מכונָף זרועותיה החשופות של האקרובטית התחיל הסוס לסחרֵר את הזירה. חצוצרות התזמורת הן שנצחו עתה על קצב פרסותיו. כמו על תבליט היה גופו מפוסָל ומתוח: גזעי ודגנרטיבי. עירום היה, ללא אוכף, ללא רסן ומכונף. רק זרועות האקרובטית שחשופות היו עד ציפורניה העשויות מקושתות על גבו מן הירכיים עד הרעמה. היא היתה נתונה בטריקו של משי שחור וחיוורת גוף עד לעיניה הכחולות, עד לשערה הבלונדי המופשל על קונכיות אוזניה הבלתי נראות, עד פיה הקוסם המשוח כרמין ועד ללבה שעליו התנוססו שלוש שושנים שגביעיהן מלאים היו דם. החצוצרות הריעו בעוז כזה שחול הזירה הניתז עילף את הפנסים והסוס דהר בתוך אבק זהוב. זו היתה סופה נעימה למען הצופים, סטיכית קצת, אבל נעימה. לפתע נדמו החצוצרות והסוס דהר חרש בתוך חוג של אורצל לקצב התופים המדרדרים. איש לא ראה שרגלי הנערה רעדו זולת הרג׳יסור שעמד ליד הרמפה של פלוסין, מהודר בסמוקינג, בצחור כסיותיו, בזהב שיניו, במגלבו האלגנטי ובאכזריותו השקולה.

התופים מסרו עתה את הקצב לכינורות. אלה, שליריים היו, השרו עצבנות על הסוס, על האקרובטית, על הצופים, על הפנסים ואולי גם על הרג׳יסור שנִפנף קלות במגלבו העשוי עור תנין. הנערה חייכה למי? לאהובה האקרובט שעמד בטריקו ירוק סמוך לרג׳יסור ודהר אחריה בדמיון כשראשו הדק נטוי כזה של סוסה.

הכינורות הקסימו בינתיים את עצמם כי עברו לדרמטיות מלהיבה, ואילצו את הסוס לעלות לשיא קמרון הקרקס. זה מדורבָן על־ידי מלאכו המשי־בלונדי החל לטפס במדרונים הלולייניים שהשתרעו לפניו באוויר. פחד תקף את הצופים, כי הזירה, הסטוים, היציעים החלו להתנועע: ראו אז יד דקה שהורמה מעל קטיפה אדומה

והאהילה על עיניים, גולגולת קרחה שאמרה להינתק מעל גוף מסורבל, ראש נערה מדובלל שנשר על מסעד גלריה, וטורי עיניים מופשלות.

לעזר הכינורות באו התופים והחצוצרות. הסוס עצמו נעשה אוהב פתיטיה, קיפל לפני האקרובטית את רגליו הדקות כצבי, והגיע לרום הקרקס שממנו נשתלשלו פנסים עד לזירה. כמותו האקרובט האוהב, מתח את גופו ואמר להעפיל אל הסוס לולא הרג׳יסור שהניח על כתפיו הדקות את היד שאחזה במגלב האלגנטי.

לפתע ראו את הסוס גולש מהקמרון, מטיל את הסילואטה המשית־ורודה של האקרובטית ובורח כרוצח אל הרג׳יסור שלטפו ברעמתו המסומרה. המוסיקה נדמה כי סיימה את החזיון. האקרובטית ידיה פרושות ככנפיים שכבה גמישה על החול כשעל שפתיה מרחף חיוך, המלאכי יותר מחיוכו של מלאך. אבל אדם אחד אומלל מאוד התיפח אותו רגע. היה זה האקרובט שכרע בטריקו הירוק לפני הנערה ונשק את זרועותיה החשופות המתות.

חלל הקרקס מן הזירה עד לקמרון ספוג היה ריחות חיות הבר: של גלליהן, של אכזריותן המתורבתת ויצריהן הבראשיתיים. אורצל לפף את הטרפציות, את כורסות הקטיפה של הפרטר. והבליט את החול האדמדם של הזירה. שבה נקבעו שתי טבעות גיר דומות לאלה הסוגרות את עיני המוקיונים.

על הקירות מצויר היה ג׳ונגל מטושטש על חורשות הבמבוק, על פיליו נושאי האלונקות ועל קופיו שהשירו אגוזי קוקוס, שדמו לאבטיחים. ג׳ונגל זה נועד לצופי הגלריות: ג׳ונגל אנושי, שסייר עולם פלאים זה בתמימות חייכנית.

בינתיים ומן המסדרונות הלולייניים זרם הקהל. על במת התזמורת, שהשקיפה אל הזירה, נראו הסקסופונים והתופים הראשונים. ליד רמפת הפלוסין הופיע ברנש גברתן, לבוש שחורים. ידיו בכסיות לבנות ויהלום בעניבתו, שהצליף אור כפנס מגי; היה זה המנהל: שליט המוקיונים, האקרובטים וחיות הבר. בפרצופו אפשר היה לציין מונוקל, אוזניים מדולדלות, שפתיים משורבבות ואכזריות שנצנצה ככוהל בעיניו: כמעט טיפוס בנלי של מנהל קרקס. הוא נעלם בין וילאות שהורמו וגילו מראות ואור אדמדם בהן.

מהכיפה נשתלשל פנס גדול ככוכב, ילד קטן, שאביו הביאהו הנה כדי לשעשעהו, הרים את עיניו לכוכב זה. התזמורת היתה במלואה: שרביט המנצח הונף והסקסופונים החלו גועים, כשהתופים רודפים אחריהם; על הגלריה נראו חיילים מחוטטי פרצוף שפיצחו זירעונים: בדלת הסתופפו קהל ארחי פרחי בבלואים, שהתגנבו לקרקס כעכברים דרך חורים סמויים; זונות מהפרברים בסודיריהן, בעגיליהן ובקפיצי השער הרטובים על לחייהן, שבאו לראות את האתלט המהולל שגם יפהפה היה.

פנס אחרי פנס נשתלשל משמי הקרקס האפלים: אלה לא היו עוד כוכבים אם כי צלילי התזמורת הציתו בהם חגיגיות.

היה בקהל זה גם משורר נשען על גולת מקלו. ליריקן צהבהב זה שאף את בושם גללי חיות הבר שנתערב עם בושמי הגבירות המהודרות שהסבו בלוז׳ות בפוזות רומאיות. לא חסרה ביניהן גם יפהפייה מפונקת, המזכה את האתלט בהערצתה.

בחשאי־חשאין כהרגשות שמחותינו וצערנו נראו המוקיונים על הזירה. בני־אדם אלה, המקובלים כטרגיים מקרוב. עוררו צחוק סוער במרחק־מה. הם טיפסו על הרמפה כי חששו ללכלך את ההרמוניה שבין טבעות הגיר והחול האדמדם של הזירה, שנועדה לסוס השחור הראשון. בקולותיהם הנבחניים רטט בכי קל, שגירה דווקא את עצבי הצחוק: אחד ידע לזרוק לפנים ולאחור את מברשת בלוריתו, השני נעול היה כ׳אצבעוני׳ האגדי בסנדלים ענקיים בצורת דרקונים, השלישי ידע לנענע את אזניו כחמור: היו אלה רק שיירי מוקיונים; אינטרמצות עלובות. האימפרסריו הופיע שנית: שחור־לבן ופטליות היהלום בעניבתו והגיחוך שבפיו, המוקיונים החווירו מתחת לפודרה שסיידה את פרצופיהם. התזמורת הדהירה את כליה במרש: כמו מיער האדום של הקלעים הגיח סוס מאוכף אמזונה. הם התמזגו בשחור, בברק שבעיניים ובקלות הפגסוסית. הם הדהירו אח הזירה, טבעותיה הלבנות שגלגלו את דרדורי החופים. הסוס והאמזונה נעשו אתריים: אף משק קל של פרסות וענן אדמדם זה האופף אותם ופנסים אלה המאירים את עיניהם האפלות! באורח פלא נעלמו שתי דמויות אלה שנתמזגו לביטוי מפוסל. מכונף למאחורי הקלעים בדוהרן ממעל לראשי המוקיונים שסימרו את שערם.

אחר הוצג חזיון אהבה שמשחקיו הם קופים: כן, קופים מתורבתים ששיחקו את רומאו ויוליטה לשייקספיר.

הקהל סער מצחוק: הזונה הפחותה והחייל ההדיוט ציינו פיזית את יתרון גזעם. הקוף רומאו עיגל את זנבו ובצילינדר ביד תינה את אהבתו ליוליטה, שהסבה בכורסה ובכפותיה הארוכות הנתונות בכסיות הנידה את גולגולתה בצער. היער האפריקני בכה באביבו! אחר התנשקו ויצאו במחול כשזנבותיהם מנצחים על הקצב. הצופים התפתלו מצחוק. זו היתה היסטריה נשגבה, שאחזה את כולם. גם המוקיונים צחקו כתינוקות וגם האימפרסריו. הטרגי תמיד כבמאי האחראי לגורל משחקיו. טלטל את גופו המסורבל מצחוק.

אחר הוטל אולם הקרקס לתוך השראה פתאומית: ביאדרה רקדה עטופה בנחשה המוקסם. צופים אלה שהצחוק עוד רסס בעיניהם, כגשם קל אחרי סופה, כפפו את ראשיהם האפלוליים על המסתורין שמילא את הזירה. הביאדרה הפכה אותה למקדש: גופה שנתון היה במין רשת כסף, שדיה בשלטי כסף, רקד בריתמוס שבור לפני הנחש שתימר כקילוח מים. אנחות מלודיות זעקו מפיה. התגעגעה עליו והתעטפה בטבעותיו הגמישות כשראשו הפעוט רדם בין רווח שדיה. הודו הבודהיסטית מחקה את צחוקה הכושי והקופי של אפריקה. האקזוטיות הקדושה השפיעה התעלפות על החושים!

אחר עלו באור מסמא שדי ושדות הטרפציות. הנערות היו בלונדיניות והנערים שחורי בלורית. ששתם השתחוו לפני הקהל, והשחוק חתום בווריאציה קלה על שפתיהם כי רשת המוות פתוחה היתה לטרפציות. ואשר לאימפרסריו – הוא הקשיב להולם לבו של הקהל, שהלך וגבר. המוסיקה פסקה. כי הנערות הבלונדיניות שעפו באוויר לתוך זרועות השדים בקו אלכסוני היו מוטיבים מתחלפים של אותה סימפוניה אקרובטית. בגללן נעשה החלל שמימי, שכוכביו היו פנסים ושמלאכיו היו הן – האקרובטיות: גולמי אור נשיים, שרשת מוות פרושה היתה למענן; יותר נכון: שרשת לבבות ועיניים פרושה היתה למענן!

ששתם השתחוו שוב מעל אדמת הזירה, שלובי ידיים ושלובי עיניים ופיות שראו וטעמו את הישות שהנה ממעל לחיים ולמוות.

כחוק עליון, המציג ממול הנשגב את הראי המגחך, כן באו המוקיונים וסילפו הכול: את הנחש הבודהיסטי, את האקרובטיות שניגנה בשישה כינורות. אחר כבו פנסים אחדים בקמרון. והיהלום המגי של האימפרסריו שכפף את אפו לוורד שבדש מעילו. היתה זו הפסקה מלאת נועם. הארחי פרחי סחו על חיות הג׳ונגל, החיילים פיצחו זירעונים וצבטו לזונות, בחור צעיר קנה למען הנערה שהזמין חפיסת שוקולדה, המטרונה בלוז׳ה נפנפה את מניפתה בג׳סטה רומאית, וחול הזירה סורק למשעי למען האתלט המפואר.

מלכותי וגזעי כבן־חור נכנס האתלט כשהמנון עברי לפניו כהרולד לתוך הזירה, ושלושת הסוסים הרתומים לרכב הרומאי שוצפים באחוריהם. הנה האגדה של בן הנפח ככל האגדה של הווירטואוז היהודי. הקרקס על מוקיוניו, אנשי היום ההדיוטים, זונותיו הרומנטיות, מטרונתו הנהדרת וגנביו העצובים, סאן לקראת האתלט היהודי, שנתון היה במסגרת המוסיקה. סוסיו עם הרעמות הגזוזות וששת הלודרים.

במחי חן הסיר את גלימת הקטיפה מצבע הרימון – לודר אספה – הסיר את הקובע – לודר שני לקחו ככרבולתו – ונתגלה בטוניקת כסף. היתה לו, לבן הנפח שאהב יונים בנעוריו, גולגולת דקה עם בלורית שטופחה פיוטית. זה לא היה מתגושש השובר פרסות ברזל או את צלעות יריבו, זה היה אמן שרצה באגדת חייו האלילים משהו, מכאן חיוורון פניו. עיניו האפלות וחיוך יהיר ועייף זה על השפתיים.

על הרכב הצטופפו הלודרים, ובנוטלם את הרתמות בידיהם הדהירו את הסוסים במעגל הזירה כשהתזמורת מנפנפת לנגד עיניהם מטפחת צלילים אדומה. אבל הגיבור בטוניקת הכסף, חיוור הפנים, חסם לפניהם. את הדרך; ביד אחת אסף את מתגיהם באופן שהשיק זה לזה את ראשיהם השוצפים גזוזי הרעמות, ובפושקו את ירכיו הבזלת הרתיעם אחורנית. הלודרים הצליפו על גבי הסוסים שקרטעו, שצלצלו בכלי הרתמה והסתערו כאריות יפים על הגיבור. הלה חייך והטילם על זנבותיהם השופעים באופן שגלגלי הרכב שקעו בחול.

לרגע דמה מחזה זה בלב הזירה לתבליט יוני: כה אי־ממשי, כה מיתולוגי היה: אכל תופי התזמורת המידרדרים ומחיאות הכפיים, שהניחו זר הדסים על ראש הגיבור, עשו את המחזה לאגדה יפה של שנת 1925.

הגיבור, הרכב, לודריו נעלמו מאחורי הקלעים והמסך ירד. כי הקרקס הוא תאטרון האינסטינקטים שלא תורבתו לא על־ידי המחבר ולא על־ידי הבמאי, לכן זירתו גלויה תמיד לעיני צופי הגלריות, הלוז׳ות: מזגם הפרימיטיבי של זונות אלה, של חיילים אלה, של גרי הפרברים, המופרחים פה ושם במטרונה, בגנרל, באספורטאי, באיסטניס ובמשורר, נין ונכד של הומרוס, שאהב כה את התאבקויות האלים.

הפעם הופיע על הזירה הגיבור של הגטו הפולני באצטלתו הגזעית: שמשון אסור בנחושתיים. התזמורת אמרה את תרועת לבם של הצופים היהודים שהכירו בו את שמשון הקלסי של פוסן, שהעתקותיו הקרתניות מקשטות באורח פלא את בתיהם. הלודרים־הפלשתים כוננו את כידוניהם לשם תאטרליות מול האתלט־שמשון, שצעד בכבדות בשלשלאותיו המצלצלות. בהגיעו לטבור הזירה הגיעו סקסופוני התזמורת לנשימתם האחרונה – ואז, במותחו את חזהו האלים, התיר במחי אחד את השלשלאות מעליו – ראו את עיניו ושיניו החורקות – ובכורכו אותן מסביב לאגרופיו קרע אותן לשרשרות בודדות שזרקן להידדי התזמורת לבריוני הגלריות, ששמחו עליהן כעל קמעות יקרות.

היה זה לילה רקום פנטסטיות: המוקיונים הראו פרצופי ליצנות ליריים ביותר, סוס האמזונה הסתחרר קלות מעל לראשי הצופים, רהביאדרה רקדה כבובה למען תינוקות אלה; והנה בא בן־הנפח האקסטטי כפייטן ועיצב כמה סצנות של אגדות האלים. חיוור בטוניקת הכסף, כשצרורות פרחים בידי לודריו, ניגן עוד כמה קטעי גבורה: כפף ערבסקות מברזל, שיטח את חזהו למען אופני־אוטו, וגרפו שינה את פוזות האנדרטה החיה.

התזמורת כיבתה את סקסופוניה, את תופיה, גלימת הקטיפה מצבע הרימון עטפה את כתפי הגיבור. שיצא את הזירה מוקף הלודרים, המוקיונים, האקרובטים כשבאחת הלוז׳ות מנפנפת מכנית מטרונה אחת את מניפתה. לאט החשיך קמרון הקרקס, הג׳ונגל על הקירות. ופה ושם התכופף מישהו מעל המעקה והביט בעצב על הזירה.

שבע שעות בערב, וכבר היער האפריקני מצית את לילו ברעמות אריותיו, כנוצת תוכיו, בצחוק קופיו ובטלפי דישוניו. בושם-בר זה, הנישא מציורי הפלקט, מספר לנו על לילה רחוק המוככב יותר ושזוועותיו הן עטלפים המרפרפים ממעל לראשינו. אבל, מאחרי גבנו ליל-אביב קרוב עולה מן הים בינות לברושי המדרכות. שנינו מטיילים בין צלליו עד לאותו רגע בו תכריז אפריקה על-ידי הטם-טם את פתיחת הלילה שבשעריו מלבלבים שני דקלי כסף ענודים פתנים שחורים.

בינתיים רואים אנו, כי זהו ליל-המראות מגוון תנכי: אוטו הגולש אל האופירה שבה תפרש זמרת בנוסח כרמן כמה אריות, מוכר-כעכים המדליק את מקטרתו בכוכב מאין לו גפרור, בחורה המטיילת שלובת זרוע עם צלה הבתולי.

חלון-ראווה לאמנות-סין אומר גם כן את אביבו, שאת דובדבניו אכל לי-טי-פה עוד מלפני שלושת אלפים שנה. אני ובת לוויתי יוצאים מפגורה ומשתהים לפני וקנו החכם של קונפוציוס. משם מגיעים אנו לארנק מסוגנן: בת לוויתי מחייכת אליו בעצב, כי היופי, כאותה טבעת, טומנת רעל במשבצתה.

מסר יורד בין לילה ללילה.

הנה אנחנו מול הבד בעל ארבעת הממרים של הפנטסטיות. הוא חיוור עדיין ופולט טנגו המסתלסל בין ריחות בננות הנישאות על טסים קלועים, בין עשן סיגריות, בין תלתליה של אחת בלונדית, שברק הפלטינה להם ובין עיני קהל זה המתחיל ממדרון האולם ומסתיים בגלריה המאיימת להתמוטט כמו בכל חזיון.

הנה החושך המאפיל על העיניים והנה הבד המדמדם כמשורר: וראה פלאי. קהל סתמי זה אוהב ג׳סטות אלה של הדמיון! ראשית – נופות העולם: כגלויות התייר – בציר בסיציליה: השוורים ענורים מקלעות ענבים עד טלפיהם כפאונים, בו בזמן שכלות-הכפר, צמותיהן בגבן. מנפנפות לפניהם את שמלותיהן. מארץ זו שגפניה התערטלו עוברים אנו למערומי סיביריה. דמו, שלג לילי בסיביריה! צללים לבנים רודפים אחרי צללים לבנים, צבאי צפון נושאים בקרניהם שמש כתומה, וכל זה אפוף דממה השונה מהדממה שאנו רגילים בה. אני לוחץ את ידי הנערה: בדידותנו בארץ הקרח היא מלאת הרוה. אנו מתכופפים קצת וצללינו שטים על פני השלג שמאופקו הסירו הצבאים את השמש. הבד מחוויר שוב בחשמל. סהרורי, הוא מציץ לתוך עיני הצופים. יהי חושך חושד שמכחולו של רמברנדט מאירו לפתע!

ששש… הנה הג׳ונגל האפריקני מרשרש!…

עצי הבאובב הם כוורות, שבהן הומות כל הציפורים המפרשות באלפי ניואנסים דקים את צמאוננו למוסיקה זו המגוונת יותר מדי. מניין נחש זה המרפרף באוויר כבציור סימבוליסטי? מפחר נושרים הקופים אחד אחד כאגוזים.

על שפת אגם מתחממים תנינים כלטאות. חיות משוקצות אלה קדושות הן. יונים תמימים, בזמן שפסלתם את ההרמוניה לעג לכם השטן, שתמיד מודרני היה, והכין למען המאה העשרים את מסכות האמנות הכושית! ומפלצות אלה המפארות את המוזיאונים נעשו לסיוטינו היומיים.

אבל הנה דוהר עדר איילות שהינן מפייס את כאבנו. מעודי רגיל הייתי לראות איילה מצוירת מדלגת בין דפי שיר-השירים, אחת רובצת על אנדרטה בפתח בית-נכאות ומנמנמת שינה עמוקה וגרציוזית, ואחת חיה, בביבר שבאה ללקק את ידי מבעד לסורג; והנה עדר איילות דוהר, כל חלומותי היפים בלילה אחד! זה רב! אבל מעבי חורשת הבמבוק. כמו אצל קיפלינג, מגיח אריה. הוא תנכי ער לזנבו הקשה כארז.

אנחנו נמצאים איפוא בין האכזריות והרוך, כבחזיון טרגי. לבבותינו מתערבים בהתאבקות של שני יצרים אלה: מלאך שחור ומלאך לבן על אותה זירה.

בינתיים, והאריה מגמא את הג׳ונגל, את אור הירח או השמש, כי הזמנים הם כה מטושטשים בכל מחזה; כן, האיילה שליקקה פעם את ידי מבעד סורג ביבר נופלת תחת כפות האריה!

מזנק בפוזה של שובע, הלוע מטפטף דם, מגלגל האריה עיני זהב ששאבו את גונן מנשמת האיילה.

אבל חלומי זה מרכות האקוירלה נקם ינקם על-ידי שני אנשים היוצאים מעבר השני של חורשת הבמבוק. הם מוציאים את המקטרות מפיהם ומכוננים את רוביהם. האריה גווע מלכותית כשם שהאיילה גוועה בענוה!

שני האנשים שמים את המקטרות בפיהם ומשוחחים. קול האדם בעבי היער האפריקני! ואולי זה קול אלוהים המתהלך בהסתר ובצנעה!

מסיפון היער נושרים על שתי הגוויות נשרים, עיטים ומכערים מוות כה נהדר שמבער סדינו השחור בולטות טלפי האיילה הצחורות ורעמת האריה העמוסה זהב.

הנה השחר, השחר שבתכולו, הלילי עדיין, נמזג כבר הוורוד של זמרת הצפרים. גם הנהר שאנו רואים הוא ורוד כי כושים משים מתוכו את השמש. באור זה שטים שני האנשים תחת מטר

הפטפוטים המטפטפים ממקוריהם העקומים של התוכים: רוחות היערות האפריקנים! שחר צוחק זה אינו דומה לשחר כרכי המקיא את לילו כשיכור!

בכאן אנו צוחקים אגדית ממש; צחוקנו שט באלפי פרחים על ראי-נהר זה!

מתחיל היום: הג׳ירף מושיט את צווארו הלולייני לשמש כי ראש זעיר וטפשי לו! עופות הפלמינגו מתנוססים על גדות האגמים כגביעים דקי הגבעול: היערות מקטרים בושם ירוק: מתוך האופק, יוצאות בנות היענה: הן באות אלינו, גמלי מדבר מכונפים אלה, שמניפות נוצתן השיבו רוח על כל המלכות האסיאתיות ועל הרומנטיקאים העצובים! והקופים, הם משירים על ראשינו את כל אגוזי היערות!

פתאום, והנה כושי מן השירה מחוויר (יתכן גם צבע כזה!). קרנף גורר אחריו צנפת אבק! בשאגתו אין ברק הזהב כמו בשאגת האריה ולא הנהימה החתולית של הנמר, שאגתו’היא ירח כושי המלוכלך סיד והמעוטר נוצות דם כבשיר העם!-הקרנף נועץ את קרנו באדמה ומסתחרר עליה כאקרובט.

כדור מפלחו: הוא נעשה איום כשטפון. הקופים מייללים בתלשם את שערם הקלוש ובכוורות הבאובב נדמו כל הצפרים.

אבל אנשי המקטורת האפיים משסים בו כדור אחרי כדור ונבלת הקרנף משתרעת כהר קרוח אחרי מבול.

לאחר יום שיצריו להטו כה עזות נכנס-נא לדמדומיו מצבע האינדיגו.

הג׳ונגל הוזה כגן. באותה שעה יורדים הפילים לשתות מים אל איזה נחל. בצניעותם ישתהו שם עד שהלבנה תתפשט ותרד להתרחץ.

הלילה כבר עומד מאחרינו: עצוב כינשוף ורונן,כזמיר. מהכוכבים יורדים הגמדים. מהם מכוונים את כינורות הלילה. מהם מקימים ארמונות, מהם חוזרים על פנטומימה, ומהם רותמים את הפילים לאלונקות שבהן שוכבות בובות ילדותנו עם שערות הדבש ועיני הזכוכית!

מעבי הלילה מהבהב כלפיד עשן הטם-הטם. מוסיקה זו מפרשת אך מעט את החרוה האלילית של היער האפריקני; יותר נכון: היא מראה לנו מסכות מגור, קוסמים לבושים, כנשים. כי למיתולוגיה השחורה זרים המלאכים שמהותם השמימית מחייבת גוף לבן. אבל בעצם ליל כושי זה יופיע המלאך הבלונדי, אותו המלאך של כל הפיריות! הה, מעשיות הקולנוע! הה, תמימות אוילה ונשגבה הקרויה שעשועים!

הטרוגולודיטים מאירים את האופל בפרצופי מכשפים המסוירים, ובאודי אש. הטם-טם מכה ונותן קצב לסיוטינו הרוקדים סביב לאלילה הבלונדית. מי הביאה את זו, מצבע הירח לבין אוכלי אדם אלה מצבע הלילה? שאלו את הבמאי, האבסורדים יחולו על ראשו ולנו קסמם!

אני מבקש דימוי למענה; האם יער אפריקני זה הוא יותר ממשל דק המזוג ליריות ואירוניה?

רובנס מציע לי אחת מבכחנטותיו המצוירות על-פי הילינה פורמונט אשתו. אבל שחקנית פילם זו על רקע הטרוגולודיטים נראית לי יותר בלונדית ויותר היסטירית, שכן כוונת הבמאי לזעזע את עצבינו.

ככוונה הפוכה אנו מדלגים על השתלשלות המאורעות שזולותם עלולה לטשטש את היום והלילה שטיילנו בג׳ונגל.

הודו כי לאיילה היתה נפש צנועה בטלפיה, כי האריה הזכיר לנו את כפירי התנ״ך ולא את אריות הביברים והקרקסים כי הציפורים בשמו את עינינו בזמרתן, כי הפילים הזליפו מים על הלבנה המתרחצת, כי הקופים השתעשעו לא פחות מאתנו ומשמחה השירו אגוזים על ראשינו!

קץ לאופל המפייט! הבד הנהו עתה פסנתרן חיוור לאחר רסיטל לא בין צרורות פרחים אלא בין קליפות בננה.

אבל ברחוב מנגן האביב אינטימית, כי לכל בית חלונותיו האפלים, כי לכל עץ צלו הלירי ומרובים הם העצים המלבלבים לתוך החלונות.

אנו עוברים את כל פנסי בתי-הקפה שרוח הים ממשילם לאניות. באחת ממרפסותיהם אנו מיסבים, הסיגריות בפה, מול ים זה שאינו משול ליער כי טוב הוא ממנו.

על סף השחר של אותו לילה עמדה ציפור; בנוצתה היו כל גוני היער האפריקני שהיא פירשה אותם בהפרזה של מלודיות.

האופל: פרח־ביצות ללא עציץ רועד בחלל החדר.

גיפופי רגליים, לחי מול לחי הביטו שני האחים בפרח זה שגבעולו נעוץ ביער הסמוך.

הנה הירח, כצפור, על כרכוב החלון. מעיניה דולף כחול זה לתוך החורשה המגולפת בשמשות. אף לא הגה של צפור אחרת בצרור אורנים עירומים אלה.

אבל על הקיר: כינור משתען על קשתו: וירטואוז־שווקים מרופט על כתף יתומו.

הילדים רעבים בלילה זה הנטול שמש. הירח, רחמן לפי מהותו השמימית, עובר גלגולי ארצי. דיסקוס זה, שבו אנו משחקים באהבה, הופך כיכר לחם עטורה הילת קרניים.

לחם טוב, השביע בבשרך הזורח את עיני הילדים המלאות אגדות! האח הקטן מוציא יד המפזרת משהו את האופל, משהו את השלג ונאנח:

— לשתות…

— ששש… הביט על הסייח…

הירח, גם מוקיון לפי מהותו. יוצא לזירה שמימית זו בדמות סייח שחור־הפרווה. הוא דוהר מכוכב אל כוכב ומצליף בזנבו על המזלות. רוח מן היער מטאטאת אותו מקמטיה, כמקמטי מסך, יוצאים עורְבים המתייצבים על הירח. הם מקרקרים. כל קרקור חושף מכשפה כבפנטומימה.

— למה, אבא, לא שב?…

— הוא מטייל… הוא אוהב לילות כאלה…

מתוך מסגרת עץ זורחת האם בעיניים, בצדף, באלמוגים.

יִבוּב חשאי:

— לשתות…

האח הגדול צונח מן המיטה ומתנדנד: כה רופף האופל! בעוד רגע הוא מנופף גרזן כרוצה לגדע פרח־ביצות זה מגבעולו היערי. אבל ככל הירואיקן, חלש הוא וחוצב בגרזן בחבית פקוקה כפור. ספל מים בידו, הוא חוזר אל המיטה. האח הקטן גומעו בגמיעה אחת: אלכוהוליקן זה שבעתיד!…

בינתיים והלילה זז לאטו. היער שבאופק מתפקק כשלד בכל עציו. הילדים עוצמים את עיניהם, אבל העורבים מנקרים את גרעיני השינה מבין ריסיהם. שדות השלג מתחלפים כתפאורות של מוטיב אחד: הנה צרורות צללים העונדים בקעות, נחל הנושא ברווזיו על קרחו, שלוש פרות המלחכות גבעה כשטלפיהן באוויר.

גרוד בדלת: עורב, מכשפה,.. לא. זה היה רקס שנעלם. הנידו בראשם: כלב מסכן! ירדו מן המיטה ובגרזן פתחו את דלת הלילה עד היער. צלו הגדול עישן סגולית. הכלב הצטייר על פני השדות, גיגנטי, עטוף פרוות כפור כשועל צפוני. הכניסוהו ונתקטן לרקס שמנחיריו יוצאים ציצי כפור.

מנורה מתפייחת ציינה את קונטורות פרח הביצות. בפינה, מצאו חופן נסרים. מיד השחיר עשן את חורשת האורנים הגלופה והדמיע את רקס. רצו שיספר את הרפתקאותיו, אבל רוך הבית הרדימהו. עלו על המיטה, הכלב נתכרבל לרגליהם, האש דעכה, והפרח פתח את גביעו כעטלף את כנפיו.

השדות, כסוסי הקרוסלה, כנופי אלבום, חזרו על עצמם במסעם. בינתיים והעורבים הביאו על גופם את השחר האפרי. עלי־הפרח נתכרכמו. מאחרי חורשת החלון נסעו הכפריים אל השוק כמסע כלולות, והסייחים, עירומים בשלגים אלה, הנידו את פעמוניהם כתינוקות.

הילדים הקיצו: פרח הביצות מתגולל בפינה, לכינור מיתר אחד, הקשת מדובללת כלאחר אורגיה, והאם מתה היא במסגרתה על עיניה ואלמוגיה.

הכלב לצדם, הלכו האחים מאלון לאלון שגלשו לטחנה קיטעת. שמאלה עמד היער בצמותיו המושלגות. הוליכו את עיניהם על פני השדות, בהם הגרנות: איכרים מושלגים עד מקטורותיהם, עד גבותיהם המטאטאיות, הבליטו כרסי זהב.

השתפלו על אלון גדוע והסתכלו בשמש שגלגלה את הדיסקוס שלה על השדות. באה סוסה אפורה־צדפית: באוכפה ישב אדם שהצמיד את עיניו, לורנטה כמעט, לילדים, לכלבם: שלישיית יתמות שאנדרטה שימש לה שלג זה, כה אכזרי וכה אגדי.

הסוסה, האפורה־צדפית, גלשה ליער ונעצה את פרסותיה בשמש. הילדים ירדו לשדרת הליבנים.

אף איש בין צללים אלה הדקים ככלבים גזעיים זולת וילות נעולות על פסנתריהן המתים. הילדים צעדו שפי ביניהם בעצרם בכלב שתקפו החשק לרדוף אחרי הצפורים.

בלונדית ולבושה פרוות קרקול צעדה אשה צעירה לקראת הסוסה הצדפית שהגיחה מאחד המשעולים. זה שבאוכפו שעיניו לורנטה, אלצה להזדקף. מפחד הזדקפו גם הצפורים על זנבותיהן. צחוק האשה בין ענפי הליבנים הפיליגרניים. וילה נפתחת ונסגרת כספר מוזיאלי. השדרה גולשת עד תחנת הרכבת בצורת פעמון והכלב רודף אחר הצפורים המכונפות.

סימטה הגיחה והוליכה את הילדים אל השוק. מפחד לאבד את כלבם נשאוהו חליפות. ראו סייחים מפשילים את צוואריהם על צווארי האמהות: איזה רוך אכזרי!

השמש גלגלה את הדיסקוס שלה על הגגות הנמוכים, עורבים צילמו את צלם בפיח על השלג, עיוור גישש במקלו בין דמדום לדמדום, הסייחים דהרו אחרי האמהות לאורוות המרופדות תבן חם והילדים חזרו עם כלבם לביתם.

האב נעץ כבר את פרח האופל ביער, ניפץ אליו את כינורו — מיתרו האחד מת לילי — ובנופפו בקשת:

— אנגן על כל עץ ועץ…״

[א]

שלושת החלונות הראו: פרק חרוך עציו שהסתמנו על שמי אש דם הרואיים: שדות סתיו חרושי תותחים, שמהם המריאו חסידות אחרונות ואווירונים. חצר שוממה שבה שוטטו חתולים רזים, וסוס ליד באר שגירד את שלדו. על גגו של אותו בית הזו מעשנות ירויות, שמגוחכות היו בעוצבן האדריכלי.

בלילות מוככבים נישאו מן הפרק גניחות הצבאים הדמיוניים שספדו את איילותיהם ששתתו דם על המדשאות! בימים היו רואים את הסנאים אדמדמי הזנבות מדלגים מעץ אל עץ לקצבן המונוטוני של מכונות הירייה. מזמן לזמן היתה משתררת דממה עמוקה, בראשיתית, ובתוהו זה הנידה טחנת רוח את כנפותיה הגדועות, ישיש כרסם קלח כרוב בשיניו הרופפות וילד הביט על השמש הלקויה מבעד זכוכית מפויחה.

בינתיים והפרק נתמלא צללים: אלה לבושים היו בגדי חיילים נאלחי דם, ובהיותם עייפים נחו בבקתות, ליקטו נוצות פסיון, תקעו בשופרות הציד, שתו מים מהפלגים האידיליים ושיקפו בהם את פרצופיהם – אלה היו צללים מאושרים. בחדר בעל שלושת החלונות נמצא קמין מהמאה שעברה שכתליו הראו ציורי המבול וחיות התיבה, על פיהם למד רפי את מעשה בראשית, תכונת האדם והחיה.

מעל גבי קמין זה התרומם ראי שאספקלרייתו עמומה היתה יותר מאגם רומנטי. כמה פעמים ביום היה ראי זה מקבל את פניהן של שלוש נשים שהעזו להשתקף בו כזמן כה עגום. אלה היו: סטפה – שטנית לפי גופה ומהותה; אנדה – כמושה לפי אצבעותיה הפסנתרניות – ואמו של רפי, שאורות נרות השבת של הסבתא עוד הבהבו בעיניה. גם לראי עצמו עבר מפואר; נערה צעירה שתתה לפניו רעל בכותונתה הלילית כי רצתה למות עם עצמה… כשהרימו את העיניים לכותרת הראי נתקלו בצרור לילך נובל, שזמזום התותחים הבלתי פוסק לא השירו.

בחדר זה השקיף רפי בן התשע על הגופות, על האווירונים, על הנשים. על אביו, מי שהיה מורה בבית ספר עברי, פציפיסטן מובהק, הוטל להמטיר מתוך חפירות גליציה אש על מורים גרמנים עניים, שאהבו אולי כמותו את גתה, את שילר והקימו ביחד עם קאנט סדר עולם אידאליסטי.

גם רפי שנתבגר בשלהי 1914 עקב את הרפתקאותיה של המלחמה העולמית על פי דרכו הוא. הוציא את תיבת השח של אבא, העמיד על הדף את הפיגורות הלבנות והשחורות, חנן את שני המחנות בכישרונות הרואיים דומים, וכולו ריכוז, אגודליו ברקותיו, פיו צמוד וגאה כמרס קטן, ערך את הקרב.

כמו בכל תגרת דמים היו גם בתגרת השח מנצח ומנוצח. רפי התעצב כי ראה בזה אות ציני של הגורל.

האגרופים קמוצים על ברכיו, העיניים כאנדרלמוסיית הפיגורות, שקע בהרהורים. ברצינותו דמה לפילוסוף, לפחות בכוחו הפטאלי לא לפתור כלום! אז קם וניגש לאחד החלונות: הסוס השלדי כיסה את צמרת הפרק, ציפורים הטיפו את זמרתן לתוך פיח המעשנות, והחתולים הרזים טיילו לאורך האופק הסגרירי.

בלילות היה רפי רואה מתוך מיטתו את הירח בתבנית חרמש מסעף את אמירי האורנים, האגוזים והלילך של הפרק שבני מאה היו. פחד תקפו וביקש מאמו שתסתיר את הלבנה בגבה. האם נשקה את פניו החיוורים, הציצה לתוך עיניו הבוהות, ובחושבה אותו לסהרורי באשמת סיוטי העולם, בכתה בחשאי.

[ב]

רפי מטייל על גזוזטרת העץ בין דלתה של אנדה ודלתה של סטפה. הסתיו מתערטל מעליו האחרונים ומטליא את הכחול באפור. על המעשנות הירדות מקרקרים העורכים הראשונים, ועל סף החורף עומדת ישישה קטנה בבלואים, חבילת זרדים על שכמה ופטריות היער האחרונות בידיה.

רפי דופק על דלתה של אנדה. הוא נתקל בצמותיה זהובות הקש ובקלפיה. כי היא חוקרת את הגורל ההפכפך בכל רגע ורגע. רפי צועד שפי בין האיקונין שעל הקיר, בין הפסנתר האוטם תמיד חלון אחד ובין האם הזקנה המנמנמת מול הפרק. פניה חבוקים בעשר אצבעותיה, לוחשת אנדה: ׳״הראש השחור"־ חוזר בכל פעם!׳

היא מצמידה אח בבותיה המנחשות מצבע החרסינה לרפי:

‘מי זה ״הראש השחור״, אנדה?’

עתה פרושות אצבעותיה על הקלפים כעל מנענעי פסנתרה: “הראש השחור” זה האווירון העף בלילות, העורבים המנקרים ככר את חלונותינו! רפי, אתה עצוב!׳

היא אוספת את הקלפים – אלי הפטום – ומטמינה אותם בכיס שמלתה. כל גופה אומר אביב כמישותה. כמישות בוסר זו רבוצה על כל הנמצא בחדר. היא יושבת על הספה מהוהת העור ורומזת לרפי שייגש. הם משוחחים בלחש על הציפור הכנרית שמתה. הנה כלובה מעל לסף החלון: נוצה כתומה מקשטת אותו. בקולה של אנדה רוסס הבכי:

׳רעש התותחים הרג אותו! מיותר היה בעולם מכוער זה, משוררי המסכן!׳ דמעות נתלו בעיניה. רפי מחריש לצדה כשעיניו בכלוב השומם. בצערה היא מלטפת ומנשקת את הילד ברוך היסטרי. רפי היה רוצה שתנגן, כי חכליל קל פורח עתה בלחייה.

׳הוא אילם, פסנתרי!׳

׳כך…׳

האם הזקנה נוחרת מתוך פימותיה, עציצי ההליוטרופוס שבפינות מכמישים, אנדה משטחת את הקלפים על ברכיה. ורפי מתקרב לפסנתר. במחי אחד הוא מזעזע את מנענעיו, את עצבי אנדה, את הפרק על צלליו המסתתרים בבקתות, כי גם הצלילים מכים פטלית כגמות התותחים. ׳נגני, אנדה, נגני!…׳

לרגע חוזר האביב דאשתקד. בו לבלב הפרק, בו הבטיחו הלילך והכנרייה אהבה לאגדה, ‘שקנתה לה מגבעת משי לבן, שסרט ידקו לסנטר: מאצבעותיה נושר נוקטורנו המתחלף בוולס, מרש אבל בגבוט. אחר היא בוכה כשקלפיה לרגליה, פסנתרה פתוח לדמדומים, ורפי מנושק בשפתיה הבתוליות.

[ג]

על הנזוזטרה האפלולית אור ירקרק רומז לרפי. אותו רגע הוזה אמו בצל הראי, אנדה בצל קלפיה, כיפת הפרק מתשרטטת על הכוכבים שביניהם מיילל ינשוף. רפי מתכופף מעל למעקה: שובך יונים בלילה והסוס השלדי, היחידי שלא גויס להרואיות, לועס את האופל ממול! ראינוע קטן כבוי על נברשות פנסיו, על הקאובוי ואהובתו, שפרח לבן ברקתה. בית מראות הוא לסטפה, שמדלתה זורם האור הירוק, אור ראינועי, המבליט את תפאורת הלילה.

פנים החדר מקושט היה בסטפה. שכרבלה את עצמה כחתולה. היא עישנה סיגריה ארוכה דקורה בציפורנה. היא חייכה לרפי ושלחה אליו את זרועותיה הנתונות בקרפ: היא היתה אלמנת המלחמה ואלמנת בעלה האופיצר, מכאן הציניות בבשמיה, בשמלותיה, ביינותיה, בסיגריותיה, שהגדילו את מספרן על־ידי קציני המטה הגרמני במידה שהתותחים והאווירונים הרבו להמטיר את כדוריהם ופצצותיהם. רפי יושב על פרוות שועל סמוך לחזה. היא מלטפת אותו ומפטמת אותו בטבלאות שוקולדה.

׳מלאכי היפה. נשק לי!׳

בושמה מסחרר את ראש רפי, והוא מנשק את אלמנת וזונת המלחמה.

הקירות מקושטים בסרטי ראינוע פרימיטיביים.

׳סטפה. מי זהי׳

זה היה רבו של צ׳ארלי צ׳אפלין.

׳מאקס לינדר! הוא מפליא לטפס על גגות ניו־יורק.׳

ראשו של רפי מונח עתה על ברכיה התמות של סטפה. עינו מפליגה לאורך גרביה המסתיימים בסנדלים העמוסים ציפורי קוליברי.

׳ומי זאת, סטפה?׳

׳פולה נגרי, בת הכובסת האגדית!׳

הפרק בחוץ היה כה אפל שמילא את כל החלל: חרמש הירח פוצץ כנראה על־ידי איזה תותח. רפי מציץ לתוך עיני סטפה האפלות והלחות. ׳טוב פה, מלאכי הקטן?…׳

אצבעותיו של רפי נתלכלכו שוקולדה, סטפה מלקקת אותן בלשונה. ׳סטפה, תני לי פעם לעשן מן הסיגריה!׳ היא מורידה עליו את ריסיה:

׳לא. רפי. אחה איקונין קטן!׳

׳רק פעם אחת. סטפה. רק פעם אחת!׳

השטנית מגחכת בעיניה האפלות: ׳טוב. רק פעם אחת!׳

רפי משתעל ועיניו מתמלאות עשן ודמעות. סטפה מנענעת אותו. על ברכיה. ׳ששש. מלאכי הקטן…’

בחוץ צוהל סוס. זהו הלילה הצוהל, הלילה שהתחמק מבין התותחים. אחריו צוהל צלצול דורבנות. סטפה מרתיחה: ׳צא, רפי. זהו היינץ. צא מהר!׳ רפי נדחק למעקה הגזוזטרה, לתפאורה הלילית, ומעיל כחול בדשי משי אדומים חולף לפניו ונמוג בחדרה של סטפה, המאיר לרגע סוס קשור אל פנס כבוי.

[ד]

על הליל הסגריר הממלא את החדר בעל שלושת החלונות מסתמנות הסילואטות של שלוש הנשים. הן חיוורות פנים ושותות תה חיוור.

הפרק שבו היה הצאר יורה כצבאיו, בארנבותיו, מתהולל כיער שייקספירי. שלוש הנשים מחרישות, ורפי בצלן. לסטפה יש אינסטינקטי הליידי מקבת:

׳מות הצאר. מות הדינסטיה רומאנוף. מות איוואן העריץ, איזה מחזה!׳

עיניה מתרחבות כהעגילים המתנדנדים בתנוכי אוזניה. הסופה כופפת את צמרת הפרק. אנדה מתכופפת אתה. אמו של רפי יושבת בגבה לראי, שהוא ספר היוחסין שלה. הילד מדפדף באצבעותיו הקטנות בדפי טרגדיה. בשפתיים סגריריות שותות הנשים אח התה החיוור.

׳גברת רוזין,׳ שואלת סטפה, ׳פחמים יש לך?׳

׳לא.׳

סטפה מציתה את הסיגריה הראשונה של הלילה. של סיוטיה. אנדה פורשת אצבעותיה, שעל אחת מהן מבצבצת טבעת שמילואה ריק מאבן. ׳יהא צורך שאמכור את הפסנתר. אבל למי? המוסיקה נעשתה מיותרת כהלחם.׳ סטפה רוטנת:

׳אנדז׳יו, צריך שתעשני מסיגריותי המבושמות אופיום קל. אינני מעזה להציע זאת לגברת רוזין. לה יש רפי, לנו אין כלום! אנדז׳יו, הביאי את הקלפים!׳

־סטפו, בואי אתי, הפרק מפחידניי׳

ימה יש לפחד מפני הפחד! טוב, אלך אתך…’

הן מביאות את הקלפים, והחדר מתמלא דמויותיהן. רפי נרדם לקצב הסופה השייקספירית. אמו משכיבתו כשגבה אל הפרק ופרופיל פניה אל שתי הנשים החבוקות על־ידי פרשי הקלפים בתוך עשן מבושם אופיום.

[ה]

שלג ירד. רק העורבים מחשיכים בו. הפרק יפה כאגדה צפונית. הראי דומה לאחד סבא מושלג המוציא משקו את גמדיו, ורפי משתעשע בהם. ציורי הקמין נראים בראשיתיים יותר מתמיד. חורשות הכפור המצטיירות בשלושת החלונות מאדימות ומסגילות בדמדומים. בדממה זו נדמו גם התותחים וגם האווירונים; בדממה זו מתחמק רפי מאמו ההוזה לאור האש שהודלקה בפחמי סטפה.

בחוץ השמים פתוחים על התפאורה השלגית. רפי ניצב פעם מול הפרק, פעם מול הערב הרומז לכוכביו הראשונים ופעם מול דלתה של אנדה וזו של סטפה. הוא נכנס בלאט לחדרה של אנדה. זו ייתמה את פסנתרה זולת אמה החובקת חתול. פחד תוקף את רפי משני הצללים המופרזים. הוא רוצה לברוח. אבל הם חוסמים לו את הדרך.

באותו רגע מרכיב את עצמו הירח כפרש גואל על צמרת הפרק. בינתיים הזקנה מרטטת באצבעותיה הגרומות על גופו. והחתול מגרד רכות את פניו. רפי מרים את עיניו אל הלבנה המדליקה את כל הפנסים הכבויים וצועק בבכי חנוק. בעוד רגע הוא ניצב שוב על הגזוזטרה המשקיפה אל אותו לילה ששלגו הוא כשף, דיוטות־דיוטות מתרוממים גגות העיירה. קמפנלה כופפת את צלבה כסבא את חטוטרתו. בינה ובין גגות בית הכנסת מטיילים חתולי לילה אחדים. אחריהם יורד מסך של אורנים הסוגרים אגם שבו נטמן אביב על צפרדעיו. בכסף כחול זה פחדו של רפי פג אם כי דמע קל עוד רוסס בעיניו.הוא חופן שלג שכוכבים מנצנצים בו וקולע בעורבים הדוממים כינשופים על אמירי לבנים, על האיזולטורים של עמודי הטלגרף ועל שאר כרכובי האופל; אבל בהתעופפם העורבים משנים דקורטיבית את הלילה.

רפי סר לקיטון שווילון ירוק מחייצו מן הטרקלין הקטן של סטפה. באורצל האדמדם הוא נתקל בשתי אדרות כחולות, בשתי חרבות. כמרס קטן הוא מתפרקד על האדרות כששתי החרבות לירכיו. הוא, הבן של האב האיראליסטן, הטמון בחפירות בליל שלג מוככב כזה, מלטף בחשק את נדני הניקל.

שפי הוא מסלק קמעה את הווילון: אנדה יושבת על ברכי אופיצר בצמות פזורות בין יין ועשן: סטפה שכובה על הספה בקרפ, בבושם אדי, כשרגלה האחת מגולה עד לקוקרדה הוורדית, החורזת את שולי הגרב: אופיצר שני כופף על רגל זו גולגולת בלונדית.

רפי מגיף את הווילון ונתקל בשתי החרבות המפארות בשתי וערב את האדרות־הכחולות. הוא מסלק חזרה את הווילון: זוהי אנדה שייתמה את פסנתרה, שבכתה על הציפור הכנרית, זוהי אנדה המנשקת את שפמו המסומר של אופיצר, שצלקת מחשקת את לחיו האחת כבפתיל, וזוהי סטפה הצוחקת בקול ייני ואופיומי.

הנשים היו הראשונות שגילו את אלילן הקטן. בעיני אנדה מחכלל היין את צבע החרסינה, בעיני סטפה מאפיל הלילה שטנית, ושני האופיצרים ביישרם מנקינית אח ראשיהם הבלונדיניים מצדיעים.

אלגורית, דמה אז רפי לאמור לילי, ששתי הנשים נענעוהו על ברכיהן וסחררו את ראשו בנשיקותיהן.

האופיצרים גיחכו ליד החלון שהשקיף על הפרק, פרק הפלאים של הילד.

אבל לאחר רגע דמתה סטפה לקורטיזנה ציורית עם משהו רוך, עם משהו טרגיות עצמית. הראש הבלונדי של אחד האופיצרים נח שוב על שדיה שנחו בין תחרים קרם. אותו ראש בלונדי מצולק הלחי הטיף יין מגביע זכוכית לבין שיניה שנמנמו כעיניה.

אנדה שלא הלמה כלל את הרקע הזה של ליל אדמדם, התנדנדה בצמותיה הפזורות על ברכי האופיצר השני.

בצנעה טעם רפי מן העשן, מן היינות, וליקק את שוקולדת התופינים. שמחה אפפה אותו והשתטח על פרוות השועל בצל הנשים החבוקות. ׳אנדז׳יו. הקלפים!׳ קראה סטפה מסיוטיה.

הפטום באותו לילה היתה סטפה עצמה: מסרקותיה נשירים משערה המבודר, כתפה חשופה עד שדה, סידרה את הקלפים בציפורניה המבהיקות מלכה: ׳היינץ. המוות הולך אחריך כחתול! ההה! אני מחבקת שלד הלילה…’

האופיצר פרץ בצחוק שזיעוע את הפרק על עציו, שהרתיח את הירח מעל החלון, ובשולפו את אקדחו:

׳אני יורה בך, מכשפה!׳

׳בי, באלמנת המלחמה! קדושה אני! מזוג לי היינץ כוס יין!׳ ובהצמידה את ראשו לבטנה נעצה בו את עיניה האפלות. האקדח צנח מידו, ומלא עייפות חיבק את ירכיה.

׳נחשי גם לי!׳ התחנן האופיצר השני.

׳אנדה, זו חובת לבך!׳

זו שערה שיכור, עיניה חרסינה מוארות. טרפה בידיה הרזות את הקלפים. ופתאום: הקלף האחרון, המסיים בין אצבעותיה:

׳אה, הילד ישן סמוך לאקדח!׳

ארבעתם הביטו בעניים בוהות על רפי שנרדם על פרוות השועל, האור האדמדם בפניו והאקדח למאחרי ראשו.

לרגע דמדמה הטרגיות ביין, לרגע הסתכלו הנשים בגופותיהן, לרגע רקם הפרק את אגדתו הצפונית מאשתקד.

סטפה גלשה על רגליה הגמישות, ובהתעטפה במונדיר כחול נטלה את רפי בזרועותיה, העבירתו דרך הלילה. דרך כוכביו, דרך שלגו, דרך עורביו והניחה אותו בתיק אמו שהזתה לאור האפר העומם בראי. סטפה שבה לעשן, ליינות, ובתנועה אקרובטית הציגה את גופה עירום, זולת גרבי המשי והאלמוגים השחורים מול הירח שעל החלונות, מול האופיצרים שהחווירו עד צלקותיהם ומול אנדה שנדהמה לראות כפעם הראשונה גוף עירום של אישה אחרת…

כשחף סב קרעה הספינה את הכחול והזהב, שנשבו מחופי אפריקה. כאלבטרוס – עננים בין צפורניו, הים בחזהו – שוטט יהודה הלוי בין מפרש למפרש: אגמים שלווים אלה.

בבואות גני קשטיליה עודן זעות על הגלים: הלוי שאף את בושמיהם, העזים בכל הצללים.

הקברניט – דיוקן שודד-ים – חשבהו לסוחר עבדי תימן, לסוחר אבני אופיר.

הוא אמר לו (ידו המקועקעת, המטובעת – לאופקים):

– בני תימן עיניהם ירוקות…

האלבטרוס חייך:

– ירוקות למה?…

הספינה עלתה על דבשת.

– כי לועסים הם הדסים…

רוחות, כסוסים, הוטלו לתוך המפרשים והדהירו את הספינה.

הקברניט אמר עוד:

– בין עבדי המשוט: פילוסוף, המאמין בצדק, בן-כליפים, כושי, הצוחק כיער-חופים…

במרחקים נופפה רודוס את מגדליה, קפריסין ריפדה את כרמיה.

הקברניט מאהיל ידו המקועקעת על גבת עינו, הקמורה ככרכוב:

– המכשפים מסובבים את גלגל הסופה!…

התרנים עמדו עירומים, כעצים בסתיו: שלכתם התעופפה בעננים, השמש – תפוח רקוב – נשר מן השמים.

לילה: אף לא כוכב בלבו של הלוי, אבל כאלבטרוס נעץ את צפורניו ברעמותיו האפלות.

השלשלאות, שברגלי עבדי המשוט, מצלצלים כרעמים: הפילוסוף שקע בהסתכלות האחרונה, בן-הכליפים רואה בהימוט מגדלים, הכושי הצטנף כקוף בצמרת הים. עם שחר שותת השמש דם, כצבי ירוי: קַשָתֵי הלילה עמדו ברוכסי האופק.

הקברניט (את טבעותיו שדדה הסופה) להלוי:

– אתה הוא זה שעמדת ליד ההגה?…

הנה מתנוססת יפו בעין-פספס: גון הצדף לה, גון הצרעת לה. הקברניט להלוי:

– שוק העבדים הוא בדמשק…

הלוי מושיט יד אל ההרים, המכחילים, המבליחים, מעבר לעיןהפספס, מעבר למסגדי דמשק…

כמלתעות סלעיות של לוויתן-בראשית, כן פערה יפו את לועה להלוי, בעמדו על החוף, האהיל על עינו והביט אל הספינה, שבה אכל את אחרון רימוני קשטיליה.

יום חורפי מגוון הסנונית רבץ על החולות: היום נשפך מן השמים, שגביעם דמה לגביע-שמי ספרד.

הלוי שכב על הקונכיות: בכל אחת המתה הילדות, המה ים זה. הביט לעבר יפו: חומה, כעדת גיבנים, הקיפתה.

הלוי קם: רק צלו נפל על הים, התמזג עם נחשולי האחלמה, שט על החול הצחור כליל קשטיליה, כשירח מנגן בגניה על קתרוס, על מניפת-שערות של נערה.

כל כיסופיו במשקל ערבי נתגלמו ביום זה במשקל עברי, העתיק יותר. הים שיבר בו את דכייו, השמים בתכול עז, ההרים באופק העלוהו במדרונותיהם, והחול זימרו באלפי גרגירים, כחרוז חוזר.

הלוי ליטף את זקנו ודמם מול בבואתו, שנעה בראי ים האחר, מן הבריכות שבחצרות קורדובה: אבל יפו פזלה לגבו כפגיון הטמון עוד בנרתיקו.

הלילה רד: מן ההרים גלש באלפי גמלים, מן הים בא כמשק הכנפיים האפלות של נשרים, והחול ריפד מרבד שחור לפני יפו, שירח הלבישה צללים.

הלוי עלה ליפו, שמבתיה הציצו ינשופים. בחומה היו פרצות: מהן גח לסטים, מצורע, בהמה.

הנה המסגד כדקל חבוט-אמיר, לא כמסגד בקורדובה, המיתמר כשודד-ים מעולף אגדות ואבנים יקרות באשנביו. באה אשה עם כדה. בא חמור וזקן על גבו, ראה את הלוי: גלימתו מרוקמת כסף, ועיניו בלילה:

– הזר, ביתי לך, נרי לך, פתי לך.

הלוי בא אל תחת סיפון ביתו המקומר. בחלון-קיר הציץ הים: ישב מולו, כשגלימתו צונחת, וידיו סוגרות את זקנו.

הזקן שם על השולחן חוצלת פירות, כד מים וגביע חימר. הלוי קילף תמר: גלעינו נשאר בפיו, כחלמיש.

הזקן מזג מים לאורחו.

– יורד-ימים?…

הלוי הפנה את ראשו מן הים אל ההרים, שהירח טייל על דבשותיהם, כגמל ללא מרדעת:

– הזקן, רחוקה הדרך לירושלים?…

– כרחוק לילה זה מיומו…

פתילי שמן הבליחו בכוכי יפו, והים התיכון נגה כאיזמרגד משובץ בין שני חצאי הטבעת של אפריקה ואסיה הליליות.

הלוי לועס תאנה וגביע המים בין אצבעותיו:

– הזקן, האין גמל בעירכם שיעלני לירושלים?…

הזקן מרטיט את ריסיו החרוכות:

– מכל נקיק-הר מציץ שודד צפעוני…

הלוי מציג על השולחן את גביע המים ומסב פניו לים.

הזקן גורר את אנפילאותיו ועולה לגג. הלוי מרים את גלימתו, מתעטף בה ויוצא.

ביפו הלילית ישנים גם חמוריה כתרנגולים. רק בגזוזטרות-מסגדה מטפסים חתולים.

הלוי גח מן החומה, שחרבות אלג׳יריות חצבו בה כקרדומות וגולש מן העיר.

הנה הוא בין ים התיכון, שזהבו וכחולו מפכפכים בו, כשני יינות מזוגים, ובין הרי האופק, המשתבצים בדמיונו טורים-טורים.

הוא – הפרש, שסוסו הירח. הוא נושם את גני קשטיליה ואת גני שיר-השירים: הרוחות דואות כה קלות הלילה.

התנים אינם מייללים – צבאים הם הדוהרים אחריו ומרפדים בטלפיהם את הסלעים. זיתים בבקעה סורקים את כסף זקנם: אלה הם פילוסופי קורדובה, דקלים מנפנפים במניפותיהם: אלה הן נשי גראנדה.

הלוי – בגלימתו המרפרפת כל צללי הלילה – צועד לקראת ההרים, המדלגים אחורנית. אם הצבאים קלים – דמיונו קל מהם! אם ההרים מדלגים – דמיונו מדלג ממעל להם! זה היה ליל המשורר!

שיבץ את הכוכבים לתמונות, עיטר אותן במזלות, וכה הפך את השמים לספר, לספרו! בדרכו על סף ההרים ננעל הספר, והלוי צלל לתוך השחר כלתוך נהר.

– האגדה, פרשי עליו את טליתך המרוקמת כסף, כאותו לילה שמרוקם היה כוכבים!

צבי ניצב על ראש גבעה שסביב לה, בין סלע לסלע, מתרוממים דקלים שכפותיהם אוספות, בין משב רוח למשנהו, צללים ראשונים של ערב שכבר מהלך חרש בפאתי השדות, כהלך יגע העמוס מחשבות שליקט בדרכים.

הצללים יורדים על קרני הצבי המציירות באוויר דמות של נֵבל; הצללים יורדים על עיני הצבי שזהבו של יום בהן והמביטות במנגן בכינור היושב חבוי בתוך אור־צל הנארגים חליפות זה בזה. פתאום ננער הצבי שדמם תחתיו, פותח את פיו ועורג כשהוא משוטט בארבע רוחותיה של הגבעה. קולו יורד לגיא שבו תועים כבשים, עולה במורדו של הר שעליו תועים כבשים, ואלה ואלה נושאים עיניים משתאות זה לזה, ועומדים תחתיהם ומקשיבים לקולו של הצבי כשראשו של זה על צווארו של זה.

המנגן היושב בירכתי החדר, בתוך טווי של אור־צל, מסב את ראשו מעם כינורו לעברו של הצבי המשוטט לאטו בארבע רוחותיה של הגבעה, כשהוא עורג אל ההלך היגע האוסף מהשדות את נגוהותיהם האחרונים ופונה והולך ללון בין ההרים. אך מקץ רגע חוזר ומסב המנגן את ראשו אל הכינור שבין יַדיו.

כי רואה הוא את עינו הימנית, הלא מוּלֶטֶת של שאול, והנה אש נפלה בה; כי רואה הוא את החנית שליד שאול, והנה אש נפלה בה, והיא כעין להבה דקה בתוך האפלולית התלויה בחלל.

שקיעה בשלושה צבעים: שולי המדרכות בדיו זורחת, העננים דשואים בסגול, בחלונות מפזם שחור סומא.

החדר פתוח כקופסת פודרה. (הוביגאן או ראשל 1) האלמנה הצעירה

— (בעלה נפל מאחד השמים כשאווירונו דולק כנר) — משלבת את ידיה (הידיים של אלמנה צעירה הן כה אווריריות) — על המשי השחור המחפה את ברכיה הוורודות והעצובות.

ברנש שברח מחמישה בתי־סוהר, (מכאן — פרצופו הרב זוויות והמגוון) קורע את שלשלאותיו וזורקן כלפי השמים שמלאכים מטיילים בהם על גבי העננים הדשואים.

האלמנה הצעירה מוחה את דמעתה האחרונה. (האם בכתה די?… המבכים אנו די את מתינו?…)

השודד קורס על גשר וטובל את פרצופו בנחל שהלילה שט בו בספינת ענקים.

האלמנה הצעירה גונחת: פרפר או אווירון מזמזם על זגוגית החלון. צמרמורת חולפת בגופה והיא מתירה את ידיה מעל גבי ברכיה הוורודות והעצובות.

היה זה ראשו של השודד שנגח את הזגוגית: כשגופו מתוח באוויר. והוא מצייץ:

— פתחי לי את החלון… אם לאו אפול כאבן!

מיכנית (הצער עשאה למכונת צער) פותחת האלמנה את החלון— (הרי לא תכביד את לבה באבן שניה).

אך נכנס השודד לחדר, הניף את ידיו: — הה, קן המרופד חיוכים ופודרה!

האלמנה הצעירה מתבוננת לזקנו האדום והפרוע.

— מפחדת, נחמודת שלי? — מעווה הוא את פרצופו המצולק.

— מי אתה?

— אני?… הה, נחמודת, שודד מפורסם בלי מוניטין!

והוא ממצמץ בעיני החפרפרת.

— הגידי, נחמודת, מה ברגע זה: יום או לילה?… אינני מבחין יותר בין אור לאור.

רשרוש שמלת האבל שלה.

— אה! — מלטף הוא את זקנו האדום — אלמנה את!… הה, הצבע היפה!

וידיו הגרומות מרפרפות על המשי של האשה הצעירה.

— אל תגע בי!

הוא מצמיד את ראשו לכתפיו (האם לא אמרנו שגולגלתו ערופה היתה?), מפשיל את ריסי עיניו (בשמש האפלה של בתי־הסוהר צמחו

איומות), ועיניו מזילות אור ירוק:

— קדושות הן ידי!

והוא פורשן.

היא מסתכלת בידיו שאצבעותיהן מטובעות סיגופים. וסהרוריות משוטטות ידיים אלה על גבה של האלמנה הצעירה:

— בשרך רך יותר אפילו מסיוטי!

היא מחייכת ברחמים:

— שודד מסכן!

הוא מסיר את ראשו מעל כתפיו, מניחו על השולחן ככובע. כורע וחובק את ברכיה:

— הה, כלה שלי המלוכלכת כפטריה בלילותי האזוביים!

היא רועדת:

— אל תשחק את הקדוש! שים חזרה את ראשך, הבלורית שלך היא כה מסולסלת!

הוא מציית. ושיניו שורקות בעליזות:

— מילא, אני יכול להיות לא קדוש!

היא מדליקה את החשמל, ורק גופה בשחורים מרהט את חלל החדר. האורח מתלהב מכל חפץ וכלי: העציצים בפינות. מבשמים אותו באביב, צלוחיות הבושם מספרות לו על עור האשה הצעירה, ממחטה המתגוללת תחת כיסא מספרת לו על לבה הרב־קמטים.

פגישה עם צילום שעל הקיר, עם פניו החיוורים של הטייס (אין

פלא: סירנות האוויר מצצו את דמו). השודד מלטף את פרצופו הוא שעכבישים ארגו בלחייו זקן סבוך.

האלמנה הצעירה: ורודה־שחורה, מפנקת את קולה:

— אל תסתכל בו!

מאחרי גבו של השודד מרקד צלו של הטייס ההרוג והמרומה: וריקוד זה מדריך את מצפונו.

הוא משתפל על כיסא ומתחיל לזלול את התפוחים המונחים לילות על לילות על השולחן.

היא משלבת את ידיה על ברכיה ומביטה בו בעיניים תמוהות: זמן רב שלא ראתה גבר אוכל ממולה בחשקנות.

ובקול שנצטרד מעסיס התפוחים, הוא שואל:

— ואם בעלך יכנס?

היא מחייכת בציניות:

— המתים המסכנים, מתו לתמיד!

השודד לופת את צווארה:

— אין לך לב!

היא נועצת את צפרניה בידיו:

— מנוול! לי אין לב?… והוא הטייס שלי, לא בגד בי עם נשי המלאכים!… (היא מתייפחת) טוב עשו. שהפילו אותו על האדמה!

הוא מלטף את ברכיה:

כן, צודקת את, יקירה!

והוא מרים את האשה הזו העשויה משחור, מוורוד, מבכי ומשכיבה על המיטה שצלו של מת פרוש עליה.

עירומה, מוצפת אור פנסי הסתיו, היא מתפנקת:

— נמר אתה, אהובי!

והוא נוהם:

— בחשק רב הייתי בולעך… אטייל לי ברחובות כשאשה ורודה בגופי, —

היא נושכת לו תנוך אוזן:

— רוצה דווקא לשאת אותי תמיד בך?…

— תמיד… את תחייכי בחיוך ורוד כשידי יחניקו צווארה של זקנה עשירה…

היא מתרחקת ממנו, נופלת תקופת סחרחורת לתוך הלילה:

— נורא אתה!

הוא דולה אותה מתוך הלילה בשערה המזוייף, בגופה הלא מזוייף:

— מפחדת, נחמודת שלי?… תליין שמימי אני!

היא נלפתת אליו:

— למה באת ללכלך את אלמנותי באדום כה אפל?

הוא רוטן:

— וכי הייתי צריך לשוב לכלתי הבלונדית שהכושים השחירוה? היא מנשקת את פרצופו המצולק:

— טוב עשית שבאת אלי!

עכשיו רוטן הוא ביתר נעימות:

— כבר על קיר בתי־הסוהר היית רוקדת בחצות לילה לבושה ככרמן!

היא: בתמימות דבשית:

— לבושה ככרמן?

פתאום: צמרמורות בזגוגיות החלון. היא צועקת תקופת אימה:

— רעידת אדמה! מן השמים מענישים אותי!…

השודד מזדקף כלפי החלון:

— מלאך ירוק. בחסדך השלך את האדמה הזו כדג לתוך לוע של לוויתן!

האלמנה מתחמקת מתפילתו של השודד וצורחת:

— אתה המלאך הירוק! צא מכאן!

השודד תופסה בשערותיה שלפני רגע ליטפו ברוחות טובות את ידיו העייפות:

— מנוולת, לחיות את רוצה, אה?

היא קורסת ומתייפחת:

— הה בעלי, עפת לנשי המלאכים כדי שאיזה שודד יתלוש את שערי שכה אהבת!

ברגע זה מתפוצצות זגוגיות החלון והטייס קופץ לתוך החדר:

— הנני, אשתי היקרה!

היא נופלת על חזהו:

— זה אתה בעלי? אתה ולא אחר?

השודד. מתנודד על רגליו, רגלי צפור לילה:

— אל תגעי בו! זהו צל, זהו שלד!

הטייס: פורש את ידיו ככנפי אווירונו השרופות:

— מנוול, זהו אתה השלד! אני מכירך היטב מבית־הקברות! השודד חורק בשיניו:

— טייס עלוב שכמותך, אני מפזר את עצמותיר כגפרורים!

ושני השלדים מסתערים זה על זה. האלמנה המסכנה (האלמנה הכפולה) מסתכלת במחזה הזה מטורפת מקנאה.

ושני השלדים החבוקים מתעופפים דרך החלון הפרוץ לתוך ליל הסתיו ששרשרת פנסים מתהדקת סביבו.

והאשה הצעירה (המרומה פעמיים) בוכה מול ירח שעלה לטאטא את הגגות.

כשצללים טובים יורדים על הגגות — נדלקים פנסים בעינו האחת של הגנב.

והוא מפריח את דש מעילו באקדח של ניקל.

אותה שעה: הוזה מנהל הבנק(אוריון) תחת ברוש המפוסל בבדיל. אהובתו(סיציליאנית) עירומה כמעט, צובטת גיטרה לרגליו. והגנב פוזל אליה, מעל להרים, מעל לחוטי הטלגרף, מעל לאווירונים.

וממולו מתרומם הבנק (אוריון) ועליו מתנוססים חיילי עופרת. מנהל הבנק מתאנח: מגולגלתו הפתוחה(ג׳ורג׳ גרוס הוא שפתחה), מתעופפים טנקים, תותחים מקושטים יונים ורודות.

והוא אומר בחיוך לנערה מסיציליה:

— צריך לנעוץ פנינה בשערותיך!

והגנב לירח הדבוק לחלון־ראוה:

— צפור שלי, עלי על קרחתי, וזמרי!

עובר שוטר, כרסתן ומגהק.

הגנב מיתמם, מוריד אפו לאקדח־הפרח ומריח.

זוהי השעה שאווירון מדפיס באוויר ריקלמות באותיות גוטיות. והגנב קוראן בקול מילודי בשביל המשוררים צרודי הקול: הסבון ״מיקא״ מבשם את גופנו הטמא:

משחת השיניים ״אודיאון״ מנקה את פינו המלא קללות! המכונית ״פיג׳ו״ מוליכה אותנו לנופות הקוטב!

— די! — צועק מנהל הבנק לסיציליאנית — את צורמת את עצבי!

הגנב מרכין את ראשו ומלקט את שייר הסיגריה שנשמט מפיו של המנהל.

וזונה מדליקה לו גפרור:

— יפהפה שלי, עינך האחת צורבת אותי!

והנה שוב הבנק שבו נובל הזהב ככרוב.

והגנב מפזם:

— גן נעול באלפי מפתחות!

— בתולה טהורה מאוד!

מנהל הבנק מטלטל את אבריו המבושמים: איזו שן אלמונית נושכת אותו.

והסיציליאנית מחייכת:

— יודעת אני פתגם נגד עין רעה!

והמנהל גונח:

— הגידי את הפתגם!

והיא מתרוממת על בהונות רגליה ונופלת עליו כגשם של מאי. ובמפתח זעיר פותח הגנב את אלפי הדלתות של הבנק (המספר אינו מדויק).

את מראהו של בנק בלילה ימצאו הקוראים בסרטים הצבעוניים. והגנב שלנו שורק: כנופיות עכברים מגיחים מחוריהם והולכים אחריו.

ומנהל הבנק: הוא יורק את סיוטיו על מימיו האפלים של ים התיכון.

והסיציליאנית מתעופפת (אין זה פנטסטי כלל!) ומטילה את עצמה על צווארו של הגנב, צוואר של תלוי שנשמט מכל החבלים:

— אהובי, בעל עין הקטיפה האחת!

והוא מפשיל בשערותיה המקורזלות (אביה היה רועה כבשים) פנינים צחורות.. (רואה אני: הנשים היפות מחווירות בשנתן). ועם שחר של צדף הם בורחים לאי קטן המבורך בבננות־בר מתוקות.

והעכברים עם מסכות המשי על פרצופיהם נועלים אחריהם את אלפי הדלתות של הבנק.

וכשהשחפים מתחילים לטאטא את ים התיכון מקיץ המנהל והוא צועק אל השמש:

— שוּדדתי!

ומישהו מתקן:

— העולם שודד!

ולאחר לילה זה מתרוצצת קריקטורה זו של גרוס ברחובות ופושטת יד וצחוקה המטורף הוא המענה אותנו.

גדישי חיטה: ישישים חגורים אבנטי קש, הסורקים בליל קיץ את זקניהם, הקלועים דגניות ופירורי לחם.

והן צועדות — שלוש הכלות היחפות — על הגבעולים הגדועים, על הקמשונים הצורבים.

הכלה הראשונה: גופה נלוש מפת קיבר חמוצה, ושערותיה דולפים ירוקים על כתפיה הרזות.

הכלה השנייה: גופה רקוב מגשמים וצמותיה מוטלות על קודקדה, כחלות לא אפויות.

הכלה השלישית: גופה מזכוכית אטומה, מפזמת בשיניה, היפות עדיין.

ושלוש הכלות יושבות על שפת נחל, המנענע את האדמה הרופפת כל־כך.

הכלה הראשונה מפשילה את שמלתה על שוקיה ואומרת:

— האם נסתבכו אווירונים בבלורית חתני כעטלפים (בלורית זו, שהייתי חופפת ליד הבאר בין שמש ורוח), והוא מפחד, בחורי המסכן?

הכלה השנייה, מרכינה את ראשה, ושערותיה דולפות על הנחל, הנפוח צפרדעים מתות, ואומרת:

— האם שִיבֵּר תותח את שיני חתני, והדם מטפטף מפיו שנשק לי?

הכלה השלישית זורה את צחוקה כגרגרי שעורה ואומרת:

האם כותב חתני מכתב (הוא, שידו כבדה כגרזן) על גבי העננים?

דממה.

ינשוף נוקב את הדממה במקורו.

הכלה הראשונה מתאנחת:

— אביא לחתני סל תפוחים!

הכלה השניה מאגדת את שערותיה:

— ואני אביא לחתני שזיפים בתוך המטפחת היפה, שנתן לי במתנה!

הכלה השלישית, בחיוך עם סומק דובדבנים:

— ואני אביא לחתני חמניה!

והלילה מתנפץ לרסיסים. ועל גגות הכפר מדדה תרנגול של אש וצורח.

הכלה הראשונה אומרת:

— אם רעב הוא, חתני המת, יאכל את גופי!

הכלה השנייה אומרת:

— אם רעב הוא, חתני המת, יאכל את שדי הקטנים!

הכלה השלישית אומרת:

— אם קר לו, לחתני המת, יגפף את בטני!

והישישים, החגורים אבנטי קש, מרימים עליהן מקלות מסוקסים:

— הבחורות עם שער הפשתן, מה לכן פה?

ושלוש הכלות מצטנפות בשמלותיהן הכבדות:

— סבים, אנו מנענעות את חתנינו המתים על ברכינו האומללות!

קאַלוואַדוס — שם יקר! חמורי קורדובה האפורים עם האוזניים המטולאות שחור, אינם שותים יותר מאגן המזרקה — התכשיט היחידי בפונדק זה! בחללך, קאלוואדוס, אינם מתבשמים יותר ריחות השום של הצלי, ריחות הזיעה של האבירים הנודדים, של הטוראדורים, של הג׳יטאַנות! בכוכיך מצטופפים צללים שפרצופיהם חבושים מסכות גאז ומביטים בי בעיניים שרופות!

— פדרו, הבא יין באותו כד מאורי עם האמייל המקולף, עם הפה הרצוץ משיניהם החורקות של הגיטריסטים ומשיניהן הצוחקות של המאַנולאַס!… הבא יין פדרו, אם הוא עור מצוי בספרד…

פדרו מנענע את נזמיו, את רעמתו המלאה אפר הקתדרלות הבוערות:

— יש עוד יין בספרד, סיניור!… תמיד יהיה יין בספרד!…

והוא מעמיד לפני כד יין מאַלאַגה שבושמו מרקיד את הלב ומצית את המוח.

שומם היה הפונדק: חתול צהוב שהתכרבל על שובך יונים רעוע התשרטט על שמי לילה צבועים אותו אודם המותז מבדיו של פרנציסקו גויא.

אני משעין את ראשי לקיר צונן שרוחות הפירניאים ספונות בו.

— הבט, סיניור — מחייך פדרו בשפה תחתונה שסועה — אין אף אווירון…

כן, אותו לילה היה כה אידילי, שהאוזן דמתה לקלוט את זמירות נזירי האינקויזיציה והעין דמתה לראות את כבינותיהם, את צלביהם ואת נרותיהם השחורים.

— אמרת, פדרו, שאין אף אווירון…

מן האופל התפצלה, אותו רגע, דמות אשה שטפפה בסנדלי זעפרן עקומים, שנפנפה בשמלה מוחרזת מלמלה פרומה ומלוכלכת,

כמניפה קרועה, בתסרוקת הרוסה.

— שמי, קונשיטה! חייכה בהתפנקות וסנטרה הזעיר עם הגומה נבלע בפניה. ובראותה את הכד:

— יין, סיניור, יין!…

סודר התחרים המסורתי נשמט מכתפיה, גזרתה נשתברה, חטפה את גביע הבדיל והפשילה את ראשה: צווארה היה דקיק ומפוייח.

— עוד גביע, סיניוריטה?

היא ישבה על קצה שרפרף, גופה נעשה זוויתי, ועם כל לגימה נפלטה גניחה מחזה.

— קונשיטה, את כאן?…

פדרו הגיח מאיזה כוך וידיו משולשלות בכיסי מכנסיו האדומים. האשה הצעירה הזדקפה והשיקה את גביע הבדיל לסיפון:

— הלילה, פדרו, אני רוקדת בקאלוואדוס!

— הלילה. קונשיטה — התגרד הפונדקאי בפדחתו — ואם האווירונים יזרקו אפונה?…

— ראה, פדרו — גיפפה אותו האשה בחגורת הפיפים — ראה כמה שקטים הכוכבים הלילה!

כאפרוחים ממש!… והתרנגולת־הירח מנמנמת כה מתוקות!… ארקוד, פדרו!… ואם יזרקו אפונה, אמעך אותם בסנדלי!…

והיא הפשילה קמעה את השמלה וחשפה גרבי משי שחורים שסועים פה ושם.

הנידה בחן את ראשה, פרפה את שיניה, את ריסיה:

— להתראות, סיניור!

— מי היא, פדרו?… שאלתי בעיניים מגששות אחר הסלואטה השחורה שטפפה מנודנדת מותניים על רקע וילון אדום.

— מי היא. סיניור? (פרצופו של פדרו נעשה שעיר) קונשיטה ולא יותר… די אם אגיד לך שהטוראדורים היו הורגים את השוורים בנשיקה כשקונשיטה חייכה אל הזירה… שכל הגיטרות של אנדלוזיה היו מנגנות תחת חלונה… ששמה רקום בכל הפזמונות… הוריד את ראשו והלך לו בגררו גלימת ארגמן סמוייה שסימאה עיני שור זירה שרקק כדורים באופק.

דמדמתי על היין המפולפל ואורחים באו להסב אתי בפונדק זה.

היה זה סרוונטס הגידם שהוליך בשלשלאות את דון קישוט שלדי, הירואי. מעיניו תימרו גאזים מרעילים ופיו השבור דיקלם שירי רועים.

הושטתי לו גביע יין. הוא פרש תיאטרלית את זרועותיו.

— אתה, הזר, אל תחלל את נזירותי!

היה זה גריקו שצעד בקתדרלה גוטית שכרכוביה עמוסים, נזירות היסטריות, נזירים אפילפטיים. הוא שתה מייני:

— ספרד — אמר בחיוכו הקפוא — שפכה תמיד את יינותיה לא לתוך הגרונות אלא על המוקדות!

היה זה פרנציסקו גויא שנשא על כתפיו גולגולת סאטיר: שלושים ושתים השינים חרקו:

— רעב אני!… את הפירניאים הייתי מכרסם!… צמא אני!… את הגואדאלכביר הייתי גומע!…

והוא גמע את שארית היין מכד החמר המצוייר מאגנוליות מקולפות. ואגב פטפוט עם הצללים על טחנות הרוח שנמכרו למוזיאונים, על מדונות השעוה, שנעשו רקדניות רומבה — הופיעה קונשיטה לבושה שמלת פאלבלות ששוליה חרוזים תחרים המקציף כיין לבן, נעולה אנפילאות אדומות עם אבזמי כסף, תסרוקתה בנוייה שלוש דיוטות־מסרקות, נזמי הבדולח המשתלשלים מאוזניה מטאטאים את כתפיה העירומות בשלושה מיני אש, ובידיה מניפת הנוצות הלטפנית כה למען פניהם הלוהטים של הטוראדורים והמשוררים.

— זוהי אחת היפהפיות שלי! צעק גויא — היא ברחה מן הפראדו!…

— לא, הזדקף דון קישוט, זוהי דולציניאה שלי!… הה, חמדת לבי!…

— שתוק, דון־קישוט, שתוק! — רטן גויא. דולציניאה שלך היתה מכוערת!…

ואל הרקדנית:

— רקדי, דולורס! הא, שמך דולורס?…

— לא, שמי קונשיטה, — הנידה בחן את מתניה.

— זה היינו־הך! העיקר — הקסטנטים, המסרקות, המניפה, העיניים והרגליים!… ורקדי!… אוי לה לספרד אם תחדל לרקוד!…

והיא רקדה טנגו אנדלוזי. כל בחורי ספרד הניחו ודאי אותו רגע את

רוביהם, וידיהם משולבות על בטנם כמו בשבתם ביציעי הזירה הסתכלו ברגליה של קונשיטה שיפות היו מכל התותחים, הטנקים והאווירונים.

— ועכשיו, רעם גויא — רקדי את הקאסטילה שלי! אבל בנוסח קלסי!…

וקונשיטה דלתה מקמטי שמלתה שני זוגות קסטנטים, השמלה עשתה גיגית מסחררת ורגליה הדון־ז׳ואניות התחילו לגרות את ספרד הלילית.

אותו רגע נשמע זמזום צרוד שנסתיים בתהפוצצות שהקפיצה את הקסטנטים מאצבעותיה של קונשיטה.

ודממה.

כשפקחתי את עיניי ראיתי את הצללים בורחים עם הרקדנית לעבר רוכסי ההרים.

מהפסנתר נדרדרה הרפסודיה השנייה של ליסט.

בשתי המראות ששיחקו באולם־המרתף, האריכוהו לקילומטרים, צימצמוהו למרובע של נייר נוצץ — פיטפטו הרקדניות.

— אחת שתים! אחת שתים!

הפסנתרנית הראתה את גלאי הגב זרוע סובין וצמה מקופלת שמסרק נשכה.

— אחת שתים! אחת שתים!

הרקדנית הראשית שרטטה בקו מלוכסן, בידיים מונפות עיגול שהלך ונצטמצם לנקודה.

הרקדניות בשתי המראות, לבושות “שורט״, השדיים מעונבות בסודרים צבעוניים, טילטלו את ראשיהן לכאן ולכאן.

— אחת שתים! אחת שתים!

ובחוץ עמד האביב כעץ אחד.

שתי המראות ניערו מעליהן את הרקדניות, הרפסודיה רדפה אחריהן, ובסחרחורת הקציפו שערות, עיניים עלו וירדו, זרועות עירומות השיטו את החלל והרגליים חילקוהו לצורות גיאומטריות.

— אחת שתים! אחת שתים!

פתאום נדחקו לקירות: הפסנתר נכנם לתוך אזור הסופה. ובתוך הסופה הסתחררה גֶרדה כגבעול, כגבעול, שביר; היא עברה את כל הספיראלים של תקליט הסופה, וכשחזרה למרכז המערבולת, התמודדה, נפלה, והפילה את הסולמות הצועניים שהפסנתר שילח בחלל.

כשהשכיבוה על הדרגש היה גופה של גרדה מתוח בחיוך. שאר הרקדניות נפנפו עליה בידיה, ראו שקונטורות גופה מסומנות באיזה קו גיר זורח.

והרקדנית הראשית, שבחשה בחיבה בשערותיה של גרדה, שאֵדיות היו:

— אַת מעופפת היום!

ואחת, בשיניים דקיקות, ארסיות:

— היא תתעופף הערב אל הקהל!

גניחה קימטה את גוף השוכבת, אותה הגניחה השזורה ברפסודיה:

— כן, אני מעופפת היום!

ובחוץ עמד האביב כעץ אחד וריחותיו קלים.

★

תחת הצמרת הארוכה של עצי האורן המתין מישהו לגרדה, שכרך בעצבנות את עניבתו האדומה על אצבעותיו.

היא באה חגורה פס שמש צבעונין, שלבה מסביב לצווארו את זרועותיה השבירות ודממה כמונפת על־ידי האור.

— מה לך היום? —חיבק את גזרתה.

— אינני מרגישה היום את האדמה תחת רגלי.

ובצחוק ביישני:

— אני מעופפת היום…

צללי ענפי האורן הוסיפו קדרות לקדרותו של הבחור:

— ואת נוסעת מחר?

— לא נוסעת אלא טסה! — הורמו עיניה לחלל שנשפך בסחרחורת.

הם הגיעו לים, הרקדנית פרשה זרועותיה:

— חבל שאי־אפשר לרקוד על במה זו!

והאביב התרומם מעל הים בצורת מפרש שהתחכך בקלעי האופק.

★

ולילה היה. תפאורה אחרי תפאורה מרוקמות רקדניות פעם בנוסח הלירי של מנדלסון, פעם בנוסח הקודר של קטה קולויץ, פעם בנוסח הצועני של ליסט.

וכמוטיב ראשי היתה אותו לילה גרדה. אסור להמשיל גוף לגמישותו של גבעול פרח — ובכל זאת, אפילו במוחו של ההדיוט שבקהל עלה דימוי זה.

לשוא ניסו שאר הרקדניות להאפיל עליה — היא הותזה מתוך כל אפלולית כזרקור.

כשירד המסך ראה עוד הקהל את דמויותיה מפלסות את החלל

בשתי וערב, בעיגולים, באליפסות: וגרדה, ששכבה רצוצה בתא־האיפור, שאפה מצרורות הפרחים שמישהו הניח סמוך לראשה, מין נרקוזה שמשכה אותה לתהומות.

גניחה עמוקה טלטלה את גופה, פקחה עיניים אפרוריות וראתה את זה שהמתין לה היום תחת צמרת עצי האורן.

— מה לך? — שאל.

ריסיה נסגרו בחיוך:

— טסתי כה גבוה, כה גבוה!

ובחוץ עמד האביב כעץ אחד וריחותיו כבדים.

★

ובוקר היה. בעמקים שרו הפרדסים בירוק עז. תחת רגלי גרדה נתקפל מרובע אחרון של אספלט. שערותיה מבודרות היו, סרוקות על־ידי הפסנתר של אמש. ואווירון כמין פרפר צחור התרומם עם גרדה והפך לאטו בדיוטות החלל לעיט־פלדה נוצץ.

ופרח נשר מצמרת־האוויר ונח לרגלי הבחור שהרימו, הפשילו בדש מעילו, הסתכל באווירון־העיט ששיסע את הכחול, התכרבל בשמים, חג כשיכור, השתלהב כפנס אדום ונשפך כאפר לתוך הרים רחוקים.

דבשת סמוך לדבשת רובצים ההרים וטלפיהם טובלות בוואדי. אמש, בחצות, נפל הירח לתוך מערה וגשם חפף את רעמותיהם, רעמות השחם.

והשמים עולים מן הבקעות, עולים כעננים ומקמרים כיפה שקופה. בדרום — מתגבבות כוורות־חמר: — צרעות שחורות מזמזמות בהן; בצפון — מתעטפים אוהלים בגלימות לבנות, גלימות שהירח סרקן, שהגשם כיבסן, שהשמים סיידום בכחול רוטט.

חמישתם יצאו. חמישתם יצאו מקפלי הגלימות הלבנות: והם כה שתילים שאך השגיאו לעצים בבוקר חורף זה! שלושה שחורי ראש עם בלוריות נאות שרוח תמול טאטאה בהן, הטילה פס על הרקה, גיבבה גבשושיות על הקודקוד; שנים הם בהירי שער עם צבע שקדים קלופים.

חמורון אפור נוער ליד דלי מים. חמוד הוא חמודון זה, כי הילדים מלטפים את עורו הצוחק, את אוזניו הטובות.

החמישה משוטטים בין האוהלים — בהם טמנו חלום אחרון, בהם טמנו ספר עם שריג פלפל כריח וכסימן בין דפיו, בהם טמנו דיוקן־אם במסגרת קטיפה מהוהה, בהם טמנו דיוקן־נערה המסתרקת בבוקר חורף זה מעבר להרים, בהם טמנו מנדולינה מעונבת קוקאַרדה כחולה, בהם טמנו מכתבים באותיות זרות שהכחילו כאן, בהם טמנו צרור שנים עם פקועות חתומות.

וכמטחוי עין — רובצים ההרים. דבשת סמוך לדבשת. העצובה עינם של החמישה? החרש הבוקר קמטים רעים במצחם? הם משוטטים בין האוהלים, כל אחד עם צלו, עם צל שתיל שאך השגיא לעץ, כדי שיאוגדו לחורשה, לחורשה שצמרתה תסער את כחול השמים, שעפר רענן יחגור את שורשיהם.

לכל אחד מהחמישה היה בבוקר־חורף אחרון זה דו־שיח עם עצמו,

עם הנערה שלו, כי כל אדם צעיר היוצא לדרך מחייך חיוך אחרון לדיוקן שבלב.

אחד אמר — הוא הדליק סיגריה ועיפר בנעל:

״לפני שלושה חודשים את באת להרים אלה, לאוהלים אלה…״

השני אמר וידו גיפפה איקליפטוס מגובן:

״בשבת נטפס על ההר שמנגד, זה ששתי דבשות לו… תראי להקות לטאות רוקדות…”

השלישי אמר, וקולו היה רונן:

״כל הלילה הקשבתי לסופה, לגשם… זה לי ליל החורף הראשון בין הרים אלה…”

הרביעי אמר וסרק את בלוריתו באצבעותיו:

״באביב נרד ברגל לעמק… (וכאילו נענע לפני ראי עם בבואה רחוקה) ראית פעם אביב בעמק?…״

החמישי אמר ונשך את שפתו התחתונה:

״יכולה את לגמור את הספר בלעדי… אבל את ענף הפלפל אל תוציאי מבין הדפים…״

והחמישה עמדו בצל הנערות עם החיוך השרוי באיזו גומות הפנים, עם החיוך התופר קלות את הריסים, עם החיוך המחריף את הסנטר. וההרים התפרקדו עם גשם בשלדיהם, עם עשבים בין צלעותיהם. והחמישה — טוריה ומעדר על הכתפיים הלכו מן האוהלים, הלכו מן הנערות שהניחו אינסטינקטיבית יד על לב צבוט, הלכו מן הילדים שצהלו מסביב לחמורון חמוד אפור, הלכו מחבריהם שרתמו פרד לעגלה, שבקעו גזעי איקליפטוסים, שטלטלו ערמות אספסת לאורוות, הלכו מן הפרות שהושיטו אליהם חרטומים לועסים עם ריר דביק כדבש, הלכו מן הימים ומן הלילות שהיו מעגלים לבנים בתוך מעגלים כחולים.

כוורות החמר בררום עישנו, עישנו פיח ירוק. העמקים השתפכו, התגלגלו במדרונות, גמלים מדובללים השתרכו במשעולים עם פעמונים חלודים, כבשים התכרבלו על גבעות רעננים ורגליים יחפות של רועה הבהיקו בין סלעים.

והחמישה צעדו כשתילים שאך השגיאו לעצים, צעדו מאוגדים על־ידי צל אביב אחד.

מפרק לפרק התבוננו מסביבם: הרים זרמו אל האופק, בקעות שהשתפכו במדרונות עם זיתים מעוקלים, עם חתימות דשא, עם שקדיות עירומות.

האחד אמר בקול שרקני שהיה בו משקיפות האוויר:

״יפה בוקר חורף זה!״

והחמישה פילסו ואדי עם סכין מים מושחזת.

השני אמר:

“את כל הסלעים האלה הייתי מפורר לאדמה טובה!״

והחמישה טיפסו במדרון מחוספס:

השלישי אמר: ״חורשת הברושים כבר רומזת לנו!״

והחמישה גלשו לבקעה.

הרביעי אמר:

״עד חצות היום נעדור את מחצית השטח!”

והחמישה נכנסו לתוך דממת ההרים שלא היו לה אלא השמים השקופים מאוד.

החמישי אמר:

״הנה, אחים, חורשת הברושים… ידי נטעוה אשתקד!”

והחמישה נשתהו מאוגדים בצל אביב אחד. גבם אל הבקעות, גבם אל השמים, נעצו מעדר וטוריה באדמה הטרושה.

חמש שריקות הגיחו מאחורי קיר הסלעים, מאחורי הברושים, פילחו את האוויר הזגוגי, והחמישה נצמדו בפניהם אל האדמה הטרושה, הגשומה מאמש.

בוקר חורף ושקוף, אתה ראית את הדם שהנץ כפרחי פרג מרקותיהם, מלבם!

גמלי שחם, אל תצלצלו בלילות בפעמוניכם החלודים, למען לא תרד שנתם!

ברושים, ארגו בפלכיכם דממה כחולה, למען יערב חלומם!