(פרק מרומן)    🔗

משפּקח עיניו ר' יהודה חי אלקלעי עם אור השחר, נשתּהה רגע ארוך שטוח במיטתו מתוך תהייה־תדהמה, ואחר כך נזדקר וישב במיטתו, אחז ראשו בין ידיו, כמי שנתחבט חבטה חזקה, לבו הלם ברעידה ושפתיו מיללו ברטט: רבון העולמים! היאך היו הדברים חרותים? איזו צורה מיוחדה במינה —

כך, כך היה כתוב על הפּרוכת באותיות בולטות, אותיות צוהלות, ואור להן כאור הלבנה, אור משתפּע בשלווה, בפליאה בבחינת “והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות”.

חלמא טבא, חלמא טבא, אבל מה הפּשר? מה זו הסתמות? וזו השורה באלכסון “מבשר טוב”, כדמות ספר מונח בין שתי השורות? מה זה? מה יצפּנו אלה י"ג מלים? מה הסוד? מה הרמז?

כפוף ושקוע בתוך עצמו ישב במיטתו שעה ארוכה, שלא כדרכו, מתייגע ומתלבט כמבקש לחדור אל איזו מעמקים טמירים —

ופתע חש לחץ־מחץ ברקותיו מהתאמצות שבמחשבה. בכל גופו כמו ננעצו חודי זו החידה כחודי־מחט, ורזי הצביאָה ורמזי החלום אפפוהו עד התייגעות הגוף.

נשתען על הכר וביקש לתת לעצמו מנוחה כסבּל נושא משא, שעומד לפוש ליד גדר מזומנה… נשם נשימה עמוקה והיה מכוון להקל מעליו קימעה כובד המשא שבחלום זה.

מתוך התגברות על עצמו אָמר מתון לעצמו: יודעני, יהודה חי, יודעני מאוד, מה גרם לך שנתרעשת רעישה גדולה מזה החלום, אף־על־פי שמכבר דחית ורחקת מעליך הרהורים ונצנוצים שבחלומות. מאז נכווית ברותחים — כחלום עם השולטאן עבדול מגיד יר"ה, ב"שער העליון"² — וטענת מרירותם של דברי־הבאי שבחלומות, גדרת בעדך וגמרת עם עצמך שלא להחשיב ולא לדרוש אל חלומות וחזיונות לילה. חלומות וסרעפי־לילה לחוד ואמונה ומעשים בהקיץ לחוד. ולא הרי זה כהרי זה, אף־על־פי שהצד השוה שביניהם, מקורם אחד הוא: הבורא יתברך, הנותן לאדם חיים והחלום, מחשבה ודמיון. ברם הנסתרות לה', והנגלות לנו. ולגבי מעשה איכא למיחש בחלום ואיכא למבעי. גאולה — צורך פּעולה. אין נס וחזיון תנאי לשיבת ציון, אלא הליכה ממש לציון. אמת ויציב. אולם זאת הפּעם — אלהא דמאיר! — כמה רוממות ומה בהירות בזה החלום! (אמנם ואמנם רוממות ובהירות נגלו־נחזו גם בחלום “בשער העליון”, אבל מה לתבן את הבר? שם רוממות ובהירות של מטה וכאן רוממות ובהירות של מעלה!). ואמנם, ידעתי גם ידעתי, לא ההוד והשגיבות הרעידו כל־כך הלב, אלא התקיפות, החיזוק שבחיזוק. שלוש פּעמים! לפרעה חלום־משנה וליהודה חי חלום משולש. ברור ומפורש. אחת, שתים ושלוש. איזו תקיפות! תקיפות שבמציאות, תקיפות שבענין, תקיפות שבפלא. ובלא הבאי ובלא פסולת, חלום בר — קב ונקי. כלום ראית, כלום שמעת, חלום שנשנים ונשלשים בו פרטיו כדמותם וכצלמם, בלא חסר ובלא יתר, וגם כי יזכור החולם כל הפּרטים לפרטיהם?

תא חזי, תא שמע. (לקח קולמוס וכתב בפנקס שבשולחן ליד מיטתו):

אולם — כרחבו של עולם. לכאורה רואה אתה קצו — אבל “אין סוף” קצו. גבולות לו, כביכול, באורך וברוחב, אלא ארכו ורחבו מלוא עולם. מזה ומזה, מימין ומשמאל, צהרי־חלונות אין מספּר. כמשמעו. וגובה החלונות עד לשחקים. ולוחות אלגביש לחלונות שקופים־שקופים וכאור הלבנה אור החלונות. ואני עומד בפתחו של האולם, כאמה אחת מן המפתן פּנימה, ועיני רואות דבר־דבר לבדו וכל הדברים כאחד. לא, לא כך, בו במבט אחד נראה כל דבר לבדו וגם כל הדברים יחד. אחזתני רוממות מראותי הפּלא. אבל לא יראתי. (עכשיו תאחזני יראה).

ובאולם הרבה חבורות אנשים גבוהים, חסונים, עטופים מדים צחורים, שלושה בחבורה, ארבעה, חמשה, אחוריהם אלי ופניהם לאולם פּנימה. וגם המון רב ועצום בקצות האולם. ואדע ברור אשר הכל רואים אותי, בלא הפנות פניהם אלי, והכל יודעים אותי בלא הוודעי להם. ואף אני כן: ידעתי, חבורת השלושה — האבות המה, הארבעה — משה. אהרן, יהושע, שמואל, והחמשה — דוד, שלמה, נתן אליהו ואלישע. והחבורה הראשונה, הרחק בפנים האולם — החסונים הענקים — אדם, שם, חם ויפת המה. ועד כהנה וכהנה. ותמהתי ולא תמהתי לראותם. וקול דממה דקה באולם. החבורות נתונות לעצמן וההמון לעצמו. לא עשו דבר ולא נעו, כמו בהרהור התלחשו. ואף אני כן. “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” — הרהרתי־לחשתי.

וברגע שאתי עיני אל על, ליד התקרה ממולי, ראיתי הכתב על הפּרוכת, אותיות גדולות, בגודל אמה, בּהירות כאור הלבנה, נשקפות ונגלות בשלווה ובקדושה כזו הצורה (רשם כפי שנראו בחלום) ולא תמהתי למראה המכתב כל עיקר. הבינותי מאוד: לי המכתב. למעני נכתב. כי הייתי אני — לא־אני. מהות אחרת, חיות אחרת היתה עמי — ואיקץ.

היה בשרי קר כקרח. כמו קמתי ממיתה לתחייה. כמעט נתתי קולי בצעקה ועצרתי בי. ראיתי מורה־השעות — שתים אחר חצות. ליאות גדולה ירדה עלי. נרדמתי. ויישנה החלום כדמותו כצלמו, כמראותיו וכפרטיו.

הקיצותי. הוממתי ונרעשתי. קמתי, נטלתי ידי ואמרתי “יושב בסתר” שלוש פעמים. אחזני פחד גדול. חששתי, כי אשוב ואישן — לא איקץ. נתעוררה אסתר ושאלה מה כי קמתי. שבתי למשכבי למען תשקוט. נשענתי על גבי, נים ולא נים, שעה ארוכה.

עתה, עם שחר, הקיצותי נרעש ונרעד מראותי החלום בשלישית. כולו לתומו, כדמותו כצלמו. (סגר הפּנקס והניחו על השולחן).

משחזר שוב לעצמו על כל דבר החלום מתחילתו עד סופו — גמר בנפשו שיתאבּק בתוקף רצון עם עצמו להשקיע הדברים בתחתית הלב — עד לאחר תפילת שחרית. וגם לאחר כך חלילה לו מתת מקום לרמז מכל אשר היה עמו. איכה יסיח ולמה יסיח על כל הסתום עמדו? ומה יוסיף ומה יועיל לעצמו או לזולתו אם יספּר דבר? לא, לא. סייג לחכמה שתיקה, ולחלום — על אחת כמה וכמה.

*

שב מבית־הכנסת ונזדרז לסעוד פּת שחרית. סעד כל־שהוא בדומיה גמורה ויצא.

חשב וגמר בדעתו שילך ויתבודד במקום שלא יעלה על דעת איש לחפּשו שם.

עשה דרכו קפּנדריה מאחורי “שירוק שוֹר”³ ויצא מחוץ לעיר. הרחיק קימעה והגיע לפני ולפנים בחורשת הערמונים, מאחורי ביתו של פּאפּוֹ גריגורי, זקן־הכפר. בדול ומרוחק מקום זה מעובר־ושב. נכנס וישב ישיבה נוחה על ספסל ליד חטרו של אילן גדול.

ראה עצמו בזה המקום כאחד אשף שמהלך בסתרי יערות לחפּור ולחפּש מטמונים, אלא מטמונים שלו — לא באדמה — בשמים הם.

— — — ברוך — הרהר לעצמו — דבר נגלה אליו משמים. בעת החלום ידע נאמנה, בכל נפשו ומאודו ידע, שרוח אחרת היתה עמו בחלומו, תחושה שלא מעלמא הדין, אין בלשון בני־אדם ניב ושם לאותה תחושה. דומה כל־כולו מזווג היה, כל־שהוא שבמיתה וכל־שהוא שבחיות. ואין לנקבו במלים. מין תודעות התפּעמות, מין חיות, ואם כך — אמת בה. ממשות בה. אבל מה אמת זו? מה זאת הממשות?

לקח ורשם שוב בפנקס אותן המלים כצורתן.

הסתכל במרוכז בכתוב והיה כשוקע במים עמוקים.

אילו נמצא אדם על־ידו, שהיה מצפּה לפתרון רזי האותיות, היה מתייגע מציפיה ומתייאש מתקווה, כי ארכה לו השעה הרבה בהסתכלות שבדומיה.

קימעה־קימעה זקף ראשו, תווי חיוך נתקמטו בשפתיו וריטוטים קלים חלפו בפניו. ברם חזר ונשתקע באותיות ושוב — תהייה, ועצבות ירדה על פניו. — — —

לא, מן המלים לא יגיע לפתרון החלום. מן הנמנע לגלות מלים סתומות אלו. אלא אפשר להפך. מן החלום יגיע לפתרון המלים.

לא היה ביכלתו לידע לפחות מה גרם, מה עורר חלום זה? מה הסיבה? היכן זו הסיבה? כיצד יגיע לגילוי זה?

היה מהרהר וסותר הרהוריו, חוזר ומהרהר וסותר — עד שנסתמנה תמורה כל־שהיא בפניו. שקל וסבר: על־פי רוב, ענינים ורישומים שקורים לאדם ביום, עולים וצפים בחלומו בלילה. ייתכן שבקורות יום אתמול צפון־טמון הגורם־הגרעין של חלום זה. ואמנם יום אתמול גדוש היה הרבה בענינים, דברים והרהורים. אלא היאך יבדוק והיאך ימצא שורש־דבר?

אין ברירה אלא שיחזור ויעמוד על כל מה שעבר עליו יום אתמול, גם על כל שהרהר, שפגש, שדיבר. אכן כבדה ומשונה מלאכה זו: היאך יהיה אוחז בכנפי יום האתמול, שחלף ועבר, ויחזירנו אל היום? אבל אין דרך אחרת אלא זו.

הרבה ענינים ודברים צפים בראשו. יתחיל לבדוק ביום תמול מראשיתו, משעת־בוקר ראשונה, עד עלותו בלילה למשכב:

ענין ראשון — וודאי — זו הפרשה שבפי ר' יוסל בּיליץ⁴, שכן בעודו סועד פת שחרית נכנס ר' יוסל אליו. (היאך היתה תחילת שיחתו?) — הרי כך היה:

בתחילה פתח, כדרכו לעתים, בלשון אשכנז: “גוטען מאָרגען, הערר ראַבּבּינער. זאָ איין הערליכעס וועטער, פאַבּעלהאַפט!” ולאחר דברים של מה־בכך פתח קצת באשכנזית וקצת בלשון הקודש. (סיפורו בקיצור כך הווה): בווינה חי שאר־בשרו, קרוב־משפחה, והוא עשיר מופלג, הרמאן פירסט שמו. כל ימיו נהג בקמצנות רבה. איש כילי למשל ולשנינה. נתאלמן לפני כעשר שנים, ובן יחיד לו, שהיה בן שתים־עשרה כשנתייתם מאמו. לא נשא לו אשה אחרת ונתן עצמו בכל נפשו ומאודו לבנו יחידו. והנה לפני ארבעה־חמשה שבועות הגיע מכתב ממנו, משאר בשרו. ואמר עם הספר, אשר הבן היקר, בחור כארזים, יוזף שמו, מוטל על ערש־דווי זה כחדשיים ימים. לא נזדרז להשיב למכתבו. מעשה שטן. אכן, מעולם לא ביקש האיש ידידות ולא שעה לקירבת משפחה, ואף לא נהג לכתוב אלא לעתים רחוקות מאוד. ובין כה וכה הגיעה אתמול אגרת שניה ובה הבשורה המחרידה — הבחור שבק חיים לכל חי. שבר ואבל גדול. מיד ישב ר' יוסל וכתב אגרת־תנחומים לאותו גביר קרוב ככל אשר על פיו. והוסיף ואמר ר' יוסל: אמש, על משכבו בלילה, בדמותו לעצמו גורלו של האב השכול־האלמן, דאב לבו בקרבו ונדדה שינה מעיניו — ולפתע צץ רעיון מיוחד בלבו: הן עתה אומלל באדם זה הגביר. שמא ואולי נתרכך לבו עתה מעצמת יד אלוה וייתכן כי יאבה עתה לפתוח את ידו, לחצוב לפחות יד ושם, מזכרת־עד, לנשמת בנו? הן למען בנו יחידו הזיר עצמו מחיים, לא נשא אשה אחרת ולא אבה להקים לו משפחה והוא כיום בן ששים וחמש ומעלה, הן לא יעלה על הדעת, שאחרי השריפה השניה ירצה להקים לו בית חדש. ערירי הוא. אין לו יורש לו. שתי אחיות לו נשואות מכבר ושפרה מנת חלקן. ואח אחד לו, נכה־רוח, נמצא מזה שנים רבות ב"אינסטיטוט". אי לזאת עלה בדעתו של ר' יוסל לנסוע לווינה, לפקוד אותו ולנחמו, ומתוך כך יתהה על קנקנו, יקח דברים עמו, בלשון דקה מן הדקה — והיה אם יווכח שלבו נכון בקרבו, לפעול ולעשות מעשה רב לעילוי נשמת בנו — ייתכן כי ינדב סכום גדול לענין גדול, לישוב ארץ־ישראל, היינו: לקנות כברת אדמה לכונן בה “פרמה” (חווה) גדולה כמצבת־זכרון שתשא שם הבן “יד יוסף” לעד. ואפשר במשך הימים, תתהווה ותתפתח מן החווה קולוניה ראשונה בארץ־ישראל. הן רבים מאמרים מתפרסמים בכתבי־העת, ב"אַלגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס" ובאחרים בדבר הקולנייאס בארץ־ישראל ושד"רים ושליחים (כגון משה זאקס ואחרים) יוצאים לעורר הלבבות לאסוף ממון הרבה ליסוד קולוניות.

וחשב ר' יוסל חשבון כללי מה סכום דרוש כדי להנחיל עשרים וחמש משפחות נחלות־אדמה, גם הביא בחשבון הממון שדרוש להפיץ הדבר ברבים ולעשות לו פרסום כדי שיצאו המשפחות מפולין או מרומניה ומארץ־ישראל עצמה. לשם כך נדרש, לפי חשבונו, חמשים אלף קרונות. והאיש עשיר מופלג. הונו בעין נערך לחצי מיליון קרונות (זולת נכסים דלא ניידי). הנקל לאיש, לוא יאות לפתוח ידו, לתת מעשר מכספו (כפי שר' יהודה דורש כל הימים בישראל). והנה אם יתעורר יצר הטוב בלב העשיר — היה יהיה ראשון לבית יוסף לתת מעשר מכספו להקים את “יד יוסף”.

זה הרעיון נתרקם בסרעפי לילה בראשו ועדיין לא דיבר ולא גילה דבר לאיש עדי ישאל בדעתי ובעצתי.

— אמרתי לו: מה מקום כאן, אחא ר' יוסל, לשאלה? מי יתן והיה. הן לשמע הרעיון ישמח לבי ותעלוזנה כליותי. ואם חפץ ה' יצליח בידו והדבר יקום ויהי — הן גדולה לאין קץ זכותו של ר' יוסל! כי הנה, לאמיתו של דבר, ר' יוסל עצמו, יהיה הראשון לבית יוסף, ראשון למעשים. גדול המעשה מן העושה.

— מחילה, ר' יהודה — השיב לי — אני בחפזי עדיין לא סיימתי דברי לתומם. שכן כל זה הענין מותנה בתנאי אחד, תנאי בגוב"ר⁵: אם כבודו יהיה הולך עמי, יד ביד, שכם בשכם, מהחל ועד כלה — או אז נכון אני להלוך עם כבודו בחפץ לב. ולא — לא אלך ולא אתחיל.

— לא אבין דבריו, ר' יוסל, מה משמע?

— פשוטו כמשמעו: נכון אני לקום ולעשות, אם יקום ר' יהודה עמי, יחד נסע, יחד נשתדל ונעמול. ואני אדאג שלא תהיה טרחת הדרך רבה על כבודו, בשובה ונחת ניסע וכל הוצאות המסע עלי.

— יהי נועם ה' על ר' יוסל. אני הייתי נכון בכל נפשי ומאודי להלוך עם ר' יוסל, אם היה צורך והכרח בהליכתי. אבל מה צורך בי? ומה גם שלא ידעתי כלל את האיש ולמה זה אנכי? ובכלל, למה נלך שנינו על הספק? הנכון הוא, לדעתי, שיסע לשלום ר' יוסל, יבחן וימשש הדופק ואחר כך…

— בפרט זה, בתהייה על קנקנו של הגביר, הצדקה עם כבודו. אשר על כן תהילת הדיבור יהיה עלי. אני לבדי אמשש דופקו ואבחן סתר לבו, והיה אם אראה ואדע כי יש קורטוב רגש בקרבו ולבו נכון עמו לעשות דבר — אז תיכף ומיד “יהוד יעלה”, כבודו יפרש כל הפרשה לאזני הגביר כרוח הנכון אשר עמו ויעלה אש הקודש בלב הגביר, כי אין להתמהמה אף יום אחד, ואין לתת לניצוץ חלילה כי יכבה, כאמור המשל: חשל הברזל בעודו לוהט.

— יבורך ר' יוסל בכל טוב, אמן. מה נאוו אמרי שפר מפי איש נבון וחכם. שמחה גדולה אשמח כי נכון ר' יוסל לנדוד ולעמוד כדי לעשות גדולות ונצורות למען ארץ קדשנו. ואני מוכן ומזומן לעשות כל אשר יבוקש ממני — רק כי אראה הפעם הליכתי אל האיש מיותרת, לא חשיבות לה ולא הכרח בה, שכן ר' יוסל הוגה זה הרעיון מעיקרו, הוא יוצרו והוא יולדו — ועם חום לבו ונועם לשונו — וודאי יוכל לעשות ולהצליח ולו יאתה להתחיל ולסיים.

— אתו המחילה — אמר ר' יוסל — לא נתן דעתו לחפצי. אני לא אדבר אל האיש קטנה או גדולה לעצם הענין, אלא כבודו ידבר. אין דומה אור הלבנה לאור החמה. גלוי וידוע לנו, מאורו של ר' יהודה לנו אור. אשר על כן ידעתי גם ידעתי, רק דברים נמרצים מעמקי לבו, עלולים להצמיח פרי בלבו של הגביר; אני בזה הענין רק המוביל לפתח, אבל הפותח כבודו, כלומר: המפתח בידי כבודו.

ועוד הוסיף ר' יוסל לשדלני כי אאות לחפץ ונצא יחד לדרך.

אמת, נתרגשתי הרבה מחפץ חזק שבלבו, אחזתי בידיו ואמרתי: יהי כן, ה' עמנו, ויהי נועם ה' אלהינו עלינו. וגמרנו אומר לצאת לדרך ביום ראשון בשבוע הבא.

זה היה הענין הראשון אתמול — ואחר כך?

כשיצא ר' יוסל מעמו — מה היה אחר כך?

עכשיו יזכור: נשאר יושב תחתיו שעה קלה מתוך נחת־רוח. דברי ר' יוסל באו כשמן הטוב בעצמותיו. וכמו גמל לו ר' יוסל עתה חסד של פיוס חלף הצער והמרירות שגרם לו לפנים, בשנים הראשונות להוודעם. היאך היה ר' יוסל נוהג מנהג ביטול ולגלוג ברעיון הגאולה! הוא שאמר לו פעם בעוקץ־לשון: ר' יהודה חי מעלה דמיונות וחזיונות מקברו של שבתי־צבי. לא תקום פעמיים צרה! וכעת, אותו ר' יוסף מתכסף בעצמו לאותם “חזיונות ודמיונות”. ברוך משנה העתים!

ועכשיו יזכור אל נכון המשך הדברים מאתמול: מכיוון שעלו בדעתו זכרונות מימים עברו, החלו מתדרדרים ענינים רבים מאותם הימים, לפיכך הפסיק הרהוריו והחל לקרוא כתבי־העת שהגיעו שלשום עם ערב. שעה ארוכה קרא בעניני המדינות והיה בוחן ושוקל כדרכו טיבן וחשיבותן של החדשות הנשמעות בקצווי ארץ, ביחוד נתעכב באותה ידיעה מיוחדה במינה: חגיגה מפוארה נערכה בארמון המלכה ויקטוריה למלאת חמש־עשרה שנה לעלותה על כסא המלכות. באותה ידיעה מסופר, שבליל החגיגה הציגו באולם הגדול, שהיה מואר באלפי אורות, את הפנינה הגדולה בעולם שנפלה ברשות אנגלטרה, כשניצח המושל האנגלי דלהוזי בהודו והכניע את הסיקים. עתרת אוצרות יקרים למכביר היו לשלל לאנגלים. ביניהם אותה פנינה גדולה כּוֹחינוּר (הר־אור). משקרא כל אותם הדברים הקלים שמושכים את הלב — זכור הוא כעת — נשתקע בהרהורים על תפארת עוזה של בריטניה “שרתי במדינות” ועל מלכה גדולה זו שמושלת “מהודו ועד כוש”. מתוך כך חשב: כלום לא היה נקל למלכה רוממה זו לזכות כלאחר יד, כמישחל בינתא מחלבא⁶, גאולה ופדות לישראל ולקרוא דרור לעם הולך שחוח? בפרט אשה־מלכה, שמדרך הטבע רחמנות ורגש בלבה. לוא התייצב, למשל, השר הגדול בישראל סיניור משה מונטיפיורי לפניה, שכפי שידוע נוטה המלכה חסד אליו ודובר לאזניה והתחנן לפניה על עמו, האין אפשר שהיה מעורר רחמים וחסד בלבה? מדוע, מדוע לא יחשוב איש אשר כמוהו, שר וגדול בישראל כדבר הזה? (כן כזאת הרהר אתמול שעה קלה ועוד הרהר ואמר): — שאני עצמי? שאני אקח על עצמי כזאת וכזאת? מה אני ומה ערכי בעיני קיסרית אדירה זו? ואיכה אפתח פי ואיני שומע לשון אנגליזית. כלום מתורגמן אקח עמי לפניה? חבל שאין לי שום ידיעה בלשון זו. האם אתחיל עכשיו ללמוד לשון חדשה, בתר דקשישנא (כבן נ"ד שנה) לדרדקי? דברים והרהורים בעלמא.

אחר כך… במה טיפל? — אחר כך ישב לעבודה, לגמור עמודים אחרונים של פרק ששי מ"ספר חיים". (עוד עליו לכתוב פרק שביעי, האחרון, גם הוא יהיה גדול כפרק הששי). דומה שעסק בכתיבה כשלוש שעות. כשגמר היה שרוי בשמחה רבה. כמה חידושים וביאורי מדרשים, כמה גימטריות וסברות — נתבהרו יפה־יפה והכל משובץ ומשולב בכתר הגאולה, בענין חיפוש הדרכים ובירור המצבים, והכנת הלבבות וחיזוק הרצונות, אלא שבאותה שעה נכנסה היא, אסתר, ובמר לבה הקדירה עליו עולמו, והגדילה עליו צערו.

… צרת הבת… לנקה היקרה… ענין מר וצר. ושוב נפתחה שיחה… מחר תמלאנה עשרים ושלוש לנערה — והיא יושבת כעקודה שוממה בפינתה, נתקשר מזלה ואין מתיר. אבל הפעם זרתה אסתר מלח על פצעיו. ה' יסלח לה… אין אדם נתפס על צערו… זו הפעם הראשונה הטיחה לפניו מלים קשות ועוקצות: — מחמת השתקעות בכתיבה — אמרה — אין דעתו נתונה, ככל אב, לגורל בתו… ובכל פעם הדפסת ספר חדש אוכלת מעט הפרוטות שבאות לידו. התורה על ראשי ועל עיני — אומרת היא — אבל לא דרך־ארץ קדמה לתורה?

— אמרתי לה: האין צערי כצערך ולבי אני כלום לא ימס מדאבה וצער? אבל מה יכולת בידי? התחת אלהים אנכי?

— על זאת אבכה ואהימה — ענתה — על כי אין יכולת בידו. ובעין דומעת סיפרה, שהבחור יעקב רוזאניס, בן החייט, לפי דברי “קזוזמנטרום” (מתווכים), היה נאות ברצון ליקח את לנקה, אבל הוא רוצה לפחות חמש מאות קרונאס נדן — ובידינו אין חמש מאות פרוטות.

— אמרתי לה: ומה בידי לעשות? הגידי לי דבר ואעשנו. הורי לי דרך ואלך.

— לא לי להורות ל"חסדו"… אבל… לוא במרבית השנים היה דואג לחסוך ממון קימעה־קימעה, וודאי היתה עכשיו יכולת בידו. אלא שהדפסת הספרים בולעת תמיד… כך אמרה ויצאה מן החדר בוכיה.

ואני יודע מהי מרירות שבלבה: על מעט התכשיטים שהיו לה היא דואבת. אני בתומי, פעמיים ושלוש חזרתי ולקחתי בתורת הלוואה מן התכשיטים על מנת להשיב — ולא עלתה בידי. (הן מהדפסת הספרים לרוב הפסדים ומועט שבמועט ריווח). ועכשיו — ידי ריקות מכל. אמת, אני הגורם. לה הצדקה ולי בושת פנים. על זה דווה לבי.

יצאה מן החדר — ונשארתי דומם, עגום ונדכא — אותה שעה עלה מן החדר השני קול אדם שואל עלי. נפתחה הדלת ונכנס בחור גוי ולבושו כמשפט אכרים. תחילה לא הכרתיו. משהסתכלתי בו נדמה לי: הלה בנו של יאנקו סוקרליץ — אותו גוי מחסידי אומות העולם — שלום לעפרו. מעת שנפטר לפני שנתיים, לא ראיתי איש מבני משפחתו.

— האין אתה בנו של…

— כן, רבין, אני פטר… בנו של אבי, יאנקו סוקרליץ. הבן השלישי. בירכתיו וכיבדתיו שישב לידי.

ישב ואמר: אני לרבין באתי. בקשה גדולה לי לרבין, והוא בוודאי — כן חושב אני — ימלאנה.

סיפר בארוכה: אשתו ילדה בן, ‘השני’. זה כמשלוש חדשים. מאז, חולה היא. לא חולה ממש… אבל היא לא כשורה. כך, דעתה… לא כשורה. רצונו לומר… היא… מעט לא כשורה. או שיושבת תחתיה דמומה שעה ארוכה ואינה עושה דבר, אלא מסתכלת דוממה בקרקע, או שמדברת דברים־לא־דברים. כמו, למשל, שאינה רוצה להיניק את הילד, משום שאין זה בנה… כך אומרת היא. אינה יודעת אותו… אין זה בנה… כך היא אומרת. ובכל פעם יש לבקש אותה ולהכריח אותה שתיניק את הילד. ולפיכך בא לבקש מהרבין, שיעשה איזה דבר. יתן איזה נייר כתוב, איזו ברכה, כפי שהוא יודע, ותתרפא. אבא, היה אומר, הרבין איש קדוש… איש אלוהים — זה הענין.

— ראה, בני, אמרתי לו — בכל לבי הייתי רוצה למלא בקשתך, אבל האשה חולה היא, כפי שאתה אומר, והיא זקוקה לא לברכה, אלא לתרופה. מה תועיל ברכה? רופא צריך לטפל בה להעלות לה ארוכה…

— לא, רבין, רופא לא נביא. בביתנו לא נכנס רופא מעולם. אם חלה מישהו מהמשפחה, אבא היה מרפא. אבא לא נתן להביא רופא, ואנו — כמוהו. רופא — לא. אתה, אם תאבה, תתן לה דבר.

— אם כך, אמרתי, אולי יפנו אל פּאפּו גריגורי זקן הכפר — הוא אב לעדה…

— לקחנו אותה פעם ועוד פעם אליו — ולא הועיל כלום — רק אתה — אם תאבה, תיטיב לה.

ראיתי שאין ברירה בידי אם אסרב — לא יבין, וייראה הסירוב כהשתמטות, או חלילה כאיזו כוונה רעה. מוטב שאעשה כל־שהוא. אמרתי לו שיבוא אחר הצהרים. ובלבי אמרתי: על־כרחך אתה רופא. עשיתי משקה פשוט מסממנים לפי הספר “הרופא לשבורי לב” — ויהי רצון ותעלה לה ארוכה למען קידוש שם שמים.

אחר כך — יצאתי מן הבית ל"ישיבה" לשיעורנו בתלמוד. שעתים נמשך השיעור כרגיל. שם לא היה כל דבר שבחציצה — נשתקענו בסוגיה כל שתי השעות. כשגמרנו שעה לפני חצות־יום — ביקשתי לסור לפוסטה. אז — — — אז נקרתה פגישת פתאום עם מרדכי רוסו. נתרגש הבחור בחרדה ובשמחה ונשק את ידי כמו בימי הנעורים, בהיותו תלמידי. היום בא מווינה לענין משפחתו. מה רבה שמחתי לראותו כברוש צעיר רענן וטוב. התהלכנו קצת לרוח היום וסיפר שקיבל דיפלום בחודש שעבר מ"האוניברסיתה" בווינה, דוקטור לשפות: אשכנזית, פרנצית, אנגליזית ואיטלית. אשריו, אשרי יולדתו.

נפרדנו — ואמרתי… מה אמרתי? שוב… שוב… לילך לפוסטה. הייתי עדיין מהרהר בבחור… ואמנם מתוך הרהורים עברתי על בית הפוסטה ולא השגחתי ולא הרגשתי… מהרהר הייתי: היה טוב ורצוי, לוא בחור כמוהו, שבקי בלשונות על־בורין, היה עומד לימיני. לוא היתה יכולת בידי — הייתי מקשרו עמי לענינים שבכתובים… לשגר אגרות (בלשונות שונות) לאנשי שם ולפרסם מאמרים לכתבי־עת… ואפשר, עמו הייתי יוצא ומפליג לכל אשר ישאני הרוח… ואפילו, כביכול, אל המלכה ויקטוריה… עמו — היה נוח… אחד כמוהו — משענת נאמנה… אבל… הרהורים בעלמא… מה יסכון גבר שידיו ריקות מכל… אבל שמא…, שמא… היפלא מה' דבר?

שבתי לבית הפוסטה. שני מכתבים. אחד מסאראייבו, מהדוד, בלא כל ענין חדש. השני — מכתב מהמדפיס בבלגראד, שדורש עוד סכום כסף על חשבון הדפסת הספר “פתח כחודו של מחט” ובעד חלק מן הכריכות. הסכום 38 קרונות אינו גדול, אבל — הן אזלה פרוטה מן הכיס. כל סכום ההדפסה בשעתו וחלק מהכריכות בסך 200 קרונות קיבל על עצמו וסילקו בשעתו האי גברא חביבא, שמעון ליב הרצל⁷; עכשיו לא אראה לו כלל שארית החשבון שבמכתב זה. בושה תכסה פני. היאך אכביד עוד על האיש. יהיה הכרח ללוות את הסכום ולשלחו לגמר החשבון, בלא להודיע לאיש דבר, וכל שכן לאסתר. אל יוודע לה דבר וחצי דבר.

ואחר כך? הגעתי הביתה. אחר סעודת הצהרים התנמנמתי קימעה. קמתי וקראתי כרגיל שיעור היום בשל"ה (“שני לוחות הברית”).

כשאמרתי לצאת מן הבית בשעה שלוש, ביקשה אסתר לקנות לה שתי אמות בד כחול. יצאתי וקניתי. בחזרתי מה היה? לא כלום. לא, לא, היה והיה: נפגשתי עם ר' שמואל⁸ מבית הפוסטה. משראני הסביר לי פנים ואמר מתוך שמחה: זה עכשיו קיבלתי כמה מכתבים ובאחד מהם יש דברים בשביל כבודו. זה מכתב מרב גדול מלובלין. (פתח וקרא כדברים האלה בקירוב): “והגיע לידי קונטרס “קול קורא”, מעט מחזיק מרובה. וראיתי לשם המחבר יהודה חי אלקלעי שהוא מו”ץ בסעמלין — מקום משכן כבודכם. ונראה זה הרב צנא מלא ספרי. קראתי הקונטרס ובא כשמן הטוב בעצמותי, מה נאוו דברים יוצאים מן הלב ונכנסים ללב. ובאמת, כל דברי הרב הזה בחפץ גאולת ישראל דברי חן ושכל טוב. הנמצא הרב קרוב אצלכם? אמרו שלום־שלום לו. יישר כוח ויהיה ה' עמו".

עכשיו זכור הוא — אחר שנפרד מן הרב היה נתון בהתרגשות מחמת השבחים שבמכתב. הרי דברים שבספריו נישאים ונפוצים כזרעים על כנפי רוח, נופלים בקרקע במרחקים ומעלים פרי ברכה. זו שמחה לנפש. לא לריק הכתיבה ולא לשוא העמל.

מתוך כך הרהר: מה רב יהיה רישומו של “ספר חיים” כשידפס, שהוא פי עשרה גדול בכמות ובאיכות מ"קול קורא".

ואחר כך — העביר פעמים מספר ידו במצחו כמחפש המשך הענין מאתמול — עד שנזכר שאחרי שמחתו על אותו מכתב — נתעכרה רוחו בו, משהעיף עינו על כתב־עת אשכנזי וקרא מאמר קטן, שאחד רב דוקטור הרשברג מתפאר, שבקהילתו, עיר קטנה סמוך ללייפציג, כל בני הקהילה חברים לבית־הכנסת החדש (של הריפורמים) ומוסיף הרב ומקיא דברי בלע ונאָצה על עבודת ה' בקהילות של שלומי אמוני ישראל — אוי לאזנים שכך שומעות!

בין כך וכך נכנס הביתה, מסר הבד לאסתר ויצא לבדו, לשעה קלה, לפני מנחה, לשוח ליד השדות סמוך לחוף הסאווה.

היתה השמש בעת זו בין־הערבּים מציפה את מרחב השדות וכמו נכפלו ונתעצמו ליום נגוהות השמש בחללו של עולם יותר מכל הימים. אפשר נדמה לו כך, משום שהתייגע היום קצת יותר מן הרגיל, מענינים שונים והרהורים רבים, שנטרד בהם היום ועכשיו נחה עליו דעתו למול הרחבוּת שמשתרעת בשלוות־השקט, או שמא רמוז כל־שהוא בזה האור הגדול?

בין כך וכך נחו מבטיו על פני המים שבנהר הגדול, שהיו רוטטים וקורנים כפלגי־זהב ניתך. אותה שעה — כפי שזוכר כעת — נתגלגלו הרהוריו על מכתבה של שרה, אשת עמרם⁹, שקיבל לפני שבוע ימים. אותו מכתב גרם לו הרבה צער ועצבות רוח. אשת־חיל זו גרת־צדק, נתונה זה כמה שנים, היא וילדיה, במצוק ובמחסור. קימעה־קימעה, במשך שתים־עשרה שנה, אזל הממון ומעט ההון שנשאר מעמרם. ומשפחתה בקורפו מזמינים אותה לבוא להשתקע שם אתה והם מוכנים לקבל אותה ואת ילדיה שהם יהודים. על כן כתבה לו וביקשה עצה מפיו — התאות להזמנת משפחתה, או לאו. והיא הוסיפה, שעשה תעשה כפי אשר יורנה, אם בכה או בכה, ואת דברי פיו תשמור כדבר קודש. הרבה התלבט מה להשיב לה — הטוב־טוב שתשוב לגור בקרבת משפחתה? האין חשש שבמרבית הימים יתרחשו ענינים ורגשים שיכבידו עליה ישיבתה בין קרובים נוצרים? ברם, אם תסרב, כיצד תוכל למצוא טרף לה ולילדיה? עתה שקל בדעתו וגמר אומר לייעץ לה לקבל הזמנת משפחתה, באשר שם, בקורפו, הן נמצא הרב הגדול־המופלא ר' יהודה בּיבּאס. הוא יכתוב לרב ביבאס את פרשת ענינה. והרב חיבב והוקיר הרבה את עמרם ובוודאי יתן דעתו על האלמנה ועל הילדים ויהיה כפטרון ומורשה להם.

כאן, זוכר הוא, עברו על־ידו חבורת אנשים מיודעים, הפסיקו הרהוריו והחליפו עמו דברי־שלום והמשיכו דרכם. ביקש אז לשוב להרהוריו, כפי שהיה נתון בהם, ומתוך כך… מתוך כך — זוכר הוא עכשיו — נאחזו הרהוריו שוב ברבי יהודה ביבאס… הן הוא, ר' יהודה, ה' ישמרהו שומע יפה לשון אינגליז ובקי בה כראוי; שמא יכתוב לו עכשיו בענין פנייה למלכה ויקטוריה, וידרוש בעצתו אם לנסות או לחדול; ואפשר ראוי לפנות בדבר הזה אל השר מונטיפיורי ומה טוב אם גם הוא עצמו, ר' יהודה ביבאס, יסכים להצטרף אליו ולבוא בדברים עם השר מונטיפיורי. מאוד היה רוצה לדעת מה תהא דעתו של רב וגדול כמוהו לרעיון זה? הימצא חפץ בו ויתן דעתו עליו — — — שעה ארוכה הרהר אתמול בענין זה — ובין כך וכך קרבה שעת מנחה, נזדרז וחזר העירה ישר לבית־הכנסת.

ובערב? בערב הן התקיימו האירוסין של הבחור גבריאל לוי. אחר ה"תנאים" בילו האורחים שעה ארוכה בבית הכלה. נשמעו שיחות משיחות שונות — הכל בעניני דיומא בלא שום דבר שבחשיבות. בשעה מאוחרה קצת שב הביתה. כששכב לישון אינו זוכר ששהה ער; עייף היה ונרדם מיד. ומי פילל שבלילה זה יחזה חלום נפלא ונורא הוד?

ובשבתו בודד בפינה זו ופנקסו בידו וחזר ורשם, בראשי מלים, כל הקורות אותו אתמול אחת לאחת, נסתכל אט־אט בדברים, העמיק חשוב בכל ענין וענין כמי שמבקש לצרף משברי־שברים כלי שלם. מתוך כך נתבלט לעיניו, שענין אחד נכפל ונשלש בהרהוריו במשך יום אתמול: התחננות לפני המלכה ויקטוריה למען פדות ישראל: פעם ראשונה חשב בזה הענין כשקרא בכתב־העת על הפנינה הגדולה שבעולם “כּוהינור”. פעם שניה הרהר באותו ענין כשנפגש עם הבחור מרדכי רוסו, ופעם שלישית — מענין לענין לאותו ענין — כשחשב שראוי לגלות דעתו לר' יהודה ביבאס במשאלה זו.

בכן, קרוב לוודאי שאותו הרהור, בקשת פדות לישראל מלפני המלכה ויקטוריה — שנשנה ונשלש במשך היום — הוא יסודו של החלום, או סיבתו, ובו פתרונו. אם כך, ייתכן, שענין זה או בדומה לזה, צפון במלים החרותות. אפשר “בריטאניה” או “המלכה” או “לונדרה” או “ויקטוריה” ואולי מונטיפיורי — דברים, אלה, או אחד הדברים האלה, הוא אולי, העוגן שיש להשליך במצולות זו החידה.

משהגיע, אחר שעתים ומעלה, להשערה זו — שאף רוח כמתוך עייפות — משל להלך שהיה תועה במדבר ונגלה לעיניו סימן ראשון של ישוב בני־אדם.

*

שני ימים תמימים היה מתלבט ללא חדול בחיפוש שבילי פתרון הכתב הסתום כמרגל המחפש בלא הרף מקום תורפה בחומה בצורה.

וכשעלה בידו וגלה, במידה שלמעלה מכל ספק, חלק אחד מחידת הכתב, בערה בו תשוקה עזה להגיע לפירוש כל הכתוב. אז היה משול לחולה במחלה אנושה, שנודע לו, שאכן מצויה תרופה בדוקה ומנוסה למחלתו, אלא שידו קצרה מהשיגה.

הדבר היה ביום השלישי בבוקר. כשגמר לקרוא “חוק לישראל” בבית־הכנסת והיה מקפל את טליתו — בקע ועלה לעיניו תחילתו של הפתרון! בצירופי גימטריות, כפי שמצויה למאות בספריו שפירסם, הגיע אחר כמה חיפושים ושיקולים לפתרון בהיר וחלק בחלקו של הכתב. לבו פעם מהתרגשות וכל חושיו צהלו בקרבו, אם כי בתחילה התקשה הרבה על כפילות המשפט: חמשי השקף אמן לו. מה פשר הכפילות? אבל עד־מהרה, בה בשעה כמעט, הבין לרמז הכפילות. והנה: השקף אָמן לו — גימטריה — ת"ריב, כלומר: שנת ת"ריב דידן. “חמשי” — הוא האלף החמישי ליצירה, היינו: הת"ריב. וכפילות המשפט — רמז לדחיפות הענין, על דרך הכתוב: “ועל השנות החלום לפרעה פעמיים, כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר אלהים לעשותו”.

נשאר עליו, איפוא, לפתור יתר הדברים שבכתב. בכן, קרוב לוודאי שהמלים מבשר טוב, קום לציון גאולה יש בהם איזו שייכות לאותו הרהור, שנשנה ונשלם באותו היום לפני החלום.

ברם כל שחיפש סמוכין לכך, הן בגימטריה והן בראשי־תיבות, וכן בסדר א"ת ב"ש ובסדר אי"ק בכ"ר גל"ש וכו' ובסדר תשר"ק וכו' — לא נצטרף ולא נתרקם שום דבר בקשר עם אותו הרהור: המלכה ויקטוריה, או בריטאניה, או אנגלטרה, או מונטיפיורי — — —

שוב נתלבט שלושה־ארבעה ימים מתוך מאמץ ויגיעה רבה — לשוא. ועם שהיה נזהר ונשמר שלא יכירו הבריות בפיזור דעתו וביגיעת מוחו לבל יטרידוהו בשאלותיהם — בכל זאת נות־ביתו ומיודעיו הקרובים, בפרט ר' יוסל ביליץ, שהיה מבקש לקבוע זמן לנסיעתם לווינה, וכן האדון שמעון ליבּ הרצל, שהיה נוהג לשוח עמו לרוב לפנות ערב — היו רואים ומצירים עליו בלא דעת מה צופן ר' יהודה חי בקרבו בסתר נפשו באלה הימים.

והוא עצמו, יש והיה מפקפק אם יעלה בידו פתרון של ממש, ואם כדאי כל העמל וכליון הלב, ויש והיה אוזר שוב כל חייליו ומקבל על עצמו שלא ייעף ולא ייגע עד אם יגיע לגילוי שלם, שהרי בהירות החלום המופלא, הישנותו והישלשו כדמותו כצלמו — כל אלה לא דברי־שוא המה. לא ייתכן, חס ושלום, שיהיו מהתלים בו משמים; גם החלק שגילה בכתב — נראה כדבר שבממשות ובדחיפות. ואם תאמר: ולמה איפוא הסתמות שבחלום והכיסוי על גבי כיסוי? — הא וודאי משום שאין הוא ראוי בעיני שמיא לדרגה גבוהה מזו, גלויה מזו. רק נביאים וחוזים זכו במראה ממש ובחלום גלוי ואף הם — איש־איש כפי מעלתו וכפי דרגתו.

כן עברו עליו כל ימות אותו שבוע עד יום חמישי. ביום חמישי, מיד אחר תפילת שחרית, הלך כמנהגו כל הימים לקנות דגים לשבת, מתוך משכו בחוטי הרהוריו על סוף הפתרון במשפט החלום, עמד בחנות הדגים ובחר בעצם ידו דג גדול וטוב לכבוד שבת. אותו רגע כמו הבריק פתאום ברק לעיניו — שפתיו לחשו: לונדון! לא לונדרה, אלא לונדון. “קום”, בגימטריה “לונדון” והכל אָתי שפיר: לונדון לציון מסילה! ישתבח שמו! ברוך פוקח עוורים! זה פשר הדבר. ברור ונכון: לונדון לציון מסילה, כלומר, בלונדון מסלה לציון. נכון כנכון היום. עליו לצאת למסע ללונדון. אבל מהו מבשר טוב, שראה בצורת ספר? — פשיטא! וודאי שומה עליו לכתוב ספר, לבאר ולהסביר ענין הגאולה בלונדון, אולי למלכה, אולי לאָזני השרים. הספר יהיה מבשר טוב. יתר על כן: שם הספר יהיה: מבשר טוב. ועוד השנה, הת"ריב עליו לכתוב את הספר ועוד השנה עליו לשים פעמיו ללונדון.

אז הרגיש בסחרחורת קלה, לבו פעם בחזקה, ידיו רעדו קמעא — ואחר חש שדמיו עלו על פניו. לא שמע ולא ידע מה סביבו, תחב את הדג בסלו והחיש צעדיו הביתה.