[א]    🔗

שלושת החלונות הראו: פרק חרוך עציו שהסתמנו על שמי אש דם הרואיים: שדות סתיו חרושי תותחים, שמהם המריאו חסידות אחרונות ואווירונים. חצר שוממה שבה שוטטו חתולים רזים, וסוס ליד באר שגירד את שלדו. על גגו של אותו בית הזו מעשנות ירויות, שמגוחכות היו בעוצבן האדריכלי.

בלילות מוככבים נישאו מן הפרק גניחות הצבאים הדמיוניים שספדו את איילותיהם ששתתו דם על המדשאות! בימים היו רואים את הסנאים אדמדמי הזנבות מדלגים מעץ אל עץ לקצבן המונוטוני של מכונות הירייה. מזמן לזמן היתה משתררת דממה עמוקה, בראשיתית, ובתוהו זה הנידה טחנת רוח את כנפותיה הגדועות, ישיש כרסם קלח כרוב בשיניו הרופפות וילד הביט על השמש הלקויה מבעד זכוכית מפויחה.

בינתיים והפרק נתמלא צללים: אלה לבושים היו בגדי חיילים נאלחי דם, ובהיותם עייפים נחו בבקתות, ליקטו נוצות פסיון, תקעו בשופרות הציד, שתו מים מהפלגים האידיליים ושיקפו בהם את פרצופיהם – אלה היו צללים מאושרים. בחדר בעל שלושת החלונות נמצא קמין מהמאה שעברה שכתליו הראו ציורי המבול וחיות התיבה, על פיהם למד רפי את מעשה בראשית, תכונת האדם והחיה.

מעל גבי קמין זה התרומם ראי שאספקלרייתו עמומה היתה יותר מאגם רומנטי. כמה פעמים ביום היה ראי זה מקבל את פניהן של שלוש נשים שהעזו להשתקף בו כזמן כה עגום. אלה היו: סטפה – שטנית לפי גופה ומהותה; אנדה – כמושה לפי אצבעותיה הפסנתרניות – ואמו של רפי, שאורות נרות השבת של הסבתא עוד הבהבו בעיניה. גם לראי עצמו עבר מפואר; נערה צעירה שתתה לפניו רעל בכותונתה הלילית כי רצתה למות עם עצמה… כשהרימו את העיניים לכותרת הראי נתקלו בצרור לילך נובל, שזמזום התותחים הבלתי פוסק לא השירו.

בחדר זה השקיף רפי בן התשע על הגופות, על האווירונים, על הנשים. על אביו, מי שהיה מורה בבית ספר עברי, פציפיסטן מובהק, הוטל להמטיר מתוך חפירות גליציה אש על מורים גרמנים עניים, שאהבו אולי כמותו את גתה, את שילר והקימו ביחד עם קאנט סדר עולם אידאליסטי.

גם רפי שנתבגר בשלהי 1914 עקב את הרפתקאותיה של המלחמה העולמית על פי דרכו הוא. הוציא את תיבת השח של אבא, העמיד על הדף את הפיגורות הלבנות והשחורות, חנן את שני המחנות בכישרונות הרואיים דומים, וכולו ריכוז, אגודליו ברקותיו, פיו צמוד וגאה כמרס קטן, ערך את הקרב.

כמו בכל תגרת דמים היו גם בתגרת השח מנצח ומנוצח. רפי התעצב כי ראה בזה אות ציני של הגורל.

האגרופים קמוצים על ברכיו, העיניים כאנדרלמוסיית הפיגורות, שקע בהרהורים. ברצינותו דמה לפילוסוף, לפחות בכוחו הפטאלי לא לפתור כלום! אז קם וניגש לאחד החלונות: הסוס השלדי כיסה את צמרת הפרק, ציפורים הטיפו את זמרתן לתוך פיח המעשנות, והחתולים הרזים טיילו לאורך האופק הסגרירי.

בלילות היה רפי רואה מתוך מיטתו את הירח בתבנית חרמש מסעף את אמירי האורנים, האגוזים והלילך של הפרק שבני מאה היו. פחד תקפו וביקש מאמו שתסתיר את הלבנה בגבה. האם נשקה את פניו החיוורים, הציצה לתוך עיניו הבוהות, ובחושבה אותו לסהרורי באשמת סיוטי העולם, בכתה בחשאי.

 

[ב]    🔗

רפי מטייל על גזוזטרת העץ בין דלתה של אנדה ודלתה של סטפה. הסתיו מתערטל מעליו האחרונים ומטליא את הכחול באפור. על המעשנות הירדות מקרקרים העורכים הראשונים, ועל סף החורף עומדת ישישה קטנה בבלואים, חבילת זרדים על שכמה ופטריות היער האחרונות בידיה.

רפי דופק על דלתה של אנדה. הוא נתקל בצמותיה זהובות הקש ובקלפיה. כי היא חוקרת את הגורל ההפכפך בכל רגע ורגע. רפי צועד שפי בין האיקונין שעל הקיר, בין הפסנתר האוטם תמיד חלון אחד ובין האם הזקנה המנמנמת מול הפרק. פניה חבוקים בעשר אצבעותיה, לוחשת אנדה: ׳״הראש השחור"־ חוזר בכל פעם!׳

היא מצמידה אח בבותיה המנחשות מצבע החרסינה לרפי:

‘מי זה ״הראש השחור״, אנדה?’

עתה פרושות אצבעותיה על הקלפים כעל מנענעי פסנתרה: “הראש השחור” זה האווירון העף בלילות, העורבים המנקרים ככר את חלונותינו! רפי, אתה עצוב!׳

היא אוספת את הקלפים – אלי הפטום – ומטמינה אותם בכיס שמלתה. כל גופה אומר אביב כמישותה. כמישות בוסר זו רבוצה על כל הנמצא בחדר. היא יושבת על הספה מהוהת העור ורומזת לרפי שייגש. הם משוחחים בלחש על הציפור הכנרית שמתה. הנה כלובה מעל לסף החלון: נוצה כתומה מקשטת אותו. בקולה של אנדה רוסס הבכי:

׳רעש התותחים הרג אותו! מיותר היה בעולם מכוער זה, משוררי המסכן!׳ דמעות נתלו בעיניה. רפי מחריש לצדה כשעיניו בכלוב השומם. בצערה היא מלטפת ומנשקת את הילד ברוך היסטרי. רפי היה רוצה שתנגן, כי חכליל קל פורח עתה בלחייה.

׳הוא אילם, פסנתרי!׳

׳כך…׳

האם הזקנה נוחרת מתוך פימותיה, עציצי ההליוטרופוס שבפינות מכמישים, אנדה משטחת את הקלפים על ברכיה. ורפי מתקרב לפסנתר. במחי אחד הוא מזעזע את מנענעיו, את עצבי אנדה, את הפרק על צלליו המסתתרים בבקתות, כי גם הצלילים מכים פטלית כגמות התותחים. ׳נגני, אנדה, נגני!…׳

לרגע חוזר האביב דאשתקד. בו לבלב הפרק, בו הבטיחו הלילך והכנרייה אהבה לאגדה, ‘שקנתה לה מגבעת משי לבן, שסרט ידקו לסנטר: מאצבעותיה נושר נוקטורנו המתחלף בוולס, מרש אבל בגבוט. אחר היא בוכה כשקלפיה לרגליה, פסנתרה פתוח לדמדומים, ורפי מנושק בשפתיה הבתוליות.

 

[ג]    🔗

על הנזוזטרה האפלולית אור ירקרק רומז לרפי. אותו רגע הוזה אמו בצל הראי, אנדה בצל קלפיה, כיפת הפרק מתשרטטת על הכוכבים שביניהם מיילל ינשוף. רפי מתכופף מעל למעקה: שובך יונים בלילה והסוס השלדי, היחידי שלא גויס להרואיות, לועס את האופל ממול! ראינוע קטן כבוי על נברשות פנסיו, על הקאובוי ואהובתו, שפרח לבן ברקתה. בית מראות הוא לסטפה, שמדלתה זורם האור הירוק, אור ראינועי, המבליט את תפאורת הלילה.

פנים החדר מקושט היה בסטפה. שכרבלה את עצמה כחתולה. היא עישנה סיגריה ארוכה דקורה בציפורנה. היא חייכה לרפי ושלחה אליו את זרועותיה הנתונות בקרפ: היא היתה אלמנת המלחמה ואלמנת בעלה האופיצר, מכאן הציניות בבשמיה, בשמלותיה, ביינותיה, בסיגריותיה, שהגדילו את מספרן על־ידי קציני המטה הגרמני במידה שהתותחים והאווירונים הרבו להמטיר את כדוריהם ופצצותיהם. רפי יושב על פרוות שועל סמוך לחזה. היא מלטפת אותו ומפטמת אותו בטבלאות שוקולדה.

׳מלאכי היפה. נשק לי!׳

בושמה מסחרר את ראש רפי, והוא מנשק את אלמנת וזונת המלחמה.

הקירות מקושטים בסרטי ראינוע פרימיטיביים.

׳סטפה. מי זהי׳

זה היה רבו של צ׳ארלי צ׳אפלין.

׳מאקס לינדר! הוא מפליא לטפס על גגות ניו־יורק.׳

ראשו של רפי מונח עתה על ברכיה התמות של סטפה. עינו מפליגה לאורך גרביה המסתיימים בסנדלים העמוסים ציפורי קוליברי.

׳ומי זאת, סטפה?׳

׳פולה נגרי, בת הכובסת האגדית!׳

הפרק בחוץ היה כה אפל שמילא את כל החלל: חרמש הירח פוצץ כנראה על־ידי איזה תותח. רפי מציץ לתוך עיני סטפה האפלות והלחות. ׳טוב פה, מלאכי הקטן?…׳

אצבעותיו של רפי נתלכלכו שוקולדה, סטפה מלקקת אותן בלשונה. ׳סטפה, תני לי פעם לעשן מן הסיגריה!׳ היא מורידה עליו את ריסיה:

׳לא. רפי. אחה איקונין קטן!׳

׳רק פעם אחת. סטפה. רק פעם אחת!׳

השטנית מגחכת בעיניה האפלות: ׳טוב. רק פעם אחת!׳

רפי משתעל ועיניו מתמלאות עשן ודמעות. סטפה מנענעת אותו. על ברכיה. ׳ששש. מלאכי הקטן…’

בחוץ צוהל סוס. זהו הלילה הצוהל, הלילה שהתחמק מבין התותחים. אחריו צוהל צלצול דורבנות. סטפה מרתיחה: ׳צא, רפי. זהו היינץ. צא מהר!׳ רפי נדחק למעקה הגזוזטרה, לתפאורה הלילית, ומעיל כחול בדשי משי אדומים חולף לפניו ונמוג בחדרה של סטפה, המאיר לרגע סוס קשור אל פנס כבוי.

 

[ד]    🔗

על הליל הסגריר הממלא את החדר בעל שלושת החלונות מסתמנות הסילואטות של שלוש הנשים. הן חיוורות פנים ושותות תה חיוור.

הפרק שבו היה הצאר יורה כצבאיו, בארנבותיו, מתהולל כיער שייקספירי. שלוש הנשים מחרישות, ורפי בצלן. לסטפה יש אינסטינקטי הליידי מקבת:

׳מות הצאר. מות הדינסטיה רומאנוף. מות איוואן העריץ, איזה מחזה!׳

עיניה מתרחבות כהעגילים המתנדנדים בתנוכי אוזניה. הסופה כופפת את צמרת הפרק. אנדה מתכופפת אתה. אמו של רפי יושבת בגבה לראי, שהוא ספר היוחסין שלה. הילד מדפדף באצבעותיו הקטנות בדפי טרגדיה. בשפתיים סגריריות שותות הנשים אח התה החיוור.

׳גברת רוזין,׳ שואלת סטפה, ׳פחמים יש לך?׳

׳לא.׳

סטפה מציתה את הסיגריה הראשונה של הלילה. של סיוטיה. אנדה פורשת אצבעותיה, שעל אחת מהן מבצבצת טבעת שמילואה ריק מאבן. ׳יהא צורך שאמכור את הפסנתר. אבל למי? המוסיקה נעשתה מיותרת כהלחם.׳ סטפה רוטנת:

׳אנדז׳יו, צריך שתעשני מסיגריותי המבושמות אופיום קל. אינני מעזה להציע זאת לגברת רוזין. לה יש רפי, לנו אין כלום! אנדז׳יו, הביאי את הקלפים!׳

־סטפו, בואי אתי, הפרק מפחידניי׳

ימה יש לפחד מפני הפחד! טוב, אלך אתך…’

הן מביאות את הקלפים, והחדר מתמלא דמויותיהן. רפי נרדם לקצב הסופה השייקספירית. אמו משכיבתו כשגבה אל הפרק ופרופיל פניה אל שתי הנשים החבוקות על־ידי פרשי הקלפים בתוך עשן מבושם אופיום.

 

[ה]    🔗

שלג ירד. רק העורבים מחשיכים בו. הפרק יפה כאגדה צפונית. הראי דומה לאחד סבא מושלג המוציא משקו את גמדיו, ורפי משתעשע בהם. ציורי הקמין נראים בראשיתיים יותר מתמיד. חורשות הכפור המצטיירות בשלושת החלונות מאדימות ומסגילות בדמדומים. בדממה זו נדמו גם התותחים וגם האווירונים; בדממה זו מתחמק רפי מאמו ההוזה לאור האש שהודלקה בפחמי סטפה.

בחוץ השמים פתוחים על התפאורה השלגית. רפי ניצב פעם מול הפרק, פעם מול הערב הרומז לכוכביו הראשונים ופעם מול דלתה של אנדה וזו של סטפה. הוא נכנס בלאט לחדרה של אנדה. זו ייתמה את פסנתרה זולת אמה החובקת חתול. פחד תוקף את רפי משני הצללים המופרזים. הוא רוצה לברוח. אבל הם חוסמים לו את הדרך.

באותו רגע מרכיב את עצמו הירח כפרש גואל על צמרת הפרק. בינתיים הזקנה מרטטת באצבעותיה הגרומות על גופו. והחתול מגרד רכות את פניו. רפי מרים את עיניו אל הלבנה המדליקה את כל הפנסים הכבויים וצועק בבכי חנוק. בעוד רגע הוא ניצב שוב על הגזוזטרה המשקיפה אל אותו לילה ששלגו הוא כשף, דיוטות־דיוטות מתרוממים גגות העיירה. קמפנלה כופפת את צלבה כסבא את חטוטרתו. בינה ובין גגות בית הכנסת מטיילים חתולי לילה אחדים. אחריהם יורד מסך של אורנים הסוגרים אגם שבו נטמן אביב על צפרדעיו. בכסף כחול זה פחדו של רפי פג אם כי דמע קל עוד רוסס בעיניו.הוא חופן שלג שכוכבים מנצנצים בו וקולע בעורבים הדוממים כינשופים על אמירי לבנים, על האיזולטורים של עמודי הטלגרף ועל שאר כרכובי האופל; אבל בהתעופפם העורבים משנים דקורטיבית את הלילה.

רפי סר לקיטון שווילון ירוק מחייצו מן הטרקלין הקטן של סטפה. באורצל האדמדם הוא נתקל בשתי אדרות כחולות, בשתי חרבות. כמרס קטן הוא מתפרקד על האדרות כששתי החרבות לירכיו. הוא, הבן של האב האיראליסטן, הטמון בחפירות בליל שלג מוככב כזה, מלטף בחשק את נדני הניקל.

שפי הוא מסלק קמעה את הווילון: אנדה יושבת על ברכי אופיצר בצמות פזורות בין יין ועשן: סטפה שכובה על הספה בקרפ, בבושם אדי, כשרגלה האחת מגולה עד לקוקרדה הוורדית, החורזת את שולי הגרב: אופיצר שני כופף על רגל זו גולגולת בלונדית.

רפי מגיף את הווילון ונתקל בשתי החרבות המפארות בשתי וערב את האדרות־הכחולות. הוא מסלק חזרה את הווילון: זוהי אנדה שייתמה את פסנתרה, שבכתה על הציפור הכנרית, זוהי אנדה המנשקת את שפמו המסומר של אופיצר, שצלקת מחשקת את לחיו האחת כבפתיל, וזוהי סטפה הצוחקת בקול ייני ואופיומי.

הנשים היו הראשונות שגילו את אלילן הקטן. בעיני אנדה מחכלל היין את צבע החרסינה, בעיני סטפה מאפיל הלילה שטנית, ושני האופיצרים ביישרם מנקינית אח ראשיהם הבלונדיניים מצדיעים.

אלגורית, דמה אז רפי לאמור לילי, ששתי הנשים נענעוהו על ברכיהן וסחררו את ראשו בנשיקותיהן.

האופיצרים גיחכו ליד החלון שהשקיף על הפרק, פרק הפלאים של הילד.

אבל לאחר רגע דמתה סטפה לקורטיזנה ציורית עם משהו רוך, עם משהו טרגיות עצמית. הראש הבלונדי של אחד האופיצרים נח שוב על שדיה שנחו בין תחרים קרם. אותו ראש בלונדי מצולק הלחי הטיף יין מגביע זכוכית לבין שיניה שנמנמו כעיניה.

אנדה שלא הלמה כלל את הרקע הזה של ליל אדמדם, התנדנדה בצמותיה הפזורות על ברכי האופיצר השני.

בצנעה טעם רפי מן העשן, מן היינות, וליקק את שוקולדת התופינים. שמחה אפפה אותו והשתטח על פרוות השועל בצל הנשים החבוקות. ׳אנדז׳יו. הקלפים!׳ קראה סטפה מסיוטיה.

הפטום באותו לילה היתה סטפה עצמה: מסרקותיה נשירים משערה המבודר, כתפה חשופה עד שדה, סידרה את הקלפים בציפורניה המבהיקות מלכה: ׳היינץ. המוות הולך אחריך כחתול! ההה! אני מחבקת שלד הלילה…’

האופיצר פרץ בצחוק שזיעוע את הפרק על עציו, שהרתיח את הירח מעל החלון, ובשולפו את אקדחו:

׳אני יורה בך, מכשפה!׳

׳בי, באלמנת המלחמה! קדושה אני! מזוג לי היינץ כוס יין!׳ ובהצמידה את ראשו לבטנה נעצה בו את עיניה האפלות. האקדח צנח מידו, ומלא עייפות חיבק את ירכיה.

׳נחשי גם לי!׳ התחנן האופיצר השני.

׳אנדה, זו חובת לבך!׳

זו שערה שיכור, עיניה חרסינה מוארות. טרפה בידיה הרזות את הקלפים. ופתאום: הקלף האחרון, המסיים בין אצבעותיה:

׳אה, הילד ישן סמוך לאקדח!׳

ארבעתם הביטו בעניים בוהות על רפי שנרדם על פרוות השועל, האור האדמדם בפניו והאקדח למאחרי ראשו.

לרגע דמדמה הטרגיות ביין, לרגע הסתכלו הנשים בגופותיהן, לרגע רקם הפרק את אגדתו הצפונית מאשתקד.

סטפה גלשה על רגליה הגמישות, ובהתעטפה במונדיר כחול נטלה את רפי בזרועותיה, העבירתו דרך הלילה. דרך כוכביו, דרך שלגו, דרך עורביו והניחה אותו בתיק אמו שהזתה לאור האפר העומם בראי. סטפה שבה לעשן, ליינות, ובתנועה אקרובטית הציגה את גופה עירום, זולת גרבי המשי והאלמוגים השחורים מול הירח שעל החלונות, מול האופיצרים שהחווירו עד צלקותיהם ומול אנדה שנדהמה לראות כפעם הראשונה גוף עירום של אישה אחרת…