה לפני מועד פתיחת הנשף כבר פשטו קולות התזמורת הממלכתית הגדולה בחללו של האי מזה ומזה. וככל שעברו הרגעים, כן גברו ההדים, רמו הצלילים והמו התוּפּים.

זוגות האורחים, מהם בשנות העמידה, מהם בני ארבעים ושלושים – הולכים וממלאים פינות האולם הגדול. בשעה זו עדיין עיני הסדרנים בודקות בדיקה אחרונה, סדרי הנשף, שולחנות הכיבוד הגדולים בקצה האולם וכו' וכו' – ועיני הגברות שולחות מבטי הערכה וביקורת לתלבושת אשה רעותה.

קרוב לשעה היעוּדה נמלא, כנראה, מספר הזוגות המוזמנים – למעלה מעשרים זוג. בין הגברות היפות, זוהרות ביותר ארבע: רעית מנהל חברת ביטוח האיטלקי נוביטיני, רעית מנהל חברת אניות היוני ניקודימוס, רעית הסוחר היהודי ז’וזף עראמה, רעית הפקיד הגבוה בחברת הנפט הרומנית רוברט טסיתי. הן, הארבע, כמו ממלאות הן מלוא האולם. ואם כי קו זה בפניהן, או אחר, שונה באשה מרעותה, אבל דומות הן למדי בקומתן ההדורה, בעיניהן הכחולות ובפניהן האציליים.

סמוך ממש לשעה הקבועה הגיעה פלוגת קצינים גבוהים העוסקים בעניני ציבור. הצפיה לנשיא הפעם היה בלב איש ואיש מן העם לא רק מיראת כבוד אלא גם מסיפוק כבוד… זו הפעם הנשיא הפנה בקשתו להם… והערב הראה יראו שלא הכזיבו…

ואני כתייר זר, עובר אורח, הצנעתי עצמי בבחינת רואה ואינו נראה, ליד דוד, כדי שאראה ואכיר את דמותו של הנשיא הגיבור, המנצח, המהולל בפי כל.

בשורת בוא הנשיא – הפגינה התזמורת בצלצלי תרועה אדירים. היתה שוב דממה. לאחר רגעים קצרים, בדרוך רגלי הנשיא על מפתן האולם, רעד חללוֹ מצלילי ההמנון הלאומי.

הנשיא ושבעה בני פמלייתו, ענודים בגדי שרד, שזוּרים בכתפיהם ועל חזיהם וזרועותיהם פּתולי־חוטי זהב וכסף; ואותו הכבוד היו כמפארים את הנוכחים בפאֵרם. הנשיא עצמו, איש כבן חמישים גבה־קומה נאה־תואר, עם עוז מבט ותוקף גברוּת – נראה שבע רצון, חייכן וקל תנועה.

וכבוד הנשף החל פוֹרס הוֹדוֹ על האולם והנמצאים בו: הצגת המוזמנים הנכבדים, הגברות ובעליהן, זוּג אחר זוּג. אחריהם התודעוּת חברי ועדת המגבית לפני הנשיא ומסירת ההמחאה בסך חצי מיליון דינרי זהב לנשיא מידי ראש הועדה – גביר יהודי מכובד. נאום הגביר – ששה רגעים, נאום הנשיא – שלושה. צלילי־תזמורת אטיים מסיימים את החלק הרשמי של הנשף.

מעדנים ומגדים בשפע רב לאורך השולחנות הערוכים בנוי, וצנצנות משקאות מן המינים המשובחים מוכנים כזקיפים למלא תפקידם, טעימה ושתיה, שתיה וטעימה. שיחה והתרועעות, בין צלילי נגינה רכה מעוּדנה.

לאחר מכן הגיעה עת הזמנות לריקודים, שהתחילו רק לאחר שהנשיא הואיל להזמין את אחת הגברות, היונייה אשת מוסיו ניקודימוס, לאחריו הותרה הגישה ואיש איש הזמין לו אשר בחר לו, וחזרו ובחרו ונחו וקמו שנית וחוזר חלילה. והנשיא, כאחד המוזמנים, לא פסח אף על אחת מחצי תריסר היפהפיות מבנות העשירים ומעלה ועד בנות השלושים ומעלה.

וככל שעברו השעות גברו רגשות השמחה. וככל שגברו צלילי התזמורת עלצו לבות האורחים – עד אשר הוכרזה הפסקה למנוחה קלה וזמר וזמרה מפורסמים השמיעו שירים פלמונים עתיקים, יפים.

ושוב שתיה וטעימה, שיחה וריקוד וחוזר חלילה. ובהגיע שעת חצות לילה – כמו על פי פקודה צבאית, ניתן אות לסיום הנשף בבת אות, כאילו אמרו להזכיר בזאת לחוגגים, שנשף שהנשיא משתתף בו כאחד האזרחים סוף סוף צביון צבאי לו… וכנראה, על פי רמז קל מהנשיא ־ תם הנשף וחסל.

משיצא הנשיא ונסע למלון, נפוצו החוגגים איש איש לדרכו לביתו. ואנו משפחת עראמה ואני עמם, כשבאנו הביתה, אף על פי שכולנו, שלשת הגברים, היינו מבושמים קצת ויגעים יותר – ישבנו לפוש שעה קלה לרוח הלילה במרפסת הפונה לים. נשיבות רוח קלות, איטיות, רפרפו על פנינו. סחנו בקול נמוך לבל הפריע שנת הילדים, מתוך פיהוק וחבלי ־תנומה, סרנו איש איש לחדרו.

לאחר רגעים מועטים נשמעו דפיקות על דלת הפרוזדור. ז’וזף יצא מחדר המשכב ושאל מן הפרוזדור: מי שם? קול ענה: אנחנו, מלווי הנשיא, פּתח!

דוד ואני עמדנו נסתרים מבפנים ליד פתח חדרנו.

הדלת נפתחה. בפרוזדור המוּאר למחצה נראו שני ז’נדרמים, ממלווי הנשיא, לפי מדיהם. ז’וזף שאל בקול מזוג הפתעה־תמיהה: מטוֹבת האל, אדונַי, מה תבקשו, אני מוכן לשרותכם.

– תן לנו את הגברת שלך. הנשיא רוצה אותה הלילה. רק הלילה.

– מה? מה? מה אתם רוצים לאמור?

– אנו לא רוצים לאמר, אנו אומרים לך: הגד לאשתך מיד שתצא. מכונית הנשיא מחכה פה בשער. ואל תוסיף דבּר דבר. בבוקר השכם, לפני זריחת השמש נביא אותה בשלום.

– אבל אל אלהים גדולים! מה זה? מה זה?

– אם תוסיף מלה אחת נכנס ונקחה בכוח ואם תפריע, תמצא מהר עצמות ידיך ורגליך שברים שברים –

– היא כבר שכבה… התפשטה…

– תתלבש מהר מהר, הנשיא מחכה!

– אז…אז… תהרגו אותי קודם… אני לא… לא אוכל… לא… לא… לא…

אחד הז’נדרמים הושיט זרועו לרוחב חזהו של ז’וזף, דחפוֹ הצידה וכמו הדביקוֹ לקיר והשני פּסע ליד פתח החדר ופקד: העלי אוֹר!

כשהוּאר החדר נשמע קולה של דיליסיה: אבקש מכם, תנו לי לדבר אל בעלי, אני אתלבש, צא, בבקשה.

– יצא הז’נדרם, נכנס ז’וזף. היא עברה דרך חדר המשכב לחדר השני, מול חדרנו, לקחת לה שמלה, כנראה. היא דיברה לבעלה לאדינו: אמוֹר אתה לי מה רצונך שאעשה – ואעשנוּ, מה שתגיד – אקבל.

ברגע זה התעוררה הילדה והילד הגדול, בקשו לקום ולצאת מחדרם – לקחנו את הילדים וסגרנום בחדרם ודוד טיפּל בהם להרגיעם. עתה שמעתי קולו של הבעל – קול דכא, קול יאוש –”שאני אגיד לך? איך אגיד? איני ידע אם ראשי על כתפי, אני כנטול ראש… איך אחשוב? מה אחשוב? וכלום את חושבת מה?"

– “אני כן חושבת… כבר חשבתי. אני רוצה למות… למות… אני כבר מתה משעה זו…”

– “את תמותי? והילדים?!”

– “אוי לי, הילדים”… – יללה חנוּקה נשמעה לפתע.

– אוּלי תדברי אליו… כמו שאת יודעת… אולי יתחרט… אולי יחזירך…

קול זעף מפי הז’נדרם נשמע: די כבר, עברו חמשה רגעים, די, קדימה!

היא יצאה והם אחריה.

דוּמיה. איש משלושתנו לא פצה פה. תידל לשון בני אדם לחפוף במלים אימת חרבן־חיים כזה. הבעל ישב תחתיו, על שרפרף, במקום שעמד, כשעקרה רגליה דיליסיה מפתח הבית. דוד ואני ישבנו סמוכים לו בקצה הספה חרדים לשלומו.

ישבנו דוממים ללא הגה וללא תנועה כמעט. היתה ישיבה אילמת זו במשך השעות הראשונות מובנת לנו בלא אומר ודברים: היתה זו ישיבת צפּיה, אולי תחזור.. אולי הוא יתחרט… שמא עוד מעט תופיע…

יגענו, נלאינו לעקוב ולמנות הרגעים לשעות… עד השעה הרביעית אחרי חצות.

כחצי שעה לפני כן קם ז’וזף והיה מהלך הלוך ושוב בבית בלא הרף ומשעברה השעה ארבע, נשמע קולו של ז’וזף, קול רם, תקיף, כאילו ממשיך להסביר דברו לנו:

והלא היו יפות, נהדרות, אחרות ארבע, חמש היו, אשת האיטלקי נוביטיני, היונית, קריונה, אשת ניקודימוס, ועוד כמה מהן דומות לדיליסיה – מדוע “השליך” עינו רק בה? זאת רק משום שאני יהודי, היהודי הוא מופקר, בזוי, אפשר לרמסוֹ, לדרוך על צואריו. על האחרות לא העז גם להעלות על דעתו… מהן הוא מפחד, מאחרי בעליהן עומדות ממלכות! הוא פחדן ככלב… ככלב שנובח ליד פתח ביתו, ליד בתים של אחרים כובש זנבו בין רגליו ומסתלק… אני לא פחדן! לא! אני… אני עוד אראה… עוד אחשוב… עכשו אני חושב… כן, עכשיו אני מיטיב לחשוב. אחכה עד שתשוב… אז אראה – אראה ואגמור!

לא ידענו, דוד ואני, מה נגיד ומה נעיר לדברו בשטף זעם. רכוּני־ראש ישבנו דוממים כחנוקים. הוא ישב על הארץ ובכה חרש… כל שעברו הרגעים גברו דמעותיו – הוא היה כמתמוגג בבכיו.

משהאיר השחר קם והיה מתהלך, הלוך וסבוב, בבית מקצה ועד קצה! יצא לגינה והלך עד שער הבית וחזר הביתה ושוב התהלך כה וכה כחיה בסוּגרה ללא הפוּגה.

כיוון שהיינו מצפים מרגע לרגע לרעש־מכונית שתגיע עתה, לפני זריחת השמש, לא הרגישו ששער הגינה נפתח בלאט. אותו רגע היה ז’וזף אורב ומקשיב לבוא המכונית מעבר השני לבנין. דוד ואני נמצאנו בחדר הפונה לכניסה וראינו בהכנס דיליסיה לבדה. ראשה מורכּן, צעדה כושל, לבושה מרושל – כאילו עוד מעט קט תמעט רגלה ותפול.

בינתיים הפסיק בעלה לצאת לקראתה בנתיב הגינה – אך היא רמזה בזרועה שלא יקרב אליה.

נכנסה לפרוזדור – רבצה לארץ ופרצה בבכי מר. שעה ארוכה בכתה בחנק. כשניסינו להרגיעה, קראה: תנו לי לבכות, בלילה לא נתנו לי לבכות. וכשיבקש בעלה לקרב אליה להרימה, געתה בבכי: אל תגע בי. אני מזוהמת… אמבטיה!… אמבטיה!… אחר כך אדבר.

*

מה שדיבר אל בעלה ומה שדיבר בעלה אליה – איש לא שמע ולא ידע עד היום הזה. שעה ארוכה מאד היו נתונים לבדם בחדרם בשיחה ממושכה, בקול דכא, מלווה לרגעים בקול ילל חרישי אטום, חנוק – ולאחר מכן – נשתתקו. לגמרי. כמו ירדה דומית מות בחדרם. ציפינו שעה ארוכה אובדי עצות, חרדנו לחייהם. נזדעזענו. היססנו לדפוק על הדלת, וגם יראנו פן נסכיל עשה אם לא נדפוק. אך סוף סוף, לאחר שעה שלמה נשמע קול גניחה מפי דיליסיה

לאחר שעות הבוקר הראשונות – בצאת ז’וזף מן החדר היתה דמותו מראה־בלהות: פניו נפוחות מדי, שערותיו פרועות, עיניו אדומות־בולטות וכמו מביטות לריק, לאָיִן – והוא מגמגם – ממלמל חרש בין שפתיו. משראנוּ יושבים דוממים – כמו נפתע למראנו והרים קולו: אמרתי לכם; הן אמרתי לכם… אני לא פחדן… הוא פחדן ככלב… אני אירה בו היום… לעין השמש… כדור אחד… חמש פרוטות… אבל הוא יהרוג את הילדים… את כל משפחת עראמה… אלפי יהודים… וגם… וגם יחזור הכלב ויקח אותה… – ואיך איפוא? איך? איך? איך?

חדל רגע, כמו שקע שוב בתוך עצמו וחזר ודיבר בקול ענות: הגידו לי איך… מי יתן עצה? מי? מי יכול? היא אומרת לנסוע מיד מכאן מהארץ הזאת. אבל, אֵל אלהים! לילך פשוט ולא לנקום? כך לילך סתם, כמו לא קרה כלום? בלא לנקום, לא להעניש פושע, שודד, כלב מתועב! לבלוע קיא צואה ולילך! לבלוע… לבלוע…

והיה מסתובב והולך בחדר, כשזרועותיו מורמות למעלה וחוזר וזועק: לבלוע? לבלוע? (מיד נחפזנו וסגרנו החלונות לבל ישמע הקול החוצה) וּבו ברגע כמו התייגע לפתע, רבץ על הארץ מלוא קומתו, השתרע פרקדן וקצף עכור נזל מפיו – הוא עצם עיניו,. קרבנו אלי. בדקנו. נרדם.

בהתרחשות המבעיתה הזו, על אף זעקותיו קורעות הלב – לא יצאה דיליסיה מחדרה. שערתי, שאין ביכולתה, בשום פנים, להראות לפנַי, איש זר, לא בן המשפחה, לעת כזו. נועצתי עם דוד – ויצאתי בסירת מוטור מיוחדה להביא, לדאבוני הרב, אני בעצמי, את הבשורה הרעה הנוראה למשפחה.

*

למחרת היום, עם ערב, הגיע דוד מן האי וסח לי: ז’וזף נשאר נרדם תחתיו ארבע־חמש שעות. משהקיץ, היה מחפש סביבו משהו, הסתובב בבית כה וכה וחיפש. כששאלוהו על כך ענה: האקדח, אותו אקדח אוטומט, שיורה מאה כדורים רצופים בבת אחת! בבת אחת!

מעולם לא היה לו אקדח. כשניסו לקחת דברים עמו, לא שמע ולא נתן דעתו לא אל דוד ולא אל רעיתו. תוך כדי כך – ישב תחתיו דוּמם, כשקוּע בתוך עצמו וניכר שדעתו עכוּרה עליו. לא ידענו איך ננהג בו. כשנכנס מעצמו לחדר האורחים – השתרע על הספה – סגרנו הדלת אחריו.

בינתים, שעה לפני הצהרים, הגיעו האח יצחק ועוד שלשה מבני המשפחה. אותה שעה יצא ז’וזף מחדרו, נפגש פנים אל פנים עמם – רגע נרתע מפניהם. מי אלה? – אמר כמופתע למראה עיניו. ומשנעץ מבטי עיניו בהם, אמר דרך היסוס ופקפוק כדברים האלה בערך: “מה? כלום אתם מתרעמים עלי? האם לא צדקתי? הוא נפל לרגלי מתבוסס בדמיו ככלב מתועב! הלא נקמתי חרפת דיליסיה! כן! כן! (צעקות גדולות) הכל נגמר, קצר וקל – חסל! הכל מסכימים… הכל מבינים…”

מי שהוא ביקש להרגיעו בדברים – והיה כמי שמוסיף שמן על המדורה – “אין מסכימים? האם יש מערער? טוב – אני מוכן לפני כל טריבונה. הריני הולך מיד”.. והוא הסתער ויצא מפתח הבית. שלשה מאנשי הבית החזיקו בעדו בחזקה. אז נתן בהם עיניו, עינים תוהות־קפואות – ושאל: “מה תרצו ממני? מי אתם? הניחו לי”.

הירפּוּ ממנו ופנוּ לעבר הבית. עמד תוהה־המוּם באמצע הפרוזדור ושוב רפו ברכיו, קרס כרע ורבץ תחתיו.

שקלו וגמרו להזמין רופא פסיכיאטור מסנטוריום גרמני באי הסמוך. דוד יצא אליו. בשעת בין הערבים בא הרופא. עדיין היה ז’וזף נרדם. הרופא שאל לפרטי הקורות מתחילתם ועד סופם.

עוד טרם יוזמן הרופא קבע מר מורסייאנו, העורך־דין, שאין מפלט, כמובן מגלוֹת התועבה לרופא, כדי שידע שורש האסון.

הרופא חיכה עד שהתעורר. הביאו לידי דיבור. יש וענה סתם מענה לשאלתו ויש וענה – דבר שאין שחר לו. שאל למהלך הקורות במשך הלילה והיום, ואחר בדקוֹ, בחנוֹ, וקבע: זו דפרסיה חמוּרה, שמדרכה לילך ולהחמיר. אבל לא זמן ממושך. היא עשויה להפּסק על־ידי טיפול במוסד בזמן קצר – תוך שבועות מספר.

בו בלילה הוּבל ז’וזף לסנטוריום.

ובו בלילה גמרו וקיבלו עליהם כל בני משפחת עראמה לצאת את הארץ הזו עם חזור ז’וזף לאיתנו – ולהתישב בארץ ישראל.

למחרת ביקשתי ממר יצחק למסור מכתב קטן לגב' דיליסיה. וזה לשונו:

גברת דליסיה הנעלה מאד,

מחרתיים בבוקר אני יוצא מכאן ואשוב לארצי ומרגיש אני בכל לבי, שלא אמצא מנוח לי, אם לא אפנה אליך במלים מועטת אלו:

אני שאִנה לי הגורל להמצא בביתך ימים מספר וזכיתי להכירך מעט. ראיתי בך דמות אשה יהודיה אצילה, נדירה ביפי תוארה וביפי נפשה. זוהרה באור עיניה ובטוהר לבה. כזאת היית בעיני, כזאת הנך וכזאת תהיי – מובטחני – כל הימים. לא כהה בדמותך וברוחך אף קו אור אחד דק מן הדק.

יִקרה, וכלב שוטה ינעץ שיניו גם בבשר אדם רם המעלה, התוּפחת בכך שלמוּת מעלתו?

את היית סמל לענוּת עמך, לגלותו, להשפּלתו, בך גלומות נפשות כל הנשים היהודיות המעוּנות, המוּשפלות מאז גלות העם מארצו ואולי את גם סמל למפנה, להתנערות, ולהשתחררות מפגעי הרשע והזדון כלפי עמך.

אני מנשק שוּלי שמלתך בתודה רבה ובהוקרה לאין > תכלה.

י.ב.

כתשובה למכתב זה, ביקשה שאבוא להיפרד ממנה. ואמנם אוּשרתי לראותה נרגעה מעט ולנשק ידה.

*

ובהתיקי רגלי מארץ זו ובעלותי לאניה – שב ועלה על לבי זכר אותה מועקה מחניקה, שהשתלטה עלי שעה מסויימה בדרך רגלי על אדמה זו. האומנם היתה זו הרגשה טמירה – מין טליפתיה – על חזון הבלהות, שהיה צפוי לי בביתו של היהודי יוסף עראמה?

אבל פיוס ונחמה כל שהיא לאותם יסורי נפש – הגיעו לי, כאשר לאחר שנתים ומעלה מעת עזבי את הארץ הזו, קבלתי בארץ, דווקא בימי חרום, הזמנה מאת יוסף עראמה ורעיתו לבקרם בביתם באחת הערים הגדולות בישראל.

א. חצרות ירושלים

כי השקיף המשקיף על חצרות העיר העתיקה ירושלים, על רובן ככולן, ובפרט על בתי ההקדש של העדה הספרית, ודאי עמד וקרא היפוכם של דברי בלעם בן בעור; מה דלו אוהליך יעקב – משכנותיך ישראל! ולא רק דלים היו בתי־מגורים אלה, אלא מכוערים ונלעגים היו והקומות התחתונות שבחצרות דמו יותר לדירי־צאן ולארוות סוסים מאשר למשכנות אנשים.

ולבל יחשוד הקורא, שדברים אלו גוזמה הם, נעביר לעיני רוחו של הקורא בהשקפה כוללת טיבן של חצרות אלו:

חצר – בארצות המזרח – משמעה רשות־דיור מיוחדה בעלת מספר חדרים. בחצר גדולה מצויים מעשרה עד חמישה עשר חדר בערך ובחצר קטנה – משלושה עד חמישה. חצרות אלו אין כמותן בשום מקום שבעולם, שכן אין אף חצר אחת דומה כלל וכלל בצורתה לחצר אחרת. כל חצר דוגמה בפני עצמה היא. אם מחמת שאדריכלי הבניינים האלה בשעתם היו כביכול כבירי דמיון ורבי כשרון, שיכלו ליתן לכל חצר וחצר פרצוף מיוחד לה, או מחמת שהיו משום מה, מבולבלים, או שיכורים – הוציאו מתחת ידם חצרות מבולבלות ונעוות שכאלו. ותמצי לומר בדרך משל; לא יצור־אנוש הקים בניינים אלה, אלא אחד שד, לגלגן רבא, עשה מעפר, מסיד ומאבנים בלִילָה כבירה, עמד וקבץ ממנה קורצות קורצות וזרקן בחללה של ירושלים – ויצא הבּלל הזה, כלומר: חצרות ירושלים.

ואולם ראה זה פלא: יש בכל זאת צד שוה לכל החצרות האלה כמעט והוא: מבוא חשוך. רובן של החצרות הכניסה אליהן מוטלת בחושך גדול לאור היום. כל כניסה היא מין מבוי, ארוך או קצר. יש והמבוי עקום כשופר, שתחילתו ישר וצר וסופו עקום ורחב, ויש שהוא עשוי קטעים קטעים כ"שלשלת" שב"טעמים", ויש שהוא עגלגל כגופה של חבית, והקרקע שבמבוי לעולם אינו חלק ואינו מרוצף אלא בליטות ושקערוריות בו כחבורות וצלקות בגוף בעל חי.

ובצעדך בחשכה באחד מאלו המבואות, ידמה לך, שצפוי אתה כאן לנפילה או למכשלה, אלא שבדרך נס אתה יוצא אל משהו שדומה “לרחבה”, שבעצם היא צרה, היא הנקראת חצר. ולרוב תוהה אתה לכוָנתה של חצר מאלו החצרות, כלומר, לדמות שבה היא רוצה להגלות לפניך, שכן רואה אתה חלקים או אגפּים, בחצר. יש ואגף אחד מחבּק ברוב חיבה את חברו מחצר אחרת עד שדוחקו כמעט אל קרבו, ויש שהאגפים מראים זה לזה מדת “ברוגז” גדולה, שאחוריו של זה נוגעים ממש בפניו של זה וכדי בזיון וקלס! והמדרגות אל הקומות השניות (שלוש קומות נדירות בעיר העתיקה) מדרגות־אבן, שלרוב עושות הן מין תנועה הנדסית־קונדסית, שמעוררות צחוק בך, שכּן דומה לך, שאתה עולה, אבל על צד האמת אתה יורד ומגיע לאיזו בת־חצר מפוקפקת, כלומר: תוהה אתה אם “בת” זו חוקית היא או, חלילה, ממזרת, שכן מראיתה של החצר הקטנה תמימה־מטומטמה, עקומה־ערמומה, משום, שתוך שמסתירה עצמה מגלה היא, לא עליכם, ערוותה: בתי כסא ובתי מטבח, שדומות לקוביות־עץ גדולות – ובין אלו ואלו מצויים חדרי המגורים.

ועוד צד בניה שוה להרבה חצרות: הקמרונות. יש חצרות שנמצאות בתוך הקמרונות או בצדי הקמרונות ויש שעומדות על הקמרונות. והקמרונות, מהם ארוכים, גבוהים, כבעלי יהירות וגאוותנות ומהם קצרים ונמוכים, עד שאדם בעל קומה בינונית חייב להתכופף דרך השתחוויה וכניעה, כדי שיעבור ויצא בשלום מתחום הקמרון.

בחצרות שברובע־היהודים (הדרומי מזרחי) שכנו, עד לפני ארבעים חמישים שנה, רבבה עד רבבה וחצי נפש. ומלבד עשרות אחדות אנשים אמידים, שגרו בשני חדרים למשפחה או, אחדים, בשלשה חדרים, האוכלוסיה כולה גרה משפחה משפחה בחדר אחד, וסתם משפחה היתה בת שש־שבע נפשות; לאמור: לא עניים ולא אביונים, אלא כל המעמד הבינוני, שהוא רוב האוכלוסיה, גרו משפחה משפחה בחדר אחד. ואילו בבתי ההקדש לדלת העם, אלו “העניים והאביונים” (ומספרם הגיע לכמה מאות) הצפיפות היתה במידה מבהילה עד מאד. לא חדרים, לא צריפים, אלא כוּכים ומרתפים היו מקומות מגוריהם של העניים.

זכורני מרתף אחד גדול, שאורכו כחמישים אמה ורחבו כשש־שבע אמות, שהיה מחולק לתאים תאים, במחיצות שחציין אבן וחציין קרשים, ובכל תא ותא גרה משפחה – עשר עד חמש עשרה משפחה! ובמרתף הגדול – לא חלון ולא צוהר, ובעצם היום היה במרתף בבחינת: וימש חוֹשך.

צפיפות מבהילה זו על שום מה?

על שום שבאותו רובע היהודים, שהספיק למגורים, לפני ארבע־מאות חמש מאות שנה, למאות משפחות התיישבו במשך הדורות אלפי משפחות (שום בניה חדשה לא חלה ברובע היהודים כל השנים, מלבד “בתי מחסה” הגונים ונאים שבנו במאוחר האשכנזים במגרש גדול בדרומו של הרובע) – על כן גדלה הצפיפות למעלה מכל שעוּר. וגם כשפרץ הישוב מן העיר העתיקה ויצא אל מחוץ לחומות ושכונות חדשות החלו להיבנות, לא רפתה הצפיפות כל עיקר, כי העליה האיטית מכל התפוצות נמשכה כל השנים ללא הפסק.

ברם עם כל הצפיפות והדחקות ועם כל הסבל והדלות לא הרגישו שוכני הבתים האלה עצמם ברע, איש לא אמר: צר לי המקום, ולאיש מן החצרות הללו לא עלה על דעתו להפר בריתו עם החיים בגלל הדוחק והצפיפות. ונהפוך הוא: בסימטאות, בקמרונות ובמיצרי החצרות האלה שאנו חיים, נולדו ילדים, גדלו בחורות, נרקמו אהבות, נערכו חתונות, התרחשו עניינים: מחלוקות, “סערות”, וגם מחלות, אסונות והלוויות – הכל בדומה לחיי בני אדם בכרכים גדולים שבעולם.

וּלשם דוגמה בולטת יסופר כאן משהו מן הקורות בחצר אחת תוך שנה אחת בקרוב.

ב. רב אלים ויהודי תקיף

אחת החצרות הבינוניות שבירושלים, שחציה עמד על קמרון די ארוך וחציה פתוח לאור היום, היתה שייכת ליהודי, שמוצאו מאלג’יר, שזקניו השתקעו בירושלים מזה שנַים שלשה דורות, הלא הוא שמעון חבּטוֹן, הידוע ברחוב היהודים לרוב.

ואתה, הקורא, דוק וקרא: החצר היתה שייכת לו. כי כל החצרות כמעט, בירושלים העתיקה, היו שייכות כולן לבעלים ערביים מדורי דורות. ורק מעטות מאד היו קנינן של יהודים, אבל כל החצרות הללו היו “חזקה” של יהודים.

מה “חזקה” זו?

הבעל הערבי לא היה משכיר בעצמו את חדרי חצרו, אלא מוסר את זכות ההשכרה בידי יהודי, ששילם לא מראשי דמי שכר כל החדרים לשנה שלמה. הבעל המוסלמי זוכה בסכום גדול בבת אחת, והיהודי, שמשכיר את החדרים זוכה בסכום ממון יותר גדול ממה ששילם לערבי, בתוספת דירה (חדר) חנם בשבילו. וראוי לציין כאן ששכר הדירה היה קטן למדי: שלוש עד שש לירות זהב לחדר לשנה שלמה. וחצרו של שמעון חבטון היה מקנת כספו. משום כך (ומשום כמה וכמה עניינים אחרים) היה שמעון חבטון יהודי יוצא דופן, כלומר: מין יהודי בפני עצמו, שכל טיבו, כל הוייתו וכל הליכותיו אמרו: אני, אני הוא!

כלל היהודים מעדת הספרדים בירושלים העתיקה היה, כאמור, ציבור עני, נתון בדוחק פרנסה ובחוסר מעש ועבודה (“חלוקה”, כפי שניתנה לבני העדה האשכנזית לא היתה מעולם ל"ספרדים"). לפיכך היו בכללם כנועים, צייתנים ואורחות חייהם דלים ומוגבלים. אם כי סתם יהודים ספרדים גאוותנים הם, שרוממות “הגרניזה הספרדית” בגרונם ומקל־נגידים בידם (כגון אותו ח' סימן־טוב מיוחס, שהיה מתפרנס ממכירת תורמוסים שלוקים ברחוב, סיר תורמוסים חבוק בזרועו האחת וספל למידה בידו השניה ומוכר בפרוטה אחת או שתים מלוא הספל תורמוסים; ומקום מעונו בקיטון שבבתי ההקדש. וכשקרה ופגע מי שהוא בכבודו, היה מהלך ונושא קולו ברמה, מתריע וקובל, שהוא “איזו די סייטי ריֵס” (בן של שבעה מלכים) וכלום יודעים הללו מי הוא ואיזהו צור מחצבתו?).

ברם, בכללם חסודים וצייתנים היו בני ירושלים בשמירת מצוה וחוק ומובהקים ביראת שמים.

ואילו שמעון חבטון נגלה כהיפוכם הגמור של כלל היהודים. בפרצופו, בגופו, במידותיו ובתאוותיו – דמה יותר לגוי מאשר ליהודי… גבה־קומה היה, ישר גו ורחב כתפיים. ודאי היו עוד כמה יהודים גבוהי קומה ובעלי גוף, אולם קומתו הרמה של חבטון אמרה בפירוש: גאווה, יוהרא, התנשאות. בהילוכו בחוצות קריה דומה היה כאילו משקיף הוא מגבוה מעל ראשיהם של יהודי הרחוב, כביכול: משכמו ומעלה גבוה מכל העם. תוי פניו: – לחייו, שפתיו, שפמיו – גסים היו ומזימות ותאוות שבלב כמו נשקפו ממבטי עיניו הגדולות, הבולטות. אכן, לא לחנם ריננו הבריות אחריו, שהיה לו מגע ומשכב עם הכושית, אשת השומר הכושי שבמגרש האשכנזים. אולם אנו לא ניגרר אחרי “נסתרות” שבפי הבריות, דיינו שנזכור כאן “הנגלות” שלו, וגם מאלו לא נמנה אלא חלק מועט שבמועט.

תא שמע כמה “מעלות טובות”, כביכול, לשמעון חבטון: מעלה ראשונה, שעליה גאוותו – הרוָוחתוֹ. כיון שהיה, כאמור, בעל חצר שלו, אמיד היה. רק משכר דירה שבחצרו (תשעה חדרים מרווחים היו בה) נמצאה פרנסתו בטוחה בהרחבה. אולם גם בעסקים אחרים שלח ידו: שותף היה לקצב, שחנותו בין רחוב היהודים ורחוב הערבים. (ומכאן, שכל סעודותיו בימים ובלילות היו ערוכות בבשר צלוי ובלגימת יין); וכן היה שותף לבעל טחנת־קמח וממנה הגיעו לו רווחים קלים, נוסף על כל אלה היה מלווה ברבית ליהודים ולמוסלמים. הנקל להבין עד כמה היה שמעון חבטון דש בעקבותיו מצוות קלות כחמורות, על דרך: וישמן ישורון ויבעט.

ומתוך כך אין פלא, שפעמים הרבה הביאוהו עסקיו ועליליותיו למשפט לפני בית דין, אלא, שגם בבית דין היתה ידו על העליונה ומעולם לא שמע ולא עשה כפי שפסק עליו הדין, שלא רק מורא שמים לא היה עליו אלא גם מורא מלכות לא היה עליו.

כיצד? – מחמת, שמלבד אמידותו, אלימותו ורשעותו, עוד קלף חזק מכל קלף היה בידו, שבו היה מנצח תדיר את כל יריביו.

קלף זה מהו?

– פספורט צרפתי! מהיות מוצאו מאלג’יר היה נתין־צרפת. ובימים ההם, שחוקי הקפיטולציות היו קיימים ושרירים בכל רחבי ממשלת תורגמה – כל נתין של ממשלה אירופית היה כמלך מושל בכיפה. השוטר התורכי, אסור היה לו גם לדרוך על מפתן ביתו של הנתין האירופי. ומכאן, בעצם, רוּם עיניו, זדון לבו וחוצפתו של חבטון בכל מהלכי חייו.

ברם, כבר אמר החכם מכל האדם: “לא לעולם חוסן”. ו"לא יכון אדם ברשע", בפתע פתאום בא יום אידו, ונשבר גאון עוזו. והמופלא שבזה הענין הוא, שרב גדול בישראל, אב־בית־הדין שבירושלים, הוא ששיבר בין רגע מטה עוזו של רשע זה.

כיצד?

באו יהודים לפני בית־הדין והעידו שבעיניהם ראו היאך מוכרים בשר טרף ליהודים ב"קצפנה" (קצביה, איטליז) של שמעון חבטון.

הזמינוהו לבית דין. כשעמד לפני הדיינים הוכיחוֹ אב בית הדין על מעלליו ואמר לו שימסרנו לרשות וישליכוהו לבית הכלא כאחד הנבלים. ענה לו חבטון בעזות מצח: אל תפחיד אותי בדיבורי הבל. “אֶחמַאֶיה” (נתין) פרנסיז אנוכי, אפילו “המותצריף” (הפחה) של ירושלים לא יעז לגעת בי באצבע קטנה.

השיב לו אב בין דין כמסיח לפי תומו: שקר אתה דובר. תדיר אתה מרמה את הבריות, שנתין פרנסיז אתה, אבל מי יודע אם אמת אתה אומר?

השיב לו: הפספורט שלי אומר.

אמר לו: מי ראה שיש פספורט בידך? ודאי אין לך ולא כלום.

השיב לו: הנה קרוב ביתי, מיד הולך אני ומביאו לפניכם.

תוך רגעים מספר הלך ושב והיה מנפנף הפספורט בידו.

אמר לו אב בית דין: ודאי ניר מזויף בידך – אין זה פספורט, ואם פספורט הוא – תן לי ואראה בעיני.

נתן לו. נטלו הרב ובדקו מפנים ומאחור ותוך כדי דיבור קרעו לגזרי גזרים.

כהרעֵם רעם ביום בהיר – באה המהלומה על ראש הרשע. וכל באי בית הדין תמהים ומשתוממים.

והרשע גוער וזועק: מיד הולך אני אל הקונסול שלי ואסחב את “כבודו” לבית האסורים, ראה תראו! ראה תראו!

משהלך לקונסול וסח לו כל המעשה מתחילתו ועד סופו – אמר לו הקונסול: מה אעשה לך ואתה כסיל, שהרי עשוי אני להגן על נתין שלי אם הוא פוגע באחרים ומזיק בהם, אז מצילו אני מידי השלטון אולם אם אחרים פוגעים בנתין שלי – מה בידי לעשות? כלום שליט אני על שליטים תורכים? וזולת זאת, אתה התגרית ברב שלך ואתה זלזלת בדיני דתך – אין אתה ראוי שתהיה נתין של צרפת. מוחק אני שמך מרשימת נתיני צרפת.

וכך שלחו מלפניו בידים ריקות ובבושת פנים.

מאותו היום הורכן ראשו של הרשע, הונמך קולו וסר מוראו מעל הבריות, ונהפוך הוא: מאז היה חרד כל ימיו כעלה יבש, פן יתפסוהו שוטרים תורכים על עברה קלה וינקמו בו נקמתם מימים רבים.

כך הקיץ הקץ עליו בחייו.

ואולם למען האמת יש לרשום על ספר: שבאחרית ימיו שב חבטון בתשובה שלמה, כפי שיזכר הענין בסוף סיפור זה.

ג. ככה יעשה לה

בה בחצר חבטון קרה לאחר חדשים מספר, מעשה אשר תצילנה האזנים לשמעו.

מכבר, זה שנים מספר, באה מפרס להשתקע בירושלים אלמנה צעירה ולה שני ילדים ובת גדולה נשואה לאיש פרסי כבן עשרים וחמש. האם וילדיה גרו בחדר שבקומה התחתונה בחצר חבטון והזוג הצעיר גר רחוק קצת ברחוב אחר. הבת הנשואה ספק אם הגיעה אז לגיל חמש עשרה, בעוד האם עצמה נראתה כבת שלושים או שלושים וחמש. ויש לדעת מנהג משונה שנהוג בפרס: מחתנים את הבנות שם בגיל רך מאד, מגיל תשע – שתים עשרה. ילדה שעברה את השנה השתים עשרה לחייה נחשבת לבתולה זקנה ואינה עוברת לסוחר. כך המנהג שם, כפי שידוע מפי הבריות, עד היום הזה. לפיכך כשאֵם משיאה בת, שהגיעה לתשע או לעשר, הרי האם עצמה בת עשרים וחמש או שלושים. ולפיכך חזון בלתי טהור נפרץ שם בפרס, שהחותנת הצעירה חושקת לעתים בחתנה והחתן בחותנתו – וזאת כעין מכת מדינה שם.

אותה אלמנה צעירה, מיד לבואה ירושלימה נישאה לאלמן איש ירושלים, תלמיד חכם הגון וטוב, כי האלמנה טובת מראה היתה ומנת חלקה שפרה עליה ועל בעלה. אבל לא ארכו ימי שמחתם: כשנתיים לאחר הינשאָם נפטר בעלה ונתאלמנה שנית.

ומהיותה נתונה בדוחק ובמחסור כל הימים היה חתנה פוקד ביתה לעתים, מסייע בידיה ומטפל בצרכי ילדיה.

והשכנים בחצר, כיוון שדרכם להרחיק ראות ולהעמיק שמוע בבתי שכניהם – רבות היו מציצים מן החרכים ומשגיחים מן הסדקים שבחלונות ובדלתות וארבו לחתן כל אימת שבא לבית חותנתו בהיעדר הילדים מהחדר, עד שהגיעו ביום שבת אחד לשיא חפצם: בהתמלאם קנאת ה' צבאות, פרצו את דלת פתח בית האלמנה וראו את שניהם באותו המצב שהתאוו לראותם. אז קמו קולות זעקות – וחצר חבטון סערה ושׂאָנה.

וכשהובא הענין בפני בין דין וחקרו ודרשו את העדים, עדי הראייה, באותו מצב וגם את פי החוטאים עצמם – נמנו וגמרו והוציאו פסק דין כזה: החתן החוטא יטילו עליו חרם לזמן מסויים (אבל החתן אגב, מסר הודעה פומבית בו במקום, שאם יטילו עליו חרם – מיד ילך ויתאסלם – ועם כל הרוגז והמהומה, שעוררה הודעתו – יצא מן המערכה בלי חרם, ובלי כל עונש אחר). ואילו על האשה הוציאו פסק דין חמור זה: גלוית פנים בשמלת־בית, בלא צעיף ובלא אדרת־נשים עליה, ירכיבוה על חמור כשפניה לצד זנב־החמור וככה יעבירוה מפתח בית־דין עד סוף הרחוב הסמוך לבית דין הלוך וחזור פעם אחת, ככה יעשה לה, לא פחות ולא יותר.

וראו אז מחזה אימים זה איש ואשה, נער וזקן, ילד וילדה, וירושלים עיר הקודש שבה אז והיתה קריה נאמנה מלאתי משפט…

ד. תפילה קורעת גזרה

באותה שנה כמעט, התרחש באותה חצר עצמה מאורע מופלא מאד שודאי ראוי הוא שירשם לזכרון בספר:

בדירה קטנה, בת שני חדרים בקומה העליונה, גרה משפחת אבוהב.

האיש, ח' גדליה אבוהב, נודע כיהודי כשר, טוב לשמים וטוב לבריות, אוהב התורה ולומדיה, וביתו פתוח תדיר לבעלי תורה בבחינת: “בית ועד לחכמים”. ואף על פי שפרנסתו בדוחק הרבה, בכל זאת כל שיש פרוטה בידו יוציאנה בלב קל ונפש חפצה כאילו היה גביר נדיב־לב וטוב־עין. וכל מיודעיו ידעו, שח' גדליה עלול לתת כל מה שמצוי בידו אם נפגש באיש מצוק וקשה־יום, שכן כעין תשוקה תקנן בלבו לנדב, לתת, להרבות צדקה וחסד, על כך היתה אומרת אשתו, אשת חיל נבונה, שהוא, כפי הנראה, גלגול של איזה גביר גדול, שמשום מה נדון לשוב ולחיות כגביר נצרך, כעשיר עני, או שהוא עתיד לשוב בגלגול להיות עשיר בממש ונדבן בפועל.

והוא עצמו, היה משמיע דעתו בבדחנות לאזני בוראו ומתחנן לפניו לאמר:

בחנני נא, רבונו של עולם, ותן בידי, למשל, עשרת אלפים דינרי זהב, והריני נודר לפניך: מיד נותן אני תשע עשיריות לצדקה וחסד לאלמנות, ליתומים ולנצרכים. ואם איני נאמן לפניך, קח אתה מראש את תשע העשיריות וחלקן אתה בעצמך ותן לי העשירית האחת ושוב תראה מה נכון אני לעשות עם אלף דינר!

אבל כיון שלא היה בידו כל ממון לעשות בעצמו צדקה וחסד, היה כל ימיו מעשה אחרים, שיש יכולת בידם והיה יודע לרכך לבבות בדברים ולהוציא מהם דינרים. על כן כנויו בפי רבים: “ח' גדליה מזכה הרבים”.

ונות־ביתו, בת רב גדול בישראל, מפורסם הרבה בענוותו, בצדקתו ובעוצם תורתו, היתה גם היא עטורה בהרבה מעלות ומידות טובות. ואמרו עליה כמה שנאמר ב"אשת חיל: “פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה”. ואמנם, לא אחת ריפאה לבבות שבורים מצרה ויגון מבין שכנותיה ומיודעותיה בחן אמריה ושכל מליה.

בימים ההם מנה בית אבוהב בנים ובנות ארבעה. הבת הגדולה נישאה בשעתה ויתרם היו סמוכים עדיין על שולחן אביהם.

ומה טעם שאנו מזכירים מעמד ביתו ומספר נפשות בני ביתו? – כדי שיהיו דברים אלה הקדמה למה שיבוא להלן מקורות חיי ח' גדליה.

על כל המעלות שמנינו מטיבו של ח' גדליה יש להוסיף: אדם בריא בגופו ואיתן בכחותיו היה ומעולם, עד שנות העמידה שלו, לא ידע, שבח לאל, שום מחלה ושום חולשה ובכל זאת היה פעם ופעמים בסכנה גדולה והגיע עד שערי מוות כמעט.

היאך?

בגלל ידים שלו, שהיו עסקניות הרבה והיה מצטיין בכשרון מעשה בכמה מלאכות, לא מלאכות ממש אלא קצת מלאכות: קצת נגרות, קצת כריכת ספרים, קצת גידול ירקות (אם זכה בארבע אמות אדמה באחת מחצרות מגוריו). ואם נבוא לספר במפורט פרשיות ממלאכותיו ועיסוקיו תקצר היריעה מהכיל, דיינו אם נזכיר כאן אשר פעל לא פעם בכשרון האדריכלות שלו:

כל אימת שעבר ח' גדליה לגור בדירה חדשה בחודש “מוחרם” (והרבה פעמים החליף דירתו), מייד לאחר שנתיישב כלשהו בדירה (אם בת חדר גדול אחד או שנים קטנים) היה ח' גדליה יוצא ונותן עיניו בגבולות דירתו ומתחיל מתכנן תכניות מופלאות ומחשב חשבונות מדוייקים בחכמת ההנדסה, בלא עפרון ונייר ובלא מחוגה ומידה, אלא בטביעת עין בלבד, היאך להגדיל מידות הדירה והיאך להרחיב גבולותיה על איזה שטח פנוי, כגון: קצה אצטבה כל שהיא או שיפוע גג כל שהוא או כיפה עגולה מדירת שכנו, שהם בבחינת שטח הפקר, שפיר יותר: שטח בטל, ששום בן אדם אינו יכול להשתמש בהם, – ו"שטחים" כאלה מזדמנים לרוב בתוך בלבול הבניינים שבחצרות ירושלים – ואז, לאחר שהעלה בדמיונו צורת הבניין: אם קיטון אם צריפון, או מין סוכה בצורת משולש או מחומש – והכל בניין עץ חזק כברזל – הולך ח' גדליה וסח לבעל החצר, או לבעל החזקה, את פרשת תכניתו, משדלו בדברים ומפליג בשבחים בעניין החידושים שייעשו בדירה ומסיים דברו בהתחייבות מפורשת, שהכל עושה הוא, ח' גדליה, על חשבונו בלא תביעת פרוטה מבעל החצר ונוסף לכך, כשתבוא שעתו לעזוב את דירתו – הריהו משאיר הכל לבעל החצר. והרי זה נהנה בתוספת עראית וזה – בתוספת עולמית. ותמיד בעלי החצרות היו מסכימים למפעליו של ח' גדליה.

הסכים לו בעל החצר מיד הולך ח' גדליה ומביא קורות וקרשים, סולמות וחבלים, מפשיל שרווליו ומרים כנפות בגדיו ועוסק במלאכה: גוזר במשור ומחליק במקצוּע, וחופר בקרקע אדנים לעמודים והורס בקירות חורים לקורות, משפשף שם ומצרף שם, ולאחר מכן – וראה איש ירושלים את ח' גדליה ברומו של פיגום, ציציות ארבע כנפותיו תלויות באויר, והוא עצמו תלוי בחללו של עולם על קצה קורה, או שהוא שטוח על גחונו בשולי גג משופע עד לאימה, דופק מסמרים גדולים כגודל יד־אדם או גוזר במשור גדול היותרת מן הקורה.

והעוברים ושבים בחצר בשעות כאלו נושאים עינים בפחד ואימה למרום מעמדו של ח' גדליה ופיהם מלא שבח ותהילה לעוצם פועלו ולמעוף דמיונו.

והנה בבוא ח' גדליה בשעתו לגור בחצרו של חבטון, מייד גילו עיניו שטח בן ד’–ה' אמות, הסמוך ממש לחלון חדרו. השטח הוא בעצם, סמוכה כעֵין קשת בין שני כתלים של שתי חצרות, זו מול זו, כדי לחזקם במקומם, שלא יבואו, במוקדם או במאוחר, לידי התקרבות יתרה עד כדי מפולת. משראה ח' גדליה את השטח הנתון כדבר הפקר, מיד עלה על דעתו, שיהפוך את חלון חדרו לפתח ויצרף מעבר של קרשים, שעון על עמודים, אל השטח המופקר ויקים עליו איזה “בנין” שהוא.

גם שמעון חבטון וגם בעל החצר השניה הסכימו לתכנית, כיון שהיא כעין “תגלית מופלאה”.

ואחר שבועיים ימים הקים שם ח' גדליה מין ביתן מהולל כלול בהדרו.

אבל כשם שתמיד יצא ממלאכות כאלה בסריטה או בחבורה בידיו או בפניו – כן גם הפעם טעתה ידו והלם בפטיש על ידו השניה מכה חזקה עד זוב דם.

מיום ליום הלכה וטפחה ידו ומלאה מוגלה. וכל שטיפל בו הרופא היווני שבירושלים לא העלה תעלה לידו.

בשבוע השלישי היה שוכב ח' גדליה נטול חושים כמעט. כשהובהל הרופא אליו, בא, בדק, פשפש, עשה מה שעשה ביד הנגועה ולבסוף הניע תנועת־יד, שמשמעה: אבדה תקוה.

אותה שעה היה החדר מלא אנשים: קרובים, שכנים ומיודעים, עיניהם זולגות דמעה ופניהם אימה ודאגה. מיד ראו שעקרת הבית, בוסה דולסה, קמה, נטלה עליה צעיף בחפזו ויצאה מן הבית.

לאן היא הולכת? הצועדים אחריה ראו שהיא הולכת כרדוּפת רוּח, כמוכת־הלם, בלא להביט לימינה או לשמאלה, עד שהגיעה לבית מדרש קטן, השייך למשפחה., ברחוב הסמוך. בפתחו נשלה נעליה מעל רגליה. עלתה ל"היכל" (לארון הקודש), פתחה הדלתות, נתנה ידיה בספר התורה ותחבה ראשה בין הספרים, כשהיא מתפללת בלחש ומתייפחת בבכיה. קרובי המשפחה עמדו ליד השער בדומיה, איש לא נע ולא זע, חרדת קודש ופחד אלוהים רחפו על ראשם. כל שעברו הרגעים הורם קולה קצת. העומדים בשער שמעו קטע־שיח מלת תחנון עד שהבחינו בשוועת תפילתה, דבר דבר כמשמעו: שלָמה ומדוע יוקח בעל נעוריה מעמה? והוא ירא־אלהים, טהור לב, נקי כפיים ורודף חסד כל הימים? על מה ולמה תידון היא להיות אלמנה ובניה יתומים, מה כוחה ומה בידה להחיות אלה הילדים? איה רחמיך אל אלוהי הרחמים? ענני רבון העולמים, ענני. אמתך, תולעת קטנה, מתחננת לפניך, קום מכסא הדין ושב על כסא הרחמים, קרע רוע גזר דינך, הראני נא את חסדך, הושיעה כגודל רחמיך. ואם… ואם גזירה היא – קח אותי תחתיו. הריני כפרתו. יהיו הילדים יתומים מאם לא מאב, לא מאב…

זעקת־שבר, זעקת אימים פרצה מגרונה: ה' ה' אל רחום וחנוּן, ענני, ענני! ופתע הרכינה ראשה – ונדמה. עברו רגעים. העומדים לפני השער חרדו לחייה. לא ידעו היקרבו אליה לראות לשלומה או אל להם לקרב אל מקום הקודש לעת כזו. – –

ובעבור בין כה וכה רגעים ארוכים, ניצבה לפתע, כנפילתה לפני כן לפתע, פרשה הפרוכת, סגרה את “ההיכל” מחתה דמעתה ועשתה שערה והפכה פניה לצאת. משראתה את העומדים בשער – תמהה רגע ועמדה תחתיה. ואולם פתחה ואמרה בקול שלו ונרגע: אאמינה: תפילתי נתקבלה. נלך הביתה.

כשנכנסו לחדר החולה, ראו הכל וכן תמהו: ח' גדליה נשען על הכר ובתו הגדולה מַשקה אותו טיפין חלב ובפניו אור־ישע. כשנגעה אשתו בכף ידו, אמרה בלשון הפסוק מעומק לבה: הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו, הנה ירד החום. נכסהו עתה כי יזיע זיעת רפואה וחיים.

ועוד באותו שבוע יכול ח' גדליה להלוך לאיטו על רגליו בביתו.

ושמע השומע דבר הפלא ואמר: אשרינו, כי יש אלוהים גדולים עמנו, ועוד עובדי אלוהים עמנו הקוראים אליו והוא יענם.

וברבות הימים, בהגיע שמעון חבטון בעל החצר על סף הזיקנה, היתה עליו רוח שכנתו הצדיקה, בוסה דולסה אבוהב, להפוך לבו לטובה, שכן כשנתן חבטון אל לבו ואמר לשוב בתשובה שלימה, לא שם פניו לא אל רב, ולא אל חכם ולא אל ידיד נאמן אלא לשכנתו בוסה דולסה. מפיה ביקש עצה ותושיה מה יעשה ויכופרו עוונותיו ויזכה לעולם הבא – וכל אשר תאמר היא לו מלא ימלא בכל לבו.

כל שביקשה בוסה דולסה החסודה והענוָה לדבר אל לבו, שאין היא אלא אשה פשוטה ושראוי לו שיקח דברים עם רב בישראל – לא נשמע לה

אז נאותה לבקשתו ותיעץ לו, שלאחר שיאריך ימים הוא ואשתו – יקדיש חצרו לתלמוד תורה, שאין זכות גדולה מתלמוד תורה לבטל כל גזרה רעה ולסלוח כל עוון.,

על כן היתה חצר חבטון הקדש לתלמוד תורה כידוע לכל תושב ירושלים מאז ועד היום הזה.

מן המעברה למעון

כשהגיעה המשפחה אל לב לבה של יפו, בתוך תוכן של אותן סימטאות, שנתחבות זו בצד זו וזו בתוך זו, היתה המשפחה משרכת סימטותיה, תמוהה למראה “חוצותיה” של עיר זו וסקרנית למעון הצפוי לה כאן.

והבריות, שהיו מצויות באותה שעה באלו הסימטאות, היו אחוזות גם הן סקרנות לטיבה של משפחה רבת־בנים זו, המהלכת לה עמוסה מטלטלים ופכים קטנים עם גדולים – מי היא, מאין בואה ולאן פניה מועדות?

כיוון שהסימטאות רובן קצרות, עד שהספיקו המסתכלים לשער־לנחש ולקבוע משהו מטיבה של המשפחה, כבר נכנסה המשפחה בסימטה אחרת ונעלמה מן העין, וכך סימטה אחר סימטה. “דובר” בסימטה אחת הספיק לקבוע: הרי אתם רואים: יש פה סבתא, לא כל כך זקנה, תמירה היא, אבל היא הסבתא, שכן על ידה הולכת אם הבנים, אשה נאה והילוכה נאה, כאילו היא “אחת גברת” וזאת הבחורה ודאי בתה; היא “ככה”, יפהפיה, “כסהר במילואו”.

דובר בסימטה אחרת הספיק לכלול: “שתי הילדות גם הן יפות, אחת כבת שתים־עשר, השניה כבת תשע, גם שני הילדים נחמדים”. דובר אחר התעכב באיש ההולך לפניהם כמו לנחותם הדרך: “זה אינו אבי המשפחה, לא, ודאי לא”. מיד הצטרף דובר אחר: “זה בכלל שכּנזי”, אפילו שמדבר ערבית יפה יפה. אני מכיר אותו, זה איש מהממשלה, אולי מהסוכנות אולי מהצבא – אני לא יודע, אבל הוא שכּנזי.

נמצאה באחת הסימטאות גם אשה, זקנה כמעט, שהכירה את הסבתא, אם המשפחה עוד במצרים – בקהיר. "אני זוכרת אותה, מקהיר; היא היתה אשת אחד “חכם”, של בית־דין, בבית הרב. אני זוכרת אותה.

– ומי זה האיש, שהולך מאחרי החבורה, קצת שחוח, לבוש כפתן וחבוש תרבוש?

בשום סימטה לא נמצא יודע פשרו.

משהגיעה המשפחה אל סימטה, שנראתה כמבוי סתום, סברו ודאי כאן מצוי המעון המובטח. אולם בסוף סופה של הסימטה, בלא כל סימן של פנייה צדדית, נגלה כעין חלל, ספק שביל, ספק משעול, שלא נמצא כאן אלא, כנראה, להפגין שיא העיקום בסימטאות הללו. ומכאן, ממעבר צר זה, יצאה המשפחה אל “רחבה” כל שהיא, שבמרכזה עמד בית גדול בן שתי קומות.

– הגענו – אמר המלווה – פה למעלה בקומה השניה, דירה אחת כולה לכם. בקומה התחתונה כמה דירות (חדרים), גרים יהודים מרומניה, מהונגריה, מפולניה ועוד.

כמה מהשכנות ושני גברים שנראו כחלושים עמדו כמשתאים כשעלה האיש המלווה ואחריו כל המשפחה לפי סדרה, עם אותו איש חובש התרבוש.

הדירה – מבוא, חדר אחד גדול למדי ושנים בינוניים, בית־תבשיל וכל השאר. הגג הגדול של כל הבית שטוח, עשוי תערובת מלט וחמר, שטחו רחב־מידות, פנוי מכל מבנה; גדר בנויה בגובה אמה סביב כל הגג.

כל רהיטים לא היו בבית, זולתי כמה שרפרפים, מחצלות, מצעים ושמיכות, שהובאו מקודם. אבל הדיירים שמחו לארונות שהיו בקירות בכל החדרים.

פרשו מחצלת גדולה בשביל הקטנים, הניחו סמוך לה כמה שרפרפים בשביל המבוגרים וישבו לפוש.

פתח האיש המלווה ואמר: “אין שא אללה” (בחפץ האל) יהיה לכם הבית הזה בית פרג' (הרווחה, הקלה) ותזכו להצלחה ולכל טוב; ובזמן קצר יתמלא הבית הזה רהיטים, חפצים וכלים ככל שאתם צריכים וככל שאתם ראויים, אלא שהממשלה אין ביכלתה לספק יותר. –

נכנסה האשה בדבריו ואמרה: אחר בקשת סליחתך אדון אבנר, שהפסקתיך בדברים, ברצוני להקל דאגה מעליך: אל תהיה מחשבתך על הרהיטים, הספות והכורסות. הן העולם עתה קיץ בראשיתו. בלילה נשתטח על הגג הרחב כבקעה – ומי ידמה לנו? נצטרך לחסוך פרוטה לפרוטה להקים לנו כעין סוכת יריעות לצל עבה ביום. ואילו בימי החורף – עד אז נספיק, בעזר אללה, לסדר לנו “מין ספות” נוחות לשינה – רק יהיו הילדים בריאים ואני, לו יוסיף לי האל כח לעבוד בכל הצורך.

– שפיר, שפיר, אֵם ללה, הריני כפרתך וכפרת כולכם על טוב לבכם וענוות רוחכם, אבל את הפסקת אותי כשאמרתי, שאין ביכולת הממשלה לסייע בידכם כפי שאתם זכאים, וכפי שהממשלה חייבת כלפיך למען זכרו של בנך דוד, האל ירחמהו, אלא שוב אני אומר: על צוארינו, על צווארי הממשלה, עדיין תלויות כיום למעלה ממאה וחמישים אלף נפש במעברות והממשלה מוציאה מליונים כל יום ויום – “ואין האלומה משביעה את הכבשה”.

והיה אדון אבנר מוסיף כדרכו דברים שאין להם שיעור, וחוזר, כדרכו לפעמים, על דברים שכבר השמיעם והסבירם. אולם בני הבית, ביחוד הקטנים, לא היו קצים מדיבוריו, אם משום שסח להם בלשון ערבית צחה ואם משום שהיו מחבבים דבריו שתמיד, בכל זאת, היה משמיע גם דבר מה חדש. אך הפעם משהאריך בשיחו אמר כמתחכם: ואני יודע, גבירותי, ובפרט את ללה יקירה, שאתן אומרות בזה הרגע בלבכן: הו, יבוא עליו! על השכּנזי הזה – על דיבורו הארוך בלי סוף!

הסבתא והאם, סית חנה, היו כמנערות לשונן מחשדו ואמרו: אסתגפר אללה (חס ושלום) ואילו הבת, ללה, התגרתה בו ואמרה: נכון אמרת, איך ידעת? כלום נביא אתה, שיודע מה בלב אדם?

– נביא לאו דוקא, יתכן “מין נביא” אגיד לכם אגב כך דברי תורה כל שהם, למען ישמעו הקטנים הנחמדים האלה. חכמינו אמרו: מיום שנחרב המקדש ניטלה נבואה מנביאים וניתנה לשוטים. הדברים האלה נראים תמוהים מאד: ראשית, אם יכלה הנבואה להימשך ולהתקיים, למה ליטלה מנביאים ולתתה לאחרים ודוקא לשוטים? הלא לשוטה אין שכל, אינו בר דעת, כיצד יכול לשאת דבר נבואה? אלא כוונת חכמינו היא כך: אמת, לשוטה אין שכל, אבל יש לו לב, שכלו אינו פועל כראוי אבל לבו, הרגשתו עלולה להרגיש נכונה. ואני “מין נביא” כזה (לאו שוטה דוקא) אין לי הרבה דברים, כלומר: חסרים לי הרבה דברים אבל יש לי הרבה לב. וכיון שאין לתת לכם מתות וחפצים של ממש, אני נותן לכך הרבה ממה שיש לי בלבי, היינו: דברים, דברים ומשאלות־לב הרבה מאד.

בין כך וכך הגישה ללה קהוה לאדון אבנר ולנשים ושוב הכביר האיש תודות וברכות על הריח המסעד לב של הקהוה המוגש ועל הנועם הקוסם של הבת המגישה.

עוד הם יושבים, כמצפים לשפע דיבוריו של אדון אבנר, קם האיש, פנה אל בעלת הבית ואמר בקול שיש בו מן העגמימות: זוכרת אַת סית חנה, שאמרתי לך לפני חמישה־ששה שבועות, שיהיה עלי לנסוע בקרוב לחוץ לארץ לזמן ארוך, שלושה־ארבעה חדשים – למען העליה – עתה קרבה השעה. מחרתים אטוס לאירופה – ולא תהא שהות בידי לראותכם שוב בטרם אסע – לכן באתי עמכם בעצמי והרביתי דברים לאזניכם בשביל ימים רבים שלא נתראה. אבל בקשתי מחברי שיסור אליכם כפעם בפעם וישאל לשלומכם ולצרתכם.

ובצעדו כה וכה נפנה לללה, בעמדה לבדה, עצובה לשמע דבר הפרידה ולחש לה: “הוריתי לאחד החברים, שיעמוד על המשמר ואם יוודע לו דבר, מיד יודיע לך. אל תדאגי לכך”.

והנשים היו מביעות צערן, שבאה להן הפרידה כמו במפתיע והגדילו שבח האיש, אשר מאז התודע למשפחה, זה חדשיים שלושה, היה כידיד משען לה, אהוד בנועם שיחו ובטובו על הקטנים. ועתה בצאתו לדרך רחוקה לא יכבידו לבו בדברי עצבונות, אלא, כולם, כל בני המשפחה, יעתירו תפילה לאל שיצא בשלום וישוב בשלום, בשמחה ובהצלחה ככל שלבו חפץ – כן יהי רצון.

כשירד מר אבנר כרמל לקומה התחתונה, ראה שכנים ושכנות יוצאים מפתח ביתם אחד אחר רעהו, כאילו ציפו לו ממארב ונצבו לפניו בחבורה. אחד מהם, בעל חתימת־זקן בשנות העמידה, שהיה, כנראה שליח הציבור הקטן הזה, אמר בלשון עברית קצת משובשה: סליחה, אדון, מה זאת אומרת? רוצה לומר: מי זאת המשפחה, בשביל נותנים לה דירה כזו למעלה לבדה? מדוע שדוקא היא?

ובלא לחכות לתשובה מפיו הפליטה אחת הניצבות: מה? שהיא משפחה גדולה? יש עוד גם הרבה משפחה גדולה, לא פה, אבל יש, זה פרוטקציה? מה?

– תנו לו לדבר – טענה אחת בלשון אידית – נשמע מה יש לו לומר?

– נכון, תנו לו ונשמע.

פתח האיש בעברית בלשון מתונה־מתונה: למה לעשות כעס? אתם אנשים מבוגרים, גדולים, אתם צודקים, אתם רוצים לדעת, להבין. שמעו ותדעו: אין כאן שום פרוטקציה. יש כאן גמול קטן, פעוט, אבל הוא חובה גדולה, קדושה, על הממשלה: זו משפחה שגורשה ממצרים בזמן מלחמת סיני, אתם יודעים “מבצע סיני”?

– כן, כן, יודעים.

– המשפחה הזו באה תוך סכנות רבות עם עוד משפחות רבות ממצרים והיתה במעברה בצפון שלוש־ארבע שנים כמו הרבה משפחות אחרות, אבל הבן הבכור של משפחה זו בחור טוב, מצויין, היה ציוני גם במצרים. עלה לארץ שתי שנים לפני מבצע סיני, שירת בצה"ל. נפל במלחמה. זמן רב לא ידענו, שהוא בן המשפחה הזאת (הוא שינה שמו לשם עברי) ורק לפני שלושה חדשים בערך נגלה ונודע לנו שהוא בנם. לפי החוק מגיעות להורים כאלה זכויות מסויימות. הממשלה ראתה חובה לעצמה לדאוג קצת לילדים היתומים ולאלמנה לכל הפחות נתנה להם דירה מתאימה להם לפי מספרם ולפי צרכם.

זוהי “הפרוטקציה”. עתה מובן הדבר לכם? האם לא צודקת הממשלה?

– בסדר, בסדר, שיין, שיין סליחה.

– שלום.

– שלום שלום.

“בני עליה”

באמת אמרו, בני אדם בלא לשון משותפת ביניהם, משולים להרים שגיאיות עמוקים מפרידים ביניהם. ברם, כשם שהגשר מחבר הר אל הר, כן הלשון המשותפת מחברת בני אדם אל בני אדם, והמשפחה “המצרית” החדשה מבשרה חזתה כזאת וכזאת.

השכנים, דרי הקומה התחתונה, למשל, שכולם היו יוצאי ארצות אירופה ולא שמעו כלל לשון ערבית, לא מצאו מסילה ואף לא שביל צר, ללבם של בני המשפחה שלמעלה. הם ראום רק מן העין ולחוץ אך לא מן העין ופנימה, אל הלב. בעינם ראו שכל בני המשפחה הזאת כמעט, יפי־תואר הם וחוט של חן משוך עליהם; אפילו הסבתא, שודאי עברה גיל השבעים, צורתה נאה, קומתה זקופה קמטי־זקנה מועטים ודקים בפניה; עיניה פקוחות ואזניה קשובות וכל עצמה כבת ששים; ובתה, אם הבנים, גווה מלא, לא יתר על המדה, גון־פניה כהה קצת, קלסתר פניה נאה, מבטי עיניה ערים, חדים, דיבורה שקט והליכותיה מתונות, וכל שכן דמותה של הבת הבכירה ללה שהיתה הדורה להלל: פניה עגולים, מאירים, עיני תכלת לה ופס דק כהה טבעי בעפעפיה ובריסיה כאילו יצאו זה עתה מקרן הפּוך; קומתה בינונית,חסונה, וכל עצמה יצוקת חן.

גם שאר הקטנות והקטנים נחמדים למראה.

כל אלה ראו בעיניהם, אבל לא יכלו לדעת ולהכיר דבר וחצי דבר מעניניה ומהליכותיה של המשפחה, לא מעברה ולא מהווה, לא מעצבונה ולא מנחמתה, כי נעדרה מפיהם הלשון המשותפת המקרבת לבבות.

לכך ראו ולכן תמהו, שאין נראים בחורים או מחזרים אחר בחורה יפהפיה כזו, שכן אין יוצא ואין בא בכלל אצלם, זולתי אותו אדם שתקן־צנוע, החבוש תרבוש, שפוקד אותם יום יום ברוב או במעט כאחד שמש או קרוב משפחה. וכן ראו בשבועות הראשונים לבוא המשפחה החדשה, אשר סר אליהם פעם או פעמיים איש זקן כמעט ועמו בחור, שאין מראהו מושך לב, שהו שעה קלה והלכו וכן כמה וכמה דברים ראו פשוטים ולא פשוטים, רגילים ולא רגילים – ראו ולא ידעו, שמעו ולא הבינו, לא קלטו דבר של ממש ולא פלטו דבר של ממש. אלא, מסתמא, העלו בפיהם קצת דברי רכילות לשם רכילות בעלמא.

ואילו לאחר שבועיים ראשונים לבואם למעונם החדש נתודעו למשפחת שכנים אחרים, שגרו מכבר במקום, מעבר לארבע סימטאות, סמוך לשפת הים והילדים משתי המשפחות, הקטנים והקטנות כאחד, שהתודעו בבית הספר, התקרבו ביניהם, תוך כדי משחקיהם, גם מחוץ לבית הספר גם ביקרו בעתות ערביים הילדים “החדשים” בני בית אל חילו, בבית ילדי המשפחה הותיקה משפחת עטר.

באחד הימים כשבאו הקטנים עם ערוב היום לביתם לאחר הביקור הראשון בבית עטר סחו הקטנים לתומם אשר ראו שם, בפה מלה ומלב מלא:

יש להם שם שולחן גדול. כסאות, שמונה, יפים. גם ספות, שתים. עגולות,“ככה”, יפות הרבה. גם מראה גדולה. גדולה הרבה. כמה חדרים?

– שלושה, ארבעה. לא כל כך גדולים. אין להם גג כמו אצלנו…

– מי הגדולים בבית?

– יש. יש אב, לא זקן הרבה, ככה, איש בעל זקן, מעשן נרגילה. אין להם סבתא. האמא שלהם גבוהה כמו סבתא שלנו, אבל יש להם בת, בחורה, כמו ללה. סמירה, אומרים לה בעברית: (זמירה) היא קמחיה (שחרחורת קצת) אבל – מתוקה הרבה – אין כמוה.

– והילדים?

– שנים כמונו, בגילנו, ואחת קטנה כמו בת שמונה, אולי עשר אמרו: יש להם בן גדול שני, בצבא.

בדבר הקטנים עסקה סבתא בקיפול כביסה ואמא תפרה משהו; ללה החזיקה ספר צרפתי בידה ודוד מורדוך ישב כדרכו, מביט מולו מבטים בוהים ומקשיב רב קשב…

אמרה אמא בקול שקט, מתון: אין ספק אנשים אלה, בית עטר נמצאים כאן מזמן, משנים מספר. אחרי זמן מה גם לנו יהיה שולחן וכסאו וספות. אני מבטיחה לכם – הלא תאמינו לי?

טבען (בודאי, מדרך הטבע) אנו בטוחים…

– ואבא שלכם, האל רחמהו, יתפלל בעדכם. עתה, אביכם הוא אבי כל הברואים כולם. הוא הכל יכול. אני בטוחה שהוא יפצה אתכם מיכלתו העצומה פיצוי גדול, תחת קחתו מכם את אביכם, האל ירחמהו, ואת אחיכם הגדול, תפארת משפחתנו, והאלהים יודע אשר יעשה ויצדק בכל אשר יעשה.

– שלום לפיך, חנה יקרה, הפליט דוד מורדוך בהתרגשותו כי רבה.

ולאחר שביקרו ילדי בית עטר בבית אל חילו, כשבאו לביתם סחו אשר ראו: אין להם שם כלום. זולתי מחצלות ומצעים. כמו עניים ממש. ואת נשי הבית תיארו כפי ראיית ילדים ישרה – בהירה.

בו בשבוע, השבוע השלישי לבואם במעון החדש, הופיעו לעת ערביים בני־בית־עטר: האב, האם, הבת והקטנים “לבקר” בבית אל־חילו ובידם מתת־ברכה כנהוג: ביצים, סוכר, עוגיות, מגדנות. פתחו בברכה: מבורך עליכם מבורך עליהם! והוסיפו מאוצר לשונם הרבה שלומות ואיחולים טובים.

קבלתם בעלת הבית סית חנה, בברכת “ברוך הבא” ואמרה: התכבדו, שבו, אכן השרפרפים שלנו קטנים, נמוכים, אבל הם חזקים ועומדים על תפקידם בנאמנות, אמנם אין להם משען אבל לעת הצורך אנו מסמיכים אותם אל הקיר ואפשר להשען עליהם באופן עראי… הנה, נסדר מיד את המושב ואשר יחסר לנו מנועם הישיבה נמלא כפליים מנועם חברתכם מטוב לבכם ומאור פניכם.

בין רגע סידרו בזריזות הילדים המושב לאורחים: השרפרפים ליד הקיר ולמולם במחצלות בעלת הבית; הקטנים – רחוקים מהמושב. הבחורות ללה וסמירה נטו יחד הצידה וישבו על חבילת מצעות.

פתחה האורחת, סית חיסנה, ואמרה: חייבים אנו להודות לקטנים, לילדיכם ולילדינו, שעל ידם ידענו ממציאות שכנים יקרים כמוכם, אלמלי הם מי יודע כמה זמן היה עובר עוד עד היפגשנו, אף על פי שביתנו אינו רחוק מכאן אלא חמישה־שבעה רגעים. רק שלוש־ארבע סמטאות מפרידות בינינו. והאמינו לנו, כשראינו את ילדיכם (שם אללה עליהם) ראייה קלה, חיבבנום וקרבנום ורצינו להכיר הוריהם. ואכן – בלי מוג’אמלה (חנופה) הנה מצאנו יותר משדימינו והיו ברוכים הבאים בשכונתנו.

השיבה אם־ללה אמריה: אללה יברך אתכם. כיבדתונו, שמחתונו בבואכן ורוממתונו באמריכם. לב־אדם יוכר בפועלו. ואתם כי הואלתם ובאתם אלינו מטוב רצונכם, בלא חישובים ושיקולים – גלה גיליתם לנו טוב לבכם וטיב כוונתכם, כי אמנם עדיין כזרים ונבוכים אנו במקומנו החדש, אם כי, השבח אל, בתוך עמנו בארצנו אנו יושבים, אלא כאמור המשל: “אל גריבּ אהבּל ולו אני פציח” (הר מטומטם אף אם הוא פיקח). והנה אתם הראשונים. שהואלתם להרחיב לבנו, לשמחנו בבואכם ולזכותנו בידידותכם.

והוסיפה שפעת ברכות ואיחולים טובים ושיבחה תוך כדי כך את חמודות פניה של סמירה, שכדברי הילדים “מתוקה היא כדבש”.

בינתיים הגיש דוד מורדוך קהוה ומתיקה. אז הסב דברו אבי המשפחה, אבו חיים, על אשר עבר על ראשם אז, בצאתם בסתר בחצות בלילה מדמשק וכל אשר קרה אותם בדרך מן הסכנות, האימים והזוועות בישימון מדבר בדרך ההיא (“שנה אחת אחרי מלחמת השחרור שלנו”, עד הגיענו הלום “כמעט יחפים וחצי ערומים”) ומשארכו הדברים מדי בפיו, העבירה אשתו, חיסנה, חוט השיחה אל פיה. וכל שהיתה מספרת על סבלם, מצוקתם ועניים בהיותם במעברה (למעלה משלש שנים) היתה מכוונת להקל על לב משפחת אל חילו, שנתונים במצוק ובמחסור. וכך אמרה במהלך שיחה: האמיני לי, סית חנה, אני שהייתי גברת בביתי לא עשירה, אבל מבסוטה (אמידה) ממש, והיתה תמיד כובסת קבועה אצלי ונערה משרתת כל היום בביתי – הייתי הולכת במשך יותר משנתיים, עובדת ומכבסת בחיפה בבתים זרים כדי לספק כל הדרוש לילדים, אכן לא פעם בכיתי בסתר, אבל גם בלעתי דמעותי בסתר. אבל השבח לאל, עם הזמן ועם הסבלנות באו לאט לאט גם הפרג' (הישע) והכיר (ההרווחה).

עכשיו היו האורחים מצפים לשמוע מפי בעלת הבית ארוכות ומפורטות מאשר עבר עליהם עד בואם הלום.

פתחה בעלת הבית ואמרה: היטבת, אחותי, להשמיעני דברי יוצאים מן הלב ומסעדים הלב כשקוי נעים. אמנם גם אני וגם ללה בתי עשינו ועמלנו כזאת וכזאת, אני הלכתי לעבוד ולכבס בבתי זרים וללה דאגה כל הימים מבוקר עד ערב עם הקטנים. הסתפקנו במועט אשר קצב לנו האל וגם עתה כבר מצאתי משפחה טובה, אשכנזים, אכבס אצלם ואעבוד יום יום עד הצהרים. ללה עדיין מחפשת מקום עבודה מתאים לה. לא קל לה למצא, באשר לא תדע עברית אלא מעט. אכן טוב לנו עתה כי מצאנו אנשים דורשים טוב ורעוּת לנו כמוכם, ובטוחים שתסייעו בידנו ככל שיעלה בידכם.

ועל אודות עברם במצרים וכל הקורות אותם בטלטוליהם וסבלותיהם במעברות וכן על דבר זכותם בדירה המרווחה הזו – סיפרה רק, שהילדים הצטננו כל חורף במעברה וחלו מחלות קשות, כי הגשמים חדרו בצריפים שלנו ונקוו לשלוליות בתוך הצריף, אז, בחמלת אללה עלינו, סר אלינו שליח מהג’מעיה (הסוכנות) ודיבר טובות עלינו וארך הענין חדשיים וחצי בערך עד שהעבירונו – השבח לאל – למעון הזה.

וכיון שהיא קיצרה בדבריה ולא הזכירה דברים מפורטים כפי שהיו מצפים, לשמוע מפיה, נמנעו גם הם להכביד על השכנים החדשים בדברים, על אף רצונם.

ועם עוברם לשיחה בעניני היום – היו שתי הבחורות היושבות מן הצד, סמוכות זו לזו, מקשיבות זו לזו, משוחחות ומצטחקות כמו הו חברות־ידידות משכבר הימים.

בערפל

עם צאתם את הבית בחזרה לביתם אמרה אם סמירה לבתה: סית חנה זו, אשה טובה, נעימה, יש לה איזה “היבי” (הדרת כבוד), אולי היא בת “גדולים” (נכבדים, עשירים) אבל היא ענוה, ראית כמה פעמים התכופפה לתקן לי את הנרגילה, איך כיבדתני כפעם בפעם במה שהוא, ואיך הקשיבה לשיחי כאילו שומעת לקח חשוב ממני ובאמת היא המדברת בבינה ובטעם, גם הזקנה, אמה, נבונה, שואלת ומשיבה כראוי.

אמרה זמירה: הראית את התנהגו הילדים? אמם אינה מרימה קולה עליהם, היא מדברת אליהם בקול שקט – והם נחפזים ועושים רצונה.

אמרה האם: בכלל היא מדברת כאילו שוקלת דבריה; בעצם לא סיפרה לנו מאומה משם מקהיר, לא מן הקורות אותם שם ולא פה. לא הזכירה כלל זכר בעלה, לא בחייו ולא במותו. ומי זה האיש “עַם¹ מורדוך” מה הוא להם ומה מעשהו פה? “נראה עליהם” כמו דבר מה, דבר־סוד עמם, ואולי לא סוד אבל אולי ענין שידאיב לבם.

אמרה הבת: ללה גם כן מקצרת דבריה על עצמה. כמה היא יפה! אהבתיה. ו"סחבנו" דיבורים ומעשיות, הרבה צחקנו. וכששאלתיה אם היה לה איזה בחור במעברה, או אולי היא מאורסת – אמרה לא. ולא הוסיפה דבר. סיפרתי לה שאני ארוסה כבר פעם שניה מזה חצי שנה ומעלה, והבחור שלי “מצויין” ושהוא “יקה” (היא לא ידעה מה זה) לא שאלתני דבר, גם כשספרתי לה שאנו מתחתנים בסוף הקיץ הזה – אמרה: “יהא לך בטובה ובאושר” – ולא יספה. וכשדברנו על עבודה בשבילה ובשביל אמה – אמרתי לה שאני אתאמץ ואולי אמצא לה עבודה בבית חרושת, שאני עבדתי מקודם שם, אז שאלתני כמו בפחד: יש שם הרבה בחורים? אמרתי לה, שאין אף אחד, זה בית חרושת לשמלות של ילדות, יש שם כעשרים בנות, אמרה. זה טוב הלואי יימצא מקום לי.

אמרתי לה, דרך צחוק קצת: מה? כלומר את מפחדת מבחורים?

אמרה: לא, לא מפחדת, אבל איני אוהבת…

כיוון ששתקה, לא רציתי להציק לה בדיבור.

– טוב עשית – אמרה אמה – זה היום הראשון שהכרנו אותם. אמת מפגישה ראשונה אהבנו אותם, אבל אין להכיר בני אדם, לא משיחה אחת אפילו לא על פי ידידות ממושכה; איך אומר המשל? “עשרתו מ־ערפתו אלה אדה ג’וורתו” (התרועעת עמו – לא ידעתו אלא אם היית שכנו). יעברו ימים נתבקר ונתרועע כשכנים קרובים אפשר נכירם יותר ונדע מענייניהם.

– ואמנם כל שעברו הימים קטן המרחק בין שני השכנים הרחוקים: כיוון שמשפחת עטר, שהיתה ותיקה בעיר, עשתה כל אשר ביכולתה למצוא למשפחה אל חילו בסיס קיום כל שהוא (ללה נתקבלה בשכר טוב באותו בית־חרושת קטן, ואמה – בבית אחר בתנאים טובים; והקטנים והקטנות סודרו בבית הספר על ידי מאמציו של אבי משפחת עטר), מתוך כך חזקה הידידות וגברה החיבה בין שתי המשפחות.

בערבי הקיץ היו לרוב שתי המשפחות מצויות תכופות יחדיו על הגג הגדול בבית אל חילו או לעתים, על שפת הים סמוך לבית של עטר, ובעתות פגרא ובימי שבת ומוצאי שבת עלה גם קול שירה וזמרה ממושב המשפחות (זמירה מטיבה לשיר שירה ערבית ואחיה – פורט כראוי על ה"עוד"). ויש, אפוא, ונשבה בבית אל חילו רוח שמחה וצהלה, שזה שנים רבות כמו פסחה עליהם ורחקה מהם והלאה.

עם זאת בעצם ימי ההתקרבות בין שתי המשפחות, עדיין לא הורם אותו פרגוד דק שהיה פרוש על חיי משפחת אל חילו. עדיין לא ידעו בית עטר דבר לאשורו מה פשר התחמקותה של ללה מהימצא בחברת בחורים, מדוע אין היא נוהגת כדרך כל בחורה. אם יש ונקלעת עם זמירה פה או שם, בחברה שמצויים בה בחורים – עם שמבחינה היא ורואה ברור, שעיני הבחורים צוהלות לקראתה –ממעטת היא להשתתף בשיחה, ומוצאת סיבה ונימוק לעזוב את החברה. ועדיין ראו בית עטר גם את עַם מורדוך, כמצורף במשפחה כמות שהוא, בלא שידעו מי הוא ולמה הוא?

באחד הימים ההם אסרו חג שבועות היה כשישבו שתי המשפחות בערב בחדר הגדול בבית אל חילו ועם מורדוך ישב על שרפרף לצד המושב כדרכו, מחריש מרוכן־ראש, מוכן ומזומן לקום למלא שליחות שהיא, אם קטנה אם גדולה, כשעיניו צמודות אל אם־ללה, כמו מצפה לדבר מפיה, כמשפטו כל הימים או צופה לאור פניה, או הוזה מה (מי יודע מה?) ורק בהשמיע אם ללה דברה מיד מביע הוא הסכמתו: “כן, באלוהים… זהו… כפי שהיא אומרת…” – כך גם הפעם הביע דעתו פעם ופעמים: זהו בדיוק… בלי ספק זהו…

ובהתגלגל השיחה במושב על מבצע סיני, על תבוסת הצבא המצרי ועל מנוסתם ועל חרפתם וכו' וכו' ועל עלילות הגבורה המופלאה של צבא ישראל, ש"הפתיעו את העולם כולו" ועוד ועוד – פלט לפתע עם מורדוך בקול קצת גבוה מדרכו: זהו! לאם ללה שבע ידות על כל אם. למה? (שאל בעצמו והשיב בעצמו בחטיפה): כי היא אם “הטליעה” (החלוץ) המתנדב.

– חדל, מורדוך, אמרה אם ללה בקול מתון, שב במנוחה תחתיך. המסובים לא הבינו דבר.

ואם ללה בעצמה הסבה את השיחה למראה העצום והנהדר שראו ביום התעופה…

לאחר ימים מספר, כשהזמינה זמירה את ללה לנשף שייערך בבית זוג צעיר חדש ממכריהם – מאנה ללה להשתתף, אז אמרה לה זמירה: תסלחי לי, לא אני מזמינה אותך, אלא הידידים ביקשוני להזמינך משמם. אני לא יודעת מה להגיד להם? הם אומרים: מה זה? בחורה יפה כזו, האם היא “חרים”? כמו ערביה? אם זה דבר סוד – אני לא מבקשת שתספרי לי, אבל הגידי לי תירוץ בשביל האנשים…

השיבה לה: אני כפרתך, סמירה, המציאי אַת איזה תירוץ לאנשים, אבל לך אספר פעם הכל.

כיוון שכך היתה תשובתה, גם דוחה וגם מקרבת, נתרצתה לה וגם הרגיעתה לאמור: אל יהיה בליבך עלי, אני יכולה להבין… אעשה כרצונך – ואמצא תירוץ מתאים.

אחר הדברים האלה קרה שאם ללה חלתה מחלה קלה בעיצומו של הקיץ, ושכבה במטה. ביום הרביעי לשכבה סרה אם סמירה לעת בוקר מאוחרה, אליה לדעת משלומה. בהיכנסה ראתה את עם־מורדוך עושה כה וכה בבית ואמר לה, שאם ללה הלכה זה עתה לעבודה כי הרגישה עצמה קצת יותר טוב.

אמרה אם סמירה מתוך צער: למה מיהרה כל כך לילך לעבודה טרם תתחזק לגמרי? והוסיפה לשון תרעומת: מדוע לא עצרת אתה בעדה? תסלח לי שאני מתלוננת עליך, אבל אתה הקשיש בבית הזה ולך זכות העצה…

– אני, בחיי ובחייך אמרתי לה, ביקשתי ממנה שתנוח עוד יום, אבל אני לא אתנגד לרצונה, לא, לעולם.

– ואיך ללה? רצוני: האם היא באמת שבעת רצון מעבודתה?

– כן, כפי שאני שומע… שבעת רצון.

– אבל אשאלך “ברבק” (בשם אלהיך) דבר… (הנה אנו מדברים בינינו לבין עצמנו): אנו כולנו שרויים עגומים ותמהים הרבה מראות את ללה, בחורה יפה וזוהרת, מתוקה כדבש וטובה כלחם הטוב, בודדה לנפשה, מתחמקת ומתרחקת כל הימים מחברת בחורים, ופליאה בעינינו – למה זה? על מה זה? מה גורם להתנהגות זו?

– אכן, אכן, השיב עם מורדוך ברוב עצב – יכאב לב כל אדם על כך, החריש ולא הוסיף דבר.

– ומי יוכל להודיע לנו מה פשר צרה זו? מי?

– אולי תשאלי כבודך את אם־ללה, אולי כדאי…

– בחיי חיי הייתי מוכנה לתת כל מה שביכלתי כדי לדעת פשר דבר, כדי לעזור, להקל אם אפשר, אבל לשאול אותה אני נמנעת, שמא אגע בלא דעת באיזה פצע נסתר… באיזה סוד…

– לא… לא… לא סוד רק עצבון, עלבון מכאוב..

– אם כך, אם אין כאן סוד, הלא תואיל אתה להגיד לי – ביני לבינך – בקיצור רק שורש דבר… קיצור שבקיצור.

– אבל אם היא, אם ללה, לא גילתה לך (אף על פי שאת ידידה טובה לה והיא אוהבת אותך – אני ידוע –) ה"מתאים" ונאה בעיניך שאני אגלה?

– אני נשבעת לך באלהים ובתורה הקדושה שללה בעצמה אמרה לפני ימים מספר לסמרה: אני אספר לך הכל, אלא שאנו סוברים שלא נאה לנו, שניראה סקרנים וטרדנים. אבל אתה – כפי שאנו רואים – ידיד נאמן אתה להם ורצוי אתה עליהם, אתה יכול להועיל לתיקון המצב, הן רצוננו לשנות את מצבה של ללה ועלינו לדעת איך? במה? מתי?

– אם כפי שא נשבעת שללה אמרה שמוכנה לספר אני סובר… כן… אני יכול אולי להועיל לתקן…

זהו, זהו, עם מורדוך.

– כמו שאמרנו סית חיסנה, רק דברים בקיצורם, אני לא צריך לספר כל אשר עבר עליהם. הנה אספר. כך היה מה שהיה: בעלה של חנה, נסים אל חילו, האל ירחמהו נפטר כבן חמשים, כך בקירוב. בימי הבחרות היינו שנינו ידידים כאחים (לא, זה לא חשוב עתה). הוא היה סוחר בדים, בעל חנות טובה למדי. לא היה בעל כסף אבל היה אמיד לגמרי. אולם הוא נהג בחייו, בביתו, כעשיר ביד ארוכה, ארוכה מאד, הילדים דמו אז לילדי פּחוֹת או שרים, לחנה לא חסר מאומה. אמת. הוא אהב אותה אהבה גדולה, דייני אם אגיד לך – אבל לא, לא צריך, לא ארצה להאריך – חנה היתה עדוייה בעדי עדיים, זהב ופנינים והיא היתה יפה, יפה מאד, את רואה עכשיו את ללה – היא אמה, היתה יפה ממנה, יופי מסוג אחר, אבל – די, לא אמשיך בלשוני – רק בקיצור. איפה עמדתי? כן, הוא נהג כעשיר, אבל אחר פטירתו נגלה שהשתרע הרבה מחוץ למצעו. אז הופיעו בעלי־חוב, שטרות, סכומים גדולים, חשבונות לא מסודרים. ואחר ימי שנת האבל המרים, באו ימים מרים שבעתיים, מעליבים, משפילים: מכרו החנות, מכרו תכשיטים, רהיטים, שטיחים – כי חנה לא יכלה לרדת כל כך ודאגה לילדים ככל שיכלה, אבל תוך שנתיים־שלש כבר לא נשאר עוד מה למכור – ונשארה בידים ריקות, בעינים מלאות דמעות ובית מלא: תשע נפשות, הבן הגדול כבן שש עשרה והקטנה בת חמש והחמות – אם בעלה.

– תסלח בטובך, מי הוא, איהו הבן הגדול שהזכרת?

– לאט לך, סית חיסנה, על כך אסיח לך לאחר מכן, אני… אני… בכל אלה מדבר אני מבתרי לבי… אם אזוח מקו דיבורי – אני חושש: אני אתעה, אתבלבל אני כבר לא יודע איפה הפסקתי.

– אמרת על מצוקת המשפחה בת תשע הנפשות –

– כן, בימים ההם, בימי המצוקה והדאבה, כשהפך גם סל הלחם על פיהו ויש שהילדים רעבו, דברים כמשמעם, וסית חנה היקרה היתה מושפלה ושבורת לב, היה נכנס ויוצא בביתה לעתים אחד אדם “כבד־דם” (לא אהוד) מאיר מוואס שמו, הוא נמצא עתה גם כן פה. והוא הראה לה לחנה ידידות והיה מלוה לה לעתים סכומים קטנים וגם קצת גדולים. כשנערמו לסכום גדול מכרה חנה שני עדיים אחרונים שלה, מזכרות יקרות מבעלה, ושילמה לו כל החוב.

אבל הוא אמר לה: אנא, סית חנה, מה עשית לי? מה רבה הבושה תעטי עלי, כי נחפזת ומכרת את העדיים האחרונים שלך? ואני מוכן לתת לך עוד עשרות ועשרות לירות זהב להקל עליך ועל ילדיך.

אמרה לו: אודה מקרב לב, אבל לא אקח דבר ממך, כי לא תהיה לי כל יכולת לשלם לך אף פרוטה.

אמר לה: וכי אני מבקש, שתחזירי לי?

אמרה לו: אם כן, איזו מחשבות אתה דוגר שם בראשך? התדמה כי בעניי ובדחקי אמכור כבודי בעד כסף? אני אלך לעבוד, בבתי זרים אכבס ואשטוף רצפות וכל מלאכה שהיא, בכבוד, בזיעה; גם את ילדי אשלח לעבוד לפי המתאים לגילם; ולכן אם יש לך מחשבות לא נקיות בראשך עקור אותן משורשן – ועזבני לנפשי. ככה אמרה לו. אני שמעתי בעצמי.

אמר לה: אני כפרתך, סית חנה אין לי כל מחשבות עליך אבל אמנם יש לי מחשבות על בתך ללה עם בני, מוסה.

תמהה ואמרה: ללה? הלא עודנה קטנה, בת שלש עשרה, ובנך גם כן נער.

בן שש עשרה – אמר – אבל אני יכול לחכות ארבע, חמש שנים, וזו מחשבתי. כל העולם נותנים מדן (מוהר) בשביל הבנים אני מוכן לתת מוהר בשביל בתך, אני נכון לתת עד חמש מאות עוסמלי (לירות זהב תורכיות) ולהקלתך ולהקלתי אני אתן לך מדי חודש בחודשו שלש, או ארבע לירות, זה יספיק לקיום המשפחה כפי הצורך.

חייכה סית חנה ואמרה לו: נניח רגע ש"העיסה" הזו ראויה לאפיה ואתה ואני נוכל לאכל ממנה, אבל מה יהיה, אם אחרי חמש שנים ללה תאמר אי אפשר לעולם בחתן זה – אז מה? קברת כל ממונך – וחסל?

אמר לה: תני דעתך סית חנה: ראשית, איני חושש שללה תאמר כך, כי מה חסר לבני? הוא לא בעל מום ולא חסר דעת, בחור הוא ככל הבחורים. ואם, האל לא יגזור, היא תמאן ותשכח כל אשר עשיתי והטיבותי לכם – אז ישאר הסכום בתור חוב ואת תחזירי לי במהלך הימים קמעה קמעה וגם ילדיך יגדלו ויעבדו ויחזירו לי ככל שיוכלו. אני לא אגוש ולא אציק. אני ארשום כל סכום בפנקסי ואת בפנקסך. אני משליך ביד הגורל חמש מאות, או תביאנה לי סוף סוף את ללה או תחזורנה אלי במהלך השנים, אפילו תוך עשרים שנה?

הוא ביקש ממנה לכתוב התנאים על נייר ולחתום היא והוא – אבל סית חנה לא הסכימה. ככה דיברו ביניהם כמה פעמים, סית חנה היתה מלגלגת על חלומו והוא היה מסביר וממתיק לה פתרונו.

אבל “פעלן” (בפועל) היא קבלה ממנו כל חודש סכום מסויים לפעמים גם סכום קצת גדול. משל לצמא צמאון גדול, שמגישים לפיו משקה, אף על פי שיודע הוא שהמשקה משכר וגם מסכן הוא שותה בעל כרחו, כי גדול צמאונו.

– אללה ירבה טובך – אמרה סית חיסנה – ויחונן פיך, כי אתה מטיב לספר ואתה מאיר עיני בדבריך אבל, סלח נא, עם מורדוך, ואמור נא באלהים, האם לא היו הורים, אחים, או קרובים, לסית חנה לעמוד לה ברוב או במעט בעת צרתה? האם היתה בודדה ועזובה לנפשה?

– כן, צדקת, הטבת כי שאלתיני זאת. אני מחששי פן אאריך בדברי הסחתי דעתי ממשפחתה. וזה ענין נחוץ, באמת, סית חנה היא בת חכם חשוב, מכובד מאד. שרשו לא היה מקהיר. הוא בא בבחרותו לקהיר מתורכיה, מאיסטנבול. הכל אמרו עליו שהיה בעל תורה ובעל מדות מהוללות. אבל לא היה לו ממון. לא היה מקבל מתנות וכאלה “מתות יד” כמו חכמים אחרים, היה נראה אציל, גבור, נאה. הוא אהב מאד את חנה (היו לו בן אחד ושתי בנות), חנה היתה הגדולה. עליה נכרת אצילותו של אביה. הוא עזר לה גם כן במעט שיכול בימי מצוקתה. ואפשר שהצער והיגון שהעיקו בלבו על גורלה של חנה – קרבו את מותו. הוא נפטר שלש שנים אחרי בעלה של חנה. זהו ענין משפחה. עכשיו – איך אני ממשיך דברי? איפה הפסקתיני?

– שהיתה מקבלת בכל זאת סכומים מאותו איש –

– כן, אבל כשהגיע החוב, לאחר שלש או ארבע שנים, למאתיים לירה זהב – החליטה חנה שתפסיק לקבל ממנו ותלך לעבוד בעצמה בבתי גדולים, במקומות מרוחקים, שלא הכירוה, ועשתה כך. כשאני אומר לך מלים אלו, שהלכה ועבדה בבתי זרים – זה כמו שיהלמו בפטיש על ראשי, או כמו שירקו בבוז על פני, היא האצילה, האצילות בעצמה, החן המתוק, השכל והבינה הטובה – כל זה כמו הושלך ארצה. ואז ללה היתה כבר כבת שש עשרה – שבע עשרה וגם היא הלכה לעבוד בבית גביר אחד גדול אבו ג’מיל שומלה. אבל כנראה, מרוב צער ויגון נפלה למשכב חנה בעצמה וחלתה מחלה קשה – כמה חדשים – והאיש מוואס הזיל ממון רב בלא מעצור. הוא שלחה אצל רופאים גדולים בבית־חולים ואחר כך בבית הבראה בחילוואן. וגם הילדים חלו כפעם בפעם וגם הוצאותיהם קבל האיש עליו. והחוב גאה ועלה “כחמיר” (כשאוֹר). אז, דומני, הגיע כבר למעלה מארבע מאות לירה זהב.

– הגד נא לי בחייך, עם מורדוך, והבחור הזה של, מה שמו, מוואס, איך הוא מה מינו? המכוער? היפה. הטיפש או נבון?

– לא יפה ולא כעור, לא גבוה ולא נמוך – כך: “שקפה” (חתיכה) ללא תואר ולא חן לו.

– אמרת שהוא, מוואס זה נמצא כאן – איהו? אתה רואה אותו? וסית חנה וללה רואים אותו?

– הוא סר הנה לפעמים, פעם בשבועיים או שלשה, פעמים לבדו פעמים עם בנו, יושב שעה קלה והולך.

– ואיך המצב עתה? העוד קיים אותו “הסכם” או “עיסה”, כפי שאמרה סית חנה. והעיקר, “עיקר העיקרים”, מה אומרת עתה ללה בעצמה. היא בחורה כל כך יפה, הלא יכולה למצא בחור, מחר מחרתיים, שישלם – כמו שתיית כוס מים – החוב הזה לאיש בעל החוב והיא חפשייה, פטורה ובת־חורין…

– כן, “ישלם פיך” (שלום לפיך) היטבת כי שאלת בבת אחת כל אלו השאלות ואני תקותי, שלא אשכח ואענה לך על כל אחת מהן: אותו “הסכם” קיים, לדאבת לבנו, עד היום. אכן, כשהגיע הסכום, כפי שאני זכור, קצת למעלה מחמש מאות וחמישים, “עוסמלה” – חדלה סית חנה לקבל ממנו דבר ונשבעה בתורה הקדושה שלא תקח עוד ממנו אף פרוטה וזאת גם מחמת שללה גדלה בינתיים ומלאו לה חמש עשרה או שש עשרה שנה והיתה כבר – נראית, (מה שא אללה ברצון האל) – יפה וזוהרה ועבדה אז בביתו של אותו גביר גדול ונקרע לב האם איך תמסור את בתה, פנינה כזו, בידי בחור גולם כזה! אז אמרה סית חנה בלבה שתשתדל למצוא בחור עשיר, שיקח את ללה וישלם את החוב למוואס וחסל. ואף על פי שהיה כבד וקשה עליה, שהיא תהיה כפויית טובה ותשכח כל הטובה והחסד שעשה עמה האיש מוואס בכל ימי מצוקתה – אבל אמרה – המותר ונכון שתמכור את בתה במחיר חמש מאות וחמשים לירה?

אבל כשסחה סית חנה לללה כל שיש בדעתה לעשות למענה, לא הסכימה ללה ולא אבתה שתכזיב לגמרי את תקוות מאיר מוואס. אז שאלתה אמה: כלום נוטה לבך קצת לבחור כזה, למוסה? אמרה: לא, לבי אינו נוטה כלל אליו, אבל עדיין איני רוצה שתקטעי כל החוטים אתו. עדיין מרגישה אני בכל חושי שעלי לחכות עוד זמן מה. והאם, שבעצמה היתה מהססת איכה תשלם רעה תחת טובה והיתה נבוכה מה יהא גורל בתה – והיתה “חיירנה” (אובדת עצות) מדברי בתה שהיו סתומים ולא סתומים, מקובלים על הדעת ולא מקובלים – חשבה שתמתין מעט לראות אשר יעשה הזמן. ואילו הזמן לפתע – הסעיר מהלכו: באותם הימים החלו לפתע ימי הרעה בקהיר. תוך שבוע ימים באה עלינו גזרת הגירוש כסופת סער. כלום את יודעת, את יכולה לשער מה היתה לנו? יהודים רבים לאלפים נעקרו ממקומם ונזרקו לכל עבר, מהם נרצחו במהומות, מהם העשירים, יצאו לאלפים לחוץ לארץ, מהם נסו מחופשים תוך סכנות מות. גם אנו, המשפחה ואני עמם, יצאנו בחשכת לילה מחופשים והיינו כמה פעמים נתונים בסכנות נוראות והגענו לקפריסין – משם הגענו הנה.

את האיש מאיר מוואס לא ראינו אז בימי המהומה. אבל לאחר שנתיים שהיינו פה, בישראל, במעברה סמוך לחיפה, הופיע פתאם, וסיפר שהצליח על ידי מתן שוחד גודל לברוח עם משפחתו לאיטליה, שהה שם יותר משנתיים ובא לישראל. הוא חיפש את המשפחה כחדשיים ימים ומצאה סוף סוף במעברה בחיפה. אז היתה עובדת, לעצבוננו, סית חנה בבתי אנשים בחיפה. הוא הציע לה מיד שוב כסף – ומאנה לקבל בהחלט. וכשעברנו הנה, לבית הזה, יש ובא לבקר לשעה קלה, לפעמים לבדו או עם בנו, ושוב שואל: שמא, סית חנה, נתחדש דבר אצלך? ומה שלום ללה? ויש שהוא מכביד בדיבורו לאמר: מתי אזכה סוף סוף לדיבור ברור לכאן או לכאן, לטוב או לרע – האל לא יגזור…

וכפי שאמרתי לכבודך, הדאבה היא, שעדיין תמוהה וסתומה דעתה של ללה, שאינה רוצה עדיין לגזור הקרע עד הסוף, זהו המפליא והמדאיג אותנו.

הנה הארכתי שיחי, אבל, אדמה, סיפרתי אשר ניתן לספר. עתה דיי, האל יראה (הישועה) עלינו לטובה.

הזילה סית חיסנה ברכות ותודות על ראש עם מורדוך ויצאה את הבית כנושאת עמה שלל רב.

חלחלה

שבועות מספר לאחר מכן עדיין היו בני משפחת עטר מטכסים עצות מה יעשו והיאך יעשו לנתק כבלי הכישוף, כביכול, מעל ללה – ותצא לעולם חופשיה ועליזה כפי שמגיע לה לפי טיבה ויופיה. כפעם בפעם היה מעלה מי שהוא מבני המשפחה או מידידיהם הקרובים פתרון חדש או הצעת שידוך עם בחור אמיד פלוני או אלמוני – ורבו הדיונים.

באחד הימים ההם, בבוא ללה מעבודתה לעת ערביים סחה לאמה שבמקרה ובעקיפין נודע לה שג’מיל שומלה, בן הגביר הגדול מקהיר, שעבדה בשעתה בביתם, נמצא עתה בישראל והוא מנהל בנק. היא יודעת איפה הבנק בתל־אביב. היא רוצה לילך אליו, כיוון שפעמים רבות כשעבדה בביתם היה הזקן ובעיקר הוא, הבחור, מבטיח לה לכשתגיע שעתה יעניקו לה לא עשרות אלא מאות “גנה” (לירה מצרית) והיה הבחור חוזר ומאשר לה שהוא ידיד נאמן ואוהב לכל המשפחה שלנו. עתה – אמרה – אלך ואשמע במה ירצה לעזור, אם במאות או ביותר – כפי שאמר לא פעם – ואז נראה ונגמור את “המציבה” (הצרה) עם מאיר מוואס…

שמעה אמה ואמרה במתינות כדרכה: שפיר.. אפשר… אבל יתכן גם שתתאכזבי… בדרך כלל רוב העשירים אין להם לב טוב… ולכן אין להם גם זכרון טוב…; הם שוכחים מה שראוי שיזכרו וזוכרים מה שראוי שישכחו…, אם את רוצה ללכת אליו – אל תקחי אל לבך אם יענה לך דבר קר או זר… “על כל מצב” (על כל פנים) בטוחתני בך, שלא תדברי אליו תחנונים – ועשי כפי שלבך אומר לך….

השיבה לה, שנראה לה, שלבה אומר לה שתלך אליו, שיראנה…שישמע לדברה… לא יותר…

שני ימים ביקשה ללה הזדמנות טובה ושעה רצויה “להופיע” לפניו בבנק.

וכשהלכה לבנק ושהתה שם ארבעה־חמשה רגעים, יצאה כהמומה, מחישה צעדיה ועוצרת דמעותיה כל עוד מהלכת היא ברחובות העיר. נזדרזה והגיעה הביתה לפני הצהרים, בטרם יבואו הקטנים מבית הספר. נכנסה, הטילה עצמה על פניה בספה (הקשה, החדשה) והתיפחה חרש בבכיה. לאחר שהות מסויימה, מששמעה המולת הקטנים בבואם לארוחת הצהרים, קמה רחצה פניה בחפזה, סרקה שערותיה ואמרה לקטנים שהיא סובלת ממיחושי ראש קשים.

אכלו הקטנים ארוחתם הקלה מהרה ויצאו למשחקיהם. היא שבה ושכבה נים ולא נים שעה ארוכה.

בשוב אמה מעבודתה, כשעה אחר הצהרים, ותלתה עיניה בפני בתה הבחינה בשרידי האודם והנפיחות בעיניה ושאלתה: ההיית בבנק? הוא הכזיבך? מה אמר לך בעצם?

– לא אמר לי כלום, לא ראיתיו, לא דיברתי אליו, אמר שאינו מכירני, אינו זוכר שם כזה…

– לא אבין – איך אמר שאינו מכירך ואינו זוכר שמך אם לא ראה אותך? מה היה שם?

– כך היה – אמרה וקולה עצור מדמע – נכנסתי לבנק באולם גדול, היו שם כמה אנשים ונשים. ראיתיו יושב בקצה האולם בפנים, בפינה גדורה מחיצה. מעבר השני לשולחן ישב עוד אחד עמו. שאלני השמש לרצוני.

– אמרתי לו, שברצוני לדבר אל האדון ג’מיל שומלה, שאלני השמש לשמי ואמרתי לו.

ראיתי ממקום עמידתי, שהשמש פנה אליו ודיבר באזניו. אז ראיתי, שג’מיל הסב ראשו, כמו לטאה, כה וכה, וראני בין האנשים ומיד הסב פניו אל האיש ודיבר אליו.

בא אלי השמש ואמר: האדון ג’מיל אומר, שלא מכיר אותך ולא יודע שם כזה.

כשאמר כך – החילותי רועדת, כמו תקפתני צמרמורת, דימיתי, הנה הנה אני נופלת תחתי… הוא לא יודע שם כזה… והוא ראה אותי, ראה ראה…

ושוב פרצו דמעותיה מדאבת־לב.

– מדוע תזעמי כל כך, חביבתי, הלא אמרתי לך מראש יתכן כי יכזיב, כי יתכחש, למה תתרעמי כל כך על דבר שידוע… עשירים מבטיחים בבוז על נצרכים… שיערתי כזאת.

– אבל אני… אני לא יודעת… אני אמות מעלבון.. מבושה כזאת…

– מה בושה? מה עלבון? יתבייש הוא… יפחמו פניו מבושה…

– לא אוכל, לא אוכל, אני רוצה להראות לו… אני רוצה נקמה…

– אני איני מבינה, מחבובה, מה תזעמי כל כך? סוף סוף הוא לא חייב לך דבר… אין לך שטר עליו, אם דיבר אליך לפעמים דיבורים טובים, נעימים, זה אינו מחייבו לשלם משהו ואינו מכריחו להיות נדיב־לב. עתה הוא רק הראה עצמו כאיש כילי שנפשו כעפר… לא יותר.

– הניחי לי, אמא, את לא מבינה לי… אני לא אוכל לשכוח זאת… אני אמות אם לא אנקום ממנ…

– את מפחידה אותי, ללה. כיצד אני איני מבינה אותך? מה מובן דבריך? הקרה לך דבר־פגע עמו? מה קרה?

– מה דבר פגע? איזה דבר פגע? הוא כמו רמס אותי, כמו ירק בפני…

ושוב נתנה ידיה על פניה ובכתה כילדה.

אמה עזבתה לעת עתה בראותה, שהיא נרגזה ואין להוציא דבר־נכוחה מפיה…

אבל כששכבה ללה, יגעה, דואבה, ונרדמה – הלכה האם חרש לבית עטר וסחה להם לפי תומה דבר־עצבונה ורוגזה של ללה בגלל שפלותו של אותו בחור מאוס וביקשה מסית חיסנה ובתה סמירה שתקדמנה לבוא אצלה לשתות קהוה בין הערבים. אז תספר להן, לאזני ללה את צערה ומר לבה של ללה על שפלותו של אותו נקלה וסמירה תעשה כחכמתה, תקח את ללה, תצאנה לטייל ותשתדל להשקיט ולהרגיע את ללה.

ובין הערביים, נעשה הכל כמתוכנן וללה עצמה הציעה לזמירה שתצאנה לטייל קצת.

הן יצאו והלכו ישר לבית זמירה ונסגרו באחד החדרים. מיד פתחה ללה: שמעתי כשהייתי מסתרקת ומתלבשת, שאמי סיפרה לכן את הענין; אני מצטערת “קוי” (חזק), שאני גורמת לה צער רב, אבל איני יכולה לשקוט, איני יכולה להירגע, הצרה הזו מכה על ראשי כמו בפטיש.

אמרה זמירה: אני מבינה, שאת נעלבת עד עומק לבך “מהרזאלה” (השפלות) הזאת. כל הצדק עמך, אבל, שאת מתנהגת כאילו האל לא יגזור, אבד לך שכלך ואת בוכה כל היום ואת אומרת שאת רוצה למות – למה? ימותו מאה גבירים כמוהו ויהיו הם כפרתך.

– שמעי, סמירה, את לא יכולה להבין לעצם עלבוני, לתמצית כאבי, מפני שאיני יכולה לדבר על זה… ומשום כך בעצם אני נראית גם בעיני אמי משונה… מוזרה… אבל… אין לי מנוס… אני רואה שאני מוכרחה לגלות… גם אליך קשה לי לדבר… אבל את – ענין אחר… לך אפשר לי לספר, לאמא – לעולם לא. ואם גם לך לא אספר, אני עלולה באמת לחלות… למות…

– מה הענין? מה מדאיג לבך? גלי לי. כלום אין את מאמינה לי, שאני אוהבך כאחותי, “כפלח כבדי”?

– אני מאמינה, אני מרגישה. כן, עלי לספר לך הכל… אכן אין הדברים ארוכים מאד, הם קצרים וחדים כדקירות סכין בחזי… שמעי: כשהייתי בת שש־עשרה– שבע־עשרה לפני ארבע־חמש שנים בקהיר, הייתי עובדת עבודות בית קלות בבית עשיר גדול מאד, אבו ג’מיל שומלה. הוא היה איש זקן כבר, למעלה משבעים (היו לו שתי בנות גדולות נשואות ובן יחיד בחור, הוא ג’מיל) הבית גדול, כמו ארמון, ששה, שבעה חדרים למטה ובקומה השניה חמשה חדרים שונים. הבחור היה נמצא בבית שעות ארוכות. כפעם בפעם היה אורב לי ועוקב אחרי מחדר לחדר, היה תופסני מנשקני, מחבקני –

– בן כמה היה אז הבחור התעלול הזה?

– בן עשרים, כפי ששמעתי אז בהזדמנות.

בפעם הראשונה נדהמתי, רעדתי, נבוכותי: לא ידעתי איך אנהג? האגלה ואבישנו? הראוי שאשפילנו? והוא בן הגביר המפורסם כל כך! ובעוד אני נבוכה ואיני יודעת עצה ואיני יודעת החלטה רדף אחרי פעם שניה ושלישית והיה מדבר אלי דברי אהבה יפים, נעימים כל כך… אבל לא הרשיתי לו לגעת בי אלא כשאני לבושה, רק לבושה…

– ואת אהבת אותו מעט?… נשקת לו לפעמים?…

– האמת אגיד לך בתחילה, אולי חצי שנה, לא אהבתי אותו כלל, אפילו לא נעם לי כשנשק וחיבק… אבל אחר כך בקיץ כשנסעה כל המשפחה לחילוואן לארמון קיץ (יותר קטן מזה שבעיר) ואני נסעתי אתם כמובן, שם התחיל להתקרב יותר והיה מתחנן אלי, כמו עני המבקש נדבה. בדברים רכים, מושכים… רק שאתן לו לראות “החריץ” (בין השדיים) וכשהסכמתי לו, פעם מרחמת, פעם לועגת, נשקתי לו גם אני.. והתחלתי קצת לאהבו. הוא אינו יפה. לא. כלל. אבל אינו מכוער. ואז לא חדל לדבר אלי דברים ברצינות. ואמר לי: שהוא היורש היחידי של כל נכסי אביו הרבים ועושרו יהיה רב מאד. עכשיו עדיין אין הוא יכול לעשות דבר בלי הסכמת אביו, אבל אחרי מות אביו – הוא השליט. והיה נשבע לי בספר התורה ובכל “השרף” (כבוד) שלו, שאינו ישן בלילות, “מעצם אהבתו אותי בכל טיפה מדמיו…” ומצדו מוחלט וגמור לשאת אותי לאשה – ויהי מה, רק שאחכה לו שנתיים ולמרבה שלש שנים, לא יותר, כי אביו כתב בצוואתו שבנו ג’מיל יעלהו לארץ הקודש בישראל כשתמלאנה לו שבעים וחמש שנה, בין חי בין מת… ואז – אמר לי – אתיישב גם אני בישראל אקחך ואביאך אלי ונתחתן.

אמרתי לו אז: ובכן אגיד לאמי כל שאתה מציע לי אשמעה לדעתה ואעשה כדרכה.

אמר: זה לא… אסור לגלות. סוד שבין שנים אם נכנס בו שלישי – בטל ונפסד. אם יוודע לאביו רמז קל מן הדברים האלה – אבודה תכניתו ועלול הדבר גם להזיק לעצמו…

שוב הייתי “חייראנה” (אובדת עצות) לא ידעתי הלהמשיך להאמין לו, או לחדל ממנו –

– אבל הגידי לי בינינו לבין עצמנו, האם לא היית איזו פעם במיטה עמו ככה,…אלו רגעים?…

– לא, לא, אף פעם, אבל בעצמי רציתי לספר לך: כשהיה נשבע יום יום על החלטתו לשאתני לאשה לו והיה משמיע לי דברי אהבה, שהיו תופסים אותי בלבי, התחנן ודיבר רכות ומתוקות, שרוצה לראותני ערומה כולי מרחוק, הוא בקצה החדר הגדול מזה ואני בקצהו השני מזה ואמר לי שיתן לי תשורה חמש גנה (לפעמים היה נותן לי מעט כסף והייתי מוכרחה לקבל, שאם לא אקבל היה אומר שאני משפילתו) אבל אז רגזתי עליו ונזפתי בו: “נראה עליך” – אמרתי לו – שאתה עשיר בממון אך עני בכבוד… אם רצונך לראות אשה ערומה – לך שמה, במקום היצאניות, ותתן כסף ותראה…

אז נפל על ברכיו ונשק לי, ממש נשק כפות רגלי, שרק משכרון־אהבה דיבר על כסף. רצונו, אמנם לתת לי אלפי “גנס”, אלא שעדיין לא הגיע הזמן ולא בשביל כסף, אפוא, ביקש לראותי ערומה אלא מלהט אהבתו, נאמנותו הכנעתו ואז… עשיתי את רצונו: עמדתי מרחוק ראה והתרעד… והתפעם… והיה משמיע “קצידה” (שירה) שלמה על יפי גופי… רק עוד פעם אחת הפציר בי שבוע ימים יום אחר יום עד שראני עוד פעם לא יותר… אמנם אז זחל נשק כל גופי… הכל… הכל…

אמנם בלילות היה מנסה לדפוק על דלת חדרי שם, בחילוואן, אבל מיד כשהייתי נכנסת לחדרי הייתי נועלת הדלת על מפתח חזק חזק –

וכששבנו אחר כך לקהיר, לא עבר אלא זמן קצר ולפתע קמה המהומה הגדולה במלחמת סואץ וסערת הגירוש ממצרים – אנו נזרקנו עם הפליטים ולא ידעתי ולא שמעתי דבר על אודותיו, אבל כל השנים האלה הייתי כמכושפת מחכה אולי יוודע לי דבר ממנו. ובכל מקום ובכל פינה, בכל קבוצה ששמעתי שיש אנשים, שבאו ממצרים, הלכתי בסתר, בלי שתדע אמא ושאלתי עליו, בקשתי בסתר גם מאישנו הטוב אדון אבנר, שיודע הרבה מן העולים, שיוודע על אודותיו והנה אתמול שלשום שמעתי מאשה, על מצרים שבאו מערי אירופה והזכירו אגב שיחתם את שם הבחור. נתרגשתי הרבה ובער כמו אש בלבי והלכתי אליו להיודע – והנה מה שנודע לי: הוא אינו מכיר אותי, אינו יודע שמי… איך לא אשתגע? איך לא אירק בפניו? אני רוצה להשפילו כמו שהשפילני, כמו שהתעלל בי… ולעג לי כמו לעג השטן! ועתה תביני איך אוכל לספר זאת לאמי?

– באלוהים – אמרה זמירה ברגישות – אני מבינה אותך, אני מרגישה אותך כאילו קרה אותי דבר־השפלות הזה והיתה מחבקת ומנשקת לללה ואומרת: עתה אני מבינה… את לא טפשונת כזו. כפי שחשבנו… את רק תמימה… את היית כל הימים כמו מחפשת… כמו מכושפת… משום שהיית מצפה להבטחתו שיבוא הנה ויקחך לו – העשיר הגדול! אבל את היית אומללה שבויה שלוש ארבע שנים בגלל הבטחת השקר שלו – ימח שמו! ואולם אם עד עתה אהבנו כולנו אותך בלי שנדעך נכונה, עכשו שאנו יודעים מצבך לאמיתו, אני אוהבך כאחותי, בת אמי. את צריכה עכשו להתנער, להתגבר ולזרוק מעליך כל שהיה מכביד עליך, תצאי מהסוגר שסגרת עצמך בו, תלכי יחד עמי ועם בחורי, הוא כל כך נבון ויודע הרבה, הוא יעזור לנו, לכל המשפחה, למצוא לך דרך־מוצא טובה ומוצלחת לגמור עם החוב הזה של מוואס – ואת תהיי חפשיה ועליזה –

– מאין את יודעת על ענין מוואס?

– את לא תכעסי עלינו וגם אמא שלך לא תכעס. מאהבתנו אתכן ומרצוננו לדעת הסתום בצרתכן כדי שנוכל לעזור לכן, לקחה אמא שלי דברים עם מורדוך לפני שבועיים בערך ואחרי שאמי נשבעה לו, שאת אמרת לי שתספרי לי הכל – התזכרי? – אז הסכים האיש הטוב וסיפר לנו על עניין מוואס ועוד…

– נכון, לא פעם חשבתי לספר לך הכל… אבל עוד הייתי מחכה… את מבינה? אבל עתה – טוב שאתם יודעים הכל עלי ועל המשפחה – ואנו כמו משפחה אחת.

– אבקש סליחה, ללה, כיוון שאנו מדברים על ידיעת, הכל, עלי להגיד לך שיש עוד משהו שאין אנו יודעים…

– מהו?

– אם מותר לדעת מהו עם מורדוך בעצמו במשפחתכם? אנו רואים אותו מקובל אצלכם, מצוי כמעט יום יום בביתכם לשרותכם – והוא אמנם איש טוב, פשוט, הולך מישרים וממעט דברים אבל נראה כאילו הולך עמכם לא ביניכם אלא לצדכם… ואיני שואלת מחמת סקרנות בלבד אלא כדי להשלים כל החסר בינינו כפי שאת אמרת… אבל אם אין ברצונך או ביכלתך להשיב לי דבר – אין בכך שום פגם.

היססה רגע ללה ואמרה: אין כאן משום גילוי סוד משום שאין כאן סוד. אלא, שהענין הוא סיפור ארוך מדי, שאינו נוגע לי כל עיקר, אבל אספרנו בתכלית הקיצור ככל שיעלה בידי.

אמי סיפרה לי פעם, כשהייתי בת חמש עשרה בערך את קורות חייו של עם מורדוך ומה שהיה קשור עמה; בבחרותו אהב את אמי אהבה גדולה, אבל אמי דחתה אותו ובחרה באבי, שהיה איש אמיד, אהוד ויפה תואר. בבחרותם היו שניהם ידידים טובים אבל כשנארסה אמי אל אבי – חדל לדבר אליו, אבל מעולם לא דיבר רעה על אבי ולא הראה שום רגש שנאה אליו. אמי עוד הזכירה לי מקרה, שאחרי חתונתם – הביאו אנשים רעים כפי שמצויים בכל מקום דיבר רעה על אבי, כאילו דיבר על אודותיו בלעג, אז ענה מורדוך: אפילו אם דבר זה אמת, אני לא אשיב לו רעה, כדי שלא אגרום צער לחנה… אבל הוא סבל בדומיה יסורי אהבה קשים ונשאר רוָק חמש־שש שנים אחר חתונת אמי. וכשהתחתן אחר כך עם בחורה יפה, בת משפחה טובה, לא ארכו ימי נישואיו אלא כשנתיים ימים וגרשה מעמו. מאותו הזמן היה מהלך לא כשורה בעניני עבודתו במסחרו (אביו היה סוחר אמיד מאד והוא היה עובד כפקיד אצל אביו) ואחרי זמן מה היה לקוי בדעתו ממש ואביו הוציא עליו הרבה ממון ושלחו לחוץ לארץ למוסד רפואה.

בינתיים עברו השנים, ותוך חמש עשרה שנה בערך ילדה אמי שמונה ילדים – (אחד מת בן שנתיים). כשהייתי אני בת שלש־עשרה – חלה אבי ונפטר.

כשנפטר אבי היה עם מורדוך כבר בריא ברוחו כמעט לגמרי – אבל ידיו היו ריקות מממון. אביו ירד מנכסיו בעיקר בגלל הוצאותיו על בנו הכושל (נשאר לו בירושה רק חלק מהבית, שגר אביו – וזה המעט שיש בידו עד היום).

כפי שאני מספרת לך, כשמת אבי היה הוא, עם מורדוך מחוסר ממון, מחוסר אונים כאומרך: גבר שבור…

ואז, אחרי ה"שבעה" לאבי – סיפרה לי אמא – סר באחד הימים לביתה אחרי שלא נפגשו כשלושים שנה! והוא דיבר אליה ואמר: אין הוא מעז להעלות על דעתו לבקש עתה את ידה (אמי היתה גם אז יפה ונפלאה), כי אין הוא ראוי לה ואין הוא מסוגל להיות אבי ילדיה, אבל התחנן אליה, שתתן לו לשרת אותה כל הימים שיחיה על פני האדמה – רק זאת.

אמי שהרגישה בעצמה כעין אשמה כל שהיא על הרס חייו מימי בחרותו ועד היום – נאותה לבקשתו מרחמנות. ומאז אינו נפרד מאתנו אף ליום אחד כמעט.

כשסיפרה לי זאת אמא בשעתה ארכו הדברים כחצי שעה או שעה – כי היא סיפרה המון־המוני־ענינים מסביב “קפלתי” הכל ברגעים אחדים…

– ובכל זאת היטבת לספר עיקרי הדברים.

מחר

כששב מר אבנר כרמל ממסעו, שארך כחמשה חדשים, ביקש לסור בהקדם אל בית משפחת אל חילו בערוב היום, שבני הבית כולם מצויים בו כרגיל.

כשעמד ברחבה שלפני הבית ראה אור חשמל בוקע מן החלונות בקומה השניה. סבר ואמר: אורה – סימן לשמחה, לשמחה מה זו עושה בבית זו המשפחה?

היה עולה במדרגות מתוך סקרנות ותמיהות.

כשפתחו לו הדלת, צהלו לקראתו בני הבית גדולים וקטנים ואם ללה הושיטה ידה לו לשלום בחיבה, לקחתהו אחר כבוד לחדר הגדול והושיבתהו למנוחות.

מיד החל ממלמל ואומר: מה זאת? מה כאן? חשמל, רהיטים, ספות, כסאות טובים, תמונות נאות – ויותר מכל אלה, רואה אני תמורה בפניך, סית חנה; אמנם, פניך היו תמיד טובים, רגועים, גם בימים לא רגועים; תמיד רחפה שלוה על פניך אבל עכשו פניך נראים צוהלים – שבח לאל יתברך. מה יגל לבי ומה אשמח, אבל איה ללה בעצמה? הרי כולם פה, גם אישנו עם מורדוך כאן, האל יאריך ימיו והיא, ללה עדי עדיי המשפחה איה?

אמרה סית חנה: אבין וארגיש לסערת רוחך בפגישה כזו, הן אתה היית משען לנו כידיד, כאח, כאב, בימי מצוקה ושעות תוגה – ודאי תרגש ותפעם ממראה עיניך לעת כזו וגם יודעת אני אל נכון שעם החילי לספר לך דבר־התמורות, ישתנה התפקיד בינינו ותהיה אתה המדבר ואנחנו השומעים…

– לא לא, “דכילך” (אני בן חסותך) הבינותי הרמז…לא אדבר… רק אשמע אשר עבר עליכן בחמשה חדשים אלה. הריני מקשיב.

– בעצם אין בפי הרבה דברים. כל התמורה הזו, או התהפוכה המבורכה הזו,

באה עלינו בבת אחת, בפתע, בלי שהיות ובלי תחנות. כל שאתה רואה פה עומד וקיים אינו אלא בן שלושה שבועות, בדיוק: יומים אחרי ראש השנה התחיל הענין, זאת אומרת לפני עשרים וארבעה יום.

– מה פירוש? כיצד? פיס? מטמון? האין את מקמצת יותר מדי במלים?

– רואה אתה, אישנו־יקרנו, כבר ברגע הראשון לשיחי עברת על הבטחתך כי תשמע ולא תדבר…

– חטאתי, ניחמתי, הריני כולי אוזן.

בינתיים הספיק מורדוך להגיש קהוה טרי וריחני ומאפה לכיבוד. מששבה סית חנה והחלה לדבר בשבח משפחת עטר אשר “הגישו לנו בשעתן עזרה רבה והראו לנו ידידות וחיבה כבני משפחה” מיד גילה אדון אבנר, שהוא מכיר אחד אחד את בני המשפחה, כי האב אבו חיים, ובנו הגדול חיים, היו פעילים מצויינים בעליית אלפי יהודים מסוריה אבל את הבנים הקטנים אינו זוכר.

אמרה סית חנה: אם כי כבודך עברת בפעם השניה ואזנך כבר הפכה ללשון והחילות שוב לדבר – אבל הפעם מחול לך, כיוון שאתה חוסך ממני לספר דברים על כל שעשו והטיבו לנו בני בית עטר. אבל עלי לספר לך על בתם הקטנה, שודאי לא הכרת אותה, היא סמירה – זמירה, שאהבה את ללה כאחות לה ולה חלק לא קטן בכל הטוב שהגיע לנו. היא נחמדה, רבת־חן מאין כמותה – וכבר נישאה לבחור מגרמניה לפני כשלושה חודשים. היא היתה לוקחת את ללה עמה ועם בעלה למושבי חברים, לנשפים וכדומה. ואחר חתונתה של זמירה, בשבת נחמו, יצאו כולם וללה עמם לטייל לגליל.

כששבו לאחר שמונה־תשעה ימים סחה לי ללה, שהכירה בקיבוץ קרוב לחיפה, בחור אחד, מעולי גרמניה. מדברים שסיפרה לי על הבחור רגשתי שלבה נמשך אליו. בלא ששאלתיה, סיפרה לי שהוא יפה, חסון, (קרוב משפחה לבעלה של סמירה), אבל – אמרה – אינו דומה לבני־הצפון; מראהו כאיטלקי או סורי או “דבר כזה”. הוא הובא לישראל כבן ארבע־עשרה. כל משפחתו, אביו, אמו, אחיו ואחיותיו נרצחו בידי השטנים הגרמנים. הוא ניצל בנס, שלא היה בביתו ביום שלקחו את משפחתו השודדים (נמצא בטיול בעיר סמוכה לעירו ושם לקחוהו שליחים מארץ ישראל והביאוהו לארץ). פה גדל ולמד. עכשו הוא כבן שלשים (נראה כבן 25 לכל היותר), הוא מהנדס חשמל. כיוון שלא היו לו קרובי משפחה בחר להיות בקיבוץ, היה נשוי שנים אחדות. לא היה מאושר. נפרד מאשתו. ללה סיפרה, שדיבר עמה צרפתית והטיב לדבר ממנה. (עדיין ללה מדברת עברית לא כראוי). וכל שהיה מדבר אליה – אמרה – היה כמו תופס את לבה… מרחמים וגם… מאהבה…

אמרתי לה: אני סומכת אמנם על הרגשתך… אבל את מדברת כבר על אהבה לאחר שהכרת אותו רק יומיים או שלשה? כלום אפשר להתאהב כל כך מהר? האם אינך חושבת שאת עלולה להתחרט, להצטער… הן הרי יש לך מעט נסיון… אמרה לי: לא רק יומיים־שלושה דיברנו. הוא הצטרף אלינו כל הטיול – ששה ימים – לקח חופש מהקיבוץ – ולא עזב אותי כל הימים אף לשעה ולא נגע בי בכל ששת הימים אף נגיעה קלה. זה בחור מהקיבוץ. את יודעת איזה מין אנשים בקיבוץ? אני לא מפחדת מאיש כזה.

ללה אמנם אמרה לו, שהיא אינה יודעת אם תוכל לחיות בקיבוץ. אבל הוא מעצמו אמר לה, שהחליט מכבר לעזוב את הקיבוץ מסיבות שונות. והנה ביום האחרון לפני היפרדם – אמרה – דיברו בארוכה ואמר לה, שהוא אוהב אותה ורוצה לעשותה מאושרת – אם גם היא תאהבהו – אבל הוא מבקש ממנה לחכות לו לכל היותר חצי שנה עד שידע איך יהיה מצבו החמרי. לאחר חצי שנה, אם לא יוטב מצבו החמרי היא חפשיה לעזבו או להתקשר עמו בכל מצב שימצא…

שאלתיה: ובכן מה אמרת לו?

– אני אמרתי לו: אני… אוהבת אותך מעתה. אם אתה רוצה שאחכה לך חצי שנה – אחכה. אבל אני… יהיה לי טוב כמו שאתה… פתאום התנשקנו – אמרה –…

אמרתי לה: אם כך, בתי, כבר גמרת הכל, מבלי שתודיעי לי דבר ומבלי שאראהו כלל.

אז פרצה בבכי ונפלה על צוארי והיתה בוכיה ואומרת: אני אוהבת בפעם הראשונה בחיי… הייתי כמו שיכורה… תסלחי לי אמא; אם את רוצה – אכתוב לו שיבוא ותראיהו ואני בטוחה שייטב בעיניך כמו… בן שלך ותסכימי מכל לבך…

אמרתי לה: טוב שנחכה לו כפי רצונו…

– בחיי ראשי, סית חנה – קרא אדון אבנר – אני יוצא מכלי, אילו פלאים פורצים ממעינות האהבה כמו לשונות אש מלהבה – הייתי רוצה כבר לראות את פני ללה עתה כאוהבת, כמחכה לאושרה…

– הו…הו… שוב בפעם השלישית – אמרה סית חנה – הפסקת שיחי לפני שתשמע העיקר, עצם הענין…

– טוב, טוב, אשתוק ואדום, אדוני שפתי תסגור!

– התאפק, אישנו, ועצור ברוחך; ללה רגילה לבוא כל יום דוקא מבעוד יום – רק היום, לקנטורך, היא מאחרת, ובכן שמע עיקרו של הענין: לפני שלשה שבועות, בערך חודש וחצי אחר פגישתם, נכנס לפני בחור יפה־תואר, חסון, אהוד, – ומיד אמר לי לבי: זהו הבחור של ללה. הוא בא בכוונה בעת שללה לא היתה בבית. ועמו בא בעלה של סמירה. סיפרו לי והסבירו לי, שקיבל הודעה רשמית שסכום “תעו וידאת” (השילומים) שמגיע לו על אבדן כל משפחתו וכל רכושה והנזק שקרה לו בגופו בעת בריחתו (נקטעו לו שתי אצבעות בידו השמאלית) הוא שישים וחמשה אלף ל"י. וכבר קיבל מפרעה בסך חמשת אלפים ל"י. כל הענין הכספי הזה, שהיה מייגע אותו ימים רבים לא סיפר כלל לללה, אלא בסתמות, לבל ישלה את נפשה אולי לשוא. וכשראה שללה נאותה לו בלא כל תנאים וחשבונות, היתה זאת לו להוכחה ברורה שהיא בעלת נפש נאצלה. אז בא לבקש הסכמתי.

מיד אמרתי לו: עצם התנהגותו ויושר לבו, הם כעדים חיים על עדינותו ועל אצילותו. קמתי, אמרתי לו בסימן טוב ונשקתיו על ראשו. אמרתי לבעלה של סמירה, לשמעון: לך, בבקשה ותראה היכן ללה. אמר לי: הכל מסודר, מיד תבוא עם זמירה ותהיה לה הפתעה גדולה, כי היא עדיין אינה יודעת דבר. ואמנם כשבאו שתיהן וראו אותו, את צבי, יושב על ידי נשארה ללה עומדת תחתיה דוממה, כמו ניתק הדיבור מלשונה, אמרתי לה: בואי ואברככם יחד.

ואל תשאל לעוצם ההתרגשות ולדמעות השמחה שפרצו מעיני כולם.

ולמחרת היום הלכו כולם יחד והיו שולחים הביתה כל שאתה רואה: רהיטים, שטיחים, תמונות, אותה שעה שלחתי את עם מורדוך אחרי מאיר מוואס (הן אתה יודע כל תלאתנו, כל השנים המרות, בדבר החוב למוואס ששיבר צוארנו). כשבא, ישבנו עמו, דיברנו על לבו והודינו לו; והגברים עשו חשבון החוב, שש מאות וחמשים עוסמלי, והוא, מוואס, עשה חשבונו ודרש סכום כפול בלירות שלנו. צבי נתן לו המחאה בסך אלף ומאתיים ל"י, לקח קבלה מפורשת ומפורטה ממנו ושלחהו לשלום.

– עדיין, סית חנה יקרה, לא סיפרת לי ולא הסברת לי –

– יסלח לי אללה, ידידנו חסר הסבלנות, לו התאפקת עוד רגע אחד, היית חוסך מעצמך עברה נוספת, כי ברצוני להגיד לך עתה בספרי לך את דבר התמורה המופלאה שהשיבה אותנו – כי לך חלק יסודי באשרנו; אתה היית סיבה ויסוד לכל הקורות האלה, אלמלא אתה, אולי עדיין היינו נתונים באחת המעברות באֵלם ובעצבון. ואני אשר כל ימי חרפי המאושרים, בימי לדתי וגדלי שמונה יצורים יקרים זוהרים וגם בימי עוניי ויגוני הרבים, המרים, לא הסחתי אף שעה את דעתי מעוצמת ידו של הבורא ישתבח ויתעלה, לא פציתי פי אף פעם בדבר רוגז או מחאה כלפי הבורא יתברך, אלא תמיד הרגשתי, בכל לבי והכרתי במעט שכלי את עלילות הבורא ורבוא ריבואות נפלאותיו בכל רגע, לכל אדם, לכל חי, לכל נבט – ומי יודע עוצם נפלאותיו בשמים ממעל! ובתוך תוכי לבי קויתי, כי שוב ישוב אללה ויאיר פניו אלי ואל בני. וזוכרת אני ברגע הראשון שבאת אלינו במעברה ודיברת אלינו ידידות, טובה ותקוה, דימיתי ביני לבין עצמי, שהנה החלה יד־אלהים לגעת בנו לטובה. והנה תראה פלא הפלאות: הדברים והענינים כמו אצו־רצו להתקיים, להתגשם תוך שנה – שנה וחצי… זה רק אשר רציתי להגיד לך ועתה אמרה סית חנה מחייכת – פתח נא לנו מעיין דבריך ונשמע ברצון ונשמח…

אמר אדון אבנר: לא, סית חנה יקירתנו, עכשו אין לי כל צורך בטפטוף דברים ממעיני, כביכול. אני מטבעי דוקא ממעט דברים ככל האפשר, רק בחברתכם, ביחוד במושב עם הילדים, בקשתי תמיד להעלות דברים בפי ככל שמצאה לי ידי ודרשתי כל מיני דרשות ככל שנזדמן לי. גם שמתי עצמי לנביא שוטה (אם תזכרי באותו יום, שבאנו לדירה זו), נבאתי לכם אושר והצלחה – נבאתי ולא ידעתי מה נבאתי. ואם נבואתי נתקיימה – זאת ודאי בזכותך, סית חנה.

וסית חנה עברה לענין אחר ואמרה, כיון שלה עדיין לא באה, נחכה לה לארוחת הערב ואתה, אדון אבנר, תסעד עמנו, ואזכה אני שתטעם פעם אחת מנזיד ידי, אולי יערב לחכך והורתה לקטנות לערוך השולחן בקצה החדר הגדול “לכבוד האורח היקר”.

ואילו אדון אבנר שב לאיטו לשיחו ושאל: למתי קבעתם החתונה?

– לראשית הקיץ, בעוד ששה חדשים בקרוב.

– תמיהני, אם כל כך נלהבים שניהם באהבתם – וברוך ה' אין חוסר ממון מעכב שום דבר – מה סיבה לדחיה ארוכה קצת מדי?

– אגיד לך כפי שהסביר לי בטוב טעמו צבי בעצמו, אמר, הוא רוצה לבנות או לקנות מה שקוראים “וילה” בתל־אביב. נחוץ לכך זמן עד שיהא הכל מוכן, אבל לא זה העיקר כמובן: הוא רוצה שללה תלמד ששה חדשים, תלמד ברצינות; לאחר החתונה – אמר – זה זמן אחר וענינים אחרים ודאגות אחרות; ככה אמר – זאת דעתו בהחלט; תלמד עברית עם מורה שידועה בהצלחתה ללמד הרבה בזמן קצר – לפחות חצי שנה. וגם תקרא בסדר ספרים בצרפתית, שהוא יבחר בשבילה ויסביר לה. ובעוד שבועיים־שלושה יגמור כל עניניו ויהיה כל הימים אתנו ויגור במלון יפה בתל אביב. כך רצון צבי ורצונו – רצון ללה.

– אם שניהם מסכימים כך…. מילא, גם אני מסכים.

– אבל, אתה יודע – אמרה סית חנה – החופה והחתונה נערוך פה, בבית הזה – כך בקשתי מצבי. בבית הזה אני מרגישה ומאמינה החלה ברכת־אלהים לפקוד אותי ואת ילדי. כל זמן שאני אחיה ויתחתנו הבנים פה, לאחר מכן ילכו להם לאשר ילכו. אז אמר לי צבי: “עלא ראסי”, על ראשי, רצונך אמא, יקר בעיני. אבל גם אני אבקש ממך דבר, אמרתי לו: בקש: “תחת אַמרך” (לפקודתך) אמר: אני לא רוצה “דג’ה” (המולה) של רבנים בחתונה. בלי רבנים! רק לפני רב אחד קידושין, בלי כל הרעש וההשתלטות שלהם, ואגב כך דיבר בזעם על הרבנים בישראל, שמפקירים חיי אנשים ביחוד נשים כמו “בני ישראל” מהודו ונשים מגרמניה, בגלל אותיות של חוקים קדומים –

– ואַת מה ענית לו? מה דעתך?

– אני אמנם הייתי רוצה שהוא יהיה… כלומר, שאמונתו תהיה כאמונתי, שחתני יהיה מסוגי, כפי שאני רגילה מעודי מבית אבי, אבל אני מבינה, שהזמן חזק מרצונו של אדם. וכשם שהשמש משנה צבע הדברים, כך משנה הזמן את דעת האנשים. אבל ברי לי רק דעתם בשטח העליון משתנה ואילו בתוך לבם פנימה הם מאמינים בבורא כמוני. אלה האנשים החדשים כמו, למשל, בני הקיבוצים, שהם, כפי שמספרים טובים וישרים, אשר לא יעשו עולה לאיש, לא ירדפו אחר בצע וישנאו מרמה וחנופה – אלה בעיני צדיקים, מאמינים, הם לא כופרים, שהרי הם, שחכמים ו"שלמים" (משכילים) הם, כלום אינם יודעים שהם עצמם ברואי אלהים? היש אדם חכם ולא יבין זאת? אה?…

– בתוך כך נשמע קולה של ללה בבואה.

קם אדון אבנר, תלה עיניו בללה והיה ממלמל וחוזר: “סומחן אל כאֶלק” (ישתבח הבורא), אמת, אמת: האהבה סוד סודם של החיים. הרי זאת אותה ללה, אבל קרנו פניה עתה כמו שקרנו פני משה בשעתו – ישמרך האל לנו.

עם תום הארוחה ושתיית הקהוה יצאו הכל לגג, שמנורת חשמל האירה כל שטחו. ועם שהיה כבר ראשית חשוון עדיין לא היה קר כלל. אז פנה מר אבנר לללה בינו לבינה ולחש לה: עתה יכול אני להודיעך ברורות: ג’מיל שומלה נמצא בארץ מכבר, הוא מנהל בבנק ב.ד.ה.

– יקטעו חייו הנקלה הזה, ידעתי מזמן שהוא פה, עתה אין לי כל ענין אליו, רק דבר אחד הייתי רוצה: נקמה! לו יכלתי לנקום נקמתי ממנו!

– על מה? מה הדבר?

– אני לא יכולה לספר לך דבר בזה הענין, אבל כל חיי לא אשכח ולא אשקוט עד “אנקום ממנו”.

– האני יכול לעזור לך במה שהוא?

– אני חושבת שאתה שהטבת לנו כל כך, היית אולי יכול לעזור משהו אבל אני לא יכולה בשום פנים לספר לך…

– אני מבין… זה ודאי ענין… ככה… עדין… אני מבין… אבל אם לא תספרי לאיש, לעולם לא תוכלי להעזר באיש, אלא אם תוכלי פעם לבדך… האם את מקוה שתוכלי פעם לנקום לבדך?…

– לבדי לא אוכל, אבל גם לספר לגבר לא אוכל לעולם…

– אולי תספרי למי שהיא, לאשה, שתדע אשה לכל הפחות…

– סיפרתי פעם לזמירה עטר… היא כמו אחות לי.

– אם כך… טוב… אפשר יבוא יום וימלא רצונך…: לכל זמן…

אז העביר אדון אבנר השיחה לענין אחר ושאל: מתי יכול הוא להכיר את צבי, האין מגיע לו שיכיר את בחיר לבה?

– ודאי ודאי, הוא, אדון אבנר בעצם בבחינת “חותן” כי כאב רוחני היה למשפחה כל הימים.

אז קבעו היום והשעה שיועדו כולם יחד בבית.

*

בליל החתונה בל"ג בעומר, לאחר “שבע ברכות” בין הערביים בלי המולת רבנים, כרצון החתן, היה הכל מוכן לסעודת הערב בגג הגדול. וכולו, מקצהו ועד קצהו, היה עדוי שלל אורות למכביר. השולחנות היו ערוכים, בשלושה טורים ארוכים בהרווחה לכל האורחים.

כשבא מר אבנר כרמל, במאוחר קצת כדרכו לרוב, נתקבל בחיבה על ידי כל בני המשפחה, לרבות החתן והכלה ונמסר לידי זמירה ובעלה, הממונים על הסדר עד לשעת הריקודים וההילולה, “הסדרנים” לקחוהו אחר כבוד ותוך כדי כך סחה לו זמירה, ששני הייקים, בעלה והחתן, גזרו גזרה, שהכל יתנהג הלילה בסדר ובמשטר ואף מי שירצה, למשל, להרבות בשתייה ולהשתולל משמחה – עליו לקבל רשות מפורשת מהמפקדה העליונה, כלומר: ממנה ומבעלה…

ובדרך צעדו למקום שהוליכו, הבחין מר כרמל וראה, שמלבד כמה בחורים ובחורות מהקיבוץ – לפי תלבושתם הפשוטה – וכמה צעירים עירוניים – מרבית האורחים הם זוגות צעירים: היינו: אבות ואמות צעירים שילדיהם, קטנים וקטנות, מתרוצצים אנה ואנה במרחבי הגג עת התזמורת מנעימה מפעם לפעם מנגינות עליזות ונאות.

זמירה הושיבה את אדון אבנר סמוך למושב המשפחה, ליד אביה, שהיו מיודעים משכבר הימים וליד איש בגיל העמידה, מנהל בית ספר יסודי במושבה ר. מעולי עיראק, שהציג עצמו בשם עזרא גבאי. עד מהרה נצמדו שלושתם בשיחה נלבבה ומר גבאי היה כמתפאר, שהוא מכיר כאן רוב הזוגות, ההורים הצעירים, ותשעה עשר מהם נשואי תערובת המה מבין אחת־עשרה ארצות – והיה רומז, או מראה באצבע, שהנה: הוא מעולי גרמניה והיא ממרוקו; וזוג זה – היא מעיראק והוא מפולניה, ושם, אותו זוג – הונגרית עם סורי; וזאת תימנית שחרחורת והוא רוסי; והנה זוג אכזוטי: רומניה עם מצרי ועוד ועוד… והחשיבות רבת הענין שב"תערובת" זו, שהיא מוצלחת מאד, “לפי מראה הילדים והילדות”, שכולם כמעט בריאים, מוצקים, יפים, לפחות כל אלה המצויים כאן הלילה. ועוד תופעה רבת חשיבות: מצויים פה בין “המעורבים” שלושה מנהלי בתי ספר יסודיים בערים ובמושבים בדרום הארץ. (אני יודע מקומו של איש ואיש מהם). יש פה גם חמישה מורים מארצות מזרח שונות, שגמרו לימודיהם פה בבית מדרש למורים. יש ביניהם אחדים מצויינים באישיותם ובתפקידם – לפי עדות המפקח הראשי במחוז הדרום; המיזוג המוצלח בין העדות אינו פריבילגיה רק לעוסקים בהוראה, אלא יש עשרות רבות בעלי מקצועות טכניים ומלאכות שונות, כפי שהוא בעצמו מכיר מסיוריו בדרום וגם ביתר חלקי הארץ.

ככל שהיה המנהל, מר גבאי, מספר ומוסיף דברים, היה מר כרמל, שמעלה תדיר בפיו דברים רבים, מחריש ומקשיב, כקטן ששומע סיפור מקסים.

בין כה וכה נשמעה כעין נקישת גונג; הזמנה להסב אל השולחנות לסעודה. בהתקרב הכלה עם החתן אל מר אבנר, עדיין היה יושב כשקוע בתוך עצמו, ניגשה ודיבר אליו ערבית כפי שהיתה רגילה כך: “עלה סלאמתק” (על שלומך) ידידנו אדון אבנר, מה לך שותק? “מעאֵז אללה” (חלילה) אינך בקו הבריאות? או אולי כבר אמרו לך, שהאירופים שלנו גזרו שלא יהיו הלילה נאומים? והמשיכה ודיברה אליו עברית, כנראה להראותו התקדמותה בשפה במשך חצי שנה, ואמרה: אבל אני בקשתי רחמים עליך, נכבדנו־ידידנו, שתדבר ככל רצונך; כלום תיתכן חתונת הבת הגדולה של המשפחה בלי נאום של הידיד הגדול של המשפחה? ובכלל: כשם שאין אור בלי נר כך אין מושב בלי דבר אדון אבנר!

ספקו כפים אלה ששמעו לשון חרוזה יוצאת מפי הכלה – והאדון אבנר השתחוה לה בקידה קלה.

ולפני סיום הסעודה נשמע קול הכרוז: יעמוד האדון אבנר כרמל ויאמר דברו:

אחר רגע קל קמה דומית צפייה. קם מר כרמל ואמר:

גבירותי ורבותי, אתם מקבלים את המציאות הזאת פה, כל זה כפי שנראה לעין כמות שהיא, פשוט, בלי התרגשות, בלי התפעלות, כך: נשף חתונה, אמנם יפה, נהדר, מזהיר, אבל פשוט וטבעי, אשריכם, אני לא. אני כולי רעדת גיל.

ולכן… לכן איני יודע במה להתחיל… לכן יהיה נאומי ודאי קטוע ונרגש, ואפשר כבד מדי וקל מדי… אבקש סליחתם מראש כי הפעם לא פי ידבר אליכם, הפעם – לבי.

כל שאני רואה הלילה הזה, הודות לחתונה הזו, הרי הוא בעיני צרוף־סמלים, רמזי־גילויים, נצני־צפונות, נבטי־עתידות.

אני הגבר הקטן בישראל, שזכיתי להעלות בעצמי ויחד עם שנים־שלושה מחברי בתנועת העליה, במשך שתים־עשרה שנה מעת קום מדינתנו, למעלה משבעה ושמונים אלף יהודים משלוש־עשרה ארצות, הייתי כל הימים, כמובן, חדור אמונה ותקוה לעתידם הטוב בקרוב של העולים. אבל תמיד הייתי אופטימיסט בכח ואילו הלילה הזה, בזכותה של חתונה זו והודות ליהודי הטוב היושב לידי, שמכיר מרבית הזוגות “המעורבים” פה, הלילה הזה אני אופטימיסט בפועל.

הלילה הזה אני מאושר לאין ערוך, משל לשמחתו של דייג, לו היה רואה לפתע, שדגים שהעלה כל הימים ליבשה – הם מלאים חיים כדגים במים, בכל החיות שבהם ובכל החן שבתנועותיהם, כך, כעין זו, היא שמחתי.

לא, איני חולם, איני הוזה, איני משלה עצמי בדבר בדיה. כאן אני רואה נכוחות.

מה אני רואה כאן?

אני רואה לעיני ממש… משתלה, קטע ממשתלה כבירה, עצומה; ארץ ישראל כולה כעת, היא בבחינת משתלה להרכבת זנים אנושיים, מינים ממינים שונים מן המשתלה הזו יצמחו, מוכרחים לצמוח, יערות־אדם אדירים.

איני מגזים, איני ממלל מליצות. מי שעיניים לו לראות, ולב לו להבין, יודה שחוקי הטבע חלים בדברי. כאן יפרח, יגדל, יפרוץ עם גדול ורב, אם לא כל כך בכמות ודאי באיכות, בעתרת סגולות מעשה ההרכבה, וסוף פועלה.

אשרי שאני רואה כאן עין בעין נבטים ראשונים של המשתלה האדירה והמפוארה: אלו הזאטוטים, הילדים והילדות המתרוצצים פה יגאל ועדי, ואורי ועודד וזיוה ויעלה וניצה ועפרה ועוד ועוד – ככל ששמעתי שמם – הריני רואם למחר, מחרתים, עולים ככוכבים מאירים בשמי המדע והמחקר, האמנות והמעשה.

וידעתי גם ידעתי כמה נחשולי־זדון ורשע אורבים לנו וגם יש לירוא מזוועות שאינן מצויות אבל אמונתי ובטחוני חזקים, שעברנו את גיל הילדות להתהוותנו הממלכתית ומכאן לבא – עתידנו בידנו. וצדקתנו, שכלנו וכחנו – יעמדו לנו כל הימים.

עתה עלי לסיים, אף על פי שלא עצרתי כח להביע בלשוני אלא חלק מאשר בחובי, כי ירא אנכי פן אעיר חמתם של המצפים לרקוד ולשמוח – ולהם הצדקה.

על הכלה המפוארה שלנו לא אגיד דבר – היא בעצמה הנאום המופלא ביותר ואילו על המשפחה אומר משפט קצר: מי יתן ותרבינה כמותה בישראל.

קבלו בתשואות דבריו ותמהו לראות בקום אם הכלה וביקשה לאמר מלים מספר.

אמרה: אני רואה חובה לעצמי להביע בפומבי תודתנו לידיד משפחתנו ואיש חסדנו, שאלמלי הוא – אפשר לא היה כל זה. אשריו. ולו היו כל העוסקים בעליה טובי־לב וחכמי־לב כמותו כי אז היתה הטובה והשמחה בישראל רבה פי כמה וכמה.

ואחר ניגשה אליו ונשקתהו בראשו, ומיד אחר כך קמה שוב הפתעה, כשקרבה סית חנה אל עם מורדוך ואמרה לו: בליל אושר זה למשפחה מגיע לך, הטוב והנאמן, שתזכה גם אתה באושר־מה, שלחה ידיה, חיבקתו ונישקתו, והוא, נבוך וחוור, השיב לה כגמולה והיה ממלמל ואומר: יבוא עלי… יבוא עלי עתה… (אמותה הפעם) אחרי הגיעי לרגע זה, חכיתי לו 38 שנה!

בנגינת התזמורת העליזה נסחבו הצעירים והצעירות לריקודים, בעוד כמה מבני המשפחה היו מוחים דמעות שמחה מעיניהם.

סיום

בראשית החורף, שבועות מספר אחר הסוכות, באחת השבתות, בשעת בוקר מאוחרה צלצל הטלפון במעונה של ללה עצמון אשר בצפון תל־אביב.

הלו. מדברת. כן, ללה.

–…..

– זמירה? שבת שלום ומבורך "סבאח אלנור (בוקר אור).

–…..

– שלומי טוב “אלחמדו ללה” (שבח לאל) מה? כן, אני לובשת שמלת בוקר ורודה, חדשה, בואי ותראי אותה.

–…..

– צבי עובד בגן. זה הספורט שלו בכל יום שבת. הגנן שלנו יהודי פרסי, זקן כמעט, נחמד, הוא מפליא לעשות. יש לו ממש יד “כדרה” (ירוקה־מבורכה); הוא כמו מושך את הפרחים, שיגדלו, שיזדקפו; הוא עשה את הגן הקטן שלנו כגן עדן קטן. יש לנו גם כל מיני עצי פרי, הוא אומר שבעוד שנתיים יתנו פריים.

–…..

– מה אני עושה? אני קוראת ספר… “תולדות אהבה אחת” של חוג’ה מוסה, זה משה סמילנסקי.

–…..

– איזו בשורה?

–…..

– מה? סיפור חיי כולו? בקובץ ספרותי?

–…..

– הכל? גם ג’מיל שומלה? מה את אומרת? זה נורא! הלא יכירו אותי – איך זה? איך?

–…..

– הכל שמות בדויים… שלי… שלך… הכל… רק שלו של ג’מיל.

– את אומרת – דומה כמעט ממש – כך?

–…..

– אז מי כתב את זה?

–…..

– איך יודע ומכיר הסופר הכל? איך יכול?

–…..

– ההוא שבא לשאול על אדון אבנר בליל החתונה? כן, אני זוכרת… הוא ישב כל הזמן ושתק, נשא משקפיים כהות… כן?

–…..

– שוב ידו אל אדון אבנר בענין. איזה ידיד נאמן זה! גם ידך, מותק, בזה, אבל איך סיפרת הכל… הכל…. הלא זה איום!

–…..

– רק ברמזים…. והסופר מבין? טוב. ומה שם הסיפור?

–…..

– מן המערבולת. אני מתה לקרוא אותו. בואי אחר הצהרים והביאי את הספר. כן? טוב טוב.

א. החלון

הכל, כל עובר ושב, בין גדולים בין נערים, בין גברים בין נשים, היו תולים מבטם תוך כדי צעדם ברחוב, באותו חלון שבבית העומד על פרשת־סימטאות בירושלים העתיקה. חלון גדול כאמתיים אורכו, כאמה וחצי רוחבו וכאמה וחצי עוביו (עובי הקיר) והוא גבוה מעל פני הרחוב כקומת אדם ולוּ שלח מי שהוא ידו אל החלון היה יכול להגיע פנימה במלוא ידו, כי אדן החלון רחב למדי עד להכיל שלושה־ארבעה יושבים.

ואף אל פי שמעולם לא נשמע, שניסה אדם לשלוח ידו אל החלון פנימה בכל זאת היתה שבכת־ברזל רגילה קבועה בחלון – לקיים: ואל תביאנו לידי נסיון…

באותו חלון ישבה לעתים, ארוכות או קצרת, לבדה או עם אחותה הגדולה ממנה, פעמים עם חברותיה, בתולה יפהפיה, תמירת קומה הדורה, סטלה דאמאדי, שקלסתר פניה מאורך קצת ועיניה הגדולות, השקדיות, ענודות עפעפיים ארוכות, כהות דיין, כצבועות פוך מטבען; ובהעיפה מבטה כה וכה יצהל לב אדם מזיו מבעו ועל אחת כמה וכמה עת תחון את אשר תחון בת צחוק כדבש לחיך מתוק. והעוברים ושבים היו נושאים תדיר מבטם אל אותו חלון שמא יזכו להזין עיניהם מזיו אורה של אותה יפהפיה.

כיוון שהחלון עומד על פרשת סימטאות – מארבע רוחות – היה יכול לראות המסתכל בעוברים ושבים, שהם זוקפים ראשם ונושאים עיניהם מרגע שנגלה החלון לעיניהם עד עוברם ממנו והלאה.

והעוברים – איש איש לפי צעדו, לפי טבעו ולפי טעמו: יש מי שממתן צעדיו כמו חוכך, משום מה, בהליכתו; יש צועד ועיניו תוהות־תמהות כאילו מראה־פלא לעיניו ויש מי שמצרף – ודאי בלא יודעים – בת צחוק קלה להליכתו, כצחוק כסיל בתומתו – הצד השווה שבכולם – שראשם נטוי ומופנה לאחורם עד היעלם החלון לגמרי מטווח ראיתם.

אולם נמצא אחד יחיד ומיוחד, שונה מכולם בדרך ראייתו ובהלך־רוחו, כשם שהיה שונה לגמרי בכל מהותו מכל סביבתו – זה היה עוסמן הפחמי המוסלמי.

ב. עוסמן הפחמי והחלון

מול החלון, במרחק חמש־עשרה אמה בערך, מצויה חנות הפחמים של עוסמן, אחת מארבע חנויות הפחמים של מוסלמים ברובע היהודי, (שום חנות סחורה אחרת של מוסלמים לא היתה קיימת ברובע היהודי) וזו של עוסמן נמצאת במקומה, מצד שמאל לחלון, מאז ומכבר וגם עוסמן, בן השלושים וחמש בערך, מצוי בה מעת היותה.

בימים ההם, לפני 70–80 שנה, סתם ערבי מפשוטי העם היה בחזקת אדם שפגיעתו רעה: מדבר גסות ונוהג אלימות, רודף מדון ושואף חרון; וכלפי נשים יהודיות היו בני ההמון הערבי הפשוט יוצאים מכליהם: משתוללים, משתובבים ומתחצפים, ואילו עוסמן הפחמי – היפוכם הגמור של אלה היה. מאז קיימת חנות־הפחמים שלו – לא נשמע דבר – פרץ או צווחה בחנותו. אדרבא: תדיר קולו נמוך ודיבורו שקול וכל עצמו נראה כאדם מיושב, צנוע ודעתן.

וכיוון שעוסמן היה מצוי מבוקר עד ערב בחנותו, הרי קלסתר פניה של היפהפיה היה מאיר את לבו ואת עולמו של עוסמן כל הימים.

וברור למדי שרשת־המבטים, שנמתחו יום יום, מעיניו של עוסמן אל החלון ושפעת הקסמים שפשטו לתומם מן החלון אל לבו של עוסמן, היו ממהות מעולה ונלבבה מזו של העוברים ושבים.

ואכן מאופן ראייתו ניכר שוני עצמיותו של עוסמן, כלומר: ראייתו שבכל הימים – ראייה קלה, קטועה, קצובה היתה; מעודו לא בפרהסיה תקע עיניו בדמות היפהפיה, אלא בצנעא, בחטיפה; לא האריך והביט, אלא העביר עיניו בחלון כמצליף, כאילו כולו אומר כבוד, יקר וגם זהירות, כמי שחושש להסתכל ישר בגלגל חמה.

ברם מסתבר, שלא כל יום היתה ידו של עוסמן על העליונה, כלומר: לא כל יום עמדו לו כוחותיו לשלוט בעיניו.

יש והחנות עומדת שעה ארוכה באין קונה וסטלה יושבת אותה שעה לבדה, מלאכתה בין ידיה, על ראשה כעטרת תפארה מחלפות שערותיה, ומתיקות יופיה כמו משתפך ומציף כל כולה; או יש וסטלה לבושה שמלה חדשה (הן יודע הוא שמלותיה אחת לאחת) וזו השמלה מגבירה פי כמה יפי דמותה וכל שכן אם יקרה שסטלה תעמוד רגעים ארוכים – לשם מה – באדן החלון – כולה כמות שהיא ותדמה אז לעיניו כמלאך שירד ארצה וניצב עליו… אז נתפסות עיני עוסמן לחלון בכוח רב לבלי לזוז משם כמלוא נימה, ואם דוקא בשעה המופלאה כזו בא לחנות לקוח (אשה או נערה) לקנות פחם, אז יעשה עוסמן מלאכתו רובה בידיו ומועטה בעיניו, ישקול מן הפחמים אשר ישקול באין אומר ובאין קול, הקונה יזכה בתוספת פחמים והוא יצא בפיחות מחיר, מאחר שכל אותה שעה עיניו נמשכות אחת ושתים אחת ושלוש במראות הנגלים אליו בחלון ופניו אחוזים אז כעין צהלה עצורה ושפתיו ממללות חרש – קולו לאזנו בלאט ישמע: “אללה אללה, צובחאן אל כאלק!” (אלהים, אלהים ישתבח הבורא, שכך ברא בעולמו).

ורק פעם אחת בלבד קרה לו לעוסמן, שמצא עצמו אנוס על פי הדיבור של יהודי, מהאספסוף אשר בעם, איש גס ורע־עין, ששהה פעם בחנותו, ראה את היפהפיה בחלון לקראתו, פתח פיו בקול רם בדיבור מגושם ואמר: “יא עוסמן, מי יתנני תחתיך כל הימים, מביט למולך ומתחמם”… והפליט דיבורים מכוערים שאין להעלותם בכתובים.

ועוסמן הפסיקו בקול עצור מכלימות: דייך, בן אדם, דייך… כיצד תדבר כך ואתה יהודי!… אני… יודע עצמי… יודע מי אני… אני, באלוהים, אשא עיני שמה בכל הכבוד.. כאל הקיבלה (הצד, הכיוון לתפלה) אשא עיני… כן, באלהים…חדל ממני אבקשך –

ואכן, אלה שהכירו מקרוב קצת את עוסמן אמרו: אפשר מאד, שרוך שיחו ועדינותו של ערבי זה מפשוטי העם, הגיעו לו משכנותו ימים רבים מול מראות יופי, זוהר ונועם שקלטו עיניו ימים רבים.

ג. בית־המשפחה

סטלה בת־זקונים היא להוריה, קדמו לה שלוש בנות, שתים הבכירות נשואות מכבר ובנים ובנות להן, גם בן יחיד ויקר, בן תורה ומהודר, מאיר שמו, שנכנס לחופה בשעתו עם כלה נאה ויעלת חן ורק בת אחת שלפני סטלה – לא כלילת יופי, אבל גם לא חסרת יופי – עודנה מחכה למזלה. ואף על פי שלא בחור אחד, נאה ו"מוצלח" ביקש לזכות קודם בסטלה, לא עלה בידו, שבירושלים נהגו אז ככתוב: “לא ייעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה” – וסטלה ציפתה לשעה הטובה של אחותה בלב שקט וברח טובה ונהגה באחותה באחוה אמיתי מהרגשה טבעית, כי הכל ידעו והכירו, שסטלה אינה רק יפת־תואר, כי גם יפת־נפש וזכת לב. ואף על פי שהיא, כמו אחיותיה, לא היתה “אישקולנתה” (תלמידת בית ספר) אבל לב מבין היה לה ו"ראש פתוח". אחיה מאיר אמר עליה שראויה היתה שתיוולד גבר, שכן, שֶכֶל גבר יש לה והיתה מסוגלה להבין משהו גם בגמרא. ואמה יודעת גם יודעת, שכל שהיא מסופקת בענין מעניני הבית, אם בבחירת אריג ללבוש, או תיקון לריהוט ואפילו תיבול לבישול, טעמה של סטלה יעמוד לה תמיד.

וכל עצמה של סטלה, בצפותה אז לשעה הטובה של אחותה, היתה בתולה בת תשע־עשרה, ובינתיים ישבה על החלון עם אחותה, או עם חברותיה או לבדה והכינה לאיטה רקמותיה וחליפותיה לעת כלולותיה – ושלום ושלוה בבית המשפחה.

ואילו משנתחתנה אחותה הבכירה ממנה – כמו פרצה רוח אחרת לבית־המשפחה, לא, חלילה, רוח רעה או סוערה, אלא רוח נכאה, שהטילה דין ודברים ורוב דיבורים בבית המשפחה ואף הביאה את אבי סטלה כם¹ יעקב אמאדי, לידי דיבורים מיותרים. וגם לידי דמע ודאגה הגיע האב, בהגיע סטלה לעת בחירתה…

כם יעקב אמאדי יהודי מיוחד היה בטיבו ובכל הליכותיו. מידתו הכוללת, החופפת כל מהותו ומבליטה יחידותו, היתה שתקנותו, כלומר: מיעוט דיבורו וצורפה למידה זו מידה מקבילה לה: צניעותו והן, בעצם, שתי מידות שהן אחת. כל איש ירושלים, מבין מכריו ומיודעיו (ידידים לא היו לכם יעקב) היה יכול להעיד, בלי כל הגזמה, שמעודו לא ראה ולא שמע את כם יעקב פותח, או מושך בשיחה עם מי שהוא. ואם נטפל אליו איש שיחה, היה כם יעקב מקשיב ויש וענה דבר לאיש שיח ובכך גמר תפקידו. וכדרך דיבורו כן דרך הליכתו: כרגיל, לצדי הרחוב הלך, יחידי, מתון, ראשו רכון קצת כנתון בתוך עצמו. ובעצם לעתים נדירות נראה כ' יעקב ברחובות ירושלים. ואלמלי היה שמש בית־דין (אחד מארבעת השמשים בארבעת בתי הדין שבקהילה), שעליו למלא לעתים שליחות בית דין אל בעלי־הדין באשר הם שם – לא היה נראה כם יעקב בחוצות העיר כל עיקר. רוב ימיו מצוי הוא בחנותו (בהעדרו לתפקידו כשמש בית דין שכור לו עוזר קבוע). חנות־מכולת קטנה לו, אבל גדושה בסחורה, מסודרה כהלכה, ותמיד הצלחתה מרובה משום שאין לה מתחרה בקרבתה ורק בר־מצרא אחד לה בסוף הסימטה. החנות מצויה בקומת הקרקע של ביתו, משמאל לחדר, שבו מצוי החלון הגדול. כם יעקב אינו זקוק לעבור הרבה ברשות הרבים כדי להגיע לחנותו, דיו שיחרוג מהפישפש הנמוך שבחצרו, יצעד רק ארבע־חמש אמות – והריהו בחנותו. ובעצם אין הוא הולך אלא חומק־עובר מביתו לחנותו בדומה לבעל חי, שנדחק ויוצא ממאורתו לילך למקום שמצויה מחייתו, וקלסתר פניו ומלבושיו מעידים אף הם על מידותיו: עיניו בהירות ירקרקות ומבטיהן רכים־תמימים; זקן צהבהב־לבנבן יורד על חזהו העליון. קומתו כפופה קצת דרך כניעה. תלבושתו כזו של פשוטי עם מן הדור “הישן” שלפניו: מצנפת שחורה, דקה לתרבוש עגול; מכנסים – לא קפטן – ילבש (בימות החול) ואבנט צר למתניו. וכל עצמו, בישיבתו, בעמידתו ובהליכתו – נראה כאילו שואף הוא תמיד בכל מאודו לקיים: “שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו” או כאילו תפילת־תמיד חרש בשפתיו: לב טהור ברא לי, אלוהים.

וכמשפטו בחוץ – כן משפטו בביתו. מעודו לא הטיל מרה בביתו ולא נשא קול גערה לאזני בניו ופשיטא, שבניו ידעו לו אהבה רבה, נזהרו בכבודו תמיד ולא המרו את פיו. ואם יש והורה דברו להם, שלא כרצונם, ביטלו רצונם מפני רצונו.

ובכוח מה הגיע יהודי פשוט כמוהו לדרגא זו, שיהיו בניו מקבלים מרותו מאהבה? – גם זאת בכוח יחידותו, היינו הווייתו, שהיא יהדותו. שכן יש יהודים, שמקיימים יהדותם (היינו שמירת מצוות, חוקים, משפטים, עשיית טובה וחסד) מרגש חובה, יש – מהרגשת יראה ויש מרגש אהבה ואילו כם יעקב – מרגש יצירה. כל יהודי מהוגן עורך קידוש, למשל, בליל שבת והבדלה במוצאי שבת, מי ברוב טעם והידור, מי בפחות הידור ומי בפשטות ואילו כם יעקב, מדי שבוע בשבוע כאילו יוצר מחדש את הקידוש או את ההבדלה: בליל שבת כשהוא מזמר “שלום עליכם מלאכי השרת” ומקיף השולחן הגבוה שבע פעמים (רק בשבת אוכלת המשפחה על שולחן גבוה, רגיל, בימות החול – על שולחן נמוך, ההורים והבן מאיר יושבים על מצע טוב ורך שעל הרצפה ויתר בני המשפחה על שרפרפים), החדר מואר בשפעת אור ואבי המשפחה סובב הולך סביב השולחן וכל כולו כובד־ראש, כוונה וטהרה; עוצם הוא עיניו כאילו נזהר מראות את מלאכי השרת הנצבים עליו ומקשיבים לדבריו… ובנות הבית עומדות מן הצד, קדושת שבת על דמותן, קשובות לזמר־תפילות האב והן כמשתאות לו, שכן כמו הילה של אור נישאת ועולה מעליו

---

או במוצאי־שבת – השכנים בחצר, מי כבר גמר ההבדלה ויצא החוצה, מי נכון עוד מעט קט לגמור הכל – וכם יעקב עודנו יושב ליד השולחן הנמוך, נתון בכל חושיו לסידור שבין ידיו, עובר הוא על כל הפיוטים שלאחר ברכת ההבדלה ומפיוט לפיוט עובר הוא ללחן אחר לגוון ולפאר את העת, כלומר: ליצור אוירא של חול, קלה ונוחה, כדי להקל על צער עקירת הנשמה היתרה…

ויש להזכיר טיבה של נות־ביתו של כם יעקב, אשה גבוהה ונאה, שהיתה דומה במידותיה והליכותיה לאישה ושמרה תמיד צעדיו, והקשיבה לדבריו והשכינה שלוה ונחת בביתה.

ד. בהגיע תור סטלה

כשהתחילו שדכנים מחזרים אחרי אבי סטלה ומציעים לו סחורתם, היה האב מביא כל הצעה טובה הביתה לשיקול דעתם של בני הבית וגילוי טעמם. ואולם סטלה דחתה חתן אחר חתן – שלושה במספר. ברוח טובה ובלשון בדוחה דחתה כל הצעה בשעתה, מתוך בטחונה, שאביה, כמות שהוא מחמיר בדיבור וקשה לבדיחה, יצדיק פינוקה, וכך – על החתן הראשון אמרה: צהוב הוא (ג’ינג’י) כתרנגול צהוב – האני אתחתן עם צהוב? אפילו שמלה צהובה לא לבשתי מימי. על השני אמרה: ימחול לי, אדון אב, הריהו כל כך נמוך ואני כל כך גבוהה, הטוב בעיני אבא, שנשמש אני ובעלי כל חיינו לצחוק בעיני הבריות? לו היה, לכל הפחות גבוה עוד עשרה סנטימים – כי אז החרשתי… ועל השלישי, שהיה בן עשירים וגבוה דיו, אמרה: כלום לא איכפת לכם שהוא פוזל? או שמא לא השגחתם שהוא פוזל, הלא הפוזל דומה שמביט אל רחל ושולח ידו אל לאה… זה לא בשבילי. סבר אביה והירפה ממנה.

לאחר חדשיים בקרוב, כשדחתה שוב חתן, שלא היה בו כל מום ולא היה רע מראה כלל, וטענה כדברים האלה לאמר: איני מרגישה כל “משיכה” אליו, גם נסיתי לתאר לעצמו שזה יהיה בעלי – ולא עלתה לי.

אז עלו על פני אביה סימני מרירות וטען בלא חיוך ובלא לשון־חיבוב: ואני לא עלתה על דעתי שתצאי לי בררנית כל כך. שלוש אחיותיך – שתחיינה בטוב ובשלום – לא העלו חתנים על דעתן ולא העלו רוב דברים בלשונן, אלא או שדחו או שלקחו – וחסל. ואת, אהובה, הגידי לנו איכה תדעי ומתי תדעי איזהו החתן שיעלה בדעתך שעלול להיות בעלך?

השיבה לו בקול ענות חלושה: אני כבר יודעת אותו…

את כבר יודעת אותו? פליאה! מי הוא זה? וממתי את יודעת אותו ואיך את יודעת אותו ואנו לא נדעהו כלל? ולמה לא אמרת לנו אלא עתה כבדרך אגב? –

מיד אני משיבה תשובה אחת לכל שאלותיו: מי הוא הבחור? מסופקה אני אם אדוני מכירו. שמו נסים שבח, גר מחוץ לעיר, ב"אוהל משה", אביו סוחר בסחורות סידקית. אני מכירתו מראייה, שאני רואה אותו מהחלון כשעובר מכאן לעתים…

– ובכך בלבד יכולת להעלות בדמיונך, שהוא יכול להית בעלך:…

– כן, אדון אב, אני אומרת אמת שבלבי. כלום פחיתות היא אם אדם יאמר אמת שבלבו?

– לא, בת שלי, ודאי יש לאמר אמת שבלב. אולם בראייה בלבד מספיק לדעת טיבו של הבחור, מלאכתו, מעשיו, מידותיו ודרגת משפחתו?

– אני עניתי רק על שאלת אדוני: איך ומתי אדע החתן שיעלה בדמיוני שיכול להיות חתני – וזהו. וכיוון שהרגשתי שלבי משוך אליו – סגרתי שהוא שלוח משמים. האין המזל בידי שמים?

– שפיר, בתי, אני אלך, אשאל אחקור מי הוא ומה הוא הבחור – ולאחר שאדע הכל אגיד לך האמת שתעלה בדעתי – אמר האב שוב בחיוכים.

ה. עד משבר

לאחר שבוע־ימים אמר האב במושב המשפחה כדברים האלה: ראיתי בעיני את הבחור פעמיים, פעם בלא שיראני הוא ופעם עמדתי סמוך לו ושמעתי שיחו עם חברו. אמת, הוא בחור יפה־תואר, כן. הדור־פנים. אבל הוא לא יכול להיות בעלך, כי הוא ריק מכל; הולך בטל רוב ימיו, לא מלאכה ולא אומנות בידיו והוא גם ריקן ממעשים טובים, ואדרבא: חבילה של מעשים רעים תלויה לו מאחוריו: הוא “פלוטיג’י” (רודף מדנים), חבריו – חבר מריעים, ופעם אחת נכלא בבית האסורים שבוע־ימים – התוכלי עתה להעלות בדמיונך שאחד “כזה” יהיה בעלך?

– גם אני יודעת מכל הדברים האלה בצורה אחרת. אדוני יודיע את הדברים מן העין ולחוץ ואני מן הלב ולפנים, הוא שמע מפי הבריות על הקליפות ואני – על התוך, על הפרי.

– מה רמזים אלו בפיך? מה זה קליפות ותוך? כלום מתראה את עמו, חס וחלילה, בסתר? היתכן? את? בתי?

– יסלח לי מאוד, אדון אב, ישמעני ואספר לו הכל במפורש ובמפורט. הנה: אמרו לכבודו, שהוא רודף מריבות, שהוא נקמן, אבל קרה לו לבחור שהתקוטט עם אנשים כדי לעזור למי שהוא, להגן על איש חלש מידי תקיף ממנו או מידי רודף בצע. אמת, שאין לו מלאכה, אבל יכול הוא לעסוק בכל מסחר שהוא; אם יהיה לו קצת כסף יעסוק במסחר… וגם תפיסתו בבית הכלא הגיעה לו למען כבודם של יהודים: מעשה שהיה מוסלמי שפל, רברבן, מתקוטט עם יהודי וקילל דת היהודים. היה באותו מעמד נסים שבח. נשא קולו ואומר למוסלמי: אם אתה מתקוטט עם יהודי ומקללו זה ענין שבינך לבינו, אבל מה רשות לך לקלל דת היהודים, לפיכך אני מקלל בפירוש דת מוחמד – וקילל. ודאי רגז וסער המוסלמי ובאו שוטרים ולקחוהו לבית המשפט. שם טען טענותיו באומץ ובשכל ובכל זאת – כמובן – גזרו עליו חמישה ימים מאסר.

כל שהיתה סטלה מגוללת אמריה, כטוענת גם היא לפני בית משפט, היה אביה עושה אזניו כאפרכסת, ונועץ עיניו בפיה לבל יפסיד כל הגה מפיה.

משהפסיקה שיחה לרגע, שב ושאל אותה: אבל מאין וכיצד את יודעת כל הדברים האלה? אולי על ידי שליח נסתר? או על ידי מכתבים? או עושה את בכישופים?

– מכתבים – הלא אבא יודע לא למדתי לכתוב ולקרוא כל כך. כישופים – ישמרני האל, אבל אני יודעת כל הדברים האלה מפי קרובתנו בת הגיסה, סולטאנה, שגרה בשכנות קרובה לבית הבחור, וכל שבאה לבקר אצלנו אנו יושבות משוחחות ומפטפטות והיא מספרת לי כפעם בפעם דברים וענינים על הבחור ומדי עוברו הבחור מפה, כמו נכנס ללבי מרחוק כפעם בפעם יותר עמוק…

נשתתק האב ונשאר יושב תחתיו שקוע בהרהוריו – ובמושב המשפחה שלטה דומיה. ואחר רגעים רבים הסתכלה סטלה בפני אביה וראתה דמעות עולות בעיניו ונושרות על פניו – והוא מעלה מטפחתו בין עיניו.

– מה לו, אדון אב, – שאלה בחדרה – המרגיש עצמו ברע?

והאם אמרה: אויה לי! מעולם לא ראינוהו מוריד דמעה, על מה זה? דמעות למה? ישמרנו האל!

העזה סטלה, שלחה ידה ביד אביה והרימה מבין עיניו, מה ירגיש אדון אב? איזה מיחוש יציק לו?

– לא, לא מיחוש, – ענה קול דכא – עצבות אני מרגיש… הרבה עצבות… ירא אני… מפני… אל אפתח פה לשטן… מפני… לא יבוא ולא יהיה…

– הוא מפחידנו מאד – העירה אשתו ברוב דאגתה – יאמר לנו מה ידאיב לבו יתן נא לנו להבין… מה?

– אני רוצה להגיד… אני רוצה… הנה: אני, שמש בית־דין, כל ימי הולך אני, שבח לאל, בקו אחד, ישר, חלק, בידיים נקיות, מצח לבן, לב טהור, זה למעלה מארבעים שנה. שום דיין מבית דין לא העיר לי מעודי כל הערה, שכשלתי או שקלקלתי ועתה אמרו אתם… שמש בית־־דין כמוני, יקח לו מין חתן כזה, כמו שכתוב: “ידו בכל ויד כל בו…”?, בחור ריק בלא מלאכה ולא פרנסה ביד ועל כל אלה – “השם רע” שנודף ממנו מבית־־הסוהר – מה יאמרו ה"אדונים החכמים" עלי? "מה היתה לכם יעקב? היאך נפל בפח כזה? אני לא אוכל להרים ראשי ולהביט בפני הרבנים. והיא, סטלה, אומרת שהוא נכנס עמוק ללבה… רוצה לאמור ברור, שהיא אוהבת אותו מאוד, אם כך… אם כך… אם אני מונע אותו ממנה אני עוקר לבה… ואם איני מונעו – אני עוקר לבי. לפיכך אני בוכה, איך לא אבכה? בין כך ובין כך בכה נבכה…

ירדה שוב דומיה כבדה במושב כדומית ציפייה שלפני מתן גזר־־דין לשבט או לחסר.

עבר רגע ארוך מאד, עד שנתברר לה, כפי הנראה לסטלה עד היכן דברי האב מגיעים, אז נשמע קולה של סטלה רך ושלו:

ישמרני אלוהים, שהוא יוריד דמעה בגללי. האני אגמול לאבא, אהוב לבנו, עטרת ראשנו, צער ויגון. חלילה לי. ימחול לי, אדון אב, אם אגיד, שהחשבון שלו, שאמר: בין כה ובין כה בכה נבכה – חשבון טעות הוא. חשבון שלי נכון יותר. אמת, שאמרתי שהבחור נכנס ללבי, אבל אני רואה ברור – אמרה בחיוך – שהוא, הבחור, יצא מלבו של אבא, אם כך – נכנס מכאן – מלבי – ויצא משם מלבו של אבא – ואין דמע ואין אנחה.

אמר אביה כשפניו מאירות־תמהות: שיָצָא מלבי –זאת אמת פשוטה, כיוון שלא נכנס כלל, אבל שיֵצֵא מלבך לאחר שנכנס, האם לא ישאיר שם, חס ושלום פצע או מכאוב בצאתו?…

אמרה סטלה לשון קצרה: אל ידאג אבא, אני אסדר את לבי… קם האב ונשק לסטלה במצחה, זו הפעם הראשונה מאז היתה נערה בוגרת ואמר: יהי רצון שתזכי למזל עליון כפי שאת ראויה לו.

ו. בינתיים

שבוע ירדוף שבוע וארבעה שבועות דרכם שמצטרפים לחודש. עבר חלף כל חודש אייר ועדיין לא עלה ביד סטלה לסדר את לבה וכל כמה שהיתה מתאמצת להסתיר עצבונה ולהלוך ולשיח כמשפטה אתמול ושלשום, לבל תהא מצערת ומדאיגה את המשפחה וכל שכן את אבא – פן חלילה ימר לו וירע לו – עד – לא יבוא ולא יהיה – יחלש ויחלה, בכל זאת צליל דיבורה ודרך עשייתה גילו סתרי ליבה, מה גם בשבתה שעות ארוכות על החלון לבדה, שוכחת מקומה וזמנה כצוללה בתהומות יגונה.

ובני המשפחה סופם שהרגישו ברעתה והיו עיניהם רואות וכלות: אוי להם מעלבונה של הבת ואבוי להם מצערו של האב, כי האב בעצמו כבר ראה והבין כי מר לה, מר לבת, כי לא עלה בידה לסדר לבה כאשר רצתה. ואם כך – אנה הוא בא? ואנה היא באה? אי המוצא? ומה יהא סופו של דבר?

ואף שהלך־הרוח השורר בבית מעצבות, משממון ומיאוש נשאר צפון בין כתלי הבית – כי אמרו אל ייגלו הדברים ברבים, גם לא לקרוב משפחה, בתקוה כי יעָרה על סטלה רוח ממרום ויחזרו הימים למסלולם – בכל זאת ניגלה כבר הדבר לאיש זה בלא שאיש יידע כל עיקר שנגלה.

אותו דוק עצבות, שהעיב על אור פניה של סטלה, נגלה מרחוק ובמוקדם לעוסמן הפחמי. בשבת סטלה שעות ארוכות בחלון לבדה, היתה ישיבתה עצמה מעידה על שינוי, על תמורה נדירה, שחלה בבחורה: היא יושבת לרוב כמכונסה בתוך עצמה; ובין עוסקת במלאכתה, ובין יושבת בטלה, ראשה רכון לרוב, כאילו על צווארה מונח עול ובעת תרים ראשה ותביט ארוכות למולה, כאילו דוק, דק מן הדק, יעיב פניה כאד העולה באור הצח מאדמה מוצפה מים רבים…

בימים אלה – בעל כורחו היה עוסמן מתכיף מבטו, שלא כדרכו, אל החלון וכל שהביט וראה – לבו המה ונפשו דאגה: מה קרה? מה זה ועל מה זה? מה בידו לעושת למען ידע?

בימי שכנותו הרבים מול החלון לא דחפוהו רגשותיו כלפי היפהפיה מעבר לתחום רגש הערצה ועונג הראייה ומעולם לא הגיעו, ולא ניסו, רגשותיו לעבור מתחום זה והלאה, לא בתנודת־ראש או יד ולא כל שכן במלה או בהגה־פה. אף לא הרבה שיחה עם בני המשפחה זולת ברכת שלום לעת בוקר או ערב.

ועתה בראותו את אשר יראה, מה בידו לעשות? אל מי יפנה? איכה יפתח פה ומה ידבר?

ביום הרביעי או החמישי לראותו התמורה בדמות הבחורה, מתוך דחק הרהוריו – בלא מחשבה ברורה – קם משרפרפו ופנה לעבר חנות האב. היתה השעה קרובה לשעת הצהרים. משהגיע לסמוך לחנות – ראה שני לקוחות ליד החנות – וחזר לאחוריו. משהסתלקו, צעד והגיע ליד החנות כשלבו דופק כילד נבהל, עמד ולא פתח פיו. מתוך תמיהה כל שהיא פתח לו כָם יעקב: יומך מאושר, יא עוסמן, מה רצונך?

– כן, חכם יעקוב, ומאושר יומך, הנני… “יעני” (כלומר) סתם… פשוט… אני אומר: האם אין אנו שכנים הרבה שנים בשלום ובכל טוב?…

– כן, נכון, אמת, השבח לאל.

– האם חל בינינו –לא יאבה אללה – איזה יום־קדרות או מרירות?

– לא לא, לא היתה כזאת ולא תהיה, ברצון האל, אין לנו שום סיבה להתלונן, שום סיבה, לא ראינו ולא שמענו ממך שום מעשה, שום דיבור – השבח לאל והנעימות לך…

השתהה עוסמן תחתיו כתוהה ומהורהר – ואחר אמר: “טוב, כָכָם יעקוב, זה הכל… אין כל דבר… שלום עליכם”… פנה והלך לו.

הוא חזר בצעדים נחפזים לחנותו, כמי שנס ממערכה כבדה, ישב על שרפרפו רכון ראש כמוכיח ומייסר עצמו: הן הסכיל עשה, איכה הלך בלא דעת, בלא לחשוב מחשבתו עד סופה? היאך דמה לדבר אל האב על בתו? מה לו ולבתו? הן יכול היה האב לבוז לו: מה לך אתה ולבתי? – מה טוב כי הפסיק שיחו וחזר – השטן דחפו לקראת מחפורת… תודות לאל כי חמק עבר ופסח עליה בשלום…

ואולם למחר ולמחרתיים, ככל שמבטי־עיניו שבו והבחינו בפניה של היושבת בחלון אותה חזות עגומה, כהה, כצל הנופל על משטח בהיר מענן כבד, שבה גם דאבת לבו להמות בו ולהציק לו לבלי נשוא: מה זאת עולל לבת? מי עולל? עד מתי יעתם אור פניה? מי יגלה לו תעלומה זו? עד מתי תסבול הבחורה? והאומנם איש מבני המשפחה אינו רואה דבר? או רואה וקצרה ידו להטיב?

ובאחד הימים ההם, בשעת בוקר מאוחרת עבר אחי סטלה, מאיר, דרך חנותו של עוסמן ומאחורי גבו כשישב על שרפרפו כדרכו. משהגיע מאיר סמוך לחנות בירך את עוסמן ברכת שלום של בוקר, כרגיל.

מסתבר, שעוסמן היה באותם הרגעים שקוע ראשו ורובו בהרהוריו על צרת הבת. וכשפתח לו אחי הבחורה בברכת שלום, מיד קם עוסמן משרפרפו, קד לו קידה קלה דרך כבוד והשיב לו שלום ברוב נימוסין. וכיוון שלא היה כל לקוח בחנות באותה שעה, צעד עוסמן צעד אחד בכיוון דרכו של מאיר ואמר לו: מחול על כבודך, יא כוואג’ה מאיר, והרשני לשאלך דבר – אם לא אהיה מטרידך.

– הואל נא, הואל נא, עוסמן, אני נכון.

– זה דבר… זה, כלומר, דבר…

– שפיר, שאל נא, אם רק אוכל להועיל לך, אשמע ברצון.

– לא… לא… פשוט… אני רציתי לשאלך… על שלומך ושלום האב ו… בני הבית… כולם.

– השבח לאללה – כולם בשלום… מה פתאום תשאלני?

– ככה…יש עוברת מחשבה בלב אדם… דאגה…

– לא, שבח לאללה, אין דאגה, הכל בבית בקו הבריאות.

– טוב טוב, יהיו בשלום ובבריאות. “אל תקחני” (אל תתרעם עלי) ככה עלה לי בלבי… מחילה, שלום עליכם.

כמו אתמול שלשום, גם היום חזר וישב על שרפרפו עגום ומאוכזב. גם הפעם לא יכול להעלות שמה על שפתיו לדבר על עצבונה. וטוב ששלט על עצמו ולא הזכיר שמה ועניינה וגם צר לו מאוד שלא יכול להזכיר דבר…

ז. חידה רודפת חידה

כל אותם הימים – ימי חודש אייר כולם – שסטלה היתה שרויה בעצבונה ודכאונה, ביקש אביה בכל רצונו ומאודו לסדר את הבת בהקדם עם בחור שיתקבל על דעתה ועל לבה ועמד בקשר עם שדכנים הגונים ומנוסים.

וכשהוצע לו סוף סוף “דבר הגון” והביא את הענין לשיחה ולבדיקה בפני בני הבית ובפני סטלה, השיבה לו תשובה שמשתמעת הימנה חיוב ושלילה כאחת, משל למטבע כשרה־שלמה, ממדינה זרה, ששם עוברת לסוחר ובמקום אחר פסולה. וכך ענתה סטלה בעניית לשון: מכאן ולהבא כל בחור שימצאהו אדון אב טוב והגון בשבילו יהיה טוב והגון בשבילי…

האב לא מצא און בנפשו להעיר דבר מטוב ועד רע, אולם לאחר מכן בינו לבין נות־ביתו אמר: דברים אלו, שענתה לי סטלה, כמו להב־סכין טענה בלבי, שאני גרמתי לה שעקרתי אהבה שלה מלבה. ואשתו השיבה אמריה לו: אל יהא לבו כבד עליה, הן לא מרעת לבה דיברה, אמת שבלבה אמרה… הגם על זאת תאשם?

לאחר ימים מספר, משעשה, כנראה, האב חשבון נפשו בסתר לבו, כששבו ודיברו בבית בפרשת שידוכים בכלל, מצא האב, הקמצן בדיבורים והרחוק מבידוחים, הכרח לעצמו להשמיע דברים שהם ספק בדרך קלות־ראש ספק בכובד־ראש; ואני, מכאן ולהבא – כך אמר – מוכן אני לתת זכות הבחירה לסטלה, שהיא תבחר מבין אלה שעוברים דרך החלון וכל שתמצאהו היא לטוב והגון בשבילה – יהיה טוב והגון בשבילי…

והיה האב מצפה לתשובה מפיה של סטלה אולם סטלה התחמקה בדברים סתם ולא השיבה כל שהוא של ממש.

ראה האב עצמו כעני ששולח ידו לפני אדם לקבל נדבה – וזה הופך לו עורף והולך.

ובעצם ימים עגומים אלה, ימים ללא תקוה לשינוי – מזל לטובה, נפלה לפתע שמועה בין לילה, והיתה השמועה תמוהה כחידה ומרה כלענה לסטלה ולמשפחתה – וזו תוכנה: הבחור נסים שבח ארס לו בתו של רב, חבר בית־־דין (ח"ר דוד נדב) בשלהי חודש סיון. בת זו – כמה “חיסורי מחסרא” בה: היא רחוקה מיופי כרחוק חמה מארץ והיא קרובה לסוף העשור השלישי בחייה (כאומדנם של הבריות) ולפי דבריהם של אלה מבין הבריות, שיודעות הכל לפרטי פרטים, תהיה החתונה מהרה, בשבת נחמו, והזוג יעברו לגור בחברון, ששם יפתח הבחור בית־מסחר “מודרני”.

ועתה צא, בן אדם, ופתור חידה זו: מה ראה בחור יפה־תואר זה, שרבות בחורות היו מאחלות לעצמן חתן כמוהו לקחת לו בתולה זקנה, לא נאה ולא מהוללה בשום מעלה ולאבד במזיד כל תקוה לזכות – ביום מן הימים בסטלה שאהבתהו בכל לבה? (ודאי ידע הבחור הכל מפי אותה בת־גיסה, סולטאנה), ומה ראה רב חשוב ונכבד לקחת לו לחתן בחור שסוף סוף אינו כל כך “שמן זית זך?” ואם סתם בריות היו מופתעות ותמהות לשמע זו החדשה המשונה, על אחת כמה סטלה ומשפחתה. מה קשה ונורא עלבונה של סטלה שהחליפה הבחור בזיבורית שבבנות!

וכבד ומר היה לבו של כם יעקב אמאדי: איכה יוכל עתה להביט אל פני בתו, שהוא גרם לשבש מזלה, שהרי אותו בחור שהוא דחהו בשתי ידיו נמצא כשר וטוב בעיני רב וגדול בישראל – איכה יוכל לשאת עיניו אל פני בתו?

ובאמת, שני ימים עשה האב ככל שיכול, והתחמק מהיפגש במושב המשפחה פנים אל פנים עם הבת.

ביום השלישי (חמישי בשבת היה) לעת ערביים, משידע שסטלה יצאה אל אחת קרובות המשפחה, עלה מן החנות הביתה לשתות ספל קהוה כפי שנהג לפעמים. הביאה לו נות־ביתו הקהוה ואמרה לצאת למטבח לעבודתה. אמר לה: קחי לך ספל קהוה ושבי. שבה וישבו שניהם ביחידות.

פתח ואמר לה: מה אומרת סטלה? כיצד מרגישה עצמה?

– לא אומרת כלום. מה יש לה לומר? רק אתמול שלשום, כשסיפרו שהענין שריר וקיים והחתונה שלהם תהיה בשבת נחמו – היו דמעות זולגות מעיניה. אנחנו נחמנוה בדברים – אבל היא לא דיברה דבר.

– ואת לא ניסית לקחת דברים עמה ביחידות? עמך היתה ודאי מדברת.

– מה אדבר אליה? מה אגיד לה?

– שהיא תדבר… שהיא תאמר מה שבלבה עכשיו…

– אם לא אדע אני מה אדבר אליה – איך אדע לעשות שהיא תדבר? שמא מוטב, שהוא, כאב, ידבר אליה… הוא יכול יותר ממני…

– לא, יקרה, אני לא… “אין לי פנים”… חושש אני שבליל שבת כשתיגש “לנשק היד” – לא אוכל להתאפק… בצערי… ואמנם בליל שבת לאחר קידוש, בטרם תיגש סטלה אל אביה שררה בחדר דומיה רבה, כמו בעת שמצוי בחדר, אחד חולה אנוש…

משקרבה סטלה אל אביה הקדים ושם שתי ידיו על ראשה ואמר בנחת: אל תקחי צער עמוק בלב… את מבינה… אני… שוגג הייתי… מובטחני שמהשמיים יתקנו הכל, שלא יהיה לבך כבד עלי…

– לא אדון אב… אני כפרה בעדו… איני מצטערת הרבה: אם כזאת היתה האהבה של בחור זה אלי, אין הוא ראוי שאצטער עליו… ירדה על לב כל בני הבת הרווחה.

*

משיצאו ימי בין המיצרים – שבו שדכנים ודיברו על לב כם יעקב על בחור פלוני ואלמוני ופלמוני עד שקיבלה גם סטלה דעתו של אבא על אחד מהם.

עד מהרה נערכו האירוסים בראש חודש אלול, והחתונה נקבעה, שלא כרגיל, בעיצומו של החורף – בחנוכה, אלא שעצם בחירתה של סטלה היתה כחידה כפולה ומכופלת: הבחור – נפתלי תירמי – אמנם בן סוחר אמיד הוא ויש אומרים עשיר ממש הוא, אבל מה ראתה סטלה בו? הרי זה בחור גבה־קומה, גבו קצת מקומר, פניו – לא תואר להם ולא הדר ו"בסך הכל" הוא בחור מכוער – וכלום תמו בעיר כל הבחורים? – מה פשר כל אלו הדברים? וטרם יספיקו הבריות ליישב כל אלו ההדורים ורק נכנסה סטלה לחופה, כפי שנקבע בחנוכה כדת וכדין ובתשואות, במחולות וגיל והנה – שבועיים בקרוב לאחר החתונה, כשההורים של סטלה ישבו שניהם לשתות קהוה של שחרית כדרכם, הופיעה ונכנסה סטלה לפניהם, בידה חבילה לא קטנה, לגבי אשה כבודה כמותה, פניה חיוורים־עגומים. מיד פתחה ב"בוּאינוס דיאס" (ברכת–שלום בוקר) ואמרה: “אין כל רע, לא קרה אסון, אבל אני לא אוכל… ימחול לי, אדון אב, נסיתי… נסיתי…” ובקול חנוק מבכי קראה: לא אוכל… זה לא בן אדם… זה… זה… בהמה… אוי לי… לא אשוב שם לעולם! הטילה עצמה על הספה, השקיעה ראשה בכר והתייפחה בבכיה.

אותה שעה עמד האב כפוף גב, הביט אל בתו בעיניים תוהות, בפיק ברכיים – ופיו בלום. אם שיער או לא שיער מהו בעצם שברה של הבת ומה שם יקרא לו, אבל הבן הבין: לא הוא, האב, יכול לדעת מפי הבת מה זה ועל מה זה. ואז בקול כנוע ונדכא אמר לאשתו: דברי את עמה, שתגיד לך מה, מה קרה?..

ויצא לחנות.

נקל לשער – מה רבה המהומה ומה רב הרעש, שהטילה “בריחה” זו בקרב כמה חוגים בעיר. אם סתם כלה תברח מבית חתנה תוך שלושים יום לחתונתה, תסעיר רוחם של הבריות, תגדיל תמיהה ופליאה, תרבה לחישה ונחישה ותפטור לזות–שפתיים מנה אחת אפיים, על אחת כמה וכמה כלה יפהפיה כסטלה, מחתן יוצא דופן כנפתלי תרמי. ודאי שרבו כמו רבו המתווכחים והמתדיינים – נחלקו לשני מחנות: אלה המקורבים והנוטים למשפחת החתן מזה ואלה המשתייכים למשפחת הכלה מזה. ראשונים אמרו: החזר יחזרנה בעלה אליו כמו שמחזירים סוסה שבעטה והשתוללה – ברסן וברצועה, שכן, הוא הבעל, הוא השליט ואין לה אלא שתי דרכים: או שתשוב אליו לחיים, או שתלך לשממון, לבדידות ולזקנה. גט לא יתן לה לעולם. קצר וחד. והאחרים אמרו: יש דין־תורה בישראל ובית דין יכפה אותו עד שיאמר רוצה אני.

וגם לאחר שהובא הענין פעם ופעמים לפני בית דין (בישיבות בדלתיים סגורות) היו הקולות מנסרים בקהילה בכל מרירותם שבועיים ושלושה.

ולבסוף, כשהזמין בית־הדין את שני הצדדים לשים קץ לענין המעוות – היתה רוח אחרת במושב.

“צד החתן” נראה הפעם מאופק ושקט מיד לכניסתם לפני בית־דין פנה החתן בעצמו לרבנים (לא כמו בישיבות הקודמות, שהיה אביו טוען ותובע) ואמר בלשונו הכבדה: אני מסכים לתת הגט. שיכתבו ויתנו לה, אבל כתובה אני לא נותן.

שמעו הכל הודעתו והיו מביטים איש בפני רעהו תמהים: אם שרויים הם בחלום או בהקיץ…

הרבנים שאלוהו כמה שאלות כדי לברר נכונות הודעתו. משחזר ועמד על דעתו – הורו מיד לכתוב את הגט.

בו ביום נשלח הגט לסטלה על ידי שליח בית דין.

ודבר התהפוכה בלב החתן לפתע – נשאר כחידה סתומה ימים רבים.

בבית המשפחה רשמו יום קבלת סטלה הגט לזכרון תמיד: י' אדר א' תרס"ח (1908).

ח. בחיפזון

למחר ולמחרתיים וגם לאחר חודש וחודשיים היו הכל, סטלה, משפחתה והקרובים להם בחינת מחלימים אחר מחלה קשה, שנהנים מן המנוחה והשלוה כנפשם, שובעם. איש לא העלה על דעתו עתה דבר על “סידורה” של סטלה. מי שהתעורר משכרונו משתייה מופרזת, כלום יושיט ידו מיד לכוס משקה משכר?…

ואולם לאחר ארבעה חדשים מעת גירושיה של סטלה, בעיצומו של חודש סיון, לאחר תפילת “מנחה ראשונה” מבעוד יום (שכך היה נוהג כם יעקב אמאדי להתפלל כל הימים), עם צאתו מבית הכנסת, ניגש אליו חכם דוד פרירה, תלמיד חכם מסויים, בין שלושים לארבעים, והוא ידוע כשדכן מכובד ומצליח בכל “ענין” שלוקח בידיו ואמר לו מפיו לאזנו: ימחול כ' יעקב, נסור לשעה קלה ל"חזניקה" חדר של רשות חולין ליד בית הכנסת), יש לי ענין חשוב בשבילו.

צעדו יחדיו לחדר, שכרגיל חשוך ברובו ואילו בשעת ערביים נגוהות שמש חודרות בו דרך חלון גדול, שסמוך לתקרה. סגר חכם דוד הדלת אחריו, ביקש מכ' יעקב לשבת בספה ישנה שבמקום והוא משך אליו כסא מן המצוי וישב לפניו.

חכם דוד, איש גבה־קומה קצת, שגבו כפוף קצת ואפו מעוך גם הוא קצת והוא אהוד בכל זאת לבריות, הן בגלל תורתו והן בגלל קלות לשונו ובדחנותו. הוא מגלגל אמריו עם איש שיחו מתוך גלגלו שרשרת קטנה סביב אגודלו.

משישב פתח ואמר: ראשית כל נאמר: בינ"ו עמ"י עש"ו², בשעה טובה ומוצלחת. נשלחתי לר' יעקב מטעם בחור נחמד וטוב, חרוץ ונבון, לבקש את ידה של סטלה היקרה, ולפי הרגשתי וחוש פנימי שלי – הוא הוא מזלה; ותמיד החוש שלי מאה אחוז נכון.

– שפיר, חכם דוד, מי הוא?

– ודאי ר' יעקב שמע שמו ואולי מכירו… נסים שבח.

כ' יעקב חייך חיוך קל, שחשב שח' דוד מלגלג עליו משום מה ואמר: באמת, מי הוא?

– אני אומר לו: נסים שבח.

– נסים שבח? הלא זה התחתן לפני אולי שנה בערך עם בת הרב דוד נדב ואמרו אז שעקר לחברון – ומה רוצה לומר כבודו?

– כל זה אמת, דבר דבר לאשורו, אבל לפני שלשה חדשים בערך נתן גט לאשתו, אחר כך חיסל את העסק שלו ועלה ירושלימה. ואגב: כל השנים שחי עם בת הרב, לא היו חייהם כתיקונם. לדברי הבריות לא הרע לאשתו ולא הציק לה בכלום, אלא שהיה לה בעל של כלום… והוא נפרד ממנה בלי ריב ובלי שאון. ועוד אומרים, שהמליץ עליה לאחד בחור ישיבה שם – ולא עזב את חברון עד שהתארס אותו בחור לה. אכן נסים שבח זה בחור קצת משונה, אבל נפלא, נפלא מאד…

כ' יעקב קם משום מה ממקומו, מראהו היה כמשותק, ודאי מתוך אובדן עצות, חדלון אונים וקפאון חושים – כך עמד מחריש, משמים, כמה רגעים.

חכם דוד פתח לו: כלום גם עתה סובר כ' יעקב לסרב לבחור?

כ' יעקב נשאר דומם.

חזר חכם דוד ואמר בקול רם יותר, כמי שמבקש לעורר ישן: אני שואל את כ' יעקב: כלום אומר הוא להשיב פני הבחור ריקם גם עתה, אחרי הכל?

כ' יעקב היה אמנם כמתעורר, ישב תחתיו ואמר: לא לא, איני חושב לסרב… אני חושב… על כל זה… כל אלו הסיבובים.. איזו סיבובים! איזו פלאים! חידה בתוך חידה בתוך חידה… אפשר כל זה מידי שמים? גלגולי הבורא יתברך? חכם דוד בעל תורה, יודע ומבין טוב ממני – האין לחשוש? איני מסרב… אני חושש… אין לבי שלם עמי…

– מפני מה חושש כ' יעקב?

– יש לחשוש מ… מענין כזה… פלא כזה… אני חושש עתה מ"עין הרע", ויותר יש לחשוש מ"לשון הרע", של הבריות – מי יוכל עתה לסתום פיהם של הבריות? מי יודע עד היכון יגלגלנו הבריות בלשונם ועד מתי? ולבי הפוך עלי…

– אי משום האי – לא קשיא. יש עמי עצה. מפי הבחור שמעתי שרצונו לעקור למצרים לאחר החתונה בשעה טובה ומוצלחת – אם כ' יעקב והמשפחה מסכימה כך, שם בקהיר מקוה הבחור להגיע ל"מעמד", לפי ידיעות ומכתבים שבידו. ובכן – כשהזוג יהיה רחוק מעיני הבריות מהרה יאלמו שפתי הבריות. עצתי, איפוא, יודיע נא כ' יעקב את הבשורה הטובה לסטלה ולבני המשפחה – וישאר הכל בסוד גמור. תוך חודש ימים תכינו כל הדרוש לנסיעתם לקהיר. אז תסע כל המשפחה (גם אני אסע עמכם) ליפו. שם נערוך החתונה כדין וכהלכה שבעה ימים תמימים ומשם יפליגו למצרים. ובשביל המשפחה אין המרחק עד קהיר גדול – מכאן לקהיר נוסעים תוך ארבעים שעה – ואפשר אחר כך להתבקר מהכא להתם והתם להכא – וה' ישפות שלום וברכה.

אמר כ' יעקב כשפניו אחוזים מראה־דאבון: אף על פי שפרידתה של סטלה מעמנו היא כעקירת ציפורן מהבשר שהיא בת־זקונים שלנו, בת טובה, נאה ונבונה – הרי רואה אני, דרך זו טובה מכל דרך אחרת – וה' יעשה הטוב בעיניו.

לאחר ששה שבועות בערך הוצאה כל “התכנית” לפעילות: ביום ט' לחודש אלול תר"ע (1910) הפליג הזוג למצרים.

ט. סוף שהוכיח את תחילתו

דוקטור דוד נבון, מי ששימש כפקיד גבוה בממשלה, איש כבן שבעים, עטור זקן גזוז נאה, שמעוטו עדיין כהה, וגזרת קומתו הבינונית עדיין זקופה לגמרי, התגורר בשנת 1960 בדרומה של תל־אביב בבית גדול בן ארבע קומות בפנה שבין שני רחובות. הבית, כשאר הבתים שבאותם רחובות, לא הדור ביותר ולא פחות הדור מבתים אחרים, גם גינת הגדר לא פחות נקיה מיתר גינות הבתים.

אולם מצד אחד לבית, רחוק קצת מהכניסה הראשית, עמד כל הימים צריף פשוט, לא נאה, כהה־מראה, אבל שלם בבנינו וראוי לשמו; עם זאת כל הימים עמד משום מה ריק, ללא שימוש וללא דיור. איש לא ידע ולא שאל מה הסיבה: אם לבעל הבית לא איכפת, לזולתו מה איכפת?

וסוף סוף הגיע יום ובאה תמרה במקום: סביבת הצריף טואטאה, האדמה רובצה, דפני הצריף נוקו מאבק, בשני החלונות הקטנים תלויים וילונות נקיים, דקים מוחזקים כהלכה בסרטים נאים – משמע היתה גאולה לצריף על ידי דייר והיתה גאולה לדייר על ידי הצריף…

באחד הימים ההם, בשעת בוקר מוקדמת, ירד דוקטור נבון מביתו לטיול בוקר, כמשפטו כל הימים, ב"שדות שרונה" שהפכו קמעא קמעא לרחובות של כרך גדול. כשיצא מפתח הכניסה ונטה שמאלה לעבר השדות, ראה דרך גפּת הגינה אשה רכונה על יד פתח הצריף, כשהגיע סמוך לצריף נזדקפה האשה במלוא קומתה הגבוהה ועמדה למולו. נראתה אשה קשישה, בעלת קלסתר־פנים לא רגיל. פניה לא הבליטו אותות זקנה, אלא כעין עתיקות, משל לשמלה משובחה־יקרה שלא הגיעה לבלייה אלה לדהייה… באותו הרף עין שהסתכל בה כמו נרעד לבו. שהה תחתיו שניות מספר והסתכל ישרות בפניה, היא עמדה רגע קל בפני מבטו – ואחר הורידה עיניה; אז חזר לאחוריו, נכנס דרך הגינה סמוך לפתח הצריף ופנה אליה בבקשת סליחה רבה, אם תואיל להגיד לו מה שמה ומאין באה?

– השם שלי סטלה.

– ושם המשפחה?

– שבח, סטלה שבח.

– כך? ובכן, את סטלה דאמאדי, שכנתנו בירושלים מימי נעורינו… איזו פגישה? איזו הפתעה!

– ומי אדון?

– אני גם כן ירושלמי… תכף אזכיר לך –

– אבל למה יעמוד בחוץ? רוצה יכנס? בקשה, בקשה –

נכנסו. ספה לא ארוכה, נוסח מזרחי–ספרדי; שלשה כרים שעונים על הקיר, מכוסה שמיכה נקיה צבעונית, שולחן נמוך. מרבד פשוט, נקי, שטוח במחצית רצפת הצריף. שלשה שרפרפים קצת גדולים. בפינה מחיצה קלה, מכונת פרימוס, כלי מטבח מעטים. זה הכל.

ישבו. האורח על הספה והיא על שרפרף למולו. מיד פתחה היא בסליחה וביקשה לדעת מה שמו?

– אני דוד נבון. הייתי אז, בשעת חתונתך, נער גדול כבן שש־עשרה שבע־עשרה… את זוכרת אותי?…

– ודאי, איך לא? הייתם שכנים בחצר השניה… היינו רואים כל יום ויום…

פתאום הפסיקה שיחה והתחננה בלשון איספניולית: סלח נא לי, איני יודעת עברית, תן לי לדבר ספרדית, הלא עמך יכולה אני לדבר כבן אדם ולא לגמגם כחצי אלמת… ודאי אני זוכרת ואת משפחתך ואחיותיך, הן היינו מתראים יום יום ומתבקרים כמיודעים קרובים. אבל אתה השתנית כל כך, גדלת, גבהת ועם הזקן והמשקפים – לא הכרתיך, ואתה הכרתני אף על פי שזקנתי ונשתנתי.

– אכן השתנית אבל את הרבה פחות זקנה משנותיך…

– טוב, עתה אין זה מעניין כלל… אני כל כך שמחה מפגישה זו. הן אוכל לדעת מפיך כל כך הרבה על הקורות בירושלים בתקופה כה ארוכה – ארבעים וחמש שנה – אם רק תרצה בטובך לספר לי… אבל תנה לי ואכין לך ספל קהוה מהמין שלנו, כן?

בשעה הקלה, שהכינה את הקהוה סח לה קלות וחלקות מאותם ימי נעורים בירושלים על שכנים ושכנות, על בחורים ובחורות על קורותיהם ועל גורלם, על אירועים עגומים וקשים וכן על ענינים משמחים ומענינים, וכן הפתיע אותה כשסיפר לה, שעוד אחרי חמש שנים שנסעה היא, לקהיר, זוכר הוא, כשנכנסו פעם אל הוריה ואל אחיה מאיר – הראו לו ולמשפחתו צילומים מהדירה “של הבנים בקהיר”, דירה נאה בקומה שלישית עם שתי גזוזטראות וכן צילום מהחנות הגדולה של נסים ברחוב ראשי בקהיר והוסיף וסח לה על הקורות בירושלים בכלל בשנות מלחמת העולם הראשונה, על הרעב והפורענות שגברו בירושלים, על פטירתם של הוריה וסיים שיחתו בדברים אלה: אבל עוד שמור עמי אירוע מופלא לאין שיעור שקשור ישר עמך, והיה שקוע בנפשי כמעט עד שכחה ורק על ידי פגישתנו זו, צף ועלה עתה בזכרוני – וזהו בשבילי הפלא הטמיר שבפגישה זו –

– מהו זה? מהו?

– אספר לך, אבל עלי לדעת גם כן משהו מכל אשר עבר עליך, מה התמורה הזו בחייך? כיצד אַת כל כך בודדה, ובמצב כזה… האין לך משפחה, בנים, בנות, קרובים?

– אינני בודדה, יש לי שלושה בנים ושתי בנות. הבנות נשואות ומסודרות פה וטוב להן. הבנים – הגדול כבר היה נשוי בקהיר – הם נמלטו לאיטליה (במתן שוחד בסך עצום). השני התחתן פה אשתקד והולך ומסתדר. הצעיר עמי פה בצריף. הוא פעיל מאד וידוע בספורט פה. זה מקצועו, מקצוע חדש פה, הוא מתגאה בו. הוא בחור טוב, ישר, אהוב לחבריו. בתקופה הארוכה למגורינו במצרים היו לנו הרבה שנים טובות, טובות בכל המובנים. לא רק לנו – לכל היהודים. מבחינה חמרית – רבים באוכלוסיה היהודית היו אמידים. אפשר שלשה רבעים מהאוכלוסיה היו אמידים: סוחרים, פקידים, סוכנים. היו גם עשירים גדולים מאד לא מעטים. עניים היו מועטים מאד. ומבחינה חברתית – סתם יהודי היה מכובד בעיני המצרי ויהודי אמיד, היה בעיני המצרי כאזרח עליון בלא להזכיר לו זאת כמזכרת עוון. אלפי יהודים אמידים גרו ברחובות ההדורים של קהיר, בין החברה הנכבדה המצרית ולא הרגישו שום הרגשת זרות. אנחנו, למשל, גרנו ברחבה הגדולה, שממול “עבדין” – זה ארמון המלכות, בין כמה עשרות בתים מסביב, שגם בהם גרו יהודים. ממרחק מאתים מטר בערך ראינו כל מה שמובא לארמון ומוצא מן הארמון וכן כל מי שבא ויוצא. וכן ראינו יום יום כמעט, בשעה ארבע לפנות ערב, כשבאה המרכבה של הרב הראשי חיים נחום, שנתקבל על ידי הזקיפים כשעלה אל המלך פוּאָד לשחק שאח או דומינו כמשפטם כל הימים. ואנשים שהיו להם מהלכים בארמון סיפרו שהמלך היה מחבבו ומכבדו כחבר “שוה בשוה”.

המצב התחיל להשתנות, כמובן, אחרי המפלה שלהם והנצחון שלנו בפלסטין. אז התחילה השנאה מפעפעת בסתר כנגד היהודים ואילו אחרי מפלת סואץ פרצה השנאה והיתה כארס מחלחל בכל אשר פנינו ובכל אשר עשינו. אף משרת הבית הכושי, שהיה לפנים כל כך קשוב, כנוע ואדיב, היה כבר מעיר הערות עוקצין ואף מלגלגל ומושיט לשון כלפי בני הבית, כאילו בסתר אבל בצורה שתיראה במידה כל שהיא… ואי אפשר היה לפטרו: אגודת המשרתים איימה בגלוי לנקות נקמתו – וחיינו הפכו לגיהנום.

– ולא העליתם על דעתכם, בשנים הטובות שעלול המצב להשתנות ולא חשבתם לעלות לארץ?

– היהודים בכלל וגם יהודי מצרים עצמם – תמיד היו מזכירים את ירושלים והגאולה באהבה רבה – אבל לא חשבו ולא העלו על דעתם לעקור ממקומם. אבל כמה משפחות ירושלמיות חשבו בכובד ראש על עליה, ואנחנו גם במשך השנים חסכנו סכום לא קטן לשם השתקעותנו בארץ (אגב, אני ונסים בקרנו פעמיים בארץ בשנת 1925 ובשנת 30 ושאלנו וחקרנו לאפשרות העברתנו לעתיד הקרוב). אבל התמורות באו עלינו כתהפוכות חרבן – רוב הממון החסוך הלך לאיבוד. אבל אני כשלעצמי, גם בשנים הטובות ביותר תמיד הייתי נתונה, או טעונה, בזכרונות, באירועים ובחוויות מימי נעורי בירושלים. כל אימת שהייתי רואה מראה מן המראות, אם מראות נוף מגני סביבות קהיר, או מן העתיקות המופלאות של מצרים היו מתעוררים בי רגשות געגועים וכיסופים למשהו בדומה לדומה שבירושלים… איך אבאר לך, דוד? הנה: היש יותר עצום וכביר ממראות הניל בזרמיו, בפלגיו הגדולים בכפרים הגדולים מסביב? וכשנזדמנתי לפעמים לפני פלגי מים אדירים אלה – מה הייתי זוכרת? הייתי זוכרת את פריצת ביריוב (באר־איוב) בכפר סילואן (השלוח). בעיצומו של החורף היה פורץ הנחל, וביום שבת היינו יוצאים אלפים אלפים ויורדים אל סילואן לראות במים הנובעים ומפכים פה ושם וניגרים לכל העברים – אינך זוכר? הלב היה מוצף שמחת עולם מראות קילוחי־מים אלה, מתפתלים כזרמי־כסף חי… והשמים… הכחולים עמוק עמוק (במצרים אף פעם אין עומק כזה לשמים) השמים מורידים מבול אור אור… אתה זוכר? והר הזיתים מזה, וההר השני מזה (איני יודעת מה שמו) היו כזקיפים ענקיים, אלהיים, השומרים על הגיא קטן, על שטח ערוגות הירק הגדולות כגודל כל הגיא של כפר סילואן, שהיו שטוחות וערוכות כמרבדים, אבל לא כמרבדים שצמחו פשוט, מן האדמה, אלא שירדו ככה, מושלמות בירקותן ויופין ישר ממרומים… ימים כאלה…

– הגידי נא, סיניורה סטלה, האם גם בעלך נסים היה רגשני כמוך לזכרונות ירושלים – ואגב: לא הזכרת כלל מתי ואיפה נפטר בעלך, האם שם או אולי זכה לעלות לארץ עמכם?

– הו, על נסים האהוב כבעל, כאב, כאדם, לא אגמור בשעות רבות אם אתחיל לספר, אבל אניח זאת אולי לפעם אחרת. אספר לך רק על פרידתו המופלאה מאתנו, כאיש קדוש, טהור. הוא נפטר במוקדם בשנת 53, בן 64. היה זה בליל שבת. בכל ליל שבת, אחר הסעודה, היה נוהג נסים כל השנים לקרוא לפנינו מספר אגדה, – ודאי אתה יודע: סיפורים וענינים מהתורה ומן החכמים הקדמונים שלנו – דברים מתוקים – מופלאים. אתה אולי יודע, נסים בבחרותו לא למד תורה הרבה. הוא לא היה ידען, אבל היה לו לב כמו מעיין של אהבה ליהדות, ליהודים, לירושלים לארץ ישראל – ואחר כך למדינת ישראל. הוא היה קורא בעברית ומתרגם לנו, לבנים כשהיו צעירים ולי בספרדית. הבנים אהבו מאד את אביהם, שמעו לקולו ומילאו אחר דברו. כשהיה קורא בליל שבת, שעה, שעה וחצי, היו רתוקים על ידו ומקשיבים לדבריו בכל לב. ואהבו לשמוע במיוחד – גם אני עמם – כשהיה קורא לפנינו “מספר אגדה” “מיתתו של משה”. לפחות פעמיים בשנה היה קורא לפנינו זאת ואיך היה קורא! במין חן כזה, במין רטט לב, שהיה תופס את נשימתנו וכל שורה ושורה שהיה קורא היתה עוברת עלינו כנגיעת חשמל – והוא בעצמו היה מתרגש… ולפעמים היה קורא ודומע… קורא ודומע…

והנה באחד מלילות שבת – והבנים כבר היו אז “גדולים” והיו מוזמנים לחגיגה שלהם והלכו. נשארנו לבדנו. אז אמר לי נסים: בואי אקרא לך “מיתתו של משה”. אמרתי לו, טוב מאד. הבאתי לו הספר. ישב והתחיל קורא כדרכו לאט במותק קולו אותם דברים… כאילו היו חדשים… מבריקים, כאילו היו בוקעים ממעמקי לבו… ובעודו באמצע הסיפור נפל הספר מידו והשעין ראשו בכר… בו ברגע ראיתי בעיני היאך פרחה נשמתו… אל תשאל… אל תשאל מה היה לו, ככה אבד לי נסים בין רגע ממש – במיתת נשיקה.

– וכשעברת הנה עם הבנים – אני מתאר לעצמי ודאי מתוך מאמצים וסכנות – האם לא מצאת קרובים, ידידים מימי בחרותך בירושלים, שיכלו להקל לכם להסתדר פה?

– לדאבון לב, רבים נפטרו, מעטים מצאתי. שמחתי מאד, שמצאתי בחיים את אחותי הגדולה ממני – השאר כולן נפטרו – אחותי הגדולה זקנה אמנם, אבל יש להם בנים ובנות ונכדים הרבה. נפגשתי לפני שנתיים גם עם קרובה בת גילי שהיתה אהובה עלי מאד, היא היתה אז נמוכה וצנועה, עכשו היא שמנה כרבנית, היא באמת נשואה לרב אחד. היא זוכרת כל הקורות מימי בחרותנו לפרטי פרטים – כאילו קוראת לפני מתוך מגילה, היא שסיפרה לי אז, באותם הימים על נסים; היא סיפרה לי דברים על שנת החתונה שלי – מה שאני בעצמי לא ידעתי, לא שמעתי.

– כמו מה. למשל?

– היא זוכרת עד עתה שקראו אז, בחורים ובחורות, לאותה שנה, “שנת החידות”: איך נסים התחתן עם בת החכם איך פתאום אני התחתנתי עם אותו נפתלי, איך נתגרשתי איך גירש נסים את אשתו הראשונה – עד שנתגלו “הפתרונות”.

– גם אני זוכר שקראו לאותה שנה שנת החידות, אבל חידה אחת לא נודע פתרונה, רק לי ולאחי הצעיר ממני נודע אחרי שנים מספר – וזה בעיני הפלא שבפגישתנו זו –

– מה חידה זו?

– החידה היא: איך הסכים בעלך נפתלי, שאיים בכל תוקף שלעולם לא יתן לך גט – וכאשר בא לבית־דין נאות מעצמו, מרצונו, ונתן את הגט? מי גרם לשינוי כזה פתאום? מה היתה הסיבה?

– כולנו חשבנו שאבי, עליו השלום, נתן הרבה כסף לצדקה לעניים וערך “לימודים” בכותל המערבי והתפללו שהשם־יתברך יהפוך לבו של אותו טיפש.

– טוב, זה – כמו שאומרים לא הזיק – אבל מה שהועיל לשנות לגמרי את המצב – היה דבר אחר, היה זה פועלו של אדם אחד.

– איזה אדם?

– זה היה עוסמן הפחמי.

– עוסמן הפחמי? אותו פחמי שממול החלון? מה פתאום? מה זה רוצה לומר?

– ובכן, שמעי והשתוממי: שבע, או שמונה שנים לאחר שנסעת למצרים, לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה – בשנה הרביעית לאותה מלחמה אני ואחי הצעיר היינו חיילים בצבא התורכי בארם צובא – חלב – שם שהינו כמה חדשים. באחד הימים בא גדוד חדש מאנשים מבוגרים, שהגיע השעה לגייסם גם אותם. היינו אני ואחי מהלכים ברחוב מרכזי ליד גן שבעיר – והנה לקראתנו הלך עוסמן הפחמי לבוש מדים ורובהו על שכמו. הית הפגישה נלבבה. מיד לקחנו הצידה ואמר שברצונו למסור לנו משהו חשוב; והוא סיפר שבזמן הויכוחים והאיומים על הגט שלך ארבו הוא וחברו בלילה אחד לנפתלי בדרכו לביתו מחוץ לעיר ואיימו עליו שאם לא יתן “טלק” (גט) לסטלה – ירצחוהו נפש. וביארו לו, שאם יגלה את הענין לממשלה, ודאי ייאסרו אותם, אבל הוא נפתלי, לא יגמור חודשו: חברים אחרים יחסלוהו. ואם יתן גט – הם לא יספרו לעולם הסוד הזה. והנה עתה – אמר עוסמן – הולך הוא למלחמה ואינו יודע אם ישוב הימנה. הוא חשב ביום מן הימים לספר זאת לאביך א לאחיך, אבל לא זכה. עכשו הוא מוסר לנו, שאנו מקורבים לכם – ורק שישלחו דרישת שלום באשר היא שם מאתו. והנה בא היום הזה.

– מה אתה אומר? אותו פחמי, שישב שנים על שנים מול החלון ולא העיף מעולם מבט עקום ולא עיוה פניו מעודו, לא בניד־עפעף ולא בניב־פה! לך ודע איזה אדם היה זה, וכמה תהיה חייב לו… ולא תוכל לגמול לו דבר… דבר…

ראה, הפגישה הזאת אתך הוסיפה חיות לי ותוכן לחיי – הרבה הרבה תודות לך.

– מעתה, לאחר שאשוב מטיולי, אקחך למעלה לביתי, תכירי את רעיתי, בני ובנותי ויהיה לך ביתי כביתך.

א. בחטיפה

תחנת רכבת. יום שישי אחר הצהרים. המונים מצפים לרכבת. צפיפות. שעמום. במעקה נשענת בחורה, לפי מראיתה בת עשרים ומעלה. קומה נמוכה, גו מלא קצת, דיוקן חמוד, אהוד, חנין. שיחה מקרית ביני ובינה. גם היא נוסעת לכרך שאני נוסע.

היא: כמדומני, אני מכירה אותך. האין אתה סופר? קראתי כמה ספרים שלך. יפים מאד. אהבתים.

– ואת, מאין שורשך?

– נולדתי בירושלים.

– שם משפחתך?

– חנון. דונה חנון.

– מכיר אני כל משפחות ירושלים כמעט, לא אזכור שם משפחה כזה.

– הורי באו מתורכיה צעירים, נפטרו שניהם באפידמיה בחורף, אני ניצלתי, כביכול, נשארתי בחיים. בת תשע או עשר הייתי כשמתו.

גדלת אצל קרובים?

– לא, לא היו קרובי משפחה ממש… איזו קרובות משפחה, בעצמן היו נצרכות…

– ואיפה גדלת?

– בבית יתומות (בקול ביטול ועגום). אחר כך… אחר כך הרבה גלגולים…

– מה עבודתך עכשו?

– פועלת בדפוס.

– מה טעם בחרת לך דווקא עבודה זו?

– בחרתי? נדחפתי… כך… כמו הכל…

– מותר לשאול: כיצד? כלומר: כיצד נדחפת?

– אתה, אדוני, סופר, בשביל שאשיב תשובה מובנה לשאלתך, צריכה אני לספר לך אולי שעות שלמות, ואני לא מוכנה לספר, לא רוצה לספר – תסלח לי אדוני – בעצם לא יכולה לספר. אני מבקש סליחה, שאני עונה כך… פשוט באמת, כמו שהוא…; אפשר, אם איפגש עם כבודך פעם אחרת אז… אולי…

צפצוף הרכבת! תנועה. מהומה. קריאות. דחיפות. הקהל הרב הפריד ביני ובין הבחורה.

הדוחק בקרונות בערב שבת היה גדול. מן הנמנע היה לזוז ממקום הישיבה. וכשהגיעה הרכבת לתחנתה האחרונה, נסיתי לעמוד, להתבונן בין ההמון שמא אגלנה ואוכל רק לבקש ממנה להגיד לי – אם תרצה – כתובתה – אבל לא עלה הדבר בידי – היא כמו נמוגה ונעלמה.

כמי שנפל ממונו בקרב המון רב, ששוהה תחתיו עד שיתפנה המקום לגמרי, כן נשארתי במבוא התחנה לבדי עד צאת האדם האחרון מהמקום.

אם כי נשאתי בלבי התקוה, שאשוב לפגשה, במוקדם או במאוחר, היעלמה פתאום, ברגע המעניין ביותר בשיחה החטופה, השאיר בי הרגשת ריקנות. לפיכך בקשתי לאחר מכן לעשות לי מהלכים בבתי דפוס שבעיר, תרתי מאחד לשני ושאלתי לשמה, למציאותה ולא נודע לי דבר אודותיה.

התיאשתי ממנה בפועל, לא במחשבה, בפועל: אין עתותי בידי ואין אמצעים ברשותי לעקוב אחר בריות מקופחות בעולמו של הבורא (וכולי האי, רק בשביל לדובבן ולשמוע מפיהן קורות חייהן ותלאותיהן), אבל במחשבה – לא התיאשתי, שכן, לעולם אין אני רואה עצמי פטור מלנסות לעשות כל אשר לאל ידי, לפחות להקל, להועיל כל שהוא – אם יעלה בידי.

אולם במהלך הימים ובמהלך החודשים והשנים הלך ושקע זכרה של אותה דונה בתהום השכחה ולא צץ אלא לעתים רחוקות, מקריות. ומשצץ עורר שוב זכרה פליאה ותהיה: איכה נעלמה זו לחלוטין? אנה פנתה? כיצד לא קרה שאפגשנה שוב בעיר זו או אחרת ולא אשמע עליה דבר כל שהוא?

ושוב שקע זכרה בתחום העבר – כאשר שקע.

ב. “ארגז”

ביום שישי אחר הצהרים, בראשית ימי סתיו, שמונה שנים בערך לאחר אותה פגישה חטופה עם דונה חנון, סרתי אל חנות פרחים באחד הרחובות הגדולים שבעיר. מבין כמה לקוחות שהצטופפו בחנות, ראיתי, התבוננתי והכרתי אותה דונה (אחת משתי הבחורות מוכרות הפרחים). היא חיננית וחמודה כשהיתה ללא שינוי כמעט.

המתנתי עד שמעטו הקונים ופניתי ישר אליה בדרישת שלום. ענתה מופתעת וּשמחה. אמרתי לה מיד: לא זו השעה ולא פה המקום לשיחה. ביקשתי, איפוא, אם יש ברצונה ובאפשרותה, להיפגש לשיחה לשעה קלה, השיבה: ברצון רב, ולכבוד לה להיפגש עם הסופר. קבענו המקום והשעה.

בשעה הנועדה ישבנו ביציע שבבית־הקפה, בזוית הנשקפת על פני הים.

הקדמתי בקרוּב כך: ראי נא, דונה, מוצא אני צורך להגיד לך, שאני רוצה לשוחח אתך לא מתוך סתם סקרנות, או לשם איזו פנייה, או תכלית לעצמי, אלא כוונתי לתת לך אפשרות לשוחח, לדבר – אם את רוצה בכך, כמובן, – ובמידה שאת רוצה, ועל מה שאת רוצה. ובקיצור: אני איני תובע דבר ממך, איני שואל דבר ממך ואיני לוחץ עליך, בעקיפין או במישרין, שתדברי, אלא את הקובעת, את השוקלת ואת הפוסקת. אני רק שומע. אולי אשאלך משהו, אם לא אבין דיי. ועוד: כשם שאינך חייבת לענות לי כלל, כן את יכולה, אם תרצי, לדחות את שיחתנו לגמרי, או לשעה אחרת, כי, סוף סוף, אין ברצוני אלא מה שברצונך.

ברגעים שהקדמתי דברים אלה היתה קשובה בכל מאודה. בתחילה היה תלוי חיוך קל בין שפתיה – לאחר רגע נמחה. פניה כמו הביעו עגמומיות. רגע ארוך החרישה, כשעיניה צופיות דרך החלון הצר אל מרחבי הים. אחר ניערה ראשה כמתעוררת, האירה פניה כל שהוא ואמרה: טוב, אני רוצה לדבר. הבט. הדיבורים שלך מרככים אותי. אני באמת נתרגשתי בִפְנים. אני, אמנם, לא יכולה לדבר יפה כמו סופר. אבל הבנתי יפה, כל מה שדיברת. היו גברים, כמה גברים, שדיברו אלי כמעט כמו אלה הדברים, אבל לא היו לדיבורים ההם נשמה… היו קרים… כמו מתים… אתה – אחרת… אולי מפני שאתה סופר… אתה היית מדבר – ואני כמו היו מתהפכים אצלי חלקים חלקים ממני. משל: כמו “בּאוּל”… ארגז גדול, רחב, מלא שמלות, בגדים, חצאיות, והנה מוציאים לעינַי מהבאול חתיכות, שמלות, לבנים ויש גם דברים משומשים… גם קצת לא נקיים… הבאול – זה אני – תמיד סגור. כמה פעמים, גברים ביקשו לפתוח אותו, נגעו, דפקו; לא יכלו לפתוח, לגנוב, אבל קשקשו, קלקלו – אתה מבין? זה משל, שאני אומרת… וזה התחיל מילדותי… הייתי שלוש שנים בבית־היתומות, עד היותי בת אחת־עשרה – שתים־עשרה.

– סיפרת לי, כשנפגשנו בתחנת הרכבת בפעם הראשונה, לפני שמונה שנים בערך.

– כן, אני זוכרת עתה… אז הזכרתי רק “הקליפה”, עתה שמע “התוך”… היה שם אחד “אדון סדרן” – כך קראו לו – שהיה מחבב אותי הרבה. נתן לי בסתר סוכריות ודברים טובים. ואחר כך היה מנשק אותי בסתר ומתעסק עמי במגעים חיצוניים והיה גורם לעצמו – כפי שידעתי אחר שנים רבות – גירוי מיני. אני זוכרת: לא אהבתי, אבל גם לא שנאתי, את ה"אדון סדרן". בראשונה הייתי מפחדת ותוהה מאד, כשהיה נוגע בי, ופעם מלאתי אומץ ואמרתי לאיש: זה לא נקרא “דברים רעים”? אמר לי: “עם כל אדם אחר – זה רע, אבל לא עמי. אני יודע הכל. רק עמי – זה לא מעשה רע”.

ופעם, ביום שבת, כשכל הבית היה ריק מאיש (הילדות היו הולכות אחר הצהרים לקרוביהן), השאיר אותי הסדרן בחדרו, והשאיר, או שכח, הדלת לא נעולה. פתאום נפתחה הדלת והמנהלת נכנסה, כשהוא מתעסק ב"מעשה לא רע" שלו.

אותו פיטרו מהמוסד ואותי חקרה המנהלת ברוב חפץ: איך ומה ומתי וכמה וכו' וכו'… ואחר זאת מסרו אותי לבית משפחה נכבדה, מיוחסת, למשרתת. הייתי בת שתים־עשרה. בבית היתומות הספקתי ללמוד עד סוף הכתה השישית בבית־הספר העממי. בעל הבית היה “חכם” (רבי). המשפחה קטנה, רק שתי בנות בחורות. שם הונח לי שנה שלמה, אבל החכם עבר לשמש רב בעיר אחרת ומסרו אותי למשפחה אחרת וממנה – למשפחה אחרת. אחר כך נתקבלתי בבית משפחה מיוחסה, האיש והאשה ובני הבית הנערים היו טובים אלי. היה לי טוב עמם. אבל היה להם בן גדול נשוי, שגר סמוך להם. הוא היה יפה־תואר, פיקח, תמיד היה עליז. הוא אהב להתעסק עמי קצת בסתר. אני אהבתי מגעיו ונשיקותיו כילדה (בת חמש־עשרה הייתי אז), אבל גם בהיותי צעירה ידעתי בהרגשה טבעית, שעלי להיזהר מאד, שלא יקרני אסון; לכן לא הסכמתי לו אלא ל"פירורים", אבל הוא היה מעניק לי מפעם לפעם מטבע כסף. במרוצת הימים נאסף אצלי סכום קטן, אולי שתים או שלוש לירות בערך.

עתה שמע “הסוף” של המערכה הזאת: המשכורת הקטנה שלי היו שומרים לי בחשבון כל חודש בעלי הבית. וידעתי, כפי שהגידו לי כל חודש, סכום הכסף שבידם. וקרה פעם, בהעדרי מן הבית, שהגברת חיפשה משהו בארוני הקטן, חיטטה לפני ולפנים ומצאה ארנק, שבו החבאתי הכסף שהייתי מקבלת מהבן. אז חקרו אותי, מאין לי כל כך הרבה כסף – הלא לא היה לי שום מקור־הכנסה אחר – הם דרשו רק שאגיד “מאין כל זה”, ואני לא יכולתי, לא רציתי לגלות, את חרפת “הבן היקר”. שתקתי. אז החליטו, שאני גנבתי קמעה קמעה במשך שנתים ימים את הכסף מהבית. מחיתי בכל כוחי, אבל כיון שלא הוכחתי – פיטרו אותי. היה לי מר מאוד, אבל אתה יודע מה היתה הנחמה שלי? – שלא הבאתי עליו “השפלה”. לא היה מגיע לו זאת ממני. הוא לא עשה לי שום רעה. אני יודעת: הוא היה כמו שיכור ממני. איך אני אגרום לו בזיון?

אבל היתה צרה אחרת עלי: עם הפיטורין כאילו תלו עלי “מין תעודה” (כמו תעודת זהות בזמננו), שאני גונבת. וכך נסגר לפני כל בית הגון לשרות. ואני אז בת שש־עשרה, ללא קרוב וללא משען.

אחר כך, אחר כך – לא, לא אספר, לא אספר בפרטות. הלא לא יספיקו לי שעות רבות, אעבור רק בקיצור על שלוש־ארבע שנים: במשך שנים אלו, עד שנתי העשרים, הספקתי לעבוד בבית־חרושת לכלי מטבח (שמלבד חיזורי בחורים אחרי, שאף אחד מהם לא משך אותי ולא התאים לי ועוד כמה תקוות־שוא), יצאתי מבית החרושת – הנה, בחצי אצבע הקטנה בידי, חציה קטועה, וברגל סדוקה הושכבתי תקועה בגבס חודש וחצי. עבדתי זמן־מה במכבסה – עד שגעלה נפשי בעבודה זו. אחר כך – עבודה בבית דפוס. אבל לפני זה נפגשתי עם בחור ממצרים, בן עשירים גדולים, שהתאהב בי, נדבק אלי והבטיח לי חיים מאושרים. אבל הוא היה מכוער, אם כי הכרתיו כאיש טוב־לב ונאמן. אך פחדתי להתקשר עמו, כאילו הולכת אני למכור עצמי בשביל כסף. פחדתי שאבגוד בו לרוב, שאהיה אשה רעה, פחדתי, שכל ימי אחטא בסתר, כמו שפחדתי בימים הראשונים בילדותי “מהמעשים הרעים” של “האדון הסדרן”, אבל, מובן, פחד גדול לאין שעור. בכל זאת הסכמתי לנסות ולקחני למצרים. בליתי שם בבית הוריו חודש ימים. אבל כשהוריו חקרו ודרשו על יחוס המשפחה שלי וגם ביקשו ממני ניירות ותעודות ולא היו לי כאלה כלל – ביקשתי ממנו שישלחני תכף בחזרה לארץ.

חזרתי שוב אל המחסור, הריקנות וה… והמבוכה.

– סלחי נא, דונה, את רואה, שלא הפסקתיך כלל אף בהגה קל. עתה הרשי־נא לי רק שאלה אחת: את כיום כבר אשה צעירה, אהודה, נחמדה – ואם גם לא רכשת לך השכלה, הרי רואה אני שאת נבונה ובעלת מחשבה ישרה – ולא יכולת בכל השנים האלו למצוא לך מחזר ראוי ומתאים לך?

היא חייכה במנוד ראש, שיהתה דברה בפיה רגע ארוך ולבסוף אמרה: אני רואה, שיש לסופר לב רגיש יותר מאשר לכל אדם ולבו בוחן ורואה ללב זולתו. חדרת ונגעת בשאלתך זאת עד למעמקי הלב… אבל, תסלח לי, אדוני, אני מרגישה ש… שהתגליתי מדי היום. תן לי שהות להתחשב עם עצמי… אולי נשוחח פעם אחרת… הפעם לא אוכל עוד… אתה מסכים, אדוני?

מסכים ברצון רב.

והוספתי: בהזדמנות זו אני מזמינך לסור אלינו בליל שבת לסעודה משפחתית – מסכימה?

– מסכימה בכבוד וברצון רב.

ג. שני משאות כבדים

דונה חנון היתה אורחת קבועה לסעודה בכל ליל שבת בביתנו. היא סרה אלינו גם בימות השבוע. כל אימת שבאה, שלחה ידה לאשר בבית לעזרה, להקלה, לתועלת, ללא אומר ודברים, לא מפינו ולא מפיה, דמו ביקוריה אלה כעין תשלום פרעונות קטנים להלוואה גדולה שלוותה מביתנו. גם אז לא גליתי כל כוונה, שרצוני לשמוע דברים שהם מפיה.

מעורבת היתה עם בני הבית ובנות הבית. מרבה לשמוע ולהשמיע. עירנית בשיחה. בקול רם קצת דיברה. קוראת ספרים עברים למדי. אבל חסרה כל ידיעה בשפה זרה (אפילו לא קריאת אותיות). מרבה לבקר בתיאטרון, בקולנוע, מביעה דעתה על ספרים וסרטים בשטח, ברפרוף, במוגבל, אבל ברגש וכדברה תמיד: “באמת ובתמים” או “כך לפי דעתי”. (“שמעתי בתיאטרון מה שאמר שלמה המלך: אדם אחד בין אלף מצאתי ואשה בין אלף לא מצאתי. ואני חושבת להיפך: אשה אחת בין אלף יש, אבל גבר – אף אחד לא יש, כך לפי דעתי”).

עם זאת לא פעם הפליאתנו הכרתה המוסרית הטבעית, כפי שנהגה ביושר־לב וביחסי־אמת עם הזולת בקטנות ובגדולות. ידענו למשל, שהיא, באמצעיה המוגבלים, מעניקה גמילות חסד בקביעות לאשה אלמנה נצרכה ולאיש בעל־מום. כן נוכחנו לדעת, שהיא מדקדקת בחשבונות בחנות הפרחים עד לפרוטה קטנה ועל כך יודעים לה אמון גמור.

ואילו במרוצת הימים, לאחר שנה ומעלה מאז סרה אל ביתנו, היו הליכותיה נראות כיוצאות דופן: יש ראוה מהלכת תכופות עם בחור או עם גבר הליכה של קירבה בשילוב יד, או זרוע, והיא צוהלת ופניה מאירים; ולאחר מכן נעלמת לזמן קצר או ארוך ומופיעה שוב עם חבר חדש וגם זאת לזמן עראי ושוב מופיעה ושוב נרתעת ונסגרת בתוך עצמה. בבוקר באה לחנות ובערב שבה לחדרה הקטן. לגבי הבריות, דיין “עקומות” אלו, כדי לתלות תלי תלים של רננות ולזות שפתיים עליה, בפיהן נהפכו הקלות לחמורות והמשונות – למגונות. ואילו למי שהכיר טיבה־אופיה מקרוב, דמתה במהלכיה אלה למי ששולח ידו לחטוף ערמונים ממוקד גחלים, שנכווה ומשמיט ידו, מנסה שוב לחטוף, נכווה ונסוג – וחוזר חלילה. משום כך, כנראה, היתה נרתעת ומסתגרת בפינתה כפעם בפעם. בעיתות כאלה לא סרה גם לביתנו. לא הכבדנו עליה בדברים. יש והזמנוה ביום ששי ונענתה ויש – ומיאנה.

ופעם כשנפקד מקומה בביתנו למעלה מחודש ימים – והימים קרובים לפורים – נפגשתי בה, כאילו במקרה, בשעת חזירתה לחדרה בין 7–8 בערב. אמרתי והדגשתי, שרצוני ורצון בני הבית לראותה בליל פורים אצלנו ולאחר הסעודה נצא יחד לרחובות העיר בין ההמון החוגג.

נענתה ברוב התרגשות. ותוך כדי שיחה נעצר קולה מבכי חרישי, חנוק, וכל שקרבנו לחוף־הים גבר בכיה יותר. ניסיתי ככל שעלה בידי להרגיעה. בינתים קרבנו לבית קפה. ביקשתי שניכנס, תשתה משהו ותשקוט. עלינו ליציע. ישבנו בזוית. ביקשתי למלא חלל־הדממה בדברים מן הפה ולחוץ.

החרישה, כאילו מקשיבה, ואחר רגעים מספר אמרה: באמת אין לי מלים להגיד לך, אדוני, איך נרעד לבי מהזמנתך ומיחסכם אלי, תודה עמוקה – זה לא מספיק. זה יותר מתודה… משום ש… איך לאמר זה?…

– מה פה המעשה הגדול? הפסקתי דברה – מה העלילה הגדולה כאן? שואלים פשוט לשלומך, רוצים לראותך אצלנו לפעמים – זה הכל.

היא אמרה, כאילו שקטה־מתונה, זה הכל? ושמועות “יפות” ו"מפתיעות", למשל, עלי לא הגיעו כלל לביתכם?

לא הופתעתי ביותר ואמרתי מיד: הגיעו. ובכן מה?

– ובכן… לא איכפת לכם שאחת כזאת… נכנסת לביתכם?

– “אחת כזאת”, שאנו מכירים ודאי נכנסת לביתנו, אבל “שמועות כאלו” שאין אנו מכירים, אין להן מקום בביתנו. אבל אגיד לך יתר על כן – וכמו שאת אומרת: “באמת ובתמים” אגיד לך: – אפילו לו הכרנו את השמועות, לא היה איכפת לנו דבר; את בעלת עצמך, את רשאית לנהוג בעצמך כרצונך, כל זמן שאינך נוגעת לרעה כלל בשום בריה.

– אתה באמת אדם נפלא. גם רעיתך. כנראה, כך הם סופרים. ואם כך, שמע ואגיד לך את האמת: זה אחת עשרה שנה שאני נאבקת וכושלת… נאבקת ונופלת… אני סוף סוף בן־אדם… אני אשה… ואני אומרת בפירוש, באמת ובתמים, אני רוצה מאד בחור, גבר, אבל בקשר ישר בנישואין, אני נכספת, אני עורגת למיטה נקיה, נקיה… לחדר־משפחה שלי, לפינה שלי, ואלה שמתקרבים אלי, או שאני מתקרבת אליהם – הם רוצים בי לתענוג שלהם ואני בורחת… יש שמבטיחים לי באמת ואחר כך הם בורחים, כי… יש עוד סיבה. אני רוצה עתה לספר לך. אין לי ולא היה לי כל חיי קרוב או קרובת משפחה; עתה אתה כמו אבי ואני צריכה לגלות לך, כדי שהלבבות יהיו קרובים ממש. וכמו ששמעתי פעם בהרצאה אחת: "דרך הקצרה בין שתי נקודות הוא הקו הישר"… ברור… והדרך הישרה בין שני לבבות היא דרך הגלויה. וזהו. אז כשנפגשנו לפני שנה וחצי בקרוב, סיפרתי הרבה, אבל לא הכל. אני חושבת, שאני אחת הנשים הכי אומללות בעולם. למה? – יען האלהים נתן על כתפי שני משאות כבדים, נורא כבדים, עד לכרוע תחתיהם. האחד – הבדידות. כמו זרק אותי אלוהים לעולם לבדי, לבדי. (קרובי משפחה רחוקים שהיו לי היו אנשים פשוטים, נצרכים). המשא השני – הסוד. זה הסוד שאני נושאת בחובי אחת עשרה שנה. האלהים התאכזר עלי מאוד. אני חושבת: האלהים רואה הכל, שומע הכל, יודע הכל, אבל לא מגיב על הכל. למה? – איני יודעת, אפשר, גם לאלהים יש איזה סוד גדול, כמו שיש לבני אדם. אבל בקיצור אומר לך: החיים מגלגלים את בני האדם, אפילו את הגיבורים, כמו שזרם הנהר מגלגל אפילו אבנים כבדות כמו כלום… כמו קש… זהו. ואני, כשחזרתי מקהיר, אחרי היותי קרובה קצת לאותו בחור – הופיע בעירנו דוֹד, מין דוֹד. בן דודה של אמי. הוא בא מבירות והתיישב בעירנו. קירב אותי, סיפר לי הרבה דברים על אבי ואמי, שאני זכרתי מילדותי. אז נתעוררו אצלי געגועים גדולים על אמי גם על אבי. והיה לי סיפוק הרבה כמו נחמה, ממה שהזכיר לי. באום הימים עבדתי במלון לא גדול בעיר. ארוחות אכלתי במלון וגרתי בחדר קטן אצל הדוד הזה. הוא היה סוחר קטן בדברי סידקית. הוא היה כבן 35–38, גבוה, חזק, לא נאה ולא מכוער. היו לו ילד גדול וילדה. הוא התקוטט לרוב עם אשתו, היה מקלל ומבזה אותה. לי היה מראה חיבה. נשק לי לפעמים בגלוי. “הלא אני דוֹדךְ”, היה אומר.

ובחג הפורים, כמו עכשיו לפני “אחד עשרה שנה”, הייתי בסעודת פורים אצלו. היה שמח. שתה הרבה. אני מעודי לא שתיתי. איני אוהבת לשתות כלל. אז, כנראה שתיתי ברצון. או שהיה היין חזק, או שהוא שׂם משהו ביין. גם אשתו נרדמה במהרה. אני זוכרת אותו לילה כמו חלום. הוא הוליך אותי אל חדרי הקטן. כל שעשה בי – היה נוח ונעים לי… לא עלה ברצוני כלל לעצור בעדו…

כשהודעתי לו אחר כך – שאני הרה, אמר: הס. שקט, שום דיבור; הכל יהיה טוב. הוא אמר: יתן גט לאשתו, ישא אותי לאשה, אהיה עטרת ראשו. ילחך האדמה במקום שתדרוך רגלי ועוד ועוד. בחודש הרביעי או החמישי להריוני יוליכני לבירות, שאלד בבית חולים. אז אמסור את התינוק למוסד עד שיגדל. בארבעה או חמישה חודשי הריוני חייתי עמו כרצונו. והוא מילא את הבטחותיו. אבל לאחר שמסרתי את התינוק למוסד – כיחש הכל. גילה את עצמו כרוצח… איים עלי, שאם אלך לבית־דין הוא יוכיח (בעדים שיש לו) שהריתי מבחורים שהיו לנים כל לילה אצלי. לרשעותו לא היה גבול. שפלותו הגיעה עד כדי כך, שלא רצה לתת לי סכום כסף קטן, שאוכל לעזוב את העיר – לחפש לי דרך אחרת. והנה פרי אסוני: כשאני מתקרבת לאיזה בחור או שהוא מתקרב אלי, הוא רוצה לדעת עברי – והצדק עמו – ואני, לספר איני יכולה, משום שאיני יכולה לזהות את אבי הילד (עכשיו הילד בן עשר); להסתיר איני יכולה – כיצד ארמה? והאפשר להסתיר והמותר לרמות? וכך אני הולכת וכושלת, הולכת ונופלת, נופלת וקמה – ולא אדע מה יהא סופי – – –

– את אשה חזקה, את גיבורה, ואת עוד צעירה ונחמדה. המשיכי לחיות בתקוה, שתפגשי באיש דומה לך, שלא יהא איכפת לו עברך או תמולך, אלא את כמו שאת – ויתכן שתגיעי לחיי טובה ושלוה.

– מפיך לשמים.

ד. תמורה

אם תמורות־חייה הרבות של דונה הגיעו לה, כדבריה, מדחפי גלי־החיים, הרי לתמורה האחרונה הגיעה מרצונה: בראשית האביב של אותה שנה הפסיקה עבודתה בחנות הפרחים ועברה לעבודה חקלאית באחד המושבים הסמוך לעיר הגדולה.

כשסחה לי בבית, עוד בשלהי החורף, על תוכניתה החדשה, ציינה, שמתוך אהבתה לפרחים והרגלה בטיפולם – גדול רצונה לדעת ולהכיר בקרקע צמיחתם: כשהם נובטים, עולים, גדלים ומזדקפים… (עבודתה תהיה בגן־ירק ובשדה פרחים לנוי). הבינונו אז לרוחה: יתכן שכיסופיה ליחסי־רוך ועדינות, למגעי־ליטוף וחיבוק, גרמו לכך, שטיפולה בפרחים יהיה כפולחן ליפי הפרחים. ואמנם כל אימת שנזדמן לה בחנות לקוח בעל אוזן קשבת, רוממה וסילסלה דונה כל פרח בגינוני־דיבור ובעיטורי־דימוי, ככל שעמד לה אוצר לשונה. וכמעט תדיר הוסיפה לאוזן כל קונה שבח ל"פרח הנהדר" והגדילה פאר ל"שושנה החיה".

באחד הימים בעיצוּמו של האביב נזדמנתי בעת ערב מוקדמת, ללא התכוננות מראש, בסביבה שעבדה דונה. והסביבה חציה מישור וחציה בת־גבעה עד לגבעה גבוהה. השדות עדיין מוריקים למלוא העין. האויר ממוזג, מבושם מריח אדמה לחה וירק רענן. נגוהות שמש כובשות ראשי גבעות ופסגותיהן ואילו מדרונותיהן ושיפוליהן חבויים בדוק אפלולי.

שאלתי לדונה והורו לי השביל לגבעה הגבוהה, כמקום שרגילה להימצא שם בשעה זו.

חיפשתי אחריה, עד שנתגלתה מרחוק קצת, ניצבת על ראש הגבעה, כצופיה לאופק או ממתינה למי. כשהבחינה בי, אצה אלי בירידה דילוגית, כשהיא צוהלת וזוהרת. ממראה פניה הטובים, המאירים ניתן לשער ששפרה מנת חלקה פה. מיד האיצה בי לעלות להשקיף ל"שקיעה" במערב ול"תגובה" במזרח. יש לך, כנראה, זכות של סופר: לא בכל יום יש “שקיעה” נהדרה כזו, יש להמתין מעט עד שתשקע השמש לגמרי – ואז אולי נזכה גם לתצוגה במזרח.

השקיעה היתה, לדברי דונה, מן היפות ביותר: גושי עבים ועביבים למכביר השתהו נפוצים־מפוזרים למלוא האופק במערב, מרביתם מוארים אור־שמש עז וחלקם אפורים.

כל שעמדנו בפנינו למערב, עינינו צופיות בהימוג השקיעה ובמראות הנוף במרחביה ובפינו דברים על דא ועל הא – הלך הזוהר הלוך ושקוע עד רדת השמש כולה מעבר לקו האופק בים. ואז כבר החלה נערכת “התצוגה” באופק ממזרח; ותוך חמישה־שבעה רגעים – נמתחו שלושה־ארבעה פסים רחבים כצבעי הקשת, מעובים־מעוממים, כאילו מכחולו של היוצר הגדול עבר על האופק אחת שתים, שלוש וארבע, כדוגמא לפועלו של מכחול אלוהי.

ברדתנו מן הגבעה, בטרם אספיק לדבר או לרמוז אל דונה על ענינים שבלב, צעד לקראתנו בחור כבן שלושים. היא הציגתו לפני כפועל ותיק וטוב בפרדס. שמו צבי.

צעדנו לאטנו אל חדרה. החדר נאה. מואר באור גדול. לאחר ישיבה קצרה ביקשה מן הבחור להביא משהו לשתיית התה.

אז פנתה אלי ואמרה: אני צריכה לספר לך. התכוננתי זה שבוע ימים ללכת העירה, או לכתוב לך ולהודיעך שזה הבחור – אם איני טועה, הוא, כנראה, האחד בין אלף. הוא מרומניה, עלה לארץ לפני שנה ומעלה. בחר מרצונו בעבודה חקלאית. עובד בפרדס. בעל הפרדס קרוב לו קצת קרבת משפחה. הוא נאמן, מסור ואחראי לעבודתו. גן הירק והפרחים שלי סמוך ממש לפרדס. התידדנו. אני מוצאת עצמי בטוב עמו. כל הימים, זה חודשיים ומעלה, אני בודקת־חוקרת אותו. אני מרגישה, שאוהב אותי אהבה אמיתית. אף אני אוהבת אותו. אם תתמיד הרגשתי־אמונתי עד סוף הקיץ – אאות לו ואז מהרה נעמיד חופה.

כשנפרדתי ממנה, היתה בי הרגשת סיפוק רב כסיפוקו של אדם, שרואה את ידידו מהלך על רגליו בריא ושלם, לאחר התענותו במחלה ממושכת שנים רבות…

לאחר מכן נמשכתי מעצמי לדעת משלום דונה והבחור. בכוונה נזדמנתי, חודש ימים לאחר פגישתנו הראשונה, סמוך לגן הירק של דונה. היתה שעה לפני חצות יום. פגשתי את דונה בבגדי עבודה, מעדר קטן בידה ומספריים לגזימה באבנטה. בזוקפה קומתה היתה עמידתה בין עשרות הערוגות של ירק מזה ושל שלל פרחים מזה כעמידתו של יוצר קוסם, השולח מבטו בגאווה על המון יצוריו… היא סחה לי, שמגדלת ירקות שאינם מן העונה, כגון: מלפפונים, חסא, צנון ושאר ירקות. בשפע מים ובטיפוח קפדני ואולי (אמרה בחיוך), באהבה מיוחדה היא מצמיחה אותם, והם נענים לה. וכשהופיע הבחור, הוליכנו גם הוא אל “פינת טיפוחיו”: בקצה הפרדס, בין מספר־עצי אקליפטוס רמים, כמו נדחפו ביניהם כמה פיקוסים רחבי־צמרת ועוד סוג אילנות בעלי צמרת ענפה והיוו יחד כעין קמרון ארוך, ירוק־אפלולי, קריר ומשיב נפש. ספסלים “טבעיים” עשויים מחוטרי־עצים שימשו לישיבה נוחה.

בין סיבוב לסיבוב מצאה דונה רגע מתאים להגיד לי, שהיא כבר מאושרת עם הבחור: לא יכלה עוד לתת לו לחכות עד סוף הקיץ (או עד אמצע החורף, כי עליהם לחסוך קצת ממון למען סידורם) ולכן נענתה לו מרצונה. והוא מנעים ימיה ומרנין לילותיה. אבל מיד כשיתמלא הסכום הדרוש להם – יעמידו חופה. ואולם בחורף, כשבועיים לאחר חנוכה, הגיע פתק מדונה: היא מבקשת פגישה בקפה פלוני בשעה מיועדה.

בקרבה אל מקום מושבי הבחנתי, שפניה נפולים, מבטה ריק ובהחילה לדבר – היה קולה שבור. הוא, צבי, הודיע לה כמעט פתאום בלא רוגז, בלא שאון, אפילו כאילו בצער, שהוא נסוג. לחלוטין. אף נכון הוא לעזוב את המקום לזמן מסויים, עד שתסתדר היא במקום אחר.

בקשתה ממני: שאנסה אני לפנות אליו ולהסביר לו, להוכיח לו, שטעות בידו: היא תהיה לו נאמנה כשפחה, תעשה עשר אצבעות ידיה נרות להאיר נתיב־חייו; היא תשרה על ביתם הקטן שלוות־אושר של ארמון־מלכות. ישים נא אל לבו כי את נפשה הוא קובע.

לא נמנעתי מלקבל עלי שליחות זו. ביקשתי בכל מאמצי לדעת מפיו על מה זה הפך לבו לפתע והפך חייה לחרדה. הוא סירב והתחמק מלגלות את הסיבה, עד שלבסוף, מתוך לחצי הכבד עליו, ענה קצרות: נאמר לי, שעם “כאלו” אין להתחתן. לחלוטין. דיבתה הרעה, שהביאו הבריות אליו, נפלה על לבו הצר כעופרת מותכת כבדה, שנופלת בסדק צר, שאין להזיזה.

לא מסרתי, כמובן, נימוקו לדונה, אלא אי־הצלחתי לשנות דעתו. בו בשבוע הגיע אלי מכתב קטן מדונה, שסגנונו לא היה ספרותי כלל, ולא היה נקי לגמרי משגיאות כתיב, אך תוכנו היה ברור, בהיר ונכון. והרי תוכנו מקוצר־מסוגנן:…לא, לא אאבד עצמי לדעת. לא חטאתי, לא אשמתי. לא הריעותי לאיש. איני ראויה לעונש. לכל הפחות, לא מידי עצמי. אני רוצה לחיות למען עצמי, למען ילדי, למען מראה־צבע הורד בזוקפו ראשו לרום, למען צהלת פלאי הפרחים לקסמי צבעיהם. אלה, ועוד כאלה מספיקים לי להניא את ידי משפוך דמי. וכל עוד יעלו באופק־המזרח לעת ערבים הילת ההוד ורוך הזיו – לא אעזוב את החיים, אבל יוצאת אני, לדאבון לבי, ממקום עבודתי לאי־שם – לא אדע בעצמי לאן.

ה. יום שישי אחר הצהרים

שבועות, חודשים חלפו ללא ידיעה כל שהיא הימנה, לא שורה בכתב ולא דרישת שלום מפי שליח.

מחמת טירדות יום־יום ודאגות “שוטפות” הלך זכרה של דונה הלוך והידחק אל מעבר לתחום ההווה… ונוסף לכך, קבענו מגורינו בסוף אותה שנה באיזור אחר, רחוק, במדינה. ואז הוסחה מציאותה של דונה ממציאותנו. ורק לפעמים רחוקות, נדירות, עלה זכרה בפינו במשך שבע־שמונה שנים מאז פרידתנו, כמהות מפוקפקת, ספק קיימת, ספק נעדרת…

ואירע, שלימים באתי לכרך הגדול לענין מה והתאכסנתי במלון, שנבנה מחדש סמוך לבית שבו גרה בזמנה דונה חנון בחדרה הקטן. אין תימה, שהתעוררו זכרונות ואירועים מסביב לדונה ולחדר מגוריה: שמא בין השכנים הרבים שבבית ידע מי שהוא על אותה אשה צעירה, (שעכשיו היא בת ארבעים וחמש – ארבעים ושמונה), אם חיה היא אם לא, אם נמצאת בארץ או אולי נסעה מזה?

ביום שישי לאחר הצהרים, משנפטרתי מטירדות ענייני גמרתי אומר והלכתי לאותו בית. דפקתי על דלת חדרה לשעבר. ענה לי קול זקן חולה. סרתי אל שכנה שניה, שלישית ורביעית – אינן יודעות דבר, אינן זוכרות אותה. גברת לבושה הדורות, שירדה אותה שעה מהקומה השלישית, ענתה שהיא זוכרת אותה “אל נכון”, אבל זה שנים רבות שיצאה מפה, רבים השכנים שנתחלפו במרוצת השנים בבית הזה. יש לנסות ולשאול את החנווני ממול הבית, שמצוי בחנותו כל השנים, אולי הוא זוכר משהו.

החנווני, לפי דיבורו, פּרסי או קוּרדי, ענה: “אה, זאת, דונה חנון, כן… עכשיו שמה גברת דונה קנטרוביס”.

– היא התחתנה? מתי?

– “לפני חמישה־שישה שנים… ככה… כמו זה”…

– מי בעלה? מה עושה?

– אחד סוחר. איש טוב. “טוב טוב”. (מילא פיו בהדגשת “טוב”).

– אולי אתה יודע איפה היא גרה?

– כן. “פה…, בסוף הרחוב, בית שלושה קומות, בקומה שלוש; אף גם היא טובה הרבה” – סיים החנווני הודעתו.

הייתי רגע כמי שעברו יין. אכן, הגיעה זאת סוף סוף – ל"סוף טוב". ברם, כמו נפגעתי מעקיצת פתאום: היאך לא הודיעה לי על מאורע זה בחייה, לי, שדאבתי על כל תלאות חייה וביקשתי ככל שיכולתי לכונן צעדיה? מה פשר חידה זו?

סילקתי מעלי פקפוקים והיסוסים, הלכתי ועליתי לביתה.

על כל רגישות ההפתעה וצהלת השמחה נצמד מבטי למראה שובה־לב: לפנַי עמדה אותה דונה, בדמות ובחן אשר לאשה בגיל העמידה, בשמלת עבודה מרושלת; ועצם עמידתה כמו אוצלת סביבה נחת… שלווה… קבע… אווירת־משפחה…

עברנו בדירה מרוּוחת – ארבעה חדרים מרוהטים כראוי. בבית נמצאת החמות ועוד אשה.

שיחה מרפרפת, מדלגת על פרקי־זמן עברוּ – ואילו אני נעצרתי והתעכבתי בגלוי על העלימה ממני דבר חתונתה: זאת לא אוכל להבין, מדוע וכיצד?

האיטה דברה והסבירה: לחתונה לא הזמינה משום שאז עדיין חששה… שמא…. שוב תקום אכזבה… אם כי היא לעצמה היתה בטוחה, שעם האיש הטוב הנפלא הזה – בעלה – נעצר גלגל חייה בסוף מבטחים. אבל היה עוד גורם מר מאד, שהביך אותה מאד: שנתים בערך לאחר חתונתה עוד נמצאו אנשי שפלות ומירמה, שהביאו דיבתה רעה לאזני בעלה, בשם הסופר עצמו, שכאילו אמר: שהוא התאכזב בזמנו ממנה, מדונה, שנוכח לדעת שהיא קלת דעת… אמנם, בעלה – איש חכם וטוב לב להפליא – לא שם לבו ולא היטה אוזנו לדברי המלשינים. אבל היא אזרה חייליה וכתבה מכתב לסופר, אבל לתמהונה ולצערה הרב לא קיבלה כל מענה עד היום. ומשום מה, רדוּפת הגורל, חששה, פחדה, לברר ענין כזה בחליפת מכתבים.

– וכלום אַת יכולה להעלות על דעתך, שאני עלול לאמר עליך כזאת וכזאת?

– לא, לא האמנתי, וכאבתי מאד. אבל אמרתי בלבי, אחכה ליום, אם קרוב או רחוק, שאסע בעצמי ואדבר אליך פה אל פה. והנה באת אתה בעצמך ובכבודך, וזאת ההוכחה המכרעת, שאתה האיש הנפלא (והוסיפה שבחים ועיטורים למכביר), שפגשתי בימי חיי. ואני מבינה עתה בלא שתגיד כל מלה, שהדברים המורעלים־המעופשים, שהשמיעו הבריות לאוזני בעלי, הם שריד מן הימים הרעים ההם… עתה אני מאוּשרה. ואני מרגישה בכל חושי ועצמותי, שאתה מאושר באושרי – האם לא די לך בזה?

– די לחלוטין.

א. עד לקלסה

לא יהיה משום גוזמה כל עיקר אם נניח שהבנקיר הירושלמי הגדול בשעתו, סיניור דוד פוֹרילוֹ, היה האיש הנודע (הפופולרי) ביותר מכל איש אחר בירושלים. וזאת לאו דוקא בגלל עשרו הרב, אלא בעיקר בגלל שתים: בגלל מראיתו הדוחה וכילאותו הנלעגה.

מראיתו – פרצוף בעל עינים קטנות, טרוטות, שעפעפיהן מרופטות־אדומות (בידו, לרוב, מטפחת אדומה לקינוח עיניו), פנים מוקפים זקן קצר זרוע שערות שיבה, המביעים תדיר מרירות וקדרות; ראשו, תקוע בצואר נמוך חבוש תרבוש אדום לא מהמין המשובח וכל תלבושתו כשל אחד־העם.

וכילאותו – כאילו היתה מוצגה לראוה בראש חוצות, שכּן יום יום בבוקר היה יורד הבנקיר ברגל מביתו, בקצה רחוב יפו, לבנק הנמצא בעיר העתיקה (בין חנויות מוכרי הירקות); ובערב שב ועולה ברגל אל ביתו. בימים ההם (לפני 50–60 שנה) היו נוסעים במרכבות משער יפו לשכונות שמחוץ לעיר במערבה של ירושלים. המרכבות רתומות, כרגיל, לשני סוסים ושכר הנסיעה בהן שני “מטליק” (אגורות) והיתה מרכבה קטנה, אחת יחידה לעגלון יהודי זקן, רתומה לסוס אחד ושכר הנסיעה בה אגורה אחת. הבנקיר פורילו היה נוסע בהזדמנות רק במרכבה הקטנה. ואם יש וראהו עגלון, בעל שני סוסים והזמינהו שיעלה אל מרכבתו, היה הגביר מרים ידו מרחוק ומראה אצבע אחת כלומר: אם יאות לקבל שכרו אגורה אחת ולא – היה ממשיך דרכו ברגל.

ופעמים היו כמה מן המהלכים לעבודתם בבוקר ברחוב יפו – מכוונים להלוך אחרי הבנקיר כדי לראות, אם יוזמן הבנקיר לעלות במרכבה של שני סוסים, כשירים ידו ויזקוף אצבע אחת, רמז על תנאוֹ: אגורה אחת! ואם היה העגלון שהזמינו “גוי” והגביר סירב לו, היו היהודים מצטערים ורוגזים מעלבוֹן ומחילול “השם” (השם “יהודי”).

ועסקנים ועסקניות בצרכי ציבור, בעניני צדקה וחסד, כל אימת שסרו אל הבנקיר, אם בבנק או בביתו לבקש נדבת ידו – היו יוצאים מלפניו תפוסים לצחוק ולרוגז כאחד: כי לא זו בלבד שהיה ממעיט תרומתו עד תכלית המיעוט ומוריד כבודו עד לדרגה תחתונה, אלא שהיה מקונן באוזני העסקנים על יוקר השערים וההוצאה המרובה, שהנה “הקמח עלה טרינטה פורסיינטו” (שלושים למאה) והשמן – ארבעים למאה, וכן השעועית והאורז; והבשר, הבשר – חמישים למאה! “בכל שתשלח ידך – אש להבה, ומה יהיה בסופו של דבר?” והוסיף והשמיע אנחה ממעמקי לבו על גזרה רעה זו – על המחירים העולים – שהיא “ממש” כמחלה מסוכּנה…

והבנקיר, הפיקח והמפוכח במשאו ומתנו בעסקיו הבנקאים, לא חלה ולא הרגיש כל פחיתות כבוד בדבריו הנלעגים לאוזני הבריות; וכשם שהשיכור מיין לא ירגיש כל עיקר בדברי הבאי שמעלה בפיו, כן לא הרגיש הבנקיר, השיכור מכילאותו, בדברי לעג וקלסה שבפיו.

וכל שעברו הימים וחלו תמורות מתמורות שונות במהלך חייו, כן גדלה וגברה מידת כילאותו, כפי שתוכיח סקירה קלה בתולדותיו.

ב. אלה תולדות

יש לשער, שבלב הגביר סיניור דוד נשתרשה מעודו אמונה תפלה עמוקה, שהוא נולד במזל עליון נוצץ (כזהב)…, שמן השמים מסייעים בידו תדיר שיהא משכיל ומצליח בכל אשר יפנה, כדי שירבה עושר ויגדיל הון. ואם כך, אין עשרו אלא כעין פקדון מידי שמים בידו, ועליו איפוא לשמרו כבבת־עינו…

ומסתבר, שאמונה תפלה זו, שאבה עידוד ועצמה מעצם הקוֹרוֹת בבית פורילו בכללן, שתוך שתים־עשרה או שלש־עשרה שנה נפטרו לעולמם כל היורשים במשפחה ונמצא הוא, סיניור דוד פורילו, היורש היחידי.

אבי המשפחה לבית פורילו, שהיה מייסד הבנק היהודי הראשון בירושלים, (באמצע המאה התשע־עשרה) נהג בעשרו כגביר בעל עין יפה; גם שלח ידו לעני ואביון, גם תמך בידי תלמידי־חכמים וגם החזיק בביתו המפואר, אחד הבנינים היפים הראשונים מחוץ לעיר העתיקה, (בבית הזה נתאכסנו בשעתם שרים וטפסרים מארצות אירופה) בית־מדרש לעצמו. לאבי המשפחה היו שני בנים (הצעיר בהם הוא אישנוּ סיניור דוד) ושתי בנות. כשהגיעה שעתם של הבנים להקים להם בית, בנה להם אביהם בית מהולל בהדרו, בן שני אגפים, שוים בכל מכל לבלי הפלות ביניהם (גם בכתב הירושה חילק הכל ביניהם שוה בשוה). את שתי בנותיו השיא בחייו והעניק להן חלקן.

ובטרם יגיע לשיבה נפטר אבי המשפחה ונשארו שני האחים היורשים הגברים היחידים. וכשהיו שניהם לאנשים – כבר התחילה להיגלות הבחירה משמים בדוד הצעיר: בני האח הגדול היו נקבות (שלש) ובני הצעיר זכרים (ארבעה).

אבי הבנות הספיק להשיא שתים מבנותיו ונפטר בדמי ימיו. נשאר עתה סיניור דוד היורש היחידי לכל ההון הרב (זולתי אלמנת אחיו ובתה הצעירה דונה).

עם תום שנת האבל מכר סיניור דוד את הבית הגדול בן שני האגפים ועבר לגור יחד עם אלמנת אחיו ובתה בבית פחות גדול ופחות מפואר משום שהבית הגדול – הסביר טעמו לנשים – גרם לו כל הימים צער גדול, שחוטא הוא בבזבוז ועובר על “בל תשחית”, שהרי מחציתו של הבית הגדול היתה מיותרת ודומה כמי שזוֹרק ממוֹנוֹ לאשפּה; וכיון שאין רצוֹנוֹ להשכיר לשכנים, הרי מכירתו של הבית – תקנתו.

לא עברו אלא שנים מועטות בבית החדש וגברת הבית, רעית הגביר סי' דוד בעצמה, שנודעה כאשת־חיל וטובת־מראה, שמאוֹר פניה הואר ערפל הבית הזה – נפטרה אחר מחלה ממושכה בדמי ימיה; ויש אומרים, שמהיותה מטבעה בעלת לב רחב ועין טובה ובעלה היה ההפך ממנה – קצה בחייה ומתה בדמי ימיה. והבנים אז עודם צעירים (הגדול, אהרן, בן חמש־עשרה, בנימין – בן שתים עשרה, רפאל – בן עשר ונפתלי – בן שבע).

לאחר הדמעות הרבות כסדרן ותפילות־קדיש כהלכתן ולאחר שלושים ימי האבל, באחד הימים, כששב סיניור דוד מהבנק, מבעוד יום, פקד בחסדו את אלמנת אחיו ואת בתה דונה בחדרן, ודונה אז כבת עשרים וארבע (לא נלקחה עדיין לאיש, כיוון שלא חוננה לא ביופי, לא בחן ולא בברכת־לב יתרה, ובחורים לא רדפו אחריה, ובעיקר משום שהדוֹד לא הרבה עליה מוהר ומתן ושדכנים יגעו לשוא למצא חתן לה). ועתה הואיל הדוד דוד לבאר לאזני האם והבת מערכי לבו כדברים האלה: “שמענה, אחיותי, קלארה (אשתו) הלכה ועזבתני אלמן גלמוד. ברוך דיין האמת. ואני בשום פנים ואופן לא אכניס גוף זר למשפחה. חלילה לנו. קלארה הלכה – דונה נשארה. היא מטפלת עתה בבנים בידים נאמנות ובלב רחמן. היא אוהבת אותם והם יאהבוה. והיא תהיה אמם כדת וכדין והכל ישאר בפנים. ההון יכפל בהון וקרן הירושה יגדל…, אין אנו רוצים עין זרה בתוכנו. גברת הבית ואם הבנים תהיה דונה – והכל על מקומו יבוא בשלום. מובן? האין נראה הכל טוב בעיניכן? גמרנו?”.

האם והבת, שהיו מופתעות – מותקפות – נבוכות, החרישו רגע, כיוון שגם האם וגם הבת לא הבינו ולא ידעו מימינן לשמאלן בעניני ממונות וירושה; אבל הרגישו בכל מאודן וידעו, שלא רק הדוד דוד מדבר כאן, לא רק האב הדואג לבנים, אלא הפוקד, השליט על הבית, על הממון על הירושה – על הכל.

האם גמגמה ואמרה, שאם זה רצונו וכך עצתו, ברכת שמים תחול עליו. וכשהפכו פניהם אל דונה, והבעל לעתיד שאלה ברור ומפורש: איסטאס קונטינטי? מי קירס? (את מרוצה, את רוצה בי?), בעינים מושפלות הנהנה בראשה פעמיים (לאות הן).

ולאחר חצי שנה לפטירת אֵם הבנים היתה דונה לבעלת הבית. והבחורה שלא הספיקה ליהנות מעושר אביה, ולא זכתה במתנות גו מידי שמים, היתה בקרב הימים אסירת תודה לדוד, לבעל, לשליט – לאוֹסף חרפתה, חרפת בתולה זקנה. דברו שמרה מכל משמר. את רצונו מילאה בתודה ובכניעה. ומידת כילאותה השיגה את מידת כלאותו – ושלום ושקט וחשבון שררו בבית כל הימים.

ג. זוועת עשרים אלף הנאפוליונים

וימים רבים נקפו כאשר נקפו בהיות הילדים נערים, עלמים, בחורים. ואין עתה מעניננו לספר על ימי גידול הבנים לקורותיהם ולאירועיהם לתומם, אלא על קורות הבן הגדול אהרן, שהיה לבחור נאה, חסון מלא־גו ויפה־תואר. פניו עגלגלים מלאים; תלתליו צהבהבים, סמיכים, שפמו מזוקף־מסולסל אל על, ועיניו, אם כי היו יפות – שרידי מחלת־גרענת, מימי ילדותו, ניכּרו בהן.

בשעתו גמר לימודיו בבית־ספר (יסודי של כי"ח) בלא הצטיינות יתרה, אם משום חולשת עיניו או חולשת תפיסתו.

כשהיה בן עשרים, נכנס כפקיד עוזר לבנק אצל אביו ומשכרתו שלשה נאפוליוניס לחודש. וכל אימת שביקש הוספה על משכרתו, לבש אביו קפדנות ודקדקנות כשריון וטען כנגדו: אינך שוה יותר… מלאכה שאתה מוציא מידיך היה יכול נער זריז לעשותה בשני נאפוליוניס לחודש והיה גם מנשק ידי.

– אבל – טען הבן מתון ועצור – אני בן סיניור פורילו…

– כן, ודאי, אבל “בעוונות” לא ירשת ממני, מרוחי, ולא כלום. היופי שלך – ירושה היא מאמך, אבל ביופי בלבד – לא סגי…

העֵז הבחור ואמר כמגמגם: הרי חולשת עינים ירשתי מחסדו…

– זה דבר אחר… מחלת עינים, לדאבון, זה מידי שמים… ואולם… בדבר הוספה שאתה מבקש – אדרבא, צא ובקש לך “פוסטו” (משרה) בבנק אחר, כמה שישלמו לך שם, אשלם לך אני נאפוליון יותר לחודש…

ותדיר בסיום דבריו על “הוספה”, היה מוסיף האב: ובכלל למה לך כסף ביד? הכל, כל מחסוריך ניתנים לך בבית, אלא מה? קצת מעות־כיס, הרי יש לך די והותר; ואילו היית בחור מבין דבר – יכולת לחסוך כמה עשרות נאפוליוניס ממשכורתך.

ובעצם הימים האפורים ההם, בשנה השלישית לעבדו כפקיד בבנק אביו, תחת ידו הקמוצה של האב ובבית – בחסות ידה הקרה של “אמא” חורגת, בראשית ימי הקיץ, כשבא “סניור פאדרי” (אדון אבא) לפנות ערב מהבנק, הודיע לנשים בבית, בקול לא כבד ולא קשה, אפילו קצת רך, שיש עליו לנסוע לרוסיה (כפי שנסע לפני שנה) בעניני עסקים והוסיף: הפעם אקח עמי את אהרן.

נפל דברו בחדר בתמיהת־הלם־דומיה, מפיקפוקן של הנשים אם שמעו נכונה. אחרי רגע פרץ אהרן מתוך היסוס ושאל: אותי?

– כן, אקח אותך הפעם אתי.

– מה? באמת? – ולא ידע מה יוסיף ומה יגיד.

– תראה עולם – אפשר תשכיל מעט. מה שלמדת ב"אליאנס" (בית־ספר כי"ח) לא החכימך ביותר, ויתכן שמראות העולם יועילו לך, לפתח שכלך…

לאחר מכן עמד האב והורה לנשים פרטי פרטים על אשר להן להכין למסעם.

היה הענין בעיני בני הבית לחידה מחודדה. מה נתחולל בלבו של האב? האומנם הוא, השוקל בפלס כל פרוטה לכל הוצאה, יוציא כמה עשרות נאפוליוניס לנסיעה לבחור?

והנשים, הסקרניות מטבען ואהרן בעצמו עמן לא ידעו השקט, עד שגמרו אומר לפנות בחשאי, מאחרי גבו של הסיניור, אל המזכיר של הבנק, שהוא אולי יגלה להם כל שהוא מהענין התמוה.

המזכיר – “הקוֹרספונדנט” בלשון הצרפתית, מוסיה אלעזר גיאָת – היה אולי האיש היחיד האהוד באמת על אדוניו. הוא זכה בחסד זה מאדוניו בגלל כמה מעלות טובות שלו:

אחת – בין שלושת הפקידים ב"סך הכל" שבבנק היה המזכיר הותיק מכולם; הוא נתקבל עוד בימי אבי הבית ומשמש זה שלושים וחמש שנה בבנק (ביחוד תחת הנהלתו של סניור דוד).

שנית – הוא נאמן ומסור בתכלית לתפקידו, שכן במרבית השנים נבחן ונוּסה בכמה נסיונות (ובכוונה תחילה למשכו למעילה, לקנוניה או לשגיאה) ויצא טהור ולבן כשלג מסבכי המבחן.

שלישית – הוא שלט בשפה הצרפתית על בוריה אם גם לא מתוך ידיעה מספרי הדקדוק, ומעולם לא נמצא פגם קל בסגנונו.

רביעית – ואף זו חשובה למדי – הוא היה עשיר בבדיחות (אנקדוטות) והיה מיטיב להשמיען בחן באזני כל. ואילו באזני אדוניו הקפדן, הרגזן והממורמר, סיפר בדיחה בשעה שידע שהשעה ראויה לכך, ואדוניו עשוי לשבוע נחת הימנו ואף בקשו שיספר עוד, בפרט בדיחות שמנות, שמנות מאד. ולשמע בדיחה מלוחלחת־מפולפלת היה סיניור דוד עשוי גם לטפוח על גבו טפיחה הגונה רבת משמעות…

אולם תקות הנשים ואהרן היתה לריק. הוא הודיע להם, באמת ובתמים, שאף הוא היודע דבר נסיעתו של הסיניור, לפי חליפת המכתבים בענין, תמוה לו דבר נסיעתו של אהרן.

והחידה נשארה סתומה ועומדת כל ימי מסעם – ששה שבועות בקרוב.

*

עת שובם, בבואם הביתה לפנות ערב, ומוסיה גיאת עמם, לפי הזמנת אדוניו, הרגישו בני הבית, שלבו של סיניור פאדרי טוב עליו. בדברו כה וכה ניכר חיוכו גם בעיניו הקטנות הטרוטות. לאחר מנוחה קלה אף חילק מתנות (פשוטות, לא יקרות) לנשי הבית ולבנים רפאל ונפתלי (הבן השני בנימין נסע אותה שנה ללמוד משפטים בחוץ לארץ). ובשעת סעודת ערבית, תוך שיחה על אירועים ומראות בנסיעות ועל ביקורים ופגישות בפטרסבורג, אמר סיניור פאדרי כלאחר יד: ואהרן יש לו כלה של “מזל נוצץ…” בת מליונר… עשרים אלף נאפוליוניס “קונטאנטי” (נדן, מוהר שנותנים לחתן).

תמיהות וקריאות מפי הנשים. ו"אמא" היתה כמעתירה דברים לבעלה: יספר לנו, כן יחיה, בארוכה: איך נארג “אריג” מופלא זה? מי היו השדכנים? איך היה? מה היה?

– חכמה שכמותך! כלום אני צריך לשדכנים? ראוי לך לדעת, שדכן לעולם לא יוכל להיות בנקיר, אבל בנקיר יכול להיות שדכן… וכל שכן בנקיר מסוגי… במסעי הראשון, לפני שנה, כשהזמינני באחד הימים, המליונר פ־נוב לארוחת צהרים בביתו, הכרתי את כל משפחתו: שני בנים לו ושתי בנות. שני הבנים והבת הגדולה נשואים. הצעירה, היא אולגה, היתה אז כבת שמונה־עשרה או תשע־עשרה.

אחר כך, בשיחותינו יום יום עם גוֹספוֹדין פ־נוב, הזכרתי בדרך שהיתה ראויה להזכיר ובצורה נאה ככל הדרוש שיש לי בן גדול, בן עשרים, בערך, ומובן, שהללתי את “הסחורה” שלי. אבל כדי שלא ייראה כאילו אני להוט אחרי “העסק” – התאפקתי והחזקתי עצמי כבצבת ברזל, שלא אשוב אני לדבר על הענין, אלא אם יתחיל הוא. וכמובן, הוא התחיל, לאחר שהראיתי לו צלום של הבנים, שהיה עמי, ואהרן מצא חן מאד בעיניו. ואז גלגלתי הדברים בכל הזדמנות בכיוון כזה, שהאב מעצמו השמיע לי מה המחיר, כלומר: כמה קבע נדן לחתן־בתו? וכששמעתי מפורש יוצא מפיו: חמישים אלף רובל, שהם עשרים אלף נאפוליוניס זהב, אז אמרתי בהזדמנות מתאימה, שמן ההכרח בכל זאת שהבנים יכירו עצמם מקרוב, יראו איש את רעהו. אני מוכן לבוא עם בני כתום השנה.

והנה, שבח לאל, הדבר הצליח בידי. החתן מצא הרבה חן בעיני הכלה ואהרן, באמת, התנהג יפה מאד, טוב יותר ממה שפללתי.

– וכבר נגמר הכל? ודיברו על החתונה? מתי? – שאלה “אמא” ברוב סקרנות.

– “סיגוּרוּ, קלארו” (ודאי, ברור) אני איני עושה לעולם שום דבר לחצאין או למקוטעין. כבר בימים הראשונים לבואנו הודעתי, שזמני מוגבל מאד. ואחרי שגמרנו עניני העסקים הגדולים והתחלנו לדבר על השידוך קבענו, שאני אבנה בית מפואר, במקום הכי יפה בעיר וארשום אותו על שמם של החתן והכלה ובקשתי שיגידו אם יש ברצונם להתנות עוד איזה תנאי – וגמרנו בזה. אז רשמנו “הסכם כבוד” וחתמנו אני והוא וגמרנו, שבעוד חודש ימים ישלחו טלגרמה ויקבעו את יום החתונה. זהו.

כל אותה שעה ישב מוסיה גיאת מהצד מחריש כבול עץ. ו"אמא" אמרה: שיהיה בשעה טובה ומוצלחת, אמן. ואיך הכלה? היא יפה?

– ודאי, היא יפה… ככה, צחה…, מלאה…, חסוֹנה…

– ואיך היא בעיניך? פנתה “אמא” לאהרן.

– סיניור פאדרו אומר שהיא יפה… אמר נחפז כרוטן והחריש.

– אבל מה אתה אומר? זה לא ענין של כבוד לאב, זה ענין של חיים, זה תלוי בלבך. מה אומר לך לבך?

האב בלא להזיז עצמו ממושבו, הטה אזנו לעבר הבן להקשיב לתשובתו, וזה השיב: לבי לא אומר לי כלום… איני מרגיש אליה כלום, גם כשנגעתי בידה פעמיים, אפילו שלוש פעמים – לא הרגשתי כלום. היא אפילו לא מושכת את עיני, אין צורך לומר את לבי…

– ולא אמרת זאת לסיניור פאדרו שם?

– הוא אפילו לא שאל אותי… הוא היה מספר לי לפעמים איך הוא מסדר את הענינים… ואף אם היה שואלני לא הייתי אומר לו שם שום דבר, כי איך אגרום לו בושה כזו בין ה"אדונים הנכבדים" וצער גדול? אז שתקתי, אפילו שנחנקתי, אבל פה… אני.. אני מוכרח לאמור: לא אוכל, jamais de la vie. (לעולם לא).

האב שהקשיב, כשעיניו בוהות ופיו פעור, אבל מתאפק כדי לשמוע בשקט דברי הבן עד סופם – ודמה בישיבתו לצייד שיושב במארב ומכוון קשתו לאטו לפגיעה מוחצת בטרפו – כמו ניתר ממקומו וקרא? מה? מה לא תוכל? איך זה?

השיב הבן בקול דכא, כשעיניו מושפלות: לא אוכל לאהוב אותה, לא אוכל לעולם.

– איזו דיבורים אלו? כאן 20 אלף נאפוליוניס… זהב.. זהב… השומעות אזניך מה פיך מדבר?

– כן – אמר בקול עצור – אבל בלי אהבה… בלי שמחה… בלב ריק… בלב מר כל החיים – איך יתכן?

האב הנמיך קולו, כאילו נגעו דבריו ללבו ואמר: אל תקח הדבר בלבך כל כך בכבדות.., תתרגל…, תחשוב בדבר, תתבונן היטב ותיוכח בעצמך שאתה מגזים… שאתה טועה…

– הלא חשבתי אלף פעמים מן הרגע שראיתיה ועד עתה; ושם, בפטרסבורג, כשישבתי ודיברתי עמה, ניסיתי בעצמי ליעֵץ לעצמי, לנצח את עצמי; ובדרך, באניה יום יום, נשען על המעקה, חשבתי כל מיני מחשבות להכריח את עצמי וגם כמה פעמים חשבתי להחליק בלילה מהמעקה לים – ודי… אבל בסוף חשבתי: אולי יקרה נס והשידוך יתבטל – למה אאבד חיי? והנה אני רואה – לא נתבטל… ועתה אני אומר: אם סיניור פאדרו ירצה להכריחני, אני… אירה בעצמי באקדח!

– מה? מה? – גער האב – אוי לאזנים שכך שומעות (קרא האב בעברית) אני… אני אעשה קריעה…קריעה על בן כזה!

ו"אמא" קראה בקול: על ראש האויבים! יעשה קריעה על הזהב ולא על אהרן! הטה בעלה ראשו כלפיה ואמר בתמהון: אַת עמו? עמו? אותו את מצדיקה? כ־כ־ה?" – הוא צנח תחתיו, גנח והתעלף.

היתה מהומה גדולה. מעולם לא ראוהו בני הבית בחולשה כזאת. הוא היה עלול להביא את זולתו לידי התעלפות – אבל הוא מעולם לא הגיע לחולשה כזו…

לאחר רגעים ארוכים, שטפלו בו להשיב רוחו, אמר בכל דכא: שיצא מפני, שילך מהבית, לא אוסיף עוד לראות פניו.

ומוסיה גיאת אמר בקול מרגיע: הוא יצא. אני אקח אותו מכאן.

– מה נעשה – דיבר תחנונים סיניור פּורילו – כשיבוא המכתב מרוסיה? מה אומר ומה אגיד? חרפה כזו! מפּלה כזו!

– אל יקח אל לבו, אדוני, אנחנו נכתוב מכתב כזה, ברוב טעם, ברוב הגיון – ויראה אדוני שיצא זכאי בתכלית הזיכוי.

ד. ההתפיסות

ואמנם שבוע ימים היה האב עדיין עומד בזעמו והבן – מגורש מהבית. וגם כשהעביר האב אחר־כך על מידותיו (בכוח שיקוליו־תכסיסיו ופקחותו וזהירותו כאחת של מוסיה גיאת) ושב הבן אל בית אביו, עם זאת המשיך האב ה"רוגז" כל אותו הקיץ (כשלושה חודשים): בבית לא דיבר אליו, ברחוב לא התלוה הבן אל אביו, בלילות שבת לא ניתן לו לגשת לאביו לנשק ידו, כנהוג. בבנק – לא פנה אליו כדי לגעור בו על מגרעת או טעות שמצא בו. וכן כל ימות החורף היו היחסים והמגעים בין האב ובין הבן קרים כימי החורף.

לאחר שבעה חודשים בערך מעת ה"משבר", באחד מימי הקיץ נתלוה מוסיה גיאת לעת ערבים אל אדוניו בלכתם לאטם במעלה רחוב יפו אל ביתם. וזאת עשה לאחר שמצא, מתוך בדיקה מדוקדקת וחקירה מפורטת, שהיום הזה טוב ונכון ובטוח להצלחה, הן מבחינת הנגלה והן מבחינת הנסתר. הנגלה – כגון: שהיום בוצעו בבנק עסקים רבים מרובי רווחים, עיסקות חשובות, גדולות, וכיוצא באלו; והנסתר – לפי המזל של החודש, לפי מעמד הירח העולה, לפי היום – שלישי – יום שהוכפל בו כי טוב. לפיכך, כשם שיש לחשל את הברזל בעודו לוהט, כן מצא מוסיה גיאת את היום הזה נכון וכשר לבצע זממו. בדרך הילוכם פתח מוסיה גיאת ואמר: יראה נא, אדוני, החלטתי להגיד לחסדו דבר, שאולי ברגע הראשון יכעס עלי, אבל כשאסיים דברי, בטוחני, שינעם לכבודו דברי מאד.

– מה חדש? דבּר, נראה.

אהרן גילה לי בסוד, שראה בתולה אחת – וגם אני ראיתי אותה – ממש יפה כלבנה, ברה כחמה, כמו אחת “דונזייה” (נסיכה, אצילה) איזו קומה! איזו “פיג’אדורה”! (חזה) ועתרת שער שחור כעטרה – עין לא ראתה, דבר להלל.

– מי היא? מאיזו משפחה?

– ככה… לא ממשפחה עשירה…; אביה רב.

– אתה מכיר רב שיש לו בת כזו?

– לא, הוא רב אשכנזי מרוסיה, היא באה לעת עתה לבדה.

– אשכנזיה? עוד אשכנזיה? אולי מאלה המהגרים החדשים… הציונים…

– מי יודע דרכי אל? יתכן שמזלו של אהרן באשכנזיה מרוסיה, אבל לא ההיא מפטרסבורג…

– אתה מתחיל להרגיזני… אחת גלמודה, אשכנזיה, ציונית – זה מה שחסר לי. “דישאמי איסטאר” (הנח לי לחיות), בחיי אביך.

– הלא אמרתי לחסדו מראש, שברגע הראשון אפשר יתרעם עלי, אבל כשיראה חסדו אותה, יסכים עמי, שיש לברך את הבורא על שכך דיוקן־אשה ברא בעולמו…

– האומנם כל כך יפה היא? אפשר בעיניך נראית כך…

– לא, לא רק בעיני, היא מהוללה בפי כל רואיה.

– ואיפה היא? איך ראית אתה אותה?

– היא במושבה פתח־תקוה; באסרו־חג שבועות נסעתי יחד עם אהרן לראותה.

– טוב, הוא בחר לו כלה בעצמו, שפיר, שיתחתן, אני אוסיף לו חמישים אחוז על משכורתו – ויותר איני רוצה לדעת עליו.

– מחילה רבה מכבודו. מחובתי כלפי חסדו להגיד מה שידוע לי. ואני יודע, שלפני אמר אהרן בפירוש לבתולה, שאם כי הוא אוהב אותה מאד, אינו יכול להבטיח לה שום דבר, בטרם ידע אבא ויסכים מרצונו. בפירוש אמר לה כך ונהג, כפי שהוא, כבחור הגון, ישר, נאמן וטוב לב מאד.

– כן, טוב לב יותר מדי, לוּ היה לו שכל קצת יותר…

– אחלה פני חסדו – ניסה האיש להתבדח כל שהוא – אם הוא ידע לרכוש לב בחורה כזו, זה מוכיח שיש לו שכל טוב…

– זו אולי נאותה לו בשל פניו היפים, אבל נראה אם ידע להקים בית בשכל שלו…

– מנהגו של עולם, אדוני, שאבות עוזרים לבנים. וסוף סוף אהרון הוא בן הבנקיר סיניור פורילו. אם הבן לא יתחתן לפי כבוד האב, הפגם יפול על המשפחה. ומי יסתום פיהם של הבריות?… הן המשל אומר: מוטב ליפול במי־תהומות ולא בפי הבריות…

– ומה אתה רוצה ממני? לשם מה שלחך ה"כילופוּר" (“התכשיט”) אלי?

– לא כלום… רק שיואיל חסדו לקבל את הבחורה לביקור קצר בבית, שיראה אותה חסדו. ואז… כפי שיחליט חסדו – אם לשבט אם לחסד – כן יהיה. זה הכל, אדוני.

לאחר הרהור כדי רגע ארוך – הסכים להצעה דרך ותרנות ואדישות וקבעו את מועד הביקור.

ביום שבת לפני הצהריים עמדו בבית סיניור פורילו לקבל את האורחת בחדר האכילה. אין מקבלים בבית פורילו אורחים בסלון אלא אם הם רמי מעלה או אנשים מכובדים־עשירים, ואילו בני אדם רגילים – מתקבלים בחדר האכילה, חדר מרווח וגדול למדי. שני “מינדיריס” (ספות ממלאכת־בית, עשויות כסתות וכרים, מכוסים לרוב בד לבן) ארוכים, סמוכים לקיר ממש; לפני “המינדיר” הארוך ביותר – המרכזי בחדר – שולחן גדול. בשעת האכילה מקרבים כסאות ליד השולחן מעברו השני, ואילו עתה הכסאות פזורים סביב לחדר.

בעל־הבית ישב, בתלבושת בית מרושלת במקצת, בזוית המינדיר הגדול. לידו רעיתו; בזוית השניה – אם הרעיה; במינדיר השני ישבו עוד ארבע נשים בגיל העמידה; שני הבנים ישבו על כסאות. המשרתת והמשרת ישבו על שרפרפים סמוך לפתח.

כשעה לפני הצהרים נכנסו הבחורה, אהרן ומוסיה גיאת אל החדר. ברגע הראשון להכנסם נשארו כולם יושבים במקום, כפי שחשבו בתחילה, כנראה, שאין לקום לפני אחת בחורה לא ידועה; אולם תוך כדי צעדה לאטה בחדר הגדול פנימה לקראת הסיניור, כשחיוך טוב על פניה הקורנים, הניעו עצמן הנשים קצת ממקומן – בחצי קימה…

מוסיה גיאת, שראה עצמו במעמד זה כרב חובל העומד לנהוג ספינתו במים עזים, הוליך את הבחורה, הוא משמאלה ואהרן מימינה, אל הסיניור ואמר בצרפתית: הריני מציג לפני כבודו המדמואזיל היקרה הדסה גולדמן.

היא הושיטה ידה אליו לשלום והוסיפה כמה משפטים דברי נימוס, כנהוג. וכבוד מעלתו הספיק, כנראה, ברגע ארוך זה לסקור מכלול יפי פניה וחמודות גווה וראה הכרח לעצמו לקום להושיט ידו ולאמר לה (בלשון צרפת): ברוכה הבאה. והרב החובל, מוסיה גיאת, העבירה אל עבר הנשים והציגה לפני כל אחת ואחת כמעלתה והחזירה למקום שבתה בכסא ממול הסיניור.

אותו רגע חלה דומיה במושב, כמו חדרה רוח נעלמה וסתמה פי היושבים. הסיניור שהיה עלול להרבות בדברים בלא מעצור, דומה נתפס להרהוריו, אם מתוך הפתעה אם מתוך התרגשות, ולא מצא דברים ראויים להישמע; והבחורה – אין מלה בלשונה, כיון שכל שראתה בחדר הזה על סדריו, רהיטיו ועל נשותיו ותלבושתן – הכל היה זר לה ולא ידעה נפשה. והנשים ודאי אבד להן אורח דיבור כנשים, כיון שהאשכנזיה אינה מבינה לשונן – איספניולית – והן אינן שומעות צרפתית. ושוב ראה עצמו מוסיה גיאת חייב להיות שליח ציבור, פתח ואמר לאזני הסיניור בצרפתית: מדמואזיל הדסה הצטערה מאד, שמא גורמת הפרעה וטרדה לכבודו ולבני הבית, שאחרנו מאד לבוא, כי היה החום גדול והלכנו לאיטנו.

מיד כמו נחפז הסיניור בדבריו ואמר אף הוא בצרפתית: לא, לא גרמה שום טירדה ושום הפרעה, אורחים טובים רצויים בכל עת…

– אני מודה מאד על המחמאה – ענתה מיד הבחורה – ואני אומרת, שאף־על־פי שלכבוד גדול מאד הוא לי הביקור בבית סיניור פורילו המפורסם, קשה היה לי לבוא בראשונה לבית הבחור; אבל ראיתי את מוסיה גיאת כשליח אישי מטעם כבודו, שפנה אלי, ולכן באתי, אני מאושרה מביקורי…

– אני מבין… אני מבין… – השיב הסיניור – איני מכחיש… זה נכון. (ובספרדית העיר כדרך אגב למוסיה גיאת: הצדק עמה. יש לה, כנראה, שכל…) ועכשיו – פנה אליה – אם רצונך, תספרי לנו משהו על הוריך, על עברך, על מעשיך כעת וכדומה – ותוך כדי כך קירב מושבו ליד הבחורה, כאדם שמגיש סחורה שבידו סמוך לאור השמש לבודקה מקרוב…

הבחורה הכירה למדי, שעתה מכוון הבנקיר לגשת “לבדיקה יסודית”, והיא עומדת לבחינה אם לחסד או לשבט.

בלשון פשוטה, מתוך שלות־נפש, סיפרה (בצרפתית רהוטה) על משפחתה: אביה רב העיר ס־ק. הוא לא אמיד ולא נצרך. מכובד ונערץ על בני קהילתו; הזכירה את אחיה ואחיותיה הגדולים והנשואים ואת אחיה הצעיר ממנה, שעתיד לבוא לארץ בקרוב, בגמרו לימודיו בגימנסיה.

– סליחה, מדמואזיל, אביה רב ובנו לומד בגימנסיה?

הסבירה שאביה רב משכיל רחב־דעת וכל בני טובים, בעצם, לומדים בגימנסיות שם, אף היא גמרה את לימודיה בגימנסיה.

– ומה הכריחה, בעצם, לבוא הנה צעירה, בודדה, בלי משפחה…

– ההכרח לזכּוֹת באותה זכות שלכם: לחיות בארץ־ישראל, ארץ עתידנו.

– היא ציונית אם כן…

– ודאי, כמו כל המשפחה.

– וכמה זמן נמצאת בארץ?

– שמונה חודשים.

– איך היא מתקיימת – האם אביה שולח לה כסף?

– לא, אין ביכולתו, ואף לו היה ביכולתו לא היתה רוצה בכך, אבל היא עובדת. ארבעה חודשים עבדה בתפירה אצל תופרת בפתח־תקוה, וזה שלושה חדשים שהיא מורה שעורים פרטיים בצרפתית ומשתכרת דיה.

(כאן פנה הסיניור פאדרי לנשים, כמוסר ידיעה חשובה, באיספניולית): היא יודעת לתפור… משתכרת גם כמורה לצרפתית…)

ושוב פנה לבחורה: המספיקה לה הכנסתה למחיה לכל צרכיה?

– היא יודעת להסתפק במועט.

אותה שעה פנה פתאום הסיניור לבני־הבית ואמר בספרדית: היינו צריכים לקבלה בסלון – ומיד פקד: נעבור לסלון…

ואל הבחורה אמר בצרפתית, בעברם לסלון: Vous me plait vraiment par votre intelligence et votre franchise (את מוצאת חן בעיני באמת בגלל תבונתך וגילוי־לבך) בואי, נשב ונדברה בארוכה…

חילוף המושב לפתע אל הסלון נתקבל בלב הכל לא רק כחדירת זרם אויר חדש במושב, אלא כמפנה המסמן חיוב… הסכמה… מאת הסיניור פאדרי.

בסלון, המרווח גם הוא למדי, עמדו רהיטים כבדים, יקרים. ספות וכורסאות מרופדות אריג עבה, כמה שולחנות קטנים מעבודות דמשק; בקירות שלוש תמונות־נוף דקורטיביות ממין רגיל בעלות מסגרות מוזהבות. בתקרה תלויה נברשת גדולה, בעלת מנורות נפט, עדוייה ברוב אצבעות־זכוכית ממנסרות משולשות – הכל נראה לפחות לעיני הבחורה, כגדוש יקרוּת בתוך קרירות…

הסיניור ישב על כורסה רחבה בזוית ליד החלון והגיש לבחורה כסא לשבת סמוך לו.

בינתיים הגישו כיבוד כנהוג: המשרתת נושאת בידיה מגש גדול ובו מיני מרקחת וכוסות משקה קר; היא עוברת עם המגש מאיש אל איש שיטעם מה שיטעם וישתה מה שישתה…

משתמה “חובה” זו – היה הסיניור כשקוע בשיחה עם הדסה. עתה היה מכביר שאלות על שאלות מחיי עיר מולדתה (מה המסחר שם? ואיזו תעשיה ומה מספר היהודים וכיוצא באלו), מתוך כוונה לתת שהות לעצמו להזין עיניו מתוי־דיוקנה השופעים חן ועדינות, מחמודות גווה הקוסמים ולהקשיב עוד ועוד לצליל קולה הרך בדברה; ולא חלה ולא הרגיש שמבטיו דבקו בה, בפניה, בגופה, כמו הפכו חומר דביק, סמיך…

ו"החתן" בעצמו, בכל שעת הביקור, לא זו בלבד שלא נתערב כלל בשיחת הסיניור עם הבחורה, אלא גם לא קרב לעבר מושבם: הוא “התעסק” כאילו בשיח שבענין פעם עם האחים הצעירים, פעם עם הנשים או עם מוסיה גיאת; ורק הטיל לרגעים מבט חטוף, זהיר, אל עבר מושב־האב־והבחורה ודמה לאיש המסתכל בכליון נפש, כמו במרוץ סוסים, לגורל סוסו, שתלה גורלו בו, היגבר סוסו כוח ויגיע לנצחון או – לא יבוא ולא יהיה – יקרה מכשול מה – ואבד…

והבחורה בבקשה לפרוץ לה מוצא מעומס מבטיו של הסיניור ומכוֹבד סבך דיבוריו, ביקשה סליחתו באמרה: צר לי על הגברות… האם אין ראוי שנתרגם להן מה שדובר כאן בצרפתית למען תדענה גם הן? (כי אמנם כל אותה העת היו הנשים, שישבו דוממות כאילמות, מעוררות רחמים).

בעוד מוסיה גיאת מבקש להשיב לה, מה שהספיק הוא לתרגם לנשים, הפנה עצמו הסיניור לבחורה וּשאָלה כמתבדח: מה דאגה לך על הנשים? הן די לך שאני מבין יפה כל שדיברת ואיך דיברת…

כדי להוכיח לו, כנראה, שאין היא מופתעת מדבריו ואין היא מצפה לרחמיו ולחסדו, ענתה לו בבת צחוק קלה: מובן, שהדעה וההכרעה לכבוד מעלתך; ודאי אשמח מאד, אם תהיה דעתך עלי טובה, חיובית; אבל אם אולי תהיה שלילית – ואני, כמובן, לא אשוב שנית לבית הזה – רוצה אני לפחות, שביקורי ישאיר רושם טוב בין הנשים, כלומר: הרושם – כמו שהנני…

הירהר רגע, כשוקל דבריה, ואמר לה: שפיר… שפיר… פנה למוסיה גיאת, רמז לו, שיקרב אליו ואמר לו בספרדית: בתחילה חשבתי, שידרש זמן ארוך, פחות או יותר, עד שאקבע דעתי. אבל אני רואה, שאין צורך באריכות דברים. בעצם, אם צריך לבחור בחבילת־אריג גדולה, אין צורך לסחוב אותה כולה, די לגזור קטע ואפשר להבחין בטיב האריג. אני רואה: זו סחורה משובחה. הבחירה של אהרן הפעם טובה. אבל צריך, שהיא גם־כן תדע מה בחרה…

ומיד פנה אל הבחורה וסח לה בינו לבינה: אני חייב להגיד לך הכל בגלוי. אמת: אהרן הוא בחור ישר, טוב, נאמן, אבל עליך לדעת שאין הוא בחור מצליח. מעודו ועד היום לא הראה לא פיקחות ולא עירנות כדי להצליח באיזה עסק שהוא. מוטב שתדעי זאת ואל תקוי, שהוא יובילך לחיי עושר ותפארה. שמחתי מאד, שאַת מסתפקת במועט, כפי שאמרת. זה עיקר גדול אצלי. אני… כן… כמובן… אני אעזור לכם… אבל לא עלי לספק כל צרכיכם… ומוטב שתדעי מעתה, שאין לו לסמוך עלי. אַת באמת ראויה ליחס טוב, לאהדה. בשבילך, בעיקר, אני נכון לסייע בידו… אבל שוב אני אומר: רק לסייע… ואם אַת מסכימה למצב כזה, הרי טוב הדבר.

מסתבר, שהבנקיר מתוך שריכז מחשבתו להגדרת ה"עסק" ולהבהרתו – לא השגיח, שעל פני המדמואזיל עלה חיורון קל. ברם גם היא, כנראה, ביקשה להתאושש, כיון שידעה שתשובתה עתה תהיה מכרעת לחלוטין; ואחר דומיה קצרה נשמע קולה לאטה כשוקלת ומונה בדבריה: ברור לי בהחלט, שהצדק עתה, בשעה זו, עם כבוד מעלתו. אני מקבלת דבריו ומסכימה להם מרצוני, כי אני אוהבת את אהרון ואני נכונה לחיות עמו כמו שאומרים על “לחם לאכול ובגד ללבוש”. אבל ירשני להגיד גם אני דעתי בגלוי: אני יודעת, שמחר־מחרתיים ישנה כבודו את דעתו ויעשה למען בנו, לא למעני, הרבה יותר ממה שחושב היום. הייתי אפילו יכולה להישבע על כך, אלא שאין אני צריכה לזאת.

– במה את בטוחה כל כך? אמר ספק מתוך הפתעה, ספק מתוך רוגזה.

– אני בטוחה מדרך הטבע… מאהבת אב לבניו… והרי גם בתורה כתוב: כרחם אב על בנים. וכבודו לא ירצה לגזור על בניו חיי מרירות ועלבון ולהכרית העתיד מבניו. הן העתיד עוד לפני אהרון להמשיך ולהרחיב המשפחה בבנים, נכדים, ונינים… וסוף־סוף למי צפוּן עושר האבות, אם לא לבנים? ואם כן, האין אפשר שישנה כבודו דעתו למחר?

חלה דומיה רבה. דומה, דבריה שנאמרו בטעם, בהגיון, ובקול רועד ברוב התאפקות נגעו ללב הסיניור; הוא קם ממקומו ונראה כנרגש, כנבוך, נפנה אל מוסיה גיאת ואל הנשים ואמר בספרדית: בחיי שהיא חכמה, היא יודעת לקחת הלב… ואחר פנה לבחורה ואמר: צדקת. אני מודה על האמת. אני מגיש לך איחולי ו"סימן טוב" (אמר בעברית). פתח זרועות, חיבקה, נשקה ואמר לאזני כל: השבוע נערוך האירוסין.

לאחר סידור האירוסין בצורה פחות או יותר פומבית, היו ביקורי הכלה במשפחה תכופים. נשי הבית הסבירו לה פנים, כיון שמהרה החלה לגמגם משפטים קלים באיספניולית; ודרך ביטויה ורוב שיבושיה בלשון היו חביבים על הנשים והביאו לידי צחוק וצהלה בבית, שצלילים כאלה לא היו מהדהדים ביותר בבית הזה. וה"פּפּה" (כינוי החותן בפי הכלה) היה מעורב במושב בכל עת הופעתה של הכלה, היה שבע־נחת בחברתה ונהנה מחן שיחה וטוב טעמה.

ומאחר שלא היתה שום סיבה לאחר את זמן החתונה (הכלה לא רצתה במנהגים המקובלים: הכנות רבות בתלבושות, שמלות, לבנים, וכיוצא בזה), הוחלט לקיים את החתונה בסוף אותו הקיץ.

בהתקרב זמן החתונה, כשבוע ימים לפני החופה, קרא הסיניור פאדרי לכלה לשיחה בינו לבינה:

– שבי הדסה – אמר מתוך כובד ראש – ונסדר ענין חשוב. כיוון שאין הוריך עמך, רוצה אני לקבוע דמי הכתובה שלך כראוי… כמה את רוצה, שנרשום דמי הכתובה?

– לא חשוב, פפה, ירשום כמה שראוי לפי כבוד בית פורילו… אבל לי עצמי – לא חשוב הדבר…

– איך לא חשוב? זה, במידה מסויימה, עסק. אני ארצה, מדרך הטבע, לרשום פחות ואַת, גם כן מדרך הטבע, תרצי, כמה שאפשר, יותר…

– פארדון פּפּה, לא כך אני סוברת…, משום שלי ברור, שלעולם אהרן לא יפרד ממני, לא יתן לי גט, ומה צורך איפוא לרשום סכום גדול? ואם אולי יהיה ספק, אחד מני אלף, שיקרה דבר משונה ואהרן ירצה להפרד ממני, אדרבא יהיה רשום סכום קטן, שיהיה קל לו להפטר ממני. אני אמצא תמיד דרכי בחיי.

– לא, בתי, בזה את טועה, אבל…

– אבל ירשני להביע את דעתי: אני הייתי מבקשת, במקום סכום גדול בכתובה, שייטיב להכין לנו בית נאה, כפי שראוי לבנו של סיניור פורילו, כי כל הדירות שראינו אינן נוחות ואינן נעימות כלל. ואף זאת: איני מבקשת לרשום דוקא את הבית על שמנו, אלא יהיה כנכס של הסיניור פפה ורק כבית מגורים לנו.

– אני רואה, שיש לך שכל טוב… אני מקוה, שתהיה השפעתך טובה ומועילה על אהרן. שפיר. איזה מן בית היית רוצה?

– ככה: דירה בקומה שניה, ארבעה חדרים מרווחים (לאכילה, לשינה, לאורחים – סלון קטן – וחדר לילוד שיבוא (ושיבואו, בעזרת האל), חדרי־שירות הגונים ואיזה סידור טוב של מים.

לאחר שיחה שניה, שכבשה לגמרי את לב הפפה, ניתנה פקודה לבנות באחד המגרשים שלו, ברחוב הראשי, בית נאה כרצונה של הכלה החביבה.

ובראשית הקיץ של השנה החדשה עמד הבית שלם, מרוהט, וכלול בהדרו.

ה. הקץ

אחריתם של פרקי חיים אלה, אחרית עקובה מיגון, מדאבה ומשבר, לא קמה אלא כתוצאה, כפרי עועים, ממידת הכילאות המרושעת של אבי הבית, הבנקיר דוד פורילו.

בית הזוג החדש בלט בהידורו במקומו, ברחוב הראשי, רק תקופה קצרה – כעשרים שנה. מרבית ימי אותה תקופה היתה אווירת הבית ספוגה חדוות־חיים ותומת לב מאור פניה כלילי היופי של גברת הבית ומחסדי בינת לבה. באותם הימים נודעה בעיר גם כאשת חיל, המטה שכמה כפעם בפעם לצרכי הציבור. ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הופיעה לא פעם כמושיעה בעצה, בהמלצה ובשתדלנות לפני השלטונות התורכים, שהיו כמשתוללים לפעמים בגזרותיהם. וזאת עשתה כשעמדה כל הימים כמעט במאבק פנימי מיגע, ולפעמים מרעים, עם הסיניור פאדר כדי להתיר ידו הקמוצה למען כל סכום להוצאה בלתי צפויה בבית או לתוספת במשכורת, כל שגדלה המשפחה בקרב השנים (שלוש הילדות שנולדו תוך שבע־שמונה שנים). באותם ימי מאבק של הדסה עם הסניור, תהפוכותיו – שטויותיו, כעסנותו והתפיסותו, על גילויי החיבה שלו להדסה בלטיפות ובחיבוקים – יש אשר היו לה לזרא ויש אשר שמו אותו בעיניה למוקיון נלעג…

וככל שגדלו הילדות ועברו מגיל אל גיל (תרתי משמע), הוסיפו לבני הבית חדוה ואושר והגדילו אהדה והילה לו מבחוץ. (בעודן עלמות צעירות כוּנוּ בפי כל בעיר: שלוש הגרציות הפורליות).

שורש הרע והזדון נבט בבית הבנקיר, כשהחלו האחים מתנגחים בגלל הירושה העתידה. הללו שבינתיים גדלו לאנשים (האח השני בנימין היה עורך־דין, השלישי – רופא, הרביעי – פקיד בבית־מסחר גדול) גילו עין צרה ורוע לב כלפי האח הגדול אהרן. במיוחד בנימין עורך־הדין עמד, בכל ידענותו במשפטים, ושכנע את האב, שלא מגיע לאהרן ירושה שלמה, באשר ילודיו כולם נקבות, ואלו עתידות לסחוב הון רב מאד לחתונתן. ולמה יעבור הון פורילו לידים זרות, לחתני הבנות? הוא דרש מאביו להפחית חלקו של אהרן בירושה בשלושה רבעים. ולא נח ולא שקט, עד שביצע זממו והאב רשם וחתם זאת בצואתו.

כשנודע הדבר לאהרן ברחובה של העיר, נפל במקום שעמד והתעלף.

לשוא נמשכו הנסיונות, ההתלבטויות וההתרפסויות לפני הסניור פאדרי לבטל את רוע הגזרה. הוא עמד בכל תוקפו על גזר־דינו. דומה, מתוך תאוות־נקם בבנו, על אשר נכשל ונפתה לו בשעתו וגרף ממנו ממון רב, מצא עתה “תיקון” לכסלותו.

באותם ימי ריב ומדון פּיעפּע ארס הקנאה והאיבה של האח, העורך־דין, גם בין הנשים בבית, עדי הבאיש ריחה של הדסה במשפחה. ובבואה בעת מצוקה לבקש ישע מידי ה"פאפה" התלחשו וזעמו הנשים, שהנה כל פעם שבאה ה"מכשפה הרוסיה" אל הסיניור פדרי, היא מהממת אותו, מבלבלת ראשו וגורפת שוב ממון, ואין סוף ואין קץ לתאוות־רעבונה לממון בשבילה ובשביל שלוש “הבובות” שלה.

באותו הקיץ, שבועות מספר אחר קיפוח הירושה, תקפה את אהרן דלקת בעיניו החלשות (הירושה הודאית של אבא שלו). הנזלת החזקה גרמה במהרה תבלול (קטרקטה) בשתי עיניו. אם מחוסר רופא־עינים מומחה בירושלים, אם מקמצנותו של אבא, שחס מאד על ההוצאות הגדולות להסיע אותו ואת רעיתו לחוץ־לארץ אל רופא מומחה – הניתוח שעשה בעיניו רופא מקומי, לא עלה בידו, ואור עיניו אבד לגמרי תוך שבועות מספר.

המאפליה שקמה בבית כמארה אכזרית מידי גורל נעלם, הממה את הרעיה. והבנות העלמות הצעירות, שעמדו כל הימים לפני האב העיוור, המוטל תמיד בקרן זוית כצל מדאיב־מבעית, שיוה אותן בעיני עצמן כשבויות־רדופות בידי כוחות שטניים נוראי תעלולים.

אבדן אור עיניו של הבן לא הכמיר את רחמי האב; אף לא סר לפקוד את הבן העיור אלא לעתים רחוקות ובבואו – עדיין היה מתרעם ומרגן על כל סכום שנאלץ לתת לבן האומלל (במשך ארבע שנות מלחמת־העולם הראשונה).

חיי חרפה ודאבה כאלה לא חדלו מכרסם ומהרוס את בריאותו של אהרן, ובשנה השלישית לעורונו נקטף מחיים משבץ־לב תוך רגעים מספר.

ואולם שנים אחדות אחר מלחמת העולם הראשונה כמו השיגה סוף־סוף נקמת הגורל את אבי אבות הזדון והכסל – את הבנקיר הגדול בעצמו: תוך שנים מעטות התערער־התמוטט הבנק על נכסיו ועסקיו הרבים. כנראה, מוסדות כספיים גדולים (חברות מסילות ברזל, אניות, חשמל), שבנק פורילו היה שותף בהם, באו עד משבר עם תהפוכות מלחמת העולם, ובגלל כיבוש הארץ על ידי שלטון חדש – בריטי – נמצאו, כנראה, הרבה עסקי קרקעות וכנסים דלא־ניידי – פסולים. משום כך ההון הגדול, המנופח, התכווץ והתמעט – ככדור שניטל מתוכו מרבית אוירו.

הזקן – נשבר עוזו עם שבר הונו ונפטר לעולמו.

הבנים – עוד המשיכו לרגוז ולהתקוטט ביניהם על שארית הירושה, אולם תוך עשר–חמש עשרה שנה לא נשאר לבית פורילו ולבניו בעיר לא שם, לא יד ולא זכר.

האלמנה, אם לשלוש הבנות הצעירות, נתלבטה במצוקתה וביסוריה והספיקה בשארית כוחותיה להשיא את הבת הגדולה, ואילו השתים האחרות נשארו בחסותם של קרובי האם אחרי מות האם – גם היא בדמי ימיה.

והבית ההדור של הזוג הצעיר, המאושר בשעתו, עומד היום גם הוא בחורבנו (לאחר שעבר לכמה בעלים). מדלקה שנפלה בו, באחת מתמורותיו, נשארה עד היום הקומה השניה נטולת גג וחללה פתוח כולו לחלל של מעלה, כרשות הפקר של מעלה…; החלונות קרועי המסגרות, מפוייחי הטפחות מעשן הדלקה, ידמו לפיות פעורים של יצורים שטניים טמירים, אשר חוללו בבית הזה מעללי זוועות בלעגי זדון לא ישוערו…

הגזוזטרה הרחבה, ההדורה, מקום בו הופיעו לרוב אותן דמויות קורנות אור, עומדת עתה רעועה, רפויה, נפסדה כסמל לגורל חייהם של דרי הבית הראשונים.

ומי שהכיר את הבית הזה מראשיתו, משתאה לפני מראהו היום ושפתיו לוחשות מלים… מלים…: גורל? מקרה? השגחה? – מלים ריקות…

ונפשו דואבת ולבו ריק כשלוש המלים הללו גם יחד…

(פרק מרומן)

משפּקח עיניו ר' יהודה חי אלקלעי עם אור השחר, נשתּהה רגע ארוך שטוח במיטתו מתוך תהייה־תדהמה, ואחר כך נזדקר וישב במיטתו, אחז ראשו בין ידיו, כמי שנתחבט חבטה חזקה, לבו הלם ברעידה ושפתיו מיללו ברטט: רבון העולמים! היאך היו הדברים חרותים? איזו צורה מיוחדה במינה —

כך, כך היה כתוב על הפּרוכת באותיות בולטות, אותיות צוהלות, ואור להן כאור הלבנה, אור משתפּע בשלווה, בפליאה בבחינת “והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות”.

חלמא טבא, חלמא טבא, אבל מה הפּשר? מה זו הסתמות? וזו השורה באלכסון “מבשר טוב”, כדמות ספר מונח בין שתי השורות? מה זה? מה יצפּנו אלה י"ג מלים? מה הסוד? מה הרמז?

כפוף ושקוע בתוך עצמו ישב במיטתו שעה ארוכה, שלא כדרכו, מתייגע ומתלבט כמבקש לחדור אל איזו מעמקים טמירים —

ופתע חש לחץ־מחץ ברקותיו מהתאמצות שבמחשבה. בכל גופו כמו ננעצו חודי זו החידה כחודי־מחט, ורזי הצביאָה ורמזי החלום אפפוהו עד התייגעות הגוף.

נשתען על הכר וביקש לתת לעצמו מנוחה כסבּל נושא משא, שעומד לפוש ליד גדר מזומנה… נשם נשימה עמוקה והיה מכוון להקל מעליו קימעה כובד המשא שבחלום זה.

מתוך התגברות על עצמו אָמר מתון לעצמו: יודעני, יהודה חי, יודעני מאוד, מה גרם לך שנתרעשת רעישה גדולה מזה החלום, אף־על־פי שמכבר דחית ורחקת מעליך הרהורים ונצנוצים שבחלומות. מאז נכווית ברותחים — כחלום עם השולטאן עבדול מגיד יר"ה, ב"שער העליון"² — וטענת מרירותם של דברי־הבאי שבחלומות, גדרת בעדך וגמרת עם עצמך שלא להחשיב ולא לדרוש אל חלומות וחזיונות לילה. חלומות וסרעפי־לילה לחוד ואמונה ומעשים בהקיץ לחוד. ולא הרי זה כהרי זה, אף־על־פי שהצד השוה שביניהם, מקורם אחד הוא: הבורא יתברך, הנותן לאדם חיים והחלום, מחשבה ודמיון. ברם הנסתרות לה', והנגלות לנו. ולגבי מעשה איכא למיחש בחלום ואיכא למבעי. גאולה — צורך פּעולה. אין נס וחזיון תנאי לשיבת ציון, אלא הליכה ממש לציון. אמת ויציב. אולם זאת הפּעם — אלהא דמאיר! — כמה רוממות ומה בהירות בזה החלום! (אמנם ואמנם רוממות ובהירות נגלו־נחזו גם בחלום “בשער העליון”, אבל מה לתבן את הבר? שם רוממות ובהירות של מטה וכאן רוממות ובהירות של מעלה!). ואמנם, ידעתי גם ידעתי, לא ההוד והשגיבות הרעידו כל־כך הלב, אלא התקיפות, החיזוק שבחיזוק. שלוש פּעמים! לפרעה חלום־משנה וליהודה חי חלום משולש. ברור ומפורש. אחת, שתים ושלוש. איזו תקיפות! תקיפות שבמציאות, תקיפות שבענין, תקיפות שבפלא. ובלא הבאי ובלא פסולת, חלום בר — קב ונקי. כלום ראית, כלום שמעת, חלום שנשנים ונשלשים בו פרטיו כדמותם וכצלמם, בלא חסר ובלא יתר, וגם כי יזכור החולם כל הפּרטים לפרטיהם?

תא חזי, תא שמע. (לקח קולמוס וכתב בפנקס שבשולחן ליד מיטתו):

אולם — כרחבו של עולם. לכאורה רואה אתה קצו — אבל “אין סוף” קצו. גבולות לו, כביכול, באורך וברוחב, אלא ארכו ורחבו מלוא עולם. מזה ומזה, מימין ומשמאל, צהרי־חלונות אין מספּר. כמשמעו. וגובה החלונות עד לשחקים. ולוחות אלגביש לחלונות שקופים־שקופים וכאור הלבנה אור החלונות. ואני עומד בפתחו של האולם, כאמה אחת מן המפתן פּנימה, ועיני רואות דבר־דבר לבדו וכל הדברים כאחד. לא, לא כך, בו במבט אחד נראה כל דבר לבדו וגם כל הדברים יחד. אחזתני רוממות מראותי הפּלא. אבל לא יראתי. (עכשיו תאחזני יראה).

ובאולם הרבה חבורות אנשים גבוהים, חסונים, עטופים מדים צחורים, שלושה בחבורה, ארבעה, חמשה, אחוריהם אלי ופניהם לאולם פּנימה. וגם המון רב ועצום בקצות האולם. ואדע ברור אשר הכל רואים אותי, בלא הפנות פניהם אלי, והכל יודעים אותי בלא הוודעי להם. ואף אני כן: ידעתי, חבורת השלושה — האבות המה, הארבעה — משה. אהרן, יהושע, שמואל, והחמשה — דוד, שלמה, נתן אליהו ואלישע. והחבורה הראשונה, הרחק בפנים האולם — החסונים הענקים — אדם, שם, חם ויפת המה. ועד כהנה וכהנה. ותמהתי ולא תמהתי לראותם. וקול דממה דקה באולם. החבורות נתונות לעצמן וההמון לעצמו. לא עשו דבר ולא נעו, כמו בהרהור התלחשו. ואף אני כן. “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” — הרהרתי־לחשתי.

וברגע שאתי עיני אל על, ליד התקרה ממולי, ראיתי הכתב על הפּרוכת, אותיות גדולות, בגודל אמה, בּהירות כאור הלבנה, נשקפות ונגלות בשלווה ובקדושה כזו הצורה (רשם כפי שנראו בחלום) ולא תמהתי למראה המכתב כל עיקר. הבינותי מאוד: לי המכתב. למעני נכתב. כי הייתי אני — לא־אני. מהות אחרת, חיות אחרת היתה עמי — ואיקץ.

היה בשרי קר כקרח. כמו קמתי ממיתה לתחייה. כמעט נתתי קולי בצעקה ועצרתי בי. ראיתי מורה־השעות — שתים אחר חצות. ליאות גדולה ירדה עלי. נרדמתי. ויישנה החלום כדמותו כצלמו, כמראותיו וכפרטיו.

הקיצותי. הוממתי ונרעשתי. קמתי, נטלתי ידי ואמרתי “יושב בסתר” שלוש פעמים. אחזני פחד גדול. חששתי, כי אשוב ואישן — לא איקץ. נתעוררה אסתר ושאלה מה כי קמתי. שבתי למשכבי למען תשקוט. נשענתי על גבי, נים ולא נים, שעה ארוכה.

עתה, עם שחר, הקיצותי נרעש ונרעד מראותי החלום בשלישית. כולו לתומו, כדמותו כצלמו. (סגר הפּנקס והניחו על השולחן).

משחזר שוב לעצמו על כל דבר החלום מתחילתו עד סופו — גמר בנפשו שיתאבּק בתוקף רצון עם עצמו להשקיע הדברים בתחתית הלב — עד לאחר תפילת שחרית. וגם לאחר כך חלילה לו מתת מקום לרמז מכל אשר היה עמו. איכה יסיח ולמה יסיח על כל הסתום עמדו? ומה יוסיף ומה יועיל לעצמו או לזולתו אם יספּר דבר? לא, לא. סייג לחכמה שתיקה, ולחלום — על אחת כמה וכמה.

*

שב מבית־הכנסת ונזדרז לסעוד פּת שחרית. סעד כל־שהוא בדומיה גמורה ויצא.

חשב וגמר בדעתו שילך ויתבודד במקום שלא יעלה על דעת איש לחפּשו שם.

עשה דרכו קפּנדריה מאחורי “שירוק שוֹר”³ ויצא מחוץ לעיר. הרחיק קימעה והגיע לפני ולפנים בחורשת הערמונים, מאחורי ביתו של פּאפּוֹ גריגורי, זקן־הכפר. בדול ומרוחק מקום זה מעובר־ושב. נכנס וישב ישיבה נוחה על ספסל ליד חטרו של אילן גדול.

ראה עצמו בזה המקום כאחד אשף שמהלך בסתרי יערות לחפּור ולחפּש מטמונים, אלא מטמונים שלו — לא באדמה — בשמים הם.

— — — ברוך — הרהר לעצמו — דבר נגלה אליו משמים. בעת החלום ידע נאמנה, בכל נפשו ומאודו ידע, שרוח אחרת היתה עמו בחלומו, תחושה שלא מעלמא הדין, אין בלשון בני־אדם ניב ושם לאותה תחושה. דומה כל־כולו מזווג היה, כל־שהוא שבמיתה וכל־שהוא שבחיות. ואין לנקבו במלים. מין תודעות התפּעמות, מין חיות, ואם כך — אמת בה. ממשות בה. אבל מה אמת זו? מה זאת הממשות?

לקח ורשם שוב בפנקס אותן המלים כצורתן.

הסתכל במרוכז בכתוב והיה כשוקע במים עמוקים.

אילו נמצא אדם על־ידו, שהיה מצפּה לפתרון רזי האותיות, היה מתייגע מציפיה ומתייאש מתקווה, כי ארכה לו השעה הרבה בהסתכלות שבדומיה.

קימעה־קימעה זקף ראשו, תווי חיוך נתקמטו בשפתיו וריטוטים קלים חלפו בפניו. ברם חזר ונשתקע באותיות ושוב — תהייה, ועצבות ירדה על פניו. — — —

לא, מן המלים לא יגיע לפתרון החלום. מן הנמנע לגלות מלים סתומות אלו. אלא אפשר להפך. מן החלום יגיע לפתרון המלים.

לא היה ביכלתו לידע לפחות מה גרם, מה עורר חלום זה? מה הסיבה? היכן זו הסיבה? כיצד יגיע לגילוי זה?

היה מהרהר וסותר הרהוריו, חוזר ומהרהר וסותר — עד שנסתמנה תמורה כל־שהיא בפניו. שקל וסבר: על־פי רוב, ענינים ורישומים שקורים לאדם ביום, עולים וצפים בחלומו בלילה. ייתכן שבקורות יום אתמול צפון־טמון הגורם־הגרעין של חלום זה. ואמנם יום אתמול גדוש היה הרבה בענינים, דברים והרהורים. אלא היאך יבדוק והיאך ימצא שורש־דבר?

אין ברירה אלא שיחזור ויעמוד על כל מה שעבר עליו יום אתמול, גם על כל שהרהר, שפגש, שדיבר. אכן כבדה ומשונה מלאכה זו: היאך יהיה אוחז בכנפי יום האתמול, שחלף ועבר, ויחזירנו אל היום? אבל אין דרך אחרת אלא זו.

הרבה ענינים ודברים צפים בראשו. יתחיל לבדוק ביום תמול מראשיתו, משעת־בוקר ראשונה, עד עלותו בלילה למשכב:

ענין ראשון — וודאי — זו הפרשה שבפי ר' יוסל בּיליץ⁴, שכן בעודו סועד פת שחרית נכנס ר' יוסל אליו. (היאך היתה תחילת שיחתו?) — הרי כך היה:

בתחילה פתח, כדרכו לעתים, בלשון אשכנז: “גוטען מאָרגען, הערר ראַבּבּינער. זאָ איין הערליכעס וועטער, פאַבּעלהאַפט!” ולאחר דברים של מה־בכך פתח קצת באשכנזית וקצת בלשון הקודש. (סיפורו בקיצור כך הווה): בווינה חי שאר־בשרו, קרוב־משפחה, והוא עשיר מופלג, הרמאן פירסט שמו. כל ימיו נהג בקמצנות רבה. איש כילי למשל ולשנינה. נתאלמן לפני כעשר שנים, ובן יחיד לו, שהיה בן שתים־עשרה כשנתייתם מאמו. לא נשא לו אשה אחרת ונתן עצמו בכל נפשו ומאודו לבנו יחידו. והנה לפני ארבעה־חמשה שבועות הגיע מכתב ממנו, משאר בשרו. ואמר עם הספר, אשר הבן היקר, בחור כארזים, יוזף שמו, מוטל על ערש־דווי זה כחדשיים ימים. לא נזדרז להשיב למכתבו. מעשה שטן. אכן, מעולם לא ביקש האיש ידידות ולא שעה לקירבת משפחה, ואף לא נהג לכתוב אלא לעתים רחוקות מאוד. ובין כה וכה הגיעה אתמול אגרת שניה ובה הבשורה המחרידה — הבחור שבק חיים לכל חי. שבר ואבל גדול. מיד ישב ר' יוסל וכתב אגרת־תנחומים לאותו גביר קרוב ככל אשר על פיו. והוסיף ואמר ר' יוסל: אמש, על משכבו בלילה, בדמותו לעצמו גורלו של האב השכול־האלמן, דאב לבו בקרבו ונדדה שינה מעיניו — ולפתע צץ רעיון מיוחד בלבו: הן עתה אומלל באדם זה הגביר. שמא ואולי נתרכך לבו עתה מעצמת יד אלוה וייתכן כי יאבה עתה לפתוח את ידו, לחצוב לפחות יד ושם, מזכרת־עד, לנשמת בנו? הן למען בנו יחידו הזיר עצמו מחיים, לא נשא אשה אחרת ולא אבה להקים לו משפחה והוא כיום בן ששים וחמש ומעלה, הן לא יעלה על הדעת, שאחרי השריפה השניה ירצה להקים לו בית חדש. ערירי הוא. אין לו יורש לו. שתי אחיות לו נשואות מכבר ושפרה מנת חלקן. ואח אחד לו, נכה־רוח, נמצא מזה שנים רבות ב"אינסטיטוט". אי לזאת עלה בדעתו של ר' יוסל לנסוע לווינה, לפקוד אותו ולנחמו, ומתוך כך יתהה על קנקנו, יקח דברים עמו, בלשון דקה מן הדקה — והיה אם יווכח שלבו נכון בקרבו, לפעול ולעשות מעשה רב לעילוי נשמת בנו — ייתכן כי ינדב סכום גדול לענין גדול, לישוב ארץ־ישראל, היינו: לקנות כברת אדמה לכונן בה “פרמה” (חווה) גדולה כמצבת־זכרון שתשא שם הבן “יד יוסף” לעד. ואפשר במשך הימים, תתהווה ותתפתח מן החווה קולוניה ראשונה בארץ־ישראל. הן רבים מאמרים מתפרסמים בכתבי־העת, ב"אַלגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס" ובאחרים בדבר הקולנייאס בארץ־ישראל ושד"רים ושליחים (כגון משה זאקס ואחרים) יוצאים לעורר הלבבות לאסוף ממון הרבה ליסוד קולוניות.

וחשב ר' יוסל חשבון כללי מה סכום דרוש כדי להנחיל עשרים וחמש משפחות נחלות־אדמה, גם הביא בחשבון הממון שדרוש להפיץ הדבר ברבים ולעשות לו פרסום כדי שיצאו המשפחות מפולין או מרומניה ומארץ־ישראל עצמה. לשם כך נדרש, לפי חשבונו, חמשים אלף קרונות. והאיש עשיר מופלג. הונו בעין נערך לחצי מיליון קרונות (זולת נכסים דלא ניידי). הנקל לאיש, לוא יאות לפתוח ידו, לתת מעשר מכספו (כפי שר' יהודה דורש כל הימים בישראל). והנה אם יתעורר יצר הטוב בלב העשיר — היה יהיה ראשון לבית יוסף לתת מעשר מכספו להקים את “יד יוסף”.

זה הרעיון נתרקם בסרעפי לילה בראשו ועדיין לא דיבר ולא גילה דבר לאיש עדי ישאל בדעתי ובעצתי.

— אמרתי לו: מה מקום כאן, אחא ר' יוסל, לשאלה? מי יתן והיה. הן לשמע הרעיון ישמח לבי ותעלוזנה כליותי. ואם חפץ ה' יצליח בידו והדבר יקום ויהי — הן גדולה לאין קץ זכותו של ר' יוסל! כי הנה, לאמיתו של דבר, ר' יוסל עצמו, יהיה הראשון לבית יוסף, ראשון למעשים. גדול המעשה מן העושה.

— מחילה, ר' יהודה — השיב לי — אני בחפזי עדיין לא סיימתי דברי לתומם. שכן כל זה הענין מותנה בתנאי אחד, תנאי בגוב"ר⁵: אם כבודו יהיה הולך עמי, יד ביד, שכם בשכם, מהחל ועד כלה — או אז נכון אני להלוך עם כבודו בחפץ לב. ולא — לא אלך ולא אתחיל.

— לא אבין דבריו, ר' יוסל, מה משמע?

— פשוטו כמשמעו: נכון אני לקום ולעשות, אם יקום ר' יהודה עמי, יחד נסע, יחד נשתדל ונעמול. ואני אדאג שלא תהיה טרחת הדרך רבה על כבודו, בשובה ונחת ניסע וכל הוצאות המסע עלי.

— יהי נועם ה' על ר' יוסל. אני הייתי נכון בכל נפשי ומאודי להלוך עם ר' יוסל, אם היה צורך והכרח בהליכתי. אבל מה צורך בי? ומה גם שלא ידעתי כלל את האיש ולמה זה אנכי? ובכלל, למה נלך שנינו על הספק? הנכון הוא, לדעתי, שיסע לשלום ר' יוסל, יבחן וימשש הדופק ואחר כך…

— בפרט זה, בתהייה על קנקנו של הגביר, הצדקה עם כבודו. אשר על כן תהילת הדיבור יהיה עלי. אני לבדי אמשש דופקו ואבחן סתר לבו, והיה אם אראה ואדע כי יש קורטוב רגש בקרבו ולבו נכון עמו לעשות דבר — אז תיכף ומיד “יהוד יעלה”, כבודו יפרש כל הפרשה לאזני הגביר כרוח הנכון אשר עמו ויעלה אש הקודש בלב הגביר, כי אין להתמהמה אף יום אחד, ואין לתת לניצוץ חלילה כי יכבה, כאמור המשל: חשל הברזל בעודו לוהט.

— יבורך ר' יוסל בכל טוב, אמן. מה נאוו אמרי שפר מפי איש נבון וחכם. שמחה גדולה אשמח כי נכון ר' יוסל לנדוד ולעמוד כדי לעשות גדולות ונצורות למען ארץ קדשנו. ואני מוכן ומזומן לעשות כל אשר יבוקש ממני — רק כי אראה הפעם הליכתי אל האיש מיותרת, לא חשיבות לה ולא הכרח בה, שכן ר' יוסל הוגה זה הרעיון מעיקרו, הוא יוצרו והוא יולדו — ועם חום לבו ונועם לשונו — וודאי יוכל לעשות ולהצליח ולו יאתה להתחיל ולסיים.

— אתו המחילה — אמר ר' יוסל — לא נתן דעתו לחפצי. אני לא אדבר אל האיש קטנה או גדולה לעצם הענין, אלא כבודו ידבר. אין דומה אור הלבנה לאור החמה. גלוי וידוע לנו, מאורו של ר' יהודה לנו אור. אשר על כן ידעתי גם ידעתי, רק דברים נמרצים מעמקי לבו, עלולים להצמיח פרי בלבו של הגביר; אני בזה הענין רק המוביל לפתח, אבל הפותח כבודו, כלומר: המפתח בידי כבודו.

ועוד הוסיף ר' יוסל לשדלני כי אאות לחפץ ונצא יחד לדרך.

אמת, נתרגשתי הרבה מחפץ חזק שבלבו, אחזתי בידיו ואמרתי: יהי כן, ה' עמנו, ויהי נועם ה' אלהינו עלינו. וגמרנו אומר לצאת לדרך ביום ראשון בשבוע הבא.

זה היה הענין הראשון אתמול — ואחר כך?

כשיצא ר' יוסל מעמו — מה היה אחר כך?

עכשיו יזכור: נשאר יושב תחתיו שעה קלה מתוך נחת־רוח. דברי ר' יוסל באו כשמן הטוב בעצמותיו. וכמו גמל לו ר' יוסל עתה חסד של פיוס חלף הצער והמרירות שגרם לו לפנים, בשנים הראשונות להוודעם. היאך היה ר' יוסל נוהג מנהג ביטול ולגלוג ברעיון הגאולה! הוא שאמר לו פעם בעוקץ־לשון: ר' יהודה חי מעלה דמיונות וחזיונות מקברו של שבתי־צבי. לא תקום פעמיים צרה! וכעת, אותו ר' יוסף מתכסף בעצמו לאותם “חזיונות ודמיונות”. ברוך משנה העתים!

ועכשיו יזכור אל נכון המשך הדברים מאתמול: מכיוון שעלו בדעתו זכרונות מימים עברו, החלו מתדרדרים ענינים רבים מאותם הימים, לפיכך הפסיק הרהוריו והחל לקרוא כתבי־העת שהגיעו שלשום עם ערב. שעה ארוכה קרא בעניני המדינות והיה בוחן ושוקל כדרכו טיבן וחשיבותן של החדשות הנשמעות בקצווי ארץ, ביחוד נתעכב באותה ידיעה מיוחדה במינה: חגיגה מפוארה נערכה בארמון המלכה ויקטוריה למלאת חמש־עשרה שנה לעלותה על כסא המלכות. באותה ידיעה מסופר, שבליל החגיגה הציגו באולם הגדול, שהיה מואר באלפי אורות, את הפנינה הגדולה בעולם שנפלה ברשות אנגלטרה, כשניצח המושל האנגלי דלהוזי בהודו והכניע את הסיקים. עתרת אוצרות יקרים למכביר היו לשלל לאנגלים. ביניהם אותה פנינה גדולה כּוֹחינוּר (הר־אור). משקרא כל אותם הדברים הקלים שמושכים את הלב — זכור הוא כעת — נשתקע בהרהורים על תפארת עוזה של בריטניה “שרתי במדינות” ועל מלכה גדולה זו שמושלת “מהודו ועד כוש”. מתוך כך חשב: כלום לא היה נקל למלכה רוממה זו לזכות כלאחר יד, כמישחל בינתא מחלבא⁶, גאולה ופדות לישראל ולקרוא דרור לעם הולך שחוח? בפרט אשה־מלכה, שמדרך הטבע רחמנות ורגש בלבה. לוא התייצב, למשל, השר הגדול בישראל סיניור משה מונטיפיורי לפניה, שכפי שידוע נוטה המלכה חסד אליו ודובר לאזניה והתחנן לפניה על עמו, האין אפשר שהיה מעורר רחמים וחסד בלבה? מדוע, מדוע לא יחשוב איש אשר כמוהו, שר וגדול בישראל כדבר הזה? (כן כזאת הרהר אתמול שעה קלה ועוד הרהר ואמר): — שאני עצמי? שאני אקח על עצמי כזאת וכזאת? מה אני ומה ערכי בעיני קיסרית אדירה זו? ואיכה אפתח פי ואיני שומע לשון אנגליזית. כלום מתורגמן אקח עמי לפניה? חבל שאין לי שום ידיעה בלשון זו. האם אתחיל עכשיו ללמוד לשון חדשה, בתר דקשישנא (כבן נ"ד שנה) לדרדקי? דברים והרהורים בעלמא.

אחר כך… במה טיפל? — אחר כך ישב לעבודה, לגמור עמודים אחרונים של פרק ששי מ"ספר חיים". (עוד עליו לכתוב פרק שביעי, האחרון, גם הוא יהיה גדול כפרק הששי). דומה שעסק בכתיבה כשלוש שעות. כשגמר היה שרוי בשמחה רבה. כמה חידושים וביאורי מדרשים, כמה גימטריות וסברות — נתבהרו יפה־יפה והכל משובץ ומשולב בכתר הגאולה, בענין חיפוש הדרכים ובירור המצבים, והכנת הלבבות וחיזוק הרצונות, אלא שבאותה שעה נכנסה היא, אסתר, ובמר לבה הקדירה עליו עולמו, והגדילה עליו צערו.

… צרת הבת… לנקה היקרה… ענין מר וצר. ושוב נפתחה שיחה… מחר תמלאנה עשרים ושלוש לנערה — והיא יושבת כעקודה שוממה בפינתה, נתקשר מזלה ואין מתיר. אבל הפעם זרתה אסתר מלח על פצעיו. ה' יסלח לה… אין אדם נתפס על צערו… זו הפעם הראשונה הטיחה לפניו מלים קשות ועוקצות: — מחמת השתקעות בכתיבה — אמרה — אין דעתו נתונה, ככל אב, לגורל בתו… ובכל פעם הדפסת ספר חדש אוכלת מעט הפרוטות שבאות לידו. התורה על ראשי ועל עיני — אומרת היא — אבל לא דרך־ארץ קדמה לתורה?

— אמרתי לה: האין צערי כצערך ולבי אני כלום לא ימס מדאבה וצער? אבל מה יכולת בידי? התחת אלהים אנכי?

— על זאת אבכה ואהימה — ענתה — על כי אין יכולת בידו. ובעין דומעת סיפרה, שהבחור יעקב רוזאניס, בן החייט, לפי דברי “קזוזמנטרום” (מתווכים), היה נאות ברצון ליקח את לנקה, אבל הוא רוצה לפחות חמש מאות קרונאס נדן — ובידינו אין חמש מאות פרוטות.

— אמרתי לה: ומה בידי לעשות? הגידי לי דבר ואעשנו. הורי לי דרך ואלך.

— לא לי להורות ל"חסדו"… אבל… לוא במרבית השנים היה דואג לחסוך ממון קימעה־קימעה, וודאי היתה עכשיו יכולת בידו. אלא שהדפסת הספרים בולעת תמיד… כך אמרה ויצאה מן החדר בוכיה.

ואני יודע מהי מרירות שבלבה: על מעט התכשיטים שהיו לה היא דואבת. אני בתומי, פעמיים ושלוש חזרתי ולקחתי בתורת הלוואה מן התכשיטים על מנת להשיב — ולא עלתה בידי. (הן מהדפסת הספרים לרוב הפסדים ומועט שבמועט ריווח). ועכשיו — ידי ריקות מכל. אמת, אני הגורם. לה הצדקה ולי בושת פנים. על זה דווה לבי.

יצאה מן החדר — ונשארתי דומם, עגום ונדכא — אותה שעה עלה מן החדר השני קול אדם שואל עלי. נפתחה הדלת ונכנס בחור גוי ולבושו כמשפט אכרים. תחילה לא הכרתיו. משהסתכלתי בו נדמה לי: הלה בנו של יאנקו סוקרליץ — אותו גוי מחסידי אומות העולם — שלום לעפרו. מעת שנפטר לפני שנתיים, לא ראיתי איש מבני משפחתו.

— האין אתה בנו של…

— כן, רבין, אני פטר… בנו של אבי, יאנקו סוקרליץ. הבן השלישי. בירכתיו וכיבדתיו שישב לידי.

ישב ואמר: אני לרבין באתי. בקשה גדולה לי לרבין, והוא בוודאי — כן חושב אני — ימלאנה.

סיפר בארוכה: אשתו ילדה בן, ‘השני’. זה כמשלוש חדשים. מאז, חולה היא. לא חולה ממש… אבל היא לא כשורה. כך, דעתה… לא כשורה. רצונו לומר… היא… מעט לא כשורה. או שיושבת תחתיה דמומה שעה ארוכה ואינה עושה דבר, אלא מסתכלת דוממה בקרקע, או שמדברת דברים־לא־דברים. כמו, למשל, שאינה רוצה להיניק את הילד, משום שאין זה בנה… כך אומרת היא. אינה יודעת אותו… אין זה בנה… כך היא אומרת. ובכל פעם יש לבקש אותה ולהכריח אותה שתיניק את הילד. ולפיכך בא לבקש מהרבין, שיעשה איזה דבר. יתן איזה נייר כתוב, איזו ברכה, כפי שהוא יודע, ותתרפא. אבא, היה אומר, הרבין איש קדוש… איש אלוהים — זה הענין.

— ראה, בני, אמרתי לו — בכל לבי הייתי רוצה למלא בקשתך, אבל האשה חולה היא, כפי שאתה אומר, והיא זקוקה לא לברכה, אלא לתרופה. מה תועיל ברכה? רופא צריך לטפל בה להעלות לה ארוכה…

— לא, רבין, רופא לא נביא. בביתנו לא נכנס רופא מעולם. אם חלה מישהו מהמשפחה, אבא היה מרפא. אבא לא נתן להביא רופא, ואנו — כמוהו. רופא — לא. אתה, אם תאבה, תתן לה דבר.

— אם כך, אמרתי, אולי יפנו אל פּאפּו גריגורי זקן הכפר — הוא אב לעדה…

— לקחנו אותה פעם ועוד פעם אליו — ולא הועיל כלום — רק אתה — אם תאבה, תיטיב לה.

ראיתי שאין ברירה בידי אם אסרב — לא יבין, וייראה הסירוב כהשתמטות, או חלילה כאיזו כוונה רעה. מוטב שאעשה כל־שהוא. אמרתי לו שיבוא אחר הצהרים. ובלבי אמרתי: על־כרחך אתה רופא. עשיתי משקה פשוט מסממנים לפי הספר “הרופא לשבורי לב” — ויהי רצון ותעלה לה ארוכה למען קידוש שם שמים.

אחר כך — יצאתי מן הבית ל"ישיבה" לשיעורנו בתלמוד. שעתים נמשך השיעור כרגיל. שם לא היה כל דבר שבחציצה — נשתקענו בסוגיה כל שתי השעות. כשגמרנו שעה לפני חצות־יום — ביקשתי לסור לפוסטה. אז — — — אז נקרתה פגישת פתאום עם מרדכי רוסו. נתרגש הבחור בחרדה ובשמחה ונשק את ידי כמו בימי הנעורים, בהיותו תלמידי. היום בא מווינה לענין משפחתו. מה רבה שמחתי לראותו כברוש צעיר רענן וטוב. התהלכנו קצת לרוח היום וסיפר שקיבל דיפלום בחודש שעבר מ"האוניברסיתה" בווינה, דוקטור לשפות: אשכנזית, פרנצית, אנגליזית ואיטלית. אשריו, אשרי יולדתו.

נפרדנו — ואמרתי… מה אמרתי? שוב… שוב… לילך לפוסטה. הייתי עדיין מהרהר בבחור… ואמנם מתוך הרהורים עברתי על בית הפוסטה ולא השגחתי ולא הרגשתי… מהרהר הייתי: היה טוב ורצוי, לוא בחור כמוהו, שבקי בלשונות על־בורין, היה עומד לימיני. לוא היתה יכולת בידי — הייתי מקשרו עמי לענינים שבכתובים… לשגר אגרות (בלשונות שונות) לאנשי שם ולפרסם מאמרים לכתבי־עת… ואפשר, עמו הייתי יוצא ומפליג לכל אשר ישאני הרוח… ואפילו, כביכול, אל המלכה ויקטוריה… עמו — היה נוח… אחד כמוהו — משענת נאמנה… אבל… הרהורים בעלמא… מה יסכון גבר שידיו ריקות מכל… אבל שמא…, שמא… היפלא מה' דבר?

שבתי לבית הפוסטה. שני מכתבים. אחד מסאראייבו, מהדוד, בלא כל ענין חדש. השני — מכתב מהמדפיס בבלגראד, שדורש עוד סכום כסף על חשבון הדפסת הספר “פתח כחודו של מחט” ובעד חלק מן הכריכות. הסכום 38 קרונות אינו גדול, אבל — הן אזלה פרוטה מן הכיס. כל סכום ההדפסה בשעתו וחלק מהכריכות בסך 200 קרונות קיבל על עצמו וסילקו בשעתו האי גברא חביבא, שמעון ליב הרצל⁷; עכשיו לא אראה לו כלל שארית החשבון שבמכתב זה. בושה תכסה פני. היאך אכביד עוד על האיש. יהיה הכרח ללוות את הסכום ולשלחו לגמר החשבון, בלא להודיע לאיש דבר, וכל שכן לאסתר. אל יוודע לה דבר וחצי דבר.

ואחר כך? הגעתי הביתה. אחר סעודת הצהרים התנמנמתי קימעה. קמתי וקראתי כרגיל שיעור היום בשל"ה (“שני לוחות הברית”).

כשאמרתי לצאת מן הבית בשעה שלוש, ביקשה אסתר לקנות לה שתי אמות בד כחול. יצאתי וקניתי. בחזרתי מה היה? לא כלום. לא, לא, היה והיה: נפגשתי עם ר' שמואל⁸ מבית הפוסטה. משראני הסביר לי פנים ואמר מתוך שמחה: זה עכשיו קיבלתי כמה מכתבים ובאחד מהם יש דברים בשביל כבודו. זה מכתב מרב גדול מלובלין. (פתח וקרא כדברים האלה בקירוב): “והגיע לידי קונטרס “קול קורא”, מעט מחזיק מרובה. וראיתי לשם המחבר יהודה חי אלקלעי שהוא מו”ץ בסעמלין — מקום משכן כבודכם. ונראה זה הרב צנא מלא ספרי. קראתי הקונטרס ובא כשמן הטוב בעצמותי, מה נאוו דברים יוצאים מן הלב ונכנסים ללב. ובאמת, כל דברי הרב הזה בחפץ גאולת ישראל דברי חן ושכל טוב. הנמצא הרב קרוב אצלכם? אמרו שלום־שלום לו. יישר כוח ויהיה ה' עמו".

עכשיו זכור הוא — אחר שנפרד מן הרב היה נתון בהתרגשות מחמת השבחים שבמכתב. הרי דברים שבספריו נישאים ונפוצים כזרעים על כנפי רוח, נופלים בקרקע במרחקים ומעלים פרי ברכה. זו שמחה לנפש. לא לריק הכתיבה ולא לשוא העמל.

מתוך כך הרהר: מה רב יהיה רישומו של “ספר חיים” כשידפס, שהוא פי עשרה גדול בכמות ובאיכות מ"קול קורא".

ואחר כך — העביר פעמים מספר ידו במצחו כמחפש המשך הענין מאתמול — עד שנזכר שאחרי שמחתו על אותו מכתב — נתעכרה רוחו בו, משהעיף עינו על כתב־עת אשכנזי וקרא מאמר קטן, שאחד רב דוקטור הרשברג מתפאר, שבקהילתו, עיר קטנה סמוך ללייפציג, כל בני הקהילה חברים לבית־הכנסת החדש (של הריפורמים) ומוסיף הרב ומקיא דברי בלע ונאָצה על עבודת ה' בקהילות של שלומי אמוני ישראל — אוי לאזנים שכך שומעות!

בין כך וכך נכנס הביתה, מסר הבד לאסתר ויצא לבדו, לשעה קלה, לפני מנחה, לשוח ליד השדות סמוך לחוף הסאווה.

היתה השמש בעת זו בין־הערבּים מציפה את מרחב השדות וכמו נכפלו ונתעצמו ליום נגוהות השמש בחללו של עולם יותר מכל הימים. אפשר נדמה לו כך, משום שהתייגע היום קצת יותר מן הרגיל, מענינים שונים והרהורים רבים, שנטרד בהם היום ועכשיו נחה עליו דעתו למול הרחבוּת שמשתרעת בשלוות־השקט, או שמא רמוז כל־שהוא בזה האור הגדול?

בין כך וכך נחו מבטיו על פני המים שבנהר הגדול, שהיו רוטטים וקורנים כפלגי־זהב ניתך. אותה שעה — כפי שזוכר כעת — נתגלגלו הרהוריו על מכתבה של שרה, אשת עמרם⁹, שקיבל לפני שבוע ימים. אותו מכתב גרם לו הרבה צער ועצבות רוח. אשת־חיל זו גרת־צדק, נתונה זה כמה שנים, היא וילדיה, במצוק ובמחסור. קימעה־קימעה, במשך שתים־עשרה שנה, אזל הממון ומעט ההון שנשאר מעמרם. ומשפחתה בקורפו מזמינים אותה לבוא להשתקע שם אתה והם מוכנים לקבל אותה ואת ילדיה שהם יהודים. על כן כתבה לו וביקשה עצה מפיו — התאות להזמנת משפחתה, או לאו. והיא הוסיפה, שעשה תעשה כפי אשר יורנה, אם בכה או בכה, ואת דברי פיו תשמור כדבר קודש. הרבה התלבט מה להשיב לה — הטוב־טוב שתשוב לגור בקרבת משפחתה? האין חשש שבמרבית הימים יתרחשו ענינים ורגשים שיכבידו עליה ישיבתה בין קרובים נוצרים? ברם, אם תסרב, כיצד תוכל למצוא טרף לה ולילדיה? עתה שקל בדעתו וגמר אומר לייעץ לה לקבל הזמנת משפחתה, באשר שם, בקורפו, הן נמצא הרב הגדול־המופלא ר' יהודה בּיבּאס. הוא יכתוב לרב ביבאס את פרשת ענינה. והרב חיבב והוקיר הרבה את עמרם ובוודאי יתן דעתו על האלמנה ועל הילדים ויהיה כפטרון ומורשה להם.

כאן, זוכר הוא, עברו על־ידו חבורת אנשים מיודעים, הפסיקו הרהוריו והחליפו עמו דברי־שלום והמשיכו דרכם. ביקש אז לשוב להרהוריו, כפי שהיה נתון בהם, ומתוך כך… מתוך כך — זוכר הוא עכשיו — נאחזו הרהוריו שוב ברבי יהודה ביבאס… הן הוא, ר' יהודה, ה' ישמרהו שומע יפה לשון אינגליז ובקי בה כראוי; שמא יכתוב לו עכשיו בענין פנייה למלכה ויקטוריה, וידרוש בעצתו אם לנסות או לחדול; ואפשר ראוי לפנות בדבר הזה אל השר מונטיפיורי ומה טוב אם גם הוא עצמו, ר' יהודה ביבאס, יסכים להצטרף אליו ולבוא בדברים עם השר מונטיפיורי. מאוד היה רוצה לדעת מה תהא דעתו של רב וגדול כמוהו לרעיון זה? הימצא חפץ בו ויתן דעתו עליו — — — שעה ארוכה הרהר אתמול בענין זה — ובין כך וכך קרבה שעת מנחה, נזדרז וחזר העירה ישר לבית־הכנסת.

ובערב? בערב הן התקיימו האירוסין של הבחור גבריאל לוי. אחר ה"תנאים" בילו האורחים שעה ארוכה בבית הכלה. נשמעו שיחות משיחות שונות — הכל בעניני דיומא בלא שום דבר שבחשיבות. בשעה מאוחרה קצת שב הביתה. כששכב לישון אינו זוכר ששהה ער; עייף היה ונרדם מיד. ומי פילל שבלילה זה יחזה חלום נפלא ונורא הוד?

ובשבתו בודד בפינה זו ופנקסו בידו וחזר ורשם, בראשי מלים, כל הקורות אותו אתמול אחת לאחת, נסתכל אט־אט בדברים, העמיק חשוב בכל ענין וענין כמי שמבקש לצרף משברי־שברים כלי שלם. מתוך כך נתבלט לעיניו, שענין אחד נכפל ונשלש בהרהוריו במשך יום אתמול: התחננות לפני המלכה ויקטוריה למען פדות ישראל: פעם ראשונה חשב בזה הענין כשקרא בכתב־העת על הפנינה הגדולה שבעולם “כּוהינור”. פעם שניה הרהר באותו ענין כשנפגש עם הבחור מרדכי רוסו, ופעם שלישית — מענין לענין לאותו ענין — כשחשב שראוי לגלות דעתו לר' יהודה ביבאס במשאלה זו.

בכן, קרוב לוודאי שאותו הרהור, בקשת פדות לישראל מלפני המלכה ויקטוריה — שנשנה ונשלש במשך היום — הוא יסודו של החלום, או סיבתו, ובו פתרונו. אם כך, ייתכן, שענין זה או בדומה לזה, צפון במלים החרותות. אפשר “בריטאניה” או “המלכה” או “לונדרה” או “ויקטוריה” ואולי מונטיפיורי — דברים, אלה, או אחד הדברים האלה, הוא אולי, העוגן שיש להשליך במצולות זו החידה.

משהגיע, אחר שעתים ומעלה, להשערה זו — שאף רוח כמתוך עייפות — משל להלך שהיה תועה במדבר ונגלה לעיניו סימן ראשון של ישוב בני־אדם.

*

שני ימים תמימים היה מתלבט ללא חדול בחיפוש שבילי פתרון הכתב הסתום כמרגל המחפש בלא הרף מקום תורפה בחומה בצורה.

וכשעלה בידו וגלה, במידה שלמעלה מכל ספק, חלק אחד מחידת הכתב, בערה בו תשוקה עזה להגיע לפירוש כל הכתוב. אז היה משול לחולה במחלה אנושה, שנודע לו, שאכן מצויה תרופה בדוקה ומנוסה למחלתו, אלא שידו קצרה מהשיגה.

הדבר היה ביום השלישי בבוקר. כשגמר לקרוא “חוק לישראל” בבית־הכנסת והיה מקפל את טליתו — בקע ועלה לעיניו תחילתו של הפתרון! בצירופי גימטריות, כפי שמצויה למאות בספריו שפירסם, הגיע אחר כמה חיפושים ושיקולים לפתרון בהיר וחלק בחלקו של הכתב. לבו פעם מהתרגשות וכל חושיו צהלו בקרבו, אם כי בתחילה התקשה הרבה על כפילות המשפט: חמשי השקף אמן לו. מה פשר הכפילות? אבל עד־מהרה, בה בשעה כמעט, הבין לרמז הכפילות. והנה: השקף אָמן לו — גימטריה — ת"ריב, כלומר: שנת ת"ריב דידן. “חמשי” — הוא האלף החמישי ליצירה, היינו: הת"ריב. וכפילות המשפט — רמז לדחיפות הענין, על דרך הכתוב: “ועל השנות החלום לפרעה פעמיים, כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר אלהים לעשותו”.

נשאר עליו, איפוא, לפתור יתר הדברים שבכתב. בכן, קרוב לוודאי שהמלים מבשר טוב, קום לציון גאולה יש בהם איזו שייכות לאותו הרהור, שנשנה ונשלם באותו היום לפני החלום.

ברם כל שחיפש סמוכין לכך, הן בגימטריה והן בראשי־תיבות, וכן בסדר א"ת ב"ש ובסדר אי"ק בכ"ר גל"ש וכו' ובסדר תשר"ק וכו' — לא נצטרף ולא נתרקם שום דבר בקשר עם אותו הרהור: המלכה ויקטוריה, או בריטאניה, או אנגלטרה, או מונטיפיורי — — —

שוב נתלבט שלושה־ארבעה ימים מתוך מאמץ ויגיעה רבה — לשוא. ועם שהיה נזהר ונשמר שלא יכירו הבריות בפיזור דעתו וביגיעת מוחו לבל יטרידוהו בשאלותיהם — בכל זאת נות־ביתו ומיודעיו הקרובים, בפרט ר' יוסל ביליץ, שהיה מבקש לקבוע זמן לנסיעתם לווינה, וכן האדון שמעון ליבּ הרצל, שהיה נוהג לשוח עמו לרוב לפנות ערב — היו רואים ומצירים עליו בלא דעת מה צופן ר' יהודה חי בקרבו בסתר נפשו באלה הימים.

והוא עצמו, יש והיה מפקפק אם יעלה בידו פתרון של ממש, ואם כדאי כל העמל וכליון הלב, ויש והיה אוזר שוב כל חייליו ומקבל על עצמו שלא ייעף ולא ייגע עד אם יגיע לגילוי שלם, שהרי בהירות החלום המופלא, הישנותו והישלשו כדמותו כצלמו — כל אלה לא דברי־שוא המה. לא ייתכן, חס ושלום, שיהיו מהתלים בו משמים; גם החלק שגילה בכתב — נראה כדבר שבממשות ובדחיפות. ואם תאמר: ולמה איפוא הסתמות שבחלום והכיסוי על גבי כיסוי? — הא וודאי משום שאין הוא ראוי בעיני שמיא לדרגה גבוהה מזו, גלויה מזו. רק נביאים וחוזים זכו במראה ממש ובחלום גלוי ואף הם — איש־איש כפי מעלתו וכפי דרגתו.

כן עברו עליו כל ימות אותו שבוע עד יום חמישי. ביום חמישי, מיד אחר תפילת שחרית, הלך כמנהגו כל הימים לקנות דגים לשבת, מתוך משכו בחוטי הרהוריו על סוף הפתרון במשפט החלום, עמד בחנות הדגים ובחר בעצם ידו דג גדול וטוב לכבוד שבת. אותו רגע כמו הבריק פתאום ברק לעיניו — שפתיו לחשו: לונדון! לא לונדרה, אלא לונדון. “קום”, בגימטריה “לונדון” והכל אָתי שפיר: לונדון לציון מסילה! ישתבח שמו! ברוך פוקח עוורים! זה פשר הדבר. ברור ונכון: לונדון לציון מסילה, כלומר, בלונדון מסלה לציון. נכון כנכון היום. עליו לצאת למסע ללונדון. אבל מהו מבשר טוב, שראה בצורת ספר? — פשיטא! וודאי שומה עליו לכתוב ספר, לבאר ולהסביר ענין הגאולה בלונדון, אולי למלכה, אולי לאָזני השרים. הספר יהיה מבשר טוב. יתר על כן: שם הספר יהיה: מבשר טוב. ועוד השנה, הת"ריב עליו לכתוב את הספר ועוד השנה עליו לשים פעמיו ללונדון.

אז הרגיש בסחרחורת קלה, לבו פעם בחזקה, ידיו רעדו קמעא — ואחר חש שדמיו עלו על פניו. לא שמע ולא ידע מה סביבו, תחב את הדג בסלו והחיש צעדיו הביתה.

(זכרונות)

בשנות מגורי בדמשק (1918–1922) למדתי מעט ערבית מפי מורה פרטי, ערבי כבן ארבעים, שהיה מדען מובהק בלשון ובדקדוקה, אולם כל פעם שנתגלגלה בינינו לפעמים שיחה על עניינים שונים או על בעיות כלליות, השמיע לרוב דעות מוגבלות למדי, ודבריו היו תמימים־פשוטים כדבריהם של פשוטי־עם. אחת: פעם בשיחה, איזו מן הלשונות המזרחיות, קדומה יותר, שאולי ממנה התפתחו יתר הלשונות: עברית, ערבית, ארמית, בבלית וכו', אמר הוא דברו בבטחון מוחלט: ודאי העברית הקדומה, כיוון שבפעם הראשונה, שדיבר אלהים אל בני אדם בהר סיני, בעברית דיבר; ברור, איפוא, העברית קדומה מכל הלשונות; והוסיף, כמגלה הוכחה מכרעת ומפורסמת, לאמור: אם יישמר ילד מיום היולדו בבית מיוחד, יאכילוהו, ישקוהו, ויתפתח בגופו כראוי, אבל בתנאי, שלא ישמע כלל וכלל כל הגה וכל ניב בשום שפה, אז… כשתגיע שעתו לדבר – יתחיל לדבר עברית… כך הוא מטבע המצב… שמע מינה…

במהלך הימים גדלה קירבה שבינינו, והיינו משוחחים תכופות להנאתנו… מתוך כך סח לי פעם, כדרכו לפי תומו, שיש לו אב ישיש, בן שמונים ושתיים, והוא בריא בגופו וברוחו, והוא “עבּקרי” (מקורי, גאון) במחשבותיו וקיצוני בדעותיו, קיצוני מאד…

– במה? כגון מה?

– אני אגיד לך… משום שאין הוא מסתיר דיעותיו – אם כי לעולם אינו מכריז עליהן – אבל ידוע לרבים, למשל, שאינו הולך מכבר, מזמן, למסגד, וגם בבית אינו סוגד ואינו מתפלל… אבל הוא איש טוב־לב, רחמן, ובעל נפש אצילה, ידאב על כל עוולה וזדון ויחונן תמיד אנשים דלים ונצרכים. אכן, בתחילתו היו הבריות מציקות לו ו"ריכלו" אחריו, אבל כיוון שהיה אמיד ובלתי תלוי בשום אדם – הירפו ממנו.

– ואתה, אדוני, נוהג כמוהו והולך בדרכו?…

– לא לא. אני “טבען” (מדרך הטבע, כמובן) מכבדו ומעריצו מאד כאב, וכמלומד, אבל אני מתנגד לדיעותיו. אכן, בבחרותי הלכתי בשבילו ונטיתי לדיעותיו, אבל בהיותי כבן 25 חליתי מאד והגעתי עד שער המוות.

אז נדרתי בלבי, שאם יחלימני אללה מחליי, אשוב ואהיה “תקי” (ירא שמים) ואדבק באמונתי. אז סיפרתי זאת גם לאבי, ולא הטרידני במלה אחת; להפך, אמר לי, עשה כהרגשתך וכהבנתך…

– אם אפשר, אדוני, אשאלך: איך הגיע כבוד אביך, מוסלמי שורשי, לסטיה כזו, מה דחפו לקפיצה כזו?

– אביו, סבי, איש עשיר היה, הוריש לו הון דיוֹ. כשנפטר אביו, היה אבי בן עשרים. תקופה מסויימה, שבע־שמונה שנים, עסק במסחר שטיחים – ולא הצליח. בהיותו כבן 30, נשוי ואב לשתי ילדות – אחיותי הגדולות – חיסל את עסקיו לגמרי, קנה שני בתים, אחד גדול להשכיר, ואחד קטן ממנו, בו אנו גם כן גרים, ובוסתאן גדול – ומהכנסתם קיים את המשפחה לפי הצורך. ומאז – רוב זמנו, ביום ובלילה, – צלל בים של ספרים, בעיקר ספרי פילוסופיה, של ערבים ומכל האומות (הוא למד בגיל גדול לבדו צרפתית בשביל לקרוא ספרי פילוסופיה בתרגום). אבל הוא אוהב גם שירה וספרות.

בדברים אלו ועוד כאלו עורר בי מורי, סעיד אפנדי (מסיבות מובנות איני מזכיר שם משפחתו), רצון רב להכיר מקרוב דמות מוסלמית נדירה כזו. נסיתי פעם לשאלו בזהירות רבה אם הייתי יכול להתכבד בביקור אצל אבא, השיב לי, שאמנם אין אביו מחבב ביותר שבת־ריעים ואין לו אלא שניים־שלושה ידידים קרובים, שסרים אליו לעתים לא קרובות. אבל יתכן שאותי ירצה אביו לראות, כיוון שהוא, מר סעיד, סיפר לו עלי “הרבה”, הוא הבטיח לי שישאל את האב על כך.

באחד מימי אותו שבוע, הודיעני שאבא הסכים לביקורי, ואגב כך הוסיף שהוא, האב, יוותר היום על טיולו לעת ערביים, שכן – סיפר דבר אגב סדר יומי: הוא אוכל מעט מאד. ארוחתו בבוקר קלה מאד, סועד לפני צאתו לטיול כשעה. ארוחה שניה, גם כן קלה סועד לעת ערביים אחר שובו מטיול כמו בבוקר; ישן במשך היום שעה אחת, ובלילה 4–5 שעות, בשאר השעות קורא.

כשנסענו במרכבה יחד לאורך “השוק הטוויל”¹ (השוק הארוך) אמר לי סעיד אפנדי כמתוך התנצלות, שהוא לא ינכח בעת שיחי עם אביו אם נדבר על אמונות ודתות, שכך הוא נוהג בשיחות שמנהל אביו בנושאים כאלה… ואל אראה, איפוא, חלילה, שום פגיעה בכבודי…

הרגעתיו שמבין אני לרוחו…

בסוף “השוק הארוך” נטתה המרכבה ימינה ועברה לפרוור מאוכלס למדי והתקרבה לדרך־שביל העולה במעלה. שם ירדנו ועלינו ברגל על גבעה, שהתרוממה עד לעשרה–שנים־עשר מטר. נכנסנו לאחד הבניינים בן שתי קומות, הוא בית המורה. עלינו מן הקומה השניה אל עליה שבגג, חדר גדול, שלפניו שטוח גג די ארוך ורחב; באחד הקצוות של השטח עמדה סוכה, שדפניה וגגה – יריעות בד.

הזקן ישב על כסא מרופד, ליד שולחן נמוך, והשקיף אל הנוף.

מייד אחר דברי נימוסין וכיבודין, בטרם אספיק להתבונן כראוי אליו, אמר הזקן: השקף־נא קודם אל המראה הלז – ואמנם היה מראה הנוף נדיר מאין כמוהו: למולנו השתרעו הבוסתאנים של דמשק – נווה במדבר! – מרחביה עצומה כים־ירק עד האופק; תכלת שמיים חיוורה־אדמדמה נוגעת ממש במרחביה ירוקה. כמחצית השטח העצום, ממנו והלאה עד האופק, היו צמרות האילנות מוצפות זהב־השקיעה וכמו שם במרחק, ברית־שלוות־עד כרותה בין שמים וארץ. לא שבעה העין לחזות מראה נהדר־עצום זה; וריחות ספוגים רטיבות אדמה רבה הגיעו לאפנו והרחיבו חזנו. ומימין לנוף־הצומח הזה הצטופפו אלפי בתים, כיפות, גגות, וביניהם הזדקרו עשרות מינארטים (מגדלים) כאילו שומרים הם על העירבוביה הגדולה הזו, שלא תתמוטט מרוב תסבוכתה. ואילו מאחורנו – כמו נמתח קו ישר: חייץ לפוריות של הנאה בגבול המדבר, המשתרע גם הוא עד לאופק.

משישבנו וחזרנו שוב, כנהוג, על איחולים וברכות, ובינתיים נער משרת הביא קהוה (שום דמות נקבה, כמובן, לא נראתה), נפתחה השיחה בחדשות היום, ואז יכולתי להתבונן לאט בפני הזקן: מצחו הרחב בולט, עיניו נראות בריאות דרך משקפיו, שער ראשו רובו, לא כולו, הפך לבן; זקנו קצת ארוך, דליל, קולו רועד משהו בדבּרוֹ, אבל נשמע ברור ובהיר. ואף על פי שדברו היה בכובד ראש, יש והעלה גם חיוך ודבר־צחוק בפיו. פניו, אם כי רזים למדי נראו בריאים.

בינתיים שקעה השמש ומַשבי רוח קרירים תכופים התחילו חולפים על פנינו – ביקש הזקן להיכנס לחדר.

הועלה אור חשמל בהיר מאד. החדר גדול למדי. שני קירות, לאורך ולרוחב, ערוכים מַדפים, בגובה אדם, מלאים ספרים.

הזקן ישב במקומו, ליד חלון, על כסא רפוד, נוח לישיבה, וביקשני לשבת על ידו.

הביאו שוב “כיבוד” ממעדני דמשק. ביקשתי לאחוז בחוט של שיחה, כדי להכיר טיבו של הזקן כראוי. פתחתי ואמרתי מה שאמרתי ככל שיכלתי להתבטא בערבית.

(אותו רגע ביקש סליחה מר סעיד ויצא לו לאטו בשלום…)

ענה ברוח טובה, בחיוך קל: אודך על ה"מג’אמלה" (המחמאה), שהיא מס לשיגרה, כי מה נעימות ומה הנאה לחזות בזקני המדובלל, בבלוריתי השדודה ובפני הטבועים בחותמו של הוד מעלתו “הזמן”. ואשר אמרת, כי יקשה לך להתבטא בערבית כראוי – אין בכך קושי: אני אסייע לך לשאול, אתה רק פתח לי, ואני אשאל שאלתך ואשיב תשובתי כפי שתעלה בידי.

– אעשה כרצונך, מרי, אמרתי לשאלך בעניין התפילה… כלומר: שאינך פוקד את המסגד, ובכלל אינך סוגד ואינך מתפלל – מה טעם לנוהג זה?

– היטבת, כבוד האורח, לדבר ערבית פשוטה וגם ברורה. רצונך לדעת השקפתי על דת ואמונה והתחלת בעניין התפילה; טוב, יהי כן:

חדלתי להתפלל זה עשרים שנה ומעלה, לאחר הרבה שנות־מחשבה, קריאה ועיון, כשנתברר לי, שהתפילות מיותרות לחלוטין, מאחר שאין שם למעלה, שומע, ואין פנקס, ואין רושם, וכל תפילה, כבכל לשון שהיא, שאדם מתפלל ופונה לרצון־אלוהים (“יהי רצון מלפניך”) היא לשווא, לריק, כיוון שאין קיים רצון־אלהים – מסוגו של רצון־אדם – ונמצא, בני אדם שופכים זה אלפי שנים דמעותיהם לריק, לריק. אין לי נגד בני אדם אלה ולא כלום. הם מאמינים שהשמיים שומעים להם – יאמינו; הם מַשלים את נפשם, כי יש להם שם “חשבון עובר־ושב” – ישלו את נפשם ככל רצונם. אבל אותי שוב לא יכריח שום כוח להאמין בשווא, וכבר נאבקתי וסבלתי דיי על מריי והכרחתי את הכל להרפות ממני.

– בבקשה מכבודכם, מרי, הלא הדתות הנודעות באיחוד האל, היהדות, הנצרות והאיסלאם, הלא הן בישרו מוצאן וייסודן על־ידי רצון־אלהים, דבר־אלהים וצו־אלוהים.

הזקן (בלגלוג ובעצב כאחד): הדתות, הדתות… הן בעצמן, בהיווסדן ובהתפתחותן, הן עדות ניצחת, מכרעת, לשקר ולהבל הצפונים בעצם הדתות, כי הייתכן לייחס לאלהים מדות כאלו, שלוּ ראינוּן אצל בני־אדם, היה אדם זה חוטא, מוליך שולל; כי מה שם ייקרא, למשל, למלך, שמבטיח דברוֹ, חסותו, טובו ונאמנותו לראש שבט אחד, ואחר זמן מבטיח אותם דברים לראש שבט שני, ואחר זמן – אותו דבר לשלישי. וכתוצאה מפועלו זה, נפרדים ומנוגדים השבטים ביניהם, ושנאה ואיבה, משטמה ובוז ישררו כל הימים ביניהם, ולא זו בלבד, אלא מערכות דמים, הרג, הרס וחורבן לא יחדלו ביניהם – וכל זה בשם הדתות, והייתכן לייחס כל זה למתנת־ידו של אללה, לשלוש הדתות?…

אני: אם כן, לדעת כבודך, אין גם אחת משלוש הדתות הנודעות אצולה מרצון אלהים?

הוא: לדעתי, אין גם אחת.

אני: והדתות, איפוא, כולן שווא ושקר?

הוא: לא כך. אמרתי אין גם אחת אצולה מרצון־אלהים, אבל הן אצולות מרצון מייסדיהן: משה, ישוע, מוחמד. רצונם, בשעתם, היה בכללו נעלה ומרומם על רצונם של הבריות. אבל, כיוון שרצונם היה בעצם תחליף למה שמכונה רצון־אלהים, הרי יצירתם היא בת חלוף. משל לענף כרוּת מעץ, שהוא זמן מסויים רענן, ירוק וחי, אבל עם הזמן הולך ומתיישן, הולך ומתייבש ומצטמק עד שנפסד… אנשי הדת, שהם, כביכול, חכמים גדולים, אינם מסוגלים להרגיש, שהם חוסים במחסה נפסד. ואילו רצון אלהים כמשמעו לא נודע מעולם לשום אדם בשום אתר.

אני: דבריך על שלילת רצון־אלהים נראים אמנם, כחצובים מן ההגיון, וזו דעתם של הפילוסופים, אבל אנשי הדת טוענים כי הדתות מעידות בדברים גלויים, ברורים, על רצון אלהים: בתורה כתוב במפורש ובמפורט, שאלהים ירד על הר סיני ונתן את התורה לישראל, ובקוראן רשומות בדיוק ה"סורות" שהמלאך השמיע למוחמד וב"ברית החדשה", מסופר על הנסים והנפלאות שעשה ישו ואיך קם מקברו שלושה ימים לאחר מותו – ואיך תאמר, מרי, שרצון אלהים לא קם ולא היה מעולם?

הוא: אל תתמה, אורחי הצעיר, על הניגוד שבין הדתיים והפילוסופיים. רואה אתה כמה מאות ספרים בחדר הזה? מחבריהם, רובם הגדול העסיקו מוחם בשעתם קודם כל בשאלה זו: מה רצון אלוהים? אף אני, שאיני מכנה עצמי פילוסוף, עשיתי לילות כימים בשאלה זו, כי היא יסוד היסודות, לא לפילוסופיה (שהיא סוף סוף שדה־מערכה גדול לשינוּן ול"השחזת" מחשבות ורעיונות), אלא לכל ההוויה האנושית. אתה מבין דברי? אם לא, אשתדל לפשט דיבורי עוד יותר…

אני: אבין, אבין…

הוא: כן. קראתי בזמני, אוכל להגיד, כמעט כל פילוסופי־יוון, וביחוד את אפלטון ואריסטו, ואת הפילוסופים הערבים כולם כמעט, ביחוד אבן סינא, אבן־רושד ואל גזאלי, ואת אלו החשובים שלכם: אבוּל־חסן אבן־שמואל (יהודה הלוי), את המשורר והפילוסוף אבו איוב סולימאן בן יחיה (שלמה אבן גבירול), והגדול שביניהם מוסה אבן מיימון, ומכמה פילוסופי המערב, שקראתי בתרגום – ולא כבשו לבי – דברתי באחד גדול, שאומרים ששורשוֹ בכם הוא אסבּינוֹזה (שפינוזה), הקולע בחיצי מחשבותו סמוך למטרה. והנה מצאתי שכל הפילוסופים המוסלמים והיהודים, שהיו בעלי מחשבה עמוקה ואנשי דעת רחבה, מחשבתם הפילוסופית היתה כשפחה לגברתה הדת. הם גם לא העלו על דעתם לרגל (ר' פתוחה, גימל צרויה) מעמדה של הגברת (הדת) כלומר: לחשוד קצת ביחוס שלה, אלא רק בשפחה – בפילוסופיה – זלזלו, אף פסקו ואמרו: לפילוסופיה אין מופת, אין הוכחה לידיעותיה, ואילו לדת יש ויש. ואילו לדעתי המופת, כביכול, של הדת הוא הוא טעותם וכשלונם.

אני: מדוע כיצד?

הוא: הדוגמה הבולטת ביותר הוא אבול־חסן בספרו “כּתאבּ אל חג’ה” ודליל פי נצר אדין אזליל (יהודה הלוי בספרו: “ספר ההוכחה והראיה בהגנת הדת המושפלה; הכוזרי”). הוא מוותר על הפילוסופיה, שאין בה מופת משום שהוא מוצא אותו בדת באמרו: הרי מעמד הר סיני ומתן התורה על ידי אלהים, ראו ושמעו שש מאות אלף איש! הרי זו עובדה! עובדה תמימה, ילדותית־שטחית. כנגדה אפשר לטעון כמה טענות מכחישות, אבל דיינו לחלוטין בטענה אחת: אילו אמת ונכון שאלהים ירד לפני 3500 שנה, בערך, הציג מערכת חזיון כביר ועצום ואמר דברו לבני אדם – מדוע לא יואיל, איפוא, להופיע שנית אחרי תקופה כה ארוכה, לפחות לרגעים מספר, כי אז, קודם כל, היה מעלה ארוכה לאנושיות כולה, הפצועה, הדווּיה, המהלכת בתוהו־לא־דרך, כי הנה במלחמת העולם, שאך זה שנתיים יצאנו ממנה, נכרתו חייהם של עשרים מיליונים בני־אדם, מלבד החורבן והנזק, היגון והיאוש, שהנחילה לנו לשנים הבאות. האם הופעה קצרה פומבית של אלהים באיזו ארץ שהיא, לפני אוכלוסיה גדולה – האם לא היתה משנה את ההוויה האנושית כולה מיסודה? וגם – הוסיף ואמר בחיוך – היתה משקיטה ומרגיעה את ראשם הנבוך של סוג פילוסופים מסויים שמעלים בפיהם להג־פילוסופי כל הימים, וגם היתה, כמובן, מחזקת (או, אולי, הורסת לגמרי), את עמדת אנשי הדת… אם כן, אין להבין בשום פנים, מה סיבה, שאין מתגלה כבוד אללה עתה, כשבני־אדם רבוּ ועצמוּ אלף מונים מאז היגלותו בפעם הראשונה, והם אומללים ודואבים פי אלף מן האנשים בימי קדם.

אני: בפי הדתיים יש כמה תשובות לתמיהה זו, כגון שאומרים: בצאת בני ישראל משעבוד מצרים, היה רצון האלהים לקיים הבטחותיו לאבות האומה: לגדל ולרומם את בני ישראל; לפיכך בחר אלהים בהם לפרסם אלהותו, וצווי־תורתו – ואותם בחר ל"עם נבחר" להורות להם צווי־תורתו. וכן אומרים: לפי דעת עליון, התגלות אלהים על הארץ היא מן ההופעות החד־פעמיות, כמו הופעות חד־פעמיות שלנו בארץ: אדם נולד פעם אחת, מת פעם אחת…

הוא: כך… כך… אני מניח הצדה כל הדברים “המתוקים” שאמרת בשם הדתיים ואיני נוגע אלא ב"עם הנבחר", כי הוא הוא אחת ההוכחות הגלויות, המשוועות, שכל ה"תימסאל" (ההצגה) של הר סיני וכל עניין וכל משפט וכל מלה, שכתובים במגמה דתית בכתבי־הקודש שלכם (זולתי, כמובן, חומר היסטורי ופרקי שירה) – הם מאפע וחזון־שווא; וההוכחה – העם הנבחר בעצמו! תאמין לי, אורחי היקר, אין בלבי קורטוב של טינה נגד אדם שהוא, בן איזה עם שהוא, אבל כינוי זה – עם נבחר – לכם הלא הוא לעג ומהתלה: עמו הנבחר של אללה – ונתנו זה אלף וחצי אלף שנה, או יותר – איני זוכר כעת השנים בדיוק – להפקר ולמרמס לרגלי כל העמים, בני שתי הדתות האחרות. במידה שנפלו לידי מקורות בעשרות ספרים שבספריה זו, על חייהם של היהודים במדינות המוסלמים – היו תמיד נתונים בהשפלה, בפחד ובחרדה. והרי במלחמת העולם הגדולה שמענו שבאקוראינה (אוקריינה) שחטו גדודי משחית אחד, פלטורה, (פטלורה) מאות אלפים יהודים, בני העם הנבחר – למה? מדוע? מדוע דווקא בני העם הנבחר? מדוע תמיד הם למרמס ולכליון?

הוא החריש רגע ארוך. אחר פתח ואמר: אם תתרכז קצת ותחשוב לאטך, האם לא יעלה רעיון בלבך, שהדמות האנושית של העמים בני שלוש הדתות, היא כה מעוּותה, כה טעונה רקב־שנאה ומשטמה, נגועה ברגשי נקם וזוועה וחולה במחלת מלחמות־דמים והרס וחרבן – משום שדמות העמים חתומה בחותם שלוש הדתות, שבעצם היותן סיכסכו, בילבלו, הפריעו, השחיתו בין העמים, והן הן מקור הרע והעוולה – האם לא יעלה רעיון כזה בלבך?

אני: אבקש סליחתך, כבוד מרי, תרשני ואשאלך שתי שאלות (אך צר לי מאד, שלא אוכל להביע דעתי כראוי בערבית).

הוא: אני אשמע ואסייע בידך לשאול כפי רצונך.

אני: שאלה א': האם לא תודה כבודך שהדתות, כל אחת לפי דרכה, פיתחו וטפחו גם (והוא המשיך): ערכי מוסר, ערכי תרבות, חכמה ודעת חשובים לאין ערוך, (לא כן רצית לאמר? ואולי רצית לומר עוד:) ומה איכפת, למשל, לאיש כמוך, אם הם, הדתיים, ילבישו ערכים אלו בלבוש דתי, כלומר: אם יאמינו שהדתות ניתנו מן השמיים?

ושאלה ב': אם כבודך שולל את הדתות מכל וכל, כלומר (והוא המשיך): ואין תורת־אל ואין רצון אל ואין השגחת אל, או־אז מה?).

אני: אז מטר שאלות ירדו על ראשנו להממנו… (והוא השלים): אז למה נבוא הנה, כלומר: מה תכלית בואנו? מאיין בואנו ולאן לכתנו, מה אנו ולמה אנו? וכל היקום האדיר הזה על מערכות הארץ מתחת ועל צבאות מיליוני־מיליוני כוכבים ושמשות ממעל – כל כולם אך מקרה אחד הם? איזה אירוע שבדרך אגב? כפי שהיו אומרים אילו פילוסופים יוונים: שהעולם “קדמון” – ואין פטרון ואין מנהיג למרחב אין־סוף זה? לא כך, או בדומה לכך, רצית לשאול?

אני: אמנם כן… כמעט כך…

הוא: על שאלתך הראשונה: ערכי מוסר ותרבות שטיפחו הדתות חשובים ונעלים בעיני, ואני מקיימם עם שאני מתנגד לדת, משום שערכים אלה ביסודם הם אנושיים ואין צורך לאדם שיאמין בדת כדי לשמור על מוסר ולהוקיר תרבות ודעת. אכן, רבים סוברים שכוח הדת יפה לרסן את האדם מעברות, מחמת פחד העונש מאללה בגיהינום, ואילו אני סובר שכוח ההכרה של האדם חזק מכוח הדת, שאם יתגבר אדם פשוט על פחד הדת, הוא עלול לחטוא בנקל. לא כן בעל הכרה מוסרית. מיליוני אנשים חופשים מדת במערב, וגם מספר מועט בין המוסלמים הדבקים בדת, אינם גנבים ואינם כוזבים ואינם נואפים, לא מפני שכך כתוב בלוחות “עשרת הדיברות”, אלא מפני שכך כתוב על לוח לבם.

ולשאלתך השניה, הכוללת, כפי שאמרת, מטר־שאלות, מן הנמנע שאענה על כולן תוך שעה או עשר שעות. אבל אנסה להשיב משהו עיקרי, יסודי, כולל ומקיף, והפירוט וההסבר יבואו, אם יעלה ברצונך לבקרני שוב. ובכן שאלת: האם באמת הכל מקרה, ואין אלהים ואין רצון־אלהים והעולם קדמון ואין לכל ההוויה פטרון? שמע, אורחי־נכבדי, העולם אמנם קדמון, כפי שמגלים החוקרים ומוכיחים שכדור הארץ קיים זה כמה מאות מיליונים שנה, אבל יש פטרון לעולם קדמון זה ולכל היקום. לא מקרה הוא. הן רואים אנו עין בעין, שקיים סדר נפלא־מופלא במרומי מרומים ובסתרי מעמקים, למן הרמש הזעיר, על מערכת אבריו: עיניו – הרואות להפליא, אזניו המטיבות לשמוע וכו', ועד מערכות המזלות במרומים – הכל “פועל” בדיוק נמרץ. ומעולם ועד עולם לא קם ולא יקום סדר במקרה. אין מצוי סדר מאי־סדר. גם בשולחני זה הקטן מעולם לא מצאתי הספרים והניירות מסודרים במקרה. אם כן יש פטרון. קדמון. יש אלהים. אבל לעולמי עולמים לא יגיע אדם להכירו, להבינו, להגדירו. אחד משורר־פילוסוף שלכם, לא אזכור אם הוא אבו־איוב אבן־יחיה או המימוני, אמר על אלהים: השכל הנעלם מכל רעיון. זהו. אבל למרבה הפלא הוא המשורר בעצמו, סותר דברו, כשמנסה ומתאמץ, נאבק ומתפתל, להגדיר את האלהים, או לשבח עלילותיו ולהתפלל אליו. והרי זה “אידאד” (ניגוד, אבסורד), משום שברגע שאתה מתפלל לאלהים – אתה מורידו מרוּם־סתרי־עוּזו, בייחסך לו תכונות של בן־אדם, שזקוק הוא לתפילתך או שרצויה לו תפילתך – וכל שמרבים הפילוסופים, ביחוד הערבים והיהודים, דיבורים והסברים בנידון זה, אינו אלא פילפול פילוסופי, שיסודו שווא, כלומר: אמונה דתית. אבל מהות האלהים – לעולמי עולמים ולנצח נצחים לא יגיע שכל האדם להשיג קורטוב שבקורטוב ממהות אלהים, כיוון שהוא עצמו, האדם, אינו אלא אחד מאלף ריבוא־ריבואות מיצירי אלהים, שאמנם ניחן, במקרה או שלא במקרה, במנת־שכל יתירה מכל בעלי־החיים, אבל אין השכל הזה, כפי שמקובל, ניצוץ אלוהי, כביכול, כמו שאומר ב"מזמיר" (תהילים) שהוא פחות מעט מאלוהים (ותחסרהו מעט מאלהים). לא לא! איפה אדם ואיפה אלהים? ואל יטעך לבך לחשוב: כיוון ששכל האדם הגיע עד לעומק המחשבה ודקות ההגות ונבכי המספרים בחשבון הגבוה, בחכמת התכונה ובמחקר בעלי חיים וחידקים, – ששכלו הוא “ניצוץ” ממהות אלהים, אלא כיוון שהאדם הוא יציר אלהים מחונן דעת (שנתפתח ודאי במהלך רבבות שנים), יכול שכלו להשיג ולהבין מהותם של הדומים לו, יצורי אלהים אחרים, לאמור: כל המצוי, כל היש, היינו: כל אשר בטבע – כל הטבע, למין טיבו של גרגיר עפר באדמה עד גודלו, משקלו ונפחו של שבתאי וצדק. ואמנם, רואים אנו היאך צועד האדם מדור לדור בדרך הקידמה ומגלה נפלאות ונצורות. כן, תמיד ולעולם ילך ויגלה רזים ופלאים מתוך הטבע עצמו, את יצירי האלהים, אבל לעולם לא את יוצר הטבע. בזאת אין אני בדעה שווה עם אסבּינוזה. על כן אמרתי לך בתחילה, שמחשבתו קולעת סמוך למטרה, רצוני לומר: יש במערכת מחשבותיו הרבה רעיונות נפלאים ויפים, המושכים לבך לחשוב שאלהים וטבע הם אחד, אבל לא כך האמת. לעולם אין להשוות את העשוי לעושה. כלום יעלה על דעת מי לאמור, למשל, שמכונה משוכללה, מורכבה, מפוארה, המועילה בפעולתה – יכולה להשיג מהותו של יוצרה־מכוננה?

אלו דברים, כפי שאמרתי לך, אך ראשי מלים הם לשאלות ששאלת, ואין ספק בעיני, שרבות מאוד השאלות אשר עמך. אני מוכן להשמיעך דברי ככל שיעלה בידי – ולא איגע גם אם יהיה רצונך לבקרני כמה וכמה פעמים.

הודיתי לזקן בדברי שלום ויקר.

בהגיעי למקומי, רשמתי השיחה לפרטיה כשהיתה עוד “חיה” ובהירה בזכרוני.

הגעתי אל כרך גדול במדינה גדולה באמריקה־הדרומית, כשליח מטעם המוסדות הלאומיים, בשנת 1957, לאחר מיבצע סיני וחיסולו מבחינה מדינית.

היתה זו הפעם הראשונה, שנשלח לאותה מדינה שליח סופר, ונוסף לכך – “ספרדי” (תואר ששכחתיו מכבר, אך שולחי ומקבלי, כפי שנראה, לא שכחו כל עיקר) ועוד תואר נוסף: ירושלמי.

הקהילה היהודית הגדולה מורכבת מתערובת מהגרים מארבע כנפות הארץ ממש, ביניהם גם כמה עשרות ירושלמים שהגרו איש איש בשעתו.

בשני הימים הראשונים לבואי נערכו שלוש עצרות־עם גדולות ואלפים רבים שמעו דברי הסבר על המתהווה בארץ בכלל, ובמיוחד על המאורע הגדול האחרון: על מהותו, ערכו וקיצו העגום של מיבצע־סיני.

באמצעות נאומים אלה ואחרים נרקמו עד מהרה קשרים טובים ויחסים נלבבים בין השליח לבין בני הקהילה.

ואם בני הקהילה, מגלויות שונות, שמחו בשליח, הודו לו, הגדילו שמו וגם יש והגדילו תרומותיהם, הרי הירושלמים שבקהילה, ראו עצמם בחינת מחותנים וכאילו מאורו, כביכול, של השליח “אור נגה עליהם” וכל שנמצאה להם איזו הזדמנות שהיא, היו משבחים ומפארים אותו ואגב כך משתבחים ומתפארים בו.

לאחר שבוע, או עשור ימים, לשבתי בכרך, בנוחי לעת ערב במרפסת המלון, הודיעו לי, שאשה פשוטה עומדת בשער ומבקשת לעלות ולדבר עמי רגעים ספורים.

הורשתה. נכנסה אשה כפופה קצת, לבושה שמלה פשוטה ונקיה, גילה לפי מראיה, בין 50–60, קלסתר־פניה ללא שרידי יופי, אך אין דמותה כעורה.

פתחה בלשון נימוסין על ההטרדה ועל ההעזה ואמרה: "אני שלוחה אל כבודך מאדוני, לא בעלי, להגיד לך, שהוא, מאיריקו פולר מירושלים, שאתה ודאי זוכר אותו, כיוון שהייתם גרים בשכנות, חצר ליד חצר, ויום־יום הייתם יכולים להתראות. אבל, ציווני להגיד לך, שתיתן דעתך בכל הזהירות ביחס לשמו: איש אינו מכיר אותו בשמו של ירושלים, שום איש. פה שמו אחר. זה חמישים שנה, שהוא גר בעיר הזו בשם האחר. והוא מבקש ממך מחילה רבה ומנשק ידיך, שתבוא אתה אל ביתו, כי דברים רבים־רבים לו אליך והוא אינו יכול – לא נוח לו בשום פנים – לבוא אליך.

– הוא חולה? קשה לו ללכת? הוא זקן?…

– לא. הוא בריא מאוד. זקן, אבל בריא בהחלט. הוא מבקש מכבודך, שתואיל לומר לי המסכים אתה לסור אליו – אם לאו. אם תסכים, בטובך, הנה הכתובת בידי, תוכל לבוא מחר בלילה בשעה תשע. ואם לא תסכים – אין לו, כמובן, כל טענה אליך אך צר לו מאוד שיידחה הדבר מי יודע עד מתי ומי יודע אם יתגשם כרצונו. וחבל לו מאוד.

– הגידי נא לו שאבוא. ברצון אבוא.

– אני מאושרת, אמרה. השתחוותה ויצאה.

*

היא יצאה – ואני כמו טולטלתי בבת־אחת אחורנית בחמישים שנה, לירושלים, הריהו מאיריקו, הבחור המופקר, המתוחבל, המרושע, אשר ידיו רב לו במירמה בעורמה ובמזימה.

אותו רגע היו עולים ופורחים בזכרוני אירועים, מיקרים ומעללים של מאיריקו, כניצוצות שעולים ופורחים מלהבה גדולה. ורק לשם הדגמה כלשהי אציין מעשה רשע אחד ותעלול אחד, כפי שנודעו בזמנם בפרטי פרטיהם בירושלים:

מעשה הרשע: חבורת בדווים מעבר־הירדן מכרו כמות גדולה של חיטה לסוחרים ערביים ב"בזאר" (מחסני תבואה) ברחוב הבמרק בירושלים וקיבלו תמורתה עשרה, שנים־עשר נאפוליון זהב (סכום נכבד באותם הימים). ראש החבורה שילשל את מטבעות הזהב ב"קמר" (אבנט), העשוי כמו כיס ארוך, מה יכול להיות בטוח יותר מאשר אבנט חגור במותניים?

אבל, מפני כייס, חטפן וגזלן כמאיריקו אין ביטחון בשום מקום, בשום זמן ובשום מיקרה. מאיריקו, שמזדמן תדיר במקומות שיש סיכון ל"פעולה", עקב אחרי חבורת הבדווים מרגע בואם לפרוק סחורתם בבזאר ועד שקיבלו הממון וטמונו בקמר.

אחר, עקב אחריהם כשהוליכו הגמלים והחמורים ל"ח’אן" (מלון־בהמות) וכל החבורה (שישה אנשים) נכנסה לבית־קהווה לסעוד פת־שחרית, לשתות קהווה ולפוש. ובית־הקהווה גדול ורחב־ידיים, הוא מכיל באגפיו ובפינותיו ובמרכזו עשרות־עשרות חבורות של לקוחות – והמהומה גדולה. שם זמרה, וגם שירה, וגם שיחה. מאיריקו יושב באחת הזוויות החבויות, בחינת רואה־ואינו נראה ומעשן נרגילה במנוחה. עיניו נעוצות בחבורה “שלו”. יושב הוא שעה, שעתיים. משראה שמצטופפים מעט סקרנים סביב חבורת הבדווים ונכנסו בשיחה עמם ומישהו פצח בקול רינה בדווית והמעגל של סקרנים סביבם גדל יותר – הואיל אז מאיריקו לעבור על ידם ולהטיל בסתר גחלת קטנה בגבו, בתוך חלוקו, של הבדווי חוגר האבנט. אחרי רגע או שניים, משהרגיש הבדווי שאש בוערת בגופו, זעק בבהלה, ומתוך שהניע את עצמו, את חלוקו, העביר את הגחלת הקטנה ממקום למקום בגופו והיה מתבהל יותר וזועק יותר, והחל קורע מעליו ומשליך חלוקו, הכאפיה וגם האבנט. כיוון שהבדווי אינו מביא לעולם רגליו בתחתונים – היה זה עלוב ומבולבל, בעמדו כמעט חשוף מבושיו. המהומה, הבילבול והמבוכה היו גדולים בין המון הסקרנים המצטופפים. ואילו מאיריקו, שעמד גם הוא ביניהם, משך ברגליו קמעא־קמעא את האבנט. משנוכח שהכל עיניהם לנשרף, שלח ידו באבנט חגרו במותניו ויצא לאיטו מבית הקהווה, ואחר המשיך דרכו במרוצה – וחסל.

*

באותם רגעים שעלו בזיכרוני כמה וכמה אירועים ועניינים הקשורים בשמו, עלתה גם דמותו, קלסתר פניו, לפני. היתה זו דמות קשה, נדירה. כל עצמו היה בחור בינוני בקומתו ובמלוא גופו. דיוקנו היה עגול. פניו היו לקויים בסימני אבעבועות. מבט עיניו – חד וחודר, אם כי היה פוזל במקצת. אפו ושפתיו היו די עבים וסנטרו בולט.

הוא היה איפוא, הגאנגסטר, כביכול, של רחוב היהודים.

אולם, כדרכם של רשעי העולם־התחתון, שיש להם מוסר משלהם, מצוות משלהם ורחמים משלהם – כן היו גם למאיריקו. ואם כי השם הרע היה דבק בו כעור לבשר, בכל זאת, לפעמים, קול אחר היה דובר טובות עליו. הקול לא נשמע ברמה, אלא היה עובר ומסתלסל בחשאי בבתי יהודים, ובמושבותיהם, בבחינת: כבוד העניין הסתר דבר. והדבר היה נרמז בשיח דק מן הדק לאמור: ש"הוא (מאיריקו) עשה נקמה בגויים", או ש"הוא" ערך איש־שם “הזמנה” (גניבה) גדולה וחבריו־מקורביו מעידים שאת כל ה"הכנסה" חילק לאביונים.

אבל, הרושם הכללי, של כלל העדה, עליו היה, שהוא רודף מעללים, מזימות ותככים מתוך קלות־דעת או מתוך קינטור ולעג ללא צורך ותועלת, לא לו ולא לזולתו. הוא היה אז לחידה בעיני רבים, בפרט לאלה שידעו את משפחתו הטובה, את אביו ירא ה', הרודף אחר מיצוות ומעשים טובים כמו אחרי עסקי־רווחים.

ופתאום – נעלם מאיריקו מן העיר ואיש לא ידע מה היתה עימו. והנה, היום ידיעה ממאיריקו!

*

כשעמדתי בשעה היעודה בפתח ביתו ונפתחה הדלת, ידעתי שהוא הפותח. ביקשתי קודם כל להתבונן היטב בפניו. התרשמתי: אותו מבט, מעינו הפוזלת במקצת, עודנו חד, תקיף, כמו אז; ואילו כלל דיוקנו כאילו השתפר, התרכך כלשהו, אולי בגלל שיפעת שערות השיבה, שלא כולן לבנות, ובגלל השפם העבה קצת המחפה על שפתיו ועל פיו. לפי מראהו הכללי, נראה כגוש־אדם, היינו: גוף מלא, לא־שמן, מוצק, רחב כתפיים וגב וכל עצמו נראה כעשר שנים צעיר מגילו.

הוא הושיט אלי שתי ידיו ואמר בלשון פשוטה, רחבה: ברוך הבא, אדון יהודה, בוא, היכנס, נכבדי. ייתכן שלך חיכיתי כמה עשרות שנים!

תוך שאנו צועדים במבוא הבית, אמר בעל־הבית: בבקשה, נדבר איספניול, לא קסטליאנו. נזכור אותם הימים, כיוון שעברית איני יודע לדבר, אם־כי אני מבין הרבה.

בעל־הבית הושיבני בכורסה ושקעתי בה. הוא גרר הכורסה השניה, קירבה אלי, לקח את ידי, נשקה, לטפה ואמר: אני מנשק דרך ידך גם ידי כל יהודי ירושלים מלפני חמישים שנה. הייתי רוצה להזיל דימעה אחת לפחות, על כל הרעה שגרמתי לירושלים בימים ההם – אבל לבכות איני מסוגל; מעודי, גם בימים רעים, בהלום המוות את אשתי – לא ידעתי לבכות. איני יודע למה אין עולה דימעה בעיני. אבל אתה יודע, יהודה, אני מתרגש היום כפי שלא התרגשתי מעודי. משראיתיך – דפק ליבי כשעון. פעמים מעטות דפק ככה, כי הלב של בן־אדם הוא כמו ים קטן. והיום יש סערה בים הקטן. נשב, ננוח ונטעם משהו.

*

לאחר שעה קלה, פתח בעל הבית ואמר: עתה, רוצה אני להגיד לך על שום מה העזתי אני, שאיני שווה צל־שלך, להטריחך לבוא אל ביתי. אכן, כל ימי אודה לך על טוב־ליבך ועל ענווּתך.

קראתי לך בשביל שני עניינים: האחד פשוט ועמוק כאחד. מרגע שנוכחתי שאתה אמנם השליח הבא אלינו הפעם, כבר סער לבי בקרבי והחלטתי לבקש לשוחח עימך, לדבר אליך, לשמוע מפיך, שתספר לי ואספר לך, שהרי בעצם חמישים שנה אני שתקתי, הייתי עלום, נסתר, אבוד, כמעט מת. עתה, שבתי ונמצאתי. אני קיים. כמי שהיה תושב ירושלים ואתה מצאתני. אבל, הגד לי, בטובך, קודם־כל: האפשר לדבר עמך בגלוי, פתוח, חופשי, כפי הרגש שבלב וכפי המחשבה שבראש, גם אתה, אדוני, אם תרצה, תוכל לשאול מה שתרצה, בלי היסוס ופיקפוק – או שעלינו לדבר דברים מקופלים ומגוהצים, לא חמים ולא קרים, ולמסור לך סידור העניין השני שבגללו קראתי לך וגמרנו?

– לא, לא, מאיר. אני מעדיף מאה מונים דיבור גלוי, אמיתי, חופשי, על דיבור מוסווה, מחופש, כמו שמעדיף כל אדם מטבע כשר על מטבע פסול.

– שפיר, יהודה. אבל, מי כמוך יבין, שמן הנמנע לדבר ולספר על הקורות אותי בתקופת חמישים שנה. לשם כך לא יספיקו גם ימים רבים. אספר לך, כמו שאומרים, משהו “על ראשי האצבעות”.

על מאיריקו פולר מירושלים ודאי אין לי כל צורך לספר לך שום דבר, אמר מצטחק, כיוון שאתה מכירו יפה־יפה, ואתה ודאי זוכר מעשיו ומעלליו כמו שכתוב ב"ארבעה־ועשרים"¹, “אשר כל שומעו תצילנה שתי אוזניו”.

– מה? אתה יודע פסוק – ועדיין אתה זוכרו?

– פסוקים שלמדתי בילדותי ב"תלמוד תורה", נשארו קבועים בראשי כמו במסמרות. בכלל, יש לי זכרון טוב, טוב מאוד. אני זוכר הכל, כל שעבר עלי כל השנים, מאז ועד היום. אפילו דברים קטנים, פעוטים, מיקריים. ראה, כשהייתי בן שתים־עשרה למדתי גמרא, חצי שנה, מסכת ביצה. עד היום אני זוכר כמה משניות משם.

– אתה פינומן! הלוא יכולת ללמוד, לדעת הרבה ולהיות מלומד. זכרון כזה!

– כן, אולי. אבל, אני הייתי בנעורי אומלל… מיואש… אולי עוד אספר לך. אבל, רואה אני באמת, שקשה עלי לספר המון־המוני דברים על עצמי. איני יודע איך להתחיל, ממה להתחיל. אולי תטיב אתה לשאול אותי.

– שפיר, מאיר, צדקת. והנה – אף־על־פי שאני יודע עברך בירושלים, רואה אני צורך לשאלך שאלה אחת על אותה תקופה, שהיא, סוף־סוף, שורש ויסוד לחייך. ואם נבין ונכיר אותה תקופה – יתבררו לנו, אולי, דברים רבים. ובכן שאלתי היא: התוכל להגיד לי רק: מה הסיבה, הדחף, כלומר, מה דחף אותך אז לעולל כל אותם מעללים קשים, אכזריים, ללא הכרח. אפילו ללא תועלת לך.

השתהה בעל־הבית רגע ארוך ואחר אמר דרך החלטה: טוב, אגיד לך את אשר לא הגדתי לאיש מעודי: היו, בעצם, שני גורמים. אחד יסודי, עיקרי, והשני חמור פחות.

העיקרי, היה זה, שאני הייתי תמיד רגוז, מר־לב, זועם – על עצמי, על פני, על דמותי. הייתי מאוס על עצמי מחמת כיעור פני. כל שעשיתי אז – עשיתי מתוך כעס, מחאה, מרד, נגד מי שהשחית את פני ככה. נגד אלהים! כן, לאחר שלבשתי תפילין, התחלתי להרגיש בתקיפות נמרצת, בהרגשתי בשנות ילדותי, בעיוות פני. ואז – חדלתי להתפלל. מאז, איני מתפלל. אחרי כן, במשך שנות חיי הרבות, הרביתי מאוד מאוד לחשוב – אולי אספר לך עוד אחר כך – והגעתי לידי כך שאיני מאמין בשום דת; לא משה, לא ישו ולא מוחמד. איני מאמין בשום פנים, ובשום תנאי ובשום צורה, שאלוהים נתן מין דת ליהודים ומין שני לערבים ומין שלישי בשביל נוצרים. אבל, אין זה עתה מענייננו. אני סברתי וראיתי, שאני שנוא על הבריות – והבריות היו שנואות עלי. ימים רבים, לא ימים – שנים רבות, הייתי מהורהר תמיד בדאבת־נפש זו: בפרצופי הזעום. ואמנם, מעודי לא שמעתי מלה טובה, רכה, מפי מישהו עלי.

רק אשה אחת, דודה רחוקה שלי, חכמה מאוד (בגיל שבין 45 ל־50) יפה וטובה, שהייתי מכיר אותה מרחוק, נכנסה עמי בדברים פעם ופעמיים. היא דיברה אלי דברים כאלה, שירדו לליבי כשיקוי, כמרפא. הייתי אז בחור בן עשרים־ושלוש, לא פתי ולא תמים, אבל האשה הזאת כמו לשה אותי בדברי החוכמה שלה ובעצות שלה. היו כמה דברים שאמרה לי, שחשבתי עליהם בעצמי כמוה. אבל, היו גם דברים שלא עלו על דעתי, כמו, שאמרה, שאני עלול להיות בעיני הבריות אהוד, רצוי אפילו אהוב, אם ארבה להיטיב עם הבריות, כי מעשי הטוב והחסד, הרחמים והעזרה לזולת מעדנים ומזככים את נשמת האדם ואותות אלו ניכרים גם בפני האדם ובמבטי עיניו. אני מכירה – אמרה לי – שיש קווי רוך כאלה במבטי עיניך; ואתה אהוד עלי באמת. אני גם מרגישה את צפונות ליבך, משום שאתה אהוד עלי. ואני מעיזה לומר לך: הייתי נכונה להוכיח לך, שאתה אהוד עלי והייתי ממלאת את רצונך־תאוותך כפי שאתה מתאווה לי, אלמלא הייתי אשת־איש; כי טרוף־דעת הוא לבצע מעשה טוב, מעשה־חסד, כלפיך, בה־בשעה שאותו מעשה עצמו הוא תועבה ונבלה קודם־כל, כלפי עצמי ואחר כלפי בעלי, בני וכל אדם, אף־על־פי שהדבר ניתן להישאר נסתר ונעלם. אבל, די, כמובן שאני יודעת. ולפיכך זכור נא תמיד, – אמרה – בשעות מלחמה קשות, קשות מאוד עם יצרך, התאמץ להתגבר על עצמך. אני זוכר דבריה, כמו שאשמעם היום. זהו מה שאמרו חכמינו: איזהו גיבור, הכובש את יצרו. ואם אתה גיבור כזה, אתה עשוי להצליח בחיים. והיא־היא, שיעצה אותי להזדרז ולנסוע לאמריקה, כדי להתנער, להתנקות מכל הכתמים שעלי – ולהתחיל להיות אדם אחר, חדש, טהור, בארץ רחוקה.

תוך חודשיים־שלושה השגתי הכסף בשביל כרטיס אוניה. אותה אשה טובה נתנה לי שני נאפוליונים זהב. אגב, לפני עשרים שנה בערך, כשעלה בידי להיוודע עליה, נמסר לי, שהיא נפטרה בשנת 1930. לא זכיתי להשיב לה את מתנת הכסף שלה. ימים רבים התאבלתי על האשה הזאת, שהיתה לי לגואלת, לצדקת, לנביאה שלי.

*

הרי, נכבדי, עשיתי רצונך וסיפרתי לך הרבה ממהלך חיי בירושלים לפני יובל שנים. ניגש עתה לסדר עניננו. – כן, מאיר, אבל עדיין לא הזכרת מה הגורם השני שדחף אותך למעשיך בירושלים!

– כן, נכון. הסיבה השניה היתה גאוותם וזדון־ליבם של המוסלמים־הערבים, בירושלים ובכל הארץ. אני הייתי מעורב עמם, התהלכתי בחברתם והכרתי את טיבם. תמיד הושפלתי בעיני עצמי מרוב התנשאותם והשתררותם עלינו. לא יכולתי לשמוע היאך דיברו גבוהה־גבוהה באוזנינו, כמלכי הארץ ושליטיה. והלוא יש ואחד “אבאדאי” (בחור גיבור), כביכול, שלהם היה מטיל אימה ברחוב היהודים ופוגע בכבוד אשה או נער יהודי, והיהודים שמו מחסום לפיהם. ואתה יודע כמה פעמים פרצו גנבים (מוסלמים כפריים), בלילה, לבתי יהודים, דקרו ופצעו אנשים ונשים – ואין מוחה ואין נוקם. אני נקמתי כמה פעמים באופן פרטי, בסתר, בהיחבא וגם עם נשותיהם הסגורות והנסתרות שכבתי לא פעם, כנקמה… אבל, מה יכול מאיריקו אחד לפעול. “לעמוד בפרץ”? (אמר בעברית). אבל, אילו הייתי מוסיף לפעול כפי שפעלתי, סופי, שהייתי נתפס – והיו מחסלים אותי. נאלצתי, איפוא, גם משום כך, לעזוב את ירושלים, כמו שאומר הפיתגם: “העין אינה רואה – הלב אינו דואב”.

*

כשבאתי הנה, המשיך בסגנון טלגראם, ביקשתי להתנכר. רחקתי מיהודים, פן יכירני מישהו מירושלים. תמיד גרתי בקצווי כרך, פעם בין נוצרים ואמרתי שאני מוסלמי, פעם באיזור רחוק אחר, בין מוסלמים, אמרתי שאני נוצרי. לא התיידדתי עם איש, עבדתי קשה מאד. שבע־שמונה שנים ראשונות עבדתי כבהמה. אבל, חסכתי כסף. חייתי בצימצום. התנזרתי גם מאשה. בכוונה, לקיים עצתה של אותה אשה. וכשהיתה לי קרן קטנה, עסקתי במיסחר, בשני סוגים: ביצוא בקר חי ובדשנים חקלאיים.

הלך לי טוב. כמעט שהתחלתי להאמין בהצלחה מן השמים. אבל, כשהעמקתי לחשוב – ידעתי שהצלחתי היא בגלל אורח־עבודתי. אז הלכתי אל נשים יקרות מאוד, אבל בהסתייגות, בלא להיטות. עשרים שנה ויותר – הייתי רווק. בין כך וכך למדתי לקרוא ולהבין כראוי קסטיליאנו. קניתי לי הביבליה בקסטיליאנו ובעברית ולמדתי הרבה על־ידי כך. קראתי גם ספרים דיִי. התבודדתי דיִי. עם עצמי וחשבתי עד בלי די – על עצמי, על אדם וטבע ואלוהים. אמרתי לך כבר: אני איני מאמין באלוהים של הבריות, כמו שמאמינים סתם בני־אדם. האלוהים הזה של בני־אדם – הלוא הוא האוייב הנורא ביותר שלהם, האכזר ביותר. ובי לא חדל, כביכול, להלום, כל חיי. כי, הנה, סוף־סוף, לאחר למעלה מעשרים שנה שחייתי פה כרווק, נשאתי לי אשה, בת איכרים מפה, אבל יתומה מהוריה. היא היתה טובה כילדה תמה ויפה כבת אצילים. גיליתי לה שאני יהודי וקראתי לה שרה. יש לי ממנה בן ובת. הם מבוגרים, מסודרים. את בני מלתי, כיהודי. אשתי נקטפה מבין ידי שבע־עשרה שנה לאחר נשואינו, בת 35 היתה בסך־הכל, כשנפטרה ממחלה פתאומית. מאז, לא אדע אשה. זאת המשרתת, דואגת לכל אשר לי בבית. לבני נתתי ירושה בחיי, למען יישארו בטובה ובשלום אחרי.

מאז מתי עלי שרה – אבדה שמחה מחיי, שבתי להיות בודד, עגום ומיואש.

בימים הראשונים אחר המלחמה העולמית הראשונה, כשנודעה בעולם הכרזת בלפור, ושנשלח לירושלים נציב עליון יהודי נרעד לי הלב קצת. אבל, לא נתפתיתי ולא נשתנה מצב־רוחי ולא האמנתי שזאת גאולה למעננו. מרחוק חשדתי בערבים הזדים, הגאים, שיפרישו רעלם כצפעונים. כפי שהיה באמת במעשי המופתי הארור ואנשיו. כל אותן השנים שמשלו האנגלים, אמרתי אני לעצמי: כל זמן שיש למוסלמים יד בשילטון בירושלים – אין גאולה לנו. באותן השנים לא הייתי תורם לקרן־הקיימת לקרן־היסוד אלא תרומות קטנות, ולא בשמי אלא בשם סתם יהודי, כי אני מודה: עקשן אני ולא האמנתי בכוחנו, ביכולתנו לגבור על הערבים.

אבל, אחר מלחמת־הקוממיות, ב־1948, כאשר נודע לנו כי נפלו אלפים רבים במלחמה – גאה לבי מאוד. אמרתי: אם יש לנו יהודים כאלה, צבא כזה, שיכול לעמוד נגד צבאות של שלוש ממלכות ערביות “מתגאוות” ולנצח את שלושתן, אני לא רק מסיר כובעי לפני יהודים כאלה, אלא אני כורע ברך לפניהם ממש.

אבל, עדיין היתה נקודה מרה בליבי: שירושלים העתיקה, היקרה, ירושלים שלנו, תחת שלטון ערבי. ושמעתי כפעם בפעם מה שהרס וחילל השלטון הניקלה הזה, וגמרתי בליבי, ביני לבין עצמי: אם ישראל תצליח לגבור ולגאול גם את ירושלים העתיקה, אני מנדב למדינת ישראל מחצית חסכון־חיי במזומנים (כיום בערך חמישים־וחמישה אלף דולאר) וציפיתי מדי שנה בשנה לגאולת ירושלים, כדי למלא מישאלת ליבי בטרם יבוא קיצי. ואם כי מרגיש אני עצמי בריא בהחלט – אין אדם יודע מתי יבוא קיצו. ובינתיים, השנים מתחלקות במידרון־הזמן – והנה עברו ממלחמת הקוממיות תשע שנים. ובמקום לגאול את ירושלים ערכתם מלחמה גדולה ונהדרה, כפי שקראתי בעיתונים, מלחמה שהיא למופת ולתהילה גם בעיני עמים וממלכות גדולות. ודווקא בשביל העוול והשפלות שעושות לנו אמריקה ורוסיה – אני רוצה במעט יכולתי להודות ולחזק שם מדינת ישראל, ואני מוכן לתת בידך המחאה (הריהי מוכנה עמו. הוא הוציאה מחפיסת עור שבכיסו). זאת החלטתי עוד לפני חודש ימים, מייד לאחר חיסול המיבצע. אבל, כפי שאתה מבין, עדיין אני כאן אינקוגניטו, אחד נעלם, נסתר, אבוד, רק מדינת ישראל, אפשר לומר, גילתה אותי עצמי. ואני לא יכולתי לפנות פה אל באי־כוח המוסדות ולהיות בשבילם “סנסציון” אחד. אני מאושר, שאני יכול למסור ההמחאה לידך. אתה תיתן לי, בטובך, למען הסדר הרגיל, קבלה זמנית ותתייעץ עם ראשי המדינה במה להשקיע את הסכום, וכל שתחליט אתה עם ראשי המדינה – אני מסכים. הוא הוציא מן החפיסה את ההמחאה, הגישה לי, רשומה על סך 55,000 דולאר וחתומה בשם ריאם ראלויפ.

– מהו שם זה?

– זהו שמי, באותיות הפוכות. כך קראתי לעצמי כשהגעתי הנה.

– אתה הזכרת בראשית דבריך, שאתה מתרגש מאוד היום. עתה, בא הרגע שעלי לומר לך: אני מופתע ונדהם ממך. אתה מפליא אותי במהלך חייך, בדרך עשייתך ובעוצם רגשותיך. אכן, ראוי אתה להוקרה רבה. ועל מיפעלך הטוב והנעלה שאתה עושה, מה אנו יכולים לגמול לך, מלבד לאחל לך שתזכה לראות את ירושלים משוחררת תחת דגל ישראל?

– אה, אם אזכה לכך, אשוב להשתקע בירושלים העתיקה, אני וכל אשר לי, בני ומשפחתו ובתי ומשפחתה.

– האם כל־כך דבקה בך קדושת ירושלים?

– קדושת ירושלים – לא. לא זאת. אם נערצה ירושלים לרבים בגלל קדושתה – יערב ויערץ להם עד אין קץ. אך, אני אוהבה אהבת נפש משום שהיא שלי, שהיא ביתי, שהיא שלנו. אני אוהבה כשם שאדם, שנודע בעולם ומורגל בבתי־מלון נאים וטובים, אינו מוצא נחת־רוח שלמה אלא בביתו שלו.

*

השתאיתי לאיש־שיחי והחרשתי. אחר, אמרתי לו: אתה בעצם, בעל־תשובה גדול. אתה מזכירני דברים נאים, שאמרו חכמינו על בעלי תשובה, שהולמים, כמובן, אותך בממש.

– אותי?

– כן. הם אמרו: במקום שבעלי־תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. (הם, החכמים, חשבו, באין יכולים לעמוד בעולם הבא, בגן־עדן, אבל אפשר ליחס דבריהם גם לעמידה בעולם הזה)…

הם אמרו לפי אמונתם: בעל־תשובה לשמיים, ואני בעל־תשובה לעצמי, ודווקא בעולם הזה…

ברגע הפרידה נדברנו להימצא בקשר מתמיד ולאחר שאסע נתמיד בקשרי כתובים, עד בוא היום המקוּוה לגאולת ירושלים.

ימים אחדים ערב פטירתו מסר הסופר יהודה בורלא ז"ל לפרסום ב"מעריב" את הפרק הבא מזכרונותיו

שאלתני: האם בימים ההם, בימי בחרותכם, לפני חמישים־ששים שנה, לא נתפסתם לפעמים למעשה של קלות־דעת, של קונדסות או לאיזו הרפתקה שהיא?

תשובתי: כיון שהיינו בני אדם חיים, עלול היה לקרות לנו כל שקורה לבני אדם חיים, אלא כל מה שקרה – קרה בנוסח הימים ההם, בבחינת: נוסח ראשונים. והנה בזכרוני עולה עתה הרפתקה מיוחדת במינה, שאירעה לפני ששים שנה בערך, שהיו מעורבים בה מטובי אנשי העליה השניה כגון: יצחק בן־צבי ז"ל, אהרן ראובני אחיו, יוסף נחמני ז"ל, יצחק שמי הסופר ז"ל, יחזקאל אבישר (אחיו הצעיר של דוד אבישר ז"ל), אני וי. ח. ברנר כמשקיף מהצד.

*

וזה דבר ההרפתקה כהווייתה: באחד מימות פגרת הקיץ, בסמינר למורים של “עזרה” בירושלים (כאמור, בערך בשנת תרע"א – 1911) יצאנו לשוח בשדות בקרבת שכונת הבוכרים “רחובות”, יצחק שמי ז"ל ואני. רחקנו קצת מתחום השכונה והנה אחיו הצעיר של חברנו בסמינר דוד אבישר – יחזקאל אבישר – רץ אחרינו, קורא לנו ורומז מרחוק שנמתין לו. ידענו שהוא גר עם אחיו הגדול דוד, בחדר ששכרו בשכונת הבוכרים ושאחיו נסע לימי הפגרא הביתה לחברון. דמינו שהצעיר הרץ רוצה להצטרף אלינו בטיולנו. אך משהגיע אלינו נראה חיוור, נדכא ועלוב. בנשימה קטועה סיפר, שבעל הבית, ששכרו אצלו החדר בראשית הפגרא, בחור בוכארי עשיר, נבזה־מושחת, גירש אותו זה עתה מהחדר פשוטו כמשמעו: זרק את כל מטלטליו החוצה לרחוב, לקח את ארנקו עם סכום כסף שבו וגם האקדח שלו לקח לו, דחפו החוצה ולקח את מפתח החדר.

מה זה ועל מה זה?

– נכנסת אליו, שלוש פעמים בשבוע, בחורה־תלמידה שלומדת עברית. הבחור המנוול ניבל פיו כפעם בפעם והיום בא ואמר לו: “תן לי חלק פעם בשבוע בבחורה שלך ותגורו אצלי בחינם כל השנה”. כשרגז עליו ואמר לו שהוא מנוול – סטר לו על לחיו, הלך וזרק כל החפצים והמטלטלים לרחוב. והבית רחוק מקצה השכונה. איכה יעזוב החפצים ברחוב וילך לחפש מחסה ללון הלילה? ואנה יפנה ואיך ימצא לו מקום באין בידו פרוטה לפורטה?

נדכאנו עד מעמקי הנפש לשמע מעשה הנבלה. דאבנו מאד לעלבונו, השפלתו ודלותו של הצעיר, ואולם היטב חרה לנו על שעוולה משוועת כזו יכולה להיגלות בידי איש יהודי בשכונה יהודית. ואנו, שנינו, סמינריסטים האמונים על אידיאלים חברתיים נעלים – לא פקפקנו רגע שעלינו מוטלת חובה מוסרית, לעמוד בפרץ הזה, בחינת: “כי יציל אביון משווע ועני ואין עוזר לו” וכן, מבחינה סוציאליסטית, לתקן עולם מרשעותם וזדון לבם של קפיטליסטים למיניהם.

אבל ידענו גם ידענו, שהעסק הזה מסובך וחמור מאד והוא למעלה מכוחנו, שהרי לפנות למשטרה ולהעמיד את הבוכארי למשפט אי אפשר, כיון שהוא נתין רוסי אין מורא מלכות עליו כלל¹. ואילו היה בעל הבית הזה “בן אדם” אולי היה אפשר לבוא אתו בדברים, אבל הלא רואים אנו שאין זה אלא חלאת אדם, עלול לפגוע בכל איש שינסה דבר אליו. נגד פרא אדם כזה יש ללכת בכח, באלימות. וכלום אנחנו נתראה פנים אתו? ונניח שהיינו יכולים, שנים־שלושה מאתנו, לעשות בו שפטים – האם אנחנו נשתמש באלימות?

והפתרון, איפוא, מאין ימצא?

אולם בעצם אותם הרגעים הקשים, המדכאים, כמו הוצת פתאום בלב שנינו, שלי ושל חברי, זיק תקוה: הלא יש לנו ידידים קרובים, יקרים, שהם בעצם מטיפים ולוחמים לסוציאליזם, הם מגנים ומוקיעים את נגעי הקפיטליזם ורשעותו. והרי מקרה זה, הוא קרבן פצוע, מפרפר, מבין צפרני העשיר המושחת הזה – הלא יתנו יד לנו, או, למצער עצה, היאך נגמול לרשע הזה כרשעתו, – והלא כבני בית אנו אצל חברינו, ראשי פועלי ציון, האם לא יטו אוזן לבקשתנו?

*

אחר שסידרנו באופן ארעי את הבחור השדוד, סרנו בו בערב אל בית חברינו. הם גרו כולם יחד בשכונת “משכנות” בקומה שניה גבוהה, שהיתה מוקפת גזוזטראות מבפנים והיה לכל אחד חדר בקומה השניה. היו בבית בן־צבי, אהרן ראובני, יוסף נחמני וברנר. (לא אזכור מדוע רחל ינאית לא היתה באותה תקופה בירושלים).

ישבנו וגללנו לפניהם את הפרשה כולה בכל להט לבנו, עם טיעונינו ונימוקינו על חומרת הענין. וגם זכורני, כפי שנדברנו בינינו בדרכנו אליהם, שבין הדברים נזכיר להם ברמז דק מן הדק, שזאת הזדמנות להם להוכיח הלכה למעשה את מלחמתם נגד ניצול, עושק והפקרות. אבל למען האמת חייב אני לציין שהם התרשמו והתרגשו מעצם הפקרות המעשה. ומיד, בראשית דברינו, ראו בפנייתנו אליהם צעד טבעי, שמובן מאליו. וכל שהוספנו ונימקנו היו מקבלים דברינו ברצון, בהבנה ובאהדה.

הווי אומר: הענין נגע ללבם כמו ללבנו, הדאיבם והרגיזם כמו אותנו. ובעצם, כולנו היינו בני גיל אחד בהבדל שנה־שנתיים איש מרעהו; הם היו מבוגרים אז מאתנו בדעת ובנסיון־חיים, ואילו ברגש, בהתלהבות ובתום־לב דומים היינו אלו לאלו, זולתי ברנר, שבכל מהותו היה שונה מאחרים. וגם בנדון דידן, כפי שנראה להלן, היתה עמידתו שונה קצת מעמידת חבריו.

כיון שנתברר למדי, שלא משטרה, לא אלימות, ולא משא ומתן יסכנו לתיקון מעוות זה, נידונו הצעות מהצעות שונות, ביניהן גם מתונות, שקולות וגם קיצוניות.

ודאי, מן הנמנע לזכור עתה לאחר 60 שנה פרטי אותו ויכוח נרגש – היאך נמצא תגמול הולם לבן בליעל זה? אבל זוכר אני – רושם שנשאר חקוק תמיד בזכרוני – שנשמעה (מפי מי?) הצעה קיצונית, חריפה, לאמר: עם חסיד תתחסד עם עקש תתפתל! אם גם השלטון אין אונים לגמול לרע הזה כרשעתו ואין דרך אנושית אחרת להטיל עליו עונשין, נמלא אנחנו מקום בית דין: נארוב לו בלילה, נשים לו ידים במקום מבודד, נתפסהו ונקח ממנו כל מה שעליו ובוודאי יספיק לכסות כל אשר גזל מהנער אבישר בתוספת קנס על מעללו. וידוע לכל, שהקונסול אין ביכולתו לעשות קטנה או גדולה למען נתינו, כי הקונסול מגן על נתינו אם הוא, הנתין, תוקף או מזיק, אבל אם הוא נתקף או ניזק אין הקונסול יכול לדרוש משפט מהשלטון התורכי. אבל הצעה זו לא נתקבלה.

וכאן מקום לציין: ברנר, שהיה נתון לעתים קרובות לעצמו, בין בבית בין בחוץ, היה פוסע לבדו, לאיטו, כה וכה בגזוזטרה הארוכה, כשבאנו בערב אליהם. ומשום כך לא שמע את הענין לתומו ולפרטיו; רגע שהה סמוך למושבנו בחדר והקשיב ורגע המשיך לצעוד צעדיו. ובהשמע הויכוח ביתר שאת על ההצעות השונות הפסיק ברנר את צעדיו כפורש מן המושב אם כי בלא כל דיבור מפורש.

וסוף סוף עלתה הצעה מחוכמת זו: יש להעמיד בבוקר השכם שני חברים משלנו, בעלי זרוע עם מקלות בידם, על יד פתח־ביתו של הבוכארי הלז ולא לתת לו – פשוט – לצאת מהבית, היינו: להגיד לו, שישיב הארנק עם הכסף והאקדח וגם נאפוליון אחד קנס על מעלליו, לטובת השדוד, אם יסכים – מוטב, יצא לשלום, אם ימאן, לא לתת לו לצאת בשום אופן, אחד כנגד שנים לא יוכל להם.

– ואם יצעק “התכשיט” ויתאספו אנשים?

– ראשית הבית רחוק בקצה השכונה, גם אם יצעק איש לא ישמע – ואם במקרה יעברו אנשים – אדרבא: נספר להם תעלוליו וגסותו של הנבל ויודו לנו על מעשנו.

אמר יחזקאל אבישר: אבל הבית גדול מאד, מוקף גדר גבוהה, ויש בבית שלוש כניסות, אם יעמדו זקיפים בשער הראשי – יכול הוא לצאת משער אחר.

– ובכן נעמיד שני אנשים בכל שער, גם כן עם מקלות. אין כוונתנו כלל לנהוג בו באלימות, לא בגופו ולא ברכושו, רק נשׂים מצור על הבית כדי להשיב הגזלה ולהעניש במידת מה את הנבל.

לאחר שדנו באיזה יום להטיל המצור? הוחלט: המצור יתחיל ביום שבת בבוקר השכם, כשהציבור נמצא שעה ארוכה בבית הכנסת ואפשר לגמור הענין בטרם ימצאו אנשים בחוץ בשכונה. וכיון שהימים היו קרובים לחג הסוכות נקבע המצור ליום ראשון של סוכות, שהתפילה בבית הכנסת ארוכה יותר.

וכן הוחלט: בשער הראשי, הדרומי, יעמדו הזקיפים בן־צבי ויוסף נחמני, בשער הצפוני– אהרן ראובני ויצחק שמי ובשער המערבי – אני ויחזקאל אבישר.

הוטל על הזקיפים ללכת בימים הקרובים שנים־שנים, ביחידות, דרך טיול להכיר את הבית הגדול על שעריו ועל סביבותיו.

*

עלי להדגיש כאן, שביחס אלי, היה כל הסידור הזה, כלומר: מה שקוראים בימינו “העיתוי” הזה – קשה ומעיק עלי לאין שעור, הגע בעצמך: אני הייתי בן יחיד למשפחה דתית־מסורתית, שגם לאחר מאבקי הממושך להשיר מעלי כמה וכמה מנהגים מקובלים ואמונות פחות או יותר תפלות, לא יכולתי להעלות על דעתי כיצד אסביר ובמה אנמק להורי דבר השכמתי לפני עלות השחר ביום ראשון של סוכות אל מקום נעלם ודבר העדרי מבית הכנסת בתפילה ומהבית בסעודה ראשונה – כי מי יודע כמה תארך המערכה? איזו אמתלה ואיזה בליל־דברים עלי לבדות כדי לשכנע את המשפחה לרצוני המוזר, וכיצד אעמוד בפני המעצורים האלה?

אבל אין מנוס. עלי לעמוד במבחן. הן זו הפעם הראשונה בחיי שאני שותף לקונספירציה, ממש קונספירציה, ואני אכזיב? היה לא תהיה.

ואף גם זאת: הם, ידידינו הטובים, ראשי פועלי ציון, לא פיקפקו רגע למלא רצוננו והם נכונים לצאת למעננו באש ובמים ואני אעמוד ואהרוס הכל משום שלי לא מתאימה ולא נוחה השעה לפעולה?

ובכן הארגון היה נלבב, טבעי וחזק: בליל החג, עם עלות השחר עת עדיין אחרוני כוכבים מנצנצים בקצוי אופקים חיוורים, כשצינה ירושלמית חריפה מחליקה ויורדת דרך הצווארון לגב ולחזה, ראה איש איש מאתנו את יתר חבריו צועדים ומתקרבים לעבר הבית הגדול בקצה השכונה.

בטרם תנץ החמה עמדנו איש איש על משמרתו. שעה ארוכה עמדנו, כי הגביר הרשע לא אץ כלל לבית התפילה.

אבל סוף סוף, כשהשמש עלתה מכבר על הארץ, שמעו הזקיפים העומדים בכניסה הראשית תנועת הקמים מבפנים ואחר רבע שעה בערך פתח הבחור הנבל את דלת הבית ובאומרו לצעוד החוצה – עצרוהו השנים.

“מה יש? – שאל – מה אתם רוצים?”

טענו טענותיהם במקוצר ובמפורט.

“טוב טוב – ענה – מיד אני נותן לכם הכל”.

נכנס פנימה ונעל מיד הדלת במפתח. לאחר רגע עמד בחלון שליד הפתח ובשתי ידיו שני אקדוחים וקרא: “כלבים, לכו מפה, אם לא אני יורה בכם”.

ענה לו יוסף נחמני בשקט ובקור רוח: “אם אתה תפגע באחד מאתנו ימצאו חברים רבים שיפוצצו את הבית שלך בדינמיט, עליך ועל כל אשר לך, מוטב לך שתחזיר מה שדרשנו”. “לא אחזיר”. אמר ופנה לנשים בבית שתלכנה לקרוא לעזרה (גברים לא היו בבית רק נשים זקנות וצעירות).

אחרי רגעים מספר קמה יללת תאניה מפי הנשים בבית. הן שבו אל הבחור והודיעו בקולות חרדה שבכל פתח עומדים “מוסקובים” ואין נותנים לצאת ובבית קמה מהומה גדולה לקול הנשים בזעקן מרה. והבחור אינו נכנע ואינו נראה כלל. אין מגע, אין עצה אבל יש מהומה גדולה בפנים ומבוכה קטנה בחוץ…

בינתים עבר זמן ניכר – כחצי שעה – לבטלה, ללא כל צעד. ובעוד המצב מרעים ומשעמם כאחד – נשאנו עינינו למולנו לעבר השכונה והנה שורה ארוכה, כזרם שוטף, יהודים עטופי טליתות רצים ומבוהלים לקראתנו (לאחר מכן נודע לנו שהיה פשפש קטן, מוסווה, בצד המזרחי של הבית ואשה אחת מתוך הבית הצליחה להתחמק מעיני הזקיפים מדרום ומצפון, באה לבית כנסת ראשון שבדרכה וזעקה בלשון בוכרית: בואו, הצילו, “מוסקובים” זוממים להרגנו!

וזרם יהודים נשפך לקראתנו. הם קרבו ישר לכניסה הראשית אל בן־צבי ונחמני. אותה שעה קרבו יתר הזקיפים למקום ההתרחשות…

בן־צבי סח להם כל שהיה צריך להסיח להם כדי להסביר ולהצדיק פועלנו. אנשים פשוטים, ישרי־לב מקרב הקהל, ביקשו להשקיט, לתווך, ואמרו לפנות לבעל הבית. אולם בקרב הקהל היו גם בחורים וסתם אנשים פוחזים, בערים, רודפי מדנים, שקנאו לכבודו של הבוכרי העשיר, טענו לזכותו ועמדו הכן להגן עליו וצעקו: “מי שמכם? מי אתם? סמרטוטים אתם! לכו מפה! תכף!” ומדיבורים גסים עברו לבעיטות רגלים ולתגרות ידים. הזקיפים (זולתי אני) עברו מהתקפה להגנה נמרצה גם בידים גם במקלות, אבל מתוך אינטואיציה, כלומר בלי הוראה מפורשת מהמפקד (המקובל, לא הרשמי – מבן־צבי) עברו להגנה מתוך נסיגה קלה.

וכאן את חטאי אני מזכיר: הייתי מוכר מאד בשכונה משכבר הימים, וכיליד ירושלים הייתי גם ידיד או מודע לכמה משפחות בוכאריות, ורע ומר היה לי שיזהוני בחינגה זו. לכן לא עמדתי עם חמשת חברי הזקיפים ב"חזית הקדמית", במקום התכנסות ההמון, אלא חמקתי מתחילת “המערכה” ומלאתי תפקיד בעל ערך לא מבוטל: כיוון ששלושת הצדדים של הבית היו ריקים מאדם (הכל התרכזו לעבר הכניסה הראשית) אני זרקתי אבנים על החלונות מעבר אחר של הבית ורצתי ונמלטתי אל עבר אחר וזרקתי שם אבנים ושברתי כמה וכמה שמשות. רושם הרעש היה מפתיע. חלק לא קטן מההמון המכונס בחזית הקדמית, יצא לראות מה רעש ההתפוצצות כשקרבו אנשים לדעת פשר דבר, עמדתי אני כתמה ומשתומם על הפיצוץ. כיון שהייתי לבוש חליפה נאה והדורה כדרכי, שיערו הרואים, שאני אחד הצופים, שעבר באקראי דרך השכונה לעת כזו.

לאחר כך לכשקרבתי קצת לכניסה הראשית, ראיתי שכל אותם הרגעים – חמישה רגעים בערך – שעסקתי בזריקת אבנים עדיין נמשך המצב כשהיה: הבחורים הנבערים, הקנאים ממלאים פיהם אלה וקללה וכפעם בפעם מנסים להרים יד ולהנחית מכה וחלק ניכר מהקהל עוצר בעדם ויבקש להפריד ביניהם וחברינו חוזרים וטוענים: ישיב מה שגזל, ומיד נלך. אלא שפתאום ראיתי שבן־צבי הפך עורף, נסוג אחור ואחריו ארבעת החברים.

מה גרם לנסיגה הפתאומית?

נגלה מיד, שמה שהוא, או מי שהוא, נתקל במכנסי בן־צבי ונעשה בהם – לדאבון לב – קרע גדול ממטה עד לברך. מובן: תקרית כזו בעיצומה של המערכה קילקלה סיומה וגרמה לנו עגמת־נפש.

ואם בואנו אל המערכה היה בחושך, אחד אחד, מביתו, מרחוק – הנה עתה שבים אנו מן המערכה יחד ופנינו אל בית החברים פועלי ציון. הלכנו בצידי דרכים, מבקשים לא להיראות, לא להיפגש, כיון שהחברים היו במראיתם ובמלבושם לא כסדרם – ועל אחת כמה וכמה חברנו הטוב בן־צבי בקרע הבולט…

מחרישים הלכנו. אם גם לא היתה תבוסה מנת חלקנו (קרע המכנסים – זה מקרה פטאלי) אך אין אנו שבים מן המערכה ביד רמה.

כשהגענו הביתה לאורו של שליש היום מצאנו את ברנר, כמובן, יחידי בבית. הוא, ששמע וידע משהו מן הענין, כשקם בבוקר בבית ריק – כל החברים נעדרים – שיער שהלכו לשם עריכת אותו “חזיון” – וכששבנו כולנו עתה ופנינו אינם צוהלים כלל ובפינו אין אומר ואין דברים, ודאי הבין שנועד לנו איזה כשלון, אבל הוא לא שאל דבר גם לא רמז חצי דבר, רק במבטי עיניו, בשעת כניסתנו לחדר הגדול, היתה מזיגה של לגלגנות עם סלחנות מטוב־לב…

אנו בעצמנו נמנענו בו ביום מהעלות דבר מהענין בפינו. והוחלט שבאחד מימי חול המועד סוכות נשוב לטפל בענין.

*

למחרת היום לפנות ערב כבר הגיעה אלינו פנייה מתונה, שהיא בעצם כניעה גמורה מצד הבחור הנקלה, על ידי שליח:

איש צעיר, בוכארי, משכיל מעט, צבי חפץ שמו, שהייתי מודע לו משכבר הימים, שלח לי מכתב על ידי שליח מיוחד, שרצונו להיפגש עמי כדי לסדר בכי טוב הסכסוך שבין הבחור ובין האנשים שתקפו את ביתו.

מיד הלכתי והודעתי את הדבר לחברים. הם מלאו את ידי שאשתדל לחסל את הענין: להחזיר לנו הנדרש וסכום קנס עד שני נפוליון.

כשנפגשתי עם האיש הצעיר, המשכיל, סח לי, שפנה אלי משום שאיש מהשכונה אינו מכיר את האנשים שהתנפלו, רק כמה אנשים ראו שאני הלכתי עמם כשעזבו את המקום ולכן ביקש הוא ממני לגלות לו הענין לפרטיו מי המתנפלים ומה דרישתם והוא מורשה לסדר את הענין בכי טוב.

עשיתי, מובן, רצונו והסברתי לו עמדתנו, מי ומי “המתנפלים” והתפלא מאד לשמוע שגם אני הייתי ביניהם וכן התפלא לשמוע על בן־צבי, ששמו היה ידוע לו ברוב או במעט.

הוא הודה לי על כל האינפורמציה ושאל: “ומה דרישותיכם עתה?”

“אותם הדרישות: הארנק עם הכסף שהיה בו, האקדח עם הכדורים, בתוספת שני נאפוליון קנס בשביל הדייר הצעיר כדמי בושת, צער ושבת במידה ידועה”.

“הרי הכל מוכן אתי”. פתח התיק שבידו והוציא את האקדח על כדוריו, הארנק כמו שהיה, הוציא ארנקו והגיש לי שני נאפוליון זהב.

בתמיהתי הרבה על הנכונות המפתיעה לכפר את פנינו ככל חפצנו, שאלתיו כאילו דרך אגב: “איזה חלום רע חלם אותו בחור נקלה ששינה טעמו לגמרי?”

“לא מרצונו הסכים, אילצו אותו, הכריחו אותו”.

“מי? מי יכול להכריח מופקר כזה?”

“כל השכונה, פשוטו כמשמעו; אני מוכרח לגלות לך טיבו של המצב כפי שהיה: בליל מוצאי יום ראשון של סוכות – כל השכונה עמדה על רגליה. היה ליל־נדודים ופחדים לשכונה. שמועות יצאו בבתים, שהמוסקובים יחזרו בלילה… בחשכה… לנקום… לפוצץ. בחורים רבים יצאו לשמירה בכל עברי המושבה וכל קול חשוד שנשמע באיזו פינה – אנשים שמעו קולות כאלה או שנדמה להם ששמעו – הרימו קול ענות. ואז – למחרת היום בבוקר השכם הלכה משלחת בת עשרה נכבדים מהשכונה אל התכשיט הבחור, דיברו אליו דברים קשים כדרבנות והסבירו לו שהם יפנו לקונסול הרוסי ויבקשו שיענישהו כאדם מזיק, המפריע את שלום השכונה. אז נכנע כתולעת”.

וכיון שגם הוא, צבי חפץ, היה במשלחת וידע אותי מבין כל התוקפים, קיבל עליו לפנות אלי ונכבדי המושבה מלאו את ידו לגמור ולחסל את הענין בשלום. נפרדנו שבעי רצון ששנינו הצלחנו בתפקידנו על הצד הטוב ביותר.

כשבאתי אל החברים עטור בהצלחה ועמוס בשלל המוחזר, בצרוף הקנס השלם – נתתי דעתי, שברנר יראה וישמע הסוף הטוב של ההרפתקה, שהוא השתתף בה לחצאין כמשקיף פסימיסט, ספק מלגלג, ספק מרחם עלינו.

בו במקום גמרנו אומר על דעת כולנו ועל דעת בעל הקנס, להפריש עשרה אחוזים מהקנס – 20 גרוש – להוצאות לנשף הנצחון המוסרי והחמרי, שיערך בו ביום בערב. בסכום המופרש – עשרים גרוש – אפשר היה לקנות אז ארבעה־חמשה בקבוקי יין אליקנט (כל בקבוק שני גרוש) נתח נקניק גדול משובח, ירקות לסלט ושתי כיכרות לחם.

*

בערב באותה סעודה אפפה אותנו, את כולנו רוח טובה, נלבבה ומרוממה. החברים כולם אכלו בתיאבון, שתו ברצון, שרו מעומק הלב. כללו של מצב רוחנו היה – קורת רוח, שמחה שטעמה עמה ותוספת טעם (ביחוד לי) היתה שברנר היה כל אותו ערב נתון בעליזות ובעירנות. הוא גם שתה ככל הראוי. ולאחר שעה ארוכה הציע ברנר מעצמו, שיותן לו פסוק אחד, מאיזה ספר שבתנ"ך אם מתורה או נביאים או כתובים – והוא ידרוש מגידות על כל עניני דיומא שבירושלים, שבארץ ושבעולם היהודי.

אני ביקשתי לעשות מעשה קונדס להתנכל, כביכול, לנאומו. לכובלו ברעיונו ולהכשילו. לכן עלה בליבי פסוק בלתי סימפטי בשביל ברנר: פסוק שמרומם, מהלל ומשבח את הבטחון בקדוש ברוך הוא. וידוע מאד כמה מלגלג מנדלי מוכר ספרים על מידת הבטחון הבטלנית, האפסית של היהודי, הפרט, שהוא רמז לבטלנות ולאזלת־יד גם של העם היהודי בגלות. וברנר עומד על תפיסתו זו של מנדלי בהערכתו את יצירתו של הסבא.

הפסוק שנתתי לו הוא: “בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים”. (ישעיה כ"ו ד').

אולם לא גרמתי לו כל כשלון, הוא התגבר על הפסוק והצליח לשלב ולצרף ענינים מענינים שונים בהברקות ובטוב טעם – בדרשה המענינת שארכה כרבע שעה.

סמוך לחצות לילה קמנו ורקדנו יחד בצהלה רבה. ובגבור השפעת היין על חברנו הטוב בן־צבי היה יוצא כפעם בפעם משורת הרוקדים, לקראת מעקה המרפסת, מרים רגלו בכוונה פשוטה וברורה לפסוע מעל המעקה שבקומה השניה אל החלל… וכל שמנענו אותו בכל פעם מצעוד צעד כזה, היה חוזר ומתחמק מהשורה, מתקרב למעקה ברגל מורמה מעלה מעלה כדי למלא חפץ תמים ונעים זה: לצעוד קדימה… קדימה… שמה…

עד שכבינו המנורה וישבנו תחתנו. ובהגיע העת הלך איש איש לביתו.

תמו קורות אותה הרפתקה מראשיתה עד סופה.

אבל עוד עלי לרשום מספר מלים מספר על טיבה של ידידותנו עם ראשי פועלי ציון: אנו, שלושת הצעירים “הספרדים”: יצחק שמי, דוד אבישר ואני נצטרפנו אל ראשי פועלי ציון לא מטעם מפלגתי, אלא מהוקרתנו את אישיותם הנלבבה. אנו לא היינו חברים במפלגה כל עיקר והם אף לא ניסו לדבר אל לבנו להצטרף למפלגה (לאחר שהודענו פעם שאין רצוננו בכך). הם קיבלונו ואהדונו כמות שאנו, לפי מה שאנו וכן אנו אותם. זו היתה ידידות צרופה לשמה מתחילתה וכך נשארה כל הימים.

א

בבוקר בשעה מוקדמת הופיעה. מטעם הלשכה נשלחה. כוכבה שמה.

בחורה תמירה, יפה, גון עורה “קמחי”; עיניה — מעומק אפור — מאירות, עליזות. שמלתה גזורה “מיני” כהלכה, אם לא למעלה מזה, וכל עצמה רכת תנועה, קלת תגובה מתוך ביטחון עצמי טבעי. ולפי טיב שפתה העברית ומבטאה הנכון וכן לפי כלל דמותה — נראית כתימניה.

— לא, אינני תימניה. הכול חושבים כך, אבל אני מלוב מטריפּוֹלי. (ובקול חייכני:) כלום יש הבדל בשבילכם?

— חס ושלום, ברוכה תהיה כפי שהיא.

— זהו. העיקר היחס. בשבילי בוודאי אין הבדל.

בשעות העבודה נגלתה כעובדת ותיקה, מנוסה, מבינה דבר מתוך דבר; הוראות בעלת הבית מיותרות כמעט: “אני יודעת, אני יודעת הכל, אני עובדת בבתים מזה הרבה שנים… יותר מעשר שנים… בתים… בתים.. מכל המינים…”

ואמנם עשייתה ביסודיות ועבודתה במהירות — עבודה לשמה, כמשמעה. אם כי תוך כדי שיחה על דרכי עבודתה הודיעה, שהיא נזהרת מהשרוֹת רגליה במים זמן רב, מחמת שסובלת מדלקת הפרקים ברגליים (לפעמים חזקים הכאבים מאוד), שכבה כמה שבועות בבית החולים והוטב לה, אך לא נרפאה לגמרי, ועליה לשוב כל כמה חדשים לבית החולים לבדיקות.

בסוף השבוע השני כבר הביע העוזרת את שביעת רצונה מהגברת: “באמת אני אומרת גלוי מה שיש לי בלב; אני לא יודעת לעשות ככה… בפנים דיבורים מתוקים ובגב — שקרים על שקרים. אצלי הכל — כך… ישר, גלוי… אני אומרת לך באמת: בשום בית לא היה לי יחס כזה כמו אצלכם, אתם בסדר גמור…”

משנקבע שכר עבודתה והיה “חדשי”, הסבירה היא לגברת: הביטי, אחרות רוצות יותר לעבוד בשעות. הן מאריכות, מותחות, את העבודה. אני לא יכולה לרמות, לעשות עבודה בשקר, אני מוכרחה לעבוד מהר. אני לא יודעת לעבוד לעט. מה שאחרת עושה בשלוש־ארבע שעות, אני עושה בשעתים, שעתיים וחצי. אני בשעות — אפסיד את עצמי.

— צודקת בהחלט, תעבדי אצלנו “חדשי”.

באחד הימים, לאחר גמר העבודה, התיישבה העוזרת מרצונה לשמוע המשך השיחה עם בעלת הבית, שאמרה:

— אני בכלל איני מבינה, למה בחורה יפה וטובה כמוך תעבדי בבתים, מה גם שאת סובלת ממחלה קשה ברגלייך, מדוע לא תבקשי לך עבודה אחרת, שמתאימה לך ולמצב בריאותך, כמו עוזרת באיזו עבודה במשרד או במוסד?

— לא. אני לא יכולה.

— מדוע? כלום לא גמרת, לפחות, בית־ספר יסודי?

— לא.

— כמה כיתות בכל זאת גמרת?

— שום דבר.

— לא למדת בבית־ספר כלל?

— כלל. רק לך אני מספרת: אני לא יודעת לקרוא ולכתוב.

— כלום, כלום?

— לא יודעת מה זה…

— ואיך את מדברת ככה… כמונו כמעט?

— מלשמוע… אני מקשיבה מאוד. תמיד. בכל הלב.

— ואם את מקבלת מכתב… או האם לא קרה לך שקיבלת פתקה ממי שהוא, מבּחוּר — מה את עושה?

— את לא יכולה לתאר לך אפילו בחלום, איך דופק לי הלב אז, וכמה אני מצטערת בשקט, מבפנים, כשיש לי מקרה בפתקה או מכתב, ואיזה “צחוקים” אני מסדרת, שאחר יקרא לי הפתקה, בלי שירגישו, שאני לא יודעת לקרוא..

— באמת זה נורא, זה מעציב נורא.

כן, זה מעציב אותי נורא, אבל אני מוכרחה לעבור על זה, שהרי אם — — —

— סלחי, שאני מפסיקה, רציתי לשאלך: את נראית כבת עשרים ומעלה איך שֵירַת בצבא? איך יכולת בלי לקרוא וכתוב?

— לא שירתי כלל בצבא.

— איך? מדוע?

— לא קיבלו אותי מפני… מפני זה…

— נתנו לך נייר שחרור?

— לא. אמרו לי: לכי.

— סתם כך: התייצבת, אמרת, שאינך יודעת… ואמרו לך “לכי”?

— לא ממש כך, אבל בעצם כך היה. בתחילה לא האמינו לי, חשבו, שאני “מתחבּלת” איזו תחבולה. באו אל ביתי, ראו הבית, המשפחה, שאלו, חקרו, וידעו שלא למדתי בשום בית ספר. אז קראו לי ואמרו: בצבא מלמדים את החיילים הרבה דברים, אבל “אלף בית” לא יכול הצבא ללמד, והם מצטערים שלא מקבלים אותי… ו…רשמנו לפנינו ו…תוכלי ללכת. זהו. הם אמרו שמצטערים, אבל אני נורא הצטערתי… הלכתי ובכיתי כל הדרך… כל הדרך נדמה לי, שהיו יורקים לי בפנים… מכל צד… בכיתי על עצמי… אבל, כמו שאמרתי לך, אני מוכרחה לעבור על זה…, לא לבכות על זה; שאם אחלה מרוב צער, אז אני אנבול, אתבייש, ולא אהיה שווה כלום…

— צדקת. הצער לו יועיל, רק יזיק. אבל אולי אפשר לתקון מעוות זה, אם נדע שורשו. למה לא למדת בילדותך בבית הספר כמו כל ילדה בישראל?

— אה! האגלה לך? בושה לי, אבל לך אגלה. אני יודעת, אני מרגישה, שאת אוהבת אותי. היודעת את, איזה בית יש לי? אבי כל הימים הוא… שיכּור. יש לי שלושה אחים, הגדול הוא בסדר. חנווני. האחרים משחקים רוב הימים והלילות בקלפים. כשהייתי בת שבע, כבר שלחה אותי אמי לעבוד אצל השכנים העשירים ברחוב. אמי עדיין עובדת בבתים. היא, פשוט, אינה אוהבת אותי, אינה פּונה אלי בלי להגיד לי: “ימחי אסמךֶ” (ימח שמך!). אני נותנת חצי הכסף מעבודתי לבית. יש גם אחים קטנים. בבית גונבים לי לפעמים מהכסף שלי, הבית שלי בשבילי כמו גיהנם. ואיך אני עוברת ברחוב שלנו בתוך לכלוך, מהומה, הצעקות הפראיות של הבחורים עלי! אני עוברת כמי שעובר בין שודדים, שמצליפים בשוטים על ראש העובר… ואני מוכרחה לגור בביתי… הם לא ייתנו לי לצאת מביניהם…

— אני מבינה, אני חסה עלייך, אבל אולי תנסי להתחיל עתה ללמוד קריאה וכתיבה? הרי יש לך שכל, את מיטיבה להבין עניינים שונים, ומדוע לא תוכלי לתפוס לימוד הקריאה והכתיבה. אם תצליחי בזאת, הלא תוכלי לשנות קמעה קמעה כל חייך תכלית שינוי…

— אומר לך האמת: חשבתי כמה פעמים על זה, אבל הרבה זמן הייתי מתביישת להתחיל ללמוד כמו ילדה. פעמיים החלטתי, אבל לא היה לי פנאי: עסוקה מאוד ביום ועייפה מאוד בלילה; כשהיה לי קצת פנאי, לא היה לי כסף בשביל מורה טובה. אבל לפני שנה ניסיתי והלכתי אל מורה טובה, שאמרו: “היא יכולה ללמד מהר איש מבוגר קריאה וכתיבה”. אבל לא הצליחה עמי… זאת אומרת, אני לא הצלחתי עמה… לא נכנס לי בראש. מפה למדתי, מפה נשכח לי, היום תפסתי טוב, מחר נתבלבל לי כל הלימוד… כל האותיות — עזבתי…

— חבל מאוד, צריך בכל זאת לדעת, מה הסיבה? מדוע את לא תופסת?

— לזה צריך — כמו שאומרים בערבית — “טולֶת־רוח” (אורך רוח), ואני אין לי זה, יען ראשי עסוק עלי, ולבי תפוס בקרבי… תמיד.

— מה? בחורים לא נותנים לך מנוחה?

— חוץ מזה… לא כל כך נורא. הצרה אצלי דבר אחר.

— מה, למשל?

— קשה לי נורא לקשור בחור לי, להתחתן.

— לך קשה? את כל כך נחמדה, נעימה. שכמותך יכולה לקשור — אם תרצה — עשרה בחורים שירקדו כנגדה…

— את לא יודעת אסון שלי… זה עניין קשה בשבילי… הלא סתם בחור מאלה שברחוב שלנו — אני לא רוצה, אפילו אם אמות. אני רוצה בחור, בן אדם טוב, שמרוויח יפה. אבל בחורים כאלה דורשים תעודת רופא על בתולה. ואתי קלקל פעם אחת בחור מקולל, שאהבתי אותו מאוד, אבל הוא רימה אותי ועזב אותי עם האסון…כן, מה אני יכולה לעשות? מי יכול לעזור לי בזה? ואני מתה כל יום למצוא פתרון לצרה שלי, למצוא בחור לי… ובינתיים — כל בחור שרוצה אותי, שרודף אחרי, מכביד עלי… מייגע אותי… ולבסוף לא יוצא כלום, כמו אחת ששואבת מים מבור עמוק, שהמים דלילים; היא מושכת ומושכת כדי שהדלי יתמלא, אבל כשעולה למעלה רואים: דלי ריק…

— כלום כל בחור טוב אצלכם, ברחובות שלכם ידרוש תעודת בתולה? בעולם הגדול — זאת לא דרישה הכרחית כיום, כלל לא. והאם לא נזדמן לך בחור, שלא איכפת לו זה?

— כן, היו לי. שניים שונים. במקרה בחודש אחד. שניהם כל אחד בזמנו הלך עמי שבוע או עשרה ימים. אהבוני מאוד. דיברו להתחתן, ולא הזכירו כלל בתולה או לא בתולה. (אפילו לאחד אמרתי לו: תדע לך, אני לא בתולה. אמר לי: לא מוסיף ולא גורע.) אבל כשידעו, שלא יודעת לקרוא ולכתוב — עזבו. חדלו לטלפן. נפסק הכל.

— חבל עליך, אני מצטערת מאוד עליך.

— אני יודעת, הכרתי אותך, אבל לא צריך לקחת זה עמוק ללב. אני לא חושבת בכלל הרבה עמוק. אני הולכת בחיים כמו קופצת קפיצה פה, קפיצה שם; לא לעמוד ולהביט הרבה במקום אחד. העיקר, שהאלהים ישמור את האדם מצרות. זהו. האדם לבדו, ובייחוד בחורה לבדה, לא יכולה לשמוע את עצמה — לא נכון?

— כן, ביחס אליך זה נכון מאוד…

ב

ביקשנו מ"הלשכה" עוזרת עראית לשניים־שלושה שבועות, מאחר שהעוזרת שלנו — כוכבה — נכנסה לבית החולים לבדיקות.

הופיעה אחת זקופה ופה מסבירה פנים ונוהגת בנימוסים, ביקשה סליחה שאיחרה, משום שאינה מכירה הסביבה הזאת.

במודיעין שמסרה על עצמה נשמע צליל של יוהרה המונית: “אני לא בחורה, יש לי ארבע ילדים”.

— כן ירבו. כל הכבוד, אשרייך.

— שמי מרסיל. כן, מאלג’יר. שם היינו סוחרים. אבי היה סוחר טוב. אבל עכשיו הוא זקן כבר, ואמא שלי עוזרת לי להסתדר עם הילדים. כן, הגדול כבר הולך השנה לבית־ספר. היא שומרת לי על הילדים.

עבודתה משביעה רצון בעלת־הבית. עושה כל שדרוש ככל הראוי, עם שמרבה בדיבור; אגב ניקוי רהיטים ומטלטלים — מעריכה היא כלאחר יד מחירו של רהיט זה או אחר: “אני, למשל, סובבת הרבה, עד שקונה הדבר, שאני רוצה לקנות. אבל כשאני קונה דבר — זה הכי טוב! הטלוויזיה שלי — הפירמה הכי טובה, הרדיו שלי גם. והפריז’דר שלי יותר גדול ויותר חדיש מזה. ביצים ובקבוקים בדלת! ובכלל מסודר בפנים נפלא”.

ומצליל דבריה נשמע, שיתרון דעת ויתרון טעם לעוזרת על גברתה.

גם בפעם השנייה איחרה מאוד לבוא.

— מצטערת. גרה רחוק, וחיכתה הרבה לאוטובוס.

— איפה גרה?

— אחרי הרצליה, לא אחרי. מהצד של הרצליה… רחוק…

— אין שם למקום?

— לא, עדיין לא. והרי גם פה, בסביבה הזו אינה מתמצאת, אבדה לה פתקת הכתובת וחיפשה הרבה, לפי הזיכרון, עד שמצאה את הבית.

העבודה הייתה הפעם רבה ונמשכה כסדרה. לאחר העבודה, בשעת הארוחה, האריכה מרסיל למעניתה ושילחה דבריה לשבילים שונים:

בעלי כן, מרוויח טוב, אבל אני, בכל זאת, צריכה “לעבוד עוזרת”, כי אנו צריכים לבנות בית, צריך עוד דברים.

— מה עבודת הבעל?

— בעלי סופר.

— סופר או מתרגם?

— למה מתרגם? סופר אמן ממש. מצוין.

— כמה ספרים כתב כבר?

— עכשיו כותב השישי, הוא יגמור אותו השנה.

— הגידי, בבקשה, שם אחד הספרים — מה שמו של ספר אחד?

— מה “מה שמו”? ספר תורה יש לו שם? מה את חושבת — אני לא מבינה.

— סליחה, לא הבינותי, חשבתי סופר… כמו בעל הבית.

— מה? הוא גם סופר? אני לא רואה כלל. לא קלף, לא דיו ולא קולמוס. איך הוא סופר?

— הוא כותב ספרים כאלו שעל המדפים. את לא קוראת לפעמים ספר בעברית?

— לא.

— לא יודעת לקרוא?

— יודעת. גם לכתוב בכתב שלנו, וקוראת, למשל, בספר תפילה, תהילים, כמו זה.

— וחוץ מספרי תפילה ותורה — אין לכם בבית שום ספרים אחרים?

— לא, כלל וכלל.

— ובערבית יש לכם?

— בערבית? איפה? לא יודעת לקרוא אף מלה בערבית.

— אבל בצרפתית יש לכם? הלא שמך צרפתי…

— לא למדתי בבית ספר בעירנו. רק “חכם” אחד לימד אותנו, כמה ילדות, לקרוא בספר תפילה.

— האם אינך חושקת לקרוא מספרים כאלה סיפורים יפים ונפלאים, גדולים ומעניינים מאוד — האם אינך משתוקקת לזאת?

— לא. באמת לא. אבל אם רוצים, שומעים לפעמים ברדיו. והכי טוב הטלוויזיה! אצלי רואים בּירוּת, קפריסין וגם מצרים, לילה לילה, תמיד. ומזמן שיש טלוויזיה שלנו, ודאי רואים גם. לא יכולים להשתעמם, רוב הזמן שמח מלשמוע ומלראות.

בפעם השלישית לבואה לעבודה, אפשר היה לצפות, שתנהג בקרבת־דעת יתרה, תרבה דברים ותוסיף אמרים כרוב עושרה (מאוצרות הבידור שלה “הכי חדישים”). ברם, היא נהגה במידה הפוכה לגמרי: מעת בואה ועד לכתה לא נשמע קולה אלא בענותה לשאלת־מה. לא נתננו¹ דעתנו על כך, שהרי ייתכן שהיא נוהגת בלא יודעין, כמה שנאמר “עת לחשות ועת לדבר”. אולי.

כשבאה בפעם הרביעית לעבודה, נעדרה בעלת הבית, כי נסעה לימים מספר. הגברים שבבית (אב ובן) מסרו לה הוראות הגברת: יכולה היא לעשות לבדה הכול לפי הידוע לה ולפי דרכה וטעמה. והוסיפו משלהם: היות ואין כל רצון וכל עניין וכל כישרון לטפל בהלכות עבודות בית — הם מבטיחים נאמנה, שלא יתערבו כלל וכלל בכל אשר תעשה — הם ישבו על עבודתם איש איש בחדרו.

וכך היה. במשך כל שעות העבודה — לא נפל דבר, שום דבר. שום אירוע לא אירע, כי לא היה צפוי דבר. רק גמר העבודה בזמן קצר מן הרגיל לא היה צפוי. אך אין בכך משום אירוע. היא מיהרה אותו יום. אישה ממהרת לדרכה.

אבל כאשר נגלה למחרת היום, שמבין חמישה שטרי הכסף בני מאה ל"י כל אחד, שהיו בתוך מעטפה במגירת השולחן בחדר המיטות, נמצאו רק ארבעה. כשידוע ברור היטב, שמלבד האב והבן לא דרכה רגל זר באותו חדר מעת לעת, הרי נעשה ודאי גמור, שהיד הזרה, שנשלחה במעטפת השטרות, זו ידה של העוזרת מרסיל.

עכשיו, לאחר מעשה, נמצאת העוזרת מרסיל תפוסה בידי עצמה, בחינת סוף דבר הכל מובן —

מובן, למה מיהרה כל כך לעבוד ביום הגנבה, למה הסתלקה מהבית מיד עם גמר העבודה (בלי ארוחה ובלי לטעום דבר), למה העלימה מאתנו שם משפחתה וגם כתובתה, ולבסוף העלימה את עקבותיה לגמרי מהבית, כי לא שבה לעבוד באותו בית כל עיקר.

אם יש להצטער על העוזרת מרסיל, שבגדה באמון, שחיללה שם בעלה, סופר סת"ם (וגם שמה הצרפתי, שמתפארת בו) — על אחת כמה וכמה יש להצטער על ארבעת ילדיה, שאולי ביום מן הימים ייוודע להם (“סוף דבר הכל נשמע”) כי אִמם גנבה היא.