קריאת השכוי    🔗

״את רואה, גראציה, את החושך העוטף בליל-אביב זה כל בית ובית שבגטו?…״ ראשה של הנערה הנתון בכבנה של גלימת-משי שחורה נצטדד כלפי פקעת הסמטאות שהתפתלו זו בתוך זו בתחתיתה של הגבעה:

״כן עמנואל, אני רואה את החושך הזה…״ עטלפים התעופפו מצמרתו העבותה של העץ שתחתיו עמדו ונפלו לתוך בקעת-העיר שנהר ליחך את שוליה.

״וחושך זה גראציה, רובץ בי כאבני הבתים האלה…״

״אבל, עמנואל, ראה את הפלא: בית-הכנסת שלנו עומד כולו באור!״

ואמנם, הירח שעלה אותה שעה מבין רוכסי ההרים הדליק נרות בכל החלונות המקומרים של בית-הכנסת שהתגלף בטורי עמודיו כעין בסיליקה בכיכר האמצעית של הגטו.

אך בעת שעמדו והסתכלו בנוגה הכחלחל שהיבהב בזגוגיות הצבעונין של בית-התפילה הגיחו ובאו צללים וכיבו את הנוגה היפה הזה, היו אלה צלליהם של צלבי-הכנסיות שנזדקרו מתוך הבקעה סחור-סחור לגטו.

״ראית, גראציה, את החזיון הזה?… דעי שזהו אות לבאות…״ היא חיבקה את ידיו שצוננות היו והצמידה אליהן את לחייה: ״אביב, הלילה, עמנואל, ואנחנו שנינו בסימן האביב ולמה העצבות רבה כל כך בלבנו?…״

באחד הבוסתנים שבמבואות העיר החלה ציפור, שהקדימה משום-מה את השחר, לסלסל לחן של מתיקות רבה. ״כי אין האביב של הגויים, גראציה, האביב שלנו…״ ״למה, עמנואל?… האין גנים אלה נותנים את ריחם הטוב גם לנו…

האין ציפור אלמונית זו שרה גם לנו?…״

הוא שתק כשמלטף תלתל שנשתרבב מכבנת גלימתה על מצחה.

״עמנואל, אני רואה תרמיל על גבך ומקל בידך…״

ברוגזה קלה זיקף את ראשו שרכון היה אל הנערה וכומתתו הרתיעה אגב-כך ענף מענפי העץ שאיוושתו העבירה צמרמורת בגופה.

״קראת לי, עמנואל, והנה באתי בשעה זו של הלילה…״

״ברוכה תהיי!…״ אמר כשמניח ידיו על כתפיה, ״רואה אני בעיני רוחי היאך חמקת-עברת כצל שלא מכאן בסימטאות הגטו המוגפות בשעת לילה זו דלתות-ובריח-וחושך-ודממה-ואימה, משל היו סימטאות של עיר רפאים…״

״אבל, עמנואל, מה פשר התרמיל שעל גבך והמקל שבידך?…״ הוא הוליך את מבטו על צלבי הברזל והנחושת של הכנסיות שדקרו את הירח ששט לו בשלווה בשמים הכחולים, והִשהה אותו על כיפת-האבן של בית-הכנסת, כיפת-אבן גלמודה ומכונסת בתוך עצמה: ״עם שחר אני יוצא לדרך…״

היא לפתה את ידיו ששמטו מכתפיה ובקול שנשמעה בו בת-קול רחוקה של בכי:

״עמנואל, הרי הכול מוכן-ומזומן ליום כלולותינו… המנגנים העומדים לבוא מפדואה, הינומת-החופה שהשושבינות שלי רקמו בחוטי כסף וזהב, שמלותי במשי ובקטיפה שהובאו מפראנציה…״

״עם שחר אני יוצא לדרך…״ חזר ואמר כשמחלץ ידיו מידיה.

היא התכרבלה היטב-היטב בגלימתה מחמת צינה שאחזה בה:

״לאיזו דרך, עמנואל, לאיזו דרך?…״

הוא פשט את ידו כלפי ההרים שריחפו מעבר לנהר כערפילים שחורים:

״לדרך הסובבת כנחש הקדמון את הגלויות שבארצות הגויים… לדרך של חושך שתוליכני אולי למקום שבו גנוז אור המבשר את קץ הפלאות…״

״עמנואל, מי אמר לך לצאת לדרך זו?…״

פניו החיוורות והסגופות שחתומות היו זקן שחור ורך כעשב צעיר לא משו מעם ההרים האווריריים התלויים מעבר לנהר:

״החלום… החלום הנשנה לילה-לילה, הנשנה יום-יום…״

היא נעתקה ממקומה והלכה והתייצבה בינו לבין ההרים האלה המיוערים אופל רב:

״איזה חלום, עמנואל?… הרי אני חלומך, אני!…״

דומה היה שהציפור האלמונית שהסתתרה באחד הבוסתנים ידעה זאת, שכן ציירה עתה בסלסולי קולה את חן יופיה של נערה יהודיה בגטו העומדת להיכנס לחופה. אך הוא:

״הו, גראציה, לא תביני את הסודות הצפונים בחלום הזה… רבות דיברתי על כך עם חכם אברבנאל…״

כבנת גלימתה צנחה על שכמה ורוח של טרם-שחר ניפנפה בשערה הקלוע בצמות רופפות:

״אבל, עמנואל, מה אתה רואה בחלום ההוא?…״

הוא שתק, ולאחר ששתק אמר:

״איקונין אני רואה בו…”

״איקונין של מי, עמנואל?…״

הציפור האלמונית נשתתקה כאילו אמרה לעצמה שאין זמרתה יפה לשעה זו.

״איקונין של בת-ישראל היודעת את אותות קץ-הפלאות…״

הרוח של טרם-שחר הניחה לשערה של הנערה והשיבה צינה קלה על שתי לחייה האחוזות סומק: ״האם יפה היא אותה בת-ישראל שבאיקונין?…״

״אין אני יודע, כי מעורפלת היא באספקלריה של החלום… אבל עתים היא דומה אלייך ועתים לא…״

״והיכן מצויה היא, עמנואל?…״

״באחת המדינות שהיא מעבר להרים אלה, מעבר לנהרות רבים וליערות רבים…״

״ואיקונין זו שכולה ערפל הולך אתה לחפש במרחקים?…״

״גזירת החלום היא…״

״ונוטש אותי ערב יום כלולותינו שאורחים נכבדים מגראנדה ומקורדובה עתידים היו לשמוח בו ולשמח אותנו…״

״גזירת החלום היא…״ ״וגזירת החלום היא שהינומת-החופה שלי שנרקמה בידי שושבינותי בכסף ובזהב תיהפך לצעיף של אבל?…״

דממה. דממה שבה עומדת נערה זו המצניעה את צמותיה היפות בכבנת גלימתה ותולה עיניים מקושרות בדמעות בחתנה העומד מול הרים אפלים אלה ותרמיל על גבו ומקל נדודים בידו:

״עמנואל, מה אמר חכם אברבנאל על החלום הזה?…״

עמנואל מסב את פניו אל בית-הכנסת הנושא על גגו כיפת-אבן גלמודה:

״לאחר תעניות רבות והגות רבה בספרים הקדושים לילות-על-לילות עד שאור נר השעווה שדלק לפנינו היה מתערב באורו של השחר, אמר אלי חכם אברבנאל: ׳בני, רואה אני שמן השמים נגזר עליך ללכת למרחקים ולמצוא את פשרו של חלום-רזים זה׳…״

הקול לא היה קולה של הנערה אלא קול-נכאים של כינור יהודי שצריך היה להוליכה לחופתה:

״ואימתי תחזור, עמנואל, אימתי?…״

״אל תחכי לי, נערה, אל תחכי לי… הקימי בית בגטו כדרך בנות-ישראל זה דורי דורות…״

״חכה אחכה לך, עמנואל, כי האיקונין שאתה הולך לחפש במרחקים הוא לפניך…״

הוא אסף לתוך ידיו את ידיה הצוננות ונשקן:

״אולי אשוב, נערה, אולי…״

״יוצא אתה לדרך ארוכה, עמנואל, איך תמצא בה את לחמך?…״

״קתרוס בתרמילי ושירים רבים בפי ויהודים מצויים בכל ארצות הגויים והם מעמידים בגטאות חופות לבניהם ולבנותיהם…״ היא כבשה את פניה בידיה ובכתה:

״בלילי קיץ ובלילי חורף אשב ליד חלוני ואקשיב לקול קתרוסך ולקול זמרתך שיבואו ממרחקים…״

״הו, נערה. אל תחכי לי… כי יודע אני יום לכתי מכאן אך לא אדע יום שובי לכאן…״

״חכה אחכה לך, עמנואל, עד שאפר הזיקנה יכסה צמות שחורות אלה, כי יודעת אני ששוב תשוב אלי, אל חלומך…״

בבת-אחת קרע קולו של השכוי את הלילה מעל כתפי ההרים, מעל פניו של הנהר שנרדם בין גדותיו, מעל הבוסתנים שצצו ועלו כעציצים מפורחים בשוליה של בקעת-העיר.

למראה תמונת-שחר זו, אמר עמנואל:

״הדור-נאה הוא האביב האנדאלוזי, אך לא שמחה אלא עצבות נותן הוא בלבו של טרובדור יהודי היוצא למרחקים…״

״הנח לי, עמנואל, להילוות אליך למרחקים אלה…״

הוא נשק את שערה שהריח ריח של טל ושל לילך-בר:

״היי שלום, אחותי כלה, היי שלום!…״

ההרים שנתערטלו מעט-מעט מערפיליהם, פתחו לפני עמנואל יערות שהתהלכו בהם כל אגדות ימי-הביניים המספרות על נימפות יפות הרוכבות על צבאים יפי קרניים ועל מכשפות כעוּרוֹת היוצאות במחול עם ליסטים וסיקריקין.

והיא, בת-הגטו, עמדה שעה ארוכה בתוך אלומת-אור שבקעה מבין ענפי העץ ונפלה על גלימתה השחורה, על מצחה ועל ריסי עיניה המקושרים בדמעות, עמדה והביטה אחרי חתנה המפסיע והולך, קתרוס בתרמילו ומקל-נדודים בידו, בתוך היערות העבותים האלה הסוגרים עליו.

 

הזקן והבריון    🔗

יום-קיץ אחד בדרכי-נדודיו ישב עמנואל לפוש לעת-צהרים בצִלו של אלון ישיש, מעוקל גזע וצמרת, שהשקיף מרוּמוֹֹ של תֵל על שדות-תבואה המאוושים ברוח, עם שישב והביט בטחנות-הרוח שסובבו בעצלתיים את כנפיהן ובעדרי-עננים צחורים שנהו בשמים נמוכים אחרי עדרי-כבשים שרעו בפאתי חורשות, – הרגיש שיד כבדה כאבן נחה על כתפו, הוא צידד לאטו את ראשו: גחון כלשהו, עמד לפניו ברנש משונה בכל מראהו: עגילי הזהב שבתנוכי אוזניו, שער ראשו של פשתן דהוי המגוזז כעין קפלט, ולבושו – זיג אדום מהוה היורד על מגפיים צהובים, העידו בו שמשתייך הוא לאותם ארחי-פרחי שרצוי לא להימצא במחיצתם:

״מי אתה?…״ שאל הזר כשממיש מכתפו של עמנואל את ידו שחמש אצבעותיה ענודות היו טבעות-כסף שצורתן צורת קמיעות. ״ולא ליסטים הזומם לשים בתרמילו אחת מטחנות-הרוח האלה?״ ״כלום פנים של ליסטים לי?…״

מבטו של הזר נפל על השער הערמוני הארוך של עמנואל ועל כלי נגינה שמונח היה בדשא בסמוך לו:

״מן הראוי יותר לומר שפרצוף של זמר-נודד לך וכמותו כליסטים לפי שאתה מלסטם את לבבותיהן של נערות פתיות בשיריך ובניגוניך… אבל שמא יש בתרמילך לחם ושמא גם יין?״

״יש בתרמילי גם לחם וגם יין…״

ועם שהאלמוני נוגס מהלחם ולוגם מהיין שהושיט לו עמנואל:

“ומאיזו ארץ אתה בא?…״

״מאנדלוזיה שבספרד…״

״ארץ יפה, אלא לי לא הראתה פנים יפות בשל מעשים שהיו יפים בעיני ולא יפים בעיניה, שתי פעמים ניצלתי שם, בדרך-נס מהגרדום…״

״הואיל ומר שואל לטיבי, הרשאי גם אני לשאול לטיבו?…״

״בחור נאה מאנדלוזיה, זה שנים רבות-רבות שאין אני שואל עוד מי אני ומה טיבי… ייתכן שאסטרולוגוס אני המשבש את הגיון-המחשבות של הפילוסופוס שבי, או להפך – פילוסופוס אני המשבש את נבואות האסטרולוגוס שבי… יתכן שקוביוסטוס אני שהפסיד מלכות שלימה ומכל תפארתי נשתיירו עלי בלויי סחבות אלה… ייתכן שמוקיון אני ששיעשע בדברי-בדיחותא תפלים את כל נסיכי וחשמני אירופה… יתכן שסתם ביריון אני שניחא לו בהפקרות… מכל מקום, ראוי אני להיות נפש פועלת במחזה-מהתלות שנוהגים להעלות בתיאטראות…״

וכשתולה עיניים גחכניות בעמנואל:

״ואתה, זמר-נודד, לאן מגמת פניך?…״

״הולך אני,״ ענה עמנואל כשמבטו נוהה אחרי החוגות המתרוצצות במרחב-השדות ומסייעות לרועים השרועים ליד כבשיהם להוציא מחליליהם הפשוטים ציוצים דקים-מן-הדקים. ״הולך אני למצוא מעבר ליערות ולנהרות איקונין של נערה אחת…״ ״רואה אני שגם אתה ראוי להיות נפש פועלת בחזיון-בדים… אבל הואיל ונזדמן לי בדרך זמר-נודד מספרד, אז אולי תעשה לי נחת-רוח ותשיר משירי אנדלוזיה שכבר שמעתי בפונדקים ובמרתפי-יין מפיהם של צוענים…״

״אשיר לך ואנגן לך כי אורחי אתה ורוחי נפעמת מתמונת-הטבע שלפנינו שצייר-אמן היה מתברך לצייר את דוגמתה…”

גחן לדשא ונטל את הקתרוס. דק-גו. קצוות שערו נופלות לפניו המסוגרות בפלומת זקן ערמונית, עמד ונתן קולו בשיר.

משננערו, לאחר זמן-מה, טחנות-הרוח מהכישוף שנזרק בהן וחזרו לסובב את כנפיהן, וסיעות-סיעות של חוגות שהתחבאו בחורשות חזרו להתרוצץ ולצייץ – אמר האלמוני:

״טרובדור יפה, מדוע יש עצבות רבה כל כך בזמרתך ובכלי-הנגינה שלך?…״

עמנואל שתק, ולבסוף השיב:

״משום שטרובדור יהודי אני…״

לו היה נחיל של צרעות עוקצו או צפע מכישו, לא היה האלמוני מרתיע ומזדעזע ומתחלחל כל כך:

״יהודי!… אמרת, יהודי?…״

״כן, זמר-נודד יהודי אני!… אבל מדוע נשתנו בפתע-פתאום פניך ועיניך?… כאילו ניטל ממך צלם-של-אדם ולבשת מדעת או שלא מדעת צלם של…״

״צלם של בן-בנם של צלבנים… צלם של ישועי הצמא לדמו של כופר… דע לך כי ברגע שראיתיך היה גמור עמי למכור אותך לערביאים או לתוגרמים משום שאני נצרך לכסף, אבל כיוון שיהודי אתה מסיתני הרוצח הוותיק שבי ליטול את נשמתך…״ ״ליטול את נשמתי?… לפני שעה קלה אכלת מפתי, שתית מייני, התענגת על שירתי ועל נגינתי, ועכשיו מבקש אתה ליטול את נשמתי… מדוע?…״

״שאל את האפיפיורים… שאל את האינקוויזיציה הקדושה… יהודי אתה ולכן דמך הפקר…״

״אתם שומעים, שמי קיץ יפים! נוף רב זיו! בריון-בן-בריונים זה אומר הואיל ויהודי אני לכן דמי הפקר!…״ שניהם. עמנואל והבריון, עמדו מול השדות בהם סובבו טחנות-רוח אט-אט את כנפיהן כאילו טוות היו שירי-רועים, ושלווה הילכה על פני הקמה המאוושת ועל פני האספקלריות המאירות של האגמים. ושעה ששניהם עמדו זה מול זה, עמנואל – בידו הקתרוס האנדלוזי שעל גבו מצויר טווס ססגוני, והבריון – בידו פגיון ששלפו מקיפולי זיגו המרופט – עבר במרחב השדות קול של רעם, קול ששיבר את האספקלריות המאירות של האגמים והיסה את הציפורים שצייצו את שלוות היום:

״תיבש ידך, גוי רשע!…״

ובעוד שהבריון הופך ראשו לכאן ולכאן לפי שלא ידע מהיכן בא הקול שכן בא מארבע רוחות-השמים, ראה והנה איש זקן שכל מראהו לבן כשלג, אדרתו, שער-ראשו הארוך, זקנו הארוך, ועיניו בוערות כגחלי-אש – הולך וקרב אליו.

״השטן!… היהודי הנודד!…״ זעק הבריון כשידו האוחזת בפגיון שומטת וכולו מרעיד מאימה עקר ממקומו וברח.

עמנואל ניגש לאיש הזקן ונשק את ידיו שטובות היו וחמות היו ומנחמות היו כידיו של חכם אברבנאל:

״אבי, הנה ראית את טיבם ורשעותם של הגויים… האם לא הגיעה השעה להיגאל מהם?…״

האיש הזקן שתק כשעיניו שנתמלאו עצבות רבה מביטות אל השדות שחזרו ונתעטפו בשלוותם הקיצית. לאחר שעה קלה יצא משתיקתו ובהניחו את ידיו על ראשו של עמנואל:

״ברוך תהיה, בני. בדרך החלומות והיסורים והנסיונות שאתה הולך בה… מי יתן ותעמוד בכל אלה…״

״אבי, לא ירדתי לסוף דעתך…״

״היום פונה לערוב, בני… בוא ואורך את הדרך לעיר הקרובה בה תמצא אכסניה אצל יהודי המקום…״

ועם שהם הולכים ושותקים נעלם בפתע-פתאום האיש הזקן בינות לצללים שיצאו מהיערות ושירדו מהגבעות.

 

בעלת המגדל המכושף    🔗

״דע לך, טרובדור, שאסיר-עולמים אתה במגדל הזה…״

כיוון שנדמה היה לו לעמנואל שקול זה שהוא שומע בוקע ויוצא מתוך אספקלריות הארד המקובעות סחור-סחור לו בקירות המגדל, אמר לזה הקול:

״אנא, אדונית, החזירי לי את הקתרוס והניחי לי ללכת לדרכי…”

“לאן תלך, טרובדור?… להנעים זמירות בשווקים לאספסוף של ימי-הביניים?… כאן תהא מזמר למעני וכאן תהא מנגן למעני…״

עתה, כיוון שנדמה היה לו לעמנואל שהוא רואה באספקלריות את דמותה של האשה שציוותה למשרתיה לחוטפו ולכולאו במגדל הזה, אמר לדמות הזו:

“אנא, אדונית, הניחי לי ללכת לדרכי כי הזמן רוחק ודרכי היא דרך ארוכה מאוד…״

״טרובדור, במגדל הזה הסגור-ומסוגר בתוך עצמו הזמן אינו קיים וכל הדרכים מגיעות בו לקצן…״

״אדונית, הזמן שלי קיים כי הוא מחוץ לזמן ואין דרכי ככל הדרכים…״

באספקלריות עבר רחש של שיראין ושל בושם שיש בו כמה וכמה בשמים, רחש שסבב הלך במעגל:

״טרובדור, מדוע אין אתה מסתכל בי?… האם המראות האלה מסתירות את קלסתר פני?…״

עמנואל צידד את ראשו לכאן ולכאן: האין בקירות המגדל הזה אף חלון אחד כדי להציץ הימנו לתוך היום או לתוך הלילה:

״אסור לי להסתכל בך אדונית…״

מעין חיוך הבהיק בארד האפלולי של האספקלריות:

“מדוע, טרובדור? האם נתונות עיניך לדיוקנה של אשה אחרת?״

״כן, אדונית…״

״האם צעירה היא לימים ויפה היא בתואר ובמראה?…״

״כן, אדונית…״

״ואין עיניך, עיני טרובדור, מטעות אותך?…״

״לא אדונית…״ מניה-וביה נעלמו האספקלריות ובמקומן צץ על קירות-המגדל גן מצויר ובין אילנותיו, ליד ערוגת-ורדים מלובלבים, עמדה בעלת המגדל, אף היא מלאכת-מכחול, מלאכת צייר מאיטליה או מפלאנדאריה שידיו אמונות בצורות ובסממנים – והיא אמרה:

״הסתכל בי היטב, טרובדור, ואמור את האמת: אותה אשה יפה היא ממני?…״

״כן, אדונית.״

״איזו סגולות יופי יש בה שאין בי?…״

״אור של נרות שבת בעיניים… עצבות מוצנעת בחיוך… חן עתיק בגומות הלחיים…״

“מליצות, טרובדור, מליצות!… תאר בממש את גון שערה, את גון פניה, את גון קולה, את חיטוב קומתה, את אופן הילוכה.״

״לא אוכל, אדונית, כי רק בבואה מדמותה של אותה נערה ראיתי בחלום…״

מעוצם הצחוק שצחקה בעלת-המגרל נתחלחל המגדל והתחיל להתנועע אילך-ואילך:

״טרובדור, לא ראית מדמותה של אותה נערה אלא בבואה, ואף זו רק בחלום, ואתה אומר שהיא יפה ממני!…״

״כן, אדונית, כי בבואה של דמות היא מהותה האמיתית של הדמות, וכיוון שהבבואה שראיתי היא כלילת-יופי, הרי שהדמות היא כמותה…״

בעלת-המגדל פתחה את מניפת-התחרים השחורה שבידה כדי להשיב מעט רוח על פניה שאדמומית של כעס עלתה בהם:

״שמע-נא, טרובדור, האין אתה מתלמידיו של אותו שוטה דון קיחוט שסופר ספרדי גידם הוציא לו מוניטין?…״

״אין אני יודע, אדונית… יודע אני שזמר-יהודי-נודד אני שנגזר עליו למצוא במרחקים נערה יהודיה לפי איקונין שראה בחלום…״

״כלום אין בנות נאות בגטאות היהודים שהולך אתה לחפש במרחקים נערה מדומה לפי איקונין מדומה שראית בחלום מדומה?… שמא משטה בך חלום מדומה זה?…״

״לא, אדונית, יש ממש בחלום הזה אף כי הוא חתום בשבעים ושבעה חותמות של מסתורין… אנא, הניחי לי ללכת לדרכי…״ ״לבי לבי לך, טרובדור יהודי!…״ מיד אראה לך שהחלום הזה משטה בך… שא עיניך והבט! מה אתה רואה בין עצי הגן הזה!… אתה שותק… ובכן, דע לך שאתה רואה בין העצים האלה נחל שמימיו זכים ובנחל רוחצת אשה עירומה ויפה… אשה זו אני היא… בוא וחבקני כי אני האיקונין שאתה מחפש…״

״את טועה, אדונית. אין אני מחפש את האיקונין של לילית…״

״לילית… כבר שמעתי דימוי זה מפיהם של מתחסדים רבים… סבורה הייתי שאין אתה כמותם, שאתה כטרובדור בעל-טעם תדע להעריך כערכה אשה יפה ונדירה כמוני…״

״אנא, אדונית, הניחי לי ללכת לדרכי…״

״לא תצא מכאן… כלוא תהיה במגדל זה עד שתעמוד על טעותך ועד שתשכיל להבין כי באשה הרוחצת בנחל שבין עצי הגן הזה בה יש ממש, ולא באיקונין מדומה של נערה מדומה שבחלום מרומה… אחכה לך, טרובדור, עד שתקרא לי…״

והיא נעלמה ועמה נעלם הגן המצויר על הקירות ששייר בחלל ריח של נחל. כיוון שהזמן במגדל זה דומה לאורלוגין שהזמן נשתבש בו, לא ידע עמנואל כמה זמן שרוי הוא במעגל האספקלריות האפלות שחזרו למקומן, והנה בתוך זמן זה שאינו זמן ראה פתאום אלומת-אור מנצנצת במעמקי החושך הסובב אותו, ובתוך אלומת-אור זו הולך ובא, מעוטף אדרת-שער אותו זקן שהצילו מידי הבריון. קפץ עמנואל ממקומו ורץ בידיים פשוטות להקביל את פניו של הזקן:

״ידעתי, אבי, שבוא תבוא להוציאני מהמגדל הזה…״

״שאינו אלא משל ונסיון בני… אחוז באדרתי ונצא מכאן לראות את השחר עולה…״

״השחר, אבי, השחר של קץ הפלאות!…״

״בני, צער רב אתה מצערני…״

וכשמצויים היו מחוץ למגדל:

״יהי רצון, בני, שתגיע בכוח חלומך למקום שאתה מבקש להגיע…״

שעה ארוכה מהלכים היו בתוך ערפל של בוקר שתלוי היה בין שמים וארץ; ועם שהם מהלכים ושותקים הסב עמנואל את ראשו וראה ששוב אין האיש הזקן מהלך לצדו.

 

האיקונין שהיה לאפר    🔗

לימים הגיע למדינת פולין.

משנכנס לתחומה של מדינה זו קידם את פניו יער שעמד בסתיו, וכיוון שתוך כדי הליכה ביער לחש לו כל אילן מאילנותיו את עצבותו, אמר עמנואל לעצמו: ״שמא אני מנגן לו ליער זה?״ הוציא את הקתרוס מתרמילו וניגן. מיד נתרעשו האילנות באימה גדולה כאילו אחזה סופה בצמרותיהם וניענעתם בזעם כאומרת לעקרם ממקומם. משראה עמנואל כך, חדל לנגן וברח.

משברח מהיער פגע בנהר שהוליך על מימיו שמי-חשוון קודרים כל כך שעמנואל אמר לעצמו: ״שמא אני מנגן לו לנהר זה?״ נטל את קתרוסו וניגן. מיד נתגעש הנהר ושילח את נחשוליו למוטט את הכלונסאות הרעועות של הגשר שעליו עמד. משראה עמנואל כך חדל לנגן וברח.

משברח מהנהר, נקלע לתוך סימטאותיה השוממות של עיירה מעיירות יהודיות. ושם שוב לא אמר עמנואל לעצמו: ״שמא אני מנגן להן לסימטאות אלה?” – כי בתיהן המחוטטרים והרכונים זה על גבו של זה שתקו בקולי-קולות בעוד שעל מפתניהם ישבו חתולים ויבבו ללא-קולות. שעה ארוכה השתרך מסימטה לסימטה כשאחריו משתרכים צללים חשאיים ומכל העברים בוהים אליו חלונות קסומים. לבסוף הגיע לחצר של בית-כנסת. באמצעיתה של החצר על גבי אבן, ישב איש זקן מכורבל באדרת שער קרועה וראשו שחוח. ניגש אליו עמנואל ואמר לו שלום ולא החזיר לו הזקן שלום. נשתפל עמנואל ליד האבן ותלה עיניו בבית-הכנסת העומד על בלימה, קירותיו קורסים תחתיהם וגגו המאוזב שמוט על האדמה. משיצא הזקן משתיקתו, אמר:

״רואה אני, בני, שאתה בא מדרך רחוקה…״

״מדרך מאוד רחוקה, אבי…״

“ודאי עייף אתה מהדרך, בני?…״

״כן, אבי… וזה זמן רב שאתה יושב כאן על האבן הזו, אבי?״

״זה ימים אחדים. או זה שנים רבות…״

״רואה אני, אבי, שנגזר היה שהאיקונין של הנערה יישרף בסימטאות אלה ויהיה לאפר…״

שתק הזקן ועמנואל כבש פניו בידיו ושתק אף הוא.

ולאחר זמן מה:

״ומה שומה עלי לעשות, אבי?…״

״לשמור עמי על בית-הכנסת הזה, בני…״

בינתיים שקעה שמש-רפאים לתוך היער העומד בסתיו ורוחות-רפאים החלו לשוטט על מימיו הקודרים של הנהר.

״קום, בני, ונתפלל כי הלילה ממשמש ובא…״

ידו של הזקן אוחזת בידו של עמנואל, ניגשו אל בית-הכנסת העומד על בלימה, הצמידו מצחם לכותל מכתליו והתפללו בלחש.