

שלוש נשים בלילה
במואב הלכו השואבות אל הבארות בין שִקְמוֹת מחשיכות, בין קולותיו הדועכים של היום – ושלוש הנשים הלכו אל הלילה בלי כדים וראשיהן שחוחים. במואב עמדו נשים בפתחי בתיהן ופניהן בשמש השוקעת שוחקות אל בעליהן השבים מהשדות – ושלוש הנשים הלכו גלמודות ופניהן לוטות דמדומים. במואב הלכו, בין חלילים הומים, כלות לקראת חתנים – ושלוש הנשים הלכו דמוּמוֹת ואלמנות לקראת הלילה.
בנקיקי ההרים החלו תנים ליַלֵל, כי ירח בוסר כבר שט בשמים כאבטיח. על ראשי גבעות, בנגוהות היום האחרונים, חיבקו צבאים בצוואריהם את צווארי איילותיהם. אד כחלחל עלה מכרמי השקדים, ושלוש הנשים ירדו במשעול עקלקל, אשה אחרי רעותה. הר טיפס ועלה על הר, שדה השתפך לתוך שדה, אופל הציף את הגיאיות והלילה החל להלך חרש אחרי שלוש הנשים.
פתחה ערפה את פיה ואמרה:
״צל הולך אחרַי… צל אישי כליון…״
ענתה רות אחריה:
״אף אחרַי הולך צל… צל אישי מחלון…״
ונעמי החרישה: כי צל אישה אלימלך היה בה, כי צללי שני בניה היו בה, כצללי העפאים של שקמה רבת־ימים החבויים בגִזעהּ. הלילה גח עתה מכל חגו של סלע, מכל שיח של אטד, של רותם, מכל עין של ינשוף, ושלוש הנשים נשתהו בבקעה: שלוש דמויות אילמות על סדן של חוחים ודרדרים.
״פה נלון…״ אמרה נעמי.
כבכרות עייפות קרסו תחתיהן שתי הנשים הצעירות. נעמי עמדה והביטה בהרים הסובבים את מואב ומציבים את הלילה בין תמולהּ למחרהּ, וישבה אף היא תחתיה. הצניחה ערפה את ראשה המחופה
אלומה גזוזה של שער אדום. על ברכיה של רות:
״התזכרי את ליל כלולותינו?… כל הגנים הזילו את בשׂמיהם… הגשם צהל בגפני הכרמים… צלצלי הנחושת רעמו בין לפידים עשנים… והנחשים הקדושים התפתלו מסביב לבטנה הכושית של עשתורת…״
רות ליפפה בידיה את אלומת השער האדומה:
״הה דומי, ערפה, דומי!…״
אך שפתיה של ערפה, לחשו עוד:
״וכה אמר אלי אישי כליון: ׳הו רעיה, יפה את מהאלילה… יפה את ממנה!׳…״
הרימה ראשה:
“ועתה, צל הוא אישי… צל ההולך אחרי!…״
והיא בכתה.
פרשה נעמי ידיה כפרוש חסידה עזובה את כנפיה השבורות:
״בנותי, הֵמֵר לי שדי מאוד!״
עוד היה נועם לקולה, אך פיה מר היה כבאר שמימיה עבשו:
״באתי למואב עמוסה כעגלה העמוסה תבואת־שדה מבורכת…״ הניעה ערפה ראשה:
״אכן, כסף היו הכלים בהם אכלתם, כסף היו הכלים בהם שתיתם… ושני בניך היו שני ברושים בירח האביב…״ אמרה נעמי:
״חשק בני כליון בך, ערפה…״
ערפה משפילה את ריסיה המכוחלים.
״כי צעד האיילה לרגלֵךְ… כי צהלת המעין לקולךְ… כי נאה מסרק הזהב לשערך…״ ואל רות:
״ובני מחלון חשק בך, רות…״
רות משפילה את עיניה המשוקדות.
“כי חן צמרת־האגוזה לראשך… כי צנוע צחוקך מקול הגשם הראשון… כי נאה צווארך בלי חרוזים…״ נאנחת:
״הוריק הזהב והפך לנחושת… מת אישי אלימלך, ארז עקרתו
רוח־סערה… מת בני מחלון, צבי פילחו החץ… מת בני כליון, ברוש הכהו הרעם… נשארתי, בנותי, שקמה זקנה שתאניה לא יחנטו עוד…״
היא קמה:
״שובנה, בנותי, שובנה אישה לפלכה, אשה לתכשיטי נעוריה…״ ושלוש נשים חבוקות עמדו מול ההרים שסגרו על תמולן ובכו. והלילה לילה היה: סלעים דממו, אוח ילל, רוח שוטטה ללא־קול בבקעה, ושלוש הנשים עמדו ובכו לתמולן.
כשהירח התחבא בין צוקי ההרים, קמה ערפה, נשקה לחמותה, נשקה ליבמתה שהצטנפה ככבשה, ונשאה רגליה וברחה מהנשים השתיים ומתמולן; ברחה לתוך לילה אחר ששלווים זימרו בשיחיו, שעשתורות של אבן שחורה רבצו על כל גבעותיו.
כשהלילה צנח מדבשות ההרים, העבירה נעמי את ידה על שער ראשה של רות שטלול וכחלחל היה כאור הבוקר:
״בתי, הנה שבה ערפה… שבה לשים עיניה בפוך… שבה לשים אצעדות ברגליה… שבה להשקיף מחלון בית אמה אל הבחורים… שובי, גם את, בתי…״
רות קמה. היה בקולה שחם והיו בו גם מים המפכים ברוך:
״אל אשר תלכי — אלך!״
״בתי, רק קוצים ודרדרים דרכי…״
״כעשבים יהיו תחת כפות רגלַי!״
״בתי, ליומי אין צל, ללֵילִי אין מחסה…״
״באשר תלוּני – אלון!״
״בתי, שבה אני אל עמי שהוא לא כעמך…״
״עמך – עמי!״
״בתי, יקרת לי עד מאוד!״
ושתי הנשים נפלו זו על צווארה של זו ובכו בכי רב בשחר זה בו התעופפו להקות יונים מכרמי הזיתים וחוגות זרו את ציוציהן על פני שדות־השעורה שהוריקו בבקעות כאגמים.
שתי הנשים בבית־לחם
בסמטאות המתפתלות אחת לתוך חברתה, לחכו גמלים אזובים
שבקירות, צהלו עיירים אל חלונות ירוקים. טפפו נערות, כד על כתף, אל הבארות, ונשים שלשו בצק, שבישלו נזיד על הגגות, אמרו אשה לשכנתה, למראה שתי דמויות שעלו דמומות בדרך בית־לחם:
״הנה נעמי השבה משדה מואב…״
יצאה אחת, יצאה שנייה, יצאה שלישית, יצאו כל נשי העיר לקראת שתי הדמויות ההולכות ובאות יחפות באבק בין־הערביים:
״הזאת נעמי?…״
ישישים שעונים על מקלותיהם הנידו בראשיהם:
״הזאת נעמי?…״
שפחה זקנה, כושית, טפחה בשתי ידיה על ראשה הלבן כמלח:
״הזאת גבירתי נעמי?…״
החרישה נעמי, נאנחה ואמרה:
״אל תקראנה לי נעמי…״
ובהביטה על התאנות העמוסות פרי לעייפה והעוֹטרות כברכות את הבתים, על אגודות שיבולי השעורה העוטרות את הקירות, על שפעת הטף העוטרת את האִמהות:
״קראנה לי מרה, כי המר שדי לי מאוד…״
השפילו הנשים עיניהן המבוהלות ושתקו, כל אחת לעצמה וכולן יחדיו.
ובתוך השתיקה הזו שאל בחור מבחורי המקום:
״ומי הנערה אשר עמה?״
ענתה לו פלונית או אלמונית:
״כלתה היא… כלתה המואביה…״
״את כל הון ביתי אתן בעדה…״ אמר הבחור.
״הון ביתך,״ קפצה כנגדו השפחה הכושית, ״הוא כד שבוּר וגמל סתוּם עין אחת כמוך!״ והיא ניגשה אל הנשים השתיים:
״נעמי גבירתי, במלונתי תגורי, את וכלתך… מִפִתי תאכלי, את וכלתך… כל אשר לי לך הוא, לך ולכלתך…״ ושתי הנשים קמו והלכו אחריה.
שיבולים בשדה
קשרה נעמי את מטפחת צמר־העזים השחורה לראשה של רות
והלכה עמה עד מפתן המלונה:
״בתי, שתי שיבולים תלקטי, שלוש שיבולים לא תלקטי…״
בוקר היה ורוחות קלות הוליכו מעץ ומשיח את המיית התור ואת צפצוף הדרור אל רוכסי ההרים האוחזים בחוג השמים. מעוטפת במטפחת השחורה הצונחת עד קרסוליה, הביטה רות מפתח המלונה לתוך הבוקר שזיו לו שלא היה לבוקר של תמול ושל שלשום. עמדה השפחה הכושית בצל המלונה ואמרה:
״בתי, במשעולים תלכי… כדרך הבתולות תלכי…״
יצאה רות לאיטה אל השדות, באו לקראתה מדרוני גבעות מכוסים ענני־כבשים, בקעות רפודות גפנים מתולתלות, חורשות זיתים עוטי שיבה ובינת־ימים, גינות רימונים הצוחקים בחן חכלילי. שדות השעורה זרמו אליה כנחל אחר נחל. והנה הם הקוצרים: בהנף מגל שיככו את השיבולים המאוושות כשכך הנף רוח גלים עומדים. והנה הן המאלמות: רגל על אלומה והידיים עונבות אותה כאם העונבת תינוק. והנה הן המלקטות העניות: עורבות שחוחות המדלגות הנה והנה.
התכופפה רות בסתר מטפחתה והרימה שיבולת שנפלה גלמודה מידו של קוצר.
אחת המלקטות נופפה לנגד עיניה את אלומתה הצנומה:
״שלוש שנים ידענו רעב… שלוש שנים…״
ומלקטת שנייה אמרה לה:
״את הנכריה, אחת תלקטי, שתיים לא תלקטי…״
אחד הקוצרים מציב את מגלו לרגליו:
״מואביה זו, החן איילה לה או חן צביה?״
קוצר שני עונה לו:
״גם חן איילה וגם חן צביה!״
אחת המאלמות מצלצלת בצמידיה, מצלצלת בעיניה:
״זרה היא, לכן יפה היא…״
קוצר שלישי עונה לה:
״יפה היא, לכן זרה היא!״
והנה בא בועז: הבא רכוב על פרד ומרדעת הפרד רקומה כסף… או ברגל בא ואבק הדרך על נעליו?… אך את נערו שאול ישאל:
״למי הנערה הזאת?…״
והנער יענהו:
״נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב…״
קם בועז וניגש אליה, תלה בה עיניו ואמר:
״היי ברוכה, בתי, כי לא הלכת ללקוט בשדה אחר…״
מכורבלת במטפחת צמר־העזים השחורה עמדה רות ודממה ובידיה אגודת־שיבולים שליקטה.
לאחר שהוסיף ואמר לרות מה שאמר, האם עלה בועז על פרדו ודהר לתוך השדות ואדרתו מבודרת ברוח… או נשא רגליו והרחיק לתוך השדות וזקנו השחור מבודר ברוח?…
כשהכבשים ירדו מהגבעות לשתות בשקתות, וצללי ההרים פשטו בבקעות, שבה רות ומטפחתה כבדה על שכמה.
ושתי הנשים הזקנות עמדו על מפתן המלונה וידיהן סוככות על עיניהן הצופות ברות ההולכת ובאה ופניה נוגהות בשמש השוקעת. והשפחה הכושית אמרה:
״בתי, מטפחתך מבורכת כבטן האשה ההרה…״
בגורן
תנים יִללו במקשאות ובכל הבארות דלק הירח.
נעמי יצקה שמן־המור לתוך כפותיה של הכושית והיא סכה בו את גופה של רות:
״רך בשרך, בתי, כבשר התאנה…״
אמרה נעמי:
״וריחו טוב כריח הכלה…״
השפחה סרקה את שערה של רות שבשחורו נצץ כחול הלילה:
״שערך, בתי, גשם בירח ניסן…״
וקלעה בו פרחי הדס:
״כה ייעשה, בתי, בבית־לחם, לנערה בליל כלולותיה…״
לבושה שמלת־רקמה, צמותיה על שכמה, יצאה רות אל השדות שאור־לא־אור וצל־לא־צל נחו עליהם. ושתי הנשים הזקנות עמדו
בפתח המלונה ופשטו ידיהן לתוך הלילה:
״ברוכה את, כלה!… ברוכה את, כלה!…”
רות הלכה במשעול־עקלתון שעלה על גבעה וירד לבקעה. בדרך, הושיטו אליה שיחי־ורדים את צרורות פקעיהם, ברושים יפי־קומה הביטו אחריה, וחלילו המפכה של זמיר ליווה אותה עד הגורן. ובגורן היתה הדממה גדולה כרוח שאולמה לאלומות. ועל האלומות שכב בועז: עיניו עצומות וזקנו שחור. דמומה עמדה רות והביטה בבועז: אליל־אבן השוכב על האלומות וזקנו שחור.
פניה מוּלטות באפלולית הגורן, צנחה למרגלותיו.
ההיה זה ריח הכרמים שעלה ברוח הלילה, או ריח זר שנשב מן ההרים… האיש פקח את עיניו:
״מי את?…״
רות קמה:
״אמתך, רות המואביה…״
בועז ננער וקם: דומם עמד מול המואביה וזקנו השחור הבליח כלפיד בוער.
הכוכבים נשרו כגרעיני שעורה, כי הירח קצרם בחרמשו. ההרים התקרבו והטילו את צלליהן על הגורן.
בין הכחול הדועך של הלילה ובין אפרורית השחר העושים גבע לגיא וגיא לגבע, יצאה רות מהגורן ושיבולים אחוזות בצמותיה. בועז הביט אחריה ושיבולים אחוזות בזקנו השחור.
על מפתן המלונה עמדו שתי הנשים הזקנות. כצל אחרון של הלילה הלכה ובאה רות.
והנשים השתיים פשטו לקראתה את ידיהן:
״ברוכה את, כלה!… ברוכה את, כלה!…״
ריבוע של שמיים, ריבוע, של זכוכית מפוייחת, קבוע בתוך ריבוע של גגות.
בלי שציפור כלשהי תדדה על המעקות החלודים של הגזוזטראות, בלי שציפור כלשהי תתרוצץ (עם כתם של שמש על ראשה) מגג אל גג, בלי שציפור כלשהי תתנודד על הצמרות המרוטות של שלושה יעצי לילך ללא-אביב העומדים באמצעיתו של הריבוע, כשלושה אביונים רצוצים-ועייפים, המסיחים זה עם זה:
על חצר זו, חצר אחת מני חצרות רבות, שחלונות רבים מקובעים בה בארבע רוחותיה. חלונות שהיו מציצים אלה לתוך אלה, חלונות החתומים עתה, בתוך אי-הממשות של הזמן, ביממה-של-סוּפה.
זוהי חצר יהודית, אחת מני חצרות רבות במטרופולין של פולין, שברחוב פלוני או אלמוני, חצר סתמית שבה אתה מוצא שוליה-של-נחתום, פרצופו מקומח עד למעלה מעיניו, כומתת-נייר על בלוריתו השחצנית, עומד בפתחה של מאפיה המדיפה ריחות חמימים של לחם רדוי, ומחייך אל חלון המדוחק בשולי הגג, חלון שמתוכו מחייכות אליו פנים עגולות זקנטרניות של נערה, שעל ראשה כרוכות שתי צמות הקלועות קליעה של חלות.
חצר סתמית שחוצה אותה, לעת-בוקר או לעת-ערב, בהילוך זהיר וצלייני, ישישה גוצה המכורבלת בסודר מהוּה מצבע הזעפרן, ושתי ידיה הרוטטות מצמידות סידור בכריכת-עור שחוקה אל סנטרה המצומק שנשתמרה בו גומת-חן.
חצר סתמית, שבה צץ, כמו מתוך האדמה, ברנש שמצחיית הלאכה של כובעו משוכה על עיניו, שעל אחת מהן תבלול, ודווקא זו מבלשת את כל החלונות בפזיזות של גנב מתחילתו של הראינוע; ותוך כדי בילוש משמט הוא עצמו החוצה בפזיזות של הגנב האמור.
חצר סתמית שבה מפסיעים בניחותא שני יהודים סתמיים: אפשר שהם מגלגלים שיחה-של-כלום, ואפשר שהם מגלגלים שיחה-של-פרקמטיה שעניינה יער אלונים העומד לגדיעה, או בתי-קומה של איזה גביר בעמיו שפשט את הרגל, או פלטרין העומד למכירה באספמיה – וכיוון שמדובר בפרקמטיה-של-כישוף, נעשים המקלות שבידיהם (על דרך-הכישוף) לוליינים המרקדים על חבלים התלויים על בלימה; וגם אפשר שהם חוזרים בצוותא על ניגון אחרון ששמעו על שולחנו של הרבי, וכיוון שכך מסתמרות גבותיהם מחמת דבקות, אש נדלקת בזקנו השחור של זה ובזקנו הצהוב של זה, ובעיניים מעוצמות מהלכים הם כאילו בתוך החלל כשמקלותיהם מתנועעים אילך-ואילך לקצב הניגון.
חצר סתמית שבה מזדמנת, מזמן לזמן, צועניה מפוחמת פנים ועיניים, המניפה אל החלונות ידיים מקועקעות האוחזות קלפים מנחשי-גורל, אלא שאין אף נפש אחת הרוצה לדעת את גורלה. צועניה!
ולתוך חצר אחת כזו, חצר אחת מני חצרות רבות, נכנסו אותו יום שלושה נגנים:
הללו, ייתכן שיצאו, מעשה-צללים, מתוך הסימטאות העקלקלות והמפותלות זו בזו של הגיטו העתיק החבוי בתחתית העיר מאז ימי-הביניים, וייתכן שהם ווירטוּאוזים עלומי-שם מרחוב דז’יקא או מרחוב סמוצ’א שהשעה לא שיחקה להם, לפיכך עשו את החצרות היהודיות לבמותיהם, במות להן לא זכה שום ווירטוּאוז שהשעה כן שיחקה לו.
והם:
מנגן באבּוּב, שקאפליוּש אפור ומעוך מלוכסן על ראשו בגינדור של אפאש מאופרטה של גולדפאדן, שאפודה מצבע קפה עכור, מכופתרת על כפתור יחיד, לופפת את מכנסיו המשובצים; ופיקה לו בצוארו שהוא בולעה וזוקרה לסירוגין, תוך שמחייך חיוך מלבב המבצבץ. משפמו הצהבהב והחרוך מעשן של טאבאק, ומנצנץ מעיניו שהיי”ש שיווה להן ברק זגוגי.
כּנר: שלא היה מבייש בדמותו את דמוּתו של פאגאניני: לא במסכת-הפנים שכולה בליטות ושקערוריות, לא בגוף המטיל צל צנום ומכופף, גוף המהודר בזיג שחור, מעוגל-כנפות, שדהה עליו מחמת-יושן או שקנהו כמות שהוא מכנר כיוצא בו; ואת הזיג הזה, שבאחד מדשיו נעוּץ היה בדל-פרח (ללא שם), השלים בנוי קאפליוּש שחור, מכודר, מקומט-דפנות ומלופף סרט משי מדובלל.
השלישי מנגן בחליל היה: דמותו של זה יצאה כאילו מתחת מכּחולו של יענקל אדלר, שכן לא מצויירת היתה אלא מכויירת היתה: בין כתפיים שמוטות של גוף קצר, גושי, ישב ישיבה קוביסטית ראש חבוש קאפליוּש ירקרק, מצועצע, של ליצן והבליט פנים תפוחות וחיוורות – פני ילד ספק חייכניים ספק בכייניים.
מחמת עצבותו של היום (הם באו בשלהי הסתיו והביאו עמהם את שלכתו של הכרך, ואת היתמות המהלכת על פני הוויסלה שעל גשריה עומדים מתאבדים ומהססים בין שמיים עכורים לבין מים עכורים), נדחקו בחשאי לתוך החצר והלכו והתייצבו בביישנות, ;שלושת אביוני-הלחן, ליד האילנות האביונים שפשטו אליהם ענפים מסוקסים ועירומים ששיירי עלים קמולים ריטטו עליהם.
שעה קלה עמדו במקום שעמדו כשמביטים זה בזה בעיניים תוהות: לנגן או לא לנגן לפני חלונות אלה אשר שמשותיהם ריקות מכל דמות-אדם. לומר שדיירי החצר, או צלליהם, יבואו להאזין תוך כדי נגינה? הכנר הניד את ראשו: בוא יבואו. הוא התיר במתינות את שני כפתורי הזיג, חילץ את כינורו והתחיל לכוון את המיתרים המרופים של הסטראדיבאריוּס, אשר נתגלגל לידיו מידי אביו שהוליך בו לחופתן כלות אין-ספור. כן, יאה הוא שם מיוחס זה לכלי נגינה זה שצורתו נתעקמה מחמת רוב טילטולים שניטלטל מחתונה לחתונה, שנצטרד מרוב בכי שבכו כלות יהודיות תחת הינומות לבנות, לאורם של נרות צבעוניים קלועים שהבליחו ופייתו בחדווה אל שמיהן המכוכבים או המקושרים עננים של עיירות פולין.
כשהיה פלוני מאושפיזי חתונה זו או זו שואל:
“מניין לו, לכּלזמר זה, מנגינה זו המכלה לך את הנפש מרוב עצבות-שבשמחה ומרוב שמחה-שבעצבות?”
היה אלמוני מאושפיזי חתונה זו או זו משיב: “פשיטא, מיי”ש! שניהם, הכּלזמר והכלי-זמר שלו, הם תמיד בגילופין…”
הכלזמר היה שומע מה שהבריות אומרים ושותק לפי ששתקן היה: (שידבר בעדו כינור-הפלאים שלו!) אבל כשהיה באמת בגילופין (מה שאירע לו בכל יום שני וחמישי), והניגונים היו שופעים מכינורו ומלבים את העיניים ואת הנרות הדולקים שדלפו בהתלהבות על קאפוטות האטלאס השחורות, על השטיריימלין, היפים, ועל שמלות השיראין, היה הוא ממלמל בינו לבין עצמו:
“מניין לי נגינה זו?.. אדרבא, שישאלו את הכלות הבוכות תחת חופתן את בכיין המתוק ביותר של חייהן! אדרבא, שישאלו את היערות שאני עובר בדרכי מחתונה לחתונה! אדרבא, שישאלו את הרוחות ואת הגשמים המלווים אותי מעיירה לעיירה! אדרבא, שישאלו איני יודע את מי…” ולאחר שכינור זה הוליך כלות אין-ספור לחופותיהן, הריהו כאן, והוא עייף נע-ונד זה, קולו צרוד (ואין פלא!) – ואף-על-פי-כן עדיין כוחו עמו לשעשע את הלב ולבייש הרבה כינורות יפי-ניגוּן, שכן.עומדת לו זכותו של פאגאניני יהודי מחתונות יהודיות. אלא שבינתיים אין לה לתזמורת זו קהל אחר זולת הצללים המאזינים מאחרי החלונות הבוהים מארבע רוחות החצר, ושלושת אילני-הלילך המוכנים-ומזומנים להאזין בכל ישותם האילנית.
ואתה, המטייל לרוח היום, בשעת דמדומים כזו, בשוּלי עירך הצופה את פני הים התיכון, עמוד תחתיך והאזן גם כן לנגינתם של שלושת הווירטואוזים היהודיים מחצרות וורשה! עמוד תחתיך והסתכל כצלליהם הנעים על פני הגלים כצלליהם של מלחים שירדוּ תהומה; הם נעים צללים אלה, בין שחור לתכלת, והם מנגנים, אלא שהקול של כלי-הנגינה שלהם אינו נשמע: הים, הים הוּא המהסה אותם…
הם פותחים במנגינה עליזה, כיאה לפתיחה (הלחנים הנוגים יבואו אחר-כך). הכנר גוהר כמעט במחצית גופו יעל כינורו; האבּוּבן מיישר את הקאַפליוּש המלוכסן ונושף בכוח רב; החלילן מנפח את לחייו התינוקיות ומשלח לחלל החצר סיעות של ציוּצים, משום שאין שם ציפורים.
ואף-על-פי שהכנר יודע שאין שמחה זו יפה ליום זה שכולו שלכת, בכל זאת אומרות תנופות קשתו:
אין דבר, שיהא לפי שעה קצת אביב!
ומאחר שגון של לילך הוטל בכל השמשות הקודרות של חלונות החצר, אז למה לא תחלום מאחריהן איזו בתולה זקנה (המפדרת למשמע מוסיקה זו את לחייה הכמושות בפוּדרה וורוּדה ומסמקת את שפתיה הקמולות בסומק דובדבני) – על חתנה העלוּם היוצא בשעה זו מתוך סבך הרחובות, והולך ובא אליה מהודר בחליפה מצבע הבּז’, כשהוא מחזיק בשתי ידיו צרור של פרחים (שושנים או חרציות) ומחייך בעיניים מושפלות? אלא שצלילים אלה המתכוונים לאביב: למשל, לשלושה ליבנים, יפי-קומה ויפי-עלים, המאוושים בפאת שדה-חיטה שירקותו משתפכת אל יער, – מוציאים מתוך מרתפי החצר הטחובים את ילדי הסתיו:
חבושים קאסקטים מגוּשמים כקדרות חרס, שמצחיותיהם השבורות סוככות על פרצופים שצבע הסיד שולט בהם, לבושים אפודות בלוּיוֹת-מטולאות, הנגררות ויורדות להם כמעט עד הקרסוּליים, גחים הם אחד-אחד, מתחככים לאורך הקירות המקולפים, הולכים ומצטופפים ליד שלושת האילנות, סביהם האביונים, ויד חובקת יד או לופתת כתף, עומדים ומאזינים לשמחת האביב המתייפחת ויוצאת מחלילו של זה שפני ילד בכייניים לו.
סיימו לחן זה, תולים שלושת הווירטואוזים את עיניהם (שהיו כל עת הנגינה תלויות בנוף אחר) בחלונות ששמשותיהם ריקות כקודם, וחיוך משונה מצלק את פניהם:
משמע, זה כל הקהל: זאטוטים אלה בבלוֹאים, העומדים ושורפים אותם בעיניים שאש זרה של רעב בוערת בהן!
לא: כי לחצר זו, המפולשת מזה ומזה לתוך רחובות סואנים, מזדמן לפרקים פלוני או אלמוני התולש את עצמו, או הנתלש ממהומת הפרקמטיה, והוא משתהה לשעה קלה מאד ומאזין (לשם פיזור-דעת ושמא לשם הנאה בעלמא) לשלושת הנגנים ומטיל מטבע לתוך המטפחת האדומה, קרועת-השוליים, המשוטחת לרגליהם.
למשל: יהודי זה, הבא בהילוך איטי ומהורהר מרחוב מאריאנסקה, שם קנה שעון של זהב (שווייצארי) לבחוּר העומד להיות חתנוֹ, שייתכן שהוּא למדן מופלג ועוקר-הרים וייתכן שלא; ומאחר שדעתו נוחה מהמתנה שקנה, נוחה דעתו גם לשלושת הברנשים המכלזמרים (הנראים לו כליצנים של פורים), והוּא משתהה רגע (רק רגע), מאזין-ולא-מאזין, שוֹלה מטבע מתוך כיסו, מטילה לתוך המטפחת האדומה, והולך לו כשמנענע סתומות בראשו.
או למשל: יהוּדיה זו, שהפאה הנכרית שבראשה, פאה צהובה כקש, מעוטפת רדיד שחור של תחרים (רדיד השבת), והיא באה מרחוב נאלבקי, כשחבילה כחולה תחת זרועה, בה ארוז אטלאס לבן משופרא-דשופרא למען שמלת-החופה של בתה (זיוותנית או ירקרקת עם חוט של חן); והיא משתהית רגע (רק רגע) ומאזינה לשלושת הנגנים (שרחמנות עליהם), מוציאה מטבע מארנקה, מניחתה באנחה כבושה במטפחת האדומה והולכת לדרכה בלב צבוט ובעיניים מקושרות בדמעות לפי ששמעה בנגינתם של הללו את הניגונים שינוגנו בחתונת בתה.
או למשל: יהודי גברתן זה, שכוחו עומד לו לטלטל בית על גבו, המפסיע ובא ברגליים כבדות ומעוקמות קצת מרחוב פשיכוֹדני, שלתוך חנויותיו פרק זה עתה משאוי שלושה קרונות של פירות מארצות המזרח; והוא משתהה (יותר מרגע, לפי שאוהב אהבת-נפש נגינה!), משכל את זרועותיו, עוצם קימעה את עיניו, ועומד ומאזין; ועם שהוא עומד נודפים ממנו ריח ירקרק של תה (מציילון!), ריח חום של קאקאו, ריח דבוּש של תאנים ושל תמרים, ריח מהמם של קפה קלוי וריח בשוּם, מסחרר, של שנף. אך כיוון שהשעה דוחקת לו (המזרח הרחוק והקרוב ממתינים לו ברחוב פשיכוֹדני, שעצבות תמוהה תלויה תמיד בחללו), חוֹפן הוא מטבעות אחדות, זורקן לתוך המטפחת האדומה שבה מונחות שתי מטבעות יתומות, צובט צביטה של חיבה את לחייו המנומשות של החלילן, והולך לו.
מאחר שאלה הם כל עוברי-האורח אותו יום, מקטע הכנר את הלחן שהוּא מסלסל ומניף את קשתו הנף של רוגז: “והיכן הדיירים של החצר?.. הם כולם עקרו מכאן?..”
האבוּבן מנענע בראשו ובולע בעצבנוּת את פיקתו: “אבל צלליהם נשארו…”
“רואה אני שאתה מטושטש עוד מאשתקד…” מפוקק הכנר את אצבעותיו אחת-אחת. “היכן אתה רואה צללים, שוטה?.. “ הלה מצית סיגריה ששלפה מהכיס העליון של אפודתו: “היכן?.. הרי הם מציצים מכל החלונות…”
הכנר מדחק בכתפיו וזוקף עיניו בחלונות: הם בוהים אליו בשמשות ריקות, כשמשות של חורבות, מארבע רוחות החצר. הוא מצדד את ראשו אל החלילן, שצידד את עיניו אל ילדי המרתפים:
“גם אתה רואה צללים?..”
זה, כיוון שיותר משמורגל היה לדבר מורגל היה לצייץ בחלילו, נעשתה לשונו הססנית:
“אני… אני רואה אותם… ולא רואה אותם…”
“אם כך, אז נלך לנגן בחצר השנייה…”
“גם שם אין אלא צללים…”
זה היה קולו של האבּוּבן: קול אטום שעשן הסיגריה פיעפע בו.
“יוצא, שאין ברירה אלא לנגן לפני אלה ולפני אלה…” פשט הכנר את הקשת כלפי שלושת האילנות שעמדו רכונים ושתקו מבויישים, וכלפי חבורת הזאטוטים שצימצמו עצמם בצילם של האביונים האלה: בכובעיהם היושבים על ראשיהם, כקדרות חרס מעוכות ובאפודותיהם התלויות עליהם כשקים, ושרפו את הנגנים בעיניהם שאש זרה של רעב בערה בהן. “ומדוע לא, אישי הווירטוּאוֹז?..”
קול זה שנימה של תרעומת ונימה של פיוּס שימשו בו בערבוביה, גישש והלך לפני איש שיצא אותה שעה מתוך השער המקומר והאפלולי של החצר. היה זה איש צנום, לבוש מעיל חורפי (מחמת חשש לצינת היום), מכופתר בכל כפתוריו הרופפים עד לשיפולי הצואר, שאותו הידק צוארון שמובלע היה בעניבה שחורה ורחבת-כנפיים; שערו הארוך והאפרוּרי נמתח לעורפו ממצח שנזדקר כמין גבעה, ושהימנוּ נשתפעוּ פנים גרומות, גדורות משקפיים אחוזים בפתיל שחור, משקפיים שרכבו על חטוטרתו של אף דק שנראה כמגולף. “ומדוע לא, פאגאניני של חצרות-וורשה היהוּדיות?..”
חזר ושאל כשמתייצב מול הכנר שהוכה תדהמה, משל כאילו ראה בפתע-פתאום דיוקן-מישנה שלו.
“רואה אני, אישי הכנר”, נטל לו הלה חיוך התלני, “שאין אתה יודע מי זה פאגאניני!.. ובכן, להווי ידוע לך, שאתה הנך הגילגול שלו…”
ובשרבבו אצבע כלפי ידו של הנגן שלפפה את צואר הכינור: “איזה נוֹי ווירטוּאוז ליד הזו… רק לפאגאניני היו ידיים כגון אלה…”
משאמר מה שאמר, דלה מתוך אחד הכיסים העמוקים של מעילו קופסת סיגריות ובז’סטה נלבבת הושיטה לכנר שנתחייך בכל השקערוריות שבפניו ונטל אחת; אף האבובן נתחייך בשפמו הגדוש והחרוך ונטל אחת; אך משביקש החלילן ליטול אחת, לא הניחו האיש:
“לא! לילד-פלא שכמוך אסור לעשן!”
התכופף ונישקו על שתי לחייו החיוורות:
“ברוך תהיה, נעים-נגינות ממרתפי העוני של סמוצ’א!” וכשמיטיב על אפו את משקפיו שנשמטו: “דעו לכם, רבותי הווירטואוזים, שאני מכתת את רגלי מחצר לחצר (והחצרות בוורשה רבות ומרובות הן), כדי למצוא אתכם…” השלושה תלו עיניים תוהות באיש תמהוני זה: הם כבר ראו באיזה מקום את דיוקנו של זה או העתק ממנו, אבל היכן? ומשעמד הלה על תמיהתם, גיחך:
“אתם מבקשים מן-הסתם לדעת מי אני, אה?”
כן, פניהם אמרו שהם מבקשים מאד לדעת מי הוא, אך כיוון שראו שהוא נוטל לו שהות של שתיקה (כאילו תהה בעצמו לדעת מי הוא), שתקו אף הם.
“ייתכן שאני בן-אומנות שלכם…” אמר לבסוף. ובהרימו יד ארכנית, שאצבעותיה מעוקמות היו לא מחמת אחיזת קשת של כינור אלא מחמת אחיזת קולמוס, יד שראשי אצבעותיה מוכתמים היו דיו:
“רצוני לומר שפייטן אני… פייטן בשפה העברית!.. נין ונכד ליהודה הלוי…”
הוריד את ידו ונטל לו פוֹזה של טרוּבּאדוּר יהודי מימי-הביניים: היינו, עמד וציפה שבת-השיר תבוא ותניח את ידה על שיער ראשו המאובק אבק של דורות, ולא יצאה שעה קלה והיא באה, בת-השיר, והניחה את ידה על ראשו; ואז ננער האיש ובקול שהיתה בו משאגה של אריה ומהמיה של יונה קרא לפני שלושת הנגנים, שאף דיוקנאותיהם לקוחים מתוך אלבום שנשרף לאפר, את הפסוקים הבאים:
“אוֹח סומא מנגן לי בלילות, עלי קתרוֹס ללא נימין, בּאלאדה על יעלת-חן, שהירח מצייר על קרעי-עננים, את האיקוֹנין שלה לפי איקוֹנין עתיק שבשיר-השירים…”
“יפה…”, מילמל החלילן ומחה בגב ידו דמעה מעיניו התמימות, “יפה ועצוב…”
“ילד-פלא זה מבין משהו בפיוט…” קפץ האיש ונישקוֹֹ שנית על לחייו החיוורות.
השקיעה שמישמשה ובאה מעבר הוויסלה המגלגלת את מימיה העכורים לאורך עיירות יהודיות העומדות בשלכת, הציתה אש בכל שמשות החלונות, ושיוותה לחצר מראה אימתני של חורבה שתבערה מפעפעת בה.
“אמרתי, רבותי, שאני מכתת רגלי מחצר לחצר”, המשיך האיש, “כדי למצוא אתכם… וזה משני טעמים. טעם אחד: כדי לשמוע מוסיקה שנסתלפה על-ידי כל הווירטואוזים בעלי-המוניטין ונשתמרה בכל בראשיתה באורח הנגינה שלכם…”
שלושת הנגנים קדו לעומתו קידות-ראש של חן רב.
“טעם שני: כדי למצוא לחן לבאלאדה… לבאלאדה שפסוקים אחדים ממנה שמעתם לפני שעה קלה מפי…”
ובקול שנעשה פתאום רועם:
“ונגזר עלי להעלות באלאדה זו על הכתב, אתם שומעים!..” באצבעות מעוקמות ואחוזות-רעד הסיר את משקפיו ונעץ עיניו, עיניים של פייטן סגי-נהור, בשלושת הנגנים שנרתעו רתיעה של אימה סתומה לעבר שלושת האילנות.
“אנא, ידידי, נגנו…” הנמיך את קולו לנימה של פיוס, “הרי דורות של מוסיקה מקופלת בכליכם, ווירטואוזים חלכאים של חתונות יהודיות… ובאוצר בלום זה מצוי בלי-כל-ספק לחן למען הבאלאדה שלי…”
חזר ושם את משקפיו על חטוטרת אפו, שיכל את זרועותיו, הרכין את ראשו ועמד והמתין. הכנר חילץ את הכינור מתוך בית-החזה של זיגו, זיקף את מלוא קומתו הרצוצה והתחיל להוליך אילך-ואילך את קשתו על גבי המיתרים המרופטים של הסטראדיבאריוס של אביו, שצרידותו הפכה לנהימה גנחנית של צ’לו עייף, משל כאילו שׂשׂ היה להוליך בעצבות כפולה-ומכופלת (לאחר שהוליך לחופותיהן כלות אין-ספור) פייטן עברי.צפון אל יעלת-החן שלו (שדיוקנה מצוייר על עננים).
בינתיים דעך היום והלך בכל החלונות שבארבע רוחות החצר, ובתוך החשיכה שגיששה ובאה, ראה הפייטן שהוא עומד לבדו מול שלושה אילנות העומדים שחוחים תחת גשם ערפילי. הוא העביר את ידו, פעמים אחדות על עיניו: היכן הם שלושת הכלזמרים, ומדוע נדמו הכינור והאבוב והחליל ולא נדם הלחן שניטלו ממנו הכינור והאבוב והחליל, והוא מנסר והולך בתוך ריבוּע זה של קירות מחשיכים? דומה היה עליו כי זה ימים על ימים.ולילות על לילות ושנים על שנים עומד הוא כאן, בתוך ריבוע. זה של שמיים דולפים, עומד ומאזין ללחן שכלי-נגינה מנגנים במרחקי-מרחקים למען באלאדה שנגזר עליו להעלות על הכתב באותיות עבריות, באלאדה שתהא משוטטת ערטילאית בחללו של הגיטו-הזה.
בתי-עץ מחוטטרים, שעונים זה על כתפו של זה, חובקים זה את זה בבריחים חלודים, בשברי-כלונסאות, בשברי-קרשים, נושאים מעשנות ללא עשן שמלכסנות צללים על גגות שלוגים, ששמש של שלהי טבת שוטחת עליהם כחול חיוור: בתים מוגפים ודמומים, האחוזים זה בזה כמעגל של אביונים סומים סחור-סחור לכיכר השוק שיש לה בטבורה באר ישנה-נושנה, מוקפת ליבנים שאדמומית של שקיעה הממשמשת ובאה סומקת בענפיהם החשופים ובגזעיהם העקמומיים. סיעה של עורבים, שנתלשו מצמרת של יער המסגילה מעבר לטחנת-מים היושבת שבורת צלעות על גבעה, מתייצבים על המעשנות הכבויות ותוהים במקורים משורבבים על השוק השומם מסוסיו הצונפים, מתגריו ואיבריו הצווחניים, ורק איזה תיש מטייל בו טיול של ניחותא כשהוא זוקף מפרק לפרק פרצוף גחכני ומנענע בזקנו כאומר: איזו שלווה, איזו שלווה!
גץ של אור שניתז מגגות אלה הבקיע חלון, ששמשותיו מכוסות דוק של כפור, נע אילך-ואילך בחללו של חדר השרוי באורצל, שגוני ירוק ואדום של פלוסין שימשו בו בערבוביה, ביתר באלכסון לוח של אורלוגין מימות סוביאסקי שהזמן כירסם את מחוגיו וסיפרותיו, אשר משקולותיו נגררות לו עד שיפוליו, חיטט בשני גביעי כסף שעמדו על קמטר בין פנכות גדושות פירות מצויירים, ריצד על בּי-טאבּאקי של חרסינה מצהיבה, טיפס על מגדל-בשמים מפוסל בעץ-זית שבצריחו העליון מקובעת גולת זכוכית, בה טמון מראה קברה של רחל אימנו, ליטף את האתרוג של אשתקד שבהק,כזהב עתיק ליד פרוותו הקרוחה של השטריימל של סבא הישן שינה של שבת בקיטון הסמוך, ונח לבסוף על שנצות המשי החומות של שביסה של סבתא טולצה שישבה בכורסת-פלוסין אדומה והביטה בעיניים של נים-ולא-נים בתמונה, מעשה-ידיו של צייר יהודי אלמוני מגיטו ווניציה, תמונת-תחריט ששובצה בדף הטייטש-חומש שמונח היה על ברכיה ושהראתה את שרה אמנו עומדת אצל דקל ומצותתת לשלושת המלאכים המשוחחים עם אישה אברהם. הזקנה ניענעה את ראשה ניענוע של תמיהה: לומר שדמות”דיוקנה של נערה זו, ששתי צמות כבדות עוטרות את ראשה, היא באמת דמות-דיוקנה של שרה אמנו שכבר אשה לא צעירה לימים היתה בעת ההיא שעליה מדובר בפרשה זו של הטייטש-חומש? חיוך פשט בקמטי פניה של סבתא טולצה, שבחיטובם עוד מוצנע היה נוי נעורים רחוק: אותו צייר יהודי מווניציה יפה עשה שצייר את דמותה של שרה אמנו בדמות של כלה נאה, במעין דמות של נכדתה, שהיא הוליכתה הבוקר לבית-הכנסת לתפילת שבת ראשונה; והיא, הנכדה, כלה מעוטפת באדרת של קטיפה כחולה ככחול היום, ראשה מצונף ברדיד סלסלות, כחול אף הוא, השיטה צל לילכי של איזה פרח חורפי על פני השלג, שריפד את השוק ואת כל הסימטאות היורדות לחצר בית-הכנסת. אור היום שנתעמעם הלך ועימעם אח דמות האשה שבתחריט והלחן החשאי שמטוטלת האורלוגין תלתה בחללו של החדר, הישרו תנומה על הזקנה. החתול שרבץ על ספת-הפלוסין הירוקה ופרוותו הצהובה אספה את כל בבואות-האור שהיבהבו על הפמוטות של נברשת הנחושת המשתלשלת מהתקרה האפלולית, פתח פתאום את סדקי עיניו ופילבל בהם כנגד שמשות החלון: הוא ראה צל הולך ובא, צלו של יאקי, יאקי שואב-המים. החתול קפץ מהספה והלך והצטנף ליד קפלי שמלתה של סבתא טולצה כשמשמיע ריטונים ארוכים; אך פניה של הזיקנה, מובלעים בתוך צוארון המלמלה, חייכו מנומנמות אל התחריט הווניציאני שעל צמרת הדקל המשתרטט בו מונחים היו משקפיים שצנחו מאפה. אותו רגע נתחרקה דלת הכניסה; וליד האורלוגין נסתמנה דמותו של יאקי. גופו המרובע, המסותת כאילו באבן, זקנו האדמוני שגידש את כל פרצוף פניו עד הגבות העבותות הסוככות על עיניים ירוקות – כל-כולו אמר שתיקת המים: כי זה שנים על שנים שהוא מוליך בשני דלייו נהרות של מים אל כל החביות של בתי העיירה. עתה עומד הוא ליד האורלוגין, ללא אסל על כתפיו, ללא דליים בידיו האבניות, ללא חבל מסביב לחמילתו, אלא מלובש קאפוטה-של-שבת מוריקה, המאובנטת אבנט מרופט והיורדת לו עד קצות מגפיו המרוחים עיטרן. שעה קלה עמד תחתיו, משיט את מבטיו לכאן ולכאן: על נברשת הנחושת משושת הפמוטות, הנוצצת יפה כל כך מול הגגות המושלגים, על דברי הנוי שעל הקמטר, על החתול הצהוב, על שביסה של הזקנה שריטט ריטוטים קלים, ולא ידע איך לומר מה שיש לו לומר. אגודליו באבנטו, עמד וכסס את זקנו ואת שתיקתו. אלא שעם שהוא עומד כך נתאנח משום-מה האורלוגין ומשך צליל מתוך מעמקיו, צליל שהיתה בו מתיקותו של ניגון שהביא לידי ניגון אורלוגינים אחרים החבויים בתוך הבתים הסובבים את השוק. כיוון שכך, ננער יאקי ונטל לו קול צפצפני צרוד ואמר: “שבת שלום, מרת טולצה!”
הזקנה ננערה אף היא, זקפה את ראשה וצידדה פנים תמהות כלפי שואב-המים:
“אה, יאקי! שבת שלום!.. מה… מים… היום?..”
הלה, המורגל באלם שלמדו מהמים אותם הוא יוצק ימים על ימים בדליים אין-מספר לתוך החביות עד שעקרות-הבית אומרות לו: ‘די, יאקי, די!’ מגמגם מתוך עבי זקנו:
“שלושה אנשים, מרת טולצה, כן, שלושה אנשים שואלים עליך…” ידה של הזקנה מגששת אחרי משקפיה שצנחו על התחריט הווניציאני, מאחיזה את ידיותיהם בשנצות שביסה ומסתכלת בשואב-המים:
“שלושה אנשים, יאקי, מי הם שלושה אנשים אלה?..”
הלה תולה עיניו בלוח האורלוגין ומדחק בכתפיו:
“קשה לדעת, מרת טולצה… הם אנשים לא מכאן… מן-הסתם עוברי-אורח…”
“הם אנשים-יהודים, יאקי?”
הלה חוזר ותולה עיניו באורלוגין: אך הוא שותק, איצטגנין זה, הוא יודע ושותק:
“הם יהודים-ולא-יהודים, מרת טולצה, אם אפשר לומר כך… אבל הם על-כל-פנים יהודים לא מכאן…”
הזקנה מסירה את משקפיה, חולצת מחגורת שמלתה ממחטת באטיסט דקה, מעבירתה על עיניה התכולות, וחוזרת ומסתכלת באיש זה, שאין יודעים מי הוא ומה הוא, ומה טעם מתגורר הוא עם בתו היתומה בביקתה רעועה ליד הנחל. אומרים שהיתה לו אשה יפת-תואר, שהטביעה את עצמה בנחל זה, ומאז הוא שותק ומתגורר בסמוך לנחל כדי להיות קרוב אל אשתו. “מה משמע, יאקי, יהודים-ולא-יהודים, ולא מכאן?” נהימות עמומות בוקעות מתוך סבך זקנו האדמוני של זה. כיצד יסביר הוא, גולם-מים, למרת טולצה, אשה זו שחכמתה ידועה ומפורסמת בכל העיירה כולה, את פשר המראה שהוא ראה בחוץ: מראה של שלושה גמלים, כעין הגמלים המצויירים על אחד מכותלי בית-הכנסת, עומדים במבואו של השוק, עומדים בממש כדרך שעומדים סוסים, ועליהם יושבות שלוש דמויות-אדם, ואחת משלוש הדמויות האלה פונה אליו, אל יאקי, שהלך, כמנהגו, בשלהי יום השבת, לבית-המדרש, ושואלת אותו: שמא יודע הוא היכן מצוי כאן ביתה של מרת טולצה.
“לא, הם לא יהודים מכאן, לא…” – אומר הוא כשעוקר עצמו מאצל האורלוגין, מפסיע פסיעה במגפיו הכבדים ומשתהה מול החלון המאיר את זקנו המונף כלשהו. הזקנה מנענעת בראשה: למה יצא זה פתאום משתיקתו? הרי שתק אפילו כאשר הביא יום אחד להראות את בתו היתומה: ילדה עם צמות של אש, עם פני חרסינה מנומשות ועיניים כדגניות: כשמלטף ביד מגושמת את ראשה של הילדה, שהחזיקה בשתי ידיה בובה מטושטשת פרצוף ולבושה שמלונת קרועה-בלויה, עמד ושתק בעיניים ירוקות שחייכו מתחת לגבות עבותות. ועתה, פתח את פיו ומדבר. מלובש,בקאפוטה ארוכה של שבת, עומד הוא ומדבר דברים תמוהים כלפי נברשת הנחושת:
“והם שלושה, מרת טולצה… שלושה הם ורוכבים על מיני בהמות הדומות לגמלים… כן, ממש לגמלים…”
חיוך קל עולה בפניה של הזקנה:
“וכי ראית מימיך גמלים, יאקי?..”
הלה משפיל את ראשו. ידיו תלויות לו-לצדדין עומד הוא ושותק. שהות-מה: אך ידע שאין זו שעה יפה לשתיקה, אף כי הוא למוד לשתוק שתיקה הנמשכת כמים אלה המהלכים בנחל; לפיכך חזר וזיקף את ראשו, אלא שזקנו האדמוני מעוקם היה מחמת איזו עווית ואש משונה רשפה בעיניו:
“כן, מרת טולצה, ראיתי גמלים מצויירים על כותל של בית-הכנסת… וראיתי גמלים רקומים על בד… גמלים שרקמה אשתי עליה השלום בחוטים אדומים וירוקים… אדומים וירוקים… הם תלויים אצלי בבית, גמלים אלה…”
מבטה של הזקנה נפל על התחריט שנתבלט ככתם של אור וצל בתוך הדף האפלולי של הטייטש-חומש: מאחורי הדקל, שם עמדה שרה אמנו, נראו באמת צלליות של-גמלים משרבבי צוארים, שהצייר מגיטו ווניציה הוסיפם כדי ליתן נוי יתר לנוף. התמונה.
“ושלושה עוברי-אורח אלה שואלים עליך, מרת טולצה…” מעין אימה ירדה על הזקנה; היא מיששה משום-מה את העגילים שבתנוכי אזניה, התכופפה ונטלה את הסודר התורכי שמונח היה על מסעד הכורסה ונתעטפה בו:
“ולא שאלת אותם, יאקי, למה הם שואלים עלי?..” הלה נרתע קצת מהחלון, שכל כך הרבה שלג האירו, ובקול שגם בו חילחלה אימה קלה:
“לא שאלתי אותם, מרת טולצה…אין שואלים אנשים-כגון אלה… הם שאלו אותי… וכך שאלו: יאקי (מניין להם ששמי יאקי?), היכן גרה כאן סבתא טולצה?”
הזקנה תלתה עיניה באורלוגין: איצטגנין זה של הבית שאינו מפענח מאומה, ובצדדה ראשה אל שואב-המים:
“והגמלים של האנשים האלה הם באמת גמלים של ממש, יאקי?”
נימה של רוגז היתה עתה בקולו של זה:
“לפי מראית העין שלי, מרת טולצה, הם באמת גמלים של ממש, ולא גמלים מצויירים…”
הזקנה שתקה. כורכת את פיפי סודרה על אצבעותיה, הירהרה: שמא כל זה אינו אלא מעשה-כשפים?.. מי יודע… ותוך שמהרהרת כך, ראתה את עצמה מציצה לתוך ראי שתלוי יהיה מעל לקמטר. היה זה ראי עגלגל נתון במסגרת עץ דהויה, שהזכוכית שלו ניטשטשה כולה מחמת זוקן, ראי שאין מציצים בו עוד זה שנים, התלוי על הקיר בזכות הדמויות המתות שהוא אוצר בו; וראי זה שאור צהוב וכמוש עמד בו, החזיר עתה לזקנה את בבואת דיוקנה, שנראה לה דיוקן לא שלה אלא של איזו סבתא שאגדת הדורות ציירה אותו.
“יאקי, לומר שגמלים אלה ואנשים אלה באים מארץ הקודש?..”
צמרמורת עברה בזקנו האדמוני של שואב-המים; הרים ידיו והשיקן לרקותיו: משל כאילו נתפענח לו, ליאקי, העומד בשבתות, לעת מנחה, ליד דלת בית-המדרש, ומאזין נים-ולא-נים לדברי האגדה שאומרם ר’ גודיל – יהודי צנום מאד שהכל בו מחודד: המצח הבולט מתחת לכובע הסאמט המוסט כלשהו לאחור, החוטם הגבנוני הנושא בקצהו משקפיים קשורים בפתיל שחור, והזקן המתפלג החל מהסנטר, לשתי שיבלים, אחת קצרה ואחת ארוכה – לפני מניין יהודים עבדקנים היושבים מזה ומזה לשולחן ארוך המכוסה מפה צרה ואפורה, יהודים בעלי-עגלות המאזינים, נים-ולא-נים, בעוד שאלפי פרסאות של דרכים מתמשכות, הלוך וחזור, בתוך ראשיהם הכבדים והרכונים:
“ודאי, מרת טולצה, ודאי, מארץ הקודש…”
שתיקה: זהו האורלוגין השותק ותוהה.
“יאקי, ומה מראה יש-להם לשלושת האנשים האלה?” שואב-המים מושך בכתפיו כשתולה עיניו בנברשת הנחושת התלויה כאילו על בלימה מחמת האפלולית שמחקה את התקרה: “מה מראה יש להם? - נדמה לי שאין להם כלל מראה… או שמא לא ראיתי יפה בשל השלג… הם בכל אופן לא מכאן, מרת טולצה, והם מבקשים לראותך… כי השעה דוחקת עליהם, כך אמרו…”
הזקנה ליפפה את ידיה בקצות הסודר התורכי, נתכרבלה בו היטב ותלתה עיניה בחלון: דומה שהשוק מסתחרר עתה סחור-סחור לעצמו כשבתיו המחוטטרים, החבושים גגות מרופדים שלג כחול, מרקדים תחתיהם בחשאי כאילו הקבילו פניהם של אורחים!, לומר שהם, מקבילים פניהם של עוברי-אורח אלה שהטילו על יאקי, אילם-מים זה, לבשר את בואם לאיזו עיירה נידחת, היושבת בצלו של יער המלא אימים אפילו ביום-שבת .הדור-נאה זה של חודש טבת! היא מושכת אנחה מלבה, מפנה את ראשה אל שואב-המים ואומרת בניגון בו נוהגים לקרוא את הטייטש-חומש:
“יאקי, לך ואמור לשלושת האנשים שיואילו בטובם להיכנס!”
אף האורלוגין מלווה באנחה את יאקי היוצא: ידידו הוותיק לדליית הזמן, המשול למים, ולהרקתו לתוך האין.
הבתים שהסתחררו במעגל נשתהו תחתיהם, וכל חלונותיהם הסומים מביטים אחרי שואב-המים המפסיע במגפיו הכבדים אל מישור הנפתח והולך, מישור שגוון ענברי של חול לו. תחת שמש חורפית שצורת חמנית לה, מישור שבו מתנועעים דקלים לקולן של פעמוניות התלויות בצואריהם של גמלים היוצאים מתוך חוג-האופק ונכנסים לאיטם לכיכר-השוק של העיירה ומשתופפים ליד הבאר המאוזבת כדרכם של גמלים מימי קדם.
“שבת שלום, סבתא טולצה, שבת שלום!”
שלושת-עוברי-האורח עומדים עתה ליד האורלוגין: מעוטפים גלימות תרוגות היורדות עד כפות רגליהם, ראשיהם חבושים צניפים לבנים, עומדים הם ושותקים כדרך ששותקים אושפיזין הבאים ממרחקי-מרחקים ומרוב יגיעות ומראות-הדרך קשה עליהם הדיבור; אך לאחר שעה קלה של שתיקה, הם חוזרים ואומרים בקול-לא-קול:
“שבת שלום, סבתא טולצה, שבת שלום!”
אלא שגם הזקנה שרויה בשתיקה, בשתיקה אחרת, זו של שעת הלטת הפנים בידיים שהדליקו נרות השבת ושלהבותיהם מבליחות בקנקנית היין של זכוכית לטושה ובגביע הכסף העומדים מול שתי החלות המוצנעות תחת מפית רקומה אותיות זהב.
אותו רגע עולה ומנסר בחלל החדר קולו של יאקי (מניין לו, לאילם-מים זה, קול מזמר כל כך?):
“מרת טולצה, האורחים אומרים לך: שבת שלום!”
היא מוסיפה להביט בעיניים בוהות בחלון שממולה, לפי שמתייראה לצדדן אל האושפיזין, אך עם זאת אומרת היא בניגון הקודם:
“שבת שלום לאורחים היקרים והחביבים! אמור להם, יאקי, שיואילו לשבת”.
משביקש הלה להעתיק אל האורלוגין את הדרגש הכבד, המחופה קטיפה ירוקה מהוהה, שעמד ליד הקמטר, הניפו השלושה את ידם הימנית והרמיזו לו שלא יטריח את עצמו, וכיוון שהוא למד מרימוז זה כי השעה דוחקת עליהם, נשאר עומד במקום שעמד.
הזקנה המישה קימעה-קימעה את עיניה מהחלון והסתכלה באורחים במצודד: לכאורה, דומה לבושם ללבושם של ישמעאלים (היכן ראתה היא ישמעאלים מימיה? – מן-הסתם בטייטש - חומש ); אך פניהם שלהם אינם פנים של ישמעאלים, לא! עיניים כשרות ויפות אלה המציצות מבין ריסים הסגורים כמעט, לחיים אלה שיש בהן רמז של סומק, המעוטרות: או זקן ולו גוון של משי שחור, או זקן ולו גווךזהבהב של פקולין שעוטפים בו את האתרוג, או זקן ולו גוון של קנמון(שכן דומים ולא דומים היו זה לזה) ופה החתום חן חייכני כזה – אין להם לישמעאלים, לא!
“יאקי, אנא, שאל את האורחים החביבים אם יואילו להתכבד במשהו: יש בבית אגוזים, ויש אפילו מאראנצן…”
בת-צחוק עלתה בפניהם של האורחים:
“חן-חן, סבתא טולצה”, אמר אחד מהם, “פירות אנו מביאים לך… הרי לשם כך באנו…”
אש ניצתה בלחייה הקמוטות של הזקנה; היא חילצה את ידיה מהסודר התורכי והשיקתן ללחייה: האש אחזה גם בידיה. היא הרימה את עיניה וגיששה בהן במצודד (כדי שלא להביט מישרין באושפיזין) אחר עיניו של שואב-המים, שניענע לעומתה ראשו ניענועים של תמהון.
“שי של פירות מאותה צדקת…” אמר זה שדיבר קודם לכן.
אף הזקנה ניענעה בראשה ניענועים של תמהון ושאלה מעבר לנברשת הנחושת את יאקי:
“ולשם כך הטריחו אורחים טובים אלה את עצמם ובאו ממרחקי-מרחקים?..”
הלה פרש את ידיו לצדדין ודיחק את ראשו לבין כתפיו: מניין שיידע הוא, שואב-מים פשוט?..
“כן, כי זה היה רצונה של אותה צדקת…” – אמרו שלושת עוברי-האורח בקול אחד.
עם שהם אומרים מה שאומרים, נתנו את ידיהם בכיסי גלימותיהם התרוגות והעלו מתוכם שקיות של בד לבן רקומות חוטי-זהב בשוליהן – ועד שהיתה שהוּת ליער הסמוּך לספר לאלוניו הישישים שסנאיות נמות בזקניהם העבותים; ולשֵדים ולִילין שלו שכבר הכינו את החינגה הלילית, את דבר בואם של שלושת האושפיזין שהביאו על גמליהם פירות. שאין האילנות שבכאן עושים לא באביבם, לא בקיצם ולא בסתוום – הריקו הללו משקיותיהם הרקומות חוטי זהב בשוליהן על גבי מפת השבת הלבנה של סבתא טולצה: ערימה של תמרים מוארכים שעוקציהם עודם בראשיהם וכחלחלות חבויה בקימוטיהם, ערימה של תאנים עגולות כאבני-ריחיים קטנות ומבוזקות לבנוּנית, ערימה של שקדים צהבהבים וחלקים כשַחם, ערימה של אגוזים אדמומיים וזאטוטיים, וערימה של צימוקים שקופים כדבש.
שואב-המים מתגבה על קצות מגפיו המגושמים ומביט בעיניים דהומות בפירות אלה הנראים ממשיים ולא ממשיים, וצחוק צוהל כמים עולה ומחלחל בו, מרתיח את זקנו האדמוני ומניף את ידיו המשתרבבות אל תלוליות הפירות אך נרתעות מניה וביה לאחוריהן כאילו נתביישו מפני האורחים.
הסודר התורכי נושר מכתפיה של הזקנה וצונח על התחריט שבטייטש-חומש; היא קמה ומצדדת עתה את כל פניה המשולהבות אל הפירות הפלאיים, שעוברי-האורח הביאו לה שי מאותה צדקת… ובעוד שהיא עומדת ומביטה בהם בעינים דמועות ובשפתיים רוחשות, נמשך והלך בחללה של כיכר-השוק לחן שאין בו מעצבותו של יום טבת המעריב והולך אלא משלווה זו של פעמוניות המתנודדות בצואריהם של גמלים הבוססים בשלג בתוך מעגל הבתים הנרתע לצדדין ומניח להם לצאת מתוך תחומה של העיירה ולפסוע אל מרחקים רחוקים, לפסוע אל אוהלים שיריעותיהם משחירות בינות דקלים שבפתחו של אחד מהם עומדת אשה זקנה ומאהילה בשתי ידיה על עיניה.
“היכן האורחים, יאקי?..”
היה זה האורלוגין שהתעורר הראשון מהתרדמה; והוא נתרעש בסבך גלגליו, במטוטלתו ובמשקולותיו, ברעש של יער שנתייתם פתאום מצבאיו היפים, ומשך אנחות שהרעידו את הזקנה שחזרה ושאלה בקול אימה: “היכן האורחים, יאקי?..” שואב-המים, שהצחוק הטוב אזל ממנו בבת-אחת, סבב את ראשו אילך-ואילך וענה בפה שנתעקם מצער:
“הלכו להם, מרת טולצה, הלכו להם..”
ותוך שאמר מה שאמר, עקר בבהלה ממקומו ויצא החוצה,
לפי שדימה לראות את צלליהם של הגמלים נעים על פני שיפועי הגגות השלוגים.
“היי!” – צעק שואב-המים כשהוא חוצה בפסיעות גסות את כיכר-השוק, שמתוך בתיו המוגפים בקעו ניגונים אחרונים שאחזו כביכול בשובלה של המטרוניתא שבת ולא הניחו לה לחזור ליער שהשמש השוקעת הבעירה בו בערה גדולה, בעוד שחרמש של ירח כבר תלה את עצמו מעל לגגו של בית-הכנסת.
“היי!” צעק שואב-המים כשהוא רץ בידיים פשוטות אחרי צלליהם של הגמלים, שדימה לראותם מפליגים והולכים על פני השדות הלבנים לעבר היער הבוער.
“היי!” – צעק שואב-המים שנשתהה כבד-נשימה וכוסס את זקנו האדמוני ליד הבית האחרון של העיירה, בית ללא דיירים אשר גגו שמוט לו לתוך חלונותיו הפרוצים. אך היתה זו צעקה שהקול כבר ניטל ממנה, משום שהיער הבוער אשר בלע את צללי הגמלים הפך לאפר, שהתפשט והלך על פני הגגות המחוטטרים של כיכר-השוק.
המטוס שהגיח, מן־הסתם, מבין רוכסי ההרים הליליים והרחוקים ועשה את דרכו אל הים שהמה חרישית בחללו של הרחוב, פרץ לתוך תחומו האפל של החדר והתרוצץ בו אילך־ואילך כשמטרטר נוגות ועמוקות בכל מיתריו של קונטרבס.
המרחק האינסופי בא להידחק דווקא לבין ארבעת הקירות שלי — אמר לעצמו, רפאל גדיש, ד״ר לפילוסופיה, כשהוא תומך סנטרו בשתי ידיו ועיניו נוהות אחרי ליבוטיו הלולייניים של המטוס שנלכד בין ארבע זוויות של ריבוע פשוט ומסתורי. רפאל ניענע בראשו: ״ההנדסה והאסטרולוגיה, איזה זיווג מופלא!”
הוא הרגיש שצינה סטרטוספירית מתפשטת ומחלחלת בכל גופו. ידו גיששה אחרי קופסת הסיגריות, הצית אחת וכשמחמם באישהּ את אצבעותיו הקפואות שאל את הטייס האלמוני: ״עד איזה גובה מיטפיסי מסוגל האדם לטפס?״
הוא לא נענה כיוון שהמטוס השכיל בינתיים להיחלץ מתוך הריבוע המכושף ונסק בבת־אחת אל גלגל־המזלות. והנה מרפרף הוא, מעשה־פרפר, על פני מזל עקרב המציץ לתוך אופלו של החדר בעיניים שגון־זהב להן. רפאל הבחין יפה בכתב־הנוטריקון שהתנוסס בין שתי עיניו של העקרב, אך נבצר היה ממנו לפענחו. לא יצאה שעה קלה ומחמת סיחרורו של הגלגל נקלע המטוס לתוך תחומו של מזל מאדים. צמרמורות סרקו את בשרו של רפאל למשמע תרועות החצוצרות הווגנריות שהקבילו את פניהם של כוהני ווטאן שעלו מתוך השאול עטויים גלימות אדומות ובידיהם קרדומות וגביעי דם. המטוס לא נשתהה זמן רב בתוך תפאורה אימתנית זו: הירח הוא שהרמיזו לצאת מהים הצפוני ולחזור לים התיכון כשמורה לו את הדרך אל מול בתולה. כבציור עתיק המצויר על זכוכית־צבעונין עמדה בתולה ארוכת־צמות זו ליד באר
ושאבה מים לאורחות גמלים שקרסו לרגליה, טורים־טורים, בחוג השמים.
קירות האופל שסגרו על החדר נסתדקו פתאום כאילו עשויים היו טבלאות של זכוכית דקה. היה זה צחוק שסודקם, צחוקם של בחור ובחורה העומדים ומלחשים תחת עץ האזדרכת המרשרש שלוותה בסמוך למרפסת. באיזו שפה קמאית מתלחש זוג זה העומד כביכול תחת זה האילן מקדמות הזמנים?
צפירות קטועות של מכוניות שיסעו מפרק־לפרק את הדממה שהתהלכה בחשאי ברחובות העיר. באשמורה זו של הלילה כבר הגיעו לקיצן כל עלילות־האהבה על מסכי הקולנוע, ורק כאן תחת צמרתה של אזדרכת, עומדים בחור ובחורה ומחייכים זה אל זו חיוכים של בתול ובתולה קדומים לנגד עיניו של הטייס הגלמוד המביט מרום תהומי על ידיהם המשולבות.
רפאל הצית סיגריה בסיגריה שנטתה לדעוך ותהה אם להדליק את מנורת השולחן החבושה מצנפת של נייר איפול. בתוך החושך מאזין לשתיקה ששותקים הרחובות זה לתוך זה, לקול צעדיו של אדם אלמוני המשוטט משום־מה יחידי במבוך זה של קוביות־בתים שגגותיהן מסוידים אור ירח.
לבסוף, כיוון שהמטוס חילץ את עצמו מתוך גלגל־המזלות וחזר אל רוכסי ההרים לאחר שתר זמן־מה אחרי צוללות המסתתרות בקיפוליו של הים. כיוון שהזוג הקמאי נטש את עץ־האזדרכת והלך לו לתוך הלילה, כיוון שהרחובות נתרוקנו מקול צעדיו של האדם האלמוני שמצא את ביתו והניח אחריו עיר דמומה לחלוטין, נתעצמה והלכה החשיכה בחללו של החדר ורפאל פשט ידו והדליק את המנורה המואפלת שהפיצה אור דל, אור של עששית, על פני ספר זה שמונח היה על השולחן ליד מאפרה מלאה גפרורים חרוכים ובדלי סיגריות. הוא נטל ספר זה שמכורך היה כריכת עור מרופטת, ותוך שמעלעל בדפיו שהדיפו עובש חריף של מרתפי בתי־עקד, הירהר במחברו: אותו יהודי מפרובאנס, נוסטרדמוס, שיצק בלי כל ספק מים על ידיהם של מקובלי ספרד הגולים. רפאל השהה מבטו על תחריט הדיוקן המהוה שנקבע בשער הספר: איצטגנין זה ידע מה שניבא: המפלצת האפוקליפטית, רעמתה
פרועה, נחיריה נושפים אש, מתרוצצת עתה, לילה־לילה, על פני השמים.
רפאל הקיש באצבעותיו על גבי השולחן שהשמיע לו, מעשה אוב ספיריטיסטי, את התנודות הגיאולוגיות של הרוח האנושית, את להגם האידיוטי של הוגי־הדעות הטבטוניים שהעמידו את צלמו של היטלר. וקולו של אותו אוב הוסיף בפתטיות:
“בראבו, נביאו של האדם העליון בראבו!״
רפאל חש שתקרת החדר מתנמכת והולכת ומעיקה על ראשו, משל היתה זו התבונה המעוותת של האנושות, הוא הצית עוד סיגריה שעשנה נתערב בעשן האפוקליפטי שהתפשט והלך בחלל החדר ובו דימה לראות חזיון־בלהות: לאורך שורות אין־קץ של בתים מחוטטרים, הרחק־הרחק מליל ים־תיכוני זה, השתרכו שורות אין־ קץ, כבתמונותיו של מינקובסקי, הצייר החרש־אילם של מוראות הפוגרומים, דמויות דוויות של יהודים ושל נשיהם ושל טפם, דמויות שעין אפר להן. אימה גדולה ירדה על רפאל: מה פירושו של חזיון־זוועות זה שהעשן האפוקליפטי מצייר לנגד עיניו? הוא הצמיד את ידיו הקפוצות לרקותיו וחש שאם לא יכבה עששית זו מימי־הביניים הדולקת על השולחן ויימלט עצמו החוצה, יפרוץ בזעקה שתמוטט את שלוותו של ליל ים תיכוני זה.
שעה ארוכה עמד ליד עץ האזדרכת כמאזין מתוך דמדום החושים לאיוושת גלים רוגעת שבאה לסירוגין מבין מפלשי הסימטאות שחסמו את הים. עקר ממקומו והתחיל להלך אילך־ואילך על הכביש השומם: לאחר שהות־מה חזר לעץ האזדרכת ותלה את עיניו בבניין תמהוני שעמד בעבר השני של הכביש, במצודד, כמנוזר מהסביבה, בין איקליפטוסים מעוטפים בלואי ענפים מדולדלים: בניין שהוקם בשעתו על־ידי אדריכל תמהוני שביקש לשוות לעיר נוי של עתיקות, לפיכך שיבץ בה בחזיתו מעין מגדל גוטי וחיגרו סמוך לגגו כגזוזטרה כדי שהאמלט פלוני־אלמוני ישוטט כה בלילה כגון לילה זה וישוחח עם הים על כבשונו של עולם.
ועם שהוא עומד ותוהה על מגדל זה שרוחות החורף ליכסנו קמעה את קומתו וכירסמו את טיח קירותיו ועשאוהו עתיק־ימים וראוי
לתעודתו, קלטה אוזנו קול קצוב ותיאטרלי:
“ערב טוב, אדוני הפילוסוף!…״
חלחלה עברה ברפאל, משל שומע היה קול־רפאים מתגלגל ויורד מגזוזטרת המגדל. הוא צידד את ראשו: לפניו עמדה דמותו הכבדה והמרובעת של השחקן ישפה שחייך אליו חיוך ספק בכייני ספק בדחני כשמביט בו בעיני חולד מעוצמות למחצה.
“ערב טוב, מר ישפה… ודאי מהתיאטרון בשעה מאוחרת זו?״.
הלה, מחמת שנתהרהר בינו לבין עצמו, צימצם את עיניו צימצום יתר ולא שייר מהן אלא סדקים דקים באופן שלנגד רפאל נסתמנה מסכה רחבת־לסתות, פחוסת־חוטם כלשהו, מטושטשת־שפתיים שדמתה גם למסכת חרסינה סינית מתקופת שושלת ט׳אנג וגם למסכת גבס יוונית מתיאטרונו של אריסטופנס.
״ודאי, דוקטור… וכי מהיכן יבוא אדם כמוני בשעה זו אם לא מקרשי הבמה…״
רפאל חזר ותלה עיניו בגזוזטרה שהסתובבה סחור־סחור למגדל כמונולוג שאין לו קץ.
״ובאיזה מחזה שיחקת הערב, מר ישפה?״ בפני הדונג של השחקן נתחתכה עוויה מוקיונית של תרעומת ושל תמיהה: ״בקומדיה, דוקטור… בקומדיה של מולייר…״
כן, פרצופו של זה דומה היה עתה דמיון מובהק למסכת חרסינה סינית שהצהיבה מיושן ושנסתדקה מחמת עצבות לאורך הלחיים ובזוויות העיניים: ובעוד שמסכה זו בשפתיים מטושטשות על ריבוי האנפין של הקומדיה, נהה מבטו של רפאל אחרי צל תיאטרלי אחר שהתהלך סמוי בגזוזטרת המגדל: ״האין אתה סבור, מר ישפה, שטרגדיה שקספירית היתה הולמת יותר מהותם של לילות אלה?…״ וכשתופס מניה־וביה, נימה פייסנית: “כמדומה לי, שכוחך יפה גם בזו…”
רפאל ראה באור הקלוש שעמד ברחוב היאך מסכת החרסינה, שבפני השחקן מתבקעת והולכת ונושרת שברים־שברים, והיאך במקומה נחשפות והולכות לחיים רופסות, חתומות קוצי זקן, שמהן נשתרבב סנטר מחודד ורגזני:
“טרגדיה שקספיקרית בלילות אלה, לא!… לא! ולא!…״
וכשמסמיך פיסת ידו הימנית ללחיו הימנית, תנועה רבת־רזים, שיצאו לה מוניטין ושמבקרים תיאטרוניים שנוני מחשבה וקולמוס טרחו לפענחה:
״בני־אדם זקוקים עכשיו להיסח־דעת, לפיזור־דעת ולבידוח־דעת, וכל זה אי אתה מוצא, לפי עניות דעתי, אלא בקומדיה הראויה לשמה, היינו — מוליירית…״
שעה קלה עמד ושתק כשמנענע בראשו ניענועים סתומים ומביט לתוך הלילה בעיני חולד עצובות. משפרש לדרכו, נשתייר רפאל לגמרי לבדו בתוך מבוך זה של רחובות דמומים שהפליגו ובאו אליו מארבע רוחות העיר, לבדו מול גזוזטרת המגדל התלויה על בלימה והצופה ללא כל צל של איצטגנין או של שואל לנתיבות עולם אל הים שבאספקלריה שלו השתקף אגן־ירח שלוו ומטיל אימים.
הוא חזר לאטו לחדרו, כמתיירא מפני העשן האפוקליפטי העומד בין ארבעת קירותיו ושבו משתרכות בשיירות אין־קץ דמויות היהודים הדוויות של הצייר החרש־אילם.
★
חרגי אור של שמש חורפית בקעו מבין חרכי התריס, נפלו על כתלים אפורים שביניהם התלבט אמש מטוס אלמוני לבטים מיטאפיסיים, והאירו במטושטש את כריכת העור המרופטת של ספר החזיונות לנוסטרדמוס המונח בשולי השולחן ליד ערימה של אפר סיגריות.
בחוץ מעבר לתריס המוגף, נטוש היה דו־שיח נסער בין רוכל פירות לבין פסנתרנית שניגנה את הקרנוול של שומן. הרוכל הילל בסלסולי לחן שובה־לב את יפי התפוזים והבננות שבעגלתו, והפסנתרנית הטילה בהם, בידיים וירטואוזיות, מטחי צלילים זועמים. רפאל פשט ידו לקופסת הסיגריות, שלף אחת, האחיז בה אש והאזין לפולמוס הזה שבין מזרח למערב. הרוכל המסכן ניסה להגביר את קצב סלסוליו, אך דעתו חלשה עליו משום־מה, והוא עימעם את קולו, בעוד שהפסנתרנית הוסיפה להטיל לתוך הרחוב את כל המסכות עזות־הגוונים והמעוותות של אנסור, וכאילו לא היה די בכך, החלה התקרה לזוע מעל לראשו של רפאל: מישהו
כינרר בקומת הגג והצלילים בקעו ועברו שלושה משטחים של ביטון מפורזל. רפאל ידע היטב שבסמטת מוסיקאים הוא מתגורר, אך טריו זה שנצטרף מלחנו הבכייני של הרוכל, מהסקרצו הצוהל של קרנוול ומהאדג׳יו הברהאמסי הנוגה עשוי היה אותו בוקר להטריף את דעתו ואת לבו המסויטים מאמש. הוא קם, הניף ידיו וביקש לצעוק:
״הפסיקו!… אתם מסכסכים לי את חוקי ההרמוניה!…”
וכשעווית גחכנית מצטלקת בפניו הטיח קושיה תהומית כלפי פלוני בר־סמכא הסמוי מן העין: ״מאסטרו סטראווינסקי לפי איזה סולם יש לתזמר את שעטת המפלצת של אפוקליפסה זו?…״
לאחר שהתלבש, יצא למרפסת. שמים של זכוכית כחולה וקרה תלויים היו מעל לרחוב שבו לא מצוי היה אלא רוכל הפירות. היו לו לזה פנים ארוכות, מגולפות כאילו באבן, שחומות עם כתמים נחושתיים, פנים שהועתקו מתבליט־קיר אשורי, עתה נסתברה לרפאל התוגה הקמאית שבסלסולי הלחן שלו.
“צפרא טבא, אדוני הדוקטור!”
ברכה זו בארמית העבירה בו חלחלה, משל הגיעה מעבר לזמן שהימנו בא רוכל יהודי זה העומד כאן, ליד כריי הפירות שבדוכנו; וכשמצדד ראשו כלפי מגבעת לבד שחורה, כלפי עיניים חומות וחייכניות, כלפי זקנקן אפור העשוי בנוסח זקנקנו של נחום סוקולוב:
“צפרא טבא, אדוני מנהל הבנק!״
הלה עצם קמעה את עיניו ובנימה של טרוניה:
״מתלוצץ, דוקטור, אה? וכי מותר לשטות באיש זקן?”
רפאל ראה שצל קודר פשט בפניו של בן־שיחו, פנים מובהקות של בר־אוריין, שבקיאותו בספרות ההשכלה על אסכולותיה היא רבה יותר מבקיאותו בתכסיסי בנקאות:
״משטה? חס־וחלילה! וכי בנק שמניותיו מצויות הן בידי בריונים והן בידי רמאים אינו קרוי בנק? אדרבה, יעיין מר בחוק…״ הלה משך אנחה מלבו, וכשסורק מהורהר את זקנו:
״היודע אתה, דוקטור, למה ממשיל הייתי את הבנק שלי באלה הימים?…״
הסיט כלפי פדחתו את כובע הלבד השחור שקמט של גינדור באמצעיתו, ובחיוך שמרירות וליצנות שימשו בו בערבוביה: “לתריאטר, דוקטור, לתריאטר לכל הלכותיו ודקדוקיו…” ולאחר אתנחתה קלה:
״רואה אני, דוקטור, שאתה יורד ואין אתה יורד לסוף דעתי… מילא, נניח לכך… מוטב שאספר לך קורותיו וגלגוליו של קונטרס שירים ישן־נושן, כמעט אכול עש, שמצאתי בארגזיו של מו״ס בטלן והמיוחס לפייטן אלמוני, בן ארצו של רמח״ל… מחרוזת של מרגליות אמיתיות… עוד לא בא כבושם הזה….״
דעתו של רפאל הוסחה לרוכל הקורדי שארבע נשים זקנות הקיפו עכשיו במרובע גרוטסקי את דוכנו ועירערו בידיהן הנברניות את תפוזיו שמסודרים היו בכריים נאים: והרוכל דחה וחזר ודחה את הידיים החטטניות כשהוא אומר וחוזר ואומר:
״גברת, זאת לא דגים… זאת פירות…״
יד רכה, חמה, אבהית, עצבנית כלשהי, נגעה בידו של רפאל: “רואה אני, דוקטור, שאין לבך נוטה עתה לדברים שבפיוט… אני, מבין ומבין… אגב, מה אומרת הפילוסופיה על האנדרלמוסיה המתחוללת עתה בעולם בעטיו של אותו שחיק־עצמות היטלר?… הרי היא, כביכול, כל־יודעת, הפילוסופיה…״
סיוטי האפוקליפסה מאמש שנתעממו באורו של היום החורפי הנאה, חזרו ונתלבו לנגד עיניו של רפאל:
״מן הראוי היה להעלות באוב את רוחו של בעל ׳ביקורת התבונה הצרופה׳ כדי שיסביר בכוח הגיונו הגרמני את הסתבבות השתלטותו של גורף־ביבין זה על עמו הנאור…”
שניהם עמדו ושתקו בהשפל ראש שתיקה שהפליגה והלכה למרחקים אפלים. לאחר זמן־מה שהיה באותה שעה מחוץ לכל ממד של זמן, שמע רפאל את בן־שיחו אומר:
“לפילוסופיה הגרמנית היה תמיד ריח־לווי של קסרקטין… וחוץ מזה, כלום יש בכוחה של הפילוסופיה להשפיע תבונה על הבריות… היה שלום, ידידי…”
וכשמניף הנף קל את מגבעת הלבד השחורה שבראשו, עקר ממקומו והמשיך דרכו: סילואטה כפופת גב כלשהי של תלמיד־
חכם כבד מחשבות, שנטשטשה והלכה לאורכו של קו הבתים. ״תראה, אדון, איזה יופי!…”
מול מבטו הבוהה של רפאל היבהב זהבו הירקרק של אשכול בננות שהגיש לו הרוכל באצבעות מטובעות כסף ובחיוך החנוט בשקערוריות לחייו הנחושתיות.
לאחר ששילם לו לזה, חזר רפאל לחדרו והניח את האשכול על גבי סלסלה צבעונית קלועה: הבושם הדק שעלה מפירות המוז העלה חיוך בפניו — מעין בבואה מחיוך־הקדומים שחייך אליו הרוכל היהודי מאשור.
אחר־כך, משעמד בחדר האמבטיה ועשה את תגלחתו, שמע תוך ערפל תהיותיו ציוצו של פעמון הדלת. ציוץ חד וטורדני, שהתחבט בין קירות המסדרון ונפל לבסוף לתוך הראי.
כשהלך ופתח את הדלת, ראה לפניו תימני זקן, מקל בידו ותרמיל על שכמו, שפתח בלי שהיות, בפסוק נאה:
“כתוב — המתדפק, נענה!”
רפאל הצניע מטבע בכף ידו שכולה אצבעות גרומות:
“אך לא כתוב, סבא, שהמצלצל נענה”.
הלה, דעתו לא הלכה ממנו, שכן החויר מניה־וביה:
“אין בין זה לזה אלא שינוי שם בלבדי.״
רפאל עמד ותהה: שמא אין לפניו אלא אביון למראית עין. שמא אין זקן זה עולה ויורד דיוטות אין־ספור אלא כדי לומר לבריות פסוקים נאים, שכן בקמטי פניו, פני אתרוג שחום ומצומק, חבויה היתה עליצות מומוסית של בדחן חתונות נע־ונד.
“כמה ימי שני חייך, סבא?”
הלה השפיל את ראשו וכששוחק בביישנות לתוך פקעות זקנו הדלילות והאפורות:
“אשר לחכמה, הריני כבן שבעים”.
ובנימה של יוהרה, כשזוקף את מקלו המסוקס:
״אבל מעולם לא עשיתי את החכמה קרדום לחפור בו!”
ואף־על־פי־כן נדלק זיק של עצבות בעיניו הליצניות: “לא נשכרתי מכך, לא!… כי להווי ידוע לד, בחור, שהעניות מידה יפה היא אלא שאין תועלת רבה ממנה…”
הסיט את תרמילו מכתף אל כתף, הפטיר שלום קטוף ועלה בפזיזות במדרגות, מעשה מטפס הרים ותיק ורגיל.
רפאל חזר לסיים את תגלחתו; כשהציץ בראי, ראה בו מסכה משונה, מסכה מגחכת, כמעט לא שלו, כאילו נתחוורה לה לזו איזו סוגיה סתומה, שנויה במחלוקת.
כשיצא לבסוף לרחוב כשעם דעתו ללכת לבית־הקפה הסמוך, הרי הדבר הראשון שקידם את פניו היה המגדל התמהוני; כן, הוא עמד על תלו, ואף כי היה עתה באורו של היום מקולף כולו מטיחו ומהמיתוס הלילי שלו, היה חוט של מסתורין משוך עליו. רפאל, לא עשה אלא דרך מועטת כשנזדמן לו מכר פלוני־אלמוני: בלוריתו מבודרת ופרועה כמזגו וכדמיונו, סיגריה עוממת צמודה לשפתו התחתונה, עמד זה ושלף מתוך כיסיו מעשה־קוסם קרקסאי, ידיעות־סתרים מכל מערכות וחזיתות המלחמה. כיוון שראה את עצמו איסטרטג מובהק ודיפלומט מובהק, דיבר בפסקנות שאינה סובלת ערעור כלשהו; יתר על כן: הבדותות שאילתר תוך כדי עמידה עשויות היו לגרום קורת־רוח אפילו לברון פון מינכהאוזן. כשהלך לו, סוף סוף, סוער, רוקק לצדדין ומסיח עם עצמו, בא לקראת רפאל משוגע הרחוב שהתפלמס, אגב הליכה, בנענועי ידיים ובשלוש שפות בבת־אחת עם בר־פלוגתא נעלם. אך מיד לאחריו עברה בשולי המדרכה נערה צעירה ומלובלבת כפרח חורפי. כל ישותה של זו — החיוך שבלחייה הוורודות, שערה הערמוני הנופל על כתפיה, טפיפת רגליה, הארנק הנוצץ שהשתלשל מפרק ידה — אמרה שאין מלחמה בעולם, שאין אנדרלמוסיה בעולם, שקיימים רק היא וזיוו של יום זה היאה לה. אלא שזמן־מה לאחריה עברה ברוחבה של המדרכה חבורה צוהלת של חיילים אוסטרליים שלא ידעו כלל שנופו הצהוב של מדבר לוב כבר ניבט מעיניהם הכחלחלות. ובקרן־זווית של הרחוב עמד לו זאטוט בבלואים והכריז בקול אכסטטי עולה ויורד על צרורות חרציות שקמלו על גבי מטפחת צבעונית דהויה שהוא שיטח לרגליו.
בבית־הקפה קידמה את פניו של רפאל מלצרית בלונדית שהחויקה בזרועותיה חתלתול שחור כפחם:
״ד״ר, יהיה טוב?…״
״ודאי, ודאי! אלא שצריך לענוב לחתלתול סרט ורוד…״
היא חייכה בריסי עיניים ארוכים ועצובים של מי שהביאה עמה מווינה אגדה של פסנתרנית עם הילה של תהילה.
תוך שלוגם לאטו את הקפה השחור ומבטיו משוטטים על פני כותרות העיתונים שמהן עלו ונצטיירו, כביומן קולנועי, מראות של ערים העומדות בלהבות, מראות של אניות היורדות מצולות, מראות של מטוסים הנושרים כלפידים עשנים, נכנסו כאילו מתוך התוהו של הזמן, שתי דמויות של בחור ובחורה. בצעדים ביישניים, אצבעות ידיהם משולבות, תרו בעיניים מושפלות אחרי פינה מוצנעת. אין כל ספק: זה היה הזוג הקדמון שהתלחש אמש תחת עץ האזדרכת. לא, הם לא היו מחוץ לזמן; הזמן הוא שהיה מחוץ להם.
בתוך עשן הסיגריות שהצית וחזר והצית צף ועלה לנגד עיניו של רפאל עשן האפוקליפסה מליל אמש והוא טישטש ועירפל את אור האביב הבלתי־ממשי שעמד בחוץ. דעתו מדומדמת עליו מחמת הערבוביה של עשן בתוך עשן שהתאבך והלך מסביבו, קם ויצא מבית־הקפה; וכשהוא פוסע במורדו של הרחוב שנתמלא והלך צללים של לילה הממשמש ובא, אמר לעצמו:
״נלך לראות את הים… הוא קורא לי היום באלפי קולות…״.
מתוך שתי סימטאות, סמוכות זו לזו, השרויות בשינה עד למעלה מגגות בתיהן, השרויות בחול עמוק שעליו מטילים את צלליהם הליליים עץ קיקיון בודד או עץ אקליפטוס בודד, יוצאות בעת ובעונה אחת, עם חצות, שתי דמויות של בחורים צעירים שמחמת הדמיון הרב שהלילה משווה להן הריהן דומות לדמות אחת שהתפצלה משוּם-מה לשתיים.
שני הבחורים מנענעים ראשיהם זה לזה, מחייכים זה לזה בחיוך של תמול ושל שלשום, חוצים בצוותא את הכביש השומם מאדם ומבהמה וחותרים והולכים אל כיכר-השוק שבה מצטופפים בכעין חצי”גורן כתריסר צריפים מטולאים טלאי* קרשים ומסוגרים על מנעול ובריח. השניים משתהים שעה קלה כשהם תולים עיניהם זה בפניו של זה כאילו רואים היו, לאורו הצהוב של פנס הדולק בפינת הרחוב, את בבואות דיוקנותיהם. ותוך שהם עומדים ותוהים זה על זה, אומר אחד באקסטאזה חשאית:
“אתה שומע את ריחו הטוב של לחם החבוי באחד הצריפים האלה?”
“כן, אני שומע ריח טוב זה שכבר יש בו. שמינית של עובש… אבל אולי יש לך סיגריה?”
“לא, אין לי…”
הם משתפלים ויושבים בניחותא, כאילו התקינו עצמם לליל שימורים, על גבי שני ארגזים ריקים ופושטים רגליהם המסונדלות סנדלים מרופטים כלפי הרחוב’ האפלולי הגולש ויורד אל הים הסמוי מן העין וההומה באוזן בקצב אדוותיו השלוות.
“דרך-אגב, במה סעדת את לבך הערב?”
הנשאל מעביר ידו על בלוריתו הגדושה והנאה ברעמת סוס שהחמסינים האביביים והסתוויים שקפחו עליה במחצבות ועל גבי פיגומים לא חרכו אותה אלא זעיר פה זעיר שם: “בקלח אחד של תירס… ואתה?..”
בלחייו השקערוריות והלא-מגולחות של השואל, המסתיימות בסנטר חד, מתחתכים חיוכים:
“בשיריו של מאיאקובסקי…”
“אה, מומוס זה של קרקס!.. אני מעדיף על חצוצרתו הצרחנית חליל ענוג יותר…”
חברו מתופף באצבעותיו, תיפוף של טרוניה, לרוחב הקרשים הרופפים של ארגז העץ:
“משום שרוח התקופה אינה לפי רוחך…”
“חדל לתופף!.. ואמור לי אם אין אדם רשאי לבור לו רוח תקופה שתהא לפי רוחו?”
“הנח לי להרהר בכך…”
ועם שהם יושבים ובוהים לתוך הרחוב הדמום שרוחו של הים משוטטת בו על בהונותיה; בקע ויצא מאחד הבתים. המתמשכים לכאן ולכאן בכיו של תינוק: היה זה בכי שעלה וירד לסירוגין לאורך סולם של עצבות ושמחה, כאילו ביקש אותו תינוק אלמוני להאזין בדממת-הלילה לכל הגאמות העצורות בו ובקולו.
“לא, אין אדם רשאי לבור לו רוח תקופה שתהא לפי רוחו… אבל אולי יש לך סיגריה?”
“לא, אין לי… ולהווי ידוע לך שאין דעתי מסכימה עם דעתך בסוגיה זו, אלא שאיני מסוגל עתה להתפלמס אתך משום שהריח המעובש של הלחם היוצא מאחד הצריפים האלה מערפל לי את המוח ומסכסך לי את כל האסכולות של הפיוט…”
מתוך גוש של אופל שרבץ לא הרחק מבתי הרחוב, בצורת פרדס או בצורת כרם, הגיח ילל של תנים, ילל.שהיתה בו תוגה מדברית אימתנית כל-כך, שהתינוק האלמוני נתפחד והצניע כהרף-עין את בכיו הטוב.
“והיכן היית כל היום?”
“היכן?.. ישבתי על שפת הירקון בצלו של עץ עב-צמרת והסתכלתי בבבואה שלי שצפה על האיספקלריה של מימי הנהר…”
“אין לומר, מלאכה נעימה יותר מאשר טילטול סידרות לבנים ודליי חצץ על פיגומים…”
“וודאי!.. אלא שתוך כדי הסתכלות זו באתי לידי מסקנה מתמיהה ומביכה…”
“כלומר?”
“שכל המראות סילפו את דמות דיוקני…”
התנים הקיפו והלכו את תחומי העיר בלהקות של זמרים בדווים שסילסלו בערבוביה של קולות לחן ישימון קדום.
“…באופן שעכשיו שוב איני יודע מי אני…”
“ולפני ההסתכלות באיספקלריה של הירקון ידעת מי אתה?..”
“עתים כן ועתים לא… אדרבה, שמא תאמר לי אתה מי אני…”
בין הזמרים הבדווים היו כפי הנראה גם-ליצנים שכן שירבבו לתוך הלחן הנוגה נימות של צחוק לעגני.
“שוטה, כל ימיו התלבט אותו חכם סוקראטס בקושיה זו והעלה חרס, ודווקא ממני אתה מבקש שאתרצנה לך מניה-וביה…”
חברו השפיל ראשו וחזר והזקיפו לאחר שהות-מה:
“כיוון שכך, שמא הולך אני אצל בעלת-האוב שברחוב שבזי שתקבע לי את זהותי…” “הבלים! יכול אדם להתקיים גם בלי שתהא לו זהות… מוטב שתקשיב לזימרתם של התנים… היא מעבירה צמרמורת בבש-
רי, זימרה זו שיש בה מאורו של ירח אדום כנחושת השט מעל מדבריות ליליים, בראשיתיים! אולי יש.לך בכל זאת סיגריה… פשפש-נא בכיסיך…”
“לא, אין לי… אבל רואה אני שהולך ובא ידידנו השוטר, מי שהיה עילוּי ועוקר-הרים בישיבת סלובודקה… לו יש מן-הסתם סיגריות…”
לא יצאה שעה קלה ולכיכר-השוק התקרב בהילוך של מתינות בחור ארוך וצנום ביותר שנתון היה ברישול במדי חאקי.
“לילה טוב, רבותי הפילוסופים…”
“לילה טוב, צורבא מרבנן בדמות שוטר עברי!.. טעות בידך:
לא פילוסופים אנו אלא סוללי-כבישים השוגים בהוויות עולם בעיתות של אבטלה או בטלה..,שמא יש לו למר סיגריה?” “לא, אין לו למר סיגריה כיוון שמר צמחוני הוא…” “אם כך, שמא יגיד לי מר אם רשאי אדם להתקיים בלי שתהא לו זהות?.. הרי מר מצוי אצל החוק…”
הלה הסיט לאחור את כובע.השרד, ובהניחו ידו על מצח רחב, מקומר ומקומט כלשהו של תלמיד-חכם, עמד, והירהר רגע:
“זוהי קושיה משונה, משונה מאד, והיא צריכה עיון רב…” “מילא, נניח לה עד שיבוא התשבי… העיקר, מה שלום העיר ומה שלום תושביה?..”
חיוך של קורת-רוח נתפשט בפניו הדאוגות של השוטר, קרן מעיניו החומות שעצבות-מה, שהביא מעיירתו, עוד היבהבה בהן, וכשמושך את מצחת כובעו עד לגבותיו:
“גם העיר וגם תושביה ישנים שינה מתוקה, כשחלונות הבתים פתוחים והדלתות. לא נעולות וגנב יהודי הוא בבל יימצא… רבותי, פחד הוא להיות שוטר, בעיר שאיו בה גנבים…”
“מדבריו של מר אני נמצא למד שאיזהו גנב הגונב דברים של ממש, כגון ממון, תכשיטים וכיוצא בזה… אבל הגונב את דעת הבריות, או את דעת המקום, או את דעת השירה, או את דעת האמנות, או את דעת החכמה, האם הוא לדעתו של מר, בחזקת גנב או לא?..”
השוטר תלה במקשן מבט ספק בדוח ספק רגוז:
“אתה משטה בך או אתה משטה בי?”
“חס-וחלילה… האין, זו קושיה העשויה לטרוד את מנוחתו של כל אדם ושר?..”
“וודאי! אלא, לצערי, אין בסמכותי לתרצה ואני גם אץ לדרכי או דרכי אצה לי… היו שלום, רבותי…” משנדם מדרך נעליו המסומרות של השוטר והדממה חזרה ונתלתה בחלל הרחוב:
“אתה שומע את איוושת הים?..”
“כן, אני שומע… קימעה-קימעה מתפענחת לי מהות ניגוניו של יער זה…”
. “העיירות שעזבנו מוקפות היו מיתוס יערי שאמר עצבות ואימים… כאן פותח, לפנינו ים-יער זה מיתוס האומר חדווה שכולה זהב ותכלת, בלי צל של מליצה…”
בינתיים נשתתקו והלכו מקהלות התנים: האם חזרו למדבר או שהם יושבים על גבעות-חול ומוזרות באלאדות בלבנה.
“אבל עדיין הומה בי יער-הילדות על כל אילנותיו וסופותיו!”
“רצית לספר לי את המעשה בז’ בטלריש לר’ נחמן מבראצלאב…”
“באין,סיגריה אין השראה, ובאין השראה אין סיפורי-מעשיות…”
ואף-על-פי-כן נצטייר פתאום ליל חורף. מושלג על רקעו של ליל הקיץ הים-תיכוני ולתוך תפאורה זו נכנסה צללית של גמל, צללית שיצאה בחשאי מתוך מבוך הסימטאות של יפו.
“אתה רואה, האגדות של הילדות סוגרות עלינו…”
“ייתכן… אבל הגמל הזה הוא גמל של ממש הנושא על דבשתו משא של אבטיחים…”
שעה ארוכה נהו בעיניים של פליאה אחרי צללית הגמל שחצה שפי את הכביש והפליג כמין ספינת”קדומים אל מרחבי החולות כשהוא מושך אחריו צללית של חמור שנשא על גבו ערבי מכורבל בעבאיה.
“דע. כל גמל הוא דמות מתוך אלף-לילה-ולילה אפילו הוא נושא על דבשתו משא של אבטיחים ולא את שחרזאדה…”
ועם שהם יושבים ומסיתים בקסמיו של המזרח שאת בשמיו וניחוחיו הביאה רוח קלה משוקי יפו הסמוכים, נפלי לתוך אזנם קול רועם, קול של מתכת שיפה היה לדיקלום שיריו של מאיאקובסקי בזירת קרקס:
“היי, פילוסופים-של-חצץ, פייטנים-של-כבישים, מבלי-עולם, בולעי-רוק”של-תעניות, גואלי-עם-ואדם, מה שלומכם לכל אלפי רוחות?..”
זרועותיו הכבדות כמוטות ברזל משוכלות על גבי סדן חזהו, פניו הקלויות מחייכות במסגרת של שפעת שיער בהיר ומקורזל, עמדה לפניהם דמותו המרובעת של סאשה שנתקרא “שאליאפין” בקרב סוללי-הכבישים, על שום הבאס הרועם והצרוד שלו שהיה הולך למרחקים ומעמעם את הולם הפטישים שבידי הבחורים והבחורות שפיצח’ו גושי-אבנים לכריי-חצץ.
“שלומנו טוב, מאשה, אלא שאין לנו סיגריה… שמא יש לך?”
“וודאי שיש, רחימאים, וודאי…” שלף מכים מכנסיו הקצרים קופסת-סיגריות ומצית והושיטן לזה ולזה; אחר-כך גרר ברגלו ארגז ריק, צימצם את עצמו וצנח עליו כשסוקר במבט מלוכסן, לאור היבהוב האש בסיגריות, את לחייהם הרזות של הבחורים ששאבו ברעבתנות את העשן. שעה קלה שתק בינו לבין עצמו, ולבסוף, כשקוצב דבריו בבאס החם שנדחק מגרונו הקצר:
“שמעו, רחימאים, במקום לבלוע רוק ולדשדש. עד-אין-קץ בבעיות של בוקי-סרוקי, בואו ורדו עמי לים המלח…” וכשתולה בפניהם הסגופות, המהורהרות, את עיניו שניצנצו כשני כתמי זרחן:
“אתם מבקשים מן-הסתם לדעת לשם מה אני מזמינכם לרדת עמי לים המלח בעיצומו של חודש תמוז?..”
התנים שישבו על גבעות-חול סחור-סחור לעיר החלו לדקלם ביבבות קטועות את הבאלאדות שזמרו קודם לכן בשתיקה.
“לשם מה באמת, מאשה, לשם מה?..”
החיוך ההרפתקני שהלה הביא מעיירתו שעל גדות הדנייפר, קרן עתה מפניו ששמש הערבה קלתה אותם יפה-יפה: “כדי לשלות את האוצרות שהטמין בו שלמה המלך…” משב-רוח הביא משוקי יפו בליל ריחות מתקתקים של ענבים מרקיבים ושל תאנים מתליעות.
“רעיון נאה, סאשה, מאד נאה… אבל מדוע דווקא בעיצומו של חודש תמוז?..”
סאשה הצית לעצמו ‘סיגריה, נשף נשיפות עשן אחדות לשם שיקול-תשובה, כשעוויה גחכנית מעקמתיאת שפתו העליונה: “לפי שבחודש זה זוכה אדם ליהנות שם מאשו של גיהנום שהוא פרוזדור לגן-עדן…”
קם ממקומו, השליך את הסיגריה לעבר הכביש, זקף את ראשו ותפס עמידה ולשון פתיטית:
“להווי ידוע לכם, רחימאים, שרק בבקעת ים המלח מגיע אדם לידי התפשטות הגשמיות, לידי הזדככות נפש אמיתית, לידי התאפסות האני שלו, לידי נירוואנה…” לתוך דבריו נכנסה שיירה של גמלים שלא באו מאופיר אלא יצאו מסימטאותיה של יפו עמוסי שקי-תבואה וחצו את העיר החדשה בפסיעות פזיזות בשהמצילות שבצואריהם משמיעות המולה של שווקים.
סאשה הנמיך בשל כך את קולו:
“ואשר לאוצרותיו של שלמה המלך, הרי שיש דעות לכאן ודעות לכאן: יש סוברים שהם אוצרות של ממש והם גנוזים במעמקי ים המלח, ויש סוברים שהם אוצרות של אגדה ורק רוחות הערבה יודעות את מקום גניזתם… אבל בין שהם של ממש ובין של אגדה, מן הראוי לחפשם… הצטרפו אלי… מחר אני יורד לשם…”
“יפה, סאשה, ומה יהא על הקדחת המחלחלת בעצמותינו?..”
“היא מחלחלת גם בעצמותי… זה שנים אחדות שהיא עצורה בי כמין אש-תמיד… הלא היא אות האצילות של היהודי החדש בארץ זו… אבל יודע אני שהשמש של בקעת ים המלח תשרוף אותה כליל… אתם שומעים, כליל! ..”
“לא, סאשא, לא כעת… אולי בסתיו הבא, אולי באביב הבא…”
הלה הניד את בלוריתו הפרועה והחרוכה ואמר בחיוך עגמומי:
“האמן האמנתי שסוללי-כבישים פיוּטיים כמוכם, שרוקדי-הורה אקסטאטיים כמוכם, שבעלי-חלומות שאין-להם-תקנה כמוכם, תראו בחיפושי אחרי אוצרות של אגדה הרפתקאה שאין כמותה לרומאנטיות… ואגב-כך תזכו גם לראות מדי שחר בשחר היאך השמש עולה בכל זיווה והדרה מבין רוכסי הרי מיואב… או…”
“או… היאך לבנה במלואה שופכת אורה על צמד של צבי וצבייה העומדים יעל צוק תלול ומביטים לתוך התהום שלרגליהם…”
חלחלה עברה בסאשה: מי זה ממשיך את דבריו… מניין הקול הזה האומר בניגון של עצבות את אשר הוא עצמו ביקש לומר… הרי אין כאן אישי מלבד שני הבחורים היושבים ושותקים שתיקה אחת… אבל כשהסב את ראשו – ראה לפניו אדם שרגליו יחפות כפי שיחפות רגליו של נזיר מדברי, שמכנסיו המרופטים מהודקים בחגורה מהוהה ללא אבזם, שחולצתו הדהויה פרומה על חזהו, ששערו הארוך יורד פרע על כתפיו, שזקן עבות מעטר כחבילת-קוצים את פניו עד שתי עיניו היוקדות והצורבות את מאשה השואל בתדהמה:
“מי אתה רחימאי?..”
הלה עמד ושתק. מעין עווית לעגנית ליכדה זו לזו את גבותיו הסמורות, צימדה את שפתיו הסדוקות וזחלה בסבך הקוצים של זקנו. ופתאום יצא מתוך שתיקה זו, שנתמשכה כאילו שעות, קול תקיף ותובעני:
“קודם-כל, תן סיגריה…”
מאשה הוציא מכיסו חפיסת-הסיגריות, שלף הימנה אחת ואמר להושיטה לאלמוני, אלא שתוך כדי-כן עקרה זה מידו והשליכה בכעס לרחוב:
“ניכר בך שהדיוט גמור אתה בהילכות נימוסין… וכי מה אני בעיניך, פושט-יד או חברך להשקפות עולם שלבך גס בו?.. אורח שלך אני הבא מדרך רחוקה ואתה חייב לנהוג בי כבוד…”
פניו הזיוותניים בפראותם אמרו יוהרה שנפגעה, יוהרה של בר-אבהן שנתהפך עליו הגלגל, באופן שסאשה מצא את עצמו ממלמל בצער:
“סלח לי, רחימאי, לא נתכוונתי חלילה לפגוע בכבודך…”
והושיט לו את החפיסה בחיוך פייסני. האלמוני חילץ מתוכה, בשתי אצבעות מגודלות צפורניים, סיגריה אחת ועמד על כך שבעל-החפיסה יצית בה אש. אחר-כך נצטודד קימעה ועישן מתוך ריכוז-המוחין כשמעביר מפרק לפרק את ידו על זקנו הקוצני.
ולאחר שעה קלה, כאדם שבא באמת מדרך רחוקה-רחוקה: “כמדומה לי שביקשת לדעת מי אני?..” “כן, רחימאי…”
“כמוני כמוך, ידידי… זה שנים על שנים שאני שואל את עצמי מי אני ואיני מקבל תשובה מעצמי.,. אגב, הלכתי לשאול בעניין זה את בעלת-האוב מרחוב שבזי… אמנם, אין לה לזו מיופיה שלי מלכת שבא אבל מקצת מחכמתה יש לה…”
שני הבחורים שלא גרעו עיניים של חיבה מהאלמוני שאלו בזה אחר זה: ‘
“ומה היא אמרה לר, פרופסור?..”
הלה דיחק בכתפיו השמוטות:
“דברי-הבאי!.. היא אמרה שכיוון שדמויות רבות משמשות בי בערבוביה ואחת מטשטשת את השנייה, הרי שלמעלה מכוח בינתה הוא לקבוע איזו מהדמויות האלה היא דמותי האמיתית…”
צחק לעצמו צחוק עמום, קטוע: “אבל במה גרועה אשה זו מחוקרי-הנפש כביכול הדוחקים תלי-תלים של פלפולי-סרק לתוך כרכים כרסתנים היפים למאכל עכברים…”
זרק את שייר הסיגריה:
“לפחות יש לה לבעלת-אוב זו עיניים יפות ומסתוריות להפליא, הייתי אומר עיניים קדמוניות…”
“אולי עוד סיגריה, רחימאי?..”
הלה עשה תנועת לאו בידו ויצא שנית לדרך רחוקה של שתיקה, אלא שלאחר שהות-מה חזר הימנה במעין קפיצת-הדרך:
“ומי אני באמת?.. ייתכן שאני פילוסוף שאין לו שיטה וממילא הרעיונות והמחשבות משטים בי מעשה-ליצנים… ייתכן שאני פייטן אלא שמחמת איסטניסות סולד אני מעשיית שירים המוציאים את הנפש מרשות-היחיד לרשות-הרבים לשם בצע כבוד… ייתכן שאני גם… חבל, נשתכח ממני ברגע זה מה אני עוד…”
לפת בידו הימנית את זקנו שעשה עטרת-קוצים לפניו הנזיריים:
“אתה מבין, לעתים, מרוב צלילות-הדעת, דעתי מתערפלת
עלי…”
וכשמצדד ראשו כלפי שני הבחורים:
“שמא יודעים אתם מה אני עוד?..”
לאחר הרהור-מה, ענה אחד מהם בשמו שלו ובשם חברו: “פרופסור, אתה מיטיב לדעת מאתנו מה אתה עוד… היזכר-נא, כוח זכרונך הוא מופלא, פרופסור!..”
הלה עמד ושתק כשמתנועע אילך-ואילך, ופתאום ננער וטפח בשני אגרופיו על גבי מצחו:
“וודאי, נזכרתי!.. אני גם מלך-אביון!.. בימי-הביניים היו לי פלטינים באספמיה וטירות בקשטיליה, ועתה ירדתי מכל נכסי, מכל נכסי, רבותי, ולא נשתייר לי אלא הים התיכון…” וכשמניף שתי ידיים סגפניות ואקסטאטיות:
“הים התיכון רב-הזיו-והחן באביבו, בקיצו, בסתוו, ובחורפו!”
וכשמסב ראשו כלפי הרחוב היורד אל החולות היורדים אל הים, עמד דמום כאילו מאזין היה לניגון המאווש במרחק-מה או בחוג-האופק.
. “היו שלום! אני הולך באמת לראות את פניו היפים והליליים.”
אמר לעקור ממקומו, אך נשתהה משום-מה ופנה לסאשה: “שמעתי, בחור, שאתה הולך לחפש את אוצרותיו של שלמה המלך…”
הלה ניענע בראשו ניענוע של הן.
“ובכן, בחור, לשווא כל הטירחה שתטרח… כי אני הרפתקן זריז ממך… אני מצאתי את האוצרות וגנזתי אותם…” סאשה קפץ תחתיו כאילו הכישו ינחש:
“מה, אתה גנזת אותם!.. היכן?..”
הפרופסור סרק בניחותא את זקנו וכשתולה בשואל המבוהל את עיניו העצובות שחייכו מתחת לגבותיו הסמורות: “אתה שואל, ידידי, היכן גנזתי את האוצרות של החכם מכל אדם… וכי יודע אני? ייתכן שאי-שם במדבר: במעון-תנים או במאורתו של ליש… ייתכן שבין דפיו של איזה ספר… וייתכן שהפקדתי אותם בידיו הנאמנות של הארכיליסטיס אשמדי… מכל מקום, יפה עשיתי שגנזתי אותם מעיניהם החמדניות של הבריות… היה שלום, הים התיכון מחכה לי…” משהלך כפי שבא, חשאי כצלו של עצמו, דומה היה שהלילה נתערטל מאגדותיו.
סאשה שיצא לאיטו מתוך התדהמה, שאל:
“מי הוא?..”
“אין יודעים… הוא עצמו אינו יודע… לשם-מה לדעת?” “נניח לו! בואו ורדו עמי לים המלח כי השעה דוחקת…” “הרי שמעת, מאשה, מה שאמר הפרופסור בעניין האוצרות…”
“הוא מטורף, פרופסור זה, מטורף גמור!.. האוצרות טמונים בים המלח, אתם שומעים!..”
“אין אנו יודעים למי להאמין, לו או לך…”
“עליכם להאמין לי, כי יש לי חוש-ריח ארכיאולוגי לגבי אוצרות שירדו לטמיון או שנגנזו…”
“ייתכן… אבל לא נוכל לרדת עמך. עלינו לשבת בלילות בכיכר השוק, משום שלפעמים מזדמן לכאן שוטר תלמיד-חכם שמנוחתו מוטרדת על-ידי סוגיה חמורה שלא ניתרצה לו בנעוריו… או פלוני קשה-גורל שמחמת צלילות-דעת יתירה נשתבשה עליו דעתו, או קשה-רוח כיוצא בו…” “מילא, כרצונכם… ייתכן שאתם מפסידים את ההרפתקאה היפה ביותר בחייכם… וכיוון שגם לי אצה הדרך, אז שלום ולהתראות!..”
שעה קלה לאחר שהלה הלך, אמרו שני הבחורים זה לזה:
“אשמורת הלילה האחרונה הגיעה משום שהאופים ושוליותיהם כבר חוזרים לבתיהם עייפים, מקומחים, רדומים ומריחים ריח טוב של לחם חם שנרדה זה עתה מהתנורים… הבה ונלך גם אנו לראות את הים התיכון באורו של השחר…”
קריאת השכוי
״את רואה, גראציה, את החושך העוטף בליל-אביב זה כל בית ובית שבגטו?…״ ראשה של הנערה הנתון בכבנה של גלימת-משי שחורה נצטדד כלפי פקעת הסמטאות שהתפתלו זו בתוך זו בתחתיתה של הגבעה:
״כן עמנואל, אני רואה את החושך הזה…״ עטלפים התעופפו מצמרתו העבותה של העץ שתחתיו עמדו ונפלו לתוך בקעת-העיר שנהר ליחך את שוליה.
״וחושך זה גראציה, רובץ בי כאבני הבתים האלה…״
״אבל, עמנואל, ראה את הפלא: בית-הכנסת שלנו עומד כולו באור!״
ואמנם, הירח שעלה אותה שעה מבין רוכסי ההרים הדליק נרות בכל החלונות המקומרים של בית-הכנסת שהתגלף בטורי עמודיו כעין בסיליקה בכיכר האמצעית של הגטו.
אך בעת שעמדו והסתכלו בנוגה הכחלחל שהיבהב בזגוגיות הצבעונין של בית-התפילה הגיחו ובאו צללים וכיבו את הנוגה היפה הזה, היו אלה צלליהם של צלבי-הכנסיות שנזדקרו מתוך הבקעה סחור-סחור לגטו.
״ראית, גראציה, את החזיון הזה?… דעי שזהו אות לבאות…״ היא חיבקה את ידיו שצוננות היו והצמידה אליהן את לחייה: ״אביב, הלילה, עמנואל, ואנחנו שנינו בסימן האביב ולמה העצבות רבה כל כך בלבנו?…״
באחד הבוסתנים שבמבואות העיר החלה ציפור, שהקדימה משום-מה את השחר, לסלסל לחן של מתיקות רבה. ״כי אין האביב של הגויים, גראציה, האביב שלנו…״ ״למה, עמנואל?… האין גנים אלה נותנים את ריחם הטוב גם לנו…
האין ציפור אלמונית זו שרה גם לנו?…״
הוא שתק כשמלטף תלתל שנשתרבב מכבנת גלימתה על מצחה.
״עמנואל, אני רואה תרמיל על גבך ומקל בידך…״
ברוגזה קלה זיקף את ראשו שרכון היה אל הנערה וכומתתו הרתיעה אגב-כך ענף מענפי העץ שאיוושתו העבירה צמרמורת בגופה.
״קראת לי, עמנואל, והנה באתי בשעה זו של הלילה…״
״ברוכה תהיי!…״ אמר כשמניח ידיו על כתפיה, ״רואה אני בעיני רוחי היאך חמקת-עברת כצל שלא מכאן בסימטאות הגטו המוגפות בשעת לילה זו דלתות-ובריח-וחושך-ודממה-ואימה, משל היו סימטאות של עיר רפאים…״
״אבל, עמנואל, מה פשר התרמיל שעל גבך והמקל שבידך?…״ הוא הוליך את מבטו על צלבי הברזל והנחושת של הכנסיות שדקרו את הירח ששט לו בשלווה בשמים הכחולים, והִשהה אותו על כיפת-האבן של בית-הכנסת, כיפת-אבן גלמודה ומכונסת בתוך עצמה: ״עם שחר אני יוצא לדרך…״
היא לפתה את ידיו ששמטו מכתפיה ובקול שנשמעה בו בת-קול רחוקה של בכי:
״עמנואל, הרי הכול מוכן-ומזומן ליום כלולותינו… המנגנים העומדים לבוא מפדואה, הינומת-החופה שהשושבינות שלי רקמו בחוטי כסף וזהב, שמלותי במשי ובקטיפה שהובאו מפראנציה…״
״עם שחר אני יוצא לדרך…״ חזר ואמר כשמחלץ ידיו מידיה.
היא התכרבלה היטב-היטב בגלימתה מחמת צינה שאחזה בה:
״לאיזו דרך, עמנואל, לאיזו דרך?…״
הוא פשט את ידו כלפי ההרים שריחפו מעבר לנהר כערפילים שחורים:
״לדרך הסובבת כנחש הקדמון את הגלויות שבארצות הגויים… לדרך של חושך שתוליכני אולי למקום שבו גנוז אור המבשר את קץ הפלאות…״
״עמנואל, מי אמר לך לצאת לדרך זו?…״
פניו החיוורות והסגופות שחתומות היו זקן שחור ורך כעשב צעיר לא משו מעם ההרים האווריריים התלויים מעבר לנהר:
״החלום… החלום הנשנה לילה-לילה, הנשנה יום-יום…״
היא נעתקה ממקומה והלכה והתייצבה בינו לבין ההרים האלה המיוערים אופל רב:
״איזה חלום, עמנואל?… הרי אני חלומך, אני!…״
דומה היה שהציפור האלמונית שהסתתרה באחד הבוסתנים ידעה זאת, שכן ציירה עתה בסלסולי קולה את חן יופיה של נערה יהודיה בגטו העומדת להיכנס לחופה. אך הוא:
״הו, גראציה, לא תביני את הסודות הצפונים בחלום הזה… רבות דיברתי על כך עם חכם אברבנאל…״
כבנת גלימתה צנחה על שכמה ורוח של טרם-שחר ניפנפה בשערה הקלוע בצמות רופפות:
״אבל, עמנואל, מה אתה רואה בחלום ההוא?…״
הוא שתק, ולאחר ששתק אמר:
״איקונין אני רואה בו…”
״איקונין של מי, עמנואל?…״
הציפור האלמונית נשתתקה כאילו אמרה לעצמה שאין זמרתה יפה לשעה זו.
״איקונין של בת-ישראל היודעת את אותות קץ-הפלאות…״
הרוח של טרם-שחר הניחה לשערה של הנערה והשיבה צינה קלה על שתי לחייה האחוזות סומק: ״האם יפה היא אותה בת-ישראל שבאיקונין?…״
״אין אני יודע, כי מעורפלת היא באספקלריה של החלום… אבל עתים היא דומה אלייך ועתים לא…״
״והיכן מצויה היא, עמנואל?…״
״באחת המדינות שהיא מעבר להרים אלה, מעבר לנהרות רבים וליערות רבים…״
״ואיקונין זו שכולה ערפל הולך אתה לחפש במרחקים?…״
״גזירת החלום היא…״
״ונוטש אותי ערב יום כלולותינו שאורחים נכבדים מגראנדה ומקורדובה עתידים היו לשמוח בו ולשמח אותנו…״
״גזירת החלום היא…״ ״וגזירת החלום היא שהינומת-החופה שלי שנרקמה בידי שושבינותי בכסף ובזהב תיהפך לצעיף של אבל?…״
דממה. דממה שבה עומדת נערה זו המצניעה את צמותיה היפות בכבנת גלימתה ותולה עיניים מקושרות בדמעות בחתנה העומד מול הרים אפלים אלה ותרמיל על גבו ומקל נדודים בידו:
״עמנואל, מה אמר חכם אברבנאל על החלום הזה?…״
עמנואל מסב את פניו אל בית-הכנסת הנושא על גגו כיפת-אבן גלמודה:
״לאחר תעניות רבות והגות רבה בספרים הקדושים לילות-על-לילות עד שאור נר השעווה שדלק לפנינו היה מתערב באורו של השחר, אמר אלי חכם אברבנאל: ׳בני, רואה אני שמן השמים נגזר עליך ללכת למרחקים ולמצוא את פשרו של חלום-רזים זה׳…״
הקול לא היה קולה של הנערה אלא קול-נכאים של כינור יהודי שצריך היה להוליכה לחופתה:
״ואימתי תחזור, עמנואל, אימתי?…״
״אל תחכי לי, נערה, אל תחכי לי… הקימי בית בגטו כדרך בנות-ישראל זה דורי דורות…״
״חכה אחכה לך, עמנואל, כי האיקונין שאתה הולך לחפש במרחקים הוא לפניך…״
הוא אסף לתוך ידיו את ידיה הצוננות ונשקן:
״אולי אשוב, נערה, אולי…״
״יוצא אתה לדרך ארוכה, עמנואל, איך תמצא בה את לחמך?…״
״קתרוס בתרמילי ושירים רבים בפי ויהודים מצויים בכל ארצות הגויים והם מעמידים בגטאות חופות לבניהם ולבנותיהם…״ היא כבשה את פניה בידיה ובכתה:
״בלילי קיץ ובלילי חורף אשב ליד חלוני ואקשיב לקול קתרוסך ולקול זמרתך שיבואו ממרחקים…״
״הו, נערה. אל תחכי לי… כי יודע אני יום לכתי מכאן אך לא אדע יום שובי לכאן…״
״חכה אחכה לך, עמנואל, עד שאפר הזיקנה יכסה צמות שחורות אלה, כי יודעת אני ששוב תשוב אלי, אל חלומך…״
בבת-אחת קרע קולו של השכוי את הלילה מעל כתפי ההרים, מעל פניו של הנהר שנרדם בין גדותיו, מעל הבוסתנים שצצו ועלו כעציצים מפורחים בשוליה של בקעת-העיר.
למראה תמונת-שחר זו, אמר עמנואל:
״הדור-נאה הוא האביב האנדאלוזי, אך לא שמחה אלא עצבות נותן הוא בלבו של טרובדור יהודי היוצא למרחקים…״
״הנח לי, עמנואל, להילוות אליך למרחקים אלה…״
הוא נשק את שערה שהריח ריח של טל ושל לילך-בר:
״היי שלום, אחותי כלה, היי שלום!…״
ההרים שנתערטלו מעט-מעט מערפיליהם, פתחו לפני עמנואל יערות שהתהלכו בהם כל אגדות ימי-הביניים המספרות על נימפות יפות הרוכבות על צבאים יפי קרניים ועל מכשפות כעוּרוֹת היוצאות במחול עם ליסטים וסיקריקין.
והיא, בת-הגטו, עמדה שעה ארוכה בתוך אלומת-אור שבקעה מבין ענפי העץ ונפלה על גלימתה השחורה, על מצחה ועל ריסי עיניה המקושרים בדמעות, עמדה והביטה אחרי חתנה המפסיע והולך, קתרוס בתרמילו ומקל-נדודים בידו, בתוך היערות העבותים האלה הסוגרים עליו.
הזקן והבריון
יום-קיץ אחד בדרכי-נדודיו ישב עמנואל לפוש לעת-צהרים בצִלו של אלון ישיש, מעוקל גזע וצמרת, שהשקיף מרוּמוֹֹ של תֵל על שדות-תבואה המאוושים ברוח, עם שישב והביט בטחנות-הרוח שסובבו בעצלתיים את כנפיהן ובעדרי-עננים צחורים שנהו בשמים נמוכים אחרי עדרי-כבשים שרעו בפאתי חורשות, – הרגיש שיד כבדה כאבן נחה על כתפו, הוא צידד לאטו את ראשו: גחון כלשהו, עמד לפניו ברנש משונה בכל מראהו: עגילי הזהב שבתנוכי אוזניו, שער ראשו של פשתן דהוי המגוזז כעין קפלט, ולבושו – זיג אדום מהוה היורד על מגפיים צהובים, העידו בו שמשתייך הוא לאותם ארחי-פרחי שרצוי לא להימצא במחיצתם:
״מי אתה?…״ שאל הזר כשממיש מכתפו של עמנואל את ידו שחמש אצבעותיה ענודות היו טבעות-כסף שצורתן צורת קמיעות. ״ולא ליסטים הזומם לשים בתרמילו אחת מטחנות-הרוח האלה?״ ״כלום פנים של ליסטים לי?…״
מבטו של הזר נפל על השער הערמוני הארוך של עמנואל ועל כלי נגינה שמונח היה בדשא בסמוך לו:
״מן הראוי יותר לומר שפרצוף של זמר-נודד לך וכמותו כליסטים לפי שאתה מלסטם את לבבותיהן של נערות פתיות בשיריך ובניגוניך… אבל שמא יש בתרמילך לחם ושמא גם יין?״
״יש בתרמילי גם לחם וגם יין…״
ועם שהאלמוני נוגס מהלחם ולוגם מהיין שהושיט לו עמנואל:
“ומאיזו ארץ אתה בא?…״
״מאנדלוזיה שבספרד…״
״ארץ יפה, אלא לי לא הראתה פנים יפות בשל מעשים שהיו יפים בעיני ולא יפים בעיניה, שתי פעמים ניצלתי שם, בדרך-נס מהגרדום…״
״הואיל ומר שואל לטיבי, הרשאי גם אני לשאול לטיבו?…״
״בחור נאה מאנדלוזיה, זה שנים רבות-רבות שאין אני שואל עוד מי אני ומה טיבי… ייתכן שאסטרולוגוס אני המשבש את הגיון-המחשבות של הפילוסופוס שבי, או להפך – פילוסופוס אני המשבש את נבואות האסטרולוגוס שבי… יתכן שקוביוסטוס אני שהפסיד מלכות שלימה ומכל תפארתי נשתיירו עלי בלויי סחבות אלה… ייתכן שמוקיון אני ששיעשע בדברי-בדיחותא תפלים את כל נסיכי וחשמני אירופה… יתכן שסתם ביריון אני שניחא לו בהפקרות… מכל מקום, ראוי אני להיות נפש פועלת במחזה-מהתלות שנוהגים להעלות בתיאטראות…״
וכשתולה עיניים גחכניות בעמנואל:
״ואתה, זמר-נודד, לאן מגמת פניך?…״
״הולך אני,״ ענה עמנואל כשמבטו נוהה אחרי החוגות המתרוצצות במרחב-השדות ומסייעות לרועים השרועים ליד כבשיהם להוציא מחליליהם הפשוטים ציוצים דקים-מן-הדקים. ״הולך אני למצוא מעבר ליערות ולנהרות איקונין של נערה אחת…״ ״רואה אני שגם אתה ראוי להיות נפש פועלת בחזיון-בדים… אבל הואיל ונזדמן לי בדרך זמר-נודד מספרד, אז אולי תעשה לי נחת-רוח ותשיר משירי אנדלוזיה שכבר שמעתי בפונדקים ובמרתפי-יין מפיהם של צוענים…״
״אשיר לך ואנגן לך כי אורחי אתה ורוחי נפעמת מתמונת-הטבע שלפנינו שצייר-אמן היה מתברך לצייר את דוגמתה…”
גחן לדשא ונטל את הקתרוס. דק-גו. קצוות שערו נופלות לפניו המסוגרות בפלומת זקן ערמונית, עמד ונתן קולו בשיר.
משננערו, לאחר זמן-מה, טחנות-הרוח מהכישוף שנזרק בהן וחזרו לסובב את כנפיהן, וסיעות-סיעות של חוגות שהתחבאו בחורשות חזרו להתרוצץ ולצייץ – אמר האלמוני:
״טרובדור יפה, מדוע יש עצבות רבה כל כך בזמרתך ובכלי-הנגינה שלך?…״
עמנואל שתק, ולבסוף השיב:
״משום שטרובדור יהודי אני…״
לו היה נחיל של צרעות עוקצו או צפע מכישו, לא היה האלמוני מרתיע ומזדעזע ומתחלחל כל כך:
״יהודי!… אמרת, יהודי?…״
״כן, זמר-נודד יהודי אני!… אבל מדוע נשתנו בפתע-פתאום פניך ועיניך?… כאילו ניטל ממך צלם-של-אדם ולבשת מדעת או שלא מדעת צלם של…״
״צלם של בן-בנם של צלבנים… צלם של ישועי הצמא לדמו של כופר… דע לך כי ברגע שראיתיך היה גמור עמי למכור אותך לערביאים או לתוגרמים משום שאני נצרך לכסף, אבל כיוון שיהודי אתה מסיתני הרוצח הוותיק שבי ליטול את נשמתך…״ ״ליטול את נשמתי?… לפני שעה קלה אכלת מפתי, שתית מייני, התענגת על שירתי ועל נגינתי, ועכשיו מבקש אתה ליטול את נשמתי… מדוע?…״
״שאל את האפיפיורים… שאל את האינקוויזיציה הקדושה… יהודי אתה ולכן דמך הפקר…״
״אתם שומעים, שמי קיץ יפים! נוף רב זיו! בריון-בן-בריונים זה אומר הואיל ויהודי אני לכן דמי הפקר!…״ שניהם. עמנואל והבריון, עמדו מול השדות בהם סובבו טחנות-רוח אט-אט את כנפיהן כאילו טוות היו שירי-רועים, ושלווה הילכה על פני הקמה המאוושת ועל פני האספקלריות המאירות של האגמים. ושעה ששניהם עמדו זה מול זה, עמנואל – בידו הקתרוס האנדלוזי שעל גבו מצויר טווס ססגוני, והבריון – בידו פגיון ששלפו מקיפולי זיגו המרופט – עבר במרחב השדות קול של רעם, קול ששיבר את האספקלריות המאירות של האגמים והיסה את הציפורים שצייצו את שלוות היום:
״תיבש ידך, גוי רשע!…״
ובעוד שהבריון הופך ראשו לכאן ולכאן לפי שלא ידע מהיכן בא הקול שכן בא מארבע רוחות-השמים, ראה והנה איש זקן שכל מראהו לבן כשלג, אדרתו, שער-ראשו הארוך, זקנו הארוך, ועיניו בוערות כגחלי-אש – הולך וקרב אליו.
״השטן!… היהודי הנודד!…״ זעק הבריון כשידו האוחזת בפגיון שומטת וכולו מרעיד מאימה עקר ממקומו וברח.
עמנואל ניגש לאיש הזקן ונשק את ידיו שטובות היו וחמות היו ומנחמות היו כידיו של חכם אברבנאל:
״אבי, הנה ראית את טיבם ורשעותם של הגויים… האם לא הגיעה השעה להיגאל מהם?…״
האיש הזקן שתק כשעיניו שנתמלאו עצבות רבה מביטות אל השדות שחזרו ונתעטפו בשלוותם הקיצית. לאחר שעה קלה יצא משתיקתו ובהניחו את ידיו על ראשו של עמנואל:
״ברוך תהיה, בני. בדרך החלומות והיסורים והנסיונות שאתה הולך בה… מי יתן ותעמוד בכל אלה…״
״אבי, לא ירדתי לסוף דעתך…״
״היום פונה לערוב, בני… בוא ואורך את הדרך לעיר הקרובה בה תמצא אכסניה אצל יהודי המקום…״
ועם שהם הולכים ושותקים נעלם בפתע-פתאום האיש הזקן בינות לצללים שיצאו מהיערות ושירדו מהגבעות.
בעלת המגדל המכושף
״דע לך, טרובדור, שאסיר-עולמים אתה במגדל הזה…״
כיוון שנדמה היה לו לעמנואל שקול זה שהוא שומע בוקע ויוצא מתוך אספקלריות הארד המקובעות סחור-סחור לו בקירות המגדל, אמר לזה הקול:
״אנא, אדונית, החזירי לי את הקתרוס והניחי לי ללכת לדרכי…”
“לאן תלך, טרובדור?… להנעים זמירות בשווקים לאספסוף של ימי-הביניים?… כאן תהא מזמר למעני וכאן תהא מנגן למעני…״
עתה, כיוון שנדמה היה לו לעמנואל שהוא רואה באספקלריות את דמותה של האשה שציוותה למשרתיה לחוטפו ולכולאו במגדל הזה, אמר לדמות הזו:
“אנא, אדונית, הניחי לי ללכת לדרכי כי הזמן רוחק ודרכי היא דרך ארוכה מאוד…״
״טרובדור, במגדל הזה הסגור-ומסוגר בתוך עצמו הזמן אינו קיים וכל הדרכים מגיעות בו לקצן…״
״אדונית, הזמן שלי קיים כי הוא מחוץ לזמן ואין דרכי ככל הדרכים…״
באספקלריות עבר רחש של שיראין ושל בושם שיש בו כמה וכמה בשמים, רחש שסבב הלך במעגל:
״טרובדור, מדוע אין אתה מסתכל בי?… האם המראות האלה מסתירות את קלסתר פני?…״
עמנואל צידד את ראשו לכאן ולכאן: האין בקירות המגדל הזה אף חלון אחד כדי להציץ הימנו לתוך היום או לתוך הלילה:
״אסור לי להסתכל בך אדונית…״
מעין חיוך הבהיק בארד האפלולי של האספקלריות:
“מדוע, טרובדור? האם נתונות עיניך לדיוקנה של אשה אחרת?״
״כן, אדונית…״
״האם צעירה היא לימים ויפה היא בתואר ובמראה?…״
״כן, אדונית…״
״ואין עיניך, עיני טרובדור, מטעות אותך?…״
״לא אדונית…״ מניה-וביה נעלמו האספקלריות ובמקומן צץ על קירות-המגדל גן מצויר ובין אילנותיו, ליד ערוגת-ורדים מלובלבים, עמדה בעלת המגדל, אף היא מלאכת-מכחול, מלאכת צייר מאיטליה או מפלאנדאריה שידיו אמונות בצורות ובסממנים – והיא אמרה:
״הסתכל בי היטב, טרובדור, ואמור את האמת: אותה אשה יפה היא ממני?…״
״כן, אדונית.״
״איזו סגולות יופי יש בה שאין בי?…״
״אור של נרות שבת בעיניים… עצבות מוצנעת בחיוך… חן עתיק בגומות הלחיים…״
“מליצות, טרובדור, מליצות!… תאר בממש את גון שערה, את גון פניה, את גון קולה, את חיטוב קומתה, את אופן הילוכה.״
״לא אוכל, אדונית, כי רק בבואה מדמותה של אותה נערה ראיתי בחלום…״
מעוצם הצחוק שצחקה בעלת-המגרל נתחלחל המגדל והתחיל להתנועע אילך-ואילך:
״טרובדור, לא ראית מדמותה של אותה נערה אלא בבואה, ואף זו רק בחלום, ואתה אומר שהיא יפה ממני!…״
״כן, אדונית, כי בבואה של דמות היא מהותה האמיתית של הדמות, וכיוון שהבבואה שראיתי היא כלילת-יופי, הרי שהדמות היא כמותה…״
בעלת-המגדל פתחה את מניפת-התחרים השחורה שבידה כדי להשיב מעט רוח על פניה שאדמומית של כעס עלתה בהם:
״שמע-נא, טרובדור, האין אתה מתלמידיו של אותו שוטה דון קיחוט שסופר ספרדי גידם הוציא לו מוניטין?…״
״אין אני יודע, אדונית… יודע אני שזמר-יהודי-נודד אני שנגזר עליו למצוא במרחקים נערה יהודיה לפי איקונין שראה בחלום…״
״כלום אין בנות נאות בגטאות היהודים שהולך אתה לחפש במרחקים נערה מדומה לפי איקונין מדומה שראית בחלום מדומה?… שמא משטה בך חלום מדומה זה?…״
״לא, אדונית, יש ממש בחלום הזה אף כי הוא חתום בשבעים ושבעה חותמות של מסתורין… אנא, הניחי לי ללכת לדרכי…״ ״לבי לבי לך, טרובדור יהודי!…״ מיד אראה לך שהחלום הזה משטה בך… שא עיניך והבט! מה אתה רואה בין עצי הגן הזה!… אתה שותק… ובכן, דע לך שאתה רואה בין העצים האלה נחל שמימיו זכים ובנחל רוחצת אשה עירומה ויפה… אשה זו אני היא… בוא וחבקני כי אני האיקונין שאתה מחפש…״
״את טועה, אדונית. אין אני מחפש את האיקונין של לילית…״
״לילית… כבר שמעתי דימוי זה מפיהם של מתחסדים רבים… סבורה הייתי שאין אתה כמותם, שאתה כטרובדור בעל-טעם תדע להעריך כערכה אשה יפה ונדירה כמוני…״
״אנא, אדונית, הניחי לי ללכת לדרכי…״
״לא תצא מכאן… כלוא תהיה במגדל זה עד שתעמוד על טעותך ועד שתשכיל להבין כי באשה הרוחצת בנחל שבין עצי הגן הזה בה יש ממש, ולא באיקונין מדומה של נערה מדומה שבחלום מרומה… אחכה לך, טרובדור, עד שתקרא לי…״
והיא נעלמה ועמה נעלם הגן המצויר על הקירות ששייר בחלל ריח של נחל. כיוון שהזמן במגדל זה דומה לאורלוגין שהזמן נשתבש בו, לא ידע עמנואל כמה זמן שרוי הוא במעגל האספקלריות האפלות שחזרו למקומן, והנה בתוך זמן זה שאינו זמן ראה פתאום אלומת-אור מנצנצת במעמקי החושך הסובב אותו, ובתוך אלומת-אור זו הולך ובא, מעוטף אדרת-שער אותו זקן שהצילו מידי הבריון. קפץ עמנואל ממקומו ורץ בידיים פשוטות להקביל את פניו של הזקן:
״ידעתי, אבי, שבוא תבוא להוציאני מהמגדל הזה…״
״שאינו אלא משל ונסיון בני… אחוז באדרתי ונצא מכאן לראות את השחר עולה…״
״השחר, אבי, השחר של קץ הפלאות!…״
״בני, צער רב אתה מצערני…״
וכשמצויים היו מחוץ למגדל:
״יהי רצון, בני, שתגיע בכוח חלומך למקום שאתה מבקש להגיע…״
שעה ארוכה מהלכים היו בתוך ערפל של בוקר שתלוי היה בין שמים וארץ; ועם שהם מהלכים ושותקים הסב עמנואל את ראשו וראה ששוב אין האיש הזקן מהלך לצדו.
האיקונין שהיה לאפר
לימים הגיע למדינת פולין.
משנכנס לתחומה של מדינה זו קידם את פניו יער שעמד בסתיו, וכיוון שתוך כדי הליכה ביער לחש לו כל אילן מאילנותיו את עצבותו, אמר עמנואל לעצמו: ״שמא אני מנגן לו ליער זה?״ הוציא את הקתרוס מתרמילו וניגן. מיד נתרעשו האילנות באימה גדולה כאילו אחזה סופה בצמרותיהם וניענעתם בזעם כאומרת לעקרם ממקומם. משראה עמנואל כך, חדל לנגן וברח.
משברח מהיער פגע בנהר שהוליך על מימיו שמי-חשוון קודרים כל כך שעמנואל אמר לעצמו: ״שמא אני מנגן לו לנהר זה?״ נטל את קתרוסו וניגן. מיד נתגעש הנהר ושילח את נחשוליו למוטט את הכלונסאות הרעועות של הגשר שעליו עמד. משראה עמנואל כך חדל לנגן וברח.
משברח מהנהר, נקלע לתוך סימטאותיה השוממות של עיירה מעיירות יהודיות. ושם שוב לא אמר עמנואל לעצמו: ״שמא אני מנגן להן לסימטאות אלה?” – כי בתיהן המחוטטרים והרכונים זה על גבו של זה שתקו בקולי-קולות בעוד שעל מפתניהם ישבו חתולים ויבבו ללא-קולות. שעה ארוכה השתרך מסימטה לסימטה כשאחריו משתרכים צללים חשאיים ומכל העברים בוהים אליו חלונות קסומים. לבסוף הגיע לחצר של בית-כנסת. באמצעיתה של החצר על גבי אבן, ישב איש זקן מכורבל באדרת שער קרועה וראשו שחוח. ניגש אליו עמנואל ואמר לו שלום ולא החזיר לו הזקן שלום. נשתפל עמנואל ליד האבן ותלה עיניו בבית-הכנסת העומד על בלימה, קירותיו קורסים תחתיהם וגגו המאוזב שמוט על האדמה. משיצא הזקן משתיקתו, אמר:
״רואה אני, בני, שאתה בא מדרך רחוקה…״
״מדרך מאוד רחוקה, אבי…״
“ודאי עייף אתה מהדרך, בני?…״
״כן, אבי… וזה זמן רב שאתה יושב כאן על האבן הזו, אבי?״
״זה ימים אחדים. או זה שנים רבות…״
״רואה אני, אבי, שנגזר היה שהאיקונין של הנערה יישרף בסימטאות אלה ויהיה לאפר…״
שתק הזקן ועמנואל כבש פניו בידיו ושתק אף הוא.
ולאחר זמן מה:
״ומה שומה עלי לעשות, אבי?…״
״לשמור עמי על בית-הכנסת הזה, בני…״
בינתיים שקעה שמש-רפאים לתוך היער העומד בסתיו ורוחות-רפאים החלו לשוטט על מימיו הקודרים של הנהר.
״קום, בני, ונתפלל כי הלילה ממשמש ובא…״
ידו של הזקן אוחזת בידו של עמנואל, ניגשו אל בית-הכנסת העומד על בלימה, הצמידו מצחם לכותל מכתליו והתפללו בלחש.
לפריט זה טרם הוצעו תגיות