לזכר שמו, היקר לכל רוסיה, של ניקולאי מיכאלוביץ' קאראמזין, מוקדשת מלאכת־ספרות זו, אשר רוחו נאצלה עליה, ביראת־כבוד ורחשי־תודה מאת אלכסנדר פּושקין.

ארמון הקרמלין שנת 1598, 20 בפברואר

הנסיכים שׁוּיְסְקִי, ווֹרוֹטִינְסְקִי.

וורוטינסקי.

מִשְׁמַר הָעִיר הִפְקִידוּ בְּיָדֵינוּ.

אַךְ, כִּמְדֻמֶּה, אֵין נֶפֶשׁ לְשָׁמְרָהּ:

מוֹסְקְבָה רֵיקָה; אַחַר הַפַּטְרִיאַרְךְ

הָעָם כֻּלּוֹ אֶל הַמִּנְזָר הָלָכוּ.

מַה דַּעְתְּךָ, מַה סּוֹף הַבֶּהָלָה?

שויסקי.

מַה סּוֹף? לֹא יִפָּלֵא לְשַׁעֲרוֹ:

הָעָם עוֹד יִתְיַפְּחוּ מְעַט, יֵילִילוּ,

בּוֹרִיס עוֹד יְעַוֶּה מְעַט פָּנָיו

עֲוִית שִׁכּוֹר אֶל נֹכַח כּוֹס הַיַּיִן,

וְסוֹף־דָּבָר יֵאוֹת בְּשֵׁפֶל־רוּחַ

לִטּוֹל הָעֲטָרָה בְּרָב חַסְדּוֹ.

וְאָז – אוֹ־אָז יוֹסִיף לִשְׁלוֹט עָלֵינוּ

כְּבַתְּחִלָּה.

וורוטינסקי.

אוּלָם זֶה חֹדֶשׁ לוֹ

שֶׁהוּא יוֹשֵׁב מִנְזָר עִם אֲחוֹתוֹ

וּכְמוֹ פָּרַשׁ מֵהֲוָיוֹת עוֹלָם.

לֹא פַּטְרִיאַרְךְ, לֹא פַּרְתְּמֵי הַדּוּמָא

עֲדֶנָּה לֹא צָלְחוּ לַהֲנִיעוֹ;

הוּא לֹא יִשְׁעֶה אֶל שִׁדּוּלֵי הַבֶּכִי,

לֹא אֶל תַּחְנוּן, לֹא אֶל שַׁוְעַת מוֹסְקְבָה,

לֹא אֶל קוֹלָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה,

לַשָּׁוְא בַּאֲחוֹתוֹ הַפְצֵר הִפְצִירוּ,

כִּי תְצַוֶּה בְּרָכָה לְמַלְכוּת;

הַקֵּיסָרִית בִּשְׁכוֹל נְזִירוּתָהּ,

גַּם הִיא קָשְׁתָה, גַּם הִיא לִבָּהּ הִכְבִּידָה.

וַדַּאי בּוֹרִיס נָטַע בָּהּ רוּחַ זוֹ;

וְאִם אָמְנָם הָיוּ לוֹ לַשַּׁלִּיט

לְטֹרַח דַּאֲגוֹת הַמַּמְלָכָה,

וְלֹא יֵשֵׁב עַל כֵּס שַׁכּוּל מִמֶּלֶךְ?

מַה אָז תֹּאמַר?

שויסקי.

אֹמַר, כִּי אַךְ לַשָּׁוְא

נִשְׁפַּךְ דָּמוֹ שֶׁל יֶלֶד וּבֶן־מֶלֶךְ;

וְכִי אִם כֵּן, לוּא חַי הַיּוֹם דִּימִיטְרִי.

וורוטינסקי.

זָדוֹן אָיֹם! אַךְ הֶרֶף, הַאֻמְנָם

בּוֹרִיס רָצַח הַנַּעַר?

שויסקי.

אֶלָּא מִי?

מִי אֶל־חִנָּם שִׁחֵד אֶת צֶ’פְּצ’וּגוֹב?

מִי בְּהַסְתֵּר שָׁלַח אֶת בִּיטְיָגוֹבְסְקִי

עִם בְּנוֹ וְעִם קָצָ’לוֹב? אָז שֻׁגַּרְתִּי

לְאוּגְלִיץ', לְחַקֵּר בִּמְקוֹם הָרֶצַח:

בְּעוֹד נוֹדְעוּ הָעֲקֵבוֹת הִגַּעְתִּי;

הָעִיר כֻּלָּהּ הָיְתָה עֵדוּת לָרֶשַׁע;

כָּל בְּנֵי־הָעִיר הֵעִידוּ פֶּה אֶחָד;

וּבְנִיד־שְׂפָתַיִם, בְּשׁוּבִי, יָכֹלְתִּי

הוֹקִיעַ אֶת הַזֵּד הַמִּסְתַּתֵּר.

וורוטינסקי.

וְלָמָּה לֹא עָשִׂיתָ בּוֹ כָּלָּה?

שויסקי.

אוֹתָהּ שָׁעָה, אוֹדֶה נָא, הֱבִיכוּנִי

שִׁקְטוֹ וְעֹז־מִצְחוֹ שֶׁלֹּא פִּלַּלְתִּי;

לְתוֹךְ עֵינַי הִבִּיט כְּחַף מִפֶּשַׁע:

חָקַר, דָּרַשׁ לְדִקְדוּקֵי־פְּרָטִים –

וְאֶת דִּבְרֵי־הַבֶּלַע שֶׁלְּחָשַׁנִי

חָזַרְתִּי וְאָמַרְתִּי בְּפָנָיו.

וורוטינסקי.

חָשׁוּד הוּא, הַנָּסִיךְ.

שויסקי.

אַךְ מָה יָכֹלְתִּי?

גַּלּוֹת זֹאת לְפֵיאוֹדוֹר? אַךְ הַמֶּלֶךְ,

הֲלֹא עֵינָיו הָיוּ עֵינֵי בּוֹרִיס,

הֲלֹא אָזְנָיו הָיוּ אָזְנֵי בּוֹרִיס;

וְלוּא דְבָרַי נָטַעְתִּי בְּלִבּוֹ,

וַעֲקָרָם בּוֹרִיס כְּהֶרֶף־עָיִן

כִּי אָז אֶל בֵּית־הַסֹּהַר הִשְׁלִיכוּנִי,

וּלְעֵת מְצוֹא, כְּאֶת אֲחִי־אָבִי,

בְּבוֹר־הַכֶּלֶא חֶרֶשׁ חֲנָקוּנִי.

לֹא אֶתְפָּאֵר, אַךְ אִם יָבוֹא עָלַי,

כָּל הַשְּׁפָטִים, וַדַּאי, לֹא יַפְחִידוּנִי;

אֵינִי מוּג־לֵב, אַךְ גַּם שׁוֹטֶה אֵינֶנִּי,

לִתְלוֹת חִנָּם קוֹלָר עַל צַוָּארִי.

וורוטינסקי.

חָמָס אָיֹם! שְׁמָעֵנִי, אֶל נָכוֹן,

הַנֹחַם מְיַסֵּר אֶת הָרָשָׁע:

וַדַּאי דָמוֹ שֶׁל יֶלֶד חַף־מִפֶּשַׁע

יִמְנַע רַגְלוֹ מִדְּרוֹךְ עַל כֵּס־מַלְכוּת.

שויסקי.

יַבְלִיג עַל כָּךְ; בּוֹרִיס לֹא רַךְ־לֵבָב הוּא!

כָּבוֹד גְּדוֹל הוּא לָנוּ, לְרוּסִיָה!

בֶּן־עֲבָדִים, טָטָר, חֲתַן מַלְיוּטָה,

חֲתַן תַּלְיָן, אַף בְּנַפְשׁוֹ תַלְיָן,

יִשָּׂא אֵפוֹד וְנֵזֶר מוֹנוֹמָךְ…

וורוטינסקי.

אָכֵן, שָׁפָל יַחְשׂוֹ מִיַּחֲשֵׂנוּ.

שויסקי.

נִדְמֶה, כִּי כֵן.

וורוטינסקי.

הֵן שׁוּיְסְקִי, ווֹרוֹטִינְסְקִי…

הֲכִי קְטַנָּה הִיא, נְסִיכִים מִבֶּטֶן.

שויסקי.

מִבֶּטֶן, וּמִזֶּרַע מֶלֶךְ רְיוּרִיק.

וורוטינסקי.

שְׁמָעֵנִי, הַנָּסִיךְ, הֵן מִשְׁפָּטֵנוּ

לָרֶשֶׁת אֶת פֵיאוֹדוֹר.

שויסקי.

כֵּן, יוֹתֵר מִגּוֹדוּנוֹב.

וורוטינסקי.

אֱמֶת־נָכוֹן!

שויסקי.

וּבְכֵן?

אִם לֹא יֶחְדַּל בּוֹרִיס אֶת נְכָלָיו

נָסִיתָה־נָא הָעָם בְּתַחְבּוּלוֹת,

אֲשֶׁר יִפְנוּ עָרְפָּם לְגוֹדוּנוֹב;

הֵן רַבּוּ נְסִיכִים מִשֶּׁלָּהֶם,

אֶחָד מֵאֵלֶּה יִבְחֲרוּ לְמֶלֶךְ.

וורוטינסקי.

לֹא מְתֵי־מְעַט אֲנַחְנוּ, בְּנֵי וַרְיָג,

אֲבָל יִכְבַּד רִיבֵנוּ עִם בּוֹרִיס;

לֹא עוֹד יִרְאֶה עַמֵּנוּ בָּנוּ חֹטֶר

מִגֶּזַע שַׁלִּיטָיו הַגִּבּוֹרִים.

הֲלֹא מִכְּבָר הִשּׁוּנוּ נַחְלוֹתֵינוּ,

עַבְדֵי־מְלָכִים הָיִינוּ מִשֶּׁכְּבָר,

וְהוּא הִשְׂכִּיל בְּאַהֲבָה וָפַחַד

וְרֹב תְּהִלָּה לִלְכּוֹד אֶת לֵב הָעָם.

שויסקי.

משקיף בחלון.

אַמִּיץ הוּא, וְלֹא עוֹד – וְאָנוּ… שׁוּרָה:

הָעָם נָפוֹץ וְשָׁב עַל עִקְּבוֹתָיו.

נָחוּשׁ, נִרְאֶה, אוּלַי נָפַל דָּבָר.

הכּכּר האדוּמה

העם

פלוני.

הִכְבִּיד לִבּוֹ! גֵּרַשׁ מֵעַל פָּנָיו

הַהֶגְמוֹנִים, הַפַּטְרִיאַרְךְ וְהַבּוֹיָרִים.

לַשָּׁוְא נָפְלוּ אַפַּיִם לְרַגְלָיו;

זִיווֹ שֶׁל כֵּס־הַמֶּלֶךְ יַבְהִילֵהוּ.

אלמוֹני.

הָהּ, אֵל עֶלְיוֹן, וּמִי יִשְׁלוֹט עָלֵינוּ?

וַי לָנוּ!

פלמוני.

אַךְ הִנֵּה טַפְסַר־הָרֹאשׁ

יוֹצֵא אֶת דְּבַר הַדּוּמָא לְבַשְּׂרֵנוּ.

העם.

הַחְרֵשׁ! הַחְרֵשׁ! דּוֹבֵר טַפְסַר הַדּוּמָא;

הָס – שִׁמְעוּ־נָא!

שׁצ’לקלוֹב.

(מעל מעלות־הכבוד.)

הֻסְכֵּם בְּסוֹד הַכְּנֶסֶת

לָאַחְרוֹנָה כֹּחָהּ שֶׁל בַּקָּשָׁה

נַסּוֹת אֶל מַר־נַפְשׁוֹ שֶׁל הַשַּׁלִּיט.

מָחָר יָשׁוּב קְדֻשַּׁת הַפַּטְרִיאַרְךְ,

אַחַר טַכְּסוֹ תְּפִלַּת־צִבּוּר בַּקְּרֶמְל,

לָצֵאת בַּסָּךְ, בְּצֵל דִּגְלֵי־הַקֹּדֶשׁ,

עִם אִיקוֹנִין שֶׁל דּוֹן וְשֶׁל וְלַדִּימִיר,

וְסִנְקְלִיטִין עִמּוֹ וְהַבּוֹיָרִים,

וּקְהַל הָאֲצִילִים וְהַבְּחִירִים,

וְכָל הֲמוֹן מוֹסְקְבָה הַפְּרָבוֹסְלָבִים.

יַחְדָּו נָשׁוּב נַפְצִירָה בַּמַּלְכָּה,

אֲשֶׁר תָּחוּס עַל מוֹסְקְבָה הַיְתוֹמָה

לָתֵת בְּרָכָה לְנֵזֶר לְבּוֹרִיס.

אִישׁ לְבֵיתוֹ, בְּשֵׁם הָאֱלֹהִים,

הִתְפַּלְּלוּ, וְתַעַל לַמְּרוֹמִים

תְּפִלַּת הַפְּרָבוֹסְלָבִים הַשּׁוֹקֶדֶת.

(העם נפוצים והולכים.)

שׂדה־הבּתוּלה.

מנזר־הבּתוּלה החדשׁ.

(העם.)

פלוני.

עַתָּה פָּנוּ אֶל צֶלַע הַמַּלְכָּה,

הָלְכוּ לְשָׁם בּוֹרִיס, הַפַּטְרִיאַרְךְ

וּקְהַל בּוֹיָרִים.

אלמוני.

מֶה חָדָשׁ?

פלמוני.

עֲדֶנָּה

יַקְשֶׁה עָרְפּוֹ; אַךְ לֹא אָפְסָה תִקְוָה.

אשה

(עם ילדה.)

גּוּגוּ! אַל תֵּבְךְּ, אַל תֵּבְךְּ; הַדֹּב, הַדֹּב

יִקָּחֲךָ! גּוּגוּ! גּוּגוּ! אַל תֵּבְךְּ!

פלוני.

אוּלַי נִפְרוֹץ לִפְנִים מִן הַגָּדֵר?

אלמוני.

חָלִילָה! רַב הַדְּחָק גַּם בַּשָּׂדֶה,

לֹא שָׁם בִּלְבַד. מַה פֶּלֶא? כָּל מוֹסְקְבָה

נִדְחֶקֶת פֹּה; הַבֵּט: גָּדֵר, גַּגּוֹת,

כָּל יְצִיעוֹת מִגְדַּל־הַפַּעֲמוֹן,

כִּפּוֹת הַכְּנֵסִיָּה, אַף הַצְּלָבִים,

כֻּסּוּ הֲמוֹן אָדָם.

ראשון.

מַרְהִיב עֵינַיִם!

פלוני.

מַה קּוֹל הָרַעַשׁ?

אלמוני.

שְׁמַע־נָא! מָה הָרַעַשׁ?

הָעָם בּוֹכִים, כּוֹרְעִים כִּדְכִי גַּלִּים,

שְׂדֵרוֹת, שְׂדֵרוֹת… וְעוֹד… וְעוֹד…. נוּ' אָחָא,

תּוֹרֵנוּ בָּא; מַהֵר! כָּרֹעַ בֶּרֶךְ!

העם

(על ברכיהם.) קול בכי ויללה.

הָהּ, חוּסָה נָא, אָבִינוּ, מְלוֹךְ עָלֵינוּ!

הֱיֵה נָא אָב וָמֶלֶךְ!

פלוני.

(חרש.)

מָה הַבֶּכִי?

אלמוני.

אֵיכָה נֵדַע? יוֹדְעִים זֹאת הַבּוֹיָרִים,

מָה אָנוּ!

אשה

וילד בזרועותיה.

וְעַכְשָׁו, כִּי עֵת לִבְכּוֹת,

מַחְרִישׁ הוּא. אוֹי לְךָ! הִנֵּה הַדֹּב!

בְּכֵה, בֵּן שׁוֹבָב!

משליכתו ארצה. (הילד מיבב.)

אָכֵן!

פלוני.

הַכֹּל בּוֹכִים,

גַּם אָנוּ נֵבְךְּ.

אלמוני.

אוֹנֵסְנִי אֶת עַצְמִי,

וְאֵין דִּמְעָה.

ראשון.

גַּם לִי. הֲיֵשׁ בָּצָל?

נָשׁוּף עֵינַיִם.

שני.

לֹא, אֶמְרַח בְּרֹק.

וּמַה זֶּה שָׁמָּה עוֹד?

ראשון.

מִי יֵדָעֵם?

העם.

הַכֶּתֶר לוֹ! הוּא מֶלֶךְ! הוּא נֵאוֹת!

בּוֹרִיס מַלְכֵּנוּ הוּא! יְחִי בּוֹרִיס!

ארמון הקּרמלין

(בוריס, הפטריארךְ, הבוירים.)

בוריס.

אַתָּה, הַפַּטְרִיאַרְךְ, אַתֶּם, כָּל הַבּוֹיָרִים,

לִבִּי לְעֵינֵיכֶם כַּסֵּפֶר הַפָּתוּחַ:

אַתֶּם עֵדַי, כִּי בְּעַנְוָה וָפַחַד

אֲנִי נוֹטֵל אֶת עֹצֶר הַשִּׁלְטוֹן.

עַד מָה כָּבְדָה מִמֶּנִּי מִשְׁמַרְתִּי!

אֲנִי יוֹרֵשׁ אֶת חֹסֶן הַיּוֹהַנִים –

יוֹרֵשׁ גַּם אֶת מַלְכֵּנוּ־הַמַּלְאָךְ!..

אֲהָהּ, צַדִּיק! אָבִי בְּהוֹד־מַלְכוּת!

הַשְׁקֵף מֵרֹם עַל דֶּמַע עֲבָדֶיךָ

וְאָנָּא שְׁלַח לָאִישׁ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ,

אֲשֶׁר קַרְנוֹ רוֹמַמְתָּ לְהַפְלִיא,

אֶת בִּרְכָתְךָ־בַּקֹּדֶשׁ לְמִמְשָׁל:

אֲשֶׁר אֶנְהַג עַמִּי לְתִפְאָרָה,

אֶלְבַּשׁ צְדָקָה וַחֲסָדִים כָּמוֹךָ.

מִכֶּם, בּוֹיָרִים, אֲיַחֵל לְעֵזֶר.

עִבְדוּנִי נָא כְּעָבְדְּכֶם אוֹתוֹ,

עֵת כִּי בַּעֲמַלְכֶם לָקַחְתִּי חֶבֶל,

בְּטֶרֶם אֶבָּחֵר בִּרְצוֹן הָעָם.

הבוירים.

לֹא נְחַלֵּל שְׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ.

בוריס.

עַתָּה נֵלֵךְ, נִשְׁתַּחוּ לְקִבְרוֹת

מַלְכֵי רוּסִיָה, מְנוּחָתָם כָּבוֹד,

אַחַר נִקְרָא עַמֵּנוּ לְמִשְׁתֶּה

מִשּׁוֹעַ וְעַד רָשׁ עִוּר־עֵינַיִם;

וְכָל דִּכְפִין, כָּל הַבָּאִים בְּרוּכִים.

יוצא, ואחריו הבוירים.

וורוטינסקי.

עוצר בשויסקי.

מֵרֹאשׁ חָזִיתָ.

שויסקי.

מָה?

וורוטינסקי.

פֹּה, תְּמוֹל־שִׁלְשׁוֹם,

הֲלֹא תִּזְכּוֹר?

שויסקי.

לֹא, לֹא אֶזְכּוֹר דָּבָר.

וורוטינסקי.

בִּנְסוֹעַ הֶהָמוֹן לִשְׂדֵה־בְּתוּלָה,

אָמַרְתָּ לִי…

שויסקי.

לֹא עֵת לִזְכּוֹר הִיא זוֹ,

וַעֲצָתִי לִשְׁכּוֹחַ לְעִתִּים.

אַגַּב, בִּלְזוּת־שְׂפָתַי לְמַרְאִית־עָיִן

לִבְחוֹן אֶת כִּלְיוֹתֶיךָ אָז אָמַרְתִּי,

סִתְרֵי לִבְּךָ לָדַעַת עַל בֻּרְיָם;

אַךְ כְּבָר הָעָם מֵרִיעַ אֶל הַמֶּלֶךְ –

אִם אֵעָדֵר, יַשְׁגִּיחוּ בַּדָּבָר –

אֵלֵךְ אַחְרָיו.

וורוטינסקי.

הוֹ חֶצְרוֹנִי עָרוּם!

לילה. צלע בּמנזר הצ’ודובי

שנת 1603

אבא פימן, גריגורי הרדום בשינה.

פימן.

כותב לאור הלמפדוס.

עוֹד פָּרָשָׁה אַחַת וְאַחְרוֹנָה לִי –

וְסֵפֶר־הָעִתִּים הִנֵּה נֶחְתַּם,

הִשְׁלַמְתִּי חֹק, שֶׁשָּׂם עָלַי אֱלֹהַּ,

עָלַי, עֲמוּס־הַחֵטְא, לֹא לְחִנָּם

צוֹפֶה לְרֹב שָׁנִים הָאֵל קָנַנִי

וַיַּשְׂכִּילֵנִי מְלֶאכֶת הַסּוֹפְרִים;

בְּיוֹם מִן הַיָּמִים נָזִיר מַתְמִיד

יִמְצָא אֶת עֲמָלִי עֲלוּם־הַשֵּׁם,

כָּמוֹנִי יַעֲלֶה אֶת הַלַּמְפָּדוֹס,

יִנְעַר מִן הַגְּוִילִים אֲבַק דּוֹרוֹת

וְיַעְתִּיק מֵהֶם דִּבְרֵי אֱמֶת, –

אָז יִלְמְדוּ נִינֵי הַפְּרָבוֹסְלָבִים

קוֹרוֹת עָבָר בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵימוֹ,

אֶת מַלְכֵיהֶם הָאַדִּירִים יִזְכּוֹרוּ

עַל פָּעֳלָם, חַסְדָּם וְתִפְאַרְתָּם –

וְעַל חֶטְאָם, עַל פָּעֳלֵי־הָאָוֶן

בָּעֲנָוָה יַעְתִּירוּ לַמּוֹשִׁיעַ.

לְעֵת זִקְנָה הִנֵּה אֶחְיֶה שֵׁנִית,

יְמוֹת־עָבָר אֶל מוּל פָּנַי יַחְלוֹפוּ –

הֲכִי מִכְּבָר כִּבְדֵי עֲלִילִיָּה

כְּיָם גָּדוֹל הָמוּ עָלַי בְּסָעַר?

עַתָּה הִנֵּה יִשְׁלוּ, גַּם יֵאָלֵמוּ;

פָּנִים־מִסְפָּר בְּזִכְרוֹנִי צָפַנְתִּי,

מִלִּים־מִסְפָּר יַגִּיעוּ עַד אָזְנַי,

הַשְּׁאָר אָבַד זִכְרָם, וְלֹא יָשׁוּבוּ…

אַךְ יוֹם קָרוֹב, דּוֹעֶכֶת הַלַּמְפָּדָה –

עוֹד פָּרָשָׁה אַחַת וְאַחְרוֹנָה לִי.

כותב.

גריגורי.

מקיץ. שׁוּב הַחֲלוֹם! אֵיכָכָה? בַּשְּׁלִישִׁית!

חֲלוֹם אָרוּר!… וְעוֹד לְאוֹר לַמְפָּדוֹס

יוֹשֵׁב הַסָּב, כּוֹתֵב – וְכָל הַלַּיְלָה

וַדַּאי הִדִּיד שֵׁנָה מֵעַפְעַפָּיו.

עַד מָה אָהַבְתִּי אֶת שַׁלְוַת מַרְאֵהוּ,

לְעֵת כָּתְבוֹ בְּסֵפֶר עִתּוֹתָיו,

בְּצֹל רוּחוֹ בִּיְמוֹת עָבָר; רַבּוֹת

בִּקַּשְׁתִּי לְשַׁעֵר, עַל מָה כּוֹתֵב הוּא?

עַל מַחְשַׁכֵּי מֶמְשֶׁלֶת הַטָּטָרִים?

עַל אַכְזְרוּת הַטֶּבַח שֶׁל יוֹהַן?

עַל סַעֲרוֹת עֲצֶרֶת נוֹבְגּוֹרוֹד?

אוֹ עַל תְּהִלַּת מוֹלֶדֶת? אַךְ לַשָּׁוְא.

לֹא רוּם מִצְחוֹ, לֹא מַבָּטֵי עֵינָיו

אֶת מַצְפּוּנֵי לִבּוֹ לֹא יְחַשֵּׂפוּ;

עַנְוָה וָהוֹד יֹאמְרוּ פָּנָיו תָּמִיד.

כָּךְ הַסּוֹפֵר שֶׁשָּׂב בָּעַרְכָּאוֹת,

צוֹפֶה שָׁלֵו צַדִּיק וְגַם רָשָׁע,

לְטוֹב וָרָע יַקְשִׁיב בְּשִׁוְיוֹן־רוּחַ,

וְאֵין חֶמְלָה וְרֹגֶז לְפָנָיו.

פימן.

הַהֲקִיצוֹתָ, בְּנִי?

גריגורי.

בָּרְכַנִי נָא,

הוֹ אָב צַדִּיק.

פימן

יָשִׂים לְךָ בְּרָכָה

אֱלוֹהַּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

גריגורי.

כָּתַבְתָּ כָּל הָעֵת וְלֹא נִרְדַּמְתָּ,

וּמְנוּחָתִי חֲלוֹם־חֶזְיוֹן שָׂטָן

הֶחְרִיד, וַעֲכָרַנִי הַמַּשְׁחִית.

בַּחֲלוֹמִי, וּבְגֶרֶם־מַעֲלוֹת

אֲנִי עוֹלֶה אֶל רֹאשׁ־מִגְדָּל; מִמַּעַל

רָאִיתִי אֶת מוֹסְקְבָה כִּרְאוֹת כַּוֶּרֶת;

לְמַטָּה, בַּכִּכָּר, רָגַשׁ הָעָם

וּלְעֻמָּתִי הִצְבִּיעַ וְצָחַק;

הַבֹּשֶׁת וְהַפַּחַד אֲחָזוּנִי –

וּבְצָלְלִי לְמַטָּה, הֲקִיצוֹתִי…

שָׁלשׁ מוֹנִים רָאִיתִי הַחֲלוֹם.

לֹא פֶּלֶא הוּא?

פימן.

דַּם עֲלוּמִים יֶחְמָר;

עֲשֵׂה תְשׁוּבָה בְּצוֹם וּבִתְפִלָּה,

וְקַלּוּ הַמַּרְאוֹת אֲשֶׁר יַרְאוּךָ

בַּחֲלוֹמְךָ. גַּם עָתָּה – כִּי יִקְרֵנִי

וְתַשׁ כֹּחִי בְּאֹנֶס הַתְּנוּמוֹת,

וְלֹא אַרְבֶּה תְפִלָּה לִקְרַאת הַלַּיְלָה –

לֹא־זָךְ וְלֹא־שָׁלֵו חֲלוֹם־זְקוּנָי,

בַּחֲלוֹמִי – מִרְזַח מִשְּׁתֵּי־הַיַּיִן,

אוֹ מַחֲנֵה־צָבָא, אוֹ נַפְתּוּלֵי־קְרָבוֹת,

הַבְלֵי־שַׁעֲשׁוּעֵי הָעֲלוּמִים!

גריגורי.

מָה רַבּוּ הַשְּׂמָחוֹת בַּעֲלוּמֶיךָ!

עַל מָעוּזֵי קָזָן אַתָּה לָחַמְתָּ,

וַתַּךְ עִם שׁוּיְסְקִי חֵיל הַלִּיטָאִים,

חֲצַר יוֹהַן וְתִפְאַרְתּוֹ רָאִיתָ!

אַשְׁרֶיךָ! וַאֲנִי עוֹדֶנִּי נַעַר,

פָּרוּשׁ עָלוּב נוֹדֵד בַּמִּנְזָרִים!

מַדּוּעַ לֹא אָשִׂישׂ אֶל קְרָב גַּם אָנִי

וְלֹא אֶשְׂמַח בְּמִשְׁתְּאוֹת מְלָכִים?

כָּמוֹךָ, גַּם אֲנִי, לְעֵת זִקְנוּת

הַבְלֵי־עוֹלָם הֲלֹא אוּכַל לִזְנוֹחַ,

לִנְדוֹר לָאֵל אֶת נֵדֶר הַפְּרִישׁוּת

וּבְסֵתֶר הַמִּנְזָר לִמְצוֹא מָנוֹחַ.

פימן.

אַל תִּתְלוֹנֵן, אָחִי, כִּי כֹה הִקְדַּמְתָּ

לִנְטוֹשׁ עוֹלַם הַחֵטְא, וְלֹא הִרְבָּה

הָאֵל לְנַסּוֹתְךָ. עַל דִּבְרָתִי:

יִשְׁבּוּנוּ מֵרָחוֹק תְּהִלָּה וָהוֹד

וְאַהֲבַת נָשִׁים רַבַּת־הַכַּחַשׁ.

אָרְכוּ יָמַי, אַף נְעִימוֹת שָׂבַעְתִּי;

אַךְ לֹא יָדַעְתִּי אֹשֶׁר עַד הַיּוֹם

בּוֹ אֶל מִנְזָר נָחַנִי אֱלֹהָי.

תַּן, בְּנִי, לִבְּךָ אֶל עֹז מַלְכֵי הָאָרֶץ.

מִי רָם מֵהֶם? אַךְ אֱלֹהִים. וּמִי

יָקוּם בָּהֶם? לֹא אִישׁ. וּרְאֵה: רַבּוֹת

כָּבְדָה מֵהֶם עֲטֶרֶת הַזָּהָב,

וְהֵמָּה הֱמִירוּהָ בְּבַרְדָּס.

הַצַּאר יוֹהַן בִּקֵּשׁ שַׁלְוַת הַנֶּפֶשׁ

בִּכְעֵין עֻלָּם שֶׁל נְזִירִים בַּקֹּדֶשׁ.

דְּבִירוֹ, עַל יְדִידָיו רָמֵי־הַלֵּב,

הָיָה לוֹבֵשׁ מַרְאֶה שֶׁל בֵּית־מִנְזָר:

חֵיל הַכְּרֵתִים חוֹבְשֵׁי כִּפּוֹת וָשַׂק

הוֹפִיעוּ כִּנְזִירִים בְּהַכְנָעָה,

וְצַאר אָיֹם – כְּאַב־מִנְזָר שְׁפַל־בֶּרֶךְ.

רָאִיתִי כָּאן – פֹּה, בַּצֵּלָע הַזֹּאת

(שָׁכַן בָּהּ אָז קִירִיל, אִישׁ־מַכְאוֹבוֹת,

צַדִּיק תָּמִים. אֲזַי חַנַּנִי אֵל

וָאָבֶן גַּם אֲנִי, כִּי אַךְ מֵאֶפַע

הַבְלֵי עוֹלָם), רָאִיתִי פֹּה הַצַּאר

שְׂבַע רֹגֶז וְעָיֵף לַהֲרֵגָה.

הוֹגֶה דוּמָם יָשַׁב כָּאן הָאָיֹם,

עָמַדְנוּ לְפָנָיו בְּלִי נִיד וָנִיעַ,

וְהוּא שׂוֹחַח עִמָּנוּ בְּהַשְׁקֵט,

וְכֹה אָמַר לָאָב וְלָאַחִים:

"שִׁמְעוּ, אָבוֹת, יָבוֹא הַיּוֹם קִוִּיתִי,

פֹּה אֶתַצֵּב צָמֵא לְמוֹשָׁעוֹת.

הוֹ נִיקוֹדִים, הוֹ סֶרְגִי, הוֹ קִירִיל,

כֻּלְּכֶם שִׁמְעוּ נִדְרִי בִּכְלוֹת־הַנֶּפֶשׁ:

חוֹטֵא נָזוּף אָבוֹאָה אֲלֵיכֶם,

אֶשְׁתַחוּ לְפָנֶיךָ, אָב קָדוֹשׁ,

וְאֶנָּזֵר פֹּה לִפְרִישׁוּת בַּקֹּדֶשׁ".

כֹּה יְדַבֵּר הַמֶּלֶךְ הָאַדִּיר,

וְנֹעַם אִמְרָתוֹ יִזַּל מִפִּיהוּ –

וַיֵּבְךְּ. וַנִּתְפַּלֵּל בְּדִמְעַת־עָיִן:

יָשִׂים הָאֵל שָׁלוֹם וְאַהֲבָה

לַנֶּפֶשׁ הַדְּווּיָה וְהַנִּסְעֶרֶת.

וּבְנוֹ שֶׁלּוֹ פֵיאוֹדוֹר? עַל כִּסְאוֹ

נָשָׂא נַפְשׁוֹ לִחְיוֹת חַיֵּי־שַׁלְוָה

בְּנֵדֶר־הַשּׁוֹתְקִים. אֶת הֵיכָלָיו

הָפַךְ לְתָא תְפִלּוֹת שֶׁלַּנָּזִיר;

שָׁם צַעַר הַמַּלְכוּת וּמְצוּקוֹתֶיהָ

לֹא עוֹד עָכְרוּ אֶת נִשְׁמָתוֹ בַּקֹּדֶשׁ.

רָצָה הָאֵל עַנְוַת־רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,

וְרוּס יָשְׁבָה לָבֶטַח בְּיָמָיו

וַתִּתְהַלָּל, – וְכִנְטוֹתוֹ לָמוּת,

קָרָה הַנֵּס, שֶׁלֹּא שְׁמָעַתּוּ אֹזֶן:

אֶל מוּל עַרְשׂוֹ בְּנֹגַהּ שִׁבְעָתַיִם

הוֹפִיעַ אִישׁ, הוּא לְבַדּוֹ יִרְאֶנּוּ,

וַיָּחֶל לְדַבֵּר אֵלָיו פֵיאוֹדוֹר

וַיִּקְרְאֶנּוּ “כְּבוֹד הַפַּטְרִיאַרְךְ.”

וְכָל הַנִּצָּבִים סָמְרוּ מִפַּחַד,

בְּהַשְׂכִּילָם אֶל פֶּשֶׁר הֶחָזוֹן,

בְּיַעַן כִּי נִפְקַד בָּעֵת הַהִיא

אָבִינוּ הַקָּדוֹשׁ מִנְּוֵה הַמֶּלֶךְ.

וּכְשֶׁנִּפְטַר, מָלְאָה הַפָּלָטִין

אֶת רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ שֶׁלַּקֹּדֶשׁ,

וְאוֹר פָּנָיו כְּזֹהַר הָרָקִיעַ –

לֹא עוֹד נִזְכֶּה לְמֶלֶךְ כְּמוֹתוֹ.

הָהּ, פֻּרְעָנוּת קָשָׁה, לֹא־יְדַעְנוּהָ!

הִקְצַפְנוּ אֵל עֶלְיוֹן, פָּעַלְנוּ אָוֶן:

מָשַׁחְנוּ לְנָגִיד רוֹצֵחַ־מֶלֶךְ,

וְהוּא יִמְלוֹךְ עָלֵינוּ.

גריגורי.

אָב קָדוֹשׁ,

זֶה כְּבָר אָמַרְתִּי לִשְׁאָלְךָ עַל מוֹת

דִּימִיטְרִי בֶּן־הַמֶּלֶךְ; יֵשׁ אוֹמְרִים:

הָיִיתָ אָז בְּאוּגְלִיץ'.

פימן.

הָהּ, זוֹכֵרְנִי!

הִקְרַנִי אֱלֹהִים לִרְאוֹת הָרֶשַׁע,

אֶת פֶּשַׁע הַדָּמִים. בָּעֵת הַהִיא

שֻׁלַּחְתִּי לַעֲשׂוֹת מִצְוָה בְּאוּגְלִיץ';

עִם לַיְלָה בָּאתִי. בֹּקֶר, עִם שַׁחְרִית,

קוֹל פַּעֲמוֹן, קוֹל־בֶּהָלוֹת שָׁמַעְתִּי,

וּזְעוֹק, וּרְעוֹשׁ, וְרוּץ אֶל הַמַּלְכָּה.

וָאָרָץ גַּם אֲנִי – שָׁם כָּל הָעִיר.

אַבִּיט: שָׁחוּט מֻטָּל יוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר;

עֻלְפָּה עָלָיו אִמּוֹ הַקֵּיסָרִית,

בִּילֵל־יֵאוּשׁ סוֹפֶדֶת הַמֵּינֶקֶת,

וְכָאן הָמוֹן בְּעֶבְרָתוֹ סוֹחֵב

אֶת הָאוֹמֶנֶת נַעֲוַת־הַמַּעַל…

לְפֶתַע, אַכְזָרִי, חִוֵּר מִכַּעַשׂ,

מוֹפִיעַ בִּיטְיָגוֹבְסְקִי הַנּוֹכֵל,

“הִנֵּה, הִנֵּה הַזֵּד!” צָוְחוּ הָעָם,

וּכְלֹא הָיָה. וַיָּעַט הֶהָמוֹן

אֶל שְׁלשֶׁת הָרוֹצְחִים הַנִּמְלָטִים;

תָּפְסוּ אֶת הַזֵּדִים בְּמַחְבּוֹאָם

וַיַּצִּיבוּם אֶל מוּל גְּוִיַּת הַיֶּלֶד,

וּרְאֵה זֶה נֵס: פִּתְאֹם פִּרְפֵּר הַמֵּת. –

“הוֹדוּ! הוֹדוּ!” – זָעַק לָהֶם הָעָם;

וְהַזֵּדִים, מִפַּחַד הַגַּרְדּוֹם,

הוֹדוּ – וַיִּקְרְאוּ בְּשֵׁם בּוֹרִיס.

גריגורי.

כַּמָּה הָיוּ שְׁנוֹתָיו שֶׁל הָרָצוּחַ?

פימן.

כְּשֶׁבַע: אִלּוּ חַי כָּעֵת־עַתָּה –

(כְּבָר שְׁנוֹת עָשׂוֹר עָבְרוּ… לֹא, כִּי יוֹתֵר:

כִּשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה) – הֲלֹא הָיָה כָּמוֹךָ

וּכְבָר מָלַךְ; לֹא כֵן גָּזַר אֱלוֹהַּ.

בְּפֶרֶק הַתּוּגָה הַזֶּה אֶחְתֹּם

אֶת סֵפֶר עִתּוֹתַי; מֵאָז רָחַקְתִּי

מֵהֲוָיוֹת עוֹלָם. אָחִי גְרִיגוֹרִי,

לִבְּךָ הִשְׂכִּיל בְּדַעַת כְּתָב וָסֵפֶר,

קוּם רֵשׁ אֶת פָּעֳלִי. לְעֵת הַפְּנַאי,

בְּשָׁבְתְּךָ מִמִּפְעֲלוֹת־הַקֹּדֶשׁ,

אַל תִּתְחַכֵּם הַרְבֵּה וּכְתוֹב עַל סֵפֶר

כָּל הַקּוֹרוֹת אֲשֶׁר יִרְאוּ עֵינֶיךָ:

שָׁלוֹם וּמִלְחָמוֹת, מִמְשַׁל מְלָכִים,

שִׁבְחֵי הַצַּדִּיקִים וּמוֹפְתֵיהֶם,

וְכָל חָזוֹן וְאוֹת מִן הַשָּׁמַיִם, –

וְלִי כְּבָר עֵת, כְּבָר עֵת אֲשֶׁר אָנוּחַ

וַאֲכַבֶּה נֵרִי… קוֹל פַּעֲמוֹן

קוֹרֵא אֶל שַׁחֲרִית… בָּרֵךְ, אֵלִי,

אֶת עֲבָדֶיךָ… תֵּן מַקְלִי, גְרִיגוֹרִי.

יוצא.

גריגורי.

בּוֹרִיס, בּוֹרִיס! חִתְּךָ עַל כָּל אָדָם,

וְאֵין עוֹרֵב לִבּוֹ לְהַזְכִּירֶךָ

אֶת גּוֹרָלוֹ שֶׁל יֶלֶד אֲמֵלָל, –

וּפֹה נָזִיר בַּאֲפֵלַת צַלְעוֹ

מַרְשִׁיעֲךָ בִּכְתָב־שִׂטְנָה אָיֹם:

וְלֹא תָנוּס מִדִּין בָּשָׂר־וָדָם,

כְּשֵׁם שֶׁלֹּא תָנוּס מִדִּין שֶׁל מָעְלָה.

ארמוֹן הפּטריארךְ

הפטריארךְ, אב המנזר הצ’וּדוֹבי.

הפטריארך.

וְהוּא בָּרַח, אֲבִי־הַנְּזִירִים?

אב־הנזירים.

בָּרַח, אִישִׁי שַׂר־הַקֹּדֶשׁ. מִזֶּה יָמִים שְׁלשָׁה.

הפטריארך.

רֵיקָא, יִמַּח שְׁמוֹ! וּמַה יִחוּסוֹ?

אב־הנזירים.

יִחוּס אָבוֹת לְבֵית אוֹטְרֵיפְּיֶב מִיַּלְדֵי הַבּוֹיָרִים אֲשֶׁר בְּגָלִיץ'. בְּעוֹדוֹ נַעַר גִּלַּח אֶת נִזְרוֹ, וְאֵין יוֹדֵעַ הֵיכָן, וְהָיָה מִתְגּוֹרֵר בְּסוּזְדַּל, בְּמִנְזַר יֶפִימִי, נִסְתַּלֵּק מִשָּׁם, וְהָיָה נָע־וָנָד בְּבָתֵּי־נְזִירִים רַבִּים וְכֵן שׁוֹנִים, לְסוֹף בָּא לְהִסְתַּפֵּחַ אֶל עֲדָתִי אֲשֶׁר בַּמִּנְזָר הַצּ’וּדוֹבִי. וַאֲנִי, כֵּיוָן שֶׁרָאִיתִיו, שֶׁרַךְ־בְּשָׁנִים הוּא וְאֵינוֹ מְיֻשָּׁב בְּדַעְתּוֹ, הִפְקַדְתִּיו תְּחִלָּה בִּידֵי פִּימֶן, שֶׁזָּקֵן הוּא וְעָנָו וּשְׁפַל־בֶּרֶךְ; וְהָיָה הַנַּעַר מַשְׂכִּיל מְאֹד בְּדַעַת כְּתָב וָסֵפֶר. וְהָיָה קוֹרֵא בְּסִפְרֵי־הָעִתִּים אֲשֶׁר לָנוּ, מְחַבֵּר מִזְמוֹרֵי־תְּהִלָּה לִקְדוֹשֵׁי־עֶלְיוֹן; אֶלָּא שֶׁנִּכָּר הוּא שֶׁלֹּא מִידֵי־הָאֱלֹהִים נִתְּנָה לוֹ דַעַת הַכְּתָב וְהַסֵּפֶר…

הפטריארך.

אוֹי לִי מִיּוֹדְעֵי־סֵפֶר! מַה זּוֹ עָלְתָה עַל לִבּוֹ! מֶלֶךְ אֶהְיֶה עַל מוֹסְקְבָה! אַח, כְּלִי הַמַּשְׁחִית הוּא! וְאוּלָם אֵין הַדָּבָר שׁוֹוֶה לְהַגִּידוֹ לַמֶּלֶךְ; כִּי לָמָּה נַחְרִיד אֶת אָבִינוּ־מַלְכֵּנוּ? דַּיֵּנוּ שֶׁאָנוּ מוֹדִיעִים אֶת דְּבַר הַמְּנוּסָה לַטַּפְסָר סְמִירְנוֹב, אוֹ לַטַּפְסָר יֶפִימְיֶב; מִינוּת אֲשֶׁר כָּזֹאת! מֶלֶךְ אֶהְיֶה עַל מוֹסְקְבָה!… תָּפוֹס, תָּפוֹס אֶת עֶבֶד הַשָּׂטָן וּלְשַׁלְּחוֹ לְמִנְזַר סוֹלוֹבְקִי לִתְשׁוּבַת עוֹלָמִים. הֲלֹא מִינוּת הִיא, אִישִׁי אַב־הַנְּזִירִים.

אב־הנזירים.

מִינוּת, כְּבוֹד קְדֻשָּׁתְךָ כֹּהֵן־הָרֹאשׁ, מִינוּת גְּמוּרָה.

ארמון המּלךְ

שני שרי־השולחן.

הראשון.

אַיֵּה הַצַּאר?

השני.

בְּחֶדֶר־מִשְׁכָּבוֹ

סָפוּן הוּא עִם אַחַד הָאַשָּׁפִים.

הראשון.

הִנֵּה, אֵפוֹא, שִׂיחוֹ אֲשֶׁר אָהַב:

אוֹבוֹת עִם מְכַשְּׁפוֹת וְיִדְעוֹנִים,

עוֹשֶׂה קְסָמִים, כְּדֶרֶךְ הַכַּלּוֹת.

מַה נַּחֵשׁ יְנַחֵשׁ, חָפַצְתִּי דַעַת.

השני.

הִנֵּה הוּא בָּא. אוּלַי תֹאבֶה לִשְׁאוֹל?

הראשון.

קָדְרוּ פָּנָיו!

יוצאים.

המלך.

נכנס.

מְרוֹם שִׁלְטוֹן הִשַּׂגְתִּי;

כְּשֵׁשׁ שָׁנִים אֶמְלוֹךְ בְּאֵין מַחְרִיד.

אוּלָם אֵין אֹשֶׁר בְּנַפְשִׁי. הֲכֵן

נַחְשׁוֹק בַּעֲלוּמֵינוּ וְנִשְׁאַף

אֶל מַנְעַמֵּי דוֹדִים, וְאַךְ נַרְוֶה

צִמְאוֹן־לֵבָב בִּכְבוֹשׁ כְּהֶרֶף־עַיִן,

כְּשֹׁךְ הָאֵשׁ, נָקוּט וְנִשּׁוֹמֵם?…

לַשָּׁוְא חוֹבְרֵי־הַחֶבֶר יַבְטִיחוּנִי

שַׁלְוַת מַלְכוּת לְאֹרֶךְ־הַיָּמִים –

חַיַּי וּמַלְכוּתִי לֹא יְשַׂמְּחוּנִי;

לִבִּי יָחוּשׁ צָרָה וְנֵפֶץ־רָעַם.

אֵין אֹשֶׁר לִי. אָמַרְתִּי כִּי אַשְׁקִיט

עַמִּי בְּרֹב טוֹבָה וְתִפְאָרָה,

כִּי בִּנְדִיבוֹת אֶנְחַל אַהֲבָתוֹ –

אַךְ שַׁבְתִּי מִלִּשְׁקוֹד עַל כָּךְ לַתֹּהוּ:

הָאֲסַפְסוּף שׂוֹנֵא מוֹשְׁלִים חַיִּים.

רַק אֶת הַמֵּת הִסְכִּינוּ לֶאֱהוֹב.

אִוֶּלֶת הִיא, אֲשֶׁר תְּרוּעַת הָמוֹן

אוֹ צִוְחָתוֹ יַרְעִישׁוּ אֶת לִבֵּנוּ!

הָאֱלֹהִים שָׁלַח רָעָב בָּאָרֶץ,

וַיֵּאָנֵק הָעָם בִּמְצוּקוֹתָיו;

פָּתַחְתִּי אֲסָמַי, הוֹנִי פִּזַּרְתִּי,

גַּם מְלֶאכֶת־עֲבוֹדָה לָהֶם מָצָאתִי –

וְהֵם נִשְׁתּוֹלְלוּ וַיְקַלְּלוּנִי!

הָאֵשׁ אָכְלָה בָּתֵּי־מְגוּרֵיהֶם,

וָאִבֶן חֲדָשִׁים לְמִשְׁכָּנָם.

וְהֵם בַּתַּבְעֵרָה הֶאֱשִׁימוּנִי!

זֶה דִין הָמוֹן: הָפֵק נָא רְצוֹנוֹ.

בְּמִשְׁפַּחְתִּי לִמְשׂוֹשׂ־לֵבָב קִוִּיתִי,

אַשֵּׁר בִּתִּי קִוִּיתִי בִּכְלוּלוֹת –

כְּחֶתֶף בָּא מוֹתוֹ שֶׁל הֶחָתָן…

וְשׁוּב נִכְלֵי־דִבָּה עָלַי יִטְפּוֹלוּ

עֲווֹן־אַשְׁמָה בְּאַלְמְנוּת בִּתִּי,

עָלַי, עָלַי, אָבִיהָ הָאֻמְלָל!…

אֲשֶׁר יָמוּת – אֲנִי רוֹצְחוֹ בַּסֵּתֶר;

אֲנִי הִכִּיתִי נֶפֶשׁ אֶת פֵיאוֹדוֹר,

אֲנִי אֶת אֲחוֹתִי מַלְכָּה הִרְעַלְתִּי,

הָעֲנָוָה שֶׁבַּנְּזִירוֹת… הַכֹּל אֲנִי!

לִבִּי אוֹמֵר: אֵין כָּל מְאוּם בַּחֶלֶד

אֲשֶׁר יְנַחֲמֵנוּ בִּיגוֹנִים;

אֵין כְּלוּם, אֵין כְּלוּם…

אוּלַי רַק הַמַּצְפּוּן.

אִם הוּא מְתֹם, יַצְלִיחַ וְיָעֹז

עַל מַשְׂטֵמוֹת, עַל עֲלִילוֹת בַּסֵּתֶר.

אַךְ אִם רְבָב אֶחָד, לוּא בִּשְׁגָגָה,

אֶחָד בִּלְבַד, חָלִילָה, יִמָּצֵא בּוֹ, –

אֲבוֹי לָאִישׁ! כִּבְקֶטֶב מְרִירִי

תּוּקַד נַפְשׁוֹ, לִבּוֹ כְּסַף־הָרַעַל,

קוֹל תּוֹכֵחָה כְּהֹלֶם בְּאָזְנָיו,

וְקָץ בַּכֹּל, רֹאשׁוֹ עָלָיו סְחַרְחַר,

וְדָם שֶׁל תִּינוֹקוֹת בְּתוֹךְ עֵינָיו…

יֹאמַר לָנוּס, וְאֵין מִפְלָט לוֹ… פַּחַד!

אֲבוֹי לָאִישׁ נִכְתַּם בּוֹ מַצְפּוּנוֹ.

פונדק בגבול ליטא

מישאיל וּוארלאם, נזירים־משוטטים; גריגורי אוטרפּיב בבגדי חילונים; הפונדקית.

הפונדקית. ב

ַּמֶּה אֲכַבֶּדְכֶם, נְזִירִים צַדִּיקִים?

ורלאם.

בְּכָל אֲשֶׁר יִתֵּן הָאֱלֹהִים, הַפֻּנְדָּקִית. הֲיֵשׁ עִמָּךָ יָיִן?

הפונדקית.

הֲיִתָּכֵן כִּי אֵינֶנּוּ, אָבוֹת קְדוֹשִׁים? הִנֵּה אֲבִיאֶנּוּ.

יוצאת.

מישאיל.

מַה לְּךָ, יְדִידִי, שֶׁנַּפְשְׁךָ קְנוּטָה עָלֶיךָ? הִנֵּה־הִנּוֹ גְּבוּלָהּ שֶׁל לִיטָא, שֶׁכָּכָה נִשְׁתּוֹקַקְתָּ לְהַגִּיעַ אֵלָיו.

גריגורי.

כָּל זְמַן שֶׁאֵינֶנִּי שָׁרוּי בְּלִיטָא, אֵין שָׁלוֹם לְנַפְשִׁי.

ורלאם.

מַה זֶּה שֶׁכָּכָה נִתְחַבְּבָה עָלֶיךָ לִיטָא? הִנֵּה אֲנַחְנוּ, אַבָּא מִישָׂאִיל וַאֲנִי בַּעֲווֹנוֹתַי, כֵּיוָן שֶׁמִּלַּטְנוּ עַצְמֵנוּ מִבֵּית־הַמִּנְזָר, שׁוּב אֵין שׁוּם נִדְנוּד־הִרְהוּר בְּלִבֵּנוּ. כְּלִיטָא כֵּן רוּס, כַּקַּתְרוֹס כָּאִירוּס. הַפְרֵשׁ אָיִן, שֶׁהָעִקָּר הוּא הַיָּיִן… וְהִנֵּה הוּא, הַמְּשַׂמֵּחַ לֵב וָעָיִן.

מישאיל.

יָפֶה חָרַזְתָּ, אַבָּא וַרְלָאָם.

הפונדקית.

נכנסת.

הִתְכַּבְּדוּ נָא, אָבוֹת קְדוֹשִׁים, שְׁתוּ וְיִבְסַם לָכֶם.

מישאיל.

חֵן־חֵן לָךְ, הַנִּלְבֶּבֶת, יְבָרְכֵךְ הָאֱלֹהִים.

הנזירים שותים. ורלאם פותח בזמר: “ויהי בקזן עיר ואם…”

ורלאם.

לגריגורי.

מַה לְּךָ שֶׁאֵינְךָ מוֹשֵׁךְ לֹא בִּנְעִימָה וְלֹא בִּלְגִימָה?

גריגורי.

אֵינִי רוֹצֶה.

מישאיל.

רְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם כְּבוֹדוֹ…

ורלאם.

וְהַשִׁכּוֹר יִשְׁתֶּה בְּכָל מְאֹדוֹ, אַבָּא מִישָׂאִיל! נִלְגּוֹם, אֵפוֹא, כּוֹסִיָּה לִכְבוֹד הַפֻּנְדָּקִיָּה… וְאוּלָם, אַבָּא מִישָׂאִיל, לְעֵת מִשְׁתֵּה הַשֵּׁכָר, אַפִּי בַּפִּכְּחִים יִחַר; שֶׁאֵין דּוֹמֶה בַּעַל־תַּאֲוָה לְבַעַל־גַּאֲוָה; רְצוֹנְךָ לִחְיוֹת כָּמוֹנוּ, אָנָּא בְּטוּבְךָ – וָלֹא, פַּזֵּר רַגְלֶיךָ, לֶךְ־לְךָ: לֹא יָבוֹא מֻקְיוֹן בְּסוֹד כֹּהֵן־עֶלְיוֹן.

גריגורי.

יֵינְךָ לְגוֹם וּפִיךְ בְּלוֹם, אַבָּא וַרְלָאָם! עֵינֶיךָ הָרוֹאוֹת, שֶׁעִתִּים מַשְׂכִּיל גַּם אֲנִי לְדַבֵּר בַּחֲרוּזִים.

ורלאם.

וְכִי מַה לִּי, שֶׁאֶבְלוֹם אֶת פִּי?

מישאיל.

הַנַּח לוֹ, אַבָּא וַרְלָאָם.

ורלאם.

כְּבַיָּכוֹל צַיְמָן הוּא זֶה? וַהֲרֵי בְּעַצְמוֹ נִטְפַּל אֵלֵינוּ לְהִתְחַבֵּר עִמָּנוּ, אֵין יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא, וְאֵין יוֹדֵעַ מִנַּיִן, – וְעוֹדוֹ זוֹקֵף חָטְמוֹ; מִן הַסְּתָם לַחֲמוֹר־שֶׁל־מַלְקִיּוֹת הֵרִיחַ הַלָּז…

שותה ושר: “בחור־נזיר שם ראש נזרו גלח”.

גריגורי.

לפונדקית.

אָנָה מוֹלִיכָה הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת?

הפונדקית.

לְלִיטָא, מְכֻבָּדִי, אֶל גִּבְעוֹת־לוּי.

גריגורי.

וּרְחוֹקָה הַדֶּרֶךְ עַד גִּבְעוֹת־לוּי?

הפונדקית.

לֹא רְחוֹקָה הִיא, עַד עֶרֶב עָשׂוּי אָדָם לְהַגִּיעַ שָׁמָּה אִלְמָלֵא מַחְסוֹמֵי־הַמַּלְכוּת וְשׁוֹטְרֵי־הַמִּשְׁמָר.

גריגורי.

אֵיךְ זֶה, מַחְסוֹמִים! מַה פֵּשֶׁר הַדָּבָר?

הפונדקית.

פְּלוֹנִי בָּרַח מִמּוֹסְקְבָה, וְיָצְאָה גְזֵרָה לַעֲצוֹר כָּל אִישׁ וּלְחָקְרוֹ.

גריגורי.

לנפשו. הֲרֵי לְךָ, דּוֹדִי, קוֹץ בָּאַלְיָה!

ורלאם.

אִי, יְדִידִי! אַחֲרֵי הַפֻּנְדָּקִית כָּרוּךְ אַתָּה. מַשְׁמָע, לֹא אֶל הַיַּ"שׁ נִשְׁתּוֹקַקְתָּ, בַּבְּתוּלָה חָשַׁקְתָּ, עִנְיָן הוּא, אָחִי, לַעֲנוֹת בּוֹ! אִישׁ אִישׁ וּמִנְהָגוֹ; וַאֲנִי וְאַבָּא מִישָׂאִיל אֵין לָנוּ שְׁקִידָה נִבְחֶרֶת, אֶלָּא מִן הַכּוֹס וְלַגַּרְגֶּרֶת, וּבְחִבּוּט הַקַּרְקֶרֶת נִפְתַּח הָאַחֶרֶת.

מישאיל.

יָפֶה חָרַזְתָּ, אַבָּא וַרְלָאָם.

גריגורי.

וְכִי מִי זֶה מִתְבַּקֵּשׁ לָהֶם? מִי הוּא שֶׁבָּרַח מִמּוֹסְקְבָה?

הפונדקית.

הָאֱלֹהִים הוּא הַיּוֹדֵעַ, אִם לִסְטִים וְאִם רוֹצֵחַ, – אֵין כֹּה וָכֹה גַם לַאֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים אֵין מַנִּיחִים עַתָּה לַעֲבוֹר בְּכָאן. וּמַה יַעֲלוּ בְּתַקָּנָתָם? חֶרֶס יַעֲלוּ; אֲפִילוּ שֵׁד קֵרֵחַ לֹא יִתְפְּשׂוּ בַּכָּף: כְּבַיָּכוֹל אֵין דֶּרֶךְ לְלִיטָא, זוּלַת דֶּרֶךְ־הַמֶּלֶךְ! הִנֵּה מִכָּאן אַתָּה מַשְׂמְאִיל וְהוֹלֵךְ בְּמִשְׁעוֹל שֶׁבְּיַעַר־הָאַשּׁוּחִים עַד בֵּית־הַצְּלָמִים אֲשֶׁר עִם נַחַל צֶ’קַן, וְשָׁם הַיְשַׁר דֶּרֶךְ הַבִּצָּה לִחְלוֹפִּינוֹ, וּמִשָּׁם לְזָחָרְיֶבוֹ, וְכָאן כָּל תִּינוֹק מוֹלִיכְךָ עַד גִּבְעוֹת־לוּי. וְהַשּׁוֹטְרִים הַלָּלוּ אֵין בְּרָכָה מֵהֶם אֶלָּא שֶׁמְּצִיקִים לְעוֹבְרֵי־אֹרַח וּמְעַוְּלִים בְּאֶבְיוֹנִים אֲשֶׁר כָּמוֹנוּ. קול שאון נשמע. וְכִי מַה זֶה שָׁם? אַח, הִנֵּה־הִנָּם הָאֲרוּרִים! בָּאִים לְפִקּוּחַ.

גריגורי.

הַפֻּנְדָּקִית! הַאֵין פִּנָּה אַחֶרֶת בַּבַּיִת?

הפונדקית.

אָיִן, רְחִימָאִי. אֲנִי עַצְמִי שְׂמֵחָה הָיִיתִי לְהֵחָבֵא. כָּל עִקַר גְּדֻלָּתָם שֶׁמְּפַקְּחִים פִּקּוּחִים, וְאַתָּה לֶחֶם וְיַיִן הָבָה לָהֶם וְכָל אַוַּת־נַפְשָׁם – וּלְוַאי מִיתָה חֲטוּפָה עֲלֵיהֶם, יִמַּח זִכְרָם! וּלְוַאי…

נכנסים השוטרים.

השוטר.

שָׁלוֹם עָלַיִךְ, הַפֻּנְדָּקִית.

הפונדקית.

בָּרוּךְ בּוֹאֲכֶם, אוֹרְחִים יְקָרִים, אָנָּא בְּטוּבְכֶם.

אחד השוטרים.

לחברו.

וַהּ! לְגִימָה עֲרוּכָה בְּכָאן; טוֹבַת־הֲנָאָה מְזֻמֶּנֶת לָנוּ. אל הנזירים. מִי אַתֶּם?

ורלאם.

זִקְנֵי עֶלְיוֹן אֲנַחְנוּ, נְזִירִים שִׁפְלֵי־בֶּרֶךְ, הַמְחַזְּרִים עַל הַיִּשּׁוּבִים וּמְקַבְּצִים צְדָקָה שֶׁל־נָצְרִים לְצָרְכֵי בֵּית־הַמִּנְזָר.

השוטר.

לגריגורי.

וְאַתָּה?

מישאיל.

חֲבֵרֵנוּ…

גריגורי.

חִלּוֹנִי מֵאַנְשֵׁי הַפַּרְבָּר; לִוִּיתִי אֶת הַנְּזִירִים עַד הַגְּבוּל וְעַתָּה אָשׁוּבָה לְבֵיתִי.

מישאיל.

וּבְכֵן, חָזַרְתָּ בְּךָ…

גריגורי.

חרש.

שְׁתוֹק.

השוטר.

הַפֻּנְדָּקִית, הַקְרִיבִי־נָא עוֹד יַיִן – וְאָנוּ לוֹגְמִים לְגִימָה עִם הַנְּזִירִים וּמְגַלְגְּלִים בִּדְבָרִים.

שוטר ב.

חרש.

הַבָּחוּר, לִכְאוֹרָה, עָנִי מְדֻקְדָּק הוּא, אֵין לִטּוֹל מִמֶּנּוּ כְּלוּם; וַאֲלוּ הַזְּקֵנִים…

שוטר א.

שְׁתוֹק, הִנֵּה תַשִּׂיגֵם יָדֵנוּ… וּמָה, אֲבוֹתֵינוּ, הֵיאַךְ פַּרְנָסַתְכֶם?

ורלאם.

רָע, בְּנִי, רָע! אֲנָשִׁים־נָצְרִים יָדָם קְפוּצָה לָעֵת הַזֹּאת; בְּהוּלִים עַל מָמוֹנָם, שׁוֹכְבִים עַל דִינְרֵיהֶם, וּמַתְּנָתָם לֵאלֹהִים מְעוּטָה. רַבָּה הָרָעָה בְּקֶרֶב עַמְמֵי הָאָרֶץ. שֶׁהַכֹּל שְׁטוּפִים בְּעִסְקֵי מִסְחָר, בְּתַחְבּוּלוֹת־עָרְמָה; עֵינָם לְבִצְעָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלִישׁוּעַת הַנֶּפֶשׁ לֹא יִשְׁעוּ. וְאַתָּה הוֹלֵךְ וּמְהַלֵּךְ; שׁוֹאֵל וּמְשָׁאֵל; וּפְעָמִים שֶׁשָּׁלשׁ מָעוֹת קְטַנּוֹת בִּשְׁלשָׁה יָמִים אִי אַתָּה זוֹכֶה לְקַבֵּץ. צָרָה צְרוּרָה! שָׁבוּעַ הוֹלֵךְ, וְשָׁבוּעַ בָּא, וְאַתָּה מִסְתַּכֵּל בְּכִיסְךָ, וְאֵין בּוֹ אֶלָּא מִעוּט שֶׁבְּמִעוּט, עַד שֶׁבּוּשָׁה הִיא לְהֵרָאוֹת פָּנִים בְּבֵית־הַמִּנְזָר; וּמַה תַּעֲשֶׂה? מֵעָגְמַת־הַנֶּפֶשׁ אֲפִלּוּ אֶת הַשִּׁיּוּר הָאַחֲרוֹן תּוֹצִיא בְּיָיִן; אַךְ יָגוֹן וַאֲנָחָה. – וַי לָנוּ, נִכָּרִים הַדְּבָרִים שֶׁקֵּץ יָמֵינוּ הִנֵּה הוּא בָּא…

הפונדקית.

בוכה.

חוּסָה אֱלֹהִים, וְהוֹשִׁיעָה נָא.

כל שעת שיחו של ורלאם זוקף שוטר א' את עיניו במישאיל.

שוטר א.

אַלְיוֹכָה! הֲיֵשׁ עִמְּךָ פְּקֻדַּת הַמֶּלֶךְ?

שוטר ב.

יֵשׁ עִמִּי.

הראשון.

הָבָה נָא.

מישאיל.

מַה לְּךָ שֶׁכָּכָה זָקַפְתָּ בִּי עֵינֶיךָ?

שוטר א.

זֶהוּ הָעִנְיָן: מִמּוֹסְקְבָה בָּרַח פְּלוֹנִי כּוֹפֵר בְּלִיַעַל, גְּרִישְׁקָא אוֹטְרֵפְּיֶב שְׁמוֹ. הֲשָׁמַעְתָּ זֹאת?

מישאיל.

לֹא שָׁמַעְתִּי.

השוטר.

לֹא שָׁמַעְתָּ? יְהִי כֵן. וְנִצְטַוִּינוּ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ לִתְפּוֹס לוֹ לְאוֹתוֹ כּוֹפֵר שֶׁבָּרַח וְלִתְלוֹתוֹ עַל עֵץ. הֲיָדַעְתָּ זֹאת?

מישאיל.

לֹא יָדַעְתִּי.

השוטר.

לורלאם.

הֲלָמַדְתָּ קְרוֹא?

ורלאם.

לָמַדְתִּי בִּנְעוּרַי וְשָׁכַחְתִּי תַלְמוּדִי.

השוטר.

למישאיל.

וְאַתָּה?

מישאיל.

לֹא הִשְׂכִּילַנִי הָאֱלֹהִים.

השוטר.

הֲרֵי לְךָ, אֵפוֹא, פְּקֻדַּת הַמֶּלֶךְ.

מישאיל.

וּמַה חֵפֶץ לִי בָּהּ?

השוטר.

דּוֹמֶה עָלַי, שֶׁאוֹתוֹ כּוֹפֵר בּוֹרֵחַ, אוֹתוֹ נוֹכֵל וְרַמַּאי, – אַתָּה הוּא.

מישאיל.

אֲנִי! חַס־וְשָׁלוֹם! מָה אַתָּה סָח?

השוטר.

עֲמוֹד! שְׁמוֹר הַדֶּלֶת. מִיַּד נַחְקוֹר וְנִוָּכַח.

הפונדקית.

אַח, נוֹגְשִׂים אֲרוּרִים שֶׁכְּמוֹתָם! גַּם לְנָזִיר זָקֵן לֹא יִתְּנוּ מָנוֹחַ!

השוטר.

מִי כָּאן יוֹדֵעַ סֵפֶר?

גריגורי.

יוצא לפניו.

אֲנִי הַיּוֹדֵעַ.

השוטר.

הֲרֵי לְךָ! וּמִפִּי מִי לָמַדְתָּ?

גריגורי.

מִפִּי שַׁמַּשׁ בֵּית־יִרְאָתֵנוּ…

השוטר.

נותן את כתב־הפקודה לידו.

קְרָא אֵפוֹא בְּקוֹל.

גריגורי.

קורא.

“הַנָּזִיר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן מִבֵּית־הַמִּנְזָר הַצּ’וּדוֹבִי, הַמְכֻנֶּה גְרִיגוֹרִי לְבֵית אוֹטְרֵפְּיֶב, נִתְפַּקֵר וְנִתְחַצֵּף, וְהִסִּיתוֹ הַשָׂטָן לְהַדִּיחַ אֶת הָאַחִים הַקְּדוֹשִׁים בְּמִינֵי מַדּוּחִים וּפְרִיקַת־עֹל. בָּדְקוּ וּמָצְאוּ, שֶׁאוֹתוֹ גְרִישְׁקָא, יִמַּח זִכְרוֹ, בָּרַח אֶל גְּבוּל לִיטָא…”

השוטר.

למישאיל.

הֲיִתָּכֵן שֶׁלֹּא אַתָּה הוּא?

גריגורי.

“וְגָזַר הַמֶּלֶךְ לְתָפְשׂוֹ…”

השוטר.

וְלִתְלוֹתוֹ עַל עֵץ.

גריגורי.

אֵין הַכָּתוּב אוֹמֵר לִתְלוֹתוֹ.

השוטר.

הֲבָלִים: שֶׁיֵּשׁ כְּתִיב וְיֵשׁ קְרִי. קְרָא: לְתָפְשׂוֹ וְלִתְלוֹתוֹ עַל עֵץ.

גריגורי.

“וְלִתְלוֹתוֹ עַל עֵץ. וִימֵי שְׁנוֹת חַיָּיו שֶׁל אוֹתוֹ נוֹכֵל גְּרִישְׁקָא… מסתכל בורלאם. לְמַעְלָה מֵ־50, וְקוֹמָתוֹ מְמֻצַּעַת, מִצְחוֹ גִּבֵּחַ, זְקָנוֹ שֵׂיבָה, כְּרֵסוֹ עָבָה…”

כולם מסתכלים בורלאם.

שוטר א.

חַבְרַיָּא! הִנֵּוּה גְרִישְׁקָא! אֶחֱזוּהוּ, כִּפְתוּהוּ! אָכֵן, מִי פִּלֵּל, מִי מִלֵּל.

ורלאם.

חוטף את הכתב.

הַרְפּוּ, צְפִיעֵי הַכְּלָבִים! וְכִי מַה לִּי וְלִגְרִישְׁקָא? – הָכֵיצַד! בֶּן 50, זָקָן שֶׁל שֵׂיבָה, כָּרֵס עָבָה! לֹא, אָחָא! דַּרְדָּק אַתָּה מִלְּשַׁטּוֹת בִּי. יָמִים רַבִּים לֹא קָרָאתִי כְּתָב־וָסֵפֶר וַהֲרֵינִי מִתְקַשֶּׁה בִּקְרִיאָה, אַךְ כֵּיוָן שֶׁחֶבֶל מְבַקְּשִׁים לִכְרוֹךְ עַל צַוָּארִי, אֶתְאַמֵּץ וְאֶקְרָא. קורא הברות־הברות. “וִי־מֵי שְׁ־נוֹת חַיָּיו… 20”. מֶה, אָחָא? אֵי כָּאן 50? רָאִיתָ? 20.

שוטר ב.

אָכֵן, זָכוּרְנִי, 20. וְאָמְנָם כָּךְ הֻגַּד לָנוּ.

שוטר א.

לגריגורי.

נִכָּרִים הַדְּבָרִים, אָחָא, שֶׁמִּן הַלֵּצָנִים אַתָּה.

בשעת הקריאה עומד גריגורי בהשפלת־הראש, וידו בחיקו.

ורלאם.

ממשיך.

“וְקוֹמָתוֹ נְמוּכָה, חֲזֵהוּ רָחָב, אַחַת יָדוֹ קְצָרָה מֵחֲבֶרְתָּהּ, עֵינָיו תְּכֻלּוֹת, שַׂעֲרוֹתָיו אַדְמוֹנִיּוֹת, עַל לֶחְיוֹ שׁוּמָא, וְעוֹד אַחַת עַל מִצְחוֹ”. וְשֶׁמָּא, אָחָא, לֹא אַתָּה הוּא זֶה?

גריגורי שולף פתאם פגיון; כלם נרתעים מפניו לצדדין, והוא קופץ דרך החלון.

השוטרים.

עֲצוֹר! עֲצוֹר!

כלם רצים במהומה.

מוסקבה. בית שויסקי

שויסקי, אורחים רבים. סעודת־ערב.

שויסקי

עוֹד יָיִן.

קם, אחריו שאר המסובים.

וְעַתָּה, אוֹרְחִים כְּבוּדִים,

כַּד אַחֲרוֹן! קוּם, שָׂא תְּפִלָּה, הַנָּעַר.

הנער.

שׁוֹכֵן מָרוֹם, חֶבְיוֹן עֻזְּךָ לָנֶצַח,

קוֹלֵנוּ שְׁמַע, כִּי אָנוּ עֲבָדֶיךָ;

נִשָּׂא תְּפִלָּה לִשְׁלוֹם הֲדַר מַלְכֵּנוּ,

אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בּוֹ, צַדִּיק תָּמִים,

הוּא לְבַדּוֹ יִמְלוֹךְ עַל הַנָּצְרִים.

שָׁמְרֵהוּ בָּאַרְמוֹן בִּשְׂדֵה־הַקֶּטֶל,

בְּמַסָּעָיו וּמִשְׁכָּבוֹ בַּדֶּרֶךְ.

עַטְּרֵהוּ נִצָּחוֹן עַל מְשַׂנְּאָיו,

וְתַעֲלֶה קַרְנוֹ מִיָּם עַד יָם.

יָנוּבוּ בְּשָׁלוֹם אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ,

וְתֶחֱסֶה בְּצֵל סַרְעַפּוֹתָם

תֵּבֵל רַבָּה – וְלָנוּ, עֲבָדָיו,

יִמְשׁוֹךְ חַסְדּוֹ, כְּמִיָּמִים יָמִימָה,

בְּרַחֲמִים וַאֲרִיכוּת אַפַּיִם

וְשֶׁפַע־חָכְמָתוֹ יָקֵר עָלֵינוּ

פַּלְגֵי מֵימָיו כַּנַּחַל הַנוֹבֵעַ;

אֲשֶׁר עַל־כֵּן נִשָּׂא אֶת כּוֹס־הַמֶּלֶךְ

וְנִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ, אֵל עֶלְיוֹן.

שויסקי.

שותה.

יְחִי מַלְכֵּנוּ הָאַדִּיר!

הֱיוּ שָׁלוֹם, אוֹרְחַי אֲשֶׁר אָהַבְתִּי;

חֵן־חֵן לָכֶם, אֲשֶׁר לֹא מְאַסְתֶּם

בְּפַת־בַּגִּי. תְּהִי שְׁנָתְכֶם שָׁלוֹם.

האורחים הולכים, והוא מלוום עד הפתח.

פושקין.

סוֹף־סוֹף הָלְכוּ לָהֶם; נוּ, הַנָּסִיךְ וַסִּילִי אִיוָנוֹבִיץ', וַאֲנִי סָבַרְתִּי, כִּי לֹא נַצְלִיחַ עוֹד לָבוֹא לִידֵי שִׂיחָה.

שויסקי.

למשרתיו.

מַה לָּכֶם, כִּי פְּעַרְתֶּם פֶּה? לְצוֹתֵת לְדִבְרֵי אֲדוֹנֵיכֶם זוֹ כָּל תַּאֲוַתְכֶם – סַלְּקוּ הַשֻּׁלְחָן וּצְאוּ לָכֶם מִפֹּה. – מָה הַדָּבָר, אֲפָנָסִי מִיכָיְלוֹבִיץ'?

פושקין.

פִּלְאֵי־פְּלָאִים וְלֹא עוֹד. הַיּוֹם גַּבְרִילָא פּוּשְׁקִין, בֶּן אָחִי,

צִיר־אֱמוּנִים שָׁלַח אֵלַי מִקְּרָקוֹב.

שויסקי.

נוּ?

פושקין.

זָרוּ הַבְּשׂוֹרוֹת אֲשֶׁר בִּשְּׂרַנִי. בֶּן הָאָיֹם… חַכֵּה.

נגש את פתח הדלת ומביט כה וכה.

יוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר,

אֲשֶׁר נִרְצַח בְּרֶמֶז מִבּוֹרִיס…

שויסקי.

אַךְ אֵין בָּזֶה חִדּוּשׁ.

פושקין.

הַמְתֵּן מְעָט:

דִּימִיטְרִי חָי.

שויסקי.

הֲרֵי לְךָ בְּשׂוֹרָה!

יוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר חָי! אָכֵן פְּלִיאָה הִיא.

וְזֶה הַכֹּל?

פושקין.

שְׁמָעֵנִי עַד כְּלוֹתִי.

יְהִי אֲשֶׁר יִהְיֶה, אִם בֶּן־הַמֶּלֶךְ

אֲשֶׁר נִצַּל, אוֹ רוּחַ בְּצַלְמוֹ,

נוֹכֵל נוֹעָז, כּוֹזֵב בְּאֶפֶס בֹּשֶׁת,

אִם כֹּה אוֹ כֹה, דִּימִיטְרִי שָׁם הוֹפִיעַ.

שויסקי.

לֹא יִתָּכֵן.

פושקין.

בְּמוֹ עֵינָיו רָאָהוּ

זֶה פּוּשְׁקִין, בָּא לִפְקוֹד אֶת הָאַרְמוֹן

וּבֵין טוּרֵי שׁוֹעֵי הַלִּיטָאִים

פּוֹסֵעַ אֶל לִשְׁכַּת־סִתְרֵי הַמֶּלֶךְ.

שויסקי.

אַךְ מִי הוּא? וּמֵאָיִן?

פושקין.

אֵין יוֹדֵעַ.

מוּדַעַת הִיא, כִּי מְשָׁרֵת הָיָה

אֶת וִישְׁנְיֶבֶצְקִי, כִּי עַל עֶרֶשׂ־דְּוָי

לַכֹּמֶר הִתְוַדָּה, וַאֲדוֹנָיו

בְּרוּם לִבּוֹ, לְשֵׁמַע דְּבַר הַסּוֹד,

טִפְּחָהוּ, הֱקִימוֹ מֵעֶרֶשׂ־חֹלִי,

אַחַר נָסַע עִמּוֹ אֶל סִיגִיזְמוּנְד.

שויסקי.

וּמָה אוֹמְרִים עָלָיו, עַל בֶּן־הֶחָיִל?

פושקין.

כִּי הוּא חָכָם, זָרִיז, מַסְבִּיר־פָּנִים,

רָצוּי לְכָל רוֹאָיו. פְּלִיטֵי מוֹסְקְבָה

מְקֻסָּמִים כֻּלָּם. כְּמָרֵי דַת־רוֹמָא

מוֹשְׁכִים יָדָם אִתּוֹ. וְסִיגִיזְמוּנְד

מֵיטִיב עִמּוֹ וְעֵזֶר הִבְטְיחָהוּ.

שויסקי.

כָּל זֶה, אָחִי, הִיא מְהוּמָה כָּזֹאת,

שֶׁלְּשִׁמְעָה סְחַרְחַר עָלַי רֹאשִׁי.

אֵין כָּל סָפֵק: הוּא מִתְיַחֵשׂ עַל שֶׁקֶר,

אַךְ לֹא מִצְּעָר, אוֹדֶה, סַכָּנָתוֹ.

בְּשׂוֹרָה נִכְבֶּדֶת הִיא! וְאִם יִפְרוֹץ

שִׁמְעָה בָּעָם, גָּדוֹל יִהְיֶה הַסָּעַר.

פושקין.

גָּדוֹל, עֲדֵי סָפֵק אִם רֹאשׁ בּוֹרִיס

יִשְׁמוֹר בְּחָכְמָתוֹ עַל הָעֲטֶרֶת.

וְכָךְ יָאֶה לוֹ! הוּא מוֹלֵךְ עָלֵינוּ

כְּצַאר אִיוַן (הַס מִלְּהַזְכִּיר בַּלַּיְלָה!).

מַה בֶּצַע כִּי אֵין הֶרֶג בַּעֲלִיל,

כִּי עַל כְּלוֹנְסֵי דָמִים, לְעֵינֵי כֹּל,

לֹא נְזַמֵּר שִׁירֵי־תְהִלּוֹת לְיֵשׁוּ,

כִּי לֹא נִדּוֹן בָּאֵשׁ, וּבְשַׁרְבִיטוֹ

הַמֶּלֶךְ לֹא יַחְתֶּה הַגֶּחָלִים?

הֲיֵשׁ מִבְטָח לַעֲלִיבוּת חַיֵּינוּ?

יוֹם־יוֹם צְפוּיִים אֲנַחְנוּ אֶל נִדּוּי,

צִינוֹק, סִיבִּיר, בַּרְדָּס אוֹ נְחֻשְׁתַּיִם,

וּבַגָּלוּת מִיתַת רָעָב אוֹ חֶנֶק.

אַיֵּה אַיָּם כָּל נִכְבַּדֵי־הַיָּחַשׂ?

אֵי נְסִיכֵי בֵּית סִיצְק, בֵּית שֶׁסְטוּנוֹב,

בֵּית רוֹמָנוֹב, רֹאשׁ תִּקְוַת הָאָרֶץ?

סְכוּפִים, חוֹבְשֵׁי־צִינוֹק, עוֹרְכֵי־גָלוּת.

הַמְתֵּן מְעָט: זוֹ אַחְרִיתְךָ גַּם אָתָּה.

הֲכִי נָקֵל הוּא! כִּנְצוּרֵי מִלִּיטָא,

אִישׁ בְּבֵיתוֹ עַבְדֵי אַכְזָב צָרוּנוּ;

אַךְ מְלָשְׁנִים הַנְּכוֹנִים לְמַעַל,

אַךְ גַּנָּבִים בְּשֹׁחַד הַשִּׁלְטוֹן.

כָּל עֶבֶד שֶׁאָמַרְנוּ לְעָנְשׁוֹ –

חַיֵּינוּ וּמוֹתֵנוּ בְּיָדוֹ.

הֵן לְבַטֵּל אָמַר יוֹמוֹ־שֶׁל־יוּרִי.

אֵין אִישׁ שׂוֹרֵר בְּחֶבֶל נַחְלָתוֹ.

לֹא תְגָרֵשׁ נִרְפֶּה! עַל כָּרְחֲךָ

תְּפַרְנְסוֹ; לֹא תְפַתֶּה עוֹבֵד

מֵאֲדוֹנָיו! וָלֹא – תִּתֵּן הַדִּין.

הֲנִשְׁמְעָה, וְלוּ בִּימֵי אִיוַן,

צָרָה כָּזֹאת? אוֹ כִּי רָוַח לָעָם?

שְׁאַל אֶת פִּיו. יָבוֹא נָא הַכּוֹזֵב

וְיַבְטִיחֵם חִדּוּשׁ יוֹמוֹ־שֶׁל־יוּרִי –

וּתְהִי הַמֶּרְקָחָה!

שויסקי.

צָדַקְתָּ, פּוּשְׁקִין.

אַךְ הֲתֵדַע? עַל אֵלֶּה הַדְּבָרִים

נִשְׁתּוֹק עַד בּוֹא מוֹעֵד.

פושקין.

אֱמֶת־נָכוֹן.

יָפָה שְׁתִיקָה. אָדָם מַשְׂכִּיל אַתָּה;

תָּמִיד אֶשְׂמַח לִקַּח עִמְּךָ דְּבָרִים,

וְכָל עִנְיָן, כִּי יְצִיקֵנִי לְעִתִּים,

לֹא אֶתְאַפֵּק מִלְּהַגִּידוֹ לְךָ.

וּלְבַד מִזֶּה, שְׁכָרְךָ וּמֵי־דִבְשֶׁךָ

בָּסְמוּ לִי וּפָתְחוּ הַיּוֹם אֶת פִּי…

שָׁלוֹם, נָסִיךְ.

שויסקי.

שָׁלוֹם, וּלְהִתְרָאוֹת!

מלווה את פושקין.

ארמון המלך

בן־המלך, המשרטט מפה של כתיבת־הארץ, בת־המלך ואומנתה.

כסניה.

מנשקת תמונה.

חֲתָנִי שֶׁלִּי, חִבַּת־עֵינִי שֶׁלִּי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ יְפֵה־הַתֹּאַר, לֹא לִי הָיִיתָ לְנַחְלָה, לֹא לְכַלָּתֶךָ –כִּי לְבוֹר־צַלְמָוֶת, עַל אַדְמַת נֵכָר. נֶצַח לֹא תִנָּחֵם עָלַי נַפְשִׁי, עֲדֵי עוֹלָם בָּכֹה אֶבְכֶּה עָלֶיךָ.

האומנת.

אִי לָךְ, בַּת־הַמֶּלֶךְ! בְּכִי עֲלָמוֹת כְּטַל מַשְׁכִּים; וְזָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ וְהוֹבִישָׁה הַטַּל. חָתָן אַחֵר יִהְיֶה לָךְ, אִישׁ חֲמוּדוֹת וּמְאוֹר־פָּנִים. אָהֹב תֶּאֱהָבִיהוּ, בִּתִּי, מַחְמַל־עֵינִי, וְנִשְׁכַּח בֶּן־מַלְכֵּךְ מִלִּבֵּךְ.

כסניה.

לֹא, אוֹמַנְתִּי, כִּי גַם בְּמוֹתוֹ אֶשְׁמוֹר לוֹ אֶת בְּרִיתִי.

נכנס בוריס.

המלך.

מַה, כְּסֶנִיָּה? מַה, בַּת־שַׁעֲשׁוּעַי?

עוֹדֵךְ כַּלָּה לָבַשְׁתְּ בִּגְדֵי־אַלְמוֹן!

עוֹד תִּסְפְּדִי לַחֲתָנֵךְ כִּי מֵת.

בִּתִּי שֶׁלִּי! אֲבוֹי כִּי לֹא זָכִיתִי

לִהְיוֹת מֵסֵב בְּנַחַת חַיֵּיכֶם.

אוּלַי חָרָה בִּי אַף הָאֱלֹהִים,

קָצְרָה יָדִי מִתֵּת לָךְ אֶת הָאֹשֶׁר.

אַךְ אַתְּ זַכָּה, וְלָמָּה תֵעָנֵשִׁי? –

וּמָה הֵם מַעֲשֶׂיךָ, בְּנִי? מַה זֹאת?

פיאודור.

מַפַּת גְּלִילוֹת מוֹסְקְבָה הִיא; מַמְלַכְתֵּנוּ

מִגְּבוּל עַד גְּבוּל. רְאֵה נָא: פֹּה מוֹסְקְבָה,

פֹּה נוֹבְגוֹרוֹד, פֹּה אַסְטְרָחָן. זֶה יָם,

זֶה סֹבֶךְ יְעָרוֹת אֲשֶׁר לְפֶּרְם,

וּפֹה הִנֵּה סִיבִּיר.

המלך.

וּמַהוּ זֶה,

הַמִּתְפַּתֵּל כְּעֵין רִקְמָה?

פיאודור.

זוֹ ווֹלְגָה.

המלך.

הֶאָח! מָתוֹק פִּרְיָם שֶׁל לִמּוּדִים!

כְּמִמְּרוֹמִים אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה

תּוּכַל לִסְקוֹר: נָהָר וּגְבוּל וָעִיר.

קְנֵה דַעַת, בְּנִי: הַדַּעַת מְקַצֶּרֶת

נִסְיוֹן חַיֵּינוּ נִמְהֲרֵי־הַשֶּׁטֶף –

בְּיוֹם מִן הַיָּמִים, אוּלַי מַהֵר,

כָּל הַגְּלִילוֹת, אֲשֶׁר אֶת תַּבְנִיתָם

בְּתַחְבּוּלוֹת עַל גִּלָּיוֹן תֵּאַרְתָּ,

לְךָ כֻּלָּם יָקוּמוּ לְנַחְלָה, –

קְנֵה דַּעַת, בְּנִי, וְלֹא יִכְבַּד מִמֶּךְּ

הָבֵן בָּרוּר בִּמְלֶאכֶת הַשִּׁלְטוֹן.

נכנס סמיון גודונוב.

זֶה גוֹדוּנוֹב, הַבָּא לְהוֹדִיעֵנִי.

לכסניה.

מַחְמַל־נַפְשִׁי, עֲלִי אֶל קִיטוֹנֵךְ;

סִלְחִי, בִּתִּי. יְנַחֲמֵךְ אֱלוֹהַּ.

כסניה ואומנתה יוצאות.

מָה הַבְּשׂוֹרוֹת, סֶמְיוֹן נִיקִיטִיץ'?

סמיון גודונוב.

בֹּקֶר

וְעֶבֶד פּוּשְׁקִין, וְעִמּוֹ בֶּן־מֶשֶׁק

נָסִיךְ וַסִּילִי, בָּאוּ לְשִׂטְנָה.

המלך.

נוּ?

סמיון גודונוב.

עֶבֶד פּוּשְׁקִין סָח לִי רִאשׁוֹנָה,

כִּי רָץ בָּא אֲלֵיהֶם אֶתְמוֹל עִם שַׁחַר

מִקְּרָקוֹב – וּמִקֵּץ שָׁעָה אֶחָת

הָחְזַר אֶל אֲדוֹנָיו בְּלִי כְּתָב־אִגֶּרֶת.

המלך.

תִּפְשׂוּ הָרָץ.

סמיון גודונוב.

שָׁלַחְתִּי לְרָדְפוֹ.

המלך.

וּמַה מִּשּׁוּיְסְקִי?

סמיון גודונוב.

אֶמֶשׁ בְּבֵיתוֹ

מִשְׁתֵּה־רֵעִים עָרַךְ לַמִּילוֹסְלַבְסְקִים

וְלַבּוּטוּרְלִינִים וּלְסַלְטִיקוֹב

וּלְפּוּשְׁקִין – וְאִתָּם עוֹד אֲנָשִׁים;

וַיֹּאחֲרוּ לָשֶׁבֶת שָׁם. אַךְ פּוּשְׁקִין

נוֹתַר עִמּוֹ בַּחֶדֶר לְבַדּוֹ

וַיַּאֲרִיךְ שִׂיחָה אִתּוֹ עַד בּוֹשׁ.

המלך.

יֻבְהַל כָּרֶגַע שׁוּיְסְקִי.

סמיון גודונוב.

מֶלֶךְ רָם,

הִנֵּה הוּא כָּאן.

המלך

קְרָאוּהוּ וְיָבוֹא.

גודונוב יוצא.

המלך.

קִשְׁרֵי־סְתָרִים עִם אֶרֶץ לִיטָא! מַה זֹאת?…

אוֹיֵב הוּא לִי בֵּית פּוּשְׁקִין, בֵּית הַמֶּרִי,

וְשׁוּיְסְקִי זֶה – כַּבְּדֵהוּ וְחָשְׁדֵהוּ:

הוּא חֲמַקְמָק, אַךְ עָז וְעַרְמוּמִי…

נכנס שויסקי.

דָּבָר עִמִּי אֵלֶיךָ, הַנָּסִיךְ,

אַךְ אֲדַמֶּה, כִּי אִישׁ־בְּשׂוֹרָה גַם אָתָּה,

וּלְשָׁמְעֲךָ חָפַצְתִּי רִאשׁוֹנָה.

שויסקי.

אָכֵן, מַלְכִּי: עָלַי לְבַשֶׂרְךָ

דָּבָר נִכְבָּד.

המלך.

הַגֵּד וְאֶשְׁמָעֶנּוּ.

שויסקי.

חרש, ברמזו על פיאודור.

אֲבָל, מַלְכִּי…

המלך.

אַל יְכֻסֶּה מִבְּנִי

אֲשֶׁר גָּלוּי לְשׁוּיְסְקִי. קוּם דַּבֵּר.

שויסקי.

מַלְכִּי, מִלִּיטָא יֵשׁ בְּשׂוֹרָה…

המלך.

לֹא זוֹ

שֶׁאֶמֶשׁ הֱבִיאָה הָרָץ לְפּוּשְׁקִין?

שויסקי.

הַכֹּל יָדוּעַ לוֹ! – מַלְכִּי, חָשַׁבְתִּי,

כִּי טֶרֶם נִתְגַּלָּה לְךָ הַסּוֹד.

המלך.

אֵין רָע, נָסִיךְ: אָמַרְתִּי לְכַוֵּן

אֶת הַשְּׁמוּעוֹת; וָלֹא – לֹא נַעֲמוֹד

עַל הָאֱמֶת.

שויסקי.

מוּדַעַת לִי אַךְ זֹאת,

כִּי מִתְיַחֵשׂ־עַל־שֶׁקֶר בָּא מִקְּרָקוֹב,

וְכִי עִמּוֹ הַמֶּלֶךְ וְשׁוֹעָיו.

המלך.

וּמָה אוֹמְרִים? מִי בַּעַל שֵׁם־הַשֶּׁקֶר?

שויסקי.

זֹאת לֹא אֵדָע.

המלך.

אַךְ… מַה סַכָּנָתוֹ?

שויסקי.

אָמְנָם, מַלְכִּי: מָעוֹז הוּא מַלְכוּתֶךָ,

בְּחֶסֶד וּנְדִיבוֹת וְרָב שְׁקִידָה

כִּלְבַב בָּנִים לֵב עֲבָדֶיךָ שַׂמְתָּ.

אַךְ הֵן יָדַעְתָּ: אֲסַפְסוּף נִבְעָר

הוּא הֲפַכְפַּךְ, סוֹרֵר, תּוֹעֶה בַּהֶבֶל,

הוֹלֵךְ שׁוֹלֵל אַחַר תּוֹחֶלֶת־שָׁוְא,

נוֹטֶה אָזְנוֹ לְכָל שְׁמוּעָה נִמְהֶרֶת,

לִדְבַר־אֱמֶת נוֹתֵן כָּתֵף סוֹרֶרֶת,

אַךְ יְחַיֶּה נַפְשׁוֹ מִקְסַם־כָּזָב.

חָבִיב עָלָיו הָרַהַב הַבּוֹטֵחַ,

וְאִם הַפַּלְמוֹנִי, זֶה הַפּוֹחֵחַ,

יִזְכֶּה לַחְצוֹת אֶת גְּבוּל הַלִּיטָאִים.

וְנָהֲרוּ אֵלָיו הֲמוֹן פְּתָאִים

בְּכֹחַ שֵׁם דִּימִיטְרִי שֶׁהֶחְיָה.

המלך.

דִּימִיטְרִי!… אֵיךְ? הַנַּעַר הַלָּזֶה!

דִּימִיטְרִי!… קוּמָה, בְּנִי, וְהִסְתַּלֵּק.

שויסקי.

אָדְמוּ פָּנָיו: הַסַּעַר בָּא!…

פיאודור.

הַמֶּלֶךְ,

הֲלֹא תַּרְשֶׁה…

המלך.

חָלִילָה, בְּנִי, קוּם לֵךְ.

פיאודור יוצא.

דִּימִיטְרִי!…

שויסקי.

לֹא נוֹדַע לוֹ שׁוּם דָּבָר.

המלך.

הַקְשֵׁב, נָסִיךְ: הָחִישׁוּ תַּחְבּוּלוֹת;

גִּדְרוּ מִיָּד אֶת רוּסִיָּה מִלִּיטָא

בְּמַחְסוֹמִים; בַּל יַעֲבוֹר אָדָם

הַגְּבוּל הַזֶּה; אַרְנֶבֶת בַּל תֶּחְמַק

מִפּוֹלִין עַד הֲלוֹם; עוֹרֵב מִקְּרָקוֹב

בַּל יְגֻנַּב בִּיעָף אֵלֵינוּ. לֵךְ!

שויסקי.

אֵלֵךְ.

המלך.

עֲמוֹד. וְלֹא מְשַׁעֲשַׁעַת

הִיא הַבְּשׂוֹרָה? הֲנִשְׁמְעָה כָּזֹאת

אֲשֶׁר מֵתִים יָקוּמוּ מִקִּבְרָם

לַחְקוֹר מְלָכִים, מְלָכִים כְּדָת וָדִין,

הַמְיֻעָדִים, הַנִּבְחָרִים בָּעָם,

הַמֻּכְתָּרִים בִּידֵי הַפַּטְרִיאַרְךְ?

אַךְ צְחוֹק הוּא? מָה? וְלָמָּה לֹא תִּצְחָק?

שויסקי.

אֲנִי?…

המלך.

שְׁמָעֵנִי, הַנָּסִיךְ וַסִּילִי:

אַךְ נִתְבַּשַּׂרְתִּי אָז, כִּי אֶת הַנַּעַר…

כִּי נַעַר זֶה חַיָּיו קֻפְּדוּ לְפֶתַע,

לַחֲקִירָה נִשְׁלַחְתָּ; וְכָעֵת

בִּצְלָב וּבְשֵׁם־שָׁמַיִם הִשְׁבַּעְתִּיךָ,

הַגֵּד לִי הָאֱמֶת בְּתֹם־לֵבָב

הַהִכַּרְתּוֹ לַנַּעַר הָרָצוּחַ?

הַאִם לֹא הֱמִירוּהוּ אָז? עֲנֵה.

שויסקי.

נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ…

המלך.

לֹא, אַל נָא תִּשָּׁבַע,

עֲנֵה: הָיָה זֶה בֶּן־הַמֶּלֶךְ?

שויסקי.

הוּא!

המלך.

שִׂים לֵב, נָסִיךְ, מֻבְטָח לְךָ הַחֶסֶד,

בְּחֵרֶם־שָׁוְא עַל כַּחַשׁ הֶעָבָר

לֹא אֶקְנָסְךָ. אַךְ אִם בְּלֵב־וָלֵב

תִּנְהַג עִמִּי כָּעֵת, בִּבְנִי נִשְׁבַּעְתִּי –

שְׁפָטִים אַכְזָרִיִּים לְךָ נָכוֹנוּ,

שְׁפָטִים, שֶׁלְּשִׁמְעָם אִיוַן וַסִּילִיץ'

מִפַּלָּצוּת בַּקֶּבֶר יִתְחַלְחַל.

שויסקי.

מַה לִּי שְׁפָטִים; אֶת חֶרְמְךָ יָרֵאתִי;

אֵיכָה אָעֵז לְסוֹבֶבְךָ בְּכַחַשׁ?

וְאֵיךְ יָכְלוּ עֵינַי לְהַטְעוֹתֵנִי

לִבְלִי הַכִּיר דִּימִיטְרִי? גְּוִיָּתוֹ

שְׁלשָׁה יָמִים בַּכְּנֵסִיָּה בִּקַּרְתִּי,

כָּל אוּגְלִיץ' נִלְוְתָה עִמִּי לְשָׁם.

סְבִיבוֹ שָׁכְבוּ שָׁם שְׁלָשׁ־עֶשְׂרֵה גְוִיּוֹת,

אֲשֶׁר שִׁסְּעָן הָעָם, וְהָרָקָב

כְּבָר אוֹתוֹתָיו נָתַן בָּהֶן בָּרוּר,

אַךְ צֶלֶם הַיַּלְדוּת שֶׁל בֶּן־הַמֶּלֶךְ

שָׁקֵט הָיָה וָצַח כִּפְנֵי נִרְדָּם;

הַפֶּצַע הֶעָמֹק שָׁתַת דָּמוֹ,

אֲבָל תָּוֵי פָּנָיו לֹא נִשְׁתַּנּוּ.

לֹא, אֵין סָפֵק, מַלְכִּי: דִּימִיטְרִי

שׁוֹכֵן עָפָר הוּא.

המלך.

בשקט.

רַב לִי; הִסְתַּלֵּק.

שויסקי מסתלק.

הָהּ מוּעָקָה!… אָשִׁיבָה נָא רוּחִי…

הִרְגַּשְׁתִּי: כָּל דָּמַי פָּרְצוּ בְּפֶתַע

לְתוֹךְ פָּנַי – וּבִכְבֵדוּת נָסוֹגוּ…

הִנֵּה מַדּוּעַ שְׁלָשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה

חָלַמְתִּי עַל הַיֶּלֶד הָרָצוּחַ!

כֵּן, כֵּן – זֶה הַדָּבָר! עַתָּה יָדַעְתִּי.

אַךְ מִי הוּא יְרִיבִי זֶה הָאָיֹם?

מִי קָם עָלַי? אַךְ שֵׁם־שֶׁל־תֹּהוּ, צֵל –

הֲצֵל יִקְרַע אַדֶּרֶת מַלְכוּתִי,

אוֹ צְלִיל יוֹרִישׁ זַרְעִי מִמּוֹרַשְׁתּוֹ?

אֱוִיל אֲנִי! מַדּוּעַ זֶה נִבְהַלְתִּי?

תִּפַּח בְּצֵל־הַתֹּהוּ – וְעָבָר.

לוּ כֵן לִבִּי: יִסְמוֹךְ נָא וְיִבְטָח, –

אַךְ לֹא יֵקַל עוֹד בְּעֵינַי דָבָר…

כָּבְדָה מִשְּׂאֵת עֲטֶרֶת מוֹנוֹמָךְ!

קרקוב. בית וישנבצקי

הכוזב עם Pater צ’רניקובסקי.

הכוזב.

לֹא, אָב קָדוֹשׁ, כִּי לֹא יִהְיֶה מוֹקֵשׁ עוֹד;

יָדַעְתִּי אֶת עַמִּי וּסְגֻלּוֹתָיו;

אֵין בְּיִרְאַת־שָׁמָיו קִנְאָה עִקֶּשֶׁת,

מוֹפֵת מַלְכּוֹ הוּא קֹדֶשׁ בְּעֵינָיו.

וּבְאֵין קִנְאָה, הֲלֹא תִשְׁוֶה הַנֶּפֶשׁ.

עָרַבְתִּי, כִּי בְּטֶרֶם כְּלוֹת שְׁנָתַיִם

עַל בְּנֵי עַמִּי, כָּל כְּנֶסֶת הַצָּפוֹן

עֹל נְצִיבוֹ שֶׁל פֶּטְרוּס יְקַבֵּלוּ.

צ’רניקובסקי.

אִיגְנַטְיוּס הַקָּדוֹשׁ לוּ יַעַזְרֶךָ,

נָסִיךְ, עִם הַתְּמוּרָה כְּבוֹא הַיּוֹם.

אַךְ עַד מוֹעֵד הַטְמִינָה בִּלְבָבֶךָ

הַזֶּרַע שֶׁלַּחֶסֶד מִמָּרוֹם.

יֵשׁ וּמִצְוָה הִיא לַמְּשָׁרְתִים בַּקֹּדֶשׁ

לְהִתְחַפֵּשׂ בִּפְנֵי הַחִיצוֹנִים;

אֱנוֹשׁ יִבְחַן מִלֶּיךָ, מַעֲשֶׂיךָ,

אַךְ אֱלֹהִים בּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב.

הכוזב.

אָמֵן. מִי שָׁם?

נכנס משרת.

אֱמוֹר, וְיִכָּנֵסוּ.

נפתחים השערים; נכנס המון רוסים ופולנים.

רֵעִים! מָחָר נֵצֵא לְמַסָּעֵנוּ

מִקְּרָקוֹב. בְּבֵיתְךָ שֶׁבְּסַמְבּוֹר

יָמִים שְׁלשָׁה אֶתְאַכְסְנָה לִי, מְנִישֶׁק.

יָדַעְתִּי: זֶה בֵּיתְךָ מַכְנִיס אוֹרְחִים,

בְּהֶדֶר אֲצִילִים נוֹדַע בַּשָּׁעַר,

וְתִפְאַרְתּוֹ עֲקֶרֶת צְעִירָה.

שָׁם אֲקַוֶּה לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי מָרִינָה

יְפַת־הַתֹּאַר. וְאַתֶּם, רֵעַי,

בְּנֵי רוּס וְלִיטָא, שֶׁדִּגְלֵי אַחִים

עַל מְשַׂנֵּא אֶחָד הֲנִיפוֹתֶם,

עַל אִישׁ מִרְמוֹת, עַל גֶּבֶר חֲמָסִי,

עַד מְהֵרָה אוֹלִיכָה, בְּנֵי הַסְּלָבִים,

חֵילְכֶם אֵימִים אֶל קְרָב אֲשֶׁר אִוִּינוּ.

אַךְ מִי הֵם הַפָּנִים הַחֲדָשׁוֹת?

גברילא פושקין.

הֵם בָּאוּ לְבַקֵּשׁ מֵרוּם חַסְדֶּךָ

שָׁרֵת וָנֶשֶׁק.

הכוזב.

הִתְבָּרְכוּ, בָּנַי.

אֵלַי, רֵעִים. – אֲבָל אֱמוֹר נָא, פּוּשְׁקִין,

מִי הַיְפֵהפֶה?

פושקין.

זֶה קוּרְבְּסְקי.

הכוזב.

שֵׁם נִכְבָּד הוּא!

לקורבסקי. קְרוֹבוֹ שֶׁל אִישׁ־הַחַיִל הַקָּזָנִי?

קורבסקי.

אֲנִי הוּא בְּנוֹ.

הכוזב.

עוֹד חַי הוּא?

קורבסקי.

לֹא, כִּי מֵת.

הכוזב.

אִישׁ גְּדָל־עֵצָה! אִישׁ קְרָב וְתוּשִׁיָּה!

אַךְ מִן הַיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר הוֹפִיעַ,

נוֹקֵם עֶלְבּוֹנוֹתָיו בִּבְלִי רַחֵם,

עִם לִיטָאִים עַד עִיר־קְדוּמִים, עִיר אוֹלְגָה,

חָדַל שִׁמְעוֹ בָּאָרֶץ.

קורבסקי.

סוֹף יָמָיו

עָשָׂה אָבִי בְּיַרְכְּתֵי ווֹלִין,

בַּאֲחֻזּוֹת־נַחְלָה, אֲשֶׁר בָּטוֹרִי

נָתַן לוֹ מַתָּנָה. שׁוֹקֵט, בּוֹדֵד,

בַּמַּדָּעִים בִּקֵשׁ מָשׂוֹשׂ לַנֶּפֶשׁ;

אַךְ לֹא נֻחַם בְּנַחַת עֲמָלוֹ:

זָכוֹר זָכַר מוֹלַדְתּוֹ מִנֹּעֵר

וַיִּכָּסֵף אֵלֶיהָ עַד מוֹתוֹ.

הכוזב.

מַצְבִּיא אֻמְלָל! בְּאֵיזֶה אוֹר גָּדוֹל

זָרְחוּ חַיָּיו כִּבְדֵי שָׁאוֹן וָסַעַר.

שָׂמַחְתִּי, הָאַבִּיר אֲצִיל־הַיַּחַשׂ,

אֲשֶׁר זַרְעוֹ מַשְׁלִים עִם הַמּוֹלֶדֶת.

פִּשְׁעֵי אָבוֹת חָלִילָה לְהַזְכִּיר;

שָׁלוֹם נוּחָם! גַּשׁ, קוּרְבְּסְקי, הַב יָדֶךָ!

הֲלֹא פְּלִיאָה? בֶּן קוּרְבְּסְקי מַעֲלֶה

עַל כֵּס, אֶת מִי? אָכֵן – אֶת בֶּן יוֹהָן…

הַכֹּל עִמִּי: גּוֹרָל וּבְנֵי־אָדָם. –

וּמִי אַתָּה?

פולני.

סוֹבַּנְסְקִי, בֶּן הַשְּׁלְיַכְטָה.

הכוזב.

כָּבוֹד וִיקָר לְךָ, בֶּן הַחוֹרִין!

מֵרֹאשׁ יֻתַּן לוֹ שְׁלִישׁ מִמַּשְׂכֻּרְתּוֹ. –

אַךְ אֵלֶּה מִי? בִּגְדֵי מְכוֹרָתִי

הִכַּרְתִּי עֲלֵיהֶם. שֶׁלָּנוּ הֵם.

חרושצ’וב.

נופל על פניו.

כֵּן, מֶלֶךְ רָב, אֲנַחְנוּ עֲבָדֶיךָ,

שְׁלוֹמֵי הָאֱמוּנִים הַנִּרְדָּפִים.

פְּלִיטֵי־נִדּוּי אֵלֶיךָ, קֵיסָרֵנוּ,

בָּרַחְנוּ מִמּוֹסְקְבָה – וּלְמַעֲנֶךָ

נַפְשֵׁנוּ נְחָרֵףְ, וּגְוִיּוֹתֵינוּ

יִהְיוּ לְךָ הֲדֹם לְכִסְאֲךָ.

הכוזב.

הִתְאוֹשְׁשׁוּ, סוֹבְלֵי עַל לֹא־עָווֹן –

חַכּוּ לִי עַד אַגִּיעַ לְמוֹסְקְבָה,

אָז יְשַׁלֵּם בּוֹרִיס כָּל עֲווֹנָיו.

וּמִי אַתָּה?

קרלא.

קָזָק. מִדּוֹן נִשְׁלַחְתִּי,

מִצְּבָא הַדְּרוֹר, שָׂרָיו אוֹזְרֵי־הַחַיִל,

מִמַּעֲלֵה הַדּוֹן וּמוֹרְדוֹתָיו,

לִרְאוֹת אֶת זִיו פָּנֶיךָ, מֶלֶךְ רָב,

וּלְהִשָּׁבַע לְךָ בְּחֵי רֹאשָׁם.

הכוזב.

יָדַעְתִּי בְּנֵי־הַדּוֹן וּרְאוֹת פִּלַּלְתִּי

אֶת נִסֵּיהֶם בְּקֶרֶב צִבְאוֹתַי.

נַחְזִיק טוֹבָה לִצְבָא הַדּוֹן שֶׁלָּנוּ.

יָדַעְנוּ סִבְלוֹתָם שֶׁל הַקָּזָקִים,

הַנִּרְדָּפִים כַּיּוֹם בְּיַד עַוְלָה;

אַךְ אִם נִזְכֶּה, בְּעֵזֶר־יָהּ, לָשֶׁבֶת

עַל כֵּס אָבוֹת, כְּקֶדֶם נֵט חַסְדֵנוּ

עַל דּוֹן הַחָפְשִׁיָה וְנֶאֱמֶנֶת.

משורר.

נגש, משתחוה אפים, אוחז בכנפי בגדו של גרישקא.

נָסִיךְ גְּדוֹל, בֶּן־מֶלֶךְ רַב־הַזֹּהַר!

הכוזב.

מַה חֶפְצְךָ?

המשורר.

מושיט לו גליון.

קַבֵּל נָא בְּרָצוֹן

אֶת דַּל פִּרְיוֹ שֶׁל יֶגַע עֲמָלִי.

הכוזב.

מַה זֹּאת אֶרְאֶה? דִּבְרֵי שִׁירָה לָטִינִית?

קְדוֹשָׁה הִיא בְּרִית הַחֶרֶב וְהַנֵּבֶל,

דַּפְנָה אַחַת גַּם יַחַד תְּעַטְּרֵם.

מוֹלַדְתִּי הִיא תַּחַת שְׁמֵי צָפוֹן,

אַךְ בַּת־הַשִּׁיר שֶׁל רוֹמָא לֹא זָרָה לִי,

וְאֶת פִּרְחֵי פַּרְנָסוֹס אֲחַבֵּב.

בָּטַחְתִּי בִּנְבוּאוֹת אַנְשֵׁי־הַפַּיִט.

לֹא, לֹא לַשָּׁוְא יִלְהַט בְּאֵשׁ לִבָּם

הַשִּׁגָּיוֹן: בָּרוּךְ הַמַּעֲשֶׂה,

שֶׁהֵם מֵרֹאשׁ נָתְנוּ לוֹ עֹז וָשֶׁבַח!

קְרֵב הֵנָּה, יְדִידִי. לְאוֹת מַזְכֶּרֶת

קַבֵּל הַשַּׁי. נותן לו טבעת. וְכִי יָקוּם רְצוֹן

הַהַשְׁגָּחָה, וְכֶתֶר אֲבוֹתַי

יֻתַּן לִי, אֲקַוֶּה שֵׁנִית לִשְׁמוֹעַ

קוֹל נֹעַם הִמְנוֹנֶיךָ הַנִּפְעָם.

Musa gloriam coronat, gloriaque musam.

וּבְכֵן, רֵעַי, הֱיוּ שָׁלוֹם עַד בֹּקֶר.

כלם.

לַקְּרָב! לַקְּרָב! תְּנוּ גֹּדֶל לְדִימִיטְרִי,

יְחִי לָעַד אַרְכִידֻכַּס מוֹסְקְבָה!

טירת הנציב מנישק בסמבור

שורת חדרים מוארים. כלי־זמר.

וישנבצקי, מנישק.

מנישק.

רַק עִם בִּתִּי מָרִינָה הוּא מֵשִׂיחַ,

כָּל עִנְיָנָיו מָרִינָה לְבַדָּהּ…

וְיֵשׁ בְּכָךְ מֵרֵיחַ הַכְּלוּלוֹת;

הוֹדֵה נָא, וִישְׁנֶבֶצְקִי, הֲפִלַּלְתָּ,

כִּי עֲתִידָהּ בִּתִּי לְהִתְקַסֵּר?

וישנבצקי.

אָכֵן, נִסִּים… וַהֲפִלַּלְתָּ, מְנִישֶׁק,

כִּי מְשָׁרְתִי יֵשֵׁב עַל כֵּס מוֹסְקְבָה?

מנישק.

וּמַה תֹּאמַר עַל זוֹ בִּתִּי מָרִינָה?

אַךְ שַׂחְתִּי לָהּ לֵאמֹר: נוּ, שִׂימִי עָיִן!

הַחְזִיקִי בְּדִימִיטְרִי!… וְהִנֵּה

הַכֹּל נִשְׁלָם. הוּא כְּבָר בְּרִשְׁתּוֹתֶיהָ.

כלי־זמר מנגנים פולונז.

הכוזב יוצא עם מרינה בצמד ראשון.

מרינה.

חרש לדימיטרי.

אָכֵן, מָחָר לִפְנֵי חֲצוֹת אֵצֵא אֶל הַתְּרָזוֹת לְיַד הַמִּזְרָקָה.

מתפרדים. צמד שני.

האביר.

בַּמֶּה לָקְחָה אֶת לֵב דִימִיטְרִי?

הגבירה.

הוֹ!

יְפַת־מַרְאֶה הִיא.

האביר.

כֵּן, נִימְפִית שֶׁל שַׁיִשׁ:

עֵינַיִם, פֶּה בְּלִי בַּת־צְחוֹק, בְּלִי חַיִּים…

צמד אחר.

הגבירה.

אֵין הוּא יָפֶה, אַךְ נֹעַם בְּמַרְאֵהוּ,

וּמִתְנַכֵּר בּוֹ גֶזַע הַמַּלְכוּת.

צמד אחר.

הגבירה.

וְהַמַּסָּע מָתַי?

האביר.

בִּפְקֻדָּתוֹ,

כֻּלָּנוּ מוּכָנִים; אַךְ פַּנָּה־מְנִישֶׁק

אוּלַי בַּשֶּׁבִי תַּשְׁהֵנוּ עִם דִימִיטְרִי.

הגבירה.

נָעִים הוּא שֶׁבִי זֶה.

האביר.

כֵּן, אִם גְּבִרְתִּי…

מתפרדים. החדרים מתרוקנים.

מנישק.

זָקַנּוּ מִלִּרְקוֹד, וְאֶל הַצֶּמֶד

לֹא יִקְרָאֵנוּ רַעַם הַכְּלֵי־זְמָר,

לֹא עוֹד נִלְחַץ, נִשַּׁק יְדֵי־הַחֶמֶד –

הוֹ, עוֹד אֶזְכּוֹר תַּעֲלוּלֵי עָבָר!

עַתָּה הַכֹּל לֹא כִּבְיָמִים יָמִימָה:

הַנֹּעַר בְּיָמֵינוּ – עָם לֹא־עֹז,

הַיֹּפִי לֹא יִצְלַח עוֹד לַעֲלֹז, –

הַכֹּל אָבֵל, רֵעִי, – הֲלֹא תַסְכִּימָה.

נָסוּר מֵהֶם; נֵלֵךְ, רֵעִי, מִכָּאן,

בַּקְבּוּק שֶׁל יֵין אוּנְגָּרִיָּה יָשָׁן

נַחְפּוֹר מִמַּטְמוֹנִים וּנְצַו לִפְתֹּחַ

וּבְקֶרֶן־הַזָּוִית יַחְדָּו נִגְמָע

שִׁקּוּי דָּשֵׁן כְּשֶׁמֶן הַנִּיחוֹחַ,

וְאַגַּב־כָּךְ נָדוּן עַל דָּא וְהָא.

נֵלְכָה, אָחִי.

וישנבצקי.

אָכֵן, רֵעִי, נֵלְכָה.

לילה. גן. מזרקה.

הכוזב.

נכנס.

הִנֵּה הַמִּזְרָקָה; לְכָאן תָּבוֹא.

דּוֹמֶה, כִּי לֹא נִבְרֵאתִי רַךְ־לֵבָב;

רָאִיתִי אֶת הַמָּוֶת מוּל פָּנַי,

וְלֹא יָרְאָה נַפְשִׁי מִפְּנֵי הַמָּוֶת.

אֶל כֶּלֶא־עוֹלָמִים צָפוּי הָיִיתִי,

נִרְדַּפְתִּי – וְלֹא חַת עָלַי רוּחִי,

וּבְעֹז־נַפְשִׁי נִצַּלְתִּי מִן הַכֶּלֶא.

אַךְ מָה עַכְשָׁו כּוֹלֵא נִשְׁמַת רוּחִי?

מַה פֵּשֶׁר רַעַד זֶה לֹא אֶכְבְּשֶׁנּוּ?

הַרְתֵת־מַאֲוַיִּים עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ?

לֹא – זֶהוּ פַּחַד. יוֹם תָּמִים צִפִּיתִי

לְרַאֲיוֹן־בַּסֵּתֶר עִם מָרִינָה,

שָׁקַלְתִּי כָּל דִּבּוּר אֲשֶׁר אֹמַר לָהּ,

אֵיךְ אֲפַתֶּה שִׂכְלָהּ הַמִּתְיַהֵר,

אֵיךְ אֲכַנֶּנָּה שֵׁם מַלְכַּת מוֹסְקְבָה.

אַךְ בָּא מוֹעֵד – וְלֹא אֶזְכּוֹר מְאוּמָה.

נִתְּקוּ מִפִּי מִלַּי אֲשֶׁר שִׁנַּנְתִּי;

הָאַהֲבָה עוֹכֶרֶת דִּמְיוֹנִי…

אַךְ פֶּתַע רַחַשׁ־מָה… רִשְׁרוּשׁ… וְשֶׁקֶט..

לֹא, זֶה אוֹרוֹ שֶׁל סַהַר רְמִיָּה,

וְרוּחַ קַל הוּא שֶׁהָמָה.

מרינה.

נכנסת.

בֶּן־מֶלֶךְ!

הכוזב.

זוֹ הִיא!… דָּמִי קוֹפֵא בְּתוֹךְ עוֹרְקָי.

מרינה.

דִימִיטְרִי! הוּא?

הכוזב.

הוֹ קוֹל קְסָמִים וָנֹעַם!

הולך לקראתה.

הַאַתְּ, סוֹף־סוֹף? הֲכִי אֶרְאֵךָ פָּנִים,

בָּדָד עִמִּי, בְּסֵתֶר דְּמִי הַלָּיִל?

מַה לְאִטּוֹ שֵׂרַךְ לוֹ יוֹם שׁוֹמֵם!

מַה לְאִטָּם כָּבוּ דִּמְדּוּמֵי־עֶרֶב!

עַד מָה אָרְכָה צִפִּיָּתִי בַּלָּיְלָה!

מרינה.

חוֹלְפוֹת שָׁעוֹת, וְעִתּוֹתַי יָקְרוּ לִי –

פֹּה רֵאָיוֹן הוֹעַדְתִּי לְךָ

לֹא בַּעֲבוּר אֶשְׁמַע דִּבְרֵי־דוֹדִים.

מִלִּים אַךְ לְמוֹתָר הֵן. אַאֲמִינָה,

כִּי אֲהַבְתַּנִי; אַךְ הַקְשֵׁב: אָמַרְתִּי

לִקְשׁוֹר גּוֹרַל חַיֵּי בְּגוֹרָלְךָ,

שֶׁסַּעַר וְאַכְזָב בּוֹ; וּזְכוּתִי הִיא

לִדְרוֹשׁ אַךְ זֹאת, דִימִיטְרִי, מֵעִמְּךָ:

אֶדְרוֹשׁ, כִּי תְּגַלֶּה כָּאן לְפָנַי

כָּל סֵבֶר נַפְשְׁךָ וּמְזִמּוֹתֶיךָ

וְכָל חֲשָׁשׁוֹתֶיךָ הַכְּמוּסִים, –

לְמַעַן צֵאת עִמְּךָ בְּאֹמֶץ־רוּחַ

אֶל הַחַיִּים – לֹא בְּעִוְרוֹן יַלְדוּת,

לֹא כְּשִׁפְחָה לִשְׁרִירוּת־לֵב הַבַּעַל,

פִּילֶגֶשׁ כְּכִבְשָׂה נֶאֱלָמָה, –

כִּי אִם אִשָּׁה לְעֵזֶר כְּנֶגְדֶּךָ,

שֶׁיָּאֲתָה לְמֶלֶךְ שֶׁל מוֹסְקְבָה.

הכוזב.

הוֹ, תְּנִינִי נָא לִשְׁכּוֹחַ, לוּ מְעַט,

לִבְטֵי גוֹרַל חַיַּי וְחֶרְדּוֹתָיו!

נָא שִׁכְחִי גַם אַתְּ, כִּי לְפָנַיִךְ

עוֹמֵד נָסִיךְ. מָרִינָה! לוּ אֶהְיֶה לָךְ

הַנֶּאֱהָב, אֲשֶׁר בָּחַר לִבֵּךְ,

שֶׁמַּבָּטֵךְ – אַךְ הוּא יָסֵב לוֹ אֹשֶׁר.

הוֹ, שִׁמְעִי־נָא תְּפִלַּת הָאַהֲבָה

וּתְנִי לַלֵּב לִשְׁפּוֹךְ אֶת כָּל קִרְבּוֹ.

מרינה.

לֹא עֵת, נָסִיךְ. אַתָּה שׁוֹהֶה – בֵּינְתַיִם

רוֹפֶפֶת הַדְּבֵקוּת שֶׁל חֲסִידֶיךָ,

יוֹם יוֹם הַסַּכָּנָה וְהַיְגִיעָה

מְסֻכָּנוֹת אַף יְגֵעוֹת פִּי שֶׁבַע,

וּכְבָר שְׁמוּעוֹת שֶׁל פִּקְפּוּקִים תִּפְשׁוֹטְנָה,

וַחֲדָשׁוֹת תָּבֹאנָה לִבְקָרִים;

וְגוֹדוּנוֹב חוֹבֵל תַּחְבּוּלוֹתָיו…

הכוזב.

מַה גּוֹדוּנוֹב? הֲכִי בִּידֵי בּוֹרִיס

אַהֲבָתֵךְ, אָשְׁרִי שֶׁאֵין עֲרֹךְ לוֹ?

לֹא, לֹא. עַכְשָׁיו אַבִּיט בְּשִׁוְיוֹן־רוּחַ

אֶל רוּם כִּסְאוֹ, אֶל עֹצֶר הַמַּלְכוּת,

אַהֲבָתֵךְ… מַה לִּי חַיִּים בִּלְתָּהּ,

גַּם זִיו תְּהִלָּה, גַּם עֹז מַמְלֶכֶת רוּסְיָה?

בִּקְצֵה מִדְבָּר, בְּאֹהֶל־עֹנִי – אַתְּ,

אַתְּ לִי תִהְיִי עֲטֶרֶת הַמַּלְכוּת,

אַהֲבָתֵךְ…

מרינה.

הֲלֹא תֵבוֹשׁ; זְכוֹר נָא

אֶת הַיֵּעוּד הָרָם וְהַקָּדוֹשׁ;

רוּם תָּאֳרְךָ הֲלֹא יִיקַר לְךָ

מִכָּל שָׂשׂוֹן, כָּל מַדּוּחֵי חַיִּים,

וְאֵין דָּבָר יִשְׁוֶה לוֹ בְּעֵינֶיךָ.

לֹא לְבָחוּר חָמוּם, אֲשֶׁר הָקְסַם

מִזִּיו פָּנַי עַד הִטָּרֵף נַפְשֵׁהוּ,

דַּע: אֶת יָדִי אֶתֵּן בְּרָב הָדָר

לְבֶן־מְלָכִים, יֵשֵׁב עַל כֵּס מוֹסְקְבָה,

יוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר פְּדוּי הַהַשְׁגָּחָה.

הכוזב.

מָרִינָה הַיָּפָה, אַל תְּעַנִּינִי,

אַל נָא תֹאמְרִי: בַּתֹּאַר וְלֹא בִּי

בָּחַר לִבֵּךְ. מָרִינָה! לוּ יָדַעַתְּ,

אֵיכָה בָּזֹאת מָחַצְתְּ אֶת לְבָבִי –

אֵיכָה! וְלוּ… אֲבוֹי, פִּקְפּוּק אָיֹם! –

הַגִּידִי: אִלּוּלֵא הוּלֶדֶת מֶלֶךְ

הוֹעִיד לִי גוֹרָלִי בְּעִוִרוֹנוֹ;

וְאִלּוּלֵא הָיִיתִי בֶּן יוֹהַן,

לֹא נַעַר זֶה, אֲשֶׁר נִשְׁכַּח מִלֵּב:

אֲזַי… הֲכִי אֲזַי לֹא אֲהַבְתִּינִי?…

מרינה.

דִימִיטְרִי, לֹא תּוּכַל הֱיוֹת אַחֵר;

אָהֹב אַחֵר קוֹנָם עָלַי.

הכוזב.

לֹא! רַב לִי:

אֵינִי רוֹצֶה לִהְיוֹת שֻׁתָּף־לְמֵת

בָּאַהֲבָה, שֶׁהִיא נַחֲלָתוֹ.

לֹא, רַב לִי הִתְחַפֵּשׂ! אֶת הָאֱמֶת

אֹמַר; דְּעִי, אֵפוֹא, דִימִיטְרִי זֶה

נִסְפָּה מִכְּבָר, נִקְבַּר – וְלֹא יִחְיֶה עוֹד;

וַהֲתֹאבִי לָדַעַת, מִי אֲנִי?

וּבְכֵן, אֹמַר: נָזִיר עָלוּב אָנֹכִי;

בְּשִׁעֲמוּם שִׁבְיָהּ שֶׁל נְזִירוּת,

חֲבוּשׁ בַּרְדָּס, זָמַמְתִּי גַם הִרְהַבְתִּי

וְנֵס גָּדוֹל תִכַּנְתִּי לָעוֹלָם –

עַד יוֹם אֶחָד בָּרַחְתִּי מִצַּלְעִי

אֶל הָאוּקְרָיְנִים, אֶל בִּקְתּוֹת הַפֶּרֶא,

לָמַדְתִּי רִכְבָּה וְתֵפֶשׂ חֶרֶב;

הִגַּעְתִּי אֲלֵיכֶם וּבְשֵׁם לֹא לִי

אֶת הַסְּכָלִים הַפּוֹלַנִּים רִמִּיתִי.

וּמַה תֹּאמְרִי, מָרִינָה הַגֵּאָה?

הַהִשְׂבַּעְתִּיךְ רָצוֹן בְּוִדּוּיִי?

מַה תִּשְׁתְּקִי?

מרינה.

הָהּ, צַעַר! הָהּ, חֶרְפָּה!

שתיקה.

הכוזב.

חרש.

עַד אָנָה הֱבִיאַנִי רֹגֶז־לֵב?

אוּלַי לָעַד קִפַּחְתִּי אֶת הָאֹשֶׁר,

אֲשֶׁר כּוֹנַנְתִּי לִי בְּרָב עָמָל.

הָהּ, מָה עוֹלַלְתִּי לִי! –

בקול.

עַתָּה יָדַעְתִּי:

נִכְלֶמֶת אַתְּ מֵאַהֲבַת הֶדְיוֹט,

אִמְרִי, אֵפוֹא, דְּבָרֵךְ גּוֹזֵר־הַדִּין,

גּוֹרַל־חַיַּי הִנֵּה הוּא בְּיָדַיִךְ,

לְמִשְׁפָּטֵךְ אוֹחִיל.

כורע על ברכיו.

מרינה.

קוּם, דַּל כּוֹזֵב.

הֲתִתְיַמֵּר, כִּי בִּכְרִיעַת־הַבֶּרֶךְ,

כִּלְנַעֲרָה פּוֹתָה וּרְפַת־אוֹנִים,

תַּכְמִיר לִבִּי, הַשָׂשׂ אֱלֵי כָּבוֹד?

טָעִיתָ, יְדִידִי: מַרְגְּלוֹתַי

הַרְבֵּה רוֹזְנִים וְאַבִּירִים כָּרָעוּ;

אַךְ כָּל תַּחְנוּנֵיהֶם בְּקֹר־לֵבָב

דָּחִיתִי, לֹא בִּכְדֵי שֶׁפְּלִיט מִנְּזָר…

הכוזב.

קם.

אַל תִּמְאֲסִי בְּעֶלֶם מִתְיַמֵּר;

אוּלַי נַפְשׁוֹ צוֹפֶנֶת הַסְּגֻלּוֹת

שֶׁהֵן יָאוֹת לְכֵס מַלְכֵי מוֹסְקְבָה,

שֶׁהֵן יָאוֹת לְחִין יִקְרַת יָדֵךְ…

מרינה.

יָאוֹת, חָצוּף, לְחֶבֶל־הַקָּלוֹן!

הכוזב.

אָשַׁמְתִּי: גַּאֲוָה כִּי עֲנָקַתְנִי,

רִמִּיתִי אֱלֹהִים וְקֵיסָרִים,

שִׁקַּרְתִּי לַבְּרִיּוֹת; אוּלָם לֹא לָךְ

לִשְׁפּוֹט אוֹתִי; זַכּוֹתִי לְפָנַיִךְ.

הוֹ, לֹא, כִּי לֹא יָכֹלְתִּי רַמּוֹתֵךְ.

אַתְּ לְבַדֵּךְ הָיִית לִי הַקְּדוּשָׁה

וְלֹא מָצָאתִי עֹז בִּי לְכַזֵּב לָהּ.

רַק אַהֲבָה, עַזָּה כִּשְׁאוֹל, עִוֶּרֶת,

רַק אַהֲבָה אִלְּצַתְנִי לְפָנַיִךְ

לְהִתְוַדּוֹת בַּכֹּל.

מרינה.

הָהּ, מִתְהַלֵּל אֱוִיל!

מִי זֶה בִּקֵּשׁ מִמְּךָ כִּי תִּתְוַדֶּה?

אִם נָע־וְנָד כָּמוֹךָ, בֶּן־בְּלִי־שֵׁם,

שְׁנֵי לְאֻמִּים עִוֵּר בְּאֹרַח־פֶּלֶא,

הֲלֹא שׂוּמָה עָלֶיךָ, לְמִצְעָר,

לִהְיוֹת רָאוּי לְנֵס הַצְלָחָתֶךָ

וְתַרְמִיתְךָ נוֹעֶזֶת לְכוֹנֵן

בְּסוֹד כָּמוּס וְעַקְשָׁנִי לָנֶצַח.

אֵיכָה אוּכַל וְאֶתְמַכֵּר אֵלֶיךָ,

אֵיכָה אֶשְׁכַּח תֻּמִּי וְיַחֲשִׂי

וְגוֹרָלִי אֶקְשׁוֹר בְּגוֹרָלֶךָ,

אִם בְּפַשְׁטוּת כָּזֹאת וְקַלּוּת־דַּעַת

אַתָּה מוֹקִיעַ כָּכָה אֶת קְלוֹנְךָ?

מֵאַהֲבָה פִּטְפֵּט לִי אֶת סוֹדוֹ!

פְּלִיאָה הִיא בְּעֵינַי: אֵיךְ אֶל אָבִי

מֵרֹב רֵעוּת עֲדֶן לֹא הִתְוַדַּעְתָּ,

מִגֹּדֶל הַשִּׂמְחָה גַם אֶל הַמֶּלֶךְ,

אוֹ גַם אֶל וִישְׁנְיֶבֶצְקִי אֲדוֹנֶיךָ

מֵרֹב מְסִירוּתוֹ שֶׁל מְשָׁרֵת.

הכוזב.

נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ, כִּי אַתְּ בִּלְבַד יָכֹלְתְּ

מִסְּגוֹר־לִבִּי לַחְצוֹב אֶת הַוִּדּוּי.

נִשְׁבַּעְתִּי: מֵעוֹדִי וּבְשׁוּם מָקוֹם,

לֹא בְּמִשְׁתֶּה עַל כּוֹס הַהוֹלֵלוּת,

לֹא בְּשִׂיחַת רֵעִים מִלֵּב אֶל לֵב,

לֹא מֵאֵימַת פִּגְיוֹן וְעִנּוּיִים,

אֶת מַר סוֹדִי שְׂפָתַי לֹא תְּגַלֶּינָה.

מרינה.

נִשְׁבַּעְתָּ! וְעָלַי לְהַאֲמִין –

הוֹ אַאֲמִין! – אַךְ שֶׁמָּא תּוֹדִיעֵנִי,

בַּמֶּה נִשְׁבַּעְתָּ לִי? בְּשֵׁם שָׁמַיִם,

כַּאֲסוּפִי חָסִיד שֶׁל יֵשׁוּעִים?

אוֹ בִּכְבוֹדְךָ, כַּאֲרִיאֵל נָדִיב?

אוֹ רַק בְּנִיב־שְׂפָתַיִם שֶׁל מַלְכוּת

כְּבֶן־מְלָכִים? הֲאִם לֹא כֵן? דַּבֵּר.

הכוזב.

בגאון.

צִלּוֹ שֶׁל הָאָיֹם לְבֵן אִמְּצַנִי,

מִקֶּבֶר שֵׁם דִּימִיטְרִי לִי נָתַן,

הֲמוֹן גּוֹיִים בְּמֶרֶד הִקִּיפַנִי

וְאֶת בּוֹרִיס יָעַד לִי לְקָרְבָּן –

אֲנִי בֶּן־מֶלֶךְ. רַב לִי הִתְרַפֵּס

לִפְנֵי פּוֹלַנִּיָּה רָמַת־עֵינַיִם.

שָׁלוֹם לָעַד. מִשְׂחַק דָּמִים וּקְרָב,

חֶרְדּוֹת־גּוֹרָל רַבּוֹת, אֲנִי תִקְוָה,

אֶת כִּסּוּפֵי הָאַהֲבָה יַחְרִישׁוּ.

הוֹ, מָה עַזָּה תִהְיֶה מַשְׂטֵמָתִי לָךְ,

בִּדְעוֹךְ בַּלֵּב הַלַּהַט הַמֵּבִישׁ!

עַכְשָׁו אֵלֵךְ לִי – כֶּתֶר אוֹ אָבְדָן

נָכוֹנוּ בְּרוּסִיָּה לְרֹאשִׁי,

אִם מוֹת חַיָּל אָמוּת בִּקְרָב תִּפְאֶרֶת,

אוֹ מוֹת נָבָל, בַּשַּׁעַר עַל גַּרְדֹּם,

אַתְּ לֹא תִּהְיִי לִי רְעוּתִי שֶׁלִּי,

וְלֹא תִּשְׁתִּי עִמִּי אֶת כּוֹס חַיָּי;

אַךְ – יִתָּכֵן מְאֹד, כִּי עוֹד יֵצַר לָךְ

עַל הַגּוֹרָל אֲשֶׁר הֵשַׁבְתְּ רֵיקָם.

מרינה.

וְאִם אַקְדִּים וַאֲגַלֶּה מֵרֹאשׁ

אֶת רַהַב תַּרְמִיתְךָ לְעֵינֵי כֹּל?

הכוזב.

הַתְּדַמִּי, כִּי חַתִּי מִפָּנַיִךְ?

כִּי תֵאָמֵן עַלְמָה פּוֹלַנִּיָּה

יוֹתֵר מִנְּסִיךְ רוּסִיָה? – אַךְ דְּעִי:

הָאַפִּיפְיוֹר, הַמֶּלֶךְ, הָרוֹזְנִים

לֹא אֶל צִדְקַת דְּבָרַי לִבָּם יִתֵּנוּ.

דִּימִיטְרִי אָנֹכִי, אוֹ לֹא – אַחַת הִיא!

אַךְ תּוֹאֲנָה אֲנִי לְרִיב וּקְרָב.

וְזֶהוּ כָל חֶפְצָם, עַל כֵּן אוֹתָךְ,

הַסּוֹרֵרָה, יַשְׁתִּיקוּ, הַאֲמִינִי.

שָׁלוֹם.

מרינה.

חַכֵּה, בֶּן־מֶלֶךְ, סוֹף־כָּל־סוֹף

לֹא קוֹל פִּרְחָח שָׁמַעְתִּי, אֶלָּא גֶבֶר,

וְהוּא יַשְׁלִים בֵּינֵינוּ, הַנָּסִיךְ.

אֶת פֶּרֶץ שִׁגְעוֹנְךָ אֲנִי שׁוֹכַחַת,

וְשׁוּב הִנְּךָ דִימִיטְרִי. אַךְ – שְׁמָעֵנִי:

הָעֵת, הָעֵת! הָקֵץ, אַל תִּתְבּוֹשֵׁשׁ עוֹד;

מַהֵר, הַנְחֵה גְדוּדֶיךָ אֶל מוֹסְקְבָה.

טַהֵר הַקְּרֶמְל, עַל כֵּס מוֹסְקְבָה עֲלֵה,

אוֹ־אָז תִּשְׁלַח הַצִּיר לִכְלוּלוֹתֵינוּ;

אַךְ – יָהּ עֵדִי – כָּל עוֹד כַּף־רַגְלְךָ

לֹא צַגְתָּ עַל הֲדוֹם כִּסֵּא־הַמֶּלֶךְ,

וְגוֹדוּנוֹב לָאָרֶץ לֹא מִגַּרְתָּ,

לֹא אַט אָזְנִי לִשְׁמוֹעַ אַהֲבָה.

יוצאת.

הכוזב.

נָקֵל הוּא לִי מַגֵּר אֶת גּוֹדוּנוֹב,

אוֹ יֵשׁוּעִי חַצְרָן הוֹלִיךְ שׁוֹלָל,

וְלֹא אִשָּׁה – הַשֵּׁד עִמָּן; אֵין כֹּחַ.

זָחוֹל, וְהִלָּפֵת, וְהִפָּתֵל,

חָמוֹק וּרְחוֹשׁ, אַיֵּם וְשׁוּף עָקֵב.

נָחָשׁ! נָחָשׁ! – לֹא לְחִנָּם נִבְהַלְתִּי.

כִּמְעַט מִזְעָר שׁוֹאָה עָלַי הֵמִיטָה.

אַךְ נֶחְרָצָה: עִם בֹּקֶר לַמַּסָּע.

גבול ליטא

שנת 1604, 16 באוקטובר

הנסיך קורבסקי והכוזב, שניהם רכובים. הגדודים קרבים אל הגבול.

קורבסקי.

בא ראשון בדהרה.

הִנֵּה הִנּוֹ! הִנֵּה גְבוּלָהּ שֶׁל רוּסְיָה!

אַרְצִי בַּקֹּדֶשׁ, רוּס! אֲנִי שֶׁלָּךְ!

אֲבַק נֵכָר אֶנְעַר בִּשְׁאָט בַּנֶּפֶשׁ

מֵעַל בְּגָדַי – אֲוִיר חָדָשׁ אֶגְמָע:

כִּי הוּא שֶׁלִּי!… אָבִי, עַכְשָׁו יִזְכֶּה

לִבְּךָ לְנֶחָמָה, וּבְקִבְרְךָ

יָגִילוּ עַצְמוֹתֶיךָ הַמְנֻדּוֹת!

הִבְהִיקָה שׁוּב זוֹ חֶרֶב־מוֹרַשְׁתֵּנוּ,

זוֹ חֶרֶב־הוֹד, אֵימַת קָזָן אַכְזֶרֶת,

זוֹ חֶרֶב־עֹז, שָׁרֵת מַלְכֵי מוֹסְקְבָה!

עַכְשָׁו בְּיוֹם חַגָּהּ תִּשְׁכַּר מִדָּם

לְמַעַן קֵיסָרָהּ וּמִשְׂגַּבָּהּ!…

הכוזב.

נוסע לאטו בראש מושפל.

מָה רַב אָשְׁרוֹ! אֵיכָה בְּבֹר לִבּוֹ

יָשִׂישׂ אֶל גִּיל בְּעֹז וְרֹב תִּפְאֶרֶת!

הוֹ אַבִּירִי! קַנּוֹא קִנֵּאתִי בָּךְ.

בֶּן קוּרְבְּסְקִי, שֶׁגָּדַלְתָּ בַּגּוֹלָה,

אֶת עֶלְבּוֹנוֹת אָבִיךָ כִּי נָשִׁיתָ,

אַחַר מוֹתוֹ כִּפַּרְתָּ עֲווֹנוֹ,

אַתָּה נָכוֹן לְמַעַן בֶּן יוֹהַן

לִשְׁפּוֹךְ דָּמֶיךָ; מֶלֶךְ כַּמִּשְׁפָּט

לָשִׁיב לִמְכוֹרָתְךָ… אָכֵן צָדַקְתָּ,

לְךָ יָאֶה עָלֹז בְּלַהַט־נֶפֶשׁ.

קורבסקי.

הֲכִי אָמְנָם לֹא תַעֲלוֹז גַּם אָתָּה?

הִנֵּה הִיא רוּס: שֶׁלְּךָ הִיא, בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

שָׁם בְּנֵי עַמְךָ אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ:

מוֹסְקְבָה שֶׁלְּךָ, קְרֶמְלִין, מַמְלַכְתְּךָ.

הכוזב.

הָהּ קוּרְבְּסְקִי, דַּם רוּסִיָה יִשָּׁפֵךְ!

אַתֶּם זַכִּים, לְמַלְכְּכֶם תִּלְחָמוּ.

וַאְנִי מוּל פְּנֵי אַחִים אֲנַהֶלְכֶם;

אֲנִי הַלִּיטָאִים עוֹרַרְתִּי עַל רוּסִיָה

וּבְרֹאשׁ אוֹיְבִים עוֹלֶה עַל הוֹד־מוֹסְקְבָה!…

אַךְ הֶעָווֹן לֹא עַל רֹאשִׁי יָחוּל נָא,

כִּי עַל רֹאשְׁךָ, בּוֹרִיס רוֹצֵחַ־מֶלֶךְ! –

עֲלוּ!

קורבסקי.

עֲלוּ! וְאוֹי לְגוֹדוּנוֹב!

דוהרים. הגדודים צולחים את הגבול.

מועצת המלך

המלך, הפטריארך, בוירים.

המלך.

הֲיִתָּכֵן? עֲרִיק־מִנְזָר, נָדִיחַ,

עָלֵינוּ בָּא בְּרֹאשׁ גְּדוּדֵי־בְּלִיַעַל,

מַחְצִיף כִּתְבֵי־אִיּוּם עָלֵינוּ! דַּי,

הִגִּיעָה עֵת לַדְבִּיר אֶת הָאֱוִיל! –

סַע, טְרוּבֶּצְקוֹי, סַע גַּם אַתָּה, בַּסְמָנוֹב;

יֵשׁ לְהָחִישׁ הָעֵזֶר לִנְצִיבָי.

הַמִּתְמָרֵד חוֹנֶה עַל עִיר צֶ’רְנִיגוֹב.

הוֹשִׁיעוּ עִיר וּמְתִים!

בסמנוב.

מַלְכִּי הָרָם.

לֹא יַעַבְרוּ כִּשְׁלשֶׁת יְרָחִים,

וְיִמָּחֶה זִכְרוֹ שֶׁל הַכּוֹזֵב;

כְּמוֹלִיכֵי חַיָּה לְרַאֲוָה,

בִּכְלוּב־בַּרְזֶל לְמוֹסְקְבָה נְבִיאֶנּוּ.

בְּאֵל עֶלְיוֹן נִשְׁבַּעְתִּי.

יוצא עם טרובצקוי.

המלך.

מֶלֶךְ שְׁוֶדְן

בְּפִי שְׁלִיחָיו הִצִּיעַ לִי בְּרִיתוֹ;

אַךְ לְמוֹתָר הוּא עֵזֶר הַנָּכְרִים;

יֵשׁ לָנוּ מִשֶּׁלָּנוּ חַיִל רָב

הַכּוֹת אָחוֹר בּוֹגְדִים וּמֶלֶךְ פּוֹלִין, –

סֵרַבְתִּי לוֹ. שְׁצֶ’לְקַלוֹב! שְׁלַח אִגְּרוֹת

אֶל נְצִיבַי בְּכָל קַצְוֵי הָאָרֶץ,

רָכוֹב עַל סוּס וּשְׁלוֹחַ הַפְּקוּדִים

אֶל הַצָּבָא כְּמִיָּמִים מִקֶּדֶם;

כֵּן יְחָלְצוּ מֵאֵת הַמִּנְזָרִים

כָּל כְּלֵי־הַקֹּדֶשׁ. בְּיָמִים מִקֶּדֶם,

בְּבוֹא צָרָה עַל אֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ,

גַּם הַנְּזִירִים הָיוּ עִם הַצּוֹבְאִים.

אַךְ לֹא נַחְפּוֹץ לְהַחְרִידֵם הַפָּעַם;

יִתְפַּלְּלוּ עָלֵינוּ – כֹּה גָזַר

הַמֶּלֶךְ, וְאִשְּׁרוּהוּ הַבּוֹיָרִים.

עַתָּה נִבְחַן דָּבָר נִכְבָּד מְאֹד:

הֲלֹא תֵּדְעוּ, כִּי זֶה כּוֹזֵב בְּלִיַּעַל

שְׁמוּעוֹת־מִרְמָה הֵפִיץ בְּכָל מָקוֹם;

וְאִגְּרוֹתָיו אֲשֶׁר הֵרִיץ זָרָעוּ

בְּכָל מָקוֹם סָפֵק וּבֶהָלוֹת;

בְּרֹאשׁ־חוּצוֹת יָזוּעַ לַחַשׁ מֶרִי,

כָּל לֵב מֻרְתָּח… וְיֵשׁ לְצַנְּנוֹ;

חָפַצְתִּי כִּי אֶמְנַע אֶת הַשְּׁפָטִים, –

אֵיכָה? בַּמֶּה? כָּעֵת נִפְסוֹק. אַתָּה,

הַפַּטְרִיאַרְךְ, רִאשׁוֹן תַּבִּיעַ אֹמֶר.

הפטריארך.

בָּרוּךְ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נָטַע

חֶמְלָה וַעֲנָוָה וְאֹרֶךְ־רוּחַ

בְּנַפְשְׁךָ, מַלְכֵּנוּ הָאַדִּיר;

כִּי לֹא תַּחְפּוֹץ בְּמוֹת הַחַטָּאִים,

תִּכְבּוֹשׁ אַפְּךָ עַד סוּר מְשׁוּגָתָם.

וְהִיא תָּסוּר, וְאוֹר אֱמֶת נִצַּחַת

יוֹפִיעַ. צַלְיָנְךָ הַנֶּאֱמָן,

שׁוֹפֵט נִבְעַר בַּהֲוָיוֹת עוֹלָם,

מֵעֵז הַיּוֹם לָשֵׂאת קוֹלוֹ אֵלֶיךָ.

בֶּן־הַשָּׂטָן, נָדִיחַ וּבְלִיַעַל,

הִשְׂכִּיל בָּעָם לְהֵחָשֵׁב דִּימִיטְרִי;

כִּבְאִצְטְלָה גְנוּבָה, בְּאֶפֶס בֹּשֶׁת,

הוּא הִתְעַטֵּף בְּשֵׁם יוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר;

אוּלָם אַךְ תִּקְרָעֶנָּה, וּמִיָּד

יֵבוֹשׁ גַּם הוּא מִפְּנֵי מֵעֲרוּמָיו.

הָאֱלֹהִים הִקְרָנוּ הַתְּרוּפָה:

הַקְשֵׁב, מַלְכִּי: לִפְנֵי כְּשֵׁשׁ שָׁנִים –

הִיא הַשָּׁנָה, אֲשֶׁר בִּרְכַּת אֱלוֹהַּ

עִטְּרָה רֹאשְׁךָ עֲטֶרֶת הַמַּלְכוּת,

בָּא יוֹם אֶחָד אֵלַי לְעֵת הָעֶרֶב

רוֹעֶה פָּשׁוּט, זָקֵן וּכְבַד־יָמִים,

וְסוֹד נִפְלָא בַּסֵּתֶר הוֹדִיעַנִי.

בִּצְעִירוּתִי – אָמַר לִי – הִתְעַוַּרְתִּי,

וּמִנִי אָז עַד עֵת זִקְנָה חָדַלְתִּי

לָדַעַת יוֹם וָלַיְלָה: שָׁוְא בִּקַּשְׁתִּי

מַרְפֵּא בָּעֲשָׂבִים וּבִלְחָשִׁים;

לַשָּׁוְא הִרְבֵּיתִי שׁוּט בַּמִּנְזָרִים

שַׁחֵר פְּנֵיהֶם שֶׁל בַּעֲלֵי־הַנֵּס;

לַשָּׁוְא הִזֵּיתִי עַל חֶשְׁכַת עֵינַי

מֵימֵי מַרְפֵּא מִבֶּאֱרוֹת הַקֹּדֶשׁ;

הָאֱלֹהִים מָנַע רִפְאוּת מִמֶּנִּי.

הִנֵּה כִּי כֵן נוֹאַשְׁתִּי מִתִּקְוָה,

הִסְכַּנְתִּי עִם חָשְׁכִּי, וַיַּשְׁכִּיחֵנִי

גַּם חֲלוֹמִי אֶת זֵכֶר הַמַּרְאוֹת,

וְאַךְ קוֹלוֹת חָלַמְתִּי. יוֹם אֶחָד

בַּתַּרְדֵּמָה שָׁמַעְתִּי קוֹל שֶׁל יֶלֶד

אוֹמֵר אֵלַי: קוּם, סַבָּא, וְהָלַכְתָּ

לְבֵית־כְּנִסְתָּהּ שֶׁל אוּגְלִיץ' הַקִּרְיָה,

וְהִתְפַּלַּלְתָּ שָׁם עַל תֵּל־קִבְרִי,

הָאֵל רַחוּם – אֶמְחוֹל לְךָ גַּם אָנִי!

– אַךְ מִי אַתָּה? – שָׁאַלְתִּי קוֹל הַיֶּלֶד.

– דִּימִיטְרִי בֶּן־הַמֶּלֶךְ. אֵל עֶלְיוֹן

עִם מַלְאָכָיו בַּקֹּדֶשׁ נְתָנַנִי,

וּבַעַל־נֵס גָּדוֹל אֲנִי כָּעֵת!

לֵךְ, סַבָּא. – הֲקִיצוֹתִי וָאֶחְשׁוֹב:

אוּלַי אָמְנָם יִשְׁלַח לִי אֱלֹהִים,

וְלוּ בְּאַחְרִיתִי, מַרְפֵּא עֵינַיִם.

אֵלֵךְ נָא – וָאֵלֵךְ לַמֶּרְחַקִּים.

וְכָךְ עַד אוּגְלִיץ' בָּאתִי וָאָסוּר

לַכְּנֵסִיָּה, אֶל עֲבוֹדַת־הַקֹּדֶשׁ,

וּבְסַעֲרַת־הַנֶּפֶשׁ בֶּכֶה רָב

בָּכִיתִי בִּמְתִיקוּת, כְּבַיָּכוֹל

גַּם עִוְרוֹנִי נִגַּר עִם דִּמְעוֹתַי.

וּבְצֵאת הָעָם, אָמַרְתִּי לְנֶכְדִּי:

אִיוַן, קוּם הוֹבִילֵנִי נָא אֶל קֶבֶר

דִּימִיטְרִי בֶּן־הַמֶּלֶךְ. – וְהַנַּעַר

נָחַנִי – וְאַךְ שָׁם, לְיַד הַקֶּבֶר,

עָרַכְתִּי תְּפִלָּתִי הַחֲרִישִׁית,

וְנִפְקְחוּ עֵינַי וַתֶּחֱזֶינָה

אֶת אוֹר הַיּוֹם, הַנֶּכֶד וְהַקֶּבֶר.

הִנֵּה, מַלְכִּי, דְּבָרָיו שֶׁלַּזָּקֵן.

כולם נבוכים. פעם בפעם, לשמע הדברים, מוחה בוריס את פניו במטפחת.

אָז אוּגְלִיצָ’ה שָׁלַחְתִּי אִישׁ עִתִּי,

וְיִּוָּכַח, כִּי רַבּוּ הַדְּווּיִים

הַנּוֹשָׁעִים בְּדֶרֶךְ זֶה מֵחֹלִי,

בְּהִשְׁתַּטְחָם עַל קֶבֶר בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

זוֹ עֲצָתִי: לְהַעֲלוֹת הַקְּרֶמְלָה

אֶת עַצְמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ לְקֶבֶר

בִּכְנֶסֶת־מִיכָאֵל; אָז בַּעֲלִיל

יִרְאוּ הָעָם אֶת שֶׁקֶר הַבְּלִיַּעַל,

וְכֹחַ הַשֵּׁדִים יוּשַׂם לְאַל.

שתיקה.

הנסיך שויסקי.

אָבִינוּ הַקָּדוֹשׁ, דַּרְכֵי עֶלְיוֹן

מִי יֵדָעֵם? לֹא לִי הוּא הַמִּשְׁפָּט.

הוּא הַנּוֹתֵן לְעַצְמוֹתָיו שֶׁל יֶלֶד

שְׁנַת אֵין־רָקָב וְכֹחַ הַנִּסִּים,

אֲבָל שׂוּמָה הִיא בְּיִשּׁוּב־הַדַּעַת

לַחְקוֹר הֵיטֵב, מַה יְדֻבַּר בָּעָם;

וְאֵיךְ נוּכַל לְעֵת סוּפָה וָמֶרִי

לִיזוֹם דָּבָר נִשְׂגָּב אֲשֶׁר כָּזֶה?

הֲלֹא יֹאמְרוּ, כִּי לְעִסְקֵי חֻלִּין

כִּכְלִי־שָׁרֵת עָשִׂינוּ אֶת הַקֹּדֶשׁ?

בֵּין כֹּה וָכֹה נָבוֹךְ הָעָם בְּלִי דַעַת,

בֵּין כֹּה וָכֹה הִרְעִישׁוּ הַשְּׁמוּעוֹת;

לֹא עֵת הַסְעִיר לִבָּם שֶׁלַּבְּרִיּוֹת

בַּחֲדָשָׁה נִכְבֶּדֶת, לֹא־שֻׁעָרָה.

אָכֵן, יֵשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַשְּׁמוּעָה

הַמּוּפָצָה מִפִּיו שֶׁל הַנָּדִיחַ,

אַךְ יֵשׁ עֵצָה אַחֶרֶת וּפְשׁוּטָה.

הִנֵּה כִּי כֵן, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב,

אָבוֹא אֲנִי לְהִתְיַצֵּב בַּשַּׁעַר

וַאֲשַׁדֵּל, אוֹכִיחַ אֶת הַבֶּלַע

וּזְדוֹן כְּזָבוֹ שֶׁלַּפּוֹחֵז אוֹקִיעַ.

המלך.

לוּ כִּדְבָרְךָ! אִישִׁי הַפַּטְרִיאַרְךְ,

הוֹאִילָה נָא וּבוֹא אֶל אַרְמוֹנִי:

הַיּוֹם תִּכְסוֹף נַפְשִׁי לְשִׂיחָתֶךָ.

יוצא. ואחריו כל הבויארים.

אחד הבויארים.

חרש לחברו.

רָאִיתָ, אֵיךְ הִלְבִּינוּ פְּנֵי הַמֶּלֶךְ,

אֵיךְ מִמִּצְחוֹ נָטְפוּ אֶגְלֵי זֵעָה?

השני.

אוֹדֶה, כִּי לֹא הֵעַזְתִּי שֵׁאת עֵינַי,

נָשׁוֹם יָרֵאתִי, אַף כִּי נוּד־וָנוּעַ.

הראשון.

וְהִצִּילָנוּ שׁוּיְסְקִי. גֶּבֶר־חָיִל!

מישור בקרבת נובגורוד־סֶוֶרסק

21 בדצמבר שנת 1604

קרב

אנשי־צבא.

נסים בבהלה.

צָרָה! צָרָה! בֶּן־הַמֶּלֶךְ! הַפּוֹלַנִים!

הִנֵּה־הִנָּם! הִנֵּה־הִנָּם!

נכנסים הקצינים מרז’רט וּואלטר רוזן.

מרז’רט.

לְאָן, לְאָן? Allons… חֲסוֹר אָחוֹר!

אחד הבורחים.

בְּעַצְמְךָ חֲסוֹר, אִם רְצוֹנְךָ בְּכָךְ, עוֹבֵד־גִּלּוּלִים אָרוּר.

מרז’רט.

Quoi? Quoi?

שני.

קְוָה! קְוָה! טוֹב לְךָ, צְפַרְדֵּעַ לוֹעֲזִי שֶׁכְּמוֹתְךָ, לְקַרְקֵר עַל בֶּן־מֶלֶךְ רוּסִי, וְאָנוּ הֲלֹא אֲנָשִׁים פְּרָבוֹסְלָבִים אֲנַחְנוּ.

מרז’רט.

Qu’est־ce à dire pravoslavim?… Sacrés gueux, maudites canaillee! Mordieu, mein Herr, j’enrage; on dirait que ça n’a pas des bras pour frapper, ça n’a que des jambes pour foutre le camp.

ו. רוזן.

Est ist Schande.

מרז’רט.

Ventre־saint־gris! Je ne bouge plus d’un pas – puisque le vin est tiré, il faut le boire. Qu’en dites־vous mein Herr?

ו. רוזן.

Sie haben Recht.

מרז’רט.

Tudieu, il y fait chaud! Ce diable de Samoz־vanetz, comme ils l’appellent, est un bougre qui a du poil au cul. Qu’en pensez־vous, mein Herr?

ו. רוזן.

Oh ja!

מרז’רט.

Hé! Voyez done, voyez done! L’action s’engage sur les derrières de l’ennemi. Ce doit être le brave Basmanoff, qui aurait fait une sortie.

ו. רוזן.

Ich glaube das.

נכנסים הגרמנים.

מרז’רט.

Ha, ha! Voici nos Allemands. – Messieurs!… Mein Herr, dites leur donc de se rallier et, sacrebleu, chargeons!

ו. רוזן.

Sehr gut. Halt!

הגרמנים נערכים.

Marsch!

הגרמנים.

Hilf Gott!

קרב. הרוסים נסים שוב.

הפולנים.

נִצָּחוֹן! נִצָּחוֹן! יְחִי הַצַּאר דִּימִיטְרִי!

דימיטרי.

רכוב על סוס.

הָרִיעוּ הֶרֶף! נִצַּחְנוּ. דַּי: חוּסוּ עַל דָּמָם שֶׁל הָרוּסִים. הָרִיעוּ!

קול שופר וקול תוף.

הככר שלפני הכנסיה במוסקבה

העם

ראשון.

הֲבִמְהֵרָה יֵצֵא הַמֶּלֶךְ מִבֵּית הַכְּנֵסִיָּה?

שני.

תַּמָּה תְּפִלַּת־הַמּוּסָף; עַתָּה תֵּעָרֵךְ תְּפִלַּת־הַהוֹדָיָה.

הראשון.

מַה? הַכְּבָר נִדּוּ אֶת הַהוּא?

השני.

עָמַדְתִּי בָּעֲזָרָה וְשָׁמַעְתִּי אֶת כֹּהֵן־הַמִּשְׁנֶה גּוֹעֶה בְּקוֹל: גְּרִישְׁקָא אוֹטְרֵפְּיֶב – חֵרֶם הוּא!

הראשון.

יְקַלְּלוּ לָהֶם; מַה לְּבֶן־הַמֶּלֶךְ וּלְאוֹטְרֵפְּיֶב?

השני.

וְעַל בֶּן־הַמֶּלֶךְ מִתְפַּלְּלִים עַתָּה לְהַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ.

הראשון.

הַזְכָּרַת־נְשָׁמָה לְאִישׁ בְּחַיָּיו! נָשׂוֹא יִשְּׂאוּ אֶת עֲווֹנָם, הַכּוֹפְרִים.

שלישי.

הָס! קוֹל רָעַשׁ. וְלֹא הַמֶּלֶךְ הוּא?

רביעי.

לֹא; כִּי הַמְשֻׁגָּע הוּא.

נכנס המשוגע בכפת־ברזל, ועליו כבל־ברזל, וילדים סובבים אותו.

הילדים.

נִיקוֹלְקָא, נִיקוֹלְקָא – כִּפָּה שֶׁל בַּרְזֶל!… טְר רְ רְ רְ רְ…

אשה זקנה.

הַרְפּוּ מֵאִישׁ־הָאֱלֹהִים, זֶרַע הַשָּׂטָן. – הִתְפַּלֵּל, נִיקוֹלְקָא, עַל נַפְשִׁי הַחוֹטֵאת.

המשוגע.

הָבִי, הָבִי, הָבִי פְּרוּטָה.

המשוגע.

יושב על הארץ ושר.

יָרֵחַ שָׁט,

חָתוּל גּוֹנֵחַ,

קוּמָה, הַמְשֻׁגָּע,

וְהִתְפַּלֵּלָה!

הילדים חוזרים וסובבים אותו.

אחד הילדים.

שָׁלוֹם לְךָ, נִיקוֹלְקָא; וְלָמָּה לֹא תָסִיר אֶת הַכִּפָּה?

מקיש על כפת־הברזל.

אָכֵן, זֶהוּ צְלִיל!

המשוגע.

וְלִי יֵשׁ פְּרוּטָה.

אחד הילדים.

שֶׁקֶר! הַרְאֶנָּה וְנִרְאֶה.

חוטף את הפרוטה ובורח.

המשוגע.

בוכה.

לָקְחוּ אֶת פְּרוּטָתִי; מְקַפְּחִים אֶת נִיקוֹלְקָא!

העם.

הַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ הוֹלֵךְ וּבָא!

המלך יוצא משער בית־הכנסיה. בויאר הולך לפניו ומחלק נדבות לעניים. בויארים.

המשוגע.

בּוֹרִיס בּוֹרִיס! יְלָדִים מְקַפְּחִים אֶת נִיקוֹלְקָא.

המלך.

יֻתַּן לוֹ נְדָבָה. לָמָּה יִבְכֶּה?

המשוגע.

יְלָדִים קְטַנִּים מְקַפְּחִים אֶת נִיקוֹלְקָא… צַו נָא וְיִשְׁחָטוּם, כַּאֲשֶׁר שָׁחַטְתָּ אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַקָּטָן.

בוירים.

סוּר מִפֹּה, מְשֻׁגָּע! תִּפְשׂוּ אֶת הָאֱוִיל!

המלך.

הַנִּיחוּ לוֹ. הִתְפַּלֵּל עָלַי, נִיקוֹלְקָא הַמִּסְכֵּן.

הולך.

המשוגע.

לֹא, לֹא! חָלִילָה לִי מֵהִתְפַּלֵּל עַל הוֹרְדוֹס הַצַּאר הַצּוֹרֵר – הָאֵם הַקְּדוֹשָׁה אוֹסֶרֶת.

סֶוְסְק

הכוזב ואנשיו סביב לו

הכוזב.

אֵי הַשָּׁבוּי?

הפולנים.

הוּא פֹּה.

הכוזב.

יוּבָא אֵלָי.

נכנס שבוי רוסי.

אֵי מִי אַתָּה?

השבוי.

רוֹזְ’נוֹב, אֲצִיל מוֹסְקְבָה.

הכוזב.

זֶה כְּבָר לֻקַּחְתָּ לַצָּבָא?

השבוי.

כְּחֹדֶשׁ.

הכוזב.

וְלֹא תֵבוֹשׁ, רוֹזְ’נוֹב, לָשֵׂאת אֵלַי

אֶת חַרְבְּךָ?

השבוי.

לֹא לָנוּ הַבְּחִירָה.

הכוזב.

עַל סֶוֶרְסְקִי נִלְחַמְתָּ?

השבוי.

כִּשְׁבוּעַיִם

אַחַר הַקְּרָב הִגַּעְתִּי – מִמּוֹסְקְבָה.

הכוזב.

וּמַה לְגוֹדוּנוֹב?

השבוי.

נֶחְרַד מִשְּׁמוֹעַ

עַל חֵילוֹתָיו אֲשֶׁר נִגְּפוּ וְעַל

מְסְטִיסְלַבְסְקִי שֶׁנִּפְצַע, וַיְמַן אֶת שׁוּיְסְקִי

לִהְיוֹת שַׁלִּיט עַל צִבְאוֹתָיו.

הכוזב.

וְלָמָּה

נִקְרָא אֵלָיו בָּסְמָנוֹב לְמוֹסְקְבָה?

השבוי.

זָהָב וִיקָר הֶעֱנִיקוֹ הַמֶּלֶךְ

עַל פָּעֳלוֹ. עַתָּה יוֹשֵׁב בָּסְמָנוֹב

בַּדּוּמָא.

הכוזב.

הֵן עָדִיף הוּא בַּצָּבָא.

מַה שְּׁלוֹם מוֹסְקְבָה?

השבוי.

שָׁלוֹם, תּוֹדָה לָאֵל.

הכוזב.

מַה? מְחַכִּים לִי שָׁם?

השבוי.

הָאֵל יוֹדֵעַ.

הַס מִלְּהָעֵז הַיּוֹם דַּבֵּר עָלֶיךָ.

יֵשׁ יִכְרְתוּ אֶת הַלָּשׁוֹן, וְיֵשׁ

אַף אֶת הָרֹאשׁ – אָכֵן, אֵימָה הִיא!

אֵין יוֹם בְּלֹא גַרְדּוֹם. בָּתֵּי־הַכֶּלֶא

מָלְאוּ מִפֶּה לְפֶה. שְׁלשָׁה בַּשּׁוּק

כִּי יִזְדַּמְנוּ – מִיָּד נִכְרָךְ בַּלָּשׁ,

וּלְעֵת הַפְּנַאי הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ

חוֹקֵר חָקוֹר הֵיטֵב אֶת מַלְשִׁינָיו.

צָרָה צְרוּרָה; וְהַמַּשְׂכִּיל יִדֹּם.

הכוזב.

אַנְשֵׁי בּוֹרִיס – מִי יִתְקַנֵּא בָּהֶם!

וּמַה חֵילוֹ?

השבוי.

חֵילוֹ? לָבוּשׁ, שָׂבֵעַ,

שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.

הכוזב.

וְהוּא גָדוֹל?

השבוי.

הָאֵל יוֹדֵעַ.

הכוזב.

כְּשָׁלשׁ רִבּוֹא?

השבוי.

גַּם רִבּוֹאוֹת חָמֵשׁ בְּסָךְ כּוֹלֵל.

הכוזב מהרהר. הנצבים עליו מביטים זה אל זה.

הכוזב.

וּמֶה עָלַי דוֹבְרִים בְּמַחַנְכֶם?

השבוי.

דוֹבְרִים עַל חַסְדְךָ, כְּלוֹמַר, אָמְנָם

כִּי זֵד אַתָּה (אַל בְּאַפְּךָ!), אֲבָל

גִּבּוֹר.

הכוזב.

צוחק.

וּבְכֵן, אוֹכִיחַ בַּעֲלִיל

אֶת הַדָּבָר: רֵעַי, אַל נָא נוֹסִיף

לְשׁוּיְסְקִי לְהַמְתִּין; יִישַׁר חֵילְכֶם:

מָחָר הַקְּרָב.

יוצא.

כלם.

הֵידָד! יְחִי דִימִיטְרִי!

פולני א.

מָחָר הַקְּרָב! חֵילָם חָמֵשׁ רִבּוֹא,

וְאָנוּ פֹּה כִּמְעַט רִבּוֹא וָחֵצִי.

הוּא מְטֹרָף.

פולני ב.

לֹא כְלוּם: כָּל פּוֹלַנִּי

יִקְרָא לַקְּרָב חָמֵשׁ מֵאוֹת רוּסִים.

השבוי.

קָרוֹא תִקְרָא! אַךְ בְּהָחֵל הַקְּרָב,

תָּנוּס מִפְּנֵי אֶחָד, הַמִּתְהַלֵּל!

פולני ב.

לוּ חַרְבְּךָ עִמְּךָ, שָׁבוּי עַז־מֶצַח,

הֲלֹא בָּזֹאת

מורה על חרבו.

לִמַּדְתִּיךָ לֶקַח.

השבוי.

בַּרְנַשׁ רוּסִי יַצְלִיחַ גַּם בְּלִי חֶרֶב:

אוּלַי בָּזֶה

שולח אגרופו.

חָשַׁקְתָּ, הַסָּכָל!

הפולני מביט אליו ביוהרה ופורש בשתיקה.

כולם צוחקים.

יער

הכוזב, פושקין.

מרחוק מוטל סוס פוגר.

הכוזב.

סוּסִי הָאֲמֵלָל! אֵיכָה בְּעֹז

דָּהַר הַיּוֹם לַקְּרָב הָאַחֲרוֹן

וְחִישׁ־מַהֵר פָּצוּעַ נְשָׂאַנִי.

סוּסִי הָאֲמֵלָל!

פושקין.

לנפשו.

עַל כָּךְ יִבְכֶּה?

עַל סוּס מוּבָס! בְּעֵת אֲשֶׁר צְבָאֵנוּ

הָשְׁמַד כָּלִיל!

הכוזב.

שְׁמָעֵנִי: יִתָּכֵן

כִּי אַךְ הַפֶּצַע הוּא שֶׁהִתִּישׁוֹ,

וְעוֹד יַחְלִים.

פּוּשקין.

תּוֹחֶלֶת שָׁוְא! פּוֹגֵר הוּא.

הכּוזב.

הולך אל סוסו.

סוּסִי הָאֲמֵלָל!… מַה לַּעֲשׂוֹת?

הָסֵר רִסְנוֹ, הַתֵּר חִבְקוֹ, יִפְגּוֹר נָא

חָפְשִׁי.

מסיר את רסן סוסו ומתירו מאוכפו.

נכנסים כמה פולנים.

הֱיוּ בְּרוּכִים לִי, רַבּוֹתַי!

וְלָמָּה זֶה נִפְקַד הַפַּעַם קוּרְבְּסְקִי?

רָאִיתִי אֵיךְ בְּמַעֲבֵה הַקְּרָב

בָּקַע הַיוֹם; כְּנוֹע שִׁבֳּלִים,

יָם חֲרָבוֹת אָפַף אֶת בֶּן־הֶחָיִל;

אַךְ עַל כֻּלָּן הִתְנוֹפְפָה חַרְבּוֹ,

וְקוֹל אֵימָיו הֶחְרִישׁ אֶת הַקּוֹלוֹת.

אֵי אַבִּירִי?

פולני.

נָפַל בִּשְׂדֵה הַקֶּטֶל.

הכוזב.

הוֹד לַגִּבּוֹר, שָׁלוֹם לַעֲפָרוֹ!

מַה מְעַטִים שָׂרַדְנוּ מִן הַקְּרָב.

בּוֹגְדִים! בְּנֵי זַפּוֹרוֹזְ’יֶה בְּנֵי־בְּלִיַּעַל,

הָאֲרוּרִים! אַתֶּם, אַתֶּם עוֹכְרֵינוּ –

לֹא לַעֲמוֹד בַּהֶדֶף רִגְעָתַיִם?!

אֲנִי!… כָּל עֲשִׂירִי בָּהֶם אֶתְלֶה,

פּוֹשְׁעִים!

פושקין.

אַחַת הִיא, מִי הוּא הָאָשֵׁם,

אִם כֹּה אוֹ כֹה, מַכַּת־הַשְׁמֵד הֻכֵּינוּ,

שׁוֹק עַל יָרֵךְ.

הכוזב.

הֲלֹא גָבְרָה יָדֵנוּ;

אֶת חֵיל־חֲלוּצֵיהֶם כִּמְעַט הֵבַסְתִּי –

אַךְ גֶּרְמַנִּים הִפְלִיאוּ לְהָדְפֵנוּ;

בְּנֵי־חַיִל הֵם! חֵי אֱלֹהִים, בְּנֵי־חָיִל,

עַל כָּכָה אֲהַבְתִּים – וְאֶל נָכוֹן

שׁוֹמְרֵי־הָרֹאשׁ אַצִּיבָה לִי מֵהֵמָּה.

פושקין.

אֲבָל אֵיפֹה נִטֶּה לָלוּן הַלָּיְלָה?

הכוזב.

בְּיַעַר זֶה. הֲרַע הוּא לְלִינָה?

עִם אוֹר נִסַּע; וּבְרִילְסְק – בְּצָהֳרַיִם.

לֵיל־מְנוּחוֹת.

שוכב, שם את האוכף מראשותיו ונרדם.

פושקין.

תִּנְעַם שְׁנָתְךָ, בֶּן־מֶלֶךְ.

מוּבָס כָּלִיל, בּוֹרֵחַ עַל נַפְשׁוֹ,

שׁוֹקֵט הוּא וְשָׁלֵו, כְּיֶלֶד פֶּתִי;

אָכֵן, הַהַשְׁגָּחָה עָלָיו סוֹכֶכֶת;

וְלֹא תִּפּוֹל רוּחֵנוּ, יְדִידַי.

מוסקבה. ארמון המלך

בוריס, בסמנוב.

המלך.

הִנֵּה נֻצַּח, אַךְ מַה זֶּה יוֹעִילֵנוּ?

לַשָּׁוְא עָנַדְנוּ זֵר הַנִּצָּחוֹן.

הוּא שׁוּב אָסַף אֶת נְפוּצוֹת חֵילוֹ

וּמֵחוֹמוֹת פּוּטִיבְל יְאַיְּמֵנוּ.

וּמָה עוֹשִׂים בֵּינְתַיִם גִּבּוֹרַי?

עוֹמְדִים לְיַד קְרוֹמִי, וְכַת קָזָקִים

מֵעֵבֶר לַגָּדֵר בָּם יִתְקַלֵּסוּ.

אוֹי לַתְּהִלָּה! אֵין נַחַת לִי מֵהֶם.

אוֹתְךָ אֶשְׁלַח לִהְיוֹת לָהֶם לְרֹאשׁ;

לֹא זְכוּת־אָבוֹת אַצְבִּיא, כִּי אִם בִּינָה;

יִדְווּ גֵאִים עַל תּוֹר־הַמַּעֲלוֹת;

נָקְטָה נַפְשִׁי בַּאֲסַפְסוּף הַיַּחַשׂ,

עֵת לְבַטֵּל הַנֹּהַג הַנִּפְסָד.

בסמנוב.

הַמֶּלֶךְ, יְבֹרַךְ שִׁבְעִים וָשֶׁבַע

הַיּוֹם בּוֹ כָּל סִפְרֵי־הַמַּדְרֵגוֹת,

עַל הַמְּדָנִים וְגַאֲוַת הַיַּחַשׂ,

תֹאכְלֵם הָאֵשׁ!

המלך.

וְלֹא יִרְחַק הַיּוֹם;

אַךְ קֹדֶם הַנִּיחֵנִי וְאַכְנִיעַ

מַרְדּוּת הָעָם.

בסמנוב.

מַה כִּי תִּשְׁעֶה אֵלָיו;

דַּרְכּוֹ שֶׁל עָם לַחְרוֹשׁ מַרְדּוּת בַּסֵּתֶר.

כֹּה סוּס מָהִיר יִשּׁוֹךְ רִסְנוֹ בְּפִיהוּ;

כֹּה עַל מָרוּת אָבִיו יָקוּם הַבֵּן;

אַךְ הָרוֹכֵב יַטֶּה סוּסוֹ לָבֶטַח,

וְאָב יִשְׁפּוֹךְ אֶת מֶמְשַׁלְתּוֹ עַל בְּנוֹ.

המלך.

יֵשׁ וְהַסּוּס יַפִּיל רוֹכְבוֹ לָאָרֶץ,

וְאָב בִּבְנוֹ לֹא לְעוֹלָם יִמְשׁוֹל.

רַק בְּחֻמְרָה שֶׁלֹּא תֵדַע רִפְיוֹן

הָעָם נַכְנִיעַ. כֵּן חָשַׁב יוֹהַן,

מַשְׁבִּיחַ הַסּוּפוֹת, שַׁלִּיט חָכָם,

וְכֵן חָשַׁב נֶכְדּוֹ הָאַכְזָרִי.

לֹא, לֹא יַרְגִּישׁ הָעָם בַּחֲסָדִים:

הֵיטִיב עִמּוֹ – וְלֹא יַחְזִיק טוֹבָה;

הֲרוֹג, עֲשׁוֹק – וְלֹא יֵרַע לְךָ.

נכנס בויאר.

מָה הַדָּבָר?

הבויר.

רוֹכְלֵי עַמִּים הִגִּיעוּ.

המלך.

אֵלֵךְ לִרְאוֹת פְּנֵיהֶם; חַכֵּה, בַּסְמַנוֹב,

וְשֵׁב לְךָ בָּזֶה: עוֹד לִי דָבָר

אֵלֶיךָ.

יוצא.

בסמנוב.

מֶלֶךְ וּשְׁאָר־רוּחַ לוֹ.

אַךְ יְמֻגַּר תַּחְתָּיו בְּעֵזֶר יָהּ

אוֹטְרֵפְּיֶב הָאָרוּר, אֲזַי יַרְבֶּה,

יַרְבֶּה מְאֹד לִפְעוֹל טוֹבוֹת בָּאָרֶץ.

מַחְשֶׁבֶת נִכְבָּדָה הָגָה לִבּוֹ.

אַל נָא תָפוּג, חָלִילָה. מַה נִּרְחָב

יִהְיֶה הַכַּר לִפְעֻלָּתִי, לְעֵת

יִגְדַּע קַרְנוֹ שֶׁל יַחַשׁ הַבּוֹיָרִים!

אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁוֶה לִי בִּקְרָבוֹת;

רִאשׁוֹן אֶזְכֶּה לִהְיוֹת לְיַד הַמֶּלֶךְ…

וְיִתָּכֵן… מָה הַשָּׁאוֹן הַפֶּלִי?

בהלה. בויארים, משרתי החצר רצים במהומה, נפגשים ומתלחשים

אחד.

הָחִישׁ רוֹפֵא!

שני.

הַזְעִיק הַפַּטְרִיאַרְךְ!

שלישי.

אֶת הַנָּסִיךְ, אֶת הַנָּסִיךְ קוֹרֵא הוּא!

רביעי.

אֶת כֹּמֶר־הַוִּדּוּי!

בסמנוב.

מַה זֶּה קָרָה שָׁם?

חֲמִישִׁי.

הַצַּאר חָלָה.

ששי.

הַצַּאר גּוֹסֵס.

בסמנוב.

שָׁמַיִם!

החמישי.

הוּא עַל כִּסְאוֹ יָשַׁב, פִּתְאֹם צָנַח –

הַדָּם פָּרַץ מִפִּיו וּמֵאָזְנָיו.

נושאים את המלך על כסא; כל משפחת המלך, כל הבויארים.

המלך.

צְאוּ כֻּלְּכֶם – רַק אֶת יוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר

הַשְׁאִירוּ עִמָּדִי. כולם יוצאים. אֲנִי גוֹוֵעַ;

בּוֹא נִתְחַבֵּק, שָׁלוֹם, בְּנִי: עוֹד מְעַט

תָּקוּם לִמְלוֹךְ תַּחְתָּי… אֵלִי, אֵלִי!

אָבוֹאָה לְפָנֶיךָ – וְהַנֶּפֶשׁ

אֵין עֵת לִי לְטַהֵר בְּוִדּוּיִי.

אֲבָל אַרְגִּישָׁה – בְּנִי, יָקַרְתָּ לִי

מֵהַצָּלַת נַפְשִׁי… לוּ יְהִי כֵן!

הָיִיתִי עֶבֶד מִלֵּדָה, וּכְעֶבֶד

הֻצְרַכְתִּי גַם לָמוּת בְּמַחְשַׁכִּים;

אֲבָל הִשַּׂגְתִּי רוּם שִׁלְטוֹן… בַּמֶּה?

אֶל תִּשְׁאָלֵנִי. רַב לִי: לֹא אָשַׁמְתָּ,

עַכְשָׁו תִּהְיֶה לְמֶלֶךְ כַּמִּשְׁפָּט,

אוֹתִי, אוֹתִי בִּלְבַד יָדִין אֱלוֹהַּ…

הוֹ בֵּן יַקִּיר, אַל תִּתְפַּתֶּה לַשֶּׁקֶר,

אַל תְּעַוֵּר עֵינֶיךָ בְּיוֹדְעִים –

לְעֵת־חֵרוּם תָּקוּם לִמְשׁוֹל בָּאָרֶץ:

זָר וּמְסֻכָּן הוּא מֶלֶךְ־שֶׁקֶר זֶה,

נוֹרָא הַשֵּׁם זוּ יְאַזְּרֶנּוּ חָיִל…

אֲנִי, שֶׁנִּתְנַסֵּיתִי בְּמִמְשָׁל,

עָצוֹר יָכֹלְתִּי מֶרִי וּפְרָעוֹת;

חִיל אֲחָזָם מִפַּחַד לְפָנַי;

וְלֹא הִרְהִיב הַבֶּגֶד שְׂאֵת קוֹלוֹ;

אֲבָל אַתָּה, שַׁלִּיט שֶׁלֹּא נֻסֵּיתָ,

אֵיכָה תוּכַל לִמְשׁוֹל לְעֵת סוּפָה,

יָקוֹשׁ בּוֹגְדִים, כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַמֶּרִי?

אַךְ אֵל – שַׁדַּי! יַשְׂכִּיל בִּינָה לַנֹּעַר,

וּלְאֵין־אוֹנִים יִתֵּן עָצְמָה… הַקְשֵׁב:

רֵאשִׁית חָכְמָה עֲשֵׂה לְךָ יוֹעֵץ,

אִישׁ־אֱמוּנִים, בִּשְׁנוֹת הָעֲמִידָה,

אֲהוּב עַמּוֹ – וּבְקֶרֶב הַבּוֹיָרִים

נִכְבָּד בִּזְכוּת־אָבוֹת, אוֹ בִּתְהִלָּה –

וְלוּ אֶת שׁוּיְסְקִי. שַׂר־צָבָא מֻבְהָק

נִדְרָשׁ כַּיּוֹם: הַפְקִידָה אֶת בַּסְמָנוֹב

וְשָׂא בְּעֹז תַּרְעֹמֶת הַבּוֹיָרִים.

מִיַּלְדוּתְךָ בְּסוֹד שָׂרַי יָשַׁבְתָּ,

נָהִיר לְךָ כָּל דֶּרֶךְ הַמִּמְשָׁל;

אַל תְּשַׁנֶּה מִן הַמִּנְהָג. הַרְגֵּל

הוּא נֶפֶשׁ כָּל שִׁלְטוֹן. עַתָּה אֻלַּצְתִּי

חַדֵּשׁ נִדּוּי וָהֶרֶג – אַךְ תּוּכַל

בַּטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה; אָז תְּבֹרַךְ,

כְּדֶרֶךְ שֶׁבֹּרַךְ דּוֹדְךָ פֵאוֹדוֹר,

בְּעֵת יָרְשׁוֹ כִּסְאוֹ שֶׁל הָאָיֹם.

בְּבוֹא מוֹעֵד, וְאַט־לְאַט, חֲזוֹר נָא

וּמְשׁוֹךְ הֵיטֵב אֶת רֶסֶן הַשִּׁלְטוֹן.

עַכְשָׁו הַרְפֵּה, אַךְ אַל נָא תַּשְׁמִיטֶנּוּ…

הֱוֵי חַנּוּן וְנוֹחַ לַנָּכְרִים,

בֶּאֱמוּנָה קַבֵּל אֶת שֵׁרוּתָם.

הַקְפֵּד לִשְׁמוֹר חֻקּוֹת הַכְּנֵסִיָּה;

הֱוֵי שַׁתְקָן; אַל יְנַסֵּר בָּרוּחַ

קוֹל מֶלֶךְ הָאוֹבֵד לְבַטָּלָה;

כִּצְלִיל קָדוֹשׁ שׂוּמָה עָלָיו לִהְיוֹת

קוֹל מְבַשֵּׂר יָגוֹן גָּדוֹל, אוֹ חָג.

הוֹ בֵּן יַקִּיר כְּבָר בָּאתָ עַד מוֹעֵד,

בּוֹ צֶלֶם דְּמוּת אִשָּׁה יַסְעִיר דָּמֵינוּ.

נְצוֹר, נְצוֹר אֶת טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ

שֶׁלַּצְנִיעוּת וּבֹשֶׁת הַגָּאוֹן:

אֲשֶׁר הִסְכִּין אֶת רִגְשׁוֹתָיו מִנֹּעַר

הַצְלֵל בִּיְוֵן תַּעֲנוּגֵי הַחֵטְא,

זוֹעֵם הוּא וּצְמֵא־דָּם בְּגַבְרוּתוֹ,

וּבְטֶרֶם־עֵת יֶחְשַׁךְ עָלָיו שִׂכְלֵהוּ.

הֱוֵי תָמִיד אַלּוּף לְמִשְׁפַּחְתֶּךָ;

כַּבֵּד אִמְּךָ, אַךְ לְבַדְּךָ תִּמְשׁוֹל –

כִּי אִישׁ אַתָּה וְצַאר – אֱהַב אֶת כְּסֶנְיָה,

כִּי לֹא יִהְיֶה שׁוֹמֵר לָהּ זוּלָתֶךָ.

פאודור.

על ברכיו.

לֹא, לֹא – חֲיֵה וּמְלוֹךְ לַעֲדֵי־עַד:

הָעָם וְאָנוּ תַמְנוּ בִּלְעָדֶיךָ.

המלך.

הֵקִיץ הַקֵּץ – עֵינַי מֵרְאוֹת תֶּחְשַׁכְנָה,

אֲנִי מַרְגִּישׁ צִנָּה שֶׁל קֶבֶר…

נכנס הפטריארך, הגמונים, אחריהם כל הבויארים.

המלכה מובלת נתמכת בידיה, בת־המלכה מתיפחת

מִי שָׁם?

אָהּ! הַפְּרִישׁוּת… אָכֵן! מִגְלַח הַקֹּדֶשׁ…

קָרְבָה הָעֵת, הַמֶּלֶךְ מִתְנַזֵּר –

וּבוֹר־צַלְמָוֶת לְצֵלָע יִהְיֶה לִי…

חַכֵּה מְעַט, אִישִׁי הַפַּטְרִיאַרְךְ,

עוֹדֶנִּי צַאר: שִׁמְעוּ לִי, הַבּוֹיָרִים:

הִנֵּה לָזֶה צִוִּיתִי הַמַּלְכוּת;

נַשְּׁקוּ צְלָבוֹ שֶׁל פֵאוֹדוֹר… בַּסְמָנוֹב,

רֵעַי… עַל־פִּי קִבְרִי הִשְׁבַּעְתִּיכֶם:

עִבְדוּהוּ בִּשְׁקִידָה וֶאֱמוּנָה!

עוֹדוֹ כָּל־כָּךְ צָעִיר וּנְקִי־כַפַּיִם,

הֲנִשְׁבַּעְתֶּם?

הבוירים.

נִשְׁבַּעְנוּ.

המלך.

שִׂמַּחְתּוּנִי.

סִלְחוּ לִי מַדּוּחַי וַחֲטָאַי,

עֶלְבּוֹנוֹתַי מִדַּעַת וּבַסֵּתֶר…

גֶּשׁ הֵנָּה, אָב קָדוֹשׁ, אֲנִי מוּכָן.

מתחיל טכס מגלח־הנזירות.

נשים מתעלפות מוצאות על כפים.

מטה־הצבא

בסמנוב מכניס את פושקין

בסמנוב.

סוּר הֵנָּה וְדַבֵּר בְּאֵין אֹנֵס.

וּבְכֵן, הוּא שְׁלָּחֲךָ אֵלָי?

פושקין.

בְּרִיתוֹ שָׁלוֹם יַצִּיעַ לְפָנֶיךָ

וְשֶׁבֶת רִאשׁוֹנָה בְּמַלְכוּתוֹ.

בסמנוב.

אַךְ גַּם בִּלְעֲדֵי זֹאת כְּבָר רוֹמְמַנִי

פֵאוֹדוֹר. אָנֹכִי הוּא רֹאשׁ צְבָאוֹ,

הוּא בִּשְׁבִילִי זִלְזֵל בְּתוֹר־הַיַּחַשׂ

וְזַעַם הַבּוֹיָרִים – לוֹ נִשְׁבַּעְתִּי.

פושקין.

נִשְׁבַּעְתָּ לְיוֹרֵשׁ כִּסֵּא־הַמֶּלֶךְ

כְּמִשְׁפָּטוֹ; אֲבָל אִם חַי אַחֵר,

וְלוֹ מִשְׁנֵה־מִשְׁפָּט?…

בסמנוב.

שְׁמָעֵנִי, פּוּשְׁקִין,

חֲדַל לְךָ מִדִּבּוּרִים שֶׁל הֶבֶל;

יָדַעְתִּי, מִי הוּא.

פושקין.

רוּסִיָּה וְלִיטָא

הִכִּירוּ בּוֹ זֶה כְּבָר שֶׁהוּא דִימִיטְרִי,

אַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵינִי עוֹמֵד עַל כָּךְ.

אֶפְשָׁר שֶׁהוּא דִימִיטְרִי בֶּאֱמֶת,

אֶפְשָׁר דִּימִיטְרִי־שֶׁקֶר הוּא; אַךְ זֹאת

יָדַעְתִּי, אִם יַקְדִּים אוֹ יְאַחֵר,

סוֹף בֶּן בּוֹרִיס לִמְסוֹר לוֹ אֶת מוֹסְקְבָה.

בסמנוב.

כָּל עוֹד אֶתְמוֹךְ בַּמֶּלֶךְ הַצָּעִיר,

הוּא לֹא יִטּוֹשׁ אֶת כֵּס הַמַּמְלָכָה;

גְּדוּדֵינוּ הֵם רַבִּים, תּוֹדָה לָאֵל!

בַּנִּצָּחוֹן אַרְהִיב אֶת עֹז נַפְשָׁם,

וּמִי אַתֶּם לִלְחוֹם נֶגְדִי תִּשְׁלָחוּ?

אֶת הַקָּזָק קָרֶלָה? אוֹ אֶת מְנִישֶׁק?

וּמַה חֵילְכֶם? אַךְ שְׁמֹנֶת אֲלָפִים.

פושקין.

טָעוּת הִיא בְּיָדְךָ: אַף לֹא שְׁמֹנָה.

לֹא אֲכַחֵד, כִּי חֵיל רֵיקִים חֵילֵנוּ,

כִּי הַקָּזָק גִּבּוֹר לָבוּז כְּפָרִים,

הַפּוֹלַנִי – לִסְבּוֹא וּלְהִתְרַבְרֵב,

וְהָרוּסִים… מַה יֵּשׁ כָּאן לְדַבֵּר…

חָלִילָה לִי מִלְּהַעֲרִים עָלֶיךָ;

אַךְ הֲתֵדַע, בַּסְמָנוֹב, מַה כֹּחֵנוּ?

לֹא בְּעֶזְרַת פּוֹלִין, לֹא, לֹא בְּחַיִל,

כִּי אִם בָּעָם; כֵּן! בְּמִשְׁפָּט הָעָם.

הַלֹּא תִּזְכּוֹר תְּרוּעַת נִצְחוֹן דִּימִיטְרִי

וְכִבּוּשָׁיו בְּדֶרֶךְ הַשָּׁלוֹם,

עֵת כִּי הִדְבִּיר בְּאֶפֶס יְרִיָּה

עָרִים צַיְּתָנִיּוֹת, וַאֲסַפְסוּף

כָּפַת אֶת נְצִיבָיו הַסַּרְבָּנִים?

רָאִיתָ, כִּי לֹא שָׂשׂו גְדוּדֵיכֶם

לִלְחוֹם בּוֹ; וּמָתַי? בִּימֵי בּוֹרִיס!

אַף כִּי עַתָּה! לַשָּׁוְא רִיבְךָ, בַּסְמָנוֹב,

שָׁוְא לַבּוֹתְךָ אֵשׁ קְרָב שֶׁדָּעֲכָה;

כָּל חָכְמָתְךָ, כָּל תֹּקֶף רְצוֹנֶךָ

לֹא יַעַמְדוּ לְךָ; הֲלֹא מוּטָב

אֲשֶׁר רִאשׁוֹן תִּתֵּן מוֹפֵת בַּר־דַּעַת,

בְּהַכְרִיזְךָ, כִּי מֶלֶךְ הוּא דִימִיטְרִי

וּבְכָךְ לִגְמוֹל לוֹ חֶסֶד עוֹלָמִים?

מַה דַּעְתְּךָ?

בסמנוב.

מָחָר יִהְיֶה הָאוֹת.

פושקין.

הָעֵז.

בסמנוב.

שָׁלוֹם.

פושקין.

שִׂים לֵב, אֵפוֹא, בַּסְמָנוֹב.

יוצא.

בסמנוב.

צוֹדֵק, צוֹדֵק הוּא; בֶּגֶד מִסָּבִיב –

מָה אֶעֱשֶׂה? הַאֲחַכֶּה עַד אִם

יָקוּמוּ בְּנֵי־הַמֶּרִי גַּם עָלַי

וְיַסְגִּירוּנִי אֶל אוֹטְרֵפְּיֶב? טוֹב לִי

אֲשֶׁר אַקְדִּים הַזֶּרֶם שֶׁיִּפְרוֹץ

וּמֵרְצוֹנִי… אַךְ לְחַלֵּל שְׁבוּעָה!

לִהְיוֹת לְדֵרָאוֹן לְדוֹר־דּוֹרִים!

וְתַחַת אֱמוּנָיו שֶׁל מֶלֶךְ עֶלֶם

לִפְשׁוֹעַ בּוֹ בְּבֶגֶד הַבְּלִיָּעַל…

נָקֵל הוּא לְגוֹלֶה אֲשֶׁר הָחְרַם

טַכֵּס עֵצוֹת לְקֶשֶׁר וּמַרְדּוּת,

אַךְ לִי, הָהּ לִי, לַאֲהוּבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ…

אַךְ מָוֶת… אַךְ שִׁלְטוֹן… אַךְ סֵבֶל עָם…

שוקע בהרהורים.

אֵלָי! מִי שָׁם? שורק. סוּסִי! תִּקְעוּ הַקְהֵל.

שער־המשפט

פושקין בא, מוקף קהל עם

העם.

בּוֹיָר שָׁלַח אֵלֵינוּ בֶּן־הַמֶּלֶךְ,

נִשְׁמַע נָא, מַה בְּפִיו שֶׁל הַבּוֹיָר.

קִרְבוּ! קִרְבוּ!

פושקין.

מעל הדוכן.

אַתֶּם, אַנְשֵׁי מוֹסְקְבָה,

לִפְקוֹד שְׁלוֹמְכֶם צִוַּנִי בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

משתחוה.

הֲלֹא תֵדְעוּ, אֵיךְ הַשְׁגָּחַת עֶלְיוֹן

מִידֵי רוֹצְחוֹ מִלְּטָה אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ;

הוּא בָּא לְכָאן לִשְׁפּוֹט אֶת הַפּוֹשֵׁעַ,

אַךְ יַד עֶלְיוֹן הִשִּׂיגָה אֶת בּוֹרִיס.

רוּסִיָה נִכְנְעָה לִפְנֵי דִימִיטְרִי;

בְּנֹחַם־לֵב בַּסְמָנוֹב בְּעַצְמוֹ

אֶת צִבְאוֹתָיו הֵבִיא לוֹ לִשְׁבוּעָה.

שׁוֹחֵר שָׁלוֹם וָחֶסֶד בָּא דִימִיטְרִי.

הֲלִרְצוֹנוֹ שֶׁל זֶרַע גוֹדוּנוֹב

תָּרִימוּ יָד עַל מַלְכְּכֶם כַּחֹק

וְכַמִשְׁפָּט, עַל נֶכֶד מוֹנוֹמָךְ?

העם.

חָלִילָה לָנוּ.

פושקין.

אֶזְרְחֵי מוֹסְקְבָה!

הַכֹּל יוֹדְעִים אֶת רֹב סִבְלוֹתֵיכֶם,

בִּרְדוֹת בָּכֶם הַזָּר הָאַכְזָרִי;

נִדּוּי, כָּרֵת, קָלוֹן וְעֹל מִסִּים,

עָמָל, רָעָב – בַּכֹּל נִתְיַסַּרְתֶּם.

דִּימִיטְרִי בָּא לִמְשׁוֹךְ לָכֶם חַסְדּוֹ,

בּוֹיָר, אָצִיל, אִישׁ חַיִל וּפְקֻדּוֹת,

סוֹחֵר וָגֵר – לְכָל נִכְבָּד בָּעָם.

הֲנוֹאַלְתֶּם לָתֵת כָּתֵף סוֹרֶרֶת

וּבְרוּם־לֵבָב תִּשְׁעוּ מֵחֲסָדִים?

אַךְ הוּא עוֹלֶה עַל כֵּס הַמַּמְלָכָה

שֶׁל אֲבוֹתָיו – וּלְוָיָתוֹ אֵימָה.

חָלִילָה פֶּן תַּקְצִיפוּ אֵל וָמֶלֶךְ,

נַשְּׁקוּ הַצְּלָב לְשַׁלִּיטְכֶם כַּחֹק;

נָא הִכָּנְעוּ וְאֶל מַחְנֵה דִימִיטְרִי

שִׁלְחוּ מִיָּד אֶת רֹאשׁ־הַכֹּהֲנִים

וְטַפְסָרִים, בּוֹיָרִים וּבְחִירִים,

שַׁחֵר אֶת פְּנֵי אָבִינוּ וּמַלְכֵּנוּ.

יורד. קול העם ברעו.

העם.

מַה נְדַבֵּר? אֱמֶת הִגִּיד הָאִישׁ.

הֵידָד, יְחִי דִימִיטְרִי, הוּא אָבִינוּ!

אכּר על הדוכן.

הָעָם, הָעָם! הַקְרֶמְלָה! הָאַרְמוֹנָה!

לְכוּ! אִסְרוּ גּוּר־כֶּלֶב בֶּן־בּוֹרִיס!

העם.

פורץ בהמון.

אִסְרוּ! טַבְּעוּ! הֵידָד, יְחִי דִימִיטְרִי!

יִמַּח זִכְרוֹ שֶׁל זֶרַע בֵּית־בּוֹרִיס!

קרמלין. בית בוריס. משמר על הסף

פיאודור ליד החלון

קבצן.

תְּנוּ נְדָבָה, לְמַעַן יֵשׁוּ!

שומר.

כַּלֵּךְ מִפֹּה, שֶׁאָסוּר לְדַבֵּר עִם הַכְּלוּאִים.

פאודור.

לֵךְ, זָקֵן, דַּלּוֹתִי מִמֶּךָּ, שֶׁאַתָּה בֶּן־חוֹרִין.

כסניה, רעולת פנים, נגשת גם היא אל החלון.

אחד העם.

אָח וְאָחוֹת! יְלָדִים עֲלוּבִים. כְּאַנְקוֹרִים בִּכְלוּב.

שני.

הֲאֵלֶה רְאוּיִים לְחֶמְלָה?

הראשון.

הָאָב הָיָה רָשָׁע, וְהַבָּנִים חַפִּים מִפֶּשַׁע.

השני.

כָּעֵץ כֵּן פִּרְיוֹ.

כסניה.

אָחִי, אָחִי, כַּמְדֻמָּה אֲנִי, שֶׁבּוֹיָרִים בָּאִים אֵלֵינוּ.

פאודור.

הֲרֵי זֶה גוֹלִיצִין, מוֹסַלְסְקִי. אֶת הַשְּׁאָר אֵינִי מַכִּיר.

כסניה.

הָהּ, אָחִי, לִבִּי נָפוֹג בְּקִרְבִּי!

גוליצין, מוסלסקי, מולצ’נוב ושרפדינוב. אחריהם שלשה אנשים מקלעי־המלך.

העם.

פַּנוּ דֶרֶךְ, פַּנוּ דֶרֶךְ. בּוֹיָרִים בָּאִים.

נכנסים הביתה.

אחד העם.

לְשֵׁם מָה בָּאוּ?

השני.

מִן הַסְּתָם, לְהַשְׁבִּיעַ אֶת פֵאוֹדוֹר גּוֹדוּנוֹב.

השלישי.

הַאֻמְנָם? – הֲשָׁמַעְתָּ קוֹל הָרַעַשׁ בַּבַּיִת! קוֹל מְהוּמָה,

תִּגְרָה…

העם.

הֲשָׁמַעְתָּ? יְלָלָה! – קוֹל אִשָּׁה הוּא – נַעֲלֶה! –

הַשְּׁעָרִים נְעוּלִים – הַצְּוָחוֹת נָדַמּוּ.

השערים נפתחים. מוסלסקי מופיע על הסף.

מוסלסקי.

הָעָם! מָרִיָה גוֹדוֹנוֹב וּבְנָה פֵאוֹדוֹר הִרְעִילוּ עַצְמָם לָדַעַת. רָאִינוּ אֶת גְּוִיּוֹתֵיהֶם.

העם שותק אחוז־אימה.

לָמָּה, אֵפוֹא, תַּחֲרִישׁוּ? קִרְאוּ בְּקוֹל: יְחִי הַצַּאר

דִּימִיטְרִי אִיוָנוֹבִיץ'!

העם מחריש.

תמונות מן הטרגי־קומדיה של צ’נסטוֹן

מעמד ראשון

במגדל

אַלְבֶּר וְזַ’ן

אלבר. יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה, אֶל הַתַּחֲרוּת

אָבוֹאָה, זַ’ן. הַרְאֵנִי קוֹבָעִי.

ז’אן מושיט לו את הקובע.

נָקוּב הוּא, מְקֻלְקָל. הוּא לֹא יִצְלַח עוֹד

לַחֲבִישָׁה. עָלַי לִרְכּוֹשׁ חָדָשׁ.

אָכֵן, מַכָּה! רוֹזֵן דֶּלוֹרְז' אָרוּר!

ז’אן. הִפְלֵאתָ גַּם אַתָּה אֶת מַכּוֹתֶיךָ;

כִּי עֲקַרְתּוֹ מֵאַרְכּוֹפָיו, יוֹמַיִם

שָׁכַב כְּמֵת – תְּמֵהַנִי אִם חָזַר

לְאֵיתָנוֹ.

אלבר. וּבְכָל־זֹאת, לֹא הִפְסִיד;

שָׁלֵם שִׁרְיוֹן־חָזֵהוּ הַוֶּנֶצִי,

וּבֵית־חָזוֹ שֶׁלּוֹ: חִנָּם־אֵין־כָּסֶף;

הֵן לֹא יָבוֹא לִקְנוֹת אַחֵר תַּחְתָּיו.

הָהּ, לָמָּה לֹא הֵסַרְתִּי קוֹבָעוֹ!

לוּלֵא כְּבוֹד הַגְּבִירוֹת וְהַדֻּכָּס,

אֲזַי הֲסִירוֹתִיו. רוֹזֵן אָרוּר!

מוּטָב הָיָה, לוּ אֶת רֹאשִׁי רוֹצֵץ.

וּלְבוּשׁ אֲנִי צָרִיךְ. בָּאַחֲרוֹנָה

יָשְׁבוּ הָאַבִּירִים כָּאן בְּאַטְלָס

וּכְלֵי־קְטִיפָה, וְרַק אֲנִי עָטִיתִי

שִׁרְיוֹן אֶל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁלַּדֻּכָּס.

טָעַנְתִּי, כִּי נִקְרֵיתִי לַתַּחְרוּת.

אַךְ מָה אֶטְעַן כָּעֵת? הָהּ עֹנִי, עֹנִי!

אֵיכָה יַשְׁפִּיל נַפְשֵׁנוּ עַד דַּכָּא!

בִּנְקוֹב דֶּלוֹרְז' בְּכֹבֶד חֲנִיתוֹ

אֶת קוֹבָעִי וְעַל פָּנַי דָהַר,

וְאָנֹכִי, בְּגִלּוּי־רֹאשׁ, דִּרְבַּנְתִּי

אֶת אֱמִירִי, – נִשֵּׂאתִי כַּסּוּפָה

וְכַ"ף אַמּוֹת אֶת הָרוֹזֵן טִלְטַלְתִּי,

כִּקְטוֹן הַצּוֹעֲרִים; אֵיךְ מִמְּקוֹמָן,

הִרְתִּיעוּ הַגְּבִירוֹת, כְּשֶׁקְּלוֹטִילְדָה

הֵלִיטָה אֶת פָּנֶיהָ וְהִצְוִיחָה,

וְהַמְבַשְּׂרִים שִׁבְּחוּ אֶת מַכָּתִי, –

אָז לֹא חָשַׁב אָדָם עַל הַסִּבָּה

לִגְבוּרָתִי וְעֹז־כֹּחִי הַפֶּלִי!

עַל קוֹבָעִי חָרָה לִי שֶׁנִּזַּק;

עֱזוּז־רוּחִי מִנַּיִן? – מִכֵּילוּת! –

אָכֵן, לֹא יִפָּלֵא לְהִדָּבֵק בָּהּ

בְּצֵל קוֹרַת אָבִי וּמוֹלִידִי.

וֶאֱמִירִי הַדַּל?

ז’אן. עוֹדוֹ צוֹלֵעַ,

וְלֹא תוּכַל לִרְכֹּב עָלָיו עֲדֶנָה.

אלבר. נוּ, אֵין עֵצָה: אֶת הָאַדְמוֹן אֶקְנֶה לִי.

גַּם כֶּסֶף־מְחִירוֹ אֵינֶנּוּ רָב.

ז’אן. אֵינֶנּוּ רָב, אֶלָּא שֶׁכֶּסֶף אָיִן.

אלבר. וּמָה אוֹמֵר שְׁלמֹה בֶּן־הַבְּלִיַּעַל?

ז’אן. אוֹמֵר הוּא, כִּי לֹא עוֹד תַּשִּׂיג יָדֵהוּ

לְהַלְווֹתְךָ כַּסְפּוֹ בִּבְלִי מַשְׁכּוֹן.

אלבר. מַשְׁכּוֹן! וְזֶה מִנַּיִן לִי, שָׂטָן!

ז’אן. אָמַרְתִּי לוֹ.

אלבר. וְהוּא?

ז’אן. גָּנַח, פִּקְפֵּק.

אלבר. בְּדִין הָיָה לוֹמַר לוֹ כִּי אָבִי

גַּם הוּא עָשִׁיר כְּזִ’יד, וְיוֹם אֶחָד

אִירַשׁ אֶת כָּל הוֹנוֹ.

ז’אן. אָמַרְתִּי לוֹ.

אלבר. וְהוּא?

ז’אן. פִּקְפֵּק, גָּנַח.

אלבר. צָרָה צְרוּרָה!

ז’אן. הוּא נִתְעַתֵּד לָבוֹא.

אלבר. תּוֹדָה לָאֵל.

לֹא אוֹצִיאוֹ מִכָּאן בְּלִי כֹּפֶר־נֶפֶשׁ.

קול דפיקה על הדלת.

מִי שָׁם?

נכנס יהודי.

היהודי. קְטוֹן עֲבָדֶיךָ.

אלבר. הוֹ, יָדִיד!

יוּדוֹן אָרוּר, מְכֻבָּדִי שְׁלֹמֹה,

קְרַב הֵנָּה, קְרָב: שָׁמַעְתִּי, כִּי סֵרַבְתָּ

לְהַלְווֹתֵנִי.

היהודי. אַח, אַבִּיר חַנּוּן,

נִשְׁבַּעְתִּי: עַז חֶפְצִי… אַךְ אִי־אֶפְשָׁר לִי.

מִנַּיִן כֶּסֶף לִי? הֲלֹא רֻשַּׁשְּׁתִּי

בִּשְׁקִידָתִי לִסְעוֹד הָאַבִּירִים

אֵין אִישׁ פּוֹרֵעַ חוֹב. נָא בְּטוּבְךָ,

לוּ תְּסַלֵּק לִי חֵלֶק־מָה…

אלבר. רוֹצֵחַ!

הֵן לוּ נִמְצָא לִי כֶּסֶף בְּכִיסִי,

מַה שִּׂיג־וָשִׂיחַ לִי עִמְּךָ? אַךְ הֶרֶף,

אַל תִּתְעַקֵּשׁ, שְׁלֹמֹה רְחִימָאִי;

הַב לִי זְהוּבִים. הָרִיקָה נָא מֵאָה,

כָּל עוֹד לֹא פִּשְׁפְּשׁוּ אוֹתְךָ

היהודי. מֵאָה!

וּלְוַאי הָיוּ לִי הַמֵּאָה!

אלבר. שְׁמָעֵנִי:

הֲלֹא תֵבוֹשׁ לִבְלִי חַלֵּץ רֵעֶיךָ

מִמְּצוּקָתָם?

היהודי. נִשְׁבַּעְתִּי…

אלבר. הֶרֶף, הֶרֶף.

מַשְׁכּוֹן דּוֹרֵשׁ אַתָּה! דִּבְרֵי־אִוֶּלֶת!

מָה אֲמַשְׁכֵּן לְךָ? עוֹר חֲזִירִים?

לוּ יֵשׁ עִמִּי מַשְׁכּוֹן, הֵן מְכַרְתִּיהוּ

זֶה כְּבָר. הֲכִי מְעַט מִמְּךָ, הַכֶּלֶב,

הֵן־צֶדֶק שֶׁל אַבִּיר?

היהודי. הֵן־צִדְקְךָ,

כָּל זְמַן שֶׁחַי הִנְּךָ, נִכְבָּד מְאֹד.

כָּל אַרְגְּזֵי הָעֲשִׁירִים הַפְלֶמִים

לִפְתּוֹחַ הוּא עָשׂוּי כְּמִין קָמֵעַ.

אַךְ אִם תָּבוֹא לְהַפְקִידוֹ אֶצְלִי,

סְתָם יְהוּדִי קַבְּצָן, וּבֵינְתַיִם

תָּמוּת (חַס וְשָׁלוֹם) אֲזַי סוֹפוֹ

לִהְיוֹת בְּמוֹ יָדַי כְּמִין מַפְתֵּחַ

שֶׁלַּתֵּבָה שֶׁהֻשְכְלָה הַיָּמָה.

אלבר. הֲכִי עָתִיד אָבִי לְבַלּוֹתֵנִי?

היהודי. הַכֹּל אֶפְשָׁר… חֶלְדֵּנוּ מִשָּׁמַיִם;

אֶתְמוֹל נוֹצֵץ בָּחוּר, הַיּוֹם נוֹבֵל,

וְאַרְבָּעָה זְקֵנִים כְּפוּפֵי־הַשֶּׁכֶם

הִנֵּה אֶל בּוֹר־הַקֶּבֶר־יִשָּׂאוּהוּ.

בָּרִיא הוּא הַבָּרוֹן. בִּרְצוֹן הַשֵּׁם –

אוּלַי יִזְכֶּה וְיַאֲרִיךְ יָמִים

עוֹד עֶשֶׂר, עוֹד עֶשְׂרִים, שְׁלֹשִים שָׁנָה.

אלבר. חָלִילָה, יְהוּדִי: בְּעוֹד שְׁלֹשִים –

בֶּן חֲמִשִּׁים אֶהֱיֶה, וּמַה יוֹעִיל

הַכֶּסֶף לִי אֲזַי?

היהודי. הַכֶּסֶף? – כֶּסֶף

תָּמִיד וְעַד שֵׂיבָה הוּא מוֹעִילֵנוּ;

אַךְ לַבָּחוּר הוּא עֶבֶד מִשְׁתַּלֵּחַ,

מוּרָץ יָמִין וּשְׂמֹאל בִּבְלִי רַחֵם.

וְלַזָּקֵן הוּא רַע נֶאֱמָן,

שֶׁהוּא נוֹצְרוֹ, כִּנְצוֹר בָּבַת־הָעַיִן.

אלבר. הָהּ! לְאָבִי לֹא עֶבֶד הוּא, לֹא רֵעַ,

כִּי אִם אָדוֹן; וְהוּא עַצְמוֹ עַבְדּוֹ,

וְעַד הֵיכָן! כְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי,

כַּכֶּלֶב הָאָסוּר. בְּחוֹר קוֹפֵא

יִרְבַּץ עַל לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ,

יַדִּיד שֵׁנָה, יִנְבַּח וְיִתְרוֹצֵץ, –

וְהַזָּהָב מֻנָּח בָּאַרְגָּזִים

בְּאֵין הוֹפְכִין לוֹ. דּוֹם! בְּבוֹא מוֹעֵד

אוֹתִי הוּא יְשַׁמֵּשׁ, לֹא עוֹד יָנוּחַ.

היהודי. אָכֵן, בִּלְוָיָתוֹ שֶׁל הַבָּרוֹן

יִזַּל זָהָב רַב יֶתֶר מִדְּמָעוֹת

יָחִישׁ עֶלְיוֹן יְרוּשָׁתֶךָ.

אלבר. Amen!

היהודי. וְשֶׁמָּא…

אלבר. מַה?

היהודי. חָשַׁבְתִּי, יֵשׁ סְגֻלָּה

אֲשֶׁר כָּזֹאת…

אלבר. וּמָהִי?

היהודי. זֹאת אוֹמֶרֶת…

מַכָּר לִי, יְהוּדִי אֶחָד זָקֵן,

רוֹקֵחַ דַּל…

אלבר. מִבַּעֲלֵי־הַנֶּשֶׁךְ,

כָּמוֹךָ, אוֹ הָגוּן מְעַט מִמֶּךָּ?

היהודי. לֹא, אַבִּירִי, מִסְחָר אַחֵר לְטוּבְיָה –

מִרְקַחַת שֶׁל טִפִּין… פְּעֻלָּתָן

הַפְלֵא וָפֶלֶא.

אלבר. מַה לִּי וְלָהֶן?

היהודי. בְּכוֹס שֶׁל מַיִם… רַק שָׁלֹש טִפִּין,

לֹא טַעַם בָּן, וְלֹא סִמָּן צֶבַע;

וְהָאָדָם, בְּלִי מַדְקְרוֹת מֵעַיִם,

בְּלִי קֶבֶס, בְּלִי מַכְאוֹב, שׁוֹבֵק חַיִּים.

אלבר. סוֹחֵר בְּסַם הוּא הַזָּקֵן.

היהודי. אָמְנָם –

גַּם בְּסַמִּים.

אלבר. וּבְכֵן? בִּמְקוֹם הַכֶּסֶף,

מָאתַיִם צִנְצָנוֹת שֶׁל סַם תַּלְוֵנִי,

זָהוּב בִּמְחִיר צִנְצֶנֶת. הֲלֹא כֵן?

היהודי. יֵשׁ אֶת לִבְּךָ לַחְמֹד לָצוֹן עָלַי –

אַךְ לֹא; אָמַרְתִּי לִי… אוּלַי… חָשַׁבְתִּי,

כִּי לַבָּרוֹן הִגִּיעָה עֵת לָמוּת.

אלבר. מָה! לְהַרְעִיל אָבִי! לַבֵּן הֵעַזְתָּ…

אֱחוֹז בּוֹ, זַ’ן,! אֵיכָה הֵעַזְתָּ לִי!..

תֵּדַע לְךָ, נִשְׁמַת יְהוּדוֹנֵי,

בֶּן־כְּלֶב, צִפְעוֹנִי! כִּי פֹּה, מִיָּד,

אֲנִי תּוֹלֶה אוֹתְךָ בַּשַּׁעַר.

היהודי. סְלַח לִי!

מְחַל: אַךְ צְחוֹק הוּא.

אלבר. זַ’ן, מַהֵר, תֵּן חֶבֶל.

היהודי. אֲנִי… אֲנִי בִּשְׂחוֹק. הֵבֵאתִי כֶּסֶף

אלבר. בְּרַח, כֶּלֶב!

היהודי יוצא.

הָהּ, עַד אָנָּה הֵבִיאַתְנִי

כֵּילוּת אָבִי! יהוּדוֹנִי מֵעֵז

לַצִּיעַ לִי כָּזֹאת! הַב כּוֹס שֶׁל יָיִן,

כֻּלִּי צְמַרְמֹרֶת… זַ’ן, אֲבָל הַכֶּסֶף

נָחוּץ לִי. חִישׁ, הַשֵּׂג אֶת הַיְּהוּדוֹן

יִמַח שְׁמוֹ, וְקַח כַּסְפּוֹ. וְהָבָה

הַקֶּסֶת לִי. שְׁטָר־קַבָּלָה אֱכְתּוֹב.

לְהַנּוֹכֵל הַלָּז. אַךְ אַל נָא תְבִיֵאהוּ

לְאִישׁ־קְרָיוֹת לְכָאן… אוֹ לֹא, הַמְתֵּן,

הֵן רֵיחַ סַם יִנְדּוֹף מִן הַזְּהוּבִים,

כְּמִשְׁקְלֵי כַּסְפּוֹ שֶׁל קַדְמוֹנוֹ…

בִּקַּשְׁתִּי כּוֹס שֶׁל יָיִן.

ז’אן. אֵין עִמָּנוּ –

אַף לֹא טִפָּה אֶחַת.

אלבר. וְזֶה אֲשֶׁר

שָׁלַח רֶמוֹן מִנְחָה לִי מִסְּפָרַד?

ז’אן. אַחֲרוֹן הַבַּקְבּוּקִים הֵבֵאתִי אֶמֶשׁ

לְנַפָּחֵנוּ הַחוֹלֶה.

אלבר. אָכֵן, זָכַרְתִּי…

אִם כֵּן, תֵּן מַיִם. הָהּ חַיֵּי נַוְלוּת!

גָּמוּר עִמִּי – אֵלֵךְ אֶל הַדֻּכָּס

לִתְבּוֹעַ דִּין: יִכְפּוּ נָא אֶת אָבִי

לִדְאוֹג לִי כְּלִבְנוֹ, לֹא כִּלְעַכְבַּר,

אֲשֶׁר נוֹלַד בַּחוּר.

מעמד שני

מרתף

הברון. כְּצִפִּיַּת בָּחוּר פּוֹחֵז וָרֵיק

לְרֵאָיוֹן עִם בַּת־זְנוּנִים נִפְתֶּלֶת

אוֹ סְכֶלֶת שֶׁרִמָּה, כֵּן יוֹם תָּמִים

לְרֶגַע זֶה צִפִּיתִי, בּוֹ אֵרֵד

אֶל סֵתֶר מַרְתֵּפִי, תֵּבוֹת מִבְטָח לִי.

הוֹ, יוֹם אָשְׁרִי! הַיּוֹם אֲנִי יָכוֹל

לְתוֹךְ תֵּבָה שִׁשִּׁית (שֶׁלֹּא מָלֵאָה)

לִשְׁפּוֹךְ עוֹד צְרוֹר זָהָב אֲשֶׁר אָגַרְתִּי.

מִצְעָר הוּא לִכְאוֹרָה, אַךְ אַט־לְאָט

יַשְׂגִּיאוּ מִכְמַנַּי. קָרָאתִי פַּעַם

עַל מֶלֶךְ שֶׁצִּוָּה לְחַיָּלָיו

לִשְׁפּוֹךְ צְרוֹרוֹת עָפָר לְסוֹלְלָה,

וְתֵל מָרוֹם הִגְבִּיהַּ – וְהַמֶּלֶךְ

מִפִּסְגָּתוֹ יָכוֹל בִּמְשׁוֹשׁ־לֵבָב

לִסְקוֹר הַגַּיְא עַל אָהֳלֵי הַלֹּבֶן

וּפְנֵי הַיָּם בְּשׁוֹט הָאֳנִיּוֹת.

כֵּן גַּם אֲנִי, בַּהֲבִיאִי בַּחֹפֶן

אֶת מַס־חֻקִּי הַדַּל אֶל הַמַּרְתֵּף,

הִגְבַּהְתִּי אֶת תְּלִי – וּמִמְּרוֹמָיו

אוּכַל לִסְקוֹר כָּל הַנִּכְנָע תַּחְתָּי.

מַה לּא נִכְנָע תַּחְתָּי? כְּאַשְׁמְדַי

כָּעֵת אוּכַל לִשְׁלוֹט עַל הָעוֹלָם;

לִכְשֶׁאֶרְצֶה – יִכּוֹנוּ הֵיכָלִים;

אֶל תּוֹךְ גַּנַּי, גַּנֵּי־הַחֲמוּדוֹת,

תִּנְהַרְנָה נִימְפוֹת בְּעֵדָה צוֹהֶלֶת;

וּבְנוֹת־הַשִּׁיר תָּבֵאנָה לִי מִסָּן,

וְהַגָּאוֹן בֶּן־הַחוֹרִין יִכַּף לִי,

וְהַצְדָּקָה וְיֶגֵע אֵין־תְּנוּמוֹת

לְשַׁלְמוֹנַי בְּהַכְנָעָה יוֹחִילוּ.

אֶשְׁרֹק שְׁרֵקָה, וּבְמֹרֶךְ, בְּמִשְׁמַעַת

חֲמַס־דָּמִים יִזְחַל עַל גְּחוֹנוֹ

וְאֶת יָדִי יָלֹק, וּלְתוֹךְ עֵינַי

יַבִּיט, לִקְרוֹא בָּהֶן אֶת רְצוֹנִי.

אֲנִי מוֹשֵׁל בַּכֹּל – בִּי אֵין מוֹשֵׁל.

רוֹמַמְתִּי עַל כָּל חֵפֶץ; שַׁאֲנַנְתִּי;

יָדַעְתִּי אֶת כֹּחִי: דַּיָּה, דַּיָּה לִי

הַהַכָּרָה הַזֹּאת…

מביט על זהבו.

הֲלֹא מִצְעָר הוּא,

אַךְ לְכַמָּה שְׁקִידוֹת שֶׁל בְּנֵי־אֱנוֹשׁ,

כְּזָבִים, דְּמָעוֹת, קְלָלוֹת וְתַחֲנוּנִים

שָׁלִיחַ הוּא בְּכֹבֶד מִשְׁקָלוֹ!

יֵשׁ כָּאן דֻּבְּלוֹן עַתִּיק… הִנֵּה. הַיּוֹם

לִי נְתָנַתּוּ אַלְמָנָה, אַךְ קֹדֶם

מוּל חַלּוֹנִי עִם שְׁלשֶׁת יְלָדֶיהָ

כָּרְעָה חֲצִי הַיּוֹם וּמַר הֵילִילָה.

יָרַד מָטָר, וְתַם, וְשׁוּב יָרַד,

הַצִּבְעוֹנִית לֹא זָעָה; לְגָרְשָׁהּ

יָכֹלְתִּי אָז, מַשֶּׁהוּ לָחַשׁ לִי,

וְלֹא תּחְפּוֹץ בְּהֵאָסְרָהּ מָחָר.

וְזֶה? אֶת הַלָּזֶה טיבו הֵבִיא לִי –

אֵי הִשִּׂיגוֹ נִרְפֶּה, נוֹכֵל כָּמוֹהוּ?

וַדַּאי גָּנַב; וְשֶׁמָּא אֵי־בּזֶה,

עַל אֵם־דְּרָכִים, בַּלַּיְלָה, בַּחֹרְשָׁה…

לוּ כָּל הַדָּם, הַיֶּזַע, הַדְּמָעוֹת,

אֲשֶׁר נִגְּרוּ עַל כָּל אֲשֶׁר טָמוּן פֹּה,

פִּתְאֹם פָּרְצוּ מְבֻטָּן אֲדָמָה,

וּבָא מַבּוּל חָדָשׁ – וְהִטְבִּיעַנִי

בְּמַרְתֵּפַי הָאֱמוּנִים. אַךְ הָבָה!

מבקש לפתוח תיבה.

מִדֵּי בּוֹאִי

לִפְתּוֹחַ תֵּבוֹתַי,

הַחִיל וְהַצְּמַרְמֹרֶת יֹאחֲזוּנִי.

לֹא פַּחַד הוּא (לֹא! מִפְּנֵי מִי אֶפְחָד?

חַרְבִּי עִמִּי; פִּלְדָהּ הַנֶּאֱמָן

עוֹרֵב אֶת הַזָּהָב), אַךְ לְבָבִי

בִּי יִתְחַמֵּץ מֵאֵיזֶה רֶגֶשׁ פֶּלִי…

יוֹרוּנוּ הָרוֹפְאִים: יֵשׁ בְּנֵי־אָדָם,

שֶׁבְּרָצְחָם יַרְגִּישׁוּ רֶגֶשׁ נֹעַם.

בְּהַכְנִיסִי מַפְתֵּחַ לַמַּנְעוּל,

אָחוּשׁ אֲשֶׁר וַדַּאי יָחוּשׁוּ הֵמָּה,

בְּנָעֲצָם סַכִּין בְּקָרְבָּנָם:

אֵימָה וָנֹעַם יָחַד.

פותח התיבה.

זֶה אָשְׁרִי!

שופך הכסף פנימה.

חֲבוּ לָכֶם, כִּי רַב שׁוּטְכֶם בָּאָרֶץ,

בְּשַׁמֶּשְׁכֶם יִצְרֵי צָרְכֵי אֱנוֹשׁ.

יִשְׁנוּ בָּזֶה שְׁנַת כֹּחַ וּמַרְגּוֹעַ,

שְׁנַת אֱלֹהִים בְּיַרְכְּתֵי מָרוֹם…

מִשְׁתֶּה לִי אֶעֱרוֹךְ הַיּוֹם הַזֶּה:

אַדְלִיקָה נֵר אֶל־נֹכַח כָּל תֵּבָה,

וְאֶפְתְּחֵן, וְאֶתְיַצֵּב בָּדָד

לְהִתְבּוֹנֵן אֶל עֲרֵמוֹת הַזֹּהַר.

מדליק נרות ופותח התיבות אחת־אחת

אֲנִי מוֹלֵךְ!.. הוֹ, זֹהַר הַקְּסָמִים!

כְּפוּפָה לִי מַמְלַכְתִּי וְנֶאֱדֶרֶת;

בָּהּ כָּל אָשְׁרִי, בָּהּ עֹז לִי וְתִפְאֶרֶת!

אֲנִי מוֹלֵךְ… אַךְ מִי יָבוֹא לִנְחוֹל

אֶת שִׁלְטוֹנִי עָלֶיהָ? זֶה יוֹרְשִׁי הוּא!

עֲוִיל פַּזְרָן, אֱוִיל וּפוֹרֵק־עֹל,

רֵעָם שֶׁל בְּנֵי־בְּלִיַּעַל שֶׁהִרְשִׁיעוּ!

אַךְ מוֹת אָמוּת, הוּא, הוּא! יֵרֵד לְכָאן,

לִנְוֵה־שַׁלְוָה, אֶל צֵל קוֹרַת הָאֵלֶם,

עִם חֶצְרוֹנִים, שְׁטוּפֵי חֶמְדָּה וָחֹנֶף.

יִגְנוֹב הַמַּפְתְּחוֹת מִגּוּפָתִי,

וּבְצַחֲקוֹ, יִפְתַּח אֶת הַתֵּבוֹת.

אָז יִזְרְמוּ כָּל מִכְמַנַּי כַּמַּיִם

אֶל כִּיס נָקוּב שֶׁל בֶּגֶד הָאַטְלָס.

הוּא בְּיָדָיו יִתּוֹץ אֶת כְּלֵי־הַקֹּדֶשׁ,

הוּא בֹּץ יַרְוֶה בְּשֶׁמֶן־הַמַּלְכוּת –

הוּא יְבַזְבֵּז… אֲבָל בְּאֵיזוֹ זְכוּת?

הֲמִהֶפְקֵר רָכַשְׁתִּי לִי כָּל אֵלֶּה,

אוֹ דֶּרֶךְ שְׂחוֹק, כַּקֻּבְיוּסְטָן הַלָּז,

גּוֹרֵף זָהָב בְּשִׁקְשׁוּקֵי קֻבִּיּוֹת?

הָהּ, מִי יֵדַע, כַּמָּה וִתּוּר מִצַּעַר,

כִּבּוּשׁ הַיֵּצֶר, כֹּבֶד עֶשְׁתּוֹנוֹת,

חֶרְדוֹת יָמִים, לֵילוֹת בְּאֵין־שֵׁנָה לִי

הָיָה הַמְּחִיר? אוֹ הֲיֹאמַר הַבֵּן,

כִּי הֶעֱלָה אֵזוֹב בִּי לְבָבִי,

כִּי תַאֲווֹת חָסַרְתִּי, כִּי מַצְפּוּן

לֹא כִּרְסְמַנִי מֵעוֹדִי, מַצְפּוּן,

חַיַּת־הַשֵּׁן הַטּוֹרְפָנִית, מַצְפּוּן,

אוֹרֵחַ לֹא־קָרוּא, נוֹשֶׁה גַס־נֶפֶשׁ,

אִישׁ־שִׂיחַ טַרְדָּנִי, מְכַשֵּׁפָה,

הַמַּחְפִּירָה יָרֵחַ, וּקְבָרִים

יָזוּעוּ, אַף יָקִיאוּ מֵתֵיהֶם?…

לֹא, קְנֵה תְחִלָּה הוֹנְךָ בְּיִסּוּרִים,

אֲזַי נִרְאֶה, אִם יְבַזְבֵּז חֵלֵכָה

אֶת רְכוּשׁוֹ, שֶׁבָּא לוֹ בְּדָמִים.

הָהּ לוּ אוּכַל מִמַּבָּטֵי־בְּלִיַּעַל

לַסְתִּיר אֶת הַמַּרְתֵּף! לוּ מִקִּבְרִי

לָבוֹא אוּכַל, כְּצֵל עַל מִשְׁמָרוֹ

לָשֶׁבֶת עַל תֵּבָה וּמִכְמַנַּי

מִן הַחַיִּים לִשְׁמוֹר כָּעֵת עַתָּה!..

מעמד שלישי

בארמון

אלבר, הדוכס

אלבר. הֱוֵי סָמוּךְ, דֻּכָּס: זְמַן רַב סָבַלְתִּי

חֶרְפַּת דַּלּוּת מָרָה. לוּלֵי הַכֹּרַח

בִּתְלוּנָתִי לֹא בָּאתִי לְפָנֶיךָ.

הדוכס. סָמוּךְ לִבִּי, סָמוּךְ: בְּאֶפֶס כֹּרַח

אַבִּיר נָדִיב, כָּמוֹךָ, לֹא יַרְשִׁיעַ

אֶת מוֹלִידוֹ. אֵין מֻפְקָרִים כָּאֵלֶּה…

יְהֵא לִבְּךָ בָּטוּחַ: אֶת אָבִיךָ

אוֹכִיחַ בִּיחִידוּת, מִפֶּה לְאֹזֶן.

מִיַּד יָבוֹא. מִכְבָּר לֹא נִזְדַּמַּנּוּ.

יְדִיד סָבִי הָיָה. זָכוּר אֲנִי:

בְּשַׁחַר יַלְדוּתִי הָיָה אָבִיךָ

עַל סוּסָתוֹ נוֹהֵג לְהַרְכִּיבֵנִי

וְכֹבֶד קוֹבָעוֹ כּוֹפֶה עָלַי,

כְּעֵין הַפַּעֲמוֹן.

מביט בחלון.

וּמִי זֶה שָׁם?

לֹא הוּא?

אלבר. כֵּן הוּא, דֻּכָּס.

הדוכס. לֵךְ הִסָּתֵר

בְּחֶדֶר זֶה. אֶקְרָא לְךָ.

אלבר יוצא; נכנס הבארון.

בָּרוֹן,

שָׂמַחְתִּי לִרְאוֹתְךָ בָּרִיא אוּלָם.

הברון. אֻשַּׁרְתִּי, הַדֻּכָּס, שֶׁבְּכֹחִי הוּא

לָבוֹא לְכָאן כִּפְקֻדָּתְךָ עָלַי.

הדוכס. יָמִים מִכְבָּר, בָּרוֹן, לֹא נִתְרָאֵינוּ,

הֲתִזְכְּרֵנִי עוֹד?

הברון. אֲנִי, דֻּכָּס?

זְכַרְתִּיךָ כְּהַיּוֹם? הָיִיתָ יֶלֶד

שׁוֹבָב מְאֹד. – אָבִיךָ הַמָּנוֹחַ

הֵשִׂיחַ לִי: פִילִיפ (תָּמִיד כִּנַּנִי

בְּשֵׁם פִילִיפ), וּמַה תֹּאמַר? לֹא כֵן?

בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה נִהְיֶה הַשְּׁנַיִם

כְּשִׁנֵּי סְכָלִים לִפְנֵי הַזַּאֲטוּט

דְּהַיְנוּ, לְפָנֶיךָ…

הדוכס. נְחַדֵּשׁ נָא

קִשְׁרֵי־רֵעוּת. זָנַחְתָּ חֲצֵרִי.

הברון. זָקַנְתִּי, הַדֻּכָּס: מה אֶעֱשֶׂה עוֹד

בַּחֲצֵרְךָ? אַתָּה צָעִיר, אַתָּה

שׁוֹחֵר תַּחְרוּת, מִשְׁתִּים. וְאָנֹכִי

לֹא עוֹד אֶצְלַח. לוּ מִלְחָמָה תִּקְרֶה,

אֶגְנַח מְעַט, אַךְ שׁוּב אֶרְכַּב עַל סוּס;

עוֹד יַעֲמוֹד כֹּחִי לְמַעֲנֶךָּ

בְּפִיק יָדִי לִשְׁלוֹף חַרְבִּי מִקֶּדֶם.

הדוכס. בָּרוֹן, יָדַעְנוּ גֹּדֶל שְׁקִידָתֶךָ;

יְדִיד סָבִי הָיִיתָ; אַבָּא זַ"ל

הוֹקִיר אוֹתְךָ. תָּמִיד נֶחְשַׁבְתָּ לִי

אַבִּיר וְנֶאֱמָן – אֲבָל נֵשֵׁב נָא,

הַיֵּשׁ לְךָ בָּנִים?

הברון. כֵּן, בֵּן יָחִיד.

הדוכס. וְלָמָּה לֹא אֶרְאֶנּוּ בִּמְסִבַּי?

מָאַסְתָּ בָּאַרְמוֹן, אַךְ לְגִילוֹ

וּלְתָאֳרוֹ יָאֶה לִהְיוֹת עִמָּנוּ.

הברון. שׂוֹנֵא הוּא הֲמֻלַּת חַיֵּי־חֶבְרָה;

כִּי פֶּרֶא הוּא טִבְעוֹ וּקְדוֹרַנִּי –

סְחוֹר־סְחוֹר לְטִירָתְךָ יָשׁוּט בַּיַּעַר

כְּעֹפֶר־אַיָּלִים

הדוכס. לֹא טוֹב לַבֵּן

לִחְיוֹת פְּרָאִים. כְּרֶגַע נַרְגִּילֶנּוּ

אֶל מְחוֹלוֹת, מִשְׁתִּים וְתַחְרֻיּוֹת.

אֵלַי שְׁלָחֵהוּ; קְצוֹב לוֹ לְבִנְךָ

קִצְבַת דָּמִים הוּגְנָה לְתָאֳרוֹ…

קָדְרוּ מְאֹד פָּנֶיךָ, וְאוּלַי

עָיַפְתָּ מִן הַדֶּרֶךְ?

הברון. לֹא עָיַפְתִּי;

אֶלָּא שֶׁהֵבַכְתַּנִי. לְפָנֶיךָ

מֵאַנְתִּי לְהוֹדוֹת, אַךְ אִלַּצְתַּנִי

לוֹמַר עַל בַּר־בִּטְנִי אֶת הַדְּבָרִים

אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי לְכַחֵד מִמֶּךָּ.

לְהַוָּתִי, דֻּכָּס, אֵין הוּא רָאוּי

לַחֲסָדֶיךָ וּלְשִׂימַת־לִבֶּךָ.

בְּהוֹלֵלוּת וְשֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת

מַשְׁחִית הוּא נְעוּרָיו.

הדוכס. כָּל זֶה, בָּרוֹן,

מִגֹּדֶל בְּדִידוּתוֹ. כִּי הַבְּדִידוּת

וְהָעַצְלָה יַשְׁחִיתוּ אֶת הַנֹּעַר.

אֵלַי שָׁלְחֵהוּ, נָא: מִיָּד יִזְנַח

אֶת הֶרְגֵּלָיו, יַלְדֵי הַשִּׁמָּמוֹן.

הברון. סְלָחֵנִי נָא, אַךְ צַר לִי, דֻּכָּסִי,

כִּי לֹא אוּכַל לְהִתְרַצּוֹת לְכָךְ…

הדוכס. אַךְ מִפְּנֵי מָה?

הברון. נָא, פְּטוֹר אֶת הַזָּקֵן…

הדוכס. גּוֹזֵר אֲנִי: הַגֵּד אֶת הַסִּבָּה

לְתֹקֶף סֵרוּבְךָ.

הברון. חָרָה אַפִּי

בִּבְנִי.

הדוכס. עַל מָה?

הברון. עַל חֵטְא הַתּוֹעֵבָה.

הדוכס. אַךְ מַה חֶטְאוֹ, הַגִּידָה וְאֵדָע.

הברון. פַּטְרֵנִי, הַדֻּכָּס…

הדוכס. מוּזָר מְאֹד,

אוֹ שֶׁמָּא בּוֹשְׁתָּ מִפָּנָיו?

הברון. כֵּן… בּוֹשְׁתִּי…

הדוכס. אַךְ מַה, אֵפוֹא, פִּשְׁעוֹ?

הברון. הוּא… הִתְנַכֵּל

לַהֲמִיתֵנִי.

הדוכס. לְהָמִית! אִם כֵּן,

אֶתְנֵהוּ בִּפְלִילִים, כְּזֵד בְּלִיַּעַל.

הברון. דְּבָרַי לֹא אֲסַהֵד, אַף כִּי יָדַעְתִּי,

שֶׁבְּפֵרוּשׁ שׁוֹאֵף הוּא לְמוֹתִי,

אַף כִּי יָדַעְתִּי, כִּי הֵזִיד עָלַי

לָקַחַת…

הדוכס. מָה?

הברון. כַּסְפִּי.

אלבר.

פורץ החדרה.

בָּרוֹן, זֶה שֶׁקֶר!

הדוכס. לבן.

אֵיכָה תָעִיז?..

הברון. אַתָּה, אַתָּה הֵעַזְתָּ!..

דִּבּוּר כָּזֶה הִטַּחְתָּ בְּאָבִיךָ!..

אֲנִי שִׁקַּרְתִּי? פֹּה, בִּפְנֵי מוֹשְׁלֵנוּ?…

לִי, לִי… שֶׁהִנְנִי…

אלבר. הִנְּךָ שַׁקְרָן.

הברון. וְלֹא הִכָּה הָרַעַם, אֵל שַׁדַּי!

הָרֵם, אֵפוֹא, וְחֶרֶב תִּשְׁפְּטֵנוּ!

זורק כסיה, הבן אץ להרימה.

אלבר. חֵן־חֵן. הִנֵּה רֵאשִׁית מַתַּת אָבִי.

הדוכס. מָה הַדָּבָר? מַה זֶּה רָאוּ עֵינָי?

הַבֵּן נָכוֹן לִקְרָב עִם אָב זָקֵן!

אוֹי לַיָּמִים, עָנְדוּ לְצַוָּארִי

שַׁרְשֶׁרֶת־דֻּכָּסִים! דּוֹם, מְטֹרָף!

דּוֹם, גּוּר־נָמֵר! הַרְפּוּ. לבן. חֲדַל מִזֶּה;

תֵּן לִי אֶת הַכְּסָיָה הַזֹּאת.

מוציאה מידו.

אלבר. חֲבָל!

הדוכס. אֵיכָה תקע בָּהּ צִפָּרְנָיו! – מִפְלֶצֶת!

גֵּשׁ הָלְאָה: אַל תַּרְהִיב בְּנַפְשְׁךָ

לְהֵרָאוֹת עוֹד לְפָנַי, עַד אִם

אֶקְרָאֲךָ.

אלבר יוצא.

אַתָּה, זָקֵן עָלוּב,

הֲלֹא תֵבוֹשׁ…

הברון. סְלָחֵנִי, אֲדוֹנִי…

אֵין כֹּחַ לַעֲמוֹד… כּוֹשְׁלוֹת בִּרְכַּי…

מַחְנָק!.. מַחְנָק!.. אַיֵּה הַמַּפְתְּחוֹת?

מַפְתְּחוֹתַי, מַפְתְּחוֹתַי!..

הדוכס. הוּא מֵת!

אָיוֹם הַדּוֹר, אָיְמוּ הַלְּבָבוֹת!

מעמד ראשון

חדר

סלירי.

הַכֹּל א‏וֹמְרִים, כִּי אֵין אֱמֶת בָּאָרֶץ.

אַךְ הִיא אֵינָהּ – גַם בַּשָּׁמַיִם. לִי

בָּרוּר הוּא כְּסֻלַּם־קוֹלוֹת פָּשׁוּט.

מִלֵּדָתִי אָהַבְתִּי אָמָּנוּת;

עוֹדִי תִינוֹק, עֵת קוֹל הֲמוֹן עוּגָב

נִשָּׂא בְּבֵית־כְּנִסְתֵּנוּ הָעַתִּיק,

הִקְשַׁבְתִּי לוֹ עַד בּוֹשׁ – דִּמְעוֹת־עֵינַי

נָשְׁרו בִּבְלִי מֵשִׂים וַיֶּעֶרְבוּ לִי.

לִנְטוֹשׁ הִקְדַּמְתִּי כָּל עִנּוּג־שֶׁל־הֶבֶל;

בַּמַּדָּעִים, שֶׁזָּרוּ מִנְּגִינוֹת,

נָקְטָה נַפְשִׁי; עַקְשָׁן וּגְבַהּ־עֵינַיִם

וִתַּרְתִּי עֲלֵיהֶם וָאֶתְמַכֵּר

לַמּוּסִיקָה. כָּל הַתְּחִלּוֹת קָשׁוֹת,

וּנְתִיב־רֵאשִׁית אָבֵל. גָּבַרְתִּי

עַל מַכְשֵׁלוֹת אֲשֶׁר קִדְּמוּנִי. שַׂמְתִּי

הָאֻמָּנוּת הֲדוֹם לָאָמָּנוּת;

הָיִיתִי לְאֻמָּן׃ לָאֶצְבָּעוֹת

סִגַּלְתִּי שֶׁטֶף קַל, יָבֵשׁ, צַיְתָן,

עִם טְבִיעַת־אֹזֶן. הַצְּלִילִים הֵמַתִּי

וּמוּסִיקָה נִתַּחְתִּי כִּגוִיָּה.

הַרְמוֹנִיָּה בְּאַלְגֶבְּרָה בָּחַנְתִּי.

רַק אָז, בָּדוּק בַּהֲלָכוֹת, הֵעַזְתִּי

לְהִתְמַכֵּר לְהֶזְיוֹנֵי יוֹצֵר.

מֵאָז יָצַרְתִּי; אַךְ בַּלָּאט, בַּסֵּתֶר,

בְּלִי עֹז לָשֵׂאת נַפְשִׁי אֶל הַתְּהִלָּה,

עִתִּים, אַחַר שִׁבְתִּי בִּדְמִי תָאִי

יָמִים שְׁלשָׁה, נְזִיר שֵׁנוֹת וָלֶחֶם,

יוֹדֵעַ גִּיל שְׁכִינָה וְדִמְעָתָהּ,

שָׂרַפְתִּי עֲמָלִי וְלֹא רָגַשְׁתִּי,

עֵת הֶגְיוֹנַי, צְלִילַי אֲשֶׁר חוֹלַלְתִּי,

עָלוּ בָּאֵשׁ, נָמוֹגוּ בֶּעָשָׁן.

יָתֵר מִכֵּן! עֵת גְּלוּק הַנַּעֲלֶה

הוֹפִיעַ וְגִלָּה אֶת חִדּוּשָׁיו

(סוֹדוֹת מַעֲמִיקִים, קוֹסְמֵי־לֵבָב),

כְּלוּם לֹא עָזַבְתִּי אָז כָּל תּוֹרוֹתַי,

אֶת כָּל אֲשֶׁר אָהַבְתִּי, הֶאֱמַנְתִּי,

וְלֹא הָלַכְתִּי אַחֲרָיו לָבֶטַח,

בִּבְלִי תְלוּנוֹת, כְּהֵלֶךְ שֶׁתָּעָה,

וּבָא אָדָם וּלְצַד אַחֵר הִטָּהוּ?

בְּהַתְמָדָה נִמְרֶצֶת, לְבַסּוֹף,

בָּאָמָּנוּת, שֶׁאֵין לָהּ גְבוּל, הִגַּעְתִּי

לְמַדְרֵגָה רָמָה. תְּהִלַּת־אָמָּן

הֵאִירָה לִי פָּנִים; וְהֵד עָנָה

לִיצִירוֹתַי בִּלְבַב הָאֲנָשִׁים.

אֻשַׁרְתִּי אָז: בְּנַחַת הִתְעַנַּגְתִּי

עַל עֲמָלִי, הַצְלָחָתִי, כְּבוֹדִי;

וְכֵן עֲמַל רֵעַי וּתְהִלָּתָם,

אַחַי בָּאָמָּנוּת הַנִּפְלָאָה.

לֹא! כָּל יָמַי זָרָה לִי הַקִּנְאָה,

הוֹ כָּל יָמַי! – אַף עֵת כָּבַשׁ פִּיצִ’ינִי

אָזְנָם שֶׁל בְּנֵי־פָּרִיז הָעֲרֵלָה,

אֲפִילוּ עֵת שָׁמַעְתִּי רִאשׁוֹנָה

צְלִילָיו שֶׁל הַמָּבוֹא לְאִיפִיגֶנְיָה.

וּמִי יֹאמַר, כִּי מֵעוֹדוֹ הָיָה

סַלְיֶרִי הַגֵּאֶה קַנַּאי נִבְזֶה,

נָחָשׁ רְמוּס אָדָם וּבְאֵין־אוֹנִים,

עוֹדֶנוּ חַי לוֹחֵךְ עֲפַר הָאָרֶץ?

לֹא אִישׁ!.. אֲבָל כָּעֵת – אוֹדֶה – כָּעֵת

יֵשׁ בִּי קִנְאָה. קִנְאָה עַד עֹמֶק־לֵב;

קִנְאָה קָשָׁה כִּשְׁאוֹל. – הָהּ שְׁמֵי־מָרוֹם!

אֵי צִדְקַתְכֶם, אִם רוּחַ בַּת־אַלְמָוֶת,

אִם חֶסֶד־יָהּ אֵינָם עוֹד שְׂכַר־מִצְוָה

עַל אַהֲבָה יוֹקְדָה ומְסִירוּת־נֶפֶשׁ,

עַל טֹרַח וּשְׁקִידָה וּפִלּוּלִים –

בִּלְתִּי אִם אוֹר זָרוּעַ לַפּוֹחֵז,

לְרֵיק הוֹלֵךְ־בָּטֵל?.. הוֹ מוֹצַרְט, מוֹצַרְט!

(נכנס מוצרט).

מוצרט.

אֲהָא! הִשְׁגַּחְתָּ בִּי! וַאַנִי חָפַצְתִּי

לְכַבֶּדְךְ בְּתַעֲלוּל־שֶל־פֶּתַע.

סלירי.

הוֹ כָּאן אַתָּה! – זֶה כְּבָר

מוצרט.

אַךְ זֶה בּוֹאִי.

נָשָׂאתִי מָה לְהַרְאוֹתוֹ לְךְ;

אַךְ בְּעָבְרִי מוּל הַפֻּנְדָּק, פִּתְאֹם

כִּנּוֹר שָׁמַעְתִּי… לֹא, רֵעִי סַלְיֶרִי!

כַּשְּׂחוֹק הַזֶּה אָזְנֶיךְ לֹא שָׁמָעוּ

עַד כֹּה… כַּנָּר עִוֵּר שָׁם בַּפֻּנְדָּק

נִגֵּן הַשִּׁיר.voi che sapete פֶּלֶא!

פָּחַז עָלַי יִצְרִי וָאֲבִיאֶנּוּ

לְכַבֶּדְךְ בִּמְלֶאכֶת־מַחְשַׁבְתּוֹ.

בּוֹא!

(נכנס זקן עור, וכנור בידו.)

הָבָה לָנוּ מַשֶּׁהוּ מִמּוֹצַרְט!

(הזקן מנגן אריה מ“דון־ג’ובאני”; מוצרט גועה בצחוק).

סלירי.

הַעוֹד תּוּכַל לִצְחוֹק?

מוצרט.

הֶאָח, סַלְיֶרִי!

וְכִי אֵינְךְ צוֹחֵק גַּם אָתָּה?

סלירי.

לֹא.

לֹא צְחוֹק הוּא לִי בִּמְרוֹחַ אֶת מָדוֹנָה

שֶׁל רְפָאֵל יָדוֹ שֶׁל סְתָם טַיְחָן,

לֹא צְחוֹק הוּא בְּחַלֵּל מֻקְיוֹן נִקְלֶה

בְּחִקּוּיָיו אֶת שְׁמוֹ שֶׁל אֲלִיגְיֶרִי.

כַּלֵּךְ, זָקֵן.

מוצרט.

הַמְתֵּן: הֲרֵי לְךָ

וּשְׁתֵה־נָא לְחַיַּי.

(הזקן יוצא.)

הִנְּךְ, סַלְיֶרִי,

זָעֵף וָסַר הַיּוֹם. אָשׁוּב אֵלֶיךָ

בְּעֵת אַחֶרֶת.

סלירי.

מָה הֵבֵאתָ לִי?

מוצרט.

סְתָם־כָּךְ; דָּבָר שֶׁל כְּלוּם. לִפְנֵי זְמַן־מָה

נְדוֹד־שְׁנָתִי בַּלַּיְלָה הֱצִיקַנִי,

וְרַעְיוֹנוֹת־מִסְפָּר רָחַשׁ לִבִּי.

הַיּוֹם כְּתַבְתִּים עַל סֵפֶר. נִתְאַוֵּיתִי

לִשְׁמוֹעַ דֵּעָתְךָ; אֲבָל כָּעֵת

אֵין לְבָבְךָ אֵלָי.

סלירי.

אַח מוֹצַרְט, מוֹצַרְט!

הֲיֵשׁ וְאֵין לִבִּי אֵלֶיךָ? שֵׁב;

אֲנִי מַקְשִׁיב.

מוצרט.

ליד הפסנתר. שָׁעֵרָה נָא… אֶת מִי?

נֹאמַר, אוֹתִי – מְעַט צָעִיר מִזֶּה;

אוֹהֵב – לֹא בְּיוֹתֵר, אַךְ בְּמִקְצָת –

עִם יָפָתִי, רֵעִי, – נֹאמַר, עִמְּךָ, –

רוּחִי עַלִּיז… לְפֶתַע: דְּמוּת צַלְמָוֶת,

מַחְשַׁךְ־פִּתְאֹם, אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה…

וּבְכֵן, הַקְשֶׁב.

(מנגן.)

סלירי.

וְזֹאת אֵלַי נָשָׂאתָ

וְלַעֲמוֹד יָכֹלְתָּ מוּל פֻּנְדָּק,

לִשְׁמוֹעַ קוֹל כַּנָּר עִוֵּר! – שָׁמַיִם!

אִי מוֹצַרְט, הֵן קָטֹנְתָּ מֵעַצְמֶךָ.

מוצרט

וּבְכֵן, יָפֶה?

סלירי.

מָה רַב הַמַּעֲמָק!

מָה רַב הָעֹז, מָה רַב מִכְלַל־הַתֹּאַם!

הוֹ מוֹצַרְט, אֵל אַּתָּה, וְלֹא תֵדַע זֹאת;

אֲנִי, אֲנִי יוֹדֵעַ.

מוצרט.

כָּךְ? אוּלַי…

אֲבָל אֱלֹהוּתִי נִתְרָעֲבָה.

סלירי.

שְׁמָעֵנִי־נָא: נִסְעַד לִבֵּנוּ יַחַד

בְּהַפֻּנְדָּק “אֲרִי־זָהָב”.

מוצרט.

אֶפְשָׁר;

בְּחֵפֶץ־לֵב. אַךְ לְבֵיתִי אָסוּר נָא,

לֵאמוֹר לְרַעְיָתִי, שֶׁלֹּא תַמְתִּין לִי

לַסְּעוּדָה.

(הולך.)

סלירי.

רְאֵה, כִּי אֲחַכֶּה לָךְ.

לֹא! לֹא אוּכַל לָלֶכֶת עוֹד בְּקֶרִי

עִם גּוֹרָלִי: שׂוּמָה עָלַי אֲשֶׁר

אָשִׂים לוֹ מַעֲצוֹר – וָלֹא, יֹאבֵדוּ

כָּל כֹּהֲנֵי הַשִּׁיר וַעֲבָדָיו,

לֹא רַק אֲנִי, שֶׁתְּהִלָּתִי מִצְעָר…

מַה בֶּצַע אִם יוֹסִיף־יִחְיֶה עוֹד מוֹצַרְט

וּבְיֶתֶר שְׂאֵת יַרְקִיעַ לַמְּרוֹמִים?

הֲגַם הָאָמָּנוּת עִמּוֹ תַגְבִּיהַּ?

הֲלֹא יֵלֵךְ, וְשָׁבָה וְיָרְדָה:

הוּא לֹא יַנִּיחַ אַחֲרָיו יוֹרֵשׁ.

מַה בֶּצַע בּוֹ? הֲלֹא כְּבֶן־כְּרוּבִים

הֵבִיא עִמּוֹ מְעַט זְמִירוֹת־שֶׁל־מָעְלָה,

כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּלֵב יַלְדֵי־עָפָר

עֶרְגָּה בְּאֵין־כָּנָף וְשׁוּב לִפְרוֹחַ!

קוּם פְּרַח אֵפוֹא! וְטוֹב אֲשֶׁר תַּקְדִּים.

הִנֵּה הַסַּם, אַחְרוֹן מַתְּנֵי אִיזוֹרָה,

שָׁנִים יוּד־חֵת שָׁמוּר הוּא עִמָּדִי –

רַבּוֹת מֵאָז נִדְמוּ עָלַי חַיַּי

כְּפֶצַע אֵין־לָשֵׂאת, רַבּוֹת מֵאָז

שֻׁלְחָן עָרַכְתִּי עִם אוֹיֵב בּוֹטֵחַ,

וּמֵעוֹדִי אֶל רַחַשׁ הַפִּתּוּי

לֹא נֶעֱתַרְתִּי, אִם־כִּי אֵין בִּי מֹרֶךְ,

וְאִם־כִּי הֶעֱמִיק בִּי עֶלְבּוֹנִי,

גַּם קַצְתִּי בַּחַיִּים. תָּמִיד שָׁהִיתִי.

וְהַתְּשׁוּקָה לָמוּת כִּי הֱצִיקַתְנִי, –

עַל מָה אָמוּת? – חָשַׁבְתִּי: הַחַיִּים

אוּלַי נִדְבוֹת־פִּתְאֹם לִי יַעֲנִיקוּ;

אוּלַי עוֹד תְּבוֹאֵנִי הַדְּבֵקוּת,

וְלֵיל גִּלוּי־שְׁכִינָה וְשִׁגָּיוֹן;

אוּלַי יִזְכֶּה עוֹד הַיְדְן הֶחָדשׁ

לִיצוֹר גְּדוֹלוֹת – וְיַשְׂבִּיעֵנִי עֹנֶג…

וּלְעֵת מִשְׁתֶּה עִם שֶׁשָּׂנְאָה נַפְשִׁי,

אוּלַי אוֹיֵב גָּדוֹל מִזֶּה, חָשַׁבְתִּי,

אֶמְצָא; עֶלְבּוֹן גָּדוֹל מִזֶּה, אוּלַי,

מִגֹּבַהּ־רְהָבִים עוֹד יְהֻמֵּנִּי –

אוֹ־אָז לִי תִסְכְּנִי, מַתְּנַת אִיזוֹרָה.

וְלֹא שָׁגִיתִי! וְסוֹף־סוֹף, מָצָאתִי

אוֹיְבִי שֶׁלִּי, וְהַיְדְן הֶחָדָשׁ

הִתְפָּעֲלוּת הִרְוַנִי לְהַפְלִיא!

עַכְשָׁו – הָעֵת! שַׁי־אַהֲבָה קָדוֹשׁ,

הַיּוֹם תּוּטַל אֶל גְּבִיעַ־הָרֵעוּת.

מעמד שׁני

(חדר מיוחד בפונדק; פסנתר, מוצרט וסלירי מסובים.)

סלירי.

הִנְּךָ קוֹדֵר הַיּוֹם?

מוצרט.

אָנֹכִי? לֹא!

סלירי.

אֵין־זֹאת כִּי עֲכָרְךָ הַיּוֹם דְּבַר־מָה?

שֻׁלְחָן עָרוּךְ, וְיַיִן מְשֻׁבָּח,

וְאַתָּה מַחְרִישׁ וּזְעוּם־פָּנִים.

מוצרט.

אוֹדֶה,

הָ־Requiem? שֶׁלִּי טוֹרְדֵנִי.

סלירי.

אָח!

שׁוֹקֵד אַתָּה עַל Requiem? זֶה כְּבָר?

מוצרט.

זֶה כְּבָר, שְׁבוּעַיִם. אַךְ מִקְרֶה מוּזָר…

לֹא סִפַּרְתִּיו לְךָ?

סלירי.

לֹא.

מוצרט.

שְׁמַע אֵפוֹא.

לִפְנֵי שְׁבוּעַיִם שַׁבְתִּי לְבֵיתִי

אַחַר חֲצוֹת. הִגִּידוּ לִי, כִּי זָר

דָּרַשׁ אֵלָי. עַל מַה זֶּה – לֹא אֵדָע,

הִרְהַרְתִּי כָּל הַלַּיְלָה: מִי הוּא זֶה?

וּמַה לּוֹ וְאֵלָי? מָחָר שֵׁנִית

נִכְנַס הַלָּה וְשׁוּב לֹא מְצָאַנִי.

לְמָחְרָתַיִם עַל רִצְפַּת בֵּיתִי

עִם עוֹלָלִי שִׂחַקְתִּי. קוֹל קְרָאַנִי;

יָצָאתִי. בֶּן־אָדָם עוֹטֵה־שְׁחוֹרִים

מַחְוֶה קִידָה־שֶׁל־חֵן וְ־ Requiem

מַזְמִין אֶצְלִי – וְנֶעֱלָם. מִיָּד

אֶל הַמְּלָאכָה יָשַׁבְתִּי – וּמֵאָז

לֹא שָׁב אֵלַי אִישִׁי עוֹטֵה־הַשְּׁחוֹר;

וְטוֹב לִי כָּךְ: כִּי צַר לִי לַעֲזוֹב

אֶת פָּעֳלִי, אַף־כִּי נִשְׁלַם כֻּלּוֹ

הָ־ Requiemשֶׁלִּי. וּבְכָל זֹאת…

סלירי.

מָה?

מוצרט.

נִכְלַמְתִּי לְהוֹדוֹת בְּכָךְ…

סלירי.

בַּמֶּה?

מוצרט.

יוֹמָם וָלֵיל מָנוֹחַ לֹא יִתְּנֵנִי

אִישִׁי עוֹטֵה־הַשְּׁחוֹר. בְּעִקְּבוֹתַי

כָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ צֵל. הֵן גַּם עַכְשָׁו

נִדְמֶה לִי, כִּי שְׁלִישִׁי הוּא פֹּה יוֹשֵׁב

עִמָּנוּ.

סלירי.

רַב לְךָ! בַּלְהוֹת־יַלְדוּת הֵם!

הָסֵר מַחְשֶׁבֶת־הֶבֶל. בּוֹמַרשֶׁה

הָיָה אוֹמֵר לִי: "שְׁמַע, אָחִי סַלְיֶרִי,

עֵת הִרְהוּרִים־שֶׁל־חשֶׁך יְבוֹאוּךָ,

מַהֵר וּפְתַח בַּקְבּוּק שֶׁל יֵין־שַׁמְפַּנְיָה,

אוֹ קְרָא אֶת “נִשּׂוּאָיו שֶׁל פִיגָרוֹ”.

מוצרט.

כֵּן! בּוֹמַרְשֶׁה הֲלֹא הָיָה רֵעֶךָ;

לְמַעֲנוֹ כָּתַבְתָּ אֶת “טָרָר”,

דָּבָר נָאֶה. שָׁם יֵשׁ נִגּוּן אֶחָד…

בִּשְּׁעַת־רָצוֹן תָּמִיד אֲרַנְּנֵהוּ…

לַה לַה לַה לַה… אַךְ הָאֱמֶת, סַלְיֶרִי,

כִּי בּוֹמַרְשֶׁה הִרְעִיל אֶת מִישֶׁהוּ?

סלירי.

אֵינִי סָבוּר: נִלְעַג הוּא מִלִּסְכּוֹן

לְמִשְׁלַח־יָד כָּזֶה.

מוצרט.

הֲלֹא גָאוֹן הוּא,

כָּמוֹנוּ שְׁנֵינוּ. וְגָאוֹן וָרֶשַׁע

לֹא יִשְׁכְּנוּ יַחְדָּו. הַאִם לֹא כֵן?

סלירי.

אַתָּה סָבוּר?

מטיל רעל לתוך כוסו של מוצרט.

נוּ שְׁתֵה־נָא.

מוצרט.

לְחַיֶּיךָ,

רֵעִי שֶׁלִּי, לִבְרִית־הָאֱמוּנִים,

אֲשֶׁר תִּקְשׁוֹר אֶת מוֹצַרְט וְסַלְיֶרִי,

בָּנִים שֶׁלַּהַרְמוֹנִיָּה.

(שותה.)

סלירי.

עֲמוֹד,

עֲמוֹד, עֲמוֹד! שָׁתִיתָ!.. בִּלְעָדַי?

מוצרט.

משליך את המפית על השולחן.

שָׂבַעְתִּי, דַּי.

(הולך אל הפסנתר.)

הַקְשֵׁב, אֵפוֹא, לָ־Requiem שֶׁלִּי.

(מנגן.)

אַתָּה בּוֹכֶה?

סלירי.

דִּמְעוֹת־עֵינַי

נוֹזְלוֹת לָרִאשׁוֹנָה: כֹּה מַר וְכֹה נָעִים

כְּאִלּוּ חוֹב כָּבֵד־מִנְּשׂוֹא עָשִׂיתִי,

כְּמוֹ אֵבֶר־מַכְאוֹבוֹת כָּרַת מִגֵּו

אִזְמֵל־רוֹפְאִים! הוֹ מוֹצַרְט, דִּמְעוֹתַי…

אַל־נָא תִּרְאֵן. הַמְשֵׁךְ, מַהֵר

וְאֶת נַפְשִׁי הַרְוֵה עוֹד בִּצְלִילֶיךָ…

מוצרט.

לוּא חָשׁ כָּמוֹךָ כָּל אָדָם כֹּחָהּ

שֶׁלַּהַרְמוֹנִיָּה! אַךְ לֹא: כִּי אָז

יַחְזוֹר עוֹלָם לְתֹהוּ; שׁוּם אָדָם

לֹא עוֹד יִשְׁקוֹד אָז עַל צְרָכִים־שֶׁל־מַטָּה,

בְּהִתְמַכְּרוֹ לְאָמָּנוּת־חוֹרִין.

מָעַטְנוּ, בְּנֵי־סְגֻלָּה, זוֹכֵי־שַׁבָּת,

מְתָעֲבֵי הַבֶּצַע הַקְּלוֹקֵל,

מְכַהֲנֵי הַיֹּפִי הָאֶחָד.

הַאִם לֹא־כֵן? אַךְ תַּשׁ כֹּחִי הַיּוֹם,

וּכְמוֹ עָקָה בַּלֵּב; אֵלֵךְ… אִישַׁן…

הֱיֵה שָׁלוֹם!

סלירי.

שָׁלוֹם לְךָ.

(לבדו.)

תִּישַׁן

לָנֶצַח, מוֹצַרְט! הַאֻמְנָם צָדַק,

וְלֹא גָאוֹן אֲנִי? "גָּאוֹן וָרֶשַׁע

לֹא יִשְׁכְּנוּ יַחְדָּו". אַךְ שֶׁקֶר הוּא:

וּבּוֹנָרוֹטִי? אוֹ אוּלַי בְּדָיָה הִיא

שֶׁל אֲסַפְסוּף נִבְעָר – וְלֹא הָיָה

רוֹצֵחַ זֶה יוֹצְרוֹ שֶׁל וַתִּיקַן?

מתוך המחזה של וילסון:

“City of the plague”

רחוב. שולחן ערוך.

אנשים ונשים במשתה.

עלם. נָשִׂיא נִכְבָּד! אַזְכִּירָה נָא אֶת שֵׁם

הָאִישׁ שֶׁהִכַּרְנוּהוּ לְהַפְלִיא,

שֶׁבִּדְבָרִים שֶׁל שְׂחוֹק וַהֲתוּלִים,

בְּפִלְפּוּלֵי תְשׁוּבָה וְהֶעָרוֹת,

שְׁנוּנוֹת-לָשׁוֹן בַּחֲשִׁיבוּת שׂוֹחֶקֶת,

חַיִּים הֵפִיחַ בְּשִׂיחָם שֶׁל הַמְסֻבִּים

וַיָּנָס צֵל צַלְמָוֶת, שֶׁכַּיּוֹם

הַנֶּגֶף, אֻשְׁפִּיזֵנוּ, יַעֲטֶה בּוֹ

גַּם אֶת מְאוֹר הַשֵּׁכֶל הַמַּזְהִיר.

כָּעֵת שִׁלְשֹׁם צְחוֹקֵנוּ פֶּה אֶחָד

קִלֵּס לְשִׂיחוֹתָיו; לֹא יִתָּכֵן

כִּי בַּעֲלוֹז לִבֵּנוּ בַּמִּשְׁתֶּה,

אֶת גֶ’קְסוֹן לֹא נִזְכּוֹר! הִנֵּה רֵיקָם

עוֹמֵד כִּסְאוֹ וּכְאִלּוּ יְשַׁבֵּר

אֶל אִישׁ-הַמִּצְהָלוֹת – אַךְ הוּא הָלַךְ

לִשְׁכּוֹן דּוּמָה בְּיַרְכְּתֵי הַכְּפוֹר…

אָמְנָם עוֹד לֹא נָבְלוּ שִׁפְתֵי מֵלִיץ

וּבַעֲפַר הַקֶּבֶר לֹא נָדַמּוּ;

אַךְ עוֹד רַבִּים עִמָּנוּ הַחַיִּים,

וְאֵין סִבָּה שֶׁנֵּעָצֵב. עַל-כֵּן

זוֹ עֲצָתִי: נִשְׁתֶּה נָא לְזִכְרוֹ

בְּצִלְצְלֵי כּוֹסוֹת וְקוֹל תְּרוּעָה,

כְּלֹא שָׁבַק חַיִּים.

הנשיא. הוּא הָרִאשוֹן

נִכְרַת מֵעֲדָתֵנוּ. בִּדְמָמָה

נִשְׁתֶה נָא לִכְבוֹדוֹ.

עלם. לוּא כִּדְבָרֶיךָ!

כולם שותים בדממה.

הנשיא. הַחֲמוּדָה, כְּלוּלִים בְּפִרְאוּתָם

יוֹצְאִים מִפִּיךְ צְלִילֵי מְכוֹרוֹתַיִךְ;

זַמְרִי נָא, מֶרִי, שִׁיר מָשׁוּךְ שֶל עֶצֶב,

לְמַעַן כִּי נִסֹּב אֶל הַשִּׂמְחָה

בְּכֵפֶל שִׁגָּיוֹן, כְּאִישׁ אֲשֶׁר

חֶזְיוֹן-רוּחוֹ מֵאֶרֶץ הִתִּיקָהוּ.

מרי. שרה. לְפָנִים פָּרְחָה אַרְצֵנוּ

בִּמְנוּחָה שָׁאֲנַנָּה:

כָּל יוֹם חַג בֵּית אֱלֹהֵינוּ

נִתְמַלֵּא מֵהֲמוֹנָהּ;

בִּתְשׁוּאוֹת-הַטַּף הֵרִיעַ

בֵּית-הַסֵּפֶר הָרוֹעֵשׁ,

וּבִשְׂדֵה קָמָה הוֹפִיעַ

הַמַּגָל עִם הַחֶרְמֵשׁ.

וְעַתָּה נָעוּל הַשַּׁעַר

בְּבֵית-סֵפֶר וּבֵית-אֵל;

רֶגֶל אִישׁ כָּלְתָה מִיַּעַר;

בָּא קָצִיר וַיִּקָּמֵל;

וְהַכְּפָר עוֹטֶה עַצָּבֶת,

כְּנָוֶה שְׁרָפַתּוּ אֵשׁ, –

הַס בַּכֹּל – רַק בֵּית-הַמָּוֶת

לֹא יֵשַׁם וְלֹא יַחְרֵשׁ.

לִרְגָעִים מֵתִים יוֹבִילוּ

הַחַיִּים בַּאֲנָחָה,

תַּחְנוּנִים אֶל אֵל יַפִּילוּ

לְהַמְצִיא לָהֶם מְנוּחָה.

לִרְגָעִים נֶחְפֶּרֶת שַׁחַת,

וּקְבָרוֹת, כְּאָח אֶל אָח,

כִּבְנֵי-צֹאן מִגֹּדֶל פַּחַד,

צֹף יִצְטiפְפוּ בַּסָּךְ.

אִם נִגְזַר עָלַי הַמָּוְתָה

בְּעוֹדֶנִּי בְּאִבִּי, –

הוֹי, אַתָּה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ

וְדוֹדֶיךָ רֹן-לִבִּי, –

הִשְׁבַּעְתִּיךָ: סוּר מִמֶּנִי,

אַל תִּשַּׁק שִׂפְתֵי מֵתָה;

סֹבָּה מִגּוּפָה שֶׁל גֶ’נִי,

פְּסַע הַרְחֵק מִמִּטָּתָהּ.

וְאַחַר – מַהֵר לִזְנוֹחַ

אֶת הַכְּפָר וּמְצָא נָוֶה,

בּוֹ תִּזְכֶּה לָתֵת מָנוֹחַ

לְלִבֶּךָ הַדָּוֶה.

וּלְיָמִים, כְּשֹׁךְ הַדֶּבֶר,

פְּקוֹד הַקֶּבֶר הַנִּדָּח;

כִּי אֶת אֶדְמוֹנְד גַּם בַּקֶּבֶר

גֶ’נִי נֶצַח לֹא תִשְׁכַּח!

הנשיא. שְׂאִי תוֹדָה, הוֹ מֶרִי הַחוֹלֶמֶת,

שְׂאִי תוֹדָה עַל זֶמֶר הַיָּגוֹן.

אֵין זֶה כִּי מַגֵּפָה כָּזֹאת מִקֶּדֶם

פָּקְדָה גִבְעוֹת אַרְצֵךְ וַעֲמָקֶיהָ,

וַיִנָּשֵׁא קוֹל בְּכִי-הַתַּמְרוּרִים

עַל גְּדוֹת כָּל פֶּלֶג-מַיִם וְיוּבָל,

כָּעֵת יִזְּלוּ שְלֵוִים וְעַלִּיזִים

בְּעֵדֶן-הַפְּרָאִים לִמְכוֹרוֹתָיִךְ;

וּשְׁנַת הַשְּׁכוֹל, אֲשֶׁר רַבִּים הִפִּילָה,

טוֹבִים אַף נֶחְמָדִים וְעַזֵּי-רוּחַ,

רַק זֵכֶר-מָה הִנִּיחָה אַחֲרֶיהָ

זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם בְּשִׁיר-רוֹעִים פָּשׁוּט,

עָצֵב וְגַם עָרֵב… לֹא, אֵין דָּבָר

הַשָׂם גִּילַת-נַפְשֵנוּ לְיָגוֹן,

כִּצְלִיל עֶדְנָה, יִשְׁנֵהוּ הֵד לֵבָב.

מרי. וּלְוַאי וְלֹא שׁוֹרַרְתִּי מֵעוֹדִי

הַרְחֵק מִבֵּית הוֹרַי, אֲשֶר אָהַבְתִּי!

עָרְבָה לָהֶם שִׁירַת בִּתָּם, זוֹ מֶרִי;

נִדְמֶה לִי, כִּי שִׁירִי אֲנִי שׁוֹמַעַת,

קוֹל שִׁירָתִי בְּפֶתַח בֵּית-אָבִי –

בָּעֵת הַהִיא עָרֵב קוֹלִי מֵעָתָּה;

הוּא קוֹל הַתֹּם הָיָה.

לואיזה. אָבַד הַכֶּלַח

עַל אֵלֶּה הַשִּׁירִים. אַךְ עוֹד לֹא פַּסּוּ

תְּמִימֵי-לֵבָב: עוֹד יְמִסּוּם

דִּמְעוֹת נָשִׁים, אַף יוֹלִיכוּם שׁוֹלָל.

סְמוּכָה הִיא, כִּי עֵינֶיהָ הַזּוֹלְגוֹת

אֵין לַעֲמוֹד נֶגְדָּן, – וְלוּ דִמְּתָה

כִּי כֵן הוּא גַם צְחוֹקָהּ, אֲזַי, לָבֶטַח,

חִיְּכָה בְּלִי סוֹף. פֹּה וַלְסִינְגְהֶם שִׁיבַּח

יְלֵל הַיְפֵיפִיּוֹת שֶלַּצָּפוֹן:

מִיָד נִתְיַלְּלָה. לְגֹעַל לִי

זֶה צֹהַב שְׂעָרָן שֶׁל בְּנוֹת הַסְּקוֹטִים.

הנשיא. הַקְשִׁיבוּ נָא: שָׁמַעְתִּי קוֹל אוֹפָן.

נוסעת עגלה טעונה גויות מתים, וכושי נוהג בה.

לוּאִיזָה נִתְעַלְּפָה; מִנִּיב שְׂפָתֶיהָ

סָבַרְתִּי, כִּי לֵב גֶּבֶר בְּקִרְבָּהּ.

אַךְ הָאַכְזָר חַלָּשׁ מִן הֶעָנֹג,

וּבְנֶפֶש שׁוֹקֵקָה יִשְׁכּוֹן הַפַּחַד.

הַזִּי עָלֶיהָ, מֶרִי. שָׁב רוּחָהּ.

מרי. הוֹ אֲחוֹתִי לְצַעַר וּכְלִמּוֹת,

סִמְכִי רֹאשֵׁךְ עָלַי.

לואיזה. מתאוששת

בַּחֲלוֹמִי:

שָׂטָן אָיֹם, שָׁחוֹר וּלְבֶן-עֵינַיִם…

אֶל עֶגְלָתוֹ קְרָאַנִי. בּתוֹכָהּ

שָׁכְבוּ מֵתִים, וְשִׂפְתֵיהֶם דּוֹבֵבוּ

בִּלְשׁוֹן-אֵימִים, לֹא יֵדָעֶנָּה אִישׁ…

הַגִּידוּ לִי: הֲבַחֲלוֹם הוּא זֶה?

הַעֲגָלָה עָבְרָה פֹּה?

העלם. הוֹ, לוּאִיזָה,

הִתְרוֹנְנִי – אָמְנָם זֶה רְחוֹבֵנוּ

מִפְלַט הַדּוּמִיָה מִפְּנֵי הַמָּוֶת,

מַחְסֵה מִשְׁתִּים לֹא יַעַכְרֵם דָּבָר,

אַךְ, הֲתֵדְעִי, זוֹ עֲגָלָה שְׁחוֹרָה

לָהּ הַמִּשְׁפָּט לָשׁוּט בְּכָל מָקוֹם,

וְלֹא נוּכַל לַהֲנִיאָהּ. שְׁמָעֵנִי,

הוֹ וַלְסִינְגְהֶם: לִמְנוֹעַ רִיב-שְׂפָתַיִם

וְעִלְפוֹנֵי נָשִׁים וְתוֹצְאוֹתָם,

שִׁיר לָנוּ שִׁיר הַדְּרוֹר וְהַחַיִּים,

לֹא זֶה שֶׁפִּעֲמוֹ יְגוֹן הַסְּקוֹטִים,

בִּלְתִּי אִם שִׁיר הַסַּעַר הַבַּכְּחַנְטִי,

שֶׁהוֹרָתוֹ בְּחֶסֶד הַקֻּבָּעַת.

הנשיא. כָּמוֹהוּ לֹא יָדַעְתִּי, אַךְ אָשִׁיר

הִמְנוֹן לִכְבוֹד הַדֶּבֶר – חִבַּרְתִּיהוּ

בְּלֵיל אֶתְמוֹל, אַחַר אֲשֶׁר נִפְרַדְנוּ.

בֻּלְמוּס מוּזָר שֶׁל חֲרוּזִים תְּקָפַנִי,

לָרִאשׁוֹנָה בִּימֵי חֶלְדִּי. הַקְשִׁיבוּ:

קוֹלִי אֲשֶׁר נִחַר יָפֶה לַשִּׁיר.

רבים. הִמְנוֹן לִכְבוֹד הַדֶּבֶר! הַשְׁמִיעֵנוּ!

הִמְנוֹן לִכְבוֹד הַדֶּבֶר !bravo! bravo

הנשיא. שר.

בְּצֵאת הַחֹרֶף הַנִּשְׂגָּב,

כְּשַׂר-צָבָא עָרוּךְ לַקְּרָב,

בְּרֹאש פַּרְעוֹת גְּדוּדָיו עָלֵינוּ,

גְּדוּדֵי הַכְּפוֹר וְהַקָּרָה, –

תִּלְהַט נֶגְדּוֹ אֵשׁ תַּנוּרֵינוּ,

וִיקוֹד חָרְפִּי בִּמְשׂוֹשׂ כֵּרָה.

עַתָּה הַקֶּטֶב בְּאֵימָיו

הִנֵּה אוֹסֵר עָלֵינוּ קְרָב,

לִקְצִיר בְּרָכָה יְקַו הַדֶּבֶר,

וּבְחַלּוֹנֵינוּ יוֹם וָלֵיל

דָּפוֹק יִדְפּוֹק בְּאֵת הַקֶּבֶר…

מַה נַּעֲשֶׂה וְנִגָּאֵל?

כְּמִן הַחֹרֶף הַסּוֹרֵר,

כֵּן מִן הַדֶּבֶר נִסָּתֵר,

נַדְלִיק אוֹרוֹת, נִמְסוֹךְ קֻבַּעַת,

נַשְׂכִּיר בִּינָה מִגִיל סוֹעֵר,

וּבְמִצְהֲלוֹת מִשְׁתִּים וָלַהַט

מַלְכוּת הַדֶּבֶר נְפָאֵר.

יֵשׁ שִׁכָּרוֹן בִּקְרוֹב וּלְחוֹם,

עַל סַף הַשְּׁאוֹל, עַל פִּי הַתְּהוֹם,

בְּרַהַב יָם כְּחַיְתוֹ-טֶרֶף,

בִּזְדוֹן גַלִּים בְּלֵיל חֳרִי,

וּבְסַעֲרוֹת תֵּימָן וָעֶרֶב,

וּנְשׁוֹף הַקֶּטֶב הַמְּרִירִי.

כָּל הַנּוֹשֵׂא בּוֹ אֲבַדוֹן,

לְנֶפֶשׁ בֶּן-תְּמוּתָה יִצְפּוֹן

תַּעֲנוּגִים עַד אֵין הַבִּיעַ –

אוּלַי הוּא סוֹד חַיֵּי-עוֹלָם.

אַשְׁרֵי בִּסְעוֹר רוּחוֹ הִשְׂבִּיעַ

נַפְשׁוֹ בָּהֶם לְנָחֳלָם.

עַל-כֵּן – לַדֶּבֶר שִׁיר-מִזְמוֹר!

לֹא יַבְהִילֵנוּ אֹפֶל בּוֹר,

לֹא יַד הַקֶּטֶב הַקּוֹצֶרֶת.

נִשְׁתֶּה יֵינֵוּ¹ לְשָׁכְרָה,

נִשְׁמַת עָפְרָה נִשְׁאַף כַּוֶּרֶד,

אוּלַי… כְּבָר דֶּבֶר עֲכָרָהּ.

נכנס כהן זקן.

הכוהן. מִשְׁתֵּה לֵצִים, לֵצִים בְּרֶשַׁע-כֶּסֶל!

בְּהִלּוּלוֹת וְזֶמֶר-שִקּוּצִים

חַלֵּל תְּחַלְּלוּ דְמָמָה קוֹדֶרֶת,

זוּ מָוֶת יְפִיצֶנָּה מִסָּבִיב!

לְקוֹל זְוָעוֹת בִּנְהִי הַשַׁכּוּלִים

אֶשָּׂא אֶת תְּפִלוֹתַי בְּבֵית-עַלְמִין,

וְקוֹל צָהֳלַתְכֶם הַנִּתְעָבָה

יַחְרִיד שׁוֹכְנֵי דוּמָה – וְאֶת הָאָרֶץ

יַרְגִּיז עַל גּוּפוֹתָם שֶל הַמֵּתִים.

לוּלֵי תְחִנַּת זְקֵנִים וְאַלְמָנוֹת,

אֲשֶׁר קִדְּשָׁה אֶת קֶבֶר הָרַבִּים, –

הֲלֹא דִמִּיתִי כִּי שֵׁדֵי-מַשְׁחִית

נִשְׁמַת רָשָׁע אוֹבֶדֶת יְיַסֵּרוּ,

צָחוֹק וּגְרוֹר לְתַחְתִּיוֹת שְׁאוֹל.

כמה קולות. מַה נִּמְלְצוּ דְבָרָיו עַל גֵּיהִנֹּם.

כַּלֵּךְ, זָקֵּן! כַּלֵּךְ לְדַרְכְּךָ.

הכוהן. רְאוּ, הִשְׁבַּעְתִּיכֶם בִּדְמֵי קָדְשוֹ

שֶׁל הַגּוֹאֵל, אֲשֶׁר נִצְלַב עָלֵינוּ:

הַשְׁבִּיתוּ אֶת מִשְׁתֵּה הַגִּלּוּלִים,

אִם חֲפַצְתֶּם לִרְאוֹת בְּצֵל-שַׁדַּי

נִשְׁמוֹת אֲהוּבֵיכֶם אֲשֶר שֻׁכָּלוּ.

אִישׁ לְבֵיתוֹ, הַהוֹלְלִים!

הנשיא. בָּתַּינוּ

מָלְאוּ יָגוֹן – הַנֹּעַר שָׂשׂ אֶל גִּיל.

הכוהן. אַתָּה הוּא, וַלְסִינְגְהֶם? אַתָּה הוּא זֶה

אֲשֶׁר לִפְנֵי כִּשְׁלֹשֶׁת שָׁבוּעוֹת

כָּרַעְתָּ וַתַּחְבּוֹק גּוּפַת אִמֶּךָ

וְעַל קִבְרָהּ בְּבֶכִי הִתְפַּלַּשְׁתָּ?

הַתְדַמֶּה, כִּי אֵין הִיא בּוֹכִיָּה,

כִּי אֵין הִיא בּוֹכִיָּה בִּשְׁמֵי-שָׁמַיִם

עַל בְּנָהּ, אֲשֶׁר תִּרְאֵהוּ מִתְהוֹלֵל

וּבְסוֹד אַנְשֵׁי-זִמָּה תִשְׁמַע קוֹלֵהוּ,

הַשָּׁר שִׁירֵי-עִוְעִים לְעֵת מִסְפֵּד,

לְקוֹל תְּפִלּוֹת-הַקֹּדֶשׁ וְהַנֶּהִי?

קוּם בּוֹא אַחְרָי!

הנשיא. הָהּ לָמָּה תַחְרִידֵנִי?

אֵינִי יָכוֹל, אֵינִי צָרִיךְ לָלֶכֶת

אַחְרֶיךָ, הַכֹּהֵן: פֹּה יַעַצְרוּנִי

חַבְלֵי יֵאוּשׁ, זִכְרוֹן הַבַּלָּהוֹת,

הַכֵּר וְדַעַת כֹּבֶד עֲווֹנִי

וְאֵימָתוֹ שֶׁל שִׁמְמוֹן-הַמָּוֶת,

אֲשֶׁר אֶמְצָא בְּצֵל קוֹרַת-בֵּיתִי, –

וְחִדּוּשָׁן שֶׁל צָהֳלוֹת הַפֶּרֶא,

וּמֶגֶד רַעֲלָהּ שֶׁל זוֹ הַכּוֹס,

וְאַף דּוֹדֶיהָ (סְלַח לִי, אֳלוֹהִים)

שֶׁל נֶפֶשׁ אֲבוּדָה, אַךְ נֶאֱהֶבֶת…

צֵל הוֹרָתִי מִפֹּה לֹא יְחַלְּצֵנִי –

עָבַר מוֹעֵד, – שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלְךָ

קוֹרֵא אֵלָי, – חֵן-חֵן עַל שָׁקְדְךָ

לִפְדוֹת נַפְשִׁי… לֵךְ לְשָׁלוֹם, זָקֵן;

אֲבָל אָרוּר כָּל הַהוֹלֵךְ אַחְרֶיךָ.

רבים. !Bravo! bravo גָּדוֹל הוּא נְשִׂיאֵנוּ!

הֲרֵי לְךָ דְּרָשָׁה! כַּלֵּךְ! כַּלֵּךְ!

הכוהן. נִשְׁמַת מַתִּילְדָה, שְׁמַע, קוֹרֵאת אֵלֶיךָ!

הנשיא. קם. נָא הִשָּׁבַע בְּמֹעַל יָד נוֹבֶלֶת

בְּחִוְרוֹנָהּ, כִּי לֹא תוֹסִיף מִקֶּבֶר

הַחְרֵד הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱלַם לָעַד!

הָהּ לוּ הַסְתֵּר יָכֹלְתִּי מֵעֵינֶיהָ,

עֵינֵי אַלְמָוֶת, הַמַּרְאֶה הַזֶּה!

טָהוֹר, חָפְשִׁי וָגֵא אָז חֲשָׁבַתְנִי,

וְעֵדֶן הִשְׁקִיתִיהָ בְּחֵיקִי…

אַיֵּנִי? בַּת הַקֹּדֶשׁ וְהָאוֹר!

אֶרְאֵךְ בַּזְּבוּל, בּוֹ לֹא יִזְכֶּה לִשְׁכּוֹן

רוּחִי, אֲשֶׁר הִשְׁחִית…

קול אשה. הוּא מְשֻׁגָּע –

הוֹזֶה הוּא עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁנִּקְבְּרָה.

הכוהן. נֵלֵךְ, נֵלֵךְ…

הנשיא. אָבִי, בְּשֵׁם שָׁמַיִם,

הַרְפֵּנִי נָא.

הכוהן. יוֹשִׁיעֲךָ הָאֵל;

שָלוֹם עָלֶיךָ, בְּנִי.

הולך. המשתה נמשך.

הנשיא מוסיף לעמוד צולל בהרהוריו.

שפת הדניפּר. בּית־ריחים.

הטוחן ובתו

הטוחן.

הִנֵּה כִּי כֵן אַתֶּן הָעֲלָמוֹת,

כֻּלְּכֶן פְּתַיּוֹת. כִּי יִזְדַּמֵּן לָכֶן

אִישׁ־מַעֲלָה, וְלֹא מִפְּשׁוּטֵי־עָם,

שׂוּמָה הִיא עֲלֵיכֶן לְהַחְזִיקֵהוּ.

בַּמֶּה בְּשֵׂכֶל טוֹב וּבְתֻמַּת־דֶּרֶךְ;

לְפַתּוֹתוֹ בְּנֹעַם וּבְחֻמְרָה;

עִתִּים, בִּשְׂפַת־חִידוֹת, עַל־יָד, עַל־יָד,

לִרְמוֹז עַל נִשּׂוּאִין – וּבְיֶתֶר שְׂאֵת

עַל תֹּם־בְּתוּלִים לִשְׁמוֹר מִכָּל מִשְׁמָר –

מַטְמוֹן שֶׁאֵין עֲרוֹךְ אֵלָיו; כָּמוֹהוּ –

כְּדִבּוּר־פֶּה: יֵצֵא, לֹא תְשִׁיבֶנּוּ.

וּבְהִכָּזֵב תִּקְוַת הַנִּשּׂוּאִין,

הֲלֹא עִם זֹאת תּוּכְלוּ תּוֹעֶלֶת־מָה

הָפִיק לְעַצְמְכֶן – אוֹ בֶּצַע כֶּסֶף

לִבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה; לוּא חֲשַׁבְתֶּן:

"לֹא לְעוֹלָם יִקְשׁוֹר לִי אַהֲבָה

וְתַפְנוּקִים…" – אַךְ לֹא! הֲלִכְמוֹתְכֶן

עֵצָה וְתוּשִׁיָּה! הֲכִי יָאֶה הוּא?

חִישׁ־קַל תֵּלְכוּ שׁוֹלָל; בְּחֵפֶץ־נֶפֶשׁ

כָּל אַוָּתוֹ תִתְּנוּ לוֹ בְּחִנָּם;

הֵן יוֹם תָּמִים תֹּאבוּ לְהִתְרַפֵּק

עַל דּוֹד־לִבְּכֶן, – וְדוֹד־הַלֵּב

הִנֵּה חָמַק־הָלַךְ לוֹ; וְאַתֶּן

רֵיקָם תֵּצֶאנָה. אִי לָכֶן, פְּתַיּוֹת!

וְלֹא שִׁנַּנְתִּי לָךְ שַׁנֵּן הֵיטֵב:

רְאִי, בִּתִּי; שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִכֶּסֶל,

רְאִי וְאַל תַּחְמִיצִי מַזָּלֵךְ,

הַחְזִיקִי בַּנָּסִיךְ, אַךְ לְתֻמֵּךְ

אַל תְּאַבְּדִי נַפְשֵׁךְ. – וּמַה הוֹעַלְתִּי?..

שְׁבִי לָךְ, אֵפוֹא, וּשְׂאִי לָעַד קִינָה

עַל שֶׁאָבַד מִמֵּךְ.

הבת.

אַךְ לָמָּה זֶה

אָמַרְתָּ בְּלִבְּךָ כִּי עֲזָבַנִי?

הטוחן.

מַה פֵּשֶׁר לָמָּה? כַּמָּה פְּעָמִים

הִסְכִּין לָסוּר הֲלוֹם בְּכָל שָׁבוּעַ?

הֲלֹא כָּל יוֹם וָיוֹם, וְיֵשׁ אֲשֶׁר

גַּם שְׁתַּיִם בְּכָל יוֹם – פִּתְאֹם הוֹקִיר

רַגְלָיו מִמֵּךְ – וְזֶה יָמִים תִּשְׁעָה

לֹא רְאִינוּהוּ כָּאן. וּמַה תַּגִּידִי?

הבת.

הִנּוֹ עָסוּק; הַמְּעַט הֵם עִנְיָנָיו?

הֲלֹא אֵינוֹ טוֹחֵן – וְלֹא הַמַּיִם

טוֹרְחִים לְמַעֲנוֹ. רַבּוֹת הִגִּיד לִי,

כִּי אֵין כָּבֵד כְּכֹבֶד עֲמָלוֹ.

הטוחן.

אַךְ הֶבֶל הוּא! הֲיֵשׁ נָסִיךְ עָמֵל,

וּמַה כָּל עֲמָלוֹ? עָרוֹךְ הַצַּיִד,

עָשׂה הַמִּשְתָּאוֹת, עָשׁוֹק שָׁכֵן,

וּגְנוֹב לִבְּכֶן, תַּרְנְגוֹלוֹת פּוֹתוֹת.

בְּמוֹ יָדָיו טוֹרֵחַ, הַמִּסְכֵּן!

וּבִמְקוֹמִי הַמַּיִם!.. יוֹם וָלַיְלָה

אֵין הֶרֶף לִי, וּבְכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה:

זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם יֵשׁ צֹרֶךְ בְּתִקּוּן,

פֹּה דֶלֶף, שָׁם רָקָב. וְלוּא הִשְׂכַּלְתְּ

מָעוֹת־שֶׁל־כְּלוּם לְבֶדֶק הָרֵחַיִם

לִשְׁאוֹל מִן הַנָּסִיךְ, הֲלֹא הֵיטַבְתְּ עֲשׂה.

הבת.

אָח!

הטוחן.

מֶה הָיָה לָךְ?

הבת.

הָס! שָׁמַעְתִּי שַׁעַט

רַגְלֵי סוּסוֹ… הוּא, הוּא!

הטוחן.

רְאִי, בִּתִּי,

שִׁמְרִי עֲצַת אָבִיךְ, זִכְרִי הֵיטֵב…

הבת.

זֶה הוּא, זֶה הוּא!

(נכנס הנסיך. הסיָס מוליך מזה את סוסו.)

הנסיך.

שָׁלוֹם, רֵעַת חַיַּי.

שָׁלוֹם לְךָ, טוֹחֵן.

הטוחן.

נָסִיךְ רַב־חֶסֶד,

בָּרוּךְ לִי בּוֹאֲךָ. יָמִים מִכְּבָר

רְאוֹת מְאוֹר עֵינֶיךָ לֹא זָכִינוּ.

אֵלֵךְ נָא וְאָכִינָה הַתִּקְרֹבֶת.

(יוצא.)

הבת.

אַח, סוֹף־כָּל־סוֹף, זְכַרְתַּנִי וַתָּבוֹא!

הֲלֹא תֵבוֹשׁ שֶׁכָּכָה עִנִּיתַנִי

בְּצִפִּיַּת־חִנָּם אַכְזְרִיָּה?

מַה הִרְהוּרִים לֹא בָּאוּ עַל לִבִּי?

מַה בַּלָּהוֹת נַפְשִׁי לֹא הִבְהִילַתְנִי?

פִּתְאֹם דִּמִּיתִי: הִפִּילְךָ סוּסְךָ

לַבּוֹר, לִיוֵן־צוּלָה, אוֹ דֹב שַׁכּוּל

הִכְרִיעֲךָ בְּיַרְכְּתֵי הַיָּעַר,

אוֹ כִּי חֻלֵּיתָ, אוֹ מָאַסְתָּ בִּי –

אַךְ יְבֹרַךְ הָאֵל! שָׁלוֹם לְךָ,

וְעֹז אַהֲבָתְךָ עָלַי כְּקֹדֶם;

הַאִם לֹא כֵן?

הנסיך.

כְּקֹדֶם, מַלְאָכִי,

לֹא, כִּי יוֹתֵר מִקֹּדֶם.

האהובה.

אַךְ הִנֵּה

עָצוּב אַתָּה. מַה זֶּה קָרְךָ?

הנסיך.

עָצוּב?

אַךְ מַרְאִית־עַיִן הִיא – מִדֵּי אֶרְאֵךְ,

תִּשְׂמַח עָלַי נַפְשִׁי תָמִיד.

היא.

הָהּ לֹא.

בְּשִׂמְחָתְךָ, הֲלֹא עוֹד מִמֶּרְחָק

תָּחוּשׁ אֵלָי, תִּקְרָא: אֵי יוֹנָתִי,

וַהֲשָׁלוֹם לָהּ? וְאַחַר תִּשַּׁק לִי,

תִּשְׁאַל: הַאִם אֶשְׂמַח לִרְאוֹת פָּנֶיךָ,

הַאִם פִּלַּלְתִּי כִּי תַשְׁכִּים לָבוֹא?

כָּעֵת־עַתָּה: תַּקְשִׁיב אֵלַי דוּמָם,

לֹא תְחַבְּקֵנִי, לֹא תִשַּׁק עֵינָי,

אֵין זֹאת כִּי אִם יִדְאַג לִבְּךָ. עַל מַה זֶּה?

וְלֹא עָלַי הָרֹגֶז בְּלִבֶּךָ?

הנסיך.

אֵין אֶת נַפְשִׁי לְהִתְחַפֵּשׂ לַשָּׁוְא.

צָדַקְתְּ: יָגוֹן כָּבֵד אֲנִי צוֹפֵן

בְּתוֹךְ לִבִּי – וְאֵין לְאֵל יָדֵךְ

לֹא לְהָנִיס הַצַּעַר בְּדוֹדַיִךְ,

לֹא לְהָקֵל, אַף לֹא לָקַחַת חֶבֶל.

היא.

אַךְ מַה יִּדְוֶה לִבִּי כִּי לֹא אָצֵר

בְּצָרָתְךָ – גַּלֵּה לִי סוֹד לִבֶּךָ.

תַּרְשֵׁנִי – וְאֶבְכֶּה; אִם תְּמָאֵן –

אֶכְלָא אֶת דִּמְעָתִי מִלַּדְאִיבֶךָ.

הנסיך.

מָה אֶתְבּוֹשֵׁשׁ? אַקְדִּימָה וְיִיטַב.

הֲלֹא תֵדְעִי, נַפְשִׁי, כִּי אֵין בְּרָכָה

אֲשֶׁר תִּכּוֹן לָעַד: לֹא יַחַשׂ רָם

לֹא יֹפִי, וְלֹא כֹּחַ, אַף לֹא עשֶׁר,

לֹא יִמָּלֵט דָּבָר בְּיוֹם עֶבְרָה.

וְאָנוּ – הֲלֹא כֵן, צִפּוֹר־נַפְשִׁי? –

יָדַעְנוּ אשֶׁר; לַמִּצְעָר, אֲנִי

אֻשַּׁרְתִּי בָּךְ, בְּעֹז אַהֲבָתֵךְ.

וּבְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף עוֹד וְיִקְרֵנִי,

וּבְכָל אֲשֶׁר אֶהְיֶה, לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ,

רֵעַת חַיַּי; אֲשֶׁר הַיּוֹם יֹאבַד לִי,

דָבָר לֹא יְמִירֶנּוּ לְעוֹלָם.

היא.

עוֹד פֵּשֶׁר אֲמָרֶיךָ יַפְלִיאֵנִי,

וּכְבָר אֶפְחָד. גּוֹרָל זוֹמֵם עָלֵינוּ,

יַחְרשׁ עָלֵינוּ רָע בַּל־יְדַעְנוּהוּ.

אוּלַי פְּרִידָה הִיא זוֹ.

הנסיך.

לִבֵּךְ הִגִּיד לָךְ.

פְּרִידָה גָזַר עָלֵינוּ הַגּוֹרָל.

היא.

מִי יַפְרִידֵנוּ? הֲנִבְצַר מִמֶּנִּי

הֲלוֹך עִמְּךָ בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ?

כְּנַעַר אֶתְחַפֵּשׂ, בֶּאֱמוּנָה

אֲשָׁרֶתְךָ בַּדֶּרֶךְ, בַּמַּסָּע,

אוֹ בַּקְּרָבוֹת – כִּי לֹא יָרֵאתִי קְרָב –

אִם־נָא אֶת פָּנֶיךָ. זֹאת לֹא זֹאת.

אוּלַי לִבְחוֹן אָמַרְתָּ כִּלְיוֹתַי,

אוֹ לְהָתֵל בִּי הִתוּלִים שֶׁל הֶבֶל.

הנסיך.

לֹא, אֵין עִמִּי הַפַּעַם הִתוּלִים.

לִבְחוֹן אֶת כִּלְיוֹתַיִךְ אֵין לִי חֵפֶץ,

אַף לֹא אָכִין לַדֶּרֶךְ פְּעָמַי,

אוֹ אֱלֵי קְרָב – בְּצֵל בֵּיתִי אֵשֵׁב,

אַךְ אֹנֶס הוּא כִּי נִפָּרֵד לָעַד.

היא.

חַכֵּה, עַתָּה הֵבַנְתִּי אֶת הַכֹּל.

אַתָּה נוֹשֵׂא אִשָּׁה.

(הנסיך מחריש).

אִשָּׁה!

הנסיך.

מֵאֹנֶס.

שִׁפְטִי נָא אַתְּ. אֵין חֹפֶשׁ לַנְּסִיכִים,

כְּדֶרֶךְ עֲלָמוֹת – לֹא כִּלְבָבָם

יִשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים, כִּי לְתַכְלִית

וְלֹא־לָהֶם, לְבֶצַע זוּלָתָם.

הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם יְנַחֲמוּךְ.

אַל תִּשְׁכָּחִינִי; קְחִי נָא לְמַזְכֶּרֶת

טוֹטֶפֶת זוֹ – תְּנִי אֶעֶנְדֶנָּה לָךְ.

וְעוֹד עִמִּי עֲנָק לְצַוָּארַיִךְ –

קָחִיהוּ מִיָּדִי. וְזאֹת אַף זֹאת:

הִבְטַחְתִּי לְאָבִיךְ. מִסְרִיהוּ לוֹ.

נותן בידיה שק מלא זהב.

שָׁלוֹם.

היא.

חַכֵּה; עָלַי לוֹמַר לְךָ,

שָׁכַחְתִּי מָה.

הנסיך.

זִכְרִי נָא.

היא.

בִּשְׁבִילְךָ

מוּכֶנֶת אָנֹכִי… לֹא זֹאת… חַכֵּה –

לֹא יִתָּכֵן, כִּי בְּאָמְנָה תוּכַל

לָנֶצַח לְעָזְבֵנִי… אַף לֹא זֹאת…

אָכֵן!.. הִנֵּה זָכַרְתִּי: יַלְדְּךָ

הַיּוֹם רָחַשׁ מִתַּחַת לְלִבִּי.

הנסיך.

אֻמְלֶלֶת! מַה יִּהְיֶה? לוּא בִּשְׁבִילוֹ

שִׁמְרִי נָא אֶת נַפְשֵׁךְ; כִּי לֹא אֶטּוֹשׁ עוֹד

לֹא אֶת יַלְדֵּךְ שֶׁלָּךְ וְלֹא אוֹתָךְ.

עִם הַיָּמִים, אוּלַי, גַם בּוֹא אָבוֹא

לְפָקְדְכֶם. אִמְצִי, אַל תֵּעָצֵבִי.

תְּנִי אֲחַבְּקֵךְ בְּפַעַם אַחְרוֹנָה.

(בצאתו.)

אוּף! תַּם הַכֹּל – וּכְמוֹ רָוַח לַנֶּפֶשׁ.

יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי סַעַר, וְהִנֵּה

יָצָאתִי בְּשָׁלוֹם.

(יוצא. היא עומדת בלי נוע).

הטוחן

(נכנס.)

אוּלַי תוֹאִילוּ

לָסוּר לַטַּחֲנָה… אֲבָל אַיֵּהוּ?

אִמְרִי, אֵי הַנָּסִיךְ? וָה־וָה! אֵיזוֹ

טוֹטֶפֶת! מְשֻׁבֶּצֶת אַבְנֵי־חֵן!

אֵשׁ־לַפִּידוֹת! גַּם חֲרוּזִים!.. אָכֵן,

כְּיַד הַמֶּלֶךְ, אֵיזֶה בַּעַל־חֶסֶד!

וּמַה זֶה? צְרוֹר! וְלֹא שֶׁל כֶּסֶף הוּא?

אַךְ לָמָּה תַעֲמוֹדִי, גַּם תַּחְרִישִׁי,

אַף הֶגֶה לֹא תוֹצִיאִי? הַאֻמְנָם

מִגִּיל־פִּתְאֹם הֻכֵּית בְּתִמָּהוֹן,

אוֹ אֲחָזֵךְ שָׁבָץ?

הבת.

לֹא אַאֲמִין,

לֹא יִתָּכֵן. הֵן כָּכָה אֲהַבְתִּיהוּ.

הַזְּאֵב־מִיַּעַר הוּא? אוֹ לֵב שָׂעִיר

הוּא לְבָבוֹ?

הטוחן.

עַל מִי זֶה תְדַבֵּרִי?

הבת.

הַגִּידָה, אָב רַחוּם, אֵיכָה יָכֹלְתִּי

לְהַרְעִימוֹ? אֵיךְ בְּיָמִים שִׁבְעָה

פָּנָה זִיוִי וּכְלֹא הָיָה? אוֹ אִם

הִשְׁקוּהוּ תַּרְעֵלָה?

הטוחן.

מַה זֶּה הָיָה לָךְ?

הבת.

אָבִי, הָלַךְ דוֹדִי. הִנֵּה דוֹהֵר הוּא! –

וַאנִי, סְכָלָה, לָלֶכֶת נְתַתִּיהוּ,

וְלֹא הֶחְזַקְתִּי בְּכַנְפֵי בִּגְדּוֹ,

בְּרֶסֶן סוּסָתוֹ לֹא נֶאֱחַזְתִּי!

וְלוּא בְּעֶבְרָתוֹ עָלַי קִצֵּץ

יָדַי עֲדֵי מַרְפֵּק, וְלוּא כָּרֶגַע

פַּרְסוֹת סוּסוֹ שָׂמוּנִי לְמִרְמָס!

הטוחן.

הוֹזָה אַתְּ!

הבת.

הָהּ, אֵין חֹפֶשׁ לַנְּסִיכִים

כְּדֶרֶךְ עֲלָמוֹת, לֹא כִּלְבָבָם

יִקְחוּ לָהֶם נָשִׁים… אוּלָם חָפְשִׁים הֵם,

בָּרוּךְ הָאֵל, פַּתּוֹת וּנְדוֹר וּבְכוֹת,

אַף לְמַלֵּל: הִנֵּה נָא אֲבִיאֵךְ

הֵיכַל־עָנְגִּי, בְּסֵתֶר חֲדָרַי,

וְאַלְבִּישֵׁךְ שָׁנִי וַעֲדָנִים.

חָפְשִׁים הֵם לְלַמֵּד עַלְמָה פּוֹתָה

לְעֵת חֲצוֹת לָצֵאת לִשְׁרִיקָתָם

וּבְצֵל הַטַּחֲנָה לֵישֵׁב עַד שַׁחַר.

אַךְ טוֹב לְלֵב נָסִיךְ לְהִתְעַנֵּג

עַל סִבְלוֹתֵינוּ וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ,

לְכִי לָךְ, יוֹנָתִי, בַּאְשֶׁר תֵּלֵכִי,

וֶאֱהָבִי לָךְ כְּנַפְשֵׁךְ.

הטוחן.

הָהּ, זֶהוּ!

הבת.

אַךְ מִי הִיא כַּלָּתוֹ? וְאֵיזוֹ הִיא

שֶׁהֱמִירַנִי בָּהּ? אֲנִי אֶחְקוֹר,

אֲנִי אֶמְצָא – אַגִּיד לָהּ, לַמִּרְשַׁעַת:

הַרְפִּי מִן הַנָּסִיךְ, – כִּי לֹא יָשׁוּטוּ

שְׁתֵּי זְאֵבוֹת יַחְדָּו בַּגָּיְא.

הטוחן.

פְּתַיָּה!

נָסִיךְ כִּי יְאָרֵשׂ לוֹ כַּלָּתוֹ,

מִי יְנִיאֶנּוּ? זֶהוּ הַדָּבָר.

וְלֹא אָמַרְתִּי לָךְ…

הבת.

אֵיכָה יָכֹל

לְהִפָּרֵד מִמֶּנִּי נְדִיבוֹת

וּמַתָּנוֹת לָתֵת – לֹא יֵאָמֵן! –

גַּם כֶּסֶף! לְכַפֵּר נַפְשׁוֹ בִּקֵּשׁ,

מַחְסוֹם־זָהָב אָמַר לָשִׂים לְפִי,

לְבַל תֵּצֵא שְׁמוּעָה רָעָה עָלָיו,

וְלֹא תָבוֹא עַד אֵשֶׁת־נְעוּרָיו.

אַךְ, הֵא, שָׁכַחְתִּי – כֶּסֶף זֶה בִּקֵּשׁ

לִמְסוֹר לְךָ, שַׁלְמֵי־תוֹדָה עַל כִּי

הֵיטַבְתָּ עִמָּדוֹ, כִּי לְבִתְּךָ

הִנַּחְתָּ לַעֲגוֹב עָלָיו וְלֹא

כִּהִיתָ בָּהּ… תִּצְמַח לְךָ בְּרָכָה

מֵאָבְדָנִי.

(נותנת לו את השק).

הטוחן.

אֲבוֹי שֶׁכָּךְ בָּאַנִי!

שֶׁכָּךְ שׁוֹמְעוֹת אָזְנַי! אַךְ חֵטְא הוּא לָךְ

לְהִתְלוֹנֵן מָרָה עַל מוֹלִידֵךְ.

הֵן יְחִידָה אַתְּ לִי בְּעוֹלָמִי,

אַחַת נֶחָמָתִי לְעֵת זִקְנָה לִי.

הַיִפָּלֵא, אֵפוֹא, כִּי פִּנַּקְתִּיךְ?

יִסְּרַנִי יָהּ, כִּי בְּרִפְיוֹן־יָדַיִם

חוֹבַת־אָבוֹת עָשִׂיתִי.

הבת.

אַח, מַחְנָק!

נָחָשׁ שֶׁל כְּפוֹר חוֹנֵק גַּרְגְּרוֹתַי…

נָחָשׁ, נָחָשׁ עָנַק לְצַוָּארִי

וְלֹא פְּנִינִים.

(קורעת הפנינים מעל צוארה).

הטוחן.

הִתְאוֹשְׁשִׁי!

הבת.

וּלְוַאי

כֵּן אֶקְרָעֵךְ כְּדָג, נָחָשׁ מִרְשַׁעַת,

מַפְרֶדֶת־אַלוּפִי הָאֲרוּרָה!

הטוחן.

קוֹדַחַת אַתְּ, קוֹדַחַת.

הבת.

(מסירה הטוטפת מעל ראשה).

הֵא נִזְרִי,

זֶה נֵזֶר הַכְּלִמּוֹת! בּוֹ הַשָּׂטָן

קִדְּשָׁנוּ בִּבְרִיתוֹ, בְּעֵת וִתַּרְתִּי

עַל כָּל אֲשֶׁר הוֹקַרְתִּי לְפָנִים.

הוּפְרָה הַבְּרִית, – יֹאבַד אֵפוֹא נִזְרִי!

משליכה את הטוטפת לדניפר.

עַתָּה הֵקִיץ הַקֵּץ.

(מתנפלת לתוך הנהר).

הטוחן.

(נופל ארצה). הוֹ, וַי לִי, וַי לִי!

ארמון הנסיך

חתונה.

(החתן והכלה מסובים אל השולחן, אורחים, מקהלת עלמות).

השׁדכן.

בְּקוֹל־שָׂשׂוֹן חַגּוֹנוּ הַכְּלוּלוֹת.

נוּ, שְׂמַח, נָסִיךְ, בְּאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ.

תִּזְכּוּ לְאַהֲבָה וְשׂבַע־נַחַת,

וְאָנוּ – לְמִשְׁתִּים בְּהֵיכַלְכֶם.

אַךְ לָמָּה זֶה תַּחְרֵשְׁנָה הַבָּנוֹת,

הַבַּרְבּוּרוֹת מַדּוּעַ תֵּאָלַמְנָה?

הֲתַמּוּ רְנָנוֹת וְאֶפֶס שִׁיר?

אוֹ כִּי גְרוֹנְכֶן נִחַר מֵרֹב זַמֵּר?

המקהלה

אוֹי־נָא, שַׁדְכָנִי שֶׁלִּי,

אוֹי־נָא, בַּטְלָנִי שֶׁלִּי!

בֵּי־כַלָּה נָסַעְתָּ לָךְ,

בַּמִּקְשָׁה פָּגַעְתָּ לָךְ,

הַשֵּׁכָר שָׁפַכְתָּ שָׁם,

הַמִּקְשָׁה הִטְפַּחְתָּ שָׁם,

לַיְתֵדוֹת סָגַדְתָּ,

מוּל הַשַּׁעַר קַדְתָּ:

שַׁעַר־שַׁעֲרַיִם לִי,

הָאֶר נָא עֵינַיִם לִי,

בֵּי־כַלָּה הוֹרֵנִי נָא.

שַׁדְכָנִי, הַחְכִּימָה נָא,

צְרוֹר הַכֶּסֶף שִׂימָה נָא,

צְרוֹר הַכֶּסֶף הַב נָא,

עֲלָמוֹת תֹּאהַבְנָה.

השדכן.

לֵצָנִיּוֹת! מִין זֶמֶר שֶׁבָּחְרוּ!

הֵא, הֵא לָכֶן, וְאַל־נָא בְּתַרְעֹמֶת.

(נותן מתנת כסף לעלמות).

קול.

עַל־חַצְצֵי נַחַל, עֲלֵי חוֹל צָהֹב

שָׁטְפָה־הָלְכָה לָהּ שִׁבֹּלֶת נָהָר,

דָּגִים שְׁנַיִם בַּנָּהָר יְשׁוֹטֵטוּ,

דָּגִים שְׁנַיִם, צֶמֶד בְּנֵי־סְנַפִּיר.

הֲשָׁמַעַתְּ, אֲחוֹתִי דָגָה,

אֶת הַנִּהְיוֹת אֲשֶׁר בְּמֵי הַנַּחַל?

אֵיכָה אֶמֶשׁ יָרְדָה עַלְמָה מְצוּלוֹתֵינוּ,

טָבֹעַ וְקַלֵּל אֶת דּוֹד־לְבָבָהּ?

השדכן.

אַיְלוֹת־הַחֵן! מַה דְּבַר הַשִּׁיר הַזֶּה?

לֹא שִׁיר־כְּלוּלוֹת הוּא, כִּמְדֻמַנִי; לֹא.

וּמִי בָּחַר בּוֹ? אָהּ?

העלמות.

לֹא אָנֹכִי –

לֹא אָנֹכִי – לֹא אָנוּ…

השדכן.

מִי אֵפוֹא?

(קול לחש ומבוכה בקרב העלמות).

הנסיך.

יָדַעְתִּי מִי.

(קם מעם השולחן ואומר בלחש לשר־האורוה).

הִיא נִתְגַּנְּבָה לְכָאן.

מַהֵר וְהוֹצִיאֶנָּה, וַחֲקוֹר,

מִי זֶה הֵעֵז לְהַכְנִיסָהּ.

(שר־האורוה נגש אל העלמות).

הנסיך.

(יושב. לנפשו.)

אֵין זֹאת

כִּי אִם זוֹמֶמֶת הִיא עֲשׂוֹת הַפַּעַם

שַׁעֲרוּרָה, עַד לֹא אֵדַע לְאָן

אֶשָּׂא אֶת חֶרְפָּתִי.

שר־האורוה.

לֹא מְצָאתִיהָ.

הנסיך.

חַפֵּשׂ. הִיא פֹּה, יָדַעְתִּי זֹאת. זוֹ הִיא

שֶׁשָּׁרָה אֶת הַשִּׁיר.

אורח.

אַח, זֶהוּ תְמָד!

רַגְלַיִם יְשׁוּפֵנִי אַף קָדְקֹד –

אַךְ מַר מְעָט: וְיֵשׁ לְהַמְתִּיקוֹ.

(החתן והכלה מתנשקים. נשמע קול צעקה חרישית).

הנסיך.

זוֹ הִיא! קוֹל קִנְאָתָהּ הוּא זֶה.

(לשר האורוה).

וּבְכֵן?

שר־האורוה.

בְּשׁוּם מָקוֹם לֹא מְצָאתִיהָ.

הנסיך.

גֹּלֶם.

השושבין.

(קם).

עֵת לְהוֹלִיךְ הַצֶּמֶד לְיִחוּד

וְעַל רֹאשָׁם לִזְרוֹת כִּשּׁוּת בַּפֶּתַח?

(כולם קמים).

השדכנית.

אָכֵן, הָעֵת! יוּבָא הַתַּרְנְגוֹל.

(מאכילים את החתן והכלה מבשר התרנגול, לאחר מכן זורים עליהם כישות – ומוליכים אותם לחדר־היחוד).

השדכנית.

אַל בֶּכִי, נְסִיכָה נָאָה, אַל פַּחַד.

עֲשִׂי רְצוֹן אִישֵׁךְ.

(החתן והכלה פורשים לחדר־היחוד, כל האורחים מסתלקים, חוץ מן השדכנית והשושבין).

השושבין.

אֵי כּוֹס? עַד בֹּקֶר

עַל סוּס אֶרְכַּב אֶל מוּל חַלּוֹנֵיהֶם,

וְטוֹב לִי הִתְחַזְּקִי בְּכוֹס שֶׁל יָיִן.

השדכנית.

(מוזגת לו כוס.)

לְגוֹם נָא לְחַיֶּיךָ.

השושבין.

אוּף! חֵן־חֵן.

הַכֹּל עָלָה בְּסִמָן־טוֹב, לֹא כֵן?

תִּפְאֶרֶת חֲתֻנּוֹת!

השדכנית.

בָּרוּךְ הָאֵל,

הַכֹּל לְטוֹב, – אַךְ זֹאת לֹא לְטוֹבָה…

השושבין.

לֵאמוֹר?

השדכנית.

לֹא לְטוֹבָה הוּשַׁר הַשִּׁיר,

לֹא שִׁיר־כְּלוּלוֹת, אַךְ אֵל יוֹדֵעַ מָהוּ.

השושבין.

הָעֲלָמוֹת הַלָּלוּ – זֶה דַרְכָּן

לְהִתְעוֹלֵל. הֲנִשְׁמְעָה כָּזֹאת

לַשְׁבִּית חֲתֻנָתוֹ שֶׁלַּנָּסִיךְ!

אֵצֵא־נָא וְרָכַבְתִּי עַל סוּסִי.

שָׁלוֹם לָךְ מַחְמַלְתִּי.

(יוצא.)

השדכנית.

לִבִּי, לִבִּי!

לֹא בְּשָׁעָה טוֹבָה חַגּוֹנוּ הַכְּלוּלוֹת.

בעליה – הנסיכה והאומנת

הנסיכה.

הָס – אֵין זֶה קוֹל שׁוֹפָר? לֹא, אֵין הוּא בָּא.

אַח, אוֹמַנְתִּי, עוֹדֶנּוּ חֲתָנִי,

לֹא זָז כִּמְלוֹא הַשַּׁעַל מִלְּחַבְּבֵנִי

וְאֶת עֵינוֹ מִמֶּנִי לֹא גָרַע.

נִשֵּׁאנוּ – וַיְשַׁנֶּה אֶת טַעֲמוֹ.

עַתָּה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר יְעִירֵנִי

וִיצַו לַחְבּוֹשׁ סוּסֵהוּ לְרִכְבָּה;

עַד לֵיל יִסַּע, הָאֵל יוֹדֵעַ אָן;

וְכִי יָשׁוּב, כִּלְאַחַר־פֶּה יַפְטִיר

דִּבּוּר־שֶׁל־חִבּוּבִין, כִּלְאַחַר יָד

יִטְפַּח בְּרֹךְ עַל עוֹר־פָּנַי הַצַּח.

האומנת.

הוֹ בַּת־נָדִיב, הַגֶּבֶר כַּשֶּׂכְוִי:

קִירִי־קוּקוּ! רִפְרֵף כָּנָף – וְגָז.

וְהָאִשָּׁה – כָּמוֹהָ כַּדּוֹגֶרֶת:

רִבְצִי רָבוֹץ וְאֶפְרוֹחִים הַמְלִיטִי.

עוֹדוֹ חָתָן – יִדְבַּק וְלֹא יָמוּשׁ עוֹד;

לֹא שְׁתִי, לֹא אֹכֶל – עַיִן לֹא תִּשְׂבָּע.

הָיָה לְאִישׁ – וּבָאוּ עִסּוּקִים.

אוֹ עֵת לִפְקוֹד נָוָם שֶׁל הַשְּׁכֵנִים,

אוֹ עֵת לָצֵאת לְצֵיד הַבַּזְיַרִים,

אוֹ רוּחַ רָע נוֹשְׂאֵהוּ אֶלֵי קְרָב,

הֲלוֹם וְהֵנָּה – בַּיְתָה לֹא יִשְׁכּוֹן.

הנסיכה.

מַה דַּעְתֵּךְ? וְלֹא חָמַד בַּסֵּתֶר

אַחֶרֶת עַל פָּנַי?

האומנת.

חָלִילָה לָךְ:

וְכִי בְּמִי יוּכַל לַהֲמִירֵךְ?

אַתְּ כְּלִיל־הַמַּעֲלוֹת: מִכְלוֹל כָּל־יֹפִי,

גַּם טוּב מִדּוֹת, גַּם שֵׂכֶל. אַדְרַבָּה:

בְּמִי, אֵפוֹא, יִמְצָא עוֹד, וְלֹא בָּךְ,

סְגֻלּוֹת אֲשֶׁר כָּאֵלֶּה?

הנסיכה.

לוּ תְפִלָּתִי יִרְצֶה הָאֱלֹהִים

לָתֵּת פְּרִי בֶּטֶן לִי! אוֹ־אָז הִצְלַחְתִּי

אֶל לֵב אִישִׁי הָשֵׁב לְאָהֳבֵנִי…

אָה! הֶחָצֵר כְּבָר צַיָּדִים מָלֵאָה.

אִישִׁי חָזַר. אַךְ לָמָּה לֹא אֶרְאֶנּוּ?

נכנס־רב הצידים.

וְהַנָּסִיךְ אַיֵּהוּ?

רב־הצידים.

הַנָּסִיךְ

צִוָּנוּ כִּי נָשׁוּב.

הנסיכה.

וְהוּא?

רב הצידים.

נוֹתַר

בַּיַּעַר לְבַדּוֹ עַל שְׂפַת הַדְּנֶפְּר.

הנסיכה.

הַמְלָאֲכֶם לִבְּכֶם אֶת הַנָּסִיךְ

לִנְטוֹשׁ בָּדָד? שְׁקִידָה שֶׁל מְשָׁרְתִים!

חִזְרוּ מִיָּד, מִיָּד אֵלָיו דַּהֵרוּ!

הַגִּידוּ לוֹ, כִּי שְׁלַחְתִּיכֶם אֵלָיו.

רב הצידים יוצא.

הוֹ אֵל־עֶלְיוֹן! בְּאִישׁוֹן־לֵיל בַּיַּעַר

שָׁם פְּרִיץ־חַיּוֹת יָשׁוּט וּפְרִיץ־אָדָם

וְהַשָּׂעִיר – הַכֹּל נָכוֹן לְאֵיד.

מַהֵר הַדְלִיקִי נֵר־שֶׁל־אִיקוֹנִין.

האומנת.

מִיָּד, אוֹרִי, מִיָּד…

דניפר. לילה

רוסלקות.

מִקְהֶלֶת צוֹהֶלֶת

בַּלַּיְלָה מִתְּהוֹם

עָלִינוּ, חַמּוֹנוּ

מִסַּהַר בָּרוֹם.

כִּי אָהַבְנוּ לַיְלָה־לַיְלָה

מְצוּלוֹת־נָהָר לִנְטוֹשׁ

וְחֶלְקַת־מֵימָיו לְמַעְלָה

לַחֲצוֹת בְּהֶנֶף־רֹאשׁ,

זוֹ אֶל זוֹ נִקְרָא בֶּחָיִל,

וְקוֹלֵנוּ גִיל וּשְׂחוֹק,

וּמְיַבֶּשֶׁת רוּחַ לַיִל

שְׂעָרֵנוּ הַיָּרֹק.

אחת.

הַסּוּ, הָס! בְּחֹרֶשׁ־יַעַר

מִי בָּאֲפֵלָה נִסְתָּר.

שניה.

מִי בֵּינֵינוּ וְהַסַּהַר

מְשׁוֹטֵט בְּחוֹף־נָהָר.

­ (מסתתרות).

הנסיך.

מַרְאוֹת עוֹטֵי־יָגוֹן אֲשֶׁר יָדַעְתִּי!

הֲלֹא אַכִּיר כָּל חֵפֶץ עַל סְבִיבָי –

הִנֵּה הַטַּחֲנָה! הִיא כְּבָר חָרֵבָה;

שָׁבְתָה חֶדְוַת קוֹלָם שֶׁל גַּלְגַּלֶיהָ;

בָּטֵל הַטְּחוֹן – הֲמֵת גַּם הַזָּקֵן?

קָצְרוּ יְמֵי אֶבְלוֹ עַל שְׁכוֹל הַבַּת.

פֹּה שְׁבִיל נִפְתַּל – הַחֲרוּלִים כִּסּוּהוּ,

יָמִים רַבִּים לֹא בָּא לְכָאן אָדָם;

גִּנָּה סוּגָה הָיְתָה פֹּה – הַאֻמְנָם

גָּדְלָה עַד הֱיוֹתָהּ לְחֹרֶשׁ־יָעַר?

וְזֶה אַלּוֹן־הַבְּרִית, הַנַּעֲרָה

חִבְּקַתְנִי פֹּה וְשָׁחָה וְנָדַמָּה…

הֲיִתָּכֵן?

(נגש אל העצים, העלים נושרים.)

אַךְ מַה זֹּאת? הֶעָלִים

קָמְלוּ, צָפְדוּ פִּתְאֹם וּבְקוֹל שָׁאוֹן

נָשְׁרוּ, כִּנְשׁוֹר הָאֵפֶר, עַל רֹאשִׁי.

עֵירֹם וּשְׁחוֹר נִצָּב הוּא לְנֶגְדִּי

כְּעֵץ אָרוּר.

(נכנס זקן לבוש קרעים, עירום חצי גופו.)

הזקן.

שָׁלוֹם, שָׁלוֹם עָלֶיךָ,

חָתָן.

הנסיך.

הוֹ מִי אַתָּה?

הזקן.

עוֹרֵב מִיָּעַר.

הנסיך.

אֵיכָכָה? הַטּוֹחֵן הוּא.

הזקן.

מִי טוֹחֵן!

מָכַרְתִּי הַטַּחְנָה לְשֵׁד־כִּירַיִם,

וְהַמָּעוֹת הִפְקַדְתִּי בִּידֵי

רוּסַלְקָה, זוֹ בִּתִּי הַיִּדְעוֹנִית.

הֵן הֻטְמְנוּ בְּתַחְתִּיּוֹת הַדְּנֶפְּר,

דָּגָה שְׁתוּמַת־הָעַיִן תִּשְׁמְרֵן.

הנסיך.

אֻמְלָל, הוּא נִשְׁתַּגָּע. עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו

יָפוּצוּ כְּעָבִים בְּשֹׁךְ הַסָּעַר.

הזקן.

מַדּוּעַ תְּמוֹל אֵלֵינוּ לֹא הוֹפָעְתָּ?

מִשְׁתֶּה עָרַכְנוּ, גַּם צִפִּינוּ לָךְ.

הנסיך.

וּמִי צִפָּה לִי?

הזקן.

מִי? אָכֵן, בִּתִּי.

הֲלֹא תֵדַע, הִתַּרְתִּי הָרְצוּעָה

וּדְרוֹר לָכֶם קָרָאתִי: לוּא תֵשֵׁב

עִמְּךָ בַּלַּיְלָה עַד קְרִיאַת הַגֶּבֶר,

וְלֹא אַכְלִים דָּבָר.

הנסיך.

טוֹחֵן אֻמְלָל!

הזקן.

מַה לִּי וְלַטּוֹחֵן? הֲלֹא שָׁמַעְתָּ,

עוֹרֵב אֲנִי, וְלֹא טוֹחֵן. פְּלִיאָה הִיא:

בְּעֵת אֲשֶׁר קָפְצָה (הֲלֹא תִּזְכּוֹר?)

הַמַּיְמָה, רַצְתִּי חִישׁ בְּעִקְּבוֹתֶיהָ,

וּמִן הַצּוּר הַהוּא לִקְפּוֹץ אָמַרְתִּי,

לְפֶתַע חַשְׁתִּי: שְׁתֵּי כַּנְפֵי אֵיתָן

צָמְחוּ חִישׁ־קַל מִתַּחַת לִשְׁחָיַי

וּבָאֲוִיר תְּלָאוּנִי. מִנִּי אָז

אָעוּפָה כֹּה וָכֹה, פֹּה אֲנַקֵר

נִבְלַת־פָּרָה, וּפֹה עַל תֵּל־שֶׁל־קֶבֶר

אֵשֵׁב וַאֲקַרְקֵר.

הנסיך.

הוֹ שֹׁד וָשֶׁבֶר!

וּמִי שׁוֹקֵד עָלֶיךָ?

הזקן.

כֵּן, רָאוּי הוּא

לִשְׁקוֹד עָלַי מְעָט. זָקֵן אֲנִי

וּמִשְׁתּוֹבֵב. שׁוֹקְדָה עָלַי, חֵן־חֵן,

בַּת־הָרוּסַלְקָה.

הנסיך.

מִי?

הזקן.

נֶכְדָּה.

הנסיך.

אֵין שַׁחַר

לְדִבּוּרָיו. זָקֵן, הֲלֹא בַּיַּעַר

אוֹ בָּרָעָב תָּמוּת, אוֹ תִטְרָפְךָ

חַיָּה. אוּלַי תָבוֹא אֶל אַרְמוֹנִי

לִשְׁכּוֹן עִמִּי?

הזקן.

עִמְּךָ? הוֹ לֹא! חָלִילָה!

אֶפָּת לְךָ, וְשָׁמָּה תְּחַנְּקֵנִי

בַּעֲנָקְךָ. פֹּה חַי אֲנִי, חָפְשִׁי,

שָׂבֵעַ. אִי אֶפְשִׁי בְּאַרְמוֹנֶךָ.

(מסתלק).

הנסיך.

אָכֵן, אֲנִי עוֹלַלְתִּי זֹאת! נוֹרָא הוּא

הַשִּׁגָּעוֹן. הַמָּוֶת קַל מִמֶּנוּ.

כִּי אֶל הַמֵּת נַבִּיט בְּדֶרֶךְ־אֶרֶץ

וְנִתְפַּלֵּל לְנִשְׁמָתוֹ. הַמָּוֶת

יַשְׁוֶה אֵלָיו כָּל נֶפֶשׁ. אַךְ אָדָם

בְּשִׁגְעוֹנוֹ יִהְיֶה לְלֹא־אָדָם.

לַשָּׁוְא בּוֹ הַדִּבֵּר, לֹא עוֹד יִמְשׁוֹל

בְּמוֹצָאֵי שְׂפָתָיו, אָחִי תֹאמַר לוֹ

חַיַּת־הַבָּר, וַאֲנָשִׁים יַבְזוּהוּ,

הַפְקֵר לַכֹּל, לֹא יִשְׁפְּטֶנּוּ אֵל.

זָקֵן אֻמְלָל! מַרְאֵהוּ הָאָיֹם

כָּל יִסּוּרֵי הַנֹּחַם בִּי הֵעִיר!

(רב־הצידים).

הִנֵּהוּ. מְצָאנוּהוּ, סוֹף־כָּל־סוֹף!

הנסיך.

מַה נִּזְעַקְתֶּם?

רב־הצידים.

שְׁלָחַתְנוּ הַנְּסִיכָה,

כִּי דָאֲגָה לוֹ.

הנסיך.

קַצְתִּי בְּחַיַּי

מִפְּנֵי דַאֲגָתָהּ! אֵינֶנִּי יֶלֶד

לְבִלְתִּי צֵאת־וּבוֹא בִּבְלִי אוֹמֵן.

הולך.

(רוסלקות מופיעות על פני המים).

רוסלקות.

בְּנוֹת־הַמַּיִם, שֶׁמָּא נַעַל,

נִרְדְּפֵם וְנַשִּׂיגֵם,

וּבְשִׁקְשׁוּק וּשְׁרקֹ וָצַהַל

אֶת סוּסֵימוֹ נְהוֹמֵם?

עֵת לָשׁוּב. הֶחְשִׁיךְ הַיַּעַר,

צוֹנְנִים מֵימֵי נָהָר,

אֶת נָגְהוֹ אָסַף הַסַּהַר,

קוֹל הַגֶּבֶר בָּא מִכְּפָר.

אחת.

אַל נָחִישׁ עוֹד פְּעָמֵינוּ.

שניה.

לֹא, כִּי חִישׁ נְמַהֲרָה.

מְיַחֶלֶת לְשׁוּבֵנוּ

אֲחוֹתֵנוּ הַגְּבִירָה.

(נעלמות.)

תחתיוֹת הדניפר – ארמון הרוסלקות

(רוסלקות טוות על־יד גבירתן.)

גברת הרוסלקות.

הַרְפֶּינָה מִן הַטְּוִי. שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ

יָקָר הוֹלֵךְ יָרֵחַ. רַב לָכֶן,

עֲלֶינָה לְשַׂחֵק עַל־פְּנֵי הַמַּיִם,

אַךְ אַל לָכֶן חַבֵּל הַיּוֹם בְּאִישׁ,

לֹא לְדַגְדֵּג, חָלִילָה, עוֹבֵר־אֹרַח,

לֹא לְהַכְבִּיד רִשְׁתָּם שֶׁל דַּיָּגִים

בְּעֵשֶׂב וְטִינָה, לֹא טַף לִלְכּוֹד

בְּשִׂיחַ־אַגָּדוֹת עַל דַּג־זָהָב.

(נכנסת בת־הרוסלקה.)

אֵיפֹה הָיִית?

הבת.

לַיַּבָּשָׁה יָצָאתִי

אֶל סַבָּא. הוּא מַפְצִיר בִּי לְלַקֵּט

מִתַּחְתִּיּוֹת נָהָר אֶת צְרוֹר כַּסְפּוֹ,

אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ אֵלֵינוּ לְפָנִים

אֶל הַמְּצוּלוֹת. הִרְבֵּיתִי לְחַפְּשׂוֹ;

אוּלָם צוּרַת־מַטְבֵּעַ לֹא יָדַעְתִּי.

אָסַפְתִּי וָאָבִיא לוֹ, תַּחַת זֹאת,

צִדְפֵי הַצִּבְעוֹנִין מְלוֹא הַחֹפֶן.

הוּא שָׂשׂ לָהֶם מְאֹד.

רוסלקה.

כִּילַי סָכָל!

שִׁמְעִי, בִּתִּי. הַיּוֹם אַשְׁלִיךְ עָלַיִךְ

אֶת יְהָבִי. הָעֶרֶב אֶל חוֹפֵנוּ

יוֹפִיעַ אִישׁ. שִׁמְרִי נָא עֵת בּוֹאוֹ

וּצְאִי, קַדְּמִי פָּנָיו. הוּא שְׁאֵרֵנוּ,

אָבִיךְ הוּא זֶה.

הבת.

הַהוּא, שֶׁעֲזָבֵךְ

לַאֲנָחוֹת וּבַת־נָשִׁים נָשָׂא לוֹ?

רוסלקה.

זֶה הוּא; קִרְבִי אֵלָיו וְהִתְרַפָּקִי,

הַגִּידִי לוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר שָׁמַעַתְּ

מִפִּי עַל דְּבַר הֻלַּדְתֵּךְ; וְכֵן

עַל אוֹדוֹתַי. וְאִם יִשְׁאַל לֵאמוֹר,

הַאִם שְׁכַחְתִּיו אוֹ לֹא, הַגִּידִי,

כִּי אֶזְכְּרֶנוּ עוֹד וְגַם אֹהַב

וַאֲחַכֶּה לוֹ כִּי יָבוֹא. הֵבַנְתְּ?

הבת.

הֵבַנְתִּי.

גברת הרוסלקות.

לְכִי אֵפוֹא.

(לבדה).

מִיּוֹם קָפְצִי

אֶל הַנָּהָר, אוֹבֶדֶת עֶשְׁתּוֹנוֹת,

הַבַּת הַנּוֹאָשָׁה וְהַנִּדַּחַת,

וּבְתַחְתִּיוֹת הַדְּנֶפֶּר הֲקִיצוֹתִי

רוּסַלְקָה נֶאֱדֶרֶת וְצוֹנֶנֶת,

שָׁנִים כְּבָר שֶׁבַע גָּזוּ – וְיוֹם־יוֹם

יִרְחַשׁ לִבִּי נָקָם…

כָּעֵת, נִדְמֶה לִי, בָּאָה שְׁעָתִי.

(חוף הנהר)

הנסיך.

בִּבְלִי מֵשִׂים אֶל חוֹף עַצֶּבֶת זֶה

בְּעַל־כָּרְחִי מוֹשְׁכֵנִי כֹּחַ פֶּלִי.

יְמוֹת־עָבָר הַכֹּל פֹּה יַזְכִּירֵנִי,

עִם חֶסֶד נְעוּרַי הַחָפְשִׁיִּים,

שֶׁקּוֹרוֹתָם יָקְרוּ לִי גַם בַּצַּעַר.

פֹּה לְפָנִים הָאַהֲבָה קִדְּמַתְנִי,

זוֹ אַהֲבָה יוֹקֶדֶת, חָפְשִׁיָּה:

אֻשַּׁרְתִּי, הַסָּכָל!.. אֵיכָה יָכֹלְתִּי

בְּקַלוּת־רֹאשׁ לִזְנוֹחַ אֶת הָאשֶׁר.

הוֹ מָה אָבְלוּ, אָבְלוּ הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ הַפְּגִישָׁה מֵאֶמֶשׁ בִּי הֵעִירָה.

הָהּ אָב אֻמְלָל! עַד מָה אָיֹם מַרְאֵהוּ!

אוּלַי גַּם זֹאת־הַפַּעַם אֶפְגְּשֶׁנּוּ,

אוּלַי יֵאוֹת לִנְטוֹשׁ עֲבִי הַיַּעַר

וּלְהִתְגּוֹרֵר עִמִּי…

(בת־רוסלקה יוצאת אל החוף.)

מַה זֹּאת רָאִיתִי!

מֵאַיִן אַתְּ, הַבַּת הַחֲמוּדָה?

מִן הַלִּירִיקָה

מאת

אלכסנדר סרגיביץ' פושקין