שפת הדניפּר. בּית־ריחים.    🔗

הטוחן ובתו

הטוחן.

הִנֵּה כִּי כֵן אַתֶּן הָעֲלָמוֹת,

כֻּלְּכֶן פְּתַיּוֹת. כִּי יִזְדַּמֵּן לָכֶן

אִישׁ־מַעֲלָה, וְלֹא מִפְּשׁוּטֵי־עָם,

שׂוּמָה הִיא עֲלֵיכֶן לְהַחְזִיקֵהוּ.

בַּמֶּה בְּשֵׂכֶל טוֹב וּבְתֻמַּת־דֶּרֶךְ;

לְפַתּוֹתוֹ בְּנֹעַם וּבְחֻמְרָה;

עִתִּים, בִּשְׂפַת־חִידוֹת, עַל־יָד, עַל־יָד,

לִרְמוֹז עַל נִשּׂוּאִין – וּבְיֶתֶר שְׂאֵת

עַל תֹּם־בְּתוּלִים לִשְׁמוֹר מִכָּל מִשְׁמָר –

מַטְמוֹן שֶׁאֵין עֲרוֹךְ אֵלָיו; כָּמוֹהוּ –

כְּדִבּוּר־פֶּה: יֵצֵא, לֹא תְשִׁיבֶנּוּ.

וּבְהִכָּזֵב תִּקְוַת הַנִּשּׂוּאִין,

הֲלֹא עִם זֹאת תּוּכְלוּ תּוֹעֶלֶת־מָה

הָפִיק לְעַצְמְכֶן – אוֹ בֶּצַע כֶּסֶף

לִבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה; לוּא חֲשַׁבְתֶּן:

"לֹא לְעוֹלָם יִקְשׁוֹר לִי אַהֲבָה

וְתַפְנוּקִים…" – אַךְ לֹא! הֲלִכְמוֹתְכֶן

עֵצָה וְתוּשִׁיָּה! הֲכִי יָאֶה הוּא?

חִישׁ־קַל תֵּלְכוּ שׁוֹלָל; בְּחֵפֶץ־נֶפֶשׁ

כָּל אַוָּתוֹ תִתְּנוּ לוֹ בְּחִנָּם;

הֵן יוֹם תָּמִים תֹּאבוּ לְהִתְרַפֵּק

עַל דּוֹד־לִבְּכֶן, – וְדוֹד־הַלֵּב

הִנֵּה חָמַק־הָלַךְ לוֹ; וְאַתֶּן

רֵיקָם תֵּצֶאנָה. אִי לָכֶן, פְּתַיּוֹת!

וְלֹא שִׁנַּנְתִּי לָךְ שַׁנֵּן הֵיטֵב:

רְאִי, בִּתִּי; שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִכֶּסֶל,

רְאִי וְאַל תַּחְמִיצִי מַזָּלֵךְ,

הַחְזִיקִי בַּנָּסִיךְ, אַךְ לְתֻמֵּךְ

אַל תְּאַבְּדִי נַפְשֵׁךְ. – וּמַה הוֹעַלְתִּי?..

שְׁבִי לָךְ, אֵפוֹא, וּשְׂאִי לָעַד קִינָה

עַל שֶׁאָבַד מִמֵּךְ.

הבת.

אַךְ לָמָּה זֶה

אָמַרְתָּ בְּלִבְּךָ כִּי עֲזָבַנִי?

הטוחן.

מַה פֵּשֶׁר לָמָּה? כַּמָּה פְּעָמִים

הִסְכִּין לָסוּר הֲלוֹם בְּכָל שָׁבוּעַ?

הֲלֹא כָּל יוֹם וָיוֹם, וְיֵשׁ אֲשֶׁר

גַּם שְׁתַּיִם בְּכָל יוֹם – פִּתְאֹם הוֹקִיר

רַגְלָיו מִמֵּךְ – וְזֶה יָמִים תִּשְׁעָה

לֹא רְאִינוּהוּ כָּאן. וּמַה תַּגִּידִי?

הבת.

הִנּוֹ עָסוּק; הַמְּעַט הֵם עִנְיָנָיו?

הֲלֹא אֵינוֹ טוֹחֵן – וְלֹא הַמַּיִם

טוֹרְחִים לְמַעֲנוֹ. רַבּוֹת הִגִּיד לִי,

כִּי אֵין כָּבֵד כְּכֹבֶד עֲמָלוֹ.

הטוחן.

אַךְ הֶבֶל הוּא! הֲיֵשׁ נָסִיךְ עָמֵל,

וּמַה כָּל עֲמָלוֹ? עָרוֹךְ הַצַּיִד,

עָשׂה הַמִּשְתָּאוֹת, עָשׁוֹק שָׁכֵן,

וּגְנוֹב לִבְּכֶן, תַּרְנְגוֹלוֹת פּוֹתוֹת.

בְּמוֹ יָדָיו טוֹרֵחַ, הַמִּסְכֵּן!

וּבִמְקוֹמִי הַמַּיִם!.. יוֹם וָלַיְלָה

אֵין הֶרֶף לִי, וּבְכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה:

זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם יֵשׁ צֹרֶךְ בְּתִקּוּן,

פֹּה דֶלֶף, שָׁם רָקָב. וְלוּא הִשְׂכַּלְתְּ

מָעוֹת־שֶׁל־כְּלוּם לְבֶדֶק הָרֵחַיִם

לִשְׁאוֹל מִן הַנָּסִיךְ, הֲלֹא הֵיטַבְתְּ עֲשׂה.

הבת.

אָח!

הטוחן.

מֶה הָיָה לָךְ?

הבת.

הָס! שָׁמַעְתִּי שַׁעַט

רַגְלֵי סוּסוֹ… הוּא, הוּא!

הטוחן.

רְאִי, בִּתִּי,

שִׁמְרִי עֲצַת אָבִיךְ, זִכְרִי הֵיטֵב…

הבת.

זֶה הוּא, זֶה הוּא!

(נכנס הנסיך. הסיָס מוליך מזה את סוסו.)

הנסיך.

שָׁלוֹם, רֵעַת חַיַּי.

שָׁלוֹם לְךָ, טוֹחֵן.

הטוחן.

נָסִיךְ רַב־חֶסֶד,

בָּרוּךְ לִי בּוֹאֲךָ. יָמִים מִכְּבָר

רְאוֹת מְאוֹר עֵינֶיךָ לֹא זָכִינוּ.

אֵלֵךְ נָא וְאָכִינָה הַתִּקְרֹבֶת.

(יוצא.)

הבת.

אַח, סוֹף־כָּל־סוֹף, זְכַרְתַּנִי וַתָּבוֹא!

הֲלֹא תֵבוֹשׁ שֶׁכָּכָה עִנִּיתַנִי

בְּצִפִּיַּת־חִנָּם אַכְזְרִיָּה?

מַה הִרְהוּרִים לֹא בָּאוּ עַל לִבִּי?

מַה בַּלָּהוֹת נַפְשִׁי לֹא הִבְהִילַתְנִי?

פִּתְאֹם דִּמִּיתִי: הִפִּילְךָ סוּסְךָ

לַבּוֹר, לִיוֵן־צוּלָה, אוֹ דֹב שַׁכּוּל

הִכְרִיעֲךָ בְּיַרְכְּתֵי הַיָּעַר,

אוֹ כִּי חֻלֵּיתָ, אוֹ מָאַסְתָּ בִּי –

אַךְ יְבֹרַךְ הָאֵל! שָׁלוֹם לְךָ,

וְעֹז אַהֲבָתְךָ עָלַי כְּקֹדֶם;

הַאִם לֹא כֵן?

הנסיך.

כְּקֹדֶם, מַלְאָכִי,

לֹא, כִּי יוֹתֵר מִקֹּדֶם.

האהובה.

אַךְ הִנֵּה

עָצוּב אַתָּה. מַה זֶּה קָרְךָ?

הנסיך.

עָצוּב?

אַךְ מַרְאִית־עַיִן הִיא – מִדֵּי אֶרְאֵךְ,

תִּשְׂמַח עָלַי נַפְשִׁי תָמִיד.

היא.

הָהּ לֹא.

בְּשִׂמְחָתְךָ, הֲלֹא עוֹד מִמֶּרְחָק

תָּחוּשׁ אֵלָי, תִּקְרָא: אֵי יוֹנָתִי,

וַהֲשָׁלוֹם לָהּ? וְאַחַר תִּשַּׁק לִי,

תִּשְׁאַל: הַאִם אֶשְׂמַח לִרְאוֹת פָּנֶיךָ,

הַאִם פִּלַּלְתִּי כִּי תַשְׁכִּים לָבוֹא?

כָּעֵת־עַתָּה: תַּקְשִׁיב אֵלַי דוּמָם,

לֹא תְחַבְּקֵנִי, לֹא תִשַּׁק עֵינָי,

אֵין זֹאת כִּי אִם יִדְאַג לִבְּךָ. עַל מַה זֶּה?

וְלֹא עָלַי הָרֹגֶז בְּלִבֶּךָ?

הנסיך.

אֵין אֶת נַפְשִׁי לְהִתְחַפֵּשׂ לַשָּׁוְא.

צָדַקְתְּ: יָגוֹן כָּבֵד אֲנִי צוֹפֵן

בְּתוֹךְ לִבִּי – וְאֵין לְאֵל יָדֵךְ

לֹא לְהָנִיס הַצַּעַר בְּדוֹדַיִךְ,

לֹא לְהָקֵל, אַף לֹא לָקַחַת חֶבֶל.

היא.

אַךְ מַה יִּדְוֶה לִבִּי כִּי לֹא אָצֵר

בְּצָרָתְךָ – גַּלֵּה לִי סוֹד לִבֶּךָ.

תַּרְשֵׁנִי – וְאֶבְכֶּה; אִם תְּמָאֵן –

אֶכְלָא אֶת דִּמְעָתִי מִלַּדְאִיבֶךָ.

הנסיך.

מָה אֶתְבּוֹשֵׁשׁ? אַקְדִּימָה וְיִיטַב.

הֲלֹא תֵדְעִי, נַפְשִׁי, כִּי אֵין בְּרָכָה

אֲשֶׁר תִּכּוֹן לָעַד: לֹא יַחַשׂ רָם

לֹא יֹפִי, וְלֹא כֹּחַ, אַף לֹא עשֶׁר,

לֹא יִמָּלֵט דָּבָר בְּיוֹם עֶבְרָה.

וְאָנוּ – הֲלֹא כֵן, צִפּוֹר־נַפְשִׁי? –

יָדַעְנוּ אשֶׁר; לַמִּצְעָר, אֲנִי

אֻשַּׁרְתִּי בָּךְ, בְּעֹז אַהֲבָתֵךְ.

וּבְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף עוֹד וְיִקְרֵנִי,

וּבְכָל אֲשֶׁר אֶהְיֶה, לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ,

רֵעַת חַיַּי; אֲשֶׁר הַיּוֹם יֹאבַד לִי,

דָבָר לֹא יְמִירֶנּוּ לְעוֹלָם.

היא.

עוֹד פֵּשֶׁר אֲמָרֶיךָ יַפְלִיאֵנִי,

וּכְבָר אֶפְחָד. גּוֹרָל זוֹמֵם עָלֵינוּ,

יַחְרשׁ עָלֵינוּ רָע בַּל־יְדַעְנוּהוּ.

אוּלַי פְּרִידָה הִיא זוֹ.

הנסיך.

לִבֵּךְ הִגִּיד לָךְ.

פְּרִידָה גָזַר עָלֵינוּ הַגּוֹרָל.

היא.

מִי יַפְרִידֵנוּ? הֲנִבְצַר מִמֶּנִּי

הֲלוֹך עִמְּךָ בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ?

כְּנַעַר אֶתְחַפֵּשׂ, בֶּאֱמוּנָה

אֲשָׁרֶתְךָ בַּדֶּרֶךְ, בַּמַּסָּע,

אוֹ בַּקְּרָבוֹת – כִּי לֹא יָרֵאתִי קְרָב –

אִם־נָא אֶת פָּנֶיךָ. זֹאת לֹא זֹאת.

אוּלַי לִבְחוֹן אָמַרְתָּ כִּלְיוֹתַי,

אוֹ לְהָתֵל בִּי הִתוּלִים שֶׁל הֶבֶל.

הנסיך.

לֹא, אֵין עִמִּי הַפַּעַם הִתוּלִים.

לִבְחוֹן אֶת כִּלְיוֹתַיִךְ אֵין לִי חֵפֶץ,

אַף לֹא אָכִין לַדֶּרֶךְ פְּעָמַי,

אוֹ אֱלֵי קְרָב – בְּצֵל בֵּיתִי אֵשֵׁב,

אַךְ אֹנֶס הוּא כִּי נִפָּרֵד לָעַד.

היא.

חַכֵּה, עַתָּה הֵבַנְתִּי אֶת הַכֹּל.

אַתָּה נוֹשֵׂא אִשָּׁה.

(הנסיך מחריש).

אִשָּׁה!

הנסיך.

מֵאֹנֶס.

שִׁפְטִי נָא אַתְּ. אֵין חֹפֶשׁ לַנְּסִיכִים,

כְּדֶרֶךְ עֲלָמוֹת – לֹא כִּלְבָבָם

יִשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים, כִּי לְתַכְלִית

וְלֹא־לָהֶם, לְבֶצַע זוּלָתָם.

הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם יְנַחֲמוּךְ.

אַל תִּשְׁכָּחִינִי; קְחִי נָא לְמַזְכֶּרֶת

טוֹטֶפֶת זוֹ – תְּנִי אֶעֶנְדֶנָּה לָךְ.

וְעוֹד עִמִּי עֲנָק לְצַוָּארַיִךְ –

קָחִיהוּ מִיָּדִי. וְזאֹת אַף זֹאת:

הִבְטַחְתִּי לְאָבִיךְ. מִסְרִיהוּ לוֹ.

נותן בידיה שק מלא זהב.

שָׁלוֹם.

היא.

חַכֵּה; עָלַי לוֹמַר לְךָ,

שָׁכַחְתִּי מָה.

הנסיך.

זִכְרִי נָא.

היא.

בִּשְׁבִילְךָ

מוּכֶנֶת אָנֹכִי… לֹא זֹאת… חַכֵּה –

לֹא יִתָּכֵן, כִּי בְּאָמְנָה תוּכַל

לָנֶצַח לְעָזְבֵנִי… אַף לֹא זֹאת…

אָכֵן!.. הִנֵּה זָכַרְתִּי: יַלְדְּךָ

הַיּוֹם רָחַשׁ מִתַּחַת לְלִבִּי.

הנסיך.

אֻמְלֶלֶת! מַה יִּהְיֶה? לוּא בִּשְׁבִילוֹ

שִׁמְרִי נָא אֶת נַפְשֵׁךְ; כִּי לֹא אֶטּוֹשׁ עוֹד

לֹא אֶת יַלְדֵּךְ שֶׁלָּךְ וְלֹא אוֹתָךְ.

עִם הַיָּמִים, אוּלַי, גַם בּוֹא אָבוֹא

לְפָקְדְכֶם. אִמְצִי, אַל תֵּעָצֵבִי.

תְּנִי אֲחַבְּקֵךְ בְּפַעַם אַחְרוֹנָה.

(בצאתו.)

אוּף! תַּם הַכֹּל – וּכְמוֹ רָוַח לַנֶּפֶשׁ.

יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי סַעַר, וְהִנֵּה

יָצָאתִי בְּשָׁלוֹם.

(יוצא. היא עומדת בלי נוע).

הטוחן

(נכנס.)

אוּלַי תוֹאִילוּ

לָסוּר לַטַּחֲנָה… אֲבָל אַיֵּהוּ?

אִמְרִי, אֵי הַנָּסִיךְ? וָה־וָה! אֵיזוֹ

טוֹטֶפֶת! מְשֻׁבֶּצֶת אַבְנֵי־חֵן!

אֵשׁ־לַפִּידוֹת! גַּם חֲרוּזִים!.. אָכֵן,

כְּיַד הַמֶּלֶךְ, אֵיזֶה בַּעַל־חֶסֶד!

וּמַה זֶה? צְרוֹר! וְלֹא שֶׁל כֶּסֶף הוּא?

אַךְ לָמָּה תַעֲמוֹדִי, גַּם תַּחְרִישִׁי,

אַף הֶגֶה לֹא תוֹצִיאִי? הַאֻמְנָם

מִגִּיל־פִּתְאֹם הֻכֵּית בְּתִמָּהוֹן,

אוֹ אֲחָזֵךְ שָׁבָץ?

הבת.

לֹא אַאֲמִין,

לֹא יִתָּכֵן. הֵן כָּכָה אֲהַבְתִּיהוּ.

הַזְּאֵב־מִיַּעַר הוּא? אוֹ לֵב שָׂעִיר

הוּא לְבָבוֹ?

הטוחן.

עַל מִי זֶה תְדַבֵּרִי?

הבת.

הַגִּידָה, אָב רַחוּם, אֵיכָה יָכֹלְתִּי

לְהַרְעִימוֹ? אֵיךְ בְּיָמִים שִׁבְעָה

פָּנָה זִיוִי וּכְלֹא הָיָה? אוֹ אִם

הִשְׁקוּהוּ תַּרְעֵלָה?

הטוחן.

מַה זֶּה הָיָה לָךְ?

הבת.

אָבִי, הָלַךְ דוֹדִי. הִנֵּה דוֹהֵר הוּא! –

וַאנִי, סְכָלָה, לָלֶכֶת נְתַתִּיהוּ,

וְלֹא הֶחְזַקְתִּי בְּכַנְפֵי בִּגְדּוֹ,

בְּרֶסֶן סוּסָתוֹ לֹא נֶאֱחַזְתִּי!

וְלוּא בְּעֶבְרָתוֹ עָלַי קִצֵּץ

יָדַי עֲדֵי מַרְפֵּק, וְלוּא כָּרֶגַע

פַּרְסוֹת סוּסוֹ שָׂמוּנִי לְמִרְמָס!

הטוחן.

הוֹזָה אַתְּ!

הבת.

הָהּ, אֵין חֹפֶשׁ לַנְּסִיכִים

כְּדֶרֶךְ עֲלָמוֹת, לֹא כִּלְבָבָם

יִקְחוּ לָהֶם נָשִׁים… אוּלָם חָפְשִׁים הֵם,

בָּרוּךְ הָאֵל, פַּתּוֹת וּנְדוֹר וּבְכוֹת,

אַף לְמַלֵּל: הִנֵּה נָא אֲבִיאֵךְ

הֵיכַל־עָנְגִּי, בְּסֵתֶר חֲדָרַי,

וְאַלְבִּישֵׁךְ שָׁנִי וַעֲדָנִים.

חָפְשִׁים הֵם לְלַמֵּד עַלְמָה פּוֹתָה

לְעֵת חֲצוֹת לָצֵאת לִשְׁרִיקָתָם

וּבְצֵל הַטַּחֲנָה לֵישֵׁב עַד שַׁחַר.

אַךְ טוֹב לְלֵב נָסִיךְ לְהִתְעַנֵּג

עַל סִבְלוֹתֵינוּ וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ,

לְכִי לָךְ, יוֹנָתִי, בַּאְשֶׁר תֵּלֵכִי,

וֶאֱהָבִי לָךְ כְּנַפְשֵׁךְ.

הטוחן.

הָהּ, זֶהוּ!

הבת.

אַךְ מִי הִיא כַּלָּתוֹ? וְאֵיזוֹ הִיא

שֶׁהֱמִירַנִי בָּהּ? אֲנִי אֶחְקוֹר,

אֲנִי אֶמְצָא – אַגִּיד לָהּ, לַמִּרְשַׁעַת:

הַרְפִּי מִן הַנָּסִיךְ, – כִּי לֹא יָשׁוּטוּ

שְׁתֵּי זְאֵבוֹת יַחְדָּו בַּגָּיְא.

הטוחן.

פְּתַיָּה!

נָסִיךְ כִּי יְאָרֵשׂ לוֹ כַּלָּתוֹ,

מִי יְנִיאֶנּוּ? זֶהוּ הַדָּבָר.

וְלֹא אָמַרְתִּי לָךְ…

הבת.

אֵיכָה יָכֹל

לְהִפָּרֵד מִמֶּנִּי נְדִיבוֹת

וּמַתָּנוֹת לָתֵת – לֹא יֵאָמֵן! –

גַּם כֶּסֶף! לְכַפֵּר נַפְשׁוֹ בִּקֵּשׁ,

מַחְסוֹם־זָהָב אָמַר לָשִׂים לְפִי,

לְבַל תֵּצֵא שְׁמוּעָה רָעָה עָלָיו,

וְלֹא תָבוֹא עַד אֵשֶׁת־נְעוּרָיו.

אַךְ, הֵא, שָׁכַחְתִּי – כֶּסֶף זֶה בִּקֵּשׁ

לִמְסוֹר לְךָ, שַׁלְמֵי־תוֹדָה עַל כִּי

הֵיטַבְתָּ עִמָּדוֹ, כִּי לְבִתְּךָ

הִנַּחְתָּ לַעֲגוֹב עָלָיו וְלֹא

כִּהִיתָ בָּהּ… תִּצְמַח לְךָ בְּרָכָה

מֵאָבְדָנִי.

(נותנת לו את השק).

הטוחן.

אֲבוֹי שֶׁכָּךְ בָּאַנִי!

שֶׁכָּךְ שׁוֹמְעוֹת אָזְנַי! אַךְ חֵטְא הוּא לָךְ

לְהִתְלוֹנֵן מָרָה עַל מוֹלִידֵךְ.

הֵן יְחִידָה אַתְּ לִי בְּעוֹלָמִי,

אַחַת נֶחָמָתִי לְעֵת זִקְנָה לִי.

הַיִפָּלֵא, אֵפוֹא, כִּי פִּנַּקְתִּיךְ?

יִסְּרַנִי יָהּ, כִּי בְּרִפְיוֹן־יָדַיִם

חוֹבַת־אָבוֹת עָשִׂיתִי.

הבת.

אַח, מַחְנָק!

נָחָשׁ שֶׁל כְּפוֹר חוֹנֵק גַּרְגְּרוֹתַי…

נָחָשׁ, נָחָשׁ עָנַק לְצַוָּארִי

וְלֹא פְּנִינִים.

(קורעת הפנינים מעל צוארה).

הטוחן.

הִתְאוֹשְׁשִׁי!

הבת.

וּלְוַאי

כֵּן אֶקְרָעֵךְ כְּדָג, נָחָשׁ מִרְשַׁעַת,

מַפְרֶדֶת־אַלוּפִי הָאֲרוּרָה!

הטוחן.

קוֹדַחַת אַתְּ, קוֹדַחַת.

הבת.

(מסירה הטוטפת מעל ראשה).

הֵא נִזְרִי,

זֶה נֵזֶר הַכְּלִמּוֹת! בּוֹ הַשָּׂטָן

קִדְּשָׁנוּ בִּבְרִיתוֹ, בְּעֵת וִתַּרְתִּי

עַל כָּל אֲשֶׁר הוֹקַרְתִּי לְפָנִים.

הוּפְרָה הַבְּרִית, – יֹאבַד אֵפוֹא נִזְרִי!

משליכה את הטוטפת לדניפר.

עַתָּה הֵקִיץ הַקֵּץ.

(מתנפלת לתוך הנהר).

הטוחן.

(נופל ארצה). הוֹ, וַי לִי, וַי לִי!

 

ארמון הנסיך    🔗

חתונה.

(החתן והכלה מסובים אל השולחן, אורחים, מקהלת עלמות).

השׁדכן.

בְּקוֹל־שָׂשׂוֹן חַגּוֹנוּ הַכְּלוּלוֹת.

נוּ, שְׂמַח, נָסִיךְ, בְּאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ.

תִּזְכּוּ לְאַהֲבָה וְשׂבַע־נַחַת,

וְאָנוּ – לְמִשְׁתִּים בְּהֵיכַלְכֶם.

אַךְ לָמָּה זֶה תַּחְרֵשְׁנָה הַבָּנוֹת,

הַבַּרְבּוּרוֹת מַדּוּעַ תֵּאָלַמְנָה?

הֲתַמּוּ רְנָנוֹת וְאֶפֶס שִׁיר?

אוֹ כִּי גְרוֹנְכֶן נִחַר מֵרֹב זַמֵּר?

המקהלה

אוֹי־נָא, שַׁדְכָנִי שֶׁלִּי,

אוֹי־נָא, בַּטְלָנִי שֶׁלִּי!

בֵּי־כַלָּה נָסַעְתָּ לָךְ,

בַּמִּקְשָׁה פָּגַעְתָּ לָךְ,

הַשֵּׁכָר שָׁפַכְתָּ שָׁם,

הַמִּקְשָׁה הִטְפַּחְתָּ שָׁם,

לַיְתֵדוֹת סָגַדְתָּ,

מוּל הַשַּׁעַר קַדְתָּ:

שַׁעַר־שַׁעֲרַיִם לִי,

הָאֶר נָא עֵינַיִם לִי,

בֵּי־כַלָּה הוֹרֵנִי נָא.

שַׁדְכָנִי, הַחְכִּימָה נָא,

צְרוֹר הַכֶּסֶף שִׂימָה נָא,

צְרוֹר הַכֶּסֶף הַב נָא,

עֲלָמוֹת תֹּאהַבְנָה.

השדכן.

לֵצָנִיּוֹת! מִין זֶמֶר שֶׁבָּחְרוּ!

הֵא, הֵא לָכֶן, וְאַל־נָא בְּתַרְעֹמֶת.

(נותן מתנת כסף לעלמות).

קול.

עַל־חַצְצֵי נַחַל, עֲלֵי חוֹל צָהֹב

שָׁטְפָה־הָלְכָה לָהּ שִׁבֹּלֶת נָהָר,

דָּגִים שְׁנַיִם בַּנָּהָר יְשׁוֹטֵטוּ,

דָּגִים שְׁנַיִם, צֶמֶד בְּנֵי־סְנַפִּיר.

הֲשָׁמַעַתְּ, אֲחוֹתִי דָגָה,

אֶת הַנִּהְיוֹת אֲשֶׁר בְּמֵי הַנַּחַל?

אֵיכָה אֶמֶשׁ יָרְדָה עַלְמָה מְצוּלוֹתֵינוּ,

טָבֹעַ וְקַלֵּל אֶת דּוֹד־לְבָבָהּ?

השדכן.

אַיְלוֹת־הַחֵן! מַה דְּבַר הַשִּׁיר הַזֶּה?

לֹא שִׁיר־כְּלוּלוֹת הוּא, כִּמְדֻמַנִי; לֹא.

וּמִי בָּחַר בּוֹ? אָהּ?

העלמות.

לֹא אָנֹכִי –

לֹא אָנֹכִי – לֹא אָנוּ…

השדכן.

מִי אֵפוֹא?

(קול לחש ומבוכה בקרב העלמות).

הנסיך.

יָדַעְתִּי מִי.

(קם מעם השולחן ואומר בלחש לשר־האורוה).

הִיא נִתְגַּנְּבָה לְכָאן.

מַהֵר וְהוֹצִיאֶנָּה, וַחֲקוֹר,

מִי זֶה הֵעֵז לְהַכְנִיסָהּ.

(שר־האורוה נגש אל העלמות).

הנסיך.

(יושב. לנפשו.)

אֵין זֹאת

כִּי אִם זוֹמֶמֶת הִיא עֲשׂוֹת הַפַּעַם

שַׁעֲרוּרָה, עַד לֹא אֵדַע לְאָן

אֶשָּׂא אֶת חֶרְפָּתִי.

שר־האורוה.

לֹא מְצָאתִיהָ.

הנסיך.

חַפֵּשׂ. הִיא פֹּה, יָדַעְתִּי זֹאת. זוֹ הִיא

שֶׁשָּׁרָה אֶת הַשִּׁיר.

אורח.

אַח, זֶהוּ תְמָד!

רַגְלַיִם יְשׁוּפֵנִי אַף קָדְקֹד –

אַךְ מַר מְעָט: וְיֵשׁ לְהַמְתִּיקוֹ.

(החתן והכלה מתנשקים. נשמע קול צעקה חרישית).

הנסיך.

זוֹ הִיא! קוֹל קִנְאָתָהּ הוּא זֶה.

(לשר האורוה).

וּבְכֵן?

שר־האורוה.

בְּשׁוּם מָקוֹם לֹא מְצָאתִיהָ.

הנסיך.

גֹּלֶם.

השושבין.

(קם).

עֵת לְהוֹלִיךְ הַצֶּמֶד לְיִחוּד

וְעַל רֹאשָׁם לִזְרוֹת כִּשּׁוּת בַּפֶּתַח?

(כולם קמים).

השדכנית.

אָכֵן, הָעֵת! יוּבָא הַתַּרְנְגוֹל.

(מאכילים את החתן והכלה מבשר התרנגול, לאחר מכן זורים עליהם כישות – ומוליכים אותם לחדר־היחוד).

השדכנית.

אַל בֶּכִי, נְסִיכָה נָאָה, אַל פַּחַד.

עֲשִׂי רְצוֹן אִישֵׁךְ.

(החתן והכלה פורשים לחדר־היחוד, כל האורחים מסתלקים, חוץ מן השדכנית והשושבין).

השושבין.

אֵי כּוֹס? עַד בֹּקֶר

עַל סוּס אֶרְכַּב אֶל מוּל חַלּוֹנֵיהֶם,

וְטוֹב לִי הִתְחַזְּקִי בְּכוֹס שֶׁל יָיִן.

השדכנית.

(מוזגת לו כוס.)

לְגוֹם נָא לְחַיֶּיךָ.

השושבין.

אוּף! חֵן־חֵן.

הַכֹּל עָלָה בְּסִמָן־טוֹב, לֹא כֵן?

תִּפְאֶרֶת חֲתֻנּוֹת!

השדכנית.

בָּרוּךְ הָאֵל,

הַכֹּל לְטוֹב, – אַךְ זֹאת לֹא לְטוֹבָה…

השושבין.

לֵאמוֹר?

השדכנית.

לֹא לְטוֹבָה הוּשַׁר הַשִּׁיר,

לֹא שִׁיר־כְּלוּלוֹת, אַךְ אֵל יוֹדֵעַ מָהוּ.

השושבין.

הָעֲלָמוֹת הַלָּלוּ – זֶה דַרְכָּן

לְהִתְעוֹלֵל. הֲנִשְׁמְעָה כָּזֹאת

לַשְׁבִּית חֲתֻנָתוֹ שֶׁלַּנָּסִיךְ!

אֵצֵא־נָא וְרָכַבְתִּי עַל סוּסִי.

שָׁלוֹם לָךְ מַחְמַלְתִּי.

(יוצא.)

השדכנית.

לִבִּי, לִבִּי!

לֹא בְּשָׁעָה טוֹבָה חַגּוֹנוּ הַכְּלוּלוֹת.

 

בעליה – הנסיכה והאומנת    🔗

הנסיכה.

הָס – אֵין זֶה קוֹל שׁוֹפָר? לֹא, אֵין הוּא בָּא.

אַח, אוֹמַנְתִּי, עוֹדֶנּוּ חֲתָנִי,

לֹא זָז כִּמְלוֹא הַשַּׁעַל מִלְּחַבְּבֵנִי

וְאֶת עֵינוֹ מִמֶּנִי לֹא גָרַע.

נִשֵּׁאנוּ – וַיְשַׁנֶּה אֶת טַעֲמוֹ.

עַתָּה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר יְעִירֵנִי

וִיצַו לַחְבּוֹשׁ סוּסֵהוּ לְרִכְבָּה;

עַד לֵיל יִסַּע, הָאֵל יוֹדֵעַ אָן;

וְכִי יָשׁוּב, כִּלְאַחַר־פֶּה יַפְטִיר

דִּבּוּר־שֶׁל־חִבּוּבִין, כִּלְאַחַר יָד

יִטְפַּח בְּרֹךְ עַל עוֹר־פָּנַי הַצַּח.

האומנת.

הוֹ בַּת־נָדִיב, הַגֶּבֶר כַּשֶּׂכְוִי:

קִירִי־קוּקוּ! רִפְרֵף כָּנָף – וְגָז.

וְהָאִשָּׁה – כָּמוֹהָ כַּדּוֹגֶרֶת:

רִבְצִי רָבוֹץ וְאֶפְרוֹחִים הַמְלִיטִי.

עוֹדוֹ חָתָן – יִדְבַּק וְלֹא יָמוּשׁ עוֹד;

לֹא שְׁתִי, לֹא אֹכֶל – עַיִן לֹא תִּשְׂבָּע.

הָיָה לְאִישׁ – וּבָאוּ עִסּוּקִים.

אוֹ עֵת לִפְקוֹד נָוָם שֶׁל הַשְּׁכֵנִים,

אוֹ עֵת לָצֵאת לְצֵיד הַבַּזְיַרִים,

אוֹ רוּחַ רָע נוֹשְׂאֵהוּ אֶלֵי קְרָב,

הֲלוֹם וְהֵנָּה – בַּיְתָה לֹא יִשְׁכּוֹן.

הנסיכה.

מַה דַּעְתֵּךְ? וְלֹא חָמַד בַּסֵּתֶר

אַחֶרֶת עַל פָּנַי?

האומנת.

חָלִילָה לָךְ:

וְכִי בְּמִי יוּכַל לַהֲמִירֵךְ?

אַתְּ כְּלִיל־הַמַּעֲלוֹת: מִכְלוֹל כָּל־יֹפִי,

גַּם טוּב מִדּוֹת, גַּם שֵׂכֶל. אַדְרַבָּה:

בְּמִי, אֵפוֹא, יִמְצָא עוֹד, וְלֹא בָּךְ,

סְגֻלּוֹת אֲשֶׁר כָּאֵלֶּה?

הנסיכה.

לוּ תְפִלָּתִי יִרְצֶה הָאֱלֹהִים

לָתֵּת פְּרִי בֶּטֶן לִי! אוֹ־אָז הִצְלַחְתִּי

אֶל לֵב אִישִׁי הָשֵׁב לְאָהֳבֵנִי…

אָה! הֶחָצֵר כְּבָר צַיָּדִים מָלֵאָה.

אִישִׁי חָזַר. אַךְ לָמָּה לֹא אֶרְאֶנּוּ?

נכנס־רב הצידים.

וְהַנָּסִיךְ אַיֵּהוּ?

רב־הצידים.

הַנָּסִיךְ

צִוָּנוּ כִּי נָשׁוּב.

הנסיכה.

וְהוּא?

רב הצידים.

נוֹתַר

בַּיַּעַר לְבַדּוֹ עַל שְׂפַת הַדְּנֶפְּר.

הנסיכה.

הַמְלָאֲכֶם לִבְּכֶם אֶת הַנָּסִיךְ

לִנְטוֹשׁ בָּדָד? שְׁקִידָה שֶׁל מְשָׁרְתִים!

חִזְרוּ מִיָּד, מִיָּד אֵלָיו דַּהֵרוּ!

הַגִּידוּ לוֹ, כִּי שְׁלַחְתִּיכֶם אֵלָיו.

רב הצידים יוצא.

הוֹ אֵל־עֶלְיוֹן! בְּאִישׁוֹן־לֵיל בַּיַּעַר

שָׁם פְּרִיץ־חַיּוֹת יָשׁוּט וּפְרִיץ־אָדָם

וְהַשָּׂעִיר – הַכֹּל נָכוֹן לְאֵיד.

מַהֵר הַדְלִיקִי נֵר־שֶׁל־אִיקוֹנִין.

האומנת.

מִיָּד, אוֹרִי, מִיָּד…

 

דניפר. לילה    🔗

רוסלקות.

מִקְהֶלֶת צוֹהֶלֶת

בַּלַּיְלָה מִתְּהוֹם

עָלִינוּ, חַמּוֹנוּ

מִסַּהַר בָּרוֹם.

כִּי אָהַבְנוּ לַיְלָה־לַיְלָה

מְצוּלוֹת־נָהָר לִנְטוֹשׁ

וְחֶלְקַת־מֵימָיו לְמַעְלָה

לַחֲצוֹת בְּהֶנֶף־רֹאשׁ,

זוֹ אֶל זוֹ נִקְרָא בֶּחָיִל,

וְקוֹלֵנוּ גִיל וּשְׂחוֹק,

וּמְיַבֶּשֶׁת רוּחַ לַיִל

שְׂעָרֵנוּ הַיָּרֹק.

אחת.

הַסּוּ, הָס! בְּחֹרֶשׁ־יַעַר

מִי בָּאֲפֵלָה נִסְתָּר.

שניה.

מִי בֵּינֵינוּ וְהַסַּהַר

מְשׁוֹטֵט בְּחוֹף־נָהָר.

­ (מסתתרות).

הנסיך.

מַרְאוֹת עוֹטֵי־יָגוֹן אֲשֶׁר יָדַעְתִּי!

הֲלֹא אַכִּיר כָּל חֵפֶץ עַל סְבִיבָי –

הִנֵּה הַטַּחֲנָה! הִיא כְּבָר חָרֵבָה;

שָׁבְתָה חֶדְוַת קוֹלָם שֶׁל גַּלְגַּלֶיהָ;

בָּטֵל הַטְּחוֹן – הֲמֵת גַּם הַזָּקֵן?

קָצְרוּ יְמֵי אֶבְלוֹ עַל שְׁכוֹל הַבַּת.

פֹּה שְׁבִיל נִפְתַּל – הַחֲרוּלִים כִּסּוּהוּ,

יָמִים רַבִּים לֹא בָּא לְכָאן אָדָם;

גִּנָּה סוּגָה הָיְתָה פֹּה – הַאֻמְנָם

גָּדְלָה עַד הֱיוֹתָהּ לְחֹרֶשׁ־יָעַר?

וְזֶה אַלּוֹן־הַבְּרִית, הַנַּעֲרָה

חִבְּקַתְנִי פֹּה וְשָׁחָה וְנָדַמָּה…

הֲיִתָּכֵן?

(נגש אל העצים, העלים נושרים.)

אַךְ מַה זֹּאת? הֶעָלִים

קָמְלוּ, צָפְדוּ פִּתְאֹם וּבְקוֹל שָׁאוֹן

נָשְׁרוּ, כִּנְשׁוֹר הָאֵפֶר, עַל רֹאשִׁי.

עֵירֹם וּשְׁחוֹר נִצָּב הוּא לְנֶגְדִּי

כְּעֵץ אָרוּר.

(נכנס זקן לבוש קרעים, עירום חצי גופו.)

הזקן.

שָׁלוֹם, שָׁלוֹם עָלֶיךָ,

חָתָן.

הנסיך.

הוֹ מִי אַתָּה?

הזקן.

עוֹרֵב מִיָּעַר.

הנסיך.

אֵיכָכָה? הַטּוֹחֵן הוּא.

הזקן.

מִי טוֹחֵן!

מָכַרְתִּי הַטַּחְנָה לְשֵׁד־כִּירַיִם,

וְהַמָּעוֹת הִפְקַדְתִּי בִּידֵי

רוּסַלְקָה, זוֹ בִּתִּי הַיִּדְעוֹנִית.

הֵן הֻטְמְנוּ בְּתַחְתִּיּוֹת הַדְּנֶפְּר,

דָּגָה שְׁתוּמַת־הָעַיִן תִּשְׁמְרֵן.

הנסיך.

אֻמְלָל, הוּא נִשְׁתַּגָּע. עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו

יָפוּצוּ כְּעָבִים בְּשֹׁךְ הַסָּעַר.

הזקן.

מַדּוּעַ תְּמוֹל אֵלֵינוּ לֹא הוֹפָעְתָּ?

מִשְׁתֶּה עָרַכְנוּ, גַּם צִפִּינוּ לָךְ.

הנסיך.

וּמִי צִפָּה לִי?

הזקן.

מִי? אָכֵן, בִּתִּי.

הֲלֹא תֵדַע, הִתַּרְתִּי הָרְצוּעָה

וּדְרוֹר לָכֶם קָרָאתִי: לוּא תֵשֵׁב

עִמְּךָ בַּלַּיְלָה עַד קְרִיאַת הַגֶּבֶר,

וְלֹא אַכְלִים דָּבָר.

הנסיך.

טוֹחֵן אֻמְלָל!

הזקן.

מַה לִּי וְלַטּוֹחֵן? הֲלֹא שָׁמַעְתָּ,

עוֹרֵב אֲנִי, וְלֹא טוֹחֵן. פְּלִיאָה הִיא:

בְּעֵת אֲשֶׁר קָפְצָה (הֲלֹא תִּזְכּוֹר?)

הַמַּיְמָה, רַצְתִּי חִישׁ בְּעִקְּבוֹתֶיהָ,

וּמִן הַצּוּר הַהוּא לִקְפּוֹץ אָמַרְתִּי,

לְפֶתַע חַשְׁתִּי: שְׁתֵּי כַּנְפֵי אֵיתָן

צָמְחוּ חִישׁ־קַל מִתַּחַת לִשְׁחָיַי

וּבָאֲוִיר תְּלָאוּנִי. מִנִּי אָז

אָעוּפָה כֹּה וָכֹה, פֹּה אֲנַקֵר

נִבְלַת־פָּרָה, וּפֹה עַל תֵּל־שֶׁל־קֶבֶר

אֵשֵׁב וַאֲקַרְקֵר.

הנסיך.

הוֹ שֹׁד וָשֶׁבֶר!

וּמִי שׁוֹקֵד עָלֶיךָ?

הזקן.

כֵּן, רָאוּי הוּא

לִשְׁקוֹד עָלַי מְעָט. זָקֵן אֲנִי

וּמִשְׁתּוֹבֵב. שׁוֹקְדָה עָלַי, חֵן־חֵן,

בַּת־הָרוּסַלְקָה.

הנסיך.

מִי?

הזקן.

נֶכְדָּה.

הנסיך.

אֵין שַׁחַר

לְדִבּוּרָיו. זָקֵן, הֲלֹא בַּיַּעַר

אוֹ בָּרָעָב תָּמוּת, אוֹ תִטְרָפְךָ

חַיָּה. אוּלַי תָבוֹא אֶל אַרְמוֹנִי

לִשְׁכּוֹן עִמִּי?

הזקן.

עִמְּךָ? הוֹ לֹא! חָלִילָה!

אֶפָּת לְךָ, וְשָׁמָּה תְּחַנְּקֵנִי

בַּעֲנָקְךָ. פֹּה חַי אֲנִי, חָפְשִׁי,

שָׂבֵעַ. אִי אֶפְשִׁי בְּאַרְמוֹנֶךָ.

(מסתלק).

הנסיך.

אָכֵן, אֲנִי עוֹלַלְתִּי זֹאת! נוֹרָא הוּא

הַשִּׁגָּעוֹן. הַמָּוֶת קַל מִמֶּנוּ.

כִּי אֶל הַמֵּת נַבִּיט בְּדֶרֶךְ־אֶרֶץ

וְנִתְפַּלֵּל לְנִשְׁמָתוֹ. הַמָּוֶת

יַשְׁוֶה אֵלָיו כָּל נֶפֶשׁ. אַךְ אָדָם

בְּשִׁגְעוֹנוֹ יִהְיֶה לְלֹא־אָדָם.

לַשָּׁוְא בּוֹ הַדִּבֵּר, לֹא עוֹד יִמְשׁוֹל

בְּמוֹצָאֵי שְׂפָתָיו, אָחִי תֹאמַר לוֹ

חַיַּת־הַבָּר, וַאֲנָשִׁים יַבְזוּהוּ,

הַפְקֵר לַכֹּל, לֹא יִשְׁפְּטֶנּוּ אֵל.

זָקֵן אֻמְלָל! מַרְאֵהוּ הָאָיֹם

כָּל יִסּוּרֵי הַנֹּחַם בִּי הֵעִיר!

(רב־הצידים).

הִנֵּהוּ. מְצָאנוּהוּ, סוֹף־כָּל־סוֹף!

הנסיך.

מַה נִּזְעַקְתֶּם?

רב־הצידים.

שְׁלָחַתְנוּ הַנְּסִיכָה,

כִּי דָאֲגָה לוֹ.

הנסיך.

קַצְתִּי בְּחַיַּי

מִפְּנֵי דַאֲגָתָהּ! אֵינֶנִּי יֶלֶד

לְבִלְתִּי צֵאת־וּבוֹא בִּבְלִי אוֹמֵן.

הולך.

(רוסלקות מופיעות על פני המים).

רוסלקות.

בְּנוֹת־הַמַּיִם, שֶׁמָּא נַעַל,

נִרְדְּפֵם וְנַשִּׂיגֵם,

וּבְשִׁקְשׁוּק וּשְׁרקֹ וָצַהַל

אֶת סוּסֵימוֹ נְהוֹמֵם?

עֵת לָשׁוּב. הֶחְשִׁיךְ הַיַּעַר,

צוֹנְנִים מֵימֵי נָהָר,

אֶת נָגְהוֹ אָסַף הַסַּהַר,

קוֹל הַגֶּבֶר בָּא מִכְּפָר.

אחת.

אַל נָחִישׁ עוֹד פְּעָמֵינוּ.

שניה.

לֹא, כִּי חִישׁ נְמַהֲרָה.

מְיַחֶלֶת לְשׁוּבֵנוּ

אֲחוֹתֵנוּ הַגְּבִירָה.

(נעלמות.)

 

תחתיוֹת הדניפר – ארמון הרוסלקות    🔗

(רוסלקות טוות על־יד גבירתן.)

גברת הרוסלקות.

הַרְפֶּינָה מִן הַטְּוִי. שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ

יָקָר הוֹלֵךְ יָרֵחַ. רַב לָכֶן,

עֲלֶינָה לְשַׂחֵק עַל־פְּנֵי הַמַּיִם,

אַךְ אַל לָכֶן חַבֵּל הַיּוֹם בְּאִישׁ,

לֹא לְדַגְדֵּג, חָלִילָה, עוֹבֵר־אֹרַח,

לֹא לְהַכְבִּיד רִשְׁתָּם שֶׁל דַּיָּגִים

בְּעֵשֶׂב וְטִינָה, לֹא טַף לִלְכּוֹד

בְּשִׂיחַ־אַגָּדוֹת עַל דַּג־זָהָב.

(נכנסת בת־הרוסלקה.)

אֵיפֹה הָיִית?

הבת.

לַיַּבָּשָׁה יָצָאתִי

אֶל סַבָּא. הוּא מַפְצִיר בִּי לְלַקֵּט

מִתַּחְתִּיּוֹת נָהָר אֶת צְרוֹר כַּסְפּוֹ,

אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ אֵלֵינוּ לְפָנִים

אֶל הַמְּצוּלוֹת. הִרְבֵּיתִי לְחַפְּשׂוֹ;

אוּלָם צוּרַת־מַטְבֵּעַ לֹא יָדַעְתִּי.

אָסַפְתִּי וָאָבִיא לוֹ, תַּחַת זֹאת,

צִדְפֵי הַצִּבְעוֹנִין מְלוֹא הַחֹפֶן.

הוּא שָׂשׂ לָהֶם מְאֹד.

רוסלקה.

כִּילַי סָכָל!

שִׁמְעִי, בִּתִּי. הַיּוֹם אַשְׁלִיךְ עָלַיִךְ

אֶת יְהָבִי. הָעֶרֶב אֶל חוֹפֵנוּ

יוֹפִיעַ אִישׁ. שִׁמְרִי נָא עֵת בּוֹאוֹ

וּצְאִי, קַדְּמִי פָּנָיו. הוּא שְׁאֵרֵנוּ,

אָבִיךְ הוּא זֶה.

הבת.

הַהוּא, שֶׁעֲזָבֵךְ

לַאֲנָחוֹת וּבַת־נָשִׁים נָשָׂא לוֹ?

רוסלקה.

זֶה הוּא; קִרְבִי אֵלָיו וְהִתְרַפָּקִי,

הַגִּידִי לוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר שָׁמַעַתְּ

מִפִּי עַל דְּבַר הֻלַּדְתֵּךְ; וְכֵן

עַל אוֹדוֹתַי. וְאִם יִשְׁאַל לֵאמוֹר,

הַאִם שְׁכַחְתִּיו אוֹ לֹא, הַגִּידִי,

כִּי אֶזְכְּרֶנוּ עוֹד וְגַם אֹהַב

וַאֲחַכֶּה לוֹ כִּי יָבוֹא. הֵבַנְתְּ?

הבת.

הֵבַנְתִּי.

גברת הרוסלקות.

לְכִי אֵפוֹא.

(לבדה).

מִיּוֹם קָפְצִי

אֶל הַנָּהָר, אוֹבֶדֶת עֶשְׁתּוֹנוֹת,

הַבַּת הַנּוֹאָשָׁה וְהַנִּדַּחַת,

וּבְתַחְתִּיוֹת הַדְּנֶפֶּר הֲקִיצוֹתִי

רוּסַלְקָה נֶאֱדֶרֶת וְצוֹנֶנֶת,

שָׁנִים כְּבָר שֶׁבַע גָּזוּ – וְיוֹם־יוֹם

יִרְחַשׁ לִבִּי נָקָם…

כָּעֵת, נִדְמֶה לִי, בָּאָה שְׁעָתִי.

(חוף הנהר)

הנסיך.

בִּבְלִי מֵשִׂים אֶל חוֹף עַצֶּבֶת זֶה

בְּעַל־כָּרְחִי מוֹשְׁכֵנִי כֹּחַ פֶּלִי.

יְמוֹת־עָבָר הַכֹּל פֹּה יַזְכִּירֵנִי,

עִם חֶסֶד נְעוּרַי הַחָפְשִׁיִּים,

שֶׁקּוֹרוֹתָם יָקְרוּ לִי גַם בַּצַּעַר.

פֹּה לְפָנִים הָאַהֲבָה קִדְּמַתְנִי,

זוֹ אַהֲבָה יוֹקֶדֶת, חָפְשִׁיָּה:

אֻשַּׁרְתִּי, הַסָּכָל!.. אֵיכָה יָכֹלְתִּי

בְּקַלוּת־רֹאשׁ לִזְנוֹחַ אֶת הָאשֶׁר.

הוֹ מָה אָבְלוּ, אָבְלוּ הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ הַפְּגִישָׁה מֵאֶמֶשׁ בִּי הֵעִירָה.

הָהּ אָב אֻמְלָל! עַד מָה אָיֹם מַרְאֵהוּ!

אוּלַי גַּם זֹאת־הַפַּעַם אֶפְגְּשֶׁנּוּ,

אוּלַי יֵאוֹת לִנְטוֹשׁ עֲבִי הַיַּעַר

וּלְהִתְגּוֹרֵר עִמִּי…

(בת־רוסלקה יוצאת אל החוף.)

מַה זֹּאת רָאִיתִי!

מֵאַיִן אַתְּ, הַבַּת הַחֲמוּדָה?